(עפ"י מקורות שונים).

(א)

עיר צפת עומדת על אחד מהרי הגליל העליון שבחלק נפתלי, בשפוע המדרון של שלש גבעות. לרגלי הגבעות האלו, בתחומה של העיר מערבה ובמרחק לא רב משדה־הקברות העתיק, זורם נחל הנקרא בפי הערבים בשם­ “וואד־אל־טוחין”, ע“ש הטחנות הרבות הסובבות על מימיו. אנשי המקום קוראים לנחל זה בשם “מי מגידו” בחשבם, בטעות כי ההר העומד למולו במערב – זה הגרמק – הוא התבור, מפני מקרא שכתוב בתהלים פ”ט: תבור וחרמון ירננו יחד. הנחל הזה נזכר בנוסח הגט הנהוג בצפת בשם נהר דולבאי “במתא צפת דעל נהר דולבאי יתבא וממימי מעינות מסתפקא וכו'”. השם הזה מקורו בערבית במלה “דולב” הנקרא למין עץ שצלו מרובה ויפה לבריאות והמצוי על שפת הנחל הזה (Platane). הרב החכם ר' חיים סיתהון ז“ל מחבר ספר “ארץ החיים” הראה לי עפ”י מקורות קדומים כי העיר צפת היתה שוכנת לפנים לרגלי ההר שעליו היא עומדת כעת, בתוך הככר המשתרעת בינו ובין העצמון והמכֻסה עכשיו קברות. העיר הגיעה לפנים עד נחל דילבואי ואנשיה היו מסתפקים במימיו לשתיה, לכבוס וביחוד לעבודת הצמר ותעשית הבגדים שהיתה, כפי הנראה, מפותחת במקום ההוא לפני מאות שנים. ואולם מפני פחד הערבים והדרוזים וסכנת “הרעש” שרחפה תמיד על העיר הזאת, העתיקו יושביה כפעם בפעם את מושבותיהם על ההר עדי הגיעם לראשו, אל המבצר העתיק, וע“כ היא דומה מרחוק ל”אמפיטיאטיר" וכיציעות תלויות בצלעי ההר.

בראש הר צפת עולה גבעה אחת בפאת צפון ועליה היתה בנויה מצודה שנחרבה, וממרום הגבעה הזו השולטת על כל הסביבה, אפשר לראות בסקירה אחת את כל העיר המקיפה סחור סחור את גבעת המצודה. העיר צפת נחלקת עפ“י חלוקה טבעית לשלשה רבעים: ממערב – רובע היהודים בנוי בצלע ההר כעין מדרגות, עד אשר גגי הרחוב משמשים בתור מדרכה לשורת הבתים שלמעלה ממנו; ממזרח רובע המושלמים ומדרום, רובע הנוצרים, טבועים שניהם בים של ירק, כרמי זית וגפנים, גנים ופרדסים עתיקים. בצלע המצודה הולכת ונמשכת שורה ארוכה של בנינים מפארים וגבוהים בנויים עפ”י טעם אירופי ומכוסים כלם רעפים אדומים – בנגוד לגגות השטוחים המכסים את כל העיר העתיקה – זוהי השכונה החדישה של העיר צפת! מפאת צפון, מתנוסס לתפארה בנין בית־החולים של “הדסה” שנבנה עוד לפני המלחמה מכספה של הנדיבה הברונית רוטשילד מפריז, ומעבר לרחוב, בקצה המגרש הרחב הנקרא בפי ההמון בשם “מקום החמלות” עומדים בתי־החולים של המסיתים האנגלים שהשתמשו בהם התורכים בימי המלחמה לבית־פקידות הממשלה, ועברו לרשות הממשלה האנגלית לתכלית זו עד היום הזה. מפסגת המצודה אפשר לראות ביום בהיר את חצי ארץ־ישראל: את כל הרי הגליל והתבור, את כרמל אשר בים יבוא, את רוכסי הרי אפרים, וממזרח לים כנרת את הרי גולן וחורן.

העיר צפת עומדת בגבה של 840 מתר מעל שטח ים התיכון ובגבה של 1008 מתר מעל ים כנרת. מפני מצבה הגבה של צפת, אוירה זך וטהור ואקלימה מבריא, מימיה טובים לשתיה, חלבה שמן “והגבינה הצפתית” ידועה לשם בארץ כלה, יינותיה ידועים לתהלה והדבש מצוי לרב בסביבותיה, בעכברא, בגוש חלב – ארץ זבת חלב ודבש!

מעבר לנחל דולבאי מערבה מתרוממת שלשלת הרים גבוהים המבדילים בין צפת ובין הים הגדול הנמצא במרחק של חמש או שש שעות מהם. זוהי “החומה הסינית” הטבעית העומדת כחיץ מבדיל בין צפת ובין העולם הנאור. אפשר מאד כי בעתיד הקרוב תהרס החומה הזו ע"י בנין כביש חדש או מסלת ברזל מצפת על החוף… הערבים קוראים לקצה ההר צפונה בשם ג’רמק, ויוסיפון בשם עצמון¹ גבהו (1099 מתר והוא הראש הכי גבה בא"י). גולדהאר קורא להר זה בשם “סרטבון”, וטעות היא בידו כי יש הר ממזרח לשכם על שפת ערבת־הירדן הנקרא בפי הערביים בשם “סרטבה” (הארץ, ספרי דף 92).

מדרום להר “עצמון” נמשכים הרי זבוד והיטר, ובקצה הדרומי, ג’בל ארבעין, ע"ש ארבעים הקדושים (ווילי בערבית) הקבורים שם לפי מסורת הערבים.

עוד לפני ארבעים שנה בערך היו ההרים האלה מכוסים יערים עבים ומצלים, ולפי עדותם של זקני הערביים, היו יוצאים אל היערים האלה לצוד צידי ה“נמר” המצוי במקומות האלה, ויתר החיות, ואולם במשך השנים הספיקו הערביים לשרף את העצים לעשיית פחמים וגם לחטוב אותם עד השרש להסקה, והדלקות גדולות היו מאירות את האפק הצפתי במשך לילות רבים מלהב הבערות האלו. כמובן שממשלת תורקיה לא הבינה את ערך העצים והיערים לטובת הארץ ולא בלבד שלא עצרה בעד מעשיהם אלה של יושביה, כי אם, במדה ידועה, היתה הגורמת לעברה זו, מפני המסים הכבדים שהטילה עליהם בעד העצים ופרותיהם, ועכשיו, רואים אנו אך קבוצות של זיתים ותאנים, זעיר עין־זיתין ועוד, וגם שיחים וקוצים המכסים כמעט את כל ההרים האלה. מפני חסרון העצים שנעקרו נסחפה האדמה המכסה את צלעות ההרים ע"י הגשמים השוטפים במשך השנים הרבות ותרד אל הנחל ונשארו רק אבנים בדמות מדרגות מדרגות, ונבלטו רק כפים וסלעים, ודומה כל הסביבה לשלד עצמות שנעקרו איבריו, בשרו וגידיו במשך הימים…

ממזרח להר העצמון, משתרעת רמת “גוש־חלב” ובראשה מתנוסס בית לבן ונוצץ בית־תפלה לנוצרים שנבנה על יסודות בית־כנסת עתיק ליהודים… זה זכרו של גבורנו יוחנן מגוש־חלב! ומעבר לעיר צפת מזרחה מתרומם הר כנען ע“ש “כנען” הקבור שם בראש ההר, לפי מסורת הערביים, ואשר ממנו רואים את כל א”י צפונה עד הלבנון ומול הלבנון. את הר צפת יגבילו שני עמקים: למערבו וואד־אל־טוחין, ולמזרחו וואד־אל־חמרה², ובפאת נגב יתאחדו שני העמקים האלה וירדו עד שפלת גינוסר בשם “וואדי־עמוד”, ע"ש הסלעים הגדולים העומדים זקופים כעמודים משני עברי הנחל הנקרא אף הוא בשם זה ושופך את מימיו לים כנרת.

במרחק שעה וחצי מצפונית מזרחית לצפת, על גבעה נחמדה המוקפת הרים מסביב, והנשקפת למי־מרום, היה היתה לפני 1700 שנים בערך, עיר עבריה שעמדה על שפת נחל ונקראה בשם נברתים. ראיתי שם את שרידי התרבות של בית־כנסת עתיק אשר התנוסס לפנים על גבעת־חמד זו. על מזוזת השער חקוקות אותיות עבריות המעידות על שם מיסד בית־הכנסת, עמודי הבנין וביניהם גם קטעי־עמודים בצורות ארי ושועל התגוללו באשפה ויסודות העיר העתיקה הבולטים פה ושם, מכוסים שמיר ושית. לפני 10 שנים בערך באו שני חוקרים אמריקנים צפתה במטרה מיוחדה לבקר את המקום הזה. הם צלמו את כל המקום, לקחו עמם העתקה מהכתבת והקשוטים, וגם חלקים אחדים מהקשוטים שפארו את העמודים, ויביאו עמם לבית־הנכות אשר באמריקה, ושם פרסמו חוברת³ מיוחדה ע“א חקירותיהם אלו שעשתה רשם כביר בעולם המחקר והמדע ע”א א“י. לפי המסורת נקבר במקום הזה אליעזר המודעי וביה”כ נקרא בשם היהודים על שמו. ועוד כתב האר“י ז”ל כי שם קבור גם ר' יעקב איש פה חסר משהו.

* *

העיר צפת נקראת כך עפ“י תכונתה כי צופיה⁴ היא למרחוק ובשם זה היא נזכרת בירושלמי [ר”ה פרק ב'] בענין המשואות שהיו מדליקים על ראשי ההרים הגבוהים, ואולי זוהי העיר צץ הנזכרת במלחמותיו של יוסיפון ואשר היתה אז מבצר חזק בימי מלחמותיו עם הרומאים.

השם צפת נזכר אמנם כמה פעמים בתנ“ך, ואולם המקומות ההם נמצאים בדרום א”י. בצפון הארץ, בין תבנין וצור, נמצא כפר ערבי בשם “ספד אל בטיח”, כלומר: צפת של אבטיחים.

הנוסע פרץ החברוני שהיה בא“י בשנת 1211 מזכיר: “ומשם, מתימן הלכתי לשופט, והיא בגליל העליון. גם בשנת 1517 כשהגיעו התורכים למצרים וערכו מלחמה עם הממלוקים ברחו אלה לנפשם, והנה איזה אנשי חו”ל באו עד שופט.” ורק אחרי גרוש ספרד בשנת 1492 כשהחלו הספרדים להתישב בה, וחשבו שהעיר הזאת היא צפת הנזכרת בכה"ק, הסבו את שמה מן “שופט” כאשר נקראה בפי היהודים והערבים – לצפת.

צפת אינה נזכרת בברית החדשה של הנוצרים, וזה אות כי בעיר הזאת לא היה ישוב יהודי בימי הנוצרי. והרי אי אפשר לשער, שישוע הגלילי שהיה בנצרת, בכפר תנחום, בבניאס ואשר גם לצור ולצידון הגיע, לא יסור אף פעם לצפת הנמצאת במרכז הגליל והידועה במרחק רב מסביב?

ואמנם לפי התלמוד הירושלמי, נראה כי העיר צפת היתה כשלש מאות שנה אחר החרבן, או במאה השנית אחר הנוצרי, בזמנו של רבי בעל המשנה ולא זאת אלא שבזמן ההוא נזכרו בתלמוד גם יתר הישובים העברים הקרובים לצפת, כגון מירון, ביריה, סמיאי, עכברא, בקעה (פקיעין) ואשר באחדים מהם ישנם ישובים עבריים עד היום הזה.

בכל אופן, העיר צפת עתיקה היא מאד. בבית העלמין בצפת ישנם קברות לאלפים שכסו בעפר במשך הדורות הרבים, והקברים הגלויים מכֻסים מצבות עתיקות מאד שאין עליהן כתבות. נראה מזה כי אבותינו הקדמונים לא נהגו לכתב על מצבת הקברים לזכרון. בצפת נוהגים להראות קברים עתיקים עוד מימי התנ“ך: הושע בן בארי⁵ ובניה בן יהוידע (?) וגם מזמן התלמוד, מהתנאים והאמוראים: בית הלל, בית שמאי, שמעון בר יוחאי, יוחנן הסנדלר, פנחס בן יאיר, אבא שאול כרוספידאי, יוסי דמן יוקרת (הבנאי) שמעיה ואבטליון ועוד. לפי “גלוייו” של האר”י הקדוש נראה, שכמעט כל גדולי ישראל מדורי דורות נתאחזו בצפת לאחר מיתתם⁶… לא לחנם אמרה המסורת כי מספר הקברים בצפת כפול מיוצאי מצרים.

* *

אם נבוא לכתב את קורות העיר צפת מראשית הוסדה ועד היום הזה עפ"י מקורות אמתים ובטוחים, מבלי להתחשב ביותר עם האגדות והמסרת שאמתותן ודיוקן, מוטלים בספק, לא נוכל לצערנו למצא יסודות בטוחים לבניננו זה. ממקורותיה ומזכרונותיה הראשונים של צפת לא נודע לנו מאומה, רק כי היא היתה לפי דברי הקליר, באחד מפזמוניו, עיר המשמר וגם קורותיה במשך מאות בשנים אחר החרבן כסו בצעיף ערפל.

ואמנם מה היה גורלה של צפת אחר כך? מה קרה לה בימי ממשלת ביזנציה, תחת הכליפים של דמשק ובגדד ותחת שלטונם של האמורים והשלטנים הסלג’וקים? האם היה אז, ישוב יהודי בצפת?

בסוף המאה השתים־עשרה, מזכיר וילהלם מצר ראש מסע הצלב השלישי, בזכרונותיו ע“א מלחמותיו בארץ, את העיר צפת בין יתר המקומות שנכבשו אז ע”י הצלבנים. ואולם אינו מזכיר כלום ע“א ישוב של יהודים במקום הזה בזמן ההוא, וכפי הנראה לא היו יהודים אז בצפת, וגם הנוסע היהודי, בנימן מטולידה, שבקר את המקומות האלה בזמן ההוא לא הזכיר כלל את היהודים בצפת, גם הרב אשתורי הפרחי מאיטליה, שבקר את א”י לפני כשש מאות שנה ושהה בתוכה שבע שנים רצופות וחבר ספר שלם ע"א הפלורה של ארצנו בשם כפתור ופרח⁷ בקר אז גם את צפת, ומצא בתוכה קהלה יהודית קטנה ולא מצא לנחוץ לתאר לפנינו במקצת את מצבה בזמן ההוא. לעמת זה הוא מספר לנו כי בכפר ביריה הסמוך לצפת נמצא אז קבוץ חשוב של יהודים, וכי אנשי מירון היו מתפללים אז בבית הכנסת של רבי שמעון בר יוחאי⁸.

“בימי המלך פולקא בשנת 1140 בנו נוסעי הצלב את המבצר שעל הגבעה הצפונית להשגב בו מפני המוחמדים. וחברי ההיכל ישבו ויתבצרו ומשם נתנו חתיתם על כל הגליל ההוא. בשנת 1157 נפל חיל באלדווין השלישי לפני המוחמדים ורבים מאציליו ומאביריו הלכו שבי. והמלך נמלט בעמל רב אל המבצר ההוא. בשנת 1188 נפל המבצר הזה בידי השלטן המצרי צלאחדין אחרי מצור חזק של חמשה שבועות. בשנת 1220 הרס מושל דמשק את המבצר הזה לבל יתבצרו הנוצרים עוד פעם בארץ, אך עפ”י חוזה עם שלטן איסמעיל מדמשק, בשנת 1240, בא המבצר שוב בידי הנוצרים, וחברי ההיכל בנוהו, וההגמון בנדיקט ממרסיליה הניח את אבן היסוד בו וגם נתן נדבתו הפרטית לזה חבית מלאה מטבעות זהב וכסף. בשנת 1243 בקשו המושלמים השבויים אשר עבדו שם, והם היו אלף איש, להתקומם נגד הנוצרים אדוני המבצר אך הקשר נגלה בעוד מועד⁹ וכלם הובלו לעכו ונתלו שם. בשנת 1244 נכבש המבצר בידי המצרים וימיתו את רוב התושבים ואת הנשארים בעיר הוליכו שבי. אך אח“כ שבו ההיכלים שמה ויבצרו את המבצר ויפארוהו מאד עד להפליא. בשנת 1266 נכבש שוב בידי השלטן הממלוקי ביבארס ולמרות הבטחתו לתת להנלחמים ידים לצאת מן העיר בשלום, הרג שני אלפים מההיכלים אחרי צאתם מהעיר וגם קבורה לא נתנה להם, ויבן את המבצר החדש ויבצרהו ויחשוב לעשותו לבריח כל הארץ להגן בעדה מפני שפעת חיל המונגולים אשר התעתדו להתנהל בארץ. וכה עברו עליו חליפות עד שנחרב כלו עד היסוד בו”.

בימי ה“רעש” הגדול שהיה בצפת לפני 80 שנה, נזדעזעו יסודות המבצר ונהרסו כתלי החומה, ואבניה הגדולות נתגלגלו ותרדנה למטה אל העיר החרבה, ובכח מרוצתן הרסו הרבה בתים והרגו מאות אנשים שנפגעו בהן. ובמשך עשרות השנים האחרונות נבנו מחרבנה של המצודה הרבה בנינים גדולים ומפוארים המקיפים את הגבעה מסביב, ובימי המלחמה שמו עליה התורכים חיל משמר להגן על הסביבה מפני האויב…

אנשי המקום קוראים למבצר זה בשם “יורפת” או “יודפת”. ומשערים כי מהשם הזה בא גם השם “צפת”, ואולם המבצר ההוא נמצא מצפון לצפורי ונודע בשמו הערבי “כרכת גַ’פָת” (הארץ, ספיר, דף 61).

לא רחוק מצפת, בדרך מים כנרת לראש פנה, נמצא כעת מבצר חרב מימי הבינים בשם “גֻ’ב־יוסף”, ולפי המסרת הערבית, זהו הגוב או הבור שלתוכו השליכו בני יעקב את אחיהם יוסף, ונקרא המקום על שמו¹⁰. מר גולדהר מעיר כי זהו הבור שבו נחבא “יוסף פלביוס” במלחמותיו עם הרומאים ועל שמו נקרא המקום עד היום הזה.

ממזרח לצפת, בקרבת המושבה “משמר הירדן” נמצא גשר עתיק על הירדן בשם “גש’ר בנאת' יעקוב”. אגדה ערבית מספרת כי במקום זה עבר יעקב אבינו ובניו ובנותיו בבואם מחורן לא“י. ובנות יעקב הלכו כאן לבקש את אחיהם יוסף שאבד וכאשר לא מצאו אותו במקום הזה, זלגו עיניהן דמעות ואגלי הדמע נהפכו לאבנים שחורות, אלו הן אבני הבזלת המפוזרות לאלפים בדרך לטבריה… ואולם, שמעתי מפי המומר בצפת, בן־ציון פרידמן, כי מצאו בכתבים סוריים עתיקים את מקור השם של הגשר הזה: בימי נוסעי הצלב נוסד בצפת במקום הידוע עכשיו בשם “חמרה” מנזר לאחיות נזירות שנקראו אז: Jacobines ז”א בנות־יעקב¹¹. המוסד הזה התקיים מהכנסות התיירים שבאו לסייר את הארץ הקדושה, ואשר היו משלמים בעברם על הגשר הזה של הירדן מס ידוע לטובת המנזר הצפתי “בנות יעקב”. וע“כ נקרא הגשר הזה ע”ש הנזירות בשם “גשר בנות יעקב”.

גם בתוך העיר צפת, אצל שכונת הערבים ממזרח יש מערה הנקראת בפי הערביים “בנאת יעקוב” ששם נטמנו שערות הנביא שלהם, והנקרא בפי ההמון היהודי בשם “מדרש שם ועבר”. נשי המקום הולכות להתפלל שם לפעמים בשעת עצירת גשמים, ולפי דברי המומר הנ“ל, נקראה מערה זו על שם הנזירות בנות־יעקב” שהתחבאו במערה זו כאשר התנפלו עליהן המושלמים בימי צלאח דין.

השערה זו, אעפ"י שריח נצרות נודף הימנה, קרובה היא בכל זאת יותר אל האמת מכל האגדות שנתרקמו בין הפרסים והערבים על יסוד השם “בנות יעקב”.

נתקימה תקותנו.

ארץ־ישראל נתנה לקרן־הגאולה יותר ממאה אלף פונט! עוד לא נשלמה פרשת קרן־הגאולה בארץ, עוד לא נוכל למצות את החשבון ולעשות את סך־הכל של הקרן בא“י, ואולם דבר אחד כבר ידוע לנו כי א”י הקטנה והעניה נתנה יותר מכפי יכלתה, יותר ממה שקווה ממנה, יותר אולי מכל היהדות הציונית אשר בגרמניה.

ולא את כספם וזהבם בלבד נתנו בני ארץ־ישראל הפעם, כי אם וביחוד גם את נפשם ולבם… הלב והנפש, מכיון שהם משתתפים במעשה הגאולה, הרי הם מין תכשיט יקר ונפלא שאין שמאי בעולם יכול לערך את חין ערכו ורב גדולתו: תוצאות הקרן בארצנו הן לא בלבד חשובות מפני עצם הדבר שגדל הרכוש הלאומי בסך 100,000 לירות זהב, אלא שהגדילו את כבוד הישוב העברי בארצנו. מעתה לא יעיז יותר אדם לזלזל בבני־הארץ: עתה ידעו הכל כי מלבד קרן של גאולה יש לבני ארץ־ישראל גם קרן של נדיבות הרוח ושל אמונה שלמה וגמורה בבנין הבית הלאומי בארצנו.

בודאי, ישנם פה ושם גם בירושלים עיר־הקדש כמה “הרפגונים” קטנים וגדולים שהפרוטה חביבה עליהם מאלהיהם ומארצם, ישנם אחדים שאינם יכולים לעמד בנסיון ונסים מן המערכה, מתחבאים הם בחוריהם לבל יראו ולבל ימצאו לקרן־הגאולה – ואולם ה“פירארים” האלה המשתמטים מעבודת־הקדש אינם נכנסים כלל בחשבון הישוב היהודי האמתי. לא מהם ולא מהדומה להם יושעו יהודה וישראל ויבנה הגליל; עליהם מעלה הכתוב: אילו היה שם לא היה נגאל?

קרן־הגאולה אינה קופה של צדקה שמקשקשין בה לקבץ פרוטות ונדבות לרבי מאיר בעל־הנס או ל“ישוב ארץ־ישראל”, אלא תרומת העם לבנינה ולגאולתה של הארץ. והעם הארץ־ישראלי נתן את תרומתו ביד רחבה, לא בפרוטות כי אם במטבעות הראויות להתכבד, טבין ותקילין, תכשיטי זהב וכסף, כל שכיות החמדה וכל כלי מילת. והכל בעין טובה ועוד ידו פתוחה לתת בשמחה ובזה יוכל באמת להתפאר ולהתגאות.

העשירים והאמידים נתנו אלפים, הבינונים והעניים נתנו רבבות וכלם יחד הכניסו לאוצר הלאומי יותר ממאה אלף פונט – את זה נתנה ארץ־ישראל עכשיו.

ועכשיו שאנו עומדים על מפתן החיים החדשים לקראת תקופה חדשה של עבודה גדולה, חומרית ורוחנית לארצנו, לא למותר יהיה אולי לעשות קצת חשבון ולסכם בערך את אשר נתנה ארץ־ישראל לגאולה:

אמת הדבר: ויצמן וסוקולוב, – עזרא ונחמיה שבזמננו – נתנו לנו את הכרזת בלפור והחלטת סן־רימו; הרצל ונורדוי, נביאי הציוניות המדינית והתנועה העממית הגדולה בעולם, נתנו את הפרוגרמה של בזל; לילנבלום ואוסישקין וחבריהם טפחו ורבו את חבת־ציון; פינסקר וסמולנסקין חוללו את הרעיון הציוני – ואולם בני ארץ־ישראל נתנו לכלם את האפשרות לגשם את הרעיון הזה. בזה לא יפקפק עכשיו שום אדם כי הישוב העברי הקים פה בארץ, העם העברי הקטן העובד פה זה יותר מיובל שנים, הוא הוא הבסיס היחידי לכל הבנין שאנו הולכים עתה לבנות. ארץ־ישראל היא האקטיבה היחידה, ה“יש” האחד של רכושנו הלאומי בעולם. הודות לישוב הקטן הזה עם כל מגרעותיו ולקויו, עם כל חסרונותיו ופגימותיו הרבים. הודות לו הצליחו מנהיגינו הגדולים בעבודתם המדינית בלונדון ובסן־רימו. אפשר לומר בבטחה גמורה כי הצלחתם היפה היא תוצאה ישרה של העובדה הציונית החיה, שאי אפשר להכחישה, של הישוב העברי בארצנו. אלמלי לא היו לנו עכשיו 70000 יהודים בארץ עם רשת של מושבות פורחות, של בתי־ספר עממים ותיכונים שבהם מתחנכים עשרות אלפים עברים קטנים, אלמלי לא היתה לנו יד רחבה במסחר ובתעשיה פה בארץ, מי יודע אם היה גם זכר לבית־לאומי עברי בא"י?

לפני 360 שנה בערך היה לנו דיפלומט גדול, אוהב עמו וארצו, דון יוסף הנשיא, שקבל במתנה גמורה מאת מלך תוגרמה את העיר טבריה ושבעה כפרים מסביב על מנת להושיב בהם רק יהודים. היהודי הגדול הלז נסה כבר אז לעשות ישוב ארץ־ישראל ובכח הרשיון שנתן לו מאת המלך בחתימתו ובחתימת שני בניו, בנה חומה גודלה מסביב לעיר, נטע גנים ופרדסים, הנהיג גם תעשיה וחרשת בידי הערביים, ואולם הנסיון ההוא לא יכול להצליח אך ורק מפני שלא היה אז עם עברי בארץ.

ובכן, מה שלא היה אפשר לעשות לפני 360 שנה, בימי הדוכוס מנכסוס, בזמן שאחד מהיושבים על כסא עותומן בעצמו עשה כמעט מעשה כרש לפני אלפים שנה, בעוד שהארץ היתה שממה, כשעוד תנאי המדינות בארץ היו עלולים מאד לפעולה גדולה – מה שלא היה אפשר לעשות אז נעשה עכשיו, למרות כל ההתנגדות הנמרצה מפנים ומחוץ, אך ורק הודות ליובל שנים של עמל ויסורים, של קרבנות אדם וקרבנות כסף שהביאו בני הארץ ושל כחות עצומים שהשקיעו כאן בעזרת הברון בנימן רוטשילד והפרוטות של חובבי ציון…

הישוב העברי הקים נתן תקף וכח לכל הזכיות והתביעות של עם ישראל על ארצו, הוא היה כעין מחאה חיה לכל הדבות והעלילות של שונאינו בעולם כי עם ישראל אינו מסוגל לעבודה ולבנין. ראשון־לציון וזכרון־יעקב, דגניה וראש־פנה, תל־אביב והגמנסיות ביפו ובירושלם, כל אלה הכחישו בעצם הויתם את כל הטענות נגדנו והשפיעו על אומות העולם לטובתנו.

בודי, עוד יש הרבה קלקולים לתקן בארצנו, עוד יש כר נרחב לעבודה בא"י, ואת העבודה הזאת יקבל עליו העם העברי שיבוא אלינו בקרוב בהמוניו ובממוניו. ואולם אחת צריך להגיד כי הישוב העברי בארץ־ישראל היה התחלת־הגאולה.

חיים לאומיים, תרבות לאומית ושפה לאומית – את זה נתנה ארץ־ישראל!

י. קרניאל

“דֹאר היום”, שנה ב, ירושלים גליון רמא, יום ה, יד אב תר"פ – 19.7.1920, ג' להצהרת בלפור

ד

רוח חדשה עברה בכל הגליל התחתון.

הפחד הנורא שהיה שורר בין האכרים אך לפני שבועות אחדים עבר ואיננו. היאוש המר שתקף את בני הגליל והרפה את ידיהם מעבודה עד כדי לעזב את ישוביהם הקרובים אל הירדן – כעשן כליל חלף. הבידואים השודדים שהיו סובבים על אדמת היהודים ואורבים לחייהם ולרכושם – נעלמו פתאום ואינם; גם השכנים הטובים שעזרו להם בעבודתם לשלל שלל ולבז בז הרכינו אף הם את ראשם בעל כרחם ושלא בטובתם.

בהיותי במושבה מסחה העומדת לרגלי התבור התכוננו האכרים לקראת בוא הגנרל ג־ן שסבב על כל המושבות העבריות כדי לפקח על פלוגות הצבא ההודי הפזורות ברב הישובים העברים בגליל. אומרים כי הממלשה בטבריה הטילה על אחדים מהכפרים השכנים לשלם סך 13000 לי"ט בעד העדר ששדדו מאכרי מסחה בזמן האחרון.

עברתי במכונית בכל יתר המושבות והקבוצות ומצאתי בכל מקום אך שקט גמור ועבודה בשמחה. הידים מלאות עבודה בגרן ובבית בכל מושבה עבריה והלב, לב האכר העובד מלא תקוות חדשות ונעימות. היבול הצליח בכלל וערמת בר, גלי זהב ממלאים את הגרנות העברים בגליל. מכוניתי המהירה אצה רצה בין יערי השקדים של פוריה, רגע עברה לפני כרמי החמד של יבנאל הבכירה במשובות הגליל ועם ירידת השמש הלוהטת מערבה ירדה אף היא עמנו לעומקה של העיר טבריה…

בימי החרף וראשית האביב החיים בטבריה נוחים ונעימים עד מאד, ואולם בקיץ, רחמנא ליצלן, בימי החם הנורא המגיע בצהרים ליותר מחמשים מעלות בצל, קשה מאד לשאת את כבד החיים. המשפחות האמידות בורחות ממש ועולות על הרי צפת או ירושלם להתחבא משרב השמש, ורב בני העיר טובלים במי הכנרת ומבקשים להם – המסכנים! – מנוס ומפלט מפני החם, אך ללא הועיל, ועד שיבנו מעוני־הקיץ על הר כנען ועד שתבנה אפילו השכונה החדשה על גבעות טבריה מסביב, עוד יזלו נהרי נחיל זיעה מגופותיהם הכחושים של אנשי טבריה הכבשנית.

בלילה ההוא נדדה שנתי מרב החם ובמשך שעות רבות טילתי ארוכות וקצרות על גזרתי לאור הירח, רגע סקרתי על פני העיר מלמעלה ולנגד עיני נגלתה “פנורמה” שלמה: כל הגגות השטוחים של העיר מכוסים בני אדם השוכבים וסרוחים יחד שנים שנים עם ילדיהם וטפם או יחידים על כריהם. אחדים מהם מטילים על הגגות בפשיטות הבגדים ועיניהם נשואות אל הרקיע: דומים הם מרחוק למוכי־ירח או לנשמות דאזלין ערטילאין בעולם־התהו… פה ושם יושבים בכנופיא יהודים ויהודיות ומספרים בעיניהם בקול רם בלשונם ועל פי דרכם, גם סועדים את לבם ורואים חיים תחת כפת השמים… ככה תחיה טבריה הגנית את חייה בכל ימי הקיץ! לפנות בקר, עם עלות השחר, עלה המשורר הערבי על מרום המסגד ויעורר בקולו הנעים והחודר את בני אמונתו לעבודת הבורא. מדי שמעי א קול שירתו המזרחית, את סלסולי גרונו הנפלאים ואת הלחן הנוגה והשרוי בעצב, אזכר גם אנת נגוני החזן שלנו להבדיל בימים נוראים. למחר הפלגתי באניה העברית מטבריה ואחרי נסיעה נעימה על פני הכנרת השקטה במשך שעה אחת כמעט הגענו לסמך. רגעים אחדים לפני הגיענו אל החוף השתגע הים פתאום ושלח עלינו המון גליו לבלענו חיים ממש. הודות למלחינו העברים “נצלנו” ב"ה ועלינו אל היבשה רטובים ולחים כלנו ביום קיץ.

בבקר השכם נסעתי ברכבת ההולכת ירושלימה.

בדרך נסיעתי בעמק השרון בין רוכסי הכרמל וגלי הים התכול ראיתי דרך חלוני שתי חרבות חדשות שעוררו בקרבי זכרונות עגומים מאד. עברתי על יד תחנת הנסיונות בעתלית שנחרבה ע“י התורקים ושלא זכתה להבנות מחדש ע”י יוצרה ומיסדה המנוח אהרן אהרונסון ז“ל. מי שזכה לראות את התחנה הזאת בעצם פריחתה, את האסף הגדול של עשב א”י היחיד במינו אולי בכל העולם, את הספריה העשירה והשלמה במקצע החקלאות וחקירת הארץ ומי שזכה לדבר רק פעם עם המנוח בעצמו ע”א איזה ענין הנוגע לארץ ישראל – יוכל להרגיש ולהבין את גדל החורבן בשבילנו. חורבן התחנה ויוצרה.

והנה חורבה שניה.

על חוף הים בכפר עין דור (טנטורה) הסמוך לה, עומד בנין גדול מאד, חרב ושמם. זהו בית החרשת של זכוכית שבנה הנדיב לפני עשרים שנה ויותר ועשה בו נסיונות שונים שעלו לו בסכומים עצומים ולא הצליחו. על כל אבן ואבן של המצבה הענקית הזו קראתי לאמר: פה נקברו כמה מליונים של הנדיב ע"י פקידיו! פה נטמן אחד מחלומותיו הכי נעימים!…

הגענו לתחנת זכרון־יעקב ומשם עליתי אל המושבה. האכרים היו טרודים כלם בעבודת הגרן והכנות הבציר הקרוב, ופקידי הממשלה המקומית היו עסוקים בהכנות לקראת בוא הנציב העליון אחר שובו מחיפה ירושלימה. בקרתי את בית־הספר ומצאתי בו גדוד חילים הודים העומדים לשמר על המושבה וסביבותיה. התלמידים היו מפוזרים במקומות שונים וקבלו תורה מפי מוריהם גם על ספסלי בית־התפלה. אומרים כי בראשית שנת־הלמודים הבאה יהיו שנויים לטובה בהנהלת בית־הספר ואמנם הגיע הזמן לזה מכבר…

מפי האכרים נודע לי כי הנדיב החליט לבנות מושבה חדשה של מאה אכרים בכפר “שוני” הסמוך לז“י. אדמת שוני נקנתה ע”י הנדיב עוד לפני המלחמה והיא מאחדת את זכרון־יעקב עם שתי בנותיה מדרום: בורג' ומרה. נחל זרקה הידוע בשם נהר התנינים עובר לכל ארך האדמה ומימיו הרבים שוטפים אל הים בכל ימות השנה. בזמן האחרון העלה הנדיב את מי הנהר במקום אחד גבוה ומשם הם יורדים ומשקים את האדמה לכל עבריה כיאור אשר במצרים. בכלל דומה אקלים המקום הזה לאקלימה של מצרים ולפי דעת יודעי דבר אפשר מאד להשתמש באדמה המשקה למטע צמר־גפן וקני הסוכר. אפשר גם לגדל בהמות לרב, לזרע ירקות ולנטע נטיעות שונות. ידים חרוצות ומנוסות וכספים לא מעטים של הנדיב יוכלו בטח להפך את הפנה היקרה הזו לגן־עדן ממש במלוא מובן המלה הזו.

לע"ע עובדים בכפר הזה הנקרא בעברית בשם “גבעת־בנימין” יותר משלושים צעירים מבני מושבות הגליל ויהודה ובתוכם גם מתלמידי מקוה־ישראל ועוסקים בזריעת תבואה ומקשי אבטיחים. אומרים כי הצעירים האלה מצטינים בעבודתם, הודות לנסיון הרב שרכשו להם במקצע החקלאות במושבותיהם ונותנים תקוה גדולה להצלחת המקום הזה. שמעתי כי בקרוב יגשו לבנים בתים בשביל הצעירים האלה ויחלקו להם אדמה מן 80 עד 100 דונם לגדול בהמות וירקות, לנטיעות שונות ולזריעה. חושבים כי אדמת המשקה הזו תספיק לכל אכר חרוץ למצא את מחיתו בריוח. הכפר סמוך מאוד לתחנת הרכבת והאכרים יוכלו בנקל להוביל את יבולם למכירה לכל תפוצות הארץ.

בנין המושבה החדשה הזאת יעלה, כפי הנראה, בערך 200000 לי"ט העולות לפי שער הכספים הנוכחי לסך עשרת מליון פרנק. ואת הסכום הקטן הזה אומר הנדיב להשקיע מחדש בארץ־ישראל בלי רעש והמולה ובלי כל אספות ווכוחים סוערים; ועל האדמה הזו הוא אומר להושיב ולשכלל מבני הארץ חניכי המושבות הראשונות שאין אדמתן מספיקה למחית האבות והבנים גם יחד. אלה הם הצעירים מבני זכרון־יעקב, פתח־תקוה ועוד, שנתחנכו על ברכי העבוד והשפה העברית ושזכו להקרא בפי אחד הצעירים מעל במת הכנסיה הציונית בלונדון, בשם־לואי מחפיר: “פרזיטים”…

י. קר־ל.

עכשיו, שהלשון העברית הוכרזה מטעם הממשלה בתור אחת משלש הלשונות הרשמיות בארץ ויצאה פקודה ממשלתית להשתמש בכל דבר רשמי גם בשפתנו העברית, עתה נתעוררה שאלה חדשה בדבר המקום שנועד ללשוננו אנו באחרונה. אחד מראשי הסופרים והעורכים בארץ התאונן במאמרו האחרון כי “בכל מקום – ואפילו בפקודה גופה – הלשון העברית היא האחרונה. היא באה תמיד אחר האנגלית¹ והערבית. והרי אפשר היה – הוא אומר – למנע בעד עלבון זה של רגש הלאומי העברי ולהדפיס את שלש הלשונות לא זו תחת זו אלא זו בצד זו”.

בודאי, המדור התחתון שקבעו ללשוננו בבנין “הבית הלאומי” שלנו בארץ אינו מתאים כלל לשאיפותינו הלאומיות ולפסוק “ורממנו מכל לשון” שאנו אומרים בקדוש ליום חגנו. אבל, “גזרת־מקום” זו הרי יצאה מלפני הממשלה הנוכחית – זו הממשלה שהיתה הראשונה, אחרי אלפים שנה, להכיר את לשוננו העברית כלשון לאומית ורשמית בארץ אבותינו – ואין כל ספק בדבר שהיו בודאי כמה טעמים ונמוקים מדיניים אשר הניעו את הממשלה שלנו לקבע לה ללשוננו לעת־עתה דרגא דלתתא בכל דבר רשמי. חזקה, שליח זה עושה שליחותו באמונה. וכשם שזכינו לראות במשך זמן קצר את הגשמתן של כל הדרישות הכי קיצוניות שבאו בעתונים עם בוא הנציב העליון לארצנו, וכשם שזכינו להכרת לשוננו הלאומית וליותר מזה מבלי כל דרישה מצדנו, כן נזכה אילו, אם רק נדע לחכות ולמתין, גם לבטולה של “גזרת המקום”. – “בעתה אחישנה” כתיב.

ואולם, עד שאנו באים בטענה על המקום שיעדה הממשלה ללשוננו, עלינו לטעון אולי לעצמנו ולשאל: איה מקום כבודה של לשוננו אצלנו, בחיינו אנו בבית ובחוץ? האם כבר עשינו אנחנו את כל חובתנו לשפתנו כדי ל“רוממה מכל לשון” ולתת לה מקום בראש בכל מעשינו אנו? ומה אנו עושים כעת כדי לתבוע את עלבון השפה מידי אלה המשתמטים בכונה לתת לה אפילו מקום באחרונה, גם אחרי שיצא חק מפרש האומר להם להשתמש בלשוננו בכל מעשה רשמי הן בעיריה הירושלמית, הן בלשכת המסחר החיפואית והן בכל יתר המקומות שבארץ?

שוטטו נא בחוצות ירושלם וראיתם בעיניכם כי בשעה שהבנק המצרי, הצלם הנוצרי, גן המשתה הנכרי ועוד כמה מוסדות לא יהודים בעירנו מצאו לנחוץ לענד את שלטותם בכתבה עברית יפה ובאותיות גדולות ומזהירות יחד עם האנגלית² והערבית בה בשעה זוכים אנו לראות כמה וכמה שלטים יהודים שעליהם מתנשא לכל ראש השם היהודי בלשון נכרית, ותחתיו או מאחוריו בקרן זוית מציץ לו השם בעברית ובאותיות צנומות ועלובות. ויש שאתה נתקל בשלטים צרפתים או אנגלים גמורים בצרוף הלשון הערבית וחושב ומאמין כי בעליהם הם צרפתים או ערבים, גויים גמורים מבטן ומלדה, אלא שמתוך השם היהודי הזועק מתוך השלט הנכרי הזה ניכר כי בעליהם הם דוקא יהודים…

ואלה ה“יהודים” שרב פרנסתם מן היהודים, המתריעים לך יום יום כי בתור יהודי עליך לסור אליהם ורק אליהם. עליך להזמין את סחורותיך מן החוץ רק על ידם או לתקן את שעונך רק בחנותם. יהודים אלה מתקלסים בנו ובלשוננו בפרהסיא גמורה, וכל אדיבותם ותשומת־לבם אך לאינם יהודים, רק לזרים ולנכרים.

אמנם כן, הלשון העברית שבה לתחיה בארצנו ובמשך שלשים השנה האחרונות צעדה צעדי ענק על דרך התפתחותה, הן בתור שפה מדוברת, והן בתור לשון הלמודים והספרות. יש לנו ב“ה עשרות אלפים ילדים המתחנכים בבתי־הספר על עברית, יש לנו מאות משפחות המדברות עברית, יש לנו במת־חזיון, בית־עם ועתונים עברים, יש לנו ב”ה גם לשון לאומית רשמית בארץ. אבל, דא עקא שיש לנו בארץ צבור עברי של 70000 נפשות מישראל, בן פורת יוסף, שברובו הגדול אינו מדבר עברית, אף על פי שרבם ככלם שנו ולמדו את הלשון העברית בחדרים, בישיבות ובבתי־ספר העברים. ואע"פ שהיו יכולים, לו רק רצו או לו רק יכלו לרצות, לדבר בה היטב ואפילו בשבושים קצת, כשם שהם יכולים ורוצים לפטפט ולדבר בכל יתר השפות שהביאו עמם מן הגולה או שרכשו להם פה, בתוך הגלות הארץ־ישראלית.

ולא על הצבור הזה העושה את המעשים האלה³ בכונה או שלא בכונה יש להתריע ולצעוק, לא על היהודים האלה עלינו להתרעם ולקבל. אשמים בזה אלה המשכילים העברים שיודעים ומכירים מה גדולה חשיבותה של הלשון הלאומית לכל מעשינו בארץ אבותינו, אשמים בזה אלה המנהיגים העברים כביכול שהכח והיכלת בידם לעשות ושמפני אדישות ומדת הותרנות היתרה שבהם, לא עשו את כל חובתם ומה שהיה לאל ידם לעשות כדי לנטע בלב הצבור הזה הכרה עמוקה וחזקה בצרך הלשון העברית בארצנו כצרך הנשמה לחיי הגוף, ולהשליט השלטה גמורה ובכל משמעתה היותר תקיפה של מלה זו, את הלשון העברית בכל הליכות חיינו פה בארץ.

זוכר אני עוד את דברי הדר' כהן־ברנשטיין, העסקן הציוני הידוע, שענה לשואליו בנשף הפרידה שנערך לכבודו בירושלם לפני עשר שנים, כי לא למד לדבר עברית במשך השנים שעשה בארץ־ישראל אך ורק באשמת הקהל העברי שדבר עמו תמיד לא עברית, ומפני זה לא מצא את עצמו מוכרח אף פעם להשתמש בשפה העברית, ולא היה אנוס על פי הדבור להזקק לשפה שעכ"פ היתה חביבה עליו מאד.

תשובה יפה כזו יוכלו לתת לנו גם עכשיו כל אלה שבאו מאמריקה ומרוסיה ושאנו⁴ מדברים עמם רק אנגלית רוסית וזרגון…

לפני ימים אחדים קבלתי מכתב מכמר נוצרי, ראש הכנסיה הקתולית בצפת ובו הוא מבשר לי בשמחה כי החל ללמד עברית וכי בקרוב מאד יפתיעני במכתב כתוב עברית בעצם ידו. אגב בקש ממני להמציא לו ספרים ומלונים כדי ללמד מתוכם את לשוננו במהרה ועל בוריה. הייתי מיעץ לאחדים מראשי העדה שלנו לקרא בעיון את מכתבו של ראש הכנסיה הנוצרית, אולי ילמדו בכ"ז אל דרך הגויים, בפרט אל דרכיהם המשובחים וינסו אף הם להקדיש יום־יום שעה קלה ללמוד השפה העברית ולכל הפחות למנע עד כמה שאפשר מצדם עלבון השפה הלאומית שלנו… כי במה נופלים הם, למשל, מכל אותם עשרות הצעירים הערבים פקידי הממשלה בעירנו הלומדים, כידוע בשקידה רבה את השפה העברית בדבור ובכתב?

הן אמנם, אין לחשד חלילה בידידינו הנכרים האלה כי לומדים הם את לשוננו רק לשם שמים או אולי מפני חבה יתרה לנו ולשפתנו, אלא מפני התועלת האמתית, חומרית או רוחנית, שהם מקוים למצא בשמוש הלשון העברית בעבודתם בארץ בעתיד הקרוב. אבל, שואל אני מדוע לא ירגישו גם רבנינו ופקידינו, להבדיל, את התועלת האמתית שיש להם ולארצנו בשמוש לשוננו ביחוד בזמן הזה?

מדוע אנו משתמשים בתחבולות ובהמצאות שונות באספות ידועות בארץ וגם בועידה הציונית בלונדון כדי להשתמט מן השפה העברית, ע"י זה שמכריזים אותה ללשון רשמית, ולמעשה – מדברים כל הלשונות שבעולם חוץ מעברית?

ואיה היא זו אגודת “שפתנו” שלנו, ששמה לה למטרה להגן על השפה העברית בפני אויביה מבחוץ ומבפנים ולהשליט את הלשון העברית בארץ? מדוע היא מאחרת לעשות מה שנחוץ לעשות כדי לתבע את עלבון השפה מיהודים ולא־יהודים? האמנם היא מסתפקת אולי בלוחות של “יהודי דבר עברית” שנתלו פה ושם כ“שיר המעלות” של היולדות ואין בהם די כח להתגבר על המכשפה החיה ועל שאר הרוחות והמזיקין האורבים לה לשפתנו? הן ראיתי שומרי הדת סובבים בכל ערבי שבתות להזהיר על חלול הקדש של השבת וגם שמעתי את קול השופר לשמירת השבת, ומדוע לא יתעוררו גם שומרי החומה העברית לשמר על חלול הקדש של הלשון העברית? ולמה נשתתק קול השופר של נביא השפה העברית בארצנו ואינו קורע את השטן המקטרג על לשוננו זו?

הן ידענו כי בראש האגודה החשובה הזו עומדים יהודים כא. בן־יהודה, ד“ר קלויזנר, ה' דוד ילין, ד”ר סלושץ ועוד בני סמך וקנאים נלהבים לשפתנו, שיכולים וצריכים לעמוד בפרץ ומדוע הם מחרישים? ואם אינם שותקים ועושים, למה איננו רואים את פעולות האגודה בזמן האחרון.

הנה הגיעו ימי חג הסוכות, ימי “שמחה וששון” ויש די זמן לאגודה לסדר אספות וגלויי דעת כי לדרש את זכות השפה העברית הנעלבת מכל צד.

יש שהות לועד האגודה לחשב ברצינות ע"א הסכנה הנשקפת לשפתנו אולי מצד ההגירה הגדולה הז’רגונית העתידה לבוא בארצנו. והמכשלה הזאת תחת ידה.

כי רוצים אנו בשלטון השפה בארץ ולא בעלבונה!

י. קרניאל

22.10.1920

ונואם חם ומלבב הוא – מר בוגרצ’וב.

מתרגש ומעורר הוא את קהל שומעיו. והקול יוצא בין כל שדרות הפועלים: אכן, הנה איש בעל רעיון ושאיפה.

וענין הוא מאין כמותו – מר בוגרצ’וב: הנה. למשל. בא ירושלימה בתור “ציר לאספת הנבחרים”, שמא סוברים הנכם שתמצאו אותו במלון אמדורסקי, או ורשבסקי, או מריטק, מקום שם נוהרים רוב היהודים, אינם אלא טועים. במלון אלבני תמצאוהו. ששם רק מעט יהודים והרבה קצינים אנגלים. הנקל לו, למר בוגרצ’וב, להיות במלון זה כמעט Incgnito, ובעד ענותנות זאת מה איכפת אם משלמים במלון אלנבי מאה ועשרים גרוש לים שכר פועל חיים אמתיים, חיים שצריכים להכניסם בארץ ישראל לכל פנותיה!

הוי יציב־אוטלו, מי היא הדסדמונה שלך שנבררה לאור הלוקס!?

*

כותב “הרשימות” ב“פועל הצעיר” מלא חמה על המברקים שנשלחו מלונדון בנוגע לאות הצטינות שניתה לקצים א. בעד “גבורתו” (סיק) ובאמת צדק י. ד. איכה הקדישו כל עתוני אנגליה מאמרים לקצין זה, כש“הפועל הצעיר” לא מצא לנחוץ להודיע אפילו בתור ידיעה על מותו ש לאחיו של הקצין, מות שפרסמוהו בשעתו כל עתוני העולם. ובכלל מהי ה“הגבורה” שהראה הקצין? זוהי “שרלטנות” מאין כמותה. גבורה אמיתית הראה לנו רק “כותב הרשימות” בימים ההם, בעת שסכן את נפשו לכתב מאמרי תהלה לתורקים ולג’מל־פשה משיחם. זאת היתה גבורה, שאין אף אחד מעתוני לונדון מפרסם אותה:

בטח שחדו אלה “המרגלים” בכספם, כמנהגם, את העתונים האנגלים…

אכן אין צדק ויושר בעולם!

*

ו“הארץ” שנסה את מתניה למלחמה קדושה “בעתונות הצהובה”.

הלאה “הסנסציה” שמתבלטת באותיות גדולות מעל עמודי “דאר היום”, “שרות מיוחדת”, “שער כספים” וכו'.

עתון הגון, שאינו זקוק כלל לידיעות המענינות את הקהל הפשוט, עתון שמצבו איתן הוא מנדות לכל השמות המפוצצים של עורכיו, שכסף הלאם משלם בעדו ובלבד שיקראו אותו בגדוד ובקבוצה. עתון כזה בודאי ובודאי שהחובה עליו להלחם בכל “הצהוב” שבעתונותנו.

והמלחמה נטושה!

העברית של “דאר היום” מסורסה היא. אין “סיטואציה”, “קורידור”, מינוריטט" ו“אובטוקרציה” נכנסים לתוךְ מלונם המצומצם של עורכי העתון “הצהוב” הזה. אין להם גם רגש “אחריות צבורית”, כמו שהוכיחו בגלוי בשעת הפוגרום בירושלים. בעת שעתון הגון ואחראי כ“הארץ” הבין שטוב להחבא בין הכלים, וחלילה לא לקרא את הפרעות בשם הנורא “פוגרום”, יצאו אלה ה“מחוצפים” של “דאר היום”, בעצם יום הפרעות בגליון שמסגרתו שחורה, לאות אבל ומחאה ויעיזו לתקף ולחייב את ההנהלה הצבאית, ומה לכם יותר “מחסר רגש של אחריות ציבורית”? אפילו מר אוסישקין, שישב אז בחדרי־חדריו של ועד הצירים, נתחלחל לקריאת מאמר חצוף שכזה וירעד..

ובכלל – למה להתחשב עם עתון “בורגני” כ“דאר היום” אשר מוציאו־לאור אינו בועד הפועל הציוני, ואינו מהפרולוטריון הטהור? עתון שאפילו מר אטינגר מכיר ב“צהבותו” ולכן נותן הוא ל“הארץ” תשלום מיוחד בעד הדפסת רשימות “הקרן הקימת”.

כל זה כאין הוא לעומת השחתת טעם הקהל שבה אשם “דאר היום”. קהל זה כל־כך התרגל “לסנסציות” של העתון “הצהוב” עד ש“הארץ” הוכרחה לפטם את קוראיה ב“שרוה מיוחדת” ודוקא בראשים בולטים, וגם “שער כספים” – סליחה! – “שער חלופין” עם “לידיות” (מלה נוראה שירצה זה ה“בוגד” “בן־יהודה”). והדרישה ל“סנסציות” כל־כך גדולה היא עד שהוכרחה “הארץ” להדפיס דין וחשבון מהאדון א. ג. אדות החפוש אחרי המנוח ביאנקיני; אותו א. נ. שנשלח על הוצאות “דאר היום” לעשות את החפוש, ושבשובו לא מצאו עורכי “דאר היום” שדי ברורות הן הידיעות שהביא, ולכן לא פרסמו אף מלה בנוגע לענין זה.

צדק הקטן שירמן, “ציר לאספת הנבחרים”, כשבאחד ממאמריו בעתונו הגדול “הבמה” ז“ל סיים בקריאה מרה: “ומה שמכאיב ביותר הוא שיש ל”דאר היום” קהל קוראים'.

אכן מכאיב, אבל אמת הדבר!

עזמות

29.10.1920

אלה המסכנים עורכי “דאר היום”, אבדו כל תקוה להפיץ את עתונם בין הקוראים “המשכילים” – “האינטליגנציה” בלעז, ומתוך יאוש הודיעו על אותו תוכי, וראו והנה “הארץ”, באותו לילה טכסה עצה, ו“בין אמי” קבל עליו למחרת להוקיע את ערות “דאר היום” לעיני השמש – ועל ידי כך נצחונם של עורכי “דאר היום” גדול הוא במאד, שהרי סוף־סוף זכו שעתונם “הצהוב” יקרא בין “סופרינו” המפורסמים, – ואלה האחרונים בתאבונם הבריא שכחו להבדיל בין בר־אוז (Canard בלעז) ובין תוכי – יבלעוהו.

“טאלצאיט”, – רבותי!!

*

אכן נודע הדבר!

הרבה הרבה חקרו “טובי הישוב” בנוגע “לקופה” אשר מאחורי “דאר־היום”, רגילים היו בארצנו לקופה אחת. על חשבון קופה זו נסעו לוינה, לקרלסבד וללונדון. קופה זו שלמה כל מינים “דפיציטים”, החל בעסקנים וגומר בעתון “דגון”. אספות ונשפים, הרצאות ושיחות־ידידים, הכל, הכל שאבו מתוך קופה זו, וקשה, קשה היה להשלים עם העובדה שמופיע בירושלים עתון שאינו זקוק כלל, לזו הקופה המפורסמה, – הקופה הלאמית…

התחילו ללחש ש“האינטליגנץ” משלמת. והנה קרה מה שקרה עם “המסיון”… ואחרי־כן עם הפרעות בירושלים, ובמפח נפש הכרחו “החוקרים” להודות שלא כסף “אינטליגנץ” משלם בעד “הסעודות על שלחן בריסטול” ו“בזכרון” וכו' וכו‘. אבל, במרץ הראוי לתהלה, המשיכו החוקרים את חקירתם ולסוף מצאו: ה"מורנינג פוסט’ משלמת ל“דאר היום” בעד ההתקפות כנגד כל “ציר לאספת הנבחרים” וכנגד חבריו שהוא שופרם ומגינם המסור.. ו“ההוגים” – שמכלם נודף רחי שמן זית זך, מפיצים את הסוד מפה לאזן, ובקרוב… ואחרית “דאר היום” תהיה מרה!

ובלילות מתהפכים על יצועם עורכים עתונים “הגונים” ומהרהרים: אולי בכל זאת כדאי הוא להשיג את המען של “הקופה שלהם”?…

*

אספה בדגניה, אחר כך בטירה, והלא ל"אספת הנבחרים' מוכרחים ללכת, ועכשיו אספה במקוה־ישראל. שמא תאמרו שמתכנסים לאספות אלו בועזים מנצלים, או סוחרים מוצצי־דם, או עורכי עתונים מחוצפים – טעיתם רבותי. פרולטריון טהור, פועלים העובדים בזעת אפם, מקריבים את עצמם על מזבח הרעיון. ובדרכים המסוכנים של מסלות ברזל והמכוניות, באים הם לאספות – לדון…

וימים עוברים והוכוחים מתחדדים ונמשים, ועקר הדבר – מדברים על “עבודה”.

ובינתים מי עושה את העבודה בשדה?

אבל האם זה נכבד הוא? מכיון שיש “אידיאל”, ובפרט מכיון שיש קופה לאומית…

אמר ישוע הנוצרי: אם סטרוך על לחי אחת תן גם את לחיך השניה ואומר חן־חן. בא “בן־אמי” ומתרעם. על עורכי “דאר היום” שאינם רוצים לקבל את תורה ישוע זו. עתונים “הגונים” מתנפלים על ברנדיס, דה האז, פרנקפורטר, ורבורג וידידיו ה“גרנדים” “שפלי הרוח” (עיין בן־ברוך בהארץ), אהרנסון האיש הבלו. “חנון”, בן־יהודה “הבוגד”, ובכלל על כל “זרע המרעים”, “הזדים”, “שופכי־דם־דמים־בסתר” וכו'. והנה מעיז העתון “הצהוב” לחוות דעתו על שטתם של “קּדושינו” החל מ“אנשי־הברזל” וגומר באלה של קש… הלא שערוריה היא זאת, הלא פריצת־גדר “המונופולין” היא זאת, המונופולין ששיך הוא ליחיד סגולה מדורי דורות…

אבל מה לעשות? ימי “דמוקרטיה” הם הימים האלה, ואפילו “זרזירי עט” ו“זרע הקדם” נוטלים לעצמם את הרשות להקהות את שני הכותבים ב“קצב” וב“שקט”.

דמוקרטיה, דמוקרטיה, כמה שערוריות נעשות בשמך!

*

“אחדות העבודה” חוטאת במקרים רבים לפרינציפים של המפלגה, במקום שעין זר לא תשלוט, ומודה בדברים שהמפלגה כופרת בהם, מתנפחת בלי גבול. מתפארת עד כדי לעורר בחילה, רוצה להיות באת=הכח היחידה של “הפרולטריון”, מתרוצצת תמיד בין קיום בתור סניף של מפלגה פוליטית ובין הצרך להראות בעיני אחרים כבלתי מפלגתיים, ממציאה פירמות מדומות וכו'.

סליחה, רבותי! ידעתי שהבנתם תיכף ומיד שהשורות הנ“ל נכתבו על ידי “לוחמים בכל מוסד צבורי”, על ידי אותם “המשקצים” שמחללים את כל הקדוש– על ידי “דאר היום” ודאי – טעיתם, רבותי, “כותב הטורים” הנ”ל הוא אחד מהכי טהורים שבארץ־ישראל, – אחד מעמודי התוך של “הפועל הצעיר” – האחד ואין שני לו – מר יעקב רבינוביץ.

קנאת סופרים תרביץ… אמת!

ב“ועד הצירים” ובכל המחלקות שעל ידו העבודה רבה. שוטפים את הרצפות, משפשפים, מנקים, “מבשלים” את החשבונות… והכל מסבת הידיעה המחרידה. שועידת בקרת (יוליוס סימון, דה לימה, סולד) תגיע בקרוב לארצנו. היודעים מהנעשה מאחורי הקלעים אומרים שבין יתר חפצי חברי ועידת הבקרת, נמצאת גם תיבה קטנה המכילה מכשירי נתוח… ו“בחוגים” ידועים פה עוד מקוים שאולי יצליחו להפך את התפקידים, ומסוה “הכלורופורם” יושם על פני הרופאים, תחת שישימוהו הם על פני “המנותחים”…

ולכן השפשוף והבשול הפתאומי ב“ועד הצירים” ו“במחלקות שעל ידו”.

*

איתמר בן־אבי האנטישמי!

“הארץ” מוקיעה אותו לעיני השמש. הוא איתמר בן־אבי האנטישמי, שלרגלי ראיונותיו הארוכים עם לורד נורטקליף התחיל ה“טיימס” לתמך בציונות תחת ההתנגדויות הקודמת לזה. הוא איתמר בן־אבי שמברקיו הארוכים ל“תיימס”. בנוגע לנציב העליון, בקוריו לראשון לציון וכו', הראו לעולם הגדול על השקט השורר בארץ. איתמר בן־אבי זה הוא אנטישמי, עשה נבלה מאין כמותה – הודיע ל“דיילי מייל”, שאספת־הנבחרים לא הכילה בקרבה את כל הישוב…

חבל, חבל שאין יכולים לעשות בו מה שהיו עושים – לו כח השלטון היה בידם,

אבל גם זה יבוא!…

עזמָות

05.11.1920

שהיתה ביפו, האינו לא רק דברים מענינים אלא גם הפתעות ממש.

כל העולם כלו ידע אל־נכון שיש בארץ יער עצום וגדול, – יער הרצל. אבל מה שלא ידענו עד כה הוא שהכנסה גדולה מכנים יער זה לקפת קרן־ הקימת, והנה באה התערוכה החקלאית ותוכיח לנו את זאת בהחלט. “הפרס” הראשון בעד “זיתים” קבלו הזיתים של “יער הרצל”. חבל רק שמנהלי היער לא הביאו אתם גם את הדבים המתהלכים בו…

ענוה – מדה טובה היא, אבל הלא גם לה יש גבול.

*

עניני “אחדות העבודה” שוללים כל־כך הרבה מזמנו של סר אטינגר עד שאין הוא מוצא שהות לבקר מעט את הארץ, ולראות את הנעשה בה בחקלאות, מקצוע שהוא מתענין בה קצת. באחד מטיול ה“רקלמה” שמסדרים כפעם בפעם לשם תירים, הרוצים לראות את “קרית ענבים” התפאר מר אטינגר לפני מר טריטש בעצי־התאנים הנמצאים על אדמת דילב (עצים שנטעום ערבים, רחמנא לצלן), והתלונן בכאב־לב על העובדה הנוראה, “שבארבעים שנות ההתישבות היהודית בארץ־ישראל, לא נטע עוד איש יהודי גם תאנה אחת”.

שמא תשאלו: מדוע, איפוא, לא נטעו תאנים בקבוצות ובחוות אשר תחת הנהלתו של מר אטינגר, במשך עשר השנים האחרונות? אך לא כאן חטאו של “גדל־חקלאינו” זה. הירשה לי אבל, לאחר בקשת אלף־אלפי סליחות – לי, הרחוק מכל ידיעה בארץ ובחקלאותה, – הירשה לי להגיד לו שב“שויה” הסמוכה לזכרון יעקב ה“נוראה” נמצאים מאות ומאות עצי תאנים שנטעו אותם יהודים לפני עשרים וחמש שנה. אמנם יהודים פשוטים, מחוסרי כל "אידיאל נטעו את התאנים האלו. עם־כל־זה נותנות הן פרי עד היום, ואם יואיל מר אטינגר לרענן קצת את זכרונו אולי יודה כי בתחנה לנסיונות אשר בעתלית נוטעו הקטרים בעצי־תאנים, הנותנים פרי עד היום.

אלא, שאין יכולים לדרש מאת מר אטינגר להכנס אל “מקומות־דטמאה” האלה… הן על־ידי כך יבגוד ב“פלטמורמה” שהודות לה מקיים הוא בתור “מומחה חקלאי”…

חק הוא, רבותי בעולם המנוול;

Business is busuness!

*

מי יתנני “פוליטינקט” והבינותי את הנעשה פה בארץ. במשך שבועות שלמים קורא אנכי על־דבר “נצחונות”: “אספת הנבחרים” נתאשרה. “הועד הלאומי” נהיה למוסד “רשמי”. ומתרעמים על חצוף זה שהעיז לקרא את “אספת הנבחרים” בשם “שלה קוראים מורשון”, שהרי מוכרחים להגיד בפה מלא “מורשון” סתם וחסל. טוב, איפוא, רבותי, מורשון יש לכם, ומה פתאם “הקינות” אשר השמיעו בבית העם לרגלי יום ההצהרה בשני לנובמבר? ואלה הצאן מה חטאו? מתכנסים לשמע דברי התעודדות ולרקד קצת, שהרי סוף־סוף לא יום פשוט הוא לנו יום ב' נובמבר זה, והנה אפילו “ההומוריסטים” שבתכונו התקנאו בירמיהו הנביא ודר קלוזנר לא יכל להתאפק וישפך את חמתו על “המושבות הרעות”…

ובאמת, הגיעה כבר השעה “לעקר מן השרש” את כל המושבות הרעות, רק אז אולי ירוח לישוב; רק אז נזכה אולי לחגים אמתים. כל טובי הגולה, המכתתים רגליהם לברוח מחמת הבולשבים ולבוא לארץ־ישראל להרויח כאן את פרנסתם בכבוד, אין הם יכלים לעשות את מלאכתם, אי־אפשר להם לשבת במשרדיהם, מפני ש“המושבות הרעות” מפריעות בעדם כל הזמן ושולחות אליהם לבקש את עזרתם!

מי לך רשעה מפתח־תקוה, למשל? פתח־תקוה זו, שיבשה את בצותיה לפני בואם של מומחינו החדשים, האפשר היה לה לעבד את פרדסיה ולמכור את פירותיהם ברוחים יפים, אלמלא עזרתו הגדולה של עורך “השלח”? ובזכרון יעקב המרשעת, גם היא, היכלו אכריה לחרש את שדותיהם לולא עמדו בפרץ כל ה“דוקטורים” והנואמים הגדולים שלנו?

אבל מה לעשות אם בורים הם בני “המושבות הרעות”? אין להם אף “קצב” כל שהוא, ובמקום לאהב ולהעריץ את האודסאי הנמלץ עבור הערותיו החביבות מתמלאים הם תמהון על מרצו הגדול של עורך “השלח”, אדם כל־כך טרוד בעבודתו הירחונית ובכל־זאת עוד עתותיו בידו להכיר את “המושבות” על הצד היותר טוב.

ואשריך האומה שכל־כך הרבה “מומחים” לך בהתישבות, היושבים על כסאות־ המשרדים…

עזמָות

14.11.1920

בפרט אם מדה זו נפגשת ב“גבור־לאומי”. מר ז’בוטנסקי הרגילנו להביט עליו כען אדם שאינו רודף אחרי הכבוד והפרסום. והראיה? צניעותו בימי מאסרו בעכו, וכניסתו לירושלים כשהוא עומד במכונית.. ב“פוזה” של גריבלדי… והנה לא די היתה מדת הענוה שהראנו עד כה, ויבוא בימים האחרונים להוכיח לנו שכל כמה שהכרנוהו עד היום עדיין לא הכרנוהו כדבעי.. בלי רעש ובלי תופים. נוצרה “אופוזיציה” ומר ז’בוטינסקי בלבו הטוב עמד גם בראשה של “אופוזיציה” זו, וגם בראש החותמים על “ההסכמה” שבינה ובין דר' ויצמן! והכל כמובן בענוה, בצנעה, כיאות לאדם גדול…

אנחנו כאן, דרי־מטה, מבינים היטב את הענין; אך המסכנים האלה אשר זה מקרוב באו, דה לימה, סימון וסולד, עומדים ותמהים; מה ענין אוהב ענוה למברק־נצחון של “דיקטטור”?

וכמו להוסיף על מבוכתם, בא מלונדון מברק השואל: "מה ענין משרה בקרן היסוד, להסכמה של “אופוזיציה” שאמה יולדתה ישבה בעכו?

נסים ונפלאות!

*

לא אלמן ישראל, מעסקנים מסורים. את האמת הזאת ידענו כבר. אבל הנה באים להוכיח לנו, שלא רק לכלל ישראל דואגים עסקנינו. אלא גם לתקון העולם כלו.

אחרי ש“הפועלים הסוציאליסטים” שלנו סדרו יפה יפה את כל ענינינו המזהרים ברוסיה ובפולין; אחרי שנלחמו והצליחו למנע בעד אנוס אחיותיהם, כלותיהם ונשיהם, "והגינו יפה יפה על חייהם של זקנינו ורבנינו שם, באם הם הגבורים הסוציאליסתים האלה להציל את ארץ ישראל מידי היהודים המנצלים את הערבים, ומידי “הבאיונטים האנגלים”. רוצים היו הם מכבר להחיש ולבוא לעזרת ארצנו האמללה, אלא ידע ידעו שאין להם דאגה, כל זמן שהתורקים העדינים משלו בארץ. תחת שלטונם של אלה היה הכל נגמר בכי טוב; אין־נצול, ואין עוות־הדין… אולים משבאו “העריצים” האנגלים ויקברו בהרי יהודה ששה עשר אלף נושאי באיונטים שאמהות ואחיות אנגליות בוכות עליהם עד היום, פקעה סבלנותם של נושאי דגל האינטרנציונל השלישי, ויחושו לעזרת הערבים המנוצלים ולעזרת קדושי מוסקובה. ורגש הקרבן בקרבם, הוא כל כך כביר, עד שאינם נרתעים אפילו להוציא את פרוטתם האחרונה ( הלא ידוע הוא שגבורי האינטרנציונל אינם זקוקים לא לעבודה ולא לכספו של הסוביט המרכזי) בכדי להדפיס מאות כרוזים בכל הלשונות בדפוס “אחדות” וגם לחלק פרוטות לערבים מנוצלים בכדי שיתוספו על התהלוכה “הגרדיוזית” תחת הדגל האדום… אשרי העם שלו בחורים בעלי שערות ארוכות, ובתולות נזירות שתער עולה על ראשן… ואשרי ועד הצירים שלו אנשי ברזל היודעים איך להתנהג עם הבונים הנאמנים האלה…

ובכל זאת מתגנבת במחי המחשבה; אפשר יותר נכון להגיד: אשרי הארץ אשר בה עוד נמצאים באיונטים אנגלים!…

אחרי כתבי את דברי אלה הנני הולך מיד להגדיל את סכום אחריותי בחיים…

גם אני הייתי בנשף־הזמרה. כונתי בשורות הללו איננה לדבר לכם על נגינתו של מר הר־מלח. התענגתי אמנם לשמע את קולו הערב, אך בנשף ההוא ענין אותי דבר אחר לגמרי: לצדי ישב אדון אחד, בחברת אשתו ובתו, ומאופן ישיבתם אפשר היה לשפט על נקלה כי מגדולינו הם היושבים האלה. נגינתו של מר הר־מלח השפיעה כנראה כ“כ על המשפחה הזאת עד שעוררה בקרבם זכרונות רוסיה, מפני שבמשך שתי השעות שארך הנשף לא חדלו האדון, אשתו ובתו לדבר רוסית. ומכיון שזר אנכי בירושלים ואינני מכיר את גדולי בירתנו, חשבתי שמדברי־רוסית האלה מהגרים חדשים הם, כי על כן השפה הרוסית שגורה כ”כ בפיהם. אולם נזדמן לי שם ידיד המכיר את הגדולים ואת הקטנים שבירושלים הבירה, והוא לחש לי בסוד שהאדון הזה איננו מהעולים החדשים כאשר חשבתי, אלא… אדרבא הוא הוא האיש שהדביק על כל כתלי ועד הצירים בירושלים את המימרא המפורסמת: רק עברית!

כלל ידוע הוא בין גדולינו: אל תביטו על מעשי, וכו' וכו'…

עזמָות

הנה הנם!…

האדון בן־יהודה קובל ומתרעם במאמרו האחרון ב“דאר היום” שאין היהודים עוסקים כלל בענין חקירת עתיקות ארצנו ואינם יודעים במקצע זו אפילו “מאי דקאמרי רבנן”. ובכל פעם – הוא אומר – שהדבר נוגע “בענין זה”, היהודים צריכים לכבש פניהם לקרקע מפני בושה.

וכל כך למה? –

מפני מעשה שהיה בכהן קתולי אחד, שעמד על הדוכן בשעת האספה האחרונה של החברה המזרחנית הכללית, לבוש מדי כהונתו, חגור בחבל על מתניו וצלב על ירכו, והרצה על חורבת בית־הכנסת שבכפר כורזין בגליל העליון.

ומפני “מראה כהן” זה עלו הרהורים בלבו של ה' בן־יהודה על הישיבות ועל תלמדיהון, על רבנן ועל איצטליהון, וכדרכו בקדש התגולל עליהם בטענה עצומה:

תלמידי הישיבות – איה הם? איה כל “תלמידי־החכמים” שלנו! מדוע אף אחד מהם אינו עוסק בחקירות אלו?

וכיד הסברתו הטובה עליו, הוא מוכיח להם “באותות ובמופתים” כמה קדוש השם היה יכול לעשות אחד מתלמידי הישיבות אלמלא עמד לפני הקהל ב“אצטלא דרבנן” והיה מרצה לפני הקהל על אחת מחרבות בתי הכנסיות העתיקים שבגליל העליון.

ואולם, תמה אני מאד על ה' בן־יהודה ועל שאלתו זו אשר שאל בקול מלא יאוש.

הן לא תמול הוא בארץ ויודע ומכיר, כמדומני היטב את כל הספרות המחקרית העברית של א“י, וכפי שאנו רואים, מתענין הוא מאד בכל דבר חדש הנוגע למקצע זו בארצנו. ואיך זה יכל לעלות הרהור רע כזה בלבו לחשוב ולומר כי אף אחד מתלמידי הישיבות אינו עוסק בחקירות אלו? האמנם לא ידע אם לא שמע ה' בן־יהודה ע”א הספר הידוע “תפארת ירושלם ואמרי שפר” שנדפס בעיה“ק צפת בשנת “יבא רב נחת” לפ”ק? ומחבר הספר היקר הזה, אשר כשמו כן הוא, הן הוא “האברך הרב המופלג בתורה וביראה” וחד מן בני מתיבתא, ומה צדקה יש איפוא לה' בן יהודה לבוא ולהתאונן כי “בזה אנו אלמים ממש”?

אדרבה, ניתי ספר ונחזי:

“מחברת זו מסודרת בסדר נאות בבקיאות נפלא דבר דבור על אפניו”, כפי תעודתו ויקר סהדותו של הק' ירוחם מק“ק סאמבאר ויתר התעודות של גאוני וצדיקי דורנו, וביניהם גם מורנו הרה”ג אברהם יצחק הכהן קוק.

במחברת זו שיש בה כמ“ו דפים מדבר המחבר “הצעיר בצעירים” מר שפ”ר (לא שאול פנחס רבינוביץ!) על “איכות ומהות א”י בכלל ובפרט“, על תחומי הארץ, על אוירא דא”י ועל הויות העולם בכלל, וכל אלה – בלא בתי מדרש לחכמות חצוניות, בלא “השכלה” ובלא מכונת ציור־אור בידיו, אלא דוקא ב“איצטלא דרבנן” ובדברים שבקדושה כגון המדרש, הזהר הקדוש וספרי ראשונים ואחרונים.

וכדי לזכות את הרבים, אתן לפני הקוראים לדוגמא קטעים אחדים ויטעמו מעט מיערת הדבש, שמקורו בקדושה, ותאורנה עיניהם.

ראשית חכמה:

“מנין שהשמש היא המהלכת ולא הארץ כדעת הכוזבת? מפסוק זה: וזה שער השמים, שהיהודים נוהגים לומר לפני הכתל המערבי, ראיה ברורה היא שהארץ לעולם עומדת, כי המדרש אומר שביהמ”ק של מעלה מכוון כנגד ביהמ"ק של מטה שזה שער השמים כידוע; אם כן, אם אמרת שהארץ מהלכת, אין זה “שער השמים!”…

הוי גלילאוס, גלילאוס!

מי יגלה עפר מעיניך וקראת ב“אמרי שפר” את הראיה הנצחת הזו, המיוסדת על השכל וההגיון, כי אז על כרחך היית אומר שהארץ לעולם עומדת, ואין מקשין על זה אלא אפיקורסים שכמותך!

ובמאמר “גדל הארץ וצורתה” כתוב לאמר:

“יצירת א”י אינו לא ארוך ולא עגל ולא מרובע ולא כלום אלא כצורת אדם המושכב ארצה פרקדן, ראשו במזרח, שתי זרועותיו פשוטות א' לצפון וא' לדרום ושני ירכותיו פתוחות, בהן רגלו האחת להר ההר אשר בקרן צפונית ורגלו השנית לנחל מצרים, ובין שני רגליו המפושקות נכנס הים הגדול"…

שמעו נא המורים: חמר חשוב ומענין לשעורי מולדת!

ואידך כתיב:

“וכששומעים בצפת קול רעמים אינם מברכים תיכף וחוששים אולי זה קול רעש גדול מן הרעמים של ז' רקיעים שעשה חירם מלך צר, וי”א שחוששים אולי רועשים גלי הים הסמוכים לשם וכשניכר שזה רעם מגבורות ד' מברכין".

ידעתי רבים וכן שלמים מאנשי המקומות ההם שאינם מברכים כלל מפני החשש הזה…

בקש מר שפ“ר לדעת “זה הר ההר איזה הוא ואיה מקומו”, ויגע ומצא ת”ל כי אין זה הר ההר של אהרן אשר בדרומית מזרחית לא"י, אלא הר הכרמל הסמוך לעכו. ובכן, יש לה לאמנת־סתרים של סיקס־פיקו תנא דמסיע ליה…

“והר תבור הוא נגד עיה”ק צפת, ושמה הכפר מירון, ושם הולך המעין מי מגידו".

ואנשי מסחה חשבו בתמימותם כי ההר הגבה הזה, ג’בל טור, העומד למולם הוא התבור. וקראו בטעות למושבתם בשם – “כפר תבור”. האכרים המסכנים האלה יצטרכו להעתיק את כפרם למקומו הנכון “נגד עיה”ק צפת" או לשנות את שמו…

ומן ההרים אל הערים:

“העיר שכם נקראת בשם נבלוס, ע”ש הנבלה שנעשתה לדינה במקום ההוא".

ולמה נקרא שם העיר טבריה?

“מפני שהיא עומדת בטבור הארץ, וע”כ יגדל בה החום מאד".

כאן אפשר לראות בו, בהמחבר הצעיר, ניצוצות של כשרון חוקר מדעי, על יסוד האטנוגרפיה והגיאוגרפיה.

והחוקר שלנו הגיע גם ליפו ומצא שהיא “מוקפת חומה גבוהה ועבה מאד”, ומובן שלא יכול לראות את תל אביב ויתר השכונות אשר מחוץ לחומה ולא בא זכרן בספרו זה, לעמת זה ראה בסביבות העיר יפו “קאלאניעס טובים ויפים ואתרוגים ותפוחי נחשת”.

משם ירד דרומה לים המלח להתבונן אל נציב המלח, שהיא היתה אשת לוט והצאן לוחכים ממנה ואח“כ חוזרת וצומחת כבראשונה, ומשם הלכתי, הוא אומר, למקום סדום ועמורה שנחרב ושחור מאד באותו המקום ועשן גדול יוצא משם ר”ל.

מובן מאליו, שכל מה שהבאתי כאן אינו אלא כטפה בים המלח, אלה הם פנינים אחדות שדליתי מים המחקר של “תפארת ירושלם”. ומיעץ אני בכל לבי להחכמים והחוקרים שלנו שיקראו את הספר הזה ויתבוננו קצת לדבריו לפני לכתם לאספה הבאה של החברה המזרחנית, גזרה שמא יעלה חלילה בדעתו של נשיא האספה לשאל עוד פעם אם יש מי שרוצה להעיר איזו הערה בענין חקירת ארצנו, וידעו גם היהודים “מה להעיר” בענין זה ולא יהיו “אלמים ממש”.

מהראוי, שה' ש. רפאלי, שאף הוא עוסק קצת בחקירת א“י, ידפדף קצת במחברת זו ובטח ימצא בה חמר לרשום וכתבת בשביל מטבעות קטנות שהוא עומד להוציא בארץ, עפ”י הזמנה מגבה.

ולהאדון בן־יהודה בכבודו ובעצמו אני מוביל שי מחברת אחת של “תפארת ירושלם ואמרי שפר”, ובשעות הפנאי יהפך בה ויהפך בה וימצא כי אך לשוא הוא מתאונן על בני מתיבתא שלנו שהם מבלים את זמנם, אך ורק במשא ומתן של הלכה, שידיהם מלוכלכות בשפיר ובשליה ואין אף אחד מהם עוסק חלילה בחקירת א"י.

ואם בכל זאת יעמד האדון בן־יהודה במרדו ויתעורר שוב בשאלתו: תלמידי הישיבות – איה הם? ונטלו הם את הספר הלז ובאו לפניו והראו בו באצבע, וענו ואמרו כלם פה אחד ובלי פחד:

הנה הם!…

י. קר־ל

21.11.1920

… ולא רק נאה לדרוש… מפלגות הפועלים בארצנו ראויות לכל הערצתנו…

הלא ידעתם רבותי את טענת המפלגות “כי האכר המנצל” אינו יודע להקריב אף קרבן קטן. ומעסיק הוא “עבודה זרה”, רחמנא לצלן, אלמלא היה האכר מחופר “אידאל” כי עתה היה מוכן לשלם אילו פרוטות נוספות ומעסיק “עבודה טהורה”. אבל מה לעשות אם האכרים אינם רוצים ואינם יודעים להקריב קורבנות!…

והנה באות המפלגות ומוכיחות לנו על רצון הקרבן שהן יודעות להקריב. “מטבח לפועלים” יש בירושלים, שהכל מתנהג בו יפה יפה. מבשלים בשבת, אוכלים טיפה, והכל באופן רשמי, כיאות לאנשים “בעלי הכרה”. והתט בין החרדים באו לקכול: היתכן? במרכזה של ירושלים, חלול השם! מפלגת פועלים שעמדה על הדרישה להכיר בקדושת השבת.. מצד הממשלה וכו' וכו'…?

ו“בעלי החברה” עונים: אמנם, כן רבותי, אבל דעו לכם שלו רצינו להיות “יהודים” היתה כל ארוחה עולה לנו בהרבה פרוטות יותר… ומכיון שאנחנו “בעלי אידאל”, הרי העולם מכיר אותנו בתור שכאלה, וזה מספיק… אין מן הצרך לפשפש במעשינו. קראו את עתוני מפלגתנו ושם תוכחו שאנו עומדים תמיד על המשמר בעד היהדות והרעיון..

והתמימים שבין החרדים חוזרים לאהליהם ומתחבטים בשאלה: “עבודה זרה” "עבודה טהורה?!..

*

ובכן “בּרוך שהחיינו”! זכינו לשביתה אמיתית, שביתה שנעשית על ידי פקודה “מהמרכז”, ו“שמירה” כנגד המוסד, פן חלילה יכנסו בו בעליו לעשות את עבודת השובתים. הכל בנוסח רוסית… ולו הייתי במקומם של בעלי־היקב בראשון־לציון הייתי אורז את חפצי וקונה בפרוטותי האחרונות כרטיס נסיעה אל ארץ גן עדן של לנין ושם אהיה לבולשבי טהור –: מה היה לי להפסיד?

מה שיש להעריץ ביותר במעשיהם של השובתים היא העובדה שאין הם מתחשבים עם התוצאות. מה איכפת אם היין החדש שבתוך ברכות היקב יתקלקל במשך ימי השביתה? מה בכך אם הנהלת היקב לא תוכל לשלם לא לפועלים ולא לבעלי הענבים? “אחרי – המבול”! “יחרב היקב – ויחיה עקרון הסוביט”. אלו הן מימדות השובתים.

חבל, חבל, שהשובתים האלה לא היו פה בארץ לפני ארבעים שנה, בשעה ש“המנצלים” של ראשון לציון נגשו לנטיעת כרמיהם. לו היו אז בראשון־לציון והנהיגו את שטח השביתה כי עתה לא היינו באים לידי השביתה של היום, כי עתה לא היו לא כרמים, לא יקב, ולא… פועלים יהודים שובתים… אבל את הכרמים נטעו לפני ארבעים שנה על ידי “עבודה זרה”…

ועל כן אני אומר: “ברוך שהחיינו” ל“עבודה טהורה”… ולכל הברכה שבעקבותיה…

*

ועצות טובות נותן “יציב” ב“קונטרס” “ליוגבים ובניהם מיהודה. פרחי ביל”ו“, לבלתי בטוח ב”כידונים המפורטים של חילי הודו".

אמנם צדק יציב, אסור לבטח בכח שלטון“, הסדר, צריך לעשות מה שעושים אלה המשתמשים “כאמצעי מלחמה כשר”, לאמר במקלות ושוטים לו הבינו היוגבים ובניהם את אשר לפניהם, כי עתה לא היו בוטחים ב”איש הברזל" אשר ב“ועד הצירים”, ולא ב“ועד הלאומי” זה “סלע הישוב”, ואף גם לא בממשלה, כי אם היו משתמשים באותם האמצעים שבהם משתמשים קדושי ה“קלסן” קאמפף, לאמר במקלות ושוטים…

אבל כידוע, היוגבים ובניהם הם בורים בורים מוחלטים, להם אין “קופות”, ואין התקשרות עם “האינטרנציונל השלישי”. יש להם כרמים ועבודה…

ולכן תבוא ברכה על המפלגה שפתחה את עיני היוגבים ובניהם. אולי מהיום והלאה, לא יבטחו לא בכידונים של ההורים ולא בעבודתם “הטהורה” של היהודים. אולי יבינו שסוף סוף יותר טוב להעביר את רכושם “להלאמת הקרקע” ולחיות מקופת הלאם. והיו גם הם “בוני הישוב”, “מלאי אידיאל” ולא סתם יוגבים בוני יוגבים – מלת שמצה כל כך נוראה…

*

התזכרו את הימים שלפני פתיחת “אספת הנבחרים”? האדונים גלוסקין, איזנברג ומאירוביץ נלחמו לטובת המוסד שיהיה הכח הגדול בארץ והמתוך ומפשר בענינינו הפנימיים וכו' וכו'…

והנה באו לנו ימים שהוכיחו עד כמה צדקו האדונים האלה. השביתה בראשון־לציון הראתה על כח “סלע־הישוב”, הראתה עד כמה יכול ה“ועד הלאומי” לתוך ולפשר.

*

אשרי הרואה את הנולד!…

צריך להודות שעתון יומי אחד יש בארץ, המזדרז לקבל את כל הידיעות הנכבדות: א) הגיע מר כלב מקושטא. וכתבו של העתון הזה בחיפה הזדרז לקבל ראיון ממנו ודרך השח־רחוק של “ועד הצירים” בחיפה מהר להודיע לעיתון את התוצאות החשובות של הראיון. ב) מר י. כהן, אותו האיש ששלח כתבה ל“דאר היום” בנוגע למר אוסישקין, אינו כלל בחיים, הלכו ומנו את כל יהודי קושטא, למקטן ועד גדול ומצאו שאין בכלל כהן בין כל יהודי קושטא. הלכ שם זה הוא בכלל בלתי רגיל בין יהודים, ומלבד יהודי אחד בשם זה, “הכותב לפעמים ב”הארץ", אין “כהנים” בישראל.

רבותי הגיעה השעה ליסד “ועידה לאמיתי שתבדק יום־יום את הכתבות המגיעות ל”דאר היום".

עזמות

28.11.1920

אבל חדוש הוא לנו שגם בצפון הארץ, בלבנון הגדול יש לנו “להקות שודדים ציונים”. ידיעה זו לא היתה בטח מגיעה לנו לולא היה בעירנו עתון עברי יומי, העומד תמיד על המשמר, ומפרסם ידיעות מענינות לא רק מהארץ, כי אם גם ידיעות שנתפרסמו בעתונים ערבים, עתון “הגון” זה מעסיק מומחים בשפה הערבית וכשאלה רואים באחד העתונים הערבים חדשה חשובה ומענינת, הריהם מזדרזים לתרגמה לעברית צחה, ולא חלילה לעברית של “זרזירי עט”.

הודות לעתון זה “נודע לנו שה”ליסאן אל האל" הדפיס את הידיעה הנזכרה בנוגע ל“שודדים ציונים”. וידיעה זו הלהיבתנו כ"כ שרצינו לקראה במקורה, ואחרי חפושים ממושכים הצלחנו למצא צעיר יהודי היודע גם הוא מעט ערבית – ולמפח נפשנו הגדול התברר הדבר: אין שודדים ציונים בלבנון, אין ליסטים ציונים על פרשת דרכים, אבל יש כאן כפר ערבי “סהיון” שתושביו הם “סהיונין” המתנפלים על הכפרים השכנים.

Traduttore, Traditore!

*

יעקב רבינוביץ התחיל להרגיש שנפש הקהל ארץ־הישראלי בחלה בפניניו הספרותיות, וימצא לו “מקלט” בהוצאת שטיבל בניורק. שם יכל הוא לשפך את מרי שיחו על “המרגלים” שעזרו לנצחון האנגלים נגד הגרמנים והתורקים בחירי־לבו של יעקב רבינוביץ.

מתלונן הוא מרה על ההכרח שהוא מכרח “לשתק” ועל זה של“מרגלים” יש עתון ולצד השני אין במה שבה יוכל להביע את דעתו.

המסכן!

וכדרכו תמיד הולך הגבור יעקב רבינוביץ ושופך קיתון של שופכין על החיים, ועל המתים “שתהיה מותם כפרתם”, והכל ברמזים מבלי לקרא בשמות –מפחד מכת לחי – שממנה מפחד גם גבור אוהב גרמניה ותורקיה.

בשם האידיאל, שולח רבינוביץ את ארסו בכל השנוי עליו, ו“מקסימון” חוזר בתשובה, מכיון שיעקב רבינוביץ חודש “לכונה” ולא רק למעשים בלבד, והוא מצהיר שחלקו איננו עם “המרגלים”. לשוא אבד מקסימון את זמנו היקר. אין אף אחד שיחשד בו שיש ביכלתו להשתמש בנשק אחר חוץ מנשק הקולמוס – או באמץ לב ממין אחר חוץ מזה של יעקב רבינוביץ!

“עת לשתק”, נאום הגבר שתום העין!

*

ובכן עדיין לא תמו נסים מ“הארץ”!

כלנו בני ירושלים ראינו בעינינו את נציבנו העליון בעירנו ביום הרביעי עשרים וארבעה לחדש נובמברו.

והנה בא העתון היומי, אותו עתון גופא המדקדק כ"כ בשגיאות.. של אחרים. ומודיע לנו על ידי מברק מיוחד מאת “סופרנו בקהיר” לאמר: “קהיר עשרים וארבע לנובמבר, הסיר הרברט סמואל בא לאלכסנדריה”.

אשרי עתון שלו “סופרים מיוחדים” כאלה, העומדים תמיד על המשמר ומזדרזים להקדים את העתונים האחרים בידיות־מהירות ומדויקות.

סופר צידון מודיע על “שודדים ציונים” בלבנון וסופר קהיר על הנציב העליון באלכסנדריה!

כמה קשה להתחרות בידיעות כאלו.

הוי, “דאר היום” ה“צהוב”!

*

שביתות!

עוד לא נגמרה שביתה אחת, והנה התחילה השניה. והפעם “שמשי בתי הספר” הם השובתים. טוענים הם שועד החנוך אינו מתענין בשאלת משכרתם המצערה.

ואם עדיין היינו מפקפקים בצדקת דרישות השובתים בראשון לציון, או באלה של בית מסחרו של שולמן, הנה בשביתת “השמשים” אנו בטוחים שהשובתים לא צדקו.

היתכן? המורים שהתלהבו כ"כ בשמעם על דבר השביתה בראשון־לציון, שהביעו את “אהדתם הגמורה” לשובתים, היתכן, שהמורים הלאמיים ובעלי־אידיאל האלה, יתנהגו בלא צדק עם פקידיהם השמשים? זאת מלשינות מכערה, שאי אפשר להאמין בה. עזות מאין כמותה היא לחשד במורים, וחבל, חבל מאד, שבמשך כל השנים שבהן עובדים “השמשים” תחת פקודת המורים לא למדו עדיין להוקיר אותם כערכם.

אמנם גם זה יסודר. אולם פחד גדול מכרסם במוחי: מה יהיה אם פתאם כל העם כלו יכריז שביתה, ויפסיק לתת מפרוטותיו… מה יהיה אז? מה יעשו משרדי “מפלגות העבודה” ומרכזיה?

*

יש לפעמים שהיושב “מבעד למסוה” מרגיש רצון כביר להוריד את המסוה מעל פניו ולצחוק בקול, ורגש זה תוקף אותי בשעה שאני קורא את מאמריו של סמילנסקי על עבודה עברית, אני זוכר את מספר העברים העובדים בפרדסו ברחובות. ואותו רגש תוקף אותי גם בזכרי את העבודה העברית בארטוף אצל בעל הפרדס היהודי שהוא גם מוציא לאור עתון עברי הגון. ובפרט מתפקע אנכי מצחוק למקרא היצירה הגדולה של הדרי היקר שלנו, “האפולוגיה” שלו על “ועד הצירים” וחשבונותיו.

אבל על זה בשבוע הבא.

עזמָות

5.12.1920

שבא מחו“ל ויגלה לפנינו את כל הנפלאות שבפעולות ועד הצירים. מכיון שהדר' הנכבד איננו תלוי ב”ועד הצירים" ואין הוא מוכרח “למצוא חן” בעינ מר אוסישקין וחבריו, סקירתו ההגיונית העמוקה והמדינית על “חשבונו של ועד הצירים” החשב ל“דוקמנט היסתורי” שיזעזע בטח את לב כל הקהל העברי. אשרינו שזכינו לאדם כזה שרזי “ועד הצירים” נהירין לו וגלויים לפניו. והודות לו נודעו גם לנו דברים ש“ועד הצירים” בענותנותו הגדולה, הסתירם ממנו.

ובכן רבותי הבה נתשחוה ל“ועד הצירים” שנלחם בכל ממשלות האומות, שעמדו מוכנית לחטף מאתנו את הפקידים המומחים שממלאים עכשיו את משריד ה“מיניסטריון” שלנו. מלחמה כבדה ומסוכנה… ו“ועד הצירים” נצח. תודה לאל יש לנו פקידים שיושבים הם אתנו לבטח, מוכנים ל“תכניות רחבות של בנין”, פקידים שלהם “נצטרך אז מאד”. ונצחון זה עלה לנו בהוצאות פעוטות… רק בשמנה למאה ממה שמוציא “ועד הצירים” בכל עבודותיו. וראו נא מה ביני ובין חמי, כל “מועד צבורי אחר”, מוציא שמנת למאה לפקידים העובדים, העוסקים בעניני המוסד, אבל “ועד הצירים” אינו מסתפק בדבר שבלנוי כזה, אלא אצלו מוציאים שמנה למאה עברו פקידים, שאם ירצה השם, יעשו את עבודתם כשתהיינה לנו תכניות רחבות ועצומות.

וחבל רק ש“ועד הצירים” מקמץ כל כך בפרוטות. מהראוי היה שיכין לנו גם פקידים אחרים. למשל: מצביאים, אמירי ים (הלא תדעו, ארץ ישראל–ים ישראל) מקבצי מסי “סלע הישוב”, שומרים ל“יער הרצל”, מנהלים ומורי דרך בעד התירים לדילב, וליערות הר הכרמל, וכו' וכו'.

מכיון ש“ועד הצירים” הוא “מניסטריון”, עליו לדאוג לכל, ולא להסתפק בהכנת פקידים פעוטים; מה נעשה ביום שבו נהיה זקוקים לבוני אניות־מלחמה למשל, האם באמת נפנה לליברפול, או לרוטרדם חלילה? והלא, "דבר כזה לא יעלה על לבו של שום בן־דעת!

המתחיל במצוה אומרים לו גמור.

*

מי יתנני סופר נכבד, ויכלתי למלאות עתון שלם בתשבוחות על “חשבונו של ועד הצירים”, אבל אני “פליצו” מסכן, שעורך העתון איננו מרשה לי יותר מכך וכך שורות, מפחד הפרוטות הארורות, שהוא מוכרח לשלם לי בעדן… ולכן אסתפק להזכיר רק מעט מהנפלאות של ה“מינסטריון” שלנו, כלכם הרגשתם במחסור הנורא של דירות בירושלים, וכלכם התפלאתם למצא שפתאם נתמעט המחסור הזה. לא כן? ובכן הודות לדר' קלוזנר, נודע לנו עכשיו מי גרם לנס הזה. שמעו: “תקן ועד הצירים י”א בתים ובית כנסת" – ועל ידי כך נתמעט קצת המחסור בדירות, שהיה קשה בשנה שעברה הרבה יותר".

ועוד הרבה יותר יגדל הנס בעיניכם אם תעמדו לחשב, שבשנה זו יש לנו יותר פקידים, והרבה יותר סופרים נכבדים הנלחמים ב“זרזירי העט”, ובכל זאת “נתמעט קצת המחסור”.

אכן “מיניסרטיון” יוכל לחולל נפלאות.

*

עד היום חשבתם שתפקידה של “המחלקה לחקלאות, שעל יד ועד הצירים” הוא לברא “דפיציטים” בקבוצות. בא דר' קלוזנר ומגלה לכם את טעותכם. בתוך תקצבי ה“דפיציטים” נכנס גם התקציב “לעזרה אגרונומית למושבות” – עיני נמלאות דמעות הערצה, בשעה שאני חושב שעזרה זו נעשית בצנעה כל כך גדולה. שהמושבות לא הרגישו כלל “בעזרה האגרונימית” שנתנה להן… עד הרגע שבא הד"ר הנכבד ויגלה לנו את הסוד… כמה גדל נשמה יש בדבר – ימין נותנת ושמאל אינה מרגישה שמקבלת…

ואם מעט הוא בעיניכם הדבר הזה, הנה נודע לנו פתאם מקור כל הגרעונות שהאשימו בהם עד כה את הקבוצות. “ועד הצירים” פרסם גם “עליונים (סליחה! עלונים) של הוראות מעשיות בחקלאות”. והלא ידוע הוא שפרסום זה עולה בהון עצום, מחירי בגדים עלו עלו.. ומה היינו עושים לו היה על “ועד הצירים” לדאג גם לתחתונים; רחמנא ליצלן.

*

העיקר הוא ש“ועד הצירים” יודעת את ערך “גרעון על גרעון” – ודר' קלוזנר למד לקח זה ממנו. ולכן הוא וידידיו אשר ב“ועד הצירים” מבינים, שכל המושבות ה“פינסקיות” אינן לא גרעון ולא חשבון, ואת הכל צריך לברא מחדש. אפילו עצי־תאנים שנטעו אותם במושבות הרעות אסור להזכירם. והזמן דוחק, דוחק… והמכוניות רק שלשים קילומטר לשעה נוסעות, והדר' עמוק בעריכת ירחון וכתיבת “תהלים”…

ולכן אמר העכו"ם ליבניץ, הכל טוב, בטוב שבעולמים.

למנצח מזמור למנחם מגדיל.

*

העורך נועד בי. ידידי, סכום שורותי נמלא. ואני, הרי רציתי לספר לכם כ"כ ענינים על אדות “סטינקארי” הלא שמעתם בודאי על אדות “סטינקארי” הגבור. אחרי הרבה תחבולות הצלחתי להתגנב לאולם הראי־נע, ושם במשך חמש שעות רצופות חייתי רגעים של תקוה ויאוש.. “סטינקארי” נתפש, הוא נמלט, צוחק למשטרה, הוא קורא עתון מצויר… הוא.. העורך חטף את קסת הדיו… אבל להתראות בשבוע הבא.

עזמַות

מגבורותיו

12.12.1920

ורעד עבר בגופי בשעה שסכנה נשקפה לגבורנו. ויחד אתכם מחיתי כף בשעה שהצליח להנצל וללעוג לשוטרים המסכנים שהוא לועג להם כל כך. ובכל זאת מוצא אני, שראוי הדבר לאסר על הקהל להסתכל במחזות כאלה. “סטינקארי” משפיע באופן כביר על הרבה אנשים, ובקר לא עבות אחד מנסים גם הם את כחם לחקותו ודבר זה מברר את המצב הרעוע של הבטחון העממי בארצנו. שודדים ממלאים את הארץ, גוזלים, חומסים, לועגים לקהל ו… לשוטרים. תחת עץ התאנה אשר ממול בית הקהוה בבאב אל ואד, תמצאו כעשרים שוטרים יושבים ומשחקים בקלפים בכדי להתגבר על השעמום, וכי תשאלום מדוע יושבים הם תחת עץ התאנה? וענו לכם שהם נשלחו לחפש גנבים ושודדים. ימים ושבועות חולפים והשוטרים עודם יושבים תחת התאנה ומחכים… וכל זה למה? משום שראו בראי־נע כי לשוא ישתדלו לתפש את “סטינקארי”, הוא ילעג להם ויבעט בהם, רחמנא ליצלן. עצתי הנתונה להנהלת הבטחון העממי היא, כי הצעד הראשון שהיא צריכה לעשות בכדי להשקיט את הארץ הוא פרסום חק שיאסר על בעלי הראי־נע להציג תמונות כאלו של “סטינקארי”.

ואולי יקומו השוטרים המסכנים מתחת עץ־התאנה ופשטו על ההרים לחפש אחרי השודדים.

אמן, כן יהי רצון!…

*

ישנן הרבה “עיריות” בארץ, אך מסופקני אם ישנה עיריה אחת העולה על זו של ירושלם במעוף־דמיונה ובדאגה לתושביה. בכל העולם, מתחיל ההמון הפשוט להבין את חשיבות תפקידה של חברה לאחריות־החיים, והעיריה הירושלמית טכסה עצה בכדי להוכיח לאנשי ירושלים על הסכנה היום־יומית המרחפת על כל יוצא מפתח־ביתו, ולפיכך חפרה לפני שנתים גומות לכל ארך הרחובות. גומות אלו נחפרו בתואנה כי בהן יטעו עצים. אבל כלנו מבינים שזו היתה רק תואנה ולא יותר. בינתים יוצאים המתהלכים ברחובות ירושלם בשן ועין, וסוכני חברות האחריות מתכוננים ל“בוזיענס” כדבעי.

בשם חובבי ההתקדמות החברותית, נתונה תודתנו בזה לעיריה הירושלמית.

*

מודה ומתודה אנכי לפניכם רבותי, כי חטאתי! לפני שבוע התפלאתי קצת על “העזרה האגרונומית למושבות”, שנתנה על ידי “ועד הצירים”. אך עתה נוכחתי כי טעיתי. מר אטינגר לוה את חברי ועדת הבקרת בתיורם לזכרון־יעקב ושם הראה להם בני אכרים (“פרחי בילו”, “יוגבים” וכו'), שהכינו במשתלות יותר מחצי מיליון שתילים, ובחיוך של ענוה גטנס; התראו? כל זה הוא מעשה ידי להתפאר.

אחרי נסיעת שלש המכוניות שבהן ישבו האורחים, התחילו הצעירים הפשוטים לשאל איש את רעהו: מי הם?

הבורים האלה לא ידעו כי בפעם הראשונה לימי חייהם זכו לראות את פני מר אטינגר…

אה! אמריקה, אמריקה, “ארץ הבלוף”! בואי־נא לארצנו וראית מה זה “בלוף” אמתי.

*

אם קצה נפשכם ובחלת ב“צהבותו” של “דאר היום” ואם תיגעו למצא חדשות מהארץ בעתון שרק שם הארץ נקרא עליו, לכו וחתמו על העתון הז’רגוני, היוצא לאור בלונדון בעריכתו של מר ז’בוטינסקי. בעתון זה תמצאו כל מה שתרצו: שעורים ברקוד ה“קדריל”: לוקחים בת־זוג, מתקדמים לעומת זוג אחר, משתחוים ונסוגים שוב אחורנית, ושוב מתחילים את אותו המשחק גופא עם בת־זוג אחרת. גם “דפלומטיה” תלמדו בעתון ההוא שם תלמדו לדעת איך משתמשים בכל עובדה שלא היתה בכדי להגדיל את ה“אני”, ובפרט יטיפו לכם בו מוסר על החובה הקדושה המוטלת על כל יהודי להלחם בעד העברית והרעיון…

מה נפלאים דרכי “גבורי האומה”!

*

חבל, חבל מאד, שאני עבדכם הצעיר, לא זכיתי להשתתף בנשף חנכה שנערך בבית העם “שלנו” בירושלם. ידיעות מעורפלות הגיעו אלי בנוגע לנשף האסטניסי הזה. ומהמעט ששמעתי נודע לי, כי “סופרינו הנכבדים”, בראותם שאין להם שום תקוה במלחמתם ב“זרזורי העט” עפ“י השטות המקובלות בכל העולם, ומכיון שאותו קטן אין לו “במה”, הלכו וטפסו על במת בית העם. ומשם הגשימו בחיים את שירתו הנפלאה ש לק. ל. סילמן: " המקסים”! מספרים שבדחן “הנשף”, התכונן לתפקידו במשך הרבה חדשים. ובכדי להגיע ל“גבה המקסים” נמנע מלרחץ את גופו, בתקוה שעל ידי זה יתוספו כמה מילימטרים לקומתו. יש אומרי שמר סילמן אינו מרגיש את עצמו מאושר כל זמן שלא ימציאו לו “כדור־הקלס” לשחק בו. אך יוכל להיות בטוח כי ידידיו כבר דאגו לזה ובקרוב מאד יכבדוהו במתנה זו השמורה לו מששת ימי בראשית.

העיקר הוא שהדר' האודיסאי מתמוגג ממש מנחת. סוף סוף זכה לראות בירושלם “חנכה” לאומית במלא מובן המלה הזאת. עד עתה השתתף בגלות בנשפים, שבהם שרר רוח חג לאומי, אך כאן בירושלם, התקדמנו הרבה יותר, ענק “המזרחי” בכבודו ובעצמו הבין כי תקופת החשמונאים כבר עברה – ואין לנו לשאף לגבורה ולקרבן.. בשעה ש“ישראל סבא” מתגולל באשפה.

לקטנים האלה מביע את כל רגשי חפלתו

עזמָות

עליהם.

19.12.1920

הראשון בי אלה הוא כמובן העתון “ההגון” העתון “הרשמי” של ועד הצירים. עתון זה אינו מסתפק בזה שנתן לקוראיו ידיעות מדויקות בנוגע להתנפלות שודדים “ציונים” בלבנון או נסיעתו של הנציב לאלכסנדריה, אלא עומד הוא על המשמר ובודק את הידיעות הנדפסות בעתון אחר.

העתון “הצהוב” העיז לקבל מכתבו המיוחד בפריז מברק מיוחד שעורר התענינות רבה בין הקהל ארץ־הישראלי. והעתון “ההגון” המנוסה מאד במברקים מיוחדים מלונדון על דבר הסכמות בין “האופוזיציה” ובין דר' ויצמן" – התחלחל ממש לראות שרוצים להתחרות אתו ויקרא למלחמת מצוה את כל מתרגמיו המנוסים, אלה היודעים יפה ערבית ויפה צרפתית, העתונים הפריזים עברו תחת כור בקרתם, והנה לא נמצא שם המברק המפורסם שהדפיס העתון “הצהוב”. רק דבר אחר שכחו המתרגמים המצוינים – שכחו שגם בפריז יש עתונים הנוהגים כמו העתון “ההגון” להדפיס מה שמתאים לפוליטיקה שלהם ולא יותר.

נפלא הדבר ש“הארץ” מעמידה את העתון “הצהוב” לבחינה, בעת שבאי־כח הממשלה הצרפתית בארץ, שגם הם קראו את המברק המפורסם, לא הכחישוהו, לא באפן פרטי ואף לא באופן רשמי.

ואני עבדכם בן אמתכם עומד ושואל: אולי יותר טוב היה לו הקריב “הארץ” את זמנו לחפש אחרי האמצעים שיאפשרו לו להדפיס את רשימות “קרן הקימת” במחירים יותר נוחים. מה שיקמץ אי־אלו הפרוטות של הלאום. או לו דאג עתון “הגון” זה למצוא מקור לשכר סופרים, או לבחר במתרגמים היודעים מעט ערבית…

אך את כל זה עושה רק עתון “צהוב”. עתון “הגון” אינו מוכרח לבסס את קיומו על קוים בריאים של מסחר – מספיק בשבילו לפשפש אחרי מעשיהם של אחרים. ולקשקש בקופסתו “צדקה תציל ממות”!

הוי, מי יתנני מן “האתה בחרתנו” – גבורי העט, בטלני החיים, טפילי האימה!

*

בשעת רחמים בערב־שבת זה, לכם סוד אגלה, בן הארץ הנני, זאת אומרת בור דאוריתא רחוק מכל מסתורי “המפלגתיות”. אבל בכל זאת שואף אנכי לתרבות ולהתפתחות. ולפיכך כשמזדמן לפני חלוץ או פועל, שבחסדו הרב נאות לדבר אתי, אני משתדל ללמד ממנו. ההצלחה האירה פניה אלי לפני ימים אחדים, בצורת חלוץ, שלא הכיר אותי, ושגלה לפני כמה וכמה “סודות מן החדר”. ממנו נודעה לי סבת “האחוד” בין מפלגות הפועלים. הנני למסר לכם דברי חלוץ זה:

"אנו צעירי הגלות חשבנו למצא בארץ אבות עמדה אחת של פועלים. פועלים שכל מטרתם היא לעבד, לעזר לבנין הבית הלאומי. והנה באים אנו פה ומוצאים “מנהיגים” של מפלגות פועלים “מנהיגים” פרולטרים המקבלים משכורות שמנות. המנהיג ט. המנהיג א. המנהיג ל. מצד אחד. משכורתם ששים, חמשים וארבעים פונד לכל אחד. במפלגה השניה מצאנו “מנהיג” ב. מנהיג ס. מנהיג ש. וגם להם משכורות שמנות – להם ונשותיהם המורות. ובבתי המנהיגים האלה עובדים משרתים ומשרתות, ולא דוקא משרתים יהודים. ולמנהיגים האלה דירות נאות ומשרדים מפוארים, עם שמשים ומכונות לכתיבה. ואנחנו העולים החדשים עומדים ומתבוננים, עומדים קרוב לחנות אחת בתל אביב ומתבוננים, הרי לפנינו חלוץ שבא לקנות דג מלוח, והרי מנהיגים שבאים לקנות שוקולד.

וקוראים אנחנו את כל העתונות של המפלגות, ומתוך כל דף עולה הצעקה באזנינו: בזבוז כספים, כספי הלאום! לשם מה? לשם יצירת משרות ל“מנהיגים”, שמעולם לא עבדו, ולא יעבדו.

ולפיכך אנחנו העולים החדשים ענינו בצעקה: די לכם לרמות אותנו ואת העם, רוצים אנו לעבד; מפלגה אחת נחוצה לנו – המפלגה הבלתי מפלגתית של העובדים". עד כאן דברי החלוץ התמים. ואני לא הפסקתי את שטף דבריו החמים. בגמרו, שאלתיו שאלה קטנה: ומה יהיה עם כל המנהיגים האלה? האם לא “צער בעלי חיים” הוא להכריחם לעבד, והם באופן אורגני, שונאים כל כך את העבודה? היהפך כושי עורו, ומנהיג חרחוריו?

החלוץ נבוך קצת, אבל אחרי שתיקה קטנה מצא תשובה:

“שמעתי שבמושבות “פינסק”, לא למדו האכרים את עבודות האדמה, נשלח להם את “מנהיגינו” אלה ויתנו להם לקח בחקלאות”.

הלואי, רבונו של עולם!

עזמָות

26.12.1920

לאנשים הריהם מתעסקים מלב ונפש בעבודה שקבלו על עצמם לעשותה ומשתדלים בכל מאמצי כח שתצליח.

אבל, ישנם ביננו אנשים־מקוריים, אנשים מפורסמים, ששטת עבודתם שונה לגמרי מהשטות המקובלות בעולם. אנשים כאלה, מארגנים גדוד, שולחים אותו אל החזית והם נשארים בבית לכתב מאמרים. אנשים אלה מיסדים אגדה להגנה עצמית, אגדה שלא עלה בידה להגן ולפעל, אבל בכל זאת על ידי מקוריות עצומה, הצליח מסדרה להחשב לגבור לאומי – אף על פי שאין יודע ואין מבין, היכן הוא הגבורה, והיכן היא הפעולה.

ואיש מקורי זה קבל עליו את הנהלת “קרן היסוד”. לעת עתה הוא כותב לעתונים האנגלים מכתבים מפוצצים, המרעילים את דעת־הקהל האנגלי כנגדנו. ומביאים חשש ללבות אותם היהודים שהיו אולי רוצים לתת מכספם ל"קרן היסוד.

והכל באשמתם של גאריבלדי ודאנונציו, שגבורנו הלאומי שואף להדמות להם. ההבדל ביניהם ובין גבורנו הלאומי הוא קטן מאד: אלה האיטלקים ידעו גם להלחם ולבחר את השעה למלחמה – וגבורנו אנו יודע לשפך נהרות… דיו…

ככה מתנהלת מלחמת קיומנו. מבול דברים והיסטֶריה של חיל־עצבים…

לפני שתי שנים כבשנו את החרמון. שתי צעירות ואתן צעירים אחדים טפסו על ראש החרמון ויתקעו עליו את דגלנו… ובכל חוגי האידאליסטים הזדעזעו מתוך התלהבות ורגש נצחון – והיום מעיזים הצרפתים לא להתחשב עם הכביש הזה… אבל מה איכפת? מה לנו ולמימי הירמוק? והלא נחלי דיו יש לנו…

אשרי העם שככה לו.

*

כל מי שחשבו ש“אספת הנבחרים” לא תתן לנו כלום, יבואו נא לפני הקהל כשהם מתפלשים בשק ואפר על ראשם, ויכו על לבם: “על חטא”. אילו נתנה לנו “אספת הנבחרים” רק את ה“ועד הלאומי” – דינו! אילו נתן לנו “ועד הלאומי” רק את סלע־הישוב – דינו! אילו נתן לנו “סלע־הישוב” רק את "משלחת הארבעה עשר שתסע לחוץ־לארץ – דינו! אך בואו־נא וראו כמה מעלות טובות לאספת הנבחרים עלינו, ועד כמה עברו פעולותיה על כל תקוותינו. “הועד הלאומי” מנע בעד השביתות, מנע גם בעד הפרעות ביפו – ואחרון אחרון חביב: כבר הספיק “הועד הלאומי” שלנו להיות לדוגמא לשכנינו, והכנסיה הערבית בחיפה מנתה גם היא "ועד לאומי" משלה…

ואני תפלה שה“ועד הלאומי” שלהם, יפעל גדולות ונצורות לא יותר ממה שפעל ה“ועד הלאומי” שלנו…

והיתה זאת נחמתנו…

*

מדברים אתם על דבר משבר, ועל ימים רעים? ואני אומר לכם רבותי: זהר, ואתחלתא־ דגאולה לנו. זכינו לראות יהודים מתנפלים על יהודים, מכים, מפוצצים חלונות, מחריבים מכונות. זכינו לראות מודעות בערבית, נדבקות ברחובות יפו, קול־קורא מיהודים אל הערבים הרחמנים, שיחישו לעזרת הפועלים העברים, ושילחמו נגד העשירים היהודים.

מתפעלים הנכם מיפיו של “וגר זאב עם כבש”? אבל במה נחשב זה לעמת “ולא יגור יהודי עם יהודי”?… ועבור ברכה זו, חייבים אנו תודה ל“דפוס אחדות” ביפו. אךְ בשם הרבה אנשים תמימים גם יהודים גם ערבים, הנני מבקש מדפוס זה לתרץ לנו שאלה קטנה: מדוע מפרסם דפוס זה פעם ספרות הנלחמת כנגד ה“בועזים” המעסיקים “עבודה זרה”, ומלחמה זו נעשת בשם הרעיון־הלאומי, ולמחרת מפרסם מודעות בערבית אל הערבים לבקש עזרתם… גם כן בשם הרעיון הלאומי כנראה?

תיקו…

אוי, “דאר היום”! אתם ה“צהובים”, ה“מרגלים”, ה“בוגדים”, ה“פרובוקטורים”: שלו נעליכם מעל רגליכם, כי לפני קדושים אתם עומדים.

*

• מיטב הכחות הספרותיים שבארץ לוקחים חלק בעתוננו".

“בעתוננו השתתפו: א. אלמליח, א. בן־יהודה, א. בן־אב”י.

כסבורים אתם שאנכי מתכון לעשות רקלמה ל“דאר היום”? טעיתם רבותי! את השורות הנזכרות לעיל הוצאתי מתוך העמוד הראשון של “הארץ”; העתון “ההגון” היחידי אשר בארצנו. ואתם קוראים מסכנים, מרחם אני עליכם; יודע אנכי כי תועים הנכם כעורים באפלה, ומגמגמים: מה! האלה הם מיטב הכחות הספרותיים? הלא עתון “הגון” זה למדנו שהם “זרזירי העט”, “בנים משחיתים”, “גדולי החוצפה” וכו' וכו'…

אכן נפלאים המה דרכי עתון “הגון” ומי אנחנו להבינם?

עזמָות

אברהם ליודויפול ז"ל

רק לפני שבועות מספר דברנו יחד אתו ע"א המנוח אהרן אהרנסון שלא נספד כהלכה ועל הרעיון להציב לו מצבת זכרון בארצנו, והנה בא המות האכזרי ויקח גם אותו מאתנו פתאם, וכבר אנו מזכירים את שמו בלוית “זכרונו לברכה”, הולכים אחרי מטתו וכותבים עליו הספדים…

גדע המות בחרון אפו קרן תפארת מבית סופרינו, נתץ במערצה אחת מפארותיו הנחמדות ויעט עליו אבל ויגון. בעצם ימי עבודתו ופעולתו לוקח מארץ החיים, כבה נר חייו פתאם, עומם אור עיניו הפקחיות חדל לבו החם מדפק, ויהי לשלל בידי מחלתו הארורה.

אברהם ליודויפול איננו! כמה קשה להתרגל אל המחשבה הזו ולהשלים עם העובדה המרה הזאת. עודני שומע את הד קולו הבריא, עודני רואה את קלסתר פניו הרעננים למרות חמשים שנות־חייו ויותר.

את שמו הספרותי קנה לו המנוח בגולה. בהיותו עורך ה“צופה” בורשה, ידע להעלות את העתון העברי היומי הזה למדרגת עתון ארופי גדול במלוא משמעתה של מלה זו, הודות לטעמו היפה ולהשפעה הגדולה שקבל מגדולי הסופרים והעתונאים בצרפת. מכתביו הידועים ע“א “מעשה דריפוס” עשו בזמנם רשם כביר על קהל הקוראים, ומאמריו הידועים ב”הדור" ע"א גדולי היהודים והסופרים בצרפת, נודעו לשם.

הוא השתתף גם בעריכת לוחות “אחיאסף” והעשיר את ספרותנו במאמרו הידוע ע"א הרצל, שמצא הד בלבות כל הקוראים העברים.

עוד בהיותו כבן 25 שנה, בקר הסופר הלאומי הצעיר את ארץ חמדתו חשקת נפשו, ורשמי נסיעתו “בארץ אבות” חיים בזכרוננו עד היום הזה.

בשנת 1905 בא לארצנו בהחלטה להשתקע בה.

נסיונו הראשון לחדש את “הצופה” בא“י לא הצליח בזמן ההוא, ועבודת הספרות והעתונות בארצנו לא יכלה לפרנס אז את בעליה. במשך שנים אחדות עסק באחריות החיים בחברות שונות, ולאחרונה הצליח להשיג את הנהלת הסוכנות של “הבזילאית” במזרח ובא”י. הודות לכשרונותיו המעשיים, לטעמו וחנוכו הארופים, לידידיו הרבים בארץ ולאמון מצד הקהל, ידע להרים את עבודת “הסוכנים” הידועה לגבה ידוע בארץ

חלומו היפה לבנות לו בית ולנטע לו פרדס בא“י – לא נתגשם. קשור היה תמיד בכל לבו אל הארץ ואל הטבע, ואת שעותיו הפנויות מעבודתו במשרד ובספרות הקדיש לעבודה חקלאית בגנתו הנחמדה שנטע וזרע בעצם ידיו מסביב לדירתו בת”א. את ימי חפשתו בלה לא בארופה, לא בלבנון אף לא במצרים, כי אם עפ"ר במתולה, בכפר הנחמד הזה שממנו לקח לו אשה מבנות הארץ.

וגם את עטו החד לא הניח מידו גם בארצנו עד ימיו האחרונים. הוא השתתף ב“הפועל הצעיר” במאמרים שונים ע“א תורכיה ויתר שאלות החיים, כתב גם ב”השקפה" וביתר עתוני הארץ. הוא עסק בחריצות גם בעניני הצבור והיה מראשי העסקנים והדברנים בעניני הגמנסיה העברית ביפו, ביסוד המפלגה הרדיקלית וביתר עניני תל־אביב.

ועכשיו בעמדנו על מפתן ה“בית הלאומי” שבשבילו הקדיש ליודיפול את כל ימי חייו, הניף עליו המות פתאם לפתע את החרמש ויגדעהו, ואת אשתו הצעירה והכבודה ושלשת בנותיו הקטנות והנחמדות, השאיר אחריו לאנחות.

לשוא נבקש נחם, לשוא נתאמץ להסתיר מכאובינו מעינינו, והרמה האוכלת היא לא רק בעפרות קבר כי אם גם בלבות החיים, בלב ידידים וחברים…

ואולם אנחנו, למת לא נבכה, כי גם נשמתו, גם פעולותיו הכבירות לארצנו, יהיו צרורים בצרור התחיה.

י. קר־ל.

מעל במת החזיון

שבוע של קונצרטים, נשפים וחזיונות היה חג הסכות בירושלם. הנשף הראשון נערך ע“י המזמרים הידועים ה”ה פרידמן־לבוב ויהודה הר־מלח, באולם התיאטרון “ציון”.

למרות המקחים הגבוהים היה האולם מלא, כנראה לכבוד יום־טוב ואולי לכבוד השירים העממיים החביבים כ“כ על הקהל שלנו. מר הר־מלח פתח בהצלחה רבה את הקונצרט בשיר הידוע “זריתי לרוח אנחתי” מאת ביאליק, בלוית הסמפוניה; קולו, קול בריטון בריא וחזק, הרעיד את האולם וזעזע את הלבבות – מחיאת־כפים רועשת! השיר השני “שפי אלך לי בערמה” היה בינוני, כי קולו לא הלך שפי כנראה, ואולם ה”סרנדה" של ברמס הצילה מיד את המצב ושוב פעם מחיאת־כפים…

קולו הרך והנעים של מר פרידמן־לבוב הקסים מיד את השומעים בשיר הנחמד “אל ספוד” מאת שמענוביץ, בלוית התזמרת, והקהל פגש את שירתו זו בשמחה ובמחיאת־כפים ממושכה. לא כן הרומים “אל תאמין” מאת פטרוס – אמנם קשה היה להאמין בשמענו שירה כזו מפי מזמרנו החביב הזה. ואולם נגינת התזמרת של “מות אזה” וביחוד “הריקוד הנטה” הצליחה עד מאד. זוהי פנטסיה נפלאה של גריג, ומתוך צלילי הנגינה הזו שומע הנך הד ספורי־בדים ואגדות־קסם של הבן לאמו לפני מותה, על גן־עדן, על ארץ פלאים וחמודות־תבל – עד יציאת נשמתה. לקול הריקוד של ה“פיות” רקדו גם רגלינו מאליהן, ומחיאת־כפים נלהבה לותה את החלק הראשון של הקונצרט.

החלק השני היה יותר מוצלח בכללו. כאן התחילה “סדרה” שלמה של השירים העממיים המדברים כל כך אל לבות העם. הדואיט של “הרבי והגבאי” ע"י הכחות המשותפים של הר־מלח ולבוב, השיר החביב “אלי, אלי!” בפיו של מר פרידמן וביחוד שירו הנעים “שיר הערש”, הביאו את הקהל לידי התפעלות נמרצה, ולקול קריאת: עוד פעם! עוד פעם! – שר מר פרידמן גם את השיר המפורסם “יה אדיר!” והקהל לוה אותו כדרכו בנעימה: על זאת אנו מחכים! על זאת אנו מצפים! (“על” זאת במקום לזאת – זהו תרגום משובש מזרגון השגור בפי המשורר וההמון, ושבשתא כיון דעל על). החלק השני של הדואיט “הרבי והגבאי” הצליח יותר מהראשון, וכל הקהל עשה אזניו כאפרכסת והקשיב בשקט גמור (חזון בלתי נפרץ אצלנו ביותר!) לכל הגה היוצא מפי המזמרים.

ואחרון אחרון חביב – שירת ה“פיגרו” ע“י הר־מלח, בלוית התזמרת. התרגום הפשוט והחי של מר י. דושמן הוסיף לוית חן לשירה העליזה של ה”ספר מסיביליה". זו היתה פרפרת נעימה לסעודת־ענג הרוחנית שהכינו הפעם שני המזמרים שלנו בלוית התזמרת הסימפונית בהנהלת מר אוסנס לקהל העברי בירושלם.

בעוד שבועות מספר ישובו המזמרים לערך קונצרט עממי בעירנו במקחים נוחים מאד, כדי לזכות את כל שדרות הקהל בנעים זמירותיהם.

---

המחזה הכי מוצלח של יעקב גורדין הוא בלי שום ספק “מירלה אפרת”, ובחזיון היפה והעממי הזה בחר הפעם מר ידידיה, מנהל “הבימה העממית” בירושלים, להציג לפני הקהל בחג הסכות הזה.

מירלה אפרת היא אלמנה עשירה ותקיפה מגרודנה שהחליטה להשיא לבנה יוסל’ה אשה מבנות עניים, ולפיכך זכתה לשדך לו את שינדלה בת ר' נחומצ’ה ואשתו מרת חנה־דבורה מסלוצק. בבואה לחתונה לסלוצק בלוית שלמון בן־משק ביתה, לא הפיקה רצון מהאכסניה העניה שלא לפי כבודה וביחוד מהמחותנים הקבצנים שהתנפלו עליה ותבעו ממנה בפה שלש מאות רובלים בעד בתם דוקא לפני החופה, וצותה לשלמון לרתום מיד את הסוסים ולשוב לגרודנה. ואולם אחרה המועד, כי בנה יוסל’ה דבק לאהבה בשינדלה ולמרות כל תקיפותה ואיומיה העמידה חופה עם שינדלה, בעל כרחה ושלא בטובתה…

שינדלה הבטיחה אמנם לחמותה ביום חופתה להשמע ולציית לה כבת נאמנה, ואולם עד מהרה נוכחה מירלה לדעת כי נכזבה תוחלתה. שינדלה, בת חנה־דבורה מסלוצק, הספיקה במשך זמן קצר להרס את ביתה של מירלה עד היסוד.

היא הסיתה את בעלה החלש במזגו והכרוך אחריה באהבתו, וביחוד את דניאל אחיו הצעיר והפוחז, להטיל חשדים בנאמנותו של שלמון אחרי עבודה של שלשים שנה בבית מירלה, ולדרש מאמם את ירושת אביהם, כדי שינהלו את עסקיהם בעצמם.

שלמון עזב את הבית, ומירלה גלתה לבניה את הסוד כי אביהם השאיר לפני מותו חובות של שלשים אלף רובל והיה צפוי לפשיטת־הרגל, ואך כדי להציל כבוד בעלה וילדיה, לא נשאה בעלומיה לאיש אחר, ובעזרת שלמון נאמן ביתה, הצליחה לצבור הון רב ולשלם כל החובות עד פרוטה אחת. למרות כל זאת הסכימה לדרישת בניה ומסרה להם את כל הונה. שינדלה מסרה את משרת שלמון לאביה ר' נחומצ’ה שנסע לערים שונות לרגלי עסקיו בצמר; הוא בא במו"מ עם סוחרים שהשקוהו לשכרה ואבד את ממונם של בניו. גם דניאל יצא לתרבות־רעה ובזבז כסף רב בקיוב, ובשובו משם בידים ריקות, התלקחה מריבה בין האחים ויצאו למלחמת אגרוף…

מירלה לא יכלה עוד לשאת ולסבל את היסורים הנוראים שגרמה לה שינדלה בביתה יום יום, ועזבה גם היא את ביתה בלוית המשרתת הנאמנה, מכלה חזקיה, והלכה לבית שלמון שקבל אותה בזרועות פתוחות.

בהגיע ה“בר מצוה” של שלמה’לי נכדה של מירלה, בא יוסל’ה אל אמו והתחנן לפניה לבוא לביתו ולהשתתף בחג ה“בר־מצוה” של בנם היחיד, באה גם שינדלה לפייס את חמותה, ואולם כל תחנוניהם לא הועילו, כי מירלה אפרת החליטה פעם אחת לבלי שוב אליהם, ומירלה אפרת יודעת לעמד על דעתה…

ואולם לאחרונה בא גם הנכד בעצמו, התפרץ לחדר זקנתו ועד מהרה הופיע על הבמה על יד זקנתו. מירלה אפרה הידועה בתקיפותה לפני הבריות וביחוד לפני בניה, נכנעה לקול נכדה שלמה־לי הקטן והסכימה ללכת עמו ולקחת חלק בשמחתו. אפס כי שמחתם לא ארכה, כי מרב התרגשות והתרגזות מדברי שינדלה, כרעה מירלה תחת סבל החיים המרים ולבה החלש פסק פתאם מדפוק…

הקהל הודה למשחקים במחיאת כפים רועשת ובקריאות הידד להם ולמנהלם מר ידידיה.

צריך להודות, כי חלוקת התפקידים הצליחה הפעם מאד. אומרים כי הגברת סלושץ עלתה בפעם הראשונה על הבמה, ותמוה איפוא מאד איך “העיזה” לקבל עליה בפעם הראשונה תפקיד קשה כמירלה אפרת? ואמנם, במערכה הראשונה, היתה חלשה בדבורה ובתנועותיה, ואך ככל אשר הוסיפה לשחק נכנסה יותר ויותר לתפקידה, והיו לה כמה מומנטים יפים, כמו בשעה שגלתה לבניה את הסוד ע"א ירושת אביהם, או בשעה שעזבה את ביתה עם מכלה ושלמון, וביחוד ברגע האחרון כשהופיע עם נכדה שלמה’לי…

הג' דבשונית כאלו נבראה בשביל תפקידים כשינדלה, כבתו הבכורה של המלך ליר היהודי, או כדודתה של חסיה היתומה…

המשחקת הזו הולכת ומתקדמת על הבמה העברית, ואם תדע לבחר את תפקידיה, סופה להצליח.

הד"ר סלושץ מלא את תפקידו המוזר של ר' נחומצ’י באפן מצוין מהחל ועד כלה. זהו, בלי שום ספק, כח חשוב לבימה העממית. גם ה' מישקובסקי ידע הפעם למסר לנו את הטיפוס האהוד של יוסל’ה, ולהביע ברשמי פניו, בתנועותיו הרכות ובארשת שפתיו העדינות, את המלחמה הקשה שהיתה בקרבו בין אהבת אם ואהבת אשתו הצעירה והיפה…

שתי המשחקות החדשות שלנו, הצעירות צביה כספית ויהודית ויטנברג מירושלם, הצטיינו שתיהן בתפקידים של חנה־דבורה אם הכלה ושל מכלה המשרתת הנאמנה של מירלה. שתיהן הציגו לפנינו את הטפוסים שראו לא פעם בעיניהן בירושלם עיה"ק, ונפלא הדבר איך עלה בידי הצעירות שלא ראו כמעט במה ארופית בחייהן, לשחק באפן חפשי ומוצלח שכזה. בודאי, שתיהן זקוקות עוד לחנוך חזיונותי ואחרי נסיונות לא מעטים תוכלנה בטח לקבל עליהן גם תפקידים יותר חשובים. וגם הצעיר מסליאנסקי־דניאל זכור לטוב.

ולאחרונה מלים אחדות ע"א מר ידידיה בכבודו ובעצמו. מר ידידיה אינו מנהל הבמה בלבד, כי אם גם השמש, הלוה ברבית, המעתיק, הנגר, בקצור מה שאומרים בצרפתית: Une fillae a tout fire, כלומר היתד והפנה של בנין הבימה העממית בירושלם, וזוהי גדולתו וזהו כבודו.

מר ידידיה עומד יחידי בכל העבודה הקדושה הזו, כמעט בלי עזרה ממשית מן הצד, וזה גורם, כמובן, לכל הלקויים והפגימות שאינם תלויים בו. זהו הגורם לחסר הסדרים השורר בעת ההצגות באולם וביחוד על היציעות, לחסר דיוק בהרמת המסך ולהפסקות הארוכות וכיוצא בזה.

מר ידידיה מקדיש את כל זמנו, כחו ואמצעיו החמריים להקמת הבמה החזיונית העברית בירושלם, ומהראוי שעכשיו, ביחוד עכשיו, עם התחלת השקספיריות בעירנו, יחזקו את ידיו באפן ממשי וחומרי כדי לחזק את מבצרנו העברי בארץ…

י. קר־ל

יובל השלשים

לבוא ה' נתן קיזרמן לא"י

לפני שלשים שנה הביאה אניה אחת רוסית לחופי ארצנו שני חלוצים: הד"ר הלל יפה וה' נתן קיזרמן, שני חתני־היובל בחיפה.

בן ½27 שנה היה הצעיר קיזרמן בבואו לא"י; עכשיו הוא בן ½57 שנה, ואולם הרואה את שער זקנו וראשו הלבן, יחשוב בודאי שהוא בן שבעים…

מיד בבואו לארץ החליט לגשם את חלום נעוריו – להיות אכר בארץ־ישראל, וקנה לו כרם ברחובות, והימים ימי טומקין (1891) ורוח הספסרות שררה אז בכל תקפה בארץ, וימכר מר קיזרמן את נחלתו מיד ליד. ואולם עד מהרה קנה לו חלק מאדמת “סורסוק” הידועה בעמק יזרעאל שנקנתה אז ע"י מר ח., ולא זכה לראות לא אדמה ולא כספו עד היום הזה.

בינתים נמנה מר קיזרמן לאגרונום מטעם ועד חו“צ באודיסה ואחר ההתנפלות הידועה על המושבה “קוסטיניה” ובריחתו של הפקיד ב., נמנה ל”אדמיניסטראטור" על מקומו במושבה זו. אחרי עבור שתי שנים עזב את משרתו זו ונסע לאודיסה. ואולם הפעם הרגיש את עצמו שם כזר, כבמקום נכר, כי לבו נשאר במזרח, וכעבור ירחים אחדים חזר לא“י ושלח את ידו במסחר עם חתנו קרוגליקוב ז”ל, אחד משרידי המשכילים משנות השמונים, ידידו הקרוב של הרמל"ל וחובב־ציון אמתי וידוע במקומו ברוסיה.

עם פתיחת האפ“ק ביפו נמנה לפקיד אחראי במוסד הזה. במשך זמן עבודתו ביפו ידע לקשור יחסים טובים עם הקונסולים הזרים ועמילי האניות והשתמש בהשפעתו הגדולה לטובת רבים מאחב”י לכניסתם לארצנו בימים הקשים ההם.

כשנוסד סניף הבנק בחיפה, נמנה למנהל המוסד עד היום הזה. הודות לאישיותו הנאה והעדינה וביחוד למדת הענוה הטבעית המלוה את כל מעשיו, ידע להתחבב ולהתכבד על כל חבריו ופקידיו בבנק, על הצבור העברי וגם על רבים מנכבדי הערבים בחיפה – הופעה בלתי רגילה בארצנו…

במשך שתים־עשרה שנות עבודתו בחיפה עמד מר קיזרמן תמיד בראש העדה העברית ונהל את כל עניניה ביושר ובדעת. הוא היה נשיא לשכת ב“ב מראשית הוסדה, ראש הועד לגני־הילדים, לביה”ס הריאלי, לבנין הטכניקום, לועד היתומים ועוד ועוד, ובכל טרדותיו המרובות בעניני הבנק והצבור המתחלפים, לא היה מתרשל מהשתדלות לכל ענין חשוב ועזר בפעל ובעצה להתפתחות המוסדות החומריים והתרבותיים של העדה העברית בחיפה.

ביחוד רבתה פעולתו הצבורית בימי המלחמה. הוא עמד בראש ועד הסיוע האמריקני וועד־ההגירה, ובימים ההם היה מרגיש את ישותו הצבורית, היה רואה בעבודתו כעין כהונה ועבודה לאומית. ואז לא היתה שום טרחה כבדה עליו, ולא ידע ליאות. והרי סוד גלוי הוא לכל כי מצב המהגרים מיפו שגלו לחיפה היה יותר טוב ממצב יתר המהגרים שבמקומות אחרים, הודות לעבודתו של מר קיזרמן. חבל מאד שבזמן האחרון משך את ידו קצת מעסקנות צבורית בעירו, ואולם יש לקוות כי בקרוב ישוב לעבוד ביתר שאת וביתר עוז.

וראוי לציין כי למרות כל עבודתו הצבורית בארץ במשך שנים רבות וביחוד בימי המלחמה, לא רכש לו כל הון – גם זו הופעה בלתי רגילה בארצנו! – ובשעה שאחרים כמוהו ידעו בימי המלחמה לצוד דגים במים עכורים על שפת הכרמל, להתעשר ולרכש להם היכלים וקרקעות במקומות שונים, מכר מר קיזרמן את ביתו בנירות תורכים לתשלום חובותיו. את ביתו מכר, ובמקומו נשארו חובות חדשים לקיום משפחתו הגדולה – זוהי מנת חלקו של עסקן צבורי ישר ותמים בארץ־ישראל!

אמנם הזקין מר קיזרמן לפני זמנו, ואולם עוד כחו במתניו להמשיך את עבודתו. הן רק בשנותיו האחרונות ידע לסגל לו את השפה העברית בפה ובכתב, כי מר קיזרמן שזכה להיות לפנים מורהו של משוררנו ביאליק לגרמנית, לא קבל חנוך עברי בנעוריו, וע"כ השתדל לתת לבניו ובנותיו בארץ חנוך עברי אמתי במדרשה העברית ביפו ובבית־הספר הריאלי בחיפה.

חיים ארוכים וטובים, חיי עבודה פוריה על שדה התחיה והבנין בארצנו – זהו אחלנו האמיתי וזוהי ברכתנו לחלוץ הזקן שלנו, חתן יובל־השלשים לבואו לא"י, האדון נתן קיזרמן!

י. קרניאל

“דֹאר היום”, שנה רביעית, גליון לט, יום רביעי, כט חשון תרפ"ב – 30.11.1921, ה להצהרת בלפור

עבאס־אפנדי

חיפה, כ“ח נובמבר, שעה י”ב (נתאחר)

עבאס אפנדי, יוצר התנועה הדתית הידועה בשם “ביהאיות” – מת פה היום. מכינים לו לויה נהדרת ומחכים מחר בבקר לבואו של הנציב העליון ושל פקידים עליונים אחרים, אשר ישתתפו בלויה. פרטים במכתב

מי שראה אותו פעם בחייו ושמע את אמרי־פיו, לא יוכל לשכח לעולם את דמות דיקונו ואת הרשם הכביר שעשה נביא הדת החדשה של ה“באביסטים” בעולם.

ראיתיו – קומתו כפופה כבר תחת סבל העבר הגדול בחייו, עטוף באדרתו הקלה והמגוונה, חבוש לראשו תרבוש צהוב־חומי וצנוף טורבן לבן סביבו, תלתלי כסף ארוכים עוטרים את ראשו־השב ומלפפים את כתפיו הרחבות; מצחו הרחב הבולט והגבה מביע את כל עמק מחשבתו ושכלו הכביר, אף של נשר כפוף קצת, עינים אפורות־כחולות ורחבות אבל רכות וחודרות; כלו אומר פשטות, אך מלא עדינות ואצילות וגם הוד ורוממות בכל תנועותיו – זוהי דמותו של עבאס אפנדי, או ה“מועלם” הגדול, כפי שנקרא בפי כל חסידיו בעולם.

שמעתי את ארשת שפתיו, את תקף הבעתו הנמרצה ואת ידיעותיו הרחבות בכתבי הקדש של שלש הדתות, והבינותי קצת את סוד גדולתו והשפעתו הבלתי־מוגבלת על מיליוני בני אדם בכל רחבי התבל, החל מפרס וכלה במדינות אמריקה…

ראיתיו – ובלבי התעוררה רגע השאלה: קונפיצאס, צורואסטר, בודהא, ישוע, מוחמד ועבאס אפנדי, כל אלה נביאי הדתות שלהם, שנולדו ככל בני אדם, החיים ומתים כמוהם ומשנים במשך חייהם הקצרים את פני התבל – מה היא תכונתם? מה הם חייהם היום־יומיים של היצורים הנפלאים האלה היודעים להשפיע על בני־זמנם השפעה בלי גבול ומדה? מה הן פעולותיהם ומה היא תורתם? מה הם הקשרים המקשרים אותם אל האנושיות כדי להטביע עליה את חותמם לנצח בתקופות ההיסטוריות שלנו?

מה היא דת ה“באביזם” שגודלה וטופחה פה בארץ העברים, ערש הדתות הגדולות בעולמנו, לרגלי הכרמל של אליהו הנביא?.

* * *

תנועת ה“באביות” נוצרה בפרס בשנת 1844 ע“י עלי מוחמד. בהיותו בן 25 שנה הכריז את עצמו ל”באב" כלומר לשער השמים, שממנו נובעים כל דברי אללאה למאמיניו על פני הארץ. הודות לכח דברנותו והסברתו, הצליח להפיץ את דתו החדשה המיוסדה בעקר על הקוראן ועל הנצרות, בארץ פרס, ובמשך זמן קצר נתפשטה האמונה החדשה ע“י שליחים רבים בארץ. ואולם מיד החלו הרדיפות כנגד הדת החדשה, ומאות שליחים ומאמינים נהרגו על “קדוש השם” – מספר ה”קדושים" עלה עד עשרת אלפים.

בשנת 1850 נרצח ה“באב” בעצמו בטבריז ובשנת 1852 ברחו משפחות אחדות ממנהיגי ה“באביות” מטהרן לבגדד לחסות בצל הממשלה התורקית. אחרי עבור אחת־עשרה שנה הגלו לאנדריאנופול, ומשם לעכו…

בין האמירים האלה נמצא גם מירזא הוסיי עלי, ממשפחת מיוחסים בפרס, כבן שלשים וארבע שנה, שנמלט אז מטהרן מפני נוגשיו. הוא נחשב למנהיג ה“באבים” וה“באב” בעצמו סמך את ידו עליו וקרא לו בשם “ביהא־אוללה” (כבוד אלהים). מיד אחר בואו לבגדד, עזב ביהא־אוללה את משפחתו וחי כשתי שנים במערות בין ההרים. אחר שב לבגדד והפיץ את תורת ה“באביות” בעיר וסביבותיה. ולפני גלותו מבגדד, גלה לחמשה מחסידיו כי הוא שליחו של אללאה, ורק אחרי עבור חמש שנים, בהיותו באדריאנופל, גלה את סוד־אללה זה ברבים ואז נספחו אליו מאמינים לאלפים ונקראו בשם “ביהאים”. ביהא־אללה בלה את כל ימיו האחרונים בכתיבת תורתו על ה“לוחות” שאחדים מהם תורגמו גם לשפות ארופיות. בשנת 1892, בהיותו בן 75 שנה, מת בעכו, ואת מקומו אחריו ירש בנו, עבאס אפנדי, שהיה למנהיג ולראש הדת החדשה בכל העולם. הוא נחשב לשליחו השלישי והאחרון של אולאה על פני הארץ.

