¹

בעשורים הראשונים לקיום המדינה נמנעו בה מהשימוש במונח הסוציולוגי “הגירה” כדי לציין את התכנסותם של יהודים חזרה במולדתם או את יציאתם ממנה למרחב היהודי בעולם. במקום זאת הועדף המונח האידיאולוגי “עלייה”. בכך הבדילו את שיבת היהודים למולדתם או את יציאתם ממנה מתופעת ההגירה מארץ לארץ שהפכה לנפוצה ממניעים שונים ברחבי העולם החדש. לשימוש במונח “עלייה” הצטרפה בהכרח משמעות שיפוטית: שבח ליהודי ש“עולה” לארץ וגנאי ליהודי ש“יורד” ממנה. על אבחנה אידיאולוגית זו התבססה גם התביעה הנמרצת ממי שעלה לארץ לפשוט מעליו בהגיעו לישראל את “מלבושי הגלות” (מסורת, ערכים, מינהגים וזכרונות) ולהשתתף בתהליך “מיזוג הגלויות”, שיגבש יהודים משבעים מדינות לעם אחד שזהותו תהיה ישראלית.

אידיאולוגיה צודקת ומשכנעת אמנם מסוגלת להשיג תוצאות מופלאות, אך לא במהירות שהיא מקווה להשיגן. ועל כך העידו בכתביהם סופרים, שחוו את קשיי ההגירה לארץ ואת מכאובי התנסותם ב“כור ההיתוך” של החברה הישראלית. הגם שהיגרו לארץ ממדינות ומתרבויות שונות, ניתן למצוא אצלם עדות דומה: אף שהחברה הקולטת הסתייעה באידיאולוגיה צודקת ומשכנעת, והציונות היתה ועודנה כזו, לא היה בכוחה להשכיח מהמהגר את בית–הגידול הראשון שלו. מפאת אורכה של רשימת היצירות שהעידו על כך אסתפק בהמלצה על שתיים שסיפרו על חוויית הקליטה של נערים בארץ, אך העריכו באופן שונה את מידת ההצלחה שלהם להיקלט בארץ: “מכוות האור” (1980) לאהרן אפלפלד ו“תרנגול כפרות” (1992) לאלי עמיר.

סמי ברדוגו כינס ב“יתומים”, כרך הפרוזה השלישי שלו אחרי הקובץ “ילדה שחורה” (1999) ואחרי הרומאן “ככה אני מדברת עם הרוח” (2002), שתי נובלות, שבהן הוא נוטה יותר לפסימיות של אפלפלד מאשר לאופטימיות של עמיר בשאלת סיכויי ההצלחה של המהגר למלא אחר ציפיות החברה הישראלית ממנו להיטמע בה במהירות. כינוסן של שתי הנובלות בכרך אחד מוצדק לא רק על–ידי נושאן המשותף, אלא משום שביחד הן מוכיחות, שגם אם יאמץ המהגר את סממניה החיצוניים של החברה הקולטת, כגון: לבוש, שפה והתנהגות ברשות הרבים, תארך טמיעה כזו לא שנים, אלא דורות, עד שאחד מצאצאיו בדור השלישי או הרביעי אחריו ירגיש שזהותו היא זהות המקום הזה בלבד.

שמואל שטרית, גיבור הנובלה “יתומים”, שהוא מדור המהגרים הראשון, מוכיח מסקנה זו. אף שעלה לארץ כנער בן שלוש–עשרה, הגיל שבו לכאורה הקליטה אמורה להיות מהירה יותר מאשר בגיל מבוגר, עדיין חקוקים עמוק בתודעתו המראות ומושגי–הערך שספג בילדותו במרוקו. יחיאל, גיבור הנובלה “אחי הצעיר יהודה”, מספק הוכחה שעלולה להיות מטרידה עוד יותר. אף שהינו “צבר” שנולד בארץ להורים מדורו של שמואל שטרית, גם הוא מתקשה לאמץ את הישראליות כזהותו הבלעדית. עקב כך היה ראוי להציב את הנובלות בכרך בסדר הדורות הנכון: תחילה את הנובלה “יתומים” המספרת על שמואל שטרית מדור המהגרים הראשון ואחריה את הנובלה “אחי הצעיר יהודה” המספרת על יחיאל, בן הדור השני למהגרים. ואכן, על–פי סדר זה יטופלו הנובלות בהמשך מסה זו.

 

הנובלה “יתומים”    🔗

שמואל שטרית היה בן שלוש–עשרה (189) כשעלה ממרוקו לישראל בלי הוריו (190) בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת, המאה העשרים (150). בהגיעו לארץ נקלט “בקבוצות הכשרה שונות” יחד עם “נערים זכרים שבאו מארצות חמות אחרות, כהים ורזים” (151). תחת הפיקוח של “מדריכי הסוכנות השזופים ומתנדבים מהקיבוצים” קיבל עליו בפנימייה יחד עם חבריו את דרישתם לזנוח את המחשבות הרוחניות שהביאו מבתי–הגידול שלהם בארצות האיסלם “על האבות הקדמונים — — — על השמים ואלוהי היהודים העבריים” (150) ולאמץ במקומם מושגים חילוניים–צבריים–גשמיים המחייבים “ללכלך את העור” (151). בפנימייה הכיר את רחל, הצעירה ממנו במספר שנים, שהצטיירה בעיניו כמעט כ“צברית”, כיוון שעלתה לארץ עם הוריה, ניצולי שואה מאירופה, בהיותה בת ארבע. החברות עם רחל האשכנזייה נטעה בו את האשליה שהתגבר על ה“זעזוע מהארץ החדשה” (150). ואחרי שנישאו בתחילת שנות השמונים כבר הרגיש מעורה בישראל במידה כזו, שהרגיש “רחוק מהבית בגטו הלבן” (148) במרוקו, “ארץ המדבר היפה” (158).

כדרכם של אנשים צעירים ומאוהבים הניח שמואל, שהשונות העדתית לא תהווה מיכשול בנישואיו לרחל. “היינו מתאימים בימים ההם” (163), נזכר שמואל. אך כבר בטקס החתונה נחשף הניגוד העדתי–תרבותי. האורח היחיד שלו בחתונה היה קרוב–רחוק “מהשרשרת המפוצלת” של המשפחה במרוקו. הקרוב הגיע עם חבר, שבתום ניהול החופה על–ידי הרב האשכנזי, נעמד מול החופה “כמו רב שני שבא לחתן אותם מחדש” והחל לזמר זמירות מסורתיות שבגטו במרוקו נהגו לשיר בחתונות. שמואל נסחף אחרי הנעימות המוכרות לו מילדות, אך הוריה של רחל ואורחיהם צפו בשתיקה במתרחש ובסיום הגיבו ב“מחיאות–כפיים מהוססות וצחוק” (164—165). כדי למנוע את המבוכה פעם נוספת, דאגו הוריה של רחל שברית–המילה של נכדם הראשון, דרור, תיערך בדירתם, בנוכחות קרוביהם בלבד ותבוצע כמנהגם. בסיום לא היתה שירה מסולסלת וגם מגשים עם כיבוד לא הגיחו מהמטבח. אלפרד, אביה של רחל, מזג לאורחיו קוניאק לכוסיות ובכך נחתם המעמד (122). היה זה מעמד מביך למי שזכר כמו שמואל, איך נהגו לשמוח במרוקו באירועים כאלה, שנקשרו תמיד גם “לאוכל המתאים” שהוגש מהמטבח של סבתא בסדר קבוע, תחילה “מנות מקדימות — — — ואחריהן באו הדגים הקרים והפוריים, והמנה העיקרית שהיתה עמוסה ומקושטת” (149).

