רקע
יוסף אורן
"כל הדרכים" — רווה שגיא
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת יחד; 2008

1

2


ארנולד בקר נולד ב–1920 בגרמניה ונקבר כאלברט לנדאו בשנת 2000 בישראל. הוא נולד כגרמני והחזיק בזהות הארית רק במשך עשרים וחמש השנים הראשונות של חייו. מסיום מלחמת העולם השנייה, כלומר: במשך חמישים וחמש השנים הבאות, הזדהה כיהודי אלברט לנדאו וקשר את גורלו עם גורל היהודים במדינת–ישראל. אלמלא החליט לשים קץ לחייו ולהשאיר אחריו מסמכים, שאיפשרו לגרושתו, אסתר, לחשוף את סודו אחרי מותו, איש לא היה מעלה על דעתו, שבפרק המוקדם של חייו השתייך למשפחה ארית טהורת–גזע ושירת בצבא הרייך באס–אס. גם לאסתר לא היתה סיבה לחשוד באלברט שלה, שאינו יהודי יליד גרמניה. היא פגשה אותו בקיבוץ שעל הכרמל, אחרי שעלתה לארץ מאיטליה באוניית מעפילים ב–1948, וניתן להניח, שלפני שהחליטו בסיומה של אותה שנה להינשא, סיפר לה אלברט, כי ממש כמוה, ניצל גם הוא בנס מהשואה.

שום חשד לא התעורר אצל אסתר כלפי אלברט שלה גם אחרי שעזבו את הקיבוץ ועברו להתגורר ברמת–גן, בעקבות הפרשה עם אשתו של קלצ’קין, שהתאהבה בו בגלל יופיו (18). מחוץ לקיבוץ פנה כל אחד מהם לעיסוקו. אסתר גידלה את שתי הבנות, אחר–כך הכשירה את עצמה להורות ספרות (76) ולימדה בתיכון אליאנס (80). ואלברט ניצל את שליטתו בגרמנית ואת הבנתו באמנות והתמחה בגילוי יצירות אמנות שהנאצים גזלו מבעליהם היהודים ובפיענוח גורלם של בני משפחה ומכרים עבור אלה ששכרו את שירותיו. נסיעותיו התכופות של אלברט לאירופה הוצדקו בעיני אסתר לא רק על–ידי עיסוקו זה, אלא גם משום שצירף אליו איתור נאצים בכירים שביצעו פשעי מלחמה במחנות העבודה ובמחנות ההשמדה. יתר על כן: את שקדנותו בחיפוש אחריהם ללא שום תמורה כספית הבינה כרצון עז של ניצול שואה להענישם על פשעיהם. שום חשד לא התעורר אצלה כלפי אלברט שלה, גם אחרי שנישואיהם התפרקו בשנת 1977 ולא כל שכן אחרי ששתי הבנות שלהם בגרו והלכו לדרכן. הבת אלזה חזרה לחיות בקיבוץ על הכרמל, נישאה לבן–המשק וגידלה שם את חמשת ילדיהם והבת סילבי עברה להתגורר בפריז עם חברתה הלסבית לינדה (104).

אסתר אמנם הבחינה במוזרויות שונות בהתנהגותו של אלברט, בעיקר כלפי הבנות, אך לא עלה בדעתה שעליה לפרשן אחרת מכפי שיכלה לבאר אותן לעצמה באותה עת. גם אחרי שאלברט התאבד והיא גילתה את המסמכים, שהשאיר בכוונה במקום גלוי כדי שתימצא אותם, ובהם עדות על הקשר שלו עם אשה מברלין, אחזה בהסבר הבנאלי, שבעודם נשואים קיים אלברט יחסי–אהבה גם עם אריקה הברלינאית, שאיתה נפגש במהלך נסיעותיו התכופות לגרמניה. ועל–פי הנחה זו הסיקה: “חשבתי שהכרתי את אלברט שלי, אבל את מי באמת מכירים? גם הוא לא הכיר את השדים שמסתתרים אצלי בפנים” (136). וכי היתה מסוגלת שלא לפרש כך את הקשר של אלברט עם הברלינאית בעוד היא עצמה נרדפת מזה שנים על–ידי “התאומה הזקנה והמכוערת”, שמתגלה אליה כל אימת שהיא פותחת את ארון הבגדים לבחור לעצמה שמלה (81) או כשהיא מסתכלת בעצמה בראי (122)? במהלך ביקורה בברלין נוספו על ההתגלויות האלה של “התאומה” אליה גם ההתגלויות של אלברט, שאך זה מקרוב התאבד, ובאחת מהן כחייל צעיר במדי אס–אס (202).


 

סדר החלקים

בתמצית זו של הביוגרפיה של ארנולד הובלטו שתי תפניות שביצע בחייו, המחלקות אותם לשלוש תקופות. עשרים וחמש שנות חייו הראשונות חי בזהות האָרית. בשנת 1945 שאל את זהותו היהודית של אלברט לנדאו, ואף שלא התגייר החזיק בזהות זו במשך חמישים וחמש השנים שהתגורר בישראל. ובשנת 2000, ביום שבו התאבד, לא חזר לזהותו הקודמת, הגרמנית, אלא חשף לראשונה את הזהות הנסתרת שאימץ לעצמו אחרי המלחמה, והיא לא היתה, כפי שיתברר בהמשך, לא הגרמנית וגם לא היהודית. ואכן, רק בהמשך יגלה הקורא, שחילופי זהויות אלה הם שכיוונו אותו לבשורה הרעיונית של הרומאן. שלוש התקופות מצדיקות את השם שבחר רווה שגיא לרומאן שלו, כי בניגוד לחייהם של רוב בני–אנוש, שניתן לציירם כקו ישר ורצוף אחד, התקדמו חייו של ארנולד בקר באופן כה חריג, שרק קו שבור יכול לתארם נכונה. מכאן, שאת שם–הרומאן וגם את שמותיהם של שלושת חלקי הרומאן, שכל אחד מהם מכונה “דרך”, אין להבין במשמעות הגיאוגרפית, כנתיבים המאפשרים מעבר ממקום למקום, אלא במשמעות מטאפורית, כפרקים בחייו המרוסקים של הגיבור.

כמו להדגיש את הקו השבור, הממחיש את חיי הגיבור, הוצבו גם שלושת החלקים של הרומאן שלא על–פי הסדר הכרונולוגי של האירועים המסופרים בהם. החלק הראשון מספר על היום שבו החליט אלברט לנדאו להתאבד, ומפורטות בו ההכנות, שבסיומן מימש את תוכניתו–החלטתו לשים קץ לחייו ביום האחרון של המילניום, היום שחתם את המאה העשרים. כמו כן נשזרו בחלק זה פרטים על ילדותו ונעוריו בברלין ועל תקופת שהותו בדכאו. אף שרק בארבעים העמודים האחרונים יתברר לקורא, שפרטים אלה הם מהתקופה שהגיבור עדיין החזיק בזהות הגרמנית ובשם ארנולד בקר שהעניקו לו הוריו, הוא נופל בפח שנטמן לו ומייחס אותם לביוגרפיה של אלברט לנדאו היהודי.