ה“באביות” נפוצה במהרה בארץ פרס ומספר המאמינים הגיע לארבעה מיליונים. שליחים מיוחדים נסעו לארצות שונות והדת החדשה הכתה שרשים גם במדינות אמריקה…

ספרות שלמה ורחבה נוצרה בלשון פרסית וגם בשפות הארופיות ע“א ה”באביות" ומנהיגה. אגדות רבות ויפות מרחפות על חיי האיש הגדול הזה, אגדות מזרחיות השגורות בפי המאמינים אשר ישמשו בטח חמר ל“ברית חדשה” אחרי מאות שנים, ואולם כל אלה שהכירו את עבאס אפנדי מקרוב וידעו את תכונתו ונדיבות רוחו מודים, כי האדם הדגול הזה התנגד לכל הגזמה על אדותיו, ולכל הערצה של קדושה ו“בעל מופת” אליו. רבים פנו אליו ובקשו את תמונתו, והוא סרב: “איני רוצה שבני אדם יתנו דעתם עלי ועל אישיותי. האדם חולף, צורתו עוברת ואולם מעשיו לעולם יהיו. וזה כל רצוני להשאיר אחרי את מעשי לבני אדם ולעולם”.

חמשים שנה סבל עבאס־אפנדי ומשפחתו מתגרת יד הממשלה התורקית בעכו, ובכל זאת ידע להפיץ בעולם את תורתו, תורת אהבה בלי מצרים, לאללאה, לבני אדם ולכל היקום.

רציתי להיות תמיד עמכם – היה אומר – ואולם אין עתותי בידי. אבל לבי עמכם תמיד.

חייו היו לסמל אהבה לזולתו, נדיבות לב רחבה לעניים ולנדכאים, רחמים אין קץ לאומללים; הוא הפקיר את עצמו וביתו בשביל העניים ופושטי־יד. ביחוד הצטיין במדת הסבלנות לכל בני הדתות ויחסו אל היהודים היה תמיד מצוין. הוא התחבב על כל העולם, השפעתו גדלה מאד בחוגי הממשלה התורכית, ואת שנותיו האחרונות בלה בהיכלו אשר בנה לו לפנים לרגלי הכרמל…

במותו של עבאס אפנדי – אבד לעולם אחד הטפוסים הכי מענינים והכי חשובים בזמננו. עבאס אפנדי – זוהי תורה שלמה, זוהי תקופה גדולה וחשובה בדברי ימי עולמנו!

י. קר־ל.

הכל שואלים: היכן “עזמות”? מדוע לא הכין לנו מטעמים כדרכו לשתי השבתות האחרונות?

והנה אגלה לכם את הסוד: קנאתי ב“רבי” שלנו ויצאתי אף אני כמהו לדרך on leave, אלא שהוא נסע לחלואן וללוקסור ואני נסעתי, להבדיל, להאר“י הקדוש ולרבי מאיר בעל הנס; הוא הדרים וירד מצרימה לראות, כנראה, כיצד עורכים אצל שכנו את ה”סדר" בזמן האחרון, ואני הצפנתי ירדתי לחיפה לראות את אי־הסדר, כונתי כמובן, אל ה“קנייטליך” (כדורי הבצק) שלנו…

כי יש לנו ב“ה על הרי־שושן בכרמל גבור לאומי כשמשון הגבור בשעתו, שכל מעשיו הם חידה. בזמן האחרון רצה ללכד לא שלש מאות שועלים אלא שלש מאות “לפידי אש” ונקשרו כלם בזנב אחד… ולא זאת אלא שדרכו לחוד חידות משונות ר”ל, לא “מעז יצא מתוק” כשמשון בשעתו, כי אם להיפך, “ממתוק יצא עז”, ולפיכך חרשו לא בעגלתו אלא בכורתו ומיד נפתרה החידה ואמרו כלם: כי מעז יצא מות…

וכשקראתי בדרך נסיעתי בעתונים מעשה ברבי אליעזר בן מנחם וברבי אלנבי שהיו יושבים ומספרים ב“יציאת מצרים” של זגלול פשה רחמנא “לצילן” Ceylon) בלע“ז) זכרתי מעשה אחר ביהודי כפרי אחד שלא ידע לערך את ה”סדר" כראוי ושלח את אשתו אל השכן כדי להתבונן אל מעשיו. הלכה הפלונית וראתה והנה השכן מכה את אשתו “ביד חזקה”, וחזרה מיד לביתה ושתקה… לשוא נסה בעלה להוציא דבר מפיה כי פחדה מאד, עד שנתכעס מאד וחלק לה עשר מכות.

– אם ידעת את מנהג ה“סדר”, טענה אליו אשתו בדמעות, למה זה שלחתני אל השכן ללמד ממנו?…

* * *

והאמת אגיד לכם, רבותי, כי שלחתי לכם ע“י הדאר בצפת לכבוד חנוכה “לביבות” חמות וטריות שקורי להן “ווארעניקעס” בלע”ז, וצרפתי אליהן גם מנחה לעשו לכבוד ראש השנה שלהם, כדי שלא להטיל קנאה בסעודה ואי"ה לאחר ארבעה חדשים ושמנה עשר יום תקבלו אותם מנוי־יורק או מפדן־ארם – והמכתב של ברזל וקלינגר יוכיח!

בכלל אין דבר אבוד בגן־עדן ראינו, ואפילו מכתב בטוח באחריות… הנה בזמן האחרון נמסר בצפת לד“ר ו… מכתב בטוח שהיה בבחינת “נסתר” כמה וכמה חדשים בעיה”ק צפת, עד שהגיע זמנו להתגלות, והקב“ר עשה נס והפוסתה עתיקה את דירתה למקום אחר, ואז נגלה ונמסר לבעליו עפ”י “קבלה”…

ובכן, הצעה מעשית – שהפוסתה תעבר מדירה לדירה לכהפ"ח בכל שלשה חדשים…

ויודע אני לספר לכם עוד מעשים יפים כאלה, אלא שהיהודים הטובים מצפת השביעוני בנקיטת־חפץ שלא אכתב עליהם חלילה על ה“בלעטער” (עתונים), וע“כ לא אספר כלום, כקטנה זו, להבדיל, שהעידה במשפט הרצח של ר' זלמן רובין ז”ל, ולא אגיד, למשל, כי שני הרבנים הגאונים וחברי בד“צ החכם ר' י.ו. והרב נ. א. שולחים את בניהם ונכבדיהם ללמוד שפה אנגלית לא חלילה בבתי־ספר העברים, לא בשעורי־הערב של ב”ב ואף לא באליאנס, כי אם בכנפי השכינה של “אותו האיש”…

* * *

נכנסתי בטבריה לישיבת רבי מאיר בעל הנס, ומיד עלה על זכרוני מעשה שהיה לפני כמה שנים, באשה אחת מעירה קטנה ברוסיה ששלחה שלשה רו“כ ל”בנק שלנו" בירושלם וכתבה להם לאמר: יהודיה עניה אנכי ומתפרנסת ממכירת חלב. תורמת אני כל יום קופיקה אחת מפדיוני, ועכשיו שזכיתי לקבץ 3 רובלים, הריני שולחת אותם אליכם. ובהיות שרוצה אני שהכסף יגיע למקומו, הנני מבקשת מכם שתטריחו את עצמכם להתראות עם רבי מאיר בעל הנס בכבודו ובעצמו ולמסור את הכסף לידו ממש…

ולפני צאתי משם, הגישו לי הגבאים את ה“פנקס” של המוסד. לאחר שדפדפתי בו קצת, מצאתי כתוב לאמר: באתי וראיתי את ישיבת ר' מאיר בעל הנס, ועל החתום: “מאיר בלי נס”.

איני יודע אם זהו הלורד־מאיר של ת“א או אולי ר' מאיר “התחתון” (אונטערמאייר בלע"ז) שגלה הד”ר סלושץ בחפירותיו, וזכה לעמד בראש “קרן היסוד” באמריקה לכבוד המליונים שלו, וביחוד להיות ה“טאסאמייסטר”, כלומר נאה דורש על “קאראן־האיזוד” בכל הנשפים. והנה ב“ה עבר גם חג החנוכה, ובכל זאת לא קרה אותו הנס ר' מאיר זה מאמריקה שיתן ידו האחת לפיו ותחת להרבות בדברים ללא־תועלת יתן ידו השניה בכיסו המדולר ויעשה “בעבור שנדר” חצי מליון לכחפ”ח דולר, לטובת קרן־היסוד, כדי לחייב את ה“דודים העשירים” שלנו באמריקה ולפתח את סגור כיסם לבנין הארץ…

* * *

אינני בקי כ“כ בתורת הכלכלה של התעשיה והתוצרת כמו למשל בר־דרורא שלנו, ואיני מומחה כמוהו לדעת בדיוק ובפרוטרוט את כל המספרים הן של ההכנסה והן של ההוצאה מכל הסחורות בארצנו, ואולם לאחר שקראתי במאמרו “בנין הארץ” ח”א את כלי העובדות ה“טרגיות” של יחס הקהל שלנו לתוצרת הא“י, וביחוד את הדברים הנוראים שנגעו אל לבי מאד: “תן לו להצבור שלנו משופרא דשופרא – אם אין על זה גושפנקא של חו”ל, תועבה הוא” – נזכרתי בעובדות אחרות שראיתי בעיני וששמעתי מפי יודעי־דבר ע"א “פתוחה של התעשיה כיצד הוא נעשה בארצות המתוקנות”, וחושב אני כי אמנם צדקו דבר חכמינו שאמרו: סדנא דארעא תך הוא…

ושריות שותא:

שם בניו־יורק, זו תל־אביב הגדולה, אשר באמריקה המתוקנת, ישנו בית־מסחר גדול ומפורסם לכובעי־נשים. וה“ליידיס” באמריקה, כדרך נשים בכלל, אוהבות ללבש דוקא כובעים מפריז. בעד כובע שהוא Made in Paris מוכנות הן למכר ממש את אביהן ואת אמן.

מה לעשות? – שולחים את האמנית הראשית (Modiste בלע"ז) של העסק לשני חדשים בשנה לפריז, והלקוחות הבאות אל בית־המסחר צריכות לראות בעיניהן שהיא איננה, מחמת שנסעה לפריז כדי להוביל משם את הסחורה… ובשובה משם היא מוצאה, כמובן, את כל הכובעים מוכנים ועשויים דוקא בנויורק אלא שהיא סומכת את ידיה עליהם ואומרת בכונה גדולה: יהי רצון כאלו נוצרתם בפריז, והנשים קופצות עליה, כלומר על הסחורה, ומשלמות בעד הכובעים מניו יורק שנושאים עליהם החותם Made in Paris ממש כמו שיקרה ללקוחות היהודי מת"א המכין בעצמו מלבושי נשים ומכריז על סחורתו שהיא עשויה בפריז ובלונדון…

ושם, בברלין, יש בית־מסחר גדול מכל מיני סחורות של עור, ובו אין מוכרים אלא סחורה אנגלית… הא כיצד? = לעולם מכינים אותה בברלין, אלא שאח“כ שולחים אותה ללונדון בלא תשלום מכס כידוע, ושם מטביעים עליה גושפנקא דמלכות בריטניה ושולחים אותה חזרה דרך המכס בתור סחורה אנגלית הבאה מאנגליה, ואח”כ מוכרים אותה “אונטער־דען־לינדען” בברלין גופא בהכשר לונדון, ובעד סחורה “כשרה” זו של עור, פושט ה“דייטש” שלנו ממש את העור…

ואם תרצו, יודע אני לספר לכם עוד עובדה אחת קטנה:

לפני המלחמה היו הכל משתוממים ושואלים: איך זה יכול בית־המסחר הידוע בפריז בשם Galeries Lafayette למכור את סחורתו בזול? עד שחקרו ומצאו כי אלו הסחורות היו באות מ… גרמניה. ולא זאת אלא שהפסולת שלהן חזרה אח“כ לברלין בחותם הפריזי Lafayette וממילא מובן, כי סחורות חשובות כ”כ שנוצרו על טהרת הגרמניות נמכרו לגרמנים כשופרא דשופרא מפריז ושלמו ה“בוש” (שם גנאי צרפתי לגרמנים) מבלי בוש במיטב כספם טבין ותקילין…

הוא אשר אמרתי: שמא נרים, ובעד השם פריז מפריזין על המחיר בכל מקום וביחוד בא"י…

ואין פלא איפוא אם היהודי מתל־אביב מוכר למשל מי־בשם (Eau de Cologne) למטרוניתא עברית של רחוב אלנבי בבקבוק שיש עליו דוקא “אטיקטה” אנגלית עם אותיות לטניות Paris.

מהו איפוא ה“מוסר השכל” היוצא לנו מזה? ומאי קא משמע לן? – שאפילו אם זה Made in Paris או “מייד איין לונדון” הרי זה עשוי בת“א או בנוה־שלום וא”כ למה לנו לקנות סחורה מפריז שבכ“ז היא מיפו ולשלם בעדה מחיר של פריז, הלא מוטב לקנות באמת סחורה מארץ־ישראל או “מייד אין חולדה” ולשלם בעדה מחיר של א”י? – שמע מיניה!…

* * *

בשובי ממסעי מצאתי בתיבת הדאר שלי כמה מכתבים זרים הדומים קצת לשמי מפנים ומאחור, ואי“ה בעש”ק הבעל“ט אמציאם לבעליהם ע”י הדאר שלי…

עז־מות

מעל במת־החזיון

נשף אנ־סקי נערך בשבוע זה עפ"י נוסח בית־העם שלנו לכל פרטיו: נאומים, הרצאות, הקראות וגם חזיון בנשף אחד.

מר דרויאנוב פתח את הנשף בנאום ארוך ומענין ע“א אנ־סקי בתור סוציאליסט וסופר יהודי עממי. הוא תבל את דבריו בזכרונות יפים, ובין יתר דבריו ספר כי פעם פנה אנסקי לד”ר שמריה הלוי ולעוד ציוני ידוע אחד בשאלה זו: מה יעשו הציונים אם פעם תתחולל חלילה מהפכה בא"י כמו במסינה וארצנו תטבע במים? שני הציונים לא השיבו כהלכה. פעם – הוסיף אנסקי, פנו בשאלה זו לצרפתי, והוא ענה כי ידע ידעו הצרפתים למצא דרך לצרפת גם מתחת למים…

שפתו של הנואם היתה נמלצת וספרותית מאד ואולם המבטא היה משובש וצרם את אזני השומעים. נאום זה ראוי היה לקריאה ולא לשמיעה.

מר ידידיה הקריא את אגדת “המשיח” של אנ־סקי, אגדה נפלאה ומיוחדה במינה ואולם ארוכה מאד… אח“כ הרצה ע”א אנ־סקי בתור יוצר החזיון הלאומי והשווה אותו לפרץ. דבריו היו מענינים מאד, אך ראויים לקצור.

ואחרון אחרון חביב – החזיון “האב ובנו” של הסופר אנ־סקי, שבו ידבר על הסוציליות הציוניות. בתו של ר' משה נשואה לציוני שנסע אל הכניסה בבזל ומתוכחת בשטחיות עם אחיה ה“בונדיסט”. האב, כמו הסופר עצמו, נוטה יותר לצד הסוציליות, וכשנתפס בנו למאסר ושר־המשטרה הרוסית מציע לפניו לפתות את בנו ולמסור לרשות את חבריו־לדעה, כדי להציל את נפשו, מאן האב לעשות זאת ובנו הלך לארץ גזרה…

בהצגה זו הצטיינו ביחוד ה"ה פרסוב (בתפקיד האב) ומשקובסקי (בתפקיד הבן). הג' דבשונית הצליחה הפעם בתפקיד הבת הציונית, וגם הגב' שושנה וכספי הצליחו בכמה מקומות בתפקיד האחות של ר' משה והמבשלת שלו.

רצוי מאד להציג באפן קבוע חזיונות קטנים, ואולם במת בית־העם קטנה וצרה, והקהל קרוב מאד אליה ורואה את כל הנעשה מאחורי הקלעים… נאומים והרצאות מיותרים הם לגמרי בנשפי־חזיונות כאלה. בכל אפן ראויה ה“בימה העממית” שלנו לתהלה על נסיונותיה אלה וסוף הנצחון והשכר לבוא.

י. קר –ל

וזהו פתשגן הכתב שנחרט ונשלח היום ע"י הדאר שלי:

جناب الاجل الامجد رئيس بلدية القدس الشريف المحترم دام بقاه¹

ראיס אפנדי! – אחר דרישת שלומו הטוב, אודיע לכבודו הרם כי קראתי ב“דאר־היום” גליון ע“ב את ההחלטות החשובות של העיריה בדבר הוספת 200 ג”מ לחדש למאור הלוקס ותקון הדרכים בשער־שכם, וביחוד בדבר הגדלת המכונית של מר צדקי דג’אני, ונוכחתי לראות כי לא לחנם זכית למשרה גדולה ורבת חשיבות כזו.

הכל יודעים כי ה“ראיס בלדיה” שלנו הוא אדם היודע את העולם, ידיד הקדמה, ומשתדל בכל כחו לעשות את ירושלם עיה“ק תהלה בארץ, שתהיה נקיה, שלא יסבלו חלילה יושביה כל חלי וכל מדוה דבאים אליה מאבק הקיץ ומבצות החרף, ושתהיה ירושלם יפה ונעימה לשבת בה, מלאה אור ושמירה מעולה, ותמשוך אליה אורחים רבים לא בעתיקותיה בלבד אלא גם בטוב אוירה ובנעם החיים בה, כחלואן וכלוקסור, להבדיל, ועי”ז רבתה הפרנסה ב"ה בעירנו לכל יושביה…

וצריך להודות שכבודו זכה לחברים ועוזרים טובים, ביחוד בשני המורשים היהודים שלנו המקדישים את כל זמנים וכחם, כידוע, לתועלת אחיהם היהודים בכל מושבותיהם…

זכיתי לטייל באחד הלילות בדרך העולה מביה"ח האיטלקי להר־הצופים, על יד ר' שמעון הצדיק עד “שיך ג’אראח” מקום משכן כבודך, גדוד שלם של פנסים ואורים גדולים עמדו לכבודי (ואולי לכבודך?) על כל פרשת דרכים להאיר את הדרך לפני, פנסי־לוקס ממש מלאים זיו ומפיקים נגה נאה וזיום בכל הדרך עד לפני ביתך, ודי… באותה שעה חשבתי את עצמי ממש ברחוב קסר־אל־ניל אשר בבירת מצרים החשמלית או אולי בשדרות Champs Elysees אשר בפריז…

עמדתי שעה קלה ע“י אחד הפנסים ונהניתי קצת גם מזיו השכונה האונגרית שלנו, וקבלתי נחת רוח מאותם הבנינים הקטנים העומדים לא חלילה ”מחוץ למחנה” אלא בדרך המלך כתערוכה ממש. ולנגד עיני נצנצו פתאם מספרים שחורים על תריסר דלתות־העץ, כנראה לבל יטעו חלילה בעליהם לצרכיהם…

במה מדליקין ובמה אין מדליקין? – אין מדליקין לא באבן־ישראל, לא בסכת שלום, לא במשכנות, לא בימין משה ולא בכל אתר ואתר שאחב“י נחתים שם. ר' ישמעאל אומר: מדליקין ב”שיך ג’אראח" ב“באב־אל־זהרא” ובכל מושבותם, שנאמר: אור לגויים נתתיך: וחכמים אומרים: נר לאחד – נר למאה־שערים…

בטח ראית, ראיס אפנדי, יהודים עומדים בכל מוצש“ק ורוקדים בחוצות לפני הירח ולא ידעת אולי לשמחה מה זו עושה? –אחב”י משבחים ואומרים שירה ל“ראיס בלדיה” אשר בירושלם־של־מעלה, שתלה פנס גדול בשמים להאיר קצת את אפלתנו בירושלם, ואגב הוא מקמץ גם הוצאות וטרחה יתרה ל“ראיס בלדיה” אשר בירושלים של מטה… ואח“כ הם עושים הבדלה ואומרים: המבדיל בין “שער־הפרחים” ל”שערי־חסד" ובין אור לחשך, ולא במוצש"ק בלבד אלא בכל לילה ולילה…

הן בזכות רבי מאיר־בעל־הנס זכתה ק“ק טבריה הגדולה ב”פהוק" לאור חשמל אפילו בבתי־הכסא, במחילה, ובזכות ר' מאיר בלי נס, מאיר החשמל בת“א אפילו בצהרים ושואלים כלם: שרגא בטיהרא מאי אהני? וירושלם עיר קדשנו, עיר הבירה לא ליהדות בלבד, אלא לכל העמים, זו העיר העולמית המונה יותר משמנים אלף נפש ורבם מאחב”י, כן ירבו, זכתה ב"ה לחמשים ושבעה פנסים, ומהם שמנה לשכונות־היהודים בירושלם כנגד שמנה נרות חנוכה, הנרות הללו שאסור להשתמש בהם אלא לראותם בלבד, וזאת רק ביום או בליל ירח…

איני חוקר קדמוניות וגם לא נוסע כבנימין השני אשר בטבריה (אביה של הג' בלידן) ולא כבנימין שלישי של מנדלי ואף לא מבני־בנימין, ובכ“ז עלה בידי ב”ה לגלות את גן־עדן התחתון בירושלם גופא: שני שערי גן־עדן ונחל ירוק עובר ביניהם, שקורין לו נחל “פישון”, ולו ארבעה ראשים לארבע פנות השכונה – אבן־ישראל…

ולא זו בלבד, אלא שגליתי בעזה“י, גם את “ים התיכון” בתוככי ירושלים. איני יודע אם הים הזה נמצא במפת א”י או אפילו ב“בדקר” העברי שלנו, ואולם כל הרוצה להפליג למדינות־הים יבא בבקשה ל“בית־ישראל” מול בית־המדרש התחתון. כי כלל זה נקוט בידי: כל מקום שיש בו בצה שם “בית־ישראל”, וכל מה שיש ביבשה יש גם בים. כל הנחלים שבשכונות הולכים אל הים הזה, והים הוא מלא ב“ה כל טוב. שם יש בצות ואגמים, מתמלאים על כל גדותם ומעלים על הרחובות השוקים עבטיט ורפש הרבה, עד שכל העוברים שם יוצאים עקודים, נקודים וברודים כעדרו של יעקב אבינו בשעתו. פנס אחד מאיר להם בלילות חשך ואפלה ושומר ישראל גוי אחד… אעפ”כ נכשלים ונופלים שם בלילה (יש אומרים גם ביום) וגנבות ג"כ מצויות שם ממש כמו בזכרון־משה החדישה, ובני ישראל אין להם אלא לעצם עיניהם, ללכת חשכים ולבטח בשם ה‘, כי העיקר הוא הבטחון, וכ’ נובמבר יוכיח! אין אדם נכשל עד שנגזר עליו מלמעלה, ולשוא שקד שומר…

וישנם כאלה בעירנו המספרים למשל כי עוד בשנה שעברה פנו אחדים מבעלי־הבתים החשובים שבנחלת־צדוק לכבודו ובקשו להעמיד פנס לפני הבור העמוק אשר ע"י שכונתם, מחמת “אבות נזקין” וסכנה לעוברי דרכים בלילות. כבודו ענה להם בחביבותו הידועה, כי אין התקציב מרשה להוצאה שכזו, והבטיח להם לשנה הבאה, אינשאללאה!… והתמימים האלה מחכים עד היום הזה ושכחו כנראה כי יש “באב־אל־זהרה” בעולם הזקוקה אף היא לאורה ושאינה מסתפקת חלילה בפנס אחר…

וישנם אפיקורסים, ר“ל, האומרים כי הגיע הזמן לרצף את רחובות “בית־ישראל”, ולהמשיך תעלות־שופכין מ”גן העדן" שלנו וגם לתקן את הכביש של משכנות ואליאנס, שבו עוברים בכל יום עגלות ואוטומובילים עד אין סוף ועוד מיני שטויות כאלו. מסתמא לא קראו או שכחו את ההחלטה האחרונה של העיריה לתקן את הדרך שלהם משער־שכם ובטח לא ידוע להם כי קדם כל צריך לתקן את הדרך אשר ב“שיך ג’אראח”…

אין אני בקי כ“כ בחשבונות העיריה, כי לא זכיתי עד כה לקרא דו”ח או אפילו את הפרטי־כלים של ישיבות המוסד החשוב הזה, כנהוג בעולם הגדול, ואולם בכל־זאת נדמה לי כי היהודים מכניסים לשנה לעיריה ממס הבתים קנסי וחרמי" בלבד, כלומר בעד נקיון שמירה, כשנים עשר אלף פונט לשנה, ז"א פי שנים מהכנסות לא־יהודים. ושכונה גדולה וחדישה כזכרון־משה המכניסה בערך 600 פונט לשנה זכתה רק לפנס אחד ולשומר בעל עין אחת, בשעה ששכונה יותר קטנה שלהם שאינה מכניסה אפילו הרבע מזה זכתה לאור גדול ולנטורי־קרתא בשבע עינים…

ואלי דבר יגונב כי מן 5500 הקונטרקטים לשכירות־הדירות, ישנם בערך 4000 חוזים של יהודים המשלמים במיטב כספם ודופקים על דלתות ה“כבלדיה” שיקבלו מהם את המס, מיראה מדבר פן חס חלילה יאחרו את המועד…

אמנם ידעתי כי כבודו משתדל בכל כחו לטובת הנקיון בעי[ר]נו, וכפי הנראה זכתה הבלדיה שלנו למחלקה מיוחדה המתנהלת ע“י פקיד אנגלי הגון המקבל משכרת הגונה ועל ידו עוזרים וסגנים, כנהוג, גם משרתים ו”יוצר משרתים". העולים לתושבי ירושלם לסכום קטן של 25000 פונט לשנה בערך.

ונדמה לי כי “יוצר המאורות” שלכם מקבל שכר־הארה לא יותר מ־שני פונט לכל פנס בחדש, ואם תכפיל את המספר שנים ב17 פנסים, כמה יצא לך? הוי אומר: 114 פונט לחדש, ואם תצרף לזה עוד ההוספה של 2 פונט, יעלה כמדומני לסך קטן של 116 פונט… מזה נהנים אחב“י רק ששה עשר פונט, ולא זאת אלא שבעד ה”אור" הזה פושטים מהם את העור…

אומרים כי בקרוב תהיינה בחירות העיריה ובטח ידע הצבור העברי בעירנו למלאת את חובתו כראוי. כלנו יודעים כי ה“ראיס בלדיה” שלנו הוא אדם נאור, אוהב קדמה, וככתר לכל זה הוא – אוהב ישראל. הוא משתדל, למשל, להכניס לעיריה את השפה העברית, והשלט הערבי הטהור וה“בלנקים” הנקיים ב“ה מכל שמץ פסול עברי של “הבלדיה” – יוכיחו! כמו”כ הוא משתדל להרבות את מספר הפקידים העברים במשרדיו ומתחשב הוא ביחוד עם עוזריו היהודים שקיימו בלי עין־הרע את כל התקוות שתלינו בהם, כידוע…

אי“ה עד אחרי הבחירות ילמד ה”ראיס הבלדיה" שלנו פרק ב“כמה מדליקין” ויאמר לשמשיו: “קנסתם, הרסתם” הדליקו את הנר לישראל! וענו ואמרו אחריו כלם: אור חדש על ציון האיר ונזכה כלנו במהרה לאורו, אמן!

כנראה, לא קרא ויצמן עדין את “דבר הנדיב” בדאר־היום, וע"כ לא ידע ונסע דוקא לפריז כדי לשוחח עם הברון אדמונד רוטשילד מכח “אותו מעשה”…

מספרים כי יהודי עני אחד בקש לדבר עם הברון אנשיל רוטשילד והבטיח לומר לו רק מלה אחת: גמרא! נכנס אל הברון ואמר: גמרא: גוט מארגען ר' אנשיל! (צפרא טבא ר' אנשיל!) אח"כ הוסיף ואמר “גמרא! גיב (תן) מעות ר' אנשיל”! ונתן לו הברון, בצאתו פנה אליו ואמר לו: שוב גמרא! גיב מעהר (תן יותר!) ר' אנשיל!

חכמינו אמרו: החש בראשו יעסק בתורה והחש בכיסו יעסק בגמרא, ומכיון שויצמן שלנו חש עכשיו, לא עליכם, בשניהם, הלך ללמד גם הוא גמרא: גיב (תן) מעות ר' אדמונד!…

ובקראי בשבוע זה בדאר־היום את ההצעה ע"א הפחתת המשכרת לפקידים העליונים לשם קמוץ בהוצאות, זכרתי מעשה בהירשל אוסטרופוליר שבא בערב־פסח אל הרבי ר' ברוך ואמר לו: רבי! יש לי רק חצי־פסח, מה לעשות? אמר לו הרבי: הדבר פשוט מאד, במקום לקנות שמנה רוטל מצות תקנה רק ארבעה רוטל, ובמקום מאה ביצים, למשל, תקנה חמשים… קפץ ר' הירשל ואמר: חצי זו של פסח יש לי כבר, אבל מה לעשות כדי להשיג את החצי השניה?

עז־מות

عبدك المطيع عزماوت²

פגשתי בערב בשני מורשינו היהודים ואחד מהם בשר־לי בשמחה רבה כי ראש העיריה קרא את מכתבי אליו, וביום השלישי הלך לבקר את שכונות “בית ישראל”, " אחוה" ועוד, וגם הבטיח לעשות את התקונים הדרושים, ובשובי לביתי מצאתי כבר על שלחני את המכתב הקצר הזה:

לכבוד הא' עזמות, שלום וברכה!

דבריך קלעו אל המטרה. בפעם הראשונה זכתה שכונת בית־ישראל לבקור הראיס־בלדיה בלוית הד“ר י. לוי והמהנדס מר ניני. הם נוכחו לראות בעיניהם את הסכנה הגדולה הצפויה לעוברי דרך בשכונתנו, ביחוד מפני האוטומובילים בעברם על יד הגדר של שיך ראשיד ושיך טאהא; אגב ראו גם את העמוד העלוב העומד ומצפה לפנס… והלואי שיתקנו מה שהבטיחו והעם ההולכים בחשך יראו אור גדול בכל מושבותם במהרה בימינו, אכי”ר. עכ"ל.

אכן ידעתי כי בזמן של זכיות הקהל שאנו חיים בו עתה, לא יכול סעדת כבודו לא להאזין לקול דעת הקהל ויעש חובתו כראוי לפקיד ממלכתנו הגדולה, וכל בני עירנו יודעים כי העטרה, שהמלכות נתנה לראיס שלנו היא הולמתו באמת, כי לו נאה, כי לו יאה… עכשיו ראינו כי האדון ראגיב אל נששיבי, מלבד יחוס אבות שלו, יש לו יחוס עצמו. הוא אוהב קדמה ובטח יקדיש את כל כחו לתקנת ירושלם העברית וע"ז אנו אומרים לו: יישר כח!

ובכל מוצש"ק, בשעת קדוש־לבנה, יכונו תושבי בית־ישראל את פניהם מול גבעת “שיך ג’אראח”, מקום משכן כבודו, ויאמרו בקול רם, כנדונ: חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם, פועל אמת שפעולתו אמת…

אח“כ ירקדו ג”פ, כידוע, ואמרו זא“ז: סימן טוב ומ”ט יהי לא לנו בלבד אלא לכל ישראל בירושלם!

ודקדקו לאמר בכונה גדולה את התפלה: תנא דבי רבי ישמעאל…

* * *

לעת־עתה משתדלים אחב“י בעצמם להפך את ירושלם עיה”ק לפריז ממש…

עד שלא שקעה שמשה של ה“ריניסנס” עם ה“טו־סטפ” ו“המסקראדות” ואחרון אחרון חביב, הנשף “המיניאטורי” לכבוד ראש־השנה שלהם, זרחה שמשה של האופירה העברית… כן, כן, או־פי־רה! ולא אופירה מקומית, כי אם אופירה־קומית, כמו בפריז… ולכבוד האופירה העברית הראשונה לא הסתפקו הפרופיסור שלנו לזמרה וחברו החביב על הקהל, בקטנות, כגון האופיטית “בר־כוכבא” או “שולמית” מאת אברהם גולדפדן, הידועות ב“ה לכל ישראל, או למשל “המכבים” של רובינשטיין עצמו אלא דוקא – מעשי “שטן”, “דימון” בלע”ז, ולא פשוט Demon אלא Diemon עם “מיאבקי” על טהרת הלשון הטרוצקית, וביחוד “איבגיניה אוניגין”, שם לקוח מ“יקום פורקן” שאין רב אחב"י ובפרט מבין הספרדים זקוקים לו…

אמנם כן, כל ההתחלות קשות פה בארץ, אבל לא רק למומרים שלנו, אלא וביחוד גם לקהל הנתבע ונותן…

וישראל עם קדושים נתבע גם למשכן והולך בהמוניו לשמע קונצרט “דתי” באולם התיאטרון בירושלם עיה“ק מפי חזן, ששמו כלו אומר “גוי”, שיש לו מזלג בידו ו”טנור נהדר בגרונו להגביה את קולו וגם מגבעת־חזנים שחורה, רבועה, ארוכה ומפורחת בראשה להגביה את קומתו… ואולם העיקר חסר מן הספר: ה“עברי”… ועוד דבר אחד קטן חסר היה, כמדומני, באולם: רוח הקדש…

בשבוע הבא, אי"ה, יבוא אלינו החזן המפורסם מר יוסף מורגנשטרן, הידוע בשם “דער וועלט חזן”, (החזן העולמי) ויופיע כשחר על במת החזנים בארצנו…

גם הגויים, להבדיל, מזכים אותנו בתיאטרונות ר"ל, וישראל בגלות… מבינים אתם? – אצלם, הרי מחויב הנך לבוא בשעה שמנה בדיוק, לא פחות ולא יותר ולשבת במקומך דוקא, ומיד בכניסתך הרי אתה בבחינת “שב ואל תעשה!”. אי־אתה יכול לטייל על היציעות ברעש גדול ובשעת הדחק לעשות קפנדריא ולקפץ מעל גבי חברך, כמנהג גובראין יהודאין, ואי־אתה רשאי לרקע ברגלים ולצפצף בשפתים כמנהג ישמעאל ואפילו לא לתקע במצפצפת או לפתח בקבוק גזוז, בול־בול־בול, בשעת הדקלום או השירה של המשחק. כנהוג אצלנו…

וראו מה בין בני לבן חמי: אצלנו, יש ב"ה הפסקות מספיקות של שעה שלמה ויותר, ובינתים יכול אתה לבוא לידי שנוי־מזל, כלומר לשנוי־מקום ולקפץ בראש. יש לך די שהות גם לנמנם ולחלום על תיאטרון עברי חדיש ומסודר, ואצלם, זה יוצא, רגע כמימרא – הפסקה של 5 רגעים בדיוק, ודי!…

גם המסך יודע את זמנו ויורד לו בלא סירוב, ואצלנו הוא מתעקש ואינו יורד אלא במשיכת־היד כמו הפרוכת, להבדיל…

הוא אשר אמרתי: רק פעם אחת בשנה אנו זוכים לערך אצלנו “סדר” ומיד אנו שואלים בעצמנו: "מה נשתנה?…

בזמן האחרון אנו פוגשים בעתונינו ידיעות מרעישות כמו בfaits divers של עתוני פריז: יהודי בוכרי לומד שחיטה לעת זקנתו על גרונו, וגנבים מובילים את גנבתם באותומובילים בראש כל חוצות לעיני המשטרה…

בימים האלה יפתח גם פה סניף לאגודת “בני־לוט” שנוסדה ברחובות, כידוע, לשם הלולה וחינגא ויחד עם זה יפתח גם סניף של “בנות־לוט”…

אין מה לדבר, ירושלם צועדת צעדי ענק ממש כמו הצועד־העולמי (Globe־Trotter) שהופיע בעירנו. ואלה מקוראינו שלא זכו לראותו פא"פ, יוכלו לראות את תמונתו בעתון ויזכרו אולי את פאול דיטש…

איך אומרים ה“מכבים” שלנו? – אחת, שתים, שלש! קדימה, צעוד! אחת שתים קדימה ירושלם!…

* * *

וביחוד, מתקדמת עירנו בשפה העברית…

אפילו התיאטרון הערבי ש“קיש קיש” קריא, והצבא האנגלי בכבודו ובעצמו, כשבאים להציג חזיון בפני קהל ועדה אינם מתבישים כלל ומפרסמים הכל גם בעברית.

ישנם כמובן יוצאים מן הכלל, כמו למשל מיס לנדוי… אעפ“י שהיא מנהלת ביה”ס לבנות עבריות שזכו להיות שליחות־מצוה למכירת כרטיסים ל“בזר” דוקא בעברית ודוקא לאחב“י שהם נתבעים ונותנים, כידוע, אעפ”כ נדפסו הכרטיסים בלי שום פסול של אות אחת עברית… ולא זאת אלא שגם המודעות האדומות והגדולות של הGrand Bazar העלו, כידוע, את השפה האנגלית למדרגה עילאה החל מן המחיר 10 ג"מ וכוס תה בכלל וגמור באוילינה דה רוטשילד…

אמנם ידוע לכל כי הגברת לנדוי היא אדוקה ויראת־שמים, ואין כל ספק אצלי כי מדקדקת היא כבת־ישראל כשרה בכל המצוות התלויות ביהדותה, ובטח היא מתפללת בסדור אנגלי עם תרגום עברי, ולמה זה חששה איפוא להוסיף גם במודעות ולכהפ“ח בכרטיסים שלה את התרגום העברי, כמו להבדיל הגויים? אין זאת כי אם לא רצתה, כמנהגה בקדש, ללכת ב”חוקותיהם"…

ואולם, יודע צדיק נפש בהמתו, ומרת לנדוי יודעת את הקהל העברי שלה… יודעת היא היטב כי אחב“י אינם מקפידים חלילה על דברים קטני־ערך כמו השפה העברית; אדרבה, כל מה שתפחית בעברית, ירבו המבקרים ב”בזר" שלה אשר בארץ כוש, אך לא המבקרים את מעשיה אלה… ויפה אמר לי אחד מחסידיה: אל תקרא “בזר” אלא בא זר בנחלתנו…

איני מטיל ספק חלילה גם בכשרותו של המטבח, אשר במלון אלנבי, ואולם חפשתי על המכונית החדשה והאדומה שלו המצויר באותיות גדולות: Hotel Allenby, אפילו אות עברית אחת ל“רפואה” ולא מצאתי… גם זוהי, כנראה, סגולה בדוקה לרכש אורחים יהודים בירושלם!

אגב נזכרתי במעשה שהיה רק לפני ימים אחדים בבית־המשפט שלנו בירושלם, בעו“ד ערבי שנתבע לדין בעון פרסום חוברת נגד הכומרים. היו”ר הקריא את הפס“ד באנגלית ושאל את הנתבע אם הוא רוצה שיתרגמוהו לו לערבית. הנתבע ענה בשלילה תפש את ילקוטו תחת זרועו והלך לו בשביעת רצון. ואולם השופט הערבי דרש בכל תקף להקריא את פסק־הדין גם בערבית… ובהיות שבחדר נשארו רק ארבעת הכתלים, שלח שני משרתים להביא את העו”ד הנתבע והחזיקו בו עד שגמר לקרא לפניו את הפסק־דין בערבית, והכל, כמובן, לשם ה“פרינציפ”…

עצתי אמונה לסופרינו וחכמינו מר סוקניק וחבריו לרשם להם את העובדה הזו לזכרון, אולי תועיל להם להרצאה הבאה…

* * *

לא הייתי רוצה להיות עכשיו במקום אלמאליח וכספי שקנו להם “מפטיר” בענין קרן־הגאולה, ממש תופשים אותם ברחובות מה? לא ראיתם? – ושואלים ממר כספי: איה כספי? ואת אלמאליח הם רוצים לקרע במליח… והם המסכנים קוראים לפניהם פרשה שלמה ומכבדים “כהן” ו“לוי”, ו“ישראל” פשוט “מרנן” אחריהם את ההפטרה הידועה של ישעיה הנביא: כי שדמות חשבון אומלל…

גם שם באמריקה הדברים יגעים. לפי דברי העתונים האמריקנים נראה כי היתה שיחה כזו בין סוקולוב ובלפור.

סוקולוב אמר לבלפור: – האדו־יודו? מר בלפור? האם מרוצה הנך בתוצאות ההצהרה הבלפורית? וענה לו בלפור: טאנקיו! ממש כמו שהנך מרוצה בתוצאות קרן־היסוד…

* * *

וגם פה בעירנו אין הדבר “חלק”, כנראה, בענינו כולל אמריקה…

א“א בקי כל־כך בסכסוכים שפרצו בין ועד־כל־הכוללים ובין כולל־אמריקה ע”א ענין החלוקה; ואולם, עד כמה שיכלתי להבין מתוך העתונות וששמעתי “מה עמא דבר”, נראה לי כי בני־הכולל האמריקני מקבלים שליש נקי מכל ההכנסות הבאות מאמריקה, כלומר יותר מהחצי ברוטו, ומכיון שבשנים האחרונות נסתתמו כל צנורות השפע ממקום אחר, נמצא כי בני הכולל מאמריקה המונה בערך 800 נפש, קבלו כנראה בשנת תרפ“א בערך 5200 לי”מ ובני יתר הכוללים העולים – בן פורת יוסף – ל14000 נפש בערך, קבלו רק 3500 לי“מ, וכ”ז מפני “זכות־אבות” שיש לכולל אמריקה על מדינה ז'…

לא זכיתי להיות בן הכולל הזה ואיני שייך, לאשרי, לשום כולל עני אחר, ואולם בזמן האחרון קראנו בעתונים האמריקנים ידיעה כזו:

ה“פארווערטס” מיום 11 דצמבר 1921 מספר, כי עפ"י תעודות שנתגלו במדריד, נתברר כי קולומבוס זה שגלה את אמריקה היה מגזע היהודים שם אביו יעקב ושם אמו שושנה, הוא היה מהיהודים האנוסים וכסה על דתו מאימת המלכה אלזיבטה ובעלה הקטולי שתמכו בידו לנסיעתו הידועה…

ובהיות שח"ר קולומבוס היה גם יהודי וגם ספרדי וגם גלה את אמריקה, מובן מאליו שיש לנו היהודים זכות מיוחדה על כל אמריקה, וליהודים הספרדים יש, כמובן, “זכות אבות” על כל הכספים הבאים משם…

כנראה, סובבה כל שיחתו של סוקולוב עם הנשיא הרדינג אך ורק בענין זה, ודר' נורדוי ועמו גם דר' יהודה משתדל להעביר את כל כספי אמריקה – – כך אומרים – לידי החכם באשי…

ולא זאת אלא, ששמעתי כי נמצאו בין מקבלי החלוקה בכולל אמריקה כאלה שבנו להם בתים וחצרות למזכרת נצח, וביחוד כאלה שדבקה בהם ר“ל מחלת ה”גבירים" והם זקוקים לרפואות ע“ח הכולל דוקא לשם סגולה, ומשתמשים למחלותיהם במיני סממנים משונים כגון מי־קולוניה, אבקה (פודר בלע"ז) וסבוני־טואלט וכיו”ב ע"ח אמריקה…

מספרים על דר' חזנוביץ, כמדומני, שהיה שקוע מאד בעניני ישוב א"י, כידוע, כי נקרא פעם לחולה, משש את דפקו וקרא פתאם: הוי! המצב מסוכן! נבהלו בני־הבית והתחילו בוכים, אמר להם הרופא: לא החולה מסוכן חלילה, כי אם המצב בכלל של הישוב…

עז־מות

ובכן, ברוך מתיר אסורים! יתבשרו־נא כל אחינו הקרובים והרחוקים בא“י ובגולה כי שלשת היהודים יצאו לחפשי, כל הנאשמים שלנו יצאו ב”ה זכאים, ברוך השם!

ובזכות זה, גם שני הנאשמים שלהם שנתחיבו כ"א ל 15 שנה, קבלו רק שנה וחצי שנה, “כי למה יאמרו הגויים?”…

ואני הלא אמרתי לכם מכבר: אינכם מכירים את “זונבול” אינכם מכירים! הבחור הזה בקי היטב בכל ה“בייביל” שלנו וביחוד בענין של “ויתרוצצו”, וע“כ הוא מניח לעשו וליעקב להתרוצץ ולפוצץ פעמים אחדות בשנה הן ביפו והן בירושלם עיה”ק, ומיד הוא עורך עליהם מין פרטיכל ומאשים, כמובן, את שני הצדדים, ורק הוא יוצא תמיד זכאי…

ואגב הוא משתמש לעשות טובות לחגי תרי צדדין: פעם הוא נתבע לישראל ונוטל את כולם ואחר הוא נתבע לישמעאל ונועל דלת בפני ה“מופסים” [מורים, פקידים וסופרים־הערת מגיה]… אדמת נור בבית־שאן להאי גיסא ומגרש היונים לאידך גיסא, כנראה לשווי המשקל… היום קאזים ומחר ויצמן, לקיים מה שנאמר: אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך! – בקצור, הוא הולך ונעשה ל“בעל־טובה” לשניהם והכל, כמובן, מפני דרכי שלום…

* * *

ובשביל “שלום־בית”, מביאים משטרה גם מאירלנדיה. האנגלים החליטו, כנראה, לעשות את ארץ־ישראל באפן גלוי ופתוח לאיירלנד (בז’רגון: הארץ שלכם!) ואולם הצרפתים מוסיפים כדרכם נקודה מרובעת ושחורה בראש, – רמז לPoint Carre שלהם – ואומרים פשוט אירלנד (כלומר, הארץ שלה…). ואולם איך שיהיה, כלל זה נקוט בידי: כשלוחצים בזנב החתול, מיד הוא צועק ומילל. וכשהם צועקים בעתוניהם ומתכוננים, כנראה, לצעק גם בחוצות נגד ה“יד החזקה” של “אירלנד”, מסתמא לוחץ אותם דבר־מה וכואב להם, ורוגזו של עשן סימן טוב הוא ליעקב…

גם אצלנו עושים “ויצעקו” ומיללים כחתולים בזמן האחרון נגד “דאר־היום” בגלל המאמרים ע“א ה”משכורת השמנה"; מסתמא לוחץ גם אותם דבר־מה ומכאיב את ראשם… הן זוהי באמת מלחמת־הקיום בשבילם, ממש דררא־דממונא יש כאן, ומה לא יעשה יהודי בשביל פרנסה? ומכל־שכן פרנסה שמנה כזו?…

מספרים כי בהגיע המאמר הראשון בדאר היום ע“א המשכרות השמנות, לידי אחדים הפקידים העליונים בועה”צ בא להם מיד רפיון־ידים וביחוד “פיק”ברכים…

ומוזר הדבר באמת: קראתי את ה“קינות” שכתב ל. י. (ר"ת מ לא־יפה) עפ“י הזמנת אדונו בעתונו וגם את תשובת ההנהלה עצמה קראתי גם את מכתבו של רבניצקי שפרסם, כנראה, בכונה בדאר־היום כדי לקיים את דברי הסופר בן־עמי במכתבו נגד הבזבוז בטון של רוגז, כביכול. (אכן זהו חדוד נפלא מצד מר רבניצקי!) וקראתי אפילו לכבוד שבת את גלגולה של “הבמה” הקטנה, הזועק שבר במאמרו הראשון. הזדיינתי במשקפת גדולה וחדישה מהלבורטריום הגדול שלי, חפשתי ובדקתי יפה יפה, יגעתי ומצאתי בה כל מיני חידקים וטפילים למיניהם בדמות “כדורים” קטנים, אדמונים ושחורים השורצים שם לרוב. איך שרים שם ב”אופירה“? – “עולם נבזה! עולם ארור!”, ואולם אחרי חופש מחופש לא מצאתי בכ”ז את העיקר הכחשה כל שהיא על העובדות שהביא דאר־היום בדבר המשכרות…

* * *

רצה הקב“ה לזכות את ראשי ה”מזרחי" ונתן להם “תורה”, – “ארץ־ישראל לעם ישראל עפ”י תורת ישראל" – ומחמת רב טרדותיהם ב“דביר” קדשנו, בשבת “תחכמוני” – לא זה שנתלה באילן גדול! – ב“פועל” המזרחי, ב“צעיר” המזרחי וגם באגודת ה“נשים המזרחיות”, – הם לומדים את תורתם על רגל אחת, דהיינו: ואהבת לרעך כמוך! ואומרים: מה אתה – 150 פונט לחדש, אף אני כמוך! וכלם מקבלים “עליות” שמנות לתורה – מעלין בקדש ואין מורידין! – איש איש עפ“י “התור” שלו וביחוד הרב הכהן הגדול היודע ב”ה לצוד “דגים” במים עכורים, ואומרים כלם: זו תורה וזה שכרנו…

אגב זכרתי מעשה בכפרי אחד שהיה נדחק לכותל ה“מזרחי”, שפעם בשמחת תורה בשעת ההקפות רקד וצהל, שלא כדרכו, חבק ולפף את התורה בכל מאמצי כחו, וכששאלו אותו: לשמחה מה זו עושה? ענה ואמר: איך לא אשמח בתורה זו שהצילה אותי כמה פעמים?… רק שבועה אחת קטנה והריני פטור מתשלום… זו תורה וזה שכרי…

לפני גמרי את שעורי זה קבלתי מכתב מתלמידי בצפת:

לרבי ומורי מוהר"ר עזמות שיחיה,

שלום וברכה!

הנני בא בזה להודיעו לטובת הכלל שמהיום והלאה יזהרו כל אלה שיש להם חליפת מכתבים ומעונינים הם שכל מכתביהם יגיעו ביפשא“ק לצפת עיה”ק, ויזכרו לכתב על המעטפה במקום צפת את המלה כאן, כי הנהלת הדאר במחוז כנען הכירה, כנראה, את עירנו צפת תחת השם “כאן”, וכל הפקידים קבלו כבר פקודה בנידן זה, וראיה לדבר: בשבוע שעבר נתקבלו פה מכתבים שנשלחו מחיפה עפ"י הכתבת:

ההנהלה הציונית

כאן.

והם באו ב“ה ישר לצפת ובהיות ששמעתי כי פקדו בדאר שלכם בירושלם על הפקידים העברים לכתב באותיות לטיניות את כל הכתובות העבריות ואמרו להם: Nobody wants your hebrew!”" בטח יכתבו גם את המלה “כאן” בלטינית Cannes, והמכתבים לא ילכו חלילה לצפת כי אם לעיר קן ויפלו, מי יודע? – בידי לויד־ג’ורג' או חלילה פואנכרה?… כמו שנאמר: אל תסתכל ב“קנקן” אלא במה שיש בו…

וכבר קרה כאן בשבוע זה מקרה שכזה: צעירה אחת מצפת, נכדתו של הממונה מזיטומיר, נסעה לאמריקה ושלחה משם מכתב מזכרת לידידה שנשאר בצפת – אחד מתלתלי ראשה… והוסיפה, כמובן, כמה פסוקים משיר־השירים, כנהוג… המכתב החביב התגלגל עד עיה“ק צפת על שם הבחור אליה ה__ת ואולם בהיות שהפרונקא, כלומר מחלק־המכתבים, אינו מדקדק כחוט־השערה: עם הצדיקים בצפת וביחוד עם מכתביהם, הלך ומסר את המכתב למי? – לא לאליה אלא לרבי אליעזר מ__ת יהודי בטלן, חרד קיצוני שיש לו בן באמריקה חכה למכתבים ובשורה שנכדו יהיה לבר־מצוה ויניח תפילין… פתח את המכתב ומצא בו את התלתל וחשב כי נכדו קצץ את פאתו ר”ל ושלח לזקנו כדי להקניטו, ונתעלף. המכתב הזה מונח כאן עד שיבוא אליה מ__ת, בעל המכתב האמתי.

* * *

ויודע אני מעשה שהיה בשלשה מפפקידינו העליונים שהיו מסובים אל שלחן אחד ברעד־הצירים ודברו על הקדמה הגדולה שעשו בדבור השפה העברית.

פתח הראשון ואמר: רצונכם אולי לדעת כיצד אומרים Please בעברית? אני למדתי מלה זו בתל־אביב ובעל־פה: בבקשה!

– לא! לא! Mistake! קרא השני בגאון – אני שמעתי מפי הגברות ככה: ק…בבשה!

קפץ השלישי, ואמר:

– לא הא ולא הא! אני חזרתי היום בבקר יותר מחמשים פעם על המלה הזו למען אזכרנה! אומרים…? How do you say it… בקב… לא! בקקשה!…

כמובן שכל השיחה הזו נסבה על המלה הידועה: בבקשה…

ועוד מתאוננים כי שפתנו עזובה, עלובה ואין דורש לה בועד־הצירים…

* * *

ולסוף – מכתב קטן:

לכבוד מורי היקר עזמות, שלום!

קראתי בשעורו האחרון בהסתכלות בנוגע להדפסת המודעות של חבורת “קיש־קיש” בעברית ושל רב' לנדוי באנגלית…

ואני, תלמידו הותיק, שמצאתי את דבריו כנים, הנני להביא לו עוד עובדה אחת שבטח תענין אותו:

בעל הראינע הגדול “ירושלם”, הארמני, יוסף איסטיפאן, מעסיק רק פועלים עברים ומציג בכל ימי השבוע, חוץ משבתות וימים טובים. והנה הופיעו השבוע המודעות של “ראינע” חדש שנקרא בשם “בין־לאמי”, שבעליו הם יהודים חרדים, ומעסיקים רק פועלים זרים, רק בכדי שיוכלו להציג בשבתות וימים טובים, מפני שחושבים הם כי בזה יתרבו קופציו היהודים.

והנני תלמידו המקשיב מ. א.

עז־מות

התזכרו עוד, חביבי הקוראים, את המעשה בקדרה שספר שלום־עליכם באחד מספוריו?

אשה אחת התקוטטה בחברתה על שהשיבה לה קדרה שבורה תחת השלמה, ששאלה ממנה. וזו השיבה: ראשית, הקדרה השאולה היתה שבורה, שנית – החזרתיה לך שלמה, שלישית, לא שאלתי ממך קדרה כלל, ורביעית, רביעית… יכנס הרוח באבי־אביך ואין לי עסק עמך כלל וכלל…

כלפי מאי ספרתי לכם כל זאת? כלפי זה שאהרנוביץ טוען ב“הפועל־הצעיר” האחרון בענין “קרן־הגאולה”. ראשית, הוא אומר, קרה פעם שיהודי א“י רצו לתת לקרן־הגאולה, ואמנם לא נתנו! שנית, הכסף שנתנו יהודי א”י לקה“ג נמסר להסתדרות הציונית. שלישית, איזו זכות יש בכלל ליהודי א”י לדרש דו“ח על כספם ולצעק: “היכן הכסף? על מה הוצאתם אותו?” ורביעית, רביעית – ליהודי א”י “שהם תמיד בבחינת מקבלים” נתן דו"ח? מכת רביעית נתן להם! “פשאלל וואן!” זוהי דמורלזיציה, סנסציה “דאר־היומיזציה!”…

משל למה הדבר דומה? לתלמיד זה שבא לפני רבו וצעק: רבי! מנחם־מנדיל רצה להכותני! שאל הרבי: מנין לך שרצה להכותך? – כיצד? ענה התלמיד, יודע אני שרצה, משום שהכה אותי… גם יהודי א“י רצו לתת משום שנתנו, אבל לא “מכהו” כמנחם־מנדיל זה… א”י הקטנה והעניה נתנה יותר מכפי יכלתה ויותר ממה שקוו ממנה, יותר אולי ממה שמוציאים זבוטינסקי וקולונל פטרסון לנסיעותיהם באמריקה ויתר השד“רים של “כולל ציון” במלוני־אמריקה ע”ח “קרן־היסוד” עד שאין ה“חלה”, כמו שאומרים, מספיקה ל“המוציא”… וזאת התרומה אשר לקחו מאתם – לא “פלידזיס” חלילה – כי אם זהב וכסף ונחשת, כמו שכתוב, מטבעות הראויות להתכבד, טבין ותקילין, תכשיטי זהב וכסף, כל שכיות החמדה וכל כלי מילת, והכל נתנו בעין טובה, בלב שמח וביד פתוחה, והראי־נע יוכיח! יהודי א"י “רצו” כלומר נתנו עוד דבר קטן – את נפשם ולבם…

ומאימתי שואלים יהודי א“י דו”ח על “קרן הגאולה”? משעה שהכהנים נכנסים לאכל את תרומתם… ולא זאת אלא שבזמן האחרון הם נוהגים להתפלל עם ה“עבריינים”, על דעת־הקהל, ואומרים: כל נדרי ושטרי ונכסי דאינדרנא לקרן־הגאולה, בכולהון איתחרטנא… חשבונא לא חשבי ונדרנא לא נדרי! שטרנא בטלין ומבוטלין, ונכסנא לא שרירין ולא קיימין. – ו“דאר־היום” עונה אחריהם בקול ג“פ: כי לכל העם בשגגה… עפ”י נוסח ספרד מוסיפים בלחש: על הראשונים אנו מצטערים…

ואהרנוביץ זה אינו קובל חלילה על רבו “דאר־היום” שבא לדרש דו“ח, אלא על מה הוא טוען? – על ה”טון"… (לא טון זה שאינו מקבל משכרת גם מהועד־הלאומי!) מספרים כי שמש אחד הטיח פעם דברים כלפי הגבאי שלו בעניני ההכנסות והנדרים של בית־הכנסת, והכריח אותו הרב־דמתא כי כל מה שאמר נגד הגבאי הוא שקר. מה עשה השמש? עלה על הדוכן, דפק על השלחן ואמר: "רבותי! כל מה שאמרתי נגד הגבאי – הוא שקר?… אותם הדברים ממש, אלא בטון אחר… איך אומר הצרפתי: C’est le ton qui fait la chanson! העיקר, מבינים אתם, הוא הטון!…

הוי, מי יתנני סופר בעתון ובעל “טון” כשלמה־בן־יוסף למשל, ויסדתי עתון חדש בשם פועל צעיר… אפשר שהיה ממלא תפקיד יותר חשוב מ“הפועל־הצעיר” בהא הידיעה ובגרשים…

* * *

ושוב מעשה לא בשמש ביהכ“ה ולא בה”פועל־הצעיר" כי אם בעתון רוסי אחד שיצא במאמר חריף נגד הממשלה הרוסית וכתב בפירוש כי חצי פקידי הממשלה מקבלים שוחד וגם משכרת גבוהה ומבזבזים את כספי הרשות, מיד נתבע לדין והכריחו אותו להכחיש את דבריו. למחר פרסם העתון הכחשה כזו: בזה אנו מודיעים שוב, כי חצי פקידי הממשלה אינם מקבלים שוחד ולא משכרת גבוהה ואינם מבזבזים את כספי הממשלה…

כלפי מאי ספרתי לכם זאת? כלפי זה שאתם אומרים “בזבוז”… יודע אני למשל רב’ל אחד שכהן פאר ושמש בקדושה בעירה קטנה בבסרביה, ק“ק זוטא ופעוטה, וקבל מהקהלה ששים רובל בבת אחת, כלומר 6 פונטים בכספנו לחדש – עכשיו אפשר להשיג 25 “רב’לים”כאלה במשכרת שהוא מקבל בכל חדש בירושלם… אז בבואו לא”י נסע במחילה במחלקה השלישית מפני שלא מצא מחלקה רביעית ועכשיו “הכהן הגדול מאחיו” נוסע לקונגרסים לא חלילה במחלקה ראשונה כצירינו ומורשינו אלה ב־Cabine de luxe, כלומר בחדר־מותרות, כבן־מלך ממש! וזה דרכו בקדש הן בים והן ביבשה, הן בעיר והן בכפר, והכל ב“ה בכח “התורה”, כי תורה נמשלה למים ואין מים בלי “דגים”, וכשנושב רוח “מזרחי” הארצנו, אומרים החוקרים, אשרי ה”דייג"…

ונוסעים אצלנו ב“ה לא רק רבנים כי אם גם אכרים פשוטים… נמצאתי ברכבת ההולכת מיפו לחיפה ושוחחתי, כנהוג, עם שכני, יהודי עשיר מסיביריה, שישב עלידי במחלקה השלישית וספר לי על מגרשיו בת”א ואניותיו בים המלח… פתאם נשאתי את עיני וראיתי מרחוק שני אכרים ממנחמיה עם מוקידם (? המגיה) הגדולים ופניהם השזופות, יושבים להם בהרחבה במחלקה – השניה! כשהגענו לאחת התחנות נכנסתי עמם בדברים, ושאלתי מהם, כמנהג נוכרין יהודאין על מטרת נסיעתם, וספרו לי כי נשלחו לירושלם מטעם המושבה בעניני ה“קהל”, ומיד הבנתי את סוד המחלקה השניה…

ומעשה אבות ירשו בנים…המזכיר של בני־בנימין נסע אף הוא ברכבת מיפו לחיפה, ולפני צאתו לדרך הודיע להכהן בז“י להפגש עמו בתחנה, כי דבר נחוץ לו אליו. חברו זה בא אל התחנה ובהגיע הרכבת רץ לחפש את המזכיר במחלקה השלישית לא מצאו, בקש גם במחלקה השניה ולא מצאו, בינתים נסעה הרכבת ושם ריקם… אח”כ נודע לו כי ראו את המזכיר יושב במחלקה הראשונה…

ושוב מעשה… סליחה, רבותי, כאן מחויב אני להפסיק, עפ"י פקודת העורך הראשי, חושש הוא פן לא אגמר היום במעשים ובעובדות כאלה…

* * *

מוטב שנדבר קצת בענינים יותר משמחים – בענין “משקה” של ה“כרמל־המזרחי”…

את זה לעמת זה עשה אלהים: בשעה ש“בני־לוט” שלנו ברחובות קבעו להם אמרה לימי החרף: “אלמלי היה הגשם יין כי אז לא היה בוץ בעולם”, אפילו ב“אחוה” וב“כנרת” (גם בראש־פנה יש בוץ, אבל שם החליטו בני־בנימן לשמר על הקים" ולבלי לבטל את הבוץ הישן שלהם) – בשעה זו אסרה אמריקה את היינות גם “לקדוש” ול“הבדלה”, וה“כתריאליק” שלנו מחויב לשוב במחילה לראשון ריקם ולא מיין אלא מכסף “לחיים”!…

אגב, קבלתי מאחד מתלמידי באמריקה ידיעה ע"א מעשה מוזר בבקבוק יין־שרף. בין יתר דבריו הוא כותב לי לאמר:… "השופטים בעירנו נבוכים מאד, הוגש לפניהם משפט משונה שלא היה כמותו בתולדות המשפט האמריקני ואינם יודעים אם לזכות או לחייב.

לפני שלשים שנה כאשר בנו את בית־התפלה של ה“פריסביטירטאנים”, שם פועל לץ בקבוק יי“ש בין נדבכי־הלבנים והכניסהו בגוף הכותל. בינתים נתקבל חוק־הפכחון האוסר מכירת יין־שרף. עכשיו עומד בית־התפלה למכירה והקונים יראים פן יבטלו את הקניה בגלל הבקבוק הפסול. ולא עוד אלא שעפ”י החוק החדש רשאית הממשלה להחרים לא רק את היין, אלא גם את הדבר שבו נמצא המשקה, כעין חבית, עגלה וכדומה, מעשה המשמש בסיס לדבר האסור, כידוע. נמצא שהממשלה יכולה להחרים את כל הבנין משום ששמש כלי־קבול למשקה האסור, והשופטים בעירנו נבוכים".

לדעתי, טוב שהשופטים באמריקה יפנו בענין זה למשפט־השלום של “בני־לוט” או להסתדרות עורכי־דין בעירנו, לאחר שהשלימו ב"ה שני הצדדים, והרכיבו עליהם נשיא אנגלי…

ועוד דבר משמח: זוהי ה“אופירה” העברית שהוצגה אמש בתיאטרון “ציון” כשהופיע “השטן” על הבמה, פתח בשירה ואמר: אולם ארור! אולם נבזה!" לא ידוע עדיין אם זוהי טעות ה“בחור הזעצער” המחליף עיינין באלפין, כהני גלילאי, או אולי פשוט מפני שהאולם היה ריק… בכל אפן לב חדש" עמד לו הפעם לשטן…

ואולם, אמש לא היה “אופי־רע”, כי אם אופירה אמתית, וקולות “הידד!” עוד־פעם! למזמרים ומחיאות כפים רועשות ל“פרימדונה” המלאכית שלנו, קהעו בהם לא לב־חדש אלא נשמה חדשה…

אימתי נזכה לשמע את “שולמית” ו“בר־כוכבא” ולא את “גד־גדוד־יגודנו”? (סליחה: אוניגין איבגינה!)

* * *

גם בשבת זו ירציא לנו, כנראה, הסופר החביב מר דרויאנוב בבית־העם ע“א ה”פולקלור".

מתוך הידיעה האחרונה שבאה בעתוננו על ה“קטורת” בשבת שעברה, נראה כי הוא יודע לספר באפן נפלא ובהתלהבות גדולה “ס’גערט וזש א רויך!”…

עז־מות

מי שאמר פעם את הפסוק: “מכל מלמדי השכלתי”, לא נתכון כנראה אלא לשכנינו עכשיו.

התנא רבי ישמעאל למד מאתנו ב“ה בשקידה רבה את כל חכמת “ויצעקו”, ויותר ממה שלמד מישראל את המדות המשובחות של חבת א”י למד אל אספת־הנבחרים ואל “משלחות” לחו“ל ושאר מיני אגידות, ועכשיו לא רק “הידים ידי עשו” כי אם גם “הקול קול עשו”… בקרוב ילמדו מאתנו גם את חכמת המסים, ויהיה גם ה”כל־כל־ישמעאל"…

ולא זאת אלא שהתלמיד עלה ב“ה על “הרבי” – ולורד נורטליף יוכיח! כשבא מן הדרך ללוד ולא הספיק עדיין להצית את סיגרתו ה”אי־הבנית" ולעשות את בלורית ה“נפוליונית” (מדוע לא הפונטית?), מיד הקיפה אותו כתנור של עכנאי, “משלחת” שלמה של “עמון ומואב” ובמבמו אותו במברקים של אגדת “ידו־בכל־ויד־כל־בו”, ו“הדור הצעיר”, ו“אגודת־הנשים”, המרכז, ועד־הפועל והמועצה – הכל כמו אצלנו ב“מזרחי” להבדיל אלף הבדלות! והכל, כמובן, לשם שמים ובשם הצדק והיושר, כידוע…

* * *

למסתכל מבעד למסוה, נתן הנשף לכבוד פיליפ גריבס בשבוע זה, חומר רב להרהורים ולמחשבות. רק בירושלם עיה“ק יכלו לראות דר בכפיפה אחת קהל כ”כ מגוון: המושל סטורס ועורך “הארץ”, – ככתוב בפרשת “בשלח”: נבוכים הם ב“הארץ”… שני הרבנים הראשים בתלבשתם השונית (זה אוסר וזה מתיר, זה מטרף וזה מכשיר – ומטבח אלנבי יוכיח!), סופר ה“תיימס” והחזן המפורסם מורגנשטרן בצילנדרו. גם מנהלי בנקים, סופרים, סוחרים אשכנזים וגם ספרדים (בסמרטוט הרוסי שהופיע לשבת זו הם קרויים “צפרדעים”… “טהורים”… תחת מאמר בשם “שחין”…) וביחוד עורכי־עתונים, ועוד ועוד, ושם בפנה בין שאר נושאי־הכלים נמצא גם עבדכם העניו החו"מ.

זכינו לשמע את הדרשות “הקצרות” של הרבנים, וביחוד את ה“מי־שברך” הנהדר של החזן מורגנשטרן. אכן זה נפלא! את תפלת “השחר” אפשר לשמע גם בערב שבת ב“חורבת” ירושלם… ואולם בשמעי מפי מר גריבס את המעשה ברוסי שגלה לו זיופי ה“פרטי־כלים של זקני־ציון”, ובראותי את השמחה על פני הקהל זכרתי את הפתגם הידוע: “אימתי ישמח הקבצן? – כשהוא מוצא את אבדתו”. ועמך ישראל שמח בכל הדורות על הנער שגלה לאחשורש את אשר עשה לו מרדכי, ול“יהודים היתה אורה”, או על איזו ילדה נוצרית שנמצאה סוף־סוף, וניצלו ישראל מעלילת־דם, ברוך השם, וביחוד על הרוסי מקושטא שהציל את זקני־הציונים מעלילות שוא…

וצריך להודות, כי הנשף הזה הצליח בצניעותו ובטוב טעמו, והעתון ההגון, המנומס והמדינאי – בשלשה דברים עתון זה ניכר: ב“בקיסו” (קרי “קלס”!), בקשקושו, ובכעסו… הראה את כל גדל נשמתו בזאת שנתן פנה קטנה לכבוד הנשף של גריבס, כמו שמדברים על ענין פשוט. בודאי, כשבא אחד מבני־רוסיה, והשתדל לערך נשף לכבוד הכושי, מיוצאי חלציו של שלמה המלך שעשה פעם “פלירט” לזקנתו של הנסי הזה, כידוע השתתפו גם ראש ההנהלה הציונית, גם ראש הועד הלאומי וגם מנהל הכשרת הישוב ו“הארץ” השתטח לארכו ולרחבו על המעשה של מלכת־שבא וקשקש בכל עמודיו האיסטיניסים כדי לפאר ולרומם את הנשף החבשי ואת שאר־בשרם השחור… ואולם מי זה גריבס? – הן זהו רק בא־כחו של ה“תיימס” שבדו ה“סנבלטים” מלבם וקראו לו בשם “המעצמה השביעית” בעולם, ומי זה נורטקליף?… בינינו לבין עצמנו, הרי הוא סך־הכל, בעל ה“דאר־היום” האנגלי בלונדון ועוד איזו עשרות של עתונים קטנים כאלה שאינם מגיעים אפילו לקרסולי העתון הקלס שלנו וביחוד עם ההוספה ה“מסחרית” שלו; זהו ענין רק לבעלי ה“דיילי־מייל” העברי בירושלם להובילו ל“ראשון־לציון”, להגיש לו תנ"ך עברי עם כתבת: “למה רגשו גויים?” מעשה מחשבת העולה להם מסתמא בכמה עשרות פונטים, וגם להצטלם עמו במשרדי הסולל… זהו ענין גם לעוד אנשים כאלה כמו הנציב, לורד רידינג, אלנבי וכדומה.

הוא אשר אמרתי: החיים אינם אלא שורה ארוכה של הפתעות. כשיצא “גלוי הדעת” נבאו ל“דאר־היום” כי מות ימות בקרוב מאד “מיתה רוחנית”, והנה מאז עברו כמה חדשים וקו בריאותו הוא ב“ה טוב מאד. הלורד נורטקליף, שהוא כידוע, מומחה למחלות עתונים בדק בריאתו ואינו מסכים, כנראה, ל”דיגנוזה" של “הד”ר הפילוסוף" וחבריו…

* * *

תלמידי הרבים ישמחו בודאי לשמע ולדעת כי בשבוע זה יגמר הקורס השנתי של שעורי־ההסתכלות, ובתור מבחן ינתן להם שעור שלם לדוגמא ב“זיאולוגיה” כדי לקבל את תעודתם ולעבר לכתה השניה…

* * *

בינתים, כדי לסיים ב“כי־טוב”, רוצה אני להביא גאולה לעולם ולמסר לכם דבר בשם אומרו, בשם הבישופ האנגלי שלנו:

מעלת כבוד הבישופ בעירנו מצא סמך לדבר שהאנגלים הם באמת יהודים, וראיה לדבריו הם ארבעת חלקי הממלכה האנגלית העקריים: Jreland, England, Welsh, Scotland ועכשיו צא ועשה מהם נוטריקון ויצא לך JEWS.

עז־מות

רבי עזמות אומר, מנין שכל מכה ומכה שהביא הקדוש־ברוך־הוא עלינו בירושלם היא של ארבע מכות? שנאמר: עץ “חיים” אחת, תרנגל מ“בני אדם” שתים, “חיות” הקדש שלש ומשלחת מלאכי רעים ארבע, וחכמים אומרים: "סטרא־אחרא, שושבינא־דמלכותא למשלחת, חמש…

* * *

ועכשיו, נניח נא את הפוליטיקה ונעסק קצת בפרשת “מסעי”:

לפני זמן קצר חזרתי מעבודתי ביפו לירושלם ובדרך, סמוך לרמלה, פגשתי באוטומוביל אץ רץ במהירות הבזק ליפו ובו ישב לו ביחידות אדון “בפקדך” – דרך “כוכב” מפקידי ועה"צ ועף בעצם הצהרים להציל את הישוב…

לא עברו רגעים והנה הגיע לאזני קול שופר. נשאתי עיני למרחוק וראיתי בדרך אוטומוביל שני מתגלגל ורץ לפנינו, עמוד ענן של אבק הולך אחריו, קול השופר הולך וחזק וסביבו נשערה מאד… מה כל החרדה הזאת? מנהיג המכונית יושב־ראש ומאחוריו ישבו שני מנהיגי הדור, מחברי ההנהלה הציונית שרצו ליפו…

אחר שעה קלה הגענו לבאב־אל־וואד ומצאנו שוב אוטומוביל – הדר' יצא בגפו ליפו בעניני הכשרת הישוב…

ונתעוררה בי אז שאלה פשוטה: האם לא יכלו כל האדונים האלה, שיצאו ממקום אחד, בזמן אחד ועל כיס אחד, לנסע באוטומוביל אחד?…

ואולם התירוץ הוא: לפנים היו בני “הישוב הנרקב” רצים כסוסים, אוכלים בצלים ובונים את הישוב, ועכשו, רצים בלי סוסים, אוכלים את הישוב ובונים “בצלים”…

* * *

ולא רק בבצלים עוסקים עכשיו, כי אם גם בנטיעות ממש. ובתי־הספר יוכיחו!

תמול נדחקתי “עם כל הנערים” ולויתי את התהלוכה הענקית והנהדרת, בן פורת יוסף, של כל בתי־הספר העברים עדי ויגיענו למגרש אגודת “בוני־בית… מפני הלחץ זו הדחק, לא זכיתי לשמע את כל הנאומים ואולם ראה ראיתי אחד המורים שנטע אילן קטן וקרא בהתפעלות גדולה: ילדים!… כאן… בין שדרות העצים האלה נצא כלנו לטייל “לרוח היום”… וכל התלמידים מחאו כף וקראו אחריו: הידד! ובשעת מעשה זכרתי מעשה בהירשל אוסטרופלר שמצאוהו פעם ביום חרף שוכב במגרש בתוך הבוץ. – הירשל! מה אתה עושה כאן? – “אני מתחמם אצל התנור… מבינים אתם? החלטתי לבנות לי בית על המגרש הזה, ועפ”י התכנית שלי יהיה פה התנור… ולע”ע אני יושב אצלו ומתחמם…

עברתי ב"ה את כל הארץ לארכה ולרחבה וראיתי על הר־כנען מגרשים רחבים, חוצות ישרות ומרווחות, בנינים נהדרים, מסודרים ומהוקצעים על הניר…

בטבריה נכנסתי לרוקח (לא זה שבנה את “נוה־צדק”!) והנה הוציא לפני מן התיק מגלה שלמה, כבדני ב“גלילה” ופרשנו אותה כשמלה, ולפני עיני השתרעה עיר שלמה וחדשה בשם “אחוזת בית” – ממש כמו ב“תל־אביב!” – עם גנים מרובעים וביציים, שדרות עצים גבוהים ו“סקוויירים”, ואגב זכיתי לראות גם תמונת־תצלום מכל חברי הועד של העירה הבנויה על תלה בתכנית…

גם בחיפה “החליטו” לבנות “אחר הפסח”; לע“ע קראו את הילד בשמו לפני הולדו. ומחכים שם לבנדרלי שיביא את ה”איפוהיקי"…

ובעיר הבירה מברכים ואומרים “נבנה ירושלם” – בלי “מזומן”… חג הנטיעות, שהיה צריך להיות בט"ו בשבט, כנהוג נדחה גם אישתקד וגם השנה מחמת קלקול האויר. אין זאת כי אם מעכבים הגאולה מן השמים ואת קרן־הגאולה מן “הארץ”…

* * *

ובכ“ז, אין מה להתאונן, ירושלם שלנו מתפתחת וצועדת צעדי ענק על דרך הקדמה: רוצים אתם “בפלורט” עברי ובכל “הני מילי מעליותא” הלקוחים מספרי “חופת התנים” ו”הזרע למינהו" – תוכלו לראותם בחלונות הראיה של בתי מסחר הספרים בעירנו… יש גם הסתדרות “אינטרנציונלית” של כל מנהיגי האוטומובילים. לפי הספירה האחרונה, הגיע מספרם בעירנו עד 526, בגימטריא מכונית… ויש ב“ה גם “אוברקנטור” בעירנו וקונצרט לחזנות… כנראה, נתפעל הרה”ג סטורס מתפלת החזן מורגנשטרן בקבלת שבת, וביחוד מסלסוליו ב“וירקידם כמו “עגלה”, ו”שריו כבן רעמים“… ומנעים זמירותיו ב”לכה דודי“: “סוף מעשה במחשבה תחלה”… חבל שלא הביא עמו גם את הראיס־בלדיה לשמע את תפלת “במה מדליקין”? – לא ב”ירוקה שעל פני המים" בבית־ישראל ובאחות… אגב, משבח אני את החזן שנעתר לבקשתה של “עזרת נשים” לזמר לטובת בית המשוגעים. מוסד זה נחוץ מאד בעירנו, ביחוד בזמן האחרון, לא רק ל“רופא־עינים”, כי אם גם בפתיחת מדור חדש לתרנגולים מ“בני אדם”… ובזמן האחרון יש גם אספת הנבחרים בלי נשים ובלי חרדים, בלי מזרחים ובלי מערבים, בלי ספרדים ובלי מסים… כי למה נספר? טוב מאד לשלם מסים כשם שטוב מאד למות בי"ח ניסן, כידוע אבל לא אנכי…

* * *

רצה הקב"ה לזכותני בקצת חומר לשעורי זה, מה עשה? הלך ועשה נשף לכבוד חג היובל של קרן־הקימת ונתן רעיון בלב המסדרים להכין בנשף זה גם צד התולי ומצחיק עד לדמעות, ממש כמו בראי־נע…

ראשית כל, למדתי פרק חדש בהלכות המסחר, שלא זכיתי לפגש אפילו במאמריו של ה“בנקאי” הידוע. לפנים היו היהודים עושים סחורה בעפר א“י, ועכשיו עוסקים ב”נשמת ישראל“… וסחורה זו נמסרה במונופולין, כפי דברי התלמיד־חכם שלנו, רק “לחיות ולאדמות” של קרן־הקימת… לתכלית זו נפתחו חנויות “המשבר” לנשמת־ישראל לא חלילה בראשון, גם לא בזכרון אף לא ברחובות, כי אם דוקא בבן־שמן בלי־שמן, דוקא “בקרית־ענבים ואך ורק בכפר “באושים”… ומכיון שאי־אפשר לערוך את “נשמת ישראל” כידוע, מוכרים אותה ביקר גדול דהיינו בתקציבים ובדפיציטים של קה”ק ועושים לה רקלמה לא רק בעתונים כי אם גם בנשפים – ותמונות ה”קסם" בנשף יוכיחו!

וכאן מתחילה הקומודיה: טשרלי טשפלין זה המסכן, כמה יגיעות יגע, כמה כרכורים כרכר וכמה העויות ומעשים עשה עד שעלה בידו להוציא צחוק מהבריות, והנה אך הופיע מר ס. שלנו ופתח פיו לבאר את התמונות, פרץ צחוק מפי הקהל שהתעקש הפעם ודרש ממנו לדבר רק אנגלית… עמד קוממיות על הבמה ודבר לפני הקהל בחם ובהתלהבות – הוא חושב זה ברצינות… – הנה לפניכם הילדה… ושם בין זוג־הפרים, אתם רואים? מתלבטת נשמת ישראל… והנה דגניה… וזו ביצה שנולדה ב“יום־טוב”, לא כביצי הקולוניסטים במושבות כי אם ביצה שהורתה ולידתה בקדושה, בת חוה של הקרן־הקימת… ובהופיע לפנינו דיר של תרנגולים מנקרים בגל של אשפה (לא זו של אגודת ישראל!) הגיעה הטרגי־קומידיה למרום קצה, הנואם פרש את שתי ידיו, אחת לקהל ואחת לאשפה, ויצא מפורש מפיו בקול רועד: כאן יהודי! של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש! התחיל הקהל מתרגש ומרב התפעלות נשמע פתאם באולם קול קו־קו־רי־קן!… “והנה יער־הרצל… זה היער שכ”כ הרבו להתלוצץ עליו“… והאמת עלי להגיד כי מרב העצים לא ראינו את היער… גם לא את בן־דב שצלם את נורטקליף ב”הסולל"… והנה מתוך היער יצאה היד השחורה, (לא זו של ה“טירוריסטים” החדשים בעירנו) והושיטה לנואם תאנה גדולה לא מעצי היער כי אם באצבע משולשת… המסך ירד ו־Finita la comedia…

* * *

בעתון “ההגון” מיום ראשון העבר קראתי ידיעה נעימה כי בית־הדין בוינה זכה את הסופר היהודי ארתור שניצלר שנמסר לדין בגלל חזיונו החדש “גשם”.

אינני בקי כ“כ היטב בספרות הגרמנית כעורכי ה”עתון" הזה, ואולם עד כמה שהספקתי לחקר ולדרש מפי אנשים הבקיאים בשניצלר כיהודי כשר ב“אשרי”, נראה לי שה“גשם” הזה ירד רק ב“הארץ”. ואם ל“דייטש” – הניחו לי! חפשתי ומצאתי את סוד ה“גשם” (לא את סוד המלחמה!). ארטור שניצלר חבר מכבר חזון קצת חפשי בשם Reigen ופירושו בעברית “רקודי־המעגל”, והנה עקמו את הכתוב וקראו Regen, כלומר – “גשם”… המתרגמים של העתון ההגון יודעים ב"ה לגלות “מלונים” חדשים באמריקה בשם Letters Home וגם שורדים “ציונים” בלבנון כידוע…

כן, עיקר שכחתי:

בשבוע זה נתפרסמה ב“הארץ” כעין “הכחשה” לפרושי ע“א הספרדים־ה”צפרדעים“… הטהורים… שחין… והנה כל אלה היודעים ללמד עפ”י פרד“ס, כמו שיר השירים להבדיל, יקראו עוד הפעם וימצאו לא רק את ה”פשט" כי אם גם את ה“רמז” הגס והכונה האמתית הנסתרת…

והנה, בכדי שלא לעשות חלילה כמומר ההוא מפולניה, או כ“הארץ” שהמציאה רק קטעים מדברי בן־אב“י וגלתה בהם פנים שלא כהלכה, כידוע, רוצה אני לגלות עוד טפח… אזיל לסופא דקרא ותמצא גם את הפנינה הזו: הקהל ה”נכבד" של “דאר־היום”.

הקהל שאליו פונה העתון של ה“צפרדעים” מונה את כל הקוראים העברים בא"י. בהיותי בטבריה אמר לי אדם מהקבוצות שאינו עם־הארץ בשמו בדברים האלה: שמע חביבי! על “הארץ” אנו חותמים, הלא תבין?… ואת דאר־היום אנו קוראים. יש אומרים כי בקצת מקומות נוהגים אפילו לומר אחר קריאת “עזמות” קדיש דרבנן… ולקהל־ישראל זה קורא הסמרטוט הרוסי הזה בשם “נכבד” ומדמה אותו לצפרדעים…

ה“אורח לשבת” בא בפעם השלישית כדי לקיים מאמר חז"ל: זה דרכו של אורח, פעם ראשונה זורח, פעם שניה טורח, ופעם שלישית סורח…

* * *

זה עכשיו, לפני גמרי את שעורי, נכנסו אלי אחדים מיהודי אמריקה שבאו לתור את הארץ והם נפרדים מעלי לשוב לארצם.

– מה הספקתם לראות בירושלם?

– ראינו את כל המוסדות, הקברים המנזרים… והבצות…

– ובמלון יוז הייתם?

– ובמלון יוז הייתם? “נו יוז!”… נענע בידו לאות שלילה, ונעלם…

עז־מות

את זה לעומת זה עשה אלהים.

בו ביום שהדר' י. ק. שלנו יצא בעתונים ותבע בפה מהחרדים את זכות האשה באספת הנבחרים – באותו יום ממש נתפרסם בעתונים, שהממשלה בלונדון אינה מסכימה כלל לתת זכות הבחירה לאספה־המחוקקת בא"י גם לנשים…

אמת, שהאיש ההוא שהעיז להוציא מפיו “דברי־מינות” כאלה, אינו דוקטור ואינו מגיע לקרסולו של הדר' י. ק. בעניני פלסופיה ודפלומטיה, כי לאו כל אדם יכול להיות ראש של מיניסטר כמהו – אלא בשר־ודם פשוט ושמו: וינסטון צ’רצ’יל…

לפי עניות דעתו של זה – ראש של גוי! – יוצא כי התפתחותה של א"י צריכה להיות בהדרגה, אבל לא נחות־דרגא… ולא עוד אלא שדברי־מינות כאלה, יתנו עכשיו פתחון־פה להצד־שכנגד לשלל חלילה גם באספת־הנבחרים את זכות האשה להיות פסיבית…

חבל, חבל מאד שלא זכה צ’רצ’ל לקרא את שתי המלים של הד“ר הפילוסוף שלנו: הלא תבושו?!, כדי שיתרכמו פניו מבושה ותפל עליו אימת “המפגיע” לגזול את הזכיות של “אלו”… אגב, שמעתי מפי יודע דבר, כי ביאליק קרא לד”ר זה באספה אחת באודיסה שתי מלים אחרות: “שוויג ש–ץ!” וקראו לו מאז “שין־שין” עד שברח לא"י ויפתח ה' את פיו…

אינני מקנא עכשיו בצ’רצ’ל… הוא קנה לו “מפטיר” כדבעי עם ה“עסק” של הנשים ואי“ה בשבת הבעל”ט יזכה אף למאמר ראשי משירמן הקטן לרגלי אותו מעשה בשם “שבר על שבר”, אחריו יבוא מאמר פילוסופי ארך בשם Cherchez la femme, כלומר: “בקשו את האשה” ואחריהם יצאו ה“סופר־יטקות” שלנו עם כל ה“דופרים בדקר” [bedeker – המגיה], במחאות גלויות נגד ה“בוגד”, ולסוף יקבל גם מכתב איום מ“הקנאי” חתום בגוית – Canaille. כי כך למדו וכך קבלו מרגותיום בארץ־הפרעות: בתחלה יוצא הלבלר בקולמסו ואח"כ החוליגנים באקדחיהם ובאגרופם; אחר המעשה מבעה הרשות את “צערה”, כידוע והעתונים המסיתים מאשימים את היהודים בפרעות או שהם מעמידים פנים בסמן השאלה –? – ועושים עצמם כאלו לא ידעו…

איני יודע מה יעשה עכשיו המסכן צרציל שנפל לידי יהודים, רחמנים בני רחמנים, בני רחמנים בודאי, אבל רחמנים? – בינינו לבין עצמנו אפשר לנו להודות כי עכשיו “ריפוטאציה” זו היא מוגזמת מעט… ואולם כשאני לעצמי, החלטתי לעשות מיד את כל הצעדים הנחוצים, דהיינו ללכת ישר מפה ולהבטיח את עצמי באחריות בשתי חברות, וכאשר אבדתי אבדתי!… “עושה” רש"י: כשם שהייתי בעל־בית, כן אשאר בעל־בית…

* * *

ואלה המשפטים אשר תשים לפני הערכאות: משפט ההקדשות של כולל וואהלין ושל כולל הודרנא, ואין חוששין לחלול ה' מחמת שה“הקדש” מקדיש את כל האמצעים למטרה, כידוע… ודוקא לפני הקדי שהוא, כידוע, דיין אמת ואינו מקבל חלילה שוחד ונאומו בבי“ד שלו – יוכיח! כנראה, בקי הנהו גם בחומש וכשהוציא פסק־דינו אמר בפרוש לממונה של כולל וואהלין: ולא “נחם”… וכפי ששמעתי “פטר” גם את הממונה של ה־ורנו לא חלילה מחמת איזה חטא או עין אשר מצא בו, אלא פשוט משום חשש לר”ת שלו, והלכה כר' מאיר ששמה גרמא…

וכשקראתי בעתונים את דרשתו של הקדי זכרתי במעשה שקרה אצלנו: אמרו עליו על הדיין רבי ברוך שלקח שוחד ויזכה את החייב שהכה את חברו, וכאשר התובע הגיד להדיין שלא דן דין לאמתו ענהו הדיין: פוק חזי מאי עמא דבר, דאמרי אינשי: ברוך דיין אמת! אמר לו התובע: אמנם כן: לך נאה, לך יאה הקריאה הזו, אך כבר אמר שלמה (לא משלושת ה“שלמה” המנהלים את מושב־זקנים!) בחכמתו: יהללך זר, הלואי שאחרים יאמרו עליך: ברוך דיין האמת!…

ועוד משפט אחד – בחיפה: סוף סוף נתברר הדבר כי מר רוזנברג אינו שייך לנשק והדוד ישמעאל יוכל לנשק…

ואיידי דאתינא להכי, נעסק גם קצת בפרשת השבוע, כלומר ב“משפטים”…

בן־אב“י אוהב, כנראה, לעשות לא רק חדושי־לשון אלא גם חדושי־תורה: במקום “עין תחת עין” הוא אומר: אבן תחת אבן… ובמקום “שן תחת שן” הוא קורא – חץ תחת חץ… ולא זאת אלא שבמקום: חבורה תחת חבורה, הוא גורס: חברה תחת חברה”… ולמה דוקא אבן? מפני מעשה שהיה באשתו שיצאה בגפה אל “הסולל” ונכשלה באבן בראשה… הוא אשר אמרתי: דקדוק חסר לנו אך לא דקדוק השפה בלבד, כי אם דקדוק החיים, וביחוד בזמן האחרון… שכחה הגברת כנראה, כי יש “גזרת־הפעלים” בבתי פיינגולד וכי “אבן היא מלעיל ובן־אב”י הוא מלרע… ומעכשיו יעברו בחומש על הפרשה ויקראו בנגינה "אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו…

* * *

ושוב באותו דבר – בדאר שלנו…

לא נלמד הפעם לא על התלפון ולא על התלגרף, כי הלא כבר אמר פעם אלנבי: שלשה מיני “תל”ים יש בא“י, תל־גרף, תל־פון ותל־אביב…המפיצים בעולם כלו את כל ידיעות הארץ. אגב, נמצא בעלן אחד שהלך ומנה את מספר המכונות של התלפון בכל הארץ ומצא כי בירושלם עצמה נמצאים 50 אחוזים למאה מכל המכונות – בידי יהודים; ולא זאת אלא שגם בפתח־תקוה, למשל, זה “הכפר” ה”אל־מסי" שזכה למורשון, ישנן שמנה מכונות תלפון, בשעה שברמלה שלהם שדרשה לסגר הדלתות בפני היהודים אין אף מכונה אחת פרטית…

ועכשיו נחזר לעניננו.

מעשה במכתב אחד שיצא מירושלם לטבריה ביום רביעי, 15 פברואר ורץ כאחשתרן ממש ברכבת והגיע באותו יום לסמך [צמח־המגיה], ושם נזדמן לפונדק אחד עם חבריו הרבים שהתכוננו לנסע בשק אחד מסמך לטבריה. בעל המכתב שנמצא בטבריה מהר אל בית־הדאר לקבל את פני אורחו שבא בדאר מירושלם, כי חכה בשבע עינים לפקודות תכופות מהנהלתו בירושלם, והנה לתמהונו לא בא – מה קרה השק נשכח בתחנת סמך… הפקיד הציע לפני הנהלת הדאר לשלח על חשבונו עגלה מיוחדת לסמך כדי להביא את כל השק ובתוכו גם את מכתבו הנחוץ, ואולם כל השתדלותו לא הועילה: רק שלש פעמים בשבוע יראה הדאר בטבריה, ועליו להמתין עד יום השבת… מה עשה הפקיד? לא שרה הרבה ושב למקומו ירושלמה ועד היום הזה הוא מחכה למכתב עם הפקודות. כנראה נסע המכתב לפלך “טבריה” אשר ברוסיה וישוב אי“ה לארצנו באנית “לנין” או “טרוצקי”. בשובו מטבריה מצא הפקיד על שלחנו מכתב אחר שנשלח לחברון וכתוב עליו בפרוש ובאותיות גדולות כביצי האוזה Hebron, וגם מכתב שני שנשלח מהמשרד עצמו לחו”ל; כנראה, לא רצה המכתב לעזב את ירושלם עיה"ק ונתגנב שוב לתוך התיבה של אותו משרד וחזר למקומו לקיים מה שנאמר: ושבו מכתבים לגבולם…

ועוד מתאוננים על הדאר שלנו שאין בו סדר ודיוק…

לעמת זה ראינו קדמה בעבודת הבלדיה ברחוב יפו אשר בעירנו ישנם פנסי “לוקס” הדולקים גם ביום – זהו לוקס אמתי…

* * *

אמרתי לגמר את שעורי בכי־טוב ובמלי דבדיחותא, כנהוג, אלא שאין מלתא מסתייע משמיא: “הרבי” שיאריך ימים ושנים חולה לא עליכם, והתלמידים ה“קונדסים” שלו יצאו לתרבות רעה, משחקים ב“כדורים” ומתקוטטים בקול רם… והשקצים זורקים עליהם ___ ובאויר מורגש ריח פנימי וחיצוני של… – כן, עיקר שכחתי כי כבר הכינותם חומר ל“דרבן”?…

עז־מות

לבעל המסוה נתן אמש הנשף של קרן־הקימת חומר רב להרהורים, אבל לא מהרהורי הזקן שלנו שב“קונטרס”…

מורגלא בפי הקהל שלנו לומר: אין כסף בירושלם – “מה פיש מאסארי!” ואני אומר לכם, רבותי: לא מיניה ולא מקצתה! יש ויש! יש לנו כסף הרבה ובמזומנים, טבין תקילין, כמו במכתבו ממש של אוסישקין… רק אמש נתכנסו לבית־מדרשה של “ציון” מכל הכתות והמחלקות למיניהן, ולמדו בשקידה רבה את פרשת “תרומה” של השבוע, לקיים מה שנאמר: כל אשר ידבנו לבו, ולא חלילה והונו… המסדרים החרוצים אמרו לפניהם את הפסוק: “אנא בכח תתיר צרורה” עפ“י קבלה, והללו מתירים, נתבעים בפה לבחורות _______ ביקום־קום־ורן!” ונותנים כלם באהבה וביראה, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון את השיללינג לתוך החור של הקופסה… והקב“ה הזמין לנו גם הפעם את מר כספי לכספי הקהל ה”קונה הכל“, ואפילו ה”מנצח על היגונות" שמו כספי (סילבר בלע"ז), ושמא גרמא…

רק הפקידים והמורים, שלא זכו לקבל עדיין את משכרתם, עלו ל“ישיבה של מעלה” על היציעות, מחוץ למחנה…

כמדומה אתח: פרוטות; אבל פרוטה לפרוטה, מצטרפת לסכום גדול, אחת לאחת ויעלה לתרפ"ט אלפים – מילים…

* * *

ואלולי דמסתפינא הייתי אומר כי נשפים כאלה בכל חדש מועילים לנו יותר אפילו מ­–אספת הנבחרים! ראשית חכמה, לא ראינו בנשף זה חלילה שום התנגדות לאשה, אדרבה… צריך להודות כי בנשפים הגיעה האשה למדרגה של התפתחות ובגרות שלמה ואפילו צ’רצ’יל בכבודו ובעצמו היה סומך את ידיו עליהן גם למועצת המחוקקים לא“י… ושנית לא ראינו שום התנגדות לתשלום מסים, אפילו בין אחינו הספרדים, וכלם שלמו את המס (גם בעל המס־וה) בלי הצעות של ברלין, וינה ופדן־ארם, ולא זאת אלא שלא ראינו חלילה בנשף זה שום “בזבוז” מצד הפקידים העליונים שלנו, לא במזנון ולא ב”שוק“, וגם מנהלי הק”ק היו הפעם בבחינת בל־יראה ובל־ימצא בנשף, כנראה אוכלים הם מקרן־קימת בעולם הזה, ואת הנשף של קרן־הקימת הם מניחים לעולם הבא…

לעומת זה זכינו הפעם לראות נטיה גדולה של קמוץ מצד הגברות באריג לשמלותיהן… ומשעה שהתחילו בנות־ישראל מקצרות גם בעליונים וגם בתחתונים, נעשו בחורינו ענוים ומשפילים תמיד את עיניהם בנשפים, ויש שעיניהם מטפסין גם למעלה, כברוז זה…

ואגלה לכם בלחישה, כי גם חרדים לא חסרו לנו בנשף זה. מבעד למסוה הסתכלתי בהם, בר' חיים וב“תרנגל” לשנו שנמצאו על הבמה, בפנה נסתרת והביטו סביבם מעל התמונות המצחיקות שב“מוזיאום”… אגב שמעתי, כי ב“אספת־הנבחרים” יעשו עזרה מיוחדה ל“חרדים”, עם שבכות, כנהוג, כדי שלא ישלט חלילה עינא ב“אשה”… ואני הלא אמרתי תמיד: הצחוק טוב לבריאות ומועיל מאד, ביחוד בזמן האחרון, כי בעונותינו הרבים נתמרמרנו ביותר, ולא למותר, לדעתי, לעורר את עצבינו ע"י מעט צחוק. במקום שלא יועילו כל רופאי הנפש וסמי כל בתי־המרקחת, תועיל קריקטורה אחת ומכתם שנון…

* * *

את זה לעומת זה עשו המסדרים ב“מוזיאום”: פינסק ואמריקה משני עברי הקרש, ופינסק מכריעה, כמובן… כנראה, שכחו המסדרים שלנו להוסיף לצד אמריקה את צרורות הפונטים שהיא שולחת בכל שבוע, באפן קבוע, לא“י, ואפילו את הפונטים הקבים שהכניסו “האמריקנים” שלנו בנשף זה… מימין “כדור הארץ” בתמונת סילמן ומשמאל בן־אב”י ואלמאליח – “דאר היום”…מספרים כי במסעדה החדשה והיפה שביפו נרשם בשבוע האחרון בתפריט השלחן לאמר:

כדורי סלמן

פרי הארץ

גם מליח

רק להיום…

ובאחרונה – סלטה אמריקנית.

איני יודע איזה טעם יש בכלל למאכלים כאלה וביחוד ל“סלטה” יפה כזו, אבל רואה אנכי כי אנשי יפו אינם עומדים על קוצה של יוד ושכחו לכתב “סלמן”, קרי בלע"ז Salmon, ופירושו מין דג…

ועוד דבר אחד שכחו המסדרים להציג בנשף הזה את משחק “הבובות” מענינא דיומא, כנראה, מפני הצנזורה מגבוה שעכבה ב“רגע האחרון” והכל “מפני דרכי שלום”…

* * *

כשעמדתי לפני תמונת הדר' ויצמן האוחז שוט בידו האחת ומוליך בידו השניה את דר' אידר באזנו אל החדר וקורא לו בז’רגון: “אין חדר! אין חדר!” ואוסישקין מרקד לפניהם מרוב שמחה על המטאטא – התפרצתי פתאם בצחוק, אך לא מה“חכמה” הזאת, כי אם מ“ספרדי” צעיר שעמד מאחורי וקרא בעברית, “פשוטו כמשמעו”: אין חדר! אין חדר!… אגב נודע לי כי אחינו הספרדים קראו את הענין של ה“צפרדעים” עפ“י פשט ולא מצאו בו שום שייכות לספרדים כמו שפירשתי אנכי; כנראה, אינם נוהגים ללמד עפ”י פרד“ס, ואותיות זסשר”ץ כמו ס' וצ' אינן מתחלפות אצלם עפ"י הדקדוק, ואין עוד לא שיר־השירים ולא זידמן ולא “שין־שין” ולא כלום, ושלום על ישראל…

* * *

זה עכשיו קבלתי מכתב מאחד מ“מנהיגי” העדה שלנו, והנני ממהר למסרו לכם ככתבו וכלשונו:

לכבוד רבי עזמות שליט"א!

זה שנים ועדנים שאנו מחכים ומצפים בכליון־עינים לבוא התירים לארצנו ולעירנו, כדי למצא מהם מחיה ופרנסה לבעלי העגלות והמכוניות של היהודים בעירנו, והנה עכשיו, כשזכה אותנו הקב“ה בכמה וכמה מאות תירים וביניהם רבים מאחב”י הטילו עלינו חרם דרבנו “קוק” והפקיד (Clerk בלע"ז) דק“ק ירושלם מבקש לקפח את פרנסתנו ר”ל וא"א זוכים להוביל אפילו אחד מהתירים האלה בעגלותינו ובמכוניותינו אנו.

אתאנו לחננך, רבי עזמות, שתעשה את הצעדים הנחוצים כדי להסיר מעלינו את החרם הזה, ובזכות זה נזכה לישועה “בעגלה ובזמן קריב”, אמן!

אחד מבעלי־המכוניות.

עז־מות

ובכן, מזל טוב וסמן טוב לנו ולכל ישראל! “דאר־היום” נכנס בשעה טובה ומוצלחת בברית־הנשיאות עם ההנהלה הציונית, ויש אומרים – מה לא אומרים אצלנו? כי איתמר בן־אב“י הסכים סו”ס להיות “פקיד עליון” במלון יוז ואוסישקין נתמנה במקומו לעורך דאר־היום. ויהי רצון שיהיה קשר זה של קימא ולארך־ימים ונזכה לראות זה אצל זה רב שמחות, אמן!

ומזל טוב כפול ומשולש לנו הפעם: מיד אחר החתונה, הכניס דאר־היום לבריתו של א“א את ה”דרבן" והמוהל קרא בקול: זה הגדול קטן יהיה! ולא זאת אלא שזכינו גם לבר־מצוה של “ליהודים” וברכנו עליו: ברוך שפטרנו מענשו של זה! גם הבחור ה“מצליף” והגליון לפורים התחפשו הפעם ומלאו את תפקידם של הגי ושעשגז, שני סריסי המלך, ככתוב במגלה…

איני יודע כיצד אתם – ואולם כשאנכי לעצמי הצטערתי מאד שחג הפורים נדחה הפעם לאחר אספת־הנבחרים. חכינו כלנו בשבע עינים “לדרבן” ממולח ומפולפל כדאשתקד, וחשבנו שגם השתא יהיה “ליהודים” במחננו לכבוד יום־טוב. שני הצדדים בטח יצאו לפני הקהל במלחמת התרנגולים או במערכת־השורים כמו בזירת ספרד, והם ינגחו זא“ז עד זוב דם, והקהל שלנו יעמוד מרחוק ויהנה מהם, כנהוג… והנה שלח הקב”ה את אספת־הנבחרים ואת “דרבן השלום”, ובמקום פצצה רק הלצה. ושמחת־פורים הופרעה ממש…

דרויאנוב אמר כמדומני פעם: מה בין שלום לשלוה? – כשאין מריבים ואין מתפייסים, הרי זו שלוה; ואולם, כשבני אדם מתקוטטים זע“ז, מעליבים ומקנטרים זא”א ולבסוף מתפייסים הרי הרי זה נקרא – שלום. לפנים, לפני מתן־תורה היינו חיים למשל עם שכנינו בשלוה, ועכשיו אנו חיים עמם בשלום… ושלום “יהודיה־מלבס” (פ"ת) ותל־אביב בפורים זה יוכיח! והכל כדי לקיים מה שנאמר: בקש שלום ורדפהו, ורש“י מפרש: יש מבקש לעשות שלום עם שכנו ר' ישראל כדי שיוכל אח”כ לרדוף אותו…

ואם לא תגידו בגת, אגלה לכם סוד כי הבחור־הזעצצער של ה“דרבן” הביא לי בגנבה מבית־הדפוס מעט מהחומר המפוצץ שנשמט הפעם “מפני דרכי השלום”, ומה אמר לכם רבותי? – עין לא ראתה: לא תמונות היו אלו, כי אם תותחי 42 ממש; לא אותיות, אלא כדורי “דום־דום” שרצו לזעזע את כל מלון־יוז. לו הייתי אני במערכת ה“דרבן”, הייתי מדפיס בחשאי את כל “ההשמטות” בחוברת אחת בשם “דרבן השלום המזוין” ושומר אותה בבית־גנזי לשעת־הצרך… כי שלום מזוין הוא טוב ומועיל לפעמים הן בבית והן בחוץ, למשל ברכה לחולה, ולואי שלא יצטרכו לזה…

ואלי דבר יגונב שישנם כאלה המבקשים לבטל ר“ל את השדוך שנעשה באספת־הנבחרים, מחמת קנאה וצרות־עין, ודוקא מן המחותנים מצד הכלה, ומשתדלים להטיל שנאה בין הזוג החדש ומפיצים בכונה שמועות בעיר כי אין כאן אלא אהבה התלויה בדבר וכי כל כונתו של החתן דנן היא הנדוניה, וכיוצא בזה; ואולם איך אומרים הבריות? – מדבור לא יצא עבור וביחוד בין גברים… וכבר אמר סקולוב פעם בשעת “גלוי־הדעת” שאין להטיל חרם דרב”ג על העתונות היומית שלנו; עלינו לנהג בזה דוקא עפ"י נוסח ספרד, כי נקל לשער, למשל, מה היתה צורת ישובנו ועולמנו אלו היינו נשארים חלילה עם עתון אחד…

ירחם ה'

* * *

ואלמלי הייתי אני ציר לאספת־הנבחרים ויודע פרק בשירה כהר־מלח או כפרידמן־לביב הייתי עולה על הבמה ואומר כר' לוי יצחק מברדיצ’וב בשעתו:

"שלום עליכם, גבירותי ואדוני!

“אני “עזמות” באתי אליכם בטענה: “מה אתם רוצים מ”דאר־היום”?

"שעל כל צרה שלא תבא: רק דאר־היום! ועל כל דבור של בקרת: שוב דאר־היום!

"כמה עתונים יש בעולמנו:

“ארציא, חוריא, קונטריא, פוע”ציא.

"ירושלם־דליטא מה אומרת? – עתוננו הוא עתון!

"ירושלם המזרחית מה אומרת: עתוננו הוא עתון!

"ואני ר' עזמות אומר: לא אזוז מכאן, ממקומי לא אזוז, וסוף יהיה לדבר, וקץ יהיה לדבר! יתגדל ויתקדש שמיה דרבי אוסישקין בדאר־היום!… ושלום על ישראל!

ואלמלי הייתי אני תקיף במערכת “דאר־היום”, הייתי מחליף את שם העתון ל“דאר־השלום”. ואם לא תדעו אותי עדיין, חביבי, אתכבד להתיצב לפניכם: אוהב שלום אני ממדרגה ראשונה, וכבר רמזתי לכם בשעורי האחרון “ושלום על ישראל”… כי שעורי שלום – זה סוסי, שאני רוכב עליו תמיד, כידוע, כמעט ה“ספיציאליות” שלי, שלום עד כדי טמטום הלב, עד לידי הקאה… והעקר – לא בקרת! וביחוד הטון… כטון זה של מנהל הגמנסיה ביפו או של עורך הפועל־הצעיר שלנו.

* * *

גם אני לא זכיתי לקבל הזמנה לחג יובלו של אוסישקין במלון אמדורסקי, כ“סלתה ושמנה” של ירושלם, ובכ“ז ראיתי ב”ה הכל וגם שמעתי הכל… כק – ף שעשה לו נקב בכותל בית־המרחץ, הצצתי אף אני מבעד לחרכים וראיתי… – אוי לעינים שכך רואות! – הרב המזרחי ישב אל השלחן למול נקבה תמימה וגלוית לב – ממש כמו ב“דרבן”… אגב נזכרתי כי כל התנגדותם של ה“חרדים” שלנו לאשה לא באה אלא מפני “שלשלת” אחת שבחומש. שואלים: מפני מה עומדת שלשלת של ששה קוים על המלה ו“ימאן” אצל המעשה ביוסף ואשת פוטיפר? משם שיוסף היה נמלך בדעתו בשעת־מעשה: רצה – לא רצה, רצה – לא רצה, רצה – ולסוף לא רצה…

עשיתי אזני כאפרכסת לשמע “מקצתי שבחיו” של החתן האומלל הזה וזכרתי את דברי נורדוי שאמר פעם: שני דברים איני יכול לסבל בחיים – את תערו של הגלב בשעת הגלוח, ואת נאומי השבח (Toast בלע"ז) בשעת היובל.

ובשעת מעשה ישב עתונאי גדול מאמריקה, והוציא מכיסו קלף קטן באותיות אדומות:

חברת אנו"ס¹ על פי הדבור

מיסטר! עד מתי?

“פליז”! אל תקשקש ב…

(וכאן מצויר קומקום גדול)

ועוד מיני קלפים כאלה ושלח אותם לנואמים, אך ללא הועיל…

חברה כזו אעפ“י שהיא אמריקנית, נחוצה מאד בא”י, ועצתי אמונה לועד־הלאומי להדפיס על חשבון ה“מסים” כרטיסים כאלה ולחלק לצירים הנואמים לפני עלותם על הבמה לשם “וכוחים” או אפילו ל“סדר־היום”. מהראוי שבמושב השלישי יתלו על כתלי האולם במקום “ננה” המופקרת והזולה של אמיל זולה – מודעות גדולות של חברת “אנוס על פי־הדבור” עם קומקומים גדולים וזה היה מקמץ, כמדומני, גם זמן וגם הוצאות לפטישים בשביל הנשיאות.

עז־מות

ברוך מחיה מתים!

סוף סוף נצח סמואל את סמאל וה“רבי” שלנו שיאריך ימים ושנים הבקי, כנראה, היטב בהלכות ה“בוקסינג” כאנגלי מבטן ומלידה, נאבק זמן רב עם אויבו הנורא, ולסוף עשה לו Knock out כדבעי, כדמפסיי בשעתו, ויוכל לו. ובעלי־התוספות שלנו מביאין ראיה למחלתו מהחומש דוקא, דליכא מידי דלית ליה רמיזה באוריתא, ומעשה באליעזר שהלך בשליחותו של א“א לשדך ליצחק ובא המלאך וסבב את הקערה שהכין לו בתואל “בן־דודו” של החתן דנן ונצל ממות כידוע… ובזכות זו הוכרז מטעם הרבנות שלנו לברך בשבת זו את השר אליעזר שלנו ב”מי שברך“, בכל בתי־הכנסיות והמדרשות, שהקב”ה יצילהו, אותו ואצ בנו ואת כל הנלוים אליו, והמסתופפים בצלו, משכנים רעים, מכל נגע ומחלה ויתקיים בו הפעם מקרא שכתוב: יפתח בדורו (את א"י) כשמואל בדורו… ובשכר זה הקב"ה ישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיו לבנין הבית־הלאומי, כן יהי רצון ונאמר אמן!

* * *

ויש אומרים כי רבה התכונה עכשיו לקראת “היאהרצייט” של משה רבנו ע"ה, שחל להיות השתא לפי חשבונם, לא בז' אדר' אלא בז' אפריל, ומכינים כנראה, תקון גדול לעלית־נשמה, כנהוג…

ויודעי־דבר אומרים, כי המושל שלנו והרב ישמעאל הכינו דרשה גדולה מענינא־דיומא והלואי שלא יהיה “פתרון”־פה (פתחון) כמו שאמר אוסבלר ב“רוחות”, לשטן… ואולם ה“רבי” שלנו שחזר בשעה טובה ומוצלחת אל ה“חדר”, צוה להרבות, לכבוד עש“ק הבא עלינו לטובה, את מספר ה”כלי־זמר" בתזמרת המשטרה בעירנו, ובשבוע הבא אי“ה יגיעו מאירלנדיה כמה מנינים חדשים “מחסידי” א”ה לכבוד “היאהרצייט” ויתפללו, כנראה, בלוד ולא “ברמלה”…

גם ליפו הגיעה בימים האלה חברת “כלי־זמר” חדשיים, יודעי־נגן ובעלי חצוצרות גדולות וארוכות העושות “בום־בים” ברעש גדול, כידוע, וכל מה שיש ביבשה יש שם עכשיו גם על פני הים, מפני דרכי שלום…

ירחם ה'!…

* * *

וגם אנו מצדנו, איננו טומנים הלילה את ידינו בצלחתנו, ובזמן האחרון הננו עוסקים ב“ה כלנו בדיפלומטיה, כלומר במשתה־תה, כפי הצעתו של איתמר בן־אב”י…

בשבוע הזה הספקנו לשתות תה בועד־העיר עם המחותן של “זקני־ציון” וביחוד בתל־אביב עם שכנינו, אלא שלפי דברי העתון ה“פלשתי” ילד ההר “עכבר”, ולדעתו לא חרב “ביתר” של יפו אלא מפני התה המתוק של תל־אביב…

והעיקר הוא, רבותי, המועדון המדיני…

גם אני הצעיר זכיתי הפעם להשתתף באספה־רבתי של העתונאים והסופרים בועד־העיר, ומה אומר לכם, תלמידי החביבים? – לאחר שישבתי שעות שלמות בסוד חכמים ונבונים ועשיתי אזני כשתי אפרכסות לשמע מפיהם את כל הוכוחים ע“א מטרת ה”מועדון" הזה וביחוד על השם שנקרא לילד עוד לפני הולדו, חשבתי בלבי: רבש“ע! יודע אני ומכיר בשכונתנו יהודים פשוטים, יהודים “של כל השנה” ובלי “חכמות” שאינם יודעים “מאי דקאמרי רבנן” בכל עניני ה”דפלומטיה“, ובכ”ז הם מתאספים בבית־המדרש ומיסדים להם חברות ש“ס וחברת “תהלים” ועוד מיני חברות, ומתכנסים יום יום בלא יושב־ראש, בלא מזכירים, בלא וכוחים ובלי כל ה”טררם" הזה, ויודעים הם ב“ה את אשר הם רוצים ומוצאים לכל חברה את השם הראוי בלא שום טו”מ [טענות ומענות־המגיה] ודו“ד [דין ודברים־המגיה], ולאחר כל סיום הם עושים משתה – לא של תה חלילה! – אלא פשוט של יי”ש עם כל המעלות, ושוחטים דג־מלוח וסועדים את לבם כדבעי ויוצאים קצת במחולות, כמנהג גובראין יהודאין, והשמחה במעונה… ואנחנו, בעונותינו הרבים, בני “קדמא ואזלא”, יושבים שעות שלמות ורצופות ומציעים הצעות ל“סדר־היום” ול“סדר־הלילה” עד שמקבלים החלטה לקרא־לאספה שניה, כנהוג…

אין אני בקי כל־כך היטב בעניני ה“קלובים”, אלא שלפי מה ששמעתי מפי יודעי דבר יוצא, כי בנוהג שבעולם מתאספים מנין של אנשים בדעה אחת ולשם מטרה אחת והם קובעים להם תחלה ראשי־פרקים של החברה וקוראים לה בשמה הראוי, ואח“כ הם מזמינים עוד חברים להסתפח לנחלתם, כמו למשל, הקלוב ה”הליברלי" או בשמו האמתי Club de famille, אלא שקלוב־משפחתי זה לא נוסד עדיין מפני כי המקום גרמא, ובמועדון המדיני שלנו שמא גרמא…

* * *

ובכן, מזל טוב לנו עם השם החדש: לא מועדון מדיני, כלשונו של אוס… סליחה! כונתי לומר של בן־אב“י – אלא “מועדון לעתונאים עברים”, כפי הצעתה של חמדה בן־יהודה. ולי נדמה בכ”ז כי השם הראוי למוסד זה, לפי מהלך הוכוחים ומעמד הענינים, הוא לא קלוב ולא כלוב־הסופרים, גם לא Clob כפי מבטאו של האמריקני שלנו, אף לא בית־ועד כדעת “החכמים” שלנו, אלא דוקא מלשון מועדון: בית ־ מועד – לכל־חי, – שם ארוך קצת, אבל נכון… ולא מועד לכל חי אלא לכל חיה, כפי דבריה של חמדה בן־יהודה. כל אדם כותב, אמרה לנו, הוא בבחינת חיה, “אלא שהסופר הוא חית־הבית והעתונאי הוא חית־הבר”… כלומר – ביבר…

ואם לא תגידו לעורכנו הראשי ובחוד למנהלנו האחראי, אגלה לכם סוד כמוס, כי חושב הנני להוציא אי“ה לכבוד “פסח” עתון שבועי בשם “המות” ע”ש “עזמות”, שבו ישתתפו כל הסופרים הידועים, וגם אני בתוכם כמובן, כפי שהודעתי כבר בעתונים, אעפ"י שעדיין לא הספקתי לפנות אליהם בנידן זה…

לע“ע נגשתי להכנת ה – מודעות… וכבר פרסמתי ב”ה מודעה בעתונים לסוחרי הארץ וגם הזמנתי סוכנים מיוחדים לשם זה, כי יודעים הסוחרים שלנו ומבינים היטב שעליהם לפרסם את מודעותיהם לא בעתון יומי כמו “דאר־היום” או “הארץ”, אלא דוקא בעתון שבועי שלא זכה עדין לצאת לאור החיים…

והעיקר שהשבועון שלי יהיה מצויר, כי איך זה “יצויר” עתון בלי מודעות?

כך, כך “עושים” היום אצלנו את “החיים” נוסח אמריקה ממש!

* * *

ולסוף, מלים אחדות לידידי ר' א־ן בחיפה. שאלתני במכתבך האחרון כיצד אני מבלה את זמני לרבות הלילות, והנה אם תבטיח לי נאמנה שלא תספר כלום להפלונית שלי שתחיה, אגלה לך את כל האמת:

בליל ראשון אני מחליף את הפונט האחרון ב“נפוליון הראשון” בראי־נע; בליל שני – משתה־תה בועד־העיר; בליל שלישי שוב פעם בועד־העיר; מועדון מדיני; בלי רביעי אני הולך לכל “הרוחות” של איבסן; בליל חמישי בא עלי “פגע רע” בתיאטרון בליל שבת־קדש – “אשת חיל מי ימצא?”… ומחר במוצ“שק אלך מסתמא ליובל העשרים של ה”מזרחי". לא קבלתי הזמנה כרב חברי “הפועל המזרחי”, כנראה מפני שהכרטיסים נשלחו לנשים…

מה?… אתם צוחקים? –

מספרים, כי אדם אחד היה שרוי לא־עליכם בעצבות ופנה לאחד הרופאים המומחים לדרש בעצתו. שלח אותו הרופא לבתי המשתאות והתיאטרות כדי לבדח את דעתו ולא הועיל: אף צחוק קל לא עלה על שפתיו. יעץ לו הרופא לקרא את שלום־עליכם, את מרק־טוויין וכיוצא בזה – אך לשוא. לסוף אמר לו הרופא: שמעתי כי במקום פלוני יש ליצן מפורסם של השומע את דבריו מתפקע ממש מצחוק ומתפתל עד שתדבק לארץ בטנו, מובטחני כי הליצן הזה ירפא אותך…

חשב החולה קצת ואמר: אדוני הרופא, הליצן ההוא – זה אני בכבודי ובעצמי…

כלפי מה ספרתי לכם כל זאת? כן! – כלפי זה שאתם צוחקים ואומרים:

עזמות

כבר אמרתי לכם פעם, כמדומני, כי אופטימיסט גדול הנני מטבעי, ועל כל צרה שלא תבוא עלינו ועל כל מיני פורעניות ויסורים קשים, אני מנחם את עצמי ב“אמרי אינשי”: במדה שהרעה מתגברת, הטוב מתקרב וממשמש לבוא.

ואולם אחב“י הרואים בעבים עמדו בשבוע זה בשעת לקוי־החמה הגדול וראו מתוך השפופרת המפוחמת את ה”ירח" המתקוטט עם השמש ומבקש לכסותו לגמרי, ונתעצבו אל לבם מאד והביאו ראיה מדברים החכם מכל אדם שאמר: אשרי אדם מפחד תמיד…ולא זאת אלא שהם מקיפים אותי בשאלות מכל צד: נו? ומה יהיה בערב שבת־הגדול? ומה בדבר הכנת־הסדר וקרבן־פסח?…ומה המצב בכלל?…

מילא, במה שנוגע למצות, הרי כבר דאג ב“ה ועד־העיר שלנו, כידוע, והשתדל להוזיל את המחיר לא יותר מפי שתים ושלש מאשר בצפת ה”עשירה“… ומרור נשאר לנו ב”ה די והותר משני לנובמבר, גם “קושיות” יש לנו לשאל השתא הרבה יוצר מארבע, אלא שכאן אין ההגדה העיקר, כי אם הכדורים, כלומר כדורי הבצק…

וזריזין מקדימין: עוד בשבת שעברה עשו “המחותנים” שלנו הקפות בעיר כשלולבים ארוכים כרמחים בידיהם, ממש כמו בהושענא־רבה, ואתרוגים קטנים, פרי־עץ הדר, באשפרותיהם והכלי־זמר הלכו לפניהם ונגנו בקול, למען יראו וייראו… כשעברו לפני בית־הדאר, עמדו לצדי שנים מבני־דודנו ודברו ביניהם אנגלית כדי שלא אבין כנראה: השמעת, הוא אומר במבטאו הגרוני המזרחי, מה ה“מזיקה” הזאת אומרת? – “ווי אר היר!” (כלומר: פה הננו!) וחברו ענה בערבית ואמר: “יעני: דיר באלאק!” בעברית פשוטה זאת אומרת: הזהר והזהר!… וזכרתי אז את המעשה הידוע של היינה בחיל צרפתי שלמדהו בילדותו שפת התופים…

ולכבוד הסדרה הכפולה של השבוע “ויקהל־פקודי”, הוציא המושל פקודות בענין “ויקהל” ברחובות וחדש הלכות בסדר התקיעות, דהיינו: מקדם תקיעה קטנה ואח“כ תקיעה גדולה בחצוצרות ובשעת הצרך, לרבות הלילות, גם “שברים” כדבעי, כדי לבלבל את השטן, והמקובלים שלנו נוהגים לומר שבע פעמים את ה”למנצח לבני ידותון" שחבר הרב קוק, כדי שלא יעשו מעשי “דון”, ובשעת מעשה הם מכונים בלחש ל“פצפציה” שר־הפנים ואומרים שירה: בים־בם, בים־בם!…

בשבוע זה באו, כידוע, מאה בעלי־בקיעות מאירלנדיה וחלקו ביניהם את השופרות לתקע בהם מעל ראש ה“חורבה” וה“הוספיץ” של קיר“ה ועל כל מגדל גבוה, לקיים מה שנאמר: הישמע קול שופר והעם לא יחרדו? ושאלו זה את זה: שומר מה־מלילה שומר מה מליל? וענו ואמרו: ערוך השלחן של ה”סדר" צפה הצפית…

ואי“ה בקרוב יקיימו גם מצות בדיקת־חמץ בעיר העתיקה ויניחו לכתחילה פרורים בדמות כדורים בכל הפנות והסימטאות החשכות שרב ישראל מצויין שם, ואח”כ יחפשו בנרות, כנהוג, וכשמחפשים, אומרים הבריות, מוצאים… ויעשו “הבדלה” בקול רם כדי להוציא את הני־בריוני, מפני שהקול יפה לרחוב ה"בשמים ובעירנו, כידוע…

ואלמלי הייתי אני תקיף ב“חלונות הגבוהים”, הייתי מזמין לכבוד נבי־מוסא גם את הגברת אנסטזיה לבקר בכל “בקר” את שכננו ה“פלשתי” ביפו, לעלות קצת גם על ה“כרמל” בחיפה ולהסתכל כפעם בפעם ב“ראי המזרח” כדרך המטרוניתות הכבודות – עד יעבר זעם… או לו הייתי לכהפ"ח איזה “מאכער” שם במשרד הרבנות שלנו, הייתי גוזר על צאן־קדשים לומר ביום ז' אפריל ז' פעמים את הפסוק “אשרי יושבי ביתך”, וביחוד להיות כל יהודי שומר בביתו את האות השביעים כקמיעא, כמה שנאמר: ונשמרתם לעצמותיכם…

יכול מראש חדש, רבים מבני העיר העתיקה החלו מערב ר“ח אפריל, תלמוד לומר ביום ההוא, בשעה שיש מצה ומריבה ומרור מונחים לפניך, וזמנו בכל יום ובכל שעה, כי למה הדבר דומה? משל למלך שבנה לו פלטין ומלא אותו אבק־שרפה, וכל ניצוץ קטן של אש הנזרק כי במזיד או בשגגה, עלול להבעיר בו דלקה גדולה, ר”ל…

הוא אשר אמרתי: עיקר ה“סדר” בארצנו הם הכדורים כדורי־הבצק השמנים והנעימים לחך, גם כוסו של אליהו ל“שפוך חמתך” ואחרון אחרון חביב – ה“אפיקומן” שנוהגים להצניע היטב לבל ימצאו אותו הקונדסים… ויהי רצון שנזכה כלנו לערך את “הסדר” וה“מלוכה” בשלום, אמן!

* * *

תפלתו של ר' חיים שהיה מכוון פניו, כידוע בכל יום למול הר־הצופים, הזיקה כנראה לבריאותו של “הרבי” שלנו עד שבא רב קוק ב“למנצח” שלו ושב ורפא לו; ואי“ה לאחר סדור פסח כהלכתו, יפליג למדינות הים ויעשה שם כשני חדשים כדי לעשות תנאים בטוחים בין “הני תרי צדדין”, ואח”כ ישוב אלינו עם הרבנית שתחי' לכבוד “מתן־תורה”, והכל יהיה “ליהודים”…

ובינתים הוא עוסק ומטפל באורח הגדול והישיש שלנו. לורד זה בא לארצנו כ“רבי” שלנו בשעתו ועושה דרכו ב“ה לא ע”י מלאך “גבריאל” ולא ע“י “סטרא” אחרא, וגם לא שכח לקחת עמו משקפים (“בריל בלע”ז) בהירים, ולא אספקלריה חשכה לעיניו כנורטקליף בשעתו, ונסע דוקא לפתח־תקוה ה”בוגדית" ולתל־אביב ה“סרסורית”, ושם כבד את שכנינו הטובים ב“ברוך הבא” כדבעי למיהוי, וראו זה פלא! הוא חזר ב“ה בשלום לירושלם ה”חלוקנית" בלא “אוטומוביל משורין” והכל אתו שפיר…

ויש אומרים כי…אבל נניח זה לפעם אחרת…

* * *

בשבוע זה נגש לאוסישקין אחד מחסידיו ואמר לו: אדוני שוב פעם התנפלות על ההנהלה הציונית! נזדעזע קצת “איש הברזל” וקרא: מה?! שוב פעם התקפות ב“דאר־היום”?… – ב“בארץ”, ענה השני והושיט לו את המאמר “במי האשם” על שאלת התירות בארצנו “ההנהלה הציונית שלנו בא”י, רק היא אשמה בכל הדבר הזה, שאני מרשה לי לקראו: אסון“. “ההנהלה הציונית שלנו שכחה, ואולי גם לא הבינה”… וסדרה שלמה של “ועל חטא” נגד ההנהלה הציונית בנידן זה, ממש כמו אז ב”דאר־היום“, ואפילו אותו ה”טון" כמעט…

אכן “נתחלפו היוצרות”, כמו שהציגו אמש ילדי בה“ס העברי לבנים בכ”כ הצלחה. איך אמר קוט־יאר? – “יעקב לא תקע ובכן תקע איבאן!” ותקיעותיו של דאר־היום נעשות ב“ה ע”י אחרים – צדיקים גמורים בא_ת שאין אפילו בעלי־תשובה יכולים לעמד בפניהם…

בטוח הנני כי בקרוב תשלח ההנהלה הציונית “דפוטציה” מיוחדה לדאר־היום להתחנן לפניו שירחם עליה ויתן מעט בקרת…שהרי בזמן האחרון אין כמעט מה לקרא בעתונות המקומית…

* * *

אין אני בקי כ“כ בעניני “חדשת התירות” בארצנו, ואולם לאחר ששמעתי את כל אשר עשו לנו ר' קוק, ר' טודרוס ומר X פרס האמריקני וכל כח דליהון, ולאחר שקראתי את דברי ה”קטן" שלהם, הבינותי כי זוהי אמנם “דרשת הגויים” עוד מימי הכבוש הראשון, או כמו שאומרים הליטאים שלנו, “חרסת” שלהם ולנו נשאר לע"ע רק המרור…

איני מצטער כ“כ על ההפסד החומרי שבעסק הזה, כי סו”ס הרי שתו 800 תירים במלון אלנבי בשלשה ימים – כך מספרים – בעד 1600 פונט משקאות בלבד, כי הלא מארץ “יבשה” הם באים, מדינות ה“פרוהיבישיון” ממש כמו המהגרים הרוסים בשעתם, “בונימולצים” בלע“ז, שהיו משיגים כאן “וואדקא” בזול ובלא תשלום “אקציז”, והיה להם גלגול מחילות לגופם בכל רחובות ירושלם עיה”ק, אלא שהרוסים ההם היו הולכים ברגל, ומעפשים את אוירא דא“י בריח של זפת ממ???? ו”עולי־רגל" שלנו נוסעים במכוניות, זרות וריח של התבוללות והשפעה אנטישמית נודף מהם…

ועל מה אני מצטער? – על הצער הגדול שהיה לחברות־התירים שלנו שהיו נאלצות לשלח את רוב לקוחותיהן דוקא למלון יהודי, באין ברירה אחרת. וביחוד שלא היו להם עוד מאחב"י כדי למלאת בהם את מלון “נוטר־דאם־דפרנס”…

בליל שבת־קדש העבר נכנסתי “למנין” של מלון אלנבי כדי להשגיח קצת על הכשרות מטעם הרבנות הראשית, והנה עמד לצדי תיר זקן אמריקני שכלו אומר “גוי” ובידו סדור תפלה באותיות אנגליות… כיון שהגיעו לתפלת “ושמרו” לפני ה“שמנה־עשרה”, דלג עליה החזן שהוא כנראה מעדת הפרושים, וקפץ פתאום התיר ודרש ממני בכל תקף את התפלה “ושמרו” הכתובה בסדורו. לשוא התחננתי לפניו ובארתי לו בלשונו כי כאן בירושלם אין אומרים “ושמרו בנ”י את השבת" עפ“י מנהג הגר”א ואלם הפעם נהג מנהג־חסידים ולא נחה דעתו עד שהבטחתי לו להתפלל תפלת “ושמרו” בשבת הבאה אי"ה ואם ישאר עוד בירושלם…

ועוד אסון אחד קרה לו לתיר שלנו – הוא נשאר יתום, ובשעת ה“קדיש” קם וקרא בקול מתוך הסדור האנגלי מלה במלה "בטשאייטשון וביומייטשון, במקום “בחייכון וביומיכון”, מחמת שאין ח' וכ' באמגלית, כידוע…

* * *

למחרתו נפגשתי בתיר אחר שחוטמו הכריז על יהדותו מרחוק, נגשתי אליו ונכנסתי עמו קצת בדברים. הוא ספר לי בשביעת־רצון גמורה כי הספיק כבר לראות את כל הארץ; את הקבר הקדוש, את בית־לחם ואפילו עד נצרת הגיע, וגם קנה הרבה מזכרות מהמושבה האמריקנית… – נו, אמרתי לו, ואת “ראשון־לציון” כבר ראית? מיין הכרמל המזרחי שתית? את ביהן “בצלאל” בקרת? ומשטיחי “מרבדיה” קנית?

פקח התיר שלי שתי עינים גדולות ומשקפיות ואמר בתמהון: – האמנם יש כאן מושבות של ה“זייאניסט”? האם זהו המקום של “קרן־היאזאד” שמדברים עליו באמריקה? האם כל “הזייאניסם” היא כאן? "דא? דא?! ובשעת מעשה הראה באצבעו למטה על פני הארץ…

באותה שעה נזכרתי מעשה שקרה עוד לפני המלחמה, ב“דרוגמן” נוצרי אחד שלוה חבר תירים מחו“ל ונסע עמם ברכבת מיפו לירושלם. בדרך ראה אחד התירים מרחוק גבעה פוריה ושאל מאת הדרוגמן: מה זה שם? – זוהי Rischon Lesion “ראשון לציון” ענה בגאון, מושבה צרפתית”… לאחר שעה קלה נשקפה שוב חורשה יפה וגגות אדומים: – ומה זה שם? שאל התיר הסקרן – זוהי Ecron “עקרון” ענה שוב הדרוגמן, גם זו מושבה צרפתית…

– אכן הספיקו הצרפתים אמר התיר ברצון, לעשות הרבה ב“פלשתין”…

קפץ הדרוגמן ואמר: יש עוד מושבה צרפתית בשם Zicron “זכרון” וראה זה פלא! כל השמות האלה מסתימים בon, ובעל־המושבות בעצמו הוא צרפתי Baron “ברון”, ובשעת דבורו השתדל לבטא את הon תחת חטמו כצרפתי אמתי…

ולא יכלתי עוד להתאפק, נגשתי אל ה“דרוגמון” הלז וספרתי לו בניחותא מעשה בגרמני ויהודי שנסעו יחד ברכבת באלזס מיד אחר הכבוש הצרפתי; ובכל תחנה ותחנה, בכל עיר ועירה התפאר הגרמני לפני היהודי ואמר: הרואה אתה, “יודע”? (יהודי!) גם זה שלנו! לסוף שאל אותו היהודי: נו, ר' דייטש ו“מיתה־משונה” היא גם־כן שלכם? חשב ה“יונקר” שלנו כי זהו שם מקום באלזס וענה בגאוה: אם סידן היא שלנו, הרי מיתה־משונה Misse meshune בודאי שתהיה לנו!

עז־מות

ואני הלא אמרתי לכם מראש: יהודי – צריך שיהא לו מעט בטחון ומכש“כ בזמן הזה, ואי”ה וביחוד המושל שלנו – לא יהיה כלום הפעם, אינשאללאה. והעיקר, רבותי, בלי פחד, אדרבה! כמו שאומרת תמיד חותנתי שתחי': “צבט את לחייך היטב ובלבד שיעמד בהן הצבע!”, כי למה יאמרו הגויים?…

ובערב־שבת העבר, כשקמה פתאום בהלה בעיר העתיקה מחמת שתי הנשים “הנשרפות” במכונת ה“פרימוס”, כידוע זכרתי מעשה שהיה אצלנו בבית־המדרש, באשה אחת, בת ח“ח, שהיתה יושבת בעזרה וקוראה בקול לפני הנשים הצדקניות את התפלות מתוך סדור ה”קרבן־מנחה" עם “עברי־טייטש”; וכשהגיעה פעם ל“פרים הנשרפים” פרשה להם את מלת “הנשרפים” בזרגון: “פארברענט!”, וחברתה הזקנה שהיתה חרשה קצת, ענתה אחריה: “ברענט!” וכך נתגלגלה המלה הזו בפי הנשים עד שהתחילו צועקות: “גוואלד! ס’ברענט!” (הצילו! שרפה!) וקמה בהלה בביה"מ, נשים נתעלפו מרב פחד וזקנים נתמעכו מרוב דוחק וה' ירחם!…

* * *

וכך היו עושים בזמן שבית־המקדש היה קים: שבעה ימים קדם יום־הכפורים היו מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין במקדש, ושבעה ימים קדם נבי־מוסא מפרישין את הסרדיוטים לחורבת ריה“ח, לישיבת תורת־חיים ולתנא רבי־ישמעאל, והקצינים עומדים עליהם ללמדם פרק במסכת “פסחים” עם פירש”י, כדי שיהיה כאו“א מהם מכיר ורגיל בעבודת ה”סדר"…

ובכל בקר, אחרי תפלת שחרית, הם יוצאים בסך להקפות והחזנים הולכים לקראתם, תוקעים, מריעים ותוקעים; כשהשנים כתקונן, בכל יום ראשון מקיפין את העיר פעם אחת, ובזמן הזה מקיפין בכל יום שבע פעמים. ומצות לולב כיצד? יום־טוב ראשון של התנא שלהם, שחל להיות בע“ש הגדול, מוליכין את הלולבים להר הבית, וכל הסרדיוטים יוצאים לקבל את פני “עולי־רגל” מבני־חמור ומלוין אותם, מפני דרכי כבוד, בכלי־זמר עד הר־הבית, וכל כך למה? כדי שלא להבעית את ישראל. וליתר בטחון, נסגרו תלמידי המשטרה ב”חדר", מחמת חשש של בטול־תורה, עד אחרי החג…

* * *

וה“רבי” שלנו נוהג השתא לאכל מצה “שמורה” והזמין דוקא מלאכת־יד מתנורו של ר' חיים ק – ט שבתוך העיר, ולא חלילה מלאכת־מכונה שהיא פסולה, כידוע, אפילו בתערוכת־התעשיה במגדל־דוד, כגון יין הכרמל, סבון עברי וכדומה, ור' אשבי ובני ה“רבי” בעצמם יוכיחו!…

ובשבוע זה עמדו לפניו הריש־דוכנא, ויתר המלמדים הראשיים ועבר עמם על ה“סדרה” של השבוע. פתח בספר “ויקרא” את פרשת “צו” ובאר להם באר היטב, דבר דבור על אפניו, את כל ענין “הקרבנות” וביחוד עמד על הפסוק: ו“זאת תורת האשם” עם פירש"י ומצודת־ציון…

אח"כ הופיעו לפניו שני החזנים שלנו, וקדמו את פניו בברכה ממסכת פסחים ואמרו לו: שלום לך, רבנו, שאתה בנציבין – ומצודתך פרושה בירושלם… ושרו לפניו מענינא דיומא: פתחו במזמור של יוצר לשבת־הגדול מאת שמואל חזק – “אז ברב נסים הפלאת!” והגויים ענו אחריהם בשירה וצעקו: “חי וקים”!…

והחזן מורגנשטרן סלסל בקולו היפה “חתיכה” חדשה משיריו של התנא אבא שאול בפסחים ושר בלוית הפסנתר:

אוי לי מבית־צבחא, אוי לי מקולמסו!

אוי לי מבית־ישמעאל, אוי לו מאגרופו!

שהם כהנים־גדולים, ובניהם פקידים ברשות וחתניהם אמרכלים באוצרות ירושלם, ועבדיהם חובטים את ישראל במקלות!…

והרבי, הרבנים וכל בה"כ אחזו בשעת־מעשה בידיהם מחזורים אנגלים ולוו אותו בלחש ואמרו בלשונם: אלרייט! יעס! אמן!…

* * *

ובני־דודנו מספרים כי בשבוע זה ראה הרב הגדול שלהם בחלומו לקוי־לבנה ופני משה־רבנו נשקפים מהירח. ידע הרב כי סמן רע הוא להם, נתבהל מאד וקרא בפחד: יא נבינא־מוסא!… מיד הופיע משה רבנו, זהר מראהו כזהר פני השמש והוא דומה למלאך ה' צבאות. נתירא זה מפניו, אחזתו רעדה וניטל דבורו ממנו, עד שאמר לו משה רבנו: זה לך אות כי אללה כועס עליכם על שאתם מצערים את ניני ובני־דיני, ואם לא תחדלו הפעם אסתתר מפניכם לעולם, ואיש מכם לא ידע עוד את קבורתי!

כשנתעורר הרב הגדול משנתו, הבין כי זהו חלום מופתי, כלומר: מופת עמו ולחגו.

עד כאן אומרים בשבת הגדול, וכשנחיה – נראה…

* * *

רק לפני שבועות אחדים נפגשנו עם הרב פ. והודיע לנו בשמחה רבה ובמבטאו היפה שהוא ספק אשכנזי ספק ספרדי, כי הודות למאמרינו נגד הבזבוז, הוסיפו לו עוד עשרים פונט לחדש על משכורתו. והנה, אהה! הגיעה אלינו פתאם, כרעם ביום בהיר ממש, הבשורה המעציבה ע“א התפטרותו מ”המזרחי".

כנראה, אך לצון חמד לו הפעם הרב שלנו, ואיני יודע עכשיו במה להאמין, אם ב“הוספה” הראשונה או ב“התפטרות” האחרונה, ואולי לא בשניהם? ואולי עשה גם הוא כאותו הרב מאזריב: כשהרגיש ש“הקהל” רוצה לפטרו, הקדים ובקש הוספה…

איני יודע כיצד אתם, ואולם כשאני לעצמי, לאחר שקראתי את “התשובה לרבים” ללא־שואלים – שבאה בעתונות המקומית, וראיתי מתוכה כי סבת־התפטרותו תלויה בהסתדרות הציונית, זכרתי פתאום – איני יודע מדוע? – את מאמר חז“ל: ארבעים שנה היה ר' יוחנן כהן־גדול ולסוף נעשה צדוקי… ואולי מפני שעמדתי פעם מאחורי הדלת “במלו־יוז” (ישאר נא הדבר בינינו בסוד!) ושמעתי קול ברזל: אם אתן ל”מזרחי", עלי לתת גם לפועלים! וקול־התור עונה אחריו בכעס: לדידי יתן גם לשדים, ובלבד שיתן לנו… גם לי גם לך יהיה!…

ומשתתף אני בצערו – לא של ה"מזרחי חלילה – כי אם של “הכהן הגדול מאחיו” צא וחשוב. משכרת של מאה פונט לחדש, מלבד דירה העולה בשלשים פונט לחדש, שהרי זה קימא־לן של 150 פונט לשנה, חוץ מנסיעות ושאר־ירקות…

וראו זה פלא! בשעת כתבי את הטורים האלה, דפדפתי קצת בכרך “הצפירה” משנת תרע“ג וכמו להכעיס נפלתי על מודעה מעדת אוננגי (?) בסרביה, המבקשת רב במקום הרב שנסע לא”י, בשכר 600 רובל לשנה – בערך 6 פונט לחדש; אולי יחזר הרב ה“מזרחי” שלנו לשם?… המקום פנוי עודנו, כמדומני, ויוכל לקבל שם עכשיו מליוני… רובלים!

לע“ע, קבל מכתבי־תודה מ”רבים" – כך אומרים – על הצעד האחרון שעשה ב“מזרחי”…

* * *

הכל יודעים כי הקרן־הקימת לישראל מתקבצת מפרוטות העם ומנדבות האנשים הבינונים שבחו“ל, המכונים בורגנים בלע”ז ולפיכך חושב אנכי כי בהגיע הפעם “עולי־הרגל שלנו באניה “אראביק” (לא ערבית!) מאמריקה, מצוה להוביל אותם לא ל”פינסק ומינסק“, אף לא לוילנא – ירושלם־דליטא זו שבפנס־הקסם בביה”ס למל, כי אם דוקא לעמק יזרעאל, כדי שיזכו הבורגנים האלה לראות בעיניהם את כל הנעשה בכספם פה בא"י. ושם, בנוריס, זו השוכנת לרגלי הר הגלבע, יתענגו בטח לראות את “הנגריה” היפה וכלי־המלאכה והמכונות שנקנו בכסף־הבורגנים, ועינם לא תשבע מראות את הארוות הרחבות והנקיות וביחוד את ההפתעה הנעימה המוכנה להם: בארוה תלויה רשימה משמות הסוסים ובראש הרשימה מזהיר שם סוס אחד: “בורגני מצרע”!…

ונמצא עוד בורגני אחד בעל שתי רגלים ולא מצורע חלילה, אף לא “סוס” יאלי חלילה, שנדב לקרן־הקימת לא יותר ולא פחות מ…שלשים אלף פונט, על מנת לקנות בכסף הזה אדמה בא"י, בתנאי שהנחלה תקרא על שמו – יחזקאל.