בשבע השנים שהמתינו עד לידתו של בכורם, דרור, צפו לפני השטח עוד הבדלים בין שמואל ורחל על רקע הניגוד העדתי–תרבותי. טעמם באוכל התגלה כשונה. היא התנזרה ממאכלים משמינים מבצק והוא דווקא צרך הרבה פרוסות לחם, התענג על טעמם של בורקס (184) והתגעגע למתכונים הדשנים מהמטבח של הסבתא (124). עם השנים ניכרה התוצאה במראם החיצוני השונה. בעוד הוא ממוצע קומה, כהה, שעיר ועגלגל כמו בני משפחתו (119), בלטה היא לידו בגוונים הבהירים של עורה ושערה וברזונה (140), שהעניקו לה, בת להוריה האירופאיים, מראה של “עדינות” (108). רחל אמנם לא היתה פמיניסטית, אך היתה ללא–ספק אשה אסרטיבית. עצמאותה ומעשיותה התבטאו בין היתר בעובדה, שהיא נהגה במכוניתם האדומה, בעוד הוא נוסע באוטובוסים. גם במקומות העבודה בלט ההבדל ביניהם. בעוד הוא תקוע כפקיד זוטר במשרד הרווחה של העירייה, מתקשה לבצע ביקורי–בית ומצמצם את מגעיו עם העובדים האחרים, השתלבה רחל היטב במקום העבודה שלה. ובעוד מגעיו של שמואל עם השכנים היו רופפים, הידקה רחל את קשריה עם השכנים ואף קבעה סדרי תורנות עם אפרת, אחת מהאימהות בבניין, להוצאת ילדיהם מגן–הילדים בסיום היום.

המושגים שספג שמואל בילדותו במשפחתו הדתית–מסורתית במרוקו על יחסי גברים ונשים היו שונים מאלה שהפנימה רחל במשפחתה החילונית מאירופה. הגברים היו מתכנסים בנפרד מהנשים ומשוחחים בפגישותיהם על נושאים חובקי עולם, ואילו “הנשים עמדו בפינות בודדות ומחייכות, מטופחות עם שמלות מגרות” (118) וממתינות שהגבר יקרוץ להן “את הקריצה המפתה ואת המבט האילם, שמאוחר יותר הפכו לנגיעות גסות ודביקות על המיטות בין הסדינים” (119). כדי למשוך את תשומת–ליבם של הגברים, התקשטו הנשים, “ישבו על כסאות והיו מקסימות — — — וליטפו את הרגליים מול עיני הגברים שהסתובבו לידן” (113). בבית הגדול של משפחתו בגטו קבעה המסורת את מקומם של הנשים והגברים ואת כללי–המשחק בין המינים. ולכן שרר שקט בבית הגדול, אף שתחת קורת–הגג שלו היו מכונסים כל הזוגות של המשפחה, כל זוג בחדרו.

הפערים העדתיים–תרבותיים מוטטו בהדרגה את הקירבה בין שמואל ורחל. תחילה פסקו “הנגיעות” ושניהם שקעו ב“שינה חזקה בפינות המיטה” (120). ובשבועיים האחרונים נטשה רחל את חדר–השינה והתחפרה בשתיקתה על הספה האדומה בסלון: “מתעלמת מהילדים ומוחקת אותי לגמרי” (120). מהתיאור הציורי של שמואל ניתן להסיק, שכתוצאה ממריבותיהם הפסיקה רחל לתפקד בבית ושקעה בדיכאון: “היום היא אשה נבדלת, שכואבת סבל אפור עם עננים שחורים מסוג עתיק, כאלה שאני מדמיין אותם בזמנים הרחוקים לפני מאה שנה ויותר, כשהבתים היו לחים ומכוסים בערפל תמידי, והחושך שלט באמצע היום” (112). בראשונה משלוש היממות שבהן משחזר שמואל בהווה את החמרת המשבר בנישואיו לרחל עדיין השתעשע בתקווה שרחל תבריא מ“המחלה” וגם יחלפו “הימים הרעים” (107), אך כבר בבוקר היממה השנייה, אחרי שהתבשר על–ידי בנו, דוד בן החמש, שרחל עזבה את הבית, הבין ש“תהום” נפערה בינו ובינה. אף שרק הפרק המספר על אירועי היממה הראשונה זכה לכותרת “תהום”, בוחן שמואל את עומק התהום הזו גם בשני פרקיה האחרים של הנובלה.

 

רצח ותוצאותיו    🔗

מהתיאור עד כה ניתן היה לשער, שהנושא היחיד של הנובלה “יתומים” הוא סוציולוגי: כשלונם של נישואים בין–עדתיים. אילו הסבירו רק פערים עדתיים–תרבותיים את התמוטטות נישואיו של שמואל לרחל, היה הכישלון נחשף מוקדם יותר וודאי לפני לידת הבנים. שמואל עצמו רומז בדבריו, שהמשבר ביחסיו עם רחל פקח את עיניו להבין, שכשלונו בארץ אינו מצטמצם רק בנישואיו לאשכנזייה: “צר לי על הכאב הגדול ועל הרמייה הקטנה שנעשתה לי. כמה רע שלא התמזל מזלי ולא הצלחתי להיות חלק מהגאולה” (159). את המסקנה הזו מנסח שמואל בשנת 2002, אחרי שלושים ושתיים שנים בארץ (150). השימוש במושג “גאולה” אמור להסב את הדעת לכישלון אידיאולוגי של ההגירה שלו לישראל. מכל משפחתו בגטו רק שמואל בן השלוש–עשרה היגר לישראל. הוריו נותרו במרוקו ודודיו היגרו לארצות שונות באירופה. שמואל חושף באופן מקוטע, אופן המשקף את זרם תודעתו בשלוש היממות האמורות, את הסיבות להתפרקות שושלת משפחתו אחרי מלחמת ששת–הימים, שושלת שהמשיכה לחיות בגטו במרוקו גם אחרי שהוקמה מדינת–ישראל.