תוכנו של החלק השני רק מעמיק את הטעויות של הקורא. לכאורה הוא ממשיך את סיפור–המעשה מן המקום שבו הסתיים החלק הראשון, כי הוא מספר על ההחלטה של אסתר לצאת לברלין, כדי לפענח את חידת חייו הכפולים של אלברט שלה, איתה ועם המאהבת הברלינאית שלו, אך למעשה מספק חלק זה בסיומו מידע על התקופה המוקדמת בחייו, על עשרים וחמש שנות חייו הראשונות כארנולד בקר. בנוסף לגילויים המפתיעים על חייו הקודמים של אלברט שלה, נודע לאסתר בסיום החלק הזה, שבשנת 1989, שתים–עשרה שנים אחרי פרידתם וארבעים וארבע שנים מסיום מלחמת העולם השנייה, חידש אלברט את הקשר עם אחותו, אריקה. רק כעת מבין הקורא, שנפל קורבן לשימוש נבון של הכותב בתחבולת ההשהיה, תחבולה שמומשה על–ידי סדר הצבת החלקים. העובדות החדשות והמפתיעות הבהירו לקורא, שגם אחרי 200 העמודים שקרא, חמקה מידיעתו הביוגרפיה האמיתית של הגיבור.

ואכן, רק החלק האחרון, השלישי, המספר על קורותיו של ארנולד בקר כחייל בצבא הרייך השלישי, מספק לקורא הסברים לתפניות בחיי גיבור הרומאן ובכללם גם הסבר להתאבדותו דווקא ביום שחתם את המאה העשרים. חלק זה, שעל–פי הסדר הכרונולוגי היה צריך להיות מוצב ראשון, לא רק מביא את העלילה לשיאה, אלא גם מאפשר לקורא לתקן את המסקנות השגויות שהגיע אליהן במהלך הקריאה של החלקים הקודמים. חלק זה גם מפענח את זמנם של הקטעים בחלק הראשון, שהודפסו באות חריגה, קטעים שתיארו אירוע שהתרחש בזמן ובמקום אחרים ושלא היה ניתן להבין כיצד הם מתקשרים לקורותיו של אלברט לנדאו (בעוד שקטעים ששולבו בחלק השני והובלטו באופן דומה, הובנו מיד כקטעי–זיכרון של אסתר משנות ילדותה). בנוסף לתרומה של חלק זה להשלמת הביוגרפיה של הגיבור, הוא מביא תיאור מרתק על התפוררות הצבא של הפיהרר, דווקא משום שהוא מתואר דרך עיניו של חייל כמו ארנולד בקר, שהיה בורג קטן במכונת הרצח המטורפת של הרייך.

החלק השני הוא הפחות מגובש מבין השלושה, כי בחלק זה לא נשמרה הצדקה סיבתית לכל האירועים המסופרים בו כמו בשני החלקים האחרים. מקצת מהאירועים אינם מהודקים לנושא המרכזי שאמור להעסיק את אסתר אחרי קבורתו של אלברט ברמת–גן ובמהלך התחקותה בברלין אחרי סוד קשריו עם אריקה. שלושת החלקים גם אינם אחידים בקצבם הסיפורי. הקצב בשני חלקיו הראשונים של הרומאן הוא איטי. קצב זה מוכתב על–ידי תוכנם של חלקים אלה, שבהם מתוארים אלברט (בחלק הראשון) ואסתר (בחלק השני) כשני קשישים כבני שמונים המשוטטים ללא תכלית ברורה, הוא ברמת–גן והיא גם בברלין. ריבוי הפרטים הנופיים והתיאור המדוקדק של הפעולות הטריוויאליות של השניים בונים אצל הקורא את ההנחה, שנושא הרומאן הוא עולמם של בני הגיל המתקדם הזה, עולם של בדידות, שיעמום ושיגרה. הנחה זו מחוזקת על–ידי פירוט ההתעסקות של השניים בעניינים סידוריים שונים ובהפגת הבדידות על–ידי טיפול בבעל–חיים. אסתר מגדלת חתול שאספה מהרחוב והעניקה לו שם של גיבור ספרותי, “הומברט”, גיבור הרומאן “לוליטה” של ולדימיר נבוקוב. ואלברט אסף ביום האחרון של חייו כלב–רחוב והעניק לו את מיטב הפינוקים. אחרי קצבם האיטי של שני החלקים הראשונים מתבלט קצבו המואץ של החלק השלישי, המספר על קורותיו של ארנולד בקר במשימה הצבאית האחרונה שהוטלה עליו, ללוות שיירה של משאיות שהסיעה אסירים, קרוב לוודאי יהודים, מדכאו לברלין, כדי שישמשו מגן חי לפיהרר מפני ההפצצות של כוחות–הברית.


 

רמזים מטרימים

אף שעקב ניצול תחבולת ההשהיה נחשף מוצאו הגרמני של אלברט לנדאו רק בעמ' 198, בדבריה של אריקה לאסתר, זרוע החלק הראשון ברמזים רבים המזהירים את הקורא שאין תוכו של אלברט לנדאו כברו. הרמזים האלה מוכיחים, שסדר הצבת החלקים אכן נקבע כדי להטעות את הקורא על–ידי דחיית גילוי זהותו של הגיבור לסוף הרומאן. רוב הרמזים כלולים בחלק הראשון, המספר על היום שבו החליט אלברט לנדאו לשים קץ לחייו בבליעת כדורים. כזה הוא הרמז שנשזר במחשבתו של אלברט על מי שהיתה אשתו: “אפילו לאסתר שלו לא היה לו האומץ לספר. לגלות מה הוא באמת. לספר מה עשה”, ולמעשה עשה הכל כדי להביא אותה להיפרד ממנו “שלא יצטרך לעזוב בעצמו, עוד פעם. הוא לא רוצה להתחיל חיים חדשים שוב” (11). כזה הוא גם הרמז על זרותו, שאותה מקביל אלברט לחריגות של הסיסים בין בעלי–הכנף: “הוא זוכר שקרא באיזה מקום שהם לא יכולים פשוט להמריא. שהם חייבים להפיל את עצמם קודם ממקום גבוה. הרגליים שלהם קצרות בגלל זה. חיים באוויר את כל החיים שלהם. גם הוא ככה. חי באוויר, כבר עייף לדאות” (13).