והנה בזמן האחרון הופיע ראש־העובדים בארצנו על ראש גבעה אחת נהדרה בקרבת נוריס ומחה מחאה גדולה לפני שמים וארץ, בשמו ובשם שלש מאות וחמשים הפועלים, על השערוריה שנעשתה בישראל ונקראה הגבעה הזו על שם הנדיב: “גבעת־יחזקאל”…ומעתה יקרא שמה בישראל: “קבוצת־הגבעה” סתם…

ואני חשבתי לתומי כי ראש הפועלים ימחה דוקא נגד השלשים אלף פונט שבאו להם מבורגני “בן־בוזי” ואולם הולך הוא כנראה בדרכי הרומאים שהמציאו את הפתגם:

“Pecuniae non olent”

– “הכסף אינו נותן ריח”. אחת היא ממי השגת אותו, העיקר – שתשיגהו אפילו מבורגני! או כמו שאומרים הגויים: היהודי “טרף” וכספו כשר…

* * *

ולסוף הנני רוצה להוסיף רק מכתב קטן: לכבוד מנהל הדואר הכללי בירושלם. מנהל מאד נכבד!

אין די מלים בפי וכח בעטי להביע למעלתו בשמי ובשם כל תלמידי את תודתנו הרבה על הקדמה הגדולה ועל התקונים הרבים שהביע מעלתו במוסדו בזמן האחרון.

מאד רחב לבבנו משמחה לראות את התקון הגדול בדבר התלונות הרבות הבאות אל כבוד מכל צד, ובעיני ראיתי את המעטפות הגדולות והריקות שהמצאתם למשרדים השונים בעירנו ועליהן כתוב בשלש השפות הרשמיות לאמר: “בכדי לאחז באמצעים קשים כלפי הפקיד הנוגע בדבר, מבקש מנהל הדאר הכללי מאתך להואיל להחזיר במעטפה מצורפת בזה את כל המכתבים אשר הושמו בתבתך בשגיאה”. אפס כי שאלה אחת קטנה אני רוצה לשאל מאת כבודו: במה אנו בטוחים למשל כי מפני ה“אמצעים הקשים” – גם המעטפה “השחורה” הלזו שנואיל להחזיר לו, כמובן, ע"י הדאר, לא תאבד גם היא?…

ואמנם מיד אחר התקון הזה נתקבל פה בדאר מכתב שיצא מלוזנה בשויציה ביום 28 מרץ והגיע הנה ביום 4 אפריל, כלומר אחרי 7 ימים – קפיצת הדרך ממש! ובה בשעה נתקבל מכתב אחר שיצא מבית־הדאר שלכם למוסד אחד הקרוב אליכם כמאה מתר, אחר ששה ימים! הדא הוא דכתיב: יש דרך ארוכה וקצרה ודרך קצרה וארוכה…

ועוד עובדה משמחת אחת: לפני זמן קצר נשלח ע"י הדאר מכתב לרופא אחד בלוד־העיר (בנגוד ללוד־הכפר), והמכתב הזה נמסר לועד־העיר (בלי עין־הרע!) בעירנו (כי סתם ועד־העיר הוא בירושלם!) בשביל מורה אחד הנושא שם דומה לשם הרופא מלוד…

ואחרון אחרון חביב: במשרד "הסולל מתגולל מכתב שעליו כתוב בפרוש באותיות נדפסות במכונה: Bezallel בשביל אדם פרטי, כנראה, יש במוסדכם פקיד־משורר בחרוזים היודע לזווג: סולל־בצלאל, Jaffa־Raffa ועל זה הדרך: ראשון קישון ונחל־פישון…

והנני עבדך הנאמן והמסור בכל לב ונפש

עזמות

* * *

כן, עיקר שכחתי:

בשבוע זה קמה פלוגתא בין קוראי העתונות היומית שלנו בדבר ה“יאהרצייט” של המלך קרל.

קוראי “דאר־היום” שקראו את הידיעה בדבר מותו של מלך האינגלים בראשון לאפריל, אומרים לקבע את ה“יאהרצייט” ביום ההוא דוקא, וקוראי “הארץ” שזכו לקבל את הידיעה כנהוג, אחר ימים אחדים, אומרים לקבע את היום בחמשי לאפריל.

ואגב נתעוררה שאלה חמורה גם בדיני “אבלות” וכדי לסדר את הענין הוחלט לשלח “משלחת” מיוחדה מ“הני תרי צדדין” לר' חיים “מלך־המגיארים” במאה־שערים.

שדכני עירנו יציעו לפניו לשדך את האלמן הזקן ר' וילהלם, מי שהיה קיסר בברלין עם אלמנת קרל מרת ציטה, ואם ר' חיים יאמר לדבק טוב ויהיה השדוך מן השמים נזכה בקרוב למזל־טוב, ונאמר אמן!

עז־מות

איני יכול להאריך לכם הפעם, תלמידי החביבים, מחמת שהיום ערב־פסח, ובערב פסח צריך יהודי לעשות הכל בחפזון, על רגל אחת, ממש כיציאת מצרים; והשניה, להוי ידוע לכם, רבותי, כי יושב הנני וכותב במחילה את שעורי זה בתא הקטן אשר מחוץ לבית: – Out of bonds – כי הבית שלנו כבר מחציו ומעלה כשר לפסח, ומחמת רב חפזון איני יודע באמת מה אכתב תחלה? דומני שראשית כל דבר מחויב אני לתת שבח והודיה למושל שלנו על כל ההכנות שעשה הפעם לכבוד ה“סדר”.

ביום הראשון נדחקתי, כדרכי, בין הקהל לראות את קבלת־הפנים שהכין לכבוד האורחים מחברון, ומה אספר לכם, רבות? עין לא ראתה! מימינם, תרנגלי “הודו” מפוטמים, בעלי כרבלת צנופה וארוכה לראשם וצפרנים חדות וממושכות כרמחים לידיהם, ומשמאלם – עגלה המלאה לה “כלי־זמר” לפני שער־יפו, ממש כמו לפני נורטקליף בשעתו; המושל רכב על סוסו ועמד באמצע “על פרשת דרכים” – זכר לתה (לא של ויסוצקי!) ששתה עם אחד־העם – ולחץ את ידי בני־דודנו “ביד חזקה” וקבל את כלם בספ“י ו”בזרוע נטויה", ובני־עשו עומדים בשורה ומכים לפניהם באצבע צרדה וכלם אומרים פסוקי דזמרא ומילי־דפלשתינא, ומרמזים זה לזה בלשונים: כנראה שהשתא אין הרשות רוצה בזה…

ואולם, לאחר שעליתי למלון המרכזי (לא המורכסי!) והצצתי מבין החרכים אל התהלוכה, ובני־דודנו חמקו עברו לפנינו בשקט גמור, נתגלה לי כל הסוד… שם, בחדר המלון ישב ה“רבי” ובמשך כל זמן התהלוכה אמר בכונה גדולה – תהלים! ובעלת־הבית שתחי' עמדה על המשמר, הציצה מבעד לחלון ורצה אליו כפעם בפעם ואמרה: רבי! קרא עוד!… והרבי קרע עוד, עד שעברה ב“ה כל התהלוכה החברונית בשלום. מכאן אנו רואים בחוש כי אך ורק זכותם של ה”תהלים“, היא שעמדה לנו הפעם, ומעכשו נוכל להציע לפני לויד־ג’ורג' מיד אחר שובו לגנואה להוציא את חילו הא”י, כי יש לנו ב"ה נשק טוב משלנו, ואין לנו צרך לא בחיילות ולא בקלגסים, אף לא בסרדיוטים מאירלנדיה ולא בכל הטררם הזה, ובזה נוכל לסתם את פיות כל מקטרגינו בלונדון הבאים עלינו בטענת ה־Tax payers – “משלמי המסים” – ועצתי אמונה להנהלה הציונית שתקבע תקציב מיוחד להדפסת ספרי־תהלים בדפוס “הסולל” – כי כל בעל־דרשן דורש בשבילו כידוע – ואת הכריכה ימסרו דוקא לרבי הקדוש מדרוהביץ שבא לעירנו והביא עמו חוץ מבני־ביתו גם מכונות לכריכה, כידוע, זכר למקדש, שכך היה עושה גם הלל בשעתו: היה כורך – וההגדה שלנו תוכיח!

אגב, נודע לי כי הרבי שלנו הביא עמו גם מיני מכונות חדשות לחטיפת זבובים, ויש בזה משום “השגת גבול” לרבים מבני הישוב, כי מה יעשו, למשל, בימי הקיץ הארוכים, רוב הפקידים הממלאים בלי עין־הרע את משרדינו הרבים, ואשר מלאו את עשרים החדרים של הקה"ק וחובשי בית־המדרש שעסקם בכך, והחלוצים המסכנים אשר ברחובות – אם לא ישארו חלילה בשבילם אי אילו זבובים בעירנו? וחוץ מזה, הן אי־אפשר לנו בלא זבובים מעט לבתי־האטליז ומעט לחנויות במאה־שערים ובשאר המקומות, והעיקר – מה יעשה פלקסנר בשבעים אלף הדולרים שלו להבראת הארץ אם לא ישאיר לו הרבי במכונותיו אפילו זבוב אחד “לרפואה”?…

* * *

אולם אין זה מעניני הפעם; העיקר מה שחפצתי להגיד לכם, תלמידי, הוא שאי“ה וביחוד המושל, ו”הסדר" יעבר עלינו בשלום, אציע מיד לאחר חסל סדור פסח כהלכתו, בשמי ובשם כל “החדר” שלנו לכבד את המושל בתאר־הכבוד SIR, עפ"י הנוטריקון: Storrs Is Recovering. כלומר “בעל תשובה”.

גם בלפור שלנו השיג מהמלכות תאר־כבוד גדול בשם Garter ופירושו בעברית: שרוך הפוזמק – רמז אולי ל“פוזמק” (בלשון ה"א) שקבלה הצהרתו הציונית, וסו“ס הסכים להקרא בשם “אלוף”, כי אחרי הא' יבוא אולי ה”בית" הלאומי…

* * *

ועכשיו, רבותי, אשאלכם “ארבע קושיות” חדשות לסדר הישן שלנו:

מה נשתנה מצבנו הפעם מכל הפעמים, שבכל המקומות בארצנו אוכלים מצה בזול ובצפת הנדחת בשמנה גרוש הרוטל – ובירושלם עיה“ק שיש בה ב”ה ועד העיר עם פקידים קונים מצה ב22 גרוש וב27 גרוש ושעת־הדחק גם בארבעים גרוש הרוטל?

שבכל מקום, בתל־אביב וביפו צומחים בתים, בנינים והיכלים, ממש ככמהין ופטריות, ובירושלם הבירה שיש בה הנהלה־ציונית, בוני־בית, בית־וגן, שכונת־גנים וכל מיני “שמות” כאלה, אין אנו זוכי לראות אפילו בית אחד?

שבכל השנים הקודמות ואפילו בימות המלחמה, לא היה חגו של משה־רבנו ניכר כמעט, ועכשיו שבא הדוד “יענקיל” נעשה חג זה לאומי וגדול עם הזמנות ו“כלי־זמר”?

שלפני שלש שנים, בבוא המשלחת האמריקנית לארצנו הלך ר' חיים בכבודו ובעצמו להמליץ טוב על הציונים, ועכשיו, לאכילת־קורצא לפני “מלך העתונות” שלח אחרים במקומו?

והתירוץ הוא: לא רק עבדים היינו אלא – תיקו…

* * *

בשבוע זה רצתי מתערוכה לתערוכה בכל קצוי עיר, ולא נשאר לי כמעט זמן לבקש לי הלואה לצרכי החג…

ראיתי את תערוכת שץ בבצלאל, בקרתי את תערוכת האמנים העברים בביתו של אידר וביחוד את תערוכת ה“תעשיה” במגדל־דוד. זכיתי לראות במגדל זה את עבודת בני־דודנו מימי תרח, וביחוד את מלאכת היד שלהם במשך מאות השנים בארצנו, כי ידו־בכל ב“ה עוד מימי ישמעאל, וזכרתי אז מעשה שהיה בשלשה אמנים נכרים, אחד גרמני, אחד צרפתי ואחד רוסי, שהתחרו פעם בתערוכה טכנית בחו”ל:

הגרמני הוציא מחט דקה ושבר אותה לשנים; אחר הוציא מכיסו מין מכונה קטנה, גבב את חצי המחט ויעש אותה כנרתיק ותחב לתוכו את חצי המחט השניה. מיד הוציא הצרפתי מחט יותר דקה ושבר אותה לשנים; אחר הוציא אף הוא מכיסו מכונה יותר קטנה ויותר עדינה ונקב בה אף הוא כחברו הקודם, ואת נרתיקו הדק תחב לתוך נרתיקו של הגרמני. ומה עשה האמן השלישי? הלך וגנב את שני הנרתיקים…

* * *

סו“ס השיגו ה”ינקים" את חפצם – מעט נפט לרוקפלר בא"י, ואולי ירחם ה' ויחתמו עכשיו את המנדט, כי כל הדחוי לא בא כנראה אלא בשביל שאלת: “במה מדליקין?”…

וגם הסכנה המרחפת ר“ל על ה”מזרחי“, תעבר אי”ה בקרוב – הן זוכרים אתם? – “ימין דוחה ושמאל מקרבת” – את ה“צעיר המזרחי”, ואם יכריחו את הכהן בגדול מאחיו מן ה“קהל”, יאולץ בטח לשוב על כנו, כי מה לא עושה יהודי שכמוהו לטובת הכלל? ואיך אומרים אתם? – 150 פונט לחדש אינם “הולכים ברגל”?… והכל יבוא על מקומו בשלום.

ומחמת שהיום ערב־פסח בעולם, ולא הספקתי עדיין להכשיר את קולמוסי וקסתי לפסח ואפילו להכין “ארבע כוסות” מיין הכרמל המזרחי לכבוד ה“סדר”, הנני מקצר הפעם ומברך את כל תלמידי וכל אחב“י בארץ ובחו”ל בפסח כשר ובחג שמח, ומסיים את שעורי הפעם בדברי ההגדה שלנו:

לשנה הבאה בירושלם־הבנויה!

עז־מות

ובכן חסל סדור פסח כהלכתו!

זכינו ברוך ה', לסדר אותו הפעם בשלום ובשלוה וקדשני עליו באמת: מועדים לשמחה, כי אימתי ישמח יהודי? כשאין מנין ו/או עובר עליו חג חרותנו בירושלם עיה"ק בלא פרעות בלא זבח פסח ובלא נקיפת אצבע אפילו מנין קטן. ולכבוד הרגל שלהם, קיימנו השתא כדבעי מצות הכנסת אורחים־פורחים מכל המינים לעירנו, ובזכות זה היינו פטורים ממצות בקור־חולים והלוית־המת בבית־החולים “הדסה” כלפני שנתים…

ומרוב שמחה רצתי בליל־הסדר, לאחר כוס שלישית או חמישית – איני זוכר בדיוק! – ועברתי בכל העיר, וכההוא טמיר ונעלם הצצתי מבעד לחרכים לתוך ביתו של הרב קוק בשעת “עשר מכות”, כשהיה זורק מן היין באצבעו לתוך הצלחת, ובשעת מעשה הסביר ע“י מתורגמן לשני אורחיו הגדולים: המושל שלנו וחברו, כי ר' יהודה היה נותן בהם סמנים: דצ”ך, עד“ש, באח”ב, ועי“ז הרוחני, כי נשמט העיקר – מכות… ובעל ה”אמת מא“י” בטיימס חטף את פנקסו ורשם לפניו לזכרון…

אחר התגנבתי מאחורי אליהו הנביא וכשנפתחה לפניו הדלת, כנהוג, עמדו רגלינו ברחוב החבשים, וראיתי לפני סדר ככל חוקתו ומשפטו. שני מנינים מבני שם ויפת היו מסובין אל השלחן כשמצה ומרור מונחים לפניהם, שאלתי: אב"י! מה נשתנה? ובעלת־הבית מרמזת באצבעה על הרב המסדר ואומרת: צורי ולא עולתה בי. ואחר “שלחן־ערוך” כדין, הם מברכים כלם ברכת־המזון ואומרים בקול: ארץ “חמדת” טובה עד “מבקש לחם”…

* * *

תמול בבקר נדחקתי, כדרכי, בין הקהל כדי להפרד מן ה“רבי” שלנו לפני נסיעתו למדינות־הים.

בשעה השמינית בבקר בדיוק הגיע במכונית עם הריש־דוכנא שלו, עם נושא־כליו, שלישיו וחצר משרתיו, ולאחר שנגנו לפניו הכלי־זמר את ההימנונא־דמלכותא עשה את היקפים מסביב לחילות שעמדו כחזנים בשתי שורות לפני בית־הדאר ועשו נענועים בלולבים ובאתרוגים עפ“י קבלת האר”י ז“ל; פתאום נשמעו יריות התותח שהטילו אימת־מלכות ממש על כל הקהל, וה”רבי" שלנו עם זוגתו שתחי' עברו לפני כל הנכבדים, הכהנים והלויים וראשי המטות למיניהם, והקול־קול־יעקב: להתראות! שלום! והידים־ידי־עשו: Good by! ואחינו ישמעאל שידו בכל, בידי ה“רבי”, על לבו, ועל מצחו כנהוג: “מע־סאלאמי!”…

ואני לא חכיתי לכבודים, כדרך הנכבדים שלנו, הבקעתי לי דרך בין הקהל וכל הכלי־זמר ישר אל ה“רבי”, נתתי לו תקיעת־כף כדבעי, נכנסתי עמו בשיחה כמנהג גובראין יהודאין ואגב עשיתי לו “ראיון” קצר על רגל אחת, ופתחתי בזה הלשון: ברוך אתה בצאתך, רבי! ומה מכח ברוך אתה בבואך?… וענה לי בחיוך־קל ומלא־חן על דל שפתותיו החורות קצת: צר לי מאד כי לא אוכל להתפלל עמכם פה בזמן מתן־תורה, כפי פקודתו של הרב קוק מלפני הפסח, ואולם מקוה הנני לשוב אי“ה אל “החדר” כדי לקרא לפניכם את ההפטרה שלי: “נחמו, נחמו, עמי!”, והפעם בטעמים אחרים וחדשים לגמרי… כי הלא “קניתי לי מפטיר” ב”ה בא"י, כידוע…

– ואולם, עניתי לו, אל נא ישכח למען־השם את הברכה: על כסאו לא ישב זר, ואפילו – לורד מילנר!..

ולאחר שברכתי אותו בשמי ובשם כל תלמידי בדרך צלחה ופרשתי בניני בשלום ר' חיים המ־א־דרטא שלנו, ובשלום המחותנים מר בלפור בעל־הפוזמק ור' דויד המכונה לויד־ג’ורג (יש אומרים כי גם הוא מזרע היהודים כמילון שנצר וחבריהם ובקרוב נזכה אי“ה למאמר ארוך בנידן זה ב”דאר־היום"…) – קרא פתאם החזן בלשונו והכלי־זמר עמדו ונגנו פסוק אחרון משיר־המעלות, תריסר סרדיוטים הקיפו את המכונית על סוסיהם וסביבם נשערה מאד…

וכל הקהל עמד והתפלל לכבוד הנוסעים שלנו תפלה: “ישתבח שמך”; שכנינו אומרים בלחש: “שמחים בצאתם”, ואנו עונים אחריהם בקול: “וששים בבואם”…

* * *

והאמת אגיד לכם, רבותי, כי מקנא אני בהם שנסעו קצת, וחשק גדול נתעורר גם בי לעשות נסיעה עם הפלונית שלי לחו“ל – לא ללונדון אף לא לגיניאה חלילה – מחמת שאני לא עליכם, כמו שאומרים פה קצת “רפדוני בתפוחים וסמכוני באשושות” כי חולה אני, לא מאהבה חלילה, אלא פשוט מהמצות ומה”חרעמזליך" של פסח, ואולי מפני רב שמות של הנשפים והקונצרטים במשך כל השבוע.

איני יודע מה הזיק לי הפעם: אם ה“סדר” השני שערכנו במלון אמדורסקי לכבוד הסופרת מרים הרי שהחליטה, כנראה, מרב התפעלות לכתב רומן שלם מחיינו בארץ בביתו של מר קלוריסקי בר"פ? או אולי פעל עלי הרקוד’ל השמח שעשינו עם החזן מורגנשטרן בנשף פרידתו? ואולי דוקא השיר "אלי־ציון של תשעה־באב שזכינו לשמע בחג־הפסח בקונצרט המשולש והיפה בתיאטרון “ציון” שלנו?

ואולם, איך שיהיה הדבר, לאחר שנסע “הרבי” לזמן־מה ובקרוב יסע אחריו גם המושל, אינני יכול, כמובן להשאיר את “החדר” לבד ובלא השגחה, והעיקר – שיש עוד סבה אחת קטנה המעכבת את נסיעתי – הוצאות הדרך…

בודאי, לו הייתי מהפקידים העליונים שלנו, לא הייתי דואג כלל לדברי־קטנות כגון הוצאות הדרך אפילו לקליפורניה, או לו הייתי לכהפ"ח רב “מזרחי”, הייתי זוכה גם אני להיות סוכן־נוסע Commis־voyageur של “ההסתדרות העולמית” שלנו ועושה גם אני נסיעות דוקא בCabine de luxe. ולא הייתי מתפטר כלל וכלל…

* * *

ומה שלא יעשה השכל, יעשה “הזמן” הז?נוני מיום 19 מרץ… ארבעה “פרוטיכלים” ארוכים מבני־דודנו נתפרסמו ב“זמן” הזה, וכדי לזכות את הרבים הנני מוסר לכם בזה, רבותי רק את תמצית הישיבות שלמדו ודרשו בהן רבותיהם וזקניהם בח' אלול, עוד לפני “ימים־נוראים”, בישיבת ר' מאיר בעל־הנס, במערת־המכפלה ובשלש ערי־החוף…

בחמש ישיבות אלו, ישבו ולמדו כמאה וחמשים שליחי־צבור שלהם, ושמותיהם ומקומותיהם וכל חטאהם הלא הם כתובים בספר־הזכרונות ההם.

כלם טוענים ואומרים כי ר' משה קזימא וחבריו שנסעו לכרכי־הים לא הצליחו בשליחותם, והולכים על דרך הפשרות, וע“כ “הבה ונתחכמה”, ואין דרך אחרת לבטל את הענין של בלפור, אלא ע”י חברת “ידו־בכל” שתעבר במשך 3־4 חדשים בכל פנות “החדר”, אך לא בנפש, כדי לא להרגיז את הבריות בארופה, אלא ברכוש, והפלחים ישירו: ארדף, אשיג, אחלק שלל בטבריה, ובשאר המקומות בארץ.

לפי דבריהם, אין ה“סדר” שלנו פה אלא ב“הגדה”, ואין לנו “כדורים” אלא בפה… ולמיחוש לא מיבעי!

גם הקצינים של עשרת־השבטים הבטיחו כנראה להגיע למקום המעשה ב“יפה שעה אחת אחר־כך”, ואין לערער, הם אומרים, אחרי מעשי בית־דין של “ידו בכל” ולא כלום! – ומעשי הפולנים יוכיחו! ויש שמפליגים ואומרים כי ה“חברה” אומרת לקעקע את כל הבירה של ה“חדר”, ובהגיע הפרטיכלים לאמריקה, ברכו עליהם “שהחיינו והגיענו ל”זמן הזה“, ואולם – חיישינן ל”בלקי"… ואולי הם בני־דודם של הפרטיכלים “זקני־ציון”?…

* * *

בחול־המועד פסח ישבתי לי בזמן שלא יום ולא לילה, ודפדפתי קצת בקטלוג שקניתי בשלשה גרוש בתערוכת מגדל דוד. והנה נפל פתאם מבטי על מודעה שחורה שנדבקה כמסוה על פני העמוד 14, בענין השוקולדה של “נסטלה” בחלב, וזכרתי את דברי החכם מכל אדם שאמר: “נכנסו מים יצא סוד”, ולא היו רגעים מועטים והמודעה הרטובה כאלו ביד לוקחה, ממש כ“מכשף” היוני שבראי־נע “ציון”, ולנגד עיני הופיע מאמר שלם באנגלית:

“התערוכה שואפת להוכיח כי בעלי “התוצרת בא”י יודעים ליצור אך ורק עפ”י השטה של ימי תרח וכשנים קדמוניות (from the immemorial) ולא חלילה ע"י "מכונות־המערב ומלאכת מחשבת – תפלין של “יד” ולא תפלין של “ראש”… ארצנו הקדושה "צריכה להשאר ארץ חקלאית וכל גדולתה "בשלש הדתות… אך לא חלילה בשטות "התעשיה החדישות של המערב (No Western Indusrialism).

א“א בקי כ”כ בעניני התערוכות ואולם לאחר שעיינתי קצת בקטלוג, ראיתי את השער היפה והמצויר של מלניק שנדפס לא ביד, אלא במכונות ה“גרפיקה” שהביא מר פן מהמערב; גם שלשים עמודי־המודעות שהכניסו אולי יותר מכל התערוכה עצמה מכריזים אך ורק כל סחורות המערב, וביחוד על התעשיה החדישה שלנו במכונות־אירופא…

כנראה, שועדת־התערוכה החליטה לעשות את א“י לבית־נכאות אחד, ואולם חושבני כי ה”אנטיקה" הכי מצוינה שבמוזיאום הזה היא – הועדה עצמה…

* * *

תשעה מי יודע?

– תשעה אני יודע: תשעה פונט לחדש בעד חדר אחד בשכונת “רחובות” של הבוכרים בעירנו!

ובתשעה פונט אלה יש הזכות לדור להשתמש בארבעה כתלי החדר ומתהום הרצפה עד מרומי התקרה וגם להביא בו תקונים כחפצו, כעין סיוד, קביעת שמשות ותקון המנעול והמפתחות על חשבונו ואם בעל נפש הוא, יש לו רשות לשלם את הכסף למפרע ואפילו בעד חדשים אחדים, וכל המרבה הרי זה משובח!

מספרים כי נאספו ה“שכנים” בבית־המדרש שבמאה־שערים ויסדו חברה אחת בשם “אלול”, עפ"י הנוטריקון: “אוי לרשע ואוי לשכנו” ורמז לחדש של משך הדירות בשנה זו…

* * *

סוף סוף עלה בידי להוציא לכבוד “פסח” את הגליון הראשון ראשית אוני, מעתוני השבועי והמצויר – “המות” שעליו במבמתי בכל העתונים, כידוע.

והעיקר, רבותי, הוא לאו דוקא ספרות יפה ושירה חדשה כמו למשל האידיליאה האחרונה “יובל העגלונים” של שמעונוביץ בשבועון של הפועה“צ אלא ציורים ו…מודעות! וציורים, זוהי מין סחורה שאפשר להשיג אצלנו בנקל – ממש כמשחיל בינתא מחלבא: תמונות אחדות מ”אגדתי" שזכינו לראות במודעות על כל כתלי ירושלם, וביחוד תמונת בלפור מ“הארץ” ע“מ להדפיס גם את תמונת עורכה. אי”ה בגליון הבא של “המות” תהיה גם תמונתי צרורה בצרור “החיים”…

קבלתי בשבוע זה את חוברת היובל של “השלח” ולאחר שעיינתי בה קצת מצאתי על השער שגיאה קטנה: במקום יו"ל בירושלם צריך לכתב – באודיסא!

עז־מות

בשבוע זה שבתי מנשף הנסיונות של הד“ר הניסמן מלא התפעלות מכל הנסים והנפלאות שראיתי בעיני – יצאתי מכלי ממש! אטו מלתא זוטרתא היא? בשר־ודם פשוט גלוח ר”ל, קורא מחשבות לב איש כמו להבדיל בעל־מופת, ויודע מכל הנסתרות ומכל הנעשה אפילו בבית־המשוגעים “כמגלה־טמירין” ממש, והכל בכח הטלפתיה! ויש אומרים כי הנסיון הכי מוצלח עלה בידו דוקא לפני הנשף – בשעת מכירת הכרטיסים…

לא למדתי חכמה זו באוניברסיטה בוינה ואין לי חלק בנסתרות ומעולם לא הייתי דורש חלילה במופלא ממני, ואולם לאחר שקראתי בעתונים ע"א המחט בבית־חולי־הרוח וראיתי בעיני את הנסיונות, נתישב לי כל הענין של הטלפתיה. זהו, מבינים אתם, מין “כח־הדם” שיש באדם, כמו למשל הקפיץ (שפרינגינקע בלע"ז) שהוא רוח החיה בגלגלים ומניע את כל המכונות ומלאכת־מחשבת, גם מעשי תלגרף ותיליפון כידוע, ויש שמפליגים ואומרים שאפילו הגולם של הרבי ושאר המופתים כיוצא בזה, אף הם נעשים על ידי כח הטלפתיה…

ואם לא תספרו לד“ר הנוסמן, אגלה לכם סוד, כי מיד בחזירתי לביתי נגשתי לעשות “אכספרימנט” של טליפתיה עם זוגתי שתחי' והנסיון הצליח ב”ה מחמת כח הממשלה שיש לבעל על אשתו, כמו שנאמר בפרוש בתורתנו הקדושה: “והוא ימשל בך”! ללמדך שהאשה מסוגלת לשמש “מתוכת” לבעלה עוד מימי אדם הראשון, וליכא מידא דלא רמיזה באוריתא… ואפיקורסים אומרים כי גם תרדמת אדה“ר באה ע”י היפנוזה, עפרא לפומייתו!

בקצור, היא נטלה מחט בידה ותקעה אותה שלא בפני אלא על פני הקיר, ואני לא שהיתי הרבה, תפשתי בידה ובעינים סגורות וקשורות היטב במטפחת, כד“ר הנוסמן בשעתו, נגשתי ישר אל המקום הנחוץ, ובכח הטלפתיה הרגשתי מיד את המחט, הרגשה חזקה מאד, ע”י – דקירה עמוקה באצבעי, כמחט בבשר החי, עד לשפיכת דמים…

ובכל זאת לא אמרתי נואש, ולמחרתו ביום החמשי עשינו נסיון שני – בהיפנוזה! נסיתי ליטול ממנה את כח הזכרון כדי שתשכח לדרש ממני להוצאות צרכי־השבת, אך ללא־הועיל… לטשתי לה שתי עינים גזלניות וקפצתי שני אגרופי, ממש כהנוסמן על במת התיאטרון “ציון”, והשתדלתי בכל כח ה־Suggestion להאות לה בדמיון, לא חלילה יתוש עוקץ בחטמה, אלא כסף “הרבה ובמזומנים” ואולם לצערי הגדול, לא הצליח הנסיון הפעם…אי"ה, כשיחזור הנוסמן מיפו אציע לפניו לפתח קורסים לחכמת־הדמיון ביחס לשלום חובות, ומובטחני כי ימצא תלמידים רבים בעירנו, ביחוד מבין המורים, לנסיונות כאלה בכל יום חמשי ואפילו ביום אחר…

אגב נודע לי כי הנהלת הדאר החליטה לפתח לפקידיה מחלקה מיוחדת לטלפתיה, מפני כי רבים מהם אינם יודעים כנראה, לקרא על המעטפות את אשר יודע הנוסמן לקרא בתוך המעטפה הסגורה…

ואלמלי הייתי אני בועד־הלאומי, הייתי מציע לספח את הד“ר הנוסמן להנהלה הציונית: הוא היה מוצא באפן טליפתי מקורות למשכרת המורים ויסודות ל”תלפיות“… הוא היה קורא מחשבות בני־דודנו לפני ראשון למאי ומגלה את סוד הפרטיכלים שנתפרסמו ב”צייט" האמריקני… ואולי היו ממנים אותו לראש ועד־העיר במקום זה שנתפטר, כדי לדעת את סבת היוקר של המצות ודחית הבחירות החדשות לימות המשיח… וכדאי היה לשתף אותו בכל הבקורים על הר־הזיתים, כי מה שאומרים שם בקול רם ומה שעושים שם בחשאי – כמה נורא ההבדל! מעט טלפתיה נחוצה לנו תמיד בשביל ה“בעלי־בתים” שלנו…ואולי היה הד"ר הנוסמן יודע לעשות מופת ולגלות לנו סוף סוף את “יער הרצל?”…

* * *

ועוד ישנם כאלה שאינם מאמינים במופתים!

מספרים כי שני חסידים התוכחו ביניהם והפליגו בשבח “רביהם”. חד אמר: פעם אחת נסע הרבי שלי לכפר לברית־מילה ובדרך התקדרו השמים וגשם שוטף נתך ארצה. מה עשה הרבי? – הוציא את מטפחתו האדומה והניע אותה ימינה ושמאלה ומיד נחלקו המים: מצד אחד ירד גשם מצד השני ירד גשם ובאמצע נסע הרבי בעגלתו ביבשה…

קפץ החסיד השני ואמר: והרבי שלי נסע פעם לביתו בערב־שבת והנה בדרך החשיך לו, ובהגיע זמן של קבלת־שבת, הרים פתאם את מקלו, הניע בו ימינה ושמאלה: אחת! שתים! שלש! והנה מצד אחד היה שבת, מצד השני היה ג"כ שבת, ובאמצע נסע הרבי בעגלתו בערב־שבת עד שהגיע לביתו – בלילה…

* * *

בשבוע זה נסעתי עם חברי במכונית על דרך בית־לחם אפרתה, כדי לבקר את רחל אמנו ואגב טיילנו קצת גם בסביבה לבנין הארץ…עלינו הרים וירדנו בקעות עדי הגיענו למקום מחצב אבנים, והנה הופיע לפנינו פתאום מאחורי אחד הסלעים – כובע ומתחת לכובע הזה נראה גם ראש בן־אדם שפתח את פיו ואמר בלשונו: בון־ז’יורנו"! כלומר: שלום! באיטלקית.

באותה שעה זכרתי מעשה שקרה לקריסטוף קולומבוס, יליד גנואה האיטלקית – ששם יושבים עכשיו לויד־ג’ורג' עם טשיטשרין ווירטה ואוכלים בחברותא “מקרוני” מקערה אחת – שאך דרכה רגלו בפעם הראשונה על אדמת אמריקה, יצא לקראתו – כך מספרים – יהודי ליטאי, הושיט לו ידו ואמר: סלום־עליכם ר' קולומבוס! הא־דו־יו־דו?…

והאיטלקי שלנו גלה לפנינו עמודי שיש אדום שנחצבו באדמה במכונות־המערב מלטש ומהוקצע, מעשה ידיו להתפאר ועוד עמודים גדולים וקטנים שהוזמנו לבנין בית־תפלה שלהם על הר־תבור ובגת שמנה בירושלם וחשבתי אז בלבי: ראו מה בין בני לבן חמי! ורבורג טייל קצת בקליפורניה ועלה בדעתו לנטע סוכר בא“י – כנראה, בשביל משתה התה במועדות העתונאים שלנו! – והנה נתפרסמה הידיעה המתוקה הזו לתלגרם בכל רחבי “הארץ”, וגם רוטנברג שלנו העמיד עמודי ברזל מא”י עד אמריקה והמשיך עליהם חוטי־חשמל, כדי לחבר אותם לכיסי היהודים העשירים ולעשות “אלקטריפיקציה” לדולריהם, ופה יושבים הם ניניו ונכדיו של טיטוס, ומאחורי חטמנו למול ה“סקופוס” הם חותכים אבני־שיש בחוטי־ברזל כ“ממאליגה” ממש, וחוטבים עמודי־פאר כבימי שלמה המלך, ואין תלגרמים ואין טררמים!…

הם “חוצבים עמודים שבעה” ו“קול חוצב להבות אש” ונאומים ורחל אמנו מבכה לא רק על בניה כי אם על אבניה…

* * *

ובכ“ז, טוב לנו בעולם הזה: הנה עבר עלינו שבוע שלם של “נסים ונפלאות” ואי”ה בשבוע הבא תחל סדרה חדשה של חזיונות, החל ב“רומן” בהשתתפות “מרים” שלנו וכלה “בשחר־המחר” (ליצני הדור קוראים “שאכער־מאכער”!) ויש לנו ב"ה גם אבק בירושלם, וראו זה פלא: היוצא בלבנים משחיר והיוצא בשחורים מלבין…

אגב שמעתי כי הראיס־בלדיה הזמין את הד"ר הנוסמן לעשות לפניו את נסיון “האוירון” שהבטיח במודעותיו, ואולם מפני האבק הגדול שהתרומם ברחובות עירנו, כנהוג, לא נראה האוירון באויר והנסיון לא הצליח…

* * *

תמול בקראי בעתון ע"א חמי טבריה וחכירת בית־המרחץ עלה על זכרוני מעשה שהיה:

לפני כארבעים שנה בא יהודי גרמני עשיר לא“י והחליט לבנות בית־מרחץ ארופי בטבריה. כשהגיע לחיפה שלח מברק בגרמנית ע”ש זקן־הממונים בטבריה לשלח לקראתו פרדים (מוילטהירע בלע"ז), כי בימים ההם לא היו עדיין כבישים ועגלות אף לא מסלות־הברזל בגליל והיו בני־שדם נוסעים עם ה“מוקרים” על פרדים וחמורים, כנהוג. ואולם הממונה שלנו לא הבין את פרוש המלה “מוילטהירע” ובימים ההם לא נמצא בעירו שום אדם היודע לשון אשכנז כי לא היה עוד בית־מלון גרמני למלאותו באחב"י; מה עשה? הלך ואסף את כל הממונים והחליטו כלם כי כונת המלה “מוילטהירע” היא בודאי – ממונים, ורצונו של הנדיב הוא לראות את זקני וראשי העדה…

כיון שראה הנדיב בחיפה כי לא הגיעו ה“מוילטהירע” כבקשתו, שכר לו פרדים אחרים ונסע לטבריה ישר לאכסניה. מיד נודע דבר בואו בעיר, וכל הממונים ור' יעקב אזים בראשם, לבשו בגדי יום־טוב, כפתנים ואבנטים של משי ועליהם "זיפיצים" של קטיפה כחולה, אדומה וצהובה מאד, גם קאפילושים של קטיפה לראשיהם וסנדלים קלים לגרביהם הלבנים והלכו כלם לקבל פני האורח. זקן־החבורה התיצב לפני הנדיב ואמר: הנני מתכבד להציג את עצמי בתור ה“מוילטהיר” הזקן שבעירנו, ואלה בני־לויתי גם הם “מוילטהירע” כמוני פה…

זכר הנדיב מגרמניה את ענין המברק, הציץ בהם רגע ואמר: “יא, יא, עם שטימט!” כן, כן, נכון הדבר! הצדק עמכם!…

עז מות

זה לעומת זה עשה “דאר־היום”:

בשעה שפועלי הדפוס קמו והכריזו כי העתון חדל להופיע מראשון למאי, בה בשעה הלכו עורכי העתון וסדרו בעצמם את הגליון…¹

מטעם הרבנית הראשית² של אחה“ע תקנו המסדרים שלנו לומר בחג הזה “זמן חרותנו”, ולא זאת אלא שערכו גם סדר שני של “גלות” לבעליהם והכריזו בטול־מלאכה גם בחול־המועד של “פעריווי־מאי”… ולכבוד יום־טוב שלהם, הם מטילים בחוצות ה”סולל“³, כ”פריצים גמורים“, לבושים הדר “מכות רצח” כעורכים אמתים, ובשעת מנחה הם לומדים מפי רבותיהם ומנהיגיהם “בארץ הצבי” פרק בהלכות “שבת”. אמר ה”בחור־הזעצצער" ⁴ : על שלשה דברים העולם עומד, על התורה של לנין וטרוצקי, על העבודה ביד ולא במכונות⁵ ועל גמילות־חסדים של קפת השביתה… ומיד אחר סעודה הם מברכים על המזון ועל הקלקלה⁶ בלא “מזומן” כמובן, ואומרים כלם בכונה גדולה: הרחמן, הוא ינחילנו יום שכלו “שבת”!…

והעורכים שלנו עושים שבתם חול, כדי שלא יצטרכו לבריות הללו, דהיינו כיצד? – פושטים את צוארונם ועניבתם וכל כלי־הבוגניות שלהם ולובשים כלם איצטלא־דמרבנן מפשילים במחילה את השרוולים עד למרפק, ועוסקים ב“עבודה עצמית”.. ועורכנו הראשי עומד בכבודו ובעצמו ומתנועע על תיבת־האותיות כנחמיה בשעתו: בידו האחת עושה במלאכת הכתיבה ואחת מחזקת בצבת לסדור האותיות, לקיים מה שנאמר: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי סדרנקא! המגיה מזיע אלמליח משגיח והכל אתי – ספיר…⁷. איך אמרה מדם קווליני ב“רומן”? – “זה היה נורא מענין!”…

וגם אני זכיתי הפעם להיות “הבחור־הזעצצער” וסדרתי בעצמי ב“ה את שעורי זה במכונה – מעשי ידי להתפאר! תמיד הייתי מסתכל מבעד־למסוה [בעבודת]⁸ המסדרים מאחורי גבם ו… [?] קצת את המלאכה, וביחוד את השבושים… איני יודע עדיין להבחין היטב בין “פא” ל”בית“, בין “נון” ל”גימל" ואפילו בין אלפין לעיינין… מספרים כי החכם הרמ“פ ז”ל כתב פעם לאודיסא בשעת מלחמתו הידועה בירושלם כי פלוני מתחמם לעורה של הרבנית וכשהעירו לו על הא' שנתחלפה בע" אמר: בדיעבד, ישאר כך… וישנו אותיות הבאות לפעמים “שלא כדרכו”, האמינו לי רבותי, כי ראיתי בעיני במחזור של ראש־השנה נדפס באותיות גדולות של קידוש־לבנה “הלמך” במקום “המלך”, ויכול אני לערוב לכם כי לא נתקע חלילה בגרונו של החזן….

וגם אצלי קרה היום מקרה לא טהור: במקום שלום יצא “חלום” – ובמקום מסדרים – “מסרבים”… וה' ירחם!

אין אני בקי כ“כ בכל הסכסוכים שבין פועלי “הסולל” ואולם לאחר שקראתי את “הגלוי דעת” שלהם ב”הא[רץ"] ושמעתי קצת מאחורי הפרגוד […] נא הדבר לסוד בינינו פה שמתלחשים ביניהם העורכים בלשכה־דחשאין, נדמה לי כי כל הענין הזה הוא בבחינת מלחמת העגלונים ברכבת…

מספרים כי בשעת בנין הרכבת החג’זית בחיפה, קמו בעלי־העגלות ועשו ביניהם קנוניא לעכב את מסלת־הברזל, וגם שלחו תלגרמי מחאה לבירות ולקושטא על קפוח־פרנסה וכיוצא בזה. ובכ"ז פסי־ברזל נמתחו, רכבי־ברזל הובלו, בית־נתיבות חדש נצנץ בעגלא ובזמן קריב ונתלה גם פעמון גדול. ועל גבי הכתל נקבעה עד היום הזה טבלא גדולה: תחנת חיפה, ודבר אל העצים ואל האבנים! יש אומרים כי אחדים מהבריונים שלהם נסו להסתתר מאחורי הרכבת בשעת המסע כדי לעכב את העגלות, אבל הקטר צפצף להם וברח… ודורשי־רשומות מצאו כי מאז ועד עתה נתרבה מספר העגלונים הודות לרכבת…

כשיצאתי בשבוע זה מאספת המועדון של העתונאים, נגש אלי עורך צעיר השולח [ידי]עות מ“זמן” ל“זמן” בלונדון, וספר לי כי בקראו בעתון “הארץ” את הידיעה כי דאר־היום “חדל” מהופיע מראשון למאי, מהר והודיע זאת במברק, כי מי זה לא יאמין לעתון “הגון” כזה, ו“חברך מית – תאמין!” ועד שלא הספיק לגמר את התלגרם הופיע לפניו הגליון מיום שני למאי…

באותה שעה נזכרתי מעשה בזקן ר' מנדלי שבא פעם לבקר את מערכת ה“זמן” ומצא שם את הסופר הישיש יהושע מזח שהיה נוהג במילי־דבדיחותא למרות זקנתו המופלגה. לאחר שנכנסו שני הסופרים בשיחה אמר לו ר' מנדלי: מקנא אני בך אך בדבר אחד, אם תמות חלילה, ויבואו להספידך בעתון עברי כמו למשל ה“זמן” – מיד ימצא המספיד “ראש” להספדו ודוקא מהתנ“ך, מדברי הנביא ישעיה: אוי! רבותי. אין מזח עוד!”…

מזח לא חשב הרבה וענה לו:

– אל לך לקנא בי. ר' שלום יעקב (זה היה שמו של מנדלי מו"ס); כי בזה טוב חלקך מחלקי בעולם הבא. הן בשבילך יש פסוק – מעולם הפסוקים: שלום שלום ואין שלום!"…

ומחמת שהיום ערב־שבת הקצר אצלנו, המלאכה מרובה ובעל־הבית דוחק, וידי ופני מלוכלכות בדיו ועופרת שחורה וחושש אני שמא לא תכירני עוד אשתי חלילה הנני מקצר הפעם, ואי“ה לאחר “יום־טוב” ובע”ש הבעל"ט לכשיסדרו המסדרים את סכסוכיהם בכי־טוב אוסיף כהנה וכהנה – ודוקא במכונה…

עז מות.

מה אמר ומה אספר לכם, תלמידי היקרים? –

במסירות־נפש ממש התגנבתי היום בבקר לתוך הדפוס דרך השער הקטן שמאחורי הבית, מאימת הפועלים־השובתים שצרו על ה“סולל” ושפכו עליו סוללה ממש, עומדים יומם ולילה על המשמר ואורבים מסביב בבית־הקהוה, מטיילים ארוכות וקצרות לפני מטבח־הפועלים ומקלותיהם בידיהם – גזרה שמא יכנס חלילה איזה פועל לדפוס לפני גמר הסכסוך עם הנהלת “דאר־היום” או אולי יוציאו בלילות את הדפוס “שלהם” למקום אחר… ולרחב המדרכה של טיולם יושבים להם מגהצי־הנעלים, דופקים במברשה על תיבתם, מצלצלים בצלצלי תרועה וצועקים לכל עובר: “אדון! לסכסך”!.. (לצחצח).

כשנכנסתי לדפוס מצאתי כבר את הפועל בן־אבי עומד על משמרתו לפני תיבת־האותיות ומסדר עבודתו עפ“י דקדוק, וזהו הכלל: אחרי כל פועל – יוצא. בא פועל עומד במקומו עם נטית כל הבנינים. חוץ מ”התפעל"… ואף־על־פי־כן הוא נעשה פועל טוב ומסדר בעל־פה ואחריו בא המניח ומתקן – מעשה “נסים” – לא את הכתב כי אם את האותיות המסודרות וההגהה לא בקולמוס כי אם בצבת עשויה…

על־יד בן־אבי עומד פועל “ירוק”, מתקרב אליו ואומר לו בלחש: “שמע בן־ציון. אתה תלמדני את מלאכת הסדור גם במכונה ואנו נהיה חברים טובים, תראה”… והוא עומד ומלמד את חברו ה“ירוק” והטוב בחשק גדול, לקיים מה שנאמר: וקנה לך חבר… לא היו רגעים מועטים וה“ירוק” רץ אל העורך להראות לו את עבודתו בסדור המברקים באותיות “פרקים” – מעשה ידיו להתפאר.

– ומי למדך לסדר כ"כ יפה? שאלהו אלמליח.

– זה… בן־ציון העומד אצלי.

– האדון בן־אבי?

– לא, ענה ה“ירוק”, זה בן־ציון חברי העובד עמי פה כל היום…

– בן־ציון ב.? שאל שוב העורך.

– לא! זה בן־ציון השני בעל הבלורית היפה…

פתאם נכנס המנהל בסערה וה“ירוק” נחפז ובא אל “חברו בן־ציון” ושניהם עמדו ועבדו בזריזות מרוב פחד….

ויודע אני ומכיר היטב בעירנו שני אחים מנותני־לחמנו שראו ב"ה עשר גדול בירושלם; וכל־כך למה? – פשוט, מפני שהיו “פאשיסטים” גדולים. דהיינו כיצד? – בשעה שהיה פועל עוזב, היה האח הבכור מכניס את שתי ידיו לתוך הבצק, יוצק עליו (לא על הפועל) מים פושרים, משקיע את שני אגרופיו עד למפרק: קוויטש! קוואטש! ולא זזה ידו משם עד שגמר ללוש את כל העריכה, לקיים מה שנאמר: “כי בנפשו יביא לחמו”. וכשהלך הפועל השני, לא חכו הבעלי־בתים עד שיבוא אליהו והאח השני תפש במחילה את המרדה הארוכה ותקע בעצמו את הפתות לתוך התנור הבוער – “כי בזעת אפך תאכל לחם” ועד אור הבקר, היו נותנים לחם לכל בשר בירושלם!

ואני יושב לי “כפריץ” לפני המכונה, ולמולי יושבת לה הצעירה הבלונדינית לפני המכונה השניה, ושנינו מכשכשים באצבעותינו על הכפתורים: טיק, טאק! טיק, טאק! ועורכים “קונצרט” עתונאי בלי כלי־זמר, ואגב נוכל לצאת קצת גם במחול לאור החשמל ממש כחברי ה“מכבי” לאור הירח בביה“ס למל, במוצש”ק זו, כידוע… ולוחות העופרת נופלים מתוך המכונה כ“ביסקוויטים” לבנים ומרובעים, מצטרפים זה לזה, שורה אחר שורה ומאמר אחר מאמר, והמלאכה קלה ונקיה, מחיה נפשות. ואם תרצו, יכול אני ללמדכם את כל הרבותא (קונץ בלע"ז) בעשרה דקים, כמו דר. הנססן בטלפטיה והשכל הוא פשוט מאד: כמו יציקת סביבונים בחנוכה – התזכרו עוד את הימים הטובים ההם? – אלא שאז היינו עושים הכל ביד כפועלים־השובתים שלנו, ועכשיו “נס גדול היה שם” בה“סולל”, והכל נעשה דוקא במכונה…

ולאחר שקראתי את מאמריו של בר־דרורא על “השערוריה” של השביתות ביפו. זכרתי את הספור הידוע בדבר ההמון הרומי שיצא את העיר, כלו, מבלי חפצו לעבוד בשביל האצילים, ואשר עליו נשא הזקן “מנניוס” את המשל הידוע בדבר אבריו של אדם שרבו זה בזה וקראו שביתה. הראש לא חפץ לחשוב, הלב – להרגיש, העינים לראות השנים ללעס, הרגלים ללכת, הידים לעבוד יען כי הביאו חשבון וכל אחד בפני עצמו מצא כי עובד הוא יותר מדי בעד אחרים ואינו נהנה מן הטוב כפי ערכו בעבודה הכללית….

השביתה ההיא היתה, כנראה, מעין אלו השביתות של עכשו, אשר לא רק ה“ידים” העובדות, אלא אפילו ה“עינים” וביחוד ה“ראשים” אינם חפצים לראות, אינם חפצים לחשוב…

הסכסוך שבין הפועלים והפאשיסטים, וחושב הנני כי אפשר היה לכתב ע“ז רק שני פ” אלא שב“פא” הראשונה ישנה תמיד נקודה שחורה…

והקב"ה מקדים תמיד רפואה למכה:

עד שלא שקעה שמשו של הבנק בחברון זרחה שמשו של הבנק מ“קפת־עם” בירושלם והבנק מ“מצרים” בבית־לחם… וכשקראתי בשבוע זה ע“א נעילת הסניף בחברון נזכרתי מעשה שקרה שם בשחריתו. מספרים כי בהפתח הבנק “שלנו” בקושטא בשם “אנגלו־לבנתין בנקינג קומ”פ, כלומר הבנק האנגלי המזרחי (בלי מרכאות!) נשלחו מכתבים־חוזרים, כנהוג, לכל הסניפים כדי להודיע להם ע”א פתיחה זו, ו“צירקולר” כזה הגיע גם לחברון. מה עשו בחברון? מיד ערכו מכתב־ברכה על קלף כתוב באותיות רש"י למנהל הבנק מר לבונטין וסיימו את מכתבם זה בברכה: כשם שזכה שיקרא בימיו הבנק בקושטא על שמו, כן יזכה שגם הבנק שלנו בחברון יקרא על שמו במהרה בימינו אמן!

ומדי דברי בחברון נזכרתי גם – בצפת, כלומר בהלולא דרשב“י שתהיה אי”ה בל"ג בעמר ביום השלישי, במירון.

קראתי פעם במדרש “נסתרות דרכי שמעון בן יוחאי” (סלוניקי תק"ה) לאמר: “ומכיון שראה, שעתידין בני ישמעאל שתתפשט מלכותם בכל העולם. בכה רשב”י ואמר: רבש“ע! לא דיים לבניך מה שעשתה לנו מלכות אדום הרשעה, אלא שאתה שולח עלינו גם מלכות ישמעאל. מיד נגלה לו מטטרון שר הפנים ואמר לו: “אל תורא, בן אדם, שאין הקב”ה מביא מלכות ישמעאל אלא להושיעכם מזאת הרשעה, והוא מעמיד עליהם נביא כרצונו ויכבשו להם את הארץ ובאים הם ומחזירים אותה לישראל, ואיבה גדולה תהיה ביניהם ובין בני עשו”.

ועד שבני־דודנו באים עלינו באיומים בגלוי ובפרטי־כלים בא בעל “דאר־הבקר” מלונדון, ומלאך רע בעל כרחו יענה: אמן! לא חלילה מאהבת מרדכי אלא משנאת־נורטקליף.¹ גם אמריקה התפשרה סו“ס עם אנגליה בענין “במה מדליקין” בא”י, גם ה“רבי”² שלנו שב לבריאותו ב“ה, ואפשר מאד – מי יודע?. – כי בשעה זו שאני יושב כאן לפני המכונה וכותב בשבילכם את שעורי זה, יושבים שם בג’נואה לפני השלחן הירוק לויד־ג’ורג' ובלפור ויתר השררות וחותמים בגופשנקא־דמלכותא את המנדט על א”י, ואי“ה לכבוד “פסח שני”, בזכותו של ר' מאיר־בעל־הנס שנאמר: אלהה דמאיר עננו! ובזכות ר' שמעון בר יוחאי ור' שמעון הצדיק שלנו, יגיע אלינו עוד לפני ל”ג בעמר זה מברק הבשורה בזה הלשון:

“למנחם, ירושלם – מזל טוב! הכל “נחתם ב”ה “למען־דעת” שלום לא”י: חיים."

עז מות

כשהקב"ה רוצה גם מטאטא יורה חצים ואפילו חתיכת פח פשוט. והא ראיה:

בשבוע זה הלך אחד מפועלי “הארץ” אל ראש המשטרה והגיש לפניו תלונה על ראש פועלי־הדפוס של ה“סולל”¹. מה המעשה? – בבקר, כך הוא מספר, נגש אל ראש־הפועלים כדי ל“דבר עמו קצת לפני כניסתו לבית־הדפוס, והנה הוציא הלז מכיסו אקדח “ברוינינג,” כונן את החלל ישר למול פניו ואיים עליו בקול – מעשה “פשיסט”! – לבל יהין לגשת אליו ב”נפתוליו"… ושנים מהפועלים־השובתים שעמדו בשעת־מעשה לפני השער, כדרכם, העידו לפניו איך ראו בעיניהם את המעשה הנורא הזה, ופרחה נשמתם ממש מרב פחד.

מיד שלח ראש־המשטרה את הקצין וסרדיוטיו למהר ולשים יד על ה“רוצח”, והחיילות יצאו בהולים ודחופים כאחשתרנים ממש בדבר המושל, ובאו ישר לבית־הדפוס ושם תפשו את ה“בחור” והובילוהו לביתו בלוית התובע ושני עדיו. הקצין חפש, יגע ומצא ב"ה במכנסים אשר על הקיר – “ברוינינג” שחור, אקדח של… פח אמיתי, צעצוע פשוט של ילדים, שנשאר, כנראה, בירושה מאת “הקנאי־הצעיר”….

הוא אשר אמרתי: “אשרי אדם מפחד תמיד”, ואפילו מ“יהודי גזלן” ומאקדח של פח. כנראה, שהפועל־הראשי הזה, המכיר את “גבוריו” עוד מהפוע“צ, רצה להפחידם קצת – מעשה הילדים וה”דב" – או כמו שאומרים האשכנזים, לעשות מהם “בער”…

* * *

וביום הראשון הזה, מיד לאחר גמר תפלת ערבית בבית־המדרש שלנו, צויתי לביתי והלכתי במסירות־נפש ממש לאספה ה“בומבית”*)² של הפועלים נגד מנהלי “הסולל”, כדי לראות מי הם, ואיך הם “בונים” את הארץ…. כנראה נפלה טעות ב“פתקה־הצהובה” שלהם, שחלקו הפועלים־השובתים בכבודם ובעצמם ל“יהודי־ירושלם” בכל הרחובות, והבחור־הזעצצער שם מרכאות על הבונים במקום “הארץ”.

ואת חטאי אני מזכיר. בשעת האספה נתגברה בי מדת הקנאה ר“ל והרהרתי בלבי לאמר: הוי, מי יתנני “פוליטיקנט” גדול כמנהיגי הפועלים שלנו, ואוכל לעמוד אף אני כמותם לפני צאן מרעיתי, גדיים מתולתלים ו”רחלים" גזוזות, ולהטיף לפניהם בפטוס, מאותן הדרשות הסטיריאוטיפיות שקבלו מרבותיהם הדמגוגים בבתי־המרזח של הבולברים בפריז, לונדון ואמריקה – על ה“קפיטל” הארור ועל ה“בורגנים” ימ“ש, כידוע – אלא שכאן בא”י: במקום ארמסטרונג יש “סולל”, במקום מכרות ומסלות־ברזל, יש יקב ו“סליקט”, ותחת אלפי שובתים – רק עשרה בטלנים…

ונואם חם ונלבב הוא בן־גוריון, כשדבר גבוהה גבוהה, יצא עתק מפיו על הפחד מפני ה“פשיסטים”, אלה ה“חולגנים” ר“ל המהללים את “כבוד” הפועל וביחוד על המלחמה ה”צודקת" של הפועלים־השובתים, המתנהגת ב“שקט” – ומכהו של בכר יוכיח – בשעה זו זכרתי את אשר לחש לי פעם יהודי אחד בבית־המדרש בשעת תפלת שמנה־עשרה ב“ימים־נוראים”, ואגב רמז לי על מנהיגי העדה:

– “השומע אתה? הוא אמר, “ובכן תן פחדך” – פרושו: כסף; ו”בכן תן כבוד" – כונתו ג“כ כסף ו”בכן צדיקים" – בודאי כסף, ואפילו “צדיקים” גמורים כפועלים־השובתים שלנו…

הכל פרנסה, רבותי, וכל בעל־דרשן דורש לעצמו…

* * *

וחוקר גדול מאין כמוהו בלשונות רומי ויון הוא בן־גוריון.

אנחנו כלנו, ילידי הארץ, בורים גמורים ועמי־הארצות בכל הויות העולם, נתעינו אחרי אנשי ה“סולל” ימ“ש להאמין לדברי עתונם כי ה”פשיסטים" הם בני־אדם הנלחמים פשוט במגפת השביתות שפשה בכל מדינות העולם והגיעה גם לא“י, כידוע, ולא זאת אלא שאנשי “דאר־היום” חפשו ומצאו נוטריקון ל”פשיסט“: פועלים שובתים יצאו – סימן טוב לסולל, עד שבא בן־גוריון וגלה לנו את הסוד, כי “פאשיסטים” באיטלקית הם “חוליגנים” ברוסית, אלא ששם עושים פרעות ביהודים וכאן בא”י הם עושים פרעות בפועלים – כמו למשל ספיר וה“חבריא” שלו

אכן, אין צדק ויושר בעולם הזה, ואגדה הולכת ונוצרת ע“י אנשי ה”סולל" שהפועלים השובתים מתנגדים חלילה למכונות, ויכול אני להעיד בהם כי זהו שקר גס! הפועלים האלה לא בלבד שאינם מתנגדים למכונות, אלא שהם בעצמם מכונות חיות בידי מנהיגיהם, כחמר ביד היוצר, ממש כ“גולם” של הרבי ליב מפראג שיוצג במוצ“ש זו בראי־נע “ציון”, אלא שהשם המפורש והחדש הנותן חיים ל”גולמות" האלה שלנו הוא – “חוליגנים”…

* * *

והם – כלומר אנשי “הסולל” – לא כלום, כאילו אין מתכונים אליהם כלל.

בשעה שנתכנסו הפועלים לראות את הקומדיה ב“קוני־למל”, והפועלים השובתים עמדו בראש בצד “מזרח”, כמחותנים מצד החתן – התכבדו מכובדים! – ועסקו כלם בהתעמלות פלסתית, בתנועת הידים למחיאות־כף ובקימת־רגלים, הכל כפי פקודת המנהיגים, בשעה זו, עמדו עורכי “דאר־היום” ועסקו בהכנת תשובה ברורה וקצרה למוחים – גליון שלם של “דאר־היום” בכל יום…. וכל אחד מהם הוא העורך, הוא המסדר, והוא המגיה, מעמל נפשו ומשמש בעבודות שונות.

אין מה לדבר – “חולגנים” אמתים!

ואם לא תגידו בגת, אמסר לכם בסוד – אבל מה שקוראים סוד – כי בשעת האספה נתגנבו אחדים מהשובתים אל הסולל ועשו חוזה חדש עם ההנהלה לעבד ב“דאר־היום”….

חבל, חבל שאין יכולים לעשות “בכנופיא המרעילה” הזו ובמכונותיה מה שהיו עושים – לולא היתה משטרה.

אבל גם זה יבוא!… ולע"ע הנני הולך מיד להגדיל את סכום אחריותי בחיים… ועצתי אמונה לכל “הבורגנים” שלנו במושבות ובבתי־החרשת, בחנויות ובמשרדים לפנות לחברת־אחריות בטוחה בעוד מועד…

בינתים נתפרסם ב“הארץ” דו“ח מפרט מאספת־המחאה נגד ה”סולל“, וראו זה פלא: בראש העמוד כתוב כי באספה זו נוכחו כ 600 איש (בגמטריא שקר!)ועד סוף העמוד פרו ורבו עד שהגיע מספרם ל”שמנה מאות" איש. יש לקוות כי עד אמריקה ויתר ה“מוסדות הנחוצים” יעלו אי“ה עד 8000 איש, כי אפסים אינם חסרים ב”ה בהסתדרויותינו פה…

* * *

כן, עיקר שכחתי: למחרת האספה, בבקר השכם “בלחוך השור”, שמעתי פתאום קול דפיקות ורעמים על דלת ביתי. קפצתי כנשוך מעל מטתי, פתחתי את הדלת ונחשו נא מה מצאתי שם? – ארבע נשים, שתי תימניות, אחת חלביה ואחת ערביה. מי שהיו משרתות בביתנו, עמדו על המדרגות ואמרו כי בעליהן היו אמש באספת־המחאה ושלחו אותן אלינו לשוב כלן לעבודתן בביתי….

אשתי עמדה וטענה לפניהן כי אין לה צרך בחמש משרתות ואינה יכולה לשלם לכלן – אך ללא הועיל! הן באחת: אין רשות לבעלת־בית לפטר את המשרתות, ומוכנות הן לעבוד ארבעתן כאחת ולחלק את השכר – ואם אין הרי אנו “חוליגנים” כמו ה“סולל”, ואם לא נכנע לדרישותיהן תלכנה לספר ל“בן־סאוי”… (בן־צבי)

ואשתי נבוכה מרב פחד ואינה יכולה להכין בגללן מאכלי־חלב, חריטים [כיסונים?־המגיה] וירק לשבועות…

* * *

ומחמת שהיום ערב יו“ט וצריך אני להיות נעור כל הלילה לתקון־שבועות ולקריאת תריג מצוות בם, “פועל צדק” מהש”ך זצ"ל, כידוע הנני מקצר הפעם.

אי“ה, הערב, לאחר הקדוש יברכו אחב”י בארץ “שהחיינו וקימנו והגיענו “לזמן הזה!”, מפני שזוהי הפעם הראשונה בא”י שאין “בעלי־הבתים” נכנעים לפועלים בשביתה…

* * *

ולפני גמרי את שעורי זה במכונה, כנהוג רוצה אני לעבר עמכם, תלמידי החביבים, על ה“אקדמות” של שבועות בנגון הידוע:

אקדמות מלין ושריות שותא:

“דאר־היום” יוצא בשלמותא;

זה “חליפתי” לכל פועלי־שבותא,

“חוליגנים” ו“בוגדים” – מעשה “פשיסותא”

“בני־ציון” היקרים, מכת־“בכור”תא,

לא בידים אלא במכונתא…

אותיות גדולות כביצי־אוזתא,

לעילא ולעילא מכל תושבחתא.

שמע נא, חביבי, לך לעבודתא,

אל תהי “גולם”, אל תהי ויזתא…

עז מות

כיון שנדחה המנדט¹, נדחה גם שעור־ההסתכלות שלי. זה נדחה מפני השעה “לגליון הבא”, וזה – מחמת שהיה נודף ממנו קצת ריח של נפט אמריקני מא“י וגם ריח של דבר־אחר מ”המקומות הקדושים" שלהם…

אין אני בקי כ“כ בענינים הסבוכים והמסובכים של אספת ג’נואה גם כל ענין ה”פוליטיקה" של חבר־הלאומים וא“י בג’נבה אינו מחוור לי ביותר, אבל עד כמה שאני קורא בעתונים ויכל ל”תפש" קצת מן הצד מתוך דברי העורכים והמנהלים שלנו, רואה אני כי סדנא דארעא חד הוא, וגם שם ב“אספת־הנבחרים” בג’נואה וב“ועד־הלאמים” בג’נבה הוחלט סו“ס מה שמחליטים תמיד גם אצלנו: לקרא לאספה שניה. ולא עוד אלא ששני המחותנים שלנו בלונדון אכלו, במחילה כמו שאומרים הצעירים שלנו “חרבון” (פיאסקו בלע"ז) כדבעי בשתי אספותיהם עפ”י סדר א“ב – זה בג’נואה ב”אלף“רבתי וזה בג’נבה ב”בית"־הלאמי שלנו…

* * *

ומה היה הסוף? – רוסיה וגרמניה עשו “יד־אחת” מתחת לשלחן הירוק בג’נואה.

ובשעה שישב “ועד־הכוללים” בג’נואה במותב האמרכלים, הממונים והגבאים של כל אומות־העולם הקטנים עם הגדולים, ודנו על ה“חלוקה” וביחוד על כוללי “ראסיי ואשכנז” שירדו ר“ל ונתבטלו ה”יוקסים" שלהם, כידוע, ובשעה שקם לויד־ג’ורג', ראש הועד, והרעים קולו כנגד צ’יצ’רין² וקרא לפניו בקול רם את “עשרת הדברות” שלו, וברטו ³תפש בכל פעם את מעילו לברח מרב כעס ולא ברח, – בשעה זו הרגיש צ’יצ’רין פתאום יד לוחצת מתחת לשלחן, כאומרת: “הבה לי את ידך, אחים אנו לצרה”!

ואז התחילו שתי אספות בג’נואה: אחת למעלה, מעל השלחן, ואחת למטה, תחת השלחן… והכל עפ“י דקדוק: מלעיל – שקר קצף ורגז ומלרע – שלום ו”יד־אחת"…

ומיד כשהרגישה האספה דלתתא כי הכל נאמר ביניהם, קמו והכריזו לאספה־דלמעלה בזה הלשון:

– “רבותי! מגיע לנו “מזל־טוב”: נגמה ב”ה האספה התחתונה שלנו ונעשה שדוך בינינו….

וכשדרשו מצ’יצ’רין זה תשובה ברורה מכח החובות הישנים מלפני המלחמה, מה עשה? – חבש את צילנדרו האדום והגיש לפני הקהל חשבון־צדק על חמשים מילירדים זהב בעד הנזקים שגרם העולם לבולשביקים הנגזלים ברוסיה, – ממש כאותו הרב מדראזשני⁴, זכרונו לברכה.

הן יודעים אתם את המעשה: ק"ק דראזשני עומדת וצועקת כי אין דעת הקהל נוחה מרב זה, ואינם רוצים בו אפילו חנם, והרב עומד וטוען כי רוצה הוא… הוספה.

* * *

וכלל זה נקוט בידי תמיד: כל מקום חלק בעתון, סמן הוא שאין הענין “חלק” וכשקראתי ב“דאר־היום” ע“א הישיבה הראשונה של חבר־הלאמים בג’נבה ומצאתי פתאום מחק בין המלים: “בא כח – – – הקתולית” שהתנגד לחתימת המנדט, מששתי קצת, כדרכי, באחינו עשו ומצאתי כי ב”כ ברזיליה הקתולית, תנא דבי ר' “פפא” מרומי, הוא הוא שקנא קנאת ה' צבאות ועמד בגנבה להגן על ה“מקומות הקדושים” בא“י מיראה מדבר פן חלילה־וחס יחללו אחב”י את הקדש, כי למדו ב“ה הגויים להכניס את ה”טומאה בקדושה", וטומאת המערבים שלהם על הכתל המערבי שלנו – תוכיח!…

ובכ“ז, “שמאל דוחה וימין מקרבת” גם אצל ב”כ ברזיליה: בשעה שהתנגד לנו בכל תקף בירושלם שלנו שקד על תקנתה של ירושלם־דליטא. ובא בהצעות והנחות רבות לטובת יהודי ליטא, כידוע – “הכל, רק לא זה!, כלומר: א”י….

ובינתים, בלגיה וצרפת רבות ביניהן על הגבאות בחברה־“קדישא” בא“י, ולנו החלו ימי ספירה חדשים. “שבעה שבועות תספר לך” החל מהיום עד 15 יולי, וביום שבת־קדש, פרשת “פנחס”, לאחר ש”בנות־צלפחד" באירופה תשגנה את חלקן ב“ירושת־אביהן” בארץ־הקדש, יהיה אי"ה יום “מתן תורה” שלנו בכתב…

ודין מפורש הוא בגמרא: כותבין אונו⁵ אפילו בשבת ע“י נכרי ומשום ישוב א”י לא גזרו בה רבנים (לא מאגדת־ישראל!) והתירו שבות, ורש“י מפרש אונו: מנדטיש בלע”ז.

* * *

והאמת אגיד לכם, רבותי, כי בדיעבד א“א מצטער כ”כ על דחוי המנדט שמעקרא הוי דחוי, אלא דוקא מפני שמחתם ו“נצחונם של אחרים. כי למה יאמרו הגויים. איה נא בלפוריהם? איזה נא נציביהם? וכיון שנדחה נדחה וכיוצא בזה…”

ויפה אמר לי פעם יהודי ליטאי אחד: כל יהודי טוב, צריך שיהיו לו שלשים אלף רו“כ⁶ – זה היה לפני המלחמה! – עשרת אלפים למחיה בריוח, עוד עשרת אלפים למותרות קצת ועשרת אלפים רו”כ כדי שיכנס הרוח באבי־אביהם של אחרים!

ו“עשרת אלפים” אחרונים אלה נחוצים לנו עכשיו בא“י, למען ידעו אחרים, למן ר' משה קזימא⁷ ועד ר' חיים, ול”מען דעת" כל עמי־הארץ, ויוכל ה“רבי” שלנו לשוב אל ה“חדר” בעגלא ובזמן קריב עם רצועה חדשה כפולת־שמנה ולנהג בו שררה, מעשה “בעל־בית”, וללמד דרך־ארץ את ה“שקצים” מבני־דודנו, ואחר מתן־תורה יוכל להשיג הלואה מאת ה“פריץ” כדי לשפץ את החדר ולתקן את בדק הבית־הלאמי שלנו כנחמיה בשעתו…

* * *

ואנחנו הננו ב"ה מוכנים ומזומנים למנדט, כמו שהיינו מוכנים גם להצהרת בלפור… רבנו זה הצהיר פעמים לסוקולוב באמריקה ולויצמן באירופה כי בנוגע לציון, לא זז מעמדתו חלילה, ואף אנו הולכים, כנראה, בעקבותיו ועומדים הננו על מקום אחד בציון….

גם קרן־היסוד הצליח, בלי־עין־הרע, בזמן האחרון ונחל נצחונות יפים הן באנגליה והן באמריקה, ויותר משני מליון דולר כבר נאספו – על הניר; ועל סמך זה הוחלט, כנראה להוסיף לפקידי המשרדים החל מראשית אפריל רק עשרה אחוזים למשכרתם….

עברתי בשבת זו בלוית יהודי אמריקני בשכונות ירושלם וראינו בעינינו איך עוסקים בבנין בתים והיכלים – אצל הגויים, והכל בשבילנו ובכספנו, מחמת כי צדיקים גמורים הננו ומלאכתנו, מלאכת הבנין, נעשית ע“י אחרים… ובעברנו בשכונות־ישראל ראינו איך אחב”י עוסקים באכילת פשטידא וחמין ומברכין על המזון בקול רם: “ובנה ירושלים עיר הקדש”..

זכורני, לפני כמה שנים נסעתי בעגלה עם המנוח ברזילי להר־הזיתים, ביום פטירתו של ר" שמואל סלנט זצ"ל, ובדרך נלוה אלינו אחד מבעלי־הנכסים שלנו בירושלם. בעברנו לפני שער שכם על יד הארמון הגרמני המשמש עכשיו בית־הממשלה, הגיד לנו בן־לויתנו: התראו? קרקע זו מכר מר אבי לקונסול שמידט הגרמני באלף ליראס ועכשיו אני מתחרט…

– מדוע? שאל ברזילי.

– יען אשר יכלנו להשיג ממנו יותר מאלף ליראס, ענה ה“לויתן” שלנו. וכשאך נגלה לפנינו הר־הצופים, הראה לנו באצבע ואמר: גם שם מכרנו אחת חתיכה לגויים…..

– כיצד?! – נזעק ברזילי בהתלהבות, כדרכו.

– אין דבר, ענה שכננו בחיוך, כשיבוא משיח יהיה הכל שלנו, גם המעות וגם הקרקע….

* * *

וחושש אני רק לדבר אחד, שמא חלילה יעלה בדעתו של משיח לבוא עכשיו ירושלימה:

ראשית, אין לו, כמדומני, זכות־הכניסה לא“י עפ”י כל חמשת הסעיפים של גזרת 3 יוני⁸, ומסופקני מאד אם מחלקת־ההגירה שלנו תסכים לאשר את תעודתו. הן גלוי וידוע הוא כי משיח צדקנו אינו רכושני חלילה, כדכתיב: “עני ורוכב על החמור”: ועד כמה שידוע לי אין לו קרובים בכל א“י שיוכלו לקבל עליהם אחריות פרנסתו עם כל ב”ב – עפ"י סעיף ג' – שאלמלי היה חלילה איזה קרוב, למשל איזה גיס למשיח בארצנו, בודאי היה מתמנה מכבר לפקיד עליון בועד־הצירים….

ואם לחשוך אדם לומר שיכנס בתור אחד התירים, עפ“י סעיף ה', ע”י חברת קוק או קלרק, בטח יובילו אותו להתארח בנוטר־דם־דפרנס או בקאזא־נובא, כידוע, ולמלון אלנבי לא יסכים בשום אפן ללכת אם במקרה יפל לידו איזה גליון של “הארץ” ויקרא את החרם־דרבנן על ה“מאכלות האסורות”…

והעיקר, היכן נקח לו דירה בירושלם? בתל־אביב ישנם “מחוסרי־דירות” המשיגים קרקע מ“קרן־הקימת” והלואה מהקרן של “מחוסרי־דירות” ובונים בתים לעצמם וגם לאחרים, וכאן בירושלם כלנו ב“ה מחוסרי־דירות, ולא זאת אלא שישנם בינינו כאלה שהם זריזים ומקדימים כסף מלא לבני־דודנו על־מנת לבנות להם דירה לשלש שנים, ואח”כ ישאר להם (לא ליהודים!) “גם המעות וגם הקרקעות” עד ביאת הגואל….

כדי להכנס לחברת “בוני־בית” עליו להיות מורה או פקיד, ואפילו ארבעים אחוזים אין לו משלו לבנין, שאלמלי היה בכיסו סכום שכזה לא היה בא לא“י והעיקר ששכחו להקציע שם מקום לבית־הכנסת…. ובשכונת “בית וגן” של ה”מזרחי" אין לא הא ולא הא, על משקל “בית־העם….” חברת “רטיסבון” כבר נתבטלה ב“ה וקרן־הקימת היא, כנראה רק לעולם־הבא; גם בשכונת “קרן מונטיפיורי” לא נשאר עוד מקום למשיח, מחמת ש”המשפחה" היא גדולה, בלי עין־הרע, והזר לא יקרב….

ו“בני־ברית” מבקשים לקנות קרקע משאינם בני־ברית, ולע"ע עסוקים

חברי הועד בנסיעות מסביב לעיר בעגלות ובמכוניות ומחכים לבשורות טובות מפרופ" סלושץ שנסע לאמריקה לשם תעמולה ונשאר בג’נואה… ונשארה לו רק תקוה אחת, לפנות ל“שערי־ישועה” של המערבים ע"י אלמליח⁹ או לשכונת התימנים שיש להם “חזקה” על משיח מכבר, כידוע…

* * *

ואם חלילה יהיה משיח זה אשכנזי, בודאי ידרשו הספרדים מהועד־הלאמי גם משיח ספרדי, וכשם שזכינו בירושלם לשני רבנים ראשיים, כן נזכה אי“ה גם לשני “משיחים” – ל”רב" משיח במזנבת ול“חכם” משיח במצנפת. כנהוג….

והעיקר יש לחשש ל“חבלי משיח” כי מיד בהודע הדבר לזוננפלדים¹⁰, ישלחו כדרכם מברקים לאפיפיור ולמשלחת הערבים בחו“ל כי עפ”י דין “אגדת ישראל” אין רשות למשיח לבוא לא"י, אלא דוקא “רוכב על החמור”, כמה שכתוב בספרינו הקדושים ודוקא על חמור טעון ספרים, בעל שתי רגלים. מעין פרופיסור למשפטים¹¹..

* * *

קראתי בעתון ערבי מקומי מאמר בשם “איסמע יא בלפור!” (שמע נא בלפור!) ובו הוא מטיף מוסר לזקן שנתפתה ל“נלהבי־הציונים” וחשב חשב כי ב“הבטחתו ייטיב ליהודים”, ולסוף – מקח טעות!

וכדי להוכיח לו את טעותו הוא מזמין אותו לבוא ירושלימה ולראות בעיניו את “מצבו של נגר יהודי מסכן, בן הארץ, אשר הזניח את ילדיו רעבים בביתו ושטט ברחובות כשהוא נושא את כלי עבודתו ומבקש עבודה מאת הציונים ואינם נותנים” עד שהזמין לו הקב"ה אחד הפקידים האנגלים הגבוהים שרחם עליו…

איני יודע אם בלפור שומע לשון ערבית כדי לקרא את המאמר החשוב של בן־דודנו, ואם יש לו די זמן וכח לכתת את רגליו הזקנות כדי לבוא לא“י ולראות בעיניו את “הנגר” נ. ש., ואולם אני זכיתי להכיר פא”פ ולראות בעיני את התכשיט הזה עוד מימי המלחמה, יודע אני שהיה בחזקת שוטה תמיד ומחוסר, כנראה, חוליא אחת מתחלת ברייתו. “נגר” זה אינו זקוק חלילה ל“פקידים גבוהים” אלא לרופא־רוח…

רק לפני זמן קצר נטפל אלי ובקש ממני “עבודה”, כשכלי־תשמישו בידו: פטיש, מרצע וגם מסמר גדול. הבאתיו מיד לעשות תקונים לרהיטי, וכשאך הגיעה שעת העבודה נעלם וה“ילד איננו”….

ולסוף, מה עושה הקב"ה? – והרי כל המעשה של המאמר הלז שקר וכזב….

* * *

עודני יושב וכותב שעורי זה במכונה, והנה נתפרצה פתאום הפלונית שלי לתוך בית־הדפוס בצעקות ויללות: “גוואלד” הפועלים השובתים באו עליה באיומים שאם בעלה יוסיף לעבד בה“סולל”, יעשו אותה חלילה אלמנה… וזכרתי פתאם מעשה בבעל אחד שרחם על אשתו ואמר לה: חיתי! תחת אשר תהיי את אלמנה כל ימי חייך, מוטב שאשאר אני אלמן"….

בקצור, איני יכול להאריך הפעם ורוצה אני רק לבקש מאת תלמידי החביבים שישלחו לי את מכתביהם על שמי, ולמען השם יכתבו בפרוש: “עזמות”, כי פקידי־הדאר אוזלים, כידוע, אך לרישא דקרא ויוכלו חלילה לשלח את המכתבים לא לעזמות אלא ל“עזאזל,” ושם לא ימצאוני מפני איזה “פגע רע”….

עז מות

ובכל־זאת, ראו מה בין בני לבן חמי: אשתקד, לא באנו אנחנו לחג המלך לאות מחאה נגד הגזרות של נעילת־השערים והשיטה המצומצמת שהנהיג רבנו בלמוד הקבלה של אחב"י לארצנו, והשתא, לא באו הם אל החג ויצאו במחאות גלויות ובטענות עצומות, באשר בכן? – באשר המושל דחה את החג ליום שני מפני קדושת השבת. ואולם, חוששני שהם יפעלו במחאתם זו ממש כמו שפעלנו אנו במחאתנו בשנה החולפת…

כי כך דרכם של “עשרת־השבטים” בארץ־הקדש: אתמול ישראל והיום ישמעאל וחוזר חלילה – והכל לשם שווי משקל…

ו“הרבי” שלנו שיאריך ימים ושנים, נעשה בלונדון לציוני נלהב, משתתף הוא בכל הבנקטים, בידו האחת הוא מרים כוס לחיינו, ובידו השניה הוא מחליק את הזוננפלדים בפאותיהם ועושה קידות על לבו ומצחו לר' משה קזימא ודכותיה, כנהוג. ואלולי דמסתפינא, הייתי אומר שלו היה כאן, לא היינו זוכים אולי ל“נדחה” זה של החג, אך ורק מפני “למה יאמרו הגויים.”, עד יעבר זעם, עד אחר מתן־תורה ביום 15 יולי…

וכשרוגזים על החזן, אין רוקדים “קדושה” – והמופתי וחבריו רוגזים ומתנפחים כמחותנים מצד החתן ולא באו אל החתונה ביום שני שלא מצאו בו “כי טוב” בשבילם… ומה עושה קהל בלי אתרוג בסכות לברך עליו? – אינו מברך! והקהל שלנו בא אל גן־העיר לברך את מ“מ הנציב בלא אתרוג, כי העיקר הם, מבינים אתם, הלולבים שעושים בהם נענועים והקפות בעיר ובגן, וברכו גם את מ”מ המושל מר לוק ששנה לכבוד החג, את הכתיב של שמו Luke לשם Look ופירושו: “הבט וראה!”… וכלי־זמר המשטרה נגנו, ואורחינו מלאו כרסם מעדנים וגזוז, כנהוג, והכל היה ל“יהודים”…

ואולם פטור בלא כלום, אי־אפשר: לאחר שנתפזרו כל המחותנים, השושבינים והמוזמנים, נתפרצו פרחחים אחדים משלהם לתוך הגן, וכשנסה היהודי בעל־הגן להרחיקם משם, מהרו נטורי־קרתא משלהם להשקיט את הסערה, ומרב התפעלות טעו ובמקום להוציא את האורחים הבלתי־קרואים, הזדרזו ושמו את בעל־הגן בבית־האסורים רק לשתי שעות, עד שהספיקה החבריא לנקות את השלחנות הערוכים “בלחוך השור” ממש – וזריזין נשכרין!…

* * *

ויודעים אתם מה, תלמידי החביבים? מוטב שנעזב את הפוליטיקה ונשחק קצת ב“טוררא ונקש”, כמו נורטקליף בלונדון…

דהיינו כיצד? – נוטלים מטבע כמו ה“קאבאק” האדום, העגול והגדול, שבימי התורכים, שיש בו מצד אחד מן צפור (ולדיז בלע"ז) וזוהי ה“טוררא” בלשונם, ומצד השני כתבת הנקרא בערבית “נקש”. עכשיו זכינו ב"ה למטבעות משונות וחלולות באמצע ולשני מיני גרושים מצריים: זכר ונקבה ברא אותם… ובכן, אוחזין את המטבע בשתי אצבעות, בין האגודל ובין הקמיצה – זכרו היטב! – וסובבין אותה בכח על השלחן או על הרצפה, והיא, כלומר המטבע, סובבת על צירה כסביבון ממש עד שהיא נופלת, ומיד מכסין אותה ביד ואומרים: “טוררא או נקש?” והיה אם נחש השני ומצא הרי זכה ואם לא נחש – הפסיד! ואולם, טוב יותר לנחש ולא להפסיד…

רצה נורטקליף להפיל גורל בין ויצמן ובין שיבלי גמל כדי לדעת מי יתחיל קודם בטענותיו ע“א ארץ־ישראל, מה עשה? נפל על המצאה והוציא מכיסו מטבע, נטל אותה בין שתי אצבעותיו, ממש כמו ה”שקצים" שלנו ברחובות ירושלם, זרק אותה באויר ואמר: זה יהיה האות לפנינו, אם תפל המטבע וה“טוררא” למעלה ידבר גמל תחילה, ואם יפל ה“נקש” ידבר ויצמן.

ומזלו של הגוי גרם ונפל דוקא “טוררא”, ויפתח ה' את הפי הגמל, ויעלה גרה כדרכו במשך י“ב רגע לא יותר, כנגד שנים־עשר שבטי ישראל, עד שלא השאיר כלום לויצמן האומלל… ותרועת הנצחון גדלה במחנה ישמעאל וכלם קוראים ומלקקים את אצבעותיהם ממכתבו של גמל ב”סבאה", עתון התולי בערבית, ואומרים כלם בקול: אשירה לה' כי גמל עלי!

ויש אומרים כי מטבע זו של נורטקליף רמז למטבע שטבעו חכמים עוד בימי התורקים…

ונואם נלהב הוא ג’מל, ובשעת חרום יודע הוא גם לאיים, כידוע, ושכח, כנראה, שגם לפנים היה פרא־אדם וכשהגיע לבר־מצוה, בקש לעשות מעשה באחיו הקטן ממנו, אלא שהקב“ה הקדים להודיע לשרה אמנו, והיא מהרה לשלח את ה”בחור הצדיק" לגמרי מביתה. וכך דרכה של תורתנו הקדושה, שכל מה שכתוב שם הוא אמת: בנות חוה מגרשות תמיד את האדם מגן־העדן: קין הורג תמיד את הבל אחיו הצעיר: בני־לבן באים בטענה כל ימיהם, כי יעקב גזל מהם את ירושת אביהם, וכן כסדר, ומסמתא גם המעשה ביצחק הוא אמת, ומעשה אבות ירשו בנים, אלא שבשעה שהוא מכין עצמו לאיומים, הרי מוכנים לפניו הנאד והילקוט ללכת אל המדבר…

איך כתוב שם? – גמלא אזל למבעי קרנא, אודנא דהוו ליה אזלו מיניה".

כך, כך, ידידי חמר־גמל! הרינו גוללים בידינו את הכרזת בלפור, עושים בה שפופרת כעין חצוצרה ומצפצפים בה על כל האיומים…

* * * זה עכשיו פתחתי את הדאר שלי ומצאתי מכתב מצפת, שהנני מוסר לכם בזה ככתבו וכלשונו ממש:

ב"ה

לכבוד הרבני המופלג בת"ו

מוהר"ר ר' עזמות שיחי'

מורי ורבי!

אחדהש“ט, הנני להודיע למעלת תורתו כי מיום שנתעוררה במחננו שאלת הבחירות של ועד־העיר, נעשה שמח בק”קנו צפת. וגולת הכותרת שבראש המעשה המסופר להלן הוא – “שאלת הנשים”, ונתלקחה ר"ל אצלנו מלחמה נוראה על “זכויותיה של האשה” וכל העיר כמרקחה ממש.

מילא, כ“ז שהנשים היו מסתפקות בזה שהיו מדברות, לא היה כלום, ואתם הלא ידעתם: מן הדבור לא יצא עבור, בכל אפן אצלנו הגברים בצפת דבר זה נמנע לגמרי. אבל משעה שהחרדים לדבר ה' ואפילו בני “הדור־הצעיר” החליטו נגד בחירות הנשים, עברו הנשים מן הדבור אל המעשה – והסכנה מתחילה. וביום הבחירה היתה להן אספה גדולה ואחרי דרשות נלהבות רבות שניכר היה כי זכרים מדברים מתוך גרונן, החליטו ללחם בנו עד שארית הפליטה של כחותיהן, וכלן יצאו ברחובות ועשו מה שקוראין בלשונן “דמונסטרציות”. בראש הלכו שתי בתולות זקנות שהלבינו צמותיהן ואחריהן כל הכובסות, הרקחות והטבחות למיניהן שהבטיחו להן מגבוה 3 אונקיות פחמים ליום השבת וכיו”ב, ונגררו אחריהן גם מנשי החרדים שהיו נשים כשרות ועושות תמיד רצון בעלן, אלא שעכשיו נכנסה בהן הקליפה ר"ל, ומבקשות את הקלפי… ובתוך המחנה הזה בולט הגזבר בכרסו העבה ובמכנסיו הקצרים, ועד שלא הספיקו להכניס את פתקאותיהן לתוך החור של הקלפי, כנהוג, רמז להן כי הקלפי מזויפה וכי הקלינגרים הכינו להן בערמה קלפי זו כדי להוליך אותן לבי־מסותא…

ופרצה ההתנגשות נוראה, וכל הנקבות השתערו בצעקות ויללות עד לב שמים על הקלפי. ובקשו רק את הקלפי של הזכרים, עפ“י הסימנים שמסרו להן וצעקו בקול: ככה לא יעשה במקומנו! עד שראתה המשטרה את הסכנה והקצין היהודי הופיע עם שוטריו לפזר את הקהל, הוא צעק עליהן בשלש השפות הרשמיות שלנו וגם ב”מאמע־לשון ולא זו ממקימן עד שהשו[לא ברור] התחיל מדבר דברים כמתלהמים ויורדים חדרי בטן; ולשבחם של השוטרים הערבים עלי להעיד כי הם נהגו מדת דרך־ארץ בנשי ישראל, והשתמשו כ“גנטלמנים” דוקא בידים… והמהומה גדולה ר“ל ושם ישראל מתחלל ברחובות צפת עיה”ק לעיני הגויים. ביום ההוא לא שתו כמעט תה בבנק, כי המנהלים עסקו ב“שאלת־נשים” ודנו ע"א “האשה הנקנית” רק לא בשטר….

לבסוף, פקד המושל להביא את הקלפי לבית־הממשלה והבחירות נתבטלו, ועולם כמנהגו נוהג בצפת; בלי ועד ובלי סדרים, וה' ירחם…

איני יודע כיצד אצלכם, אבל אצלנו משתנים הדברים ועוד מעט לא יכירו את צפת.

הנשים תהיינה עומדות כלן במזרח בבית־המדרש של בהוש, ואנחנו הגברים נדחף מיום ליום יותר עד לעזרת־נשים. במקום ר' יוסיל חזן תעבר האדיל בבית־הכנסת של האר“י ז”ל לפני התיבה, ואחר קריאת־התורה תעלה על גבי הבימה לא מגיד אלא מגדת, והיא, היא שתטיף לנו את המוסר של לא תחמד, לא תנאף וכו'. ובמקום הקצין שלנו, תהיה קצינה לבושה כלי־גבר ותהיה מנטורי־קרתא שלנו. ועוד מעט, כך שמעתי, תקחנה את כל הפרנסות שלנו, כמו “הטיליפוניסטקות” ימ“ש. וחיים כאלה, רוצים ה”דייטשען" שלכם להכניס לנו לצפת.

ומחמת שאני מתפלל ותיקין, הנני מקצר הפעם ודורש בשלום כל ב"ב.

תלמידו הותיק

פ. –

כן, עיקר שכחתי: למען השם, לא לגלות את דברי אלה ברבים, לבל יקפחו חלילה את הקרדיט הקטן שלי בבנק.

* * *

אמרתי לגמר את שעורי הפעם, והנה הביא לי הנער מכתב מירושלם שהנני מוסר בלא שום תקון מפני החפזון:

לכבוד הסופר הנכבד המכנה א"ע עזמות שלום!

אל יחר אפך בי אם אקח לי החופש לעזור לך בהודיעי אותך משוד עניים ואנקת אביונים. ועתה אתחיל משכונת בתי האונגארים המכילה שלש מאות בתים גדולים וחשובים עם בתי תבשילים וחצרות מרווחים ובורות מים, מרתפים וחנויות. כולם נבנו בכסף נדיבים שהתנו תנאי מפורש קודם למעשה שידורו בם דוקא עניים בכל ג' שנים חליפות כדי שכלם יהנו ויזכו בפרי צדקתם. האבנים המודבקות בפתח הבית תזעקנה לקיים תנאם ואין משים על לב כי זה יותר מעשר שנים שהחזיקו בהם הדיירים מהם כמה גבירים גדולים וסוחרים מפורסמים כמו מר “ישר” והפוך אשר יש להם בשכונות אחרות בתים וחצרות ומקבלים שכר דירתם בשער היוקר יושבים ושמחים בבתי העניים בעת שהעניים באמת אין ידם משגת לשלם שכר דירה קצרה נפשם מהצרות של משכיריהם מבעלי בתיהם הדוחקים בהם. האין זה גזל עניים? זאת ועוד אחרת: יושבי השכונה הנ“ל עושים כבר בבתי ההקדש כאדם העושה בתוך שלו. מי שנוסע מפה מוכר את ביתו כלומר זכות ישיבתו בחמשים לי”מ ויותר וכבר היו כמה מעשיות שהנחילו בתיהם ליורשיהם וקרוביהם מבלי התחשב כלל שזה שייך דוקא לעניים כאמור, וכדי בזיון וקצף. לכן אבקשו להפיץ מעט אור על תעלולי מנהלי הכולל הזה אשר בערפל חתולתם ויתארם בשרד המליצה כפי רוח בינתו הטובה עליו והפעם יספיקו דברי ועוד חזון למועד.

והנני שלו תמיד

אחד מנטורי־קרתא

עז מות.

מספרים כי יהודי אחד ברוסיה שלח פעם תלגרם לאשתו ברוסית בזו הלשון: “הגדוד אסף, הכינו כדורים, אבוא למלוך!”. מיד נמסר המברק הזה למשטרה והביאו את היהודי בכבלי־ברזל לבית־הסהר בעון התקוממות כנגד ממשלת הצאר.

אחר חקירה ודרישה נתברר הדבר כי יהודי זה ה“מורד במלכות” היה פשוט מלמד־תינוקות שבשר לפלונית שלו בערב־פסח בלשון קצרה כדרך התלגרמים, כי גדוד התלמידים שלו נאסף ב“ה בין־הזמנים, וע”כ עליה להכין כדורי־בצק (קניידלוק בלע"ז) לסעודת פסח בשעת ה“סדר”, והוא יבוא אי“ה ל”מלוך" בהסבה…

כלפי מאי ספרתי לכם כל זאת? – כלפי המעשה של החפושים ב“בצלאל”.

מה אירע שם? – תימני קטן מ“בצלאל” הוביל על החמור תרמילי־נחשת של כדורי־התותחים שנשארו מהמלחמה, כידוע, אל בית־החרשת על־מנת לעבדם ולהכינם לעבודת ב“צלאל” לעציצים עם פטורי־ציצים, כתבת קעקע, כפתור ופרח, והחמור הלך לפני התימני בסערות־תימן, ויהי קול התרמילים הריקים הולך וחזק מאד, עד שהגיע לאזני השוטר הערבי, מנטורי־קרתא שלנו…

– מה יש לך פה? הרעים קולו השוטר.

– “בומבאת”! ענה התימני בערבית, ופירושו פצצות, שכך נקראו התרמילים בפי ההמון הערבי.

– ומהיכן אתה מוביל את ה“בומבאת” האלה? צעק השוטר.

– מ“בסלאל”… ענה יוסף התימני ברעדה.

– המ… מ“בסלאל”?… – רטן השוטר בחמה עצורה – אכן נודע הדבר! היש עוד בובמאת שם ב“בסלאל”?

– יש ויש! ענה המחמר הקטן, יש גם “מדאפע” (כלומר: תותחים) גדולים…

ומרב בהלה נדמו התרמילים בשקיהם ובשעת מעשה עמד החמור ונענע בשתי אזניו הארוכות לאות הסכמה…

ולא שהה הרבה, כלומר השוטר הערבי, והוביל את שני הפושעים המדיניים, אדם ובהמה, ישר אל המשטרה המרכזית, ושם קשרו במחילה את יוסף “הצדיק” באזיקים ובכבלי־ברזל, ורגליו לנחושתים הוגשו, כמו שנאמר, והשוטרים נגשו מיד ל“עבודה”, נוסח תוגרמה, כדי שיתודה התימני הקטן ויגלה את סוד הנשק של “בצלאל”.

והכהן הקטן היה כורע ומשתחוה ונופל על פניו למטה ואחוריו למעלה. והשוטר עמד עליו והצליף במנין אחת למעלה ושבע למטה והיה מתכוון להזות דמו במצליף. וכך היה מונה: אחת ואחת, אחת ושבע, והתימני הקטן היה אנוס על פי הדבור והשוט לגלות את כל “הסוד”, הכל הודה ובחובו לא טמן שנאמר: ביד חזקה שתים ובזרוע נטויה שתים, וירא התימני את היד הגדולה ואת הרצועה כפולת־השמנה ויירא מאד… אמור מעתה: מתחת לקה ארבעים מכות ומלמעלה יצאו מפיו מאתים כדורים, מאה רובים ותריסר תותחים, עד שנהפך “בצלאל” בפיו ל“ארסנל” שלם, כמו קרופ להבדיל, שיש בו להחריב עולמות…

והכהן התימני נכנס בשלום להיכל המשטרה אך לרגע ויצא משם כלו פגע “מראה [לא קריא־המקליד]”, ולא נתקררה דעתם עד שנערך פרטי־כל בחתימת ידו ממש ונשלח למפקד הראשי שהגיע מחדש.

* * *

ובכן, ויהי בחצי הלילה, וגדוד שלם של קצינים ושוטרים הקיפו את חומת “בצלאל”, כדי לכבוש את מבצר “האויב”..וכישמעאל בשעתו באו הפעם “שלא כדרכו”, קפצו מעל הגדר והסתערו פתאום ב“כשילים וכילפות” על דלתות המוזיאום, לקחו בשבי את המשרתים והשומרים, והתנפלו בחרף נפש על “טיטוס הרשע” שעמד דומם כשיש, התגוללו על “וינוס היפה” שהתמזמזה עם “בככוס” השבור, ולאחר שכבשו את ה“פוזיציה” הזו ונפצו כמה פסלים ואלילים, נתנה פקודה לעלות אל המגדל, למקום הנשק היהודי – הספריה! ומרב התלהבות הסירו כלם את בגדם מעליהם והסתערו על המנורה הגדולה, בעלת שבעת הקנים שנותנים בהם סימנים (סיגנאלים בלע"ז) לאויב בחנוכה, כידוע, עד שנתעורר הפרופיסור הישיש מחלומותיו הנעימים על ה“אמנות”, התפרץ אל החדר וקרא בקול:

– מי שם? פוליסים או גנבים?

מיד לבש הקצין את מעילו ונוצצו כוכבי־כפתוריו ככוכבי הרקיע, כדי שלא יטעו בו… וכך נמשך ה“כבוש” עד שעלה עמוד השחר ובאו השוטרים לפני קציניהם ואמרו: רבותינו, הגיע זמן פת־שחרית, שנאמר: שעת־אכילה – שעת מלחמה… ומיד הוכרזה שביתת הנשק.

הקצין דרש ממפקד ה“מבצר” להבטיח על דברתו שלא יכנס ולא יצא חלילה שום אדם ל“בצלאל”, וליתר בטחון העמידו שלשים שוטרים מסביב לחומה, משערי “בצלאל” עד שערי־לא־צדק ועד שערי־לא־חסד, ושלשת המגינים עמדו עד אור הבוקר, אין יוצא ואין בא, כיריחו בשעתה.

וזוג צעיר אחד עבר לתומו באשמרת האחרונה, ובקש ליהנות מאור־הירח, והנה קפץ עליו רוגזם של השוטרים והפרידו בין הדבקים, אותו לקחו בשבי ואותה שלחו, כגזרת פרעה ממש: כל הבן לבצלאל תשליכוהו וכל הבת תחיון…

הבקר אור, וארבעה שרי־מלחמה חדשים הופיעו בשריון לפני “מבצר” בצלאל – אש לפניו תאכל וסביביו נשערה מאד, וכ“ז כדי לחזק את ה”פוזיציה" שלהם… “והכבוש” החל שוב ביתר עז וביתר תקף, בדקו בכל החורים והסדקים, תחת כל ה“פידיסטאלים” והמצבות, תחת “המשיח” הגדול של גלוצנשטיין שישב קשור לכבלי־ברזל ושתק… וגם בבית־הכסא, להבדיל, חפשו עד היכן שידם מגעת ונערו כל האבק שנצבר ב“בצלאל” עד היום הזה.

ואולם “יגעת ולא מצאת – אל תאמן!” כשיצאה המשרתת לאסף את החתולים והלבנים של תינוקה, התגלו סוף־סוף מתחת לתחתונים הקטנים, שני תותחים גדולים, אבל תותחים ממש שיש להם חלל גדול, מימי התורכים שעברו אליהם בירושה מימי סלאח־אל־דין אל איובי ועלתה עליהם חלודה…

לאחר שנגמרו כל החפושים, הורם הדגל הלבן ומיד הוחל משא־ומתן של השלום. וזהו הטכס: הקצין הושיט ידו לפרופיסור ואמר: Au revoir Sory“! כלומר, אני מצטער מאד, להתראות! יהי רצון שנתראה באפן אחר לגמרי, רק בשמחות ונראה נחת זמ”ז ונאמר אמן!" והפרופיסור העמיד את התנאים האלה: ראשית כל, תקון הדלתות השבורות, ושנית חמשה גרוש דמי כניסה לכ“א לתערוכה, כפי התעריף, והזמין אותם לבקר אותו להבא, ביום ולא בלילה כדי שלא להפריע את שנתו והכניסה בשער כבני־אדם ולא במחתרת, ויראה להם עבודת תלמידי “בצלאל” בעשית התרמילים שחקוק עליהם: וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם ל”מזמרות".

ולע"ע יושבים הם שניהם, גם התימני וגם החמור, כלואים בבית־האסורים. זה מכה “ועל חטא שחטאתי באנס ולא ברצון” וזה עומד עם שקיו המלאים תרמילים ריקים ומנחם את חברו כאליפז בשעתו…

* * *

ואת זה לעומת זה עשה אלהים:

בשעה שעמדו ל“כבש” את “מבצר” בצלאל בירושלם, בשעה זו עשו חפושים בכפר ערבי, עפ“י סדר א”ב, ומצאו שם את האות השביעית, פשוטה כמשמעה, שנטלו בסתר, עפ“י תורת ה”קבלה" ואנ“ש ב”עשרת השבטים" אשר בלוד, כידוע לצנועים וליודעי ח“ן, ובימים האלה הובילו את זקני־העדה וחכמיה אחר כבוד לישיבה־של־מטה בעיה”ק ירושלם.

הוא אשר אמרתי: מצות בדיקת־חמץ היא מדאוריתא ומדרבנן, וראוי היה לקימה עוד מראשית – הכבוש של האנגלים, אלא שאלה האחרונים אינם יודעים את המקום והמען הנכון כדי לחפש את ה“כדורים”, ומחליפים את האותיות בין עברי לערבי…

* * *

ראיתי הלכה ונזכרתי מעשה:

לאחר שקראתי בעתונים את מחאת המורים נגד הגברת לנדוי, נזכרתי כי בהיותה לפני עשר שנים בערך בחו“ל פרסמה מאמר בזשאויש קרוניקל והתאוננה על המורים העברים בא”י שאינם מדקדקים כראוי במצות מילה.

המורים קראו אז לאספה החליטו פה אחד כי מיד בשובה ירושלימה יוכיחו לה את טעותה….

עז מות

אמרתי לשלח את מכתבי הבא לכבוד הקולוניל הירון¹, מפקח מחלקת הבריאות הממשלתית בארצנו, ע“י הדאר, כנהוג, ואולם ברצותי הפעם שמכתבי זה יגיע לידו ממש עוד לפני נסיעתו לחופש לחו”ל בסוף השבוע הבא, מצאתי לנחוץ לפנות לא לדאר הירושלמי שלנו אלא ל“דאר־היום”…

To Colonel Heron, D. p. H, Jerusalem.

וזה נוסח המכתב:

“מיי דיר קולוניל” – היה לי הענג והכבוד הגדול להשתתף בשבוע זה בחגיגת הפתיחה של מחלקת היולדות בבית־החולים הממשלתי בירושלם ולראות בעיני את האולם החדש של היולדות הערוך בסדר ונקיון ובטוב טעם אירופי.

ביחוד זכיתי לשמע מפיו את נאומו הקצר ונרגש מאד הייתי לדעת כי עלה בדעתו סו“ס לפתח מחלקה כזו בירושלם ולמלאת בזה חסרון שהיה מורגש עד כה, לפי דבריו, בכל א”י. ואמנם צדק מאד באמרו כי משנה תועלת כרוכות במוסד זה המטפל ביולדות וגם מחנך דור של מילדות מומחות.

א“א בקי כמהו בעניני הבריאות בארצנו, ובכ”ז ירשני נא מעלתו להזכיר לו רק פרט אחד קטן שנשמט כנראה, בטעות בנאומו הקצר והיפה: כי מחלקות ליולדות כאלו נפתחו בא"י מכבר, ואם אינני טועה ישנן כמדומני כשלשים מטות מיוחדות ליולדות בבתי־החולים של “הדסה” בארץ, וגם קורסים מיוחדים לתלמידות־מילדות להלכה ולמעשה.

גם לא נעלם מכבודו בודאי כי ישנה בעירנו הסתדרות נשים עבריות המטפלת בולד בכל תשעה ירחי לידה וגם אחרי הולדו עד הגמלו, ע“י טפול שטתי ומדעי באם וביונקים. בטח קרא כבודו ב”דאר־היום" גליון ר“ו את הדו”ח המפרט של הסתדרות זו ע"א תחנות־היונקים Infant Welfare Station שנוסדו על ידה בעירנו ושזכו להתענינות מרובה גם מצד הממשלה, כי הרבה ילדים נוצרים ומושלימים מקבלים טפול בתחנות אלו הניזונות אך ורק מכסף היהודים…

ומכיון שהאנגלים אוהבים תמיד מספרים ואותיות מחכימות, ארשה לעצמי להביא לו בזה גם “סטטיסטיקה” קטנה:

במשך שנה וחצי טפלו ב 737 יולדות עניות בלבד, מהן 255 בבית־החולים, 375 בביתן ו107 הרות ללדת, וכלן מקבלות טיפול רופאים ומילדות מדופלמות, תמיכה כספית ומוסרית תחת השגחת ההסתדרות.

וכפי ששמעתי נתמלא החסרון המורגש הזה גם ביפו ע"י ההסתדרות העולמית של הנשים העבריות.

ביחוד נגעו אל לבי מאד דבריו באמרו כי ישנה עיר אחת בא“י המכילה 25 אלף תושבים ואין בה אפילו מילדת אחת. בטוח אני כי אין כונתו חלילה בזה לערי־הארץ שיש בהן אוכלוסין של יהודים ובתי־חולים עברים מסודרים, אלא לעיר זו שמיום ש”יצאה דינה" גזרה לא רק על המילדות כי אם גם על הבנקים ואפילו על הבנק העותומני, כידוע… ואולי עיר זו שהיא עזה כמות ליולדותיה…

תאב אני מאד לדעת את שם העיר המאושרה הזאת שנשותיה “חיות הנה”, כנשי מצרים, בשעתן, ואינן צריכות מילדות, ואם מעלתו יסכים להודיע לי את המען הנכון של המקום הזה, אגלה לו אף אני את המען של מילדות מוסמכות לעשרות, נינות ונכדות לשפרה ולפועה, היודעות לילד נשים אפילו ששה בכרס אחד, ושמפני חוסר עבודה ופרנסה מוכנות הן לילד גם זכרים…

לא זכיתי לקרא את הדו“ח השנתי שלו ע”א פעולותיו בנוגע להבראת הארץ, חושב אנכי כי לא ישכח הפעם להזכיר המיסיון ויתר מוסדות־הרפואה של עשו, גם את עבודתו הפעוטה והמעוטה של יעקב במקצע זה, כמו שנאמר ב“בייבל”: “וגם חרבונה [עזמות־המגיה] זכור לטוב”.

ולע"ע הנני מביע לכבודו הרם את ברכתי מעומקא־דלבא למוסד החדש שלו ולנסיעה מוצלחת, והנני נשאר, כמו תמיד, “מיי דיר קולונל”,

Your obedient servant

Azmaveth

* * *

בבית־הלורדים עמדו למנין בדבר אשור המנדט, ויצא בנגד ברב־דעות של 31 קולות, בגימטריא: לא! הוא אשר אמרתי: בשעה ששבר משה רבנו את הלוחות, התנפלו אומות העולם על שברי־הלוחות, וכגויים אמתיים ותקיפים חטפו את החתיכות הגדולות הראויות להתכבד, כגון: תרצח, תגנב, תנאף, תחמד וכיו“ב, ולאחב”י השאירו רק את הפסלת, את ה“שיורים”, רק את ה“לא” – עד היום הזה…

* * *

אמש, בתיאטרון “ציון”, נכנס ה“דבוק” ר“ל בכלה הבתולה מרת אסתר־לאה, וה”רבי" הקדוש גרש מתוכה את הדבוק בגזרת הרבדמתא, בחרמות, בהשבעות ובקול שופר, ואולם דבוק זה שנכנס בבת־ציון, ושמצא את בת־זוגו בכנסת־ישראל זה אלפים שנה, – אפילו כל בית־הלורדים, נורטקליף וסיעתו, אייזלתון, למכתון וכל מיני אתון, אפילו כל הרבנים שלנו והקולות למיניהם: “קול שופר” ו“קול גדול”, “קול ישראל” וקול־רבי־חיים ועדתו, רמז לפרשת השבוע – לא יוכלו להוציא את הדבוק הזה מתוכנו…

Serious blow כלומר: רבים עמדו לכלותנו בבית־הלורדים – אלא שבכל דור ודור וכו'.

* * *

ו“בקול ישראל” גליון י“ג קראתי מעשה בחוני המעגל ובזרעו שקרה בזמן הזה בטוניס: “שם הורגש בקיץ זה יובש גדול, הערביים התפללו יומם ולילה לגשמים בבית־תפלתם וברחובות ולא נענו, אז פנו השיכים לראשי היהודים בבקשה שיתפללו היהודים לאלקיהם ע”ז. היהודים התפללו ולמחרת התפלה ירדו גשמי ברכה”. עכ"ל.

ומספרים עוד כי אחד מחברי “אגודת־ישראל”, נכנס בשבת זו לבית רופא יהודי ומצא אותו מעשן סיגרה, רחמנא ליצלן. כיון שראה הרופא את השתוממותו של האורח, ענה בניחותא מתוך גלגלי העשן ואמר: טוב שלא היה עדיין טבק בימי משה רבנו, שאלמלי כך היה אוסר עלינו גם את זה בשבת…

* * *

ואת זה לעומת זה עשה אלהים:

בשעה שהנהלת הדאר שלנו פנתה לכל בעלי תיבות־הדאר באנגלית, פנתה אגדת החילים המשוחררים שלנו למשטרה לשם השגת רשיון לנשף באנגלית, והיא ענתה להם בעברית.

ויודע אני ומכיר בעירנו עלמה אחת עדינה מרוסיה ששמה לה למטרה להפיץ את שפתם של דניקין ופטליורה בירושלם עיה“ק, ובשכר זה קבלה משרה הגונה בהנהלה הציונית על יד הטיליפון. ואמנם ראה ראתה קדמה גדולה בעבודתה ב”מלון יוז" עד כי במשך זמן קצר שכחה מכונת הטיליפון שלה את כל העברית כמעט והחלה לדבר בלשון רוסית טהורה…

בשבוע החולף נכנסה לחנות אחת לקנות שוקולדה, והחנוני הגיש לה חבילת שוקולדה של “רענן” מיפו. התבוננה רגע באותיות העבריות ואמרה בעקימת־החוטם: איברייסקי ניע חאטשיו", כלומר: איני רוצה בשוקולדה עברית…

אכן, זוהי התבוללות לא־“עקרה” ולא “רעננה” – האין זאת, מר א. ל.?

* * *

ולסוף מעשה בבני־דודנו שפתחו משרד־הגירה לחלוצים ביפו… אבל על זה בפעם אחרת, מחמת שכבר קבלנו את מכתבו של הרב קוק בדבר ערב־שבת והבחור־הזעצצער דוחק…

עז מות

שבוע של יסורים ופורעניות ר"ל:

מהאי גיסא, רציחות וילסון¹ ורטנוי² וטביעות בים הגדול ביפו ובחיפה וגם בירקון, ומאידך גיסא “בשורות טובות” מאחב"י באוקרינא ומבני־דודנו בלונדון – “מחוץ תשכל חרב ובחדרים אימה”…

ואעפ“כ יושב אני לי במנוחה במדור התחתון להכין “מטעמים” לתלמידי החביבים כאשר אהבו והקב”ה מזמין לי חמר מע“ש לע”ש כדי לבדח מעט את דעת הבריות בעתים הרעות האלו, להפיג קצת את צערם, גם לשחוק לפעמים מטוב לב או מתוך דמעות, “כי הרבי צוה להיות שמחים”. וב“ה לבי טוב עלי ומחשבות רעות והרהורים רעים אינם מפריעים את מנוחתי: לא חלילה מחמת שהשעה משחקת לי – אדרבה, לא זכיתי עדין בגורל הגדול, פשוט משום שאין לי שטרי־גורל ואיני בונה לי בית ב”תלפיות" ואפילו לא ב“קבצניה”, וגם לא נבחרתי במלאכות לוינה באספת־המורים – אלא פשוט מפני שאני הולך תמיד לשטתי ואומר כי א"י אינה נקנית אלא ביסורים ואין בונים את הארץ מתוך עצבות…

ואעפ"י שהננו עומדים עדין בתקופת תמוז – ובית הלורדים יוכיח! – התחילו בני־דודנו בארץ להכין בעוד מועד לולבים ואתרוגים וגם “ערבי”־נחל ואפילו “הושענות” לחביטה לכבוד הושענא־רבה שלנו לאחר חיתום הפתק בפרשת־פנחס.

ומחמת חשש של פסול התחיל הועד של חפוש־חטאים בממשלתנו לאסף מהם את כל המינים שאינם כשרים עפ“י דין, ואין לך יום שאין מביאים לבית־גניזה לולבים יבשים, נוסח אשכנז, שאסור לנענע בהם עפ”י האר“י ז”ל ושיש בהם אך כדי להפחיד את הצפרים וגם קצת אתרוגים בלא פטמאות ופסולים לכל הדעות ואפילו “הושענות” חבוטות, וחכמים אומרים: כל זמן שאינם מאספים את כל ד' המינים, לא יצאו ידי חובתם, כי במקום שיש לולבים, אתרוגים וגם “ערבי־נחל ו”ערבי“־יבשה נחוץ אח”כ גם הדס והדסה משני המינים, כידוע…

ומבלי משים עולים על זכרוני דברי היינה:

Ach, wie schlecht geschietzt bist du Israel;

Falsche Freunde von Aussen und Hediotim von innen…

* * *

ומספרים כי יהודי אחד מרוסיה הגיש פעם קובלנא לפני הרשות על אשה מינקת ששכר לבנו היתום הקטן, וסרבה להיניקו מחלבה. ועפ"י מנהגי רוסיה בימים ההם, נמשך המשפט זמנים ועדנים – קצת כמו אצלנו – עד שגדל הבן ונכנס בשעה טובה לחופה. למחרת יום החתונה נקרא פתאום אבי החתן לבית־המשפט והודיעו לו שיצא פסק־הדין כי המינקת מחויבת להיניק את הבן.

מעשה יפה זה עלה בזכרוני לאחר שקראתי בשבוע זה כי המשטרה שלנו קראה פתאום את התימני הקטן מבצלאל כדי לבדוק את גופו ולראות אם לקה – רק שלשה שבועות אחר המעשה… ואמרתי בלבי: כמה זריזים הם שוטרינו שלא החמיצו את השעה ולא המתינו חלילה, כמנהג רוסיה במעשה של המינקת, עד אחרי חופתו של התימני שלנו כדי לבדק את אחוריו ולהוציא פסק־דין בדבר המלקות…

ומכיון שהזמנים רעים, ועסק המלמדות כמו כל העסקים שלנו, נתקלקלו מאד בימים האחרונים, והמורים קוראים לאספות חשאיות ולמחאות – השליכו מורי בצלאל את האמנות מאחורי גוום ושלחו את ידם במלאכה אחרת: הם קבלו בירושה את העסק של “קרופ” למלאכת תותחים שהיתה לו פרנסה בשפע, כידוע, ועכשיו נטלו ממנו את בית־החרשת הגרמני הזה וגזרו עליו בטול מלאכה.

ואם תרצו לומר: מה ענין בצלאל אצל כלי־זין? תוכלו לקרא את העתון של חברנו “פלסטין”, גליון 489 (בגימטריא “טעית”) מיום 20 יוני ש“ז, שעלה בדמיונו המזרחי לחשוב “כי בית־הספר בצלאל נהפך למחסן או לבית־חרשת של נשק וכלי־הרס, או סניף לבית־החרשת של “קרופ” בירושלם”; וראיה לדבר. שהנהלת הבטחון הצבורי פרסמה בכל העתונים ע”א החפושים בבצלאל ושכחה, כנראה, רק פרט אחד קטן: כי לא מצאה שם כלום…

חבל רק שידיעה זו נתאחרה קצת ובאה אחרי ישיבת בית־הלורדים, ולא יכלו להשתמש “בנשק” שמכינים בבצלאל כשם שהשתמשו נגד רוטנברג. זה ה“בולשביק” הידוע שנתגרש מרוסיה ע"י הבולשיביקים, כידוע.

ואולם, אל תדאגו – בני־דודנו למדו ב“ה היטב את מלאכת “ויצעקו”, ובטח כבר העיפו ב”רווז" זה למשלחת בשביל בית־הנבחרים…

* * *

לא זכיתי להשתתף באספת הסופרים ע"א מיס לנדוי והכתבת הזרגונית על מצבת קברו של י. ל. פרץ. ואולם כשקראתי בעתונים את שיחתו של קלוזנר עם המנוח בבית־העלמין (לפני מותו כמובן.) זכרתי מה שכתב הסופר ש. ל. ציטרון בספר זכרונותיו על פרץ (דריי ליטערארישע דורות, דף 99).

פעם הלכו שלשתם, פרץ, ציטרון ודינעזאן לבית־העלמין בורשוי כדי לבקר את קברו של הסופר הצעיר רודרמן. פתאום כך מספר ציטרון, פנה אליו י. ל. פרץ ואמר:

– ימחל נא כבודו לגשת אלי קצת ואראה לו דבר מענין.

נגשתי אליו והורה לי באצבעו על מצבה אחת ואמר:

– קרא נא עברית ורשוית!

זו היתה מצבת־קבר של אשה ועליה (לא על האישה!) היו חקוקים דבר שבח אלה:

"היא היתה לילדיה אומנת,

לעניים משענת,

לכל עני נותנת

ולבעלה סוכנת"…

– ומה אתה אומר לעם־הארצות ולבורות כזו? – שאלני פרץ.

כשחזרנו מבית־העלמין, מוסיף ציטרון לספר, חזר פרץ לדבר ע"א המצבה העם־הארצית והביע שוב את התמרמרותו. באותה שעה נזכרתי במצבה של מינסק על קברו של אליקוס צונזר שנכתבה בזרגון³, וספרתי להם, כך אומר ציטרון את כל המעשה איך שהחברא־קדישא במינסק התנגדה לכתבת הזרגונית, ולסוף הסכימה, וכו' וכו'.

– ומאי סבורים אתם? – קרא פרץ – בזרגון אי־אפשר בשום אפן, שיקרה נוסח מחפיר כמו שקרה במצבה זו. לשפה העברית יש חסרון מיוחד, שלכל מלה כמעט יש מלבד פרושה גם פשט מיוחד, ולא פשט אחד אלא כמה וכמה פשטים, כמו במלה “סוכנת” במצבה זו. לא כן השפה היהודית־האשכנזית שיש לה, כמו לכל יתר השפות, פרוש קבוע ומיוחד לכל מלה ולכלם; יוצא איפוא, שעלינו יהיה להעמיד למראשותיו של כל מת פירוש “מצודת־דוד” “ומצודת־ציון”…

חוששני מאד שלו השתתף פרץ באספת־סופרים זו, לא היה חותם על מחאה נגד הכתבת הזרגונית שעל מצבת קברו בורשוי…

* * *

ואנחנו מתאוננים כי לשוננו עזובה ודורש אין לה! לשוא אנו מתאוננים!

עזובה! – והרי נאספו בקלוב־הסופרים סופרינו ועורכינו המדברים רוסית, פולנית, זרגונית ואפילו עברית ויצאו חוצץ כלם להגן על שפתנו בפני אויביה הנוראים, הלא הם פקידי ההנהלה הציונית, פקידי הדסה ודומיהם, שיש להם יחס מביש לשפתנו הלאומית, וכדי לקיים “מצוה לפרסם”, פרסמו את הפרטיכל של האספה בכל העתונים.

לא רציתי להביא ציטטים מתוך דברי “אותו האיש”, ואולם אני מזקנים אתבונן ולאחר שקראתי את הספר החשוב והעברי “ישו הנוצרי” וראיתי בסוף הספר הזה כי הוא היה “בעל־המוסר בה”א הידיעה", אני מרשה לעצמי להזכיר לסופרינו את המעשה בסופרים ופרושים שהביאו לפני “אותו האיש” אשה אשר נתפשה בעונה והוא אמר להם: “מי בכם חף מפשע, הוא ידה בה אבן בראשונה”. הם שמעו ולבם נוקפם ויצאו אחד אחד החל מן הזקנים ועד האחרונים.

ואמנם לפתח חטאת רובץ: על יד פתח ביתו של יו"ר אספת־הסופרים עומדת תיבת־דאר למכתביו, ועליה כתוב לא חלילה בעברית כי אם באותיות גדולות ומזהירות: Briefe בגרמנית!

ויודע אני רק אחד ברחוב החבשים שיוכל אולי לזרק בנו בבטחה את האבן הראשונה…

* * *

עולם הפוך ממש.

פתחתי את גליון “דאר־היום” וקראתי בו כתבות יפות ומענינות מיפו, חיפה וצפת בחתימת X. Y. Z. נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי עתון אנגלי או צרפתי שיחתמו בו הסופרים בר"ת עבריות: א. ב. ג. וכיוצא בזה.

בגן בריסטול הנאה מתענגים בכל שבת בין מנחה למעריב על מנגינותיהם היפות של תזמרת עברית קטנה, ומיד אחר הדלקת הנרות וצאת הכוכבים, לאות הבדלה, נכנסים אנגלים במקומם ומנגנים Jazzband לפני⁴ הקהל.

נכנסתי בטבריה למלון זר וראיתי מסביב לשלחן יהודים מכל המינים, ובמלון העברי החדש והיפה לא מצאתי אפילו גוי אחד לרפואה…

גם בחיפה היה בזמן האחרון מעשה רב ו“חסידים” נהפכו ל“מתנגדים” ר"ל. לפנים אמרו: ברוך אתה בבואך ועכשיו הם אומרים: ברוך אתה בצאתך…

* * *

תנו רבנן: ארבעה מיני מחוסרים הם בעירנו: מחוסרי עבודה, מחוסרי אהבה, מחוסרי לירות ומחוסרי דירות. הגרועים שבהם מחוסרי־דירות מפני מעשה שהיה: אשק־דריספק חרבה ביתר ומפני חסר דירה נתבטל שדוך ר“ל, והבתולה חזרה לחו”ל כלעמת שבאה. ועוד גרוע מזה: מחוסרי משרתות בכל שני וחמשי, כמו הג' ב"י.

רק דבר אחד לא חסר לנו בירושלם: אבק! לא “אבק־שרפה” של “הבומבאָת” בבצלאל, אף לא “אבקת־רוכל” שאנשי רכיל מעמנו – בעלי זקן ופאות דוקא ומשוגעים בלי־זקן – מטילים בעיני הגויים כדי להבאיש ריחנו בעיניהם, וגם לא על אבק־הרבית של הברנדייסים להלואת־בנינים, ואפילו לא אבק לשון־הרע שיש בתוכנו, ר"ל, אלא האבק הירושלמי שלנו.

בבקר, אתה יוצא לעבודתך רחוץ “למשעי”, כמו שכתוב, בגדים לבנים ונקיים, הנעלים מוצחצות ומבריקות – אך יצאת ד' אמות לרשות הרבים ותיכף באה בחתף נגדך המכונית או “האבטומוביל” (נסוח רייסין), מעלה אבק עד לשמים ומכסה את עין הארץ ממש, ועד אשר אתה מוצא את ידיך ואת רגליך – התעיף עינך והנה פניך פני כושי מארץ שבא, בגדך נהפך לצבע של “מיתה משונה”, הנעלים מכוסות שכבות עבות של “דק מחוספס”, העינים הוכו בסנורים ומחלקות־הרפואה לעינים מלאות…

ויש לנו ב"ה גם “מי מריבה” היוצאים מברזי הצנורות בעירנו, אלא שמשה רבנו הכה את הסלע כדי להוציא ממנו מים, ככתוב בפרשת השבוע, ופה מכים את הנשים, לא במקל חלילה, אלא בפחים הריקים ובאגרופים עד זוב “המכה הראשונה” מהאף, ושוטרינו עומדים, מביטים ונהנים…

* * *

על גדות הירקון, בכפר־המורשון⁵, יושב לו מזמן יהודי חזן המכבד את הקהל בגרונו ולפעמים גם בעטו בעתון יומי בירושלם.

ואולם בזמן האחרון איתרע מזלו ולא מצא חמר לכתב לעתונו, עד שראה הקב"ה בעניו ושלח דלקה למושבה.

מיד קפץ חזן־העתון מרב שמחה, מחא כף וקרא: ברוך השם, רבותי, עכשיו יהיה לי מה לכתב “קורספונדנציה” לירושלם!

* * *

קבלתי מברק מטבריה, ואגב קריאתו נמשכה עיני אל הטופס העברי המודפס בראש הגליון משמאל ומצאתי בשורה השניה את הנוסח הזה: מכתב חקירה דרוטק זדזר המברק הזה.

חפשתי במלון הגדול של בן־יהודה ובכל המלונים העברים, בדקתי גם את תרגום אונקלוס ויונתן, בזהר הקדוש, ביקום־פורקן ובאתקינא־סעודתא ולא מצאתי בהם זכר למלים כאלו בשפתנו.

פניתי גם לועדת־החקירה לעתיקות הארץ ולכל חוקרי קדמוניות בעירנו – אך לשוא!

אסיר תודה אהיה איפוא לכבוד הנהלת הדאר שלנו אם תואיל לבאר לנו עפ“י פרדס מה טיבו של “דרוטק זדזר” זה, ואולי תיטיב גם להודיע לנו עפ”י איזה Code ומפתח־סודי נוכל לפתר את המלים האלו.

ילמדנו רבנו!

עז מות.

אימתי ישמח הקבצן? כשהוא מאבד ומוצא את אבדתו.

בשבוע שעבר נתאספו לורדים אחדים “במושב־זקנים” שלהם בלונדון והרימו את צילנדריהם הגבוהים והריקים נגד אשור המנדט. ובכן, תפרו שחורים והתעטפו שחורים, רבותי, השעה היא השעה האחרונה ר“ל, הארון מורד, עוד מעט והגולל יתסם על הכרזת בלפור. סוף… ובשבוע זה, נתאספו “בבית־הבחורים” בלונדון והחליטו, להכעיס, דוקא בעד אשור המנדט, ולא מאהבת מרדכי חלילה אלא משנאת המן. ובכן, קחו תף וכנור, רבותי, הכל טוב והכל יפה, הכל הולך כשורה – שלנו נצחו ב”ה.

אלה, ילידי־הארץ ה“מתיונים” שלנו, זוכרים עדיין גירסא־דינקותא – “אל תתראו” – וכותבים פשוט: נצחון ממשלתנו במורשון, ואולם “הדיפלומטים” שלנו הזוכרים גירסא־דזקנותא מרוסיה צועקים ומכריזים בקול: נצחון הציוניות בלונדון.

כי יש לנו ב“ה שני מיני צופים במחנה: רואי־לבן ורואי־שחור. ב”דאר־היום" מופיע "כפר־[מילה חסרה־המגיה]

הוא אשר אמרתי: במדה שהרעה מתגברת, הטוב מתקרב וממשמש לבוא, ויהודי צריך שיהא לו מעט בטחון וירחיק את עצמו מן העצבות ר“ל. ואמנם, מיד לאחר שהגיעה לעירנו הבשורה המשמחת, לא אמרו ביום החמשי הזה בכל בתי־הכנסיות את “התחנון־הגדול” ואי”ה בשבוע הבעל“ט כשיחזור אלינו ה”רבי“, מוכתר בתואר חדש “שמואל ב' “¹, על שם ה”בית” הלאמי שלנו, ג”כ לא יאמרו “והוא רחום”, בבתי־התפילה. ויש לקוות כי לאחר חתימת המנדט בפרשת “פנחס” (רוטנברג בלע"ז)², שנדחתה ליום י"ז (בגימטריא “טוב”) יולי ושחל להיות ביום שני – יאמרו רק “ובא לציון גואל” עד גמירא, ומרב שמחות יחדלו אולי לגמרי מהתפלל בבתי־הכנסיות שלנו…

* * *

וליכא מידא דלית לה. רמיזא באורייתא:

זה ז’ונסון־היקס־מיקס־דריקס, ה“בלעם” של המשלחת שלהם, שבא על אתונו (“אייזל”־תון בלע"ז) לקלל את ישראל בבית־הנבחרים בלונדון, ובשעת הוכוחים ע“א המנדט הפך ה' בפיו את הקללה לברכה, קם פתאום ממקומו וקרא: “עשה אעשה את כל אשר לאל ידי להפיץ את דעות הציונים ולעזר ליהודים בלכידת ארצם!” וצורציל שלמד, כנראה, מעט “חומש” מר' חיים וגם פירוש רש”י, ענה לו בצחוק: “לא מעוקצך ולא מדובשך”!

והמדרש מביא במקום אחר: כשעלה על דעתו של הקב“ה ליתן את התורה לבני־אדם, אומות העולם לא רצו לקבלה. ואח”כ בא לו אצל ישראל, אמרו לו: “נעשה ונשמע”! וקבלו מיד. ובשעת הוכוחים ע"א “הקונצסיה” של רוטנברג במורשון, קם סיר גריפיט ואמר: “הכרזת הזכיון נדבקה בכל כתלי לונדון, ואולם בית אחר בית דחוהו אחור, ולא זאת אלא שגם עתה לא אתן שיללינג אחד להשגת זכיון זה”, ובהיכל המורשון נשמע קול קריאה מכל צד: “שמע שמע!”

רוטנברג אומר: “נעשה!” ובמורשון אומרים: “נשמע!”…

ורגלים לדבר כי לורד רגלן זה, – שהתנגד בכל תקף בישיבת בית־הלורדים בענין “אברמסון”, היה פקיד הממשלה בעבר לירדן בשם מיור “סומרסט”, ומפני מעשים טובים נשלח לביתו ובמקומו נמנה “היהודי־האוסתרי” הידוע. המיור ירש מאביו המנוח את התאר לורד וכאן מצא על־חוב מקום לגבות את חובו מישראל…

מעשה ברבי ישמעאל מבית־דג’ן ור' עמרם מחורבן־ביתר והרב־דמתא שלהם מחיפה, שנתכנסו בשבוע זה לבית־מדרשם בעירנו, ועסקו בהלכות לולב ואתרוג ובדיני “תשליך”, נמנו וגמרו להתפלל בצבור ברחובות אחר מתן־תורה, נוסח אירלנדיה. ואולם הגבאי החדש שהגיע משם עם ה“רבנית” שלנו שתחי', הכין כבר את מקהלת “המשוררים” שלו, ואעפ“י שאין זקנו מגודל ואין פרקו נאה, דעתו מעורבת עם ה”בריות" הידועות, והוא מכין [קטע חסר־המגיה] שלנו ולהשומע יונעם…

וחכמים אומרים: תלמיד־חכם לא יצא יחידי מחוץ לתחום לרבות הלילות, מחמת חשש של מזיקין ר"ל.

* * *

ובירושלם עירנו עוברת עכשיו אפדימיה חזקה של בנין־בתים: אין בית שאין שם “בית” עי' הניר… כי תראה ברחוב יהודים עומדים בכנופיא, מתוכחים בקול, מנענעים בידיהם ואומרים: סליקט, צנורות, תעלות, וידעת כי חברים הם לבוני־בית. אין לך מורה או פקיד כמעט שלא יהיו נושרים מכיסו תכניות לבנין וחצי־תריסר של הזמנות “מקפת־מלוה” לתשלום שטרות… עברתי על יד בית אחד ושמעתי יהודי רב על ביתו עם ביתו זו אשתו בגלל “סלון”. היא עומדת ודופקת על השלחן: “סלון” יהיה לי! עכשיו שעזר לי הקב“ה וזכיתי לבית, רוצה אני בסלון ככל הגבירות הנכבדות. הוא טוען: את מי אכניס ל”סלון" שלך, את ה“דלות” שלי? וכמעט שלא הגיעו הדברים לידי גט…

רופא אחד ספר לי אתמול כי נקרא בשבוע זה לחולה אחד שדבקה בו חוץ ממחלת “הבנין” גם קדחת פשוטה, אמר לו החולה שהוא מרגיש כי קומתו העליונה הנה ב"ה בקו־הבריאות, ואולם קומתו התחתונה קצת רעועה ודורשת תקון. לפי דעתו, צריך רק לנקות את הצנורות של התעלה, וצוה הרופא לתת לחולה־הבונה – מעט שמן־קיק לקומתו התחתונה…

ואפידמיה זו עושה שמות בחבר הפקידים והמורים שלנו. אל תקרא שמות אלא שמות בצירי. ארבעים יום לפני הולד הבן הבכור, מחפש לו הזוג הצעיר שמות בתנ“ך, בדברי־הימים ובכל המלונים, שם מצלצל, חדש ומפתיע… גם בוני־בית קראו לאספה בשבוע זה ועל סדר היום: אנא בשם! באספה זו השתתפו כמאה חברים והביאו בחובם – מאה שמות! באו ארכיאולוגים, ביאולוגים, גיאולוגים, דאולוגים וזואולוגים עפ”י סדר א“ב עד גמירא, ואחד מהם בעל תנ”ך גדול הביא עמו רשימה גדולה וארוכה, של שמות מצלצלים, יפים, נאים, נעימים ונחמדים כירח ב“ארצנו”… היה מי שהציע את השם “כרמיאל” על משקל “קבציאל” רמז לעין־כרם הנשקפת לשכונה, ואולם חששו פן יחליפו את “המם” ב“נון” כמו במושבה מנחמיה…

ואחר הציע השם “סלע־עם” או בקצור “סלעם” על משקל "בלעם, כנראה, על שם הסלעים הרבים.

אחרי וכוחים חמים וסוערים עד אחרי חצות, הוחלט לדחות את נתינת השם עד פדיון־הבן, כלומר בעוד חדש ימים ולע"ע נשאר הבן בלי שם…

ואולם אתמול נהניתי הנאה משונה מחגיגת אבן הפנה, לא מהנאומים היבשים והחמים, כי אם מהבירה הרטובה והגלידה הקרה, וכסיסרא בשעתו נתכנסו לתוך האהל אל “יעל” שלנו: – “מים שאל לימונד נתנה!”

נתפעלתי ונתרגשתי, ממש “המו מעי”, לא חלילה מ“הגבירות העדינות” “ומסלתה ושמנה” של ירושלם שישבה על הבמה, אלא מהמזנון “סוד המלך”, ממש “כל דכפין” – והשתיה לא “כדת”, מחמת שלא היו רבנים והכל על חשבון המשכרת שלא קבלוה המורים זה שלשה חדשים…

ראיתי שם את “כל ירושלם”, אך לא את קצה העיר ירושלם אפילו מרחוק…

* * *

את זה לעומת זה עושה אמריקה:

בשעה שהסינט והמורשון באמריקה הביעו פה אחד את הסכמתם לאשור המנדט³, בשעה זו יצא ה“תיימס מניו־יורק” נגד הציונים והמנדט. וכל כך למה? – פשוט מפני שבעל העתון הזה הוא לא יהודי אלא יאהודי באלף רבתי, ואולי מפני שכשמו כן הוא: מיסטר אוכס, כלומר שור…⁴

מספרים כי יהודיה אחת ברוסיה הלכה פעם לקרא לבנה החולה רופא אחד הנקרא בשם ד“ר אוכס. בדרך שכחה את שמו ושאלה לבית הד”ר פערד (סוס), וכשהעירו לה על טעותה, ענתה: אמנם ידעתי כי הוא בהמה, אבל מרב צרותי שכחתי איזו בהמה…

ומכיון שאנו מדברים בשור (לא שור זה מירושלם ש“לחך” את הכולל!) נזכרתי מעשה אחר בפרה.

מורה אנגלי אחד נתאכסן בבית אחד היהודים בחיפה. פעם נכנס לבעלת־הבית ובמעמד שכנותיה שאל באנגלית: “ווער איז די קי”? Where is the Key כלומר: היכן המפתח? ואולם הנשים האלו לא ידעו, כנראה, אנגלית וחשבו כי הוא מדבר אליהן זרגון ושואל מהן: “מי זאת הפרה”? (קיה בלע"ז). נעלבה מאד בעלת־הבית ויצאה כנגדו ב“מענה־לשון” כדבעי. לשוא נסה לבאר לה כי כונתו היתה ל“קי” של ברזל באנגלית והיא באחת: לא “כי” פרה דוקא, ואם היא כפרה הריהו כשור, – ובשעת מעשה העמידה שתי אצבעות על ראשה כקרנים…

מאז נשבע המורה המסכן לבלי לדרש עוד את המפתח מבעלת־הבית באנגלית…

ולפני גמרי שעורי זה שלחתי לידידי מאז ר' משה קזימא מברק קצר בזו הלשון:

“איסמע יא שייך!” עד מתי יוליכוך בני־דודנו כ… בכל בירות ארופה? עד מתי תשב שם לשמחות ותתענג על חשבון הקהל? הגיעה שעתך לצרר את חפציך וכלך לך אצל חברך ר' ידען מבית־דגן שהבין את “העסק” ונתפטר בעוד מועד. שב והכבד בביתך ואל תכתת את רגליך הזקנות לפשע על ראשי ישראל עם קדש; אמנם כל הדרכים מובילים לר' פפא ברומי, אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך אחר בני עשו. אם יחסר לך קצת מזומנים להוצאות הדרך, תוכל לפנות בשמי לרוסיל־סטריט בלונדון. ואולי טוב יותר שתחדש את ה“גמל” שלך ותסעו אל המדבר כדי להתקדש בעיר־הקדש עם המשלחת. “דיר באלאק!” אם תשמע בקולי ונשארת עם מזכירך כפי שהחלטת, ונביאך אל ה“חדר” שלנו, ונלמדך “בלק” עם פירוש רש“י ובעל־התוספות, כנהוג, והב”ל…

ידידך ודו"ש

עז מות.

¹

הלא תזכרו עוד, תלמידי החביבים, את אשר אמרתי [ל]כם תמיד: כי אם ה“דוד־יענקיל” לא ירצה לא יהיה כלום, ואלמלי היה רוצה לערך את הסדר כהלכתו בפסח ראשון ובשני לנובמרו, לא היו בני־דודנו נותנים בנו אז סימנים אפילו למכה ראשונה…

ר' טודרוס² זה שלנו אינו יודע “חכמות”, ומיד בכניסתו לבית־המדרש לקח בידו את רסן ה“גבאות” ונהל אותה ביד רמה כדי להטיל אימה על הצבור….³

וזהו סדר ההקפות שלו לכבוד מתן־תורה שלנו: פותחין את הארון והגבאי מכבד את עצמו בפסוק ראשון של “אתה הראית לדעת!”, מוצאים את הכלי־זמר הגדולים ומחלקם לאורחים מאירלנדיה ומכבד אותם בפסוק: ויהי בנסע הארון במכוניות וכו' עד “ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך” עד גמירא. והם “יודעי־נגן” ועובדים על כל הכלים, נוסח אירלנדיה, ועושים שבעים ושבע הקפות לעילא ולעילא מכל תושבחתא בעגלה ובזמן קריב, יומם ולילה יסובבו על חומותיה, אש לפניהם תאכל וסביבם נשערה מאד, ואחר כל הקפה קורא החזן בקול: “פודה ומציל הושיעה־נא! תקיף לעד הצליחה נא!” והקהל עונה אחריו: על ישראל הצהרתו, על ישראל שמירתו!"

אחריהם הולכים המשוררים, כשלולבים ואתרוגים בידיהם, מנענעים לכל הרוחות עפ“י האר”י ז"ל ואומרים בכונה: “הודו” לה' כי טוב…. והמשטרה המעולה פותחת בשירה: “שאו נס ציונה, דגל “מחנה יהודה”, מי ברכב ומי ברגל, נעש־נא לגדודים”.

וה“חלוץ” עובר לפני הארון, לבושים כלם קמיעות בעלי שש סגולות מתחת למחלצות כדי להשמר מפני המזיקין ביחוד בעיר העתיקה, אח“כ קוראים את המגילה: “להיות עתידים ליום הזה כי פחד היהודים נפל עליהם” והמהדרין מן המהדרין מוסיפים בלחש: כי יש לנו ב”ה גם תודור ותדהר ופרי עץ הדר וגם קוק ולוק וסרדיוטים בשוק.

וחסידים אומרים בשם הרבי מדרוהובישט: הקול קול עשו והידים ידי יעקב…

* * *

וכשהקב“ה רוצה הוא שולח עזרתו מכל צד. וגם ה”רבי" שלנו שיחי' חזר אל ה“חדר” בשעה טובה ומוצלחת, ביום ט"ז תמוז, ממש כמו לפני שנתים בבואו לשכון כבוד על הר־הזיתים. אלא שהפעם היתה לו כנראה קפיצת־הדרך ולא שעה להזמנת “ידידו” במצרים, עשה קפנדריא ונסע ישר אל החדר ביפה שעה אחת קדם…

הרבה דרכים למקום וגם לה“רבי” שלנו. מתחלה הודיעו העתונים כי יפליג מלכסנדריה ליפו, וכשיהודי אומר כי הוא נוסע לורשוי, סימן הוא שהוא נוסע לוילנא, ע“כ נסע הרבי לא ליפו אלא ללוד ולא באניה אלא ברכבת והכל מפני עינא־בישא… כל התלמידים יצאו לקראתו בשעה שש בערב, כפי שהודיעו העתונים, ועמדו על פרשת־דרכים לפני הדאר. ר' חיים וסיעתו יצאו אל תחנת־הרכבת, והרב קוק הרגיש באפן טיליפתי כי לא זו הדרך וכהנסן בשעתיו נסע במכונית על דרך “מושב־זקנים” בלוית המזכיר הפרטי והאזרחי שלו, כלומר השמש לימינו ולשמאלו ה”קאוואס" בעל־הכנפים שירש מ“החכם־בשי, ומרוב עמקותו הגיע ל”שער־העמק". הוא קרא: “ממעמקים קראתיך!” והרבי ענה: “לכו ונעלה אל הר קסטל” ובשעה 8 וחצי בערב הגיע בשלום למחנה־יהודה וכל הקהל עשה לו “פומבון”, הכו לפניו באצבע צרדה וענו ואמרו כלם: “שלום־עליכם, רבי!” – “עליכם־שלום! תלמידי החביבים”…

ואגב יזכה ה“רבי” גם לסנדק בברית־מילה ביום כ' תמוז, זכר להרצל, והנני מברכו בשמי ובשם כל תלמידי בארץ ובחו"ל בברכת מזל־טוב לכבוד הנכד ר' דויד ממשפחת יהודה, שיזכה בימיו להקים סכת דוד הנופלת….