מתברר שמלחמת ששת–הימים הלהיטה רגשות לאומיים בבית הגדול של משפחת שטרית בגטו. הנער שמואל היה מבוגר דיו לקלוט את הדברים שאמרו הגברים במיפגשיהם. במיוחד נחקקו במוחו דבריו של סבו, “האיש הראשי והראשוני במשפחה” (148): “הוא דאג להדגיש מלים של יהודי ויהודים, ואפילו הזכיר שכאן בגטו היפה לא נישאר בטוחים. הוא גם אמר שצריך להגיד ולהכיר את החג העברי והישראלי, שהוא חלק חשוב שלנו, ושכל זה יכול להיות רק בארץ–ישראל, שבה הכל בשפה העברית, שרק בזכותה מרגישים את הדופק הקדוש של העם היהודי” (149). סבא “חשב שהוא בלתי–נראה בשיחות האלה ששיחרר” בקול גבוה, שהגיע גם לאוזני שכנים (166), אך סבתא הבינה שדבריו מסכנים את המשפחה ולכן “עשתה משהו לסבא וקידמה את המוות שלו” (129). לבכור בניה רמזה, שהשתיקה את בעלה בעזרת רעל שמזגה למשקה שהכינה לו (152).

אף שהדודים העמידו פנים שהם “בסדר עם הפטירה” הפתאומית של אביהם, ונשותיהם “בכו יפה ועשו אבל מפואר”, הותיר האירוע עליהם “תדהמה נסתרת” (127). שמואל זוכר שבכור הדודים, שהיה תמיד “נחמד ומחייך”, התהלך מאז עם “פנים תמוהים, כאילו שמע איזו אמת או ידיעה עם בהלה מסוכנת, שיכולה להגיע גם אליו” (152). האירוע השפיע קשה גם על אביו. שערות ראשו הלבינו, “העיניים שלו היו רטובות יותר — — — אבא נהיה איש עייף עם משא חדש שהוא צריך לקחת לבדו” (127). היעלמו הפתאומי של סבא השפיע גם על הנכדים. האירוע השאיר אצלם “חור בראש ומחשבות מוזרות עליו ועל החיבור שלו אל סבתא” (148). אמנם “אחרי שביצעה מעשה עם סטייה” הפכה סבתא ל“אשה שולטת על בית עם שתי קומות, בלי בעל שמשחרר מלים באוויר ומדבר על ארץ–ישראל ויהודים טובים” (166), אך בניה לא סלחו לה על המעשה ונטשו אותה בזה אחר זה. בכור הבנים היה הראשון שעזב עם משפחתו את הבית הגדול בגטו הלבן, תחילה לעיר אחרת במרוקו ואחר–כך לצרפת. גם הוריו של שמואל עזבו בחופזה את הבית הגדול שבו משלה הסבתא (127), עברו לעיר אחרת ונשארו בה עד מותם (190).

לימים קיבל שמואל צילומים של הפלג הצרפתי מ“השושלת המפורקת” (152) של המשפחה, ומהם הבין שההתפזרות לא היתה התוצאה היחידה של רצח סבו: נשות “המשפחה המתבוללת” נישאו בצרפת ל“גברים זרים”. בצער מציין שמואל, כי “זהו חלק מהשינוי המתמשך” (152) שעובר גם על משפחות הדודים האחרים שהחליפו את גלות מרוקו בגלות האירופית. אלמלא התקשה שמואל לנסח בשפה ברורה את דבריו, היה הקורא מצליח לקלוט בקלות רבה יותר את עומק צערו על מצבה העגום של “השושלת המפורקת” של משפחתו ואת משקלו של הכאב הזה על המשבר בנישואיו לרחל. בעלותו לארץ בגיל שלוש–עשרה, הוא מזכיר לעצמו, “לא עליתי ארצה בגלל הרעיונות של בנייה”, אלא בהשפעת הרעיונות שקלט מפי סבו ודודיו על הסיכוי להציל בישראל את היהדות של “האבות הקדמונים שלנו” (150). טעותו היתה, שבהגיעו לישראל בתחילת שנות השבעים כדי “להיות חלק מהגאולה”, התבייש לדבר “על השמים ואלוהי היהודים העברים”, אלא נכנע לציונות הצברית–חילונית של מדריכי הסוכנות בפנימייה. כשלונו בארץ התחיל אז, ולא אחרי שהתבלטו ההבדלים העדתיים בינו ובין רחל.

 

מחלוקת בנושאי חינוך    🔗

במילים אחרות: כשלונו של שמואל התחיל כשנכנע כנער לציונות הצברית–חילונית במקום לדבוק ב“גאולה”, בגוון הציוני שספג מסבו ומדודיו במרוקו, שבאופן מפתיע היה קרוב יותר לציונות הרוחנית של אחד–העם, שהדגישה בציונות את הדחיפות להציל את היהדות, מאשר לציונות המדינית של הרצל שהבליטה את הדחיפות להציל את היהודים. ואכן, אחת משתי ההפניות בדבריו של שמואל לשם הנובלה מופיעה במשפט שבו הוא מבטא את דאגתו למדינה מנקודת–מבט בלתי–רגילה זו, מההשקפה שקלט מסבו על תפקידה של המדינה להציל את יהדות האבות: “ישראל נתפסת לנו רחוקה ונמוכה. נראה כאילו אבותינו הנשכחים נעלמו מהקברים הקדושים ועזבו אותנו יתומים” (171). על כן משוכנע שמואל, שנסיגתו מהחילוניות הצברית, שנכנע לה בפנימייה של הסוכנות בגיל שלוש–עשרה, תחזיר למדינה את התעניינות האבות בה ותחלץ אותה בשלום מפיגועי הטרור הפלסטיני באינתיפאדה. ומרגע שהמדינה תחזור למלא את היעוד שהוגדר לה במשפחתו, להיות מקלט ליהדות האבות, יצליח גם הוא לשקם בה את “השושלת המפורקת” של משפחתו, כי רק “על פיסת האדמה הקטנה” בישראל, אפשר לעצור את סכנת “השינוי המתמשך” במשפחתו, שמאז יציאתה ממרוקו, בניה מתבוללים בארצות שונות בעולם.