הרמז הבא נכלל במחשבה שלו, שבעזרת הניירות שאסף ושהחליט להשאירם במקום גלוי לעיונן של אסתר ובנותיו “תהיה להם חגיגה לפענח את הפרטים של חייו. אחת–אחת ידביקו את הפיסות. לא עבודה קלה הוא משאיר להם. יצטרכו להרוויח את האמת, לעבוד בשבילה. ייתן להם לכתוב את הסיפור של החיים שלו. — — — יודע שיוכל לנוח סוף–סוף רק אם יחלוק את הסוד. יעביר את הנטל. ישתחרר מהכל. ישתחרר מעצמו” (16). לרמז זה קיים המשך עמודים ספורים אחר–כך כשהוא חושב על חמשת נכדיו מבתו אלזה, המתגוררת בקיבוץ: “הוא מקווה שאחרי שירכיבו את כל הפרטים, לא יגלו לקטנים. שלא ידעו. — — — המחשבה עליהם גורמת לו בכל–זאת לרצות להשמיד את כל הפרטים המרשיעים. למחות את העקבות שהשאיר. אבל לא. הוא חייב להעביר את הנטל שלו” (23—24). ואחרי שהוא בוחן את כל העדויות, שיסייעו ליקיריו לפענח את עברו, הוא חוזר ומתרה בעצמו: “רק אסור לו לשכוח את המכתבים, הוא לא יכול ללכת סתם בלי להשאיר אחריו רמזים” (27). בהמשך הוא רומז שנאלץ "לנעול חלקים מעצמו כדי להקים את המשפחה שלו בישראל: “החלקים שנעל בתוכו לפני שנים הרחיקו מעליו את כל מי שאי–פעם אהב” (35). הוא נזכר בחרדה שפקדה אותו כשנושים החלו לפקוד את דירתו בגלל צ’קים ללא כיסוי שמישהו הפיץ עם שמו: “האם מרגלים אחריו? האם התגלה סודו?” (47). בהאזינו לתקליט “נזכר במוסיקה שהתנגנה מהרמקולים של מגדלי השמירה במחנה, וחושב על הימים ההם, לפני שהזמן היה זמן, כשהוא עוד היה מישהו אחר” (54).

אסתר לא יכלה, כמובן, לקלוט רמזים אלה, ולכן הסבירה מה שאמר וביצע אלברט בנוכחותה כתגובות של ניצול–שואה מדכאו. כך הבינה את המשפט שהתפרץ מתוכו בשמחת ברית–המילה של עידו, בכור הנכדים: “ניצחנו את הגרמנים” (146). וכך הבינה את סירובו לקבל שילומים ורנטות מגרמניה בנימוק: “הכסף הזה מגואל בדם” (87). אמנם התנהגות מסויימת של אלברט כלפי הבנות הצטיירה כמשונה בעיני אסתר, אך בשום אופן לא עד כדי החשדתו כגרמני ששירת באס–אס. היה לו משחק קבוע עם בנותיהם הקטנות, אלזה וסילבי. בשובו ממסעות הבילוש שלו באירופה נהג להעמיד פני מת עד שהילדות היו פורצות בבכי, ורק אז היה מרעיף עליהן את המתנות שהביא להן (121). ופעם כשראתה אותו מסתכל עליהן בשנתן זמן ממושך, וביטאה את תמיהתה על כך, “אמר לה בפנים קפואות שחשב, כמה אנוכי מצדו להביא שתי נפשות תמימות לעולם שאין בכוחו להגן עליהן מפניו” (113). ואכן, מדוע היה עליה לשער, שלא במקרה קבע בחופזה את הנסיעה המשפחתית היחידה שלהם, שהיתה לאיטליה (146), דווקא ביום השואה, יום שבשום אופן לא הסכים להישאר בו בארץ (191), אם נשיא המדינה, “מרכז ויזנטל” ו“יד ושם” עיטרו אותו בתעודות הוקרה על חלקו בלכידת פושעים נאציים ובהבאתם לדין (61)?

רק אחרי שמצאה את המכתבים והצילומים שהשאיר אלברט כדי שתפענח את עברו, החלה אסתר להרהר, שאילו גילתה יותר תשומת–לב לפרטים, היה סודו מתפענח לה מוקדם יותר. למשל, מדוע נהג בנסיעותיו להתאכסן תמיד במלונות צנועים “ולא מטעמי חסכנות, אלא בגלל אותה מסתוריות שנשא אתו לכל מקום כמו מעיל שחור ארוך של בלשים בסרט צרפתי משנות הארבעים” (160). את המסתוריות הזו לא ניסתה לפצח ולכן בעודה סבורה שמדובר בחיים כפולים שניהל בחסות נסיעותיו, איתה ועם אותה אריקה מברלין, היא מאשימה את עצמה: “העמדתי פנים שהכל בסדר. בחרתי להיות עיוורת” (188). ייחוס העיוורון לעצמה חוזר בהרהוריה פעם נוספת: “הבטתי בראי. האם האני האחר שלי הוא אשר חי עם אלברט כל השנים? האני העיוור שקינן בתוכי? היה נוח להיתלות בזה” (192). דבריה אלה, על “האני האחר” ו“האני העיוור” שבתוכה, מפנים את תשומת–לבו של הקורא לעובדה, שגם לה יש זהות כפולה, ממש כמו לאלברט וכמו להרבה ניצולים אחרים מהשואה.


 

צרור שאלות

בנוסף לשימוש בהשהיה של המידע ובשבירת הליניאריות הכרונולוגית של סיפור–המעשה, שתי תחבולות ספרותיות שנועדו להעצים את המתח אצל הקורא, בולט גם הניצול של תחבולה ספרותית נוספת: זריעת פערים בין התקופות השונות בחייו של הגיבור. החשוב בהם הוא פער בן שלוש שנים בין היום בו ערק ארנולד מהצבא הנאצי, בסיום מלחמת העולם השנייה ב–1945, ליום שבו הכירה אותו אסתר בקיבוץ שעל הכרמל ב–1948. בעטיו של פער זה לא מספק הטקסט לקורא הסברים למניעיו של ארנולד להחזיק בזהות שאינה שלו בהמשך חייו, במקום לחזור בהזדמנות הראשונה לזהותו הקודמת. בניגוד לפערים אחרים בעלילה, שניתן לצמצמם בעזרת השערות סבירות ואפילו ודאיות, קשה ביותר להגיע לתוצאה דומה בהתמודדות עם הפער המתייחס לשלוש השנים האמורות בחייו של ארנולד. עשר השאלות הבאות מסכמות את התהיות שעליהן אמור הקורא לתת את הדעת ואף לנסות להציע להן תשובות בסיוע העובדות שנודעו לו על ארנולד מקריאת העלילה של הרומאן:

1) מדוע ערק ארנולד בקר מהשירות בשלב כה מאוחר, רק כאשר צבא הרייך כבר התחיל להתפורר?

2) מדוע המשיך ארנולד להחזיק בשמו ובזהותו היהודית של אלברט לנדאו עד יום מותו, חמישים וחמש שנים אחרי שכבר לא היו נחוצים כדי להצילו?

3) מדוע בחר לעלות ב–1946 דווקא לפלשתינה, שאליה נהרו ניצולים מכל מחנות הכפייה ומחנות ההשמדה, ולפיכך יכול היה לזהותו כאן אחד מניצולי דכאו? אם סבר שסיכוייו להינצל מנוקמים וממביאי נאצים למשפט יהיו טובים יותר אם ייטמע בין יהודים, מדוע לא בחר להיטמע באחת הקהילות היהודיות הרחוקות מאירופה, ששם היה קטן יותר הסיכוי שייחשף על–ידי אחד מניצולי דכאו מאשר בפלשתינה?