* * *

תמול יצאתי לי לעשות “אינספיקציה” ברחובות ירושלם. נכנסתי לחורבה וראיתי ב“ה כל חנויות אחב”י פתוחות, ושומר ישראל גוי־אחד מ“עשרת השבטים” מטייל ארוכות וקצרות וחרבו על ירכו ממש. עברתי גם לפני שוק הירקות והתרנגולות ומצאתי שם מחלקת גדולה בין הביצים והתרנגולות. ביצה אחת שנולדה ביום־טוב טענה בחוצפה כי קדמה לתרנגלת, וזו טענה כי אלמלי היא לא היו ביצים בעולם, וגם לא באה החלטת בני־דודנו בראמאללאה לאסף ביצים עזובות לטובת האגודה, וכמעט שלא הגיע הדבר לשפיכת־דמים, אלמלי מהר תרנגל־הודו שעמד על המשמר והפריד בין הביצה והזרע של התרנגלת העזובה…

בדרכי נפגשתי במוכר דגים ושאלתי ממנו אם גם הוא סגר את חנותו היום לכבוד האבל.

– אתרק!" – צעק אלי בקול – חנותי פתוחה, כי מי זה יקנה ממני אוקיה דגים ב 5 גרוש ויותר אם לא היהודים?" – ונסתלק….

באותה שעה נזכרתי בבהלה שקמה ביום השני בשביל מעשה ב“חד־גדיא”:

חיל הודי הלך לקנות דג והכניס ידו לכיסו להוציא כסף לשלם, ואתא שונרא וחטף את הדג וברח. אתא ההודי ורדף אחרי החתול דחטף לדג, ואתא הערבי מוכר־הדגים ורדף אחר ההודי שלא שלם. ראה החתול כי עסק־ביש וזכר פתאם את דברי ה“פרוקלמציה” של המושל בדבר אסור האספות ברחובות בזמן הזה ועזב את הדג. בינתים ראו הערבים את המרוצה והתחילו גם הם רצים בהולים ודחופים וקמה בהלה נוראה. ואתא הקב"ה והביא אירלנדים מיד והבהלה קמה לדממה, “חד־דגיא, חד־דגיא”!….

ובני־דודנו סגורים כלם, חוץ מבתי־מרזח…. גם בתי־המספרה המלאים תמיד יהודים נסגרו, רק בני־עמלק פותחים את דלתיהם למחצה כמו ב“חול־המועד”, דלתים “כמעט” סגורות, ממש כמו במועצת־המורים האחרונה….

ואת זה לעמת זה עשו הגויים: בשעה ש“חדד וקיניון” פתחו את שעריהם לרוחה, היתה חנותו של שכנו, הפתוחה תמיד ללקוחות יהודים, סגורה ומסוגרה כיריחו בשעתה….

גם הכובסת שלנו מלפתה באה בלי פּחד וספרה לנו כי יודעים בכפרם ש“סמואיל כבר הביא בכיסו את הקושאן” … ואינה יודעת כי אחרי “כושן” יש גם “רשעתים”…

וראו מה בין בני לבין חמי: בשעה שכל הגבעוניות והליפתאיות, שואבות־מים וחוטבות־עצים שלנו, הופיעו כלן בשכונות היהודים, בשעה זו התפרצה מרת אלקה אשת ר' פישר משערי־חסד לעזרת נשים וקראה בשמחה:

– עכשיו בודאי לא יהיו "פוגרומים בירושלם! ברוך השם….

– מה יש? – שאלו הנשים בתמיה.

– בעלי שיחי' קרא זה עכשיו בעתון של ה“ציוניסטן” כי המנדט נדחה שוב מפני בראזיל….

ויודע אני בסוד כי מברק כזה ע“א, “מכשול חדש” הגיע גם לעתון אחר האוהב “סנסציות”, כידוע, עוד שני ימים קודם, כנהוג, ובכ”ז מצא לנחוץ להוריד את הידיעה ה“סנסציונלית” הזו לתוך הסל השקט…

ואולם “ניטשיבו!” כמו שאומרים עורכינו הרוסים, לכל יש עצה ב“ה, ולמחרתו הופיע בעתון ההגון של ה”ציוניסטן" מברק שני לאמר: “יש תקוות טובות לאשור המנדט הא”י במושב הקרוב של מועצת חבר־הלאומים".

מובן מאלו, כי המברק השני לא הגיע אלינו….

* * *

ומספרים עוד כי נסיכי פולניה שלחו פעם ועדה מיוחדה שהתיצבה לפני הצר ניקולאי ובקשו ממנו להקל את עלו מעליהם ולהתיר להם לכהפ"ח אוטונומיה פנימית.

ענה להם הצר: צר לי מאד שלא אוכל למלאת את בקשתכם זו. וכי טובים אתם מעם ישראל בארצי שקבל עליו את הדין וקבע לו רק יום אחד לאבל בט' באב? ואולם בשבילכם מוכן הנני לעשות הנחה ולהתיר לכם לקרא לאבל שלשה ימים…

כלפי מאי ספרתי לכם את זאת? – כן, כלפי זה שבני־דודנו באו בימים האלה לפני המושל ודרשו מאתו להתיר להם הפגנות ברחובות ולא הסכים לבקשתם, ואולם בהיות שליהודים יש יום אחד של אבל בשבוע זה, עשה להם הנחה והתיר להם שלשת ימי־אפלה….

* * *

בשבת זו עמדו שני חלוצים לפני בית־הכנסת בזכרון־משה ועשנו להם סיגריות “מאטוסיאן”. יצא אליהם יהודי חרד וצעק בקול גדול: "אפיקורסים! ימח־שמו’ניקים! עוד מעיזים הנכם לחלל שבת בפרהסיא גמורה!….

ענו לו הצעירים בניחותא ואמרו: “אל נא תצעק ר' יהודי. דע לך, חביבי, כי בעניני דת אנו נוהגים דוקא עפ”י שיטת הרבנים מ“אגדת־ישראל” ולפיכך פנינו כמותם לבטריק וגם להקאדי הבקיאים כנראה בעניני יהדות והם התירו לנו מיד “ענג־שבת” זה"…

* * *

תמול הגיע מברק מלונדון על שם ר' חיים וסיעתו בזו הלשון:

“התלגרם של עזמות הגיעני במועדו. אכלנו ה… (כאן יצא מטושטש מהמברקה), בקרוב אצא לדרך על ה”גמל" עם ה“שמש” שלנו. Stop רבנו נורטקליף חולה מסוכן – בקשו רחמים בעדו אצל הכתל המערבי!"

ועל החתום: הק' משה קזימא.

מיד לאחר שנתקבל המברק הזה נתכנסה החבריא לבית־המדרש – כך אומרים – ועשו “מי־שברך” לנורטקליף ונדבו ח“י ק”ג לטובת האגודה המ"נ…

עז מות

שבוע של מנדט!

ביום שני זה בלא נשמה אותו נתפרץ לתוך ביתי היהודי האדום, בעל־ה“לוחות” – אתם מכירים אותו היטב! – הניח לפני גליון וקרא בנצחון:

הרי מצאתי לך פסוק מפורש למנדט: “אך טוב לישראל!” אך בגימטריא 21 תמוז למספרנו, טוב בגימטריא 17 יולי למספרם, ושניהם מכוונים ממש כלפי החלטת חבר הלאומים – לישראל! ובעל כרחך אתה אומר: כי היום מוכרח המנדט להחתם, “היום תאמצנו”!

וכמובן אין חכמה ואין תבונה כנגד מקרא שכתוב…

ואולם, כנראה שבלפור וחבריו אינם יודעים עדיין היטב גימטריאות – והנה עבר “אך”, עבר “טוב” ולא לישראל!

* * *

ובכן, ויהי בחצי הלילה, ליל יום שלישי, פתחתי מיד ומצאתי – נחשו־נא את מי? – והנה הגיע לאזני קול דפיקות נוראות ורעמים על דלת ביתי: טראך! טראך!! קפצתי כנשוך מעל מטתי, רצתי מבוהל אל הדלת, […] היהודי […]¹ עומד במחילה בתחתונים וקול מבשר ואומר: “מזל טוב, ר' עזמות! המנדט נחתם!…”

לשמע דבורים כאלה נתקבצו סביבנו בין־רגע יהודים ויהודיות, והוא יצא ברקוד ושר: עם ישראל חי! עם ישראל ח־י־י! ואגב הוא רומז לי כי “חי” בגימטריא 18 יולי…

ואני מהרתי אל ה“סולל” לראות בעיני את מברק הבשורה. נדחקת בין החלוצים שבאו במקלם ובאפונדתם אל עתון ה“חוליגנים”, צרו על המערכת ודרשו להודיע להם רק מלה אחת, רק רמז קל לבשורה טובה, והמנהל ספיר גזרתו בלא רמז – “לא לבלבל את המח”…

לשוא נסיתי בשובי לבאר ליהודים שלי כי ה“מנדט” טרם הגיע, והם באחת: עם ישראל חי! ולך צעק: “חי וקים!”

הוא אשר אמרתי: כשנפטר אדם לעולמו שואלים אותו בבית־דין של מעלה: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? צפית לישועה?

א“א יודע אם נוכל להשיב בעולם האמת על השאלה הראשונה. על “תורה” – בודאי לא. ואולם על “צפית לישועה?” – בודאי ובודאי שנוכל לענות – ושבוע זה יוכיח! כי אלף שנים בעיני הקב”ה כיום אחד, ואצלנו שני הימים האחרונים בעינינו יותר משני אלפי גלותנו…

* * *

ומעשה אבות סמן לבנים.

כשראו אבותינו במדבר כי בושש משה לבא מהר סיני פקעה סבלנותם ועשו להם אחב"י וחתמו בעצמם על המנדט לא בלונדון חלילה אלא במאה־שערים ובזכרון־משה…

בא יהודי לבית־המדרש וספר כי ראה בחלומו מגלה עפה וכתוב עליה באותיות גדולות כמודעות ה“סינמה” להבדיל: “למען־דעת” כל עמי הארץ" והבינו כלם כי זהו רמז למנדט, ולא שהו הרבה והיהודי נדב שני בקבוקי יי“ש והביאו כלי־זמר ויצאו במחולות, הילולא וחינגא, וכשהיה בעל־החלומות קצת ב”גילופין" הרים את כוסו ואמר: רבותי! לחיים! בגימטריא “מנדט” ותקע את הכוס בגרונו, וקפץ יהודי שני ואמר כי חסר עוד 2 למנין “מנדט”. – "אם כן, ענה הראשון, אם חסר ב' יש לתקע כוס שניה כדי להשלים את המנדט…

באותה שעה עבר אחד מ“אגדת־ישראל” ואמר: אל תקרא מנדט אלא “מין־דת” ר“ל שבדו להם הציוניסטן מלבם. אין להם לאפיקורוסים האלה עול מלכות־דרקיעא וע”כ יש להם עול מלכות־דארעא, ולפיכך נצמדו ל“בעל־פעור” (בלפור בלע"ז)…

ועד שלא הספיק לכלות את דבריו נתעלם כדי לקיים מה שנאמר: “ונשמרתם לעצמותיכם”…

* * *

ומעשה במורים וסופרים מבני “קדמא־ואזלא” שהיו מסובין בזכרון־משה והיו מספרים כל אותו הלילה בעניני מנדט ובוני־בתים, והנה הופיע אחד מהם וספר כי זה עכשיו ראה את “המחותן” ויש לו “ממקום גבוה” ידיעה בלתי רשמית, כמובן, כי המנדט “כנראה” נחתם, אלא ש“הרבי” את האוזים".

ולכבוד הידיעה המשמחת הזו הזמינו מיד לא חלילה יי"ש, כמנהג חסידים, אלא בירה ולא “בירה־של אוזים”, ושתו לחיים ועסקו במילי־דציונותא ואמרו מהני מילי מעליותא ושתו “לחיים” עד שבאו תלמידיהם לבית־הספר ואמרו: רבותינו, הגיע זמן קריאת השעורים שלנו, וספרו להם כל אותו היום רק על המנדט שנחתם “כנראה”…

* * *

הלכתי לי בערב לשכונת הבוכרים כדי לבקר את מקום ה“פצצה”, עברתי בדרכי במגרש הרחב וראיתי, – ישאר נא הדבר בינינו! – בחור כארזים וחכם בלילה כשלמה בשעתו, יושב עם יונתו בחגוי הסלע וחוזרים על שעור המזמוז של ה“בנפיס” בתיאטרון “ציון”, והיא הומה ועונה בנגון הספרדים הידוע: ישקני מנשיקות פיהו – אחר המנדט…

שתי חתונות נדחו בבית־ישראל ובימין משה עד אחרי ה“בנדאז’ש” (מנדט בלע"ז). ויודע אני אשה אחת שכרסה בין שניה שהחליטה ללדת רק אחרי המנדט כדי לקרא את בנה על שמו… גם המורים והפקידים שלא קבלו את משכרתם דוחים את תשלומיהם “לאחר המנדט”, בוני־בית יבנו – אחר המנדט, כלומר כשיבוא המשיח…

* * *

עוד לא הספקתי לפקח את עיני בבקר, בקומי משנתי ביום החמשי, והנה א“הא! היהודי בעל־הגימטראיות שלי עומד לפני ובידו פסוק חדש מתהלים: “אבל היום, לא יוכלו עוד לעשות “עסקים” עמנו שם בלונדון, שנאמר: “אל ישוב דך נכלם”, ו”דך” הרי בגימטריא “24 תמוז”. היום הרת עולם! ונעלם…

וכשאך הופיעו העתונים ונודע כי כל העכוב בא מפני סעיף י“ד ע”א המקומות הקדושים, רץ היהודי ובא אלי בלא־נשמה ממש אל המערכת, פורש לפני כשמלה את גליון “דאר־היום”, מראה באצבע ואומר: הרי זה מן השמים, ויש ע"ז פסוק מפורש בתפלותינו: “מפני הי"ד שנשתלחה במקדשך!”…

“ואולם יהודי צריך שיהא לו בטחון, הוסיף הדפלומטי־הפוסק שלי, כי הקב”ה צפה מראש והכין לנו מיד פסוק אחר למנדט: "והריקותי לכם ברכה עד “בלי־די”…

ויפה אמר לי תמול יהודי פקח אחד משפיה: “לעולם איני מצטער כשאין מזמינים אותי לחתונה, ואולם בדיעבד לאחר שבא אלי השמש במקלו להזמינני, א”א רוצה שיגרשוני מן החתונה"…

ולא ידע היהודי הזה כי בחתונה זו שהמחותנים והשושבינין הם בלפור וצ’רצ’ל אין חשש לגרושים. אדרבא, שניהם עמדו, במורשון, בבית־הלורדים ובחבר הלאומים, והשתדלו בכל כחם לסתם את פיות מקטרגינו ולמדו סניגוריא על רוטנברג ועל כל עם ישראל לקיים מה שנאמר: “ה' ילחם לכם ואתם תחרישון”, או כמו שאמר פעם בדרך צחוק הרב שמואל מוהליבר לאכרים בהיותו בא"י: ה' יתן לכם לחם.

* * *

וה“רבי” שלנו עושה את שלו: מיד לאחר חזירתו אל ה“חדר”, הכניס בשבוע זה את כל תלמידי ה“גמרא” שלו, וחזר עמם על כל דיני ממונות, ואגב למדו קצת “יד החזקה” של הרמב“ם על הלכות “לוה ומלוה” לתקוני א”י, ואולם משעה שהרב"י עזב את החדר יצאו הקונדסים לתרבות־רעה ופרקו מעליהם עול־תורה, ולא עוד אלא שהתריזו הפעם בפניו.

אחד מתלמידי חדר “מתוקן” בשכם קם ואמר כי הלכות “הלואה” בשביל א“י, זוהי בבחינת הלכה ואין מורים כן; ומדחצוף כלו האי יצא ה”רבי" מגדרו הפעם ואמר: גוזרני עליכם גזירת “רבי” שלא תורו הלכה בפני מורכם, ואם אין אתם מצייתים, הריני מוציא לכם פקודה!…

וגם הרבי משה קזימא להבדיל אינו טומן ידו בצלחת והוא משתדל בכל כחו לקעקע את הבירה שלנו בלונדון. מה עשה? הלך וערך “מזבטה” גדולה נגדנו אל ה“מגלש” של חבר־הלאומים ב“לונדרה” וקבץ חתימות עליה. ואולם, כנראה, לא הצליח להשיג את החתימות מהלורדים בלונדון כמו שהצליח תמיד להשיג מה“לורדים” הערבים שלנו בכפרים…

* * *

אמש בשבתי בתיאטרון ובראותי על במת השלח את “שולמית” ו“שלמה” מתל־אביב, נזכרתי בסוף לפני צאתנו בתקון חשוב שהכניסו עכשיו הרבנים – חופה וקידושין:

הרבים האלה בקשו ומצאו עלבון לאשה העומדת תחת לחופה בשעה שהחתן בא לקדש אותה, מברך עליה בקול רם, משבר זכוכית, והיא עומדת כאלמת לא תפתח פיה. ולפיכך תקנו הרבנים־החפשים שלנו שמיד אחר הפסוק של החתן: “הרי את” תענה הכלה: “אני לדודי ודודי לי”.

ואולם בשעת גט־פטורין, עונה האשה לבעלה לפני צאתו: “ברח דודי!”…

* * *

ובכן, מחר יהיה האות הזה!

מחר עם קריאת שתי הפרשיות המחוברות “מטות ומסעי” – “ויסעו ממכה ויחנו בתחת” – יחתמו יחד שני המנדטים לארץ ישראל וסוריה. מחר אולי אחר ה“קוגיל” או אחר הנעילה נוכל לומר כלנו: גמר חתימה טובה!

ואולם מנהג כל יהודי כשר וטוב לתקע יחד מיד אחר הנעילה לבנין הסוכה, רמז אולי לגשת מיד לבנין הגדול שלנו…

ויש מחר לאחר זמן…

ולע"ע שופכים זפת ברחובות ירושלם והענין, כמו שאומרים קצת מזופת…

* * *

זה עכשיו בגמרי לכתב את שעורי נכנס אלי בחפזון היהודי ממחשבי־הקצין שלי – מחר, הוא אומר, בטח יחתם המנדט, כי שבת־קדש בגימטריא: נחתמו כל המנדטים.

“הלואי, הלואי ויהיה כן”!

עז מות.

ובכן, מזל טוב וסימן טוב לנו ולכל ישראל! המנדט נחתם סוף סוף: מקדם במאה־שערים, כמובן, אחר־כך בכל “הארץ” כידוע, ולאחרונה גם בלונדון, ולא ביום “23 יולי בשעה 4.35” אלא למחרתו ביום כ“ח תמוז ודוקא עפ”י הגימטריא שמצא בעל־הלוחות שלי בספר תהלים שנאמר: “כח מעשיו הגיד לעמו”… ובכח זה נהפכה ירושלם עיה“ק בשבוע זה לעיר הבירה ממש, מחמת שאחב”י שתו “לחיים” הרבה “בירה”…

ובכח זה תפשו בני עמנו ביום המנדט חמשת מבני־דודנו שעברו לתומם “בבית־ישראל” והובילו את ה“הגנבים” האלה ישר למשטרה שלנו במאה־שערים.

וכאשר שחרר אותם מיד השוטר העברי, אמרו לו: “הדא עלא חסאב איל־מנדט” כלומר: זהו, כנראה, על חשבון המנדט…

ואצא ביום השני לעבודתי, והנה שני אנשים ערבים נצים ברחוב יפו ומכים איש את רעהו. חפש הצעיר בגלימתו של חברו וצעק בקול גדול: “הלהרגני אתה אומר? בוא עמי אל “הנוקטה”! שם “ידברוך” (כלומר ילמדוך ד"א) היהודים! אל תחשב כי היום הפקר כמו “קדם”!”…

ובימים האלה קמו בני־דודנו באילוני־“ממרה” בפני רבם ולא רצו בשום אפן ללמוד את שעורם בהלכות תרומות ומעשר [קטע בלתי קריא־המקליד] משגיחים ונערים מבני־עמם, וגרשו אותם בני ה“אמורי” מעל פניהם כי לא רצו לקבל את מרותם, עד ששלח אליהם ר' טודרוס את הריש־דוכנא שלו עם תלמידי ה“גמרא” ולמדו אותם פרק בהלכות דרך־ארץ נוסח אירלנדיה וחזרו על הפסוק בפרשת לך־לך: “ויתן לו מעשר מכל” עם כל הפירושים. שנים מהתלמידים עמדו לפניהם וקראו: יהרג ואל יעבר. ושלחו אותם מיד להתראות עם ה“אבות” במערת־המכפלה, וששה מראשי המחלקות הובלו בכבוד גדול לקרית־ארבע ומשם הביאו אותם תמול אל עין־“המשפט” היא “קדש” בערבית, ונכנסו לישיבה של מטה, מחמת שהקדימו “ברוך שאמר” ל“הודו”, כדרך הפרושים ר"ל….

* * *

הוא אשר אמרתי: הגיעו ימות המשיח עפ“י כל הסמנים, שהרי נתקיים בנו ב”ה הפסוק במלואו: “עד שתכלה הפרוטה מן הכיס” וגם חוצפה “יסגו” אצל בני־דודנו ר“ל, וה”צבאח" שלהם יוכיח!

כשקראתי בשבוע זה את תשובתם לה“הרבי” שלנו, כי מתנגדים הם לא רק לדגלי ציון אלא גם לדגלי אנגליה בארצנו, זכרתי במעשה שקרה פעם בבית־הכנסת שלנו:

אחדים מהמתפללים התנגדו להגבאי של בית־הכנסת בטענה שלא חלק להם “עליות” לפי כבודם. מה עשו? בהגיע ליל שמחת־תורה החליטו להפריע את סדר ההקפות, וכשנגש הגבאי לפתח את הארון לפני “אתה הראית לדעת”, עלה אחד “השקצים” על הדוכן והקים שאון גדול בבית־הכנסת. נגש אליו הרב ואמר לו בניחותא: “למה זה תצעק, בני, ככה במקום קדוש זה?” וענה לו הבחור בחוצפה: “מפני שאין אנו רוצים בגבאי זה!” והוסיף ולא יכל עוד הרב להתאפק ואמר: “גוזרני עליך גזרת רב לחדול מרעש זה!” – אין אנו רוצים גם ברב בכבודו ובעצמו!" צעק החצוף בקול.

מיד רמז הרב לשמשים והוציאו אותו מבית־הכנסת…

* * *

גם בני־דודנו אינם רוצים לא רק ב“הגבאי” אלא גם ב“הרב”, ומובטחני הפעם בה“רבי” שלנו שידע להנהיג סדרים בבית־המדרש שלנו…

* * *

אמר ר' משה קזימא לפני צאתו לדרך: על שלשה דברים העולם עומד – על בטול הצהרת בלפור, על בטול ההגירה לא“י ועל ממשלה אזרחית. ומכיון שהצליחה ב”ה המשלחת בכל שלשת הדברים האלה נשארה בחו“ל עוד חדש ימים עד יעבור זעם כי אינם יכולים פשוט להראות את פניהם לשולחיהם, כי לא בחיל ולא בכ”ה אלפים פונט שהוציאו בארופה, כי אם ברוח שיכנס באבי־אביהם…

לע"ע שלחתי מברק מהיר לידידי ר' קזימא ולחבריו על שרותם המצוינה למנהיגינו בעבודתם, שהקימו את בית־הלורדים נגד המורשון והחישו את הקץ לטובתנו. אגב הבעתי גם תודה חמה למר לוטפאללאה על הצהרתו המחוכמה לגרש מכאן את “עשרת השבטים” ואת הדודה “מאריאנה” מסוריה – וסתם עליו את הגולל…

* * *

ומה שיגרנו בא לנו: “המגיד” משכם המיר את דתו…

מספרים כי יהודי אחד נדון לתליה ר“ל ולפני מותו הציעו לפניו, כנהוג, להביע את דרישתו האחרונה. דרש היהודי להביא לפניו את הכמר לודוי. מיד הופיע הכמר ואמר לו: “רואה אני כי מאמין הנך בדתנו [קטע לא קריא־המקליד] בעולם הבא!” וענה לו היהודי: טעית, אבא יקר, רוצה אני להמיר עכשיו את דתי, אך ורק כדי שלא יוכלו לומר אח”כ כי נתלה יהודי…

* * *

בשבוע זה בא אלי ר' אריה ליב שפילר ממאה־שערים שהוא יודע־נגן, כנראה, על שני כלי־זמר, ובשר לי בשמחה רבה כי נולדו לו למזל־טוב תאומים לכבוד המנדט, והסכים לקרא את האחד בשם בלפור ואת השני בשם ממונה (זכר למנדט). ובהיות שהבעל־ברית דנן הוא בן הכולל מוואהלין, נזכה גם ל“בלפור ממונה מכולל וואהלין” בירושלם עיה"ק.

איני יודע אם כל אחב“י יזכו לתאומים כה”כלי־זמר" המאושר שלנו, או כ“דונה לאורה” ב“מיניאטורה” המצוינה שראינו אמש בתיאטרון “ציון” תחת הנהלת המשחקת מרים שלנו, – ואולם ראוי הוא בלפור שכל הילודים בשנה זו בארצנו יקראו על שמו, כאלכסנדר מוקדון בשעתו, לכבוד שנת השבעים וארבע לימי חייו, כדי שישאר שמו וזכרו בקרבנו עדי עד…

וחכמים אומרים כי מהראוי לקבע את יום 24 לחדש יולי, יום חתימת המנדט, לחג־לאמי שלנו כיום 4 יולי לאמריקנים וכיום 14 יולי לצרפתים, אך לא כיום 24 יולי, יום ה“חוריה”, לתורכים הצעירים…

ובעל־הלוחות שלי מצא בלוחו כי השתא נפל יום אידם של בני־דודנו ממש ביום אידנו ואבלנו, ואגב הוא מציע להחליף בינינו את התפקידים. אלפים שנה היינו בגולה ונקראנו בשם “ציונים”, מעכשיו יחלו גם הם להיות ציונים…

ומכיון שאנו מדברים בהצעות, נזכרתי בהצעת ה“פלשתין” לבנות להם “קזינו” לחוד על שפל הים כדי שלא ילכו חלילה [מילה לא קריאה־המקליד] בתל־אביב, אולי יבנו להם גם בית־משוגעים לחוד, כי ממלאים הם את המוסד שלנו בירושלם עד שלא נשאר מקום למשוגענו שנאלץ לעבר אליהם בזמן האחרון…

* * *

וכשקראתי ביום שני זה “בהארץ” את התלגרם מסוקולוב כי נחתם המנדט, קפצתי מרב שמחה ורצתי בכל כחי לבשר טוב לבני־ביתי ולכל שכני הטובים, כנהוג, והנה פגש בי אחד מחסידי “הארץ”, העמיד אותי ואמר: לשמחה מה זו עושה? סוקולוב זה שפקח הוא מה ראה על ככה לתלגרף כי ביום 23 ליולי, יום ראשון ושבת־קדש לנוצרים, נחתם המנדט “זה עתה”? הן זהו בלוף אמתי!"

ואולם אנכי לא האמנתי לדבריו, כי איככה זה יוכל עתון הגון כזה לשקר ולהביא ידיעות “סנסציונליות” בשם סוקולוב?

ולא נתקררה דעתי עד שמצאתי את היהודי האדמוני שלי והוא הסביר לי את כל הענין עפ"י השכל:

“השכל הוא פשוט, הוא אומר בכפיפת אגודלו ובנוסח הפלפול, היות שסוקולוב זה הוא תלמיד־חכם גדול ומנהל עניני ה”פוליטיקה" של כל אומות העולם, כידוע – זה היה לפני הכחשת הדר. אידר! – והיות שהמנדט כבר נחתם אצלנו במאה שערים ואפילו אצלם בזכרון־משה, כפי הגימטראיות שלי, מסתמא השפיע סוקולוב על חבר־הלאומים שיעשו שבתם חול ויחתמו על המנדט אפילו ביום ראשון, כדי לקיים מה שנאמר: “עת לעשות לה' הפרו תורתך”…

והיות, הוא מוסיף, שיש לסוקולוב זה בת בירושלם, ולה יש מסתמא הכרה עם אנשי “הארץ”, ע“כ נזדרז העורך “יפה” שעה אחת קודם ופרסם את התלגרמה כדי לשמח את הבריות”…

הוא אשר אמרתי: זריזין נשקרין*¹)…

* * *

זה עכשיו קבלתי מכתב מחיפה, ומה מאד נבהלתי למצא בתוכו גליון ערבי מוקף מסגרת שחורה ורחבה לאות אבל. רגע דמיתי כי נשלחה אלי הזמנה לקיים מצות הלוית המת משלהם, ואולם לבי נשבר בקרבי בקראי פתאום הודעה על מות אחד מזקני העדה הספרדית בחיפה – בערבית…

אגב קבלתי ידיעה מתלמידי בחיפה כי שאלו מבניו (לא של התלמיד!) מדוע נכתבו המודעות בערבית וענו: מפני שנדפסו אצל גוי בשבת… ולגוי זה ישנן,כנראה, גם אותיות עבריות.

באותה שעה נזכרתי מעשה ביהודי אחד שבא פעם לפני הרב בהודאה ואמר: רבי! לא אמרתי “והוא יזכנו” בברכת־המזון.

– ומדוע לא אמרת, בני? – שאלהו הרב.

– מפני שלא ברכתי…

– ומדוע לא ברכת על המזון? – שאל הרב בתמהון.

– מפני שלא נטלתי את ידי…

– ואיך זה שלא עשית “על נטילת ידים”? קרא הרב בהתרגשות.

– מפני שזה היה בביתו של גוי…

נזדעזע הרב ואמר: איך זה יעיז יהודי לאכל טרפה בביתו של גוי?

– מפני שזה היה ביום הכפורים… – ענה היהודי בניחותא.

* * *

ומעשה ביהודי אחד מחיפה, לא חכם ולא ספרדי, אלא חבר פשוט לקואופרטיבה הברשראית המפורסמת, שנתישב והלך לו לעולמו.

האסון הזה נגע, כנראה, בלב כל חבריו הברשראים ומרוב צער קואופרטיבי לא מצא איש מהם את לבו להובילו לקברות, כי קשתה עליהם הפרידה, מחברם גם במותו. והוא, כלומר המת, נתעקש הפעם ולא זז ממקומו כל אותו הלילה וגם לא נתעורר אף למחרתו, כי החליט, כנראה, שחבריו יעשו לו “פומבון” וילוו אותו בקומונה, עפ"י תורת מרקס, ולא עוד אלא שישאו אותו על כפים ממש לבית־עולמו, כמנהג גובראין ברשדאין.

פנו אל ועד־הצירים ובקשו ממנו לטפל באנשי־הקואופרטיבה לכהפ"ח במיתתם; גם לשכת העליה הבטיחה לשלח מנין של חלוצים לקבר את המת, עד שפקודת־הרופא חזקה להוציאו מבית־החולים.

בינתים הזמין הקב"ה מכונית שהובילה חפצים לבית־החולים, והנפטר הסכים סוף סוף לפקודת הרופא לנסע בעגלה ובזמן קריב עד בית־הקברות, כדי להחליף שם את האויר…

והנחמד בכל הדבר הזה הוא שחיפה זכתה בשנים האחרונות לועד מאוחד של אשכנזים וספרדים ולשתי חברות־קדישא… והרב־דמתא שיחי' שהכל מודים ואומרים עליו ר' ברוך דיין אמת, פוסק ואומר: לקבל משכרת מהקפה המשותפת של אשכנזים וספרים – חיי עולם הזה, ו“במותם נפרדו” – חיי העולם הבא… ולע“ע הוא עוסק בעניני ה”סדר" של החברא־קדישא לאשכנזים, וה“סדר” של קבורת הברשיראי בחיפה – יוכיח!…

* * *

בשעה שעמדו עשרות אנשים לפני שער ה“סולל” וחטפו את גליונות המנדט של “דאר־היום” מידי התימני, נתפרץ פתאום אדם אחד לבוש־שחורים, ספק יהודי ספק גרמני, וקרא אלי מתוך משקפיו השחורות:

המנדט שלכם גרם לי נזק רב בלפור קפח ממש את פרנסתי! עד כה היו שכניכם היו באים אלי ושואלים ממני חדשות ע"א המנדט ובכל פעם שהייתי מוסר להם איזו ידיעה טובה בשבילם – היו נותנים לי “בקשיש” ומכיון שידעו שאני צמחוני העניקו לי יום יום צנון וחזרת מלפפונים בנדורות ושאר ירקות ורגע חשבתי להזניח את מסחרי בפסנתרים ולפתח לי חנות של ירקות חנם בירושלם – עד שבא המנדט ובאו אלי לשאל חדשות וכשהראיתי להם פנים חמוצות כי חששתי הפעם לשקר להם במילתא דעבידא לגלויי וגליתי להם את הסוד והנה קפץ עלי רוגזם של ידידיכם ואמר אנחנו הפסדנו את הארץ וגם אתה תפסיד את פרי הארץ. מאתנו תקבל עכשיו מכות ומהיהודים שאר ירקות. אחר הדברים האלה' מוסיף המספר 'פניתי להם ערף ואמרתי את דברי המשורר היינה:

Und das hat mit ihrem singen die lorelei getan

ועכשיו נעסוק קצת בענייני ספרות, משרבו העורכים בארץ ועתונים חדשים מופיעים לבקרים בזמן האחרון כגון. ‘דפים’ ‘מפיס’ ו’חפים' פני“הדור בפני המחבר' ירושלם חדשה ־ ("לא ברית־חדשה)ואפילו בעלי־המלאכה החזיקו כמלאכת הספר יצא במספריו וספוריו ־ העתונות ומגלח אותנו במאמריו החוט יצא במחטו ותופר תפירות גסות בחבוריו ־ וגם הרצען קובע מסמרות בדעותיו ובל מאמריהם יצאו כמעט “מעור אחד” עכשיו החלטתי גם אני להוציא עתון פעם לעשר שנים בשם “ד ב י ם… לסופרים. אין לי כל דאגה ביחוד עכשיו שאין החלה מספיקה להמוציא לחם מן “הארץ” ויש לעתון זה חסרון קי”ס ולסופריו חסרון כיס כידוע… לע”ע יש לי חומר מן המוכן קמחי־טחינא שקבלתי מסופרים בעלי צדקה… גם מדפיסים חכמים ימצאו לי להדפיס את העתון על חשבונם בתכלית ההדור' ואסוף יוכחו לדעת כי לא “דובים” ולא יער (ואפילו לא על הבול של יער הרצל מהקרן הקימת. אוציא בקרוב “אם יעזר לנו אלהינו חוברות קטנות מ”שירי עם “ששה בכרס אחד” ־־־ עם תוי־נגינה עפ“י המנגינה הידועה אז גוט ויל שיסט א בייזים” בזה האופן: מ ק ה ל ה כשהקדוש ברוך הוא חפץ גם מטאטא יורה חץ…

עז־מות

ובכן, לא אורלנדו¹ ולא מיס־לנדו, לא בוגומי ולא בן־עמי, גם לא מוסולינה הפאשיסט אף לא ברסלינה הפאפיסט² – אלא דוקא פקטה ושנצר שלנו, הם הם שסדרו מחדש את הוורה האיטלקית ובקרוב יתפשרו עם צרפת בדבר “הגבאות” על המקומות הקדושים בא"י ומפני דרכי שלום יעשו כמונו להבדיל אלף הבדלות, במשרד הרבנות: שני רבנים ראשיים – אחד לאשכנזים ואחד לספרדים…

ואי“ה, אחר שבת־נחמו יאסף ה”רבי" שלנו את כל תלמידיו למיניהם להודיעם סוף־סוף כי העבירו בטאבו את הקושאן שה ה“החדר” על שם מלכותו ב“לונדרה”, ומעכשיו יוכל לעשות בו כאדם העושה בתוך שלו, ויתנהג עמם מעשה “בעל־הבית” כדבעי, ל“מען־דעת” כל עמי הארץ…

* * *

אמרו רבותינו ז“ל: “בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו”, ואנכי – למה אכחד? – איני מבנו ותלמדיו”, ואנכי – למה אכחד? – איני מתקנא כלל וכלל בתלמידי אלה שזכו בשבוע זה לבלפורים קטנים ומכש“כ לתאומים, אבל קנא קנאתי בראש־הועד מחדירה שזכה להבריק מברקים ולבמבם מכתבים ל”חלונות הגבוהים" עד חבר־הלאומים³ ועד בכלל; ביחוד בערה בי אש קנאתי ממש בקראי בהפוע“צ שיר תודה “אל בלפור” בכבודו ובעצמו, בחרוזים כל־כך מוצלחים, וע”כ שנסתי את מתני וישבתי לערך גם⁴ אני מכתב לבלפר בלא קלף ובלא חרוזים.

וזהו פשתגן הכתב:

“מאי דיר לורד בלפור!”

בטח קרא כבודו הרם את ה“עזמות” האחרון ושמע⁵ בודאי על הצעתי לקרא את כל הילדים בשנה זו בארצנו על שם כבודו, כאלכסנדר מוקדון בשעתו. ועכשיו יש לי הענג להודיע למעלתו כי אחדים מתלמידי בירושלם התעוררו והשתדלו בכל כחם לטובת הרעיון הזה, ובשבוע האחרון נולדו בעירנו תאומים שנקראו בשם “ממונה בלפור”, כידוע, וגם תימני קטן ב“קפת־מלוה”, שנקרא שמו בישראל “בלפור משה”.

איני זוכר אם ספרתי לכבודו כי אבי־התאומים הוא גם אבי כל תופש כנור ו“קלרינט” במאה־שערים – זהו ה“וואיטשיפל”⁶ של ירושלם עיה"ק – וה' חננו בבן־חמד, אחד משבעת הפלאים בעירנו, היודע לתופף בבת־אחת על חמשה תפים גדולים, כמספר שנות חייו…

ויש מנבאים עתידות גם להרך הנימול ואומרים: זה הקטן גדול יהיה – בנגינה, וכשם שזכינו לסופרים ישישים ומפורסמים וגם למנהלי תיאטרונים גדולים בשם אלכסנדר, כן נזכה פעם – מי יודע? – גם למנגן דגול בשם בלפור…

ו“במשכנות” וסביבותיה פשטה שמועה כי משיח יהיה תימני, ככתוב ב“ביייבל”: והלך בסערות תימן" – ירחם ה'…

בכל אפן, חושב הנני כי מעלתו ישבע נחת ממשפחת הבלפורים והבלפוריות הקטנים שלו – כן ירבו! – הרבה יותר מאשר מ“בלפוריה” בעמק יזרעאל…

ומחמת שהיום ערב־שבת נחמו בעולם ועודני עיף קצת מהתענית של אתמול, הנני מקצר הפעם

כן, עיקר שכחתי:

Yours very truly,

AZMAVETH.

גם בני־דודנו הסכימו פה אחד להצעתי שבאה בשעור האחרון להחליף עמנו את תשעה־באב, ואמנם הפעם לא התהלכו “מגוי אל גוי” בכל שלשת ימי “אבלות” לעשות בקורים זא"ז, כדרכם, לברכת־שלום – במקום קרבן: חרבן…

הנ"ל.

* * *

עברתי בערב ט"ב בעיר העתיקה, כדרכי, והנה תפש בי סוחר יהודי ברחוב הבטרק, משכני קצת הצדה ולחש לי לאמר: “אדון! היום באו לחנותי הרבה משכנינו וקנו ממני את כל המקלות… יש פחד אולי בשביל זה הלילה… מפני החג שלהם?” אמרתי לו: ואם יש פחד, למה מכרת להם? – ונעלם.

וכשהגעתי לשוק ראיתי אחד מבני־דודנו עומד לפני גל של “צבר”, מכריז עליהם בקול וצועק: “עשרה בגרוש אל סבר!”. פתאום עברו בשאון חלוצים אחדים הביט עליהם וקרא בשנוי: “בידהא “סבר”, יא נאס!” (כלומר: עוד חזון למועד, רבותי!) וחבריו יושבים למולו בבית־הקפה, עונים ואומרים אחריו: “אה ביללאה! בידהא “סבר”… ז”א: אמנם כן, עוד חזון למועד…

* * *

ובערב הלכתי לי לכתל־המערבי. נדחקתי בכל כחי לתוך הזרם הגדול של אחב"י שבאו בנעריהם ובזקניהם, עדי הגיעי בסכנות־נפשות ממש, אל הכתל, שם מצאתי מאות יהודים חלוצי־סנדלים וחלוצים סתם. כנופיות כנופיות עמדו מסביב לזקן שישב על הארץ ודרש בקול על חרבן בית־המקדש, ויותר מכלם הצליח לרכז בסביבו קהל גדול מאברכי ירושלם אדם אחד מששן־הבירה, ספק יהודי ספק גוי, שעמד בתוכם והטיף לאמונה ולאהבה – מעשה “משיח”…

ואת חטאי אני מזכיר: לבי לא הלך אחריהם, אף לא אחרי הצעירות שהקיפו את ר' בן־ציון⁷ ובקשו לשמע את דרשתו, ואני פרשתי לי לקרן־זוית וישבתי על המדרגות עם אחדים מתלמידי, ותלמידותי לבקיעת הרקיע…

* * *

פתח אחד ואמר: ראו מה בין יפו וירושלם! שם בת“א אין אבנים ובונים בתים והיכלים על החול – מחיה נפשות! ופה בירושלם ישנם אבנים וסלעים לרב ולא בתים, ורק ב”דאר היום" בונים היכלים ל“תלפיות” ו“רוממות” אל בגרונם…

נדחק אלינו זקן אחד מן הצד, הוציא עיניו מן המדרש ואמר: משל לבן־אדם שבנה לו פלטין והיכלות, ולאחר שגמר את בניניו הוא מאסף כבעל־בית חרוץ את כל האבנים שנשארו, לתוך חצרו ועושה מהן גלים גלים. אף הקב"ה שהוא “בעל בית” טוב וחרוץ, כידוע, לאחר שגמר לבנות את עולמו, אסף את כל האבנים לתוך חצרו בירושלם, והסלעים האלה נשארו לנו עד היום הזה…

* * *

פתאום הגיח אחד המערבים מתוך החור, צעד לפנינו בגאון ואנחנו קמנו במחילה לפניו – אחרי המנדט – דרך, אחר ישבנו והשיחה נמשכה⁸…

הוסיף הזקן ואמר: מספרים כי בזמן האחרון אמר הקב“ה למלאכיו שרצונו לרדת קצת על פני הארץ לראות מה שעשו שם בני־אדם במשך אלפי השנים? מיד ירדו עמו לכרך גדול וראה בתי־נכאות ותיאטראות רכבות־הברזל רצות ועפות כאחשתרנים וכבני־רמכים מעל לגגות ובבטן האדמה, ובתוכם מגדל גבה וראשו מגיע השמימה. שאל הקב”ה אם זהו מגדל בבל? ואמרו לו כי זהו פריז! ויצא מכליו ממש מרב התפעלות. משם הובילו אותו לכרך שני וראה פבריקאות והעיר כלה עשן, ורחובותיה הומות ממליוני אדם ואמרו לו: זוהי לונדון! וקפץ “כביכול” מרב שמחה…

אח“כ הובילו אותו לברלין ולאמריקה עד שהגיעו לא”י. מכיון שהגיע לחוף ראה לנגד עיניו רחובות ארוכים וישרים ובתוכם הגמנסיה, בקר גם את בית־המרחץ ו“הקזינו” ועבר גם לפני המסעדה הגדולה ושאל: הזוהי אודיסה? ואמרו לו: חלילה! הן זוהי תל־אביב!…

מיד ברך “שהחיינו” והלך משם לראות את המושבות עד שקרא פתאום: הנה שכם! תמהו בני־לויתו ואמרו: מהיכן הכיר דוקא את שכם? אמר הקב"ה: ראיתי בה את גלי־האשפה מלפני אלפי שנים והכרתיה כך היתה אז וכך נשארה עד היום הזה…

* * *

והאמת אגיד לכם, רבותי, כי בי בט“ו זה קראתי במקום קינות ומדרש “איכה”, כנהוג, את המאמר על “המאנדאט – ומה שאחריו” ב”השלח" האחרון.

ישבתי על הארץ בחליצת־הסנדל וקראתי בניגון של “איכה” על כל הצרות והיסורים של “המאנדאט”, ש“אינו התגשמותו של תקות־המשיח” וכי “משיח עדיין לא בא”י כמו שאומרת חותנתי: המנדט כבר נחתם והבשר עודנו ביוקר. ועיני עיני ירדה מים על ה“סכנה” הנשקפת ר“ל לציוניות מאמריקה. כלומר מ”כספי אמריקה“. הוי! איך נשיר שירי ציון אם “בא”י גווע ירחון אחרי ירחון” ו“עתון אחרי עתון”! (עיין משפט סילמן!), העיקר היא, כמובן, ה“תמיכה בספרות ובעתונות”…

ואני הגבר ראה עני, אעפ“י שיש לי כל כרכי “השלח”, איני יכול לבנות לי בית, מחמת ש… אין לי כסף נסיתי אמנם לבנות לא בהלואות הברנדייסים אלא ב”רוח הקדש“: “השלח” למטה על פני “הארץ” ו”הדפים" למעלה, ורואה אנכי כי כל הוצאת “שטיבל” אינה יכולה לבנות⁹ אפילו “שטיבל”, כלומר בית קטן למקלט כ“בוני־בית”, והכל תלוי על “בלימה”…

יהודי “לץ” אחד אמר לי פעם: “ביתי זו אשתי”… אני מונה אצלה שלש אמות בקרקע – הרי זה יסוד: פה־קדוש יש לה ב"ה שהיא יכולה לאחד קיר־אל־קיר – הרי לך כתלים. ואני גופא, הוא אומר, מאפיל עליה כגג, והרי כל הבית לפניך…

* * *

בשבוע¹⁰ זה פגשתי ב“מורי־דרך” שלנו כשהם רוכבים על חמורים, וערבים יחפים מחמרים אחריהם, כלומר אחרי החמורים, ומובילים אותם כלומר את¹¹ היהודים “לעזאזל”… משם הלכו ישר ל“עזמות” – לא זה שבירושלם! – אלא מחוצה לה, מין כפר שנקרא בערבית “חיזמה”¹².

ובשובי העירה ראיתי קהל גדול עומד לפני ה“בלדיה” ומנין של שוטרים עומדים על המדרגות בחרב שלופה, וכשהופיע “הרבי” נתפרץ הקהל במחיאת־כפים ובני־דודנו שעמדו מנגד על הגזרה של “הקלייזל” שלהם, ובתוכם גם ה“מגיד” משכם נעלמו פתאום מרב קנאה וצרות עין…

ואני אל שמחתי על בקור זה של “הרבי” בהבלדיה, אלא בשביל ה“ספונג’ה” שעשו הפעם לנקוי הרצפה וגם [כשלוש מילים בלתי ניתנו לקריאה־המקליד] הספרים שהיה מונח שם עוד מימי ה“חוריה”.

מהראוי ש“הרבי” יבקר כפעם בפעם את המוסדות האלה, וביחוד את ה“דיר־עמומיה”: אולי יסכימו סו"ס להוציא משם את הספה שעברה בירושה מאיברהים־פשה ואת השפה התורקית שנשארה לזכר מג’מאל־פחה?…

* * *

ומספרים מעשה ביהודי כפרי אחד שישב פעם בליל־הסדר ובכה ב“קול גדול” על החד־גדיא. נכנס אליו שכנו ואמר לו: “מה לך כי נזעקת? כל ישראל שמחים ושרים את השיר חד־גדיא ואתה בוכה?” ענה הכפרי ואמר: איככה לא אבכה אם לקחו “שני רבנים גדולים ומופלגים” כר' שונרא וכר' כלבא והכניסו אותם ל“חד־גדיא?” (במאסר).

כלפי מאי ספרתי לכם כל זאת: – באמת שכחתי… כן, שמעתי כי בשבת שעברה צוה ר' חיים לכל חסידיו בכל בתי־הכנסיות שלנו לעשות “מי שברך” לשני הרבנים הגדולים שישבו במאסר ולומר בקול גדול את התפלה: "ואתה קדוש יושב וכו'…

לצערי הגדול לא זכיתי להשתתף הפעם באספת החרדים, שהיתה בשבוע זה בביה“כ בבתי־גייטין, ואולם מכל אשר קראתי ושמעתי מתלמידי החביבים, נודע לי כי המזכיר “נאה” דורש ואינו מקיים עלה על הדוכן והכריז על אג”י שהם החרדים האמתים,הצד שכנגד קם וצעק כי הם החרדים האמתיים, וליתר בטחון הוציא אחד מהם מתוך בגדיו את הציציות כדי להראות סמני יהדות. ותהי חרדה גדולה בעזרת־נשים, עד שבא הפסוק השלישי והכריח ביניהם. עלו החלוצים על הדוכן והתחילו להתפלל בקול רם: אלא ואלה דברי שקר…

ומבלי משים עולה על זכרוני אחד משירי היינה על ה“וכוחים” (דיספוטאציון בלע"ז). מעשה ברב ובכמר להבדיל שעמדו לפני המלך והמלכה להתוכח על עניני הדת וכבדו זא"א בכנויים גסים בחרפות ובגדופים. לאחרונה בקש המלך מאת המלכה לגלות לו את דעתה עם מי הצדק. ענתה המלכה ואמרה: ידעתי –

das sie alle beide stinken…

כלומר שניהם מסרי־ים!

ברגע הזה נתפרץ אלי היהודי האדמוני כל עוד נשמה באפו וצעק כארכימידוס בשעתו: ¹³Eureka! כלומר מצאתי!

– מה מצאת – קראתי אליו מתוך עצבנות – מטמון כסף?

– לא! חלילה! כל השבוע הזה יגעתי, חפשתי ולבסוף מצאתי כי “מנדט” בגימטירא – נחמה!

ואגב זכרתי כי “הרבי” שלנו הבטיח לרב קוק שלנו עוד לפני נסיעתו האחרונה לשוב לשבת־נחמו, ואיה"ה ביום שבת־קדש זה, נלך כלנו בנערינו ובזקנינו לשמע מפיו את ההפטרה:

"נחמו נחמו עמי!

"דברו על לב ירושלם וקראו אליה:

"כל הגויים כאין נגדו,

“מאפס ותהו נחשבו לו”…

ולסוף הרי לכם מעשה שהיה עוד לפני מלחמת “סילמן־יפה”¹⁴.

כשעוד רצה בנצחונה של “הארץ” על “דאר היום” נכנס למשרדו של המנהל ובידו מברק אמתי אחרון מלונדון.

– היום, קרא בנצחון, הגיעתנו סוף־סוף¹⁵ “תלמגרמה” שלא תהיה היום ב“דאר היום”.

פני המנהל הקרינו, ואולם כעבר רגע שאל בכ"ז: – ומהיכן, יקירי, אתה יודע כי לפחות הפעם לא יהיה מברק זה אצלם?

– פשוט, עונה סילמן, מפני שמברק זה היה ב“דאר היום” רק לפני שלשה ימים…

עז מות

מעל במת החזיון

אמש נערך הנשף הגדול לטובת נגועי הרעב באוקרינה ע“י הסתדרות הנשים של ה”מזרחי" בירושלם.

קהל גדול בא הפעם כדי להשתתף במפעל הגדול והחשוב הזה ואולם התיאטרון “ציון” היה מלא כמעט. רק השורות הראשונות היו פנויות, כי עשירינו ופקידינו הגבוהים – חוץ מאחדים היוצאים מן הכלל – היו עסוקים, כנראה, בארוחת־הערב ולא זכרו את אחיהם הרעבים באוקרינה.

ה. מ. הנציב העליון ורעיתו, שבשבילם הוכנו שני כסאות מיוחדים, שלחו מכתב ברכה והתנצלות שלא יכלו לבא אל הנשף מסבות בלתי תלויות בהם.

הג' לאה זליגר פתחה את הנשף בנאום יפה ומענין ע"א מצב אחינו באוקרינה, אף הקריאה שיר יפה וסימה את דבריה בהכרת תודה לכל אלה שהשתתפו בהכנת הנשף בכספם ובעבודתם. הקהל מחא כף לאות תודה.

הודות לכחות המצוינים שהשתתפו בקונצרט, היה הנשף מוצלח מראשיתו ועד סופו.

שתי האחיות הג' מרגרית בנטביטש והג' ילין, הצטינו כמו תמיד בנגינתן על הכנור ועל הצ’לו והקהל לוה אותן במחיאות כפים רועשות ובקריאות: “הידד! עוד פעם!”

גם קולה של הג' צייטלין היה צלול ונעים מאד, ושיריה העברים והאנגלים, עוררו התרגשות מרובה בין הקהל שלא פסק למחא כף ולקרא: הדרן!

ומר סיל שידע להתחבב על הקהל העברי בעירנו, השמיע את נגינותיהם הנפלאות של מנדלסון ושופין על הפסנתר החדש והגדול של מר קובלסקי. הקהל פוגש את המנגן שלנו בשמחה ובמחיאות־כפים גם בבואו וגם בצאתו מן הבמה.

בשעת ההפסקות נגנה התזמרת של בית־חנוך העורים מנגינותיה היפות, והקהל “התנפל” ממש על המזנונים היפים שהוכנו בשבילו משני עברי הכניסה של האולם ברב טעם ומטעמים: בירה, גלידה, עגות, פירות וצעירות נחמדות שהתנדבו לדבר־מצוה זה. כלן היו חגורות שרטים כחולים־לבנים עם הכתבת: “לטובת רעבי אוקרינה!”

צעירות אחדות סבבו באולם עם “גורלות” ופרחים והכל: לטובת רעבי אוקרינה!

ניכר היה כי ידים חרוצות, ידים עדינות עסקו בסדור הנשף הזה וביחוד היה מורגש כאן, לב האשה העבריה זהו העיקר…

לא יפלא איפוא אם הנשף הזה הצליח, גם בסדריו וגם בהכנסותיו. וראוי לציין כי בנשף זה שרר סדר בקהל. רק כלב אחד שלוה את אדונו הפעם – ולא רק הפעם! – עבר פעמים אחדות על “לא יחרץ”…

בסוף הנשף נגנה התזמרת של בית־הנשף העורים את שיר “התקוה” וההימנון האנגלי והקהל יצא מתוך התרוממות הנפש והתפזר לאור הפנס המאיר שנתלה לכבוד היום במרומי הרקיע…

אכן, ראויה ההסתדרות של הנשים “מזרחי” לתהלה בעד מפעלה זה, ובראשה הג' זליגר וכל עוזרותיה הרבות שלא ידעו מנוחה ונתנו ממרצן ומזמנן להקל במקצת את הסבל הנורא של אחינו האמללים באוקינה.

י. קר־ל

בשבוע זה נכנס אלי תיר אמריקני, ברנדייסי כנראה, ופנה אלי בקול רם, חצי־יהודית וחצי־אמריקנית:

– “אר יו מיסטר עז מות?”

– כן, אדוני – אמרתי לו בכפיפת הראש – זהו בכבודו ובעצמו. ובכן?…

– “וועלל”, הוא אומר, אתה האיש שאני צריך לראותו. לפני שבוע ימים באתי ל“ז’רוזלם” (ירושלים בלשונם), ועכשיו רוצה אני לראות עוד איזה חלוצים לפני שובי לאמריקה באניה הבאה…

– ובכן, עליך לנסע ל“פינסק” ול“מינסק”, אמרתי לו מיד.

– “באט”, הוא מוסיף, רוצה אני לראות חלוצים פה ב“פלסטיין!”

הוצאתי לו תמונות אחדות מהיקב, שדרות הפרדס ורחוב בית־הכנסת וגם ספרתי לו ע"א יובל־הארבעים בראשון־לציון…

– “אה [מילה לא קריאה־המקליד]!” – קרא התיר שלי בהתפעלות – “רישין־לזיין”, פה בפלסטיין.

– “ויש שם הרבה יין! מה שבאמריקה אין”… קראתי אחריו בחרוזים, ואגב מסרתי לו את המען לזקן־החלוצים “הראשונים” בארצנו – ר' אהרן מרדכי פרימן…

* * *

הוא נסע ראשונה אמריקתה ואני קרלסבדה…

שבוע שלם רצתי להכנת הנסיעה. ראשית חכמה – ענין “הפספורט”. נו, נו, אל תשאלו, תלמידי היקרים! קדם כל למשרד־ההגירה ומשם ישר לועד־העיר לקיום ולאשור התעודה, והעיקר – לשלם דמי חתימה… משם אתה רץ לבן־דב כדי להצטלם דוקא בלי מסוה, ושוב למשרד־ההגירה כדי למסר להם את הסימנים של הפנים ו“שאלות ותשובות” עד אין סוף:

מאין אתה בא ולאן אתה הולך? כאלו אתה דורש “פספורט” לעולם־הבא, והעיקר: “כמה ימי חייך?” – כאלו באתי לבקש מהם שדוך… בקצור, אחר כל המבחן הזה, עליך עוד לשלם להם כמה פונטים!

ביחוד כתתי את רגלי ברחובות ירושלים והשחרתי את נעלי הלבנות בזפת השחורה, כדי להשיג הלואה להוצאות הדרך, ואגב קניתי לי “סמוקינג” – מן בגד שחור – כדי שאוכל לנסע במחלקה השלישית ולהתגנב למחלקה הראשונה, כנהוג; עד שהגיעה אלינו הידיעה הנוראה ב“דאר־היום” ע"א חרבן העולם.

מיד תפשתי את מפת־ארופה, חפשתי ומצאתי כי קרלסבד עומדת בסכנה ר"ל. לא שהיתי הרבה והתרתי במחילה את צרורותי ואמרתי, כדרכי, את הפסוק: “אשרי יושבי ביתך”, לא מחמת שאני מפחד חלילה מפני המות, אלא פשוט מפני שאני שונא את זה… כמו שאמרה לי אשה יהודית אחת בשמעה כי העולם יהפך בקרוב: “מה אני פוחדת? אני אסע לי מיד לבית אמא שלי, ודי”…

לע"ע מלאתי את ידי מנהלנו, הנוסע בכל־זאת לקרלסבד, לשלח לי ידיעות משם, ביחוד מהישיבות בדלתים סגורות…

* * *

ומדי דברי בקרלסבד, נזכרתי במרינבד…

החכם־בשי שלנו שחזר בימים האלה מנסיעתו משם מספר ע"א ראיון יפה שהיה לו עם “הרבי” מבלז הנוהג, כנראה, לבוא בכל שנה למרחצאות מרינבד – סגולה בדוקה לרפואת הכיס וביחוד להוביל את קהל חסידיו לבית־המרחץ…

אלפי חסידים מבין העשירים נוהרים אליו בפדיונות שמנים, צובאים על דלתות ביתו במרינבד ו“מזנבים” איש אחד רעהו למאות, כמו בבתי התיאטרונות להבדיל, ועומדים על רגליהם שעות שלמות תחת השגחת הגבאים כדי להכנס איש עפ“י תורו ולהשיג את הברכה מה”רבי" לרפואה שלמה ולפרנסה טובה…

גם מנהל הבנק ביפו נמצא הפעם במרינבד והציע לפני החכם־באשי להציגו לפני “הרבי” מבלז.

כשראה “הרבי” את הח"ב שלנו במלבושיו הרשמיים, בחגורתו היפה ובאותות הכבוד המזהירים על חזהו, שאל:

– מי הוא זה?

– זהו הרב מירושלם, ענה הזקן ששמש מתורגמן בין שני הרבנים.

– אוי ואבוי! – אמר “הרבי” בנענעו בראשו – עד היכן הגיעו הדברים שם בא"י…. ולמה אינו מדבר בלשון היהודים? ומהו מדבר? בלשון “טרקיש?”

– חס ושלום!, ענה המנהל, הוא מדבר בלשון־הקדש!

התפרץ ה“רבי” בצחוק ושתי פאותיו העבות והארוכות הזדעזעו אף הן מצחוק ואמר:

– גם זה לך לשון־קדש!… ומה רצונו איפוא?

פנה החכם־בשי אל המנהל־המתורגמן ואמר:

– יאמר נא לכבוד האדמו“ר שמכיון שהוא בעל השפעה גדולה ואלפי חסידים סרים למשמעתו, מהראוי שישפיע עליהם לנסע עכשיו לא”י ביחוד אחד חתימת המנדט…

קפץ הרבי כנשוך וקרא ברעדה:

– יאמר נא להרב החכם שלו, כי אותי אין סוחבים לא"י. רק את האפיקורוס מ"גור" יכלו לסחב לשם… מה?! וכי משיח כבר בא?….

* * *

ובשבוע זה עברתי על יד המגרש הרוסי וזכיתי לראות את הלויה הנהדרה בכבוד צבאי שעשו לקצין האנגלי אשר “קפץ” מהמכונית ברמלה, כידוע, ונהרג… מבלי משים זכרתי את לוית מזרחי שלנו שקפץ עליו רוגזו של השוטר המצרי ברמלה. וביחוד את החלוץ זלקר שקבל “מתן־בסתר” בירותו [?־המגיה] לרגלי הכרמל.

מספרים כי מיד לאחר שנדקר החלוץ רץ מר ג. להודיע למשטרה בתיליפון ע“א הרצח שקרה ע”י “הרצליה”. וזהו קטע מהשיחה התליפונית שמסר לי תלמידי מחיפה:

– “הללאו”! צעק השוטר, “מין האדא?” (מי שם?)

– “ומי המדבר אלי”? שאל השני.

– אני “נבטשי־זביט” (סגן־קצין).

ומר ג. ספר לו בערבית שלו את כל המעשה מהחל ועד סוף.

– “צחיח?” (האמנם?) “יעני” דקרו אותו? במה?

– בסכין, ענה המודיע.

– “אינשאללה בסיר חייר” – ענה השוטר.

פתאום נשמע קול באנגלית: “פיניש!” (כלומר: נגמר זמן השיחה).

כעבור שעות אחדות, ולא יותר, הופיע איזה “קוטשוק־זבט” במקום המעשה ואחר חקירה ודרישה ארוכה נודע לו כי מספר העגלה של הרוצחים הוא 27. מיד רץ אל ה“סביטאר” (ביה"ח) להוכח אם לא ברח הנדקר חלילה, וערך פרטי־כל ארך בלקיקות ובלשונם כנהוג, כי הרוצח איננו…

כאשר ימצא הרוצח־הבורח אספר לכם הלאה…

אמר רבי אליעזר ביום ג' יוני: אלה דברים שיש להם שעור – “הכנסת אורחים” לא"י, ואלה דברים שאין להם שעור: בקור־חולים והלוית־המת… והמקרה האחרון – מי יודע? – בחיפה יוכיח!

* * *

ובכן, ברוכים הבאים, אורחים יקרים! רוטנברג וסטורס¹ חזרו תמול מחו"ל במכונית אחת…

אומרים כי בקרוב יגש לעבודת החשמול בארצנו ולבנין “טרמוויי” בעירנו. בודאי לא שכח עדין המושל את דבריו בלונדון כי ה“טרמוויי” הראשון שיבנה בירושלם צריך לעבור על גופו….

ויש אומרים: שלשה שישבו תמול במכונית שבאה מלוד ירושלימה הם: סטורס, רוטנברג וברלסינה.² ואמנם נתקיימו הפעם דברי הנביא ישעיה:

“וגר זאב עם כבש”…

ולא זאת אלא שתלמידו המובהק של האפיפיור קיים עכשיו את דברי הנוצרי שצוה לחסידיו להושיט למכיהם גם את הלחי השנית. ר' פנחס בן “יאיר” וחבריו קראו לו: “רד”! והוא ענה לו: עלה על המכונית…

ועוד יש אומרים כי “משיח עדיין לא בא”….

* * *

וגם המשלחת של בני־דודנו תשוב אי“ה ב”חטם"…³

הן יודעים אתם את המעשה? יהודי אחד הפליג למדינות הים כדי להתעשר. לאחר ששהה שנים אחדות ולא הצליח החליט לשוב לארצו. מכיון שנתקרב לביתו נתביש לבוא בידים ריקות; מה עשה? – נטל את מטפחתו וקשר את חטמו.

כשנכנס האורח לביתו נבהלה אשתו מאד וצעקה: אוי לי! מה קרה לך בעלי היקר? ישב היהודי וספר לבני־ביתו איך שסבב בכל כרכי הים, בלונדון, פריז, רומי וגנבה וה' הצליח את דרכו. ואולם בדרך חזירתו לביתו התנפלו עליי שודדים ואמרו: “תן את כספך ואם אין נחתך את חטמך!”

– ומה היה עלי לעשות? שאל האורח.

– לכפרות כל הכסף, ענתה האשה ביאוש, ובלבד שישאר החטם שלם…

– אמנם כך עשיתי, ענה בעלה והתיר את מטפחתו, – הנה שבתי אליכם ב"ה בחטם שלם…

* * *

בני־דודנו מתרעמים, אך לשוא, על ה“מורנינג־פוסט” בלונדון שיצא במאמר נלהב על חתימת המנדט.

העתון הזה בקי היטב, כנראה, ב“בייבל” ועשה הפעם כדוד המלך בשעתו: כ"ז שבנו הקטן היה חולה, היה צועק ומתפלל לטובתו, ואולם לאחר שמת ואבדה כל תקוה להצילו, קם ואכל.

גם המורנינג־פוסט צעק והתפלל לטובת הענין של בני־דודנו, ואולם מיד לאחר שראה שהענין “מת” ואין כל תקוה להצילו, קם ואכל…

הפרונקא של הדאר בעירנו הביא לי זה עכשיו שני מכתבים מתלמידי בצפת ובירושלם שהנני מוסר לכם ממש ככתבם וכלשונם:

לכבוד רבי ומורי מר עזמות שלום!

אתה בטח אינך מכירני, בכ“ז תלמידך אנכי ושומע תורה מפיך דרך ארובת גג בית־מדרשך; והנה מה שרציתי לשאל מאתך, רבי היקר: בשכבר הימים היו עיניך פקוחות לראות ולשמע והנעשה והנשמע בכל נקודות ישובנו ובכל פנות ארצנו, וכי יקרה דבר ביהודה או בשומרון, בגליל התחתון או העליון, מיד היית מלמד עליו זכות או חובה ודורש ומבאר לתלמידיך; אבל בזמן האחרון נצטמצמה כל עבודתך רק בירושלם עיה”ק, ואנכי, שבן הגליל הנני, באתי לקנא קנאת גלילי, ומבקשך לבלי לשכח מהיום והלאה גם אותנו, את ערינו הקדושות צפת וטבריה ואת מושבותיהן.

הנה למשל:

מושל עירנו שהיה אומר בכל יום “מודה” אני ומה טובו אהליך יעקב ומשכנותיך ישראל וכיוצא בזה, הפך את טעמו עפ“י השפעת הרופא שלהם וידידו ה”משחד" אותו בדברים, אחד מבני עשו שנתעשר מממונם של אחב"י. בזמן האחרון דחה מכהונתו אחד מבית “שמאי” שהיה לומד בהלכות “מעשר” בתבואות בישר ובצדק זה שלש שנים – אך ורק מפני ששמו ר' ישראליק…

והנה מדי דברי בענין הזה, נזכרתי במעשה שהיה: לפני ימים אחדים הזדמן לי לסעד יחד עם אחדים מבני־דודנו בחיפה. אחר סעודת הצהרים פתח אחד מבני־החבורה ואמר: קבלתי מכתב פרטי מאחד מחברי־המשלחת שלנו בלונדון ובין יתר דבריו הוא כותב:…. "ישבנו במלון פ' לצחצח נעלינו. שלמנו למצחצח איש כמתנת ידו. חברנו מ. ק. תחב חמשה שיללינגים לתוך ידי הנער, וכשהבטנו עליו בתמיהה, אמר לנו: אל תתמהו, יקירי, מצחצח זה יכל לבוא במשך הזמן לפלסטינה מוכתר במשרת מושל באחד מחוזות ארצנו, ובטח יזכר לי את טובתי…

תלמידך השומע תורתך

מארובת בית־מדרשך

הלל השני

* * *

ותלמידי החביב משכונת “כרם” כותב לי בזה הלשון:

ב"ה

כבוד הרה"ג, בעל־מקובל

ר' עזמות שליט"א

רבנו לעולם יחיה!

מזל־טוב לך רבנו הקדוש! מז“ט לך על “נכדיך” החדשים שנולדו בזמן האחרון ונקראו ע”ש בלפור והמנדט. גם עתוני מצרים וחו"ל כבר מודיעים ומפרסמים את הדבר בעולם, ובטח יקבל הזקן מלונדון את מכתבך והצעתך בשמחה.

ומז“ט כפול ומכופל לך שזכית לתלמיד חדש בבית־מדרשך. גם סילמן החל לדרש ברבים את תורתך והגימטריאות שלך. במוצ”ש העברה אמר בפרוש בבית־העם כי “מנדט” בגימטריא “נחמה” ומפני כי הוא עודנו חדש בבית־מדרשנו שכח רק דבר קטן: להודיע דבר בשם אומרו, ואעפ"כ לא יוכל לעכב את הגאולה חלילה.

בשבוע זה נסע בכונה לראשל“צ כדי לשיר את שירו, “אם יעזר לנו אלהינו”, והנה שמעתי כי בבית־העם לאחר שעלה לדבר אחרי איתמר בין אב”י, שר הקהל:

"אם יעזר לנו אלהינו

"נכתב בדאר־היום,

"נקבל שכר בעד מאמרינו

"ונאלם דום….

עז־מות

ובכן, רבותי, לא ביפו אלא בשכם תהיה הכנסיה הרביעית של בני־דודנו הפעם.¹

ר' טודרוס שיחיה ישלח אי“ה פלוגת משוררים אירלנדים² מסרפנד לקבלת פני האורחים הנכבדים בחיפה³ ביום 19 דנא, ולמחרתו ישלחו גם להקות להקות תרנגלי־”הודו"⁴ לכבוד “יום־הברית” שלהם בשכם.

כי מעשה אבות סמן לבנים ותוכו אחד: חמור אבי שכם שבפרשת “וישלח” חי וקיים בימינו, אלא שאבותיהם עשו “ברית־מילה” והיו כואבים שלשה ימים ולסוף קבלה החבריא פסק “דינא”, ועכשו קבעו “יום־הברית”, כידוע, לזמן שלשה ימים, ואם ירצו בשעת חדוה לעשות שבת לעצמם כדאשתקד, יקבלו את פסק דינם…⁵

העולם כראות מחזה־שעשועים בראי [חסר־המקליד]

בינתים נעשה חדוש גדול בעולמנו: ר' שמואל כ"ג ירד בשבוע זה מהר־הזיתים אל העמק ועשה במשך שני ימים את סבובו של ר' פתחיה בכל הכפרים מסביב. וכששאלו אותו: מצא או מוציא? ענה – מוצא, בביתו של שמואל ברוזא…

לאחר שעשה “שהחיינו” על פירות א“י הלך לקולוניא לבית־אולפנא של בני־דודנו ומשם לאבו־גוש ולכל עדת ישמעאל בכפריהם וראה סו”ס כי לכל העם בשגגה, ורק משה קזימא וחבריו היו מדיחים את חבריהם הקטנים מן הדרך הישרה ובקשו להוציא את כלם לתרבות רעה.

גם אני הייתי תמול באבו־ג’וש ושמעתי את דברי עם־הארץ לפני אורחם הגדול: האנשים האלה בדילכ, בקלנדיה, במוצא ובכל ה“קומפאניאת” שלמים הם אתנו, וישבו בארץ ויסחרו אותה והארץ הנה רחבת־ידים לפניהם – “אהלאן וסאהאלאן ומיאת מרחבא!”, כלומר: ברוכים הבאים! והלכה כר' שמואל…

ואולם הנערים הגדולים, הקרויים אפנדים בלשונם, היו מפקיעים בימי התוגר את כל כספיהם ורכושם של חבריהם הקטנים והציגום ככלי ריק, ועכשיו שבאו "עשרת־השבטים [שורה לא קריאה־המקליד] מזלם והרי הם עושים קנוניות וקונגרסים בשכם.

כנראה, יחליטו פה אחד לבלי להשתתף בבחירות המועצה הא"י⁶, ממש כחמורו של ר' פנחס בין יאיר ששמו לפניו שעורים, – הן יודעים אתם את המעשה? – ולא רצה לאכל בשום אופן, נתנו לפניו כל מיני מספוא והחליט פה אחד לסרב, מחמת חשש של טבל…

וגם בימינו אלא זכו בני־דודנו למין “טבל” בחיפה, שקבל ב“ה תרומות ומעשר כהלכה מאחב”י בכל מושבותיהם עפ"י המלצת ר' חיים מרגליות שלנו, ולסוף נשאר “טבל” ושרץ בידו…

ושמעתי עוד כי יציעו לשנות גם את השם, סגולה בדוקה לאריכת־ימים, ולא עוד יכתב: פלשתינה (א"י) אלא “א”ע". מקדם היו הם אומרים ארץ ישמעאל ואנו: ארץ ישראל ועכשיו יאמרו הם: ארץ ערב ואני: ארץ עברים…

הוא אשר אמרתי: כל דעביד רחמנא לטב עביד, והקב"ה אינו מזניח אותנו ומפטמנו בכל מיני ראשי־תבות, גימטראיות ופסוקים חוץ מ… חלוצים ומזומנים…

* * *

ילד מטפוסו של ד. פ. לא היה לא נורטקליף וגריפיט – אלא דוד פרישמן וש"י איש הורביץ⁷, להבדיל…

זכורני, לפני שנה אחת בערך, עברתי במאה־שערים וראיתי לויה גדולה אחר מטתו של הרב המבורגר ז“ל. עמדו שלשה רבנים בעלי פאות וכפתנים וספדו את המת בדמעות שליש, וכל הקהל, אנשים נשים וטף, בכו עמם בלי “חכמות”, כי הרגישו את אבדתם שאינה חוזרת. ואמש, לכבוד הספדם של פרישמן וש”י הורביץ בבית־העם, חלו פתאום שני הדוקטורים המספידים, כנראה מרב צער, – זה ירד ממטתו אל הספה וזה עלה מספתו אל המטה, ר“ל, ולא הועיל לו אפילו מכתב־התנחומים של נשיא ועד־העיר – ובראותי את סופרינו ומשכילינו מבני קדמא־ואזלא, מהלכים בשעת ההספד בחצר בית־העם, וקצתם הולכים בחברותא אל הגנה כדי להפיג את צערם במי־הגזוז, אמרתי בלבי: אל תבכו למת, בכו בכה להולכים”…

ובקראי בעתונים ע“א ההספד של שני סופרינו החיים והמתים, הנחתי את כל אספותי, חטפתי את ארוחת־הערב בלגימה אחת, חטף ואכל, ויצאתי לדרכי בחפזון הפעם לבקשת הועד לבלי לאחר… בדרך מרוצתי נכשלתי כמה פעמים בגלי־האבנים אשר לפני בית־העם (כנראה, הציע ראש־הבלדיה אחרי קראו ב“דאר־היום” את המאמר הנלהב ע"א “עיריתנו”, להרחיב את דרך בית־העם לכבוד “מאות האנשים המבקרים יום יום את המוסד הזה, כידוע”…) – ואולם שבע יפל צדיק וקם, ואני קמתי ב”ה והגעתי בלא נשמה אל בית־העם ומצאתי אותו מלא, כי קדמוני אחרים. ואולם, זריזין נשכרין, ואני זכיתי להדחק בקושי לתוך האולם ולעמד ע"י הדלת, וקבלתי לא עליכם דחיפות מהמלצרים שהבקיעו להם דרך בבקבוקיהם אל המזנון…

וכשהגיעה פתאום הידיעה המעציבה ע“א מחלתם המסוכנה של המספידים, נתנו חכמים עיניהם בבן־הלל הזקן, והכהן עמד על הדוכן והטיף לפנינו בנגון של “מגידים” דברים הכתובים, כמודמני, ב”אלמות" של סולודר, ואגב העמיד ציונים ל“תלמיד” פרישמן: סגנון תנכי ודקדוק – טוב! תרגומים במדע: טוב מאד! עברית – מצוין! רק הנהגה כלפי הסופרים שלנו – מספיק בקושי!…

ומכיון שעסקו ב“חולין”, אמרו חכמינו: הכל מספידין ואפילו קטן והרצאתו כשרה [חלק לא קריא־המקליד] בקול דוקא דברים של טעם. לא זכיתי לשמע מרחוק את כל דבריו, ואולם אחת שמעתי: כי פרישמן ידע לגלות את הסופרים האמתיים. שכח כנראה הסופר־הנואם הזה להוסיף את העיקר כי ידע ידע פרישמן עוד יותר לגלות את ה“קאליקעס” שלנו – ומאמריו ב“מקלט” על המשוררים והסופרים ה“קוצ־קים” שלנו יוכיח!…

* * *

ובשעת ההזעה הגדולה, נדחקתי לי בין הסופרים שסבבו בחצר ודברו בהתרגשות ובידים על ה“שערוריה”. והנה לקחה אזני שמץ דבר שהנני מוסר לכם בזה בתנאי מפורש שלא יגיעו הדברים חלילה ל“קלוב הסופרים”.

שם, באחת הפנות החמודות אשר בגנת בית־העם, ישב ישבו בנשף בערב אחד 2 סופרים וחצי לאור ה“לוקס” ודברו בחמימות לפני שלחן הגלידה על “הארץ” ועל “בני־הארץ”, על העצים ועל האבנים, על ה“חיים” ועל המתים….

נתעורר אחד מהם ואמר: “כמדומני” שפרישמן הלך לעולמו ו“כמדומני” שעוד לא הספידוהו כהלכה. ויפן כה וכה וירא והנה ד“ר קבק יושב אף הוא למולם לפני שלחן קטן ועגול. הא גברא והא טקסא! מיד [חלק לא קריא־המקליד] הד”ר החביב לא חשב הרבה והסכים ואחריו החרה החזיק גם סופרנו־משוררנו והבטיח, כמדומני, להטעים גם שיר בסוף הנאומים.

ויהי למחרתו – כל מקום של “ויהי” סימן לצרה – ויבא גם הדר. ק־ר אל הגנה ודבר האזכרה הגיע לאזניו. קפץ הנשיא על קלוב־הסופרים וצעק בקול:

– מה? האם רק פרישמן הוא סופר וש"י איש הורביץ הוא סנדלר? למה יגרע חלקו?

– ראשית, ענה המזכיר בניחותא, אין מערבין שמחה בשמחה, ושנית הרי פרישמן הזדרז למות, וכל הקודם זכה… אי“ה בעוד ימים אחדים, יובל שי גם לסופר ש”י איש הורביץ….

– ומה? – צעק שוב הדר בקולי־קולות – החושבים אתם אותי לעשות כמו שעשה ב־וב שזכר רק את ברדיצבסקי כאלו רק הוא סופר, ופוזנאנסקי הוא סנדלר? ובן־אביגדור הוא רצען חלילה?

ולא נתקרר דעתו של הד"ר עד שהוחלט להספיד את שני הסופרים יחד כמו שהספידו בשעתם את ברדיצ’בסקי, [שורה לא ניתנת לקריאה־המקליד]

א“א בקי כ”כ בענין הסופרים שלנו, כלומר בדברי הריבות והסכסוכים שביניהם, ונשגב מבינתי לדעת ולהבין, למשל, מדוע נוהג הד“ר הנכבד שלנו כהלל בשעתו שהיה כורך מצה ומרור יחד? ואולם עד כמה שאני יכול להבין מתוך קריאה שטחית בספרי פרישמן וברדיצבסקי – לא ב”השלח“! – נדמה לי כי פרישמן נכשל בדבר קטן, כי נגע ב… וב… ויש, כמובן, מתרעמים ובאים לגבות עתה חובות ישנים: מפני שהביאם אולי בבקרת ודן אותם בשלילה, וביחוד מפני שני חסרונות נוראים שאין להם כפרה בעולמנו, דהיינו: הוא אוהב להגיד את כל האמת, ובעד האמת, תלמידי היקרים, לוקין ועוד איך לוקין! וביחוד אוהב הוא להתלוצץ בכל, אעפ”י שבדברי הלצה אין להקיש, כידוע, לענין דדינא…

ואם לא יטעני זכרוני, פגשתי פעם גם בכתבי ברדיצבסקי קצת דברי מינות ואפיקורסות ר“ל ושאין הד”ר יכול לעכל ולסלח להם עד היום הזה….

ועצתי אמונה לביאליק, כי לא ימהר לעשות כפרישמן, מחמת חשש של סכנה להספדו….

* * *

ומכיון שאנו מדברים בסופרים, נזכרתי באחד־העם…

אחד־העם בא ליפו וחפש לו דירה [3 מילים לא קריאות] אחה“ע לשכר דירה? הוי אומר: ברחוב אחד־העם! ואולם רחוב יש לו לאחד־העם בת”א, אך לא חדר לגור בו… מה עשה ועד ת“א? הלך וקנה לו בית בת”א. היכן צריך לקנות בית לאחה"ע? הוי אומר: אומר הנקרא על שמו. והיכן צריך להיות הבית? – על־יד הגמנסיה – על פרשת דרכים…

ורק דבר אחד שכח הועד כי לאחה"ע דרושה גם מעט מנוחה. מה עשה? נסע לו לחברון.

כשחזר סטורס נסע לוק לונדונה, וכשחזר יעקב־מאיר נסע קוק חברונה…

חבל שלא נסע הרב יעקב מאיר ממרינבד לאנגורה, ושני הרבנים ר' חיים נחום מקושטא התורקית ור' יעקב מאיר מסלוניקי היונית היו עושים בטח שלום בין תורקיה ויון…

* * *

ומספרים – מה לא מספרים אצלנו? – כי לכשנולד ה“נכד הראשון” ברכה גברת אחת את אבי־הבן ואמר לו: בודאי שמחים הנכם שנולד לכם בן־זכר?

ענה האב הצעיר ואמר:

– אני ואשתי התגעגענו אמנם לבת, ואולם מה לעשות? והעם והמדינה כלה הלא חכו לבן?…

ועוד אומרים כי יש בקרבנו אנשים שאינם מאמינים במשיח!…

כמדומני שכבר ספרתי לכם את המעשה ב“כמדומני”– לא של אביגדור המאירי אלא של הפילוסוף המוליאירי.

מוליאיר זה היה ליצן כדבעי ותאר בחזיונו “החתן בעל כרחו” מחזה קצר ויפה:

אדם אחד נכנס לתלמידו המובהק של אריסטו ואמר:

– באתי אליך, אדוני הפלוסוף, כדי לשאל בעצתך בדבר שדוכים.

– שנה את דבריך, בני, ענה הפילוסוף – עפ"י תורת רבנו אסור לאדם להגיד שום דבר באפן של ודאות. אל תאמר איפה: “באתי אליך” אלא – כמדומני שבאתי אליך.

– כמדומני? והלא באתי אליך ופיך המדבר אלי?

– אמנם כן, בני, אבל כה אמר אריסטו: כשאדם רוצה להגיד או לכתב דבר־מה עליו להוסיף תמיד: “כמדומני”.

– המ… רטן החתן בין שפתיו, “כמדומני” אתה אומר? המתן!…

מה עשה? – יצא החוצה, הביא מקל עבה והרביץ על ראשו ועל צוארו של הפילוסוף.

– וי! וי! – צעק המסכן בקול – במקל את מכה? כואב לי!

– שנה את דבריך, ענה המכה, צריך לומר: כמדומני שאתה מכה, כמדומני שכואב לי.

כמדומני, תלמידי החביבים, ש… די!

עז מות

אלמלי הייתי אני גבאי בחורבת ר' יהודה החסיד, הייתי מזמין את ר' שמואל כהן־גדול מהר־הזיתים לא לשבת־נחמו¹ אלא דוקא בשבת זו² לבית־הכנסת, הייתי מכבדו בעליה ראשונה – “כהן” – קורא לפניו בקול את פרשת השבוע: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך!" שופטים ודיינין מומחין לשפט את חתני־הדמים שלנו משפט צדק, לקחת “חבל” בשמחתם ולשים ענקים לגרגרותיהם ופירש"י: (פנדיש בלע"ז…). ואת בן־איש־טוב³ הייתי מכבד בעליה שמנה “ששי” וקורא פניו: “ובערת הרע מקרבך, והנשארים שמעו וייראו, ולא תחוס עינך: נפש נפש”….

ומכיון שאדם קרוב אצל עצמו, הייתי כבד⁴ בהפטרה – נחשו את מי? – את גבאי בכבודו ובעצמו והייתי קורא ומסלסל קול עפ“י כל טעמי הנגינה, לא: “אנכי אנכי הוא מנחמכם” אלא דוקא בשמואל א' סימן ט”ו: “וימחל שאול על אגג” – אמר ר' יהושע בן־לוי: כל שהוא רחמן על אכזרים ורוצחים נעשה אכזר על רחמנים ובני־רחמנים…

ובת־קול יוצאת מן “החורבה” ומכרזת בקול: “שמואל, שמואל! אל תהי צדיק הרבה!”….

* * *

ואגב עלי להעיר לכם, תלמידי החביבים, כי זה זמן רב לא למדנו מעט חומש ורש"י, וכדי שלא תשתכח חלילה תורה מישראל, עלינו לעבר היטב היום על פרשת השבוע “שופטים ושוטרים”, שהיא מענינא דיומא ודלילא, ובשבוע הבא נלמד אולי גם את הסדרה: “כי תצא למלחמה על אויביך”…

חבר הייתי בשבוע זה בכנסת הגדולה של העסקנים שדרשו שם מענינא דיומא, ונשאלה בבית מדרשם: גופא דעובדא ומאורעות אלה מה הם? ואמרו כלם כי משעה שחזרה המשלחת וה“סטרא” אחרא מלונדון, החלה בארצנו סדרה שלמה של רציחות הן בשדה והן בעיר, הן בבית והן בכפר, על המכוניות ותחת המכוניות, והכל כדי להטיל אימה על הצבור שנקרא בלע"ז “טירור”, ממש כמו במצרים ובאירלנדיה…

וכשדנו על דיני קרבנות תמידים כסדרם בכל מושבות אחב“י ומוספים כהילכתם בכל יום ויום, נחלקו בזה הדעות. חד אמר: מכיון ש”חבר־הלאומים" שלנו [שורה לא קריאה־המקליד] “וממשלתנו” הצליחו ב"ה בקול־קורא שלהם לבני־דודנו, והלכו להם לשמחות לחמי קרלסבד⁵, טוב להדפיס כרוזים חדשים מן הקללה בהר עיבל אשר בשכם: “ארור מכה את רעהו בסתר, וענה כל העם ואמרו: אמן!” ואת הכרוזים יתרגמו לשפת ערבית וידביקו על גבי כל איש יהודי מחמת שבני־דודנו הבקיאים בחכמת־ישמעאל נוהגים לירות רק מאחור, כידוע…⁶

והחריפים, הם בעלי־תריסין ותוספות, אמרו כי כ"ז שר' טודרוס לא העלה את “גבורי־ישמעאל” אלה על גפי מרומי הקורות של העץ, או שיגלחו את זקנם וראשם לכבוד היום וילבישו אותם בגדי־מלכות, תכלת ולבן, כפי הצבע הלאומי שלנו, לא יצא ידי חובתו.

והקיצוניים שבנו קפצו ואמרו בשירה: "בפרע פרעות בישראל בסתר ובגלוי, התנדבו בעם, לקיים מה שנאמר: הבא להרגך השכם להרגו ומדה כנגד מדה, כמו ביפו…

* * *

ומעשה בר' מאיר שהוא תלמיד־חכם, כידוע, שלא יצא יחידי בליל שבת־קדש זו, אלא בלוית צעירה אחת על דרך מוצא. ומחמת שעברו תחום־שבת בלא עירוב תבשלין, פגעה בהם מכונית ערבית בדרך. כשראו בני־דודנו את הנערה המסכנה הולכת ברגל, נכמרו רחומיהם עליה, קפצו מיד מעל המכונית והזמינו אותה, הפצירו בה ממש, לעלות על העגלה ולשוב עמם ירושלימה מחמת חשש של סכנת־דרכים לרבות הלילות והנשים בזמן הזה. ואגב הביעו את גדל צערם כי מפני דחק המקום והזמן אינם יכולים להוביל עמם גם את ה“לויתן” (קאוואליר בלע"ז) שלה…

ואולם הזוג הצעיר לא יכול כנראה לקבל את רב הטובה ובקשו להם “מוצא” לברח. ולא יכלו עוד בני־דודנו להתאפק, ומרב צער החליט אחד מהם לשלח יד בנפשו, ובטעות שלח יד בכיסו והוציא אקדחו, והכדור לא ראה את הדרך באישון לילה ופגע בלי שום כונה רעה חלילה ברגל הצעירה מאחור….

לאות תודה והכרת־טובה, מהר תדהר וידהר על סוסו להוביל את הנוסעים העדינים אחר כבוד למגרש הרוסים – כנראה, לא הסכים לעצת הקצין “מעשרת השבטים” לדחות את הענין ל“בוקרא” – ועכשיו משתדלים בני־עשו להוציאם בערובה עד יעבר זעם… ויש אומרים כי סגנו של ר' טדרוס בא לעורר את ר' מאיר ואחב"י לסליחות לכבוד חדש אלול…

* * *

ותלמידי מיפו כותב לי כי מיד אחר המהומה שקמה בלילה על דרך נוה־שאנן, יצאו אחדים לטייל במכונית על דרך שכם ולצוד ציד…

בדרך פגעו בכושי שנמלט מן הפרדס, מיד ירדו אליו הנוסעים וברכו עליו ברכת החדש עפ“י פרד”ס “חיים שיש בהם חלוץ עצמות” כדבעי…

למחר פנה אחד מרופאי “הדסה” אל הכושי השחור השכוב בתוך הסדינים הלבנים, כזבוב בכוס חלב, ושאל לשלומו: “אל חמדוללאה!” ענה הכושי, מעודי לא שכבתי במטה רכה ונוחה כזו!"…

ומעשה בשלשה ערבים ש… אבל נניח את זה לפעם אחרת.

* * *

אומרים כי במחזור השני של הגמנסיה העברית בעירנו הוצעה שאלה מתימטית לתלמידים הגומרים: אם בכל ארבע שנים תבוא מאמריקה משלחת של ארבעה חברים להוסיף עוד ארבע אבנים לאבן־היסוד של ה“אוניברסיטה” על הר־הצופים, כמה שנים תעברנה עד שיגמר בנין המכללה העברית בירושלם?

איני יודע אם ידעו התלמידים הגומרים לפתר את השאלה הפשוטה הזו, – כי לצערי לא זכיתי להשתתף בחגיגת המחזור הזה, לא עבדכם פרופ' “עזמות”, וגם לא יתר מיסדי הגמנסיה בעירנו: הד“ר מ. והד”ר ו. ועוד. וגם לא זכיתי לשמע את הנאום הנלהב של הדר' מ־בר ע"א השפה העברית. ואולם אחת שמעתי כי עוד טרם הספיק הנואם לעזוב את מפתן הגימנסיה העברית, כבר החל לדבר עם בני־חבורתו – רוסית…

* * *

וזוהי בערך התכנית של הקומיסיה האמריקנית לפתיחת האוניברסיתה בארצנו:

יום חמשי – קבלת פנים ובקורים.

יום ששי – נסיעה במכונית ליפו ולראשון־לציון וסביבותיה וחזרה לירושלם עיה"ק לקבל פני שבת מלכתא.

יום שבת: יום מנוחה מעבודתם בכל השבוע.

יום ראשון: מקומות קדושים. את הכתל המערבי צלמו מרחוק: עוד יספיקו לראותו באמריקה על ה“פיקטשורס”.

יום שני: נסיעה במכונית לגליל, עד “טייביריאס”. את כנרת ראו מרחוק. שוב פעם “פיקטשורס” של כפרים, גמלים וערביות…

יום שלישי: חזרה מהגליל לירושלם.

יום רביעי: בקורים רשמיים ובנקט לכבוד נסיעתם.

יום חמשי: חזרה לאמריקה.

יום שישי: פשטה שמועה כי נוסדה לא מכללה ולא מחלקה לרפואה אלא – “מיקרו־ביאו־לוגיה”.

א“א בקי כ”כ בעניני רפואה, ועלי להודות כי קשה עלי גם המבטא של המלה הקצרה הזו, ואולם עד כמה ששמעתי מפי מביני־דבר, נדמה לי כי כונת השם הזה הוא כנגד: “מקרה” בלתי טהור ו“ביאה” בעלמא לארץ־ישראל…

* * *

זה לעמת זה עשו הרבנים שלנו:

אגדת־ישראל הוציאה עתון בשם “קול־ישראל”, ועכשיו בא הצד שכנגד להוציא עתון בשם “קול־יעקב”…

כנראה, שכחו הרבנים שלנו את דברי התורה: “והקולות יחדלון”….

ואת זה לעמת זה עשה ר' חיים:

הוא שלח מכתב באנגלית להוד מעלתו כדי לבקש חנינה על שני נתיניו ה“מאדג’יארים בני דת־משה”, וקבל תשובה ב… עברית!

* * *

Tout comme chez nous! – הכל כמו אצלנו:

גם להם יש קונגרסים ומשלחות, נשיאים ומזכירים, סדר־היום וסדר־הליל דו“ח והרצאות, וכוחים והחלטות – הכל, הכל למדו מאתנו ב”ה במשך זמן קצר, וכתלמידים חרוצים יכולים הם לומר בצדק: “מכל מלמדי השכלתי”…

והעיקר – החרמות שלמדו, כנראה, מהרבנים שלנו בזמן האחרון, ולא חלילה

השבוע, הלואי רשב"ע שירבו כמותו בארצנו!… שמחה כזו, תקוות כאלו, ישועות ונחמות וביחוד חדשות שכמותן – תמה אני אם נזכה בקרוב לשמוע כזה!…

וצריך אני להקדים לכם, רבותי, שמטבעי אין אני בכין גם בשעות החיים הכי טורדות. אדרבה! תמיד, תמיד מורגלא בפומי המימרא: גם זו לטובה! תמיד, תמיד אפילו בשעה שהפלונית תובעת בפה ודורשת מצלצלים ואפילו בשעת משבר הכי חמור לכלנו – תמיד אני מוצא בקרבי תרפ"ט אלפים אמתלאות ותרוצים בכדי לנחם אותי ואותה ואת מחוסרי העבודה. לעולם אין לבי מתרוקן מתקוות ופי מנחמות…

מילא, זהו הטבע שלי, הטבע של נחום איש גם זו וביחוד של מנהיגינו וגדולינו אלפרד מונד וחיים ויצמן שיחיו. ואומר אני כי לא עת עתה לדאג ולהתמרמר, כי “הרבי צוה להיות שמחים”.

“הרבי צוה להיות שמחים” – זוהי רק לישנא דבני אדם. האמת נתנה להאמר כי ה“רביים” מבית המדרש הישן לא צוו מעולם להיות שמחים, אדרבה, כלם היו בעלי מרה שחורה (פסימיסטים בלע"ז) ותמיד צוו להיות עצובי רוח. הרבי צוה לבכות ולקונן על חורבן הבית, על גלות השכינה על יצר הרע… והרבי מבתי מחסה בעירנו צוה לקרע ממש על “כנסת ישראל” ר"ל ועל די־האן, להבדיל אלף הבדלות, בשעת הישיבה של “המועצה” שלהם (עיין קול ישראל!) ולא לחנם אמר יהודי פקח ומוכר ספרים בעירנו את הפסוק: יש חיים שיש בהם יראת שמים ויש שמים שיש בהם יראת חיים.

ואולם נטיתי קצת הצדה: כוונתי היתה לומר לכם כי היתה חובת בית רבותינו: אנחה והתמרמרות. רק הרביים החדשים מאתמול, הרביים מלונדון, הם “צוו להיות שמחים”, כמו שרגילים לשיר אצלנו רקוד ה“רונדו” את השיר “הבה נגילה”:

מוכרחים להיות שמח

מוכרחים להיות שמח

מוכרחים! מוכרחים!

להיות שמ_א_א_ח!

וההכרח, כידוע, לא יגונה..*

אפשר, שהאסנטיסים שבכם יעקמו את חטמם לשטה זו ואפשר שהאפיקורסים שבכם ימצאו סירכות ופנימות של מנהג־שטות זו ויאמרו: לשמחה מה זו עושה? היה לנו ב“ה רעש האדמה ועכשיו עומד כבר הארבה מאחורי־כתלינו בעבר הירדן… ואין לך גליון של העתונים בת”א ואפילו בירושלם עיה“ק שאין שם סדרה של משפטים והזמנות של קריאת שמיטה בחתימת ההוצל”פ ופשחר“ג (הן הכל אצלנו בראשי תבות: ההוצאה לפעל, פשיטת הרגל ממש כמו פלשתינה (א"י) ולא”י, תא“י, ומא”י וחסר רק פשה“י' – כלומר פשיטת־היד – ושלעמל”ק, ז“א שלא על מנת לקבל פרס: פרס למה? כלום המשכרת אינה מספיקה?… ושוב פעם, ירט הדרך לפני ורצה אני למסור לכם רק את טענתם של תלמידי ה”פסימיסטים" שהם טוענים ואומרים כי לו היו להם המיליונים של אלפרד מונד או אפילו חלק מהם (יהודים עושים מיד פשרות?) היו צועקים גם הם כמוהו: “אין משבר!” או לו היו נותנים לכל אחד ממחוסרי־העבודה – כך הם אומרים – משכרת של פקיד עליון ואפילו של פקיד בינוני (שוב פעם הנחה!) במלון יוז או בקרן היסוד או ב… היו גם הם מכים באצבע צרדה לפני סוקולוב וחוזרים אחריו: “אין משבר! אין משבר! משבר מאפיש אצל קיש!”…

אלא שבכ“ז האופטימיות שבין מונד וסוקולוב ואפילו ויצמן – הפרש גדול ביניהם. אופטימיות זו של מונד היא – למה נכחד? – לשם פוליטיקה ודיפלומטיה – שאני! כמו שהיתה אומרת חותנתי ז”ל: “צביטה בלחי ובלבד שיעמד הצבע!”… צביטה בלב ובקיבה הריקה ובלבד שלא להתיאש. זהו מנהגי תמיד – שם אני את מבטחי בעזרת ה' – ומקוה…

* * *

ובינינו לבין עצמנו – מדוע לא נשמח קצת? וכי תכלית היא באמת להיות שרויים בעצבות כל הימים, רואי נגעים ורואים בעבים? ואלמלא לא בא אלינו ה“קומקום” כפעם בפעם ור' עזמות בכל עש"ק הייתם שוכחים כמעט לצחק…

לא רבותי! היהודי הוא מטבעו אופטימיסט, רואה נגוהות ורואה־שמש ואפילו בשעה שהוא מזופת לא־עליכם ושרוי בעניני שטרות ושכר דירה, די לו לקרא את המברק הארוך של מונד ל“דיילי אכספרס” – ודוקא לעתון זה שעורכו הוא “יהודי טוב” אעפ"י שהוא אנטי־ציוני ואנטי לאומי, מפני שבמקום הרשע שם המשפט! – ומיד הוא נהפך ונעשה לאופטימיסט!

והולך אני לשטתו של הפרופסור קואי, שהיה מרפא את הבריות לא ברפואות אלא בדרך הטבע, בדברי לחש וב“אוטוסוגשסטיון”. הוא היה מצוה לדורשיו לקום בבוקר ביום חרף קר ולומר במקום “מודה אני” ו“אשר יצר” – ג' פעמים את הלחש: “חם לי! חם לי! חם לי! ומיד נעשה חם בכל רמ”ח אבריו רק בכח הדמיון… עצתי אמונה גם למחוסרי העבודה והפרנסה שלנו בארץ, שיאמרו ג' פעמים ביום, בקר, צהרים וערב – כלומר: במקום שלש הארוחות – בלחש ובכוונה גדולה: “שבע אני! שבע אני! שבע אני!” – ומובטחני כי מיד יבטלו את “הסיוע” המלון יוז לא רק לרווקים כפי שהחלט בשבוע זה, אלא גם לבעלי משפחות…

הנה כי כן רבותי, רואים אתם בחוש שאסור לדחוק את השעה והעיקר – בלי רעש ובלי עצבות ודוקא מתוך שמחה ומתוך הרחבת הדעת של וזיר אנגלי, שאינו ידוע אם ציונותו קודמת לאנגליותו ושל דפלומטיה גבוהה, שריח הנפט נודף הימנה מארם־נהרים ועד הר הכרמל וביחוד פוליטיקה “ממולחת” שריח של פרנסה בריוח ובשפע מגיע לאפו…

ולע"ע – שבוע של שמחות ונחמות ותקוות ובעיקר של בשר־כשר בזול… ואני חשבתי לתומי כי כל ענין יוקר־הבשר תלוי בקצבים וכי הקולר תלוי בועד השחיטה והם הם שפשטפו את העור של “הבהמה הכשרה” שקורין לה: הקהל, וחשדתי בכשרין כי הם הם שגרמו למסעדות הזולות והאכילו טרפות בעירנו – מחמת היוקר! – והנה נודע לנו מתוך המודעות המשחירות והמאדימות את כתלי עירנו כי כל האשם באיזה יהודי ששמו יענקיל והוא נועד כנראה, להיות השעיר המשתלח של הקצבים כדי לכפר על כל עוונותיהם לפני הקהל.

ולע“ע הלכו “הרבנים המאוחרים” ופרסמו מודעות גדולות של “המסעדות הזולות”, שאוכלים בהן טרפות ר”ל ועל ה“דארע־קישקע” (נקניקים בלע"ז) ופרטו את שמותיהם ומקומותיהם ועשו להם, כמובן, פרסום גדול בירושלם עיה"ק.

אלמלא לא היו רבנים כשרים הייתי חושד בהם, שקבלו חתיחת “דארע קישקע” בתור פרס ו“בקשיש” על הריקלמה הזו שעשו למסעדות־הטרפה בעירנו.

אכן מעשה רב היא באמת!…

* * *

כבר אמרתי לכם פעם ואולי גם פעמים – לך זכור! – כי איני חכם־כלכלה, ולא חכם הפיננסים ולפיכך כשקראתי בעתונים ע"א ההלואה של מיליון פונט בג’ירא של חבר הלאומים פניתי לתלמידי הפיננסיסט המומחה – כמו שקורין לזה במוסקבה: “ספעץ!” – ושאלתי ממנו: ילמדוני תלמידנו! חבר הלאומים רוצה לסדר לנו בערובתו הלואה של מיליון פונט מאומות העולם בשביל חלוצינו ובא הברון רוטשילד לסדר בעצהו את ההלואה הזו? למה לו להכניס ראש בריא במטה חולה זו?

– פשיטא, ענה לי תלמידד מתוך ידיעה עמוקה, מפני שאין חכם כבעל הנסיון. הברון שיחיה יודע מראש כי סופו לשלם את המליון… וכי מי ישלם? החלוצים ישלמו? וכי מי שלם את הדפיציטים של סולל־בונה אם לא ההנהלה הציונית? ומי משלם את הדפיציטים למלון יוז אם לא הברון, והחנוך יוכיח! וכי למי פונים בשעת הדחק אם לא לזקן שלנו?… ולמה נסע ויצמן לפריז תחילה אם לא בשביל המיליון? ע“כ החליט הברון לסדר מלכתחילה את המיליון. ומסתמא ימצא גם שותפים ל”עסק" זה: הוא ישלח את השמש שלו עם מקלו בידו ורשימה של גבירים ונגידים כדי “שיחתמו” גם הם – לא “לצאת” חלילה! – אלא להכנס לענין ומסתמא יחתמו מפני כמה טעמים: ראשית, אם הברון נכנס בעסק מסתמא הוא קרוב לשכר והשנית – עשיר מחייב!…

* * *

וראו מן בין בני לבן חמי!

שם באנגליה העשירה, שאינה זקוקה חלילה להלואה לשבת ול“עמק” ולחנוך – שם נמצא נדיב אחד שהוציא את פנקס־השיקים שלו וחתם על חצי מיליון פונט (נשמתי נעצרת למקרא סכום שכזה בזמננו!) ושלח למיניסטר הממונה על הכספים – כדי לשלם את חובותיה של הממשלה¹ מימי המלחמה. ולא זאת אלא שהנדיב הגוי הזה רוצה בעילום שמו, מתן־בסתר, ואצלנו כשיהודי נותן או אומר לתת פרוטה אחת או אגורה של ניקל נקובה הריהו רוצה שיעשו טררם גדול מסביבו, שיפרסמו בכל העתונים ואפילו ב“עזמות”, והעיקר שהיא רוצה לא רק כתר תורה וכתר רבנות אלא גם כתר מלכות ושכסאו יהיה מרום מראש, וענין בית הרב הלא יוכיח!…

וכשנמצאת איזה יהודיה אטילקית ממצרים, שרכשה לה איזה הון הגון – איני יודע כיצד? – והחליטה לנדב את הצרור שלה בחייה, מצאה – נחשו־נא את מי? – את מוסוליני! ועתוני חו“ל מספרים כי פיננסיסט גדול בשיקגו ושמו וזנוואלד נתן עשרת אלפים דולר למפקד בירד (צפור בלע"ז) כדי שיעוף באוירונו לקטב הדרומי… ואם לא אטעה הרי הפיננסיסט הזה הבטיח עוד לפני המלחמה לבית העם הירושלמי כ”ה אלפים דולרים לבנין הבית ועד היום הזה אין בית ואין דירה ואין אפילו במה לשלם שכר־דירה לבעלת הבית הערבי…

ותיתי להן למטרוניתות החשובות בעירנו מרת קיש ומרת חיימסון, שקבלו עליהן את הטורח לערך נשף־מחולות, שיהיה אי“ה בראשית החדש הבעל”ט במגרש הרוסי – לטובת בית־העם בירושלם…

* * *

ואולם אין זה מעניני הפעם. העיקר מה שרציתי לספר לכם בזה הוא הענין של שני העזבונות מרומיניה.

בבוקרשט, עיר בירתו של ברטיאנו, נפטר בזמן האחרון ד“ר מיכאל פשקאני, פרופיסור במכללה וחבר למורשון² הרומיני. ביום 8 לחדש ינואר ש”ז פתחו האפוטרופסים את צוואתו של המנוח והנה לתמהונם הגדול של בני־משפחתו (שכחתי לומר לכם שהוא גוי מאה למאה) שמעו כי הוריש את גופו לתלמידים היהודים שבבית־המדרש לרפואה מפני שאינם יכולים להיות נוכחים ולהשתתף בשעת נתוחי הגופות (דיסקציון בלע"ז) בעטים של חבריהם הרומינים.

"אני דורש – כך כתוב בצואה – שרצוני זה יתמלא בדיוק משום שאיני יודע ומכיר אלא דת אחת, הדת הכי גדולה, דת האמת ואהבת־הזולת.

וכ"כ הוא מוריש את ספריתו המקצועית לתלמידים העניים מבין היהודים, שאין באפשרותם לקנות להם ספרי־למוד לרפואה.

וכשאנו קוראים בעתונים ובמכתבים ע"א הפרעות שעושים המתלמדים והפרופיסורים ביהודים ברומיניה, שואלים אנו בעל כרחנו את שאלתו של אברהם אבינו בשעתו על סדום: אולי יש צדיק אחד?… האם תספה צדיק עם רשע?…

* * *

וכל ימי הייתי מצטער ואומר, שתנועתנו עניה ב“עזבונות” עד כדי בזיון ממש וקרנותינו לא זכו עד כה לעזבון הגון. העזבון של כדורי התגלגל לממשלה עד לרגלי הר־תבור וחידושה של “סימי” עודדה מחלקת בן הספרדים והאשכנזם מירושלם עד הונג־קונג. והנה סו“ס זכינו לעזבון אמתי מאת נשיא העדה הספרדית בבוקרשט, חתיכה הראויה להתכבד, עשרה מליון ל”י (לא לא"י!), בערך 125000 לירות א"י, ודוקא ממי? – מספרדי!…

ולו הייתי אני חבר בחלוצי המזרח או אפילו חצי ספרדי כאיש־הברזל שלנו הייתי מניח את האשה מרת “סימי” ואת כל העסק שלה והייתי נוטל ביד את הענין של בוקרשט. ראשית חכמה, לא הייתי נוסע לכינה אלא לרומיניה לסדר את הענין שלא תשלט בו חלילה עינא־בישא כמו אצל כדורי ויתקיימו דברי המת בצוואתו והשנית הייתי תובע ממלון־יוז למסר את המצלצלים דוקא ל“תחית הספרדים”, דהיינו: הייתי פותח משרד גדול ומכניס לתוכו רק פקידים ספרדים טהורים ולמראית־עין הייתי מקבל גם פקיד אשכנזי קטן שם במלון־יוז, מדה כנגד מדה!… ושוב הייתי נותן תקציבים ל“כפר ברוך” ול“באר יעקב” ולבאר־יצחק. בעיקר, הייתי פותח קתדרא מיוחדה לעניני היהדות באפריקה הצפונית כדי שלא יתגולל אלמאליח במצרים החמה (אגב, יצא לאור תרגומו העברי מספרו של פרופיסור סלושץ על צפון אפריקה), קתדרא למיוחסים ולגאונים לפולקלור ולשירה של ר' יהודה הלוי, של אבן־גבירול ושל הרב שבתאי ג’אין… הייתי שולח על “חשבון הגביר” את העו“ד הצעיר להונג־קונג ועורך נשפי המחול לתלבושות בכל שני וחמישי לחלוצים החרוצים ולחלוצות המזרח הנאות – במועדון שלהם! בקצור, הייתי מחליט להמיר את דתי ל”פריינק"…

* * *

ומעשה בשני יהודים מגדולי הדור ומרמי־המעלה בארצנו, אחד ד“ר פולני ו”ביתי" לרגלי הכרמל ואחד ד“ר אמריקאי מהרמתים צופים, שנסעו יחד בזמן האחרון ברכבת מחיפה ללוד או לירושלם. ובדרך נסיעתם דברו שניהם, כמובן, על ענינים גבוהים ורמים וביחוד על השטה של ההתישבות בא”י, הד"ר הפולני תמך בשטת הישוב הראשון של המושבות והשני בשטת הקבוצות…

כדי להוכי את דבריו התחיל הד"ר הפולני – לא של רפואה! – מונה כרוכל את המושבות הראשונות, שיש להן בסיס כלכלי ידוע כגון: ראשון־לציון… פתח תקוה… חדרה.. זכרון־יעקב…

– מה? זכרון־יעקב? סליחה! – אמר האמריקאי – רק לא זה!

– מדוע? – שאל השני בתמיה.

– מפני כי ישנם אכרים בז"י – השיב הראשון – שהם חיים משנוררות, ומקבלים נדבות מהברון…

ולבסוף כשנגעו בשאלת המסחר והתעשיה בארץ, הוסיף הד"ר האמריקאי בנחת: טובים לנו שלש מאות “בולשביקים” מכל החנונים הקטנים שבארץ.

מילא, איני רוצה להכנס לגבולו של ה“רפורטר” המסחרי שלנו במלון יוז ומניח אני את זה עד שיבוא תשבי ויתרץ את הקושיא החמורה הזו. אבל בנוגע לזכרונים שלי – הריני כפרתם! – יכול אני (אעפ"י שאני בן־אכר, ומה יכול בן אכר לדעת ומכל שכן זכרוני?) להעיד כי טעה הד“ר האמריקאי בדבריו. אין האכרים מקבלים לא נדבות מהברון פשוט מפני שאינו נותן אלא שהוא מקבל מהם חזרה קימעא קימעא עפ”י חוזה שיש ביניהם ובין הפיק"א, על חשבון הכספים שקבלו לפנים מהברון… וחוששני כי לו היה נותן היו מקבלים לא רק הם אלא אפילו במלון־יוז ואפילו… לקתדרא זרגונית במכללה העברית!…

כנראה שזהו גורלה המר של זכרון־יעקב העלובה, שהיא מקום המוכן לפורעניות ולרכילות וכבר קדם חכם אחד וכתב בספר הזכרונות שלו לישוב הראשון בארץ מעשה נורא, שאכרי ז“י הראשונים היו יוצאים לצוד בשבתות – כנראה ל”ענג־שבת"! – לא צפרים ולא אילות השדה אלא דוקא חזירים, ולא חזירים סתם אלא חזירי־יער (וכשאוכלים חזיר, אמרי אנשי, צריך שיהיה שמן…) והיו צולים אותו באש ואוכלים אותו על ראשו ועל קרבו ועל כרעיו – לא פחות ולא יותר!…

ולסוף – לא דובים ולא חזירים ולא יער ולא שנוררים ולא כלום – להדם!

ועל כגון דא אומרים אנו הזכרונים לגדולי הדור החשובים שלנו: חכמים הזהרו בדברוכם!

* * *

ומכיון שאנו עומדים ב“סדרה” של שנוררות, נימא מילתא גם ב“שנוררות” של ירושלם עיה"ק.

הן זוכרים אתם בודאי עדיין היטב – וכי ישנם בעלי זכרון גדולים מכם תלמידי הזכרונים והזוכרים? – את המעשה שספרתי לכם כאן לפני שבועות אחדים ע“א יהודי ירושלמי אחד, שנכנס למשרד “המרכיש” והזמין חותמת ל”ישיבה ולתלמוד־תורה" ובקש להוסיף גם את שמו של הרב קוק. ולאחר שהריח היהודי כי הדבר נודע לרבנו הגדול ושהוא ענה כי לא דובים ולא יער, לא חזר עוד למשרד “המרכיש” לקבל את החותם עד היום הזה…

והנה בשבוע זה, בשעת ההפסקה של “שבע שנים” בין מערכה למערכה בהצגת “יעקב ורחל” – אגב על ה,אהל, שלנו וגם על “התקוה” של אימבר ושל אחרים נשוחח אי“ה בשבוע הבעל”ט! – נגש אלי ידידי מר י.ק־ביץ, אדם ידוע ומהימן בעירנו, והושיט לי מעטפה ארוכה ומעוברת קצת ואמר:

– הרי זה בשבילך, חמר ל“עז־מות”!…

לא עברתי הלילה על ה“בחדרג” מפני שהמכתב היה פתוח – אגב נזכרתי בתורתו של מנהל בנק גדול זקן בקי ורגיל הוא היה אומר לפקידיו: כלל זה היא נקוט בידכם – מכתב זר אסור לפתוח, ואולם בדיעבד לאחר שכבר פתחתם אותו מצוה להביט בו – ומתוך האדריסה של המכתב ניכר היה כי הוא ממדינת הדולרים.

מתוך המעטפה הגיחו חצי תריסר – ממש, ששה בכרס אחד! – כתבים ובראש ובראשונה: תמונת משפחה, מירושלם. באמצע יושבת האם, מימינה ומשמאלה שתי צעירות בוגרות וגזוזות שער, כפי האפנה האחרונה, מאחוריה עוד שתי ילדות ובקצה – נער ירושלמי בעל קפילוש ופאות קצרות… ומתחת לתמונה מודפס באנגלית: Mother died (האם מתה) וסמן שחור וקטן של שתי־וערב על תמונת האם…

פתחתי את המכתב ומצאתי בו שני מכתבים, אחד עברי ואחד אנגלי ובתוכם שיק על סך 5 דולרים,

– קרא נא את המכתב! זהו העיקר! – אמר לי ידידי,

ישבתי וקראתי את המכתב הזרגוני בחתימת יד מר יעקב דוד לעווין, יהודי אמריקאי לידידי מר י. ק־ץ הנ"ל בירושלם ואחרי הקדמה קצרה הוא נגש לעצם הענין: “בחדש ספטמבר (לפני ימים נוראים!) קבלתי מכתב בקשה ארוך מירושלם ממשפחה אחת בשם כ… בצרוף חצי תריסר של כרטיסי “לשנה טובה”, שאחד מהם אני שולח לך בזה על מכתב הבקשה היו החותם והחתימה של הרב קוק! כ”כ קבלתי תמונה מאת המשפחה האומללה, שהנני מצרף גם אותה למכתבי זה. ומפני כי לא היה מען ברור במכתבה זה שלחתי את השיק על שם הרב קוק וקבלתי ממנו את התשובה הרצופה לז.

וזהו נוסח המכתב מלה במלה של הרב קוק על הפורמולר שלו מספר 1689 מיום כ“ד כסלו תרפ”ח.

לכבוד האדון יעקב דוד לעווין!

יקבל בזה חזרה את השיק שלו ע"ס 5 דולרים ששלח להאשה… יחד עם מכתבו. בביתנו לא נמצאת האשה הזאת וגם לא ידועה היא לנו מי היא. בטח היא מהשנוררות שאין לנו עסק בכאלה,

ועל החתום:

מזכירו של הרב קוק.

ואידך כתוב במכתבו של מר י.ד. לוין מאמריקה: מתוך מכתבו של הרק קוק ניכר כי יש כאן עסק עם “שנורר פירופיסיונאלי”, איני יכול להבין מהיכן לקחו את החותם ואת החתימה של הרב קוק? ובכן איפוא הנני מחזיר לך את השיק של 5 דולרים בבקשה לעשות חקו"ד אולי תמצא את האדם האמתי ותמסור לו את נדבתי הקטנה. הריני מוסר לך יפוי־כח לחתם את שם האשה ואת שמך על השיק ולמסר את הכסף לנצרכם באמת. והעיקר רוצה אני לדעת אם חששו של הרב קוק הוא נכון והנני מחכה לתשובתך המהירה.

ועל החתום:

יעקב דוד לוין

אמר עזמות: לא פרסתמי את שם האשה וגם לא הדפסתי את התמונה בשעוריזה לא חלילה מפני שאני חס עליה ועל משפחתה, אלא מפני שזה לא יועיל… הנה, למשל, רמזתי באחד משעורי הקודמים על שני אחים אדמונים, שנוררים ידועים, שהם עומדים בכל יום שני וחמשי, או ימים אחרים של קבלת־הדאר מחו“ל ומקבלים שיקים גדולים וקטנים על שמם לטובת “הישיבה” וה”תלמוד תורה", ושאר “המוסדות” שלהם, ומי שיש לו זמן וסבלנות יוכל להטריח את עצמו ולראות את המחזה הזה – האינדוסטריה הכי טובה בארץ אפילו מהזכיון של ים־המלח…

חוששני כי לתמונה הזאת יש שייכות גדולה עם שני האחים דנן…

השנוררות, רבותי, זוהי ביצה שפגיעתה רעה ואנשיה הם מגינים על הלגימה שלהם… ועוד איך הם שומרים, רק אלהים ישמרנו מהם!…

* * *

וכדי למר בכי־טוב, רוצה אני רק לבשר בשורה טובה, לתלמידי הצעירים ולתלמידי הצעירות, כי הכל כבר מוכן ומזומן ב"ה לנשף התלבשת של חלוצי המזרח במלון אלנבי, התכנית, כך מתלפנת לי תלמידתי העסקנית הידועה – היא עשירה ברקודים, במחולות, בהגרלות וכל הזריז לקנות כרטיס נשכר!

ומחמת שאי ממהר להכין לי את ה“תלבשת” שלי לפי האלבום של תלבשות־פורים אצל סטימצקי הנני מקצר הפעם ומאחל לכם ולכולנו שבוע של ישועות טובות, של ולנטינו בן השיך בראינע “ציון” של זכיה בפרס ראשון בנשף התלבשות ושל בשורות³ טובות עלינו ועל כל ישראל אמן!

עז־מות

04.01.1924 דאר היום

רוצה אני קדם־כל לברך בשמי ובשם כל תלמידי בארץ ובחו“ל את מושלנו החביב על תאר־הכבוד החדש “סיר” שקבל מלונדון לכבוד ראש השנה שלהם – ממש כמו ה”רבי" שלנו! – לקיים מה שנאמר שם ב“בייבל שלנו: סיר נפוח אני רואה ופניו מפני הר־הצופים”…

חכמי־המדינה שלהם עשו נוטריקון ודרשו את התאר SIR בלשונם: Storrs Is Rising כלומר: סטורס הולך ועולה – אל ההר…

* * *

לא זכינו עדיין לממשלת פועלים בלונדון וכבר בחרה ממשלת הפועלים שלנו בירושלם בשבוע העבר בועדים שונים וביניהם גם במשפט־העליון שלהם הנקרא בפיהם “סינט”, בודאי על שם הסנטורים ברומי שהיו סוציאליסטים גדולים, כידוע. עפ“י ה”קונסטיטוציה" שלהם, בוחרים בכל שנה בשני חברים חדשים והפעם יצאו עפ“י דעות נעלמות שלשה “סנטורים” שנבחרו כאחד, דהיינו שקבלו כ”א מהם דוקא חמשה עשר קולות וביניהם גם החבר משה כרמון ונחלקו הדעות במי לבחר.

אז יקום ר' שפרינצק ובקולו של דיקטטור הציע לפסל את כרמון זה בעוון שנכשל, לא עליכם, בכתיבת מאמר בדאר־היום ר“ל; ואעפ”י שעמד בן־צבי ולמד עליו סניגוריה שהמאמר דנן נכתב לטובת הכלל בענין כדורי, אעפ"כ לא עמדה לו זכותו הפעם ונצחה הפוליטיקה של הפקיד שפרינצק! והיפה בכל הדבר הזה הוא שחבר משה הנפסל בעצמו עמד וצעק, כדרכו, כי הם צדקו והצדיק עליו את הדין.

ואם אינני טועה, הופיע מאמרו של כרמון בדאר־היום על יד המאמר הגדול והארוך שפרסמה מועצת הפועלים ב“עתון הצהוב” ע“א “סולל־בונה” כדי להוציא את הפרוטות האחרונות מן הבורגנים ימ”ש ע"י עתונם זה, ואולם איך אומרים הגויים שם ברוסיה? “היהודי טרפה ופרוטתו כשרה”.

וקובלים אנו על הרבנים ה“שחורים” שיסדו אינקויזיציה וחרמות לפנים בירושלם. כמו שתראו, תלמידי היקרים, נשתנו המושגים של האינקויזיציה הזו, ואיני יודע, איזו מן האינקוויזיציות עדיפה, העתיקה או החדישה?…

* * *

ומכיון שאנו מדברים בשופטים, נזכרתי במשפט היפה שהיה בשבוע זה בעירנו נגד ערבי אחד שחבק, כידוע, עלמה עבריה בלכתה לתומה בדרך לביתה בשכונת מונטיפיורי ונדון למאסר של עשרים ושנים יום.

מובן מאליו שלא הזנחתי חלילה את ההזדמנות הטובה ורצתי לבית המשפט כדי לשמע את כל המו“מ וכל הטענות והמענות מהני תרי צדדין מהבתולה התובעת והבחור הנתבע לדין, עד שקם השופט מבני דודנו והוציא פסק דין שלו: עפ”י סעיף פלוני בשלחן־ערוך העותומני חל עליו, כלומר על הבחור דנן, מאסר של חדש ימים בעבור הפסוק הראשון של “שיר השירים”, ואולם מפני שהנתבע בא בטענה עצומה כי הבתולה דנן היתה יפת־תאר, ע"כ הקלו עליו שמונה ימים…

מכאן אזהרה לכל תלמידותי היפה־פיות שתכסינה את פניהן בצעיף־שקוף, כמובן, – כמו בנות ישראל בבגדד, מחמת שהחק העותומני של השופטים הערבים מגן כנראה רק על הנשים המכוערות!

אגב, נודע לי כי רב הבחורים שלנו היו נדונים מכבר לתליה של עשר שנים לכהפ"ח, אלא שכאן יש, כנראה, תנאי מקיל אחר – הסכם הדדי!…

* * *

סליחה, רבותי, קוראים אותי עכשיו – זו הנערה הבלונדינית! – אל השח־רחוק…

– “האַללו”! מי מדבר?

– ר' עזמות? שלום! אני מדבר!

– מי אתה? אינני רואה אותך דרך התיליפון… אה, כן! מחיפה, שלום! מה יש?

ואני רושם: במשפט של נוסראת עשו יוצא מן הכלל לשני הנאשמים אחמד ביי ואיסמעיל ביי ולא הושיבו אותם בלול־הנאשמים, ולעומת זה הושיבו שם מהפקידים הכי־חשובים, מבני עשרת־השבטים בתור שומעים חפשים. אחד מהם החזיק את שתי רגליו למעלה על עמודי הברזל של הלול, כנהוג אצלם. והנה ערבי אחד שנמצא באולם, בהיותו בטוח שהאנשים היושבים בלול הם הנאשמים, כרגיל, קרא בלשונו: “שוף אל־עכרות!” (ראה נא את הנבזה) איך הוא יושב לו במחכמה כמו בבית אביו!

אומרים כאן…

– האַללו! האַללו!! מה “פיניש”? עוד רגע אחד! – אומרים כאן כי לא הזמינו הפעם את השופטים הרגילים של חיפה, היהודי והערבי, כדי לנהל את המשפט הזה מחשש… רכבת… (כאן נפסקה השיחה).

עודני רושם בחפזון, מעשה קצרנית ממש, ב“פונטין־פן” שלי בתור פנקסי הקטן, והנה הגיע לאזני פתאם קול שירה בערבית:

“פי ענדאָק סיגארה?” (היש לך סגריה?). והקול בא לא מחיפה אלא ממשרד הטאבו בעירנו…

– “האַללו!” – צועק שוב תלמיד המסכן מחיפה – אתה רושם? – בענין הטחנות הגדולות בעירנו:

בחוגי המסחר חושבים כי שאלת הכשרת הטחנות הגדולות בעירנו היא לא רק שאלה כלכלית בין לטחנות הגדולות ובין לטחנות הקטנות בארץ, אלא גם שאלה כלכלית בין הרבנים המכשירים ובין הרבנים המטריפים. המתירים ירויחו מהכשרת הטחנות הגדולות והמחמירים לא יפסידו מבעלי הטחנות הקטנות…

– עוד רגע גברתי! הנה גמרתי! –

–“האַללו”! ר' עזמות?, ירשם הלאה! מספרים כי השתא היו מרובים הבאים לברך את המושל בעירנו לכבוד השנה החדשה שלהם, עפ“י מנהג אחב”י בחיפה, ברכו ב“כ המוסדות העברים את המושל בעברית, חוץ ממנהל ביה”ס הריאלי, שדבר בשם מוסדו באנגלית־מגורמנת שלו… בחוגים ידועים מביטים על זה כעל מכת־לחי לשפה העברית, שהיא ראויה לתשלום קנס, אלא בהיות שהועד־המפקח הסכים לשלם את הקנס הקודם למורה, חוששים שההוצאות המיותרות האלו של סטירות־לחי עלולות לגרם חלילה לסגירת המוסד מחסר אמצעים.

ובסודי־סודות מתלחשים כאן על השלום של טשרנו – – –– (וכאן נפסק החוט!…)

הואיל וכך – נדבר על ענינים יותר משמחים, כלומר על החתונה הנהדרה שהיתה בשבוע זה במלון אלנבי.

לכבוד היום לבשתי את הסמוקינג הארוך שלי וחבשתי את העניבה החדשה והאדמדמת שקניתי אצל “הסורג” בעירנו, אף עשיתי את שפמי וזקני כנהוג, ומתוך קפיצתי אל העגלה קפץ גם העגלון ואמר בעצמו: “אל מלון אלנבי?”. מיד בכניסתי אל המלון, יצאו שני קוואָסים לקראתי ודפקו לפני בשני מקלותיהם: טיק־טאַק! טיק־טאַק! – מעשה קונסול ממש במשך חמשה רגעים! – והובילוני ישר אל החתן־כלה והתזמרת היפה של המלון נגנה לכבודי את ההימנון, כלומר את ה“ריקוד־של־מצוה”.

הושטתי שלום־עליכם רחב להשושבינים הגדולים מאמריקה שבאו כנראה, בכונה ליום החתונה של ר' ישראל וזכרתי בשעת־מעשה את משפחת בית־נתן ומשפחת בית־דוד הנזכרות אצל זכריה הנביא; ביחוד נהניתי מדרשתו המפולפלת של הרב מנחם אוירבך שסדר חופה וקדושין, ואגב נטפלתי אל המזנון כיד־המלך ממש וכוסות שמפניה מבריקות כעיני הבחורות והשתיה כדת וכולי…

נכנס יין יצא סוד ואני נכנסתי כקונסול ויצאתי כאמבּסדור שלם. לאחר שנפרדתי בחבה מכל המחותנים וביחוד מהמחותנות הזקנים והצעירות, בברכת מזל־טוב ובתקיעת כף חמה, עמדו לפני ארבעה קַוואָסים מזוינים במכנסיהם הרחבים ובמקלותיהם העבים וטקטקו לפני עד המדרגות. גם הבידואים שבאו לכבוד חתונתו של “חוגה סרור” קמו כלפי הניחו את ידם על לבם ומצחם, כנהוג, ובקידה והשתחויה אמרו לי כלם בלשונם: “אסאָלאם־עליכוּם”!

* * *

שבוע של "מזרח ומערב.

כל ירושלם רצה ממזרח וממערב אל הראי־נע “ציון” ועמדו בשורה ארוכה וזנבית כמו אצל המים, כדי להשיג כרטיס להכנס. בעלי הסרט והראי־נע הפליגו לאלף־הששי של מבקרים ולמאה השביעית של פונטים…

איני יודע מה אתם, תלמידי החביבים, ואולם כשאנכי לעצמי נהניתי מאד מענין אחד, דוקא בשעה שחתן־כלה החסידים והצנועים יושבים שניהם אחר החופה כדי שלא יהיה לבו גם בה עפ"י דין, ועיניהם לא לעיני מרק־הזהב אשר לפניהם ופיהם לא אל הכף, והסבתא עומדת ומציצה דרך חור־המנעול ומגרשת משם את הסקרניות והמתבישות…

ואולם ביה“ס למל היה מלא במוצ”ש העברה, כדי לשמע את ההרצאה של איש־המערב מאמריקה על אודות המזרח בבבל. לא בסרט ולא על פרד אלא על מקל ארוך ורק נסענו כלנו עם המרצה דרך ארצות ומדבריות באשור ובבבל, וראינו את נינוה ואושא, פומבדיתא ונהרדַעא עד שהגענו ב“ה אל אנא, אשר לפי דברי המסורת הוא מקום הגן־עדן. והנה פתאום – טראַק! – מה קרה? הד”ר שלנו שישב בראש על הבמה “נסוג־אחור” על כסאו עד שהגיע ל“סוף־פסוק” ונעשה פתאום “מהפך־פשטא” עם כסא־הנשיאות שלו והנהו “מונח־אתנ”חתא על הרצפה… מרב צער קראתי: הנשיא, על במותיך חלל! וכל הקהל פרץ בצחוק אדיר – איזה רשעים! כנראה, ראה מרחוק את פתחי –שמוצאו מכפר אנא, כידוע, – ונתמלא פחד ואולי חשב הד"ר המסכן–כפי שבאר המרצה בצחוק –כי קרוב לגן־עדן נמצא הגיהנום ונפל אל קרבו?…

ואולם מכל ההרצאה המענינת הזו למדתי רק שני דברים: ראשית חכמה – בשעה שמנהלי ביה"ס של האליאנס בבגדד ובמדינתו של פיסל מדברים בביתם רק עברית, מדברים מנהלי האליאנס בביתם ובבית־הלאומי שלנו בירושלם רק –צרפתית… והשנית– וזהו העיקר! – בשעה שממשלתנו הרוממה מוציאה כספים מאוצרותיה לפתיחת בתי־ספר עברים על חשבונה בארביל וביתר ערי בבל, בשעה זו היא פותחת גמנסיה משותפת, כלומר אנגלית, בירושלם על חשבוננו אנו מכספו של היהודי כדורי מהודו כידוע?…

איך אומרים הערבים? – “בוליטיקה”..

* * *

אומרים כי הממשלה הסובייטית החליטה לשלח את ה“סטודנטים” שלה כדי להשתלם בשפה הרוסית ב–תל־אביב. ולו לעצתי שמעה, הייתי מיעץ לה לשלחם דוקא לשכונת הבוכרים בירושלם.

הנה זכינו בשבוע העבר לנשף רוסי טהור – “פּאַר־אכסילאנס”, כמו שאומר תמיד המאירי –ע“י ה”קולוניה הרוסית" שלנו בעלי ה“מיניאטורה” בבית עברי ברחובות אשר בעיה“ק ירושלם. הריג’יסור היה מי־שהיה תלמיד המדרשה העברית ביפו ובין המשחקים הופיע גם אחד מתלמידי הסמינר העברי בעירנו. החזיון היה רבו ככלו בלשונו של טרוצקי ובשפת “האינטרנציונל” שהושר באולם ביה”ס למל… וגם שירים לא חסרו הפעם ודוקא שירים קוקזיים ברוסית טהורה, כ“פונים” אמתיים מבטן ומלידה, ולאחר שנפרדו בשמחה:

–“ספאַסיבא, גספדין גלפרין!” (בלשון בני־אדם ז"א: תודה, מר הלפרין!)

–“שאַללאָם! אדון קונטרוביץ!”

* * *

ברגע זה נכנסה אלי יהודיה אחת מצפת והוציאה מאחד מגרביה מכתב מקופל ומקומט שמסר לה תלמידי דהתם בשבילי, וזו לשונו ממש:

ב“ה, צפת עיה”ק ת“ו, עש”ק פרשת “ויחי”.

כבוד מורי ורבי הרה“ג כל רז לא אניס לי' ר' עזמות שליט”א

אחדשה“ט הנני ממהר להודיע לכ”ת חדשה נוראה, דבר פלא גדול, אשר מיום הוסדה הארץ לא נהיתה כמוהו. וזה הדבר: ביום החמישי שחטה אשה אחת לכבוד שבת־קדש תרנגול גדול ושמן, לא הולנדי חלילה, אלא תרנגול פשוט ממשפחת התרנגולים המנקרים באשפה. האשה מרטה נוצותיו, הבהבה שערותיו הדקדקות, פתחה את בטנו והוציאה בני מעיו והנה נגלה לעיניה כעין “בועה” גדולה מעורה בבשרו בין ירכותיו פנימה… – “אוי וי!” – צעקה האשה – “הנה שאלה על כל התרנגול!”. מהרה אל הרב ותגש לו את התרנגול על קרבו וכרעיו ועל פרשו. הרב לקח סכין חד ובזהירות גדולה כפרופסור ממש קלף עור הבועה ומה נשתומם בראותו בתוך הבועה – אפרח קטן עם תבנית ראש וחרטום וכנפים מדובקות. מיד הביאהו הרב לפני הרופאים, בדקוהו ונתנו את האפרוח בתוך כלי־זכוכית מלא ספּיריטוס, לקחו והעמיד קופסה של “הקרן־קימת לישראל” סמוך לו, וכל הרוצה לראות את הפלא הגדול הזה בא וזורק פרוטה לתוך הקופה.

מורי ורבי! בטח הכתב של “דאר־היום” לא הזניח את ההזדמנות היקרה ומסתמא כבר הודיע זאת לכם ע“י ה”שח־רחוק“, בכ”ז לא אמנע גם אני תלמידך להודיעך החדשה הזאת, מחמת שכל צפת רצו לראות את הפלא הגדול ולא נשאר אפילו תינוק בעריסה שלא זכה לראות את האפרח…

הנני בא בשמי ובשם כל תלמידיך הרבים בק"קנו ובקשתנו שטוחה לפניך, רבנו היקר, שתבאר לנו כיד בקיאותך בכל שבע חכמות וביחוד בחכמת “התרנגולים” את פשר הדבר הזה.

תלמידך הותיק המצפה לאמרי פיך בכליון עינים

הק' מזה

אמר עזמות:

לאחר שחקרתי ודרשתי קצת בענין המופלא הזה, נודע לי בסוד מפי אחד מתלמידי במלון־יוז כי באה להם הצעה מצפת לשלח ירושלימה את התרנגול עם האפרוחַ בתור “פרפַרט” מענין בשביל בית־הנכאות של המכללה העברית, ומחמת שבית־הנכאות הזה אינו מסודר עדיין, ישימו אותם, לעת־עתה במוזיאום החקלאי,לטובת המדע..

ולסוף, אספר לכם מעשה קצר בתרנגלת דוקא ויתברר לכם אולי כל ה“עורבא פרח” הזה:

אשה אחת שחטה תרנגלת לכבוד שבת ולא מצאה בקרבה את הקורקבן. מסתמא מהרה אל הרב ב“שאלה” ולאחר שהביט קצת המרא־דאתרא על האשה המלוכלכת ועל התרנגלת אמר לה: “כשר!” והיהודיה רצה בשמחה הביתה.

כשאך יצאה מפני הרב, תמהו תלמידיו ושאלו כיצד אפשר להכשיר תרנגולת בלא קורקבן וענה להם הרב:

– הן ראיתם את היהודיה ה“בריה” הזו. מסתמא לא השגיחה כראוי ובא החתול ואכל את הקורקבן..

עזמות

11.1.1924 דאר היום

הריני מודה ומתודה לפניכם, תלמידי היקרים, כלפני בני ממש כי איני מתחיל להבין את כל הענין של ה“פוטבּול”.

וכשאני שומע ברחובות עירנו “מה עמא דבר” וקורא בעתונים את כל הדבורים המוזרים האלה: שלשה נגד אפס, שנים נגד שנים וחצי ואחד יוצא זנב – שאלני ב“חרם” אם אני יודע אפילו “במה אוכלין” את זה? – ובכ“ז, רצתי בשבוע זה בלא נשמה אל כל הפגישות של ה”כח" עד שנשארתי בלי כח וכתתי את רגלי כל הימים לרבות הלילות כדי לספר לכם בפרוטרוט, כדרכי, בכל מכל כל, וכשראיתי את כל הטררם הזה ובולמוס הספורט שתקף את כל בני עירנו, נזכרתי במעשה יפה ששמעתי מפי יהודי ת"ח וראויים הדברים לשמעם.

מצינו במדרש פליאה, שלפני מתן־תורה צוה הקב“ה לאחב”י להיות נכונים שלשה ימים, כידוע החסידים הלכו, כמובן, ל“הכין” את עצמם: רצו אל המקוה וישבו שבעה נקיים, כנהוג, והמתנגדים, להבדיל, ישבו להם כדרכם וחזרו על מימרות של הגר“א מוילנא, עד שבא כביכול ומסר להם את התורה. ולכבוד המאורע הזה לקחו המתנגדים מעט יי”ש, כמנהג גובראין יהודאין, ובינתים באו החסידים ומצאו אותם כשהם עסוקים בשתיה, חשבו כי כל התורה כלה אינה אלא משקה עד היום הזה… והנמשל, רבותי, הריהו מובן מאליו: כי מיום שבאו אלינו האנגלים למדנו מהם רק תורה אחת: “פוטבּולל”. וכמובן, כל מנהג שהחזיקו בו יהודים מדקדקין בו הרבה יותר מאומות העולם, ומה גם אם זה בא מעשרת השבטים – בודאי כל ישראל חייבים במצוה זו.

ובאמת הפלא ופלא! איך הצלחנו ללמד בזמן קצר את התורה הגדולה הזאת! הן לא בירושה באה לנו, אבותינו הטובים לא היו “ספּורטסמן” כלל וכלל. המושל ביפו התפאר בנאומו היפה באבותיו ויעקב אבינו שנאבק פעם והיה לו “מעטש” בלילה יצא צולע ברגלו במחילה ואסרו עלינו את גיד הנשה עד היום הזה…

ומספרים כי אליעזר בן־יהודה הפסיד פעם אלפים פונט בגלל “הספּורט” הזה. בהיותו בלונדון השיג, כנראה, הבטחה מהלורד רוטשילד על הסכום הזה בעד המלון העברי וכשבקר אותו בביתו היה מונח עתון אנגלי על השלחן. תפש הלורד את הגליון והביט ראשונה, כמובן, אל עניני הספורט. פתאם פנה אל אורחו ושאל: “וואל”! איך אומרים ל“ספּורט” בעברית?“. ובן־יהודה שלא ידע לשקר ע”ח העברית, הודה שאין עדיין מלה כזו בלשוננו. מובן מאליו כי לא השיג את אלפים הפונטים…

ואולם אין זה מעניני. העיקר מה שחפצתי לומר לכם הוא כי כך דרכם של אחב"י מעולם: או הכל או לא כלום! ואצל בני ארץ ישראל רק “הכל”, לקיים מה שנאמר הכל כל יעקב…

שערו בנפשכם: יש לי ב“ה בנים ובנות קרוב לתריסר בלי עין־הרע וכל אחד ואחד מהם, אפילו בן־הזקונים שלי ב”גן“, עוסק בספּורט. ולעולם יחלק אדם את רכושו לשלשה: שליש מהם הם “מכבים”, שליש מהם הם “צופים” ויתרם סתם עוסקים ב”חכמת הרגל“. והאמינו לי כי לא נשארה אף שמשה אחת שלמה בחלונות השכונה שלנו מפני הכדורים שדרכם לקפץ בראש ודוקא אל הזכוכית. מי לי דקדוק ומה לי חומש? גיאוגרפיה ודברי־הימים, או כמו שאומרים בדאר־היום: דוריה וחשבונות, השליכו אחרי גוום בזמן האחרון. העיקר עתה, מבינים אתם, תורת כל התורות ותמצית כל החכמות – “פוטבּולל” וכיצד “מרביצין” את ה”גול" (כדור) אל השער… כשחוזר בני מבית־הספר ושואל אני אותו: “מה למדתם היום, בני?” – "לא כלום, עשינו היום התעמלות!…

ואחד הסופרים־העסקנים שלנו מר טשר, ספר לי כי בשבוע האחרון עבר בנס־ציונה ופגש ברחוב בילדה בת שלש ושאל אותה: “מה את עושה, ילדה?”

– “אני משחקת – ענתה הפעוטה בלשונה – ב”כדו־ייגל" (כדור רגל…).

כנראה, הגיע הזמן לשנות קצת את דברי הנביא: לא מפי אלא מ“רגלי” עוללים ויונקים יסדת עוז. ואגב, כדאי אולי לשנות גם את הפסוק השני: לא בחיל ולא ברוח כי אם ב“כח”…

משתדלים ליסד מכללה עברית בירושלם: טפשות, בטלנות. לו לעצתי שמעו, היו פותחים בכספו של כדורי לא מדרשה לישראל לחוד ו“מדרסה” לישמעאל לחוד תחת חסותו של ה“רבי” אחרי כל המחאות וה“ויצעקו” שלנו –אלא פשוט אקדמיה לידיעת משחקי־כדור, שנכנס אצלנו בזמן האחרון לכל “מאה־שערים”…

אגב, שמעתי ממקור גבוה ויש רגלים לדבר, כי ה“רבי” רמז לבעלי “הכח” לותר לבני דודנו בשעת ההתחרות עמם על שנים נגד שנים – לשווי המשקל, כנהוג.