לידת הבנים הולידה אצל שמואל געגועים לשיקומה של “השושלת המפורקת”, והם שהגדירו לו את יעודו–חזונו: להקים כאן, בישראל, “מחנה של זכרים, שיהיה דומה לקבוצת הגברים הרבים שנעלמה מהבית הגבוה של הגטו הלבן” (176). חזון זה, מתברר כעת, יותר מההבדלים הסוציולוגיים בין מזרחיותו לאשכנזיותה של רחל, הוא שפער את ה“תהום” בין שניהם ומוטט את נישואיהם. שלא כמו הנשים הכנועות שזכר שמואל מהבית במרוקו, קבעה רחל את מועדי הריונה והיא זו שגזרה אחרי לידת דרור ודוד שיהיה עליו להסתפק בשניהם, כיוון “שהיא לא רוצה עוד ילדים” (118). החלטתה זו והתנגדותה למאמציו, להנחיל לבנים את מורשת “הגברים המנצחים”, הן שליבּוּ את המחלוקת ביניהם בנושאי חינוכם של דרור ודוד. במשך שנים היה מוכן לוותר על סממנים חיצוניים של בית–הגידול המרוקאי, אך על נושא מהותי זה, שיקום “השושלת המפורקת” של משפחתו המרוקאית כאן, בישראל, לא היה מוכן להתפשר.

מאז שנולדו הבנים הרגיש שמואל שהזכרונות מילדותו במרוקו “זאת ערימה שמגביהה”, שיותר “אי–אפשר לשים בפינה” (114). לכן שקד לאסוף ולצרף מפיסות הזיכרון שהשתמרו במוחו מחייו במרוקו, תמונה מ“המקומות של שָם, שאולי הם תערובת חלומית במירקם של אמת השורשים” (158). בדיוק כפי שנחום גוטמן הנציח בציוריו את תל–אביב הקטנה משנות ילדותו (159), כך גם השלים שמואל בדמיונו ציור שובה–לב מ“הבית בגטו הלבן”. ובדיוק כפי שדליה רביקוביץ הנציחה בשיר “חמדה” את נופי התשוקה של ילדותה, כך גם הוא התחבר, להרגשתו, לנופי–געגועיו, ל“ארץ חמדת אבות אמיתית” (187), נופי ילדותו במרוקו. לפיכך החליט, שיותר לא יהיה מוכן להתבטל בפני רחל ולוותר על “הזכות שיש לי להיות מי שאני” (184).

חזונו של שמואל על שיקום “השושלת המפורקת” באמצעות הבנים התנגש עם החינוך החילוני–צברי שהעניקה רחל לדרור ולדוד, כדי שלא יהיו שונים משאר הילדים (170). על רקע זה פרצו בבית המריבות, לעיתים קרובות ב“הרמת קול” ו“ליד הילדים” (113). למאבק על חינוכם של הבנים התייצב שמואל חמוש בזכרונות ממרוקו: “אני שומר על התנהגות טובה וישנה בזכות החינוך היפה שקיבלתי בשנים הראשונות שחייתי עם אבא והדודים. — — — כל ילד למד לעשות מה שעשה גבר גדול לידו, חיקה את המבטים והכניס לתוך עצמו אופי של איש חדש מוכן” (162). רחל הגיעה חמושה ב“דעות מפותחות” (117) של “אשה מודרנית” (111) ומובן שלא יכלה לשאת לא את יחסו התובעני–קפדני כלפי דרור בן השבע ודוד בן החמש ולא את התעקשותו לחנכם להיות “גברים נכונים” (118) כמו “הגברים המנצחים” במרוקו.

בעימות הזה היתה ידו על התחתונה. אף ששניהם כבר חצו את גיל ארבעים וכמעט שנות דור מבדילים בינם לבין בניהם, הצליחה רחל לקרב אותם אליה, כי בניגוד לו, שהעיר להם ללא–הרף על “הדיבור השבור” של העברית בפיהם וגער בהם על התנהגותם בכל הזדמנות, השתתפה רחל בשעשועיהם. ואפילו בארוחות לא נזפה בהם כמוהו, אם לא סיימו את האוכל (123), אלא עודדה אותם להשתובב וגם בעצמה נטלה חלק במשחקיהם. בזכות זאת הצליחה להיות עבורם “גם גדולה וגם קטנה, קופצת ומחברת את הרווח בין שני הדורות” (170). “תנסה להיות עם סבלנות אחרת” (108), אמרה לו, אך הוא המשיך לדבוק בשיטתו ולא אימץ את הצעתה, להתאים את דרישותיו לגילם הצעיר ולמקובל ביחסי הורים וילדים במשפחות האחרות. התוצאה ניכרת בהתייחסותם אליו בשלוש היממות שבהן נותרו רק איתו: שניהם כמעט ולא פנו אליו, והוא הרגיש שהם “נמשכים אחריה, כמעט מבקשים רק אותה” (170).

 

דימוי היתמות    🔗

ביאושו ניסה שמואל להטביע בשתיית יין את עלבון ההיפרדות של רחל ממנו ואת האדישות של בניו אליו. הוא אף הציע לרחל להצטרף אליו לשתייה, אך היא סירבה וביקשה ממנו שיניח לה (157). לכן המשיך בשתייה בלעדיה עד שכילה את הבקבוק והשתכר (146). מעשיו בהיותו שיכור אינם זכורים לו, אך הם צפים במוחו למחרת, אחרי שהתפכח: “הצמדתי את הידיים שלי על הפה של רחל — — — רחל התחילה להשתעל חזק ונחנקה בקולות — — — נדחפתי בישיבה ליד הברכיים שלה והפלתי עליה את הראש — — — התרוממתי ורחל היתה אדומה. הזזתי את היד מפיה — — — רחל חזרה לנשום בכוח והיתה עוד נחנקת ומשתעלת — — — קמתי מהספה והלכתי משם” (185—186). במצב שיכרות וכשלא שלט בעצמו נדחף שמואל לבצע ברחל “מעשה עם סטייה” הדומה לזה שביצעה סבתו לסבו. אף ששמואל פעל במצב של שיכרות ולא השלים את חניקת רחל, מלמדת ההקבלה בין שני המקרים, שקיים דמיון במניעיהם לפתור ב“מעשה עם סטייה” מחלוקת שלא הצליחו להכריע אותה לרצונם בדרכים אחרות.

אחרי ששמואל התפכח מליל השיכרות והתברר לו שכמעט רצח בחניקה את רחל, נחבט בקרקע המציאות. הוא שנטה להתמסר ל“תעופה” חזונית (116) ושגה בדמיון על שיקום “השושלת המפורקת” ועל “הגאולה” של יהדות האבות במדינת–ישראל, מודה בסיום, בעזרת השימוש במושג “יתמות” בפעם השנייה, בהתרסקות חזונו: “את אבא אני רוצה עכשיו. שיבוא ויראה את המצוקה. — — — אחר כך נדבר ואגיד לו שיפסיק להיות נחבא אלי בחלומות, כי גם בהם אני מרגיש יתום” (190). במונחיה של הספרות העברית זהה היתמות, שעליה מדבר שמואל, לתלישות, שבאמצעותה הגדירו צעירים ממזרח–אירופה את המשבר הקיומי שלהם בתקופת הדמדומים של המעבר מרעיונות ההשכלה לרעיונות התחייה, בתפר שבין המאה התשע–עשרה למאה העשרים. אז ציינה התלישות אבידה כפולה: היתלשות מהתרבות הדתית–יהודית ואי–התחברות לתרבות החילונית–כללית. ממש כתלושים מתקופת התחייה מרגיש גם שמואל שנתלש ממורשת סבו, אך גם לא התחבר לישראליות הצברית–חילונית.