4) מדוע לא מיהר לעזוב את הארץ אחרי שהוקמה מדינת–ישראל ב–1948, בשנים שבהן התחזקה נהירת ניצולי–השואה לארץ, וביניהם קרוב לוודאי גם ניצולים ממחנה דכאו?

5) מדוע לא הסתפק בבילוש אחרי יצירות אמנות ובהשבתן לבעליהן היהודים, אלא עסק גם בחשיפת נאצים ובהסגרתם, עיסוק שוודאי פירסם אותו בעיתונות וגם חשף אותו באופן מסוכן לציבור, כאשר נשיא–המדינה ומוסדות שונים העניקו לו תעודות הוקרה בטקסים פומביים?

6) מדוע לא היגר ממדינת–ישראל גם אחרי שהתגרש ב–1977 מאסתר וגם אחרי שבנותיו בגרו ובנו לעצמן חיים משלהן?

7) מדוע הסתכן בשנת 1989, אחרי שנפלה החומה שהפרידה בין שני חלקיה של ברלין, ונפגש עם אחותו, אריקה? ומדוע המשיך מאז לפקוד את דירתה וגם התיר לה לשלוח אליו מכתבים לתיבת הדואר ששכר בבית–דואר ברמת–גן במיוחד למטרה זו?

8) מדוע החליט להתאבד בגיל שמונים, דווקא אחרי שהצליח במשך חמישים וחמש השנים שחלפו מאז סיום מלחמת העולם שלא להתגלות וגם להעלים את סוד עברו מאסתר ומבנותיו?

9) מדוע בחר להתאבד דווקא ביום שחתם את המאה העשרים?

10) מדוע רצה אלברט לנדאו שסודו ייחשף לאסתר ולבנותיו אחרי מותו?

לשבחו של רווה שגיא ייאמר שסיפק הסברים אפשריים וסבירים לכל השאלות המעניינות הללו. וכדאי להרבה כותבים מהמשמרת שלו, משמרת “הקולות החדשים”, שהיא המשמרת הרביעית בסיפורת הישראלית, ללמוד ממנו, שלא די לגבב אירועים מסעירים בסיפור–המעשה של סיפור, אלא חשוב מכל הוא לדאוג להתלכדותם ולהבטיח הצדקות סיבתיות להכללתם בעלילה. ואכן ההמשך יעסוק בחשיפת הסיבות למניעי ההחלטות והמעשים של ארנולד בקר משלב הסיום של מלחמת העולם השנייה ועד התאבדותו ביום המילניום.


 

הסברים למעשי הגיבור

אמנם ארנולד אזר אומץ לפשוט את מדי האס–אס רק אחרי שהשיירה עם האסירים שליווה לברלין הופצצה מהאוויר, כאשר הבין שלעולם לא תגיע אל היעד שקבעו לה, אך עוד לפני שהשיירה יצאה לדרכה, שמע מפי המפקדים אמירות, שהצמיחו לראשונה במוחו הפטריוטי מחשבות על עריקה מצבאו של הפיהרר. כך, למשל, נדהם לשמוע מפיהם, שלחייו אין שום ערך בעיניהם, ואם יתגלה שהוא מכביד על המערכת על–ידי מחלה או עקב אי–יעילות, לא יהססו לנהוג בו כמו באסירים היהודים ויתקעו כדור גם בראשו. דברים ברורים ברוח זו שמע מפי רב–סרן דיטריך, שפיקד על המסע רצוף התקלות של השיירה: “רק אנחנו חושבים את חיינו לבעלי ערך כלשהו, אבל תראה איך אנחנו שוחטים כמו חזירים את היהודים, את הצוענים ואת מתנגדי המשטר. — — — המלחמה גורמת לך להבין שהחיים שלך לא שווים כלום — וכשהחיים שלך לא שווים כלום, אתה לא פוחד לאבד אותם. — — — המוות נחוץ להמשך הקיום של הגזע האנושי. מלחמות פורצות משום שיש יותר מדי אנשים במקום אחד. כשהן מסתיימות, הבעייה הזאת בדרך–כלל נפתרת” (226—227).

דבריו אלה של רב–סרן דיטריך הניעו את ארנולד לראשונה לחשוב על עצמו: “אף–אחד לא יצטער עלי כשאמות. — — — שום דבר לא יישאר אחרי, אפילו לא קבר או צלב. בקרוב אהיה גל של עצמות למשחק שועלים” (226). האירועים לא הותירו זמן רב לארנולד כדי לחפש פתרון למצבו אחרי שהשיירה הופצצה. ולכן מפתה מאוד להניח, כי רק מפחד הצפוי לו מידי החיילים האמריקאיים, אם יילכד במדים של האס–אס, פשט את מדיו ולבש במהירות במקומם את הבגדים שהסיר מגופת האסיר היהודי אלברט לנדאו. הסבר זה מניח, שגם העריקה וגם הזהות היהודית ניכפו על ארנולד באותו מעמד ורק אחר–כך, אחרי שנוכח שמשחררי המחנות רשמו אותו כיהודי אלברט לנדאו, החליט להמשיך ולהחזיק בזהות החדשה שניתנה לו. אלא שהסבר זה אינו מתיישב עם מה שמסופר עליו בעלילת הרומאן.


 

מניע הכפרה

ארנולד בקר לא היה באופיו גיבור ומניפולטור כשגייסו אותו לצבא, אלא צעיר מופנם ותמים, שלכל היותר ביקש לרצות את הוריו הפטריוטים, שציפו ממנו שיתגייס להגן על המולדת כיתר בני גילו. כלומר: נאמנותו לרייך לא היתה אידיאולוגית, וסביר להניח שכלל לא התעמק בחזונו של הפיהרר ולא הבין את סכנתו לשלום גרמניה, אירופה והעולם. גם בשנות שהותו בדכאו לא נתן את דעתו על המתרחש הרחק ממנו, אלא ביצע ביסודיות את התפקיד שהטילו עליו מפקדיו. רק כשביטויי ההתפוררות של הצבא הגרמני התגלו גם בדכאו, הבין את עומק השחיתות של המערכת הצבאית ששירת בה והבין כיצד נוצל במשך שנים בשל תמימותו ובשל ההרגל שנטעו בו הוריו מילדות, לתת אמון מלא בבעלי הסמכות שמעליו. רק בשלב הזה קלט את האכזריות שלהם והבין, שבמשך שנים היה חייל ממושמע מדי בצבא המונהג על–ידי רוצחים. אפשר לשער כיצד נבעת מהמעשה של הממונה על הכלבייה, רב–סמל גירטנר. במו עיניו ראה כיצד השליך גירטנר אסיר יהודי למכלאה של הכלבים, להיות טרף לשיניהם, רק משום שהאסיר שגה בטיפול באחד מהם. ואכן מזועזע מהזוועה, שנחשף אליה לראשונה, נמלט מהמחנה ליער להירגע ושם חזרה אליו ההרגשה “כאילו יד נסתרת שולטת בגורלו” ומקרבת אותו ליעוד חשוב ונעלה: “מהו אותו יעוד עדיין אינו יודע, אבל הוא בטוח שבבוא היום יגלה” (213).