* * *

בקצור, רואה אני בכם כי רוצים הנכם דוקא שאספר לכם קצת פרטים ע“א הפגישות של “הכח” אצל דיסקין, בבית־הכרם, בתיאטרון “ציון” ובכל המלונים – וביחוד על דיקנותם של ה”מכבים" ועל זריזותם של מורי־הדרך שלנו…

וקדם כל, רוצה אני לבאר לכם עפ“י דרך הטבע כיצד ומדוע נתאחר ה”כח" כ“כ עד שיצאו כל הכחות של הקהל הגדול וביחוד הקטן שלנו מרב המתנה במשך חצי יום כמו למשיח ממש. והחשבון פשוט מאד: נמנו וגמרו מראש כי ה”כח" יגיע אלינו לא קדם שלש שעות וחצי אחה“צ, ומחמת שה”מכבים" שלנו הם זריזין ומקדימין ע“ח אחרים הזמינו את הקהל ביפה שעה אחת וחצי קדם. ומכיון שאומרים שתים, פרושו בלשון ועד־העיר אחת וחצי והקהל עשה את שלו ויצא בצהרים… ומאידך גיסא, הרי גם ה”כח" הם מאחב“י ועשו את חשבונם, כנראה, להיפך, כאותו בעל־העגלה. אם אתה אומר שלש וחצי, מסתמא כונתך לארבע ז”א לחמש, ובאופן כזה “הרביצו” לקהל הירושלמי “חמש כנגד שתים”…

ואני לא חכיתי כלל להזמנה. לא הספקתי אפילו לאכל ארוחת הצהרים ולבשתי בחפזון רב את בגדי־הספורט שלי לכבוד היום וחבשתי לראשי את כבע ה“דרבי” כמנהג עשרת־השבטים והמסוה שלי על פני. עשיתי כמו החבריא הקטנה שלי: אחת, שתים, קדימה צעד! ויאללה – ישר אל מגרש דיסקין. אגב, שמעתי כי הרב דיסקין הביע את תודתו ב“קול ישראל” ל“מכבים” וביחוד לועד־העיר על הפרסום הגדול שעשו ל“אגודת ישראל” ע“י הפגישה אצל בנין דיסקין דוקא, כנראה בזכות הרבנית מבריסק זכרונה לברכה, אעפ”י שעדיין לא הודבקה שם אפילו מזוזה אחת לנשיקה…

כשהגעתי אל המקום כבר מצאתי את כל באי־הכח שלנו וביה“ס כי”ח, שיצאו כלם לקראת ה“כח”… העפלתי ההרה ונדחקתי בין הגדולים: בן־ישי עמד על־המשמר ושכנו הביט ב“אספקלריה” המאירה על דרך מוצא וביניהם עמד קוממיוּת הקול. שהראי שהתכונן כנראה לצאת בהתחרות עם “הכח” מטעם ועד־העיר וה“מכבים” – הקדמונים…

על־יד ראש הועד הלאומי הציץ פתאום מתוך הסלעים שלחן ירוק…לנאומים, ומאחורי הופיעו – רק לא לגלות לזוגתי, למען השם! – שתי מתגוששות מחלוצות־המזרח, שהביטו אל המערב, על דרך יפו וכחן יפה לנצח את כל בחורי ה“כח”… פתאום הסתער ההמון במחיאת כפים לקראת המכוניות השחורות שנראו מרחוק, ואולם בראותם כי הן מתנהלות בכבדות, רצו ה“מכבים” לקראתם ומצאו שם – עדר עזים…

ואחר העזים באו ה“תישים” של המכבים ובשרו לקהל, כי ה“כח” יצא מראשון בתור חבית מלאה אליקנט של הכרמל־המזרחי ונתגלגלו ישר לדילב. שם נטעו יער של עשרים ושמנה עצים, במספר כ"ח, ואי“ה בשובם פעם לא”י יזכו לראות שם בודאי את הדובים של יער הרצל… לאחר שעיף הקהל וכח אין לעמד, נתן צו לסגת אחור לבית־הכרם, ובשעה שעמד ראש ועד־העיר והכריז כי הגדולים ילכו לבית־הכרם והקטנים לבית הוריהם, הרימה ילדה אחת מתלמידות ביה"ס את שני אגרופיה בזעם למולו…

חפשתי על שער־הכבוד בבית־הכרם את הכתבת: “מהכח” אל “הפעל”, ולא מצאתי – כנראה, הרגישו זאת מראש… פתאם נשמע קול הרעם וברכתי בקול רם: “שכחם וגבורתם מלא עולם! וחבל מאד שמפני הגשם השוטף לא זכינו לשמוע את שירו של סילמן ואת נאומו של הפט. ואולם אין רע בלי טוב: מפני המים נתקררו המחות הנלהבים של המורים שהחזיקו את תלמידיהם הקטנים במשך ארבע שעות וכל הפגישה נפלה – המימה… ואולם אנחנו נפלנו אל תוך המים והרפש ורק הודות לשתי שכנותי הצעירות שהלכו משני עברי לא נכשלתי הלילה. ובהגיענו כלנו עם חשכה לפני בית־המשוגעים הופיעו המכוניות של ה”כח"… כשראו האורחים אנשים שיצאו לקראתם ביום חורף, כשכלם רטובים כחתולים שהוצאו מתוך המים ושקועים ראשם ורובם בתוך הרפש עד הטבור ממש, סבורים היו כי כל הקהל הקדוש הזה שייך מסתמא לבית־המשוגעים…

אגב, בעברי לפני מושב־הזקנים ראיתי שני ישישים שיצאו לקראת האורחים ומשוחחים על אדותם. שאל אחד מהם את חברו: מה זה “הכח”? וענה לו השני: שכל אחד ואחד מהם הוא “עלוי בפילקא” (כדור בפולנית). וחשבתי בשעת־מעשה: לפנים היו לנו עלויים בראשיהם ועכשיו ישנם "עלויים ברגליהם..

ובלכתי בדרך תחת הגשם הטוב עלו הרהורים בלבי: אליעזר ריגר שאל בצדק במאמרו ב“הארץ”, מה יעשו בני א“י לפגישת ביאליק ובלפור? ואני שואל: במה יפגשו את משיח צדקנו כשיבוא לירושלם. מובטחני שאם חלילה יהיה משיח “עם הארץ” בהלכות ספורט ולא ידע איך להרים את הדגל ול”הרביץ" את הכדור ישר אל השער, ואם לא ידע לתת “בוקסים” לכל מי שלא יציית לו כמו הילדה האמריקנית ב“מזרח ומערב”, לא יערכו לו ה“מכבים” שלנו כל פגישה, וזליג ויצמן לא ירשה בשום אופן לצאת לקראתו… ואם יתקדם כך ה“ספורט” אצלנו ויתפתח ה“פוטבול” בתוכנו כמו בזמן האחרון, חושב אני שעתידים לצאת פעם אצלנו ילדים עם כדורים קטנים עוד מבטן אמם…

ובדרך הליכתי נמשכתי לבית־העם ומצאתי שם מיקירי ירושלם שבאו לקבל ולהוביל את אורחיהם איש איש לביתו, כמנהג “בעלי־בתים” בלילי־שבתות, שהם מובילים “ארח לשבת” לביתם…

כשאך יצאתי משם, עברו שתי עגלות מלאות ברחוב ועגלון ערבי אחד שהצליף בשוטו בקול באויר קרא לשני: “אינשאַללאַה כל יום “כח” עאַנד אל־יהוד”…

* * *

אכלתי פת־ערבית בחטיפה, חטוף ואכל ורצתי אל התיאטרון “ציון” כדי לשמח בשמח ה“פוטבולל”. ואני ישבתי בקרן־זוית ע“י הפסנתר… והבטתי מבעד למסוה. על השורות הראשונות ראיתי את ה”בעצירק האחד־עשר" של וינה, את וינר’ל הקטנה עם הגרמנית שלהם והוינאות הנאות… ד“ר קרנר דבר מתוך הלב, וראש הועד הלאומי דבר מתוך הכפתור הקרוב אל הלב… לאחר ששמעתי את הנאומים העברים של קיש ופריזלנד, חשבתי כי לו היו פגישות רבות כאלה היו לומדים סו”ס עברית… חבל, שלא ישבתי שם למעלה כי אז הייתי עונה לאנגלי שאמר ל“כח” כי טוב להיות מנוצחים בירושלם מלהיות מנצחים בוינה, שטוב להיות מנצחים בירושלם מלהיות מנוצחים בוינה – והפרעות תוכלנה להוכיח!… ואולם בדיעבד, שמח אני שלא זכיתי להקפא על הבמה, ואומרים כי הנציב נהנה ב“טרויאטה” מן “הכור” (מקהלה) אך לא מהקור שיצא מהחור של הבמה וקבע את מושבו בתא הבינוני ותחתונים נעשו עליונים…

גם ה“מכבים” שלנו חפצו להראות את כחם הגדול ושאינם, חלילה, מקטלי־קניא בריצה וקפיצה ובתוך הקהל היתה – דיצה. לסוף הראו גם את גבורת ה“סוס” והקופצים עשו כל מיני “קונצים”, ממש כמו סיסרא בשעתו: כרע, שכב, נפל וכולי… ונפלא הדבר, הקהל שלנו אפילו שעל היציעות ישב בשקט ובד“א לפני ה”כח" יותר מאשר באופירה ומכש"כ בתיאטרון..

אין מה לדבר: טעות הבחור־הזעצצער נפלה כאן בארץ־ישראל – והחליפו את המח בכח…

* * *

ומחמת שאני ממהר אל ההתחרות של “הכח” שתהיה היום אחה“צ, הנני מקצר הפעם. עוד מעט נזכה כלנו לראות בעינינו את ה”בעיטה" הראשונה, לקיים מה שנאמר: וישמן ישראל ויבעט… לעשרת־השבטים ואפילו באלה שבאו במגדלים־הפורחים מבגדד… ואני תפלה לנותן ליעף כח, שיחזק את אחב"י ויגנו על כבוד ישראל כי למה יאמרו הגויים?…

אגב, הנני מכין את הסמוקינג החדש שלי לכבוד הנשף שיערך אי“ה במוצש”ק זו באולם ביה“ס למל ע”י צעירות ירושלם כדי לקיים מצות “כיצד מרקדין” עם גבורי ישראל וגאונו בעולם. כי למה נכחד? – הן בקורם זה הוא מאורע לא פחות חשוב מהבקור שהטררם של הרי פישל למשל. ולולא דמסתפינא הייתי אומר שקבוצת גבורים כאלה בא"י, היא מאורע לא פחות חשוב אפילו מ… עין־חרוד!

בקצור: אני אץ רץ– אחת, שתים: יחי ה“כח” בירושלם!

* * *

כן, עיקר שכחתי.

מאת אחד מתלמידי (תלמיד המחלקה הרביעית בגמנסיה) קבלתי את המכתב הזה:

“לכבוד מורנו ורבנו הרב ר' עזמות שליט”א.

אחר דרישת שלומו הטוב, אני מבקש מכ' שיודיעני בטובו, מכיון שהוא קרוב לעניני עתונים ומערכות. האם אין העורכים או חברי מערכת של עתון עברי צריכים לזכור לפעמים גם פסוק בתנ“ך – לפחות במדה שזוכר, למשל, הד”ר ויצמן, שאיננו עוד קרוב אל העברית, כמוהם? נאומו האחרון, (שהובא השבוע בתרגום זה: “ער וועט צוּזאַמענרופן די פאַרטריבינע פון ישראל און וועט צוזאַמענקלויכן די צואוואָרפינע פון יהודה פון אַלע פיער טיילן פון דער וועלט”.

ב“הארץ” גליון תתתקלד (מיום א שבוע זה) תרגמו: “ויקרא ה' את פזורי ארץ ישראל ונדחי יהודה יכנס מארבע רוחות העולם”

אבל כמדומה לי שצורת הפסוק במקורו (ישעיה, י"א) הוא כך: “ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ”.

ואני שואל: האַין חברי מערכת של עתון עברי שיש בהם גם שני משוררים, שעוד יש להם (או שצריך להיות להם) עסק עם “האותיות הקטנות” – האינם צריכים לזכור פסוק בתנ“ך? ואם לא זכרו, הלא היו צריכים לפתוח את ספר הקטן ולהעתיק משם את הפסוק כצורתו ולא כצורתו בז’רגון? או שמא… לא ידעוּ האדונים איפה לבקש?”

תלמידך הנאמן ש.–ל.

נו, מה אתם אומרים, רבותי, לחוצפת צעירינו בדור הזה?

עזמות

18.01.1924 דאר היום

ובכן, חסל סדור “הכח” כהלכתו ברגלים והחלה סדרה של כח לא כהלכתו בידים.

הייתי רוצה לדבר כלל על זה הענין וכבשתי את יצרי בכח לבלי לנגוע בשאלה זו עד עכשיו. אבל, מה לעשות והכל מתענינים בה, הכל מדברים ומשוחחים ומכת־לחי זו שנתנה בת“א עפה ע”י הסט"א לאמריקה ולכל קצוי ארץ. ולמרות רצוני מוכרח גם אני להתחיל בה.

והנה, אחד מתלמידי החשובים ספר לי היום כי נמצא בביתו של דיזנגוף בשעת המהומה של ה“כח” בת“א והיה שם גם אחד־העם. נתעוררה שאלה חשובה איזה רחוב יזכה להקרא על שם “הכח” וענה אחה”ע בניחותא, כדרכו: “ברחוב זה שבו גר שאול לוי, מחמת שיש שם כח”…

זה היה, כמובן, לחידודי ולפני המשפט – ואולם עכשיו, לאחר המשפט המפורסם רואה אני בפעל ממש כי שאול לוי זה הוא “סוחר” טוב ויודע לעשות “ביזניס” מכל דבר. והא ראיה: גם נתן מכת־לחי לראש־העיריה, שהוא רצוי לרב אחיו, וגם יצא בריוח מכל הענין הזה, בבחינת חוטא נשכר…צא וחשוב: לפני המשפט – כך אומרים בפרוש – התחנן לפני הרבנים מפני אימת הדין, שיקבלו מאתו קנס של חמש מאות לירות בשביל מוסדות של צדקה וגם קבל עליו – כך אומרים – לערך גלות מביתו במשך חמשה חדשים כמספר אצבעות היד, ולסוף – נפטר רק בחמשים פונט ונמצא שהרויח ריוח נקי מכל ה“עסק” הזה: ארבע מאות וחמשים פונט! והוא יושב לו בביתו כפריץ ומכין אולי עוד חמשים פונט מחמת שהמשפט הזה הוא מכת־לחי שניה ומצלצלת לא רק לראש־העיריה אלא לכל תל־אביב ובת“א שרים כלם: הכה שאול באלופים ושמואל ברבבות אחב”י..

א“א בקי כ”כ בעניני משפטים ואולם כששמעתי רבים מתאוננים על השופטים, שלא נהגו הפעם בכל חמר הדין כראוי, אמרתי: אשרינו שלא היו שם שופטים אנגלים משלהם, כי אז היו קונסים את ראש־העיריה דוקא שלא הושיט גם את לחיו השניה למכהו, כמצות ישו הנוצרי…

אל־חמדוללאה! יש לנו ב"ה שופטים “וואטַנים” [בני המקום־המגיה] היודעים להגן על כבוד מנהיגינו.

ואולם איך אומר הצרפתי? – Aquelque chosc malheur est bon אין טוב בלי רע: בזכותה של מכה זו שבאה בערב־הבחירות נבחר הפעם לעיריה בת"א פה אחד…

* * *

ואיידי דאתינן למסכתא זו של מכות, נימא בה מילתא:

מסתמא ידעתם ושמעתם, רבותי, את המעשה הנאה במנהל מחיפה שחלק בשבוע זה מנה אחת אפים על לחיו של אחד מתלמידיו בביה“ס הריאלי ו”השליך" אותו מן החדר. על יד התלמיד המוכה עמדה בשעת־מעשה תלמידה שאינה טפשה כלל ולחשה לו באזנו בטון של חברה: “יודע אתה שיש לך הרשות לתבע מהמנהל ק”כ פונט דמי־מכות? המנהל־היקר שחוש־השמיעה שלו לא נתקלקל עדיין מחמת שלא זכה, עד כה לתשובה מצלצלת, שמע את הערת התלמידה, נזף בה וגזר עליה חובת־גלות מבית־הספר ליום אחד.

כנראה, שהד“ר הנכבד החליט לפתח סניף מיוחד ל”הכח" כדי לפתח בביה“ס הריאלי שלו את מלאכת־היד, והוא בכבודו ובעצמו עושה תרגילים גם על המורים, כידוע, וגם על התלמידים לקיים מה שנאמר: בגדול החל ובקטן כלה, – ומלמדם פרק בחכמת־הזרוע ובתבנית־כפים ממש עפ”י השטה הפרוסית שלו. אומרים, כי התלמידים מתקדמים בזמן האחרון בספורט זה, ואי"ה בקרוב יראו גם לו אותות של קדמה בפעל ממש, כמו שנאמר: מכל מלמדי השכלתי…

אכן הכל תלוי במזל אפילו מכת־לחי.

שם ביפו נכשל אחד מבעלי־הבתים בהרמת־יד ונזדעזעה כל א“י ת”ק פרסה יעשו לו, למכה, פרסום גדול בכל האספות, המחאות והעתונים ושם בחיפה עומד מנהל גדול ועושה “פיטש־פאַטש” על ימין ועל שמאל ואין דובר דבר, ואין מזכירים אפילו את שמו.

זהו ממש עלבון לחנוך שלנו…

* * *

וגם אני מורכם ורבכם עשיתי ב“ה קדמה גדולה ולמדתי בשבוע זה את כל התורה של ה”פוטבאלל" על רגל אחת, וכדי לזכות את הרבים אספר לכם בקצרה, כמובן, את כל הנסים והנפלאות של “הכח”, עם כל ה“בעקים” וה“גולם” שלהם וביחוד את ההרפתקאות שעברו עליהם בירושלם ובחיפה.

ואולם קדם כל דבר, עלי לגלות לכם סוד כי לכבוד הספורט שלי שלמתי במחילה “דמי רבי” כדבעי ונשארתי לא עליכם בלא “טשאלענט” (חמין) ובלא פשטידא בכל יום־השבת של “הכח”. וכל כך למה? – מחמת שהפלונית שלי עזבה בע“ש את הכירים ואת הקדרות ורצה עוד לפני אל ה”מעטש" והכניסה לי “גול” בלי כדור לכבוד שבת.

בקצור, כשהגעתי אל מגרש היונים מצאתי שם את כל ירושלם ומרב דוחקא נתגנבתי בין חוטי־הברזל שהקיפו את המגרש, קראתי את בגדי ומכנסי מהעוקצים ותרתי לי בסכנת־נפשות ממש פנה קטנה בין “הרבי” ובין המושל. לא עברו רגעים מועטים וה“כח” עשה “גול”, כלומר הכניס את הכדור לשער האנגלים. והנה אחד מבני עשרת־השבטים שישב על ידי קרא בזעם בלשונו:

I will be six months in the Hospital כלומר שישכב ששה חדשים בבית־החולים מרב צער. ובשעת־מעשה חשבתי, למה אחד? – מי יתן וירבו ה“גולים” של “הכח”, כי הלא בתי־חולים ישנם ב“ה הרבה בירושלם… אחרי “הגול” השני התפרצה פתאום ילדה קטנה כבת שלש בבכי גדול מחמת שאמה – אחת משכנותי שם – שפכה את כל חמתה בילדה והכתה בה מכות־רצח בכח מרב כעס. וכשהגיע ה”גול"

השלישי אמרתי ל“רבי” בלחש: אל תקרא “גול” (goal) אלא “גאל” ישראל…

ראיתי מעשה ונזכרתי הלכה: זכורני, כך הוינא מליא, למדתי בחדר עם הרבי את הפסוק: יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו עם פירש"י עד שפיכת־דמים, ולא יכלתי להבין בשום אפן כיצד אפשר לשחק עד שפיכת דמים – עד שלא ראיתי את המשחקים האנגלים שהרימו אגרוף (בוקסים בלע"ז) וגם אקדוחים בחיפה ועד שלא שמעתי באזני: “בל..ז’שיוס” ועוד מחמאות כאלה ואחרון אחרון חביב – עד שלא ראיתי אשה אחת יהודיה שהשליכו בני עשרת־השבטים מעל גדר גבוהה ונפצעה רק בערפה וברגלה…

ומכלל כעס באו האנגלים לכלל טעות. כשנפל השוער כדי לתפס את הכדור טעו וחשבו אותו לכדור. ובעטו בו ברגליהם על ימין ועל שמאל… אחר המעשה נגשו בעלי־הכח אל “הרבי” כדי לקבל את ברכתו. על ידו עמד ה“סיטרא”־אחרא ופניו חורים, אזל סומקא ואתא חיורא, וחייך בבחינת “ויחד יתרו”…

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ואם תרצו, שאמר לכם את האמת, חביבי, איני מתלהב כל־כך מהנצחון הזה של “הכח – לא חלילה מפני שאיני מתפעל מהמשחק האומנותי שלהם שהיה בו באמת משום קדוש שם ישראל ברבים, אלא פשוט מפני שראיתי כי אצל האנגלים – הפוליטיקה וה”פוטבולל" הולכים שלובי־זרוע והשערוריות בחיפה תוכלנה להוכיח!… וכשראיתי את הסוסים האנגלים שנכנסו בין אחב“י בשעה שנתפרצו בהתלהבות אל בעלי־הכח כדי לשאתם על כפים מרב שמחה, עלו בלבי הרהורים רעים ושאלתי: כי כח רגליהם למה? לא רק לא הרבו שלום ב”גוליהם“, אלא במדה ידועה גרמו על ידיהם להרבות שנאה בין בני־דודנו. נוסף על השנאה הכבושה, שיש בינינו מחמת השגת־גבולים, נתוספה עוד סבה אחת לשנאה” קנאת רגלים, וקנאת רגלים לא תרבה חכמה, כידוע, כי הלא ראינו בעינינו: בני עשרת־השבטים, חוץ ממה שהם בעלי־אגרופים ובעלי־זרוע, הם גם בעלי־גאוה משונים ורודפים אחרי הכבוד ומעט להם “כתר־מלכות” הם מתאוים גם לכתר־שם־טוב. והם אומרים להשיג את הכתר הזה ב“בוקס”, בהכשלת־רגלים, בכח האגרוף בתקיפה ובבעיטה.

כשהגעתי מתוך הרהורי אלה העירה, נתקלתי בקבוצה מבני־דודנו ואחד מהם אמר בזעף לחבריו שבאו לקראתו: ה“אינגליז” אכלו היום “חזוק כביר מן הצהיוניה”…

* * *

ובכלל נתחלפו ה“יוצרות” אצל בני־דודנו בזמן האחרון:

מקדם רצינו אנחנו בהצהרת בלפור והערבים לא רצו בשום אופן ור' משה קזימא נתעקש ממש כגוי לפגירה, ועכשיו הם רוצים ואנו לא רוצים, מחמת שהם כוונתם לא אל ה“הגדה” אלא אל ה“כדורים” (קניידליך בלע"ז) שקורין להם “פדרציה” בלע"ז כלומר: מורשון לאמי שלהם… אמנם, הועד־הפועל שלהם נעשה לבעל־תשובה ואולם אין אמונה בגוי, ונאמר להם כמו שאמרו אבותינו לפנים לגשם הערבי ולחבריו הסנבלטים: “לא לנו ולכם לבנות את ביתנו הלאומי!”…

והוא אשר אמרתי: מה שיעשה “הזמן” לא יעשה השכל…

היום נסע ה“רבי” לעבר־הירדן לקראת הזקן ממכה, וכפי הנראה שבני־דתו יאמרו לו: זה חליפתי וגם זה “התרנגול” הלך לשם. ואי“ה יעביר ה”רבי" שלנו ממשלת “זדים” מן הארץ ויתקיים הפסוק: כי לא לעולם “חוסן” ישועות….

עזמות

1.2.1924 דאר היום

את חטאי אני מזכיר – ההרגל לכתב במעט קלות־ראש ומעט ליצנות (ולפעמים גם הרבה!) כבר היה לי לטבע שני וה"פונטין־פן שלי לא יוכל לכתב כבר באפן אחר.

כמה פעמים נסיתי לעזב את מקומי בפנתי הנדחת ולעקר את דירתי זו החביבה עלי בנפשי וחפצתי לטפס ולעלות אל העורכים שלנו וביחוד אל הסופרים הגדולים, ה“רציניים”, שבמדור־העליון, כמו למשל ד. צ וינשטיין, איקס־מיקס־דריקס. ודוקא באותיות לועזיות: X. Y. Z., או לכל הפחות בין סופרי ה“מכתבים למערכת” שם בעמוד האחרון עם השם לעילא ולעילא דוקא בר' בנימין שלנו – למען אדבר עמהם, עפ“י דרכם בכבד־ראש וּבדחילו ורחימו, כדבעי לאיש יהודי וסופר כשר. ואולם, כנראה נגזר עלי מן השמים לשבת במדור־התחתון שלי ולהכין מטעמים לתלמידי האהובים בכל עש”ק, כאשר אהבו, לבדח קצת את דעתם בעתים קשות הללו ולהפיג את צערם מתוך שחוק, מחמת שלדעתי ואולי גם לדעתכם אפשר להגיד דברם הכי־רציניים דוקא מתוך הלצה ואיך אומר שם הפילוסוף שלנו? – אין לך דבר העומד בפני הלצון…

וגם את חטאי השני והגדול עלי להזכיר – עברתי בשתיקה גמורה בשעורי הקודם ע“א ענין חשוב ורב־ערך העומד ברומו של עולמנו, כלומר על האדמורי”ם והצדיקים, נכדי הקדושים, שבאו לשכן כבוד בעיה“ק, וכל זאת – מחמת שהייתי טרוד. לא עליכם, בשבוע האחרון עם המשלחת היהודית לעמאן וביחוד מפני שהייתי סרסור לדבר־מצוה ועסקתי ברדיפת־שלום בין הני תרי־צדדין, לקיים מה שנאמר: “בקש שלום ורדפהו” ופירש”י – בקש לעשות עמו שלום כדי שתוכל לרדוף אותו אח“כ… ידעתי כי כבד עווני מנשוא ושתיקתי זו אינה יפה כלל, וע”כ אשתדל לגלות לכם רק טפח מהאספה שהיתה בשבוע זה בבית האדמו"ר מבנדין, כידוע לכם, בדלתים סגורות בדבר הקובלנות והטענות, כלומר הרכילות והלשון הרע שבין שני הצדדים…

ובכן, ויהי ערב ויהי בקר יום שלישי. לבשתי את האיצטלא־דרבנן שלי וחבשתי על פני את המסוה עם הפאות הארוכות והמסולסלות, גם תקעתי את המטפחת האדומה לתוך כיסי העמוק והכינותי את שתי רגלי ישר אל האדמו“ר. בדרך הליכתי נזדמנה לי אמנם עגלה יהודית עם פנס קטן מאחוריה, לפי הגזרה החדשה, כדי לקיים מה שנאמר: ו”ליהודים היתה אורה בכל מושבותם“, כלומר: ב”מושב" שלהם במחילה… ואולם לא נסעתי, לא חלילה מפני שהוא יהודי, אלא פשוט מחמת חשש של שעטנז ממש כמו ה“חפץ חיים” שלנו בחו“ל; גם מכונית ערבית לא נזדמנה לי הפעם, כמו למשל למשלחת היהודית שלנו לעמאן או כמו למטרוניתא זו מביה”ס האויליני, שנסעה לחברתה ביריחו עם תלמידותיה דוקא עם מנין שלם של “שופרים” ערביים ואוטומובילים חבוביים – בקצור, הלכתי ברגל מפני כבודם של הובנים וב"ה קבלתי שכר־הליכה לאלתר ובעולם־הזה…

כשנגשתי אל השער מצאתי את השמש. קראתי לפניו בלחש את ה“אמרה”: ג' פעמים כ“תרנגול” בערבית – והבין מיד כי זהו אחד מאנ“ש והכניסני בכבוד גדול לפני ולפנים. ואולם אני תרתי לי פנה חבויה מאחורי הרבי מגור ובשעת־מעשה חבשתי היטב את המסוה על פני לבל תכירני חלילה הסיטרא־אחרא… ובאמצע ישבו על מדין שלשת האדמורי”ם, מימינם שלשה רבנים מבי"ד של “התרנגול” ושני “קו־קיים” משמאלם. פתח אחד הזוננפלדים בלשון הכתוב ואמר:

על שלשה פשעי קוק ועל ארבעה לא אשיבנו:

על שנתן את ידו לשלום לגב' אוסישקין (הרפ"צ פרנק נסה אמנם להסביר כי זה היה דרך כפפות עבות של “בוקס”, אבל ללא הועיל…)

והשנית, הן ידוע לכל כי שרים אצלו את “התקוה ב”שלש סעודות“, ממש כמו אצל הציוניסטין ימ”ש והוא מרקד לפניהם. (כאן הצהיר המליץ־יושר שלו שמעולם לא אכל “שלש־סעודות” אצל הרב…)

והשלישית: וזהו סוד גלוי שהוא רקד עם החלוצות בגליל – כן!… (כאן נסתתמו טענותיו של אותו רב).

ואחרון אחרון חביב – מעשה רב אמתי: בבקרו את הגליל עם משלחת הרבנים הלך להשתטח על קברו של טרומפלדור וחלל את כהונתו, כמסופר בפרוש ב“העולם”, ולא זאת אלא כששאלו אותו על זה ענה כי קברי צדיקים אינם מטמאין… (בשעת־מעשה הכניס הרבי את התנוך לתוך אזנו..)

ושורת “ועל חטא” זו כתובה שחור על גבי לבן בצורת קובלנא חתומה, ומונחה לפני האדמו"ר ויהודים כשרים נשבעו שבועה־דאוריתא על זה!

אנכי הנני יהודי פשוט, אינני רב בישראל ולא אפוטרופוס לאוריתא. אבל בראותי את כל מהלך המשפט כמו ב“חלם” ובשמעי שם את כל הדלטוריא והקטגוריא שבין תלמידי־חכמים, זכרתי את דברי היינה בוכוחים בין הרב והכמר להבדיל: “שניהם מסר…” ואגב עלה על זכרוני גם הנוטריקון של בעל־הטורים בסדרה של שבת זו על המלים: “ואלה המשפטים” וביחוד על המלה: “אשר”, נוטריקון – אם שניהם רוצים. שניהם, כלומר שני הרבנים ר' קוק ור' חיים. בודאי רוצים בשלום אלא שהפמליא של־מטה, אלה ה“מרקדים” סביבם, מעכבין, כל “האורגים” והרוקמים למיניהם מהאי גיסא וה“תרנגולים” וכל יתר העופות מאידך גיסא וה' ירחם!

ובכל זאת, יש תקוה כי השלום לא יהיה…

* * *

מאשימים אותי, שמלגלג אני תמיד על כל מחשבה טובה ומתאמץ להקטין את ערכה עוד קודם שהיא יוצאת מן הכח אל הפועל. ומסתמא יאמרו גם הפעם בנוגע לרבנים שלנו.

אבל בבקשה מכם, חביבי התלמידים, האמינו לי כי לא התולים עמדי הפעם והמעשה דלקמן יוכיח:

אחד מתלמידי החשובים שעדותו נאמנה מאד, ספר לי מעשה שהיה בכפר־גלעדי בשעה שהמשלחת של הרבנים שנסעה בזמן האחרון בכל קבוצות הגליל כדי להכשיר את הישוב, כידוע. כשהגיעה החבריא לכפר־גלעדי נפלו החלוצים על המצאה ובחרו מתוכם פה־אחד בא־כח שישא ויתן עם הרבנים בכל עניני־הכשרות. ובמי – כסבורים אתם – בחרו? ברבי פרנץ, גוי הולנדי שנשבה בין העכו"ם בכפר־גלעדי, אחד מבני יפת המתגלגל באהלי שם, יודע לדבר עברית לא כגוי ולעבד כשני גויים ובעתותיו הפנויות הוא יושב ושומר על קברו הקדוש – כך הוא אומר – של מיכאל הלפרין…

פתח הרב ואמר: “היש כאן מקוה?”

– “כאן לא מקוה – ענה פרנץ בעברית טהורה – כאן כפר־גלעדי”…

– “כונתי לא למקוה־ישראל אלא למקוה כשרה של ישראל לטבילה” – תקן הרב.

– “אה,להתרחץ? מדוע לא? – טען הגוי – בבקשה! אם רק תשלמו את ההוצאות”…

והרבנים הביטו זא"ז בהשתוממות.

– “ושוחט יש לכם”? – שאל הרב החדש מיפו.

– שוחט אינו בכפר־גלעדי, – ענה ההולנדי– הוא בחיפה כמדומני עם הגברת שוחט…

– “כונתנו – חטף הרב הראשי שלנו, לשוחט תרנגולות ובשר כשר” ובשעת־מעשה העביר בזרת הימנית על אצבעו השמאלית לאות של שחיטה.

– אה, שוחט?… בבקשה, אם הרבנים חפצים, אדרבה יקמץ לי עבודה.

נתפעל הרב קוק וקרא בהתלהבות:

“עבד אני לעם קדושים! חלוצינו לא רק גבורים הם בכח אלא גם ביראת־שמים”!. והרב משה חרל"פ שפשף את שתי ידיו מתוך שביעת־רצון ואמר לחבריו: “רואים אתם? אי־אפשר לערך נשמה יהודית… צריך רק להלהיב בהם את הזיק היהודי”…

והחבריא עומדת מרחוק צעירים וצעירות, ומתחנקים מתוך צחוק.

וכשחזרו הרבנים ממסעם בארץ ספרו כי הרשם הכי־טוב שעשה עליהם היה ב–כפר־גלעדי!…

* * *

מתלא בפי הבריות: “כל שיחה סופה מיתה” ומכיון שדברנו קדם על הסדרה של “משפטים” נזכרתי גם בענין הרציחות של השבוע הזה.

וראשית כל דבר צריך אני להביע בשמי ובשם כל תלמידי דבכל אתר ואתר את גדל צערנו על האסון שקרה לשנים מבני עשרת־השבטים, שהלכו לעולמם באמצע הדרך ע"י שני שודדים מבני־דודנו. ביחוד גדל צערי מאד שלא קרה המעשה אצל כפר משלהם, כמו שקרה לאוסטרלים אצל סרפנד־אל־חרב, ועשו שם “חרב” [מלחמה־המגיה] שני וברכו עליו “בורא מאורי האש” כידוע.

ואולם, אין רע בלי טוב. בדיעבד, נעשה שמח בעירנו ומאחר־המעשה התחילו סובבים ה“כלי־זמר” ברחובותינו ובכל הדרכים ומבקשים לעשות “בום־בום” והשמירה מעולה בכל הדרך ליפו. חסרה שמירה כזו גם בדרך שכם וחברון…

מסתמא קראתם, תלמידי החביבים, את כל פרטי הענין בעתונים. ואולם, כפי הנראה, טעו שני השודדים המסכנים כי כונתם היתה לא דוקא המזומנים ולא ה“קמביאל” מיפו שנמצא בשעת־מעשה בשער העמק ופחד שמא יכניסו לו “גול” בתוך השער… אלא שטעות גוי וביחוד שני גויים מותר!

ואגב מהרהר אני בלבי ואומר: אלמלי היו שני ה“משולחים” דנן מאחב“י, למשל, לא היו מחפשים כ”כ אחרי השודדים ופשיטא שלא היו מוצאים אותם, כנהוג. אלא שמכיון שבהם תליא מילתא, יצאו פקודות מכל צד לרדף אחריהם ולהביא את ה“צפרים” חיים או מתים וכמעט שהדביקום השוטרים אלא שאיתרע מזלם ופתאום אזלו הכדורים, ועד שהביאו “צדה לדרך” במכונית מיוחדה בלילה – “והילד איננו” ובמקום הבורחים הובילו אחרים “חשודים”, כמחותנים מצד החתן בכבלי־ברזל והביאו אותם אחר כבוד ישר אל ה“חד־גדיא”. ובינתים, צריך להודות על האמת: הודות לחריצותם של שוטרינו, נתפשו תומ"י שנים – שני הנרצחים….

ומה אגיד לכם רבותי? – בינתים קיימו בני עשרת־השבטים את הפסוק: “לעשות נקמה בגויים”, כדבעי למיהוי. עמדו החיילים שלהם לפני הקסרקטין וכבדו את כל עוברי־דרך מבני־דודנו הקטנים עם הגדולים בקריאות “הידד!” בלשונם ועפ“י דרכם; ומחמת שאין עכשיו עונת הפרחים, כידוע, השליכו החיילים מכל הבא בידם על ראשי ידידיהם ואנשי־בריתם, מהגוארדיה של ר' משה קזימא, קליפות תפ”ז, קופסאות ריקות של סרדינים וקליפות ביצים (כנראה, מאלה שנשארו מר' יעקב מאיר בעמאן) ואפילו פחים ריקים…

בעיני ראיתי שיך זקן רוכב על סוס. שפגשוהו החיילים מול ה“סולל” בכבוד גדול, אחד מהם אחז ברסן הסוס והשני הכה בו מאחור ובטעות הצליף על הזקן אחת למעלה ושבע למטה, וקראו לפניו בקול, כהמן בשעתו: “ככה יעשה לבלאדי עראב!”, והוא, כלומר הזקן, שמח ואמר אלי: שמע, יאַ חוואַגאַה, מה אומרים האנגלים: בלאַד־איל עראַב!" (הארץ היא לערבים!…)

ומרב שמחה נתפרץ הסוס והפיל את רוכבו לקריאת “הידד!” של החיילים.

ואני אמרתי בשעת מעשה: הם ביניהם, אש ביניהם, שטן ביניהם ושלום על ישראל!…

* * *

אין מה לדבר, פעולות הממשלה החדשה של הפועלים בלונדון נכרות כבר בירושלם, והא ראיה: בשבוע האחרון עלה מחיר הפתקאות של “המשביר” בכמה נקודות…

ואגב, ששון ושמחה במחנה. הפועלים ובחוגים הגבוהים שלהם מתלחשים בסוד כי החבר רמסס מקדונלד שלח מכתב לידידו בן־צבי, רמסס השני, והודיע לו בסוד כי מחמשים מליון הפונטים שיקצבו בממשלה לטובת מחוסרי־העבודה ישלחו לא"י מליון פונט אך ורק בשביל פועלים מאורגנים…

ואולם, חושש אני כי בינתים יזדרז המושל שלנו לפני עזבו אותנו לארגן את הפועלים מבני־דודנו כדי שישיגו חלקם בערך יחסי, כלומר את כל הכסף וענין כדורי ובתי־הספר שלנו – יוכיח!…

עז מות

08.02.1924 דאר היום

מספרים כי מחבר בא לרבי אבּלי פּוסליבר, הרב הוילנאי, לבקש הסכמה לפרושו על ספר משלי, עיין רבי אבּלי בפירוש בקצת מקומות ואמר למחבר:

– פרושים על תנ"ך יש לנו די, ברוך השם, מהישנים וגם לא רעים כלל, ולפיכך איני נוהג לתת הסכמות על פירושים חדשים.

תמה המחבר:

– רבי, הרי רק אשתקד באתי לפני כבוד תורתו ונתן לי אז הסכמה לפרושי החדש על איוב?

– איוב? – אמר רבי אבּלי – זהו ענין אחר לגמרי… איוב, מבין אתה, היה מלומד כ"כ בצרות וחשבתי שאין בכך כלום אם תוסף לו עוד צרה אחת

במעשה הזה נזכרתי אמש, כשקראתי בעתונים ע“א הפרוש החדש שרוצים לתת עכשיו בעמאן להצהרת בלפור, עפ”י נוסח ישמעאל דוקא עם “מצודת־דוד” ו“בעל־הטורים” שלנו למעלה על ההר ולקבל עליו הסכמה מ"הרבי´ ומהמשלחת שלנו שם…

ואמרתי בשעת מעשה: הכרזת בלפור היא כ“כ מלומדת בצרות ומנוסה בכל מיני פרושים שחברו עליה עד כה בלונדון ובא”י, עד שפרוש מכה זה שבעמאן וכל מיני “מכות” שבעולם שיוסיפו לה מעכשיו, אינם יכולים להזיק לה יותר, למשל, מהפירוש הידוע של “הרבי” בכבודו ובעצמו מיום 3 ביוני…

ולפיכך, כשנתפרץ אלי בשבוע זה גדוד שלם מתלמידי הרואים־בעבים ובעלי השפופרת המפוחמת, הקיפו אותי כתנורו של עכנאי והתחילו צועקים::גוואָלד!" ר' עזמות, שם בעמאן “מוכרים” אותנו ממש בנזיד עדשים, ונותנים את הבכורה לישמעאל בעבור סרט אחד על החזה ומזון סעודה אחת, ואתה מורנו ורבנו שכל רז לא אניס לך, אתה שותק להם לחברי המשלחת שלנו ואינך מכבד אותם כדבעי למיהוי וכראוי להם? מה? ה“פרא־אדם” הזה יהיה עלינו ל“מאכער”? ר' משה’לי קזימא ומוסטפא ואחמד ישבו להם על פתחו של גן־עדן ולהט החרב מתהפכת בידם והם, הם הבריות היפות הללו יחליטו אם לפתח את השער ליענקל’י שלנו הבא עיף ויגע מעמל הדרך לביתו הלאומי, וכשידפק ישראל’יק על דלת אמו מבחוץ, יענה לו ישמעאל בקולו הגס מבפנים: “מוש לאַזים! היידא, סיקטיר!” ואיה הועד הלאומי שלנו? ומה עושים שם במלון־יוז? וביחוד מדוע קהל שותק? – בקצור, נתתי להם לצעק מכל לבם, ולאחר שגמרו הושבתי אותם סביבי בחצי גרן עגולה ופתחתי להם במשל, כדרכי:

הלא ידעתם תלמידי היקרים, – כך אמרתי להם בניחותא – את המעשה באותו אפיקורוס שעמד לו בשבת־קדש ותקן את הגדר ברחוב בשעת צאת הקהל מבית התפלה. וכשהתנפלו עליו היהודים בצעקות על חלול־שבת בפרהסיא, ענה להם:

– שאַ, שאַ! אל תצעקו ככה! שאלתי את הרב…

– נו? ומה אמר לך הרב? – שאלו היהודים.

– הרב אמר כי אסור – ענה העבריין בפשטות – אלא שאני נשמע לו כמו לחתול…

כלפי מאי ספרתי להם כל זאת? – כלפי זה שהמשלחת שלנו הלכה מתחלה אל חבר הלאומים שלנו ושאלה, ואמרו להם בפרוש כי אסור, אלא שהם נסעו בכל־זאת מחמת… שאיך שרים החסידים שלנו? “הרבי צוה להיות שמחים” ולנסע… ולא עוד אלא שבעוונותינו הרבים אצלנו הרבנים נשמעים לאפיקורסים ר“ל והרב המאיר שלנו בא בטענה עצומה כי כל הבטריקים נסעו לשם וקבלו תארי־כבוד שכר טרחתם, ולמה איפוא תקופח זכותו של הבטריק שלנו? ומה לא עושים אצלנו בשביל מעט כבוד ומכש”כ רבנים וחכמים בישראל? – טלטל הזקן את עצמו לעבר־הירדן והתענה שם – המסכן – על ביצים שלוקות, זנבות־מליחים ושאר־ירקות, ואליבא ריקנא כמעט שר בנעימה כדרכו, “הנותן־תשועה” למלכים וממשלת “זידים לנסיכים־אמירים… ובשכר זה תלו על מצנפתו באחוריו סרט קטן של “תחית ישמעאל”, מחמת שאיצטלתו הארוכה לא הספיקה עוד לכל ה”הנישאנים" המתבדרים על חזהו – בסלוניקי, איזמיר, סטמבול ופדן־ארם. כפי הנראה, החליט לקנות לו מעיל חדש כדי לתלות עליו את יתר המדליות… וראש הועד הלאומי, חג' דאהוד שלנו, זכה לכסא חדש על שלחן המלך, על יד “התרנגול” ממש ומרב חדוה דבר ערבית “נאחאווי” [ערבית ספרותית־המגיה] ואגב לקח עמו את בן־זקוניו כדי לחנכו במצוות…

* * *

אכן נשתנו הזמנים: לפנים הלך מוחמד אל ההר ועכשיו נתחלפו היוצרות וההר הולך אל נכדו של הנביא פעמים ושלש ואוכל עמו “טשאלענט” בעמאן וגם “רוז ולחמה” בעשר אצבעותיו, מנהג־ישמעאל, לקיים דברי חז“ל: גדולה לגימה המקרבת את הלבבות… ואולם הכל יודעים כי כונתו של “הרבי” לא אל ה”קניידליך" ואף לא אל שיחות־חולין של ה“תלמיד חכם” הזקן ופתפותי־ביצים שלו בשעת הסעודה, אלא דוקא אל ההגדה שלאחר “שלחן ערוך”… ויש אומרים כי הסבוב שעשתה המשלחת בחזירתה מעמאן לא“י דרך אד־עי הוא רמז ל”אדרעי" (בלעז: מרמה) שעשו עם שנינו בעמאן, וקלקול־הדרכים שמעבר־ירדן מזרחה הוא סימן לקלקול הגדול שנעשה עכשיו על דרכנו פה בא"י…

כפי שמודיעים תסע בקרוב המשלחת שלנו אל שונה כדי להמשיך את המו"מ עם המלך, ויש לחשש שמא יצא הפעם דבר “משונה” (שמא גרים… בני־דודנו בעמאן אומרים קיש (בלע"ז) לא רק לבא־כחנו אלא לכל ישראל…

* * *

אין אני חכם דיפלומט גדול ולאו כל אדם זוכה שיהיה לו ראש של מיניסטר, ואולם לפי עניות דעתי יוצא כי מכל הענין של עמן יצא עשן – וראיונו האחרון של קיש עם המלך יוכיח!

קיש שאל את ה. מ. ע“א התפטרותו של בא־כחו ד”ר איל־נאג’י בלונדון וענה לו המלך:

– זהו תוכי בצורת־אדם.

– ור' משה קזימא? שאל הקולוניל.

– האַדאַ גאַשים!" (זהו תמים) – ענה ה. מ.

– ומאמר "המוסגר לכם מהו?

– וואַלאַה ג’אַהיל!" (שובב באמת!)

ענה הזקן מחג’אז בטון של “כעס”..

– נו, וכל המפגינים שלהם והשערוריה שעשו בעמאן? – נסה הקולוניל לשאל.

– “וולאַד, יאַ חאַוואַג’אָה!” (ילדים אדוני) – ענה הזקן בתמימות.

– ומה דעת ה.מ. על היהודים? – שאל סוף־סוף בא־כחנו.

– “איל־יאהוד מאפיש מיתלום!” (אין כעם היהודים!) – קרא הישיש בהתפעלות – יש ל“יאהוד מאָסאָרי כתיר” (ממון רב), ובשעת־מעשה זרק מבט לתוך כיסו של אורחו…

* * *

ולו הייתי אני חבר למשלחת שלנו בעבר־לירדן ולו קשקש לי ה“למך” הזקן בתשובתו כי “כלנו אחים באנושיות” וביחוד על “א”י שהיא חלק מהמדינות של בני דודנו" – הייתי פותח את החומש’ל שלנו ומראה לו באצבע ממש את התאר היפה שהכתיר אותו עוד זקננו לפני כמה אלפים שנה שנשאר לו בירושה עד היום הזה, ובכלל איני מבין מה ענין “אנושיות” כאן? והשניה, הייתי מראה לו בפירוש, כי אברהם־אבינו הוריש בצואתו את א“י ליצחק ולבניו אחריו ולבני־קטורה נתן במתנה את כל מדבר־ערב. ובמה שנוגע לכל מזמותיהם של בני־דודנו נגד ישראל שם מעבר־לירדן, עלי להזכיר כי ישמעאל כבר זמם בהיותו עוד בן שלש־עשרה שנה, מזמות נגד אחיו הצעיר יצחק’יל, אלא שהקב”ה הקדים והודיע לשרה אמנו והיא שלחה תומ“י את הבחור ה”צדיק" מעל פניה. וכך דרכה של תורתנו הקדושה שכל דבריה אמת וצדק וסופם להתקיים: בנות־חוה מגרשות תמיד את בני־אדם מגן־העדן: קין הורג תמיד את הבל אחיו; בני־לבן טוענים עד היום הזה, שיעקב גזל את ירושת אביהם וכן הלאה, ומסתמא ישאר גם ענין ישמעאל ויצחק לדורות ואם יעשו בני־דודנו “קונצין” הרבה, יטול במחילה את נאד המים וילך לו אל המדבר ועליכום־אַסאָלאַם!"…

* * *

ומשנכנס אדר מרבין בשמחה. בר“ח אדר זה פתחתי את “הספר” – מין לוח שנתי תרפ”ד, שנדפס ע“י האחים רוהאלד בירושלם עיה”ק וחפשתי שם לראות אימתי יחול להיות פוּרים בשביל ענין ה“דרבן” [מוסף היתולי לפורים בהפקת כותב שורות אלה־המגיה] שיופיע אי“ה בדרבנותיו לכל קרבנותיו, והנה מצאתי כי חג הפורים יהיה ביום שלישי ושושן־פורים, כמובן, ביום רביעי – י”ד וט“ו אדר א'. וליתר בטחון הבטתי הלאה וראיתי לשמחתי כי יש בשנה זו עוד פעם פורים, ביום החמשי וביום הששי, י”ד וט“ו אדר ב' – פורים־אריכתא… ותיתי להם להאחים רוהאלד שחסו קצת על אחב”י ולא הכניסו גם את “תענית אסתר” שתי פעמים…

ועוד הפתעה אחת לכבוד פורים: הפרופסור סלושץ גלה בשבוע זה בחפירותיו את טבעתה של אסתר המלכה ביד־אבשלום… ואולם אחדים מחוקרי־קדמוניות בעירנו משערים עפ"י הסמנים שבחומש כי זוהי דוקא החותמת של תמר…

ובשעה שבקרתי את החפירות של סלושץ וראיתי את כל הבנינים המפוארים המתגלים מתחת ל“יד־אבשלום”, נזכרתי באותו המעשה הנפלא שהיו מספרים על אדות יוהנס מילר, אותו הפיזיולוג והאנטום (המנתח) הגדול, שהיה מפורסם כל־כך בדורו, והיה דרך־אגב גם קתולי אדוק ומאמין גדול, כשחפרו מן האדמה את עצמותיו של אחד מקדושי הנוצרים, וכל העם מקצה החל לעלות ברגל אל אותו הקבר להשתחוות אל העצמות הקדושות, היה בין המאמינים העולים ברגל גם יוהנס מילר. מכיון שהגיע אל המקום הקדוש וראה את אשר לפניו ובחן את אשר ראה, קם ואמר: בתור אנטום ומנתח מוכרח אני להעיד, כי העצמות האלה הן עצמותיו של פגר סוס, ואולם בתור מאמין אין לי אלא לכרע על ברכי ולנשק את העפר הקדוש הזה. גם אני, כשעמדו רגלי בתך האולמים התחתונים של “יד־אבשלום” וראיתי את הטבעת הנפלאה חשבתי בלבי רגע, כי לו הייתי אני במקום הפרופסור החוקר –למה אכחד? – הייתי מגלה מכבר לרגלי הר־ציון או אפילו בחמי־טבריה את קברו של איזה זרובבל או נחמיה או אפילו של משה רבנו עה“ש עם כל עצמותיו ואוצרותיו עפ”י כל הכתבות וחוקי הארכיאולוגיה – ממש כמו שגלו הם את תות־ענך־אמון במצרים ואת נבי־מוסה שלנו – והייתם רואים איך כל אחב“י היו באים ירושלימה והיתה פרנסה מצויה ב”ה למלונים, למכוניות אפילו יהודיות. ומובטחני שאז היה גם הנדיב החביב שלנו מטריח את עצמו לנסע לא ללוקסור אלא דוקא לירושלם, למרות חולשתו הגדולה, ואפילו פקידו ומלוו הנאמן ר' פרנק לא היה מתנגד לכך…

ומכיון שאנו מדברים בחפירות אגלה לכם בסוד גמור – אבל כמו שאומרים אצלם:“קונפידינשיאל” – כי מר תשבי גלה מעינות נפט היוצאים בקדושה ובטהרה ישר ממערת־המכפלה בחברון, זכר למכרות זהב טהור שעל דרך פתח־תקוה… ומה חסר לנו עוד בא“י? – חזות הכל אני רואה פה בארצנו וביחוד בירושלם עיה”ק. וכל מי שרוצה לראות, למשל, את “ונדיג” ולמות – כמאמר האיטלקי – בל יסע לאיטליה ולא יוציא כסף חנם לנסיעות רחוקות מעבר לים, אלא יטריח את עצמו לגשת ברגל עד שכונת “אחוה” בירושלם ויראה בעיניו ממש את “ונדיג” הקטנה עם בתיה השחים בתוך המים… ומספרים, אגב, כי יהודיה אחת שנכנסה לפני הגשמים הגדולים שהיו בשבוע זה אל שכנתה אַשר מעבר לרחוב לשאל ממנה קדרה, לא יכלה לשוב לביתה ולבעלה עד היום הזה, מחמת שאינה יודעת לשחות במים… ועוד מודיעים לנו ממקור בטוח כי במשך הזמן האחרון נזרעו ברחובות “אחוה” הרבה ערדלים “שמאליים” וגם “ימניים” ואפילו זוגות ואי"ה בבוא האביב תצמח שם סנדלריה שלמה…

* * *

ואיך אמרה שם הסופרת הפרסית הידועה, ליידי זרש, במגלת אסתר? – “אם החילות לנפל, נפל תפל”, והפקידים הגבוהים שלנו מבני “עשרת־השבטים” יוכיחו…

בגדול החל – משר הצבאות במצרים וממצרים ועד הנה ושם נאמר ה“סטרא”־אחרא ואחריו החרו החזיקו גם המנהל המדיני שופרם ויד־ימינם של בני־דודנו על ההר. לא לחנם מקונן עליו ה“פלסטין” וצועק מרה: “חבל על דאבדין” ואגב הוא מזכיר גם את חבריו המלאך גבריאל וס“מ ימ”ש… זכורני, כשהיה פה ר' חיים שלנו בפעם האחרונה דבר עם התכשיט הזה על ההר שלש שעות רצופות, “חטב עצים” עמו ממש, והוא – כלומר הערל שנתפטר – נתעקש בגוי לפגירה והוא באחת: אין היהודים החדשים מסוגלים לבנות את הבית־הלאומי ולך דבר אל המלאך־דומה אם הוא דומה לישמעאל ברוחו ונפשו?… וסגן־המזכיר, שהוא באמת ה“כל־ולך” שם על ההר, גם הוא מ“ידידינו” ומכיון שהלך, – לא ישוב!

אין אני דפלומט גדול, כמו שאמרתי לכם כמה פעמים, ואולם סובר אני כל הכל נעשה עפ"י “רמזי” לונדון… אלא, שלאחר שנברך עליהם “ברוך שפטרנו” יספחו בודאי לסיטרא־אחרא שלנו בלונדון ויכתבו עלינו “ספר זכרונות” כמו חברם אשבי…

* * *

ובינתים, כמו שאומר הרד“ק המהופך שלנו, – “המיניסטר מכניס שמה בולשביסטית לארץ” ואי”ה בקרוב בימינו יבוא המשיח האינטרנציונלי “משם” ונזכה לראות בעינינו את התחדשותה של לשכת־הגזית והסנהדרין, ואנשי כנסת־הגדולה של הסובייטים מתכנסים ב“עלית חנניה בן־גוריון”, וגוזרים גזרות, והעם נשמע להם והולך בנעריו ובזקניו אל תיאטרון “ציון” להשתתף באזכרה של לנין, ואין המשטרה מסירה עוד את המודעות מעל הכתלים ושרים את האינטרנציונל בשפתו הקדושה של טרוצקי באין מפריע…

* * *

כן, עיקר שכחתי:

הרב ר' חיים הוזמן בשבוע זה לפדיון־הבן בעיר העתיקה. כיון שראה אותו מרחוק אחד ממתנגדיו מבין האורחים, צוה ל“כלי־זמר לנגן את ה”תקוה" לכבוד הרב. כששמע ר' חיים את נגון “התקוה” הרים את שתי רגליו הארוכות ועשה “ויברח”…

אגב, מוסר לי בעל־הלוחות שלי, כי עפ“י הצעתו של ה”תרנגול" החליטו הזוננפלדים להשתמש בחמשים הכסף שקבלו בתור מוהר מהזקן בעמאן, לשכר תנור לכבוד פסח כדי להגדיל את מדורת האש של המחלקת בעירנו ולאפות מצה ומריבה נגד ועד־העיר בירושלם.

עז מות

02.1924 15 דאר היום

ובכל זאת, ראו מה בין בני לבן־חמי:

צרפת לא רצתה בשום אופן להסכים שהמלך הזקן יחלק נדבות בסוריה אלא ע“י נציבה דוקא ואמרה לו את הפסוק: “לא מעוקצך ולא מרוקצך”, כלומר: “סיקטיר!” בלשונם, והזקן כעס, כלומר שט, ובדיעבד שלשל חזרה את המטבעות לתוך כיסו. ואצלנו, ברוך־השם, הרשו לו לחלק “בקשיש” על ימין ועל שמאל ונתן גם לעגל וגם ל”תרנגול“. ולא זאת אלא שבשעה שה”רבי" נוסע אליו אל בצות “שונה” – זו יריחו שלהם אשר מעבר־לירדן מזרחה – ועושה “פלירט” עם ה.מ. בה בשעה מתנה מאריאנה מפריז אהבים בסתר עם מוסא יחיה התימני… כמו שאומר בעל־הלוחות שלי, כי ליכא מידא דלא רמיזא ב“מחזור” שלנו וחבל מרומז שם ב“נתנה תקף”:

צרפת אומרת: “מי יחיה” ואנגליה אומרת: “ולמי מיתה משונה”… צרפת עושה הכל: “מי בקצו” וקין לענינים, ואנגליה – “מי לא בקצו”, ואין קץ לדבר. ואם נחיה אולי עוד חמש־מאות שנה נזכה אולי לדעת ולהבין את סוד הפוליטיקה של “ז’ונבול” בא"י.

וכפי הנראה, בראש ה“שונה” לא יכתבון גם לא יחתמון, כלומר שעדיין לא חותמים שם על האמנה האנגלית־הערבית, וכל הענין כלו, כמו שאומרת חותנתי שתחי‘: “עוד רחוק מן הצחוק”, או כמו שמצא בעל־הגימטריאות שלי בשבוע זה כי “מלך חוסיין” בגימטריא: “לא־לנו לא־לנו” הכפול שבהלל הגדול’ ופירש"י: – לא לישראל ולא לישמעאל אלא לעשרת־השבטים כידוע…

ומדי קראי בעתונים את ההצהרה החדשה של מקדונלד שלא יהיו חלילה שום שנויים בפוליטיקה בא“י וביחוד את הטובה הגדולה שהם עושים בזה עם כלל ישראל, זכרתי את המעשה ברבי שיחי', שצוה פעם לאחד מחסידיו להכניס עז לביתו ואח”כ עשה עמו טובה והתיר לו להוציאה כדי שירווח לו מי בקש מהם לשלח אלינו את התיש הזקן ולהכניס לנו את “העז הערבית” לא“י, ואח”כ לעשות עמנו טובה ולהוציאה מכאן?

מה שאנו היהודים דורשים מבעלי־הטובות שלנו –סליחה מהמשלחת שלנו שאני מסיג את גבולה! – הוא להרחיב את ביתנו הלאומי לא ברמזי פוליטיקה אלא ברמזי מקדונלד שהיה לפני שנתיים בא"י וכתב שיר־השירים על עבודת החלוצים שלנו, גם לא “בעז” ואפילו לא זו של לילנבלום –זאת אומרת: שלא יקטינו את ביתנו תחלה על מנת להרחיבה ולעשות עמנו טובה, כדי שיראה הבית רחב כלכתחילה…

ואולם יודע אני מראש כי כל טענותי לא תועלנה: הרינו קבצנים במחילה ור' חיים שלנו הוא בבחינת “מלך אביון” שנעשה “משולח” לבקור־חולים שלנו שאינו נבנה לעולם, ממש כמו הבנין המפואר הזה שבירושלם עיה“ק –, והוא מחזר על פתחי נדיבים באמריקה כדי לקבץ נדבות למלון־יוז, ואינו יכול לעמוד על המשמר בירושלם וזכה ל”על־המשמר" כנגדו בליטא…

בודאי, לו בא אלינו המלך חוסין לפני חמש שנים, או בירח הדבש אחר החופה־וקדושין של הרב בלפור, היה ויצמן יוצא אליו כמלך אל מלך ממש.

הוא אשר אמרתי: נשתנו הזמנים ונתחלפו העתים. לפנים הלך בן־קיש לבקש אתונות ומצא את המלוכה ועכשיו הלך קיש בעצמו למצא את המלוכה ומצא שם אתונות…

* * *

ומכיון שאנו מדברים באתונות, נזכרתי מעשה בסוסים שראיתי בשבוע זה בעברי לפני מלון אלנבי שלשה פרשים מגייסותיו של עבדאללאה, רכובים כ"א על שני סוסים, דהיינו: אחד מתחת ואחד מימין– ממש כמו החיילות הזילנדים בשעתם! – הראשון הרים בגדלות את דגלה של מכה, השני אחז ביד רמה מעטפה גדולה וארוכה ובה אגרת שלוחה מאת ה. מ. אל שלישו במלון אלנבי והשלישי מאחור שומר עליהם בכידונו – ממש כאחשתרנים ובני־הרמכים שבימי אחשורש, שיצאו בהולים ודחופים עם הספרים שנחתמו בטבעת המלך…

מסתמא לא שהיתי הרבה ורגלי טפסו על כל מדרגות המלון ושם מצאתי את שלישו של המלך, כשהוא עומד לפני השח־רחוק (אגב: בבלדיה שלנו תקנו את המלה הזו והדפיסו על כל גליונות המחלקה של קוך “סך־רחוק”, רמז אולי למי־הקיץ…) – אוחז את השפופרת שלא כדרכה וצועק בלשונו על הבתולה של הטיליפון שתקרא את ה“יאַבור” של הנציב, וכשראה כי אין קול ואין עונה קלל אותה ואת התיליפון ואת בעליו ואת כל מי שהביא אותם למדינות הללו…

כשראיתי כי העסק ביש והתיליפון הוא בבחינת “יהרג ואל יעבור”, הסברתי לבתולה כי ה“יאבור” (השליש) של ה. מ. בעבר־לירדן מזרחה מבקש לדבר עם חברו ה“יאבור” (Aide de Camp) שליש בלע“ז) של ה. מ. בעבר לירדן מערבה שעל ההר, ומיד נשמע קול באנגלית: “הו איז ספיקינג?” (מי מדבר שם?). ושני השלישים מדברים ביניהם, זה צועק: “אינגליש ספיקינג!” (דבר אנגלית!) וזה עונה בצרפתית של מכה: je (אני) ה”יאבור" של ה roi (מלך). בקצור לאחר חצי שעה נתברר הדבר כי הוא מבקש ראיון אצל ה“רבי” בשעה ארבע פראַנג’יה (כלומר מדויקת) ולא ערביה…

וברדתי מעל המדרגות חשבתי בלבי בערך כך: ואעפ“כ מכה היא מדינה והערבים הם עם וה”קוני־למל" הזקן שלהם מושל בכפה, בשעה שא“י שלנו היא בבחינת קדירה דבי־שותפא, אחב”י אינו עם וה“רבי” שלנו מלמד ב“חדר” שלהם… ואנו עוסקים כלנו ומבלים את עתותינו ב“כלובים”, בתיאתראות, במחלוקת ל“שם־שמים” וב“רביים”, בפוטבול ו“בפילוסופיה של אשר־יצר”, בנשפים אנגלים אצל מיס ל…ובדלטוריא של “התרנגול”, ובכ"ז דן אני אותם לכף־זכות: מסתמא הם עושים את כל אלה לא מרוב טובה, מרב שפע ותענוגים בירושלם, אלא כדי להסיח את הדעת ולהתבדר קצת…

איך אומרת הפלונית שלי שתחיה? – “ישתעשע הילד במה שישתעשע – ובלבד שלא יבכה”.

* * *

מסתמא כך נגזר מן השמים שלא תהא התאמה לעולם בין העתון התל־אביבי ובין העתון הירושלמי, לא רק בשער־הכספים שאינו מתאים אצלם אף פעם ומבלבל את מוחם של הסוחרים, אלא אפילו בפירוש המלות: מסתמא קראתם, תלמידי היקרים, בשני העתונים את פרוש המלה Wretch שכבד העו“ד מר סקר את בוסתאני בסוף נאומו בחיפה. חד אמר: “נבזה” וחד אמר “נבל”, ואעפ”י שיש פלוגתא בדבר ואחד מתלמידי המובהקים היודע כל שבעים לשון בא לחלק עליהם ומראה בפרוש כי תרגום המלה Wretch היא: אמלל (בצירה תחת המם) ושפל דוקא, אבל לגבי דידן באו שני העתונים לכלל הסכמה על כל הפרושים של בוסתאני, חד אמר כך וחד אמר כך ולא פליגי, אלא ואלה דברי אלהים חיים…

וכשקראתי בעתונים את כל השו“ת במשפטו של בוסתאני וביחוד את תשובותיו של הבחור ע”א ה“פטריוטיות” שלו, נזכרתי ב“חתיכת תורה” ששמעתי פעם מפי ר' שמעון רוקח ז“ל. הוא שאל: מה פרוש הכתוב בתוכחה “גוי אשר לא תדע לשונו”? וכי יש לשון בעולם שאחב”י לא יבינוה, והרי אפילו יפנית והוטנטוטית אפשר ללמד אצלנו על רגל אחת? אלא שכוונתו של הפסוק היתה מסתמא לבני־דודנו שלא תדע את לשונם לעולם. כשערבי אומר לך למשל: “נהאַראַק סעיד, יאָ חאוואגאָה!” (שלום לך אדוני!) תדע כי משמעתה של ברכה זו היא: בשליק או שיללינג, וכשהוא אומר לך: “מינשאן חאַטראָק באַללאָש” (בשבילך אתן חנם). היה בטוח כי העסק יעלה לך פי שנים: וכשבוסתאני, למשל, צועק: “פטריוטות”, פרושה בלשון בני־דודנו – קרקעות וריוח של 130 פונט לחדש…

ואחר המשפט הזה באתי לידי מסקנא כי אין לך פרנסה טובה בארצנו מלהיות פטריוט אצל האגודה המושלמית־הנוצרית ולא פקיד הממשלה בשכר של 25 פונטים עלובים לחדש ותחת הנציב היהודי…

ועכשיו שבוסתאני דורש ערעור על משפטו, כידוע, באתי ליעץ לממשלתנו החביבה שלא תשכח למען השם להעמיד גדוד שלם של חיילות ושוטרים במגרש הרוסים ועל כל פתחי בית־המשפט ותעביר עגלות משורינות בכל רחובות ירושלם, כדי לשמר על אחב“י מפני סכנה ר”ל וביחוד כדי להשקיט את סערת־הרוחות בעיר – הכל כמו שעשו אז את הטררם הגדול (הן זוכרים עוד אתם בודאי היטב?), ובשעת המשפט של איזה פלחים משכם שהתנגדו, כמדומני, לבחירות אל המועצה המחוקקת…

* * *

איני זוכר אם ספרתי לכם כי נסעתי בשבוע האחרון ברכבת בין יפו וירושלם. והלא ידעתם מסתמא כי נוהג אני תמיד לנסע במחלקה השלישית דוקא מפני כמה טעמים: ראשית מפני שאיני נוסע על חשבון הקהל ושנית יודע אני מן הנסיון כי אפשר למצא בני־אדם הגונים מתלמידי היקרים לאו דוקא בדרגא־דלעילא אלא בדרגא־דלתתא.

ומה עושים יהודים כשהם נוסעים ברכבת? – מדברים על פוליטיקה שבעמאן, על “אנו מאשימים” ומכתבו של רבניצקי (הוי, כמה רבניצקים ישנם אצלנו שאינם יודעים או שאינם מעיזים לכתוב כמהו!…) ובאים אל ענין ה“אופוזיציה” ו“האופוזיציה לאופוזיציה”.

פתח אחד היהודים ואמר:

– נו: נניח שויצמן כבר התפטר כרצונכם, במי נבחר במקומו? מי ילך לנו ומי יתיצב לפני מלכים ושרים בלונדון או באמריקה?

– אני הייתי בוחר – ענה רו–ב מפ"ת דוקא בשפרינצק…

כשראה כי הקהל צחק קצת והתחילו אומרים: מה ענין חבר ההנהלה הציונית אצל ראש ההסתדרות הציונית, הוסיף: – אני אבאר לכם את הדבר. לו היה למשל שפרינצק ראש ההסתדרות הציונית היה מצחצח את זוג נעליו, לובש את הפראַק שלו, עושה את שפמו השחור ונכנס ישר אל לויד־ג’ורג' ואומר לו: דע לך, אדוני, כי כך וכך החליט הקונגרס. ואח“כ היה חוזר אל הועד־הפועל ומוסר להם מלה במלה: כך וכך אמר לויד ג’ורג', לא פחות ולא יותר: והיינו יודעים כל דבר לאמתו. לא כן ויצמן: הוא מוסר להם לא את החלטותינו אנו אלא החלטותיו ואח”כ הוא בא ומוסר לנו לא את תשובתם הם אלא תשובתו הוא. איך אמר טשרנוביץ בשיחותיו? – יש שני ויצמנים ושני קונגרסים.

* * *

בינתים הגיעה לאזני שיחה מענינת מהפנה השניה אשר ברכבתנו. ראיתי שם כנופיה של אחב“י שישבו בדמות “דלית־סופית” (כמו אצל ורדי ממש!) ו”שוא נע" באמצע בצורת יהודי איזמירלי שישב וספר בלשונו ובתנועות ידים, כנהוג, מעשה נאה – כיצד קונה שר־המשטרה התורקי באיזמיר סחורה מחנויות הנוצרים והיהודים?

נכנס שר־המשטרה לחנות עשירה של נוצרי אחד וברר לו כמה סחורות טובות, בד וארג יקר בשבילו ובשביל ה“חאנום” שלו, וצוה לסוחר לעשות לו חשבון. כיון שהגיעה שעת התשלום, פקד על החנוני להגיש לו ניר ועט וחתם ו על “סאַנאַד” (שטר) תורכי לשלם את מחיר הסחורה בסוף החדש. ביום הפרעון נכנס הסוחר אל השר ודרש לשלם לו את חובו. מיד צוה להגיש לו את השטר, צנף אותו בידיו ככדור והושיט לחנוני. ואמר: “בלע מהר את הכדור הזה! ואם אין תבלע כדור אחר!” ובשעת דבורו העמיד לפניו אקדח מלא וכוס מים. החנוני המסכן בלע את הכדור הראשון חתיכות חתיכות עד תומו וסיים את סעודתו בכוס התרעלה.

לא היו ימים מועטים ושר־המשטרה נכנס לחנותו של יהודי ברר לו כמה סחורות יקרות־ערך, כלי־בית ורהיטים מן המובחר, כדרכו, צוה לעשות חשבון ולהגיש לו ניר ועט כנהוג. ואולם הסוחר שלנו – ראש של יהודי! – שהספיק לשמע את כל המעשה משכנו הנוצרי המסכן, מהר והגיש לקונה הנכבד שלו עט ודיו ופסת ניר דק של סיגרות…

– מה זאת עשית, יהודי? – הרעים עליו הקומנדאר התורקי בלשונו – הלהתל בי אתה אומר? מסכרה?

– יוק, ביק אפנדי! – ענה היהודי בערמה – הבאתי לך ניר דק כדי שאוכל לבלע אח“כ את ה”סאנאד" שלך בנקל בהגיע יום הפורעניות של השטר שלך…

הכל כמו שהיה אצלנו אז בימי הנירות התורקים, ובימי ההתעוררות של תורקיה.

ועולם כמנהגו נוהג…

* * *

כן, עיקר שכחתי:

לא רחוק מהכנופיא שלנו ישב לו על יד החלון יהודי עגול וקצר, מגולח כלו למשעי, זוג משקפים אמריקניות לחטמו, זהב על אצבעותיו ובפיו וצעירה לא־מכוערה לצדו – כלו אומר: אמרריקה..

נתקרבתי אליו קצת ואגב נכנסתי גם עמה בשיחה, והבנתי מתוך הרמזים שלו כי יש לו “פרויקט” גדול בשביל בנין א“י והוא יראה להם ל”הפליסטיניאן־פֹיפּל" (אנשי א"י) איך בונים את פלסטיין! ומכיון שאני לקוי קצת, לא עליכם, באפיקורסות בעניני ה“אמריאקים” שלנו וביחוד ב“פרויקטים” שלהם. החלטתי לתהות על קנקנו של הבחור הזה כדי לדעת הכל. מתחלה נסיתי אמנם לחרש בעגלתו הצעירה (זו היתה בתו!) ולסוף כשירדנו בלוד נטפלתי אליו, נכנסנו רגע אל המזנון ובעמידה אמר לי בלשונו?

– “ליסן”! (שמע־נא!) שויתיך מאד… (איך גלייך דיר בלע"ז) והכל בלשון “אתה”. רואה אני בך כי הנך “רבי” ויש לך בדרך תלמידים רבים המשווים אותך, ע"כ אגלה לך את הפרויקט שלי… (ואגב הביט לצדדיו). אני הולך לבנות יאו נאַו, עיר שלמה… ויודע אתה היכן? – על יד עפולה… ושמא חושב אתה שאני אבנה עיר של חנויות כמו בתל־אביב שלכם? “נעווער!” (לעולם לא!) אלא דוקא עיר של פבריקאות, יאו נאַו, כמו אצלנו באמרריקה.. ובשעת אמירתו את המלה הזו הוא סוגר את כל שניו הנוצצות…)

– ואיזה מין פבריקאות למשל? – שאלתי אותו.

– של מכנסים! – ענה האמרקאי ולטש עלי ארבע עינים עגולות וגדולות בנצחון גמור על גלוי אמריקה זו…ואגב, נתקרב אלי והסביר לי בלשונו: “ליסן”, יאו נאַו. וכדומה, ובהרחבה גדולה את כל הפרויקט שלו. היות ובעמק־יזרעאל ישנן הרבה “קאלאנים” של חלוצים העובדים, יאו נאַו, עבודת האדמה, ע"כ ־נחוצים להם מכנסים חזקים והחליט לתפר דוקא מכנסים של קאקי שיהי חזקים ושיוכלו להתלכלך, ולהכין לא פחות מחמשים אלף זוגות מכנסים לשנה בשביל החלוצים והחלוצות, “או יעס!”…

פתאום צפצף הקטר ימ"ש והסוחר “הקאקי” שלי קפץ ממקומו, תפש את תרמילו ביד אחת ואת בתו ביד השניה וברח אל הרכבת ההולכת לעפולה…

עז מות

02.1924 22 דאר היום

אמרו חז“ל: אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל, ואני אומר: – בשביל ארץ ישראל. והא ראיה: בקש הזקן ממכה לישב בשלוה במזרח הירדן ולהמציא פרנסה ו”כסא רבנות" לבן זקונים שלו בארצנו, קופץ עליו רוגזם של הוהאבים ויחיה התימני ובאו עליו בסערות תימן, וה“שמינדר־בגץ” מחג’ז שנכנס בקולי קולות לרבת בני עמון יעשה “ויברח” בחשאי במחילה למכה ותבוא עליה מיתה מ“שונה” ואז ישכח את ישראל ואת ארץ ישראל לעולם ועד, אינשאללאַה!…

וכל מה שיש במזרח יש כנגדו במערב: כל מה שיש אצל אומות העולם ובני־דודנו יש גם אצלנו. הנה, למשל, “המזרחי” שלנו קרא חזרה את פיק־פשה ממלון־יוז לרגלי קמוצים, כידוע, וגם הם, כלומר האנגלים קראו חזרה את פיק־פשה שלהם מצבאות ערב במזרח הירדן וכבר חזר ב“ה לעירנו, ולא עוד אלא שבטלו את הצירוּת שלהם שם לשם קמוצים של ארבעים אלף פונט. במקום פיק־פשה יהיה לבני־דודנו פיק־ברכים או “פיק־פוקט” ובמקום צירות– צרות צרורות, ובן־מלך שכננו ישאר בארמונו הגדול וכל הבידואים שלו כצאן בלי רועה ו”כדוב־בלי־סגור", בלא כלי־זמר ובלא מגדלים פורחים באויר, ונשא את עיניו וידיו אל אללאה וקרא אליו: מאין יבא עזרי, יאַ ראָב!… וארבעים אלף פונטים הם כנגד ארבעים אלף חיילים של שכננו הטוב, וילכו מסתמא אל הצד שכנגד, לקיים מה שנאמר: וסכסכתי ערב בערב ונלחמו וכו' – עד גמירא.

וליכא מידא דלא רמיזא באוריתא ודוקא בסדרה של שבת זו: “קול מלחמה במחנה”, אין קול ענות גבורה מהאי גיסא ואין קול ענות חלושה מאידך גיסא. בקרוב תבוא הסדרה של “ויקהל” את כל ראשי המטות והבידואים למיניהם מן המדבר ועד פדן־ארם, ואח“כ גם פרשת “פקודי” לשרי־הצבאות ושפעת קלגסים, צחצוח חרבות והגפת־תריסין. ואי”ה וביחוד “זונבול” שלנו תבוא פורענות על שני הצדדים לקיים מה שנאמר: ידו בכל ויד כל בו, ואז יקראו בני־דודנו אל ההר: "שמואל, שמואל: והוא יעשה את עצמו תחלה כלא מבין, עד שיופיע המלאך המושיע בדמות חיילות בים וביבשה ואפילו ברקיע מבני עשרת השבטים אשר מעבר־לסמבטיון ויכנסו למזרח כדי לעשות “שלום” ולהביא שם סדרים, ובינתים ישכחו לצאת משם ממש כמו במצרים עד היום הזה…

איני כ“כ בקי בעניני דיפלומטיה של בני־דודנו כמו למשל אבישר, ראש הסתדרות חלוצי־המזרח לפנים וביחוד ר' י. ח. קסטל, ראש לשכת העתונות במלון יוז לפנים, שהכינו –כך מספרים בחוגים הגבוהים שלנו – תכנית רחבה ע”א שאלת הערבים במזרח, וגם לא השתתפתי במועצות של שליחי חלוצי־המזרח לקונגרס הציוני, שנתכנסו בחשאי עם מנהל לשכת העתונות הנ“ל, כמו שקראנו בעתונים, כדי לדון ע”א שאלת השכנים שלנו“, אבל יודע אני וזוכר רק גירסא דינקותא מ”החדר", כי בני־עשו דורשים אף הם את חלקם בירושה של אברהם אבינו והם ילמדו “בלק” עם בני ישמעאל ובני־קטורה, ואנחנו? – אנחנו נעמד, כמובן, מרחוק ולא נקוף אפילו את אצבענו הזעירה לטובת בני דודנו המזויפים ונקרא אחריהם מלא. כאחינו הספרדים: הם ביניהם, אש ביניהם, שטן ביניהם ושלום על ישראל!…

* * *

ועכשיו, נניח, כמו שאומרים, את ה“בן מלך” מן הצד ונטול את ה“בת־מלכה”…

אודה ולא אבוש, כי גם אני לא קבלתי הזמנה לחג־היובל של ה“מיס” האוילינית בשבוע זה ובכל־זאת השתפתי ב“ה בנשף הזה, בלא יודעים ובלא תשלום של ששים גרוש למפרע דמי־אכילה וגם לא רצתי עם כל יתר מלקקי־הפינכא שלה להשתדל ע”י השח־רחוק והשח־קרוב והדאר כדי להשיג כרטיס־כניסה á tout prix – ואם לא תגידו בגת אגלה לכם בלחישה, אבל רק לכם, כמובן, כי זכיתי אפילו בהשתדלות בעל־הבית, לשבת לעילא ולעילא, בין “הרבי” ובין כלת־הנשף, מאחור על כסא נמוך מאד ובמסוה אדמוני על פני כאנגלי אמתי לבל יכירוני.

ומה אגיד לכם, תלמידי החביבים? – אין כח בעטי הדל לתאר לפניכם את כל פרטי המשתה הגדול שערכו שם לכבודה, ממש כסעודת המלך אחשורוש והמלכה ושתי בשעתה… השלחנות היו ערוכים באולם בצורת “חטא” (ח"ת קרי) והאורחים ישבו מסביבם כשורות ו“על חטא” במחזור יוה“כ. באמצע השלחן מימין, בצד מזרח, ישבה הכלה על שני כסאות, “הרבי” שיחי' לימינה וה”סטרא“־אחרא משמאלה, הרבנית מפנים ועזמות מאחור, וכל יודע דת ודין משלהם ומשלנו ישבו משני העברים. אחריהם כל שרי המדינות, הפרתמים והאחשרדפנים למיניהם: ממוכן, הירונותא, ברונותא, הודסונותא וכל יתר הסריסים, ומרדכי היהודי יושב בשער המלך ומשתחוה ב”סמייל" על שפתיו לפני כל המן וכל ויזתא משלהם בשעת כניסתם לאולם. וגם חרבונה זכור־לטוב: קצת “נייטיבס” זכו אף הם לגדולה ולעצם מן השלחן ותרבושים אחדים לשווי־המשקל… למולנו, על יד הכותל־המערבי עמד שלחן מן הצד וסביבו בנות־צלפחד מפריז וה“לויתן” שלהן שהעלו בחכתן הערב (קאוַואלירש בלע"ז) יושב לפניהן ואומר שיר־השירים: אני חומה ומה נעשה לאחיותינו ביום שידובר בהן….

ואני – מניתי את רגלי הקרואים מתחת לשלחן ומצאתי עפ“י חשבוני כי רבו הנקבות על הזכרים באולם. כנראה, שרבים מאחב”י שהוזמנו אמרו: “אשרי יושבי ביתך” ואלה שאינם בקיאים כ“כ ב”אשרי“, שלחו את פלג־גופם, כלומר את הפלונית שלהם, חוץ מאחרים שלא היתה להם ברירה, מחמת שלא הגיעו עדיין, כנראה, לשמנה־עשרה לחופה, כגון” ולד' מרכס, פריזלנד וקיש… ואת חטאי אני מזכיר: הסתכלתי רגע מאחורי המסוה אל המראה הגדולה אשר לפני כדי לראות את מלבושי הנשים ולא ראיתי עליהן כמעט כלום: הפרוץ מרובה על הבנין ר"ל…

* * *

ואיך היה אומר הזולל וסובא הלז? – “אין מרקדין לפני האכילה” ולפיכך פתחו הפעם בשלחן־ערוך עם כל הדינים. לפני כאו"א מהמסובין עמד לו כרטיס נאה בלשון צרפת ולמעלה בתוך זר ירוק ונאה – זכר למכה! – באותיות מוזהבות המלה: Menu (פרשת האכילה). שלחתי את ידי מלמטה ואמרתי: “מינא, מינא תקל ופרסין” ולפני כל מאכל קראתי את הרשימה לפני “הרבי” ונתתי בהם סימנים כר' יהודה בשעתו:

– Hors d’oeuvre – שלש השפות הרשמיות, דהיינו: לשון־הרע, לשון סגי־נהור של עשר השבטים ולשון נופל על לשון של הקצינים האנגלים…

– “מרק של אולינה” – רמז לה“סיר” החדש שבו נתבשל… – “תרנגל־הודו של לוזן” – כנגד ה“תרנגל” שלנו בעמאן; אגב, כשלא הספיקו תרנגלי הודו לכל האורחים הגישו להם גם בשר־אוזים, באין ברירה…

– “אספרגוס של נשף מסכות” –! אצל כל העולם היה ביום ההוא רק “פורים־תלמידותיה את חכמת ה”אימפריאליזם" קטן" ואצל כלת־הנשף – פורים גדול וביחוד “שושן־פורים”.וכל ההכנות הגדולות ל“פנסי־בול” (נשף פורים) בשבוע זה יוכיחו!…

– "פודינג של quart de siecle, כלומר: פרפרת של רבע מאה שנה: לא לחנם חכה הקהל זמן רב, עד שזכה לקצת פודינג זה…

ואחרון אחרון חביב:

– סוף שחור ו“קהוה של כוש” בלע"ז…

־־־־־־־־־־־־־

ואחרי שלחן־ערוך – מגיד, כלומר: “ההלל הגדול”, נאומים וברכות על הכוס.

הגבאי־הראשון היה, כמובן, המושל שזכה, כנראה, ל“פתיחת הארון” לכבוד הנשף וכבד את הרבי בפסוק ראשון של “אתה הראית”. הוא דבר בצחוק־חן על דל שפתיו, כנהוג, ואמר בסוף: חפצתי להעיר עוד כי כלה נאה זו שלנו שווה משקלה זהב, ואולם לאחר שזכיתי לראות מקרוב את רב גדלה, החלטתי לבלי להעיר את זאת"…

ומן הדבור אל המעשה, כלומר אל המתנה היפה שהגיש לה בקופסא ואמר: אל תסתכלי בקנקן אלא מה שיש בו…

עלה הגבאי על הדוכן וקרא ג' פעמים: יעמוד החתן ר' בן־חיים, מכבד בפסוק שני של “אתה הראית” – וה“ילד איננו”.

ואחרי שמואל א' – שמואל ב'. הוא חבר, כיד השירה הטובה עליו, שיר־הלולים לכבוד הנשף וגמר בשתי מעלות גדולות למטרוניתא זו עלינו, דהיינו: היא למדה את (כבוש מדינות) ואת הגויים למדה לאכל קוגיל, טשאלנט ויתר מאכלי היהודים… (ובשעת מעשה לקקו האורחים משלהם את שפתותיהם בלשונם).

באותה שעה קם הגבאי והריק כוס־ראשונה של ברכה לכבוד המלך וכוס שניה לכבוד ה“בת־מלכה” של הנשף, ואולם היא נגעה רק בקצה שפתיה ככלה צנועה תחת החופה ולא באה אף טפה אל תוך פיה עם פירש"י, מחמת חשש של נסך וביחוד מפני “בנותיהם” כידוע…

אחר הקריא מכתב ברכה בערבית שלוח ל“חאדראת חאכם־אל־קודס” (לכבוד המושל בירושלם) ועל החתום בא הקטן: “יעקוב איסראיל די־האן”, וכל בני עשרת־השבטים, והתרבושים מחאו כף….

ואחרי קריאת הגבר קמה הגברת בכבודה ובעצמה ועשתה בלשונה “מי שברך” לכל הקהל הקדוש הזה ונתנה שבח והודיה על כל הכבוד שהנחילוה וביחוד לידידיה שזכרו את חסד נעוריה בנשפים, ומרב התרגשות הלב והתרוממותו כגלי־הים בים סערה, אמרה כי שתי סבות גדולות גרמו לביאתה לעירנו, דהיינו: מטעם שולחיה בחו“ל היתה כונתם בזה שחוננה ב”ה גם ב־־־־־־ ־־־־־־־־ וגם ב־Enstern ־־־־־־־־ feclinds כלומר שראשה תמיד אצל בני עשרת השבטים ולבה אל ר' חיים וכל כת דיליה, והסבה השניה והעקרית היא: חבה עזה לארץ־מולדתה באנגליה והערצה לדת משה וישראל, וענין המילה של ילדי המורים העברים בזמנו הרי יוכיח!….

ומרב התפעלות קם כל הקהל ועמדו על רגליהם כאיש אחד ושרו בהתלהבות גדולה את שני השירים הלאומיים: “מה יפית” וגם We have no bananes

* * *

וכשיצאתי ממחבואי לפני חצות והלכתי בין הקהל לביתי חשבתי בלבי: רבש"ע! מאה ועשרים ושבעה אורחים ישבו מסובין אל השלחן כמספר כל מדינות המלך אחשורוש מהודו ועד קוש, ומלה אחת עברית היתה כאן בבחינת “בל יראה ובל ימצא” במשך כל הנשף.

חבל, חבל מאד, שלא השתתף הזקן ר' חיים בכבודו ובעצמו בסעודת מצוה זו, כדי שיקבל נחת מתלמידתו הותיקה הזו ויראה נקמה בציוניסטן ימ"ש, שקבלו בנשף הזה מכת־לחי מצלצלת, במעמד “הרבי” וכל “ידידינו” המפוטרים ובלתי־מפוטרים עדיין. וביחוד כדי שיזכה לראות עיניו את הכלה החסידה והצנועה והבתולה המהוללה בשעה שהיא מחנכת לנו דורות שלמים “על טהרת הקדש” ואש הדת (במבטא האשכנזי דוקא!) בוערת בקרבה ואין מכבה אלא הם…

* * *

ומכיון שאנו מדברים בעניני דת ואגודת ישראל, נזכרתי גם בנסיעתם של האדמורי"ם שלנו בגליל העליון, כפי שמוסר לי תלמידי היקר מראש־פנה במכתבו האחרון, וזוהי לשונו ממש:

בהגיע האדמורי“ם מפולניה לר”פ, יצא לקראתם כל הקהל שלנו, אנשים נשים וטף כדי לקבל את פני הצדיקים, וזקני הועד של המושבה הזמינום לרדת מהמכוניות ולכבדם בשיחה קלה במלון פלדמן אשר על פרשת־דרכים בין צפת וטבריה. ואולם ה“רביים” סרבו ולא רצו בשום אופן “לקדש” את ר“פ בדריסת רגלם. ואחרי הפצרות רבות של שוחט המושבה הר' מאיר שיחי' נעתרו סו”ס לבקשתו וירדו מהמכוניות, הרחיקו כד' אמות ועמדו באמצע הרחוב לנהג מדת ד“א לפני הקהל, שעמד בדחילו ורחימו כמו לפני הר־סיני ממש, והר' מאיר שו”ב מברך בכונה גדולה: “שנתן מחכמתו ליראיו”, ומסכנות היו הנשים באותה שעה ולא ידעו לאן להמלט…

ואם ־־־־־ ־־־־־ כל זה, מוסיף תלמידי, אספר לך הלאה: בדרך חזרתם מצפת עיה“ק נעכבו על־יד הצריף של יתומי אוקרינה ובקשו אותם לרדת ולבקר את האומללים הקטנים האלה. אז פנה האדמו”ר מסוקולוב (לא נחום!) אל המורה בזה הלשון: “האם פניהם מעידים בהם כי יהודים הם?” והמורה ענה בהשתוממות: “מובן! איזו שאלה?” ואחר שאל הרבי עוד שאלות מחוכמות כאלו, ולסוף שאל אם הם לובשים ציציות, מתפללים בכל יום ואוכלים כשר. פקעה סבלנותו של המורה ואמר לאדמו“ר: “עד שאתה שואל לתפלתם, הטריחו־נא את עצמכם ורדו לראות את מצבם החומרי, אם יש להם מה לאכל?” – ואגודת ישראל נעלמה במכוניות ו”שופרם של אנשי המשיח צפצף להם מרחוק…

לסוף שואל ממני תלמידי זה שאלה חמורה אם כבר נתקדשה ר“פ אחרי “מעשה” זה של האדמורי”ם על אדמת קדש של מושבה זו? והוא מבקש ממני למען השם לעיין בספרי הקבלה ולמצא מענה לו ולכל קהל תלמידי ותלמידותי דהתם….

* * *

וכאן בירושלים עיה“ק היה ב”ה שבוע מבורך של הילולא וחינגא: קלובים, יובלים, ־־־־־־ ופורים־קטן…

כשבקרתי בשבת זו את המועדון של “המנורה” וראיתי את האולמים היפים והמסודרים ואת השלט “מועדון המנורה”, עלה על דעתי פתאם לשאל מהחבריא: מדוע לא “קלוב המנורה”, כמו למשל אצל האינטליגנציה שלנו: “קלוב ירושלם” וגם “ליידיס קלוב” של הנשים?…

לשאלתי זו התמימה התפרץ הבחור שלי בצחוק ואמר: “מפני מעשה שהיה”, ומכיון שיש מעשה, ישבתי לי על הכסא ושמעתי:

כשרצו ליסד את המועדון שלהם, הלך אחד מהצעירים העסקנים לחפש דירה ברחוב הערבים. לאחר שמצא בית נאה וברר לו ארבעה חדרים גדולים ואולם רחב, כדבעי למיהוי, וקבעו את המקח, שאל ממנו הערבי לאיזו תכלית הוא שוכר את הדירה הזו?

– “מינשאַן כלאָב” (קלוב באנגלית כלאב) –ענה החיל המשוחרר בשפתו הערבית. שנשארה לו, כנראה, מהגדוד העברי –

– “שו? (מה?) – שאל הערבי בהשתוממות – “מינשאן כלאב?” (בשביל כלבים?) נחוצים לכם ארבעה חדרים. איזה מין כלאב?”

נכח הצעיר להסביר להגוי בלשונו, כדי שיבין היטב:

– “מישאן כלאב”… “יאהוד”, –ובידיו הגיע לאות של קבוץ גדול.

לטש הערבי עליו שתי עינים של גזלן: – “יאַהוד כלאבנא?” מה? “האדא מאג’נון!” (זה משוגע) וסגר בפניו את הדלת בדפיקה חזקה.

ומאז החליטו החיילים המשוחררים לקרא את המוסד הזה לא “קלוב” ולא “כלאב” אלא בלשון בני־אדם: מועדון…

* * *

ולסוף אספר לכם בינינו לבין עצמנו מה שאירע לי אתמול, לא עליכם ולא על כל ישראל – קטטה גדולה נפלה ביני ובין הפלונית שלי עד לידי גט ממש, והכל בשביל מה? –לא תאמינו אם אגיד לכם: הכל בשביל פראַק…

–מה? – נתעוררה היא עלי במענה־לשון שלה – כסבור אתה אולי שאני אשב לך כלואה בבית בשעה שכל הגברות וכל “הינטות והיחנות” תלכנה ל“באל” בשמלותיהן החדשות שהכינו להן זה כשני חדשים לכבוד הנשף הזה? וחושב אתה אולי שתלבש לי את הסמוקינג הלבן שלך בשעה שאומרים בפרוש בהזמנה: פראק!… – אבל מה יעשה יהודי כמוני – נסיתי להסביר לה ברחמים – שלא חננו אלהים בפראַק אלא בסמוקינג?

אבל היא באחת: פראַק!

אני: סמוקינג!

והיא: פראק!

בקצור נתפרקקנו ונסתמקקנו כל־כך עד שלסוף נצחה הפלונית שלי– וכשהיא רוצה כלום יועיל דבר מה? – ובשובי בערב לביתי, יצא לקראתי פראַק חדש מתחת המחט ואחריו היא שתחיה ומבלי דבר דבר הכניסה אותי לתוכו, – אלא שכרסי הבורגנית במחילה, התנגדה קצת מתחילה ושני כפתורים בולשביקים עזבו מיד את מקומם וקפצו להם לאות מחאה…

והאמת אגיד לכם, כי לשלום־בית נתפייסתי לה וחשבתי סוף־סוף" הן איש אנכי בין אנשים והלא פשוט בזיון להשאר בבית בשעה שכל ה“אינטליגנציה” שלנו ואפילו מאלה שהחרימו רק אתמול את המטרוניתא הזו בגלל המעשים־טובים שלה לשפתנו, רצו בהולים ודחופים אל משחק־הפורים שלה. בית־העם נשאר אמש בלי עם לאזכרת יעבץ ז“ל, דרכי “ציון” אבלות לראי־נע, וכל הגיאוגרפיה של רחוב יפו, מ”בלפוריה" ועד “החרמון” בואכה “סן־רימו” בכלל היו שוממים מאין יושב ואין שותה לא בת' ולא בט'…

פגשתי באולם צרפתי זקן הסובב בזקנו הלבן וחשבתי כי קנה את הזקן שלו מאת בריסקר למסכה, ואולם מיד הכרתי את החוקר הזקן והנכבד שלנו ושאלתי ממנו: מה לכהן בבית־הקברות, ואם הוא מכיר לכל־הפחות את בעלת־הבית?

– לא! – ענה לי בשפה צרפתית טהורה מתחת לחטמו! Mais on dit qu’il faut y aller אבל אומרים כי צריך ללכת", – והלא ידוע כי אין חכמה ואין תבונה כנגד ה on dit אצלנו.

בפנה עמד לו מקל פשוט והוא לבוש פראק שחור. חקרתי קצת ונודע לי כי אחד היהודים, לץ גדול, קרא בעתונים כי דרוש לנשף “רק פראַק”, הלך ושלח את הפראק שלו והוא גופא נשאר בבית. כנראה, שהפראק הזה ישיג את הפרס הראשון…

ועדיין אומרים כי משעמם אצלנו בירושלם ומתאוננים אך לחנם על המצב החומרי הירוד שלנו בעיר הבירה!….

עז מות

29.02.1924 דאר היום

הכל נוסעים: הרב קוק נוסע בשד“רות לאמריקה, ר' חיים־תרנגול – למיתה מ”שונה“, האדמו”ר מגור הולך לגור בחו“ל ור' עזמות שליט”א נוסע לכבוד־שבת לת"א כדי להשגיח קצת על תלמידותיו ותלמידיו הרבים – בן פורת־יוסף! – וביחוד על הכשרות בקזינו ועל החולות…

והאמת אגיד לכם, רבותי, כי לא כ“הכצעקתה” מצאתי שם בת“א. הנה, למשל, יצאתי לי בשבת־קדש עם השכמת־הבקר וטיילתי על פני כל העיר החדשה לארכה ולרחבה ומניתי שם בלא־גוזמא ובלי עין־הרע יותר משני תריסרים של בתי־כנסיות, בתי־מדרשות וסתם מנינים ו”קלייזליך“, חוץ מבית־הכנסת הגדול העומד במחילה “בגלוי־ראש”, כמנהג חלוצים ר”ל, ופגשתי בדרך יהודים ויהודיות הולכים עם בניהם הקטנים הנושאים אחריהם את שקי־הטלית ואת הסדור של “קרבן־מנחה” וכלם זריזים לעבודת־הבורא. בקצור, חשבתי ומצאתי כי ישנם ברחוב אחד של אלנבי בת“א האפיקורסית ר”ל, הרבה יותר מתפללים מאשר ב“חורבה” הגדולה שלנו בירושלם, שאין בה אפילו מנין שלם בשבת, למרות כל המכתבים של ר' פנחס גריבסקי בדאר־היום ועם כל האורחים האמריקאים של הגבאי בכבודו ובעצמו. אגב, ראיתי ברחוב אחד של הרצל בת"א הרבה יותר שלטים וחנויות מלאות קופסאות ריקות מאשר בכל רחוב־יפו הארך אשר בירושלם, מבתי־הקהוה של בני־דודנו ועד בית־המשוגעים…

־־־־־־־־־־־־־־־

בשבתי אל השלחן בצהרים במלון היפה של בן־נחום, עמדה פתאום מכונית בחוץ וירדו ממנה שתי אמריקאיות שבאו עם קוק (לא הרב חלילה!) כדי לתייר את תל־אביב, שזכתה אף היא להכנס בתכנית־הנסיעות לשעה אחת, ולכבוד שבת־קדש רצו לאכול כשר. מיד נתגלגלה השיחה בינינו ולאחר שנודעתי להן בשמי ובפרנסתי, כנהוג, ספרה לי אחת מהן, לבושה שחורים, בלשונה ספק־דייטש, ספק־אנגלית, כי היא שייכת ל“רפורמים” בשיקגו ועוסקת שם בצרכי־צבור לטובת החולים בא“י גם יהודים וגם ערבים – אין הבדל! – ולסוף אמרה לי כי אמש בערב־שבת היתה בירושלם ומחמת שהיא אבלה, בקשה להתפלל בביהכ”נ וה“גיד” שלה (מורה־דרך) מיסטר פרימן, הוביל אותה לביהכ“נ הכי גדול (כאן הוציאה פנקס־קטן וקראה את שם ה“חורבה”). כשרצתה לעלות במדרגות לעילא ולעילא וראתה שאין שם נשים כלל, שאלה מהמורה־דרך שלה מפני מה עזרת־נשים ריקה, נתקרב אליה אחד המתפללים, והגיד לה כי הנשים “הלכו לסינמה”. לשוא נסיתי להסביר לה כי אין “סינמה” בשבת אפילו בירושלם וכי נשי־החורבה אינן הולכות לסינמה אפילו בחול, ואולם פתאום נשמע “שופרו” של האוטומוביל ושתי האמריקניות עזבו אותנו ואת ת”א. באותה שעה חשבתי בלבי כי מטרוניתא זו תעשה בודאי הרצאה גדולה באמריקה “ספיטש” שלם על תל־אביב וביחוד על ז’רוזאלים" ועל בנות־ירושלם ההולכות בשבת לא לחורבה אלא ל“סינמה”.

־־־־־־־־־־־־־

אגב סח לי יהודי טוב וישיש משלנו, שישב בראש השלחן על יד זוגתו החדשה – מעשה נאה ברבי מגור שבא בזמן האחרון ליפו והלך לבקרו משום שהוא בן־עירו ומכירו מכבר. כששאל אותו העסקן החביב שלנו על הרשם שעשתה עליו ת“א, נענה לו הרבי מתוך אנחה כי שמע שבת”א מתפללים זכרים ונקבות יחד בבית־הכנסת (בלשונו “שול”), כמו אצלם להבדיל….

– חלילה! – ענה מר פ־סקי. אמנם חדש אני פה, אבל עד כמה שידוע לי אין דבר כזה בתל־אביב!

ואולם בעל־האכסניא של הרבי, מר ל–פון, הבין מיד את הענין ואמר:

– “רבי! מסתמא שמע כבודו לא על ה”שול" כי אם על ה“שוללע” (בית־הספר) ששם לומדים נערים ונערות יחד".

וגיסו הרבי מבנדין סייע לו ואמר:

– אל תאמר “שול” אלא “שו־ללע!– מלרע, והדגיש בלשונו את ה”ללע!"

והרבי הזקן חזר אחריו ואמר:

– כך, כך, “שו־ללע!” ונחה דעתו.

וחשבתי בלבי, שלו היה הרבי שלנו מדבר לא זרגון אלא בלשון־הקדש לא היה בא כלל לידי טעות גסה כזו, ובגלל חסר ויתיר אחד היה הולך הרבי הקדוש ומספר חלילה בגנותה של א"י ומרחיק ממנה כמה אלפים מחסידיו.

– “סינמה” בירושלם! “שוללע” בת“א: הזהרו חכמים בדבריכם, שמתוכם ילמדו לשקר על א”י בכל המלונים ואפילו אדמור"ים!…

* * *

ומשנכנס אדר מרבין בשמחה אצל אחב"י ובדמעות אצל אגודת ישראל וישמעאל…

כשקראתי בעתון ע“א הפגישה הנהדרה של שני הזקנים־הקשישים ב”שונה“, שהתנשקו והתדבקו והתחבקו ושפכו דמעות־תנינים מעיניהם כביצי־התרנגל ממש, נמס לבי בקרבי לראות ילדים בוכים ואפילו נשים זולגות דמעות על ה”צאינה וראינה" או בשעת קלוף־בצלים חריפים, אבל דמעות־זקנים אלו הזכירו לי את השיר הקצר והנפלא של הפיטן־הליצן היינה, הידוע, שספר: מעשה בגרף אחד שעמד והתחנן לפני הדוכסית, וכשהשיבה פניו ריקם, לא יכל להתאפק, הוציא מכיסו מטפחת גדולה ומחה בה שתי דמעות גדולות שזלגו משתי – נחיריו….

ושוב מעשה קטן, לא מהיינה אלא מ“היינו דאמרי אינשי”, לכבוד שני הבוכים שלנו, מעשה ידוע בילד שישב אל השלחן ונכוה ברותחין של המרק השמן והחם וירדו דמעות מעיניו.

– למה אתה בוכה בני? – שאלהו האב.

– זכרתי את אמי המתה, ענה הבן הערום.

לא היו רגעים מועטים וגם האב שתה מהמרק החם והתחילו עיניו דומעות.

– אבא, למה אתה בוכה? – שאל הילד מאביו.

– בוכה אני – ענה האב – שזכיתי לבן “ממזר” שכמותך…

הוא אשר אמרתי: ר' חיים שלנו הולך ומתקדם ב“ה. לפני ארבע שנים היה מליץ טוב על הציונים לפני המשלחת שלהם מאמריקה, לפני שנתים שלח את התרנגול עם יתר העטלפים לנורטקליף והוא אמר תהלים: “אשרי יושבי ביתך” והשתא עשה את שליחותו לא ע”י מלאך ולא ע“י שרף, אלא הוא בכבודו ובעצמו נסע לשם, והאופנים של האוטומוביל ו”חיות־הקדש" ברעש גדול מתנשאים לעומת “שונה” ו“מלך אביון” יושב על כסא רם ונשא ובקרב "חסידים יתחסד…

איך אומרים אנחנו שם ב“שבת מברכים”? – “חיים של בושה וכלימה, חיים שאין בהם יראת־שמים ויראת־חטא”

* * *

ברגע האחרון קבלתי מכתב קצר וחד בשביל כל השואלים וביחוד שאינם שואלים:

לכבוד ר' עזמות שלום!

נא לפרסם שני דברים אלה:

א) איני חבר בחבר הלאומים.

ב) אני יצאתי מכלי.

ועל החתום מאיר האביגדורי

עז מות

07.3.1924 דאר היום

ועכשיו, תלמידי היקרים, יכול אני כבר לגלות לכם את השיחה המדינית, שהיתה בשבוע האחרון בין המושל שלנו עם הרבי מגור בביתו לפני עזבו את ירושלם.

מעשה בסטורס ולוק ובנו של “הרבי”, שהלכו שלשתם להתברך אצל הצדיק, עברו דרך סמטאות אפלות ודרכים עקלקלות בשכונת סרחוניה אשר בעיר העתיקה ולאחר שהריחו את חלקם וכתתו את רגליהם היטב, הגיעו למקום דירתו של הרבי ברחוב היהודים ומצאו שם את כל האדמורי“ם יושבים בקפילושיהם ופאותיהם וקפוטותיהם הארוכות. לאחר תקיעת־כף של “שלום־עליכם”, כנהוג, התיצב המושל לפני הרבי וצוה למתורגמן שלו מאחב”י להגיד לו כי נעים לו לראות את ה“ראַבאַים” הגדולים של היהודים האורתודוכסים וכי בא בכבודו ובעצמו לקבל מהם ברכת־הפרידה…

הרבי מגור לא נתפעל, כנראה, וענה בזרגון הפולני ובנגון הידוע שלהם “ני—י! מהיכא־טאַיסי, מהיכא־טאַיסי!”… (מהיכא תיתי). הוסיף המושל ואמר כי שמע לשמחתו את “ראבאי” עוסק בירושלם להביא אחדות (community) בין הקהלות היהודיות הרבות ביניהן תמיד…

– “עט!” – ענה הרבי בתנועת־היד ובמשיכת־הכתפים – גם אצלנו ב“גר” (גור) יקרו לפעמים איזה סכסוכים בקהל ומתווכים ביניהם ב"ה, וזה לא נורא…

– ובכן, – הוסיף המושל –באתי לפני ה“ראבאי” ב“פרופוזישיון” (הצעה) חשובה לטובת השלום בעירנו. אני מציע למסר את ענין השחיטה לראבאי זוננפלד…

– ר' חיים הוא כבר אדם זקן – ענה האדמו"ר הזקן למתורגמן – מסתמא יבחרו באנשים משני הצדדים ויסדרו בעצמם את הענין….

כיון שראה המושל שלא הצליח הפעם בענין השחיטה של אחב“י התחיל מדבר פתאום אל הרבי בדבר “פרו־ז’ירוזאלם” (למען ירושלם) והסביר לו לרבי כי חברה זו שהוא עומד בראשה – תכליתה לשמר על עתיקותיה של ירושלם עיה”ק מעין בית־נכאות והוא, כלומר המושל, משתדל תמיד שירושלם תשאר ירושלם…

– אמור לי – אמר הרבי מגור למתורגמן בלשונו ובהראותו באצבעו על המושל – כי מוטב שישתדל שארץ־ישראל תשאר ארץ־ישראל…

ומיד פנה אל בן־הנציב ושאל מאתו: “מה שלום ה”טאַטע"? (אביו בלע"ז), וכשהזמינו הבן בשם אביו אל ההר, אמר הרבי:

– אמר לו ל“טאַטע” שלך שלא ישמע להם… מחמת שאין להם כלום (גו–ו–ור נישט בלע"ז) בארץ־ישראל.

קפץ המושל ובני־לויתו והבטיח לרבי שבבקרו בפולניה בקרוב יבקר גם בביתו וסיים כדרכו בעברית:

– “עליכם־שאללאם!”

– “מהיכא טאיסי” – ענה לו הרבי מגור –“מהיכא־טאַאיסי”, ונשאר יושב על מקומו…

* * *

למחרת הופיעו האדמור"ים על ההר ורגליהם עמדו בחדר ההמתנה של הנציב.

– הכאן מחכים כל האורחים? שאל הרבי מגור מאת המשרת.

– נו, ענה המשרת.

– ואין חדר מיוחד לאורחים גדולים?

– שאל שוב הרבי.

– לא, – ענה המשרת – אבל יש חדר מיוחד לאורחים קטנים.

פתאם עמד המתורגמן לפניהם ושאל הרבי מאת המשרת:

– האם יהודי הוא זה?

– כן, ענה המשרת.

– והיכן “זה”? – שאל הרבי בהראותו באצבע על הראש לרמז על הירמולקה.

– כאן – ענה המתורגמן ששמע את דברי הרבי – לא הכובע יעשה את היהודי.

– אולם הכובע גם לא ימיתהו חלילה – ענה הרבי בידו..

פתאום נפתחה הדלת והאדמורי"ם נכנסו אל האולם, נגעו בקצה אצבעותיהם בידו של הנציב – כנראה, שכח הפעם את כובעו מרב התפעלות – וכלם ממהרים לשבת על כסאותיהם ושותקים. כנראה, מחכים הם שהנציב יפתח את פיו. עברו רגעים ארוכים של שתיקה והנציב מחכה ומצפה לאמרי פיו הקדוש של הרבי עד שפתח ואמר:

– זכורני, ש“הראבאי” מגור בקר פעם את א"י לפני שלש שנים. האם לא מצא כבודו קדמה זו הפעם?

– “עט”! – ענה הרבי בנדנוד ידו ופרותיו.

– והרי נבנו – ענה הנציב – שכונות חדשות בעירנו וביתר המקומות, סוללים דרכים,מתקנים…

– כן, כן, הכל נכון – שסע הרבי את דבריו – אבל “אידישקייט” (יהדות) היכן היא? – ובשעת דבורו הורה באצבעו על הלב והביט אל ראשו של הנציב…

– רבים היהודים הבאים לא"י – ענה הנציב בשחוק־חן על שפתיו – ומחכים אנו שיבאו עוד יהודים לבנות את הארץ… בטח תבואו גם אתם הרבנים הגדולים עם אלפי חסידיכם בעלי־היכלת ותביאו עמכם גם יהדות…

– עוד לא איכשרא דרא לכך! – ענה הרבי מגור.

– אבל, הלא יודה כבוד ה“ראבאי” כי ישנה קדמה כלכלית בארץ?…

– “עט!” – ענה הרבי – המעט אשר אגודת־ישראל עושה כאן בעניני כלכלה (קלקלה, בבחינת בת כ' כבת ק' – עזמות). זה ניכר וחוץ מזה לא כלום!

וענה לו הנציב בקומו ממקומו:

– תבוא ברכה על כל הפועל לטובת עמו.

– אגודת־ישראל “טהוט שוין” (עושה כבר) – אמר הרבי – מה שייך?

העיקר: כאן (והורה בידו על הלב) וכאן (מראה באצבעו על

השטריימל שלו)… לא היו רגעים מועטים והראיון נגמר נגעו האדמורי“ם שוב בקצה אצבעותיהם ביד הנציב, הציצו רגע על זקנו המגולח ר”ל של המתורגמן, ואגודת־ישראל שלנו ירדה במכונית במדרון ההר עד לעמק עכור..

* * *

ומכיון שאנו מדברים ב“רביים”, נזכרתי במופת אחד שקרה בשבוע זה בפתח־תקוה.

פלאי־פלאים באמת! אנחנו יודעים, למשל, שבברן אפשר להיות ד“ר לפילוסופיה בן־לילה, אבל להיות דנטיסט בין־לילה זהו מופת שגם האדמו”ר מסטריקוב, המומחה ל“דבוקים” בבית־ישראל בעירנו, כידוע (רק לא לה“דבוק” הידוע שעל החולות בת"א..) לא יוכל לעשותו. והנה, הפקיד של הברון שלנו ביפו, אגרונום מטבעו ואדמיניסטראטור בעל־גוף בלי עין ־הרע, נעשה פתאום ל“דנטיסט”.

כשהיה בשבוע האחרון בפ“ת, התיצב לפניו הועד־החקלאי לבקש ממנו עזרה לטובת כפר־סבא. נזכר הפקיד ר' א”ב בחובות שפ“ת חייבת לו וצעק עליהם בלשון־הקדש שלו: “איך וועלל אייך רייסען די צייז איינציגווייס!”, בלשון ב”א זאת אומרת: אני אעקר את שניכם אחת לאחת!

וכפי ששמעתי ממקור נאמן, כבר שלחה אליו אגודת־הרופאים המדופלמים ביפו, לשאל ממנו אם יש לו דיפלום ל“דנטיסט”…

* * *

לפנים היו אומרים הצרפתים על כל צרה שלא תבוא: “בקשו את האשה!” ועכשיו אומרים כל אומות העולם: “בקשו את היהודי!”

הנה, למשל, יצאה אנגורה לתרבות־רעה ובטלה את “משרד־הרבנות” שלהם ואמרו “זו חליפתי” לכליפותם בקושטא. מי אשם בדבר? – לא חלילה הבולשביקים שהיו ל“רביים” טובים לבני־ישמעאל בתורקיה או בני “עשרת־השבטים” שהכניסו כמה אלפים ל“תוך היד” של עזמות־פשה בלוזנה, אלא היהודים, כלומר מוסטפא־קמאל ועוד ארבעים חברים שהם מבני “שבתאי־צבי” ר"ל.

וכשקראתי בעתונים ע"א גרושו של הכליף נזכרתי באותו רב שבאו לפניו החסידים והתאוננו על אפיקורס אחד שמטיח דברים כלפי הרבי.

– גרשוהו מיד! – צעק הרבי!

–אבל, רבי – ענו החסידים – איך נגרשהו והוא עומד בחוץ?

–הכניסוהו וגרשוהו!

מתחלה הושיבו את הכליף שלהם על כסא־הרבנות שלו, והמושל בכבודו ובעצמו קרא לפניו את גזר־דינו, אח"כ נטלו אותו ואת בנו ואת שתי הפלוניות שלו, אחת צעירה ומגולה ואחת זקנה ומכוסה, והושיבו אותם במכונית שהיתה מוכנה מראש, אמרו לו במחילה את הפסוק: “היידאַ, סיקטיר!” והוא, המסכן, מסר דינו לשמים והלך למדינות שויציה כדי למצא את אחיו־לצרה, את הכליף הראשון…

* * *

ומקרן־הזהב בקושטא לקרן־הצבי של “ארץ־הצבי” במזרח..

התראו, רבותי? – אעפ“י שאינני מחסידיו הגדולים של ר' חיים – למה אכחד? – כמו למשל עורך ה”סטא" (סטרא־אחרא בלע"ז), שנוסף אל כת השחורים וה“כחולים: (בלוי בלע"ז) שלהם, או אפילו כר' בנימן, שמתעתד כנראה, להיות עורך ה”קול־ישראל" – בכ“ז מאמין אני, באמונה שלמה ואומר הנני ככל הזוננפלדים בעירנו כי צדקו דברי חז”ל “שתפלתם של צדיקים אינה חוזרת לעולם”. והא ראיה, אחרי הברכה שבאה בתזכירו של ר' חיים־תרנגול למלך חוסיין, נתקבלה תפלתם ונתקימה ברכתם ומיד נמשח חוסיין לכליף, מעין חכם־באשי של ישמעאל במדבר ערב. וכפי הנשמע, נמנה הכליף החדש לחבר־נכבד ב“אגודת־ישראל” ושלם חמשים פונט דמי חברות…

וכפי שמוכח מן ה“גזיטות” בעליל נזכה אי"ה בקרוב לחצי תריסר של כליפים, כן ירבו! כליף סנוסי לאיטליה, מרוקני לצרפת ופואד למצרים. ואם יעלה חלילה על דעתכם רגע לחשב כי יד “ז’ונבול” היתה באמצע כדי לסכסך ערב במצרים וטרבלוס במרקש, אינכם אלא טועים, והפוליטיקה של עשרת־השבטים בבית־הלאומי שלנו הלא תוכיח…

* * *

אין מה לדבר: עקבתא־דמשיחא עם כל הסמנים. חוצפה יסגי בכל מקום, לא רק אצל בני־דודנו ובני־ישמעאל בכלל, אלא גם בין הרבנים שלנו ומעשי הזוננפלדים יוכיחו. ולא זאת אלא שגם הרב שלהם מתלמידו דר' פפא יצא בעונותינו הרבים לתרבות־רעה ויצא במחולות עם חלוצים וחלוצות בדילב כמו הרב שלנו, להבדיל, ורקדו יחד “דאבקה” ערבית ושרו את השיר “וגר זאב עם כבש”. אלה אומרים: “אל יבנה” ואלה עונים: “האַק אַ טשייניק!”

* * *

וכבר אמרתי לכם פעם, כמדומני, כי כל מה שיש אצל אומות־העולם יש כנגדם גם אצלנו

אצלם יש Y. M. C. A ואצלנו יש J. Y. W. O. וכפי התקנו שקבלתי מחברה זו הבינותי את הראשי־תבות שלה באופן כזה jewish young wedding organization ובלשון סגי־נהור “התאחדות עולמית של צעירים וצעירות עברים”.

וכדי לזכות את הרבים הנני מפרסם, עפ"י דרישת תלמידי הצעירים האלה את חמשת חומשי התורה שלהם:

א) אין מקבלים צעיר פחות מבן שמנה עשרה לחופה; צעירות מתקבלות גם פחות מזה..

ב) מצוה ללכת ברחוב בזקיפת־קומה כ“בן־חיל”…

ג) לדרש בשלום הצעירים דוקא בלשון יונים “קלימרה”.

ד) לשלשל את המס החדשי רק שיללינג אחד לחדש, דמי־קדימה למועדון, כלומר נדוניה.

ה) להכין מסכה לנשף־המסכות, ולחתונת “בנביון” – באולם קלבר דוקא.

* * *

ברגע האחרון ממש, עם כניסת שעורי זה לתוך מכבש הדפוס, הגיעתני הידיעה הנוראה מצפת עיה"ק, שהנני ממהר למסר לתלמידי לכבוד שבת־קדש:

ב“ה, צפת תו', כ”ט אדר"א פרשת פקודי.

לכבוד מורי ורבי היקר ר' עזמות, שליט"א.

הנני ממהר להודיע לכבוד תורתו על דבר המקרה הנורא שקרה בעירנו לא עליכם ולא על כל ישראל, וכל השומע תצילינה אזניו ממש. אמש נתכנסו גנבים לתוך חדרו של הקאוואס בבנק המקומי וגנבו את המיחם, הכוסות של התה, הנרגילה ואחרון אחרון חביב – הקלפים של הקוואס שהיה משחק בהם בינו לבין עצמו.

בבנק נבוכים מאד: אין מיחם ואין כוסות ולא נשארה עכשיו בבנק שום עבודה וגם זבובים לצוד אין. המנהל מסתובב הנה והנה וידיו על אחוריו במחילה, ומרטן בתוך שפתיו דברים בלתי־ברורים ר"ל מתוך כעס עצור, פני הקוואס חפו, ראשו של הגזבר מורד וכלם אבדו את עשתונותיהם…

המהומה גדלה ביותר לאחר שהחלט להוציא ממנה גם את קפת־המלוה, וה' ירחם!

תלמידו הנאמן

“אַנאַ בדאַבראַק”

עז מות

14.3.1924 דאר היום

ועכשיו, תלמידי היקרים, נעבר־נא קצת על פרשת השבוע, כדרכנו, מחמת שאומר אני תמיד את שלי: ליבא מידא דלא רמיזא באוריתא ואפילו הזוננפלדים שלנו.

הנה, למשל, פרשת: זכור את אשר עשה לך עמלק: ובעל־הגימטראיות שלי עשה נוטריקון: עמאן, מלשינים, קוקוריקו. ולא רק פרשת זכור אלא גם פרשת נקבה יש כאן, ולפי רמזי־הגאולה של בעל־הלוחות שלי – הן מכירים אתם אותו? זה שרודף אחרי ברחובות – מרומז גם שם ה“מיס” בעמלק לפני התרנגול…

אגב, חסידי הרב קוק מספרים כי יהודי עשיר וכשר מאמריקה נדב שנים עשר אלף דולרים בעד ה“שלום־עליכם” הראשון שיתן לרב ברדתו על חוף אמריקה. ולו הייתי אני יהודי עשיר כמותו או אפילו קצת פחות ממנו, הייתי מנדב פי שנים בעד “השלום־עליכם” האחרון לרב הזקן שנשאר כאן ובעד הסבוב האחרן לתרנגל שלו…

אי"ה בשבת־קדש זו לאחר אכילת חמין ופשטידא, נזכה לשמע מר' שחראי שלנו אצל חלוצי־המזרח את כל “היוצרות” של הקליר על פרשת “זכור”, ובטח לא ישכח להזכיר גם את הפסוק שנזכר שם: “נענש קיש כי השאיר לו שרש”…

אגב, בשבוע זה נכנסתי בבקר לבית־המדרש בשעת תפלת “שמנה־עשרה”, וכשהגיעו לפרק “ולמלשינים אל תהי תקוה”, נזעק יהודי אחד וקרא בקול רם ובכונה גדולה: ו“מכניע זדים!”. לאחר גמר התפלה ורקיקה משני הצדדים, כנהוג, נגשתי אל היהודי הזה והסביר לי כי “זדים” הם בגימטריא: זוננפלד, ד–ן, יונגרייז, מ–רים"…

* * *

וכבר אמרו חכמים: כל מה שיש ביבש

ה יש כנגדו גם בים, כל מה שיש אצל אומות־העולם יש כנגדו גם אצלנו וכל מה שיש באמריקה, יש אצלנו בא“י. שם יש מין חברה שחורה בשם “קוק־קלוקס־קלאן” כנגד אחב”י וכאן יש ב"ה חברה משותפת בשם: “קוק־קלאַרקס־קלון” עם חמשה “קופים”, כנגד התיירים ומורי־הדרך שלנו.

בשבוע זה הייתי טרוד כל הימים במלונים בין התיירים המצויים אצל הגויים דוקא מחמת שהחברה משתדלת להכניס את בני־שם שלנו ליפיפיתו של יפת בקזה־נובה, נוטרדם ומורקוס. אגב נודע לי כי מורי־דרך מבני־דודנו שזכו למין כפתור מיוחד עם “קק”ק" על בגדם נכנסים ישר אל המלונים האלה ועושים “ביזניס” על־חשבון אחב"י, ומורי־הדרך שלנו שאין להם “כפתור ופרח”, אחרים מורים להם את הדרך במחילה מכל מדרגות המלונים שלהם והרי הם בבחינת בל־יראה ובל־ימצא אצל הגויים…

מה עושה ר' עזמות? –מסתמא לא שתקתי, הלכתי אל תלמידי מבני־דודנו ודוקא מ“החלונות הגבוהים” שלהם, השגתי לי “כפתור” שכזה שתקעתי כפרח לבגדי, חבשתי את המסוה הערבי על פני ואת התרבוש לראשי ונכנסתי ישר אל המלון החדש והגדול שלהם. שם מצאתי מנין שלם מאחב"י, כשהם יושבים ומספרים נסים ונפלאות על הקבר־הקדוש ועל בית־לחם ונצרת ועל “אותו האיש” (לא של קלוזנר!)

– את תלפיות ראיתם? – שאלתי פתאום מאת החבריא.

–Oh yes! ענתה תירת אחת ארוכה בלעג גלוי מתחת למשקפי־הצפרדע שלה, ובשעת דבורה תפשה את נחיריה בשתי אצבעותיה… ונתברר לי עפ"י הסמנים שלהם, שמורי־דרך של “חמשת הקופים” הובילו אותם לבתי־אונגרן, הראו להם שם את בתי־הכסאות ואמרו בלשונם: “בליז! זוהי תל־ביות!”…

– ואת תל־אביב ראיתם? – הוספתי לשאול את התיירים שלי שנשבו לבין העכו"ם.

– of course! ענה לי אחד מהם צעיר לימים שישב על יד זוגתו הזקנה, כדרך היאנקים שלנו – בשעה ורבע זכינו לראות גם את תל־אביב וגם את פתח־תקוה..

כשראו סימני השתוממות על פני על קפיצת־הדרך הזו, הסביר לי הצעיר כי ה“גייד” שלהם, שוקרי כמדומני, השתדל להראות להם עפ“י דרישתם, את ה”קולוניס" שלה“זייאוניסט”.

בבקר ירדו עמו בדרך ליפו, בבחינת מוצא ולא “מצא”, והמורה־דרך הערבי אמר להם כי זוהי “קולוניה” שהיהודים קוראים לה – “פתח־תקוה”. ומשם הלכו ישר לרם־אללאה, ור' שוקראי אמר להם: “בליז! זוהי תל־אביב”!

וכששאלו התיירים שלנו:

– הזאת היא תל־אביב שכ"כ מרעישים עליה הציונים עולמות? והיכן היהודים?

– “הו, הו!” – קרא מורה־הדרך בעל־הכפתור – “חאַלאַס זייאוניסט!” (מתה הציוניות) היהודים עוזבים את הארץ… “יאַהוד מאַפיש!”

עודני מדבר עם החבריא שלי והנה הופיע פתאום תיר “תלמיד־חכם” והתפאר כי ראה את כל המושבות העבריות.

– אני הייתי, הוא אומר לי בגאון, גם ב“פסח ראשון” וגם ב“פסח־שני”…

ומתוך התמונות שהראה לי הבנתי כי היה בפתח־תקוה ובראשון־לציון…

כשאך יצאתי עם חשכה מהתיירים שלי עברתי לפני מלון אלנבי וראיתי כנופיא שלמה של תיירים שעפ“י חטמם ניכר כי משלנו הם. פנה אחד מהם ל”גייד" הערבי שלהם ושאל על חנות “בצלאל” – “באַסאַליל”? – ענה ה“גיד־הנשה” שלהם ­ – רחוקה מאד.

ואולם הקב"ה מקרב רחוקים, עשה נס ומיד הופיע לנגד עיני התיירים השלט הגדול של בית בצלאל וקראו באותיות גדולות ומזהירות כמנורה את השם: BEZALEL נתקרבתי בלאט אל התייר הזה, ואמרתי לו בלשוני:

– “הך ה”הכפתור" וירעשו אמות הספים באמריקה וידעו מי הם מדריכיהם ובעלי האושפיזין שלהם בא"י!…

* * *

ואת זה לעומת זה עשה אלהים:

הברון רוטשילד שיחיה ויאריך ימים ושנים מזמין לפריז מצות מא“י ומהטחנות הגדולות שבחיפה, ועשירי א”י ומנהיגיה מזמינים להם מצות של מניסביץ מתוצרת־הארץ באמריקה.

והלא אלה הם דברי תמיד: יודע אני אך אחד שהאמין באמונה שלמה בביאת המשיח. הוא היה ה“רבי” (לא מגור!) שמספרים עליו, שהחזיק באורוותו סוס חגור ומוכן בכל רגע והיה מפטמו בצמוקים ובשקדים, למען רכוב עליו לקראת המלך המשיח.

וזו היתה אמונה שלמה, מפני שהרבי זי“ע היה מוציא מכיסו פרוטות או דינרים! דבר שאדם מוציא כסף בשבילו, אנו יכולים להאמין לו שהוא מאמין בו. אין אדם עשוי להוציא ממונו לריק ואפילו בא”י.

ואגב, אספר לכם מעשה שהיה: לפני זמן קצר נכנסתי לחנות מכלת מן המובחר של יהודי בעירנו, והנה נשמע פתאום קול צלצול השח־רחוק:

– “האַלא!” מי מדבר? – שאל החנוני – oui, oui, (כן, כן) יש לנו חמאה טובה… לא מחידרה…non, non שלש קופסאות? e’est bien (טוב מאד).

והקול קול בת־יעקב: זו היתה אשתו – כך הבנתי מדברי הנער־המשרת – של מנהל מחלקת התעשיה והמסחר שלנו “במלון יוז” מנהיג “תוצרת־הארץ” בעירנו.

* * *

ובכן, מזל־טוב וסימן טוב לכלנו ולבני עשו שלנו!

הרב פפא מרומי יוכל כבר לצאת… מהותיקן, בלא שום עצירה מצד המלכות. וכפי ששמעתי עכשיו, הזמינו הרב "בר־לשנאה “לבוא לא”י כדי לבקר את דילב ואת בתי־הכנסיות שלנו בכפר־נחום ובבתי־מחסה בעירנו… בחוגי הזוננפלדים ששון ושמחה, ומכינים כבר משלחת מלאכי־רעים חדשה גם לקראתו.

חבל, חבל מאד, שלא היה “התרנגול” אמש באופיריטה של בת־יפתח, שהיה רואה בעיניו גדוד שלם של יהודים בחורים עם זקנים בעלי זקן כר' חיים וסיעתו בצורת נקבות ר“ל עם גרבי־משי לרגליהן, שעלו למלחמה תחת פקודתו של ז’בוטינסקי ממאה שערים, על רבת בני־עמון… מיד היה שולח מברק מהיר ל”דיילי־אכספרס" להודיע ע"א המלחמה שפרצה בין המערב והמזרח של הירדן…

* * *

כן, עיקר שכחתי:

בקראי בשבוע זה את מאמרו היפה של דניאל אוסטר על השפה העברית במוסדות הממשלה, נזכרתי בשתי מודעות שראיתי בימים האלה בתחנת־הרכבת בחיפה, וזו לשונן הזהב ממש:

“קבלת הדאר מארופה זה ידוע כבר פעמים בשבוע ובאיזה ימים לזה נתלות מודעות המיוחדות לכך”

מסתמא יבאר לנו הד“ר יצחק אפשטיין את “דקדוקי ההבעה” הזו, כדי שנזכה להבין גם אנחנו את המודעה הזו שנכתבה, כנראה, בחפזון ע”י גוי…

ומעט מן הצד, מחוץ למחנה, כתוב לאמר:

“ליד הארץ–בית־הכסא” כנראה, שכונתם היתה לומר: ילידי הארץ (נייטיבס בלע"ז). הן זוהי הצרה: כונתם אולי רצויה אבל, מעשיהם אינם רצויים.

* * *

ומחמת שהיום ערב “דרבּן”, הנני מקצר הפעם ואברך את תלמידי ותלמידותי בברכת “פורים טוב!” שיזכו למסכות טובות ולפרסים לביסומא בפוריא עד דלא ידע: בין ארור ה–ן וברוך מרדכי!

עז מוּת

28.3.1924 דאר היום

היינו דאמרי אינשי:

כל השכורים מתפכחים ואינם שותים בפורים ור' עזמות הולך בפורים בלי מסוה.

בשבוע זה של פורים הייתי טרוד ועסוק רק בענין אחד. לסוב בכל הרחובות והשווקים של ירושלם ולרוץ אחרי כל המתחפשים ברחוב יפו ואפילו בעיר־העתיקה. האמינו לי, תלמידי היקרים, שלא נשארתי אף־נשף־מסכות אחד ולא הנחתי אף משחק־אחשורוש אחד בעירנו, כדי להסתכל הפעם מבעד־למסוה של אחרים והכל בשבילכם, בשביל שעורי־שעורכם. (ולא בי האשם, למשל, שכל מה שאני רואה אתם מחוייבים לקרא, הרי מזלכם גרם!).

ויודעים אתם בכלל מה שאגיד לכם? – ישר בעיני חג הפורים, ודוקא מפורים זה, התחלתי אוהב את החג הזה ביותר. ולא רק אני, אלא שכל אחב“י בירושלם יצאו מכליהם ממש בשנה זו ונתכנסו כלם לתוך מסכות ואפילו הנקבות שלהם עברו ר”ל על לאו חמור מדאוריתא ולבשו כלי־גבר בראש כל חוצות לעיני כל הגויים, והיתה הילולא וחינגא בעירנו הפעם יותר מבכל השנים הקודמות.

ולו לעצתי ישאלו, לו למשל הייתי מין ר' קוק, הייתי מבטל מיד את כל החגים של השנה ומשאיר רק את חג־הפורים, ואפשר שהייתי מביא עי"ז את משיח צדקנו?…

ויודע אני כי הייתי מקבל בטח ע“ז הסכמה אצל אחינו הפרסים, העאג’אמים בלע”ז, וביחוד אצל העולים החדשים, שהם, כידוע, קרובים למלכות" ויש להם, כנראה מונופולין על ויזתא ועל ושתי – ופורים זה יוכיח! עוד בערב־פורים התקדמו העאג’אמים שלנו והתפשטו בגדוד על כל רחובות ירושלם עם מרדכי הצדיק שלהם בזקן־התיש הארוך אשר לפניו, היושב בגאוה על הסוס ו“המן הרשע” הולך לפניו ומטיל אימה בכבע־הניר הגבוה שלו. אגב, כשעברתי ברחוב, שמעתי אחד ממורי הדרך שלנו מבאר לתיירים, כי שני אלה “הגבורים” הם ר' חיים והתרנגול שלו…

במוצש“ק העתיקה כל “חארת־אל־טאנאק” את מושבה לתיאטרון ציון, וכל “פרס ומדי” שלנו רצה כאחשתדרנים ממש בנעריהם ובזקיניהם אל ה”טיאטרו" כדי לראות את “מרדכי ואסתר” שלהם. בסכנת־נפשות ממש נדחקתי לתוך האולם ומזלי גרם להתגלגל ל“אור כשדים” ולשמע את לשונו של “יקום פורקן” נשים אורפאליות ישבו על ידי וגעו בבכיה על צרות ישראל בפרס, ופתאם ראה והכיר אחד מהקהל את חברו ה“חודראג’י” (מוכר ירקות) על הבמה ובין השרים והסריסים של המלך אחשורוש, התחיל צועק אליו בערבית:

– וואַלאַק יאַ איבראַהים! יחרבּ־ביתך! מה אתה עושה שם? – והקהל התפרץ בצחוק ונהפך יגונה לשמחה…

חבל מאד שלא התעלה המנהל גם הפעם על הבמה את גבור־המחזה, שהצטיין אישתקד על הבמה בתפקידו והראה אז “גבורת־הסוס” במשחק “מרדכי ואסתר” ומרב התפעלות של מחיאת־כפים רועשת באולם, קם פתאום על שתי רגליו הקדמיות כבן־אדם ממש והתחיל שר בקולו בפרסית: חי, חי, חי, הי! ולא רצה בשום אופן לרדת מעל הבמה עד שירד המסך קדם…

*

ומשבח אני את אגודת “העברי־הצעיר” שלנו, שחרתו על דגלם את האחדות, לא רק בין צעירים וצעירות אלא וביחוד בין ישראל לעמים. לא לחנם קראתי את החברה שלהם עפ“י הר”ת Y. J W. A בשם Young Jewish Wedding Association

חכמי־המדינה שלנו במלון־יוז משברים את מחם למצא את הדרך הנכונה לאחדות בינינו ובין שכנינו ובן־אב“י הציע בזמנו לגדל בארצנו לא טבק אלא תה, בשביל “כוס־תה” המדיני, ולא הצליחו עד כה. אדרבה! והנה באו צעירים, צ’וצ’יקים ממש, מבני ירושלם עיה”ק ומצאו מיד את הדרך הכי רדיקלית לאחדות גמורה בין הצעירים והצעירות ובין הצעירים מישמעאל ועשו, – ונשף־המסכות שלהם בקלבר יוכיח!…בקשי רב עלה בידי להתכנס אל האולם, עד שרצתי הביתה ונטלתי את המסוה שלי ונכנסתי ישר בשעה שעסקו בהלכות “כיצד מרקדין” בין־השמשות, שאור וחשך משמשין בערבוביה…

כשלקו המאורות בשעת הרקודים היה “ליהודים”, ואולם כשאמרו “יהי אור” והחשמל האיר את האולם חשכו עיני ממש!…

*

הריני מודה ומתודה לפניכם, רבותי, כי אין אני בקי כלל וכלל בעניני אמנות, וראיה לדבר שאני מתכונן לצאת בקרוב בשורת מאמרים בעתונות נגד בצלאל והפרופסור, כנהוג, וגם ענין המסכות והתלבשות הביבליות של תלמידי “בצלאל” בנשף־המסכות שלהם אינו מוחוור לי כל צרכו ואולם רק אחת הבנתי היטב – את מסכת “הפרוטקציה”.

באולם “ציון” סבבו המון מעטפות שהיו תלויות על שמלה חיה ועליהן כתובות אדריסאות לכל המנהלים והעסקנים שלנו ועל החגורה נדפסה באותיות גדולות הכתבת הזו: “שלטוני בלתי מוגבל”. כשנתחלקו כל הפרסים לתלמידי בצלאל וביחוד לשתי עינים היפות של ושתי הצעירה בהשתדלות האחשתרן בן־ישי, עלתה ה“פרוטקציה” על הבמה, פתחו המעטפות את פיהן ומתוכן נשמע כקול האוב:

"רבותי! אפילו לקבלת פרס של מסכת־פורים דרושה אצלנו “פרוטקציה”.

*

עליתי בשבוע זה עם אחד התיירים העשירים אל ההר כדי לראות את אורחינו הגדולים, את אלפרד מונד, אוסקר שטרויס, ואת ונדרברג, מלך החמאה ההולנדית. נכנסתי אל אחד המשרדים ומצאתי שם את תלמידי האנגלי, שספר לי על רגל אחת, מעשה יפה בשיך גדול מעבר־הירדן שבקר בימים האלה את ה“רבי”. הוליך אותו בכל ארמונו לארכו ולרחבו כדי להראות לו את רב גדלו ועשרו וכח הממשלה האדירה… ואולם השיך לא נתפעל ביותר כנראה, עד שעברו באחד המשרדים ולפניו הופיעה מכונת־כתיבה ולפניה עוד דבר: מזכירה נחמדת כ“צפור” בלשון עשרת־השבטים, לבושה הדר ואצבעותיה העדינות מפזזות ומכרכרות על גבי הכפתורים של המכונה. עמד השיך ותהה, כי ראה מעשה־שטן ממש: כאן דופקים: טיק־טיק־טיק־טאַק! ושם יוצא “מאַכתוב” שלם"..

כשיצאו שניהם מן החדר, נכנס עמו ה“רבי” בדברי פוליטיקה שלהם, ואמר לו בחביבות אנגלית: “שאל לך דבר ממני, עד חצי המלכות ותנתן לך!”. ואולם השיך לא חשב הרבה וענה בלשונו: "רוצה אני אחת כמו “זאת” (ובאצבעו הראה לתוך חדר המזכירות…) יחד עם מכונת־הכתיבה!

“באַס” (לא יותר!). פני ה“רבי” שונו קצת בצחוק־חן על שפתיו ענה לו: “עאַלאַ ראַסי”! (על ראשי ועל צוארי!)

והשיך – כך סיים תלמידי־הפקיד – מחכה עד היום הזה ל“זאת”…

*

סוף סוף למדנו מעשרת־שבטים לא רק “פוטבולל” אלא גם שווי־משקל בכל דבר וחג־הפורים ביפו יוכיח!..

איך כתוב שם בחומש’ל שלנו?..

אלא מאי? – החומש’ל שלהם להבדיל, אומר אחרת: שאם מכבדים אותך בסטירת־לחי, מצוה להושיט גם את הלחי השניה, הרי זו בבחינת הלכה ואין מורים כן. החומש’ל הוא חומש’ל והגוי – הוא גוי… ולא רק גוי בלבד, אלא אפילו יהודי להבדיל כהד"ר הפילוסוף שלנו שחבר ספר שלם על המוסר בהא הידיעה של הנוצרי, אינו אוהב לשתק… היום מאמר זעום נגד פרישמן לאחר מות, מחר נגד ברדיצבסקי ומחרתים אולי בעד “שמש־הספרות”. כלומר צרניחובסקי כדי להאפיל על הירח החדש שהופיע על שמינו בשבוע זה בתל־אביב.

ומכיון שאנו מדברים בעניני ספרות נזכרתי בהעתון “הגנה”, שהולך ומתחדש בימינו לכבוד פרשת “קדושים” של משה־רבנו הבעל“ט אחר הפסח. בהעתון החשוב הזה יבאו מאמרים חשובים ע”א הגננות, כגון זריעת אבטיחים קטנים וגדולים ולולבים ופרות חמים. כדאי שתלמידי היקרים יחתמו על העתון הזה ויתמכו באפן חומרי וגופני בענין החשוב הזה…

*

ומספר לי תלמידי מחיפה מעשה שכזה:

בזמן האחרון שחקו תלמידי ביה"ס הריאלי שלנו – כך הוא אומר לי – בשבת־קדש עם ערביים צעירים בכדור־רגל. מיד אחר המשחק פרצה ביניהם קטטה ונהפך כדור־הרגל לכדור־יד ואגרוף…

למחר הופיע שוטר בביה“ס הריאלי והזמין שנים מהתלמידים – את בנו של ג–שטיין ואת בנו של ה”לבן" – ישר לבית משפט־השלום. עמדו שני הבחורים לפני בית דין שלהם והטילו עליהם קנס של לירה אחת שלמה ומצרית לכל אחד.

ואולם העיקר מה שחפצתי לספר לך – הוסיף תלמידי מחיפה – הוא לא זה, אלא סוף המעשה כשחזרו שני התלמידים לביה“ס אבלים וחפויי־ראש, פנה אליהם המנהל ושאל מהם פשר דבר, ספרו לו המסכנים את ה”מפלה" שלהם, איך שכבדו בשבת את בני־דודנו במתנות־יד וקבלו במחילה ענש־כסף בבית־המשפט. טפח המנהל על כתפם ואמר:

– “אין דבר! אני שלמתי בעד מתנת־יד הרבה יותר מכם!”…

איך כתוב שם? – מכל מלמדי השכלתי וממנהלי יותר מכלם"…

*

כן, עיקר שכחתי:

עורך “הדרבּן” מסר לי זה עכשיו מכתב נאה ואופיי, שקבל מאת “מנחם־מנדל” החיפואי של שלום־עליכם, וכדי לזכות בו את תלמידי היקרים, ולהשיב “כבוד סופרים” נעתרתי לבקשתו של ידידי העורך להדפיס בשעורי זה את המכתב ככתבו וכלשונו ממש:

ב"ה.

כבוד עורך “הדרבן” נ"י יופיע כשמש בצהרים וכירח במלואו ובכל אשר יפנה יצליח!