הסיום הפתוח של הנובלה מותיר לכאורה אפשרות, שנישואי שמואל ורחל יחזרו למסלולם אחרי שרחל תשוחרר מבית–החולים. אך ההקבלה לנזק, שרצח סבו של שמואל על–ידי סבתו הסב למשפחתו, מקרבת אל הדעת, שרחל לא תחזור לחיות עם שמואל בצאתה מבית–החולים. סיום זה של הנובלה “יתומים” מצדיק לברר, במה שונה טיפולו של ברדוגו מזה של סופרים אחרים, שגם הם תיארו קשרי אהבה בין גבר ממוצא מזרחי עם בת–זוג ממוצא אירופאי? אלי עמיר ברומאן “אהבת שאול” (1998) התאמץ לשכנע שקשר כזה יכול להצליח. תשובה שונה על סיכוייה של אהבה בין–עדתית להצליח אפשר להסיק מעלילת הרומאן “מים נושקים למים” (2001) לסמי מיכאל. לגיבור ספרו זה זימן המחבר שתי אהבות. הראשונה, בין יוסף יליד עירק לאינה האשכנזייה, נקטעה באופן מסתורי, אך לא לפני שנוצלה על–ידי סמי מיכאל להבליט את יתרונות הפתיחות האנושית, החיוניות המינית והבריאות הנפשית של הגבר המזרחי על ההסתייגות של משפחת גולן, המשפחה האשכנזית שהשתדך איתה.

יתרונותיו אלה של יוסף, שלא התמצו בנישואיו לאינה, התממשו במלואם עם סמדר, הנשואה לבני, שבשל עקרותו אינו מסוגל להפרות את סמדר, ויוסף, הגבר המזרחי, החיוני ממנו יעניק לה את האימהות שנבצר מבעלה האשכנזי להעניק לה (354). לשבחו של סמי ברדוגו ייאמר, שהוא לא פסע בעקבות הפתרונות האלגוריים–סוציולוגיים של אלי עמיר וסמי מיכאל, אלא העדיף עליהם תיאור מציאותי של פרשת אהבה בין–עדתית מסויימת, שאין ללמוד מכשלונה על סיכוייהן של אהבות בין–עדתיות אחרות.

 

הנובלה “אחי הצעיר יהודה”    🔗

כאמור, הנובלה השנייה בספר מוכיחה, שגם בדור השני עדיין חזקה במשפחות שהיגרו לארץ ההתלבטות בין ה“שם” ל“כאן”. גיבור הנובלה הזו, יחיאל, הוא “צבר” שנולד להוריו שעלו לארץ ממרוקו. ואף שזה מקרוב סיים את לימודיו בתיכון, הרגיש, שלא ישתחרר מהשוליות של הוריו בחברה הישראלית, כל עוד לא יוסיף מאפיין שלישי לזהותו כישראלי — השירות בצבא. ובעוד הוא ממתין לגיוסו, מתברר לו, שאירוע “גלותי” שהתרחש במשפחה מאיים על השלמת תהליך החניכה שלו כישראלי: לז’ולי, אמו בת החמישים ושתיים, אירע “נס” והיא התעברה. הן ה“נס” והן ההחלטה של הוריו ללדת את התינוק מצטיירים בעיני יחיאל כסותרים את מה שמקובל באורח–החיים הישראלי: אמנם “בחוץ–לארץ היו הרבה מקרים של הריון מאוחר”, אך “כאן זה לא עובד ככה” (49). ואכן, שני האירועים הצפויים להתרחש בחייו בעוד כחצי שנה, הגיוס לצבא והלידה של התינוק להוריו, מאלצים את יחיאל לקבוע מהי זיקתו לשתי הזהויות הסותרות, המרוקאית והישראלית. כך הופכת עבורו מחצית שנה זו לתקופה של התלבטות בין התרבות שהביאו עימם הוריו מ“שם”, מהארץ הצפון–אפריקאית שממנה היגרו לישראל, לבין מה ש“עובד” כאן, בישראל, ורק בסיומה יוסר העיכוב בהשלמת תהליך החניכה שלו כישראלי.

בני המשפחה האחרים של יחיאל אינם חצויים כמוהו בין שתי הזהויות, זו הקיימת “כאן” וזו שהיתה קיימת “שם”. הסבתא יקוטה, למשל, “נשענת על העבר מהחיים שהיא זוכרת מחוץ–לארץ, ומשאירה את הראש שלה בלי לחץ”. דעתה על החיים בישראל מבוססת על “הבדלים ביו הטוב שהיה שם לבלגן שקורה כאן”, לכן היא “מחזיקה בתוכה את הזיכרון ושומרת עליו כמו מפתח סודי” (19). בניגוד ליקוטה, מבדילים הוריו של יחיאל בין מעשיהם במקומות העבודה, אמו ז’ולי במפעל ואביו מרדוש במועצה, לאורח–החיים בבית, ובזכות זאת “כאילו אין אצלם זעזועים והם יודעים לחיות בקו ישר” (12). ואשר לאחיו, דינה ושיקו (משה), ילדי אמו מבעלה הראשון, רפאל, שעלו בגיל צעיר ממרוקו, שניהם הפכו זה מכבר לישראלים, כי לא הסתגרו מפני ה“כאן” כהוריהם. “לשיקו היו חברים מהשכונות האחרות וגם כאלה מהעיר” (21). וגם דינה פרצה החוצה מהבית ומהשכונה ובזכות זאת הכירה בגיל תשע–עשרה בחור מנהריה ונישאה לו כעבור שנתיים. לכן “המקום שבו הם נולדו לא נמצא אצלם בראש, הכל נעלם ורק מה שפה קובע, וזה מה שהם מכירים” (14).

