רקע
ישעיהו קרניאל
דאר היום, 6.1.1933
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דאר היום; 1933

אמר עזמות

כל הצרות והתלאות וההרפתקאות באות עלינו מ… יט"א (לא חלילה הגברת יטא ילין!) אלא “יטא” זו היושבת כאן ושולחת טלגרמות משונות שלא כדרכן עד אחרי ורשוי.

והא ראיה:

אתמול ישבתי במשרדי ועסקתי בעבודת ספר היובל של ז"י. פתאום נפתחה הדלת ונכנס בבהילות ובלא־נשימה אחד מתלמידי הפולנים, פרש כשמלה על שלחני גליון של העתון הג’רגוני “היינט” מורשוי, הורה לי באצבעו ואמר: – “הרי לך פצצה! טול וקרא!”

נטלתי וקראתי בעמוד הראשון של הגליון מספר 266 מיום 26 דצמבר 1932 ידיעה מרעישה, סנסציה בלע"ז, באותיות של “ותודיענו” ובזו הלשון:

“באמבע אויפן הויז פון א אידישען קאמוניסט אין נהלל”.

ומיד לאחר זה, באותיות רגילות, באו הפרטים והפרושים היפים האלה:

ירושלם, 25 (יטא). במושבה נהלל נזרקה ברגע האחרון פצצה על ביתו של הקומוניסט היהודי יעקבי.

ואולם ה“מסמר” שבכל הידיעה הזו הוא הסיפא דקרא: “ד”ר ארלוזורוב – כך כתוב שם – הצהיר לנציב העליון כי הוא “פערזענליך אינטערעסירט”, כלומר: והוא, ד"ר חיים ארלוזורוב, הנהו מעונין באופן פרטי בענין זה ומבקש “מינשאן כ’אטרו” לגלות למען השם לטובתו ולישועתו ורווחתו את הרוצחים…

– נו? – טוען עמי תלמידי הפולני – מה תאמר ל“שערוריה” כמו שאתם אומרים, הגדולה הזאת? ועכשיו, מה יאמרו הגויים, הא?… הן בלאו הכי כבר כתבו העתונים הערבים כי נהלל נמצאת ב“אזור הקומוניסטי”!…

וכאן נתלהב הבחור, אחז בדשי בגדי וצעק: כך מטלגרפים וכך מודיעים אצלנו – ואתה, ר' עזמות יושב ושוחק?!…

נסיתי לשכך חימה:

– בודאי יש כאן, אמרתי לו ברכות, טעות הבחור הזעצצער… מסתמא כתבו בירושלים “קולוניסט”, ושם בוואשוי נתחלפו היוצרות אצל הבחור המתרגם: “למד” במקום “מם”, והקולוניסט מנהלל נהפך בורשוי לקומוניסט

וליתר בטחון נטלתי מיד את שופר התיליפון בידי ולאחר ויכוח ארוך וחם עם הנערה הטיליפוניסטית על “ז’ונקשיונס, אקצ’יינג'” ועוד מלים “ארורות” כאלה, שהמציאו, כנראה, רק רופאי־השנים בעירנו לטובתם – הצלחתי סו"ס להשיג את הגברת “יטה” מירושלים, והבטיחה לי בפירוש לתקן את המעוות זה בורשוי ביפה־שעה־אחת־קודם, ותלמידי יצא כמנצח…

ובכ"ז, תמה אני!

ה“היינט” עתון שכולו ציונות, ובו שוכנים כבוד אנשי המפקדה העליונה של “על המשמר” ושל “עת לבנות”, גרינבוים, גוטליב, ד"ר טה

ון וכו' וכו' – כיצד לא ידעו כל הציונים הטובים האלה (היודעים כל תנועה ותנועה בבית החרושת של פרומין), כי בנהלל לא יכול להיות מקום לקומוניסטים? כיצד לא הבינו לתקן מאליהם את השגיאה שנפלה בהמברק?