“הדרבן” בכחו וגבורתו מלא עולם בא בזמנו בכל פרטיו ודקדוקיו ובכל מיני מטעמים, תרנגולים מפוטמים ותפנוקי־מעדנים ויינות־משומרים כיד המלך, אכלנו את לחמו ויינו שתינו, מזון וצדה השביע את נפשנו. עליונים למטה ותחתונים למעלה, עשיר ורש יחד ינקו ושמחו: מה יפית ומה נעמת ואשרי האיש כמוני שהבין…

אך מה?– ה“מגילה” שלי וה“משלח־מנות” ששלחתי לו לכבוד פורים־קדש לא נדפסו ולא יצאו לאור עולם – אַ נעכטיגער טאג!" – ביום אתמול כי יעבר, ממש סטירת־לחי על פני לא־עליכם, ומה שסבלתי, ידידי העורך, רק אל אחד יודע!…

שער נא בנפשך: ארבעה ימים וארבעה לילות לא בא כמעט אכל אל פי ושנה לעיני. הלכתי הלוך ושוב בחדר שקוע במחשבותי ותפוש ברב שרעפי, כדי להכין את עצמי בסגנון טוב עפ“י דקדוק, שלא אכשל חלילה בחסר של “יוד” או ביתיר של “ואו”, כמנהג סופרי צפת וטבריה. ובכלל, צריך לשנס היטב את המתנים כדי להכין מאמר בשביל ה”דרבן" הזה! שער־נא בנפשך: יותר מחמשים גליון ניר הושחרו בלא גוזמא, חוץ מן השלחן, הרצפה, הידים הפנים והשרוולים ואני גופא קבלתי “סוף שחור מ”האשת־חיל" שלי מרת חוה חיה שתחי'. ותקם בעוד לילה ותתן עלי קולה ר“ל” “איציק! רצונך שוב להסתמא בעיניך ולנסע לד”ר טיכו? עדיין לא שלמתי את עשרים הלירות מהנסיעה ההיא… הרי לך כתבן חדש לעת־זקנה – אַ נייעס נו!" ואנכי לחשתי לה ושדלתי אותה בדברים: – אל נא בקולך חוה, אל תצעקי, נשמתי! למחר תראי את הכבוד הגדול שאנחל מכל חיפה, ממש “כעזמות”…

והיא בשלה: “את עזמות שלך אני מכירה עוד מ”זאַמרין“, ספרא רבא, מח ברזל ו”נוצה חדה" וחוץ מזה הריהו מקבל בכל שבוע שש לירות, ארבע פעמים שש הן עשרים וארבע לירות לחדש, מותר לו כבר לכתב…הבינות? אבל מה יהיה לך שלימזל מזה? צרות וכאב־בטן, מוטב שתלך לישון, יאַללאַה!" ואנכי מצדי קבלתי ממנה את כל היסורים ו“השנים השחורות” באהבה כי אמרתי שסוף הכבוד לבוא…

ויהי בקר ויהי ערב יום רביעי ושוב נתעוררה עלי: “אָ האַ! הכתבן שלי מטייל שוב בחדר כמשוגע. מי יעזר לך אח”כ? ר' חיים אייזיק? ש“ק? אהרן שלמה?” וכה סבלתי ממנה יגון ואנחה עד שסוף כל סוף יצא ב“ה העגל צח ונאה ויפה ובהסכמת כל ידידי שלחתי את המגילה והמשלח־מנות שלי ל”דרבן“. ובהגיע יום הפורים הזמנתי מרב גדולה את כל החבריא לסעודה: קניתי שני “ביטלים” (בקבוקים) גדולים של יין מובחר וגם “קאנוויט” (כרובית) מן השוק ורוטל שלם של מלפפונים כבושים שעושה “אפטיט” לשתית יין. ובביה”כ שלנו אמרתי להחברה בלשוני: “עלי קללתך בני” כלומר: חלילה אצלי תשמחו וידעו נא אחב“י מי אני ותדע כל העדה החיפואית שעורך ה”דרבן" מתחשב עמי ויש לי מקום מחילה אצלו, ובפרט זוגתי שתחי' תראה את הכבוד הגדול שיהיה לי וממילא תכבד אותי ותתן יקר לבעלה…

ולסוף, בא “הדרבן” ולא דובים ולא יער, לא מגילה ולא משלח־מנות. בקצור, לא הראיתי את פני כל הימים האלה החוצה לפני החבריא שלי ומה שקבלתי ממנה, מוטב שלא תשאלו, מחמת שלא אספר…

נו, נו! סופר חפצתי לחיות! את הדרבן הזה לא אשכח כל ימי חיי…

עז מות

02.05.1924 דאר היום

ובכן, חסל סדור פסח כהלכתו, ככל משפטו וחוקתו, עם כל התיירים שאינם נשארים, הירידים והעליות, הכנוסים וה“נמוסים”, התערוכות והאספות הארוכות, חזרה מהאי גיסא ונשף־פרידה מאידך גיסא ועוד המון מעשים וענינים, אשר כל אחד ואחד בפני עצמו נתן די חמר לכמה שעורים.

ועכשיו שנפטרנו ב“ה מכל הטררם הזה, רוצים אתם מסתמא, חביבי התלמידים, שאספר לכם בלשוני ועפ”י דרכי מכל מה שראיתי ושמעתי ושאדבר לכם על גוי ועל אדם וביחוד על פראי־אדם ועל מכתבי־הידידות שבין ר' משה קזימא והריש־דוכנא של ה“רבי” בחול־המועל זה. ואעפ"י שעודני עיף ויגע מכל הריצות והקפיצות מהכא להתם ומכל הנסיעות בארץ בימי החג, עברתי בגללכם – כמובן, שזה ישאר בינינו – על גזרת בטול־מלאכה שהכריזו בעירנו מטעם הרב מרכס לכבוד “פעריווי מאי”, והכינותי לכם מטעמים כאשר אהבה נפשכם, ואתם אכלו, רבותי, וישישו בני מעיכם!

הן זוכרים אתם בודאי את תשובתי האחרונה לר' משה על תזכירו החצוף ל“הרבי”, וכפי הנשמע – אפילו בני־דודנו מפקידי הרשות, שהם בקיאים קצת בלשון הקדש, קוראים ב“קוזיטה” שלנו, שואלים זא"ז בלשונם ואומרים: “יחרב ביתו! מין האָדאָ עזמאַואַת?”… ומובן מאליו, שהריש־דוכנא הסתפק במכתבי זה ונתן מצדו רק תשובה קצרה, תשובה מיליטרית וכהלכה, בלא הקדמות ובלא כפפות כדידס בשעתו שהיה מפזר וממזמז את הענין גם בני־דודנו, אלא מכתב קצר וחד, פיטש־פאַטש: אחת ושתים ודי! – (חזוק בלע"ז) ותרגום אונקלוס: יאה חוטרא..

ומה אמר לכם רבותי? – מי שלא ראה שמחת אחב“י בשעה שנתפרסם מכתבו זה של הריש־דוכנא בדאר־היום לא ראה שמחה מימיו! התנפלו עליו כמוצא שלל רב, ממש כאחינו הספרדים בטבריה שהתנפלו בשוק בערב פסח זה על החסה למרור בשביל “הסדר”, ומקום היה ליהודים להתגדר בו כל ימות החג, לקיים מה שנאמר: ושמחת בחגך באמת. משל, למה הדבר דומה? – ל”שקץ" זה שעשה מעשה קונדס ב“חדר” ולקה מאת “הרבי” וחבריו עומדים מרחוק ונהנים.

וכשאנחנו לבין עצמנו הלא נדע היטב את הסוד, חביבי התלמידים, (וכי יש דבר חלילה שאין אנו יודעים היטב?), שמאחר ש“החדר” שלנו מתנהל כלו עכשיו על ההר על ידי הריש־דוכנא הזה ואין לו כעת לא סגנים ולא נרגנים, לא ריטשמונדים ולא קיטרוטשים, שיכינו לו מכתבים כמו אלה לחתימה, כנהוג, מה עשה? – הלך והכין את תשובתו זו לא ע“י פקיד ולא ע”י מכונת כתיבה אלא בכבודו ובעצמו ובעצם ידו השמאלית, כמובן, מפני חול־המועד, שנאמר שם בהגדה: והאכלתי אותם “חזוק” – אני ולא ריטשמונד, והרבצתי בהם כדבעי – אני ולא דידס, וחרבנתי אותם כראוי – אני ולא “הרבי”, ובכל “השקצים” שלהם אעשה שפטים – אני הוא, אני ולא ה“סטרא”־אחרא… ולראיה בא על החתום: ה“ק־טון” ירוחם (ולא ירחם!) וליתר תקף נחתם הכתוב בגושפנקא־דמלכותא, ו“הרבי” שלנו שיחיה לא הניח, כמובן מכתב שכזה בלא אסמכתא גם מצדו (Approval בלע"ז), והכל שריר וקיים!

ובכ“ז סבור אני, שלו חתם הנציב על המכתב הזה, לא היה נערך בלשון זו, ולא זאת אלא שלפני שנה אחת, למשל, לא היו מעיזים בני עשרת־השבטים לדבר אל משה בטון ובנוסח שכזה. מסתמא יש דברים בגוי והרגישו בודאי על ההר, שלא נבחר ל”מאַכער" ע“י בני־עשו והחבילה נתפרדה ב”ה וגם בני ישמעאל מביטים אחרי משה שלהם בזמן האחרון…. ואיך אמרה שם מאַדאַם זרש, הסופרת של המגלה? – “אם החלות לנפל – נפל תפל!” והא ראיה:

במכתבו של ריש־דוכנא פונה אליו בלשון קצרה ופשוטה: “אדוני!” (אפנדם בלע"ז) ממש כמו שפונים אפילו למצחצח־נעלים בשוק, ולא זכה הפעם להוספה הנהוגה הוד מעלתך! כיאות לפשה, שקנה את התאר הזה, כנארה [כנראה –המגיה], בחצי מג’ידיה. ולא עוד אלא שבמקום הנוסח המקובל והמנומס של עשרת־השבטים, שפותחים את דבריהם לאמר: יש לי הכבוד נאמר סתם: “עלי להודיעך” ובלשונו של ישמעאל זאת אומרת: “איסמע יאַ…. דיר־באַלאַק!” (שמע־נא, בחור, הזהר לעצמותיך!…)

ובכ“ז, ראו כמה כרכורים כרכר אותו ג’נטלמן מבני עשרת־השבטים כדי להשיח עמו ובקש להשתמש דוקא בלשון קצרה ונקיה, כגון: אי־דיוקים בולטים וסרוסי־עובדות כה גסים, שאינם כדאי בהפסד הזמן והשתיקה יפה להם. האמניו [האמינו־המגיה] לי, חביבי התלמידים, שלו הייתי אני במקומו, הייתי כותב לו בפרוש, ובלשונו ממש: דע לך ר' משה־גוי כי אתה “כזאַב־אבן־כזאַב” וכל אותו המעשה עם השיך וזנבו, מראשו ועד סופו, ראוי לך ואתה ראוי לו… היידאַ סיקטיר!”

אגב, מפליאני מאד לראות, שחברתנו התל־אביבית (בזמן האחרון הותנה בינינו, כלומר ביני ובין העתון מת"א, לבלי לפרש בשמנו בעתונים), שהיא, כידוע, מומחה גדולה בתרגומים, כגון: השודדים הציונים בלבנון, הפוליטיקה של בתי־הכסא וכיו“ב (הן זוכרים אתם עדיין?), הואילה בכ”ז לעשות תקון־טעות – שהרי אצלה אין מקום לטעויות, ממש כמו אצל האפיפיור! – ובמקום “סרוסי־עובדות כ”כ קשים“, הסכימה סו”ס לכתב “גסים”, כמו שכתוב במקור האנגלי ובתרגומו הרשמי והמדויק ב“דאר־היום”…

ולו לכל־הפחות היו בני־דודנו עוברים בשתיקה, ממלאים את פיהם מים או דבר־אחר ושותקים, לכל השנים השחורות, כמו שעשו העתונים שלהם: “הלשון הערבית”, למשל, שדרכה בקדש לאכל “לקח” משתי החתונות, כידוע, הסתפקה במסירת התמצית של המכתב. גם “ראי־המזרח”, שהוא מהצד־שכנגד, הדפיס את המכתב, דברים ככתבם, בלא שום פרוש מצדו, ואפילו “הזמיר” הליצן שלהם לא צפצף הפעם לר' משה, דרכו, – – פתח־שין: שאַ! אלא שהועד־הפועל שלהם יצא דוקא בתשובה שהיתה, כידוע, מלאת תכן וענין, הע־בע: האַק אַ טשייניק!….

ביחוד מצאה חן בעיני ההתנצלות של המסכנים האלה, שכתתו את רגליהם והלכו לתחנת המשטרה ואצל מושל ירושלם ומצאו רק את ההודעה הקצרה והרשמית, שאין בה אפילו סמן של שיך ומקצת זנבו, ובכ“ז הלכו וכתבו מה שרצו, כיד דמיונם המזרחי הטוב עליהם, ממש כאותו יהודי שעמד בשבת ותקן את גדרו בפרהסיא. וכשהתנפלו עליו “שומרי־שבת” אמר להם ששאל את הרב ואמר לו בפרוש, שאסור לעבד בשבת, אלא שהוא נשמע לו כמו לחתול… כלומר: שאלנו את המשטרה וגם את המושל וראינו את ההודעה הרשמית, ובכ”ז כותבים אנו שקרים!..

מזמרת הארץ

(טיול בתערוכה הפדגוגית)

לא לחנם אומרים: לך לבקר את התערוכה. כל תערוכה נתנה לבקור וגם לבקורת, כי לשם כך נוצרה.

ואעפ"כ כשאנו נכנסים אל התערוכה הפדגוגית, הרי הרגש הראשון התוקף אותנו הוא רגש של הנאה: יש איזה דבר! אותו החנוך העברי בארץ, הנלחם עדיין לא על קיומו בלבד, אלא אפילו על זכות הקיום שלו – הראה בחוש שהוא חי וצומח: הרי הוא עושה פרי ופרחים…

הרבה פרחים והרבה פירות! אין לדייק במושגים לפי המובן המדעי־הצמחאי, כי בפרי הרוח הפרי הוא פרח יפה והיופי הוא פרי עמל רב. וזה אתה רואה כאז. עבודות התלמידים עומדות ומעידות, שפה השקיעו עובדים חרוצים דברים שהם יסוד עולם: סדר, טעם וידיעות.

את הסדר אתה מוצא על כל צעד, אפילו – בגן הילדים שבאחת המושבות הנשכחות מני רגל. הרי בחור אחד בן ארבע או בחורה אחת בת ארבע “כותבים” או “עושים איזה דבר” משל ניר או של קופסאות קטנות, כמה סדר, כמה נקיון העבודה, כמה שטה אפשר למצוא בזה. דבר כזה אינו נעשה באפס יד, רוח הילד הוא פרא ואי־מסודר, ואלמלא היד הרכה המחנכת והמסדרת היה עולה שמיר ושית. עכשיו עלה פרח…

ובוצין בוצין מקטפיינו יריע. ילד מסודר יהיה לאיש מסודר, וכמה שמשקיעים בגני הילדים יביא הריוח תמיד כפלי כפלים. ויש אך להצטער על שהתחילה מחלקת החנוך בשנים האחרונות לזלזל במקצוע גני הילדים ולמעט את דמותם.

מובן, שמה שהוא סדר לגבי קטנים אינו מספיק לגבי גדולים. אם תלמיד ביה"ס העממי כותב כתיבה נאה במחברת נקיה או עושה שרטוט נקי ומסודר, הרי זה יפה. אבל אם בחורים בני שש עשרה ושבע עשרה מתהדרים בדברים כאלה (למשל השרטוטים בהמון של ביה"ס הריאלי החיפה) הרי זה מגוחך. מה שהיא “חכמה” בפי קטן אינה חכמה בפי גדול. את זה צריכים היו לדעת.

אבל בא היופי והזוהר ומרוממים את הרוח. יופי שלנו, זוהר שלנו. הרי הבחורים מציירים, הרי הבנות עובדות בשלל צבעי רקמה תאוה לעינים! הביטו נא על מעשי הפעוטות בגנים שלהם! ל“בחור” אחד בן שש בזכרון משה יש השנה לצייר שדה ירוק ופרחים ועדר מפליא עין. ל“בחור” שני בן אותו הגיל ב“מחנה יהודה” יש השנה לצייר אניה על הים (הוא כבר היה ביפו…), “בחורה” אחרת בת חמש מציירת שדה פרחים נהדר וכאלה וכאלה המון רבה. ומי עוד יבא לדבר על שאר החבריא מבתי הספר העממיים, שביחוד מצטיינים בזה הירושלמיים (ציור) והיפואים (גזרה בניר). ציורי הפנינים של ת"ת לבנות בירושלם אין להם להתבייש אפילו בפני קהל של ארצות המערב. תרכובת הדברים ותרכובת הצבעים מעידים על פרחי כשרון המבצבצים ועולים על שדה הטרשים שלנו.

והרבה הרבה פרחי כשרון מציצים אלינו בעין חבה בעד החלונות של בתה“ס התיכוניים. המון עבודות בציור ובמלאכת יד לבנות: ציורי טבע, ציורים מן החיים, בתים ובנינים, תמונות גדולי ישראל וגדולי הפדגוגים שבעולם (כמובן: העתקות), העתקות מפסלים עתיקים, כלים שונים, צורות בהמה וחיה ועוף, עצים, פרחים, פירות, איללוסטרציות לכה”ק וספרי הילדים (בת"ס העממיים), צללניות (סילווטות), ציורי קיר (טפיטות), קישוטים וכו' וכו‘, וכל זה בצבע, בעפרון, בדיו וכו’. ונחשו נא, מי המוסד המצטיין בכל אלה? בית המדרש למורים “מזרחי”!… אמנם גם המדרשה הירושלמית ותל־האביבית יש להן מה להגיד, הראשונה בציורים חפשיים, והשניה בקישוטים, אבל נכרת קצת רשלנות בהכנת החומר.

עצלניות לא היו הידים הרכות של בנותינו. מה שהחסירו בציור השלימו במלאכת־יד – ובעודף גדול. לא לבד “עבודות נשים” במובן הרגיל, בתפירה וברקמה מכל הסוגים, אלא אפילו עבודות הנכנסות בגדר האומנות: ציורים שלמים שהתרגלות פשוטה בעבודה לא תספיק להם אלא שדורשים גם שאר רוח. למעלה מכל תהלה הן העבודות בקרטון של תלמידות ביה"ס למורות ולגננות ביפו (המורה: המשורר לוין־קיפניס).

וישנה פנה צנועה בבנין התערוכה (החדרים יג־טו), שדוקא שם מונחת נקודת הכובד של כל החנוך בא“י: תורה גנוזה שם! מתיצבים לפני הקהל: הגמנסיות בירושלם ובתל־אביב, ביה”ס הריאלי ובית המדרש למורות ולגננות ביפו, כל אחד מצטיין באיזה דבר – הגמנסיה ירושלים – הנדסה וגיאוגרפיה, הגמנסיה תל־אביב – למודי הטבע ופיסיקה, ביה“ס הריאלי – טבע (ביחוד סומטולוגיה) וגיאוגרפיה, ביהמ”ד למורים העברי – גיאוגרפיה, ביהמ"ד למורים “מזרחי” – עברית ותלמוד. מעידים על כל אלה עבודות שבכתב של התלמידים, המפות, מכשירי הפיסיקה וההנדסה שעשו התלמידים.

רושם עגום עושה דבר אחד: שהשפה העברית לא אצל כלם עומדת על הגובה הדרוש, וביחוד מצטיין פה בשלילה – ביה“ס הריאלי בחיפה. אותו ביה”ס הצעקני והתבעני לא שלח אלא חבור אחד עברי של תלמיד מן הכתה החמישית (בעוד שבת"ס אחדים שלחו חבורים לעשרות!) וחבור זה מלא שגיאות כרמון ואפילו אורתוגרפיות, כגון: פלישתים, עשקלון, סמיכה (שמיכה), אגבניה (עגבניה), סתקלנו (הסתכלנו) וכדומה, או למשל: בנוהג שבית ספרנו, עגלה טעונה באהלינו וברכושינו, אין מאושרים מאתנו עכשיו, וכדומה. מדוע לא בדקו מסדר התערוכה את הסירכא הידועה הזאת, קודם שהציגוה לראוה בפומבי?

עוד יש להתפלא על עסקני התערוכה: לאיזה צורך הציגו בחלק של מלאכת יד (נגרות, נסירה וכו') את “עבודות חניכי בית המלאכה” שעל יד ביה“ס הריאלי – סמוך ל”עבודות תלמידי ביה“ס הריאלי”. חניכי בית המלאכה הנ"ל הם שוליי דנגרא, צעירים מן השוק או תלמידים לשעבר שבחרו את הנגרות בתור מקצוע זה זמן רב. הלא יכול יכלו להציג עבודות יפות יותר מן הקואופרטיב “כרמל”, בחיפה. ואם עבודת החניכים טובה ושל התלמידים גרועה – הבוא נבוא לגנוב באופן כזה את דעת הבריות?

אבל אין צל כזה יכול להעיב על זוהר השמחה הפנימית והכללית המתעוררת בנו למראה כל הדברים הטובים והיפים באמת שהכינו לנו בנינו ובנותינו החביבים, מורינו היקרים והחרוצים ועסקני המרכז שבחים

* * *

האדומות של ה“נוער האובד” (נוער־עובד קרי, אלא שבזמננו מתחלפות האותיות אצלנו ר"ל). והבינותי מיד כי כל זה לא מפחד יצחק אלא משנאת ישמעאל, ו“הראשון למאי” הידוע ביפו יוכיח!… חסרים היו רק עוד המכונית המשורינת של נורטקליף ומגדל פורח באויר. בכל אופן, בטוח אני שעפו מברקים לדיילי־מייל או למורנינג־פוסט בלונדרה כי כל ירושלם היתה מלאה שוטרים כדי לשמר על ה“בולשביקים” בבית־הלאומי וב"ה הכל עבר בשלום…

ותלמידי שנתפש לא־עליכם לסטרא־אחרא ר“ל מספר לי מעשה נאה בשוטר אחד משלנו שסבב בערב “יום־טוב”, כלומר ביום הרביעי אחה”צ, בכל הרחובות וקרע מעל הכתלים את כל המודעות האדומות של “אחדות־העבודה”, שהכריזו באותיות־זהב על הנשף שלהם. תמהו האנשים על זה וטענו כנגדו, לאחר שהנשף הורשה מטעם הרשות, וענה השוטר כי קבל פקודה מהקצין היהודי… לסוף נתברר כי אמנם צוה לו להחרים את המודעות הנדבקות בלילה ע"י המופסים, וחשב השוטר בלבו: למה לי להכות עד הלילה, יכול מבעוד יום? תדהר־לומר: בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שהמופסים עומדים בלילות ומדביקים בצנעה פרוקלומציות אסורות ובלא הורמנא־דמלכותא…

עודני עומד ותוהה והנה עבר לפני בחור בגלוי־ראש, בהתגלות הלב ובלא “דג־מלוח” (עניבה בלע"ז) לצוארונו הרחב והפתוח לרוחה ועל חולצתו השחורה תקועים ארבעה סרטים אדומים לכבוד היום, ונזכרתי אז ביהודי הפרסי הזקן הסובב ברחובות ירושלם ומזהיר את הבריות על הדבור העברי, וכששואלים אותו החלוצים מפני מה הוא חובש שני כובעים לראשו הוא עונה: אחד בשבילי ואחד בשבילכם…

יודע אנכי, רבותי, כי כל אלה הם “מילי דבורגנותא” וכמעט שהם “לריעותא”. העיקר עתה, תורת כל התורות ותמצית כל החכמות והמדעים – תורת מרכס ובורוכוב, זוהי “תורת לוקש” שבדורנו, ואם אינך “בר הכי”, אם לא קנית את “הקונטרס” מבן־נתן, למשל, הרי אתה בורגני פשוט ומתחייב בנפשך ר"ל…

והאמת אגיד לכם, תלמידי החביבים – המכסה אני מכם? – כי בשעה שעברתי ושוטטתי, כדרכי, בימים האלה בחוצות ירושלם וראיתי את הכתלים האדומים ושמעתי את כל הנאומים הנלהבים בראי־נע ציון וקלבר ל“מהפכה” ולחרמות ר“ל כנגד הבורגנים ימ”ש וביחוד לאחר שקראתי את כרוזי פ“צ למהפכה שלמה, חשבתי בלבי: בנוהג שבעולם, הפועלים והשתפנים מחוללים מהפכות כנגד הבורגנים המנצלים אותם, כדי להוציא את השלטן והעז מידם וליטל את הכח והממשלה בידם. ואלם כאן בא”י הרי הכל ב“ה ביד הפועלים והחלוצים: הקרקע שלהם, כל התקציבים בשבילם ואפילו הממשלה במלון־יוז היא בידי הדיקטטור יוסוליני שפרינצק ו”רמז" מקדונלד “מאחדות־העבודה”. ולא עוד אלא שהפועלים שלנו הם כנראה, בבחינת צדיקים גמורים ומלאכתם נעשית ע“י הבורגנים: אוסישקין מצד אחד יצא למזרח בשביל הקרן־הקימת, בשביל מי? – בשביל הפועלים! ואחיו הגדול במערב מכתת את רגליו בארץ הדולרים ומנחר את גרונו כדי לעשות מגבית (דרייוו בלע"ז) של מליונים לטובת קרן־היסוד, בלשון עברית פשוטה ז”א בשביל החלוצים, ואפילו – בינינו לבין עצמנו! – קרן־הגאולה שנאספה מפרוטות העניים בירושלם ג“כ נתנה ברובה לבית־העולים ביפו ולמחצבת הפועלים בירושלם… ואפילו “האופירה” שלנו אינה אלא בשבילם, ועתידים הפועלים שלנו לתפש את המקומות הראשונים בחנם, כמובן, והבורגנים יתפרצו אל התיאטרון ויכבדו את תדהר, וישירו את האינטרנציונלה בעברית דוקא. ובכלל, איני מבין מה כל החפזון הזה? לו הייתי אני אחד מהמנהיגים שלהם, הייתי אומר לחבריא שלי: חכו, ילדים, עד שיבואו תחלה הבורגנים מפּולניה ומרומניה וגם מאמריקה, יבנו להם היכלים וארמונות בת”א ובהדר־הכרמל, אדרבה! יבאו קדם ויקימו להם בתי־חרשת ביפו ובירושלם ואח"כ נבוא ונקח הכל מהם, ומהפכה עכשיו מאי עבידתה?….

וליכא מידא דלא רמיזא באוריתא: יעקב אבינו רצה להשיג את הבכורה מאחיו עשו, מה עשה? – הלך והכין לו נזיד עדשים ואחינו הפועלים מלעיטים אותנו ב“ה מן “האדום האדום הזה” על הקירות בבתים ובחוצות ועל חזינו וכובעינו והכתלים, כדי להשיג את הבכורה שישנה כבר בידם? מילא, המופסים – פרנסתם בכך, כי מה לא יעשה אדם בשביל פרנסה בזמננו? – עושים רעש, מהומות, תהלוכות ומתן שכרם בצדם ממצרים, אבל “פעריווי מאי” זה שהורתו ולידתו בקדושתו של טרוצקי למה לנו בא”י? האַ?

ולסוף מעשה נאה ואופיי שהיה בשבוע זה, במשפחה אחת הגונה שאיני רוצה לפרש בשמה שלקחה חלוצה אחת בתור עוזרת לעבודת הבית. בזמן האחרון חזרה בתם מחו“ל והחליטה אף היא ללמד את משק הבית. בחג הפסח, נלותה העוזרת אל חבריה (טאוואריש בלע"ז) והיתה בבחינת בל־יראה ובל־ימצא בבית כל ימי החג. הוכיחה אותה הבת ואמרה כי הנהגה זו אינה ראויה לסוב עם בחורים ולעזב את העבודה בכל ימי החג. מה עשתה הבחורה? – לא התעצלה והלכה ישר אל עורך־דין שיתבע את עלבונה לפני בית־דין של ערכאות דוקא. העו”ד שלה מצא ל“חובה קדושה” להגן על חלוצות בפני הבורגניות, אלא שבינתים נודע להם כי השופט שלה יהיה ערבי במקרה וכי הוא משמיע ל“עוזרת” שלו בביתו דברים הרבה יותר חריפים מאלה, והמשפט נתבטל…

חבל!…

ומשנכנס אייר מרבין לבקר בגן־העיר המחודש שלנו. זריזין ומקדימין בלילות זוכין לראות את הדלקת ר' שמעון לא בל"ג בעמר אלא בראש־חדש, אור הגנוז ממש ונהורא־מעליא מפנסי החשמל, כענן אשר בקשת. ואפילו אם לקו קצת המאורות ואור וחשך משמשין בערבוביא הרי זה יפה לרקודין….. ומי שהוא בן־אדם אוכל בסוכות שהוקצעו עם פרכת בבחינת רואה ואינו נראה, ואינו מתאבק חלילה בעפר רגליהם של תלמידי־חכמים ומכוניות מעוברי דרכים. וכל מי שבא אל הגן ולא אמר שלשה דברים אלה: גלידה, בירה ולימונדה ואפילו שאר־ירקות לא יצא ידי חובתו:

עז מות

04.04.1924 דאר היום

את חטאי אני מזכיר: בדיעבד שמח אני מאד ומרוצה דוקא מכל אותו הענין הנורא שקרה לעולה־רגל טטרנסקי מטשכוסלובקיה שם אצל הבידואים בשכם.

למדים אתם אולי מתוך דברי אלה, שאני הנני בודאי ה“גזלן העברי”, אביר־הלב הרחוק מכל רחמנות – תשגו. אלא, לשמחה מה זו עושה? – פשוט, מחמת שזוהי, מבינים אתם, מפלה שלמה לבני־דודנו – בבחינת “חזוק” כדבעי למיהוי…

שערו־נא בנפשכם: בקש ר' טטרנסקי ובת־זוגו לישב בשלוה בפלשתינה (א"י – ארץ־ישמעאל קרי) ונטו את אהלם בואדי־אל־ערב, כידוע, והנה קפץ עליהם רוגזם של הבידואים מנתיניו של ר' משה דבי קזמאה, ובעבור גמל או פרד קטן עברו על “לא תחמד” והדוד ישמעאל הראה לבני־עשו מפראג את כחו מאז בהלכות “פוף־פאַף” בזקנו מהחומש, ושלחו את הבחור לעולמו בלא ויזה. אלא שזוגתו לא טמנה אף היא, כנראה, את ידה בצלחתה ובשעת־מעשה הוציאה את “הקמיעא” שלה ושלחה שנים מהבידואים אחרי בעלה כדי ללוותו כשושבינים ישר לגן־עדן ולא ישתעמם חלילה לבדו בדרכו זו___ לעלמא־דקשוט…

לעת־עתה נתפשו רק שנים: הנרצח והפצועה, כנהוג, ואת המותר, כלומר את הרוצחים, יתפשו אי“ה כשם שתפשו את הרוצחים של שני החיילים האנגלים, והכריחו אותם (לא את הנרצחים!) מטעם בית־דין של־מעלה שלהם בכח “אם לא יגיד”, שיצדיקו עליהם את הדין ויאמרו: אשמנו, רצחנו! לשוא עמד הבידואי וטען לפניהם בלשונו: “נאַעאַם יאַ אפנדי! אמנם מודה אני ומתודה לפניכם כי גזלתי ורצחתי עוברי דרכים בחברון ובשאר המקומות ועברתי ב”ה על כל ה”לאוים" הכי חמורים מדאוריתא ומדרבנן כ“וואַטאַני” אמתי – כי למה אכחד? והרי סופי בכל אפן לתליה? – אבל את ה“אינגליז” האלה שלכם, וואַללאָה לא רצחתי!"

וזה מזכיר לי את המעשה באותו הבידואי שנתפס לרשות וכפו עליו הר כגיגית עד שיאמר שהוא הגזלן הידוע והמבוקש “אבו מדיריס” משבט “טיאַזני” המפורסם, וישב במחילה לא פחות ולא יותר משבעה חדשים וחצי ב“חד־גדיא” עד שנתברר הדבר כי לא דובים ולא יער – מחמת שתפשו בינתים את “אבו מדיריס” האמתי – והבידואי המסכן קבל פצוי של שני פונט וחצי בעד בטול־זמן ושכר־למוד בישיבה־של־מטה בעירנו. (אגב, מעשה זה לא פגשתי ב“חוטאים וחטאים”…)

והאמינו לי, חביבי התלמידים, שלו אירע מעשה־טטרנסקי זה בימי מלכות ישמעאל היו שולחים מיד שתי אניות־מלחמה מפראג ומעמידין אותם על הר־הזיתים כדי להכריח את הממשלה למצא את הרוצחים “מתחת לאדמה”, כידוע. ואפשר מאד, שלו קרה הדבר אפילו בזמן הכבוש האחרון, היו מקיפין החיילות של עשרת־השבטים את הכפר הסמוך למעשה ומברכין עליו “בורא מאורי האש” – והכפר סרנפנד־אל־כ’ראב יוכיח!…

אלא שהפעם, כנראה, עתידים עשרת־השבטים שלנו לבקש בחרפה ובבושה אלף־מחילות מפראג בעד המעשים־טובים של בני־דודנו ולא עוד שיטילו עליהם (לא על הערבים חלילה) לשלם בעדם צער, בשת, שבת ורפוי למשפחת הנרצח. ואנחנו מה נענה אבתרייהו? ידינו לא שפכו את הדם הזה וגם לא גם ישראל חלילה, והכל ב"ה על חשבון הגויים.

ובכל זאת אין רע בלי טוב: סוף סוף ילמדו התיירים לדעת שמותר להם להקיף את כל כדור הארץ מהודו ועד כוש ולעבר דרך הרים ומדבריות במרוקו ובכל אפריקי, כטטרנסקי בשעתו, ואפילו מעבר לסמבטיון ומתחת להרי־חשך במקום שם “הפלפל צומח” והשמש אינו זורח, ואפשר להם לעבר אפילו בין ה“בולשביקים” שלנו ולצאת עם החלוצים לרבות ה“חלוצ’קים” ברקוד’ל בתוך דילכ או בעין־חי כרב ברלסינה דרב־פפא בשעתו, ולא יהיו חוששין חלילה לסכנת־דרכים ומאימת גזלנים ולסטים ורוצחי־נפש ר“ל – חוץ מ”פלסטינה בלאַדנה“, בין בני־דודנו כאן המפורסמים כ”כ במדת “הכנסת־אורחים” שלהם, והרי מעשה טטרנסקי בשכם יוכיח!…

בינתים נתקבל מברק מהיר מסוכנות רויטר בלונדון לשאל לשלומו של אוסקר שטרויס – אם עודנו בחיים, מחמת שעפ"י משקל “אוטומוביל־טרומביל” נהפך בפי הכתבים מבני־דודנו השם טטרנסקי לאוסקר־שטרויס…

וגם אוסישקין בכבודו ובעצמו קבל, כנראה, בשבוע זה מברקי־ברכה מלונדון על שניצל ב“ה מסכנה גדולה. וכפי שמספר לי אחד מתלמידי שזכה לנסע עמו בשבוע האחרון במכונית ליפו, נשמע פתאום קול יריה בהגיעם סמוך לעיר. ירד הנהג מן המכונית, התבונן לכל צד וכשלא מצא כלום הלכו לדרכם בשלום. כנראה, ספר אוסישקין את המעשה לידידיו ביפו והסוכן ____ מלא “עולם” הזדרז ובמבם את הידיעה ה”סנסציונלית" הזו במברק ללונדון.

ולולא דמסתפינא שמא יצא אחד־העם בגלוי־דעת חדש נגד שפיכת מים…הייתי אומר בפרוש, כרבי קרוב בשעתו, ש“הרפוטאַציה” שלנו כי “רחמנים־בני־רחמנים” הננו, היא מוגזמת קצת. לפנים היה כך באמת ואולם עכשיו – למה נכחד? – הלב ___ בארצנו נצטמצם, נצטמק, נתקשה – החילים שלנו בפורים ובנבי־מוסא הקשיחו אותו –כמעט שהתאכזר…

ולא עוד אלא. שאיני חושש אפילו כקיש, למשל, גם מפני “למה יאמרו הגויים?” כי הגויים יש להם טענות ותביעות אל אחב“י – בזה אין שום דבר חדש. אומות־העולם הלא תמיד יש להן תביעות ___ תמיד הן נושות בנו, תמיד אנו חייבים להן. “הלשון הערבית” הארוכה שהוכתה בצמאון בזמן האחרון, תובעת מאתנו את הזנב שקשרו לאיזו מסכה של שיך בפורים, ו”הפלשטין" מבקש אצלנו לא רק את האשה, כדרך הצרפתים, אלא גם את היהודי בכל דבר… וסופו של טטרנסקי זה – הלואי שאשקר! – שאין בו הלילה אפילו שמץ פסול של דם עברי ___ הצלב האדום לגרגרותיו לא עמדה לו הפעם בפני הבדואים – חוששני שה“לפסטין” יהפך גם אותו סו"ס ליהודי ויאמר: “חשבוהו יאהודי”….

ומספר לי אחד מתלמידי המובהקים מתוך צער ועגמת־נפש, כי בני־דודנו [גבו־המגיה] מס של שלשה שיללינגים של יהודים ונוצרים הנכנסים למקום־המקדש, בבחינת דמי “חזקה” על בית־הבחירה שלנו, ובשכר זה הם תוחבים לידם מין ספר “תהלים” שלהם בלשון ערבית ואנגלית. ולא עוד אלא שבכל חדש ראמאדאן שחל להיות בפסח יהיו שערי־המקדש נעולים בפני התיירים שלנו. ואני אמרתי בלבי: אדרבה! יהי להם אשר להם. לדידי, יהיה בכל חדש רמאדאן ויום־כפור גדול שלהם, והלואי שגם הנוצרים ילמדו מהם להטיל תשלום גם בעד כניסה לקבר־הקדוש, ואחב"י התיירים הם חולים לעלות על הגג היפה של מלון אמדורסקי ולראות משם את הצלבים מרחוק….

ממש כמו שאמר ביאליק בישיבת הועד גדול של עירית ת“א: נהיה חברים טובים מרחוק”, זוהי, לדעתי, מכל השירה הנעלה שלו – הפרוזה הכי יפה… ואולי מפני זה לא מהר כ“כ לבוא לא”י ואינו ממהר גם לרוץ ירושלימה עד הפסח, מחמת שהוא, כנראה מנקיי־הדעת המפחדים לנפשם בצדק, מתכנסים לתוך קליפתם ומתרחקים מן “הקלחת־הצבורית” של צרנוביץ כמטחוי־קשת. כי, אם אמנם הקלחת־הצבורית שלנו אינה שמנה ביותר, בכ"ז קשה לטבל בה מבלי להתלכלך…

וראו מה בין בני לבן־חמי: ד“ר ויסמן, כמדומני, צעק בשעת הבחירות בת”א כי מי ששתה כוס תה בת“א יש לו זכות הבחירה, והמשורר שלנו ששתה בודאי מיחם שלם וזכה לרחוב גדול בת”א – עומד ומכריז על עצמו בגלוי ובלא שום חשש, שאין לו אפילו הזכות לדבר…

ולא עוד אלא, שבעמדו לפני תלמידי בתי־הספר שיצאו לקראתו במדרשה העברית, צריך היה לעלות על כסא רם ונשא כדי ל“התרומם” מעל לתינוקות־של בית־רבן, ואצלנו ישנם ב“ה משוררים קטני־הגוף וקטני־הנפש שלא הגיעו לשעור קומה, פיגמאות [פגמים־המגיה] ממש, בבחינת “קצת סופר” שהם מביטים מגבה על הענק שלנו… אגב, שמעתי כי הד”ר קלוזנר יצא בשורת הרצאות ונאומים לכבודו של ביאליק בכל השכונות והמושבות וביחוד אצל “בני־בנימן” ידידיו ע"א טשרניחובסקי…

ו“אם יעזר לנו אלהינו”, נזכה לשמע בקרוב “שירי־עם” חדשים ובחרוזים יפים, ב“ליהודים” על משקל: דקר־מקר ות…לקר"…

ומכיון שאנו מדברים בשירה, נזכרתי גם בהיכל־הזמרה שלנו, באופירה.

רבים מתלמידי וביחוד מתלמידותי פנו אלי מכל צד “בשאלות־ותשובות”, כנהוג, ע“א “הנדחה” של פאוסט בשבוע האחרון, והנה לאחר שהכל עבר ב”ה בשלום, יכול אני להודיע לכם, חביבי, כי כל זה היה משחק מפיסתופלי, מעשה־שטן ר"ל. שרצה להפך לא עליכם את האופירה לאופי־רע, והכל בשביל מה? – בשביל דבר קטן ופעוט: קצת מזומנים…

ומעשה שהיה כך היה:

בערב פאוסט, בשעת החזרה, שכח פתאום מפיסתו את שעורו העברי והתחיל שר בקול רם את פזמונו ברוסית טהורה בלוית מרגריתה: “דאַוואַי דיינגי, פיאַט מינוט”, בלשון בני־אדם זאת אומרת: תנו כסף בחמשה רגעים, ואם אין יעשה “ויברח” גם מרגריתה שלו. לא הועילו כל טענותיהם של פאוסט, ולנטין וגם מרטה הזקנה, ואפילו תביעותיהם של המנהל החביב ו“המאַכער” שלו, והוא באחת:– “אמנם אנכי מדבר רוסית, ובכ”ז אינני חלוץ – “דאַוואַי דיינגי!”, כמו בריגוליטה… כשרץ להכין את הפספורט העמידו לפניו את הצלב, כמו על הבמה ב“פאוסט”, והוא נרתע במחילה לאחור חזרה לתיאטרון “ציון”…

עז מות

06.06.1924 דאר היום

בשבוע זה קבלתי הזמנה פרטית מידידי המושל, לבוא למען השם אל משתה התה שערך לכבוד יומא־דגנוסיא של המלכות. ומכיון שאין מסרבין לגדולים, לבשתי ביום שלישי זה את הסמוקינג הלבן שלי ורצתי ישר אל השמחה במעונו של המושל.

ומה אגיד לכם, רבותי? – כשאך נכנסתי אל החצר ונסתכלתי רגע בדבר, כדרכי, באתי לידי מסקנא שה“תה־פארטי נערך הפעם לכבוד “קינג ג’ורג'” בגן שלא היה עירוני (בגנו של סטורס), אבל היה בו הרבה מן ה”עירוניה" בלע"ז…

שערו בנפשכם: סבורים היו בני־דודנו מתחלה, שזהו ה“תה” האחרון לנציבנו בארץ ובאו הפעם לברך על המוגמר, ולסוף הרי ברור הדבר שעוד ששה סדרי תה לכהפ“ח יהיו לו אי”ה בירושלם עיר בירתנו, לקיים מה שנאמר: “וטא־טא־תיה במטא־טא השמד” – מכל הריטשמונדים אשר בהר ובעמק עכור… כנראה, שהשפיע הרבה ה“קדוש” של אמדורסקי בחג־הפסח ונתקבלה תפלתם של אחב“י בזמן חרותנו, שקראו לפניו בפה מלא: לשנה הבאה בירושלם! ולא עוד אלא שנתגבר סו”ס ה“רבי” על ה“סטרא־אחרא שלו, וסברה חזקה היא, שזה יהיה התה האחרון אולי של מושלנו החביב, כי בשביל להביע לו את כל אמונה של ממשלת הפועלים ולפי רמזי לונדון החליט מקדונלד לשלחו פיצלתה וארמון־נהרימה, כמו שאומר בן־אב”י, בתור נציב־עליון או מזכירו (גם זוהי פרנסה טובה!).

ולאו כל אדם זוכה לשני שלחנות ומכש“כ לכמה וכמה שלחנות שהיו זרועים בגן הזיאלוגי הזה, ורצתי משלחן לשלחן, כדי להסתכל סביבי, כדרכי, עד שהגעתי אל הנציב, שהיה לבוש לבנים ככהן־גדול בשעת העבודה ביום־הכפורים, ונהניתי – למה אכחד? – הנאה גדולה מאצטלא־דמלכותא זו שהיא משמשת לו אך למאורעות גדולים, דהיינו: יום בואו לא”י, חג־המלד ונבי־מוסה… ומה אמר לכם, תלמידי היקרים? – מעולם לא נשקו בני־דודנו, בני־ישמעאל ובני־עשו, את ידו בכ“כ הכנעה, קידה והשתחויה וצחוק־מעושה על שפתיהם, כמו הפעם, ממש כנשיקת עשו ליעקב בשעתו, כמו שנאמר: וישקהו, עם הנקודות ופירש”י…

ומעשה בשלשה שישבו לפני שלחן־ערוך, שלשה רבנים מטעם ובלי־טעם, הרב מאיר שהזהיר בתערוכת הנישאנים שלו, הרב אמינוף שעשה את זקנו הלבן והארוך לכבוד ראש־חדש ור' חיים בקפּוטתו הארוכה, שלבש לכבוד שלשת ימי הגבלה (של העליה: 3 ליוני…), ושלשתם השתדלו למלאת יפה את מקומו של הרב קוק, שנפקד מקומו הפעם. ומדי עברי לפניהם עשיתי אזני כאפרכסת לשמע קצת משיחת־חולין של תלמידי־חכמים ולקחת שמץ דברים.

פתח ר' מאיר ושאל את ר' חיים מפני מה לא לבש את ה“נישאן” שקבל מהמלך חוסיין בעמאן?

– עט! – ענה הזקן בבטול – איני מבין בכלל למה כל המשא הכבד הזה של ה“נישאנים” שהוא נושא על חזהו בימי החגים ואפילו בשעת ההלויה?…

– “כיסד”? (כיצד?) – ענה החכם־באשי בהתרגשות – “זהו בשביל כבוד ישראל”!

– “ובכן”, – ענה הזקן האונגרי בניחותא – “הריני מסתפק בכבודך”… ובשעת דבורו לא נשמעה אפילו קריאת־התרנגל… חבל רק שלא באה הבתולה המהוללה, כנראה, מפני ימי הספירה והחשש של פגימת ה“גבורה־דנוקבא”, כידוע לצנועים וליודעי־חן…

בדרך הליכתי בין הזוגות, נפגשתי בון־פריזלנד ורופין בפניהם הזעומים, כנראה, מפני שהעיזו להזמין גם את בן־אב“י, שעשה התחרות לד”ר ביהם ומרכיב “אבעבועות” כנגד המחלה המתדבקת של המשכרות השמנות ר“ל, שדבקה גם בשמון־פסטור… ואחריהם הופיע להבדיל, הקונסול הכללי החדש של צרפת בעירנו ומשכמו ומעלה מכל הקונסולים שלפניו ואחריו. קונסול זה חשוד הוא קצת על הציוניות מחמת בקורו במלון־יוז ובבתי־הספר שלנו, ובחוגי האליאנסים בעירנו חוששים מאד להרחבת השפה העברית אפילו בבית ובחברה… ומיד בכניסתי עמו בדברים העיר לי שמעולם לא ראה אפילו בפּריז היפה נשים כ”כ נאות כבנות־ישראל בירושלם, ואפנות כ“כ עשירות עפ”י נוסח ה“שיק פריזיאן” של קרלין ואתרבות, – ודוקא לא מתוצרת־הארץ… ואגב, העיר לי אחד מתלמידי הצירים כי מרב גרבי המשי אשר לרגלי הנשים, שקועים בעליהם בחובות עד הברכים ועד בכלל…

לא חסרו הפעם גם בעלי המצנפות האדומות ובראשם הרמ“ק, שנהנו הנאה משונה מתזמרתו של עבדאַללאַה, שלמרות ה”אינווריות" התורכיות אשר לראשיהם וכל צלצלי שמע וצלצלי תרועה שלהם, לא יכלו לחקות בשום אפן את ה“סקוטש רגימנט” (הגדוד הסקוטלנדי), ומרב המהומות שלהם לא שמענו את הרעש של תזמרת המשטרה שלנו… כנראה, שהיו הפעם שתי תזמורות לשווי־המשקל, אלא שגם התענוג הזה הבא מעבר־לירדן עולה לממשלתנו בדמים מרובים, וחשבונו של רגלן בלונדון על תקציבו של עבדאללאה יוכיח!…

ומחמת רב מרוצותי בגן וסבובי בין הבריות, עיפתי וזכיתי לקבל מידי מטרוניתא אשה מרמי המעלה כוס לימונדה של אוגור האלנבּי – טעם גן־עדן ממש! – אלא שה“כורך” (סנדוויטש בלע"ז) שלו הזכיר לנו קצת את הכורך של ההגדה…

וראו מה בין בני לבן־חמי: בה בשעה שאחב“י נתבהלו כלם ולבשו שחורים ממש כמי שיצרו גבר עליו ר”ל, לבשו כלם מבן־אב“י ועד קיש כל מיני סמוקינגים, בונז’ורים ובונסוארים וכל מיני פראקים מפורקים מפנים ומאחור, צילנדרי־שפופרות לראשיהם וכפפות־משי לידיהם, בשעה זו באו האנגלים דוקא בלבנים פשוטים (כמו ר' עזמות!) מפני שכנראה, חוק הוא אצל האנגלים שלמשתה תה הנקרא בלע”ז “תה־פארטי” אין כל ה“פרפרנליה” הזו: וזאת לכם לדעת ולזכר, תלמידי החביבים, בשביל הבקור הבא לכבוד חזרת נציבנו מחו"ל אצל המושל החדש.

ואחרון אחרון חביב: חלוקת אותות־הכבוד. זה היה, בלי שום ספק, ה“מסמר” של כל החגיגה, שנתקע הפעם לחדרי בטנם של אחב"י…

ר' מרדכי היהודי היושב בשער המלך עלה על הדוכן והקריא לפני הקהל בלשון הגויים את כל ה“עליות” והכבודים, ואת פרשת גדולתם של הזוכים, שהיו אך ורק מבין שכנינו לאות הצטינותם, כידוע… והא ראיה:

מעשה בקצין־המשטרה מעיר־החוף בימי המאורעות של הראשון למאי, שהלך לצוד ציד בקרן בן שמן דוקא ביום המוכן לפורעניות. ואולם שמים וארץ יחד נשבעו שלא ישאר דבר סתר בעולם, ונתברר אח“כ עפ”י הקו"ד שמרב בקיאותו במלאכת הציד הצליח לפרש את מצודתו מבן־שמן עד יפו… אלא, שישנה סגולה בדוקה ומנוסה לבני־עשרת־השבטים במקרים כאלה, דהיינו: פורשים מן הצבור ואומרים את הלחש הידוע: “לשם יחוד, חכי רגע עד יעבר זעם”, עד שהגיע זמנו להתגלות, והגבוה מעל גבוה שלו זכה אותנו שוב במציאה זו ושלחה עזתה לסרני־פלשתים. והנה, לאות תודה והערצה על שמירת הבטחון הצבורי בארץ זכה לעליה ראשונה.

וכפי שמספר לי אחד מתלמידי, היודע מכל הנעשה מאחורי הקלעים, נמצא אחד מגבורי המחזה של הראשון למאי, שכבדו אותו השופטים משלהם בעשר שנים של חד־גדיא בגלל מעשיו הטובים, ומחמת שהצטיין, כנראה, בהנהגתו לבטחון הצבור בישיבה של מטה, נתנה לו חגיגה לכבוד יום־טוב והצפור־דרור יצא לחפשי…

ביחוד נתפעל הקהל מן הקוואס השני והשמן של הנציב, שזכה לכבוד גדול ממש כחברו, שנתפרסמה תמונתו אשתקד בין “אישי השבוע” למטה…

גם מיס לנדו זכתה למחיאת־כפים היותר סוערות, כנראה, כדי לפייסה בעד אות־הכבוד שנתנה לה רק ממדרגה שניה: M.B.E. כמאמר חז"ל: נחות דרגא ונסיב איתתא…

לאחר שחזרתי לביתי, מצאתי קהל־גדול וצפוף שעמד למאותיו לפני גן־העיר היפה והנהדר, וחשב בטעות שהמשתה נערך שם, כנהוג. אגב, הסתכלו אל הדגלים שהתנופפו על כתלי מלון־יוז ושאלו כלם: מה נשתנה היום הזה מכל הימים? שבכל השנים אין תולים אפילו דגל אחד והפעם הזאת שני דגלים? אלא, שהדגל הציוני היה קטן וצנום, רמז לבית־הלאומי שלנו, ואולי מחמת הקמצים והקצוצים של של קפלנסקי לא הספיק התקציב לקנות עוד מתר אחד בד לבן… בכל אפן, נזכה מסתמא לצעקות ול“גוואלד” גדול מצד בני־דודנו כנגד “הנצחון” הזה שלנו…

הן זוכרים אתם בודאי את המעשה באותו יהודי שהיה לו אוז ואוזה ולכבוד שבועות לא ידע איזה מהם לשחט? אם ישחט את האווז תצעק האווזה ואם ישחט את האווזה יצעק האווז. מה עשה? הלך ושחט את האווזה.

– והלא יצעק האווז? – שאל ממנו שכנו.

– יצעק לו עד שיחדל! – ענה היהודי.

* *

כבר ספרתי לכם, כמדומני, כי נפגשתי בו בגן, כשפניו זועפים ואינם כתמול שלשום. שאלתי ממנו: אדוני הד"ר! מדוע פניך רעים ואתה אינך חולה? דאגה בלב איש ישיחנה, ולפני מי אם לא לפני ר' עזמות?

– ומדוע לא ירעו פני – ענה הד“ר במבטאו הגרמני – בראותי שערוריה לאומית לנגד עיני? הנה למשל באו גדולי הציונים הד”ר קלומל וד“ר גוטליב מפולניה דוקא ע”י האקספרס הא“י ו”הזקן" הבטיח לי לסדר עמם את הענין של הקרקעות ע“י החברה שלי להצלת־הישוב, והנה יצאו לתרבות־רעה וקנו דוקא ע”י הסוכנת האמריקנית ימ"ש.

קויתי – הוא אומר בהתגלות הלב – שלכהפ“ח ע”י הבנק להשקעות יעלה בידי להשקיע את האמריקנים, והנה בא ר' אב שלהם וגם הוא כרוך אחרי ה“סוכנת” ויסדו להם מין חברה בשם “למען חיפה”. בטוח הייתי שהתשועה תבוא מהכרמל כמו בימי המלחמה ואוכל להכניס להם כמו לרומינים ה“ממלוגיס” ברובצת־תחת, והנה באו “השקצים” להפך בחררתי והקרקעות שלנו ממשיכות להיות “אבן מאסו הבונים”….

‘זאת היתה עוד חצי צרה’ והנה – אסון לאומי חדש! בעתון ההגון אשר רק לפני ימים אחדים יצא העורך במאמר הגנה עלי, ראיתי בעיני מודעה בולמת של הסוכנות האמריקנית: “הגם לכבש את המלכה עמי בביתי?”…

וכדי להפיג את צערו קצת הוצאתי מכיסי את הגליון האחרון של הפועה"צ והראיתי לו את מאמר ההגנה של טברסקי. נענע המסכן בידו מתוך יאוש ואמר:

– “אבער יאַ”! המאמר הזה עולה לי בארבעים אלף פונט, שנתתי לבנק הפועלים מהכסף שהרוחתי בקושטא… ומי יודע עוד בכמה יעלה לי הענין הזה?…

* *

שואלים: מפני מה יש שני “יקום פורקן” בסדור? והתשובה היא: שאם יאבד האחד ישאר השני במקומו.– ומדוע איפוא ישנו רק “מי שברך” אחד בסדור? והתשובה היא: אמנם היו שני “מי שברך”, אבד אחד מהם ונשאר השני.

כלפי מאי הבאתי לכם את כל השו“ת האלו? – כלפי שני המנהלים הראשיים של הבנק שלנו. אלא, ששם בסדור ישנם שני “יקום פורקן” אחד גדול ואחד קטן, חד לעילא וחד לתתא, וכאן בבנק ישנם שני “חד בדורו”, שני “גנרל דירקטורים”, בבחינת “ויתרוצצו”, שקשה להם לדור בכפיפה אחת וכ”א מהם מחויב תמיד להיות נע ונד ולעשות “טראבלינג אקספנסיס” על חשבון הקהל…

ותלמידי הגדול מהבנק שלנו מספר לי כי שר־הכספים עשה “מי שברך” כדבעי למיהוי קדם נסיעתו ללונדון ל“יקום־פורקן” ההולנדי השני, הטיף לו מוסר ולמד אותו פרק בנמוס ובהלכות ד"א כיצד להתהלך עם הבריות ועשה עמו תרגילים פלסטיים בכל יום כיצד נכנסין לבנק משתחווים ואומרים “שלום” לפקידים…

ואגב הביא לו ראיה מן ה“זקן” שמזלו גדול משכלו, היודע לסדר את עניניו עם הפקידים: את זה הוא יעשה ל“מאנאג’יר” (מנהל) בסניף פלוני, ואת זה הוא ממנה, דרך משל, ל“מנהל כללי” אי“ה, ובזמן האחרון התיר לעצמו וחדל מתת אצבעות כ”הבי" אפילו לפקידים צעירים והוא נותן תקיעת־כף שלמה אפילו לאחמד, ובשכר זה חברי ההנהלה “הרוסים” מוילנא ואודיסא תומכים בו ועושים לו “מורטוריום” למשרתו מחדש אפריל לח' יולי ומיולי זה עד יקום פורקן מן שמיא…

לשמע דבורים כאלה עשה תנועה הולנדית בשפתיו וענה שהוא נולד, כנראה, במזל “מאדים” ואינו יכול לצערו הגדול לשנות את טבעו, כי כך נגזר עליו מן השמים. הכל שלא נמצא אדם בינינו שילמד גם את שר־הכספים בכבודו ובעצמו. מעט נמוס ודרך־ארץ ביחס לבאי־כח ועד־החנוך שקבע להם מועד בשעת התשיעית בבקר וחכו ל“פריץ” עד חצות, כדי שיקצץ להם שבעת אלפים פונט. אגב, יעיר לו על חביבותו הגדולה גם חברת “המנחיל” שקבל עליו בנקיטת־חפץ לרדף אותם מחמת שאחד מהעומדים בראש “המנחיל”, נועז לדרש את השיריים של כספי המרכז הרוסי האומללים הנמצאים בידי הבנק… וקפת־עם, כך אומרים, לא קבלה ממנו אפילו תשובה למכתבם עד היום הזה!

* *

אין אני בקי בהלכות הקמוצים והקצוצים (אקונומיה בלע"ז) כחברי הועדה הכלכלית שלנו למשל, ואולם לאחר שהסתכלתי קצת מאחורי המסוה ושמעתי גם מן הצד הבינותי את תורת הקמוצים של קפלנסקי, המלמדת לפזר על צרכי עצמו, במחילה, לבלי לחוס על כסף כלל במה שנוגע להנאת עצמו ולקמץ כמה שאפשר, ואפילו במה שאי אפשר בצרכי אחרים. וראיה לדבר שהדימוקרט שלנו מעין־חרוד ר' קפּלנסקי הפועל־הקיצוני נוסע לטריאסט במחלקה הראשונה אשר באנית “חלואן” בשכר 34 לי“מ ולא חלילה במחלקה השלישית בשכר 13 לי”מ, כדרך הבורגנים ימ“ש. מילא, אם ג’ורג' הלפּרין נוסע במחלקה הראשונה, הרי זה על חשבון הקצוצים שיעשו בודאי בשכרם של הפקידים הקטנים והמשרתים של הבנק, אבל קפלנסקי שלנו נוסע מסתמא ע”ח מחוסרי־העבודה…

ותוך כדי כתיבה נזכרתי בשופט אחד גבוה משלנו, מבני “הישוב הרקוב”, שהלך פעם חברונה בשליחותה של חברה לגאולת הארץ, וכשחזר מנסיעתו נתבקש להגיש חשבון.

– מגיעים לי – ענה בעל פה – שני בשליקים שלמים…

נבהל ונשתומם העסקן על החשבון הזה ובקש ממנו פרטים.

– צא וחשוב – ענה השופט ומנה על אצבעותיו – בשביל הכאן בּשליק אחד. בשביל קהוה מוררה (מרה) ארבעה מטליקים ובשביל שני “נאפאס” (נרגילות) מעלה־מטה ששה מטליקים, אמור מעתה: שני בּשליקים…

אמר לו העסקן המושבע:

– אינך יכול, חביבי, להיות עסקן מושבע. פעם שניה כשישלחו אותך תשתה לא “קהוה מורה” אלא קהוה מתוקה…

* *

והאמת אגיד לכם, תלמידי החביבים, שאיני מתחיל להכין את כל ה“ויצעקו” של אחב“י בעתונים ואת כל הטררם שהם עושים באספות־המחאה בחצר למל ובמאה־שערים כנגד מושלנו החביב בגלל בטול חק הדירות. רואה אני, אדרבה שחושדין כאן בכשרין וכל כונתו היתה, כנהוג, אך ורק לטובת ישראל. היות שהוא נשיאה של חברת “פרו ז’ירוזלים” (למען ירושלם בלע"ז), הריהו דואג לבנין עיה”ק ורוצה הוא פשוט להכריח את היהודים לבנות את ירושלם. איך אומרים בפולניה הצוררת? – לא סמואל יביא את היהודים הפולנים לא“י אלא גרבסקי האנטישמי… ומחמת שהיה פקיד חשוב במצרים והיה לו ראיון גם תות־ענך־עמון בקברות לוקסור, רוצה הוא שהיהודים יבנו את ירושלם כמו שבנו אבותיהם את פתום ורעמסס במצרים שנאמר ב”בייביל" שלנו: “תבן אין ניתן לעבדיך ולבנים אומרים לנו: עשו!” רשיונות ומים אין נותנים לנו ובתים אומרים לנו: בנו!…

אגב, נודע לי מפי יודעי דת־ודין שלעת־עתה הספיקו בעלי־הבתים מבני־דודנו וגם מאחב“י להגיש רק שני אלפים משפטים וששון ושמחה במחנה עורכי־דין, ממש כרופאים פרטים בשעת המגפה ר”ל: וכבר אמרו חכמים: לא חרבה ירושלם אלא מפני שהעמידו על דברי דין…

אגב, אגלה לכם בסוד שלא יגיע חלילה לאזני העורכים שלי, שלאחר שנמלכתי עם זוגתי שתחי' החלטנו אי“ה מיד לאחר שבועות לעזב את שעורי־ההסתכלות ולאחז בשעורי־המשפט עם כל פרחי הפרקליטים בעירנו ואקבל עלי אפילו אחרי הגמר לעשות סטאג' של שתי שנים, כפי דרישת חברת עו”ד העברים, מחמת שבטוח אני שחק למודי יגמר אי"ה הרבה קודם שיגמרו המשפטים עם הדיירים בעירנו…

* *

ומכיון שאנו עוסקים בדירות, נזכרתי באחד משכנינו מבני־עשו שדרכו לשלח תיירים יהודים בלוית מורי דרך לא־יהודים, שמובילים אותם ל“חורבה” ואומרים להם שזוהי תל־אביב. עכשיו בדק ומצא שאפשר להתעשר ולעשות עסקי־זהב ממש ע“י נתינת מכות לחי מוסריות לאחב”י. דהיינו כיצד? – הוא בונה בתים וחנויות בשכונה יהודית ויש לו רק דיירים יהודים ולוקח מהם בעד חדרים אחדים רק 165 לירות לשנה, ומכסף יהודים זה הוא בונה חנויות חדשות ופועל עברי בבל־יראה ובבל־ימצא שם חוץ משני מלטים, מחמת שאין אחרים היודעים את המקצע הזה. והדבר היהודי היחידי שבכל הבנין הזה הוא השלט העברי הקטן: “חנות להשכיר” בצבע כחל־לבן כסרט של קה"ק….

בימים האלה השכיר ערל זה את דירתו ליהודי, שדרש מבעל־הבית לצבע מחדש את החלונות והדלתות. כעשרים יהודים צובעים התנפלו על חתיכת עבודה זו, וסוף דבר היה שהצובעים היו בני־דודנו, שקבלו שכרם בעין־יפה ע“ח שכר־דירה של אחב”י, כמורגלא בפומיה דשכניא: “יאַהוד מאסארי כתיר”…

* *

עוד לא שחכנו את כבוש המופסים והנה באה צרה חדשה על ההנהלה הציונית שלנו. כי משנכנס ה“ספּר” לתרבות של בעלי־מלאכה, יצאו הם לתרבות רעה ובזמן האחרון התחילו מתקשרים ועושים קנוניא עם התימנים, ושלחו “אולטימטום” לקיש, שפּרינצק את קומפּ. במלון־יוז וקבעו להם זמן עד יום שלישי זה בשעה 11 בבקר, לקנות את כל המניות שלהם, ואם אין – יצאו בהפגנה בדגל שחור בחוצות ת"א.

חברי ההנהלה הציונית נרתעו לאחור מפני ההתראה הזו והרימו מיד דגל־לבן על מלון־יוז לאות שלום כי פחדו מפני סערות תימן והתקפותיהם ותותחיהם הכבדים, כגון: פרקי תהלים ותעניות בח"כ, וביחוד מפני בעלי־המלאכה שיצאו במספרים ובמרצע במחטים ושאר כלי־משחית שלהם….

לע“ע הוכרזה שביתת־הנשק משני הצדדים והעננים המדיניים שרחפו על שמי “מלון יוז”, נתפזרו ב”ה ועל תוצאות המאורעות אודיע לכם אי"ה בשבוע הבא.

* *

אקדמות מלין ושריות שותא:

נתבטל החק מינשאַן־חאָטיר בני־דודתא;

ובזכות אחב"י הדיירים, אחרי חג שבועתא,

נאמר “ברוך־שפטרני” מ“סטרא”־אחרתא…

עז־מות

08.08.1924 דאר היום

את שעורי זה הנני כותב, רבותי, לא ב“דאר־היום” ולא בדירתו החדשה בבית־הכרם – פשוט מפני המהומה הגדולה של משך הדירה, לא עליכם – אלא בתוך המכונית של בית־הכרם בשבתי במחילה על הפח שטמנו לרגלי, וכותב אני בחטיפה, בין טיסה לטיסה. ועל רגל אחת – לא שלי אלא של איזו שכנה צעירה. ומחמת רב הבהלה מפני “היריות” התכופות שמתחת למכונית וקפיצות־הדרך שלנו, יהיו גם דברי מקוטעים ומבהילים קצת, בדלוגים ובקפיצות מענין לענין.

והאמינו לי, חביבי, שמשעה שנכנסתי לביתי בחזירתי ממסעי לגליל ועוד טרם הספקתי לנער אפילו את אבק רגלי מהדרך, הכניסתני הפלונית שלי בשעה טובה ומוצלחת בעול הדירה החדשה. הן חרפה היא פשוט לספר, אבל המכסה אני מכם? בשבוע זה עבדתי כל מיני “עבודה־זרה”: הייתי גם סבל וגם “שופר” על ה“לורי” (מכונית גדולה) להעברת המטלטלין וגם בעל־מלאכה שלם לנגרות לזגגות ואפילו לשטוף הכלים בבית־תבשילין כסנדרל־האשה בזמנו, לקיים מה שנאמר: “הלך ילך ובכה נושא משך הדירה, בוא יבוא ב”לורי" נושא חבילותיו…

ובכל זאת לא שכחתי גם אתכם, יקירי, מחמת ש“החדר” שלי אינו שייך לועד־החנוך ולא אוכל ליטול לי חופשה לזמן שבועים ימים באמצע “הזמן” וביחוד חס אני על תלמידי המסכנים שבאו אלי בטענות ובתביעות מכל צד, בע“פ ובכתב, על המטעמים שחסרו להם בשבת־העברה. ואי”ה לאחר שאסדר את המטלטלין שלי וכל הכרים והכסתות המוכנים אצלי לבנין בית שלי אי“ה בשנה זו, אשתדל לעשות רצונם ולכבוד שבת־נחמו הבעל”ט נמלא את חסרונם “פי שנים”, כדרישת אחד מתלמידי הזקנים והמובהקים…

* *

הריני מודה ומתודה לפניכם, רבותי, שגם אני לא קבלתי הזמנה מקרן־הקימת לחולדה, ואמנם מצטער אני על זה משנה צער: ראשית לא אזכה לשמע ככל יתר חברי את קינותיו של קלוזנר גם אחרי תשעה־באב ולישון על הקרקע ככל החלוצים, ושנית לא אדע כלל מה לכתב בענין קרן־הקימת, וביחוד – וזהו העיקר! – לא אדע מה לא לכתב, כגון: על 523 הפונטים שהוצאו מקה“ק להעברת הרהיטים של יוליוס ברנר מברלין לירושלם – סליחה, רררררררק 260 פונט!! כפי שכתוב בפירוש במכתבו “באותיות גדולות ובמקום הראוי” – (אגב, מכיר אני לו תודה, שגלה לנו את הסוד שגם כל יתר המנהלים הוציאו סכומים כאלה, כי באמת, כמה הם גרועים ממנו?), – וביחוד אסור לדבר על שני הפקידים מאנ”ש, שנתקבלו רק בשבועות האחרונים למשרדי קה“ק לשם קמוצים, כנראה, (הפקידים האלה התנדבו לעבוד בעילום שם….) ואפילו לא על ה”בלטריסטיקה" העולה לכמה עשרות פונטים לחדש, כי לפי עניות דעתי דרושים לקרן־הקימת “פלחים” לא בעט אלא באת ולא ב“השלח” אלא בעמק־יזרעאל… לא בלטריסטיקה ובאלא־פיסטיקה וגם לא קשקוש־בקומקום, אלא פשוט זוגות זוגות עם סרטים וקשקוש בקופסאות, כנהוג…. והס להזכיר ביחוד את ענין הדירה של קה“ק שהעשירה את בעלה הגרמני, כידוע, בכמה אלפי פונטים מפרוטות־העם, ופקידי הקה”ק שהעשירו את היונים במושבתם שעל יד הרכבת….

ובכ“ז, רואה אני כי השתיקה יפה לא רק לקה”ק אלא גם לשביתות הקימות בת“א, והעתון התל־אביבי יוכיח! הנה, למשל, השתדל להחניק ולהשתיק את כל המכות שקבל קריניצי מהפועלים לעיני השמש ובעצם תל־אביב, עד שבא סופרסקי זה הבורגני ופרסם מכתב קטן ב”הארץ" ונתגלה פתאום הסוד לקוראי ת“א מבין השטין ואחרי שבוע ימים, כי הרוצה לדעת מהנעשה בביתו ישאל משכניו והרוצה לשמע חדשות מת”א יקרא בעתון הירושלמי…ולא עוד אלא שגם המשפט של הפועל המכה נתפרסם בעתון הת“א לא יותר משלשה ימים אח”כ ובאותיות זעירות כ“טל ומטר” בסדור קטן וכלאחר יד כאלו כפאם שד…

ושואל אני לעצמי: מה היה, למשל, אלמלא קרה המעשה להיפך? לו היה מעיז חלילה וחס הבורגני ר' קריניצי להרים יד על פועל – מה אני אומר? – לו היה מלטף אותו בקצה אצבעו הקטנה? כי אז היה כל העולם מזדעזע ת“ק פרסאות. הועד הלאומי שלנו לא היה דוחה את הענין בשה”י ופה"י ועונה שזוהי “שאלה כלכלית” אלא קלקלית וכל ועדי־הקהלות והקבוצות והפרקציות והמושבים למיניהם, והלופבנים והקונטרוסים מתל־חי ועד רוחמה היו יוצאים במחאות בבתי־העם ומרעישים עולמות באספות פומביות ועושים טררם גדול עוד יותר מהזוננפלדים על די־האַן…

וכל מה שיש בא“י יש גם בלונדון. ויצמן נכשל במחילה והטיח דברים כלפי מעלה, כלומר נגד ממשלת הפועלים שלנו ירום הודה, ומיד שקל למטרפסיה ע”י סיר שפרינצק וחזר בו למחרתו, כדרכו… ואם הארז אשר בלונדון כך מה יאמר האזוב אשר על הקירות של מלון־יוז? הן כלם, מחדר א' עד חדר 72 או יותר, איני זוכר בדיוק, ועד רופין ופריזלנד בכלל, כלם עומדים בדחילו ורחימו כעבדי קמא מרי לפני כל הרמזי־המקדונלדים שלנו, הגוריונים והשפרינצקים למיניהם. עולם הפוך ממש: בלונדון יש ממשלת פועלים והבורגנים־החפשנים מושלים, וכאן יש לנו כביכול ממשלה בורגנית להלכה ודיקטטורה פרוליטרית למעשה…

עברתי בשבוע זה בסימטאות מאה־שערים, כדרכי, בין מנחה למעריב ולאזני הגיעה שיחת שני יהודים ירושלמים, אחד קוקי ואחד זוננפלדי: – נו – אמר הראשון – מה תאמר ל“הקדוש” שלכם? האם קראת את השירים הנחמדים שלו ב“דאר־היום”, האַ? – אדרבה – ענה הזוננפלדי בניחותא – מכאן ראיה שהוא ז“ל היה דוקא צדיק גמור. מחמת שבשירו הראשון, בראותו את החולים ביום כפור כשהם נוטים למות בשעת תקיעת שופר, התחיל לבו הרך מהרהר במציאות אלקים ר”ל, ובשביל שהרהר אותו צדיק ביום כפור בהשגחה נענש ע“י בית־החולים ובאותה שנה שפרסם את חבורו ובזה כפר את עוונו, כמאמר חז”ל: “צדיקים גמורים נפרעים מהם מיד”, והוא קדוש ונשמתו הקדושה יצאה בטהרה…

מיד הוציא השני את העתון מכיסו, פרש את הגליון והורה באצבעו וקרא:

"מדוע מטמאים אותי לילה ויום "התענוגים של הרע היותר הנורא?

ואמר: הרי לך “הקדוש וטהרתו”. למצוה גדולה להזכיר את שמו בכל יום בתפילת אנא, כגזרת ה“קול ישמעאל” שלכם…

ואני ר' עזמות מצטער רק על דבר אחד: על שלא באה עדיין זוגתו של דיהאַן מהולנד – כפי שהכריזו בעתון שלהם – כדי להוציאו מקבורת־ישראל לקבר הקתולים והיא מסתפקת רק במברקי נחומים לחברה וידידה בירושלם…. ומסתמא שמעתם את המעשה באותו יהודי שנדון לתליה, וכשהציעו לפניו לפני עלותו לגרדום לבקש לו דבר ברצונו, כנהוג, בקש להביא לפניו את הכמר כדי להמיר את דתו.

– כיצד? – נזדעזע הרב שבא לשם וודוי – רגע אחד לפני מיתתך אתה מבקש להיות גוי?

– כן, ענה הנידון לתליה – רצוני להתנצר לדת הקתולית, כדי שלא יאמרו אח"כ כי הנהרג היה יהודי…

* *

ועכשיו, קצת אמת ע"א הבידואים המתיהדים בגליל.

כשהייתי בצפת עיה"ק נזדמנתי במקום אחד עם הרבנים הספרדים, וספרו לי את כל המעשה בהרחבה מא' ועד ת', ואולם מפני הדוחק במכונית וישיבתי הארוכה על הפח מוכרח אני לקצר בזה, ומעשה שהיה כך היה:

אחר הפסח הופיעו לפניהם פתאם תשעה בידואים ובראשם שיך זקן ויפה וספרו לרבנים כי יושבים הם על חוף הכנרת ממערב הירדן ועל כן נקראו בשם שמאלני (מלשון שמאל), ומקובל אצלם מאבות־אבותיהם שהם משבט דן ומיוצאי חלציו של אלדד הדני וע"כ החליטו להתגייר ולשוב לדתם של איברהים, איסחאַק ויאעקוב…

ואולם הרבנים דחו אותם עפ"י דין ישראל והתחילו מקיפים אותם בשאלות:

– אולי שמעתם כי יש כסף ל“סהיוניה” ואתם מתכוונים למאַסאַרי שלהם?

– לאַ, לאַ, לאַ, לאַ! – קרא הזקן ונענע בתלתליו השחורים לאות שלילה גמורה – רק אהבת הדת לבני־איסראיל…. רוצים אנו להיות יהודים, ואתם תנו לנו מורים על חשבוננו…

– ואולי מפני שהפסדתם את משפטכם בקרקעות עם בני־מוראד מצפת – הוסיף אחד העסקנים – אתם רוצים להתיהד בתקוה לזכות סו"ס?….

– “אַבאַדאַן! אַבאדאַן!” קרא הזקן, בהרימו שתי עינים שחורות למעלה – אללאַה יודע ועד שאין לנו חלילה שום כונה רעה.

– ושמא יתנפלו עליכם השבטים השכנים מתוך קנאה? – הוסיף הרב הישיש והנאה – כלום אינכם חוששים לחייכם?

אז יקום אחד הצעירים בגאון ואמר – אנו חזקים וגבורים מהם והשמאלני ידועים בגבורתם ובאמץ לבם בכל חורן וג’ולאן…

וכשראו הרבנים שאינם יכולים להפטר מהם, נפלו על המצאה ושלחו אותם אל המושל והמופתי. לא הועילו האיומים של המופתי והמכשולים של המושל הנוצרי, והם באחת אנו משבט דן, עם זרים לא נתחתן ובשר הגמל לא יבא אל פינו וגם חלום חלמנו שבא אלינו אבינו הזקן ובשר לנו כי הגיעה שעתנו לשוב אל ה“אסל” (השרש) שלנו…

בינתים נודע הדבר לפרנציסקנד, ומפני החשש שמא יבואו הבידואים האלה היושבים בין טבחה (באר־שבע שבגליל) ובין כפר־נחום עיר המינים ויתבעו מהם את בית־התפלה שלקחו מהם ונסו להשפיע עליהם נגד היהודים ולאספם תחת כנפי השכינה של הנוצרי… לעמת זה, שמעתי כי הרבנים האשכנזים התחילו בפחדנותם מפני “מה יאמרו הגויים”? ודוחים אותם בלך ושוב עד שיחזר הרב קוק מאמריקה, ואולם לו הייתי אני רב בישראל הייתי מקל דוקא עליהם עוד יותר מהרב יעקב מאיר ומוותר אפילו על הפריעה, גם של הכספים, כדי שיטעמו גם הם קצת טעם של יהודים בבית־הלאומי שלנו, וביחוד עכשיו כשחדש אלול ממשמש ובא והימים־הנוראים עומדים לפנינו, ידעו גם הם קצת טעם של קינות ויללות וצומות ותעניות…. והשנית, הלא נחוצים לנו גם בידואים משלנו, כי הרי ידוע שגדוד העבודה חלם במשך כמה שנים ליצור גדוד של בידואים יהודים, והנה נתגשם חלומם זה ע"י חלומו של השיך, הדא דאמר: בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית על ידי אחרים, ומי לא יודע שהגדוד שלנו עושים תמיד את רצונו של מקום? והרי יש לנו בידואים מוכנים ומזומנים בלא תקציבים ובלא גרעונות. ולא נהיה זקוקים עוד לאחרים בשעת התנפלוית ושוד במושבות, הגיע הזמן שתהיה לנו גם סחורה זו משלנו בשביל בתי־הסהר..

וביחוד יעלה לנו הענין הזה בחנם ממש וגם תועלת חומרית תצא לנו מזה. צא וחשוב:

* *

בס“ה ישנם כששים “בית־שער” ולפי החשבון שעשו הרבנים דרושלים להם כמה וכמה דברים: שלשה מלמדים (ספרדים דוקא!), כמאה זוגות תפלין של רש”י ושני זוגות תפלין של רבנו תם בשביל השיך. אמנם חז“ל אמרו: קשים גרים כספחת, מפני שאינם מדקדקים במצוות ואולם כפי הנראה מצוה שהחזיקו בה יהודים הבידואים יחזיקו בה יותר והם דורשים בפירוש מקוה כשרה עם שעור כדין, ספרי־תורות, שופרות ובעלי תקיעות, שוחט לבהמות דקות וגסות וגם לתרנגלים, מוהל להקזת־דם כדין ולמילה, חזן וכמה תריסר טליתות וארבע־כנפות של ביה”ס “המזרחי”; וחוץ מזה צריכים הם צריכות לו שתים שלש כתובות, וכל זה הם מקבלים על חשבונם – כסף לא נחשב – והרי זה מקור פרנסה חדשה לשטאב שלם גם לקדושין חדשים, כדת משה וישראל, ששים כתובות ומי שיש לו שתים שלש נשים של כלי קדש בצפת וגם לועד־החנוך….

ואולם אליה זו קוץ בה, בינתים פרצה מחלקת בין הרבנים האשכנזים והספרדים – שם אי־אפשר אחרת – וכ“א מהם דורש לספח את הגדוד החדש אל מחנהו. וכ”א מהממונים מבקש למשך את ה“יהודים” החדשים אל הכולל שלו, ואולם, כנראה, יד הספרדים תהיה על העליונה ואי"ה נזכה בקרוב לשמע את אחינו הבידואים מדברים עברית יותר טובה מהיהודים שלנו, וערביי ג’עונה אשר בראש־פנה יוכיחו!….

ובכלל, קשה לי להכין עד עכשיו מי נתן את הרעיון הזה בלבם של הגויים האלה? אין זאת כי אם ראש של יהודי באמצע, אפשר שזהו הנסיון הראשון של רופין להוכיח כי הערבים הם מזרע ישראל, הא?..

ומחמת שהקונדוקטור כבר מצפצף והגענו ב“ה למחוז חפצנו, אני מוכרח לרדת מפחי והנני גומר בברכת ת”ב לב"ד ולכל שונאינו אָמן!

עז מות

09.05.1924 דאר היום

רואה אני ומכיר בכם, תלמידי החביבים, שרוצים אתם דוקא לדעת כל מה שהיה שם בנשף החצי שנתי אשר על ההר. ומחמת שאין דרכי חלילה לכסות מכם כלום, אספר לכם בחטיפה ועל־רגל־אחת מה שהספקתי לראות ולשמע מן הצד, כדרכי, בין הקהל, וראויים הדברים לשמעם!

ובכן, ויהי בקר ויהיה ערב יום שלישי, יום שנכפל בו “כי טוב”, והסמוקינג הלבן שלי – הן מכירים אתם אותו! – הגיח ממחבואו במשך כל החורף ואני קפצתי לתוכו בשתי זרועותי, המסוה על פני, מקלי בידי ורגלי רגל ישרה – אל ההר!

בדרך הליכתי קפצתי לתוך אחת המכוניות, שטפסו לעשרות על הר־הצופים, הייתי מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות, ובין טיסה לטיסה ספר לי הנהג כי משעה שירדה הממשלה מן ההר אל העמק, נתקפח שכרם של בעלי המכוניות והעגלונים. מה עשתה הממשלה? – הלכה והזמינה הפעם – כך הוא מספר – פי שלש משאר הפעמים ונסיעת “סקאַרסאַ” על ההר בלילה הזה, כלומר: “עולים ויורדים” בפחות מלירה וחצי – “יוק באַבאַם!”… באותה שעה נזכרתי ביום הכנוס של ה“מכבי” בחול־המועד פסח זה, בשעה שנדחקתי בסכנת־נפשות בדרך לבית־הכרם ופגשתי בעגלון ערבי היושב על דוכנה של עגלה המלאה לה תיירים פולנים, כסרדינים בקופסה, וצועק לחברו בלשונו: אינשאללאַה כל יום עיד מיתל האַדאַ ענד אל־יאַהוד!" (מי יתן חגים כאלה בכל יום אצל היהודים).

ומה אמר לכם, רבותי? – כשנכנסתי הפעם לאולם וראיתי לנגד עיני את כל הקהל הגדול הזה, כשש מאות במספר, ושמעתי את כל ה־“הו־הא!”, ורבם ככלם מבין אחב“י: רבנים, דיינים, שופטים ושוטרים ואפילו ה”כלי־זמר" משלנו, חשתי – למה אכחד? – מעין “שמחה יהודית” אצל ה“רבי”, כמו שהעיר המושל בצדק, כי מעולם לא היתה חגיגה ממשלתית כל כך יהודית כמו הפעם…

ויודעים אתם מה שאגיד לכם עוד? – התבוננתי אל הגויים ואל פניהם ואפילו הם קבלו אצלי הפעם צורה של יהודים: חייכם, שאפילו גוי כפרטרידג היה בעיני כישראל… מזכירנו היה חביב מאד לכל היהודים, לרבות הנשים, כי יש קונה עולמו בשורה אחת, ומכתבו לר' משה קזימא יוכיח!… הורגש בפעם הראשונה חסרונם הגדול של הריטשמונדים והקיטרושים למיניהם: גם בעלי התרבושים והמצנפות מבני־דודנו היו מועטים, בבחינת “בול”־יראה ו“בול”־ימצא ב“בול” הזה, כנראה מחמת טרדתם הרבה להכנות יו“ט שלהם, לכבוד דגל משה רבנו ע”ה (עיין הזמנתה על הבלדיה מהיום!) – מוחמד לא הלך הפעם אל ההר!…

ואחב“י, כן ירבו, מלאו ב”ה את האולם, בראש וראשונה המחותנים שהשמחה במעונם, כלומר: ה“רבי” וה“רבנית” ובתם החמודה שחזרה וגדלה ב“ה וגם המחותנים החדשים עם מזמור שיר לאסף… בתוך ה”יריד" הזה, סבבה תערוכה חיה של אותות־כבוד מסלוניקי, איזמיר ועמאן (בקרוב יקבל גם מכוש), עם מצנפת כחולה של חכם־בשי לראש, ואחריו אסמעין ביי עם כל ה“נישאנים” מימי עבדול־חמיד, רק תורכים, מפני שאין לו עדיין אחרים, כנראה… קיש עם אות־כבוד ובלי בגדי שרד וטיש בלי אות־כבוד ועם בגדי־משרד: תיירים מאמריקה ומפולניה ובתוכם גם העשיר המופלג ר' “נתן־תתן” (נאסי־טיסי בלע"ז), גם גולינקין עמד אצל הדוכן בלי מקל־הירדן, ואפילו שוטרים עברים עמדו בפתח ועשו סדרים יפים, בלי “מתן בסתר” כנהוג אצל אחרים…

ומה אגיד לכם? – אפילו קבלת־הפנים לאורחים היתה הפעם כמו בחתונה יהודית שלנו:

שערו בנפשכם, השליש בכבודו ובעצמו עמד על הסף וקרא בשם כל הקרואים, וכשראה אותי הכריז בקול: ברוך הבא, המחותן ר' עזמות!" אלא שמתוך שעברתי בחפזון, כדרכי, הספיק לקרא לי “עז”, ואחרי בא מיד איזה אפנדי וסיים בו “מות”… ר' מן־קטון הכניס אותנו לפני ולפנים למרקלין של מחולות ללמד פרק “כיצד מרקדין?”, ומרדכי היהודי היה שר־המשקים, ואני, כמובן, קניתי לי שביתה ע“י המזנון והשגחתי על הכשרות מטעם הרבנות הראשית. מזנון כשר אפילו למהדרין מן המהדרין, והחכם־בשי ישב ואכל ביצים וסרדינים ממש כמו בעמאן. היו גם דגים מיאורי מצרים וסרדינים on choix יינות הכרמל־המזרחי והשתיה כדת ולימונד של פייג, גם שוקולד טוב ו”רענן" ואפילו נקניק מתוצרת־הארץ, רק בלי רוסית…

בינתים הגיעו הקצינים הגבוהים (“סיניורס” בלע"ז) מעשרת השבטים, אגב, ה“ז’וניורס”, כלומר הפקידים הצעירים, לא באו הפעם לאות מחאה, שלא קבלו הזמנות.. – וכלם לבושים בבגדי שרד ובמעילי־סמוקינג עם זנבות קצרים מאחוריהם, לבנים ואדומים, וחשן־משפט לבן ומבריק על לוח לבם… ועל כלם הזהירה אשת המושל, שקשרה עטרת־חן עם אבנים טובות, נפך ויהלום ברקת וכדכוד לקדקדה, ושלש בנותיה מאחוריה. המושל דבר אך ורק בעניני הדירות ושאל מכל הנאספים וביחוד מהנאספות ע"א דירותיהן, כלומר אם עלה גם שכר־הדירה שלהן…

הזהירה בהעדרה הפעם הבתולה המהוללה, שלא יכלה לבוא, כנראה, אחרי “עשרים וחמש שנות עמל” בארצנו… חסרו ביחוד הרב לוק ומיסטר קוק, ששמותיהם מתחלפים ב“ה בזמן האחרון בדאר־היום. ובשעה שישבתי בפנתי והסתכלתי לכל התערוכה החיה הזו שעברה לפני באולם, ראיתי עד כמה א”י שלנו יודעת ב“ה לקנות שמלות עשירות וגרבי־משי וכל כלי־מילת בפריז ובלונדון, כמו שהעיר ר' דוד, שר־הכספים של הממשלה, כי לפי חשבונו הוא כי בכל האולם הזה בלבד, יש די כסף וזהב בכיסי היהודים התיירים, ועל גופי נשותיהם, כדי לבנות את כל א”י ודוקא במטבעות א"י, כמו שהוא רוצה…

___ ה“רבי” את הרקודים עם כלתו, המושל עם בת־אבי ואני ר' עזמות יצאתי ברקוד של מצוה עם בתו של “הרבי”, לקיים מה שנאמר: בת שמנה־עשרה לבול… הוא אשר אמרתי: חז“ל התקינו פרוז־בול, כבני דודנו מתקינים פוט־בול וה”רבי" – סתם “בול”…

מתחלה יצאו הקצינים שלהם במחולות עם בנות־ישראל, כנהוג, והמושל שלנו רקד “צעדי־שועל” בהצלחה מרובה… עפ“י הצעת זוגתו יצאו בני־דודנו ברקוד של־”ברגז" ולסוף יצא כל הקהל ב“רונדו” ממש כמו בבית־העם. המושל תחב ידו באבנטו של ר' מאיר, רופין בפניו הזעומות תפש בבלוריתו היפה של בן־אב“י, וכלם מרקדים “אינטרנציונלה” משלשת של בני יעקב, ישמעאל ועשו וה”רבי" עומד באמצע ובשחוק־חן על שפתיו ובמקל־נעם הוא מנצח על המחולות; בקצור, היה “ליהודים”, והרקודים נמשכו עד שעת שתים אחר־חצות.

ובאשמרת הבקר נפרדנו כלנו בחבה וירדו המכוניות מן ההר אל עמק עכור…

* *

שמים וארץ ותמרות עשן!…

בגליל טבק, בשומרון טבק וביהודה ג“כ טבק, והישוב שלנו הולך ו”מתאבק" ר“ל בזמן האחרון כמו שסח לי אחד התיירים הגרמנים שלנו, אידאליסט גדול, בשבתנו יחד בחוה”מ פסח על כוס יין של זכרון־יעקב (ולאו דוקא “מיקבי ראשון־לציון”!) ולביבות בשומן, מעשי ידי זוגתי להתפאר, וסיגר עבה של “מטוסיאן” בין שניו.

פתח הגרמני שלי בעברית שלו:

אח, וואַס? הקולטורה שלכם, מה הוא? אתם חפצים לבנות ארץ חדשה, שתהיה “מוסטר” (דוגמא) לכל כדור־הארץ, ומה אתם עושים? יאַ! אתם נטעתם כרמים ומלאתם את העולם כלו “אל־קו־היל!” ועכשיו אתם באים להפיץ ארס שני מרעיל – הטבק שלכם! (ובשעת דבורו נתערפלו פני בגלגלי העשן) והיכן הקולטורה?

– כל הצרה הזאת באה לנו מכם, – אמרתי לו – דוקא מהגרמני לובלינר…

ואגב ספרתי לו מעשה יפה ואמתי ביהודי אחד הממונה על הטבק בגליל העליון שדבר עם ח“ח פ–ק ור–ק, פקידי היק”א וספר להם ע“א היהודי הגרמני הזה, שבא לארצנו והשקיע תרפ”ט אלפים לאכרים ולחלוצים על סחורה, שכלה עשן ושלא זכה אפילו לראותה, ממש כחתול בשק, ופקחו את עיניהם בראותם צורת מטבע לפניהם…

תמה המפקד פ–ק ושאל בצרפתית:

Est־il bon Sioniste?

(האם הוא ציוני טוב?)

– ממש כמוך וכמו ר–ק, ענה הלז.

Est־il par hasard “Mesehougué Au choix”? (האם איננו במקרה קצת “משוגע?”). הוסיף הפקיד הפּריזי לשאל.

– כן, – ענה המדבר בו, – לא פחות מהברון רוטשילד שלנו…

* *

שאלתי ברכבת מאת אחד הסוכנים־למסעות שלנו כמה תיירים יהודים בערך היו אצלנו בפסח?

– כשלש מאות תיירים! – ענה הסוכן בבטחה.

– והלא אומרים שהיו יותר מאלף תיירים? – שאלתי בתמיה.

– “אמנם כן, צדקת אדוני עזמות!” – ענה בניחותא – היה היו שלש מאות שהם שקולים כנגד שני אלפים"…

ובראותו סמני השתוממות על פני הוסיף בצחוק ואמר:

– הבה ואסביר לך את הענין, ר' עזמות. כל יהודי תייר הבא לא“י, יותר ממה שבא לראות בא להראות, ויש לו, במחילת כבודך, סכות באחוריו. רואים אותו שבע פעמים ביום באספות ובתערוכות, בביתן “בצלאל” שהצטיין הפעם, ביריד ואצל הכתל המערבי, בחיפה ובצפת ואצל ר' מאיר בעל הנס, בקצור בכל מקום שמושכים אותו לשם… פעמים אתה יכול לראות תייר אחד יוצא משתי סימטאות בבת־אחת, וישנם כאלה שמכירים את כל תיירינו הפולנים בשמותיהם ובפרצופיהם ואפילו בכיסם. עכשיו, מבין אתה את סוד “הפריה ורביה” של תיירינו? לא כן התיר האנגלי, למשל, שהולך לו מן המלון אל ה”הולי־ספולקר" (הקבר הקדוש) וחוזר חלילה אל המלון, כדי לשתות את ה“ויסקי” שלו מבקר עד ערב ולקרא את עתונו על הספורט..

אגב, הוציא הסוכן שלי מכיסו עתון אנגלי גדול – ה“טיימס” כמדומני – וקרא לפני מעשה נורא בשתי רכבות שהתנגשו באנגליה בדרך לומבליי (שם מקום שכזה!) הרכבות היו מלאות אנגלים שנסעו אל הכנוס שלהם לראות את ה“מאַטש” של פוטבול, והיו ביניהם פצועים אנושים ונוטים למות ממש, שהובלו מבית־החולים, והדבר הראשון שזכרו לשאל בפקחם את עיניהם היה: “מי נצח במאטש הזה?”…

בינתים נתקרב אלינו במחלקה הראשונה (מפני הדחק בשלישית…) אחד מפקידי הרכבת, ונודע לנו כי ביום השבת הרכבת מלאה נוסעים יהודים…

– הדבר פשוט מאד, ענה יהודי פקח – מחמת שכ"א מהם חושב שחברו לא יסע בשבת ולא יראהו.

– ומדוע אין הרב קוק, למשל, נוסע בשבת? – שאל השני.

– פשוט, – ענה שוב היהודי הפקח, מבלי חשוב הרבה – משום שהוא חושש לפגש שם בר' חיים…

* *

ברגע האחרון, קבלתי מכתב מאת תלמידי בבית־הכרם, שהנני מוסר לכם בזה ככתבו וכלשונו ממש:

מורי ורבי ר' עזמות!

זוכר מעלתו בודאי את יום הכנוס בחול־המועד הפסח, כמה רחב לבבנו אז לראות את דגלנו המתנופף על גפי מרומי העמוד הגבה התקוע ביחד נאמן במגרש הכנוס. והנה זכני הקב“ה להיות תושב בבית־הכרם וחבלים נפלו לי בנעימים לגור דוקא מול המגרש, ורואה אני בכל יום את הדגל המסכן שירד על לחצי העמוד כמו לאות אבל ר”ל וקרעי הדגל נעוצים בקוצי החוט של הברזל…

יודע אני כמה גדולה השפעתו של רבנו ר' עזמות ואימתו על הצבור, וע“כ ייטיב נא לשאל מאת מנהיגי “המכבי”, שחרתו על דגלם את האמרה: “נפש בריאה בגוף בריא”, אם לא נמצא בתוך כל ההסתדרות שלהם גוף בריא לכהפ”ח שיטריח את עצמו להוריד את הדגל העלוב הזה האם קצרה ידם להשיג את דגלם או אולי מוטב שישלח להם סולם כדי להתרומם קצת ולהציל את דגלנו זה?…. תלמידו הותיק א"ש

עז־מות

11.04.1924 דאר היום

היות ובזמן האחרון נהגו אצלנו להדפיס בעתונים “מכתבי־ידידות” בין אוסישקין ודידס וביחוד בין סיר שחראי והרב סטורט החלטתי לפנות גם אני ב“מכתב למערכת” לדאר־היום, בבקשה לפרסם את מכתבי דלמטה לאחד מידידינו הידועים מבני עשרת־השבטים ריטשמונד פשה: וכדי לזכות את הרבים הנני מוסר לכם, תלמידי החביבים, את תרגומו כמעט מלה במלה.

זהו פתשגן הכתב, ששלחתי לו בשבוע זה בלשונו ממש:

Dear Richmond Pasha.

לצערי הגדול לא זכיתי להשתתף במשתה־הפרידה, שערכו לך בני־דודנו בשבוע זה בביתו של ר' משה קזימא בעירנו ובשאר המקומות בארצנו, ובהיות שלא זכית לנשף־פרידה גם מצד אחב“י – ע”כ החלטתי לפנות אליך במכתב גלוי־לב (Candid letter בלע"ז), ולמסר לעמי הדל להביע לך את ברכת־הפרידה שלי, ברכת רבי עזמות, בשמי ובשם כל תלמידי ותלמידותי די בכל אתר ואתר, בצאתך לדרך ונאמר לך את הברכה המסורתית שלנו: “ברוך שפטרנו”…

וראשית כל דבר, עלי להביע לך בפני קהל ועדה את תודתי מעומקא־דלבא על יחסך הגלוי, לשאלת אחב“י בבית־הלאומי שלנו, שאינך משחק עמנו כיתר חבריך ועל כלם שומר־החומות בירושלם מה”סטרא־אחרא" ר“ל, בפוליטיקה של ראשי־תיבות, כגון (א"י) שפרושה: פעם ארץ־ישראל ופעם ארץ־ישמעאל, פעם מלעיל ופעם מלרע, היום ר' חיים ומחר ר' משה, ממש כמו שראינו את ז’ונבול שלכם על שערי ה”דרבן" הקדוש – זהו מין Punch ארץ־ישראלי – מחג־הפורים הזה…

ומכיון שאתה גלוי, אשתדל אף אני כמוך להיות גלוי־לב ואספר מקצת שבחיך בפניך:

אתה נמנית לראש ולמנהל המחלקה המדינית של פלשתינה (א"י) והוטל עליך לטפל בכל השאלות המדיניות שלנו. ובכ“ז, מה מאד תמהו הועד־הלאומי שלנו וגם משרדי־הרבנות ומלון־יוז, לקבל מכתבים מדיניים מן ההר, שלא זכו לראות עליהם אף פעם את חתימתך הקדושה, ב”ה בשעה שיתר המכתבים והאגרות לבני־דודנו לא יצאו חלילה מפתח ביתך בלא “השם המפורש” שלך, כתוב וחתום שחור על גבי לבן ונושאים עליהם גושפנקא שלך, כדבעי למיהוי. ואולם, לעומת זה – במכתביך הרבים בעניני גזרת־עליה, ברית־מילה למספר החלוצים וגט־פטורין לשפה הרשמית השלישית שלנו או להבדיל לעליה שמנה של התקציבים והכבודים למועצה המושלמית העליונה: היתה רוחך מרחפת עליהם תמיד…

אודה ולא אבוש כי לא דיפלומט ולא חכם־מדיני גדול הנני כמוך, ובכ“ז איני צריך, לדעתי, לחדור עמק למסתרי לבך ולנבכי־רוחך כדי להבין את יסוריך וענוייך הרבים במשרתך זו של יועץ־מדיני לממשלת פלשתינה א”י, שקורין בלע“ז: “פוליטיקל סקרטארי”. ואם אמנם היית אחד מיועצי הנציב, מין Advisor בלע”ז, תמה אני מאד – למה אכחד? – בראותי שכנפי החוקה שנתנה לקהלות־ישראל לא קוצצו עוד יותר, ממה שקוצצו בפעל. יודע אני היטב כי בעל־מצפון הנך ובראותך בעיניך שלאחב“י המאורגנים נתנה זכות מינימלית של חוקת־הקהלות, ולבני־דודנו שהם תרבותיים ממש כבני־עמך כמוך לא נתנה אותה הזכות – בטח השתדלת להתנגד בכל כחך למעשה־מחפיר שכזה, ששמך לא יקרא חלילה על החוקה הארורה הזו. ולו הייתי אני במקומך הייתי יודע מה לעשות: הייתי פונה מיד ל”הרבי" שלנו ומצהיר לו בפרוש כי לא היתה לו שום רשות להודיע למלכות כי כל יועציו מסכימים לחוקה זו, ואם הוא חושב אותי ליועץ, ימחל־נא למחק את המלה “כל”, ולא זאת אלא שהייתי דורש להעמיד במקומו: לא, באלף רבתי! והיודע נסתרות יודע אם אמנם לא עשית כזאת?….

אגב, קראתי בעתונים כי אחד מראשי־המדברים בשכם אמר לך כי הערבים אינם שוכחים את הטובה שעשו להם, ואולם, דע לך ידידי, כי גם אנו איננו חלילה כפויי־טובה ולעולם לא נשכח לך את השרות המצוינה שעשית לנו שלא מדעת, בהשפיעך על ידידיך לבלי לקבל את המתנות של “הרבי”: המועצה המחוקקת והסוכנות הערבית… האמן לי, ריטשמונד פשה, כי לו הייתי אני תקיף שם בועד־הלאומי הייתי מציע לערך לך משתה־פרידה במלון אלנבי או במלון־אמדורסקי, מצד אחב"י לאות תודה והכרת־טובה זו בשבילנו…

ובהיותך אדריכל בעל־טעם, מסתמא פרפר דמך לא־מעט בראותך עיר חדשה יהודית מתנוססת על חולות יפו, וכאדם גלוי לא יכלת, כמובן, להעלים את זאת גם בשיחותיך הפרטיות. ואם אינני טועה, שלחת חצי לעגך לעיר מחוסרת־צבע, טעם ואופי בתל־אביב, שלא זכתה להדמות אף במקצת לערי־התרבות של ידידיך כגון: בית־דאַג’ין, קאַקון, ליפתה, ושעמדה במרחק כה גדול – כה גדול! – מה “מנשיה” חברתה, שבה יושבים לבטח חוסי־התרבות שלכם, בשרווליהם הרחבים. רובצים על כסאותיהם הנמוכים ומרננים בנרגילותיהם בלילות לאור החשמל של רוטנברג…

– “אני איש בעל חשיבות קטנה” – אמרת בגדל ענותנותך לחוגגיך ולמחותניך במשתה־הפרידה, ואני הייתי מוסיף כי הפעם היית גם איש אמת… ואולם, מה שמפליא אותי הוא רק שלא עמדת על האמת הגלויה הזו כל זמן שעמדת על משמרתך בתור מתווך לערבים, ובשכר זה זכית לתאר “פשה”, כמו ר' משה ידידך, לקיים מה שנאמר: המיצר לישראל נעשה ראש ואל תקרא – “פשה” אלא “פשע”… כי אמנם היית פה בעל־חשיבות גדולה, ואולם איזו חשיבות תהיה לך שם יחד עם “משרדיך הערביים” באוירת “וסטמינסטר” בלונדון – זוהי שאלה יותר מדי עמוקה בשבילי, אַללאַה ביעאַלאַם!…

והלא כבר ספר פעם אחד מתלמידי בלונדון כי אחד מחברי המשלחת הערבית נתן בלונדון למצחצח־נעלים חמשה שיללינג בעד עבודתו פעם אחת ועל תמהונם של דבריו ענה: “מי יודע אם לא יבוא פעם להיות איזה מדינאי גדול בארצנו?” לא לחנם קוראים מצחצחי־הנעלים שלנו ברחובות לעוברי־דרכים: “לסכסך!”…

ואם להיות גלוי־לב באמת, עלי להודות כי נשגב מבינתי לדעת את נבכי־הדיפלומטיה ונפתולי־המדינות הז’ונבולית. שער־נא בנפשך: איש מדיני זקן, בקי ורגיל כ“רבי” שלנו העומד על ההר וצופה מקצה ארץ ועד קצה, שעיניו בראשו ויודע כליות ולב – לא היה יכול לחדר אל המפיסתופיליות של כל ה“פשות” שלו למיניהם, ולא יכול היה לגלות זאת אלא רק אחרי ארבע שנים, כנראה לאחר שראה את “פאוסט” באופירה. ראה הלכה ונזכר במעשים אצלו, אחרי שתעודות־ההר נתמלאו שטנה ע“י יועציו המדיניים נגד אחב”י.

וכאדריכל בעל־טעם הלכת ודאי בדרכי חברך הקודם ר' אשבי ובטח נזכה בקרוב לקרא גם את ספר־הזכרונות שלך נגד אחב"י. צר לי מאד שאיני יודע את המען הנכון שלו, לברכו על ספרו ___(Palestine Notebook שנכתב ____ משרדו, תחת גבו ותחת חטמו של ____ במחילה. בים־סדום של זכרונותיו דליתי לא פנינה חלילא אלא לויתן שלם….

ההלואות הפנימיות הלכו וגדלו בסכומי לוי הגרעון בתקציב וכסוי הוצאות המלחמה. מים ענקיים של מיליארדים אחדים בכל שנה. התשלומים של ההלואות הראשונות היו נסדרים ע“י עריכת הלואות חדשות, מה שהביא, בהתאם למצב הבלתי טבעי הזה, לירידת ערך הכספים, וחוסר אמון הצרכנים והסוחרים בשוקי חוץ בכספים מחוסרי הערך הקבוע של הממשלות הנ”ל. יחד עם ירידת ערך־הכספים מתקעקעים כל סדרי החיים וכל ענפיהם לוקים, התעשיה המסחר, החקלאות וכל יתר מקצועות העבודה. וכתוצאה מכל זה, מופרע גם השלום החברתי, הבנוי על היחסים הבטוחים בין נותני העבודה ובין הפועלים. ויחסים אלה תלויים במשכורת בעלת ערך קבוע המשמשת כאמצעי למלוי צרכיו של העובד, וברדת ערך הכספים ובאבדם את מצבם הבטוח, מכרח העובד לדרוש הוספות תדיריות, מה שמפריע את מהלך החיים הרגיל ואת השלום הפנימי.

הממשלות שהלכו בדרך האחרונה, נוכחו אחרי נסיונות ארוכים בקלקלה שבה, וראו שהיא מובילה אותן לידי פשיטת רגל נוראה. איטליה היתה הראשונה שסרה ממנה מלפני שנה אחת, ואחריה נוכחה גם צרפת לאחר ירידת ערך הפרנק למדרגה נמוכה מאד, כי עליה גם היא לסור מן הדרך הראשונה. ממשלות ההסכמה מנו ועדות מומחים לעיין במצב הכספים באירופה ולהציע הצעות בדבר שווי המאזן הכללי. חבר־הלאומים הגיש את עזרתו לאוסטרים והיום הוא עושה זאת להונגרים בכדי להצילם מסכנת פשיטת הרגל. ממשלות אירופה הולכות כיום ושבות אל מצבן הטבעי לאחר המשבר הנורא, שזעזע בשנים החולפות את העולם הכספי כלו, והיה עלול למשוך אחריו פשיטת רגל כלכלית בכל חלקי העולם, פשיטת רגל שכמוה לא היתה מעולם.

אחת הסבות היותר חשובות שגרמה לממשלות את המצוקות הכספיות הגדולות, והפנתה אותן ללכת בדרך הגדלת ההון הלאומי ע“י הדפסת שטרות ערך חדשים בסכומים מבהילים בכל עת צורך – היא חוסר שווי משקל בין שאיפותיהן המדיניות ומצבן החמרי. חוג מבטן ותשוקותיהן בעניני המדיניות היו כבירים במדה הרבה יותר גדולה מיכולתן החמרית, ובהיות שלא יכלו למלא את משאלותיהן המוגזמות ע”י הרכוש הנמצא ברשותן באמת, החלו בהדפסת שטרות־הכסף למלאות את צרכיהן. כל המעשים האלה נעשו מפני שאנשי השלטון היו מדינאים לפני כל דבר אחר, ורובם מאנשי־ההצלחה שהתפרסמו במדיניות המלחמה העולמית בשאיפותיהם הלאומיות הקיצוניות, שרצו להוכיח על אפשרות הוצאתן לפועל, והקדישו את כל מרצם לשם זה, בהזניחם את יתר השאלות הפנימיות, עד אשר הגיעו לידי אותו המצב הנורא.

על פי זה אנו רואים שארופה לא די לה בסדור שווי המשקל בעניני הכספים שלה, אלא דרוש לה שווי משקל בין שאיפותיה המדיניות ובין יכולתה הכספית בדרך כלל, ואחד המצליחים ביותר בסדור שווי המשקל הזה היה מוסוליני בראש ממשלת הפשיסטים באיטליה.

מגמת־פניהם של הפשיסטים מיום עלותם לשלטון היתה בראשונה לסדר את הענינים הפנימיים בארצם, ולהשיב את המצב הכלכלי אל כנו. הם הנהיגו מיד קמוצים בכל משרדי הממשלה, והגדילו את המסים בארץ, עד שהצליחו אחרי טורח ועמל רב להביא שווי משקל כספי בין ההוצאות וההכנסות של הממשלה. ואם נביא בחשבון את כל הפעולות הלאומיות והמדיניות שנעשו ע“י מוסוליני מיום עלותו לכסא־השלטון ברומה ועד היום, נוכח כי הפעולה היותר חשובה היתה סדור המצב הכספי מפני שעל ידי כך הבטיח את מהלכם הטבעי של סדרי־החיים ומנע ע”י כך את השביתות ואת ההפרעות בעבודה ובמסחר, שהיו נפרצות מאד באיטליה בימים שלפניו, והגדיל את האמון הכספי שבו תלוים כל דרכי החליפין והעסקים בארץ ומחוצה לה: האניות הטוענות את סחורותיהן לכל קצוי העולם, רבו והן מביאות כסדר את החמרים והסחורות הנחוצים לאיטליה.

אחרי כל זה, לא נתפלא על הנצחון הכביר שנחלו הפשיסטים בבחירות האחרונות למורשון, המבטיח להם את השלטון גם בעתיד, וכנראה לא לימים־מעטים.

בח' נובמבר 1921, הוא מביא בחבורו זה מה“בייביל” משל יפה בלויתן הגדול של הנצרות העולמית, שלא יכל לעכל עוד בבטנו את יונה העברי והקיאו שוב לא“י, ואולם מסופק הוא מאד, ר' אשבי שלנו אם א”י תוכל להכיל אותו בקרבה… ואם אמנם יש גם בדעתך, ידידי, לפרסם ספר זכרונות, איעצך להוסיף קטע אחד מ“הבייביל”, שבימי נחמיה ובנין הבית־הלאומי השני, היו סנבלט וגשם הערבי כותבים שטנה נגד היהודים למלכות ועכשיו בימי הבית־הלאומי השלישי יש גם סן־בלט וגם סן־רימו (מול רחוב "אבינו מלכנו!), ויש לנו ב"ה נשיאים ורוח וגשם־הערבי, רק מלקוש אין…

ומכיון שהגיע ערב־פסח בעולם והפלונית, כלומר ה“מיסיס” שלי, עומדת על גבי ומאיימת עלי במשפט לפני דוכן בתיאטרון “ציון”, אם לא “אקח לי את הדרך מיד” מהבית, הנני מחויב לקצר ולהביע לך בסוף מכתבי זה כי קשה עלי פרידתך בשעה כה מאוחרת, ואולם איך אומר הפתגם האנגלי שלכם? – It is never too late ופירושו בהגדה של פסח: בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב“ה מצילנו מידם. אגב שמעתי כי “הרבי” שלנו, שהוא שומר דת, כידוע, מתכונן לבדק את החמץ בערב־פסח זה ואור לארבעה עשר יבדק בנרות בכל מושבותיו ובכל משרדיו כדי למצא את יתר החמץ, ויקיים מצות “בעור חמץ” כדת וכדין, ויאמר את ה”ויהי־רצון" עד גמירא….

ולסוף, המותר לי לבקש שידרוש בגיני בשלום חבריו אשבי וכרמלי המחכים לו ומצפים, כנראה, להשיג שם Jobs (משרות בלע"ז) במשרדים־הערבים שלכם בלונדון, ועד כאן אומרים בשבת הגדול…

והנני בכבוד גמור, עבדך הנאמן

AZMAVETH

* *

והאמת אגיד לכם רבותי, כי כל ענין הזכיות של הנשים, וכל הטררם שהן עושות עכשיו בכל הארץ, אינו מהנה אותי ביותר, והדאגה הכי גדולה, שיש לי בדבר הנשים, היא – הלא ידעתם כבר! – הפלונית שלי שתחיה. מאחרי האספה הארורה ההיא שהיתה בבית־העם, היא מדברת אלי בטון אחר לגמרי והרימה אותו ב“גאַמאַ” שלמה. אתמול בחצות – חרפה היא פשוט לספר! – כשחזרנו מ“המשפט” על מנחם־מנדיל בתיאטרון “ציון”, קבלתי ממנה פסק־דין שלי, אל תשאלו! לפי טענותיה יוצא כי התנ“ך נכתב ע”י גבר וע"כ הכניס את הפסוק: “והוא ימשול בה”, ואולם לו כתבה הגברת ג. למשל את החומש היה כתוב: “והיא תמשל בו”!… ולא זאת אלא שסופם של הגברים להיות רקחים וטבחים, מסיידים בערב־פסח ואולי גם מיניקות…

ומה אומר לכם, רבותי? – למסתכל מבעד־למסוה נתן “המשפט” על מנחם־מנדיל ענין רב ועורר בו כמה וכמה הרהורים.

שערו בנפשכם: על הבמה, למול הקהל, ישבו על מדיו כסאות־למשפט, לפני השלחן הירוק – חבר השופטים: ב' הנשיא על הדוכן ומשני עבדיו, שני סגנים, רוסי מימין וספרדי משמאל – לשווי המשקל… הגברת־הקטיגור מימין, שמלאה את תפקידה באפן טבעי ומשמאל – לשווי־זכיות, כנראה – האדון הסניגור, שחשב את הענין ברצינות… שומר־הסף, מתוצרת־הארץ דוקא, שאל בגד עם כפתורים משמשי מלון־יוז והפשיל את שפמו בדמות קדמא־ואזלא לכבוד היום… חבר השופטים־המושבעים ויושבים בפנים הבמה היו, כמובן, מאנ“ש, כלומר מאודיסא ומתוך ה”קלייזיל" של קלוב־ירושלם, וגם “נייטיבס” אחדים למראית־עין ששכחו לבוא, הכל כמו אצלם… לא הועילו כל מחאותיה של הגברת הגדולה, בנשים בעד שווי־זכיות לנשים במספר השופטים־המושבעים, כי לא נולדה על אדמת טרוצקי…

ואולם, לאחר ששמעתי את דרשתו הארוכה ושעורו הגבוה של הנשיא על סדר “משפטים” והגיע לאזני קול נחירתן של הגברות העדינות מאחורי בחשך, וביחוד כששמעתי את שאלותיו התמימות של זקן־השופטים חשבתי בלבי: רבש"ע! לו הייתי אני בין השופטים המושבעים הייתי פונה לא אל מנחם־מנדל ולא אל טוביה־החלבן אלא דוקא אל הנשיא בכבודו ובעצמו ולא בקושיא אחת אלא בכמה וכמה קושיות. וראשית חכמה הייתי שואל מאת הנשיא הנכבד:

ילמדנו רבנו, מה ראה על ככה, שמצא לנחוץ להכניס לנו גלות חדשה לא"י, כתריאלובקה, מזיפובקה, יהופיץ ובויבריק, שאין הדור הצעיר וביחוד אחינו הספרדים זקוקים להם, המבלי אין לנו מאה־שערים, בית־ישראל ובתי־אונגרן בירושלם?

זאת אחת, והשנית:

למה היה צריך להטריח את המשטרה המעולה ולתפש את מנחם־מנדל המסכן, שחזר מאמריקה, בשעה שיש לנו כאן במלון יוז מנחם־מנדיל מודרני לכל פרטיו ודקדוקיו העוסק בכל מיני עסקים: מעינות נפט בחברון, מכרות פחם בפ“ת, זכוכית, יקנה”ז, תוצרת־הארץ ויתר העסקים והפרקמטיא שקשה להבינם ולתרצם עד שיבא תשבי? ההבדל הוא רק בזה, שמנחם־מנדיל מכתריאלובקה לא הרויח כלום וברח לאמריקה, ומ“מ שלנו אינו מפסיד ב”ה כלום ואדרבה, הוא מביא את אמריקה לא"י…

וחוץ מזה, הלא יש לנו ב“ה גם מנחם־מנדיל שיינקין שלנו באמריקה שהוא עוסק ב”אחוזות" של א“י, ממש כחברו מ”מ בכתריאלובקה?….

וכמה מנחם־מנדלים איכא בשוקא ובחברה שלנו, כמו שאמר טוביה־החולב, כן מנחם־מנדל ולא מנחם־מנדל, שאין להם פאות וזקן, וכמה שיינה־שינדלות ישנן בקרבנו שמקצרות בעליונים וגם בתחתונים ר"ל וגנים שלמים חבושים לראשן?

והעיקר, למה בחרו דוקא ב“מנחם־מנדל”? – המבלי אין “בונצי שווייג” של י. ל. פרץ או “מחנים” של ברדיצבסקי?

ועוד כמה וכמה שאלות כאלו הייתי שואל מהם. ואולם, כשישבתי והתבוננתי אל הבמה ואל הקהל שהשתתף במחזה והשתדל, ביחוד על היציעות, להשלים את תמונת “הגלות” של כתריאלובקה אמתית, חשבתי כי חסר היה שם אמש רק אחד – שלום־עליכם בעצמו כדי לתאר את כתריאלובקה של ירושלם עם כל המ“מ והש”ש הגדולים והקטנים שלנו על הבמה ובאולם…

ואם לא זכינו לש“ע בא”י, הרי נזכה אי“ה בקרוב לביאליק, יבדל לחיים ארוכים, אל “הסדר” בירושלם. אפשר מאד, שהוא ידע לתרץ לי את כל הקושיות החמורות שהנני מתכונן לשאל ממנו בשעת ה”סדר“, שיערך לכבודו אצל אוסישקין. אגב, יהיה אנוס – כנראה, עפ”י הדבור של אנ“ש ביפו מוילנא ועד אודיסא – לנסע גם לתלפיות כדי להשיב בקור לד”ר הפילוסוף ולהודות לו על הרצאותיו ונאומיו להגדלת צרניחובסקי ושניאור על חשבונו בארצנו…

ואין רע בלי טוב: כשדופקים את היהודים שלנו בפולניה, הם נזכרים בא“י, ואי”ה במועד זה יהיו “עולי־רגל” בעירנו ונזכה לראותם בתוכנו, בתערוכות, בבית העם וביחוד בביתן “בצלאל” שהכין להם מזכרות יפות מא"י ולא ביקר.

כן, עיקר שכחתי:

בלכתי תמול ברחוב יפו, פגשתי באכר מיבנאל, צעיר ורענן מלא חיים ויפה־תאר נשאלתי ממנו אם הוא נוטע טבק.

– בודאי! – קרא כנעלב – וכי אינני יהודי חלילה או שמא איני אכר, שאתה שואל אם אני נוטע טבק?

עז מות

16.05.1924 דאר היום

הן מכירים אתם אותי כמדומני לא מתמול שלשום ויודעים היטב, שאין דרכי חלילה להתפאר לפני תלמידי החביבים ולהתגדר על הצבור. ואולם, כשפתחתי בשבוע זה את גליון ה“טאג” – העתון לאינטיליגנציה היהודית באמריקה – קראתי מעומקא־דלבא: ברוך ה' יום יום, שזכיתי לתלמידים מובהקים גם מעבר לים המפיצים את תורתי ברבים ומעתיקים לתוך ה“גאַזיטים” שלהם את שעורי ע“א התיירים שלנו, למשל, שעושים קפנדריא את א”י בדרכם לארצות המזרח ומתארחים כאן באכסניות של גויים ועכו“ם ר”ל, וה“גאידס” (מורי־דרך) של בני דודנו מוליכים אותם למ“מ שערי־טומאה ומספרים להם בבא־מעשיות כי “הציונות ____” וכי ביתן בצלאל (באסאַליל ____) ובטל חלילה מן העולם, וביחוד_____ תלמיד־חכם” שלי שהיה ב“פסח ראשון וב”פסח שני“, כלומר: בראשון־לציון ובפתח־תקוה, כידוע. ואח”כ הם חוזרים לאמריקה – כך מסיים ה“טאג” בירכתונו – וחושבים ברצינות שכבר ראו את הכל ויודעים הם את “פלסטיין” כעשר אצבעותיהם, או כמו שאומר ידידי (ידיד זה, נדמה שהוא ר' עזמות בעצמו): החלוצים שלנו חיים כאן על העצים ועל האבנים, בשדות ובכבישים, והתיירים שלנו חוזרים באמריקה ומדברים שם “על העצים ועל האבנים”, בבחינת “קונפרנס” (הרצאה בלע"ז) ע"א ארץ־ישראל…

* *

ואת זה לעומת זה עשה א־להים.

בה בשעה שמורי הדרך שלהם מוליכים את תיירינו לראמאללאה ולבתי־אונגרן ואומרים להם שזהו תל־אביב ותלפיות. – בה בשעה נזדמן לנו בחוהמ“פ זה כמר ערבי מבירות, שנסע עמנו ברכבת מחיפה לירושלם, כדי לראות את א”י אחרי חמש־עשרה שנה.

כיון שראיתי שהערל בעל המעשנה השחורה לראשו יושב לפני החלון ורושם דבר־מה בפנקסו, נדחקתי אליו, כדרכי, ונכנסתי עמו בדברי־שיחה.

– שו האדא “זאקאריה יעאקוב”? (כך כתוב שם המושבה זכרון־יעקב בלשון ערבית על הטבלא של התחנה עד היום הזה!) – שאלני הכמר.

– זוהי “קומפניה” (מושבה) של יאהוד – עניתי לו בלשונו – לזכר יעקב אבינו במערת המכפלה ויעקב אבי־אבינו שבפריז.

לא היו רגעים מועטים ונכנס המפקח הערבי, דפק במפתחו על הספסל וקרא בקול:

– "באניאמינה! – יאללאה: “כרטיסים”! (בעברית דוקא).

– זוהי – בארתי לו שוב – גם כן קומפניה חדשה של יאהוד, ע"ש בנימין־בן יעקב שבחומש ובנימין בן יעקב רוטשילד, בנימין הרצל ובני־בנימין…

לשמע המלים: “רושילד” ו“הרסל” שונו פניו קצת ורשם בפנקסו את השם “בנימינה” וציין מגן־דוד קטן לימינה, סמן ליהדותה…

– חידרה!

– הגם זה לליאהוד? – שאל הערל בתמיהה.

– “מעאלום!” (בודאי!) – ענה לו שכני מתלמידי, – כאן יש האבטיחים הכי גדולים, ובשעת דבורו הרחיב את שתי זרועותיו הגדולות עד שהפיל את המגבעת של הכמר. והגוי מצייר עוד מגן־דוד…

בתול־כרם עלו פלחים אחדים ועמדו על הסף מפני הדחק של אחב"י, שמלאו, בן־פורת יוסף, את כל הרכבות מפה אל פה.

– הגם זה “לכם”? – שאל השחור בפקפוק.

– “תל־כרם!” – ענה לו שכני בהתלהבות, יש לנו תל־כרם, תל־פיות, תל־שמם, תל־גרף, תל־פון, תל־פטיה, תל־בנדיק ודרש לו תלי־תלים של מושבות יהודיות עד שהערל נעשה ל“תל־עולם”, לקיים מה שנאמר: לעשות נקמה בגויים…

ואולם, כשאך הופיעה לפנינו הטבלא של “קלקיליה”, חששנו מאד שמא יתקלקל הענין שלנו, מחמת ששמה גרמא, וקפץ הבחור שלנו ואמר:

– קלקיליה! זהו לזכר הגלגל ורמז ל“לחם הקלוקל” שאכלו אבותינו במדבר!…

וכך נתעברו ונתקלקלו, נתיהדו ונתגלגלו כל התחנות לפנינו ונמשכה שורה שלמה של “מגני־דוד” בפנקסו של הכומר, בקצור היה “ליהודים” עד בואנו לירושלם עיר־אל־קודס…..

* *

כשאך קפצתי מהרכבת תרמילי הישן לימיני ומקלי החדש לשמאלי – מעשה “טוריסט” ממש! – נגש אלי צעיר אחד, שחשבני לתייר, ודבר בלשון ספק־יהודית ספק־גרמנית: "הרוצה כבודו “ערשט־קלאססיגען האטעל?” (מלון ממדרגה ראשונה), ואגב הושיט לי קלף: “מלון ראש”.

– היש אולי בירושלם מלון בלי ראש? – שאלתי ממנו.

– כן – ענה הבחור בגרדו בראשו – ישנם מלונים יותר פשוטים: יש מלון מרכזי…

– ומה זה מלון אלנבי? – שאלתי שוב.

– זה גם־כן מלון… – ענה הבחור ונעלם.

ומחמת שאין דרכי לשנות את האושפיזין, סרתי דוקא להמלון שלי, כלומר אל זוגתי שתחיה, כנהוג…

* *

ומכיון שאנו מדברים במלונים ובפנסיונים, נזכרתי בבקורי לפני הפסח אצל ועדת־התיירים שעל־יד הועד־הלאומי.

נכנסת לה יהודיה, בעלת שפת בבחינת חצי־זכר, ודורשת מהועד לא פחות ממנין תיירים, מחמת שהכינה כבר הכל – כך היא טוענת – והוציאה ארבעים פונט. החברים נסו לבאר לה כי רב התיירים רוצים דוקא במלונים ולא בפנסיונים פרטים.

– בודאי! מלונים נחוצים להם ולא פנסיונים פרטים. אחרת לא נאה לאביהם? מכה להם בבטנם! וכי סבורים אתם שבאים הנה אנשים הגונים? – עלוקות! אקספּלואטאטורים, שעושים להם יום־טוב, או שמא באו חלילה לעשות דבר־מה? – ממש מה שעשו ופעלו רופין ושיינקין! ומה? כלום הם כמונו? כשהיינו “בבית” הוצאתי 50 רובלים ונסעתי ת“ק פרסאות כדי לקבל דרישת־שלום מא”י. פבריקאות היו לנו ב“ה “בבית” שם, ועכשיו שאנו בא”י וזקוקים היינו לרופין כדי לשאל בעצתו, היינו צריכים לעמד שעות שלמות כעני בפתח!…

– ומנין הגברת יודעת, שהתיירים הם כפי שהיא מתארת אותם? הן טרם באו?

– אידיאליסטים אינם באים עכשיו! עכשיו באים רק זוללים וסובאים, כרסים עבות. שיינקין נוסע לו לאמריקה ועושה שנוררות והמאדאם שלו נוסעת אל בתי־המרחצאות ורק במלונים הכי גדולים – גם לה לא נוח פנסיון כנראה. חכו אני אראה לכם את צפרני!…

על המפתן הופיעה פתאם יהודיה לא מכוערה ממאה־שערים ועל ראשה “יזמה” פרטית.

– שמעתי – היא אומרת – כי מבקשים כאן דירות לתיירים וע"כ באתי להודיע לכם, שיש אצלי דירה… באמת, אינני משכירה דירות, אלא מפני שנסע בעלי יש לי מטה פנויה. איני רוצה חלילה להתעשר מזה, אבל בעד פונט אחד ליום הייתי מסכימה לתת את המטה וגם אולי קצת אכילה…

עוד זו מדברת והנה נתפרץ יהודי אדמוני קצת, בעל פנסיון, ובלי “שלום”:

– כלום יהיו איזה “געסט”? (אורחים)

– לא נוכל לדעת, התיירים רוצים, כנראה, ללכת אל המלונים.

– אנחנו יודעים כבר את ה“געשעפטען”. כבר עשו שותפות עמכם?… מה? אַ. כבר הניח את טלפיו על כל האורחים ושלח אותם אל הגוי, כדי לעשות כורך צלם ומצה לכבוד פסח? כבר “משהו” לכם את ידיכם ועיניכם? אל תחשבו כי נעבר בשתיקה! אנו נזגזג את עצמותיכם! עוד תראו מה שנעשה לכם! אנו נמשך אותם אחד אחד ככלבים. ומה סבורים אתם, היה עם “הכח”? כח כזה על כל שונאינו! – אמרו להם לחזר על הפתחים וללכת בבתים פרטים ולסוף נשארו רעבים עד שבאנו וחטפנו את כלם. גם עכשיו יהיה כך. ואולם חכו עוד נתחשב עמכם, אנו נהיה אי"ה לראש ולא לזנב, טפוי! (סגר את הדלת בדפיקה וברקיקה ונעלם).

לאחר שנסתלקו שני האכסנאים האלה פנה היו"ר של הועדה לחבריו ואמר:

– עלינו יהיה לברך את “הגומל”, אם לא ישברו את עצמותינו, וזה יהיה שכרנו בעד כל עמלנו.

* *

ומספר לי תלמידי מחברי הועדה מעשה באשה פולנית, שנכנסה עם בעלה למלון החדש ב“רוחמה”, עפ"י המלצת הועד לסדור התיירים, והשעה שעת־רחמים בין השמשות. כיון שהחשיך, בקשה הפולנית שלנו את הכפתור של החשמל בקיר ולחצה בחשך מלמעלה ומלמטה, מפנים ומאחור ולא מצאה. התחילה צועקת לבעלה:

וי וי! בלי “אלקטריקה”? תיכף ומיד נחזר לתל־אביב!

ובאותו הלילה לקחו מכונית וחזרו לעיר־החשמל, לתל־אביב!…

תמיד שאלתי לעצמי מפני מה אומרים בז’רגון: “אויפ’ן בוידים א ירידן”, כלומר: היריד בעלית־הגג – עד שבאתי לת“א וראיתי שם את היריד היפה והמוצלח ונתברר לי כל הענין. הן יהודינו מתחילים תמיד לבנות מן הגג ות”א הרי היא עלית־הגג של הבית הלאומי שלנו – וע"כ יש שם יריד….

אגב, מספרים כי הנציב בבקרו את היריד עבר על כל המחלקות ובהגיעו אל העופות, נשתומם פתאם לראות באחד הלולים ביצי זהב מתחת לאוזות ולתרנגולות־הודו. חשב רגע כי נמצאה שם התרנגלת הידועה של משלי לפונטין, ואולם אחרי חקו"ד נתברר כי הכניסו שם בכונה תפוחי־זהב…

ואומרים בשם מזכירו כי נתפעל מהתערוכה והציע להעבירה כמו שהיא לתערוכה הגדולה בלונדון. (לדידי, אפילו עם הפקידים מעשרת־השבטים והסטרא־אחרא בראשם!). אלא שלא ישכחו למען־השם למסר את כל העבודה הזו למיניסטר המסחרי שלנו במלון־יוז ולוזיר החקלאי, שהצליחו בלי עין־הרע בהעברת הסחורה לביתן הא"י אשר בלונדון.

כפי שמספרים אלה שחזרו מלונדון, הגיעה שם הסחורה בשלמות: הביצים נעשו לחביתה (פראז’ניצי בלע"ז) אחת, החביות נתרוקנו מתכנן והעצים באו יבשים, זכר לעצ־מות של צ’ורצ’יל על הר־הזיתים…

אגב, נודע לי כי ביתן בצלאל בעירנו הוציא אלבום יפה וגדול של א"י, בן ששים דף מהישוב הישן והחדש!

* *

בסכנת־נפשות ממש נדחקתי בשבוע זה אל “הסולל” כדי לראות את מעשי־הכשפים של הפרופסור לנגסנר. והאמת אגיד לכם, תלמידי החביבים, כי הרבה למדתי ממנו הפעם. אחרי הנסיון הקשה שעשה למצא את הסכה הצנועה בשלחן, ראיתי כי את הסודות של סטורס וקיש (שבהם השתמש לשוא בנסיון זה) – אי אפשר לגלות…

כנראה, למד הפרופסור מאת המשטרה שלנו את תורת הגלוי של הרצח, והא ראיה: הוא תפש תיכף את הנרצח… אלא ש“הנרצח” שלו לא ידע כלום מהרצח, ואצלנו להיפך: אין “הרוצחים” יודעים כלל מהרצח, ושני השודדים החברונים שנאשמו בעון רציחת האנגלים בדרך לירושלם – יוכיחו!…

אגב, לו הייתי אני במקום המושל, הייתי מציע לפני קארא־יקי לגלות את תארי־הכבוד שלו שנגנבו לפני שנתים…

* *

ידידי העורך מסר לי את המכתב היפה שקבל מת"א בזו הלשון:

אתכבד לשאל בעצתכם דבר מה. ישנו עתון אמריקני “פארווערטס” המפרסם מכתבים מקוראיו ומשיב על כל שאלותיהם. ואולם עד שמכתבי זה יגיע לאמריקה ואקבל תשובה עליו, אולי יהיה כבר מאוחר, וע"כ מצאתי לנחוץ לפנות אליכם במכתבי זה, ואני מקוה שתוכלו להקציע כל שבוע מקום קטן למכתבים כאלה, ובטח ימצאו אלפי אנשים כמוני שיפנו לעצתכם.

אני בחור בן 22 שנה, בעל קומה ממוצעה, קצת יפה, עובד ומרויח יפה, וארוש זה החדש השביעי. חתונתי נועדה להיות בעוד חדשים, אבל במצב שאני נמצא כעת אני חושב לבטל את הארוסין ולהשאר חפשי לנפשי. הסבה לזאת היא חותנתי! עודני חתן ואני כבר סובל מחותנתי זו. איך יהיה אחרי החתונה, אני מתאר לי מעכשיו. מפחד אני שהנני הולך להתחתן עם חותנתי ולא עם כלתי.

כלתי כלה משפעת מאמה והיא כבר ממררת את חיי. כשאני בא להוציאה לטייל “אני מוצא אותה בוכיה, מה יש? – “אמי ספרה לי שאתה גוי, אינך מתפלל ואתה מעשן בשבת; אתה מטיל עם בחורות, רוקד אתן”, ועוד ספורים בדוים כאלה. ורגעי שמחתי נהפכו לי ליגון. חושב הנני: רבש”ע! מה יהיה כאשר אתחתן, וחותנתי תשלט אז בביתי ביד נטויה? הרי לא אוכל לשבת רגע בביתי במנוחה. ולכן למה לי להתחתן? הלא אוכל להשאר חפשי? אלא שמאידך גיסא אי אפשר לי לעזב את כלתי שמא תחשב שאני רמיתיה כל הזמן ובאמת אני אוהב אותה! מה לעשות, ואני נמצא בין הפטיש והסדן, וחותנתי עומדת לי בגרון כעצם, (אולי להפך? – עזמות). הנני מקוה כי תיעצו לי מה לעשות קדם שזה יהיה מאוחר.

בכבוד רב, אחד מקוראי העתון

חיים־אדם

יפו. א"י.

אמר עזמות:

עצתי אמונה לר' חיים־אדם זה, שאם הוא רוצה לראות חיים עם אשתו ולהיות אדם, ימסר נא את חותנתו זו לידי הפרופיסור לנגסנר, והוא ידע כבר לסתם את פיה, בע־מע!, ולסגר את עיניה ובעידנא דריתחא גם לקשר את שתי ידיה, בקצור לעשות ממנה גל־של־עצמות במבט עיניו, כפי שראינו אמש בנסיונותיו היפים בראי־נע ציון….

* *

עיקר שכחתי:

בעתון “ההגון” התל־אביבי קראתי תמול מודעה רבתי בעמוד הראשון ע“א “צעיר משכיל ומדופלם” המבקש לו “בת־זוג מתאימה ל”עסק” הגדול שלו וממשפחה הגונה דוקא, וברכתי עליה ברכת “שהחיינו”, כי נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי בארצנו עתון הגון בלי מרכאות שידפיס בעמוד הראשון פרק “מחופת־חתנים”, נוסח פריז הבולברית ואמריקה…

ושואל אני לעצמי: מה היה, למשל, לו פרסם הלילה “דאר־היום” מודעת־חתנים זו? אלא, מה לא עושה עתון בשביל פרנסה, ומכש“כ עתון אינסטניסי ובעל־טעם בת”א?

עז מות

18.04.1924 דאר היום

הריני מוכן ומזומן לקיים מצות “ענה כסיל כאולתו” במכתבי זה הפעם, ששלחתי לא לריטשמונד פשה אלא לפשה אחר משכנינו, ע"י ההוא טמיר ונעלם, בשם כל ישראל: וכדי לזכות את הרבים, הנני מוסר לכם בזה, חביבי התלמידים, את פתשגן־הכתב ככתבו ובלשונו ממש:

ב"ה

לכבוד ידידי וש“ב היקר כמהור”ר ר' משה קזימא נ"י. [מוסא כאט’ם אל־חוסיני – המגיה]

אחדש“הט הנני בא להודיעך כי קראתי בעיון רב את כל המגלה שלך להנציב בענין המאורעות שאירעו בפורים, ומחמת שהיום ערב־פסח בעולם וה”רבי" טרוד בודאי מאד בהכנות של בדיקת־חמץ אחר נסיעתם של ריטשמונד וחבריו מן ההר, קבלתי עלי את הטרח לענות לך רק דברים אחדים – על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.

וראשית כל דבר, עלי להודיעך שלו הייתי אני במקום “הרבי”, הייתי שואל אותך מכבר שאלת־תם: מי שמך, ר' משה קי־גולם, ל“מאַכער” גדול ולמדברנא־דאומתא שלהם, לספרא־רבא ולמוכיח בשער־בת־רבים? אימתי למדת, יאַ חבּיבּי, את התורה הזאת וביחוד את מלאכת הכתב? חוששני, שאר ה“חיתים” (חותם) שלך נטבע על התזכיר הזה לאחר לקיקת־הלשון, כנהוג, ורק שמך נקרא עליו!…

אמנם כן, יש לך מזל של גוי, שהקב“ה זמן לכם “רבי” בעל מזג רך, שאינו יודע צורת שוט ורצועה, ולאחר ששהיתם בבית רבכם זה ארבע שנים, ראיתם כי אינו הולך בדרכי שאר־המלמדים בצפון, לא הביט און במעשיכם ולא בהה בכם, שטתו אינה חצובה ברזל ואינה זבה דם, וביחוד שהוא מנקיי־הדעת ושייך לעשרת־השבטים שלמד את לשונו לדבר “בּוליטיקה” כג’נטלמן אמתי, ע”כ הוא נוהג בך כבוד ונותן תשומת־לב לכל הצעותיכם. ואולם רואה אני בזה דוקא עקבתא־דמשיחא, מחמת שנתקיים בך הפסוק במלואו: “וחוצפה יסגי”….

וחזקה היא על “הרבי” שלנו, שכל טענותיו של הועד־הפועל שלכם נגדו תעשינה את פעולתן, ואי“ה בקרוב בימינו תצא פקודה מגבוה למשטרה, שמהיום והלאה – אם ימצא יהודי הרוג ב”מנשיה“, יהא ברור להם, כלומר לשוטרים, לכתחילה ולמפרע שלא נגעה בו חלילה יד הערבים הנקיים, שהם בבחינת “נאַשימין” בלע”ז, כידוע, ולא יטריחו את עצמם לחפש ביניהם את הרוצח, אלא שעליהם לאסר תומ“י את כל אנשי ת”א; ולעומת זה, אם יהרג ערבי באזור של לא־פחות מעשרה קילומתר מת“א, יאסרו את כל היהודים, כי הרי ידוע מהנסיון שערבים לא הרגו מעולם ערבים ואפילו לא את טטרנסקי בשכם ואת האשה האמריקנית בירושלם, אלא שהיהודים הורגים זא”ז בכל יום, ובתי־האסורים המלאים ב“ה רוצחים ושודדים מבני־דודנו, שנידונו דוקא ע”י שופטים אנגלים וערביים בארבע מיתות ב"ד – הם יוכיחו!…..

כ“כ נתנה פקודה ליהודים העוברים בנוה־ שלום, שארשת־פניהם תהא נוחה, ממש כארשת־הפנים של הערבים בימי “נבי־מוסא” או בשעה שאשה נאה מבנות־ישראל עוברת ביניהם ברחוב והם משמיעים קול־נחירה כתותחים מכל צד….. ולמען השם, שלא יתחככו בערבים מפני הסכנה, כמו בעמודי־החשמל של רוטנברג (Dangerous בלע"ז), אלא שילמדו מבני־דודנו להתקרב ולהתחבק בין אחב”י בשעת ההילולא של ר' שמעון הצדיק או אפילו בשעת הטיולים ברחוב יפו בשבת־קדש בין מנחה למעריב….וביחוד עליהם לשמר את לשונם מ“קללות רעות” וללמד משכניהם לשון־נקיה כידוע… ולמשטרה נתנה פקודה להשגיח ע"ז בשבע עינים!

הממשלה חייבת, כמובן, לחפש את הפושעים ולדון אותם “בין שהם ערבים ובין שהם יהודים”, וכדי להביא שווי־משקל, נתנה פקודה למשטרה לאסור על כל עשרה ערבים יהודי אחד, כפי הנורמה….

ובנוגע למניעת־פשעים, נתנו הוראות לועד־הלאומי מצד אחד ולחיים זוננפלד וסיעתו מצד שני לעורר פרעות, לעשות הפגנות לשיר “פלסטין בלאַדנאָ ואל־יהוד כלאַבנאָ” לכבודך בראש כל חוצות ולצאת כפעם בפעם בכרוזים מאיימים, כנהוג, לפרסם גלויות־פרובוקציה של הדגל הציוני על מסגד־עומר וע"י הקבר הקדוש, בקצור להשתמש בכל האמצעים כבני־דודנו ממש, בכדי שיחול גם עלינו ונזכה אף אנו לחוק של מניעת פשעים…

ומה מאד נכמרו רחומי ולבי דוי על תושבי דורה העלובים, על ה“אַוולאד” ועל ה“מסאַכין” (ילדים מסכנים) האלה, שאינם נוגעים אפילו בזבוב על הקיר, והשלטונות האכזרים שלנו הציקו להם באכזריות במשך ששה חדשים רצופים על לא־חמס בכפם, ולא זאת אלא שגם בני־דודנו הוציאו עליהם לע“ז וחושדים את ה”חלאַילים" (חברונים) בכלל ואת בני ה“גיסי” בפרט בשוד וגזל ושאר מעשים־טובים… ובכדי לפייסם ולמנע להם להבא אי־נעימות, יצאה פקודה לאסר על כל אזרחי א"י ערבים ויהודים ואפילו אנגלים במכוניותיהם לעבר בכל סביבות דורה, על דרך חברון, מבלי וסיקה [מסמך־המגיה] של ר' משה קזימא, כדי שלא יביאו חלילה את אנשי “דורה” לידי נסיון, כפי שלמד “הרבי” שלנו בודאי מתורת ישראל: “יתמו חטאים ולא חוטאים”….

וביחוד נגעו אל לבי עמוק עמוק יסוריהם של אנשי תל־כרם, שהובלו אחר כבוד בכבלי־ברזל אל ה“חד־גדיא”. אלא שמשתומם אני מאד על הדבר, ששכחת, ידידי ר' משה, להזכיר דרך־אגב את המקרה הקטן שקרה על־יד תל־כרם: מעשה בקצין אחד, כמדומני, וגזבר־הממשלה, שהתנפלו עליהם נתיניך משם ואם זכרוני לא יטעני, היה גם נסיון של רצח, שלא הצליח במקרה…

ומדי קראי בתזכירך איך השלטונות תופשים ערבים ברחובות יפו ומתנהגים אתם באפן רע מפני שהתנפלו על שני יהודים, זכרתי גם את המעשה שהיה ביפו, שתפשו את ה“דב” (בּר בלע"ז) והתנהגו עמו בכפפות של משי, ממש, עד שנתברר שלו דובּים לו יער….