יחיאל הוא היחיד שטרם הכריע בין שתי הזהויות וכשהוא רואה את התמונה של רפאל, אביהם הביולוגי של דינה ושיקו, התלויה מעל מיטת הוריו בחדר השינה שלהם, הוא מרגיש ש“שקט ורעש יש בחדר”. הניסוח הרומז הזה אומר, שהצפייה של יחיאל בתמונת רפאל מערערת את שלוות נפשו, כי נדמה לו שבעלה הראשון של אמו מנסה להסביר לו “על חוכמה של חיים פשוטים ועתיד לא מסוכן” (74), חייהם במרוקו. רפאל, הנראה בתמונה “עם זקן קטן וכובע שחור על הראש” ו“לובש שמלה אפורה כבדה” (14), נפטר מיד אחרי שעלה לארץ ולפיכך נדמה ליחיאל שהאיש מ“שם” תובע ממנו, “הצבר”, לנהוג כמו הסבתא יקוטה: להעדיף “את הטוב שהיה שם” על ה“בלגן שקורה כאן”. ואכן, ביסס סמי ברדוגו את התקשותו של יחיאל להשיל מעליו את הזהות המרוקאית כאחיו הבוגרים, דינה ושיקו, על הקשר האמיץ שלו למשפחה ולמקום המגורים.

אשר למקום המגורים — משפחתו של יחיאל מתגוררת בשכונה בשולי עיירה, “בשוליים של הידיעה הישראלית” (55). בתיאור השכונה מובלט מיקומם המתעגל של הבלוקים, שכביש ישר משמש מוצא בלעדי ממנה. הצורה המתעגלת תייצג גם בנושאים אחרים את מוצאם המרוקאי של דיירי השכונה. ולכן תהה יחיאל, כשלמד בבית–הספר על מנהיגי הציונות ועל מייסדי המדינה: “איך הגיבורים והמקימים של פעם בכלל קשורים למשפחות שחיות פה. מרגישים שבמקומות הקטנים של המדינה לא קורים הדברים הרציניים” (72). מקום המגורים עיכב את הסתגלותו של יחיאל לישראליות של חבריו בתיכון. הוא לא נסע לבקר אצלם בעיר והם לא הגיעו לשכונתו כדי לבקרו. חברו היחיד הוא בן–השכונה, רמי, אך גם הוא מעורב יותר מיחיאל בהוויה הישראלית: “רמי מזלזל בי ומבטל אותי ברגע. הוא חושב שאני לא משתנה עם הגיל ולא מתאים את עצמי לשנה. הרגעים המיוחדים בורחים ממני כל הזמן” (45). וגם כאן הניסוח עתיר הרמיזות מצדיק הסבר: אף שגם רמי הוא בן–השכונה הנידחת הזו וגם הוריו הגיעו, כנראה, מ“שם”, הוא משוחרר מנטל עברם וממצה את “הרגעים המיוחדים” של הנעורים בישראל. לכן מצטייר יחיאל בעיניו כמי שמחמיץ את נעוריו משום שלא הצליח להשתחרר מהמנטליות המרוקאית של הוריו וסבתו ולהתחבר ל“כאן”.

ואכן, גם הקשר האמיץ של יחיאל למשפחה עיכב בעדו לפרוץ מהשכונה כמו דינה ושיקו. אחרי שהשניים עזבו את הבית, נותר יחיאל, הצעיר היחיד בבית, יחד עם הסבתא יקוטה, ש“נשענת על העבר” של חייה במרוקו, ויחד עם הוריו, שמצאו פתרון כיצד “לחיות בקו ישר” עם הישראליות. הבית הזה לא עודד אותו וגם לא איפשר לו להיפתח לישראליות מעבר לנדרש כדי לסיים בהצלחה את הלימודים בתיכון. בעוד שהסבתא יקוטה כמעט מוציאה את שיקו מדעתו כשהוא מגיע לחופשה ממקום שירותו ברמת הגולן ודינה מתעלמת ממנה לחלוטין כשהיא מגיעה לסייע לאמה בהריונה המסוכן, קשור יחיאל באופן הדוק לסבתו ולמעשה הוא משגיח עליה בעיוורונה ומטפל בה. גם כלפי הוריו אינו בא בתביעות כמו אחיו ואינו מותח ביקורת על שהם ממשיכים לקיים “כאן” מנהגים שהביאו מ“שם”. הבולט בהם הוא ריכוז החיים בבית סביב המטבח, שבו שוקדים על הכנת מאכלים מרוקאיים, כמו זה שהכנתו מתבצעת מדי סוף–שבוע: “במטבח יש סיר ענק שעומד על אש נמוכה ומתבשל שעות” (22) וכל אחד מבני המשפחה תורם את חלקו לתוכן העשיר של תבשיל החמין לקראת השבת.

לתבשילים מעוררי תיאבון ועתירי קלוריות אלה של אמו, אביו וסבתו, חב יחיאל את חיצוניותו המעוגלת–מזרחית, המרחיקה אותו מבני גילו הישראלים. נטייה זו להשמנה אמנם מציקה ליחיאל, במיוחד כעת, לפני הגיוס לצבא, אך בבית אין מעירים לו על הזלילה הבלתי–פוסקת שלו (28). לכן הוא מרגיש אי–נוחות בחברת רמי ונורית, שהמראה החיצוני שלהם עונה על המראה הצברי הרצוי ושחלומם הוא להיפרד מהשכונה מהר ככל האפשר. וכאשר השניים מבטאים את מיניותם בחברתו בחופשיות ובמידה רבה של מתירנות, הן בדיבור והן במעשה, אין הוא מסוגל להצטרף אליהם, כי שונותו הפיזית והמנטלית מעכבת בעדו לפעול בחופשיות שבה הם מתייחסים לתשוקות גופם. לתשוקות המתעוררות גם אצלו בגיל הזה הוא נותן פורקן בהיחבא, כשהוא מהדק את הכלב “חמשרישון” לגופו או מאונן בסיוע כרית.

 

בין שתי זהויות    🔗

אף שיחיאל מבין שעליו לשמוח שאותו החליטו לגייס, “כי אותי הם תופסים נורמלי וחושבים שאני יכול לתרום בשירות”, הוא מתקנא לפעמים ברמי, שהצבא פטר אותו מהשירות “בגלל בעיות באופי שלו וגם בבית שהוא גר” (36). יחיאל חושש מהצפוי לו בצבא לא רק בגלל עודף המשקל שלו והתנזרותו מפעילות ספורטיבית (28), אלא משום שבצבא יהיה חשוף להוויה הישראלית: “עוד מעט ייפסקו המלים של הדיבור השקט. בצבא לא יהיה לי חדר משלי, ואני אצטרך לשתוק ולחיות עם שלושים בנים, לעשות איתם הכל מהבוקר ועד הלילה, — — — כי ככה זה בצבא הישראלי” (54). החשש הזה מטריד אותו ביותר, כי ברור לו ש“רק הצבא יכול להוציא אותי מכאן ולמשוך את החיים שלי לאמצע” (72). ושוב מתבקש פירוש לשפת הרמזים במשפט הזה: הוא יודע שהצבא יאלץ אותו להתנתק מהשוליים, שבהם התחפר כדי שלא יצטרך להכריע בין הזהויות הסותרות, המרוקאית והישראלית, ולהצטרף ל“אמצע” של הישראליות.