ומזכיר לי מעשה נאה זה עובדה אחרת נאה הימנה:

לפני שבע שנים היה הדבר ואנית “זבולון” מאמריקה הפליגה לא“י, ולכבוד המאורע הזה הופיעה בכלי המבטא (בטאון בלע"ז) הרשמי של ציוני אמריקה “דאס אידישע פאלק” רשימה מפרטי המסע של ה”צי" שלנו לאמר: ביום 23 אפריל תגיע האניה “זבולון” לחוף יפו, ביום 25 אפריל תעגן בחוף חיפה וביום 28 אפריל תהיה בטבריה… לקיים מה שנאמר: “זבולון לחוף ימים ישכון”, וגם ים כנרת נחשב בין הימים…

חבל רק, ששכחו אז להודיע באיזה יום בדיוק תגיע האניה “זבולון” לים המלח?…


* * * *

ושיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד. כלפי מאי אני אומר זאת? כלפי השיחה הנאה והקצרה שזכיתי לשמע בשבוע זה במכונית המכללה.

ישב בתוכנו הפרופיסור מ“ברית שלום” ועיין במחברת המונחת לפניו על ברכיו. והנה לפני הסיע המכונית עלה בחור ערבי, מי שהיה סטודנט במחלקת מדעי הרוח, כשהוא לבוש אירופית וילקוט ספריו בידיו, וישב למולו. פתאום הכיר הצעיר את שכנו הפרופסור בן האיש הטוב וקרא אליו בשמחה ובעברית צחה: “שלום, אדוני! מה שלומך?” ואולם הפרופיסור מברית שלום לא הכיר, כנראה, את המתלמד מבני דודנו, חייך לו בפניו כדרכו וענה דברים אחדים בעברית אנגלו סכסית שלא היתה מובנה כל צרכה.

– מה זאת? – נזעק הערבי הצעיר – הן שנינו התחלנו יחד ללמד עברית? אני כבר יודע עברית ואתה לא?!


* * * *

ושוב מעשה לא באותו הבחור הערבי אלא ביהודי צעיר שהתרחץ בחמי טבריה וחלה פתאום מחלה אנושה בגרונו. ואולם הקב“ה מקדים רפואה למכה וזימן לו שם בטבריה אשה אנגליה עשירה וטובת לב, שנכמרו ריחומיה עליו והובילתהו מיד בעצמה ירושלימה, שם הכניסתהו על חשבונה למלון “המלך דוד” ומכאן נשלח החולה תומ”י לבית החולים וואלאך לשם נתוח תכוף בגרון.

הנתוח הצליח ב“ה והחולה שכב בחדר מיוחד – על חשבון הגבירה האנגלית… בינתים הגיעו ימי חנוכה ועל שולחנו של החולה העמדה “חנוכיה” יפה, הד”ר הזקן והחביב ברך בעצמו בקול רם, כדרכו, על מצות נר חנוכה.

ומצוה גוררת מצוה. גם הליידי האנגלית האדוקה חגגה את “חג המולד”, שחל באותו יום, ושלחה לכבוד יו“ט אילן נאה אל החולה היהודי שלה בביה”ח וואלאך… הד“ר הזקן והטוב לא השגיח, כנראה, או אולי לא העיז לסרב לגדולי “קינג דיוויד” – וכל אותו לילה, ליל חנוכה, עמדו ה”חנוכיה" וה“אילן” על שלחן אחד זה אצל זה: “הנרות הללו” ופנסי הקודש, להבדיל, דלקו כאחד לפני היהודי מטבריה בבית החולים “שערי צדק” בתוככי ירושלם עיה"ק…

אכן זוהי “קומבינציה” מן השמים!


* * * *

ומחמת שאוהבים אתם לשמע תמיד ספורים ומעשיות מההוי הארץ ישראלי האמתי וביחוד משכנינו הכפריים, רוצה אני לספר לכם על רגל אחת מעשה שהיה בז"י.