ואיידי דאתינא להכא, אגלה לך בלחש, שגם אני מתחיל להאמין סו“ס בדברי הועד הפועל שלכם, שישנה איזו אגודה יהודית חשאית מסודרת. אלא, שמפליא אותי קצת בראותי כי “היד השחורה” הידועה נתגלתה דוקא בשכם בין שכנינו הערבים הנקיים והתרבותיים, אעפ”י שהם רחוקים, כידוע, מעניני גאולת־הדם ואינם יודעים כלל מה זה “גום” ומה זו נקמת־דם, למשל, והקטטות והמלחמות שאינן פוסקות בין הכפרים הערבים – הלא תוכלנה להוכיח!… ודא עקא, שישנה בת“א משטרה יהודית ואין בה אף ערבי אחד, שיוכל לגלות את האגודה החשאית הזו ואינשאַללאַה בקרוב תצא פקודה לבטל את המשטרה היהודית בת”א, מחמת שהמשטרה בשכם, בבית־שמן ובגנין, היא מלאה ב"ה יהודים, ואפילו בבאר־שבע ובעזה שיש בהן יהודים, אין שוטר עברי אפילו לרפואה…

וסבת כל הצרות האלו המתרגשות ובאות על בני־דודנו בארץ־ישמעאל, היא בלי שום ספק בותורים הרבים, שה“רבי” עושה תמיד ליהודים: הוא פותח בתי־ספר ליהודים על חשבון הממשלה ואת כל כסף העזבון של שיך כדורי מבגדד ומסר רק ליהודים לעניני החנוך, הוא אסר תהלוכת “בני־מוסא” כדי שלא להרגיז את היהודים בתפלתם בפסח…

ומכיון, שהיהודים ראו ש___ מתנהגת אתם בחבה ועושה להם ____" כאלה, הרי הם יוצאים פשורעה ופוגעים ברגשות הדתיים של “סאַב אל־דין”, כמו בימי חודש____

ולא עוד אלא שבחג־הפורים התחפש אחד היהודים בסינמה כשיך והתפלל כמוהם ועוד שיך אחד (מין “מרדכי הצדיק”) רכב על סוס וטייל ברחובות ירושלם ביום פורים עם זנב ארוך ר“ל מאחוריו, שהזכיר ממש את תהלוכת “נבי מוסא”, בקצור מעשים נוראים העלולים לפגע ברגשי הדת של בני־דודנו, אלא מה עושה הקב”ה? – וכל המעשה הזה שקר וכזב!…

וכבר היה לעולמים, ידידי ר' משה, מעשה דומה לזה לפנים, כדאיכא במדרש, כלומר ב“תאַריך” שלנו:

מעשה בטריאנוס־פשה ממלכות־רומי שבא למשל על א“י דוקא ביום ט' באב, והיו אחב”י אבלים, כנהוג. כשעזב טריאנוס את ירושלם היה יום פורים וכל היהודים היו מתחפשים ושמחים, כמנהג החג הזה. היו אז תכשיטים כמותך שהלכו והלשינו: – "יאַ מנדוב אל־סאַמי! – כך___ לו אז בתזכירם – אלה היהודים, _____ את למשל עליהם התאבלו, וכשיצאת ____ הרי הם שמחים, מתחפשים ולועגים ____

והסיבה העקרית לכל הפשעים האלה מצד אחב“י – למה אכחד? את האמת הן מותר להגיד אפילו על אבא! – היא “הכרזת בלפור”… וכדי להסיר את כל הסבות האלו ולהפטר מכל הצרה הזו, צריך לאסר על היהודים אסור גמור לעשות “ירידים” ולסגר תומ”י אפילו בערב־פסח את היריד בת“א, כרצונו של ד”ר מוסינזון שהתלקחה בו פתאם התורה, כנראה, כדי שלא יבואו שם בני־דודנו לאלפים ולא ישתוממו על מעשי “שיטאַן” של היהודים: ביחוד צריך להרס מיד את תחנות־החשמל של רוטנברג, לעקר מן השרש את העמודים־המזיקים ולשבר כרסיסים את המנורות ברחובות, ולא יהיה אור בכל מושבותם, שהוא מזיק לעינים כידוע, כי אמנם חולים להשתמש ב“קנדיל” הקדוש כזקנם ר' ישמעאל בשעתו…. והעיקר, שיתנו לך חופשה לאי־אלה שנים לטייל קצת למלטה, כשם שהרב המופתי שלכם עזב פתאום את חג הרמדן שלו באמצע ונוסע לבגדד לפני “נבי מוסא”, ומסתמא יש דברים בגוי….

ועל דבריך האחרונים, ר' משה שלי, בנוגע לאחריות על כל מה שקרה וביחוד לכל מה שיקרה, עלי לענות לך כי גם דודנו ישמעאל, בהיותו בן שלש־עשרה שנה, רצה לעשות כך לאחיו הצעיר יצחק’ל, אלא שהקב"ה הודיע מיד לשרה אמנו והיא שלחה מפניה את הבחור־הצדיק לחלוטין….

איומים כאלה: “אל־קטל ואל־ואַראַר יאָקון עליכום” אינם מועילים, מחמת שיהודי א“י יודעים ב”ה את ה“קונץ” הזה ממש כמוכם, בשעת הצרך, וחג־הסוכות ההוא יוכיח!….

כך הוא הדבר, ש"ב חורגי ר' משה, אנו מגלגלים בידינו את מגלת “הכרזת־בלפור”, עושים ממנה שפופרת ומצפצפים בה על כל התכניות של איומים שלכם….

“בכל דור ודור”….

ומחמת שאני אץ לדרכי לטבריה – הנני גומר הפעם – ועליכום אַסאַלאַם!…

שלך בלב ונפש

עז מות

* *

כך טבעו וכך מזלו של דאר־היום מששת ימי־בראשית, שכל דבריו מתקיימים ב“ה: החל מפרשת “לך לך” וגמר במסכת “אנו מאשימים”, כפי שקראתם בודאי ב”הארץ" גופא ע"ד פטוריו של רופין ומנויו של ראש האופוזיציה ר' די לימה…

ולא עוד אלא שאפילו השקרים של דאר־היום מתאמתים, והא ראיה: בראשון לאפריל פרסם (לא בן־ישי!) ידיעה ע“א 25000 דולר, ששלח הרב קוק מאמריקה והיה ששון ושמחה כל אותו היום, והנה הגיעו ב”ה חמשת אלפים פונטים טבין ותקילין מהרב קוק לכבוד פסח וכל המלמדים והישיבות יקיימו באמת את מצות: ושמחת בחגך… אלא, שמי שיש לו מנה רוצה מאתים, והנה באו אלי אחדים מהמלמדים בתרעמת על “דאר־היום”, שלא פרסם בראשון לאפריל מאה אלף דולר במקום עשרים וחמשה אלף!…

*  

והכל נגמר, כמו שאומר הצרפתי בשירה, כלומר באופירה.

והאמת אגיד לכם, רבותי, כי מכל המערכות של “רם ויעל” (רומיאו ויוליה בעברית של האופירה שלנו), הצליחה דוקא המערכה שתחת הנהלתו של הקומפוזיטור דוכן….

וגם כאן עולם הפוך: הנציב שלה מכתב־ברכה לגולינקין באנגלית והמושל סטורס – בעברית… לדידי, הייתי־מוחל לו שיכתב אנגלית, ויצרף לברכותיו ולאחוליו היפים, כמה אלפים לבסוסה של האופירה….

וכשאני לעצמי, לא נהניתי כ"כ מנאומו המוצלח של אוסישקין, כמו מהמחזה הנהדר לראות את שכנינו שישבו לעשרות עם זוגותיהם ונאלצו לשמע דרשות בעברית… ולאחר שנשמע נאומו המצוין של קלוזנר, באה הצעה מאת הקהל לשלח מכתב תודה לילין ולמיוחס, שהיו צריכים לנאם גם הם ולא באו…

ולסוף, הנני מברך את כל תלמידי ותלמידותי די בכל אתר ואתר בברכת חג שמח ופסח כשר וארבע כוסות מיין הכרמל־המזרחי המשובח של זכרון־יעקב דוקא.

עז מות

22.08.1924 דאר היום

בשבוע זה קבלתי צרור גדול של מכתבים ועתונים אנגלים ובתוכם גם עתון קטן – חברם ובן־גילם של ה“מראת־אל־שרק” וה“אכבאר” של בנדלי ביפו – הלא הוא העתון הקטנטן שקורין לו בלע“ז ה”טיימס" הלונדוני. ומה אמר לכם, רבותי? – מרב העצים לא ראיתי את היער ולא ידעתי פשוט מהיכן להתחיל והיכן וגמר – שערו בנפשכם: עשרים־וארבעה מקראות גדולים עם ל“ב פרושים, דפוס לונדריש באותיות קטנות ודקות באנגלית! – עברתי על חלק החדשות ועל הספורטינג, על הפוטבול, בייזבול, פרוזבול וסתם־בול ואפילו על הבוקסינג וכל אותם הגבורים המנחילים כבוד וזוהר לאנגליה בארבע פנות העולם, החל באיברמס האנגלי, כלומר בר' אברהם העברי שלנו בווייט־טשפל, ה”שמפיון" של מין ספורט שאיני יכול אפילו לבטא את שמו כראוי, לא עליכם, והחלותי לקרא את העתון מן הסוף בדרך הצעירות שלנו שהן קוראות רומן מהצד השני כדי לדעת מלכתחילה אם הוא לקח אותה סוף־סוף לאשה… – זאת אומרת שהתחלתי בחלק המודעות הצפופות ובאותיות זעירות כ“טל ומטר” בסדור’ל קטן.

פתחתי את ה“טיימס” שלי מיום 7 לחדש זה ופרשתי אותו כשמלה על שלחני, השתרעתי על הכסא־הארוך שלי עם פטום־הקטרת בפי, כדרך האנגלים, שתי רגלי למעלה ושתי עיני למטה אל חלק המודעות וכמעט שהרגשתי בחוש טבעי ועזמותי כי יש כאן ענין ארץ־ישראלי ונגשתי מיד אל הענין. ואמנם נפלתי מיד על שתי מודעות תחת הסעיף Public Appointments כלומר – משרות צבוריות. מתחלה לא יכולתי להבין מה ענין א“י אצל הטיימס? ואיזו מודעה, למשל, תוכל ממשלת פלשתינה (לא א“י אלא ב”ל, ראשי־תיבות של בית־לאומי – בבחינת בל־יראה ובל־ימצא: נוסחא אחרינא….), כלומר ממשלתנו הרוממה לפרסם דוקא בעתון אנגלי בלונדון ולא בפלסטיין וויקלי האנגלי בירושלם? והרהרתי בלבי: מי יודע? שמא רוצה היא להזמין מנהל מדיני במקום ריטשמונד או איזה אדריכל מפורסם במקום אשבי שיעסק בבנין מסגד עומר ותקונו?… ומי יודע? אולי מחפשים הם מלך חדש במקום עבדאללאה בעבר־הירדן שהתפטר בכרמל” החיפואי? כי הלא ידעתם: כשהקב“ה רוצה גם מטאטא יורה חצים וכשאנגליה רוצה גם עבדאללאה הוא מלך…. בקצור, התחלתי מעיין היטב מבעד־למסוה וראיתי שהיא מזמינה – נחשו־נא מה? – לא פחות ולא יותר ממהנדס מיכני וחשמלי ומהנדס־עוזר למשרד עבודות צבוריות של הממשלה. והזמנה זו מילתא היא – לזמן שלש שנים על־מנת להשאר לעולם ועד ובמשכרת פעוטה של לא יותר מאיזה שבעים־שמונים פונטל’יך לחדש, חוץ מפרפראות כגון: 50 פונט ל”אכספאטריאיישון" (שכר־גלות) וAllowance מיוחדת של חמשה למאה בשביל יוקר החיים בהוספת 27 פונט לשנה – (חוץ מהוספה על וויסקי לפי תעריף המכס החדש!..) וחוץ מפרפראות: משרתים, סוסים, עבדים, אוטומובילים ובעיקר נסיעת־חנם במחלקה ראשונה – כנראה, למדו זאת מקפלנסקי שלנו! – עם כל בני־ביתו לא יותר ממספר אצבעות היד ועבודתם היא: דרכים, גשרים, אוטומובילים, משאבות (חוץ מטרמביי כ"ז שיהיה סטורס בירושלם!) והעיקר, להשגיח בעינא־פקיחא על החברות העוסקות בחשמול הארץ…

שכני המהנדס בדירתי החדשה – הלא ידעתם כבר, תלמידי החביבים, שאני שוכן כבוד ב“בוני־בית”, שכונת האוטומוביל עם הפחים! – נכנס אלי בשעת־מעשה ומצאני שקוע ראשי ורבי בקריאת העלון הקטן והדל, כלומר “הטיימס”, וכשנסיתי לבאר ולפרש לו מלה במלה את המודעות, קפץ כנשוך ואמר:

– לעזאזל! עלי לקלל את הורי שלא הולידוני שם על חוף הטימזה בלונדון הבירה המעטירה! הגע בעצמך – הוא אומר – אני וחברי כאן השקענו כל ימינו בלמודים ועברנו שבעה מדורי גיהנום של בחינות ראשונות שניות ושלישיות בכל מיני הנדסה. אמנם תעלות פנמה לא חפרנו ונקבת לאַ־מאַנש לא נקבנו, כמו האנגלים, אבל עשינו ב“ה איש איש חלקו במלאכתנו העלובה – וא”א חלילה קטלי קניא באגמא. והנה באים אנו לארצנו ומושיבים אותנו לכלי־שרת וסגני־סגנים ושוליות ממש למהנדסים שעוד טרם הביאו אותם מאנגליה לא אדבר על עצמי – כּך מוסיף שכני המהנדס בהתלהבות – אבל סור נא לרגע לת“א, לחיפה ואפילו בירושלם, וראית איך בנו המהנדסים שלנו את “פיתום ורעמסס” ממש בשנים אחדות. הן ראית, ר' עזמות, את תחנת־החשמל של ר' פנחס בן־יאיר בת”א המאיר לארץ ולדרים בה, עם כל המכונות והגלגלים וכבלי־צבור למיניהם: סובב הנך ימינה בכפתור קטן אשר באבן־השיש – ויהי אור בכל מושבות ת"א, ואפילו יפו וסרפנד לקיים מה שנאמר: אור לגויים נתתיך! וסובב אתה את הכפתור שמאלה – ובני אדם יושבי חושך וצלמות, נסים ונפלאות! מלבד כל ההכנות בחיפה ובטבריה – והגד־נא לי בעצמך אם לא תמצא בתוכנו כאלה שיוכלו למלא משרה דומה לזו שבעתון האנגלי שלך?

ומה אגיד לכם? – שכני בזעמו הגדול התחיל מטיח דברים כלפי מעלה, אבל אני השתדלתי, כדרכי, לפייסו בדברים ואמרתי לו, שהממונות כלומר: המנדט – כמו שאומרים אצלכם! – נמסרה לאנגליה ועליה למנות אנשיה כפי ראות עיניה ומובן מאליו כי כל בעל־דרשן דורש לעצמו ועניי עירך קודמים…

לשמע דבורים כאלה נתלהב הבחור שלי ויצא מכליו ממש:

– עניי עירך, אתה אומר? מי כמוך, ר' עזמות, יודע כמה מחוסרי־עבודה יש לנו פה בא“י ביחוד בין עשרות המהנדסים היהודים המושבעים המרויחים סכומים עצומים של עשרה ולפעמים גם חמשה־עשר פונט טבין ותקילין לחדש? וכשפונים אלה לממשלה בבקשת משרה עונים להם בעברית דוקא ובנמוס של “עבדך הנאמן והמסור” וגם “ססמייל” האנגלי, שכשתהיה אינשאַללאַה משרה פנויה, יביאו את מועמדותו בחשבון. והמהנדסים האלה, כדרך כל אחב”י, הלא חיים הם בתקוה ובבטחון עד שהקב“ה יזמין בממשלה איזו “ואַקאַנסי”. ואז הלא ירוצו אחריהם כאחשתרנים ממש, יתחננו לפניהם כלפני גזלנים ויקחו אותם אחר כבוד לכהן פאר ולשמש בקדש במשרה שיש בה כל מיני (תוספ’לאַך בלע"ז), אשר Allowances משרתים ויוצר־משרתים, אכספטריאיישון, דיסקרימיניישין, (הבדלים) משכרת־שמניישון רק לבני אותה ה”ניישון"…

– צא וראה, – הוא אומר הלאה – כמה מהנדסים משלנו ואפילו אנגלים כשרים שאי־אפשר כמעט להכיר ביהדותם, בפייפ ובספורט שלהם ובלשון של בולבסין חמין של עשרת־השבטים, ומכל־שכן האונגרים המומחים, הגרמנים ובני־הארץ, שהם עוסקים במלאכת ההנדסה בעירנו, כלומר במדידת הרחובות במחילה, מחוסרי עבודה… ופונים יום יום ללשכה של “התאחדות הפקידים” ומקבלים הכל, חוץ ממשרות….

ואולם ממשלתנו ירום הודה הרוצה, כידוע, לחנף את הארץ לשלטון עצמי, – כמו שאמר “הרבי” בכבודו ובעצמו – למעט עד כמה שאפשר בפקידים אנגלים ולהרבות בפקידים מומחים מבני־הארץ (ניטיבס בלע"ז), להסיר פדות ולטשטש הגבולים ובכלל לנהל את הארץ על אדני הצדק והישר בלי איפה ואיפה ובלא בריטישר ונייטיב – ממשלתנו החביבה חושבת, כנראה, להשיג מה מטרתה זו ע“י מודעות מעין אלו – כך הוא אומר, כלומר המהנדס שלי – לא חלילה בדאר־היום או בעתון התל־אביבי או אפילו ב”ליאסן־אל־ערב“, אלא בוחרת היא לה דרך ארוכה וקצרה ומפרסמת מודעות בטיימס, שעולות, דרך אגב, לסכום שאפשר היה לכלכל את בית־העם שלך עם מנהליו ושמשיו חדש שלם! בודאי המהנדסים המומחים מאנגליה Made in England יבואו משם בלי תשלום מכס ואי”ה בקרוב בימינו נזכה לראותם בגן־בריסטול עם כלביהם, ויחד עם זה יתפטרו מפתמא מאי־אלה משאות כבדים על התקציב הא"י, דהיינו: פקידים בני שש מאות (לא לירות!) אלא גרושים לחדש ופקידים בני שמנה פונטים שלמים לירח תמים וכן הלאה.

והמהנדסים שלנו – כך סיים הבעל־דבר שלי במרירות – בראותם שאין תקוה נשקפת להם מהר־הזיתים, נושאים עיניהם אל הבית־הלבן (לא של השופט פרומקין ברחביה ולא חלילה אל הבית השחור שבתלפיות!) אלא לקולידג' באמריקה ומבינים את עצמם ב“ה לקווטה הראשונה. לע”ע חסר להם רק דבר קטן אחד – הוצאות הדרך…

* *

ובשעת דבורו חשבתי בלבי: סדנא דארעא חד הוא, או כמו שאומרים הצרפתים בלשונם: Tout comme chez nous! כלומר: הכל כמו אצלנו. מה שיש בהר־הזיתים יש בהר־הצופים ומה שיש בממשלה שלהם יש גם במכללה שלנו. הן ידעתם, מסתמא, שכל הפרופיסורים שלנו בא“י, בתוצרת הארץ, נפסלו כלם כאתרוגים בלא־פיטום במחילה, והוחלט להזמין דוקא פרופיסורים מחו”ל, מדרופסיי־קולידג' אשר באמריקה, בצרפת ובגרמניה Made in Germany ביחוד אחר כריתת ברית־השלום בלונדון, כדי שיתנו להם 600 פונט לשנה. והעיקר – לא בקרת־מקרא ולא בקרת־תלמוד, אלא כעין שבת־תחכמוני על ה“מזרחי”, שאפילו הגמסיה העברית ביפו עולה על המכללה שלנו ב“ביבל־קריטיק”!…

ומהר־הצופים לא רב המרחק להר־הכרמל. לא חלילה דוקטור מבני־הארץ, שהוא בקי בשבעים לשון ושבע חכמות ואפילו בחכמה נסתרת ובלשון דייטש, אלא דוקא מאנ“ש, כלומר מאחד היונקרים בברלין וידידיו של המנהל – הוא זוכה למשרה כבודה בטכניקום החיפואי… ולא חלילה מורה עברי מא”י, בעל מקצע ונסיון רב בברלין ובליטא, אלא דוקא אחד הסמוכים לקערה וממלחכי־פינכא של סופר גליצאי בגמנסיה העברית בא"י – הוא נבחר למורה שם…

ועדיין מתאוננים אנחנו שאין לנו ממשלה יהודית?….

* *

שבוע של גפרורים ואלכוהול! משעה שהחלו אחב“י להתפלל בליל ש”ק זו “במה מדליקין”, לא פסקה השאלה הזו מפיהם כל השבוע.

שערו־נא בנפשכם: ביום ראשון זה הלכתי לי לעבודתי בבקר, כדרכי, והנה נתקל בי יהודוני אחד ושאל:

– "היש לכבודו “שווייבאַלאַך?” וכשראה הלה שאני עושה עצמי כלא שומע בלשון זו, הוסיף וקרא באזני:

– גפרורים, “קבריט” יש לכבודו?

– איני מעשן! – עניתי לו בנענעי בראשי לאות שלילה – מחילה…

– איזה “מעשן”? ואיזו מחילה וכפרה?

– הוא אומר – עזמות אינו יודע מכל הבהלה והטררם שיש בכל העיר על שווייב… איך אתם קוראים לזה, לכל הרוחות, – גפרורים ארורים?

לשמע דבורים כאלה, לא שהיתי הרבה, הארכתי את שתי רגלי וישר אל – השוק. ומה אמר לכם, רבותי? בהלה, פניקה שלמה כאלו היתה חלילה ירושלם עיה"ק במצור וחיל טיטוס או הואהביים עומדים מזוינים מאחרי כתלנו – יריד שלם! כל החנויות מלאות חביות ותיבות גפרורים בנויות זו על גבי זו בצורת פירמידות, זכר לפיתום ורעמסס ממצרים ויהודיות מטונפות באמצע… בקצור, כל השוק היהודי “בוער”, ממש כמו שנאמר בהפטרה של סדרה זו: “הן כלכם קודחי אש מאזרי זיקות”….

נדחקתי בקושי בין כל הקהל לרבות הנשים במחילה ועשיתי אזני כאפרכסת לשמע שיחת הבריות, כדרכי, מתוך הבהלה והנה יהודי ערבי מבאר לבעל־קפטן ופאות את כל הענין בלשונו ועפ"י דרכו:

– יש מלחמות בעולם, בעונות. הואהביים לקחו כבר את עמאן ועוד מעט יבואו ה“תורק” לקחת את בלאַדנאַ“, כך כתוב בגזיטות. עכשיו צריך להכין “מונה” (מזון) כמו בימי ה”ספר־באַרליק" (חמלה־מה) וכאן הוא מונה באצבעותיו: קמח, באַסאַל, פסוליה וסוכר, צריך להכין “מונה”.

והחנוני עומד ומספיק לקהל הנבהל “מונה”, וכך היה מונה: לא אחת ואחת אלא אחת ושבע, כמו בימים הטובים ההם… בינתים עבר על פני ערבי שמן ממכרי, הביט אל הבהלה ואמר: "כל העאַזאַב (הצרה), יאַ חוואַגאה, באה לעירנו רק מלקוי־הלבנה… ובשעת־מעשה הראה באצבעו כלפי־מעלה…

נדחקתי הלאה בסכנת־נפשות והנה יהודי עני עומד בחנות ודורש מהחנוני לתת לו שני שקי קמח, תיבת סוכר ולכהפ"ח תיבת גפרורים ופח ספיריט!

– מהיכן בא לקבצן שכמותך – שאל החנוני הלץ – “יצר־הרע” גדול שכזה? כלום זכית בגורל או נשתגעת חלילה?

– חכמות מן הצד, – ענה היהודי בזעף – אם לא תתן לי אביא לך את הפלונית שלי וכל יוצאי חלצי לכאן – אתה מכיר אותם! – ולא נזוז מכאן הבינות? זכרנו את התאנים ו“הדיביס” שאכלנו במלחמה והלחם־הקלוקל מהוולקן שאכלו ה“מאכערס” של ועד־הסיוע ימ"ח בימי המלחמה עכשיו לא נהיה עוד טפשים כאלה…

והחנוני המסכן לא יכול לסרב לגדולים ועשה לו חשבון־צדק ביחוד על המדלקות והספיריט, לקיים מה שנאמר: אש יצאה מחשבון….

וכשחזרתי משם ויצאתי לאוירו של רחוב יפו, נפגשתי באחד מתלמידי, מיקירי־קרתא בעירנו, שאחז מרחוק תיבה קטנה של גפרורים והתפאר לפני במציאה זו. אגב ספר לי שנכנס לחנות של גוי מבני עשרת־השבטים וראה תיבות־גפרורים על השלחן ועל כאו"א מהן פתקא כתובה: 1 גרוש. מיד דרש חצי תריסר מהן, ואולם הסוחר, בראותו שיש קופצים על סחורה זו, התנצל ואמר שלא יוכל למכר יותר מתיבה אחת במחיר זה, ועוד לא הספיק הקונה לעזב את החנות הסיר הסוחר את הפתקאות של הגרוש והדביק במקומן אחרות של 3 גרוש.

כך דרכם של הגויים שלנו בעניני מכר וקנין…

בדרך הליכתי נכנסתי לחנותו של אחד הסוחרים החשובים ויודעי־דבר והוא ספר לי את כל המעשה מהחל ועד כלה:

עוד לפני ששה שבועות – כך הוא מספר לי – נתגלה רז בשוק הסוחרים ביפו כי הובלו מאות חביות אלכוהול מבירות ליפו במחיר נעלה על המקח הרגיל של השוק. וזכרו הסוחרים את הענין דאשתקד, בדבר הסוכר שהוצא מבית־המכס יום אחד לפני שיצאה הגזרה מהמלכות ולפיכך נזדרזו הסוחרים וקנו אף הם אלכהול, מדלקות ושאר־ירקות בעד ארבעים אלף פונט. מתחלה היו סבורים הסוחרים שהגזרה החדשה תצא בראשון לאוגוסט, יכול מראש־חדש אב, ואח“כ קוו לבשורה טובה זו ביום 15 לאוגוסט, דהיינו ביום עש”ק זו, ומכיון שלא יצא ביום ההוא למדו אחב“י פשט’ל שיום ה־15 שייך לחצי הראשונה של החדש, ולמחרתו יושעו אי”ה, וכך הוה.

עוד לא הספיקו אחב“י לרקד לפני הלבנה ולקרא את ה”שלום־עליכם" בקול רם, כנהוג, עשו הבדלה בין קדש לחול ובין יקר לזול וברכו בכונה גדולה “בורא מאורי האש” על תיבות מדלקות ועל חביות אלכהול, ואמרו “ויתן לך” הקונה כמה שתדרש וכל המרבה לתבע הרי זה משובח, וזריזין נשכרין: י“א ששני יהודים חרדים היו חוזרין בשבת על פתחי החנויות של הגויים וקונים מהם את כל המדלקות, כי עת לעשות ביזניס הפרו תורתך, ואולם אין זו אלא לשון־הרע… כי מיום שחרב ביהמ”ק ניטלה נבואה מנביאים ונתנה לסוחרי יפו וירושלם, והא ראיה: צפה הסוחר בעל האלכהול מכירות, ברוח הקודש וראה שעתידין להטיל מכס גם על המדלקות, מה עשה? עלה לירושלם עיה"ק וקנה מאחד הסוחרים הרגילים לא פחות ולא יותר משתי מאות תיבות מדלקות, ובשכר זה הרויח מניה־וביה, או כמו שאומרים אחינו הספרדים מעלה־מטה רק שני אלפים פונט, חוץ מהחמשה־עשר שנשארו לו באפן נקי מעסק הלאכהל. ואולם, בטוח אני שכל זה שקר שבדו אך השונאים והסוחרים מלבם מחמת רב קנאה ולא יותר..

ועוד רז אחד לכם אגלה, כי אחת הפירמות פנתה להר־הזיתים ושאלה ע"א רוח הנבואה שנזרקה בין הסוחרים והפקידים בזמן האחרון, וראו זה פלא: מכתב זה שנשלח למזכיר הפרטי, נמצאה העתקה מדויקה ממנו אחרי שני ימים בידי איש זר…

* *

חבל מאד, שלא השתתפתי במשלחת הסוחרים של לשכות המסחר בירושלם וביפו לפני מ“מ המזכיר האזרחי שלנו. ואני, ר' עזמות, הייתי מזכיר לו את החק העותומני, מחמת שאנו חיים ב”ה עוד ב“תורקיה” כמעט והייתי מראה לו דין מפורש בשלחן־ערוך שלהם:

כל חק חדש בארץ – מכריזין עליו שלשים יום קדם ללידתו. ואגב הייתי מספר לו מעשה שהיה בשנת 1912, כשעלה על דעתה של ממשלת־ישמעאל בארצנו להעלות את המכס על האלכוהול מחצי גרוש עד שני גרוש על כל ליטר. מה עשתה? הלכה ועשתה “יוקלמה” (כעין בחינה) והלכה אל כל המוזגים והשיינקירס, מוכרי היי“ש והעראק, והניחה במחילה את “החיתים” [חותם־המגיה] בלקיקה גדולה על כל החביות, נוסח ישמעאל ומדדה את הכמות של האלכהול ואח”כ הטילה במחילה את המס הנוסף על כל הסחורה הזו ולא הועילו כל הטענות והמענות של הסוחרים – לך צעק “חי וקיים!”

ולו הייתי אני “פיינאנשיאל סקרטרי” ונטל עלי לדאג לרבוי ההכנסות בארץ – הייתי נוהג חוקא עפ“י דרישת המשלחת של הסוחרים, דהיינו: ראשית חכמה, הייתי קובע ועדה לשם חקו”ד ע"א גלוי רזין־דרזין וסודות מן החדר, ומלמד אותם פרק בהלכות דרך־ארץ כדבעי למהוי, והשנית הייתי דוחה את כל גזרת המכס עד סוף השנה, כדי שירדו המקחים ויופקעו השערים בשביל הקהל ונמצא זה נהנה וזה אינו חסר.

איני מבין ובקי כ“כ בעניני מכס, מסים וארנוניות, אבל עד כמה ששמעתי מן הצד מסוחרי המקום, ישנם ב”ה רבים מהם שקבלו סחורות רבות במשך השבוע הזה, אחר הגזרה, ומכיון שהבנקים שלנו אינם מזדרזים כ“כ להלוות לסוחרים אלפי פונטים הנחוצים לשלם את המכס החדש, מוכרחים הם לשלח במחילה את הפרקמטיא חזרה ודרכי המסחר של האימפורט לארצנו הזקוקה עדיין ל”שווייבאלאך" מן החוץ – אבלות…

אגב, הראיתם כבר את “הארור”? – דרכי “ציון” כלומר, הסינימה אינן אבלות ב"ה!….

עז מות

23.05.1924 דאר היום

ועכשיו, תלמידי החביבים, אספר לכם על ה“אותות ומופסים” (על משקל “עמעס” שאין בו אמת), שהיו בעירנו בשבוע זה. אעפ“י, שבינינו לבין עצמנו, לא הייתי רוצה לדבר כלל על הענין החשוב הזה, אפילו מתוך צחוק וקלות־ראש קצת כדרכי או מתוך מתיחת חוט של גחוך על כל עיקרם של המראות והמעשים הללו, כמו שאומרים, “אבא, אתה צוחק? – אוי ואבוי לצחוק זה!”, והאמת אגיד לכם, חביבי, שחפצתי גם אני כעורכים שלי דלעילא לדחות את שיחתי זו עמכם לאחר זמן – עד שיורם המסך מעל אותו השחוק הטרגי־קומי שמשחקים עמנו בזמן האחרון – אבל מה לעשות והכל מתענינים בזה, כל העתונים מדברים ע”א “כבוש” הממשלה שלנו ע“י הקומוניסטים ר”ל ו“הלאמת הקרקע” של מלון־יוז וכלאבן מקיר תזעק על כתלי ירושלם מתוך הפרוקלמציות והמחאות של “הקוזקים הנגזלים” נגד “עשר מכות” שקבלו ביבשה בשעת הסדר במלון־יוז ע“י המשטרה ור' אברהם דבי־קושטאי היה נותן בה סימנים כדבעי בלא ר”ת… כל כך הכל אומר “דרשוני” וכ"כ הכל צווח ככרוכיא ולמרות רצוני מוכרח אני מן הקהל ממש להתחיל בזה.

ובכן, ויהי ערב ויהי בקר יום ראשון ואני עומד ע“י ביתן בצלאל מסתכל בשלט האמנתי היחידי בעירנו, שועדת “פרוז’ראוזלם” החליטה כנראה להסירו – והנה הגיע לאזני קול המולה, קול ענות גבורה וקול ענות חלושה ממלון־יוז ושוטרים אצים רצים מכל עבר. מסתמא לא שהיתי הרבה, נשאתי את שתי רגלי על שכמי ואח”כ על כל מדרגות מלון־יוז ובקפיצה אחת ממש הגעתי לעילא ולעילא מכל תשבחתא והנהלה־דציונותא.

ומה אמר לכם, רבותי? – ראיתי שם מה שלא ראתה שפחה על הים. שערו בנפשכם: ערב־רב של תימנים, עג’אמים, גורז’ים וסתם בטלנים ואורחי־פורחי יושבים להם בישיבה־של־מעלה בהרחבה כאדונים בבית־מרתפם על כל ארבעתם כדרך בני־דודנו, לארך כל המסדרון ושורת “ועל חטא” של המשרדים והערכאות, וכ"א מהם אצל בני אומנתו, כתות כתות: סבלים לחוד, מצחצחי־נעלים לחוד, סיידים ופושטי־יד למיניהם.

נגשתי מיד אל אחד תימני, שאחז מברשת ארוכה של סיידים בידו בכידון ממש ושאלתיו אם ערב־פסח היום ובא אולי לסייד את הבית, וספר לי בלשונו כי “יסאָ” (יצא) בבקר לעבודתו ופגעו בו שני “סעירים (צעירים) מסקוב, אמרו לו כי יש עבודה ב”וואַעאַד־הסירים" (ועד־הצירים בלע"ז) ונותנים הרבה “כאַאַסף” (כסף). בדרך נתקלתי בשני זקנים, שהגישו להם כסאות מחמת שלא יכלו לעמד על רגליהם וספרו לי כי באו אליהם שני “בחורים” למאה־שערים ואמרו להם כי ה“ציוניסטן” מחלקים היום כסף לעניים ולזקנים וכל הקודם זכה! על יד המדרגות ישב לו מצחצח־נעלים, צלצל בפעמונו ודפק במברשתו לכל הפקידים והמופסים הצובאים על הקהל וקרא בקול: “לסכסך”!…

בינתים נדחק אלי אחד מתלמידי, שמלוא כל הארץ כבודם, וספר לי בלחש ובהטיפה את כל המעשה בקצרה, איך שנתגרשו המופּסים מתוך הסתדרות העובדים ותראו להם סו“ס את הדרך, מה עשו? – הלכו וקראו לעצמם בשם “ועד מחוסרי־עבודה” והם הם שמשכו את כל הערב־רב לכאן ודרשו מההנה”צ בשם הרעבים האומללים האלה שני דברים: ממון וכסף! בקשו את שפּרינצק והנה – מאפיש, והמופּסים בלגינא קריא קיש־קיש. כשראה קיש, כי העסק ביש, צוה מהר־חיש, שלא ישאר מהם איש – ומאַסאַרי־מאפיש! ואולם ה“לידרים” של המופסים ר' איש־הבירה ולבן־הארמי נתנו פקודה נגדית: “לא להתפזר”! וכל הקהל ענה אחריו: לא נזוז מכאן, יאללאה! האט מאסארי. (תן כסף!) ופה נמות!", כנראה, שהם חושבים את מלון־יוז לבית־הקברות…

וגם שמלה לא חסרה שם ב“ה, ובתולה זקנה זו שישבה כבר בחד־גדיא בזכותם של המופּסים, רוצה כנראה שיאמרו לה: שובי, שובי השולמית! לע”ע משכה את התימנים בפאותיהם אל מלון־יוז והם הלכו אחריה בנערה־שנתפתתה, לקיים מה שנאמר בשיר־השירים: “משכיני אחריך נרוצה”. פתחה את המעשה־לשון שלה והטיפה מוסר לפקידים: אתם שבעים אינכם מאמינים לרעבים, הן צדיקים גמורים הם שלא נפצו את כל חלונות מלון־יוז כדי להספיק, כנראה, עבודה לזגגים מחוסרי־עבודה. בינתים מנתה את הגדוד שלה וראתה כי חסר לה גורז’י זקן שיצא לרגע, חפשה אותו בנרות כדיוגונוס בשעתו, הציצה מבעד לחרכים אל כל המשרדים והחורים וקראה בנגון של ההפטרה, כיואלית בשעתה: “דודי חמק עבר ואיננו, כי לקחו קיש בודאי אל משרדו”…

פתאום הופיעו שלשה מלאכי־חבלה. בדמות שלשה קצינים: אנגלי, יהודי וערבי, קומפלט שלם לשווי־המשקל. כיון שהריחו התימנים והגורזים וביחוד העג’אמים את ריח השוט ושרביט־המלך, נסתלקו מיד, נחל קישון גרפם ו“הילד איננו”, ואולם ה“לידרים” עמדו על משמרתם כקברניטי הספינה־המופסית עד הרגע האחרון, עד שפתחו השוטרים בתפלה: “אימשי!”, ותפלה זו נתקבלה בלי רצון אלא שאין מסרבין לרצועה ומכיון שמבקשים לירידה של־מטה אי־אפשר, מבינים אתם, להיות דבר־אחר ומוכרחים ללכת. כ“ז שהיו בתוך האזור של הממשלה שלנו, היה הקול־קול יעקב, ואולם לאחר שיצאו לרשות הרבים התחילו הידים ידי עשו, אחד מלמטה ושבע מלמעלה – כמצליף יחסל סדר מופסים בשירת “חד־גדיא”… וכיון שנתנה רשות למשחית אינו מבחין בין מופס לגורג’י, בין של־ראש לשל־יד ואפילו בין זכר לנקבה, וה' ירחם!… מובן מאליו, שבשעת חירום זו חבשתי מיד את המסוה על פני לבל יכירוני ועשיתי “ויברח”. חבל, שלא יכלו המופסים להמשיך את “חתיכת העבודה” שלהם עד גמירא וללכת גם אל הבלדיה ואל המושל, כפי התכנית שנקבעה מראש… אגב, ברדתי מעל המדרגות ראיתי את ה”תרנגול" ונושא־כליו ר' משה הכחול, כשהם עומדים על הפתח אחר “הכבוש” וסופרים את המכות… וכשקורא התרנגול בעירנו: קו־קו־ריקו! מיד נשמע קולו בלונדון, והמברק ב“סונדיי אקספרס” יוכיח!

ובשעת מעשה זכרתי את מאמר־חז"ל:

שלשה “עזי”ם הם – עז שבאומות העולם הוא ישראל, עז שבחיות הוא הכלב, ועז שבעופות – התרנגל, ואצלנו ב“ה נתחברו שלשת הדברים האלה באדם אחד: כנראה, שלא ידעו חז”ל שיש עוד עז אחד בעולם – עז־מות…

ונפלא הדבר, כשהתבוננתי אל הפּרוקלמציות שלהם שנדבקו למחר על כתלי ירושלם, ראיתי שנדפסו לא חלילה בדפוס העברי, כקודם, אלא בדפוס הקדוש של קול־ישראל, שבו מדפיסים את חבוריו של הרב דיסקין… כנראה, שתרנגוליא, ומופסיא מתועדים בלשכה־דחשאי אשר בדיר אג’י לקבע עתים לתורה שלהם בצוותא ובחברותא ומלכותא שחורה ומלכותא־אדומה עבדין קרבותא, ואם איני טועה, יוציא הקול־ישראל הוספה בשבוע זה לכבוד ה“כבוש” של המופסים, כי לא לחנם הלך הזרזיר אחרי העורב, ולא רק אחרי העורב, אלא גם אחרי הערב כידוע…

בדרך הליכתי לביתי, נדחק אלי שוב אחד מתלמידי ותחב לתוך ידי גליון ניר. פתחתי מיד וראיתי לפני “פּרוקלמציה” בז’רגון מ“טעל־אוויוו” (תל־אביב) אל ה“כאוויירים” (חברים) מחוסרי עבודה והרעבים. סרסורי־דמצוה אלה דורשים מהם לבלי להגרר חלילה אחרי “אכדוט־אוואדא” (אחדות־עבודה) שנותנים להם כרטיסי־רכבת ל“גאליל” לעבודת הטאבאק. והכרוז הזה מסיים בקריאה:

“כאוויריים! דרשו “קוידעם־קול” (קדם כל) מטבח־בחנם!… ועל החתום: המופּסים ב”טעל־אוויוו".

ובשעת קריאתי את הז’רגון שלהם שרובו עברית עם “נח” בשבעה שבושים. כדי להכעיס, וביחוד את ההזהרה כנגד הטבּק, נזכרתי כי בהיותי בפעם האחרונה בגליל השתוממתי לראות חלוצים בלי שרוולים. מילא, חלוצים בלא כובעים כבר ראינו ב“ה בת”א ובחוצות ירושלם עיה“ק, הרי זו מצוה דרבנן מרקס ובורוכוב זי”ע, אבל בלי שרוולים? עד שנתברר לי כל הענין, כי רק האכרים אשמים בזה: מיום שהתחילו עוסקים בנטיעות הטבק, משכו את החלוצים כ“א לצדו בכל כח לעבודת הטבק, עד שנשארו הפועלים בלי שרוולים ממש… ואין ב”ה בגליל מחוסרי עבודה בטבק, לקיים מה שנאמר: וכל הרשעה של שונאינו מבפנים ומבחוץ כעשן תכלה!…

הוא אשר אמרתי: כל הטררם הזה של המופסים בירושלם ובחיפה ומחר אולי גם ביפו, אינו אלא לפירסומא־מילתא לשם ריקלמה ותלגרמה בלונדון ובמוסקבה ואפילו לידיעה ב“הארץ” ולמברק בסט“א… כל אותו הפרכוס המלאכותי ש”הגבורים" האלה מפרכסים עצמם בו אינו אלא מודעה. “הכל צריכין למודעי”, והאמצעים הם פשוטים: סקנדלים ואפילו “הרוגי־מלכות” וסופם מסתמא להשיג צנתרות־זהב ממצרים, כי מה לא עושה אדם בשביל פרנסה?

הוי, הפרנסה המרה!…

ועשרת־השבטים שלנו נהנים ב"ה מזה בלבם.

* *

ובכל זאת א"י שלנו הולכת ומתקדמת בצעדי ענק.

יש לנו ב“ה אבטומיבילים ומכוניות, טיליפונים ואוירונים, מניקור לגן־העיר ואפילו מחוסרי־עבודה ומחוסרי־דירה, הכל כמו אצלם בלונדון, והנה שמעו אנשי א”י בדאר־היום כי ישנו איזה מקרוני או מרקוני (איני זוכר בדיוק!) מארץ איטליה ומצאצאי הרומאים שכבש את עולם המדע והמציא מין מכונה משונה בשם רדיו־פון, שקולה הולך מקצה עולם עד קצהו. שערו בנפשכם: יושבים כאן על הר־הזיתים ושומעים נגינות ודבורים ר“ל מתחת הרי־חשך ומעבר לסמבטיון, ולפי נבואותיו של מקרוני זה עתידים ב”א לדבר עם זקניהם שבעלמא דקשוט…

וכשם שהבלויי“ם שלנו היו, כידוע, החלוצים הראשונים בישוב א”י, כן זכו להיות גם הראשונים לרדיו־פון בארצנו. מספרים שאחד הבלויים מגדרה שבלה את כל ימיו באמריקה חזר בתשובה לארצנו אחר ארבעים שנה והביא עמו מין מכונה כזו למושבתו, וכל יושבי נטעים וגדרה יושבים בשבתות ובמועדים וכל ימי־הפגרא על הגדרות ושומעים נגינות מקלקוטה ונאומים מארץ ההוטנטוטים…

ולא זאת אלא שגם ת“א לשנו זכתה, דרך־משל, לרדיו בנקו־פון. לפנים, בימי חרפו היה “הזקן” נוסע בכל שנה למרחקים ומכתת את רגליו למדינות הים, בפריז בלונדון ושאר הכרכים הגדולים ונהנה מחבלי עולם, ואולם עכשיו לעת זקנתו משתשש כחו וזקנו הפך פתאם לבן – כנראה, שגנבו ממנו את הצבע לשערותיו – ומשנחו רוכב על גבו ונוסע במקומו, כידוע, החליט להביא את פריז ל”ארץ־אבותינו", והזמין רדיו־פון כדי לשמע את האופירה מפריז…

ראה הקב“ה שעתידין ב”א לעשות התחרות לגולינקין ולאופירה שלו מתוצרת־הארץ, מה עשה? נתן רעיון בלב “הזקן” להביא מכונה כזו, ובהגיע השעה התשיעית בערב, בשעת פתיחת האופירה בפּריז ישב במסבו עם כל ב“ב מסביב למכונה ועשו אזניהם כאפרכסת לשמע אל הרנה ואל הנגינה, והנה אהה! אין קול ואין קשב! בנו המהנדס נסה לתקן את המכונה, והנה חשבו יודעי־עתים כי יש הבדל בזמן של שלש שעות בין פריז ובין ת”א והשעה התשיעית בפּריז היא השעה השתים־עשרה בת"א.

ואולם, מה לא עושה אדם וביחוד לעת־זקנתו בשביל המדע והשירה? – ובכן, ויהי בחצי הלילה, והזקן מתעורר כגבור משנתו ויושב בתחתונים במחילה עם כל ב"ב ועורכים “חצות” לפני הרדיו־פון ושומעים בכונה גדולה את תפלות “רומיה וזוליטה” ועונים: ברוך־הוא וברוך־שמו, אמן!

וראו זה פלא: בהכנסי בשבוע זה אל “הסולל” הגיע לאזני קול צעקות, והקול קול ספּיר. בקשתי את שאהבה נפשי בכל החדרים ו“הילד איננו”. לסוף נתברר כי רק בזכות הרדיו־פון שהזמין “דאר היום” שמעתי את צעקותיו מפּריז…

ואגב, אגלה לכם בשתיקה כי גם המושל שלנו שיחיה הזמין רדיו־פון כדי לשמע, כנראה, את שיחותיו של ר' פפא מקומי ושל פורד מאמריקה…

* *

מחמת שאני ממהר ל“שמעון הצדיק” שלנו, נזכרתי בהלולא דר' שמעון בר־יוחאי בצפת, ואגב אספר לכם מעשה אמתי ונאה שספר לי אחד מתלמידי הנכבדים דהתם בלשונו ממש:

ישנה בא“י עיר קטנה וקדושה ונדחת וצפת שמה, העיר הזו יושבת בין ההרים בגליל העליון ונהדרה מאד הרחוק, ואוירה צח, השמש זורחת. בעיר הזו יושבים עדות משני מינים, אפשר אפילו ___גזעים. גזע אחד – בעלי____ “שטרימלאך” בלע”ז ____ שני – בלי פאות ר“ל, בכובעים של גוים ובשכל לא כל כך חד כמו אצל השטריימלאך, אנשים תמימים. כאשר באה הידיעה ע”ד הנצחונות של “הכח” לצפת, אז נתלהבו האנשים התמימים, קראו תומ“י לאספה ואחרי וכוחים ארוכים החליטו לשלוח לחברי “הכח” שליחים מיוחדים, שני דוקטורים, עם טלגרמה כתובה בניר של קרן־הקימת לברך אותם ולהדגיש את השתוממותם שחברי “הכח” לא מצאו לחובה להם להשתטח על קברות שמעון הצדיק וגבורי הגליל, ובכלל להתודע אל הגבורים האמיתים שלנו בקבוצות ובשדה. כל אנשי צפת התמימים יצאו למחרת היום לברך את שליחיהם לדרך הרחוקה לחיפה היושבת על חוף הים ולאחל להם נסיעה מוצלחת שלא ישברו חס וחלילה את עצמותיהם באוטומיבילים המצוינים ולא יאבדו את הטלגרמה היקרה הכתובה בניר קהק”ל.

השליחים יצאו והעיר צפת שקטה ומחכה בדממה אבל בכליון עינים מה יהיה הסוף, השליחים נסעו איך שנסעו, נשברו הגלגלים של האוטו, אבל הצלעות הביאו בשלימותן לחיפה ואחרי הרבה טרחה ועמל מצאו את חברי “הכח” וד“ר קרנר בראשם במלון המכונה בלע”ז Majestic. האולם נהדר מאד, השולחן ערוך ומשרתים עולים ויורדים כמו מלאכי שמים. פחד גדול אחז את נפשי השליחים כאשר ראו את כל ההוד והדר של “הכח” ומלונם, אבל שליחי צבור הם, ז. א. שליחי מצוה, ושליחי מצוה, כידוע, אינם ניזקים (כך אמרו חז"ל). אחרי שעה קלה יצא נגדם הד“ר קרנר בכבודו ובעצמו, השליחים כאשר רק ראו את הד”ר קרנר קמו תומ“י על רגליהם ואמרו בקול רם “שלום” עפ”י מנהג היהודים והוא ענה בלחש ובלשונו “גוטען מארגען”. השליחים הוציאו את הטלגרמה והתחילו לקרא בעברית כמו שכתוב אבל הד“ר קרנר הצהיר, שלמרות שהוא כבר הרבה שנים עובד בהסתדרות הציונית לטובת עמנו וארצנו לא יודע אף מלה אחת בעברית, ובאמת הסכימו השליחים, מה רעש? עוד חז”ל אמרו: “שמע בכל לשון שאתה שומע”. לאשרם ידעו השליחים האלה קצת בגרמנית, אם לגרמנים – הניחו לי! ותרגמו תומ“י את הטלגרמה לפני הד”ר קרנר. כאשר גמרו האנשים התמימים האלה, קם פתאום הד“ר קרנר בחרון אף גדול מאד וצעק בקול רב: “השתוממות אתם הבאתם לי אנשים טובים, כסף, זהו מה שצריך לי. להשתטח על קברות, לא בשביל זה אנחנו עלינו לארץ, כסף תנו לי רבותי, יש אצלי גרעון של שבע מאות פונטים, אתם מבינים”. מובן שאחרי קבלת פנים כזו לא נשאר שום דבר אחר מלברוח ולהציל את הצלעות שלא נשברו באוטו ופה… מי יודע? הן הכח נגדינו וה' ירחב, מה יכול להיות ברחו השליחים ישר לבית הכנסת לברך את הקדוש ברוך הוא שהציל אותם מסכנה גדולה ובאמת נכון הפתגם של חז”ל, ששליחי מצוה אינן ניזקין, כל הצלעות נשארו שלימות…

עז מות

29.08.1924 דאר היום

רוצים אתם מסתמא, תלמידותי ותלמידי הסקרנים, שאספר לכם בהרחבה, כדרכי, באותו מעשה של הצעירה הנרצחת, מחמת הבהלה הגדולה שהוטלה במחננו בשבוע זה – אגב, אין לך שבוע אצלנו בלא בהלה! – והשמועות הנוראות והמבהילות שנתפשטו במהירות הבזק בין אחב“י ע”א הרצח הזה, האמהות התחילו להזהיר את בנותיהן ולצעק: “מצוה עליהן על ה”חלוצקים" האלו! תרענה איך ללכת לבדן בלילות!" והצעירות שישבו ושמעו את פרטי האסון וכל סמני ההתאבקות נתכרכמו פניהן והביטו לצדדין ובשעת־מעשה סדרו קצת בלא־משים את חולצותיהן ושמלותיהן… וביחוד הדיפלומטים שלנו היו מהרהרים באותה שעה על רצח פוליטי, עד שנתברר הדבר שזו לא היתה יהודיה ב"ה, ונחה דעתם…

ורואה אני בחוש, שדודתי הזקנה, נוחה עדן, היתה חכמה־מחוכמת. היא, זכרונה לברכה, כשהיו מספרים לה על איזה אסון שקרה בעיר או במדינה רחוקה – על שריפה או מגפה וכדומה – מיד היתה שואלת: וכי יש שם גם יהודים? – ובאמונתי, שהשאלה הזאת היתה טבעית. ולא רק דודתי אלא אפילו דודתכם, כמו שנודע לי בפרוש, גם כן היתה שואלת כך, ולא עוד אלא שאף אתם, תלמידי היקרים, רגילים כדודתי זו לשאל בלבכם על כל צרה שלא תבא באיזו מדינה רחוקה, כרעידת אדמה באיטליה או כירידת הרכבת מעל הפסים בין יפו וירושלם: וכי היו שם יהודים? – ונכון אני לערב לכם ערובה מאה כנגד אחד על קרן־היסוד או על קרן הקימת ואפילו על קרן־הצבי, שמחשבתכם הראשונה בשעה שבאה אליכם השמועה על הצעירה הנרצחת היתה –: אוי! בודאי חלוצה!. כי מחשבה זו טבעית היא, באסון ובצרה כמו בישועות ובנחמות ובכל דבר וענין.

ואם לא תספרו לעורכים שלי, אגלה לכם – אבל רק לכם! – סוד מן ה“חדר” שלנו:

ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי ובחור אחד התפרץ לתוך המערכת, כל עוד נשמתו בו, ולחש באזני העורך: צעירה… מתה וערומה… גבעת־שאול וליפתה… חלוצה, מטבח־הפועלים… מרים גולד!.. בקצור, העורך לא שהה הרבה, ישב וכתב בזעם וברעם כרוניקה ארוכה ושחורה בדיו אדומה על הרצח האכזרי ועל דם חלוצותינו הנקי הנשפך כמים בראש כל חוצות מביתנו הלאומי וכן הלאה. ולא נתקררה דעתו עד שלקח גליון גדול והכין מאמר ראשי בשם “איה המשטרה?!” עם סמני שאלה וקריאה – אני קראתי הכל מאחורי גבו בגנבה… – דברים כמתלהמים וחוצבים להבות אש, דבורים ממולחים ובוטים כמדקרות חרב, למען ידעו, בקצור – תותח של 42! ואני – למה אכחד? – פרשתי לי לקרן זוית והכינותי הספד שלם, כדרכי, על נולד זו בשם “איכה יועם זהב?”, מוקף זר שחור ובולט, כדבעי למיהוי, וערכתי קינה שלמה על החלוצות האקדמיות שלנו – כי סתם חלוצה היא דוקטור לרפואה ל_____ ולמחלות אחרות בארצנו וספרית הציונים, של הסופרת מרים הארי יוכיחו! ואין לך צעירה רוסית מבין העולות והגזוזות שאינה שאינה “געקאנטשעטע”, כלומר: שגמרה את חק למודיה ברוסיה… ולסוף, אהה! צלצל השח־רחוק ונשמע קול מדבר ואומר באנגלית: האלא! הצעירה אינה יהודיה… לא מרים גולד אלא מארי ג’ורג', לא חלוצה מקבוצה אלא סתם פרוצה, לא מהמטבח אלא מעשה “ויברח” – שהכירה אותה האחות הנוצרית ואחד הפקידים מהקרובים אל ה“הלל”…

ומה אמר לכם, רבותי? – הכרוניקה השחורה ירדה במחילה אל הסל ובמקומה באה ידיעה פשוטה וקצרה, כפי שקראתם בדאר־היום, והמאמר הראשי מתגולל במחילה על השלחן, ובשעה שדנתי לגניזה את ההספד שלי עם כל המליצות והגימטריאות, נזכרתי באותו יהודי זקן שהיה אוהב לשאל ע“א “פוליטיקה”, וכשספרו לו כי הגויים והממלכות עושים מלחמות ביניהם והורגים זא”ז, היה נושא את עיניו למרום ואומר:

– ברוך־השם, ובלבד שלא הזיק ליהודים…

* *

עודני כותב שעורי זה הגיעני מכתב קטן וורוד מאת תלמידתי היקרה שריח הבשם נודף הימנו מרחוק, וכדי שלא לעורר חלילה בכם קנאה, הנני מוסרו לכם ככתבו וכלשונו ממש:

רבנו החביב!

הנני שולחת לכ' תורתו הזמנה לחתונת מר לעוו את ווינשטאק, שקבלתי עבורו, ובהזדמנות זו הנני מבקשת מכבודו להודיע בשבת זו לכל התלמידות והחברות שבדעתן להופיע אל החתונה עפ"י איזו אפנה עליהן להתלבש?

הנני מחכה לתשובתו בעוד מועד ובכבוד רב – תלמידתו הותיקה

א. ג. ה–ן.

ומתוך המעטפה נפלה פתקא, מין כתב־הזמנה, מעשה ידי אמן להתפאר, עם ציור הכותל־המערבי, נוטריקון ארוך ולפ"ק מצוין “עת הקץ יבא”, ואחרון אחרון חביב – הערה קטנה מודפסת באותיות דקות וכתב “רשי טייטש” וזו לשונה הזהב ממש:

“הנשים מתבקשות להופיע רק במצב שהוא בהתאם לחוקי התורה וגדרי המוסר”.

ותמה אני מאד על ר' מנדל, עורך הערה זו, שעטו עט סופר מהיר בועד האשכנזים ובאגד“י ושהיה לפני כמה שנים מתלמידי ביה”מ למורים הכללי, שלא הוסיף בצד ההערה איזו תלבשת היא עפ“י חוקי התורה וגדרי המוסר, שהרי לפי חז”ל קיי"ל דנשי לאו דינא גמירי, ונמצא שבלא זה לא תמצא אשה אחת שתערב את לבה לבוא אל המשתה אשר עשתה ושתי בבית־המלכות אשר לאגודת־ישראל.

ואולם, בכדי לעשות את רצון תלמידתי החביבה ולזכות את תלמידותי בשמחת החתונה, חקרתי אצל תלמידי בבתי־אונגרן ונודע לי כי לאחר שהמחותנים הם מאגד“י ואינם מסכימים בשום אפן למשרד הרבנות, ע”כ פנו אל הקאדי ונקבעה על ידו קומיסיה מיוחדת של שלשה חברים לבקרת הנשים: אחי החתן מטעם הועד האשכנזי ואגד“י ואחי הכלה מאידך גיסא, לקיים מה שנאמר: עפ”י שנים עדים יקום דבר ומטעם הקאדי נשלח בתור חבר מכריע ה“בוליס האונגרי”, שיש לו, כנראה, ידיעה במצב עוד מלפני עשרים או שלשים שנה… הבתולות מתבקשות איפוא להופיע בלשכת צעירי אגד“י לא יאוחר מיום ג' פ' שופטים רק במצב עפ”י חוקי התורה וגדרי המוסר….

ותמיד שאלתי לעצמי: מפני מה אין החפשים חוששים כ“כ ליצר־הרע כמו החסידים וביחוד כאנשי אגד”י שלנו? עד שנתגלגלתי פעם אל הרקודים בגן־העיר ונתחוור לי הענין כל צרכו. ראיתי שם – וי לעינים שכך רואות! – זוגות זוגות של זכרים ונקבות יוצאים במחולות מתוך דבקות ממש, עד שלא נשאר כל מקום ביניהם, ליצר־הרע. והחסידים כשהם יוצאים לרקוד־של־מצוה, אוחד הוא מצד אחד והיא מצד שני של המטפחת האדומה במרחק כמה וכמה טפחים לשם מחיצה בהתאם לחוקי התורה וגדרי הנמוס, והיצר־הרע מטייל לו ביניהם מהרחבה… והלא אמרו כבר חז“ל: כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו ומי לנו גדול מחברי אגד”י בצניעות ובגדרי המוסר – והמעשה בבתי־אונגרן הרי יוכיח!…

ומכיון שאנו מדברים ביצר־הרע ובבתי אונגרן, אספר לכם מעשה ישן קצת אפילו, אבל מענינא:

מספרים שבעיירה אחת פרצה מגפה ר"ל בתינוקות והלכו הידלרים. מחפשי־חטאים, בקשו ומצאו שכל הצרה באה לעיירה מפני שהנשים מגלות של שער ראשן. גזר הרב־דמתא על כל בנות העדה וצאן־מרעיתו שלא תראה אפילו שערה אחת מראשן גם כזנב הלטאה, ואולם המגפה לא פסקה, מה עשו? הלכה הג’נדרמריה של קודשא־בריך־הוא וחפשה ובדקה יפה יפה בין הנשים והבתולות בכל החורים והסדקים, וכשמחפשים – מוצאים. לסוף נתגלה להם שהרבנית בעצמה התירה לה שערות אחדות מפאת ראשה. רצו אל הרב בקול זועה: “גוואלד, רבי! מביתך יצאה הרעה לישראל!” וספרו לו את כל המעשה.

– אין דבר, ענה הרב בניחותא, אמנם חז“ל תקנו שהנשים תכסינה את שערותיהן, מפני מה? כדי שלא להביא חלילה את הבריות לידי הרהורים ר”ל ולידי חטא, ואולם במה דברים אמורים? – בנשים יפות, אבל הרבנית שלנו היא כ"כ מנוולת, שאפילו אם תגלה את כל שערותיה לא תביא לידי הרהורים קלים ולמיחוש לא מיבעי…

* *

ומאגד“י אל השמד רק צעד אחד, כי סו”ס הרי גם זה מין “יצר־הרע”, שלאו כל אדם זוכה להתגבר עליו. ואני, ר' עזמות, אעפ“י שאיני מומחה למחלות הרוח כד”ר אידר, למשל, כבר אמרתי לכם מראש כי הגם זה אינו הדיוט ולא חסר־דעה, אלא שהוא עושה פשוט את הכל אך ורק לפירסומא־מילתא. לפירסומא־מילתא יצא גם די־האן לתרבות רעה ולפירסומא־מילתא המיר גם בן־הרצל את דתו. וכבר היה לעולמים: מדרש אגדה יש אצל פרס ומדי שקמביזיס, בנו של כורש אשר נתן את ה“טשארטר” לישראל לבנות את הבית־הלאומי, נתקנא באביו ובפרסום הגדול שרכש ע“י אחב”י, בכל העתונים אשר בשושן הבירה. מה עשה? – הלך וקצץ את זנבו של כלבו היקר ונמצא זה צווח בקול מתוך כאב ורץ בכל החוצות והחצרות. נתברך בן־כורש בלבו ואמר: עכשיו, כל הבריות מדברים ומשוחחים רק בי ומזכירים את שמי בכל העיר בגלל הכלב.

ומי דבר בהנס זה, מי מאתנו הזכיר את שמו של בן־הרצל ומי ידע בשכבו ובקומו, עד שלא הלך וקצץ בנטיעות ונעשה לאדם מפורסם, שהכל מדברים בו, הכל מזכירים את שמו בסוכנות סט"א וממלאים אותו בכל העתונים.

וראו מה בין בני לבן חמי: בשעה שאחב“י הולכים ומשתמדים, ואפילו בירושלם עיה”ק הולכים צעירינו לרעות בשדות אחרים מפני שהזאב אינו שבע ושה פזורה ישראל אינה שלמה – בה בשעה הולכים הבידואים השמאלני ומתיהדים על אפם ועל חמתם של כל ה“שקרים” והמופתים שלהם, ולא זאת אלא שאלפי אנוסים בספרד ובפורטוגל מבקשים לשוב לדת ישראל בהורמנא־דמלכותא שלהם.

אהה, לו קם טורקומדא מקברו וראה מה נעשה בספרד שלו, זו ספרד הקתולית, שהעלה כל־כך עולות מחים לטהר אותה מכל שמץ כפירה מכל אבק יהדות!

לו ראה את אותם האנוסים והאנוסות שהכאיבו את עיניו הקדושות אז, שדן אותם לשרפה על מדורת־האש בשביל כפירתם בכנסת הקתולית שלו! בני בניהם של אותן הנפשות החוטאות שהציל בשרפה מתוך כף־הקלע, לו שמעו אזניו מה הם מדברים, מה הם דורשים? בגלוי, לעיני השמש, הם כופרים בדת הנוצרית שלהם ודורשים לשוב אל היהדות!

הלמען זאת ענה, רצח, שרף וצלה? הלמען זאת שפך את כל הדם והדליק את כל המדורות?

והיפה בכל אלה הוא שעוד הרב קוק אינו מסכים לקבל חזרה לא אותם ולא את הבדואים ודוחה אותם בקש: אין זאת כי אם חושש הוא שמא יעברו לצדו של זוננפלד?….

* *

ועכשיו, רבותי, נעזב־נא, כמו שאומרים, את הבן־מלך ובן־הרצל ונעלה קצת ל“הרצליה” אשר על הכרמל.

תלמידי דהתם, שלוה את הרב ברלין בנסיעתו בגליל, מספר לי בסוד כי מצאו שם את “הזקן” שבא לשכן כבוד זה ירחים אחדים כדי לתת מנוח לעצמותיו הזקנות אחרי עבודה של עשרים וחמש שנים בתור עבד קדוש לעם קדוש במוסד הקדוש, ומחבר מאמרים על הישוב: ע–בע האַקאַ טשיינעק, חטוף ואכול!….

כיון ששמע “הזקן” ע“א האורח החשוב שבא לשם, יצא אליו אל האוטומוביל שהיה מוכן לנסיעה לחיפה כדי לזכותו בדרשתו, בראשית כל דבר שאל אותו אם קרא, דרך־משל, את מאמרו ב”הארץ", ותוך כדי דבור הכניס את ידו לתוך כיסו העמק שבמכנסים הרחבים, הוציא משם גליון מקופל ומעוך מרב שמוש והושיט לו:

– אַ־אַ־אני כותב באפן חריף מאד, נגד כל השיטה שלהם, של ההנהלה הציונית. לא כך צריכים לבנות את הארץ! ו־ו־והיכן ראיתם, דרך־משל, פועלים שהם מקבלים כסף מהקהל כדי לעשות שביתה בכסף הזה להקהל בעצמו? עוד לפני שני חדשים שלחתי לעתון את המאמר הזה והם לא רצו להדפיס… ולסוף התחשבו, כנראה, שיצטרכו שוב אלי. גם בשנה שעברה נתתי להם הרבה, מנה יפה, בתנאי שידפיסו כל מה שאכתב. ועכשיו חשבתי בלבי: אם יקיימו את התנאי מוטב ואם אין – לכהפ"ח לא אצטרך לתת להם שוב.

חבל מאד, שהרב אץ לדרכו ובין צפצוף לצפצוף של המכונית – כך מספר לי תלמידי – ענה לו כדרכו ובמענה־לשון שלו:

– ואצלך, ר' ל…., הכל בסדר? רואה אתה את הקיסם שבין שני אחרים ולא את הקורה שבין עיניך. נסה־נא לעלות קצת לצפת עיה“ק, דרך־משל, ושמע מה עמא דבר? את מי שלחת שמה? כלום מתאים הוא לרוח הצפתיים ולרוח המקום? זה שש שנים שהוא גר שם ולא מצא לנחוץ אפילו פעם אחת ביום־כפור לעבר על מפתן בית־הכנסת! איני מדבר על יראת שמים, אבל גם הביזניס? הן הוא וסגנו הצליחו שניהם ב”ה להעביר את כל עסקי צפת לבנקיר הפרטי, וליצני הדור אומרים שם שפקידיך אלה צריכים לקבל חצי משכרתם מהמתחרה שלכם בגלל הלקוחות שהם שולחים לו…. והעסקנות שלהם, רחמנא־יצילנו, הן משחיתה היא כל חלקה טובה ומפריעה בעד כל יהודי הרוצה לבנות את חרבות צפת העלובה.

נו, ובק"ק טבריה, למשל, הכל טוב וחלק? כלום סוד הוא, שהדירקטור’ליך וסגני־הדירקטור הקטנים מתקוטטים שם כשני תרנגולים בגלל איזה כבוד ואיזו חתימה שניה או שלישית? ואפילו במרכז שלך ביפו?…

– ת־ת־תן לי שעה אחת לענות לך, דרך משל – התחנן “הזקן” לפניו – ואולם הנהג תקע וצפצף לו, המכונית נעלמה בין החורשות גם הרב וה“זקן” נשאר עומד לפני המלון כשלשונו בחוץ והגליון המעוך בתוך המכנסים….

* *

ואף־על־פי־כן נכנסו בחדש זה כמאה תריסרים מאחב"י לארצנו ורבם לא דוקטורים ולא מורים אף לא סתם קבצנים, אלא סוחרים אמידים ובעלי צרורות בלתי נקובים, שלא באו בהיסח הדעת ולא נחם אלהים דרך ארץ מצרים, כמו התיירים המתלמדים שעשו להם טררם שלם בבית־העם, אלא פשוט באו על־מנת להשתקע בארץ.

ומספרים אפילו כי אחד היהודונים האלה נכנס לתחנת־העליה אשר על החוף לשם בקרת הכניסה לא"י, וכשדרשו ממנו להראות את צרור כספו, תחב את ידו לתוך כיסו והוציא מטבע של 50 פונט.

– לאַ! – ענה הפקיד בקרירות – מאַ ביסיר, אתה מחויב לשוב, זה לא מספיק!

– אמרו־נא לו – פנה היהודי לחבריו – לפריץ זה שאני לא אשוב מפה. רק תנו לי להכנס לשעה קלה לחדר השני…

מיד התיר את שרוך נעלו והוציא משם – כך אומרים, אני לא מניתי כי לא הייתי בשעת־מעשה – לא פחות ולא יותר מן כ"ג אלפים פונט טבין ותקילין.

ברי לי שעל “שרוך נעל” חשוב שכזה, לא היה מוותר אפילו אברהם אבינו למלך סדום, ולא היה איכפת לו גם אם היה רשע זה מתפאר ואומר: “אני העשרתי את אברהם”!…

* *

וסדנא דארעא חד הוא:

שם בעבר־הירדן מזרחה הרכיבו האנגלים את הסבבי על עבדאלה, כדי להגן מאחורי גבו על הענינים של עשרת־השבטים והמלחמה גם הוואהביים תוכיח! וכאן, בעבר לירדן מערבה, כלומר בביתנו הלאומי, החזירו מלונדון את ה“סטרא”־אחרא לעוד שנה אחת, כל זמן שיהיה פה “הרבי” – כדי לשמר על קברות הצדיקים של ר' פפא מרומי בארץ הקדושה מאימת החלוצים ר"ל, וביחוד כדי לשמר על שווי־המשקל…

– “בוליטיקא” של ז’ונבול….

עז מות

30.05.1924

יסלחו לי הקוראים אניני הדעת על תכונתי הארורה לחטט בכל דבר ולהטות אזן לכל מה שיאמרו הבריות אפילו בתל־אביב וביחוד לספר אח“כ בקהל בכל עש”ק כל דבר אמת.

הנה, למשל, הזמין הקב“ה לארצנו בין האורחים התיירים גביר עצום ונדבן גדול בשם “נתן־תתן” (נאסי־טיסי בלע"ז), שהוא נתבע לנשיא ונותן, נתבע לרוטנברג ונותן ביד רחבה ואינו מגיע אפילו לקרסוליהם של עסקנינו הציוניים המיליונירים שלנו, שנתעשרו מפסלתה של הציוניות ומיסדים הם פבריקאות של סוכר ב…פריז וקונים יערות־עד בספרד, כידוע… ואעפ”י שנאסי־טיסי זה הוא ממקורביו הכי גדולים של ויצמן, לא חשש העתון ההגון שלנו בת“א לדרש ממנו לא פחות ולא יותר מר”ן דינרים עובר לסוחר, מחמת שלגבי “מצלצלים” אין בודקין אחרי כשרותו של הנשיא בהא הידיעה. ואולם הוא לא רצה, כנראה, להכשיל את האופוזיציה ולהביאה לידי נסיון פן יודע חלילה למנין השמנדרקים אשר בקלוב־אודיסה, סליחה: “ירושלם”, מה עשה ר' נתן־תתן? – לא נתן, אלא מאי? – הבטיח להם רק ק“ן ובתנאי מפורש שתבוא אי”ה הסכמה לכך מלונדון… ומכאן אמרו חכמים: אל תסתכל בקן־קן אלא מה שאין בו…

אין אנו קובלים חלילה על מעשה־איסטניס זה: וודאי שיש טעם לפשיטת־יד זו מבחינה “מסחרית”, קודם לפשיטת רגל, ועוד זאת: שמועות שפשטו בקהל מדברות על חברה חשאית, שנוסדה בזמן האחרון בת“א בין ידידי העתון ההגון בשם “סופרי צת”ם”, כלומר: “צדקה תציל ממות”, שמטרתה לקשקש בקופסה בלי סרט (כדי שלא לעשות התחרות לקרן הקימת!), ודא עקא שמכל מאות מכתבי־השנוררות בצורה חדישה, שנשלחו ע“י העתון הת”א לכל גדולי אמריקה, לרבות הברנדייסים ימ“ש – הן האמריקאי הוא טרפה ופרוטתו כשרה! – ודרשו מכ”א מהם לשלח 100 דולר עפ"י האדריסה ותיבת־הדאר, הכל כמנהג גובראין יהודאין בכוללים ובמוסדות הישנים – נתקבלה רק תשובה אחת מעסקן ידוע בארץ הדולרים בתוך מעטפה ובה בולים שנים, כדי שיענו לו על שאלה אחת קטנה:

מאימתי התחיל העתון ההגון בת"א לעשות התחרות לבתי־התבשיל במאה־שערים?…

איני יודע מה היתה תשובתו של העורך הנכבד, ואולם, מה נעשה, ואנו חיים “באטמוספירה מעובה” ומיוחדת במינה, שכל גלויי הדעת וחסרי־הדעת לא הועילו ואפילו, האספה התכופה של הנקיים־מדעת, שנקראה בת“א ונדב בה רק ה”זקן" פונט אחד כמעט – לא הצליחה. ואיך אמרו חז“ל: ביש לך בהאי מתא, אזיל למתא אחריתא, ונתישב העורך ה”בר מזל" והלך למירון כדי לנסות את מזלו ולהשתטח על קבר הצדיק, שאם לא הצליח אצל ר' חיים, יהיה דורש לכהפ“ח אל המתים… כפי שכותב לי אחד מתלמידי החשובים שהיה שם: זה עתה שבתי מכפר מירון ושם ראיתי את הרמ”ג וסיעתו שבאו לשם תעמולת־כספים בין האורחים התיירים. ביחוד חפצו להעלות במצודתם תנין גדול, שותפו של הברון הנדיב, שבא שם לשם עסקים. ואולם, כנראה – כך מסיים תלמידי היקר – גם זכותו של ר' שמעון בר־יוחי לא עמדה לו הפעם וחס אני רק על הוצאותיהם ועל אחוריהם במחילה שנדחקו המסכנים על האוכפים הרחבים בנסיעתם על הפרדים, למירון חנם..

ואיידי דאתינא להכא, נזכרתי תוך כדי כתיבה ממאמר שקראתי בשבוע זה בשבועון ז’רגוני מארגנטיניה “דאס אידישע וואכענבלאט” ע“א “הקולטורה בת”א” ובו כתוב לאמר: “העתון הת”א אינו אלא העתקה של “עתון” פרובינציאלי־רוסי־רדיקלי מלפני המלחמה. דמוקרטיזם מופשט ופטוס זול. קחו למשל – כך כתוב שם – את רב המאמרים הפוליטיים של העתון הת“א, הוציאו משם את המלה “ארץ ישראל” והעתיקו אותם כמו שהם לשפת רוסית והכניסו אותם לתוך עתון דמוקרטי רוסי משנת 1906, וחייכם שלא תרגישו שום שנוי־דמנכר: ממש במקומם הראוי”. עכ"ל.

כל זה, כמובן, אינו נוגע לענין, ורק דרך־אגב ספרתי לכם כל זאת, כדרכי, כדי שתדעו, חביבי התלמידים, עד כמה איתרע מזלה של חברתנו מת“א אפילו בארגנטיניה, ארצו של מגנה ומעוזה ר' ליב יפה… ולא זאת אלא משעה שנכשלה לא־עליכם האופּוזיציה במלחמתה נגד הנשיא והפסיק העורך את במבומיו נגדו מאימת המורים והפועלים בארצנו מחמת חסידותם היתרה למנהיגנו, כידוע, התחיל להלחם ב”דאר־היום" המסכן…

איך אמר החסיד הלז לרבי שלו? –

“ובכן תן פחדך” – משמעותו: כסף.

“ובכן צדיקים” (במירון) ג"כ משמעותו כסף…

* *

ומכיון שאנו מדברים בעניני כספים נזכרתי בשר־הכספים שלנו ר' ג’ורג' הלפּרין מפּינסק־לונדון, שבא לשכן כבוד בשבת זו במלון “מג’סתיק” (בעל המלון הוא מאחינו הסורים, דורשי שלמנו כל הימים…), כידוע לכם מסתמא מתוך המחאה של נכבדי העדה בחיפה. רצה מנהל הממונות שלנו לחדור מתוך נקודה כספית טהורה אל תוך תוכם של הקפּיטלים העברים המושקעים בחיפה בתעשיות שונות, מה עשה? – נדד שעה קלה באותו יום המנוחה יום שבתון, ובכדי להספיק הכל נסע במכונית בלוית מר ון־פריזלנד חבר ההנהלה־חציונית בא“י ור' ש. פבזנר מחותנו של חירם מלך צור ומיקירי קרתא בחיפה (כדי ללמד, כנראה, את כל התורה על רגל אחת) וראַשית דרכם היתה – אל הטחנות הגדולות של הברון. כמובן שהטחנה היתה סגורה, אלא ששומר הסף בראותו לפניו את גדולי ישראל פתח ונתן להם את כל הבאורים הנחוצים כיד ידיעותיו המרובות בעניני הטחנה. משם נסע לבית־החרשת של “שמן” כדי לראות את המכונות הגדולות שע”א מספרים נסים ונפלאות, ושם מצאו במקרה אחד השמשים שנתבהל לראותם בשבת ואמר להם את הפסוק: “שם טוב משמן טוב”….

אגב, מספרים כי אותו חבר ההנהלה הציונית מבני־לויתו של שר־הכספים בחיפה. חזר בערב פורים במכונית מיפו לירושלם. ובהגיעו סמוך לעיר, נזכר פתאום שחג היום בישראל, שקורין לו פורים, ירד מיד מהמכונית והלך ברגל לכבוד הרגל ולכבוד הבריות. ואולם כשהגיע למחנה־יהודה תמה הצדיק שלנו בראותו את החנויות הפתוחות ואחב“י עוסקים במו”מ ממש כביום חול, נגש אל אחד מהם ושאל בתמיה גדולה:

– “הן יום טוב היום? כך אמרו לי בתל־אביב”?

ונמצא יהודי פקח אחד שהבין את העסק ובאר לו כי אמנם חג היום בת“א ובשאר המקומות בא”י ורק בירושלם היום ערב פורים, ומותר איפוא לנסע עפ“י דין… נתקררה דעתו של חבר ההנהלה הציונית, עלה שוב למכוניתו ונכנס ברעש גדול ובלב שקט לתוככי ירושלם עיה”ק, שלא חלל את כבוד חג הפורים בפרהסיא ולא פגע חלילה ברגשי הדת של אחב"י…

* *

בשבוע זה חזרתי ברכבת מיפו לירושלם והנה נפגשתי על יד חלון הכרטיסים באחד ממכירי ומיודעי, ד"ר לחקלאות (גם זוהי מין מחלה בא"י!) של קרן הקימת, שנסע לתחנת “נענע” בדרך לגזר (אבו־שושה בלע"ז).

– באיזו מחלקה נוסע ר' עזמות? – שאלני הד"ר הנכבד מתוך איצטלתו הלבנה.

– במחלקה הראשונה – עניתי לו – מהצד השני…

עליתי במחלקה השלישית, כדרכי, ומצאתי שם בן־פורת־יוסף יהודים ויהודיות, מתלמידי ותלמידותי, מכל המינים: סוחרים, פקידים, חלוצים שחזרו מעין חרוד וצעירי “הצבי ב'” ששבו מנוצחים מה“פוטבול” בעקרון ומתקנאים בגבורי “נס ציונה” – בקצור כל אלה שאינם נוסעים In duty כלומר: על חשבון הקהל… חפשתי את הד“ר שלי בכל העגלות – (כי בזה הלא תודו כלכם, שאדם הגון אפשר למצא: היכן? – במחלקה השלישית!) סבתי מכל צד ו”הילד איננו“. עד שנתכנסתי למחלקה הראשונה, חפשתי בכל הספסלים הריקים, ואיך אומר הפסוק: “יגעת מצאת”, ואני לא יגעתי ומצאתי את שאהבה נפשי כשהוא שכוב לארכו על ספסל רך ומרופד, מפהק מרב שעמום ומנענע בראשו משנה לנענע… ובשעת מעשה עלה בלבי הרהור רע לחשוב: רבש”ע! בכמה קופסאות צריך לקשקש בעירנו, כמה זוגות ילדים וילדות תמימים מחויבים לכתת את רגליהם בחוצות ירושלם עיה“ק, כמה סרטים של קה”ק צריכים לתקע על חזיהם של כמה קרבנות־אדם מישראל, כדי לקבץ את הפרוטות ולשלם את ההפרש של נסיעת הד"ר הנכבד (פי שלש!) מהלך שעה אחת מיפו לנענע?…

ואגב נזכרתי גם באותו הגרמני האומלל שתקעו לו בכף לפני שנתים בערך אלף פונט טבין ותקילין (תרפ"ט אלפים טריליונים של מרקים שלהם!) בעד דירתו אשר במושבה היונית בשביל משרדי הקה“ק בעירנו, ושמרב צער ועגמת־נפש נדד למרחקים וגלה למיראַן (לא למירון) הטירולית אשר בצפון איטליה, כדי לנוח ולהחליף כח ע”ח הקהל העברי?… ובנסיעתי האחרונה ברכבת שמעתי שיחת יונים וערבים לפני כניסתנו לתחנת ירושלם שהתאוננו מרה על המושבה היונית שנהפכה לנחלת־זרים ר“ל ונעשתה כלה ל”קומפניה של יאהוד", המלאה פקידים ואמרכלים ודוקטורים למיניהם.

בני ה“אומה־אל־קדימה” כבשו את כל בתיהם, אוכלים את כל הירקות והפרות של השוק היוני ומריקים לא עליכם את כל חנויות הגויים, ובשכר זה הם ממלאים את כיסיהם של השכנים פונטים מפרוטות הקופסאות והסרטים הלבנים־הכחולים של קה"ק לישראל…

וכשקראתי את מאמרו של אלמאליח ופחדו הגדול מפני הסרטים והקופסאות שבחוצות ירושלם, נזכרתי באחד מהגבירים שלנו, – גם אתם מכירים אותו! – יהודי בעל תכלית, שמצא עצה ותחבולה פשוטה כנגד כל ההתקפות אפילו של אחשתרני פרס, והעסק הזה עלה לו בסך־הכל – תעריפה אחת! [פרוטה־המגיה] דהיינו כיצד? – הדבר פשוט מאד: (מובן שאני מגלה את זה רק לכם!) לכבוד פורים זה התנדב והכניס לתוך התור של הקופסא הראשונה מטבע קשה ונקובה באמצעיתה של חצי גרש בבת אחת. ובשכר זה זכה לסרט כפול, לבן־ותכול, שנתקע כיתד נאמן על חזהו בידיה הענוגות של יעל צעירה ונחמדה. – וכי יש אצלנו צעירות בלתי נחמדות?… – ובכל חג וחג הוא מוציא מנרתיקו את הסרט ותוקעו במקומו, וכשפוגעים בו ברחוב איזה זוג של מלאכי־חבלה ומכוננים נגדו את החלל של הקופסא מיד הוא מוציא את “הקמיעא” שלו המשמשת לו כתריס בפני הפורעניות, כצלב להבדיל, לפני מפיסתו ב“פאוסט” – סגולה בדוקה ומנוסה כנגד כל המזיקין והסרטים המתחרים בחוצות ירושלם בזמן האחרון…

* *

ולא רק בזמן האחרון, אלא לפני כמה אלפים שנה גדלה ההתחרות אצלנו, עוד מימי ירבעם בן־נבט בבית־אל…

ואגדה מספרת כי השלטן סלאח־אל־דין אל איובי בראותו כי עתידים בני־עשו להתכנס לירושלם בימי־הפסחא שלהם, מה עשה? – גלה בחכמתו הרבה את קברו של משה רבנו ע"ה ונתאספו שם כמה אלפים מבני־ישמעאל עד היום הזה לשווי־המשקל…

ואתא המקובל האר“י הקדוש וגלה את קברו של שמעון בר־יוחאי בצפת, ובאו המקבלים וגלו את קברו של שמעון הצדיק בירושלם… מה עשו הפועלים? – הלכו ועשו בל”ג בעמר הדלקה בדילכ בלי קבר, ובטבריה יגלה מסתמא הפרופיסור סלושץ על יד ר' מאיר בעל הנס, את מאיר בלי נס…

ואי"ה בקרוב בימינו נזכה על יד בר־יוחי, הלולא בתל חי ולך צעק חי וקיים!….

* *

ולא רק התחרות, אלא גם טעות.

שערו בנפשכם: כשקראתי אמש בין השמשות את מאמרו של בן־אב“י “מה חדש באמריקה?” והתחלתי כדרכי מן הסוף, קראתי פתאום: “הופין צריך ללכת! הופין ילך!” – ונפל לבי בקרבי מרב צער ועגמת־נפש, מפני שנזכרתי ב”קצוצי לקצץ" שנוהגים בבנק שלנו וביחוד ב“טרבלינג־אקספנסיס” (סעיף מפותח בהנהלה הגדולה!) עד שהדלקתי את הנר וראיתי כי טעיתי לא־עליכם והחלפתי בזמן שלא לא־יום־ולא־לילה את האות הראשונה של השם “ריש” באות “הא”, ונתקררה דעתי…[כוונת בן אב“י הייתה לרופין ולא לס' מנהל האפ”ק הופיין־המגיה]

ברוך השם!

ומהפכה שלמה באה, כנראה, גם בין חכמי הגיאוגרפיה של העתונות:

בשעה שהעתון הציוני־האנגלי בלונדון “די ג’אויש ווארלד” (העולם היהודי) שולח את עתונו לא ל“פלסטיין” אלא ל“לאנד אוף ישראל” (ארץ־ישראל בפרוש), נתקבל בשבוע זה גליון ה“איג’יפסיאן גזט” ממצרים למערכת שלנו, ותחת השם “ז’רוזלים”, נדפס באותיות גדולות השם Soudan (סודן). כנראה, שגם פקידינו מעשרת־השבטים באים לידי טעות כזו, וטעות גוי מותר…

ולפיכך נקם בהם העתון התל־אביבי שלנו והכניס את תוניס למרוקו…

* *

אגב, כשקראתי בעתונים את מחאתה של ה“גזירה” ממצרים נגד השם “ארץ ישראל” שמוסיפים אצלנו לשם “פלסתינה”, חשבתי על הפוליטיקה המחוכמה של ר“ת שמשחק ה”רבי" שיחיה עם כלנו, ושברב חכמתו תקן בזמנו להוסיף את המלה (א"י) וכ“א מאתנו טועם בה טעם אחר, ממש כאבותינו באכלם את המן במדבר, וכ”א רואה בה מהרהורי לבו. אנחנו קוראים את (א"י) – ארץ ישראל; והם אומרים: ארץ ישמעאל; הזוננפלדים גורסים: אגודת־ישראל, ואני ר' עזמות מודה ומתודה שפשוט איני יודע מה זאת?..

* *

ויש לי ב“ה תלמידים בכל רחבי הארץ מדן ועד חברון, והם אינם מזניחים אותי ב”ה וממטירים עלי מכתבים בלי עין הרע. וכדי לזכות את הרבים הנני מוסר לכם את המכתב דלקמן ככתבו וכלשונו:

למורי היקר והנכבד, ר' עזמות שיחיה!

הגיעונו ידיעות מרעישות מק“ק חברון. הכתב של “הארץ” מספיד ומבכה בדמעות־תנינים את היציאה מחברון. לפי דבריו כל החברונים צוחים מכאב שנים רחמנא ליצלן ושואלים זה את זה: איך ובאיזה אופן תבוא גאולה לחברון אם עומד לצאת הימנה כח כה חשוב כרופא שנים וחשש פן יסבלו ח”ו לא רק מנקיון שנים אלא גם מחסר סנדלים. והשנית, איך ובאיזה אופן ידעו מתי תהיה שעת רצון לאי אלו עסקנים צבוריים לעסק בנרגנות ובשנוררות לא־עליכם אם השען עומד אף הוא לעזב את חברון. ירחם השם!

ולא די לצרות אמר ד'. מודיעים לנו עוד כי נחוץ לדפק על שערי הרחמים של ועד החנוך ולקרא חמס וי וי על הדם הרב שנשפך בעיה“ק חברון, לא דמם של אחב”י ח“ו אלא דם של תרנגוליהם ותרנגולותיהם הנשחטים לא עלינו בלי חמלה, ודוקא בפנים ביה”ס בתוך המסדרון ולעיני התלמידים כקטנים כגדולים הרואים בחזיון ונהנים ביחוד כשמר תרנגל אינו מסכים לגוע מיד אחרי פגיעת החלף ומשחק עם הילדים ברוץ ותפס והשמחה מרובה. וכל זאת למען השלום ולמען טובת הכלל וכדי שלא לערב חלילה שחיטה אשכנזית בשחיטה ספרדית, וליתר בטחון הרי המנהל שיחיה מפקח על עניני הדת ובתור בא כח המזרחי ויד ימינו של מר מ. ל־ץ הוא ממונה על השחיטה כדי להיות בטוח שאחב“י אינם נפגעים ח”ו בשחיטת זר כי על כן כלם עדים על זאת.

על שאלת גב' אחת שתרה את חברון “היכן פה ביה”ס“? ענה תלמיד – הגברת בודאי חפצה לשחט את התרנגלת? ביה”ס כאן. והגברת שואלת בתמהון: – מה ענין שמטה להר סיני? ומה ענין שחיטה לחנוך?..

כשבא המפקח של המזרחי לחברון, פנו אליו חורי התלמידים בבקשה להחליף את המנהל, וענה להם שהוא לא יחליף ולא ימיר אפילו אם כל בני העיר יעמדו על ראשם, וכשישב במכונית הוסיף בפיו הקדוש, שלדידיה לא איכפת אם ישלחו את בניהם למיסיון…

ובחברון הדברים יגעים כפי הנראה אגב נודע לי כי בעל המלון דשם מתאונן כי התירים המבקרים את חברון באים למלונו רק לברך ברכת “אשר יצר”…

* *

ולסוף, אמסר לכם רק עוד מכתב אחד קטן, שקבלתי מתלמידי בעיר־העתיקה:

כ“ה, ירושלם עה”ק ל“ד בעמר תרפ”ד.

שוכ“ט לכבוד הרה”ג מוה“ר ר' עזמות ני”ו אב“ד ק”ק “דאר היום” תע"א.

רבי הנחמד!

הבה ואספר לך שיחת חולין של הרב ר' משה שמואל גלזנר ששמעתי מפיו בל“ג בעומר בהיותי אתו אצל הכותל המערבי, ואבקשך שתחוה גם אתה רבי ומורי את דעתך על הענין. הרב גלזנר חגג ביום הזה את חתונת הזהב שלו, ומובן שהיה במצב־רוח טוב. נגש אליו בחור ירושלמי צעיר נתן לו שלום וספר לו שגם הוא “הונגרי”, אעפ”י שהוא נולד בירושלם, אולם אביו עלה מהונגריה. על שאלותיו של הרב ספר, שהוא לומד בת“ת של מאה שערים, לומד תלמוד, תנ”ך וגם עברית “באופן החסידי”.

– מה פירוש “אופן החסידי” והאיך אפשר ללמוד עברית באופן חסידי? – שאל הרב.

– פירוש, שאין אנו מדברים עברית, אלא באותה השעה שלומדים דקדוק עברי. – ענה הבחור.

– ולמה אינכם מדברים עברית? – הוסיף לשאל הרב.

– אסור לנו לדבר בשפה זו, כי פושעי ישראל מחללי השבת מדברים בה.

– אכן צדקת בדבריך, בחור נחמד. ולפי זה אסור לקים גם את מצות ישוב ארץ־ישראל, כי “פושעי ישראל” מקימים אותה, ואסור לקים מצות כבוד אב ואם, כי הלא פושעי ישראל מקימים אותה, וביחוד המצוה הראשונה שפושעי־ישראל מקיימים בודאי…

תלמידך הותיק מרדכי

עז־מות

05.09.1924

רבים מתלמידי ותלמידותי הנאמנים – כן ירבו! – פנו אלי בשבוע זה מכל צד ושאלו ממני בעל־פה ובכתב – ממש מבול של מכתבים ותיליפונים גם בחצות! – לדעת מה כל הרעש והטררם שהיה בשבוע זה בין ר' עזמות ומתנגדיו.

– “למה רגשו גויים וקתולים יהגו ריק” – פתח אחד מתלמידי המליצים – עד שהגיע הענין לחלונות הגבוהים על ההר ולבית־דין־של־מעלה ברומי?…

והאמינו לי, חביבי, שלא “כהצעקתה” וכל זה לא בא אלא מפני מילתא־דבדיחותא, אניקדוטה קטנה – הרפה ממש לספר!– איזו מעשיה הבאה לחידודא, לא שלי חלילה ולא של שכני ר' יוסל, אלא שהורתה ולידתה דוקא בקדושת הספרות הנוצרית, שהלבשתי עליה שטריימיל וארבע־כנפות כדי ליחדה, בדרכי – בקצור, זה היה מין “סב־אל־דין”… הן זוכרים אתם בודאי את הימים הטובים של תורקיה, שכל גוי קטן אשר הכה יהודי, היה מעיד עליו את חבריו ואת אללאַה שהמוכה חרף את דתו – “סב דיני!” – ולך צעק “חי וקים”! או כמו שאומרים העורכים המובהקים שלנו שם מעל לקו בעמודים דל’עילא. סערה בצלוחית של מים…

שערו בנפשכם: בראשית השבוע הזה היתה התנפלות פתאומית על “הסולל” וכל הקוואסים בעירנו השתערו עלינו במקלותיהם הארוכים ובמכנסיהם הרחבים המתלבטים ומתחנדרלים הנה והנה בין רגליהם. כדי לקנות את הגליון של 15 אוגוסט מערב־שבת נחמו שבו נפרסם שעורי ע"א בן־הרצל. ואחריהם באו הכמרים למיניהם והריקו את כל העתונים מהיום ההוא עד תומם. (אגב, הפלונית שלי יעצתני לדרש הוספה מהמערכת בגלל העסק הטוב שגרמתי להם…) ונשלוח העתונים ביד הקוואַסים אל כל הקונסולים הקתולים לרבות היונים, פתשגן כתב־הדת נעתק לשבעים לשון לשלח בכל מדינה ומדינה גלוי וידוע לר' פפא ברומי ולחבר־הלאומים בג’יניבה וביחוד לממשלה, ועיר־הקדש שלנו נבוכה.

אגב, מוסר לי תלמידי המרגל מפה לאזן כי נטל אל אחד מאחב“י להעתיק את שעורי לשפת רומי. וכיון שהגיע לאותו מקום “אבד את הלטינית שלו” והחזיר את הגליון לבעליו ע”י הקוואס מחמת שמצא פתגמים תלמודיים כאלה שקשה לפרשם באיטלקית… והמתרגם היוני – ג"כ יהודי טוב! – כשהגיע לאותו מעשה המצויין בעפרון אדום, שכח את תלמודו ונשתתק…

– נקד־נא, ידידי הבחור־הזעצצער, נקד – ־ – – – – – – – – לי שורה שלמה, כך… כדי שיחשבו הבריות שכאן טמון רעיון עמוק ונסתר ומדרך בני־אדם לאהב את הכמוס, את הנעלם, את הסוד. ובני־עשו, לרבות גם מתוכנו, ינסו בודאי לשרט בצפרניהם השחורות מתחת לנקודות האלו כדי לראות מהנעשה למטה ולציין בעפרון אדם בשביל המקום הנחוץ…

בקצור, ויאמר בר־לשנאה לפני המושל: לא על הבן לבדו עות עזמות! כי על כל “האבות הקדושים” בכל מדינות בני־עשו. ואני ר' עזמות, מה עשיתי? – צויתי לביתי והכינותי את עצמי במחילה ל“חד־גדיא”..

ומרדכי היהודי היושב בשער המלך ידע את כל אשר נעשה ויגד לסיימתא היושב ראשונה במלכות ויבא אל חצר “הסולל” ויצא – “ברור דברים” ומערכת דאר־היום צהלה ושמחה!

והאמינו לי, חביבי, שכל הפחד הזה של הקתולם למיניהם הוא פחד שוא. יראים ושלמים, הדואגים תמיד לשלמא דקורשא־ברוך־הוא וההיא שכינתא וכו' שמא חלילה יגרעו מכבודם או שיגרמו להם היזק חלילה – יכולים לישון במנוחה. אני, אעפ"י שאיני שייך עדיין לחבר־הלאומים ולא נסעתי עם מקדונלד לג’יניבה לועידת־השלום, הנני רודף שלום כידוע לכם, עד זבולא בתייתא, איש־מלחמות לא הייתי מנעורי, וזולת מלחמה בפונטין־פן שלי מבעד־למסוה, לא נלחמתי מעודי

והאמינו לי גם־כן, תלמידים מקשיבים. שאין אני מאשים אותם, את שונאי־ציון אלה, ואין בלבי טינא עליהם כלל מחמת שיודע אני אותם כי לא “עזמות” כונתם,

ואינם מתכונים אל התשובה אלא דוקא אל הקושיא, אתמול נתנו עינם “ביהודיה”, והיום באותו־מעשה שבא בשעורי ומחר בחבר אחר. העיקר, הוא רק להוכיח במקום הנחוץ כי אין הכל כשורה כאן, וכי צריך לשנות את המצב הקיים בלונדון ובבית־הלאומי…

הוא אשר אמרתי: טינא אין בלבי עליהם ומסביר אני לעצמי את הדבר הזה בנגוד טבעי. ואין אני זוכר להם אפילו מעשה תורקומדא אעפ“י שיש לו כאן יורש בירושלם, אלא שהאינקויזיציה היא יותר דקה, בלא מדורות־אש ובצלית בתולות רכות באוטו־דפה, אלא ברדיפות יום־יומיות עד דכדוכה של נפש… ואומר אני, ששום ריאקציה ושום אינקויזיציה, אפילו היותר דקה ואפילו התפלה המיוחדה שהטילו להתפלל בשבוע זה בכל בתי־הכנסיות כדי לחזק האמונה נגד התקפת עזמות ר”ל, אינן מסוכנות לנו, כי סוף סוף יעשה השכל הבריא את שלו ויתגבר על כל השחורים, כמה שיהיה ואיך שיהיה מצבם תקיף בבית־הלאומי שלנו.

ואין אני מתפעל אפילו מ“הרקוב־הצהיוני”, שופרו של ר' פפא בעירנו, העומד על המשמר ומחפש חטאים אצלנו והמעשה הנורא של “שמעון־הצדיק” יוכיח!

מה? לא ידעתם מה שעשו היהודים בירושלם בל"ג בעמר זה? – שמעו דבר יפה: בשעת ההדלקה, לכבוד שמעון־הצדיק, הלכו היהודים ועשו אדם מקש וגבבא, צלבו אותו והשליכוהו אל האש בצעקות “ג’יהנמיות” ממש – כך כתוב בפרוש בכלי־מבטאה של הכנסיה הקדושה.

ואת חטאי אני מזכיר: כמדוני שאין לך דבר נסתר ממני ותלמידי מגלי־טמירין מכל הארץ מספרים לי הכל, ומכ“ז – בושה להגיד – לא ידעתי ולא שמעתי מזה כלום, וכפי שנודע לי בפרוש, גם אתם, קוראים ירושלמיים, לא ידעתם כלום מכל המעשה הזה: אכן יש עין צופיה בירושלם! הנה לא ינום ולא יישן שומר צהיון. ולא זאת אלא שה”על־המשמר" שלהם יצא באיומים, כנהוג, עד כדי שפיכת דמים ר“ל, כך דרכם של שונאינו – מתחלה יוצא הלבלר בקולמסו ואח”כ הקלגסין בקרדומם. הן זורים אתם עוד מרוסיה: יהודי שנגע מבלי משים בשמלתה של מטרוניתא נוצרית – למחר היה פוגרום!

בודאי, לא היינו אנחנו באים עליהם בעלילות־דברים כאלה או דומה להם. לא היה משרד־הרבנות שלהם עובר בשתיקה, כאלו לא ידע, וה“פלסטין” היפואי, למשל, לא היה מסתפק כחברנו התל־אביבי בסימן־השאלה המשתמע לכמה אגפין…

לפנים, בישראל, היה הקול קול יעקב ועל כל צרה שלא תבוא היו אחב“י מרימים קול זועה ומזעזעין את העולם ת”ק פרסאות על ת"ק פרסאות. ועכשיו, בעונותינו הרבים, נטלו הגויים מאתנו את הנשק היחידי הזה ונתחלפו היוצרות.

אגב, שמעתי כי גם שם בפמליא של מעלה נתעוררה השאלה הזאת ואחד הלורדים האנטישמים עשה אינטרפולציה במורשון דלעילא ושאל מאת הקב“ה בכבודו ובעצמו:– האם ידוע להוד מעלתו ע”ד ר' עזמות בירושלם שכתב איזה דבר נורא בדאר־היום, ומה הם הצעדים שממשלת השמים חושבת לאחז בהם כדי שלא ישנו דברים כאלה לעתיד?והמלאך גבריאל, וזיר המושבות של

05.09.1924

מעלה עמד לפני כס כבודו, החליק את זקנו הלבן וענה בטון של מיניסטר ממש: – "הנני מתכבד להודיע למעלת לורדינו כי פנינו אל בא־כחנו בירושלם של מטה והודיע לנו כי כבר נתפרסם בדאר־היום “ברור דברים” ובזה אנו חושבים את המאורע לנגמר!…

ומה שיש בשמים יש גם בארץ, מי יודע? אולי נזכה בקרוב גם לאינטרפולציה כזו של איזון לורד סידנהים אייזלתון וכיוצא בהם, גם במורשון הלונדוני? בביתנו הלא הכל אפשר…

מילא, נגד אנשים עלי־אדמות אפשר עוד לעמוד, אבל מה לעשות עם הפטריאך היוני שמסר דינו לשמים? ואיזה “ברור דברים” למשל אוכל לתת לקודשא־בריך־הוא?..

וכשקראתי בעתונים שלהם את כל ה“ויצעקו” בדבר “סאב־אל־דין” וביחוד את ה“גוואלד” לפני הרשות לעשות משפטים – נזכרתי במעשיה אחת לא חלילה נוצרית אלא יהודית ששמעתי מפיו הקדוש של ר' זלמן איטש’יס שלנו – הסופר הכי גדול בא“י – מעשה ביהודי קבצן אחד שנתמעכה עליו קפוטתו ולא נשאר בה מתום. עד שלא יכל עוד לצאת בה ברחוב. מה עשה? ־ נכנס לחנות של בגדים וצווה למשרת לנסות עליו איזו קפוטה חדשה. לבש קפוטה אחת והחזירה, קפוטה שניה והחזירה. עד שמצא סו”ס קפוטה אחת נאה בשבילו. עמד לפני המראה, הסתכל בה ונהנה מלבושו החדש שהלמו יפה־יפה, רכס את כל כפתוריו ויצא מהחנות. סבור היה המשרת, שהיהודי רוצה להראות את בגדו לאשתו לשם מבינות, וכשלא חזר היהודי לחנות יצא החוצה וראה כי היהודי בקפוטתו הרחיק ללכת.

– היי, ר' יהודי! – צעק אליו המשרת.

הסב היהודי את ראשו בתמהון ושאל מאתו מה הוא רוצה ממנו?

– כסף! – ענה בעל־החנות. – מחיר הקפוטה..

– איזה כסף? – צעק היהודי – היי, פוליס! פוליס!!

אחז החנוני בידו ואמר לו:

– שמע נא, ר' יהודי. את הקפוטה החדשה הזו הן לקחת ממני, מחנותי, והיא הולמת אותך יפה כן תהיה שנה יפה וטובה עלי, ולסוף אתה עוד צועק: פוליס?

מבינים אתם, תלמידי היקרים? – הם הגויים, לקחו מאתנו את “הקפוטה” הדתית החדשה עוד לפני 1924 שנה, ועכשיו שמזכירים להם את החוב אפילו בדרך צחוק, הם עוד צועקים פוליס! משפטים!… “סאב־אל־דין!”…

* *

ועכשיו רבותי, לא מעשיה. ולא הלצה חלילה אלא הכחשה רשמית ורצינית מבן־הרצל בכבודו ובעצמו, שקראתי בשבוע זה ב“ז’שואיש־כרוניקל” מלונדון (22 אוגוסט) בהאי לישנא:

“בעתונכם מיום 15 אוגוסט – (ממש היום שבו נתפרסמה המעשה הידועה שלי בשעורי ע"א בן־הרצל: יום מוכן לפורעניות! – עזמות). באה ידיעה שאני נתקבלתי לכנסיה הקתולית הקדושה, וזה לא נכון”.

לונדון 17 יולי 1924.

ועל החתום בא: הנס הרצל.

ומה אמר לכם, רבותי? – נתמלא לבי גיל וחדוה ממש – למה אכחד? – בקראי את ההכחשה הזו. ובכן, הכל שקר וכזב? ואך בכדי כעסנו על המסכן? ואולם אהה! שמחתי היתה בין רגע, לאחר שקראתי בסוף הערה קטנה מאת המערכת כי עשתה חקירה ודרישה אצל הבעל־דבר בעצמו והוא, כלומר ר' הנס,, הצהיר בפרוש כי עוד ביום 20 יולי היה לו הענג והכבוד להתקבל בתור חבר לקבוצת הבפטיסטים (מין המשומד החדש בירושלם) ולא אצל הקתולים. אגב העיר העתון, כי אמנם נכשלו בידיעתם הקודמת ע"א כניסתו של הנס לכנסיה הקתולית מפני שלא הוסיפו את המלה: הקדושה…

הכחשה זו מזכירה לנו את הכחשת המוכתר של הבדואים השמאלנים מצפת –לאחר שכבר התיהדו כמעט כלם – וה“פלסטין” מיפו יוכיח…

* *

בתוך הגל שעל שלחני מתגלגלת מכבר חוברת קטנה גרמנית בשם “ארץ ישראל מערקבוך” (ספר־שמוש של א"י) מאת הד"ר הלל הוגו שכטל, שזכתה אותי בה חברת “עבר” מברלין.

חוברת זו בת קמ“ב עמודים מכילה – כך כותב לי בעל ה”עבר" – כל דבר מדעי ע“א ארץ־ישראל וההסתדרויות השונות שבה. החמר הוא הכי־שלם והכי אמתי המיוסד על הסטטיסטיקות הכי אחרונות שאין לפקפק בהן. והעיקר שחוברת זו נדפסה בשנת 1924 על חשבון קרן־היסוד, מהפרוטות שדורשים עכשיו מאתנו בא”י.

ומחמת שאין אני בקי כ“כ בעניני א”י כמו שהד“ר שכטל בברלין, שמחתי על קונטרס זה כמוצא שלל רב ודפדפתי בו קצת, כדרכי. ואולם בהיות שבזמן האחרון נתעורר וכוח פומבי ע”א קרן־היסוד וכל העתונים מלאים אך ורק מפעולות קרן־היסוד בא“י, מוצא אני לנחוץ לדלות כמה פנינים מים־הידיעות של החוברת כדי להעשיר את תלמידי היקרים בידיעות ע”א ארצנו וביחוד כדי לזכות את הרבים, ומפני שהיום ערב־שבת בעולם אסתפק הפעם רק בידיעות אחדות לדוגמא.

דרך משל:

ועד־יתומים בא"י:

המנהלת היא הגברת ל. זליגסברג, שעזבה כמדומני את ארצנו לפני ארבע שנים וחצי. ואפשר טעות היא בידי והחליפה את שמה לשם גברת ברגר? כשאראנה אשאל ממנה לדעת את האמת…

תחנת הבריאות:

המנהל ד"ר גלדברג.

אפיקורסים מספרים כי תחנה זו נסגרה עוד לפני שנים אחדות ונשארה פתוחה רק בחוברת של קרן־היסוד. א“א בקי בעניני מדע ובריאות כד”ר שכטל ולא אעיז להטיל אפילו ספק־ספיקא בידיעותיו ע“א תחנת־הבריאות, ואולם דומני שראיתי את השלט של ד”ר גלדברג בתל־אביב ולא בירושלם?… מה חושב הד"ר ביהם, למשל, בנידן זה? הא?

הדסה:

מודה אני ומתודה שאין לי כל ידיעה בעניני הדסה. לא בקשתי ממנה שום משרת רופא וע“כ לא יצאתי אף פעם נגדה בעתונים, ובכ”ז לאחר שחקרתי ודרשתי מן הצד נודע לי כי השמות הרשומים בחוברת של קרן־היסוד הם בלי שום יסוד. אומרים למשל שהד“ר מיסקינד, מנהל הדסה בחוברת, עזב אותה לפני כמה שנים. הד”ר יעקב סגל מטייל בפריז, ד“ר רומן שכח אותנו באמריקה, ד”ר תמשיס ירד מצרימה וד"ר גלזמן עוקר־שנים בביתו, נוסח אמריקה. ובדרך נס נשארו כלם בהדסה בתוך החוברת ממש.

אגב דפדפתי בחוברת זו – מין “כל בו” בלשון דייטש – ולאחר שהפכתי בה והפכתי בה נפלתי גם על רשימת הלשונות בארצנו:

מספר המדברים עברית 80,396 (בלי אליאנס!)

מספר המדברים ז’רגון 1946 (חסר אפס בסוף…)

מספר המדברים רוסית… 877 (כנראה, שלא לקח בחשבון את תל־אביב, תל־פיות ואפילו בית־הכרם)…

נו, הפולנית שלנו, מה תהא עליה?

חברות אחריות:

ה“סנק” ו“החקלנט”,בעברית ז"א: הסנה והחקלאי.

והיפה בכל אלה הוא שד“ר שכטל מביע את תודתו לעוזריו בעבודה קדושה זו ומכיר טובה לכל הידיעות המדויקות שבחוברת שלו – נחשו למי? – לד”ר אדולף בהם ול.. ד"ר רופין…

* * *

רציתי מאד לספר לכם, תלמידי הטובים והבלתי־טובים בפרוטרוט ובהרחבה, כדרכי, ע“א הפגישה שנערכה לכבוד הנציב שיחיה בשובו מנסיעתו לעירנו בשעה טובה ומוצלחת ולארך ימים ושנים, אבי”ד, ואולם מפני שידי עודנה כואבת מרוב הלחיצה של ה“שלום עליכם” הרחב, מוכרח אני לכתב ביד השמאלית כמו בחול המועד ולקצר הפעם.

לאחר שנלחצתי במחילה על הפח שבמכונית “בית־הכרם” רצתי בלא־נשמה אל תחנת־הרכבת כדי להגיע ביפה שעה אחת קודם, כדרכי, ומה אמר לכם רבותי? בדרך מרוצתי לכלכתי את נעלי־הטניס הלבנים וביחוד את הסמוקינג הלבן שלי עד הטבור ממש בתוך הבצה והרפש שבמגרש התחנה, מרב המים שהרביצו שם בשביל כל השנה. (כי הלא רק פעם אחת בשנה יבא הנציב לירושלם ברכבת!) ושם מצאתי כבר את כל ה“קי־קולי־קהל” עם המעשנות השחורות, המצנפות הלבנות והתרבושים האדומים וגם מאחב“י המיוחסים ובלתי מיוחסים וגם בנו ונכדו של הנציב (אגב, כשנסע זקנו מירושלם לא בא הנכד לברכו כלום יש גם בזה פוליטיקה?…) ובתוכם, כמובן, ר' עזמות. לאחר כל הנענועים, הקידות וההשתחויות והידים על הלב ועל המצח מצד בני דודנו, כנהוג, והחיוך המעושה של בני־עשו ועשרת השבטים למיניהם, עלה הנציב עם הנציב’בה במכונית ואנכי קפצתי לי וישבתי ע”י השופר. בדרך נסיעתי ראיתי גליון לבן יוצא בקצהו מתוך כיס בגדו הפנימי, גחנתי ולחשתי לו באזנו להגיד לי מה־כתוב שם? – והוא הביט רגע לצדדיו ואח"כ רמז לי בידו הימנית: חמש, כלומר לחמש שנים חדשות…

– נו? – אמרתי לו ברמיזא – וה“פטרא”־אחרא?

ונענע לי בראשו לאות שלילה גמורה… וסברא חזקה יש כי הריש־דוכנא שלו יעזב אותנו ובמקומו יבוא ר' דוד שלהם, אלא שאסור לבקש מלך חדש… אגב, ראיתי כי בכל ימי היותו “במקום” לא זכו לאכל על שלחנו אלא דוקא מבני ישמעאל. ומבני־עשיו ורק יהודי אחד משלנו לסגולה…

כן, עיקר שכחתי: כשסבבנו כלנו את הרב החביב שלנו, שחזר בשעה טובה ומוצלחת לעה"ק, השתומם הרב הזקן ואמר לי: מה כל החרדה הזאת שבאו לקראתי כל נכבדי העדה וגם לא־יהודים? קטנתי מכל החסדים האלה!…

בינתים, יחזר “הרבי” בשבוע הבא לונדונה בעניני הלואות.

עז מות

12.09.1924

איני זוכר בדיוק אם ספרתי לכם כבר, תלמידי החביבים, ע“א ההכנות שלי לפני כתבי את שעורי וכדאי באמת שתדעו את זאת. וזה דרכי בקדש: יום או יומים לפני עש”ק, בטרם גשתי לעבודה כלומר לכבד איזה יהודי בשעורי בגלל ה“מעשים־טובים” שלו, הריני מחפש את קרבני זה בנרות עד שאני מוצאו ומקבל ממנו ברכת־פרידה, נכנס אני עמו בדברי שיחה היוצאים מן הלב, בחמימות גדולה ובאופן לירי ממש כעם ידיד־נעורים. מחמת שיודע אני מן הנסיון, שלמחרתו כשאך יצא שעורי לאוירו של עולם, הרי אדם זה אבוד בשבילי והוא לא יביט אפילו לתוך ד' אמות שלי ברוגז!

אסון באמת! כלם רוצים רק, שילטפו אותם, שיחניפו להם ושיסלסלו את הפאות’לך שלהם.. אלא שאחב“י רחמנים בני רחמנים הם וסו”ס “יהודי גזלן” הוא וישכח את כעסו וזעפו עד שמצליפים לאחר, וכשהוא רואה את חברו קרבן עולה ויורד על הספסל בשעורי הבא מיד הוא מתפייס – החטם המורד מזדקף קצת, הכבע מתרומם מאליו ו“שלום”! בקול רם ישמע לר' עזמות אפילו כמטחוי קשת…

ומה לעשות, רבותי, הרי ידעתם מסתמא את החידה: מה הדבר שהוא סובב, סובב והולך ולסוף הוא עומד בפנה? זהו מטאטא. סובב גם אני בחדר שלנו, ועושה עבודתי באמונה, עבודת מטאטא לפי יכלתי, ורציתי מאד לעמד קצת בפנתי הנדחת, ואולם דא עקא שהרפש ברחובנו הולך ומצטבר מיום ליום…

* * *

אחרי הקדמה קצרה זו, הבינותם מסתמא מאליכם שרוצה אני לדבר על קרן־היסוד, ככל הסופרים הגדולים והעסקנים החשובים שלנו שזכו למכתבים מהועד־הלאומי וחוו את דעתם הרחבה בעתונים. אלא מפני שמרב העצים אין רואים את היער ומרב המאמרים והרעיונות העמוקים וביחוד החרופים והגדופים וה“קומפלימנטים” שעפו מיפו לירושלם וחוזר חלילה, כידוע בטוח אני בכם שעכשיו אתם יודעים ומבינים בעניין “קרן־היסוד” רק דבר אחד קטן ופשוט: מסתמא ישנם כבר אי־אלה דוקטוירם’ךאך חדשים מאנ“ש שהם זקוקים, לא עליכם, למשרות ולמשכרות שמנות והם מכינים להם איזה “מוסד’ל” חדש – כי מה לא יעשה יהודי בשביל פרנסה ומכש”כ בא“י? – וע”כ אינם גומרים את ההלל על במת “ציון” וקלוב הציונים הכלליים ביפו על קרן־היסוד והחזן הצעיר שלהם צועק בגרמנית: ד"ר “הושיעה־נא”! אלא שבני־הארץ אינם עונים אחריו הפעם: "הצליחה־נא… ולפיכך, אדבר עמכם גם אני הפעם לא על קרן־היסוד גופא אלא על קרן אחרת בארצנו שיש לה סמיכות־הפרשה – ואיזו פרשה! – עם קרן־היסוד הלא הבינותם כבר מאליכם: קרן־הגאולה…

בפסח זה הלכתי לי לראות את תערוכת קרן־הגאולה אשר במשרדי הועד הלאומי ובשעה שהפקידים היו טרודים עם הנשים והבתולות שבאו לפדות את תכשיטיהן ושמחו עליהן כמוצאי שלל רב, כי אימתי ישמח הקבצן? – כשהוא מאבד ומוצא.. (אגב, מספרים כי ביפו נדב הספר־הסופר עניבה בחצי שיללינג ומצאו אותה כשהיא תקועה על המסמר בכתל ורק תריסר הבקבוקים של “או־די־קולוניה” נתיבשו…) בשעת רצון כזו נתגנבתי בחשאי לתוך לשכת המזכירות ובעזרת אחד הפקידים מתלמידי השגתי מתוך המגרה את ספר החשבונות. לאחר שהצצתי בו רגע ודפדפתי קצת ראיתי כי מכל הטררם הגדול נכנסו בס“ה 11610 פונט קרנא ופירא ועל זה הוצאו רק 1875 פונט למשכרת הפקידים, להוצ”ק וגדולות ושאר־ירקות. ולסוף נפלתי על ספר התורמים. מרב חפזון הספקתי לרשם בפנקסי הקטן על רגל אחת שמות אחדים מהתורמים למיניהם, שהנני מוכן ומזומן למסר לכם בזה בסודי־סודות כמובן, וכדי להקל עליכם את הטרח סדרתי אותם בשלשה סוגים לפי נדבתם וחכמתם…

א. טפשים גמורים:

ח' הכהן, יצחק; נדר 103,5 לי“מ ושלם במחילה עספ”א ובתוכן גם 63 פונטים זהב ממש!

ה' ון־פריזלנד: תרם 167 פונט וסלק – המסכן! – את כל חובו “קאש”.

לסוג זה שייכים כל התמימים “שחשבו את הענין ברצינות” ואינם יודעים חכמות: נתבעים ונותנים באהבה ומכל לב, לרבות הנשים העניות שנתפרקו מתכשיטיהן ומכומריהן, והספרדיות הזקנות שהובילו קרבן־נדבה – כן אראה בנחמה! – שם בשכונת הבוכרים את תכריכיהן כדי לקנות את “אדם־ישראל”…

ב. חכמים למחצה…

בסוג זה נכנסים חכמים למחצה, לשליש ולרביע, כדלקמן:

גזבר קרן הגאולה נדב 110 לי"מ ונשאר חייב רק 80 פונט בגימטריא “הכהן”…

פקידי ההנה"צ: תרמו 2243 לי“מ ונ”ח 65 לי“מ אפשר מפני שידעו ראשונה ע”א הסך 8107 לי"מ שהעבירו ללונדון?…

פקידה הדסה: תרמו 891 לי“מ ונ”ה 330 לי"מ; חכמים לכשירצו…

פקידי אפ"ק: תרמו 356 פונטים; נכשלו במחילה ושלמו בטעות קרוב ל־50 פונטים. וכו' וכו' וכו'

ג. פקחים גמורים:

בסוג זה נכנסו גבירים אדירים וסתם נדיבים שהתנדבו סכומים גדולים וקטנים, לקיים מה שנאמר: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שהכוין את לבו רחוק מכיסו…

פקידי ועד־העיר: נדבו 65 לי“מ ונ”ח לע“ע 65 לי”מ. איך אומרים הבריות? – “לעולם לא יכחישו ולעולם לא ישלמו”, ואולי הם מעכבים את זה ע"ה הבנין שהחליטו לבנות לועד־העיר מכספי קרן־הגאולה?

בן־חכם מגרוזיה: הבטיח 200 פונט וכסוחר נאמן הוא עומד בדבורו ואינו גורע מתוכו זה אף פרוטה…

בר־יוחנן מבוכריה: נדב 25 פונטים ונשאר חייב רבע מאה…

ר' אברהם ע. ממזכרת: תרם בשעת־הדוח מנין שלם של פונטים והחוב הזה נשאר למזכרת עד היום הזה.

ד"ר פ–מן, עו“ד. נדב 50 לי”מ: ישלם כנראה אחר יובל שנים, עפ"י דין…

והפקח שבהם הוא סוחר בקרקעות, ספרדי מדבר ז’רגון, שנדב כברת ארץ, וכשבאו לבקש ממנו את הקושאן הראה להם, במחילה “תאנה”… ובכ“ז הלא אמרו חז”ל: אין הונאה בקרקע?…

רציתי למסר לכם עוד הרבה תורמים כאלה עפ“י פרד”ס, כדרכי, אלא שעפ“י פשט איני רוצה, רמזים לא נשארו לי עוד, דרוש איני יודע וע”כ ישאר הדבר בסוד…

ומחמת שאיני יכול לסיים דבר בלא משל, נזכרתי לא במעשיה אלא בקצת מגידות:

מקובלני מפי המגיד מקלם: שלש מדות בסוסים ושלש מדות, להבדיל, בתורמי קרן־הגאולה. ישנו, מורי ורבותי, סוס, שהוא מושך בקרון ורץ מאליו ואינו זקוק למצליף – סוס טוב הוא; ואידך ישנו סוס, שהוא צריך להצלפה פורתא כדי שיתעורר וירים את רגליו בחשק – סוס הוא אלא גרוע. וישנו, אוי מורי ורבותי, סוס שלישי, שאינו רוצה לזוז ממקומו כל עיקר ושאפילו הצלפה גדולה אינה מועילה לו – לאו סוס הוא כלל. כן, אדם מישראל הנודר ומשלם מיד ובשלמות ובמזומנים – סוס הוא ואין דומה לו; אדם מישראל שנותן תחלת־פרעון, נותן הבטחות בזרגון, משלם קימעה ומתחרט על השאר –סוס בינוני הוא; אבל אדם מישראל שנודר וחותם שטרות ומבטיח ומזרז אחרים לשלם ואינו נותן כלום – לאו סוס הוא כלל…

ואם לא תגלו לפלונית שלי אמר לכם בסוד שגם רבכם ר' עזמות מן הסוסים’לאך הטובים הוא…

אגב נזכרתי גם בהכחשתו של מר פראג’י מאתמול בדבר השלט של הפיק"א.

מתוך גל של מכתבים ועתונים ובוליטינים הנערמים על שלחני וביחוד על הקרקע בפנתי הנדחת, הציץ מכתב קטן שנשלח אלי מאת אחד מיקירי־קרתא בירושלם ממלכות בית דוד, הנמצא כעת בקרלמבד, והוא כותב לי מיום כ' אב בזו הלשון:

ידידי מר עזמות,

קראתי בשעוריך ע“ד השלט של פיק”א בירושלם כי חסר בו מקום השפה העברית.

אנכי שלחתי קטע אחרית מאמרך זה אל הברון ג’ימס רוטשילד, בבקשה כי יראה כי הדבר יתוקן, ובהתקנו נאמר עליך “מגלגלין זכות ע”י זכאי".

ולמכתב הקצר הזה נלוה גם מכתבו של מזכירו של הברון באנגלית, מיום 15 אוגוסט לקרלסבד:

“רב תודות לך בעד מכתבך בצרוף הקטע של “דאר היום” בדבר השלט של הפיק”א בירושלם.

The matter will be looked into and the omission will be made good.

כלומר: אנחנו נעיין בדבר והענין יתוקן".

בקצור ובפשטות.

איני יודע בדיוק אם יש איזו סמיכות הפרשה בין מכתבו של המזכיר מלונדון ובין ההכחשה הפתאומית של מר פראג’י, ואולם דבר אחד אני יודע ברור כי עדיין לא זכינו לראות את השלט העברי על משרדה של הפיק"א בירושלם, כמו למשל ביפו ובחיפה…

ועוד דבר אחד אני יודע – שקבלתי מכתב מר' מלניק (בלי “וב”). שזכה לצייר את השלט האנגלי ובו הוא מספר לי הצייר בלא כחל ובלא שרק ואף לא במכחול ובלא סעיפים, אלא דברים ברורים ופשוטים, וזו לשונו ממש:

למורי ורבי ר' עזמות שליט"א,

שאלתני בדבר השלט של משרד הפיק"א בירושלם ורואה אני את עצמי מחויב לגלות לך הכל־בכל־מכל־כל, מחמת שיודע אני את ר' עזמות שאין דבר נסתר ממנו והוא יודע רזי עולם, ואם אני לא אגיד לו יודע לו הענין מקום אחר ובאפן אחר, ולמה לי כל זאת?

וראשית כל דבר, עלי להודיעך, רבי היקר, כי זה מנהגי מאז ומקדם למלאת כל הזמנה בדיוק נמרץ לפי דרישת הלקוחות מפני מעשה שהיה: תיכף אחרי הכבוש התחילה בהלה על השלטים בעירנו – ואז בהזדמנות של חפש השפות עשיתי לי מנהג לכתב על כל שלט שהוזמן ע“י יהודי עברית בראש מבלי שאל את פי המזמין. טבע כזה היה לי אז! עד שקרה מקרה וקבלתי הזמנה מאפ”ק שלנו ועל שאלתי מדוע הם רוצים דוקא האנגלית למעלה קבלתי תשובה קצרה מסגן־המנהל: “אתה אינך סוחר ועליך למלאת מה שמצווים לך, אפילו אם ידרשו לצייר ד”א על השלט!"

ועכשיו – אל עצם הענין: בימים האחרונים של חדש יוני בא לחנותי צעיר לא יהודי ובידו שלט ערבי ודרש ממני לעשות שלט אנגלי כפי הגדל של הערבי וכמתכונתו ממש – בשביל משרד הפיק“א ועברית – מאן דבר שמה! השלט האנגלי נמסר מחנותי ביום 1 יולי ומאז לא קבלתי שום הזמנה לא לעשת ולא לתקן שלט עברי בשביל המשרד הנ”ל, ולא זאת אלא שעד היום הזה לא ראיתי שלט עברי על משרד הפיק“א, אעפ”י שלפי חשבוני היה די זמן ודי שהות להזמין ולקבל שלט עברי אפילו מהברון בעצמו בפריז.

והנני שלך ש. מלניק, ציר שלטים.

* * *

לסוף, נתגלה לי בסוד כי שתי משלחות שלנו התיצבו בשבוע זה על ההר, ולאחר גמרם את הראיון בברכת ברוך־הבא וברוך־הנמצא, כנהוג, וביחוד ברכת ארך־ימים במחננו, קבלו ממנו ע"ז תשובה שלילית…

אין מזל לישראל…

לעמת זה נתקבלה פקודה מברקית מקיש להכין לו קאָוואָס עם בגד רשמי, חציו לבן וחציו תכול ומקל ארוך של כסף לדפיקה: “יש־קיש־טיש ו”מאָסאָרי־מאָפיש!"

עז מות

19.09.1924

כסבורים אתם אולי, שאספר לכם מאותו הענין ומכל הטררם שהקימו שכנינו מסביבנו בעולם ודשו כמין חמר לתעמולתם?

– דוקא לא! הפעם, רבותי, נעסק לא בפולטיקה עליונה ולא בפוליטיקה תחתונה אלא בענינים “קטנים”. כדומה למשל בענין הדוקטורים שלנו בארץ..

הלכתי לי בשבוע זה בדרך למאה־שערים והנה ראיתי יהודי חדש עפ"י צורתו נגש ליהודי שני, חצי־משכיל מתוצרת הארץ, ושמשיה מעוכה קצת מתחת לבית־השחי שלו. ובמקום ששני יהודים עומדים ומשוחחים, הריני השלישי ביניהם או יותר נכון מאחוריהם, כנהוג…

– כלום אינך יודע ר' יהודי, היכן גר כאן ד"ר ש…? – שאל היהודי החדש.

– הא? – ענה השני – כיצד אתה קורא לו? ד“ר ש…?שם ידוע לי הוא זה במקצת… ומה, וכי כבודו זקוק דוקא לדוקטור זה? אולי אפשר רופא אחר גם־כן? ישנה אצלנו ב”ה די והותר מהסחורה הלזו. הנה, לא רחוק מכאן – הוא מראה לו בקצה שמשיתו – יושב ג“כ דוקטור, שני דוקטורים. אחד דוקטור אמתי והשני דוקטור לשניים. וקצת למעלה יש עוד דוקטור – תקרא את השלט מרחוק! – דוקטור הגון מאד אפילו צעיר שאך יצא מן המחם, אבל אין דבר, יש לו ב”ה “פראקטיקה” לא־רעה. כל הרופאים יש להם אצלנו “פראקטיקה”, מחמת שהקב"ה מרחם עליהם ושולח לנו כל מיני אפידימיות: יש טפוס־הבטן, יש בלי בטן וכל מרעין בישין שהרופאים בודים מלבם ונותנים להם שמות מן ההגדה, שקשה לבטאם ממש. מה שם הדוקטור שלך?

–שמו ד"ר ש… וצריך אני לו לא בשבילי…

– מסתמא בשביל אשתך? אם כן ילך־נא לשם. ברחוב יפו יראה שלט כפול־שמנה על שתי מזוזות הבית ושם ימצא דוקטורים לנשים ולבתולות, ליולדות וליוקדים למשגעים ולמיושבים ולכל מרעין בישין… הנכנס שמה יוצא בשן ועין…

ואפשר נחוץ לו רופא לנשים – אקושאר, אבל בריה ודוקטור מומחה דוקא למיני חולאת כזו… ספציאליסט! כך נוהגים היום בכל מקום ולכל מומחיות יש דוקטור מיוחד: דוקטור יורד חדרי בטן, דוקטור בוחן כליות, זה יראה לעינים וזה יראה ללבב, לעצבים דוקטור ולילדים דוקטור. והטיפול שמטפלים היום אצלנו אינו דומה כלל לזה שלפנים. זוכר אני כאן בירושלם את זלמן רופא שהיה קורא את ולוויל ויעקיל מלמד קרא את בישקה בעל־האיספקולין לבדיקה של מחלת־נשים ולמועצה (קונסוליום בלע"ז) וכתבו “רוציפט” שהיו מכינים בבית־המרקחת שלהם, בארבעה מטליקים ע“ח הכולל…. עכשיו יש אגדת־הרוקחים ימ”ש ואגדת־הרופאים עם דפלומים וביחוד “הדסה” עם פרופסורים ודוקטורים ואחיות רחמניות, רחמנא־יצילנו, שתי אחיות וחצי על כל חולה…

– מה? כבודו נחפז, כנראה, לדרכו?

ימתין רגע וכדאי לשמע. לפנים – כך מוסיף היהודי הירושלמי – ידעו אצלנו מרפואות, פלולים, אבקות, הרצפטל הלבן לשלשול ומעט כינה לקרחת ודי, ועכשיו נעשתה מודה חדשה – מיני מכונות ומיני מראות ר“ל עם מאסאזש, כעין חלוץ־עצמות ומריחת האברים ודוקא ע”י נקבה וביחוד אמבטאות, הרופאים בעצמם נעשים בלנים ומובילים את חולים לבי־מקותא. ולסוף הם מבקשים ממך למלאת להם, במחילה, צנצנת מלאה לבדיקה… ואיני מבין, מה ענין “זה”, למשל, לכאב־ראש – “מקרובים” הם קוראים לזה – ואני לא מקרובים ולא מרחוקים ידע נא.. ומשעה שנפתחו בתי החולים הם פושטים את העור. הובלתי את הפלונית שלי – כך הוא מספר – אל בית־החולים החדש ללדת שם, ודרשו ממני חמש לירות.

– גזלנים – אמרתי להם – למה לכם חמשה פונטים?

– כך, עונה הדוקטור בלשון דייטש, מפני שצריך לעשות לה “קייזער־שניט” (חתוך של קיסר).

– למה לי של קיסר – אמרתי לחכם הדייטש שלי – יעשה לה חתוך של בשר־ודם פשוט בפונט אחד… והתפרץ הדוקטור הלקיש בצחוק: איזה “ספציאליסט” הוא הדוקטור שלך? מהו יהודי?

– יהודי, ומה גוי? הן שומע אתה את השם?…

– כן, כן, ידעתי מראש. לנו היהודים יש הרבה דוקטורים, בכל אניה באים דוקטורים לעשרות, כך שמעתי, ולסוף מכינים על הר־הצופים פבריקא חדשה לרופאים – לא רחוק מהר־הזיתים… בתל־אביב יש כך אומרים, שבע מאות חנויות ושלש מאות דוקטורים! ישנם רופאים החוזרים על הפתחים לחפש חולים. כששואלים: –“היש כאן חולה?” עונים להם: יש כאן רופא!… ואעפ"כ, בינינו לבין עצמנו יהודי אוהב רופא גוי, עורך־דין גוי, חנות של גוי, חתן לבתו – גוי, ובית־חולים של של המיסיון… למה צריך לו הדוקטור שהוא שואל עליו?

– נחוץ לי בשביל ענין פרטי…

– ובכן הבנתי כבר: מסתמא איזה שדוך… יכול אני להמציא לו דוקטור יותר טוב מזה שהוא מחפש, איך הוא קורא לו שם… העיקר, אם המחותן יוכל לשלם לא פחות מאלף פונט… אפשר להבטיח עוד יותר ואח“כ להראות “תאנה” ולא נדוניה. אעפ”י שכבר נכשלו אחדים בדוקטורים’לאך כאלה והיו ענינים שלמים. מה הוא מן הקולוניות או מכאן גופא? יש לי בשבילו כמעט פרופיסור, ומומחה גדול לבטן, לעצבים, לאופירציות ולכאב־שנים, והנשים מעריצות אותו – עולם ומלוא, מחמת שהוא באמת בחור כהלכה, גבה־קומה וגם עסקן צבורי קצת ויש לו פה – אש להבה באספות עוד מחו“ל, והוא מפליא לעשות בחוליו ומפרסמים לו מכתבי־תודה בעתונים – ע”י קרוביו…

– לא חביבי, ענה היהודי החדש בקצת “וירגזון”, איני זקוק לשדוך…

– שא! יודע אני כבר למה אתה זקוק – אמר בעל השמשיה – יש כאן שני דוקטורים, מה אני אומר? שלושה דוקטורים! הבה לי את אזנך ואגלה לך את הסוד… כן, רופא צעיר ומומחה גדול: פתח “קבינט” מהנדן שקבל… הרופאים ממין זה מרויחים כאן יפה יפה והלקוחות אינם משלנו דוקא… ראה נא ראה, מה כבודו בורח? יעמד נא ר' יהודי קצת, עדיין לא גמרתי, יש לי עוד סדרה של דוקטורים לארבע־כנפות ול“חמין” בשבת, אבל רופא גדול דוקא דוקטורים מהמלחמה ודוקטור לטפול עפ"י

19.09.1924

דרך־הטבע, ע"י אכילת בנדורות (לא “עוגבניות” חלילה"!) כידוע, ויש דוקטורים…

– אבל, בשם אלהים, הנח לי עם הדוקטורים שלך, מה זה נדבקת אלי כספחת? אין לי צורך ברופאים ואין לי צרך בשדוכין. זקוק אני לד"ר ש… מכח ענין אחר לגמרי – זה לא דוקטור למדיצינה אלא למחלה אחרת, זהו עורך־דין…

– עורך־דין? ולמה זה שתקת? “צעק איפא: פנטלונים!” הראיתם יהודי מוזר כזה? לוקח הוא יהודי טרוד כמותי ומעכב אותו שעה שלמה כאלו אין לי מה לעשות? יש לנו ב"ה גם מהסחורה הזו לא מעט. רק בזמן האחרון יצאו אדבוקט’ליך חדשים מתוך הפבריקא… הי, ר' יהודי! למה ברחת?..

* * *

בשבוע זה הלכתי לבקר את המושבה זכרון־יעקב, זו ערש ילדותי ומקום חמדתי, ומה אמר לכם, תלמידי החביבים? – לאחר שירדתי בעגלה מן ההר אל תחנת־הרכבת ברכתי על הגומל מפני סכנת הדרך המקולקלת. כנראה, שצעירי המושבה עסוקים יותר מדי כדי לתקן את דרכיהם בממשלת חיפה ואין להם שהות לתקן את דרכם לתחנה, ונח להם לעסקניהם לנסע מז"י להודו מאשר לתחנת הרכבת, וכבר אמרו חכמים: כל מי שעלה פעם בעגלה על ההר לא יחזר אליו עוד…

כלפי מאי הקדמתי לכם כל זאת? כלפי זה שאכלתי דגים מטוגנים בז“י ובהגיעי אל התחנה אחרי טלטולי־גבר וביחוד טלטולי הגברות המסכנות שהיו בעגלתנו, צמאתי מאד למים. בקשתי מעט בירה, גזוז, מים קרים, ולא מצאתי שם מזנון. פניתי לאחד מפקידי התחנה וענה לי שגם הוא צמא כמוני כל היום ולא באו מים אל פיו מאז הבקר, ובשעת דבורו הושיט לי המסכן לשון ארוכה ויבשה… הע! אגב נודע לי כי אחד מאנשי ז”י פנה להנהלת הרכבת בהצעה לפתח מזנון בחדר המיוחד אשר בתחנה וקבל במחילה תשובה שלילית – אי אפשר!

בקצור, נסענו מתחנת “זעכאריה ויאעקוב” (זכרון־יעקב בלע"ז) עד שהגענו לתחנת “טול־כרם” (תל־כרם כנראה…), נסענו מ“טול־קורה” והגענו ל“טול־קיסם” – ומים אין לשתות – “מזנון יוק!” עד שראה הקב“ה בעניי ושלח לי אחד מתלמידי שגלה לי את הסוד כי ישנו מזנון ברכבת גופא. קמתי ורצתי ישר לשם, ואולם במחלקה השניה עצרני פקיד אנגלי: מחלקה שלישית Out of Bunds! לשוא הוכחתי לו כי מי שרוצא למצא אדם הגון ילך למחלקה השלישית, והוא באחת: “אי אם סורי!” (צר לי מאד!). מה עשיתי? חבשתי היטב את המסוה על פני כדי שלא יכירני, נתחמקתי בחשאי דרך המחלקה השניה שהיתה מלאה ספסלים ריקים ומרופדים בקש, עברתי בצנעה גם דרך המחלקה הראשונה עדי הגיעי אל נאות־הדשא (אואזיס בלע"ז) אשר במדבר, כלומר אל המזנון… ישבתי אל שלחן עגול והתבוננתי כדרכי מסביבי אל הכתלים המכוסים מודעות של בנקים אנגלים ואל בן־אדם שישב בפנה על בקבוק בירה וכסה את כל פניו בגליון דואר־היום… דפקתי בשתי ידי, – כמו “הזקן” במלון “הרצליה” – והנה הופיע לפני חלוק לבן וארוך, תרבוש אדם למעלה, פנים שחורים באמצע ושנים לבנות כשלג: זה היה, כנראה, כושי. אמרתי לו בלשוני: בעבורי אל תמנע מים של גזוז קר. והנה תביא לי בקבוק בתבנית קישוא (קוסא בלע"ז), ועוד טרם הספקתי לבלע את ה”מים הזידונים" האלה שאלתי: מה יקר?

– “ארבע ונוס!” ענו השפתים השחורות והעבות. חפשתי בכיסי ונתתי לו את השיללינג האחרון…

– חצי גרוש תקח לך, אמרתי לו בהרחבה והוא נעלם מיד בלא תשואות חן. ואז הבנתי מפני מה אין מזנונים בתחנות הרכבת מחיפה עד לוד ומלוד עד ירושלם, וביחוד מפני מה ההפסקות כ"כ קצרות…

כשחזרתי למקומי מצאתי גברת אחת צעירה ונאה שירדה אך תמול מהאניה בחיפה ובאה לכתב “רק טוב” על א“י – כך היא אומרת – כפי פקודת עורכה הזקן של “המומנט” בורשוי… וכשספרתי לה ע”א השיללינג האחרון שלי ובקבוק הגזוז, ספרה לי מעשה בתחנה אחת ברומיניה החדשה, קרוב לבלז, שבה נותנת הרכבת לשהות זמן רב עד שהנוסעים מספיקים לבלע את כל המזנון על קרבו ועל כרעיו, מפני כי בעל הרכבת משותף בעסק המזנון… ושם התחנה ההיא “קוטליטיבקה” כלומר: “קציציה” על שם הקטליטים שמכינים שם.

* * *

ועכשיו, תלמידים יקרים, פוליטיקה פורתא, על קצה הסכין ממש, כאשר אהבתם.

קראתי בעתונים מתוך עגמת־נפש גדולה ע"א נצחונם של הוואהבים וחושש אני כי רק נשיקתו של ר' חיים בעמאן היא היא שגרמה כל זאת לזקן ממכה… וחלילה לנו לחשד בעשרת־השבטים שידם היתה חלילה באמצע, אלא ההודים הם ששלחו את הוואהבים מהודו ועד כוש ועד בכלל…

בינתים נתעכבה חתימת החוזה עם ערב ע"י אבן־סעוד, ומי יודע יד מי תחתום עליו? “אללאה ביעאלם!”…

* * *

ואת זה לעומת זה עושה המכללה שלנו:

בשעה שהמכללות הנכריות בחו“ל נותנות את הקתדראות הערביות לפרופסור אברהם שלום יהודה ובשעה שעורך ה”סלאם", מתוצרת הארץ, עוסק בתרגום מכתבים בשבעים לשון בשביל פרנסתו –בשעה זו הולכת ומזמינה המכללה שלנו פרופסורים מברלין ומפדן־ארם להרביץ תורה ערבית על הר־הצופים, וידיעתם בשפה הערבית היא מסתמא כידיעת ר' עזמות בשפה הלאומית שלנו, כלומר:

הרוסית…

ובשעה שהסורבונה בפריז יסדה קתדרא מיוחדת לספרות העברית החדשה לפרופסור סלושץ ובעל “השלח” ממית את עצמו בתלפיות על הספרות וההיסתוריה שלנו, בשעה זו מובילים לנו סחורה מן החוץ, עם אטקיטה זרה, כדי להפתיע את האוזים…

הוא אשר אמרתי:

עולם הפוך אצלנו!

* * *

ולסוף עוד ענין “קטן” מחיינו פה בארץ:

בשבוע זה נסעתי על דרך בית־לחם אפרתה כדי להשתטח על קבר רחל אמנו, והנה בעברי לפני שכונת “תלפיות” היפה, ראיתי שער ברזל חדש לפני הבית הראשון והמפואר אשר לימין הרחוב, ועל השער מופיעות שתי אותיות: L. H. מעשה ידי אמן ומתחת לאותיות התאריך: 1922.