עד כה יכול היה יחיאל להחזיק בעמדה אמביוולנטית כלפי הישראליות ולדחות את הכרעתו בין שתי הזהויות, המרוקאית והישראלית, אך שני האירועים, הגיוס לצבא ולידת התינוק להוריו, כופים עליו לבחור באחת מהן או למצוא פתרון איך לגשר ביניהן. הוא יודע, שהגיוס לצבא יציב אותו במבחן הישראלי האולטימטיבי, והוא מרגיש שאין הוא מצוייד מספיק כדי להצליח בו. גם לידת התינוק עלולה לדחוק אותו מתשומת–הלב של הוריו, שבחסותה הסתגר בבית מפני חבריו ומפני הישראליות שלהם התובענית כל–כך, ולאלץ אותו לבחור באחת משתי הזהויות הסותרות. את רתיעתו מהישראליות המאיימת עליו מבטא יחיאל על–ידי התעכבותו התדירה במיטה. שם הוא עוטה על ראשו את השמיכה ומתחפר במאורה שיצר (15). באופן זה הוא משיג את “השקט” שהוא נאחז בו, רחוק מהקולניות ומההמולה של הממשות הישראלית. רק אחרי שאמו השלימה את הלידה בהצלחה, מתחיל יחיאל להאמין שגם הוא יצליח במבחן המצפה לו בצבא. וכך הוא מנסח בסיום את נכונותו להתגייס לצבא: “ועכשיו אפשר ללכת בשקט”.

בתימלול של הנובלה בולטת השכיחות של המילה “שקט” ואחדוֹת מנרדפותיה בשפה העברית, כי בעמקי לבו קצה נפשו של יחיאל מחוסר ההכרעה בין שתי הזהויות. אף שאינו מתפעל מאימוץ הסממנים החיצוניים של הישראליות על–ידי רמי ונורית, וודאי שלא מהמוחצנות הישראלית של יובל, שהגיע לשכונה כדי להתהדר בלבושו האופנתי ובאופנועו החדש (75), הוא מבין שכל עוד לא יצטרף לישראליות, לא יזכה בשקט שהוא מייחל לו, כי השקט אפשרי רק כשיציב את עצמו ב“אמצע” של ה“כאן”. ואכן בחודשים אלה, שהם חודשי החניכה עבורו, הוא מגשר בהצלחה על הפער בין הזהות המרוקאית שלו לזהותו הישראלית ולראשונה הוא מסוגל לעזוב את הבית “הגלותי” של הוריו ו“ללכת בשקט” לצבא, שהוא ללא–ספק “מרכז” הישראליות.

גם השם יהודה, שבחרו ההורים לתינוקם, המפנה לשיר–הזמר “אחי הצעיר יהודה”, שכתב אהוד מנור לזכר אחיו שנפל במלחמת יום–כיפור, אמור היה לרמוז על השלמת תהליך החניכה של יחיאל בקבלת הישראליות כזהותו הבלעדית. אף–על–פי–כן, מוטב היה לסיים את הסיפור בהחלטתו של יחיאל “ללכת בשקט” לצבא, כלומר: בלי הכותרת שנלקחה ממילות שיר–הזמר של אהוד מנור. קישור הנובלה לשיר האבל של מנור על נפילת אחיו במלחמה סותר את המילים האחרונות של יחיאל “עכשיו אפשר ללכת בשקט”, מילים המבטאות את סיום ההתלבטות של יחיאל בין שתי הזהויות, ופותח פתח מיותר לפרש את המילה “ללכת” גם במשמעות של “מוות”. רמיזה כזו מזכירה גלישה מיותרת דומה שביצע המחבר בסיום הרומאן “ככה אני מדברת עם הרוח”. שם סיים ברדוגו את הסצינה בהשתנה של הגיבורה מאחורי המצבה לזכר הנופלים במלחמות ישראל ליד בית יד–לבנים בעפולה. וגם שם סתר הרמז הפוליטי–אקטואלי באופן פרובוקטיבי את הסיום החיובי של עלילת חייה של הגיבורה, שבמסעה בעפולה טיהרה את גופה מהזוהמה שדבקה בה מיחסים אסורים שקיימה לפני שנים בפריז (ראה הפירוש בספרי “הסיפורת הישראלית בשנות האינתיפאדה”, 2005).

 

שפה מאולצת    🔗

בשתי העלילות שכינס בכרך “יתומים” הפעיל סמי ברדוגו עיקרון פואטי קשה לביצוע: לספר בהרבה טקסט על מעט אירועים. מימוש עיקרון זה יכול להצליח, רק כאשר תוכן מעניין של עלילה פנימית מפצה את הקורא על דלות העלילה החיצונית. תנאי זה אינו מתקיים בשתי הנובלות. במחשבותיהם מזרימים הגיבורים בעיקר מידע מהעבר ופרשנות על אירועי ההווה, אך תכנים אלה אינם משקפים עולם נפשי ייחודי או מקורי. לכן מתממש העיקרון האמור, לספר בהרבה טקסט על מעט אירועים, לא על–ידי ההנעה המסורגת של סיפור–המעשה מהחוץ פנימה ומהפנים החוצה, אלא רק על–ידי ניפוח סגנוני: בעזרת השפה המשובשת שבה מנסחים הגיבורים את מחשבותיהם. כיוון שאין הם מנסחים ברהיטות את המחשבות, מתארכים הניסוחים המשובשים שבאמצעותם הם מוסרים אותן. התוצאה היא הרבה טקסט, אך “הרבה” כמותי, המוסר מעט תוכן מחשבתי. כך שבסיכומו של דבר מבטאים הגיבורים תוכן דל במחשבותיהם הזהה לתוכן העלילה החיצונית, שגם בה אין מתרחשים אירועים מסעירים.

השימוש בשפה המשובשת עשוי להיות מוצדק בשני מקרים, לאיפיון הדמות (גילה, השכלתה, העיסוק שלה והמילייה החברתי–תרבותי שלה) או לפריצת אי–יכולתה של השפה לבטא תכנים מורכבים: מצבי–נפש נדירים או אופקי–מחשבה חדשים. במקרים אלה מוצדק לתבוע מהקורא מאמצי–קריאה מיוחדים, כי המחשבות המקוריות וההעמקה בהבנת הנפש האנושית הן בנסיבות כאלה גמולו של הקורא על ההשקעה שלו בפיענוח נפתוליה של השפה החריגה. זה היה סוד ההצלחה של הרומאן “ככה אני מדברת עם הרוח”, ספרו הקודם של סמי ברדוגו. וזה היה גם סוד הצלחתו של הרומאן “שום גמדים לא יבואו” (2005) לשרה שילה. בשתי הדוגמאות סייעה ההקפדה של המחברים על מידתיות בשיבוש השפה לסבירות הטקסט ששתלו בפי הגיבורים. על מידתיות כזו לא הצליח ברדוגו לשמור הפעם, כי הוא נסחף הפעם להגזמה בביצוע השיבושים.