עד שראה את מחזה הזוועה במכלאת הכלבים של המחנה, הקדיש את שעות הפנאי שלו בדכאו ללכידת רמשים בתחומי המגורים והמשרדים של המחנה וביער הסמוך לו במטרה להשלים אוסף של “רמשי הרייך”. אך מעתה הבין, כי בזמן ששקד על שינוע המשלוחים ועל איסוף הרמשים, בוצעו מעשי זוועה דומים בחלקים אחרים של המחנה. ואכן, משיצאה השיירה עם האסירים מתחומי המחנה, הבחין ארנולד בערימת גופות שהופקרו ביער (220), והבין לראשונה מדוע התרבו בתקופת הרייך “זבובי בשר ירוקים” יותר מכל הרמשים. המראות האלה לא רק טלטלו אותו ולא רק העמיקו את סלידתו ממפקדיו, אלא גם קירבו אותו ליעוד חייו. פרטיו של החלום שקטע את שנתו, בלילה האחרון לפני שהשיירה הופצצה, מעידים על הזדהותו העמוקה עם הסבל של האסירים. בחלום ראה, שעיני המבקרים במוזיאון לאמנות מנוונת במינכן נעוצות בו כאילו היה אחד המוצגים. אחרי שהשפיל את מבטו, כדי לברר את סיבת המבטים שננעצו בו, “נדהם לגלות שהוא לובש מדים מפוספסים של אסירים ועל לבו כוכב בעל שישה קודקודים” (242). אם צודקים חוקרי החלומות, שבחלום מגשים החולם את שאיפותיו הכמוסות ביותר, אין לפרש אחרת גם את החלום הזה של ארנולד.

מכאן, שברגע שארנולד לבש את מדי האסיר אלברט לנדאו והצטייד בתעודתו, עשה זאת לא רק כדי להציל את גופו מהעונש שציפה ללובשי–מדים נאציים מידי הכוחות המשחררים, אלא בעיקר כדי לכפר על השואה שהמיט הצבא שבו שירת, צבא הרייך, על היהודים. ארנולד בחר לחיות כיהודי, כדי שיוכל להקדיש את חייו, אחרי שניצל, לזיכוך מצפונו על חלקו בהנעת מכונת המלחמה של הרייך. וכפועל יוצא מהבחירה הזו, שבה הפך מנרדף לרודף, החליט אחר–כך, בשנת 1948, גם לעלות למדינת–ישראל ולהופכה בסיס להגשמת יעודו, כי הבין, שרק במדינה שרוב תושביה הם יהודים ששרדו מהתופת של דכאו ושל מחנות השמדה אחרים לא יניחו לו לשכוח את השואה ולא יאפשרו לו לסטות מהיעוד שהגדיר לעצמו בסיומה. מוטיב הכפרה מנמק את מעשיו בעת שנסע בשליחותם של שוכרי שירותיו הבלשיים לארצות שונות באירופה. רק הרגשת הצורך לכפר על השנים ששירת בצבא הפיהרר מסבירה את התמסרותו במשך שנים, תוך סיכון סיפור–הכיסוי שלו, ללכוד נאצים בכירים ולהסגיר אותם לשלטונות, כדי שיקבלו את עונשם על הפשעים שביצעו במחנות בשנות המלחמה.

רק מניע מוסרי חזק כמו כפרה מסביר, מדוע המשיך ארנולד להחזיק בזהות היהודית גם אחרי גירושיו מאסתר. לא הפחד מעונש הרתיע אותו אז מלשוב לזהותו הגרמנית. הן הוא היה בורג זעיר וחסר–חשיבות במכונת המלחמה של הרייך. שמו גם לא נכלל ברשימות של נאצים מבוקשים שאירגונים שונים ביקשו להביאם לדין באשמת ביצוע פשעים נגד האנושות בשנות המלחמה. נכון, שאילו זוהה בדרך מקרה על–ידי אחד האסירים מהשיירה, אסיר שבדרך נס נותר בחיים, יכלו להאשימו, שירה יחד עם אחרים בשורה של אסירים, שהוצבו לפתחו של בור שהם עצמם כרו, רק משום שלא נמצא להם מקום במשאיות של השיירה (222). אך להצדקתו יכול היה לטעון שמילא פקודה של מפקד השיירה, רב–סרן דיטריך, ואילו לא ירה יחד עם האחרים באותו שלב של המלחמה, היה נורה בו–במקום כאחד האסירים. כל בית–דין היה מסתפק בטיעון כזה, אחרי עשרות שנים מסיום המלחמה. וגם שופט מחמיר בדין היה מזכה אותו מחמת הספק, אילו הבהיר במשפט, שמלבד מיטווח במהלך הטירונות (216), מעולם לא ירה בנשקו קודם להזדמנות ההיא וגם כשיָרה ספק “אם בכלל פגע במישהו מהם” (222).


 

ההסבר להתאבדות

בעוד שניתן להסביר את מניעיו של ארנולד לאמץ לעצמו זהות של יהודים וגם להעדיף שנים רבות לחיות ביניהם במדינה שייסדו אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, קשה יותר להסביר, מדוע החליט כעבור עשרות שנים, בהגיעו לגיל שמונים, לשים קץ לחייו על–ידי בליעת כדורים. ואיזו סיבה היתה לו להתאבד דווקא אחרי שבשנת 1989 חידש את הקשר עם אחותו, אריקה, ולא היתה שום מניעה שימשיך לנוע בין יקיריו בארץ לאחותו בברלין במסווה של עיסוקו, שהצדיק נסיעות תכופות מהארץ לגרמניה.

הרמז לסיבה שהניעה את ארנולד בקר להתאבד, הוצפן במועד שבחר לבצע בו את ההתאבדות, ביום שבו השלימה המאה את שנותיה. הבחירה להתאבד ביום הזה מלמדת, שביקש לבצע התאבדות סמלית. גם כל מעשיו באותו יום מצטיירים כטקס מתוכנן היטב. תחילה אסף כלב מהרחוב, רחץ אותו והאכיל אותו במנת עוף, כמבקש מחילה מבן–מינו שהמית לפני שנים (56). אחר–כך הניח את המכתבים ואת הצילומים במקום גלוי כדי שאסתר ובנותיו ימצאו אותם ויגלו בעזרתם את סודו. לבסוף התגלח, התפדר באבקת טלק ריחנית, לבש חולצה לבנה, ענב עניבה מתאימה ולבוש בחליפתו התיישב בכורסה וחפן בכף–ידו את הכדורים שהתכוון לבלוע. כך לא מתאבד אדם נואש שקץ בחייו, אלא אדם שנפרד מהחיים מתוך בחירה. ואכן אלברט לנדאו נפרד מהמאה העשרים כמי שמיצה עד תום את קובעת התרעלה ששתה מידה. התאבדות טקסית וסמלית כזו היא מחאתו של בן המאה העשרים נגד המאה המבישה שלו.