מדי בקרי במושבה זו, אוהב אני לסור לפעמים לבית המשפט של הממשלה כדי להסתכל, להאזין ולרשם…

וזכורני: בראש האולם ישב השופט הנכבד מחיפה אל מדין, מזכירו בצדו ושנים שלשה שוטרים ערבים עומדים משני עברי השלחן. למולם עומדים כחצי תריסר פלחים, זקנים וצעירים, מהכפר הסמוך, כשורה “ועל חטא”, שנתבעו לדין בעוון חקלאי למלכות.

השופט קרא באזניהם בקול רם ובשפה ערבית “נחאווית” (ספרותית) את כתב האשמה ואחר פנה אליהם ושאל מכאו"א מהם אם הוא מודה באשמתו?

– מוסטפא, אתה “מוחטי”? (אשם?)

– “מוחטי”, ענה בקיצור.

– ואתה מחמוד, “מוחטי”?

– “מוחטי”!

– ואתה יא חמדאן, “מוזני”? (אשם?)

– “מוזני”!

וכן על זה הדרך, ענו כלם ואמרו “אמן” והשופט צוה למזכירו לרשם בפרטי כל את דברי ההודאה על פשעם ועל חטאתם ומסרם אחד אחד לידי השוטרים לגבות מכ"א סך 140 גרוש בתור קנס… עד שהגיע תורו של האחרון, ערבי כבן ששים, שעמד מן הצד והמתין…

– “ואינתא יא כ’טיאר, מוחטי?”, (כלומר: ואתה הזקן: האם חטאת?)

ואולם במקום תשובה, נגש הערבי הזקן אל השופט, הניח לפניו על השלחן מלא קומצו כסף ואמר: “אימסיק!” “קח 140 גרוש!”

כשראה על פני השופט סימני השתוממות גדולה אמר לו:

– וואללאה יא סידי אל חאכים! הן ידעתי מראש כי כל כוונתה של ה“דוליה” (הממשלה) היא – הקנס, ולמה איפוא כל ה“מוחטים” ו“מוזנים”? הכינותי לי את הכסף ו“כאללאס”!.. (וחסל!)


* * * *

אינני זוכר בדיוק, רבותי, אם כבר ספרתי לכם את המעשה הזה, אבל כדאי לשמעו מפני שהוא מענינא דיומא.

מספרים כי לפריץ אחד – מאותם הפריצים שבתקופתם הידועה – היו כעשרה יהודים חוכרים (ארינדארים בלע"ז) באחוזות שלו. פעם הזמין אליו את חבריו הפריצים אל המשתה, וכטוב לב הפריץ ביין הציע לפניהם לנסע עמו על החוכרים היהודים שלו באחוזותיו, ולפני צאתו לדרך צוה לעבדיו לקחת עמם שבטים לחים.

כשהגיעו אל החוכר הראשון, נכנס הפריץ עם כל הכנופיא שלו ושאל: “מוש’קה! היש לך בשר לאכול?” – “לא, אדוני הפריץ, ענה היהודי המסכן ברעדה, מנין לי לדעת שאתה תבוא פתאום ותבקש ממני בשר?” – “בלי תירוצים! הרעים הפריץ בקולו, למתוח את מושק’ה על הספסל ולמנות לו חמשים במספר!” ונסע הלאה.

בינתים שלח מושקה זה רץ לחוכר השני והזהיר אותו לאמר: “למען השם, ר' חיים, אם חס הנך על כל איבריך ואינך מסכים לספוג מלקות באלף מחילות, תכין מיד בשר לפריץ שלנו!”

ר' חיים לא שהה הרבה והכין צלי אש וצלי בקר כדיבעי. כשהגיע הפריץ עם כל הכבודה שלו, שאל את שאלותיו: “היש לך בשר לאכל?” – “כן, אדוני הפריץ, יש בשר” – “ויין הכינות?” – “לא, אדוני”… ענה ר' חיים ברעדה. – “להצליף בלי רחמים”!, צעק הפריץ, “את כל החמשים!”, ונסע הלאה.