הגזמה זו פגעה יותר בסיפור “יתומים” מאשר בסיפור “אחי הצעיר יהודה”. על השיבושים של יחיאל יכול הקורא עדיין להתגבר, כי העברית המשובשת שברדוגו נטע בפיו משקפת את העברית המדוברת בשכונות הערים ובעיירות הפיתוח שבהן התרכזו העולים מצפון אפריקה. הקורא בישראל מכיר אותה והינו מיומן במידה מספקת כדי להבין את התוכן שנמסר באמצעותה, למרות היותה משובשת ובלתי–תקנית. לא כאלה הם פני הדברים בנובלה “יתומים”, שבה התאמץ המחבר לברוא שיבושים כדי להציגם כחידושים מקוריים של הגיבור, שמואל שטרית. ריבוי השיבושים הפך קטעים רבים לסתומים בנובלה “יתומים”. ולכן שפתו של הגיבור בנובלה זו היא לעיתים קרובות שפת רמזים שאין אפשרות להתגבר עליה, שפה בלתי–קומוניקטיבית ההופכת למיכשול אמיתי בהבנת התוכן המוצפן בדבריו. אפשר היה להיווכח בכך בציטוטים מתוך הנובלה “יתומים” במסה זו, אך תוכיח טענה זו גם הדוגמא הבאה: “בדירה יש אווירה של קבע שעוברת לעיניים וללב שלי. רק העצירות בראשי מתחמקות אלי פנימה, כאילו עושות אותי מאונך במקום הזה. משהו נתקע בי בהשהיות האלה: גם הבית וגם העבודה, גם הילדים וגם רחל החולה” (152). אף שפירושן המילוני של המילים המודגשות ברור לחלוטין, אין התוכן הנמסר באמצעותן מובן כלל וכלל. זו התוצאה של השימוש המוגזם במילים מופשטות (“אווירה”, “השהיה”) ובמילים רומזות (“עצירה”, “מאונך”), מילים שנוצלו למסירת משמעות מושאלת ולא ברורה, השונה ממשמעותן המקובלת, המילונית. ברוב המקרים מערפל את משמעות התוכן גם תחביר משפט שאינו תיקני, הקושר באופן רופף ניסוח רומז כזה למצב המוגדר שעליו לתארו.

שפה היא אמצעי ולא תכלית. אצל ברדוגו היא יותר מיפגן של כתיבה, במקום שתהיה שפה פונקציונלית המדייקת במסירת המידע לקורא. חיקוי כזה של שפת הדמות הופכת ל“שטיק” ספרותי, ואם היא חוזרת בכתיבת סופר כרך אחרי כרך, כפי שניתן להיווכח בשלושת כרכי הסיפורת של סמי ברדוגו, לפנינו תופעה פולקלוריסטית, או חמור מכך: תופעה של מנייריזם ספרותי. לעומת זאת הצליח המחבר להשתמש בעקביות בצמדי מילים, שבעזרתם ביטאו גיבוריו את הזהויות הסותרות שלהם: שם–כאן (מרוקו היא “שם” וישראל היא “כאן”), אז–היום (העבר במרוקו הוא “אז” והווה בישראל הוא “היום”), כהה–בהיר (גוון המזרחיות הוא “כהה”, בעוד שהגוון האירופאי הוא “בהיר” או “לבן”). ברדוגו גם הצליח לבסס שפת סמלים לתמיכה בצמדים אלה כגון: השקט והרעש (שקט מסמל נפש רגועה, בעוד שרעש מסמל נפש מוטרדת), וכמו: הקו הישר והצורה המעוגלת (הקו הישר מציין את הישראליות המושלת בכיפה, והצורה המעוגלת את המזרחיות המודחת לשוליים בחברה הישראלית).

לעומת זאת חשוב להדגיש, שהיצמדותו של סמי ברדוגו ביצירותיו לדמויות המהגרים, לתיאור בעיותיהם ולהבלטת הניגוד בין חייהם לאורח החיים המערבי–אירופי של ילידי–הארץ, מייחדת אותו בין סופרי המשמרת שלו, סופרי “הקולות החדשים”. בתיאוריו של ברדוגו בולט יסוד אלגי ולא הזעם הקולני של “המקופחים”, לעד ובאופן בלעדי, מקרב הדוברים המיליטנטיים של “הקשת המזרחית”. יצירותיו מבטאות את מכאוב ההתנתקות ממסורת מפוארת של חיי הקהילה המזרחית, מכאוב שלא פסח על שום עדה שהיגרה לארץ. במהלך דור או שניים הכריעה הישראליות את מורשתן התרבותית של כל הקהילות. סופרים שהנושא מעסיק אותם יכולים לשקף אמת זו, כפי שעושה סמי ברדוגו בשתי הנובלות שכינס ב“יתומים”, או שהם יכולים להתכחש לאמת זו ביצירות שמגמתן אתנית (ראה הבהרה והדגמה של מגמה זו בספרי “מגמות בסיפורת הישראלית”, 1995) ולנהל מלחמה אבודה נגד נצחונו של התהליך הזה.

ולסיכום: אחרי שלושה כרכים, צריך סמי ברדוגו להחליט על המשך דרכו. הסכנה האורבת לכתיבתו היא סכנת ההתמקצעות התימאטית והסגנונית שהופכת כותב למנייריסט. אם לא יפרוץ לכיוון חדש הוא עלול להפוך לחקיין של עצמו, החוזר ומספר על המצוקות של גיבוריו המזרחיים, גיבורים מדור העולים הראשון ומילדיהם בני הדור השני להגירה לישראל, בשפה המשובשת שבה הם מספרים על עצמם.

הביקורת בוחנת את המוצר הספרותי המוגמר, ולכן אין באפשרותה לקבוע את מידת מעורבותם ואת חלקם של מנחם פרי ויהודית קציר, העורכים שליוו את כתיבתו של סמי ברדוגו עד כה, בנוסח הסופי של יצירותיו. על הופעת הכרך “יתומים” הוכרז בפירסומי “הספריה החדשה” כבר לפני שנתיים, ומאז נדחתה הדפסתו עד לאחרונה, בשלהי 2006. בדרך כלל עיכובים כאלה מעידים על התערבות נמרצת של עורכים ביצירתו של מחבר. אם כאלה היו התהליכים ברקע של השלמת הכרך הזה, ייתכן שטוב יעשה סמי ברדוגו אם ייפרד בשלב הזה מהעורכים שליוו את כתיבתו עד כה, כדי להינצל מסכנת המנייריזם המאיימת מהם ומטעמם הספרותי על יצירתו.