כל השנים רדפו אותו המראות שנחשף להם בימים הספורים שבהם ליווה את השיירה עם האסירים האומללים. הוא גם לא סלח למאה הזו שאילצה אותו לפעול לא כבן–אנוש, אלא כבעל–חיים. בחלק הראשון של הרומאן הודפסו באות שונה קטעי–זיכרון סיוטיים מיום העריקה, קטעים הממחישים את שפל מצבו באותו יום. אחרי שניצל מהפגזת השיירה מהאוויר, ברח פצוע ברגלו כמו חיה נרדפת. במהלך מנוסתו בלע סירפדים ושורשים ורוצץ את ראשו של כלב כדי שיהיה לו למאכל אם לא ימצא מזון אחר לשבור בו את רעבונו. אחר–כך הסתתר במתבן וחלק את המקום עם בהמות. כבר ביום הנורא ההוא התברר לו היעוד של חייו: להקדישם לתיקון העוולות שביצעו העם הגרמני וסייעניו מעמים אחרים במלחמת העולם השנייה למליוני חפים מפשע ובראשם ליהודים ולאיתורם של פושעי המלחמה, כדי שיועמדו למשפט על חטאיהם נגד האנושות.

במילים אחרות: בעודו לבוש בבגדי אסיר יהודי ואוחז בזהות שאימץ מיהודי יצא ארנולד להגשים את היעוד הפציפיסטי שהגדיר לו גורלו — למנוע מעוד מלחמות עולם לפרוץ ולפגוע פעם נוספת באופן אנוש כל–כך באנושות. לכן החליט כעבור שנים, שאסור לו לחיות מעבר למאה המגלמת את חייו, ואין לו מקום במילניום העומד להתחיל כעבור יום. כיוון שזיהה את עצמו עם המאה העשרים, סבר שהסתלקותו מהעולם יחד עם המאה המקוללת הזו, תפנה את הזירה למאה העשרים ואחת ותעניק לה סיכוי להיות מבורכת מקודמתה. ארנולד היה לוחם–שלום בשליחות עצמו. את כוחו שאב מההכרה, שמוטל עליו לכפר על חטא השאננות שחטא בו נוכח הסימנים הרבים שהעידו על הפורענות הצפויה, סימנים שהתעלם מהם, ובכללם: התנכלות חבריו אליו בתיכון ובאוניברסיטה, הבדיקה המבישה והגזענית שביצעו לו בשעה שהתייצב בלשכת הגיוס לצבא ותוכנם של המשלוחים שהוטל עליו לשנע מדכאו לברלין. בכל שלב היה עליו לזנוח את תחביב האיסוף של הרמשים ולהבין, שכאשר חברה מתנכלת לאחר ומתירה את דמו של השונה, סופה שעד מהרה תמיט שואה על האנושות כולה.

מעשה אנוכי יחיד התיר לעצמו ארנולד קודם שהתאבד, כדי שהבשורה הפציפיסטית שלו תגיע לפחות לידיעת בני–משפחתו, כי קיווה שאם יבינו את מניעיו, ימחלו לו על השנים שהזניח אותם כדי להגשים את יעודו. למטרה זו השאיר רמזים שיחשפו לאסתר, לבנותיו ולנכדיו את הסוד שהעלים מהם במשך שנים כה רבות: שבסיום מלחמת העולם השנייה התנער מהזהות שהוריו העניקו לו אחרי לידתו, הזהות הגרמנית, ובהמשך חייו הסתיר את עברו תחת הזהות היהודית, כדי לפעול בחסותה בשם הזהות הפציפיסטית, הזהות היחידה שבסיועה יכול היה לכפר על חטאו, בשנים שהחזיק בזהות הגרמנית.


 

שתי ביוגרפיות

עקב החתירה לחבר את כל חלקי התצרֵף הביוגרפי של ארנולד, נוטה הקורא להתעלם מהעובדה שבצד הביוגרפיה שלו נפרשת בעלילת הרומאן גם הביוגרפיה של אסתר. ואם משווים בין הביוגרפיות של שניהם, מגלים שאכן בשיקול דעת בחר להתאבד ביום שבו הסתיימה המאה העשרים. על–ידי ההתאבדות נפרד משתי הזהויות הלאומיות, הן מזו הגרמנית, שהוגדרה לו מאז לידתו, והן מזו היהודית, שהחזיק בה מסיום מלחמת העולם השנייה ואילך, והעניק לעצמו את הזהות שאליה נכסף באמת: הזהות הפציפיסטית, כי האמין, שבשל היותה זהות אוניברסלית, רק בכוחה להעניק תקווה למילניום החדש, שיפציע בתולדות האנושות למחרת יום פטירתו. הביוגרפיות שלו ושל אסתר שיכנעו אותו, שאלמלא היתה ההשפעה של הזהויות הלאומיות עדיין כה חזקה על בני–האדם במאה העשרים, לא היו פורצים במהלכה שתי מלחמות איומות כאלה כמו מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה.

המשפחה של ארנולד, משפחת בקר, היתה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה משפחה גרמנית פטריוטית וממוצעת. האמא היתה עקרת–בית (224) והאבא, שחזר פצוע מהחזית במלחמת העולם הראשונה, פירנס את המשפחה ממשרת מורה לגיאוגרפיה (214). גם אחרי שנים נאחזת אחותו של ארנולד, אריקה, בממוצעות הזו של המשפחה כדי לזַכּות את הוריה ואת עצמה ממה שאירע באשמת העם הגרמני בשנות השואה. ואלה ההסברים שאמרה לאסתר בשנת 2000: “אינני מנסה להצדיק את מה שקרה, אבל היו נסיבות. גם לנו היה אז קשה מאוד. כל העיר היתה הרוסה, ולא תמיד היו חשמל ומים. היה אפשר להשתגע רק מהרעש של ההפגזות. — — — גם אני ניצולה של המלחמה. וההורים, גם הם עברו מה שעברו. — — — צריך לקבל שגם אנחנו סבלנו מאוד במלחמה ההיא, ועד היום לא נרפאנו. אנשים נוטים לשכוח שגם על העם הגרמני נכפו הדברים האלו, ושלא כל הגרמנים עשו דברים נוראים. אז נכון שאבא ואמא היו חברי מפלגה, וגם אני הלכתי לתנועת–הנוער, אבל זה מה שכולם עשו באותם ימים. היינו גאים לקחת חלק במשהו גדול. לא יכולנו לדעת מראש לאן כל זה יוליך” (199—200). ביושר הרוויחה אריקה את התגובה הספונטנית מידי אסתר, שסטרה לה אחרי הדברים האלה.