כשקם ר' חיים מעל הספסל רץ בשארית כחותיו אל החוכר השלישי והזהירו על הבשר ועל היין בשביל הפריץ.

– היש לך בשר לאכל?

– יש!

– ויין יש לך?

– יש ויש!

ושמפניה הכינות?, הוסיף הפריץ לשאל. ועד שהתחיל החוכר השלישי מגמגם בלשונו: לא… אדוני… כבר שכב על הספסל וקבל את מנת חלקו, חצי מאה בשלמות, כנהוג.

בקיצור, כל אחד מהחוכרים היה מזהיר את חברו ומקבל מלקות מהפריץ באמתלאות שונות עד שהגיע התור של החוכר האחרון, שלא הכין כלום מחמת ששמע והבין כבר כי כל כוונתו של הפריץ היא רק להצליף, ולמה לו איפוא לעשות עוד הוצאות יתרות?

הפריץ בא אליו והתחיל בשאלות שלו:

– אברומקי! בשר יש?

– לא, אדוני.

– יין יש?

– לא, אדוני.

– ושמפניה יש?

– לא, אדוני.

– ומה איפוא יש לך?, הרעים הפריץ בזעם וברעם.

– יש לי על מה להצליף… ענה היהודי.

כלפי מאי ספרתי לכם את כל זאת? כלפי השערוריות, ההכאות והסקנדלים בנס ציונה, בכפר סבא ובביהח“ר של פרומין. ה”פריצים" האלה מסטרא דשמאל אינם רוצים לא “בשר” ולא “יין”, לא למעלה ולא למטה, אלא להצליף את הבורגנים ימ“ש – לא שמונה שעות עבודה ולא לשכה ניטרלית אלא דוקא לקבל פועלים מ”החנות" שלהם, ודברי הרב דבוריץ הלא יוכיחו!


* * * *

ופטור בלא פ"ת אי אפשר.

מעשה בשני רבנים חדשים בק“קנו – כך מודיע לי מוקיר רבנן דהתם – אחד עשיר ובעל מזג טוב והשני, יהודי מעיירה קטנה ברוסיה שנתגלגל ובא לא”י דרך מדינות הים.

כשבא הראשון לשכון כבוד במחננו וירא את המקום כי טוב, ויאמר אל לבו: ומה כי אשב בטל כל הימים על סיר הבשר? מוטב שאעשה דבר מה לכבוד המקום ולטובת הבריות! מה עשה? נרתם בעול ההנהלה של מוסד חשוב שלעמל"ק וגם השקיע בו סכום הגון משלו.

והרב השני? – אף הוא אמר אל לבו אבל בנוסח אחר קצת: מי ראוי לכסא הכבוד של הנהלת המוסד הנ"ל ומי הגון לכך יותר ממני, רב גדול שכמותי? ובפרט שיש באמתחתי פנקס עבה הכרס לאדריסאות של נדיבי עם במדינות הים!

בקצור, שני הרבנים דמתא התרוצצו ביניהם, עד שוותר הראשון לשני התקיף ממנו, וחסל!…

ועכשיו, עזמות היקר, מרננים במושבה כי מחוץ לכסא הכבוד שכבש אותו רב, הוא מקבל גם שכר טרחה בעד “עבודתו” במוסד, והוא עושה תורתו – סחורתו…

ולסוף – הבדיחה המחוכמת האחרונה, המתהלכת עכשיו בין המורים.

מפני מה מסרה הסוכנות את החנוך לועד הלאומי? – מפני כי מנהג שכנינו בידם. כידוע, אין ערבי יכול להחזיר את גרושתו אלא אם כן היא נישאת תחילה לאחר, ואף הם עשו כך: מתחילה מסרו את ה“גרושה” לבעלות אחרת של הועד הלאומי למען יוכלו להחזירה אח"כ לבעלות הראשונה כלומר, לסוכנות…


המלצות קוראים
תגיות