בילדותו בילה ארנולד שעות באיסוף חרקים ביער מאחורי הבית של הוריו בברלין (13). אוספיו הכילו “בלוטי אלונים, אצטרובלים, פטריות יבשות, צדפים, נוצות, עכבישים וחיפושיות מתים” (206). בעוד ילדים אחרים בגילו עסקו בחיי–חברה פעילים, שקד הוא בגיל שתים–עשרה על ספר עב–כרס בן תשע מאות עמודים, שהכיל “רישומים וצילומים של בעלי–החיים הידועים בעולם, למן היונקים הגדולים ביבשה ובים, ועד לרמשים הזעירים ולטפילי העור הסמויים מן העין”. אלה “הותירו בו רושם עז, עד שחש מן התעלות כמו לנוכח יצירת אמנות גאונית” (206). חריגותו גברה בגימנסיה, אחרי שחבריו גילו במלתחה של אולם ההתעמלות את סודו — אז מומו, ובעתיד גם גלגל ההצלה שלו — שהוא נימול מלידה. עקב כך לא הצטרף כאחותו ל“היטלר יוגנד”, עובדה שציערה את הוריו. האספנות העניקה לו חיים מקבילים ושימשה לו “מיפלט מההצקות היומיומיות של הבריונים” (208), נערים “בחולצות חומות, במכנסי עור ובחגורות כתף” (233).

אף ש“עולם הטבע עורר בו עניין בגלל אפשרויות האיסוף והמיון הרבות שגלומות בו” (205), בחר ללמוד אמנות באוניברסיטה. משהחלו הגיוסים לצבא הרייך, נקרא כמו הסטודנטים האחרים להפסיק את לימודיו ולהתייצב במשרד הגיוס. אך עקב המום באבר–מינו “בדקו את הדם שלו מן השורשים ועד לצמרת אילן היוחסין” לפני שהציבוהו לאס–אס. הוא גוייס רק אחרי שקבעו שאין דופי במוצאו ומשום שהתחשבו באביו, שעוטר בצלב–הברזל בשובו ממלחמת העולם הראשונה בלי אצבע ומנוקב מרסיסים. אף–על–פי–כן דאגו לציין בהבלטה בתיקו האישי “שלעולם לא יזכה לענוד דרגות של קצין” (208). ואכן, הוא לא נשלח ללחום בחזית, אלא הוצב למחנה דכאו לבצע תפקיד מינהלי, לארוז “פרוות, תכשיטים, נעליים, שיניים תותבות” ושאר טובין ולפקח “על העמסת המזוודות והארגזים לקרונות הבקר” שהובילו את הרכוש של “הפסולת האנושית” מארצות הכיבוש למולדת הגרמנית (209). לדרגת סמל–ראשון הגיע בזכות עבודתו המסורה והמופתית באירגון המשלוחים האלה.

כאמור, במקביל לביוגרפיה הזו של ארנולד בקר, המקיפה את עשרים וחמש שנות חייו כגרמני, נפרשת בעלילת הרומאן גם הביוגרפיה של אסתר. את אמה לא זכרה אסתר כלל, כי היא התייתמה ממנה כשהיתה כמעט תינוקת. אביה גידל אותה ואת אחותה הצעירה, אלזה. האבא, שבנה אסמים בכפרים בסביבת פינסק שברוסיה הלבנה (88), נהג לצרף אותה בנסיעותיו למנסרה (141) וכשיצא לצוד ביערות (129). כדי להעלים את הארנבת שצד בלא היתר נהג להסתיר את הגוויה הצוננת של הארנבת מתחת לבגדים של הבנות וצמוד לגופן (129). בהזדמנות אחרת חשף אותן למעשיו באסם עם כפרייה שעבדה אצלם (169). בסוף קיץ אחד לקח אותה ואת אלזה לחווה ליד יובל של נהר הדנייפר ששם עמד להקים אסם. הן טבלו את רגליהן במים הקרים ורדפו אחרי פרפרים ושפיריות צבעוניות, אך היום הסתיים באופן אחר. בדרכם חזרה אסף אביה גוויה של זאב שהרועים הרגו ובאסם שבביתם פשט את פרוות הזאב ומתח אותה על הדלת ואת ראשו כרת בגרזן ותלה אותו על קורת התיקרה (167—168). שנים עברו עד שהשתחררה מהמראה המבעית של ראש הזאב המת, מראה שהעיק על נפשה כ“גוש שחור” (167). פרטים אלה נחרטו היטב בזיכרונה של אסתר, אולי משום שזמן לא רב אחר–כך התייתמה גם מאביה (82) והדודה לידה מוורשה העבירה אותה ואת אלזה אליה לפולין (83).


 

אנלוגיה אירונית

אף שהביוגרפיה של אסתר מזוהה מהרגע הראשון כביוגרפיה של יהודייה, לא מצטיירת ילדותה, הנפרשת בקטעי–הזיכרון, שהודפסו באות שונה בחלק השני של הרומאן, כילדות של יהודייה. כל הפרטים על בית–הגידול שהיה לאסתר בחברת אביה מציירים ילדות בבית גויי: עיסוקו של האבא כבנאי של אסמים, קשריו עם איכרים, מסעות הציד שלו ביערות, התהדרותו בראש ערוף של זאב, שאותו קיבע על קורה באסם, וחשיפת שתי בנותיו, אסתר ואלזה, מגיל צעיר לגילויים הגשמיים של החיים ובכללם להרג ולמוות. אביה של אסתר קרוב יותר לדמויות היהודי הבשרי–דמי שעיצבו סופרי התחייה, יהודי הדומה למדי לגוי, מסוגם של “אריה בעל גוף” לביאליק ו“פנדרי הגיבור” לשניאור, מאשר ליהודי הטיפוסי בגלות, הסולד מגסות הצרכים הגשמיים וכל מעייניו הם בקיום קפדני של המצוות ובפינוי מועדים ללמוד תורה.

והנה דווקא ילדותו של ארנולד בקר מצטיירת כילדות בבית יהודי, המדגיש רתיעה מאלימות ומבליט את חשיבות הסקרנות לרכוש דעת והעיסוק בחקירה ובפיענוח הסודות של הבריאה. גם אחרי שהתברר לנו כעבור מאתיים עמודים שטעינו, אנו מתקשים להיפרד מהמוסכמות המוצקות, שאימצנו מילדות על ערכי “הבית היהודי” מול ערכי “הבית הגויי”. מתברר שהילד ארנולד בקר, ילד ארי עם שושלת יוחסין מוכחת, כה סבל מגילויים קשים של אנטישמיות מצד חבריו בבית–הספר ובגימנסיה, אחרי שגילו את “מומו”–חריגותו במקלחת, עד שהעדיף לפרוש מחברתם ולאסוף רמשים בקירבת בית–הוריו. כזכור, גם גיוסו לאס–אס היה כרוך בהשפלה. מכאובים אלה מתקופת הילדות צפו לתודעתו למראה האסירים היהודיים במהלך המסע של השיירה לברלין. פעם הצטלב מבטו עם המבט של אחד האסירים. האסיר היהודי מיהר להסיר את כובעו ולהשפיל את מבטו, אך ארנולד זיהה בתגובת האסיר הרגל שגם הוא סיגל לעצמו בגימנסיה — “להיות לא–נראה” (211).

השוואת הביוגרפיות של ארנולד ואסתר מוליכה למסקנה מפתיעה, שלא לומר אירונית: כיצד זה שבפרוץ מלחמת העולם השנייה הציבה אותם ההיסטוריה בשני מחנות שונים, דווקא את ארנולד במחנה הרוצחים ואת אסתר במחנה הנרצחים? התשובה היא שרווה שגיא כתב רומאן פציפיסטי, ולפיכך העניק לגיבור הגרמני ולגיבורה היהודייה ביוגרפיות שמבטלות את חשיבות מוצאם הלאומי, מוצא שאליו נוטים דרך שיגרה לקשור סטריאוטיפים, המיוחסים לעמים בהתאם לחלקם במלחמת העולם השנייה.

ההיפוך האירוני בין החינוך שקיבלו ארנולד ואסתר בילדותם, כל אחד בבית–הגידול שלו, לבין המקום שהועיד להם הגורל במלחמת העולם בבגרותם, מוליך בהכרח למסקנה המונחת בבסיס ההשקפה הפציפיסטית: שאמנם לחינוך השפעה מכריעה על הטמעת הזהות הלאומית בכל אחד מאיתנו ועל התוויית גורלנו, אך המלחמות משבשות את המהלך הטבעי הזה. המלחמות חוזרות ופורצות בהיסטוריה כיוון שהרוע המובנה בטבע המין האנושי משליט על חיי האנושות את כוחותיו השרירותיים והמרושעים: הגזענות, הלאומנות ושנאת הזר והשונה, ואלה מעצבים את גורלו של בן–אנוש יותר מתכונותיו המולדות ויותר מהסגולות שחינוך היקנה לו. אלמלא נולד ארנולד בקר כגרמני בשנים שבהן השתלט הנאציזם על מולדתו, ספק אם אופיו ושאיפותיו היו מביאים אותו להשתלב בצבא של הפיהרר. ולהיפך: אילו נולד למשפחה יהודית, כמו זו שאת שמה אימץ כדי להינצל, ספק אם גורלו היה שונה מזה של האסירים, שעל הובלתם בתנאים הבלתי–אנושיים הופקד בשלב האחרון של המלחמה.

הביוגרפיות של ארנולד ושל אסתר מלמדות, שכאשר האנושות מאפשרת לכוחות הרוע להשתלט על ההיסטוריה, הם–הם שממקמים אותנו, בלי לשאול את פינו ובלי להתחשב בנטיותינו הטבעיות ובשאיפותינו האישיות, במחנה הרוצחים המתועבים או במחנה הקורבנות חסרי–הישע. רק ההכנעה של כוחות הרוע השולטים בהיסטוריה לחזון פציפיסטי אוניברסלי, משתמע מעלילת הרומאן, עשויה למנוע מלחמות בעולם ובכך לשנות את מצבו הקיומי של האדם, שלפי שעה עודנו דטרמיניסטי ושולל מבני–אנוש את הבחירה החופשית בגורל חייהם.


 

לקח אקטואלי

השנים שחלפו מאז סיומה של מלחמת העולם השנייה הוכיחו, שהאנושות עדיין רחוקה מאוד מהתגשמות החזון הפציפיסטי. לפיכך כדאי בינתיים להפיק מעלילת הרומאן “כל הדרכים” גם לקח אקטואלי הניתן ליישום מיידי. שואת מלחמת העולם השנייה התאפשרה אך ורק משום שאנשים כמו ארנולד בקר לא מילאו את חובתם, לבחון באופן ביקורתי את כוונותיהם ואת מעשיהם של המנהיגים, שלהם העניקו את הכוח לפעול בשמם. ארנולד בקר לא חונך להיות רוצח וגם לא תמך בזוועות שבוצעו באותה מלחמה. כאדם שאף לעסוק בדברים אחרים: להתפעל מהטבע, לחקור רמשים ולהשלים אוסף שלהם. איך, אם כן, הצליחו הכוחות השרירותיים של ההיסטוריה להתל בו, לשים ללעג את שאיפותיו וחלומותיו האישיים ולהפוך אותו עצמו לקורבן של זמנו ושל מולדתו? בל יאשים אחרים באסונו, אלא את עצמו, אם הפקיר את גורלו ואת גורל עמו בידי הפיהרר וחבורת הלאומנים–גזענים שהקיפה אותו.

חטאו של ארנולד היה חטא האסקפיזם. כל מעייניו של האסקפיסט בכל חברה ובכל תקופה מצטמצמים בשאיפותיו הפרטיות ובאושרו האישי. וכאלה היו רבים מדי בגרמניה בימי בחרותו של ארנולד, כפי שהינם שכיחים במספר מוגזם גם בישראל הדמוקרטית ובארצות–המערב החופשיות כיום. כפי שהנאציזם שיגשג בגרמניה בשנות השלושים של המאה הקודמת משום שאנשים כמו ארנולד נרדמו בשמירה על ערכי התרבות האנושית, כך משגשג הטרור האיסלמי–ערבי גם כיום, רק משום שכה רבים בישראל ובעולם מגלים שאננות וטומנים את ראשם בחול, בעוד הרוצחים–הנבלים פוגעים בערכים אלה ומסכנים את השלום היחסי שהשיגה האנושות בסיום מלחמת העולם השנייה.

לקח אקטואלי זה יגונן על הרומאן המפתיע של רווה שגיא מפירושו כיצירה אפולוגטית המציעה הבנה ומחילה לגרמנים מדורו של ארנולד בקר, שהיו בוגרים במחצית הראשונה של המאה העשרים, כפי שתובעת אריקה מאסתר בפגישתם. להיפך — הרומאן הינו כתב–אישום המופנה נגד בני דורו של ארנולד בגרמניה ונגד אסקפיסטים מקרב עמים אחרים שהיו בכל התקופות, אך התרבו מאוד דווקא בתקופתנו. כבעבר כך גם כיום מתחמקים האסקפיסטים מאחריותם למתרחש בקהילה הלאומית ובקהילה העולמית ומאפשרים על–ידי כך לכוחות המושחתים של ההיסטוריה להצית סכסוכים בין עמים, סכסוכים שסיבכו את האנושות במאה העשרים בשתי מלחמות–עולם היותר רצחניות בהיסטוריה ואשר עלולים לסבך אותה שוב במלחמות עולם גם במהלך המאה העשרים ואחת.



  1. הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2006, סדרת הספריה החדשה, 246 עמ'.  ↩

  2. נוסח מקוצר של מסה זו נדפס בכתב–העת “האומה” חוברת מספר 167, מרץ 2007, תחת הכותרת: “רומאן מפתיע על השואה”.  ↩

המלצות קוראים
תגיות