בקשתי מבעל הגימטריאות שלי, עורך לוח־הגאולה המשובח והמשוכלל, לפתר לי את הגימטריות האלו, חתרתי במוחי למצא צרופים ושמות ולא מצאתי עד כה. ואולם, תאב אני לדעת אם אי־אפשר, למשל, לעשות בבית־המלאכה של האליאנס בעירנו אותיות עבריות, ל. ה. והתאריך – תרפ"ב?…

אולי יודעים אתם, תלמידי החביבים, מה פרוש שתי האותיות האלו ולאיזה מנהלים עברים שייך השער הצרפתי הזה?

עז־מות

26.09.1924

סלחו לי, תלמידי ותלמידותי החביבים, אם אנוס אני לדבר היום בעדי ובעד ביתי.

הן יודעים אתם מסתמא את גדל עווני ואסוני: אוהב אני להסתכל, לא עליכם, מבעד למסוה כמו בקרני רנטגן לכל מקום אסור כדי לראות לפני־ולפנים כל מעשי תעתועים אצל זה או זו, ומדה מגונה דבקה בי ר“ל להציץ מן החרכים בחלונות־הגבוהים על ההר ואצל בני־דודנו למטה ולהבדיל אחב”י הקטנים עם הגדולים, בבחינת רואה ואינו־נראה, ואח“כ לגלות סודות מן החדר עפ”י פרד“ס או “ברחל בתך הקטנה” ולהכין לכם מטעמים לשבת בכל מיני “הלצות ובדיחות המוניות וגסות” הלקוחות פעם מקלימנס ומדרויאנוב ופעם מר' קרוב ורב־קצין וביחוד מפי העם. ואני חשבתי לתומי כי אין מקשין על ההלצה ואין מוציאין ממנה היקשים לענין דינה, אבל רואה אני, חביבי, בעליל ובפעל ממש כי לפעמים די במעשיה אחת, די במלה אחת, באתא קלילא, כדי לזכות בכבוד גדול של תרגום ופרסום, כמו שאמר לי “פיליטוניסטן” ליצן: יש קונה עולמו ב”עזמות" אחד!… ודי למתורגמן זריז לשרק באזנים הנחוצות, שאני כתבתי מי־יודע־מה, והרי יש לך צפיחית־בדבש, שתהא עוברת־לסוחר מעתון לעתון שלהם מנהר־פרת ועד נהר־חדקל ומהיאור אשר במצרים עד ל“עתון ההגון” בת"א…

ואמרו מה שתאמרו: כנגד רשעתם של שונאי־ציון עוד אפשר לעמד, אבל מה לעשות נגד “וצדקתם” של כל אלה הבאים לגבות עתה ממני חובות ישנים? בהם פגעתי – למה אכחד? – באיזה זמן מן הזמנים באיזה דבר – ענין טאגורה בחיפה, השודדים ה“ציונים” בלבנון ועוד מעשים טובים כאלה – והרי הם מוצאים עתה את שעת הכשר להשתער עלי ולהוציא מלון מיוחד של נבול־פה, שכל מי שזכה ללמדו בעל־פה מגיע למדרגת עורך של “הארץ”… כאן מצא בעל־חוב מקום לגבות את חובו! ולא עוד אלא שהם נותנים מקום גם למיסיונרים ולתורתם הקדושה ומעוררים את “היהודים הדתיים” “שיש להם בדרך כלל לקבול על הפיליטונים” של עזמות, מחמת שספר בשבחו של הדרשן השוטה אשר השווה בליל ט' באב את זכריה הנביא לדי־האן…

ולא לחנם כתב אחד הסופרים בקרת על שיריו של בן שמי (רק בלי “אל” בקרבו) ביחד עם עוד משורר צעיר באמת, בשם “פקעים” – הבינותם? פ־ק־ע! – כלומר שהוא מתפקע כל הימים אם מי שהוא כותב וויצר דבר־מה בשירה ובפרוזה וביחוד בראותו (אוי לעינים שכך רואות!) את “הסוג הספרותי הזה המקשט את גליונות דאר־היום בכל ערב־שבת”… ממש כבתולה זקנה שמתפקעת בראותה צעירה נאה. וישנם עתה תלמידים מ“חוג קוראים ידוע” הבאים בטענה על עזמות מפני מה הוא קצר להם בזמן האחרון את שעוריו? וישנן – הוי, אלהי אורי וישעי! – בין התלמידות, שאינן יכולות ללכת לישון בעש“ק בלי ה”עזמות“… ולא זאת אלא שהרעל התפשט, בעונותינו הרבים בכל הארץ בכל בית ישראל עד התינוקות של בין־רבן, ואפילו האיסטניסים בעלי־הטעם מאנ”ש קוראים ותיקים הם לשעוריו של “קל־המשקל” הזה ימ“ש, והקהל הרחב – “הקרובים לו קרבת טעם והשכלה” – מלקק עדיין את אצבעותיו מהחכמות של “הפטפטן” הזה, ואינם חוששים כלל לפגיעת “הרגש האיסתתי האלמנטרי שלהם”. ולא זו בלבד, אלא שיש לו לגיון של תלמידים המוסרים לו כל דבר בכתב ובע”פ – ואין כל דבר נסתר ממנו, בכל מקום שאין זורעים אותו הוא צומח, אין קוראים אותו והוא אורח ומידו אין איש בורח…

ואפילו הגויים להבדיל נגררים אחריו, וסוחר יוני מיפו לא מצא מקום יותר נאה למודעה שלו “בעתון הצהוב” אלא דוקא בערב שבת אצל “התמונה” ושלם כפלים.

אפשר להתפקע באמת!…

ומה אמר לכם, רבותי? כשקראתי בשבוע זה את ה“מי שברך” עד גמירא ונתעלפתי שבע פעמים והעורכים זרקו עלי מים טהורים להחיותני, ישבתי להתאבל על הארץ והרהור רע עלה בלבי אז, לאמר: אמנם השמים שמים לה' אבל “הארץ” נתנה לא לבני־אדם… לכתחלה נכשלו ושאלו: “למה רגשו גויים?” ואח"כ נתחרטו על המעשה וקיימו את הפסוק: “למה יאמרו הגויים?”….

איך אומרת חותנתי? כשהקצב עוזב לרגע את את האיטליז, קופץ הכלב על זיז השלחן ונובח, וכשהעורך עלה על הכרמל קפץ ממלא־מקומו וכותב “הערות המערכת” של “הארץ”…

* * *

ואם תראוני, רבותי, כשאני מהלך ברחובות העיר וראשי מופשל למעלה אל נא תחשדו בי בגאוה או בזחיחות־הדעת חלילה, אלא שטבע רע אחר יש לי, מדה מגונה של “מחוסר־תרבות” ממש – להסתכל בכל השלטים אשר ברחובות ובמשרדים כגון שלט הפיק"א שעדיין לא נגמרה, כנראה, עבודת־הנחשת ביפו או בחיפה – איני זוכר בדיוק! – השער הצרפתי בראש תל־פיות, וביחוד אוהב אני לזרק עין על הנדפסים העברים של משרדי ממשלתנו ירום הודה.

הנה זה עתה, קבלתי מיפו תעודה ממשלתית, שאך יצאה מתחת המכבש של המנזר, ובכדי לזכות את הרבים אמסרנה לכם כמתכונתה ממש. התעודה הזו – כמו שכותב לי תלמידי – היא די אלוקנטית ומדברת בפני עצמה:

פקידות ספרי האחוזה ב____________

בקצה העיין

מספר הספר _______________

מספר הדף __________________

מספר הכרך ­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­_____________

אני ___________________________________________________

מ __________________________________________________________

מבקש מזה רשות לעין מספר והתעודות כמא ונוגעל ________________________

___________________________________________________________

אני מעונין מאדמה הנ"ל כומר _______________________________________

תאריך חתימה

___________

הרלות נתן רגעדת שלום המס העיון הנעשה

הסך _______________ פ.מ. תאריך

תאריך _________________ מספר הקרלה ______________

________________ה ________________________

סופר בקשה לעיון…

ומחמת שאין אני בקי בלשון־תורקית מקבל מזה רשות לעיין מספר

פניתי לועדת־החקירה של העתיקות, ואחרי והתעודות במא ונוגעל"…

עמל רב עלה בידי החרטומים וחוקרי בעברית פרושו: מבקש בזה רשות לעיין

הקדמוניות שלנו לפתר את החידה: בספר במה שנוגע ל…

"בקצה העיין" – זאת אומרת: “אני מעונין מאדמה הנ”ל כומר"

בלשוננו ז“א: אני מעונין באדמה הנ”ל בתור..

"הרלות נתן רגבדת שלום המס,

מתחלה חשבתי למצא סמוכים לזה בפסוק: “ותמלא הארץ חמס”, ואולם אחרי הקו"ר נתגלה כי: פתרון החידה הזו, הוא “הרשות נתונה נגד תשלום מס”…

כתיב מספר הקרלה

וקרי: מספר הקבלה…

הפכתי את הדף ומצאתי שם את הנוסח האנגלי. והנה עוד טרם הספקתי לראות התערבתי עם עורכינו עשרה כנגד אחד, אל תמצא בו אף שגיאה אחת: אני הרוחתי כמובן…

ואולם, כשראיתי כי הטופסים האלה נדפסו במנזר, נתישבו לי כל הקושיות, כי “טעות גוי מותר”….

אגב, כשנכנסתי אל הנמל בחיפה ופניתי לצד ימין הופיעה לפני טבלה שחורה ועליה כתובות לבן על גבי שחור שתי מלים באותיות מרובעות:

התובענה הבאה.

חפשתי במלון הגדול של בן־יהודה ובכל וביחוד במלון העברי־צרפתי של א. אלמאליח פקיד ספרי האחוזה.

הקונקורדנציה של ר' יהושע קוסובסקי

26.09.1924

חקרתי בכל הספרות הישנה והחדשה ולא מצאתי “תובעת” כזו אצלנו. ואולם בכדי להקל על חוקרי־הקדמוניות שלנו עלי להוסיף עוד פרט קטן: מלמעלה כתובות גם שתי מלים אנגליות: Incoming Trafle

אולי יש איזו שייכות ביניהן ובין העברית התובעת של ממשלתנו בחיפה? Phonician District

ומדי עברי ברחובות עיר־הכרמל ועיני נשואות למרום, כלומר לשלטים, הופיע לנגד עיני שלט משולש בשלש השפות הרשמיות שלנו: מלמעלה באנגלית, בחצי גרן עגולה:

באמצע בשפת בני דודנו: “מחכמת מרכזיה פניקיה” ולתתא: “בית משפט”… והשאר מטושטש.

אחד מתלמידי שלוה אותי בדרכי, הסביר לי כי צבעו מחדש את כל השלט שנמחק ממי הגשם, וכנראה שהצבע הממשלתי לא הספיק רק בשביל שתי מלים עבריות…

ומכיון שאנו מדברים בשלטים, נזכרתי בטעות אחת גסה ונוראה שנפלה באחד משלטי המשרדים על ההר…שם – כך מספרים לי – נמצא שלט אחד “שלא כדרכו”, דהיינו: עברית לעילא, אנגלית באמצע וערבית למטה…

ומה נשתנה השלט הזה מכל השלטים בארצנו? – מדרש אגדה יש, שצובע אחד יהודי עשה בזמנו את השלט הזה לשם נסיון: ממה־נפשך,אם יעלה הדבר בידו – מוטב, ואין אין – יעשה אחר במקומו. ומכיון שהממשלה שלנו נוהגת קמוצים, כידוע, נשאר השלט “ההפוך” הזה במקומו עד היום הזה…

וגם ממשלתנו אנו נוהגת, כנראה, קמוצים, והשלט של “לשכת העליה שע”י ועד־הצירים" במקומו עומד למרות כל השנויים. וע“כ קוראים התימנים להנה”צ בשם “וואעאד הסירים” עד היום הזה…

* * *

ועדיין מתאוננים אצלנו על הממשלה שלנו שהיא מזלזלת חלילה בשפתנו ופרצה מחלקת שלמה בשבוע זה בין בן־פרץ ובן־ישי ע"א מחלקת־העליה ואנטי־עליה אנגליה ותורכיה…

כשהייתי בצפת בפעם האחרונה מסר לי אחד מתלמידי המובהקים כי בית־המדרש של חסידי צנז דרש רשיון להביא את ר' חיים פפר מחו“ל לכהן פאר על כסא הרבנות שלהם, הם קבלו תשובה קצרה וברורה כזו: היות ש”ראבאים" (רבנים בלע"ז) נוסעים מכאן לאמריקה, ראיה מזה שישנם רבנים מיותרים בא“י, ע”כ יקחו להם רב מאלה הנוסעים.

ומספרים ג“כ – מה לא מספרים אצלנו? – כי צעיר אחד מק”ק צפת בקש רשיון להביא את כלתו מאמריקה וענו לו כי לפי הספירה האחרונה נתברר שישנן צעירות ופנויות רבות בא“י המוכנות לעזב את הארץ לשדוכין, ע”כ ימחל לקחת אחת מהן…

* * *

ואיך צועקים מגני השפה העברית מתל־אביב ב“ברורים” שלהם? – “שפת העברים בא”י היא עברית ורק עברית!" קריאה זו מזכירה לי מעשה שהיה עוד לפני המלחמה בסופר הזרגוני שלום אש בשעה שבקר את א“י וטען כי אין השפה העברית שלטת בין היהודים, ובכדי להוכיח על אמתות דבריו נתערב עם חבורה שלמה, וינסו אותו לראות באיזו שפה ידבר אליהם. שיפנו ליהודי הראשון אשר יפגשו ברחוב פגעו בילד קטן שהלך לתומו ברחוב, תפש אש ומשך באזני הילד בכח, ומרב כאב נזעק הילד בקול, הביט בזעם אל המושך, ואמר לו בעברית: “לך לעזאזל! אתה ח…” ואז הודה הסופר הז’רגוני כי יש שפה עברית לעברים בא”י…

ואעפ"כ חושב הנני כי כל זמן שמנהל הגדוד של מגני השפה העברית, בכבודו ובעצמו, נקרא בשם “זורביצקי”, שאין לשונם של אחינו הספרדים ואפילו שניו של ר' עזמות יכולות לגרס אותו כראוי, לא יצאו ידי חובתם…

וכל זמן שלא עברו את שמותיהם, אין להם להתעבר על ריב של יהודי אמריקה…

* * *

ובכ“ז, ה”כרמל המזרחי" שלנו הולך ומתקדם בארצנו. הנה, למשל, בחג־הפסח שעבר הוציאו כרוזים גדולים והכריזו בכל חוצות ירושלם ושאר ערי־הקדש על יינות ראשון־לציון, באותיות של “ותודיענו”, ויינות זכרון־יעקב מאן דבר שמם… עכשיו, לכבוד ראש־השנה זכתה ז“י במודעות “הארץ” באותיות קטנות, “כאחות לו קטנה ויין יש לה” דוקא מן המובחר. יש לקוות כי אחרי עשרים שנה תזכה סו”ס גם ז“י לעמד בשורה אחת עם ראשל”צ באותיות גדולות כמוה אפילו “בעתון הרוסי”…

* * *

ומחמת שאני אץ לקבלת־הפנים בבית־הכרם “שלנו”, לכבד אורחנו הגדול והחביב ר' חיים ויצמן, והכינונו לו שער־כבוד יפה ממש כמו ל“הכח”, מפני שיש בו “כח החיים” האמתים לעמנו, וביחוד רוצה אני לטפס על ה“מוביל” שלו מאחור בעלותו על ההר, כדרך הסופרים החשובים, כדי לחטף ממנו “ראיון” עוד לפני הפגישה עם העתונאים בערב ראש־השנה, ומחמת שהיום ערב יום־הדין בעולם שאפילו דגי־הים רועדים במים מרב פחד וגם עש“ק הנני ממהר לרוץ אל השוק ולקנות דוקא ראש של כבש, לקיים מה שנאמר: לראש ולא לזנב”, והנני מסיים בברכת שנה טובה לכל תלמידי ותלמידותי הרבים – כן ירבו! – די בכל אתר ואתר. תכלה שנה ומלחמותיה בין המזרחי הצעיר־הזקן והפועל־המזרחי, בין הכפר העברי והכפר־הערבי… תכלה שנה ומחלקותיה בין אגד“י וכלל ישראל ותחל שנה של אחדות, כמו שאמר הנציב בשבוע זה לצופים העברים בשם מטרוניתא יהודיה אחת, שספרה לו כי בירושלם ישנן לכל שלשה יהודים ארבע דעות – טעות היא בידה: שש דעות! – אחדות ושלום בין ההסתדרות והפרקציה, בין האכרים והפועלים, בין העתונים למיניהם, ובין ר' עזמות וידידיו, ותכלה שנה של הפרובוקטורים בארץ ובחו”ל, אכי"ר!

לשנה טובה תכתב: מי לחיים ומי ב___

עז מות

3.10.1924

הוא אשר אמרתי לכם תמיד:

הכל יש לנו בא"י יותר מדי – פגישות יותר מדי, נאומים יותר מדי וקופצים־בראש יותר מדי!

הנה, למשל, הופיע אצלנו בזמן האחרון איזה בחור’ל חדש ספק־רוסי ספק־אמריקני שעלה פתאום לאגרא רמה וזכה לגדולה במלון־יוז, מחמת שהוא מושלם בכל המעלות, דהיינו: מנהל לשכת עתונות וכותב משמאל לימין גם בעברית ומזמין הזמנות לפגישת ויצמן עם כל מיני עתונאים ובלתי נאים, עתונאי־חוץ ועתונאי־פנים מרעב־רב ומערב ראש־השנה, עתונאים “פעילים” השולחים תלגרמים על ביצה שלא נולדה ביו“ט, חוץ מאלה שלא נשאו חן וחסד בעיני הבחור’ל הזה ונפסלו במבחנם; בן־ישי למשל, מפני שלדעתו הוא מסלסל בשערותיו ובשיריו יותר מדי, טשרנוביץ שהוא סופר רק בשני עתונים גדולים בחו”ל ורודף־שלום יותר מדי, קבק שהוא כותב רומנים והשקפות יותר מדי, אביגדור המאירי, שלבו חדש יותר מדי, ור' עזמות ימ"ש שהוא מבקר ומנקר יותר מדי..

וכשראיתי אותו בפגישת בית־הכרם ה“אינטימית” והעלובה – הוי, מי יזכר את פגישת “הכח” להבדיל – כשהוא עמד באמצע לפני מכונת הצלום ומסתובב שם כמו בצירקוס נזכרתי במעשה נאה שהיה בבן־מלך תורקיה שאהב את ג’וחא, לץ החצר, והבטיח לו לעשותו לוזיר מיד כשיעלה על כס המלכות. לאחר פטירת המלך, ירש בנו את כסאו ועשה לג’וחא כאשר הבטיח. פעם עברה לויה גדולה לפני ההיכל, והמלך ווזירו עמדו שניהם והביטו. פתאום צוה הוזיר להעמיד את הלויה, ירד אל המטה ולחש דבר־מה באזני המת. הקהל השתומם מאד למעשה הוזיר, שנעשה לחכם־מדיני גדול, כנהוג, מיום שנתעלה לגדולה – ולא ידע פשר הדבר. ואולם המלך שהכיר את וזירו קראהו אליו ואמר לו: הגד־נא לי, בחור, מה לחשת באזני המת? ענה הלץ ואמר: כשיעלה הנפטר לישיבה של מעלה בודאי ישאלו אותו כלם: מה נשמע במלכות תורכיה? ואמרתי לו לענות להם: אם ג’וחא, לץ החצר, נעשה לוזיר בארמון השולטן, תוכלו לשער בעצמכם איזה מין ממשלה יש עכשיו בתורכיה?…

ובשעה שישבתי במעגל בפגישת ויצמן בבית־הכרם ושמעתי קצת נאומים והסתכלתי אל הסביבה חשבתי רק זאת: רבש"ע! לו יכלנו קצת “לחשות” כי בינינו לבין עצמנו, מדברים עתה יותר מדי, מרבים שאון יותר מדי ועושים פחות מדי. אל נא תצחקו לי, חביבי! אני יש לי הצעה ממשית למסדרי הפגישות והאספות בבית־העם ובבית־הכרם, ובית הלאומי בכלל שהנואמים יהיו משלמים מס מכל מלה ומלה חצי גרוש, למשל, כמו שמשלמים בעד כל מלה במברקה, וזה לטובת קרן־הקימת! ונמצא זה נהנה, כלומר הפונד הלאומי שלנו, וזה אינו חסר, כלומר הקהל והמנהיג שנענשו לשמע נאומים.

* * *

ובשעת־רחמים, בין השמשות, בזמן שלא יום ולא לילה – אוהב אני כדרכי להתכנס לשעה קלה לתוך חנותו של קרלין או של “הספר”, לבן־ישראל, ומשעה שנעשיתי, לא עליכם, ל“מחוסר תרבות” – התחלתי גם להכנס “לתרבות” נאה, כדי להסתכל קצת בתוך הספרים, הקונטרסים והעתונים המופיעים חדשים לבקרים על השלחן ובחלונות־הזכוכית, והנה, בשבוע זה נמשכה עיני פתאום אל ספר חדש, בשם “המסלה”, ספר למוד וקריאה לגדולים מהוצאת ועדת־התרבות בירושלם, תרפ"ד.

ולמה אכחד? – כשראיתי על השער, כתוב שחור על גבי כחול, את שם המפרש: הסתדרות העובדים העברים הכללית בארץ־ישראל – הוצאתי את האספקולין שלי מתך נרתיקם, שפשפתי אותם תחלה בקצה ממחטתי האדומה, חבשתי אותם על חטמי והתחלתי מסתכל למרחוק בספר בכונה גדולה לכל צדדיו. ממש כיהודי חרד באתרוג כשר ונאה בערב־סוכות. ומה אמר לכם, רבותי? – לא בא כהבשם הזה!

אך נכנסתי אל תוך ה“מסלה”, הובילוני רגלי לעולם חדש שכלו ישן, וכבר בפרק השני “ביהודה ובגליל”, בעמוד הרביעי, הכרתי את ה“ישוב הרקוב” שלנו ונודע לי מיד מתוך הפרקים הכתובים באותיות גדולות של מודעות הבחירות לפועלים ובנקודות כדי שירוץ הקורא בהם ולא יכשל חלילה החלוץ המתלמד החדש בלמודו – כי בני פתח־תקוה למשל, “אנשי גלות הם ומעשי גלות בידיהם. נשתיירה אך נשמת־החולין ומהרסים את יסודות התחיה”… דפדפתי הלאה עד שהגעתי למספר י"ז, בגימטריא טוב, ומצאתי – בעוונותינו הרבים – “אכזבה” שלמה גם בחדרה. ואחרי “מעט התבוננות” (דף 20) בתל־אביב, נס־ציונה וכיוצא בהם, מצאתי גם שם – אהה! – אך “פרזיטיות לאומית”.

טיילתי ארוכות וקצרות בתוך “פינסק ומינסק” עד שהובילתני “המסלה” אל המושבה הצרפתית, ששם ילידי הארץ מדברים (לא צרפתית חלילה!) אלא בז’רגון יהודי־רומיני ועיניהם מלאות טרכומה" ר“ל, ולא־זאת אלא שהן תמיד “קורצות ומחייכות”. איזה טבע משונה יש לעינים הזכרוניות! ומכאן אזהרה חמורה למשיח צדקנו לבל יהין לבוא חלילה דרך שם על חמורו, מחמת ש”הערבים גונבים את כל החמורים (איני זוכר אם גם סוסים?) אשר ברחובות המושבה“… בקצור, יצאתי משם בפחי נפש ובאתי אל המושבה השניה והנה וי לעינים שכך רואות! – עיירה יהודית ליטאית, משמרת ורק “פריץ” אין לה”. ועדיין מתאוננים הפועלים על אכרי חדרה שכלם “פריצים”!…

וגם בפ"ת, אם־המושבות בארצנו, אין נחת כי “ישנם כאן אכרים, בעלי כרמים ופרדסים והם מקבלים חלוקה, ויש גם אינטליגנטים (ז"א: מורים ופקידים וסתם משכילים) שלא מאסו בכסף החלוקה”… ואני חשבתי לתומי כי כלם חיים מהפרדסים שלהם!…

וראשון־לציון הנה הנם: הבורגנים ימ"ש שהם מנצלים את הפועלים ביקב, והפרק “שביתות היקב” יוכיח!… (דף 76).

וגם חרבונה זכור לטוב: מסחה ומתולה עם ה“חרתים” שלהם.. ואחרון אחרון חביב: התיירים הבאים אלינו מדי שנה בשנה – “ארצנו לא תבנה מהם” (דף 72) ולא זאת אלא שיש גם “עלבון בבקורים האלה” וטוב “שישבו להם במקומותיהם” – ורק לא ישכחו למען־השם למסר את נדבותיהם השמנות לקרן־הקימת…

־־־־־־־־־־־־־

סלחו נא לי, יקירי, שאני מעיז לנגע בעניני תרבות ממש כביאליק וויצמן בנאומיהם בת“א, כי הלא בן־אכר הנני, זאת אומרת בור ועם־הארץ, פרא אדם שלא קרא ולא שנה מעולם שום דבר, בקצור “פילוטוניסטן פטפטן” ו”קל משקל" ושאר מילי־מעליותא מהפוגרום שרצה לעשות בי החוליגן הספרותי בעתון התל־אביבי, כדי לעשותני נקלה בעיני הזר ר“ל ו”עפר ואפר" בעיני אחב“י – ובכ”ז עד כמה שאני יודע ושומע מן הצד, כבר קדמום אחרים ושיך אחד חבר כבר ספר גיאוגרפיה של א“י לילדי בתי־הספר של הממשלה והשתמש בו לשם תעמולה נגד אחב”י במושבות ובקבוצות, והספר הוחרם ע“י הרשות. מסופקני מאד אם תעיז ממשלת הפועלים במלון יוז ובזכרון־משה להטיל חרם חלילה על “המסלה”, ואלי דבר יגונב, כי– “ניטשעווא!” – מי שאמר לשמן שידלק יאמר גם לחומץ שידלק, ומי שכסה את הדפיציט הגדול של “הסולל־בונה”, הוא שיכסה גם את החור הקטן אשר ב”מסלתם“… ואם איני טועה משתתפת ההנה”צ בקביעות בתקציב ועדת־התרבות, כלומר מקרן־היסוד… והעקר, רבותי, שאתם האכרים ובני־האכרים, הבורגנים והפרזיטים הלאומיים למיניהם, תשלמו “קנס” – כמו שקורא לזה ר' בנימין – כדי לכפות את הגרעון הזה, לקיים מה שנאמר: “ישרו בקרן־היסוד מסלה לחלוצינו!”…

־־־־־־־־־־־

וכדי לעשות רצונה של ועדת־התרבות, הנני מביא בזה אי־אלו השמטות, שלא באו בחלק הראשון של “המסלה” ומקומן בחלק השני שיופיע אי“ה על חשבוננו. ואולם הקטעים האלה לא משנת תרע”א ולא מששת־ימי־בראשית, אלא שהם מתאימים למציאות של היום וזמנם משנת חמשת אלפים שש מאות ושמנים וחמש ליצירה!

מעשה במטרוניתא אחת אשתו של מנהיג פרוליטרי ממוסקבה, ששכרה לה דירה בורגנית דוקא בסביבות “בצלאל” בעירנו. כיון שראתה ששכנתה הבורגנית שכרה לה משרתת ושלמה לה 5 שיללינגים בעד עבודת יום שלם של 12 שעות, עמדה והגנה על השפחה המנוצלת ולא נתקררה דעתה עד שבאה והוכיחה את גברתה, כלומר את השכנה על פניה על הנצול הנורא…

לא היו ימים מועטים והמטרוניתא שלנו שכרה אף היא משרתת ושלמה לה לא חלילה חמשה שילינגים כדרך הבורגנים המנצלים, אלא – דוקא שלשה שיללינג ולעבודת יום רק 12 שעה… ובהגיע שעת־הצהרים – כך מספר לי תלמידי שעדותו נאמנה מאד – נכנסה המשרתת שלה אל חברתה במטבח של הבורגנית ובקשה מעט אוכל. המשרתת הבורגנית חלקה עמה את המנה היפה שקבלה כנהוג, משלחנו של אדונה המנצל…

אכן, טבע משונה יש להן למשרתות, הסעדיות לנצל את אדוניהם הפרולטריים ולדרש מהם גם ארוחת הצהרים!..

הפרק הנ"ל יבוא בנקוד ובאותיות גדולות בשביל דרדקי). ושוב מעשה בפרולטריון אחד,שדרכו לשאב מים מהברז הכללי של “עזרת ישראל” ולמסר את הפחים המלאים לערבי כדי לשאתן לביתו. עבר אחד והעמידו והעיר לו מפני מה אינו מוסר את הפחים לקורדים ולאורקלים העומדים ומצפים לעבודה, לקיים מה שנאמר: “זה אחיך עמך”.

– מחמת שהיהודים שלנו דורשים חצי גרוש לכל פח והערבי מקבל חצי גרוש בעד שני פחים! – ענה בעל־המים בנצחון.

– ומדוע איפוא דורשים אתם פי שנים משכנינו כשאתם עובדים אצל האכרים או בעלי־הבתים? – שאל תלמידי בתמימות

– ובכן, תוכל לספר זאת ל“עזמות”!" ענה לו הפרולטרי, ובשעת־מעשה טען את שני הפחים על שכמו הכפוף של הערבי ותלמידי יצא בפחי־נפש…

(פרק זה יבוא בלי נקוד בשביל תלמידי גמרא של “המסלה”).

ולסוף רק מכתב קטן לדוגמא ולהשלמת התמונה ע“פ “היחס המשונה של האכרים לפועלים”, שקבלתי מתלמידי בע”פ ונשאו

3.10.1924

ירושלם יום יום

זמן הדלקת הנרות

ערב שבת מוצאי שבת

19–5 שעון שמשי 82–6

48–4 שעון דאר 57–5

פושע שהוסגר

ממשרד הידיעות הממשלתי מודיעים לנו:

אמיר מחמוד פעור הובא תמול לפני כבוד השופט בקר בהתאם לתעודת־הסגר שנתקבלה מן השלטונות בסוריה שבה, בתעדה נאשם בהשתתפות בשוד. הקצין־החוקר ה' ג. ברודהרסט שהיה נוכח בשם המשטרה הביע את התנגדותו להוצאת הנאשם לחפש בערבות. ברור־הענין נקבע להיום.

בהסתדרות “חלוצי המזרח”

ביום השבת, ז' תשרי תרפ“ה, בשעה עשר וחצי לפני הצהרים, ירצה האדון הד”ר אליהו כהן באולם העיר ליהודי ירושלם על הנושא: “חיי החופשות וההגנה עליהן”.

בספורט העברי

ביום השבת, ה' תשרי תרפ"ה תהיינה התחרויות בכדור־רגל בין הקבוצות דלקמן:

גבור א' נגד מכבי א' במגרש תלפיות בשעה 3 אחה“צ. גדוד א' נגד גדוד ב' במגרש תלפיות בשעה 4 אחה”צ.

קבוצת המשטרה הירושלמית נגד ציונה במגרש רטיסבון, בשעה 4 אחה“צ. ההתחרות שהיתה ביום ב' דרה”ש במגרש תלפיות בין קבוצת המעופפים האנגלים ובין קבוצה מאוחדת של הצבי־הגבור, נגמרה בתוצאות – נגד 2 לטובת המעופפים.

בתערוכת בצלאל

מתרבים עכשיו מבקרי התערוכה מכל בני התושבים ובפעם הראשונה באים לתערוכה גם מבני שכנינו.

בין האורחים הגדולים שבאו לתערוכה יש לציין את הד"ר ברתולד פיבל דירקטור קרן היסוד ומזכירו.

תערוכת צוקרמן

ב־9 לאוקטובר תפתח במגדל דוד ע"י חברת “למען ירושלם” תערוכת תמונות מחיי ארץ־ישראל של הציר המפורסם בן־ציון קרנץ.

הא' צוקרמן הספיק כבר במשך שהותו בארץ לתת בתמונותיו את כל היופי הטבעי של ארצנו, ובכשרון יוצא מן הכלל, להשתמש בצבעים מסר על הבד את האופי המיוחד של האור והצל הא"י.

אוהבי אמנות ימצאו בטח ענג בבקרם את התערוכה המצוינת הזאת.

בהלואה וחסכון

למוצאי שבת נקבעה האספה הכללית ל“הלואה וחסכון” הנקראת, בפי המודעה, עפ"י סדר־היום מיוחד, המוסד החשוב הזה החליט להשתתף גם מצדו בבנין ירושלם, ־־שתו לתת הלואות לחברי האגודה לבנין בתים לא־גדולים. כפי ששמענו חושבת האגודה לסדר קבוצות מיוחדות לבנין בתים, כל קבוצה וקבוצה תבחר לה מקום מתאים לחפציה, לבנות שם את הבתים. בשנה הראשונה חושבים כי יבנו כשלשים בית.

באספה זו עומדת על הפרק גם השאלה בדבר יצירת קרן אחריות החיים, שהאגודה התחבטה בה זה כשנה באין פתרון.

אגב: נתאשרו התקנות של מרכז אגודות להלואה וחסכון, ועל האספה הכללית היה לדון גם בענין זה.

האספה הכללית הזו תהי חוקית בכל מספר המשתתפים בה, כי היא נקראת בפעם השניה.

תגלית

באדמת התימנים, צפונית־מערבית משכונת־הבוכרים, במקום שעומדת להבנות השכונה התימנית “מחנים”, נגלתה אתמול –תוך כדי חפירת־בור – מערה בת שלשה תאים ובתוכם קברים עתיקים. ד"ר מאיר שנשלח בשם מחלקת העתיקות הממשלתיות יחקור בדבר וביום הראשון ימסור למערכת פרטים מדויקים בדבר התגלית.

בתיקי שבועות אחדים לעת־מצוא..

למורי ורבי “עזמות” שליט"א

בודאי קראת רבי היקר את מאמרו של מר חריפאי ב“פועה”צ" שבין יתר דבריו הוא אומר: עפ“י נס נזדמן למושבה אחת )ז”א י“פ) בית־העם והודות לפועלים שהנם מכניסים חיים במושבה וכמו”כ מכניסים חיים בארבעת כתלי בית־העם שמראה קסרקטין להם.. (אמנם היתה הרצאה מענינת מאד שהקריא מורה הפועלים והקהל התחיל במחילה לפהק ולעזב את האולם, ולסוף הודה המרצה שהרצאתו נכנסה מאוזן אחת ויצאה מהשנייה) חוץ מזה הפועלים מסבים קורת־רוח לבני־האכרים בהצגות לאלפים, הקראות ילכו ואפילו בתהלוכות ברחובות עפ"י טקט של דפיקה בפחים…

אותו המורה שהזכרתיו הוא בלא עינא־בישא לאומי גדל, כפי שהנו כותב במאמרו הנזכר, ומנהל תעמולה לטובת השפה העברית, אין בדבריו חלילה אף קורטוב של שקר, אך כשהוא מדבר עם מי שהוא מהפועלים תלמידיו הוא פונה אך ורק ב–רוסית…

––– ששם “מרכז”הפועלים ישנה ב"ה “מודה” חדשה, כשנכנס מי שהוא מבני־האכרים בין הפועלים או לאולם הקריאה שלהם, עומדים כלם וקוראים בפה מלא: “נקיון!”… כי לא יאה שבן־אכר “מחוסר הציויליזציה הרוסית ושאינו מכיר את ערך הסוציאליזמוס להמצא בחוגי הפועלים”. זוהי האחוה השוררת בינינו!

העובדות רבות מאד, אך עוד חזון למועד… ואם תתמה רבי היקר ותשאל: "הן אחים הנכם, אז אענך לדאבוני בפה־מלא: “שמרני אל מאוהבי!”….

עז מות

השמטה

מנאומו של ראש רבני א“י, הרה”ג יעקב מאיר בקבלת הפנים שנערכה בבית־הכרם לכבוד הד"ר ויצמן, נשמטו המלים האלו:

בפסוק “חזק ואמץ כי אתה תנחיל את העם הזה”, באר הרב את דבריו כי הד“ר ויצמן בא לא להנחיל לנו את הארץ, משום שדבר כזה לא עלה במחשבתנו, ורק אויבינו בודים עלינו בדותות שאנחנו רוצים לכבוש את הארץ; אך אתה הד”ר ויצמן – אמר הרב – באת להביא לנו את הבשורה לבנין ביתנו הלאמי בארץ־אבותינו".

אצל ראש הרבנים

בין כל המבקרים הרבים שבאו בשני ימי ראש השנה לבקר את ראש רבני א“י הרה”ג יעקב מאיר, שכחנו להזכיר גם את בקורו של מושל ירושלם סיר רונלד סטורס וסגנו מרקסט שבאו לבקרו בביתו ולא מצאוהו בביתו כי היה עדיין בביהכנ“ס מתפלל עם ה. מ. הנציב העליון, וברצותם להדגיש כי הם באו לבקר בקור רשמי את נשיא הרבנות הראשית בא”י הם השאירו את כרטיסיהם בידי המפקד קיש ובקשו ממנו להואיל למסרם לראש הרבנים ולהביע את ברכותיהם הלבביות לשנה החדשה.

במקהלת ועדת התרבות

במוצ"ש אור לז' בתשרי בשעה שבע בדיוק תהיה באולם למל חזרה משותפת.

לאנשים שלא מן המקהלה לא תורשה הכניסה.

מתנה לבית הנכאת בבצלאל

מזכיר המשרד המרכזי של ההסתדרות הציונית, ה' ליאונרד שטין הביא מתנה בשביל בית הנכאת בצלאל, אשר שלחה הגברת פרנקלין מלונדון, ארבעה רשומים מקוריים שנים הם מאדריו דל סרטו, יעקב והמלאך ויוסף פותר חלומות בית הסוהר, רשום אחד מפיטרו די קורטנו, ואחד מדומיניקו, שמשון הגבור והפלשתים.

במתנה הזו נתעשר המוזיאון בצלאל באוריגינלים של האמנים העתיקים, שעד עכשיו לא היו לא רק אצלנו אלא גם בכל המזרח כלו.

את הרשומים האלה יציגו בקרוב בבצלאל למען תת את האפשרות לכל אחד לראותם.

שער הכספים

לונדון 3/10/24

פרנק צרפתי 84,65

פרנק בלגי 92,50

פרנק שויצי 23,28

דולרים 4,4637

ליריה איטלקית 101,80

כתר טשיכי 148,87

24.10.1924

ואני אומר לכם רבותי כי אך לחנם מתאוננים ומתגוללים על תל אביב שלנו, שהיא מלאה עבריינים ופושעי־ישראל ר"ל, כי פסו אמונים בארצנו ויראי־שמים חדלו.

ואתם, תלמידי הקרובים והרחוקים טוענים וצועקים “גוואלד” על אנשי ת“א, שהם ממלאים תמיד את ה”סינמה" ועושים ימים כלילות בקזינו ועל החולות ושאר המקומות “הקדושים” בת“א, והנה נודע לי מפי תלמידי מהחלונות הגבוהים כי לא “כהצעקתה”, והוכיח לי בראיות כי בימים־נוראים אלה נתמלא ביהכ”ס הגדול שלהם הן מצד הפרושים והן מצד החסידים, והגאים התחילו דואגים כבר לבנין של בית־מדרש חדש שיכיל בו אלף מנינים מתפללים, ולפי חשבונו יוצא כי ביום־כפורים זה היו בת“א לא פחות ולא יותר משמנה־עשר בתי־כנסיות חוץ ממנינים קטנים ו”קלייזליך" פרטים, כנהוג. ואגב, אגלה לכם בלחישה כי הלורד־מאיר של ת“א בכבודו ובעצמו הוא חבר פעיל בחברת ש”ס, שלומדים בה “שעורי תלמוד” בכל ערב ונתן במתנה לחברה זו את התלמוד הירושלמי היפה של המנוח א. מ.לונץ מירושלם… הוא אשר אמרתי: אין ערך נשמה יהודית! בזמן האחרון עברתי ברחוב אלנבי עם אדם חשוב מחדרה ובדרכנו נתקל בנו יהודי אחד מת“א ופנה אלינו בז’רגון: “זייט שוין נאָך מנחה?”, כלומר: האם כבר התפללתם מנחה? –כדי לצרפנו, כנראה, למנין… וזכורני, בפסח זה, כשישבנו במלונו הנאה והגדול של בן־נחום בת”א נתעורר וכוח גדול בין התיירים הפולנים ע“א שמירת שבת בת”א, והנה קפץ אחד מהם ואמר: “מה? הן צדיקים גמורים אתם פה ומלאים מצוות כרמון! פוק חזי – טען התייר הפולני במבטאו הורשוי – בכל חוצות ת”א אם תראו אף חנות אחת פתוחה בשבת ואם תשמעו רעש של גלגלים בחוצות ת“א במועדים. “מחיה נפשות” ממש! הלא אצלנו בורשוי – כך הוא אומר – שהיא עיר ואם בישראל ומרכז היהדות ממש, לא תמצאו שמירת־שבת כמו בת”א “האפיקורסית” שלכם!“… אגב נודע לי כי חסידי פולניה זכו בת”א ל“רבי” שלהם ובשמחת בית־השואבה נשמעו ברחובות ת“א צעקות: “יחי השטריימל!”…ובליל שמחת תורה – כך מספר לי עד־ראיה – בשעת “ההקפות” בבית־הכנסת הגדול שבת”א, עמד הגבאי על הדוכן והכריז, כנהוג, בקול רם על הכבודים, ולאחר שהוזמן הרב דמתא קרא בכח: "יעמוד הרב יעקב שלום מאמריקה, מכבד בהקפה ראשונה!" והנה הופיע מ“מזרח” כוכב חדש בדמות יהודי יפה בעל זקן ארוך ופטריכלי, קפוטת־משי שחורה וצילינדר גבוה ומבריק לראשו – ריבירנד אמריקאי אמתי, שירד מהאניה ביפו – כך ספר – ובא לשמח בשמחת תורה בא“י. לאחר שסבב הריבירנד עם הנכבדים ונגש הקהל לברך אותו ואת קפוטתו, כנהוג, נגלה הדבר כי לא רב ולא מעט מריבירנד זה, אלא פשוט יהודי מת”א, סוחר ידוע ברהיטים, שהתחפש בכונה, ובאר לקהל כי בשנה שעברה לא זכה בבהכנ“ס אפילו להקפה קטנה וע”כ הלך אל הספר והכין לו “כרטיס־כניסה” לכבוד ממדרגה ראשונה בדמות זקן גדול…

כנראה, השתתף הסוחר הזה באספת הסופרים בירושלם וראה כי רק בעלי זקן זכו לעלות על שלחן הנשיאות… וישבו על כסאותיהם כפי מדת זקנם של סופרי ישראל בארצנו… גם המזכיר זכה לעליה רק מפני הזקן המסולסל התלוי לו מאחורי ראשו, והודות למחאתם הנמרצה של הסופרים הצעירים והמגולחים, הושיבו למחרת מזכיר שני שאין לו חתימת־זקן רק זקן אחד גדול ולבן נשאר למטה והתאונן כי לא קונים את ספרו…

ומכיון שאנו מדברים באגודת הסופרים שלנו נימא בה מולתא. רבים מתאוננים כי חסרי־ספרות אנו כעת, כי אין אנו מוכשרים ליצירות ספרותיות מקוריות וכי אין ספרות בארצנו.

ההתאוננות הזו “מודה” היא עכשיו, – אפנה בלשונה של חמדה בן־יהודה – מבית־מדרשו של קלוזנר יצאה וזעקה הקיפה את כל ספרותנו לאמר: "גוואלד! ירדה הספרות בארצנו ונתמעטו הקונים העברים.

והנה לא אתוכח בדבר “הקונה העברי”, והספרות העברית בכלל, כי מה יודע, למשל, “מחוסר תרבות” בענינים כאלה? ומטעם זה לא חפצתי להתפרץ גם אני עם יתר ה“סוללים” על במת הסופרים בשעת האספה אחרי נאומו של הכהן, אבל לפי עניות דעתי יוצא בכ"ז, שמי שיש לו מה להגיד באמת ויודע להסתגל אל לבו ושפתו של העם, הריהו מוצא לו תמיד קונים וקופצים לאלפים וגם דעת־קהל, וערב־שבת יוכיח!…

לא זכיתי להשתתף בנעילת האספה ולשמע את ה“קדיש יתום” של המשורר הצעיר מיפו שעמד ואמר בקול־רם: “יתגדל ויתקדש” במקום שירת התקוה, ואולם חושש אני – והלואי שאשקר – שסופה של אגודת־הסופרים שלנו יהיה ממש כסופו של “המרכז” לתרבות ולספרות, שנוסד למחרתו לשם “קנאת סופרים” בתל־אביב…

כי אם קנאת סופרים תרבה חכמה איני יודע, אבל שהיא תרבה תחרות ושטות, בזה אין כל ספק, והצעת “הצמצום” של היוקטר’ל הצהבהב באספת הסופרים תוכיח!…

* * *

ומרב שיחי שכחתי כלל לספר לכם, חביבי, כי בשעת התפלה של נעילה ביו“כ זה צעקו אנשי בית־הכרם ותלפיות בקול רם: “אבינו מלכנו, מחוק לנו ברחמיך הרבים את שטרי חובותינו!” ופניהם אל הבנקים…וכשהייתי בחיפה והוזמנתי לחנוכת־הבית של אחד מתלמידי ב”בת־גלים", שמעתי את הברכה שיצאה מפי כלם: “יהי רצון שתזכה לשבת בבית שלך!”…

אגב מספר לי תלמידי מ“המנין הנודד” שסבב בבתי־הכנסיות בימים –הנוראים כי ראה יהודי חנוני פשוט, שבכה בדמעות שליש על “אבינו מלכנו” זה, וכששאל אותו על סבת הבכיה המרה הזו, אמר לו: ואיך לא אבכה? מילא, את החובות הגדולים עוד אפשר לסדר באיזה אפן שהוא, וכי יש להם ברירה אחרת לבעלי־החובות, אבל מה לעשות בשטרי חובותינו? (בז’רגון: שטרי חובות – חובות קטנים).

ולא רק תלמידים יש לי בבתי־הכנסת אלא גם תלמידות צנועות, המוסרות לי את כל הנעשה ונשמע בעזרת־נשים. בין תפלת “כל נדרי” ומעריב – כך ספרה לי תלמידתי – עמד הרב ב. ב“חורבה” והטיף מענינא־דיומא לפני הקהל הרב והיפה בעברית. יהודיה אחת מהעיר העתיקה שישבה בעזרת־הנשים, בשמעה את הדרשה העברית, נזעקה פתאום: “מה הוא מדבר שם ה”טפש" הזה? – “העברייש?”. הרימה שתי ידיה ועיניה ואמרה: “רבש”ע! הלואי שיבא כבר משיח ונפטר פעם מהעברית שלהם!…

ואין שמחה בלא קטטה, ביחוד בבתי־הכנסיות שלנו. בעש“ק, בחוה”מ סכות, פרצה מלחמה שלמה בביהכנ“ס העליון לבית־ישראל. וכל כך למה? – פשוט, משום שאחד המתפללים נגש אל כנופית יהודים שעמדו ושוחחו בפרוזדור, כנהוג, ואמר להם לחידודא שהכת השחורה אינה יכולה לשמח הפעם בשמחת בית־השואבה מחמת שמגינם הזקן ממכה ירד מכסאו במחילה. אחד מאנשי הכת שעמד מן הצד ושמע התרגז מאד וצעק בקול רם שאלה העומדים מצד הרב קוק אינם אלא כופרים גמורים ר”ל ואינם מגיעים אפילו לקרסולי הבידואים של הזקן שעשה “ויברח” לפדן־ארם. הקהל נסה להרגיעו ואולם הוא צעק עוד יותר והתחיל דופק באגרופו. כמובן, שגם מהצד השני חוננו באגרופים והיה,ליהודים"… אחרי שהפרידו בין הדבקים, גרש הגבאי את בעל האגרוף מבית־הכנסת בחרפה גדולה, באמרו שמכיון שכל המתפללים כאן הם עומדים מצד של הרב קוק, אינו רשאי להתפלל יותר עם “כופרים”…

ואם לא תגידו בגת, אגלה לכם בסוד כי בליל שמחת־תורה התחמקתי בחשאי מ“הקפות” של בית־הכרם וברחתי לירושלם עיה“ק כדי לסב על בתי־הכנסיות ולראות בשמחת־תורה של אחב”י, כמנהגי בקדש בכל שנה. ואוהב אני לעמד בפנתי בביהכנ"ס של נסים בק, בשעה שכל השטריימלים מתלכדים למזנבת אחת גדולה ושעירה המתרוממת ברקוד כדוב ענקי ונהנה אני מאד ביחוד מהתימני בעל הקפילוש האשכנזי המרקד רקוד החסידים. עברתי דרך סימטאות אפלות בעיר העתיקה, שוטטתי בחוצות ירושלם עד שהגעתי לחסידי קרלין בלוית תלמידתי הצנועה שנחבאה אחורי מפחת הגבאי… ובעברי במאה־שערים ראיתי את הדרשן השוטה שיצא במחולות עם החלוצים. הוא שר: “עוזר דלים הושיעה נא! והם ענו “אל יבנה אק א משיינאק”!, והרב הגורטקליפי נגש לאחד מתלמידי ושאל: “הגם ר' עזמות שלכם כאן?” וענה לו תלמידי בלשון ההגדה: “לכם ולא לו? הקהה את שניו”… וכשראיתי בכל בתי־הכנסיות של החרדים והחפשים את הזקנים והצעירים עוסקים בשמחה ובהוללות קצת, חשבתי על התורה’לע שלנו שחטפוה ידי אחב”י מתוך ארון־הקדש ושמחו בה ושרו עליה ורקדו עמה בכל בתי־המדרשות.

ראיתי את התינוקות שעמדו במ"ש על הספסלים ואחזו בידיהן דגלים מגוונים ותפוחים אדומים תקועים בהם ונרות עם הבדלות דולקים עליהם ושתי עינים שחורות וצנועות מציצות מלמעלה בעזרת־נשים העשויה כלול אצל החסידים, והקהל מרקד עם ספרי התורה ועושה הקפות מסביב לשלחן, מסביב לשלחן הקדוש… הידים אוחזות בתורה ומחבקות אותה, השפתים נושקות והרגלים – קופצות והפיות שרים…

ואחר כלות השירה והרקודים, נתרוקנו בתי־הכנסיות והתורה נשארה לבדה בארון הקדש, בתוך הארון האפל…

ראיתי שקט גמור בבית־המדרש. הנרות כבו, ולי נדמה רגע כי התורה’לי זו שחבקוה הלילה כמה ידים נורטקליפיות – עומדת בארון ובוכיה…

* * *

ואולם, תלמידי החביבים, אל דאגה! ששה־עשר אלף דונם קרקע נקנו בעמק – זהו העיקר! וגם קונצרטים יש לנו ב“ה. בשבוע הבעל”ט נזכה לשמע את הזמרה היפה והעברית של הגברת זהבה חי, ויהיה: “חי–געלעכט”! ויש לנו גם תערוכות יפות ממראות הארץ של צוקרמן במגדל־דוד, של זריצקי בחיפה ושל גור־אריה וברמן ב“בצלאל” ויש כבר שלט עברי על משרדי הפיק“א ומה חסר לנו עוד? רק מליונים פונטים לגאולת הארץ ומיליון אחד לכהפ”ח ל–

עזמות

31.10.1924

אימתי ישיר היהודי? – כשהוא רעב. והא ראיה: משעה שנתיקר הקמח בעירנו ונתקיים בנו המקרא – “אם אין קמח באוסתרליה אין תורה בא”י“, החלה אצלנו סדרה של נשפים וחזיונות קונצרטים בלע”ז ואולמי התיאטרון מלאים ב"ה על כל גדותם.

החרף, כידוע, הלא בא לעולם רק לשם נשפים. מאות שנים לא ידעו בני־אדם מה לעשות בלילות החרף הארוכים והקרים. כן הלא אין הדבר מספיק לבחיר־היצורים להסיק את תנורו (אם אם יש). לקרא את עתונו, את “עזמות” למשל, או את אנטול פרנס (גם כן סופר!) או לשכב על המטה ולישון שנת ישרים. כן, מאות שנים עברו בגשוש ומשוש, עד שנתגלו ה“נשפים”, נשפי־חשק לשם אמנות ונשפי־חשק לשם צדקה, ונשפים שאין בהם חשק כלל.

הנה, למשל, זכינו לשמע בשבוע זה את ה“רסיטל” (מין בלע"ז שלא ידעתי פרושו) של זהבה חי, נעים זמירות ישראל, צרפת ואיטליה באולם “קלבר”, שקולה הזהב הולך וחזק עד שרעשו אמות הספים, כמו שנאמר, ונפל אחד מכללי הבמה (מבד, כמובן) באמצע השירה. והיה כנגן המנגן במעילו השחור על הפסנתר ויצאה דבורה הגבורה בכנורה לנגן מזמור שיר לאסף, ויפה העיר לי אחד משכני הגויים, יודע־נגן כנראה, כי אין פסנתרן כסיל בעירנו… ואחרון אחרון חביב – כשהגשה לנו המזמרת את הפרפרת, כלומר את השירה הצרפתית הקלה מהמאה הח"י – “אין כל רע בזה!” נעשה באולם באמת “חי–געלעכט! ואחד הזקנים בשורות הראשונות יצא מכליו ממש, מחא כף בכל עשרים אצבעותיו, קרא בקול: “ביס, ביס! וצעק בכח: ח”י וקיים!”..

וכל נשף מחויב הוא להיות אצלנו בזמן האחרון אמנתי –קוביסטי, הלולא־מאירי, חנגאי־תימני, חלוצי־דבק כלומר: אגדתי – והנשף המוצלח והיפה של “כיצד מרקדין” לפני הקהל בציון,שזכינו לראות אמש הלא יוכיח!…

ראשית–היה המחול" אומר ב“צ ידידיה, והא ראיה: אדם וחוה הלא רקדו בטנגו שניהם ב”דיקולטי" גדול עוד בגן־עדן…

וגם התיאטרון העברי הולך ומתקדם ב“ה בא”י, “יעקב הנפח” משך את “כל ירושלם” הצעירה אל התיאטרון, ושניהם, היצר הטוב והיצר הרע, התרוצצו בבטנו של תאומי בתאומים ממש. המשחקת החדשה מרת חניה –כשמה כן הוא! – הוסיפה לוית־חן לבמה וגם ר' רפאל – חי־חי־חי־חי!" – זכור לטוב! והנה הגיע ב“ה ליפו גם מ. גנסין שלנו, ולא עוד יקוננו על הבמה העברית בא”י כי “אין לה מנחם”…

* * *

הואיל וכך – נטייל נא קצת, תלמידי המוסיקליים, בהיכל הזמרה והנגינה ואגב נשוחח קצת גם בענין הועדים של האופירה והקונסרבטוריום (בית הנגינה בלע"ז) שלנו.

רחב לבי ממש מענג ורק נחת בקראי בעתונים כי אמנם נבחרו לשני הועדים האמנותיים האלה מסלתה ושמנה של ירושלם. צא וחשוב: נשיא האופרה – מדינאי “פאר אכסלאנס”; סגנו – עו“ד וד”ר ביחד, הגזבר: מנהל־בנק עברי עם שלטים אנגלים ואחריהם עורך עתון אנגלי־יהודי ורופא מומחה לאזנים ולגרוגרת. ומי הם חברי הועד של הנגינה? – דוקו ותמצאו: שוב ע“ד וד”ר (הנ"ל), ושוב פרקליט אחד מצוין, חברו מהנדס ומכונן, גם פרופיסור כימאי והרופא לאזנים ולושט הנ"ל…

ומענין הדבר, כי בשעה שהאמנות התפתחה כ“כ יפה בארצנו ואין לך, כמדומני, בית הגון כמעט בא”י (לא רק בראל"צ) אלא גם בעיה“ק ירושלם וסביבותיה, שאין שם פסנתר לנוי או לאבק וביחוד להפרעת השכנים משנתם, ובכ”ז לא נמצא, כנראה, בכל הארץ אף איש אחד של האמנות עצמה – כלומר: מנגן או מזמר – בתור חבר לשני הועדים האמנותיים האלה ואין בכל החברים הנכבדים אפילו בעל־מקצע אחד ל“רפואה”?…

ותמה אני רק על אגודת הרופאים שמצאה לנחוץ להעמיד בראשה לא דיפלומט אלא עורך־דין אף לא עורך עתון אלא דוקא רופא ופרופסור גם יחד! ואלי דבר יגונב, כי גם אגודת המהנדסים נכשלה במחילה ובחרה לנשיאה במי?… ב..מהנדס! ושואל אני איפוא מדוע לא העמידו, למשל, את גולינקין חביבנו, או את פרופ. שץ מיודענו בראש אגודת־הרופאים ואת פרופיסור וינברג למנהל מרכז בעלי־מלאכה במקום נחמני, ומדוע באמת לא נמנה עד כה מנהל ביה“ס למנותה לחבר הנשיאות באגודת־הסופרים בגלל זקנו היפה ופרקו הנאה בשופין, או לעורך האחראי של עתון עברי בגלל בלוריתו הנאה, ואימתי יבחרו ב”עזמות" לנשיא אגודת־הנשים בעירנו?… הן זה היה הגיוני, אופיי ומתאים מאד, כמדומני לעבודתנו פה בארץ…

* * *

ועכשיו, רבותי, נחשו־נא באיזו שפה, למשל דברו ביניהם בקול רם שלשה חברי הועד של “תלפיות” – הגברת “יהדות ואנושיות”, סגן־המנהל של הבנק ופלוני וכהן הוא – בצאתם כלם יחד מבית־הועד שלהם בחשך באישון ליל? – יודע אני בכם מכבר כי פקחים אתם ומסתמא תבינו בעצמכם כי אין לחשד בכשרין ולחשב אף רגע כי דברו ביניהם חלילה – עברית…

ובכ“ז, צריך אני ללמד זכות עליהם. כי איך יעלה על דעתם של שלושה חברי הועד של “תלפיות”, שר' עזמות מבית־הכרם יתגלגל דוקא ביום השלישי בשעה עשר וחצי בלילה ל”תלפיות" ויארב להם בחוצות כדי לשמע מהם – רוסית?…

ואולם – “ניטשעווא!” – הנציב שיחיה הודיע כבר לחבר־הלאומים שיש לנו “שפה אחת” כמו שכתוב בסדרה של השבוע ובעל־הטורים עושה בגימטריא: “לשון הקדש, ובכלל אצלנו הכל “כפתור ופרח”, והכל מסודר בביתנו־הלאומי באפן מצוין “אגיל ואשמח”. ולא רק שרות אלחוטית יש לנו בארץ. כי אם גם שרות ימית עברית, וצי שלם ישוטט בעגלא ובזמן קריב בחופי יפו וחיפה להביא את חלוצינו ומשאם, אלא שלע”ע חסר רק דבר אחד – רב־החובלים. ואולם כשאני לעצמי איני דואג כלל ולזה: יש לנו ב“ה הרבה רבנים בא”י, וכל יהודי בצפת נקרא הרה"ג, יש לנו רב ראשי וגם הרב ויצמן (בנאומו של פרופ. פיק) ומסתמא ימצא לנו גם רב חובלים לאניתנו…

וכשקראתי בעתונים בשבוע זה ע“א ה”חזוק" שקבלו הפטריוטים הפולנים, שהחליטו לסדר נשף זמרתי דוקא ביום־כפור, כדי שלא יבואו היהודים, והמסדרים הוכרחו במחילה לבטל את הנשף ולהחזיר את המזומנים לחצי־תריסר פולנים שבאו – נזכרתי בהסרט שמצינים עכשיו בראי־נע “ציון” בשם: “עיר בלי יהודים”. וחשבתי בלבי רגע: לא יעלה ולא יבוא, לו החליטו, למשל היהודים לעזב בבקר לא עבות־אחד את עירנו מה היו עושים שכנינו אז: – הבלדיה שלנו, בית־המכס בית־הדאר, בעלי הקרקעות והסלעים וביחוד בתי־הקפה והמסעדות של הגויים בשבתות וביו“כ? הן היו שולחים למחרתו משלחות מיוחדות בכל הרחובות והסמטאות כדי לתפש את אחב”י בפאותיהם ובזקנם ולהחזירם לעירנו בשביל המסחר והחיים…

* * *

ואם אין קמח באוסתרליה יש תורה בא"י והעתונים הרבים בארצנו יוכיחו!

הנה, למשל, נוסדה ע“י הסופרים הצעירים שלנו ביפו “במה חפשית שתפרנס את בעליה בכבוד ובשכר” וכבר נשלחו מכתבים־חוזרים לכל הסופרים לחדד את הנוצה ולתפר להם שקים גדולים. בינתים, כך אומרים, נתפרדה החבילה והענין קרוב לגמר ורחוק משכר. ובלילות החרף הארוכים יכו סופרינו ומשוררינו הפטישים על “הסדן לבטוי” ויתיזו ניצוצות לתוך החוגים הרוחניים. יעקב שטינמן יחדש, כנראה, את “הקולות” מורשוי, ויפו וירושלם יצאו בקולי־קולות לקיים מה שנאמר: וה”קולות לא יחדלון…ואם לא תגידו בגת, אגלה לכם בסוד – כמובן, לשון־הרע קצת, שגם ה“אלבאטראס” הזרגוני מורשוי יקום לתחיה ויכין נוצות לסופרי־הקוביות בת"א… בן־ישי יעמד שוב “על המשמר” והמאירי יחדש את לבו כקדם. אגודת־הסופרים שנוסדה רק אתמול תוציא בקרוב ספר־השנה…

ואחרון אחרון חביב – העתון היומי שיצא בקרוב: ה“דיילי היראלד” העברי של ממשלת הפועלים שלנו בארץ.. בינתים, הגיעו אלינו שמועות מעציבות מלונדון על נצחון המשמרים ומפלתו של החבר רמזי האנגלי, למרות נאומיו הרבים שיבשו את גרונו והודות למכתבו המזויף של הבולשביק זינוביוב (אפלבוים בלע"ז)… אגב, אומר לי אחד מתלמידי, שעשה לו סימנים עברים על מספרי התיליפון, כי המספר 221 של משרד העבודות הצבוריות עולה לפי חשבונו בגימטריא: “אין כסף”…

* * *

זה עכשיו קבלתי מתלמידי בת“א מודעה בעברית ובאנגלית ע”א הקרקוס הגדול, המשחק ב“רחוב סמאל בלילה הראשונה”, ויש לו סוסים וחמורים ותזמורת “התאמלות”. ביחוד מבשרים לקהל באותיות גדולות ועבריות כי “הכעירות ירקדי של הקומפני”, בעברית זאת אומרת: “צעירות החברה תרקדנה”. ואחרון אחרון חביב – הקרקוס יציג קאמעדיעם“, ואולם ה”קומידיה" הכי־גדולה שלהם, היא – המודעה העברית עצמה; ולא קומידיה בלבד אלא טרגי־קומידיה לשפתנו הלאומית בעירו של אחד־העם ותחת חוטמו של ביאליק…

ואיה הם מגני השפה העברית שלנו, האַ?…

* * *

התוצאות האחרונות

כדי שלא להוציא את הגליון חלק בדאר היום מאתמול, הנני ממהר למסר לכם את התוצאות האחרונות, שקבלתי מתלמידי הוזיר בלונדון:

מספר המשרים 400

מספר הצ’רצ’לים 10

בס"ה 410

שהם בגימטריא “צ’רצ’ל”, אין זאת כי אם זכותו של הר־הזיתים היא שעמדה לו הפעם להיות “אתה בחרתנו”.

עז־מות

7.11.1924

הואיל וכך – מוטב שאספר לכם, רבותי, לא על אותו הענין חלילה אלא ע“א הבּזר היפה והמוצלח מאד שנערך ביום רביעי זה בגן־העיר ע”י נשים צדקניות שלנו לטובת “בית התינוקות” והקלוב של הצעירות העבריות בעירנו.

ממילא מובן, כי דרכו של ר' עזמות להתכנס אל הגן שלא כדרכו אלא דוקא דרך הסבכות מאחור, אעפ“י שהקיפוהו חומה מסביב, וממילא מובן שלא הנחתי בו אפילו פנה אחת, שלא הסתכלתי בה מבעד למסוה, כדי לדעת מכל הנשמע והנעשה, מכל רז ומכל נגלה, ולספר לכם אח”כ תלמידי הסקרנים, הכל בהרחבה כדרכי תמיד…

ומה אגיד לכם, רבותי? – זה לא היה בּזר ולא יריד אלא פשוט חתיכת תערוכה של ומבלי מלונדון בתוככי ירושלם עיה“ק. ראשית כל היתה זו עבודה אנגלית אמתית: הסדרנים והסדרניות היו אנגלים, המשתתפים היו אנגלים, התזמרת היתה אנגלית־יהודית בבחינת: הקול קול יעקב וגם הידים העוסקות והרגלים הרצות של יעקב, אפילו השמים השתתפו בתערוכה זו והתקדרו פתאום לכבודה, ממש כמו בלונדון, וביחוד היתה השפה כלה אנגלית. שתי ילדות עבריות שסבבו בגן למכר פרחים לקהל, נגשו אלינו, כלומר אלי ובן־לויתי סופר ידוע, ואחת מהן הגישה לנו זר קטן ואמרה: One Piastne! בלשוננו זאת אומרת: גרוש אחד! ואולם, בכ”ז עלי להודות שהיה תא אחד (איני זוכר את המספר!) שלא רצו לחלל בו את הקדש, מסרו את עצמן על קדוש השם ודברו לא אנגלית חלילה אלא בלשון־הקדש של תלפיות – רוסית… וכשבתי אל התה בשלחן הראשון אשר מחוץ לתחום עברו לפני שתי נשים צעירות ויפות, שתי אחיות מבנות האכרים השולטות בשפה העברית ודברו בקול רם, נחשו נא מה? – צרפתית… רק אחד העסקנים שהשתדל לדבר עברית בתא הסופרים שלנו היה דוקא אמריקני, בעל האושפיזין, אעפ“י שהוא מצטיין יותר בנאומיו האנגלים, חסרה רק שפת “האספרנטו”, ומכיון שנתפתחו ב”ה שעורי־ערב לשפה זו בעירנו, אכתב לכם בקרוב אי"ה את שעורי בלשון בין־לאומית זו, כדי שיבינוני כלם ולא יגלו בהם פנים שלא כהלכה, כידוע…

בקצור, עשיתי ז' הקפות בכל הגן והלכתי לי מתא אל תא, מתא־שמע לתא־חזי, הסתכלתי מקרוב אל הסחורות וראיתי, רבותי, כל חלק גדול מהן נתקבץ בבתים פרטים בתורת נדבה, מחמת שאין בירושלים, כנראה, מקום למכר את הסחבות… (אגב, נתגלה לפני מין חדש של “אינדוסטריה” בארצנו וירשמו נא זאת לפניהם ה“יזמתיים” שלנו! חלק מהסחורות, שאנשי ירושלם התנדבו ונתנו לשמה, לטובת הענין, וביחוד הפרקמטיא הטובה שנשלחה מלונדון או שנקנתה על המקום מתוצרת הארץ…

ובשעה שראיתי את הקהל שלנו שהתנפל על ה“מציאות” בכל התאים, חשבתי בלבי כי אך לחנם הוציאו לעז על אנשי ירושלם שאינם נותנים, והסופרים מתאוננים אך לשוא כי אין קונים אצלנו ספרים, ואני הגבר ראיתי בעיני כי כאן בירושלם קונים אפילו סמרטוטים ומשלמים בעין יפה דוקא… – ולמה אכחד? – ראיתית יהודים שאין הולכים אליהם לקבץ נדבות, לא מפני עניותם חלילה, אלא מפני שהם התעשרו כ"כ עד שכבר חדלו מתת נדבות לעניים, והם היו טעונים ועמוסים בצאתם חבילות חבילות יותר אפילו מויצמן שלנו…

ואת חטאי אני מזכיר: כשראיתי לפני את כל הטררם הזה ושמעתי סביבי את ה“הו־הא, התבוננתי אל ־־־־־־־ ־־־־־־־־־־־ ההמונים והסוחרים, רבם ככלם מאחב”י – מגבעות אדומות היו בבל־יראה ובבל־ימצא – כשהם משברים את לשונם לדבר בשפת עשרת־השבטים ומשתדלים לעשות כמעשיהם בפוט־בול, בייס־בול וסתם־בול, עלה בלבי רגע הרהור רע לחשב על ה“סנוביזם” שדבקה אצלנו ר“ל, לחקות מעשי אחרים, היום את פלוני ומחר את אלמוני… ואולם, אין זה מעניני מחמת שאצלנו בא”י שונאים את הבקרת. נכונים לאכלך חיים אם אתה מעיז חס־ושלום לזעזע קצת את הביצה שלהם.

העיקר מה שחפצתי לספר לכם הוא זה, שראיתי מטרוניתא אחת יושבת באחד התאים ולא זזה משם כל הזמן. מתחלה חשבתי כי העבירו אחד הפסלים מחלון החנות הגדולה של כהן לראוה בתערוכה, ואולם לסוף נתברר לי כי יושבת היא כאן ומשגיחה בעינא פקיחא על צדקת בתה המוכרת והיפהפיה… ובעמדי על יד ה“פנורמה” נראו לפני צעירות אחדות כשהן מחפשות בידיהן באשמה. אחד מתלמידי לחש לי כי אחת מהן אבדה כאן את טבעת־הקדושין שלה בפונט אחד וגם חצי גרוש נקוב. אחרי חפושים רבים מצאו סו"ס את המטבע… וכשנדחקתי למגרש “הכדורים” וראיתי אחד החיילים המשוחררים שזרק את כדורו אל¹ בפעם השביעית, אמר לי בגאון כי לא לחנם אכל שלש שנים “בולי־ביף” בגדוד האנגלי…

וגם התה היה אנגלי, כלומר: קר, והוגש לאורחים לא בעידנא־דריתחא חלילה, אלא מורתה לחצאין ולשליש וסמיך דוקא, ובכ“ז עשו הנחה של גרוש אחד ודרשו רק ששה גרושים לכל תה. כנראה, מחמת שחצי התה ירד מן השמים כגשם־נדבות והעגות היו ממש כמן וטעמן כצפיחית בדבש. ובשכר זה זכינו לראות שם גם קצת מהתערוכה של צוקרמן: צבעים בהירים ועבים, לבנים כשיד וורודים, אך לא על הבר ולא על הרי א”י כי אם על לחיי הצעירות ועל שפתותיהן־שושנים בחלקן את התה…

ובכ“ז, אם תגררו, כמו שאומרים הבריות, את הפקידים האנגלים שלנו, תמצאו בהם את היהודי, והא ראיה: ההכנות שלהם לבזר, שנעשו ב”ה בחפזון ביוצאי־מצרים ראשית כמו בלונדון ובשעה שהנציבה הופיעה בגן־העיר, הופיע לקראתם הפועל בשטיחיו הרטובים והזדרז למשכן אחריו החוצה ביפה־שעה־אחת אחרי כן… הם, הגויים, היו בודאי עושים בּזר שכזה לשלשה ימים וביחוד בימות הגשמים, ולא תחת כפת־השמים אלא תחת הגג, אלא שאלנו עדיין הכל, כנראה, בלי גג ובלי מחסה…

אין מה לדבר: זה היה בּזר יהודי ורק דבר אחד היה חסר בו כדי שיהיה יהודי־אמתי וארצי־ישראלי – נאומים אחדים בשלש השפות הרשמיות, כנהוג…

* * *

ומשנה יום־טוב היה לנו יום רביעי זה: באו אלינו שני גדולים – אוסישקין וליפסקי, זה ממזרח וזה ממערב, האחד ברכבת והשני במכונית, כנראה, כדי שלא להסיג חלילה איש את גבול רעהו.

הדבר הראשון ששאל ברדתו מהרכבת אל התחנה היה כמובן: “איה עזמאוועס”? (עזמות), ומיד הושטתי לו “שלום־עליכם” רחב והגשתי לו את לחיי לנשיקה, כי במה גרוע אני, למשל, מאותו פקיד גבוה ממלון־יוז שהתנפל על צוארו ונשק אותו כעשו ליעקב?…

ובכ"ז, לא יכלתי להבין בשום אפן מפני מה נאסרה הצגת הסרט “עיר בלי יהודים” בשני לנובמבר, עד שנפגשתי ביהודי אחד שספר לי בצאתנו יחד מההצגה הזו מעשיה קטנה ונאה, ואם תרצו אספרה גם לכם. ²לשמותם ולמלאכתם.

– מנין יהודי? – שאל האחד

– מהעיר פוטיק אני – ענה השני.

– ומנין כבודו?

– מברלין – ענה הראשון.

– וכמה תושבים ישנם בפוטיק?

– אלף. ענה היהודי, תשע מאות יהודים ומאה גויים.

– במה עוסקים היהודים?

– יהודים עוסקים במסחר, מלאכה קצתם כלי־קדש וסתם קבצנים…

– ומה עושים הגויים אצלכם?

– הם חוטבי עצי ושואבי־מים ליהודים וגם שבת־גויים.

וכמה תושבים – שאל היהודי הפוטיקאי – ישנם אצלכם בברלין?

– אצלנו ישנם שלשה מליון תושבים.

– כמה יהודים ישנם שם?

– ישנם מאה אלף יהודים ושני מליון ותשע מאות אלף גויים.

– ולמה דרושים – קרא היהודי מפותיק, בתמהון גדול – למאה אלף יהודים כל־כך הרבה גויים, הא?…

עז־מות

14.11.1924

ברוך השם! אין מה להתאונן על השבוע הזה. שבוע טוב ומברך במאורעות חשובים ובחמר רב לעזמות: שבוע של בריאות ופגישות, הספדים ויובלים אזכרות ונשפים, תזכירים ונאומים וגם חיילים משוחררים.

הייתי בפגישה שנערכה ביום ראשון זה במלון אלנבי לכבוד ליפסקי ונדחקתי בין גדולי־הדור מסביב לשלחנות המלאים “כל טוב”, ואולם ישבתי לי מן הצד כדי שלא תשלט בי חלילה עינא בישא של המזמין ר' א–קי והסתכלתי מרחוק…

מובן מאליו, שלא חסרו שם נאומים טאוסטים (בלע"ז) ונשמעו גם מהגי מילי מעליך (תא, מחמת שאין לך מקום בעולם, כמדומני, שהדבור נגן על הכנור הראשון כמו אצלנו. נסו נא ליטול רגע את הדבור מתוכנו וכל הנואמים המושבעים, הקטנים עם הגדולים, ישארו במחילה כשלשונם בחוץ…

היו“ר קשקש יפה את נאום הפתיחה בעברית שלו מתוך הכתב מימין לשמאל דוקא ובנקודות שראיתי מאחורי גבו מרדוק, והציג לפני הקהל את אורחנו הגדול, הראש־וראשון שלנו באמריקה, נותן הטון (לא של הועד־הלאומי!) בכל האספות, מכה בפטיש החזק ודיספוט נורא לכל המקשקשים בקומקום. דבר גם ב”כ חבר־הלאומים שלנו ואחריו ב"כ ועד־העיר ליהודי ירושלם, ובסגנונו העברי והיפה פתח את נאום הברכה בזו הלשון:

“רבותי! לכאורה מה לציון לברך את ציון? איש אשר עבד ארבעים שנה, שהקדיש את כל כחו ומרצו לארצנו, עמנו ושפתנו, במה נברך אותו?” ותוך כדי דבור פנה אל האורח הורה עליו באצבע וקרא אליו בהתלהבות: “ואתה אוסישקין!”… זו היתה המלה הראשונה והיחידה שהבין ליפסקי מכל הנאומים העברים. כנראה, שנאום זה הוכן לכבוד אוסישקין ליום בואו ברכבת ונתחלפו היוצרות. טוב שלא השתתף באזכרתו של שיינקין, כי מי יודע? – אולי היה מספיד חלילה איזה עסקן אחר מאלה שישבו על הבמה?…

ואולם אנכי לא צחקתי וכשכל הקהל חפש את “עזמות”, מהרתי לחבש את פני במסוה כדי שלא יכירוני. כי באמת, לצחוק מה זה עושה? – זכורני: לפני שתים או שלש שנים בערך נפרסם בדאר־היום מאמר גדול לכבוד יובלי השלשים של קיזרמן מחיפה ולשכת־העתונות של מלון יוז מצאה אז לנחוץ להעתיק את המאמר הזה לתוך הבוליטין שלה ולהפיצו ברבים. ואולם קרה נס ובמקום קיזרמן נדחק בכל מקום במאמר באורח פלא ממש השם של קלודיסקי. כנראה, צפו עתונאי מלון־יוז ברוח הקדש וראו מראש שעתידים לכתב מאמר־יובל לכבוד עסקן ידוע שתחלתו באות “ק” והקדימו את שמו ביפה שלש שנים קדם לפני באו למלון־יוז..ממש כנס זה שקרה לעתון התל־אביבי שהודיע בגליונו מיום 11 נובמבר ע“א הפגישה הגדולה שנערכה באמריקה לדוד ילין ביום “25 נובמבר”… וחוששני שמא תחליף גם הפעם לשכת־העתונאות שלנו במלון־יוז את היוצרות ובמקום קלוריסקי הכניס – מי יודע? – את בעל היובל השני ר' קוטלר, שגם תחלתו ב”ק"…

בקצור, אחר תום כל המגדנות מעל השלחנות וכל החמין אשר בכוסות התה והצוננין מפיות הנואמים, קם האורח הגדול וענה דוקא באנגלית. כנראה, שהוא בר־מזל יותר מברטולד פייביל המסכן ורואה אני כי סגולה מיוחדה יש להם לדולרים האמריקנים בארצנו, ששומעים אותם בכל לשון ובכל מקום…

ולסוף עלי להודות, שהחגיגה היתה כשרה וצנועה באמת, פשוט מפני ששכחו הפעם להזמין את הגברות ולעמת זה לא שכחו לדרש מזומנים מהמוזמנים בעד התה שקבלו – לטובת הקה"ק וכך נאה באמת: רוצה אתה, ר' יהודי, לראות אדם גדול וחשוב מאמריקה וגם לשתות עמו כוס חמין במלון אלנבי–שלם במחילה לקופסה הלאומית שלנו!…

* * *

וכן, ויהי בקר ויה ערב יום שני ואני הלכתי לאזכרתו של שיינקין מיד בכניסתי אל אולם ביה“ס למל, הכרתי והרגשתי יד מסדרת של ההנה”צ והועד־הלאומי שלנו, דהיינו: לא כסא באולם ולא תמונה בבמה, אף לא סרט שחור לנרות, ולא הספד כהלכה ואפילו לא קהל רב כראוי למנוח….

זכיתי לשמע שם את כל ההספדים והקינות וביחוד את כל פרשת “אחרי מות” עד גמירא, ומה אגיד לכם, תלמיד החביבים? הרבה דברים מחוכמים ומקוריים אי־אפשר לשמע בהספדים שלנו, שדה המספידים הוא רחב מני ים וכל צפור־מקונן יכל לפרש שם את כנפיו, אפשר לעשות את המנוח ל“חסיד חבר” בתנועתנו ובשעת־הצרך גם ל“מיסיונר לאומי” לעבודתנו ואפשר לסיים אצלנו הספדים גם בדברי־בדחנות ש“אין לנו מנחם”… הן זה דרכו של עולמנו הקטן: או מגזימים או מקטינים, או שיוצאים בקולי־קולות ובבכיות עד כדי להחריש את האזנים ממש או שאין מעקמים אפילו את הפנים, ופעמים שהמספידים חוזרים סתם איש על דברי רעהו “וחוטפים” את ההספדים זמ“ז ושני המספידים של הציונים הכלליים בת”א יוכיחו!

אכן, מזל מיוחד היה לו לשיינקין שהלך ונפטר בחו“ל ושלא כדרך הטבע ולפיכך החליטו הציוניים, כנראה, להעביר את עצמותיו לא”י על חשבון הקהל, והקציבו לזה – כך אומרים – אלפים פונט! כנראה, היה המנוח היקר שלנו מאותם הצדיקים שהם קרויים חיים רק במיתתם, שהרי אפשר היה להעביר אותו בחייו מאמריקה לא“י בהרבה פחות מהסכום הזה, כפי שרמז לנו הד”ר טון ופרש אח“כ ר' טשרנוביץ בהתלהבות כי המנוח בכה לפניו בקרלספד, שגרשו אותו מהסתפח בנחלת ה' והוטל גורלו ל”התקהל בציון" שם באמריקה…

כשיצאנו מהאזכרה, לחש לי אחד מתלמידי והעיר באזני מפני מה לא ערכו את האזכרה של שיינקין העממי באמת בבית העם, מקום שבו הרצה בפעם האחרונה על היהדות באמריקה, וס"ס הרי כל הקהל הקדוש הזה הוא רבו ככלו של בית־העם?..

* * *

ועכשיו, רבותי, מחויב אנכי לספר לכם קצת מגדולותיו ונפלאותיו של השד“ר הערבי לקרן־היסוד בעבודתו בחו”ל.

עד כה חשדנו בכשרים וחשבנו לתמנו כי שכנינו ובני־דודנו מתנגדים להגירה, ואולם עכשיו לאחר שנתגלגל לידי הגליון של ה“גויעס ווינר זורנאל” מיום 21 אוקטובר ש“ז וזכותי לראות שם בעיני ממש את נאומו של עזיז דומט בקהל־עם בוינה ע”א א“י, נתברר לי כי לא רק ששכנינו אינם מתנגדים חלילה לחלוצים אלא אדרבה! עכשיו ברי לי שהם עומדים כלם על חפי יפו וחיפה ומחכים בזרועות פתוחות ליהודים’לאך שלנו שיבאו בהמונים והם באים (לא החלוצים!) יום יום בדרישות לפני הנצב ומתחננים לפניו שיכניס רק יהודים לא”י, והתזכיר שלהם, שהיא בבחינת “כלו חייב”, לחבר הלאומים בג’נבה הלא יוכיח!…

ואנחנו כלנו למדנו בחדר וזוכרים הננו בודאי גירסא־דינקותא כי א"י היא ארץ זבת חלב ודבש, והנה גלה לנו המשורר המפורסם אוצרות חדשים–אוצרות ממש! – בארצנו ולפי דבריו הרי תועפות כסף וזהב, אבנים טובות ומרגליות מתגוללים ממש ברחובותינו ובראש כל חוצות בארצנו, אלא שאין מי שיטריח את עצמו ויושיט את ידו כדי למלא את חפניו מכל טוב סלה.

ואנחנו לא ידענו כלל מאשרנו זה ועדין ישנם יהודים בתוכנו המכינים להם “ויזות” לחו"ל?

ובכדי לזכות את הרבים, ושתאכלו גם אתם תלמידי החביבים, מיערת הדבש וליהנות מספורי אלף לילה ולילה של המשורר הערבי, יע“א א”י שלנו:

היה היה ואולי ישנו גם היום אפנדי אחד בארץ, לא עני ולא עשיר, ולו כברת ארץ שהכנסותיה היו מעטות. ויהי היום, כאן מתחילה הצרה, ויבואו היהודים ויקנו ממנו את האדמה ישקלו על ידו מחיר שלא שערו אבות אבותינו לפנים במדבר.

ולא היו ימים מועטים והאפנדי נוכח לתמהונו ולצערו הגדול כי הוציא מתחת ידו קרקע כזו, שלא היה צריך למכרה בעד כל הון דעלמא. מה קרה? – מילתא זוטרתא, רבותי, רק שמעו־נא את המעשה עד הסוף ולשומע יונעם… בבקר לא עבות אחד, כשיצאו היהודים לחרש את אדמתם, נתקלה מחרשתם פתאום בחור והקרקע נשמטה תחת רגליהם, שנשקעו באדמה ועמדו פתאם על מדרגות המובילות לתוך מערה, ממש כמו אצל עלי־באבא. כשנתכנסו היהודים לתוך המערה לפני ולפנים ראו לפניהם ארמן ובאמצע עמד – נחשו־נא מי? לא פחות ולא יותר מכסא־מלכות והמלך והמלכה יושבים שניהם, צמד־חמד, על כסא רם ונשא, כשהם לבושים בגדי־מלכות, ארגמן ושני וחבלי בוץ, כאחשורש בשעתו, ושניהם מחייכים. היהודים נפלו על פניהם והשתחוו לפני הוד מלכותם, ואולם הם לא שמו לב לאורחים הבלתי קרואים שבאו להפריע לאורחים הבלתי קרואים שבאו להפריע להם את ה“אידיליה” לאחר כמה מאות ומאות בשנים… בעתים עשו היהודים בקור בחדרים ומצאו שלחן ערוך כיד המלך ועליו כלי־כסף וכלי־זהב טהור – כך ספר השד“ר שלנו – וגם ארוחת־הצהרים עמדה, כנראה, על השלחן וחכתה לזוג הצעיר.. בקצור, היהודים שלנו זכו בגורל הגדול ע”י האפנדי והם עשירים מופלגים כקרח בשעתו. הם שמחים וששים והאפנדי נושך את אצבעותיו על המציאה שנמלטה מידיו עד היום הזה..

ונפלא הדבר: פניתי לכל תלמידי הרבים בארץ, שהם בקיאים ב“ה בענינים כאלה וכמדומני שאין שום דבר נסתר ממני בא”י, ועד כה לא זכינו להכיר ולדעת את היהודים המאשרים האלה בא"י ועד כמה שאני יודע לא ידוע הדבר הזה גם לכם, רבותי.

ובכ“ז, עצתי־אמונה לפרופ. סלושץ ולחבריו בעתיקות א”י שיתענינו בדבר זה, שמא תגלה להם ע“י זה קברם של קרח ועדתו או אולי ימצאו איזה פומפיי והרקולניס חדשים בא”י?

הוא אשר אמרתי: טוב לנפל בפי הגויים מאשר בידי הגויים ואפילו בידי היהודונים שלנו.

עזמות

5.12.1924

ובכן, תלמידי ותלמידותי הנאמנים שאו ידיכם קדש וברכו אותי בקול רם ובכונה גדולה את הברכה:

ברוך מתיר אסורים!

מסתמא רוצים אתם, חביבי, שאספר לכם את כל המעשה של המשפט מתחילתו ועד סופו, מחמת שיודע אני כמה גדול כחו של המשפט הזה לענין בו כ“כ את העולם כלו ולמשוך אליו את כל הלבבות וביחוד את לבכם אתם, יקירי, שדפק בעדי: טיוך. טיוך, טיוך! במשך זמן מרובה כזה, ואולם מפני שאני טרוד, לא עליכם. בהכנת המטבעות כמנין: הך הכפתור! וביחוד בהשגת הלואה לפלונית שלי שתחי', ע”כ אקוה שאי“ה בשבוע הבעל”ט בלי נדר ומסקנא, אספר לכם את כל פרשת “ואלה המשפטים” עם כל ל"ב פרושים, כדרכי, בהרחבה ובפרוטרוט ובלי מסוה, ואכין לכם מטעמים כאשר אהבתם. כי איך אומר שם טוביה החלבן אצל שלום־עליכם? – “כאשר אבדתי אבדתי”. כלומר: כשם שהייתי בעל־בית כן אשאר בעל־בית, ועזמות נשאר – עזמות!…

* * *

הוי, כבר עיפתי, נלאיתי מרב השעמום של צרות היום בעפולה מבני־עשו, צרות הלילה בנס־ציונה ובמוצא מבני־ישמעאל וצרות הפוליטיקה שלנו בהר ובעמק, ורוצה אני לצאת הפעם מגדרי, לצאת מאצטגננינותנו הקצרה והזעומה ש“בביתנו הלאומי” כביכול, ולדבר על ענינים יותר עליזים ויותר משמחים, על כל ועל הכל, רק לא על אודותינו ועל צרותינו שלנו.

ובכן, איש בשורה אנכי היום, בשורה טובה לכל הבחורים והרווקים שלנו אשר בקבוצות, ברחובות ובערים, ורואה אני חובה לעצמי לבוא לפניכם היום בהצעה ממשית – לא שלי חלילה! – אלא של יהודי טוב מא“י, סופר קצת, שהלך לאמריקה ומצא עצה טובה איך לאַשר את עמנו ולעשות “ביזניס” ע”י התחרות ישרה עם הקב“ה בכבודו ובעצמו וע”י יסוד חברת אחריות גדולה, לא לחיים ולא למות, לא במים ולא באש, אלא פשוט – חברת אחריות לחתנים… ופרטי הצעה זו הלא הם כתובים בכרוזיו שנשלחו להסתדרות הציונית באמריקה, להנהלה הציונית בירושלם, לכל מערכות העתונים העברים העסקנים בארצנו, ועל החתום בא ר' משה ליקורמן 443 ג’ירום סטריט, ברוקלין, ניו־יורק תו"ב. רשמו־נא היטב את האדריסא, למען השם, תלמידי הרווקים!…

אך מה אדבר בלשוני בשעה שמרגיש אנכי, כי לשוני קצרה ועטי אינו מסתפק? מוטב שאדבר בלשונו הזהב ממש, דברים ככתבם.

וידבר משה אל העם לאמר:

כתוצאה מתוך הקטסטרופה העולמית ההולכת ונמשכת מהיום השני באוגוסט שנת 1914 אנחנו הולכים ומתקרבים לשתי קטסטרופות הנוגעות ביחוד לנו: אחת פה (באמריקה) ואחת בא“י. פה הצעירות היהודיות מתבגרות ונובלות. מזקינות מאין “חתנים” (יש לנו כבר ב“ה כמה אכסמפלרים והמועדון של ה”צעירות העבריות" יוכיח! אגב, שמעתי כי החלט להחליף את האות הראשונה של השלט האנגלי שלהן. Y.W.H.A. באות O ואיני יודע מפני מה?…) ושם בא”י רוב הצעירים, שנולדו שם (תוצרת הארץ!) ושנמלטים מתחת הסכין בארצות הגולה (החלוצים’לאך שלנו!) הולכים ומתנונים (רחמא ליצלן!) באין חנוך מתאים, מאפס כסף ללמוד ובתי הספר עומדים להסגר מחוסר למוד. אי לזאת – כך הוא מוסיף – חשבתי הרבה בדבר ומצאתי תרופה אחת לשתי המכות, דהיינו: ההסתדרות הציונית צריכה לסדר מן “חברת אחריות לחתנים” (אני מדבר בלשונו…) בשביל בנות ישראל באמריקה, מחניכי א"י דוקא!…

איני יודע מה החליט מלון־יוז בדבר הצעה זו, ואולם אלי דבר יגונב כי נסיעתו הפתאומית של קיש (ג"כ רווק!) אמריקתה ושליחותו של מוסינזון בעניני החנוך – יש להן שייכות גדולה לענין זה, –ומי כמוהם מבינים וברי־סמכא בכגון דא? – וסברא חזקה היא כי יפתח סניף מיוחד לחברה זו גם בהולנדיה…

בקצור אחר הקדמתו היפה, בא משה האיש ב“עשרת הדברות” שלו על לוחות “הברית”:

1. כל יהודי תושב אמריקה הקשור למסורת אבות וברצונו להשיג לבתו או לבנותיו חתן מאלה הבנים, שיתחנכו בבתי־הספר בא"י או כל נדיב־לב שירצה לעשות זה בשביל קרובות או יתומות – מכניס לקופת החברה (וזהו העיקר!) עשרים וחמשה דולר לחודש.

2. ועד החנוך בא"י בוחן את כל הצעירים למעלה משלש־עשרה שנה הרוצים להקדיש את עצמם, בחינה גופנית (אם הוא בריא בכל רמ"ח אבריו..) שכלית ומוסרית (כלומר: שתהיה סחורה עוברת לסוחר) וקוצב לכל נבחר חמש לירות לחדש. (פרנסה בטוחה לחמש שנים, אלא שלא נזכר אם יש בחינה כזו גם באמריקה?..)

3. תנאי הכרחי צריך ועד־החנוך להתנות עם המתקבלים, שבאיזה מוסד חנוכי שילמדו, החל מבי"ס חולוני וכלה בישיבת סלובודקה בחברון, מחויבים הם ללמוד את השפה האנגלית, שתשמש למתווך בינם ובין הבנות מאמריקה.

(אין תנאי הכרחי לבנות אמריקה ללמד עברית, מחמת שבעל ההצעה היה בא“י ויודע הוא כי אפשר לתווך אצלנו בין אמריקה וא”י באנגלית דוקא ואפילו בז’רגון־אמריקני שבור, והגדוד האמריקני של ה“קעמפ” בשדרות ראל"צ ורחובות, ואפילו מבני־הארץ שנשאו כאן נשים אמריקניות ואנגליות יוכיחו!… ויש סברא כי אפשר לתווך בין צעירים וצעירות בלי שום לשון גם בחברון…)

4. מדי שנה בשנה, מחמשה עשר באב עד ראש־השנה יערך טיול־פגישה בין הצעירים מא"י ובין הצעירות מאמריקה בצרפת הדרומית, במרסיליה או בחוף אחר (הוי, כמה טוב להיות רווק!) והכל תחת השגחת מורה או שנים שיצאו מטעם ועד־החנוך להשגיח על הצעירים בשעת הפגישה (בטח יזהרו לשלח מזקני המורים ולא רווקים חלילה…) ותחת השגחת מנהלת אמריקנית מטעם ההסתדרות הציונית באמריקה – כך הוא מציע – מסתמא זקנה ומאוסה. כנהוג, כדי שלא להטיל קנאה בסעודה…

5. מחיר שני הכרטיסים של כל צעיר וצעירה ישלם אבי הנערה (צרת הבת…)

6. תנאי מפורש יהיה מותנה, שהצעירות מחויבות לנסע במחלקה השלישית כולן (מפני שאין רביעית) ובשמלות לבנות (דוקא!) היותר פשוטות (בלי “דיקולטה” ולא עפ"י האופנה הירושלמית חלילה!) שלא תתהדר האחת בפני חברתה בשום דבר, ובאפן כזה גם העניות והאביונות תאמרה שירה…

7. מקום הפגישה ישמש אמצעי בשביל התודעות הצעירים והצעירות במשך שנים אחדות, כל “קורבה נפשית” בין שתי נשמות צעירות" (איזו אידיליה!) תביא בעקבה חליפת־מכתבים ותקרב יותר ויותר את המיועדים לבוא ב“ברית־נצח” (אני מדבר בלשונו ממש…)

8. למקבל התמיכה, החנוכית אין רשות לבוא בברית עם צעירה אחרת, שלא מבין נותני התמיכה (כי ע"כ פטמו אותו במשך חמש שנים!) ואם מפני איזו סבה שהיא לא יוכל לבחר לו בחירת לבו מביניהן (עפ"י סעיף 13–18) הכסף שקבל בהוספת קנס נזקף עליו בתור חוב בשטר חתום, כי האשה נקנית בשטר והאיש נקנה בכסף, חמשה פונט לחדש..

9. ואם אחת הבנות לא תוכל בשום אפן לבחר לה צעיר כלבבה במשך חמש שנים (כמובן, הכל אפשר אצל “צעירות יהודיות מתבגרות ונובלות”) כספה בתוספת רווחים יושב לה (נדוניא ל“מושב זקנים”…) ואולם אם במשך הזמן הזה מצאה לה בחור מן הבחורים האמריקאים (אמריקן־באויס בלע"ז) כל הכסף הנכנס לא יושב לה.

10. אם שתים שלש בנות של אב אחד תמצאנה להן כלן חתנים מחניכי א"י, (כלומר, אם יהיה לו ידיד טוב) מחויב אבי הבנות להכניס בעד כל בת נוספת חמשה ועשרים דולר לחדש בעד כל הזמן (הכל כדאי, בחיי!…)

ואחרי שבעל “ההצעה” מביע את תקוותו החזקה שהמפעל הזה יביא פרי טוב כמעט מהרגע הראשון ותועלת מרובה לשני הצדדים, הוא מסיים בהבטחה גמורה שהבחורים דנן “יהיו בעזר צור ישראל וגואלו, לאור גויים, בחזון נביאינו הגדולים, שאפס קצהו החל להתגשם בחיים (כגון: והחזיקו שבע נשים וכו') ואחריהם מי ישורנו?”…

ואני משער בנפשי את תוצאות ההמצאה הזו. ראשית חכמה, כל גביר ו“אלרייטניק” באמריקה שירצה לשדך את בתו הבתולה עם בחור’ל כהלכה, איזה “פלפל”, לא יפנה עוד לראש הישיבה בולוזין ואף לא לישיבת ר' יצחק אלחנן שנוסדה באמריקה (פבדיקה חדשה ל“רברנליך” אלא דוקא לראש־הישיבה שלנו בא“י להרי”ל… והשנית, יבוא מסתמא הטרנספורט הראשון של הצעירות מאמריקה באָנית “זבולון” של אברהם גודל. עם דגל ציוני־אמריקני וראבאי אמריקני – ר' סילברמן למשל! – יבוא עמהן לתת להן “משופה וקידושין” (חופה וקידושין על משקל “בטשאייטשין וביומייטשון”: (בחייכון וביומיכון)… וירבו הזוגות בישראל וירבו בלא עין הרע… אשרי עין ראתה כל אלה!

5.12.1924

“מוטקה גנב”

חזיון עממי בשלש מערכות, מאת שלום אש, הוצג בתיאטרון־ציון ע"י התיאטרון־העברי.

(קוי־בקרת).

משער אני שלא במנוחת־לב גמורה נועז “התיאטרון העברי” להעלות את “מוטקה גנב” על הבימה, ובודאי היה חושש למה שיאמרו הבריות, ואמנם מי שזוכר עדין את הפולמוס המגוחך של אוסרים ומתירים שנתעורר לפני שנתים מצד “אפוטרופסי המוסר” לרגלי הצגת “אל נקמות” של שלום אש על ידי “התיאטרון העברי” – יודה כי היה מקום לחשש זה משום שגם “מוטקה גנב” קרוץ מחמר זה שממנו נוצר “אל־נקמות”, ואפוטרופסי הצניעות שלנו יכולים למצוא גם כאן מקום רב להתגדר בו מתוך פלפלא חריפתא וסברות הכרס. אולם טוב עשה “התיאטרון העברי” שלא שם לב לחששות מעין אלה והתחשב רק עם הטעם הטוב והמוסר הבימתי המבקש בכל יצירה חזיונית ראשית כל רק את האמת האמנותית, זו הקדושה לעצמה, ואשר בפניה בטלים כל מיני מושגים של “אסור” ו“התר” הלקוחים בהשאלה מ“שולחן ערוך” אחר. כי אמת־המדה אשר לאמנות הבימה, כזו של האמנות האנושית בכללה, – נמצאת בה בעצמה, בסמכותה היא, וה“טוב” כה“רע” שלה נחתכים מבחינה לגמרי אחרת מאשר בחינת המוסר המקובל. לגבי דידה נעשית כל יצירה אמנותית ממילא גם כן מוסרית בזה שהיא מעלה את ערך האדם, מיפה את החיים וקובעת להם מטרה ותכלית רוחנית, – מבלי להזקק לשם כך לאמת־מדה שמחוצה לה. דוגמה מכרעת בנדון זה היא שאלת ערום הגוף באמנות הדיוקנית שגם ממנה יצאה האמנות כמנצחת לחלוטין. לפי זה כל יצירה שאינה בגדר האמנות אינה גם כן בגדר המוסר, אפילו בשעה שהיא מתלבשת, כביכול, באצטלה של קדושה ובטלות שכולה מוסריות.

והנה רק מבחינה זו עלינו לדון על “מוטקה גנב” אם “טוב” ואם “רע” הוא, ומגוחכים וחסרי־טעם נהיה אם נבוא לדרוש תעודת “כשרות” על פי ה“יורה דעה” של חכמי המוסר מיציאה אמנותית שמטרתה היא הטבת חיי האדם והתעלותו המוסרית האישית, מטרה העולה בד בבד עם עקרי המוסר היותר עליון והיותר נאצל.

אנוס אנכי להזקק לשאלה זו משום שישנם אצלנו אסטניסים שהצביעות המוסרית היא מקל־חובלים בידם, ואסטניסים אלה אינם בושים לבוא ולומר כי הצגת חזיונות כ“אל נקמות ו”מוטקה גנב" עוטה עלינו חרפה ובושה. שוכחים הם כי החרפה היא בעובדה שיש בקרבנו טפוסים כ“מוטקה גנב” וכ“יענקל שפשוביץ” (ב“אל נקמות”) ולא בחוזה האמן שירד לתוך נבכי תהום חיינו החשובים, ראה שם מה שראה באספקלריה שלו, והעלה את הטפוסים הללו למדרגה אמנותית אנושית. האמן הרי אין לפניו אלא מה שעיני רוחו רואות, ואם חיינו לקוים ופגומים – האמן מה הוא כי נבוא עליו בטענות?! כל הרואה את פרצוף עצמו בראי מלוטש וקובל על הראי הרע – זה נותן לעצמו תעודת עניות מוסרית מן המדרגה היותר פחותה.

קדושת החיים זו היא תורת המוסר העליון, והעלאת החיים למדרגה קדושה וטהורה – זו היא מטרת האמנות, ולמטרה נעלה זו הן שואף גם שלום אש גם באל־נקמות" וגם ב“מוטקה גנב”.

לבוא, אפוא, ולדרוש כאן משלום אש תעודת “כשרות” יכול רק ה“שכל הישר” של מוחות מעוקמים!

־־־־־־־־־־־

השאלה היא רק תמיד בחזיונות כגון אלה, אם יודעת ההנהלה להמנע מהגזמות לבלי צרך ומהבלטה שאינה במקומה; – אם יודעת היא להמתיק את מרירותם של כמה מקומות שאינם חמורים כל כך כשהם לעצמם אלא ביחס לתנאי מקום מיוחד ולחומרי המקום המיוחד. ובנדון זה נחוץ להודות כי הצגת מוטקה גנב ע"י התיאטרון העברי היתה רחוקה מכל נטיה להדגשה והפרזה ונתנה במסגרת אמנותית הרחוקה מן הכעור והדומה לו, ורק אנשים בעלי טעם מקולקל יכלו למצוא בהצגה זו אי־מוסריות או הפרעת דרכי המוסר.

*

ועכשיו מלים אחדות לעצם ההצגה.

בכללה היתה הצגת “מוטקה הגנב” טובה, אך חסרון עקרי אחד היה בה – חסרון המבוא (הפרולוג). נושא זה של “מוטקה גנב” – כמו זה של “אל נקמות” – לא נוצר מקדם על ידי אש בצורה חזיונית כי אם בצורה ספורית, וכשם שהחזיון “אל נקמות” עובד על ידי אש מספורו “מעשה במריה היפה”, כן נכתב מקדם “מוטקה גנב” בתור ספור גדול שעובד אחר כך על ידי המחבר ל“חזיון עממי בשלש מערכות בצרוף מבוא”. מובן הדבר שבספור מצא לו כשרונו הציורי־השירי של אש כר נרחב להכניס בו כמה וכמה רגעים יפים, כמה וכמה מאורעות מענינים שיש בהם בכדי לבאר, לתאר ולהסביר את מהות נפשו ומלחמת חייו של “מוטקה גנב”. ומובן מאליו גם כן שרגעים יפים אלה הלכו לאבוד בעבודו החזיוני של נושא זה – להפסדו. ורק מעטים מהם – ואחדים מן החשובים ביותר, נצלו על ידי אש במבוא היפה המראה לנו את מוטקה הנער, את צערו ודחקו, ואת הסביבה שבה נולד ונתחנך, את אביו האכזר המכה אותו בלי רחמים, וביחוד את אמו זלטקה, זו האם היהודית הטפוסית שנעשתה לסמל, לסמל הצער, הסבל והיסורים, לסמל החסד החמלה והרחמים, אותה “האם היהודית” שעליה שר אביגדור המאירי במלים כל כך חמות ובצבעים כל כך מקסימים:

עצובה היא מאד האם היהודית,

עצובה כליל וחלומה אד־שחר;

תקתוק לבבה הוא מזמור־לסוד,

עיניה שני שירים ונפשה אור־צחר

ועצובה היא מאד האם היהודית,

עצובה היא מאד.

* * *

וקנאת קדשי־עד בּאם היהודית,

וקדשי כל קדשה בפרי בטנה נטועים

והנוגע בּבנה–מות ימות לעד!

(האם היהודית)

והנה בלי מבוא זה אין כל טעם לאהבת מוטקה את אמו, אהבה שבגללה ועל ידה רואה הוא בכל אשה כשרה וצנועה וגם בחנה־לה חלום נפשו, רק את דמות אמו העלובה, אמו הקדושה הטובה והטהורה שסבלה בדומיה את חרפת נעוריו והגנה עליו כחיה המגנה על פרי־בטנה מפני רודפיו. אמנם מבין אנכי כי קשה היה להעלות את המבוא על הבימה מחסרון כחות וכדומה, אבל אין ידיעה זו משנה לצער, את עצם העובדה כי בגלל חסר המבוא יוצא כל החזיון לקוי בהרבה.

וכנראה, שבשל “קמוץ בכחות” הוצא גם כן כל אותו הדו־שיח הפיוטי והנפשי של הנערות העלובות בראשית המערכה השניה, אותו הדו־שיח היוצר במדה רבה את אוירת החזיון את סביבתו המיוחדת; מובן הוא הטעם אך מצער הוא מאד, משום שהוא גורם לאי־שלמות אמנותית.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ובנוגע למשחק.

השחקנים עמדו ברובם על גובה אמנותי הגון ונתנו כולם ממיטב כשרונם הבימתי.

מר תאומי, “הגבור” הראשי, (מוטקה) הבין את תפקידו יפה, השתדל לחדור לתוך נפש גבורו ונתן לנפש זו בטוי נאמן, משוכלל ואחדותי מתחלה ועד הסוף. השגתו של מר תאומי את “מוטקה” היתה יותר הגותית (לירית) מאשר חזותית (דרמטי), יותר נשואית מאשר נושאית. אין אני אומר כי זו היא ההשגה הנכונה דוקא. לא, יכולה להיות וישנה גם השגה אחרת אך מר תאומי מכיון שמצא לנחוץ על פי מהות נפשו להבין ולהשיג כך את “גבורו” יצר מ“מוטקה הנגב” חטיבה אחת בקוים ישרים ובולטים, בלי נגודים והפכי־אופי.

הגב' בת־ציון בתפקידה של “מרי” הראתה התקדמות גדולה ביחס להופעתה הראשונה בתור “תמרה” ב“יעקב הנפח”. “מרי” היא האשה היותר מענינת, היותר אהודה והיותר פעילית בין כל הנשים הפועלות בחזיון זה. היא כולה מלאת תהפוכות: תמימה כתינוקת ומלאת ערמה כנחש. אשה מופקרת למחצה ואף על פי כן נאמנה לאהוב נפשה, ל“מוטקה גנב”, עד כדי כלות הנפש, עד כדי מסירות נפש, גם בשעה ש“מוטקה” מזניחה ובוחר באחרת בחנה־לה, “מרי” היא קלת דעת שאינה נרתעת גם מתת את ידיה לרצח ולדם, אך ביחד עם זה מלאת צער ויסורים, ולבה – גן אהבה. בכל המובנים תפקיד קשה הוא “מרי”. וצריך לצין בשמחה כי הגב' בת־ציון התגברה על מכשולי תפקיד זה ויצרה את “מרי” בחן ובענוה, בנפשיו רגישה ובלבביות מושכת, בלי הפרזה ובלי נטיה להצטין על חשבון הטעם הטוב. וזה הוא דבר גדול מאד. כי בתפקידים כגון אלה עומד תמיד השחקן על קו־המשקלת והמעבר מן האמנות אל הפוכה הגמור הוא רק – פסע אחד. ואשרי האמן היודע את שווי המשקל!

ביחוד יפה היתה במערכה השניה – זו מרום הפסגה של החזיון, – בשעה שהיא נפרדת מ“מוטקה” אהובה. אמתיות ההרגשה; התנועות הקצובות וכל מהותה הקסימו את הקהל, ואין ספק שבשחקנית אהודה זו צפונה ברכה רבה לבימה העברית אם רק תנתן לה האפשרות לפתח את כשרונותיה בשיטה נכונה ובעבודה פוריה.

מר חזן בתפקידו של “תרח הזקן” ראש הכנופיה של תבות־הזמרה, ומר זיבל בתור “קנריק” ואחר כך בתור ר' מלך בעל בית המרזח – היו אמתים ונכונים ועוררו בקהל התענינות רבה.

הגב' שרה מהלר בתפקידה של הינדל אם חנה’לה נתנה בהבנה את טפוסה של האם היהודית אשר למרות “הפרנסה החשובה” והבזויה המביאה אותה ואת כל המשפחה לשפל המדרגה – חרדה היא על בתה “הכשרה” ושומרת עליה כעל בבת־עינה, מה שיש לי להעיד על משחקה של הגב' מהלר הוא כי חד־גוני היה הפעם. חור ובלי חיים פנימיים; – ואנו ברם ראינוה כבר, ולא פעם, באור אחר ובמשחק אחר, לגמרי אחר…

מר קלצקין בתור “שלמה” היה “דוד” אופיני, “ריקא” כמו שנאמר. צעיר זה הוא בעל כשרונות ועתיד יפה נשקף לו על הבימה העברית בתור משחק טפוסים התולים בעקר. אך עדין זקוק הוא לשמירה מעולה וליד מנהלת.

לגב' כרמלית היה הפעם תפקיד צדדי, לגמרי צדדי. היא היתה הפרוצה “האדמונית” האוהבת גם כן את “מוטקה” ונגררת אחריו כצל. התפקיד אינו חשוב בחזיון, אך מה יפה ומה תמים היה על הבמה, במשחקה היפה של הגב' כרמלית ששחקה בחום נפש ובהבנה אמנותית רבה. ביחוד ברגע הפרידה, כאשר מוטקה משלח מעל פניו את הבריות העלובות, אשה אשה אל בית אביה ואל בית אמה, ו“האדמונית” הנשארת לבדה אומרת בקול רוח־הדמעות: “אין לי אבא, אין לי אמא, אין לי לאן ללכת; – הרחוב הוא ביתי, אלכה אל הרחוב”… ברגע יפה זה זעזעה השחקנית את לב הקהל ובעיני רבים עמדו דמעות רחמים והשתתפות אמתית בצער עלובת החיים. כל כך טבעיות, כל כך לבביות היו מלים אלה והרגשות אלה עד כי לא היה שום פקפוק באמיתיותן, ולפיכך השפיעו על הקהל. זה הוא כחו של כשרון אמתי, וזו היא דוגמה לשכלול תפקיד קטן בצורה אמנותית גדולה.

לעומת זה היתה חנה־לה (הגב' בת־הרים) חורת ומחוסרת צבע. חנה־לה זו, הציר העקרי שעליו סובב כל החזיון, לא עשתה רשם ולא יצרה את האמונה שנערה כזאת יכולה להביא מהפכה בלב אדם כ“מוטקה גנב”. התנהגותה על הבימה היתה בלי רוח חיים, מחמת אימת הצבור או מסבה אחרת.

משחק־הסך היה טוב, עקיבי ורכוזי. בבחינת חטיבה אחת בלי “יוצא דפן”, – אם לא נביא בחשבון את הבריות העלובות, אלה “הפרוצות” כביכול, שלא ידעו במחילה מה לעשות בידיהן ורגליהן והתהלכו על הבימה כצללים תועים מפנה לפנה.

התרגום (של א. לוי) הו אטוב, ואם נשמעה פה ושם איזו שגיאה הצורמת את האזן, עלינו לזקוף את זה על חשבון המשחקים. מעוות זה אינו חדש אך הוא לא יתוקן עד אשר שחקנינו לא רק ידברו אלא גם ירגישו ויחיו – עברית!

בן־ציון ידידיה

מה שמשבית קצת את שמחתי ומעביר את האידיליה הזאת, היא רק – מה שאין אנו יודעים ברור, מה יהיה גודלן של הצעירות שלנו מתוצרת הארץ? חוששני, שמא תצאנה במחאה וימצא איזה ר' משה בא"י שייסד כאן להתחרות “חברת אחריות “לכלות”?”… אפשר מאד, שהאניה “זבולון” שתבוא אלינו באביב הבא עם נתן שטרוים, לא תשוב חלילה ריקם לאמריקה ותקח עמה “טרנספורט” שלם מבנות ציון, וביטוח אני כי ירבו הקופצים עליהן מבין “האמריקן־בויס”, מחמת שהן אוהבות לפטפט אנגלית יותר מלשונן ויודעות הן פרק בהלכות “כיצד מרקדין” בגן־העיר ובבריסטול יותר טוב מאהמריקניות שלנו, ואם איני טועה, גם הוריהן ישלמו במיטב כספם יותר מעשרים וחמשה דולר לחדש בהוספת מחיר הכרטיס והוצאות הויזות (ליציאה אפשר להשיג ויזות בנקל…) ואגב יחזירו בטרנספורט הזה גם את בנות־אמריקה, שלא הצליחו בשדוכין…

ויען כי לפי דברי המציע, הציע הפעם רק ראשי־פרקים מן הענין הזה, טוב היה אלו היה מלמד אותנו פרק שלם בהלכה זו. תורה היא וללמד אנו צריכים.

ועדיין אנו מתאוננים על אמריקה שלנו בשעה שהצעות כאלו מבצבצות מכל עבר ופנה?…

* * *

אחד מבני הגולה שהגיע בשבוע זה לא"י דרך מצרים ועבר דרך תחנת קנטרה, בא אלי ומסר לי את רגשות השמחה שתקפוהו בשעה שזכה לראות בעיניו על גבולות ארצנו את המודעה העברית הראשונה ובאותיות מרובעות. עמד וקרא כמה פעמים על הלוח ולא הבין, חבש את משקפיו והביט מקרוב ולא הבין כלום, פנה לחבריו היהודים והם הבינו פחות ממנו…

וכדי לזכות את הרבים הנני מוסר לכם בזה את נוסח המודעה, ככתבה וכלשונה שמסר לי תלמיד זה החדש וזו לשונה ממש:

ומכיון שאנו מדברים במודעות, יש לי הענג למסר לכם מכתב קטן שקבלתי זה עכשיו מתלמיד אחר ככתבו וכלשונו ממש ובלי שום תקון:

להדון עזמות

הנני יש לי העונג להודיע לו שהחליפו לנו את שם מושבתנו מ“באר יעקב” ל"ביר יאקוב. לפי פנסי הרכבות שנתנו לנו להאיר את התחנה. ובכדי שתדעו אתם איפה לשלח לנו את העתון שלכם, הנני מודיע אני זה לכם בשביל אינפאדמאציה שלכם.

הוא אשר אמרתי: יש לנו כבר תחנה אחת בשם “זאקאריה ויעקוב” ועכשיו נוספה לנו תחנה שניה בשם “ביר יאקוב”, הכל כל “יעאקוב” והידים הכותבות ידי עשו…

* * *

כן, עיקר שכחתי:

קראתי בשמחה רבה בעתונים ובמברקי סט“א ע”א ההכחשה בדבר ה“רבי” החדש ממדינות אפריקי, ואולם לאחר שחקרתי וחרשתי היטב מן הצד והריחותי, כדרכי, במקומות הגבוהים, נראה לי בכל זאת כי בשנה הבאה ינהיגו דוקא אצלנו להתפלל תפלת “איזהו מקומן”, נוסח לונדריש, ויש גורסין נוסחא אחרינא וגם כן משלהם…

ה“רבי” אמנם יסע, אבל החומש’ל שלו תמיד ישאר…

עז מות

12.1924 12

“יטסאך”! כלומר: פנו דרך להולכי־ארבע במקום מה שנאמר. אם הם כבני־אדם אנו ה…

ומסתמא נזכה בקרוב לראות ברחוב החדש גם ספסלים פה ושם לארך הדרך, כדי שייהנו הבריות, כמו שם באירופה, ועוד נוחיות שונות, כי סו"ס אין אדם אלא בשר ודם…

ואחרון אחרון חביב – הדור הצעיר יהיה אסיר־תודה נצחת בעד הרחוב הזה, שלא יכתתו עוד את רגליהם בלילות ראש־חדש אל הרשת שנלר או בחגוי הסלע אשר לפני שכונת הבוכרים, וכאן ילכו לבטח בדרכם מבלי מפריע ורגלם לא תגף, וגם לא יזכו אולי למקלחת קרה לראשם מאחת הגזוזטראות כמו, למשל באבן־ישראל….³

מלא… הן זוכר בודאי מעלתו את “האי הרוסי” בעירנו שהיה מוקף חומה מסביב, סגור ומסוגר לזרים כיריחו בשעתה ועוד לא שכחנו את הטבלא השחורה הכתובה בלשונו של ניקולאי על אסור הכניסה ליהודים לתוך התחום הרוסי בשבת גם פה בירושלם… וחומת־סין שסגרה לפנים את הרובע הארמיני וביחוד ה“מבצר” שלנו, שאי־אפשר היה לכבשו למרות מאה־השערים השבורים והפתוחים שלו… והנה באה הבלדיה ופרצה גדר ר"ל והביאה אחדות בין האומות השונות בעירנו.

ובראותי ביום השלישי הזה את כל ירושלם שבאה להשתתף בשמחת־מצוה של הרחוב על פרשת־דרכים, ואפילו את ר' חיים שזכה להכנס לתוך מכונת־הצלום של בן־דב, והופיעה לפנינו המצבה היפה בשלש השפות שלנו, למול השער המקושט והנהדר, זכרתי את הפתגם שאמרו כי פיטר הגדול פתח ברוסיה חלון לאירופה וראניב ביי פתח לנו שער שלם לאירופה ע"י הרחוב המקשר אותנו אל התחנה… ואפשר, שיבוא זמן אצלנו שיוכלו לכתב על השער: פתחו לי שערי צדק…

ולא רק אירופה נפתחה לפנינו, אלא שזכינו גם לחתיכת אמריקה בתוככי ירושלם עיה“ק. יש לנו פיפט אוויניו” כמו בניו־יורק ממש (קינג ג’ורג' – פיפט אוויניו: זה שמו וזה זכרו של הרחוב החדש!) וגם בנינים נהדרים מסביב: “בקור חולים האספיטאל” וסן־רימו שלנו מנגד, בצלאל ורחביה מאחור ועל יד רחוב “אבינו מלכנו” יש גם רחוב אבי השפה העברית בארצנו – עד בואך אל המקום של “גרנד אופירה” שלנו…

־־־־־־־־־־־־־־

האמינה לי, יא חביבי, כי עשיתי אזני כאפרכסת והקשבתי רב קשב לכל דבור היוצא מפיך בשעת הדרשה, וכשהזכרת בגאון צודק על עשרים הכבישים והרחובות שכבר נגמרו, חשבתי בלבי: מסמא מבין הראיס שלנו כי ירושלם איננה אחת מערי המדינה של שמנים או מאה אלף נפש, כי אם עיר עולמית, אחת הערים המעטות שתופסות מקום כ“כ גדול בדברי הימים של האנושיות. פעם כתב המשורר הצרפתי וויקטור הוגו: יש אתונה, יש רומא, יש פרס! ואני ר' עזמות שאיני משורר אומר: יש אתונה, יש רומא ויש ירושלם! ירושלם היא אחת משלש הערים, שהשפיעו על העולם ועל האנושיות כלה השפעה כ”כ גדולה וחשובה. ולפי־כך, צריך שתהיה ירושלם שלנו, לא בלבד עיר עתיקה, מוזיאום חי וחדיש, במגדל דוד, אלא גם עיר חדשה ואפילו חדישה, כן חדישה, עיר נעימה, עיר שימצאו בה התיירים ובאי־מועד כל הרגלי חייהם, עיר שיקויים בה הפסוק: דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה לא “נוה־שלום”…

חכמינו ז“ל אמרו דבר יפה וכדאי שירשם אותו לפניו לזכרון בחייו: “המתחיל במצוה אומרים לו – גמור!” וכבודו שהיה בעולם הגדול ולפני מלכים יתיצב בודאי חושב על מטתו בלילות רב מחשבות כדי לעשות את ירושלם תהלה בארץ. כמו לונדרה או לכהפ”ח בתל־אביב, שתהיה נקיה, שלא יסבלו יושביה כל חלי וכל מדוה, שתהיה ירושלם יפה ונעימה לשבת בה ותמשך אליה אורחים רבים לא בעתיקותיה בלבד אלא גם בטוב אוירה – פחות אבק ויותר מים, פחות מחצבות ו“בּארוד” ויותר כבישים, פחות זמן לגמר העבודה ויותר עברית ועבודה עברית בבלריה, וחלק הכביש המצוין של “הסולל־בונה” הלא יוכיח! פחות “בּן קרא” ויותר רשיונות לבנינים ורחובות ל“הסולל” ולכל בונה, מפני דרכי שלום…

מסופקני אם כבודו בקר פעם את בית־הכרם, ומסופקני מאד אם נסה לנסע באוטומוביל הגדול שלנו מיד אחר ארוחת הצהרים על אבני הדרך המובילה ממושב־זקנים לבית־הכרם. עצתי אמונה איפוא, שיסע בקרוב לרוח היום במכוניתו הלבנה והיפה בדרך הזו ויזכה לקפיצת הדרך ולטלטלת־גבר כדבעי, ומובטחני כי מיד אחר נסיעתו זו יתן צו לתקן את הדרך הזו, לא רק בשביל בית־הכרם אלא וביחוד בשביל עין־הכרם…

אמנם, שמענו מצדדים שונים וביחוד מאחב“י טענות על כבודו, ויודע אני היטב כי הוא בן “עולם הזה” ובכ”ז, אני מבטיחהו שיהיה בן עולם הבא – בדברי הימים של בני ירושלם וישאר שמו לזכרון עולם לא באותיות שחורות על מצבת אבן של רחוב “אבינו מלכנו” אלא באותיות של זהב בדברי ימי הקדמה של ארצנו.

אה, לו הייתי אני תקיף במקומות הגבוהים בירושלם ובעיר־הבירה, הייתי משתדל להשיג לו תאר “סיר”, כיתר המאכערס" שלנו בארץ, ומחמת שאני נחפז לנסיעתי גלילתה אני מסיים בברכת “רבי”: יהי רצון שיצליח כבודו בכל דרכיו היפים והרחבים שיעשה בציון, אמן!

עז־מות

12.12.1924

וזהו פתשגן הכתב,ששלחתי בשבוע זה לראיס־הבלדיה שלנו, ראגיב ביי אל נששיבי לכבוד חנוכת רחוב “אבינו מלכנו” בעיה"ק ירושלם:

פעמים אחדות היה לי כבר הענג והכבוד לפנות למעלתו במכתבים גלויים (Candid Letters) על אודות מנורת־המאור שנקרא לוקס ועל דרכי ציון שלא נגמרו בעירנו, ואולם עכשיו לכבוד יום־טוב גדול שלו ושלנו, רוצה אני לקיים את הפסוק הצרפתי:

II faut render à César ce qui est à César

ז“א: תן לראגיב את אשר לראגיב, ומחמת שלא זכה מעלתו לשמע את הנאום שלי, שהכינותי ליום שלישי זה, לא באשמתי חלילה אלא פשוט מפני שהנציב מהר לברח עם כבודו יחד במכוניתו אעפ”י שהדרך היא מצוינה להולכי רגל, ע"כ הנני מוסר לו את דרשתי בכתב, כדרך כל הגדולים שלנו.

מסתמא הבינות, ראיסי היקר, כי כוונתי לדבר הפעם ע"א רחוב “אבינו מלכנו” שתרגומו באנגלית הוא: “קינג ג’ורג' פיפט אוויניו”, כלומר: רחוב מלך ג’ורג' החמשי.

וראשית חכמה עלי להודות לך מעומקא־דלבא על כרטיס ההזמנה ששלחת לי בעברית יפה ומדויקה ולא חלילה ב“עבראני” זו שאנו זוכים לראות על לוחות התחנות והרחובות בעירנו, בדומה למשל בזכרון־משה שכתוב שם בפרוש על הלוח אשר ברחוב: “תחכה לשמנה עגלות”, וכל עוברי דרך החדשים והתמימים עומדים ומחכים שעות שלמות לשמנה עגלות, כמו שנאמר, ואינם יודעים כי היתה כאן טעות ה“בחור הזעצצער” ושצריך לקרא שם: “תחנה לשמנה עגלות”.

ובכל זאת, אשרי המחכה והמגיע גם לחנוכת הרחוב החדש, וזמנה היה כנראה, עוד לפני שנה או שנתים בערך, כי איך אומר הפתגם האנגלי? – It is bever too late.

כלומר: “אל עג’לה מן אל־שייטאן”… והנה, בעזרת אללאה, זכינו סו"ס ביום שלישי זה, יום שהוכפל בו כי־טוב, לחג ברב פאר והדר, גם את חג הכביש וגם את חג הכבוש של ירושלם בחדש כסלו, שחל בו גם חג החנוכה שלנו…

פתח שמואל ג' ואמר בלשון “מלכים ה'”: הרחוב המפואר הזה ישאר לעולמים אמצעי נוחיות לתושבי ירושלם. והנוחיות הכי חשובה, לדעתי, היא זו – שאין אתה מחויב עוד להפגש דוקא בכל יום ובכל שעה ברחוב יפו עם כל חטם שאינו רצוי לך, כמו לפנים ברחוב הרצל אשר בת"א. הן זהו אסון ממש, גזרה מן השמים: רצונך לנסע אל התחנה – לך לרחוב יפו; רוצה אתה לנסע למחנה־יהודה או לבתי “אבו־באסאל”, והנה תוקפים אותך העגלונים ברחוב יפו וחוטפים אותם כמלאכי־חבלה: “לא־פוק! אידענע אדוף”? ואם יש את נפשך לטייל קצת בין מנחה למעריב על יד שער־יפו ולהתבונן מרחוק אל תלפיות היפה ושמעת מכל צד: “מי־שארע! מי־שארע!” ומחויב הנך “ללכת מישרים” כלומר: למאה שערים… ולא זאת אלא שאי אפשר הדבר להתעלם מבעלי־החובות, שהחליטו כלם לפתוח את חנויותיהם ברחוב יפו, כמו להכעיס ובעל כרחך אתה עובר לפניהם ברחוב יפו ונתבע – עד שקמת, ראיס אפנדי ופתחת לנו את רחוב “אבינו מלכנו” שיהיה לאמצעי־נוחיות לעולמים לכל בעלי החובות שלנו.

והשנית: הרי למדו תושבי ירושלם להיות אקרובטים ממש ולעשות קפיצות משונות בלכתם בדרך ברחוב יפו או בשאר הרחובות הצרים כמו בצרים להבדיל, כדי להנצל מן ה“טרומבילים”⁴

19.12.1924

בקש עזמות לישב בשלוה במושבות שומרון כדי לשבח שם את משפטו הקשה, והנה קפץ עליו רוגזה של ה“שין” במאמרו של “ראש” דאר־היום. כשעה שלמה ישבתי משמים ומשתומם ושאלתי לנפשי: רבש“ע! עכשיו שישנן ברוך־השם שאלות כ”כ חשובות כשביתות המורים, למשל, ועוד שערוריות רועשות ושונות, מה ראה ל“שין” זו, שהקדיש לה מאמר ראשי ושלם בערב שבת־קדש שעברה? והשנית, לאחר שפשפשתי בו ומשמשתי בו (כלומר במאמר) כששים ושש פעמים, לא יכלתי להבין בשום אופן מפני מה נשפכה כל חמתו דוקא על האות האומללה הזו ולא למשל על האות המאושרה ממנה “פא” או על אות אחרת מכף־בית האותיות של אורי צבי רינברג (הרי לך שם מאושר ומשולש בלי כל “שין”!) ב“סדנו”?

ולא זאת אלא שהעיז לבמבם לי ע“י השח־רחוק שלו פקודה נמרצה וגזר עלי גזרת בן־אב שלא אהין להשתמש באות “שרקנית” זו בשעורי זה, ולמען־השם, שלא אהין חס־ושלום להשתמש אפילו בקוצה של שין אחת, בבחינת בל־יראה ובל ישמע בערב־שבת זו, פתח־שין: שא! וחשבתי בלבי: בני־אפרים נהרגו בזמנם על ה”שין“, שאמרו “סבלת” במקום “שבלת” ובני־יהודה הורגים עכשיו את ה”שין" עצמה.. ואולם מה לא יעשה יהודי שכמותו בשביל פרנסה, ביחוד לאחר שש, של במחילה עשרים וחמשה שקל חוץ מהוצאות המשפט? השתדלתי בכל כחי לשמע אל הגזרה שירדה משני ה“שולל” והנה, כמו להכעיש, השתערו הפעם על ה“בחור הזעצצער” שלנו כל ה“שינים” בשפע אל־שני ודוקא בכל שורה ושורה כפי שאתם רואים, לקיים מה שנאמר: “ושננתם לבניכם ולקוראיכם”. בקשתי איפוא שטוחה לפניכם, רבותי, שבקראכם את שעורי זה ובפגשכם בדרכם את ה“שינים” המשוננות אל תימינו אלא תשמאילו, שהרי בימינו אלה כל המשמאיל בעוד מועד הרי זה משובח, ובממשלתנו הציונית והועד־לאומית הלא תוכיח!.

אלא שחוססני לסמם הטוב של האנסים המפורסמים סלנו, סקרה להם אסון ונכנסה השין בתוכם, דרך מסל: פרפישור סץ, סלום. אוסיסקין המסורר סל“ג ססב זה עכסיו כלומר: עתה, ירוסלימה. וביחוד מה נעשה בתסבי סעודנו ב”ועד־הסירים"? אפסר סיעסו גם הם כמו מוסוליני בשעתו. מה עשה? הן שמו היהודי הוא, כידוע לכלכם, משה’לי, אלא שמיד אחר ראיונו המפורסם עם בן־אבי נעשה משה’לי למוסה’לי, ומוסה’לי יהפך למוסוליני, כמו אצל שלום־עליכם ממש: יצחק הוא איציק, ואיציק הוא אייזיק, ואייזיק הוא אלטר…

וביחוד צר לי על המלה “שלום”, שנתחבבה כ“כ על הגויים ושסו”ס היא המלה היחידה המאחדת אותנו כאן ועכשיו יאמרו: שלום, שלום ואין שלום!… והלא ספרתי לכם פעם, כמדומני, שמכל ריגוליטו העברית הבין הקונסול האמריקני – כך הוא אמר בעצמו – רק מלה אחת “שלום”! ומה אמר לכם, רבותי? – איני מקנא כלל בגולינקין, יוצר האופירה העברית, שהחליט כנראה להשבית את ה“שלום” שנזכר שמנה־עשרה פעמים בריגוליטו, וזיוריני שלנו יהפך לחזן ממש, כאברהם צבי בזמנו, וישיר על הבמה: “לאדוני, לאדוני!” כמו, להבדיל, בימים־נוראים ובשלש־עשרה מדות בחורבה… והגברת מסט תענה לעמתו בעברית של ת"א ובנעם קולה: “אד־דיו”…

* * *

ועכשיו, שנפטרנו ב“ה מחאות ה”ארורה" הזו, וזכינו “לפונקטשור” (נקוב בלע"ז) הששי באוטומוביל שלנו, יכל אני לגמר את שעורי זה ולמסר לכם בסודי־סודות את נוסח המכתב שערכתי יחד עם שכנתי בנסיעה, בחפזון ועל רגל אחת (לא שלי!) לאחי בצרה אשר באמריקה.

וזהו הנוסח, ככתבו וכלשונו ממש:

"לחברי ר' מנחם מנדל בייליס.

“לאדוני” (לפנים: שלום) וברכה!

הלא ידעת אם לא שמעת ע“י ה”רקיב הצהיוני" בירושלם וה“ארץ” בת“א ע”א משפטי עם השמנה של רומי, שהוא דומה בכללו למשפטך אתה עם הסינור הרוסי, אלא ששם אצלך נתקיים הפסוק: הס קטיגור נוצרי וקח סניגור יהודי, ואצלי, כלומר: בביתנו הלאומי נהפך הוא – המאשים היה מאחב“י והמצדיק היה דוקא מחסידי אומות העולם.. ועוד זאת: בעלילה שלך יצאת לפחות אתה זכאי וכלל ישראל נשאר חייב, ובקיוב דא”י – כלנו חייבים.

מילא, היסורים שהיו לי, לא־עליכם, שם בשבתי שני ימים בלול עם בן־אב“י – הן מי יוכל לדעת ולהרגיש אותם כמוך, הא? ואת “התענוג” הגדול ששבעה נפשי ביחוד בין כסא לעשור, כלומר: בין יום המשפט ויום הדין – הריני מוחל: אתה יודע למי! מחמת שידעתי והרגשתי היטב כי נתחזקו הקטרוגים ונתגברה הדלטוריה ר”ל שם בפמליא של מעלה, וכל מה שיש בשמים יש בארץ, ורק ברגע האחרון כמעט היתה שעת־רחמים ונתגלגלה עלי זכותם של תלמידי ותלמידותי המיחלים לאמרי פי ומצפים לעש“ק, ונתבטל ב”ה הגזרה של חד־גדיא, דזבין אבא בעשרים וחמשה זוזי… ובהגיע תור עזמות לשלם את הקנס עמדו מסביבנו שני מלאכי־חבלה מבודנים, כשני שושבינין ממש, והובילו אותנו אחר כבוד כשני חתנים שיצאו משבכתם כדי לשלשל את הנדוניא במזומנים ולאלתר ורמזו לנו בשפשוף האגודל על גבי אצבעם על המטבעות כלומר: “קעש” בלשונם, ו“האי מאסארי”בלע“ז – הכל עפ”י החק העותומני. ואני חשבתי לתומי כי אחד מתלמידי הרבים יקפץ מיד, יסיר ידו מעל לבו ויכניסנה עמוק לתוך כיסו ויאמר: הרי לכם 25 פונט בעד רבנו ר' עזמות, כמו שעשו ידידי ה“פלסטין” במשפטו עם אכרי חדרה, שמיד לאחר פסק־דין של חמשים פונט, קפץ אחד מהם ושלם מכיסו במזומנים ממש חמש עשריות של פונטים מצריים! – ולו רק למראית־עין ולשם מחוג יפה בלבד.. בקצור, מה אמר ומה אספר לך ר' בייליס חברי? – ר' עזמות פנה כה וכה וירא כי אין איש, וישתדל להיות איש, וילך מבנק לבנק ומקפת־הלואה לקפת־מלוה להשיג גמילות־חסד לזמן קצר, ועד ששלמתי במחילה את ה“כה’ער”, טבין ותקילין חוץ מהוצ"ק, כדי לקיים מה שנאמר: – – – – – – – – – – – – (שכנתי הטובה בנסיעתי העירה לי בעוד מועד כי אין אנחנו באירופה אלא בארצות המזרח וע“כ צויתי ל”בחור הזעצצער" עפ“י עצתה, כמובן, למלא לע”ע את חסרונכם במקום הזה בקוים…)

ואם לא תפרסם את הדבר ב“פייפרס” שלכם שם באמריקה, אגלה לך סוד קטן – חרפה ממש לספר אפילו לחברים כמותנו! –שער בנפשך, למחרת יום המשפט נתפרץ לחדרי אחד מה“חסידים” הכי נלהבים שלי, בעל־בית הגון ובעל־יכלת חומרית, כמו שאומר בן־צבי, וברך עלי בקול רם: ברוך מתיר אסורים! תפש את ידי והניע אתה עד כדי להסירה מתוך עצמותי ר“ל, ובהתגלות הלב ממש ספר לי בדמעות כמעט כי בזמן האחרון נדדה שנתו מרוב דאגה לעזמות. – “הן זהו – כך קרא בהתרגשות – מעשה בייליס ממש, מה אני אומר? ענין דרייפוס השני!” ואגב ספר לי כי אנשי בית־המדרש שלהם, שאינם קונים את “דאר־היום” אלא מע”ש לע“ש מוכנים ומזומנים להקריב את עצמם בעד עזמות, שייך לומר?” ואני – למה אכחד? – ישבתי ונהניתי לשמע מקצת שבחי בפני, ובעידנא דריתחא שלו התקרבתי לאט לאט אל ידידי זה הנאמן ונסיתי למשש את דפקו קצת ולראות אם הוא מוכן לעזר לי אולי בדבר ההלואה שלי לתשלום הקנס והסנגוריה ובשעת־מעשה חבטתי, כלומר שם, לתוך הספר, וכשהרימותי את עיני אחר רגעים מספר מצאתי את הכסא ריק לפני – ו“הילד איננו” ו“החסיד” שלי נעלם עד היום הזה!…

טירון אני, ידידי, כפי שאתה רואה בענינים כאלה, והיות שאתה בר־מזל וברהני יותר ממני בזה וכפי מה ששמעתי מפי יודעי דבר וגם קראתי בעתונים שלכם, הצלחת ב“ה בעסק ונסעת בלוית גבאי אמריקני מעיר לעיר לקבץ על יד מאה ה”יהאהודים" ורכשת לך גם בית־דפוס, ע“כ החלטתי לפנות אליך בהצעה ממשית להכנס עמי בשותפות ולקבץ גם בשבילי איזה דולרים ע”י יסוד קרן־עזמות כמו שנוסדה קרן־בייליס, אבל באופן שלא יתנגחו חלילה הקרנים האלו שם כמו קרן־היסוד וקרן־הקימת בארצנו, ובתנאי מפורש שישאר לי חוץ מהוצאות המשפט גם מעט כסף לבנין בית בירושלם כמו ביתך בתל־אביב… מצדי, הנני מתחייב לותר לך עשרים עד עשרים־וחמשה למאה “קומיסיון” מההכנסה הנקיה של הקרן שלי –

ובשעת־הצרך מוכן הנני גם לקבל עלי שליחות מקרן־היסוד לאמריקה על חשבון ההסתדרות. כמובן, בדרך כל עסקנינו האודסאים. (אגב, כבר החילותי להכין מאמרי תהלה לויצמן!…)

וביחוד מקנא אני בפרסום הגדול שלך, כשם שמקנא “חברי” האמריקאי בת“א, ולפיכך החלטתי בנפשי לצאת בעקבותיך: ראשית חכמה, נדרתי את הפס”ד שלי עם כל הקטגוריה והסנגוריה ואפילו את ה“פסקווילים” נגדי בעתון התל־אביבי לקרן־היסוד כשם שאתה נדבת את התיק שלך לירושת עולם לקרן־הגאולה, למען ידע דור אחרון… והשנית, החלטתי להציע מיד בחזירתי מנסיעתי בגליל, שיקרא אחד מרחובות ירושלם בשם רחוב “שמטרלינג” בשם שקראו בתל־אביב רחוב “גרוזנברג” על שם הסניגור שלך.

ומחמת שהנהג שלי הספיק כבר לתקן את ה“פונקטשור” הששי של המכונית, הנני ממהר לסיים את מכתבי זה בתקוה שבטח תקבל את הצעתי המעשית הזו ושאני אקבל ממך תשובה מידית וקצרה בצורת שיקים גדולים וארוכים.

ולע"ע היה “לאדוני”, כלומר: שלום,

בברכת אחים לצרה

עש־מות⁵

26.12.1924

ועכשיו, שחזרתי מנסיעתי גלילתה בשלום והצלחתי לקבל הבטחות (פלעדג’עס בלע"ז) מתלמיד די בכל אתר ואתר לטובת הקרן שלי, לקיים מה שנאמר: “צדקה תציל מעז־מות”, ממש כמו שהצליח קסטל בקשקושיו לקופסת קרן־היסוד – עכשיו רוצה אני, רבותי, לדבר עמכם הפעם, לכבוד חנוכה, ע"א חנוכת־הבית של מדעי הרוח ועל שאר עניני הרוח שלנו, כגון: שביתות ואופירות, רבנים וכומרים להבדיל וגם אבן־היסוד לחולי הרוח…

וראשית כל דבר, מחויב הנני לבקש סליחה ומחילה מכם, חביבי, וביחוד מעורך “העולם”. שגם אני משתמש הפעם ב“שפת עלגים” ר“ל כבן־אבי (אפילו לאחר שקראתי את “העולם” האחרון) והנני אומר מכללה ולא “אוניברסיטה”. אעפ”י שמתחילה החליט גם ועד המכללה אחרי שקלא־וטריא ווכוחים סוערים לקרא את שמו בישראל: מכללה, אלא שלסוף יאתרע מזלו והעמידו את השם דוקא על טהרת־הקדש האמריקאית ונצחה, כמובן, ה–אוניברסיטה.

והשנית, להוי ידוע לכם, רבותי, שגם אני לא זכיתי להזמנה אל החתונה, כשם שלא זכה גם הקונסול הצרפתי הכללי בעירנו, שהנהו דוקא מידידינו, כידוע, ואולם אני ר' עזמות, שכל כוונתי תמיד להביא תועלת לאחב“י כפי מעוט כחי, לא יכלתי לכבש את יצרי הפעם, מה עשיתי? – נגשתי לארוני ולבשתי את בגדי האקדמיה שלי, ממש כמו הנציב, שהיה עוטה אף הוא גלימא דאוקספורד, איצטלא־דרבנן ממש, שחורה ואדומה הבאה בשרוולים רחבים, ומובן מאליו שאך ראו אותי המשרתים בקדש, חרדו לקראתי, פנו דרך בקהל לפני הפרופסור עזמות וקבעו לו מקום ב”מזרח" שם בישיבה של מעלה בין ביאליק, שהכניס את חטמו גם לתוך זוג משקפים אמריקאיות (בחוקותיהם!) ובין פרופיסור קליין, שישב בירמלקתו השחורה והזעירה על קצה גלגלתו, כמו אצל הכומרים, להבדיל.

והאמת נתנה להגיד, שזוהי הפעם הראשונה כמעט, שאני בתור תלמידו המובהק של בן־יהודה, הייתי מרוצה ונהנה מכל הענין הזה – ראשית מפני שאמרתי: אספרה נא לידידי ולידידותי בלשוני ועפ“י דרכי את כל אשר ראיתי ושמעתי, ואכין מטעמים לחכם לכבוד שבת־קדש כאשר אהבה נפשם, והשנית, – וזהו העיקר! – מפני שרישא וסיפא ומציעתא של כל האספה היתה כמעט עברית, אפילו לקויה קצת ויותר מקצת, כראוי לפתיחת “אוניברסיטה”, מחמת שנואמינו אינם בקיאים, כנראה, בדקדוק: אינם מבחינים, למשל, בין זכר לנקבה, כלומר בלשון, ומשתמשים ב”תנועה גדולה" ופותחים את האותיות במקום הראוי לסתם, וביחוד המבטא שלהם: ב“כ ועד־הצירים השתדל לדבר עברית־גרמנית במבטא הספרדי, כלומר: ב”פתחין", ולעומתו דבר סגנו בשם חבר־הלאומי שלנו עברית בהדגשה גרמנית. אולי זוהי הסבה, שלא מחא להם הקהל כף גם בעליתם וגם בירידתם?…

מסתמא קראתם, חביבי, את כל הנאומים והברכות והבינותם מאליכם, כי חוץ ממנאמו האקדמי באמת של הנציב ודרשותיהם של מגנס ואוסישקין, לא היה כמעט מה לשמע. ואולם אנכי עשיתי את שלי דהיינו: מחאתי כפים בשתי ידי ובשתי רגלי לכל הנואמים וביחוד לשכנינו – בבחינת “מה יפית”, שנכנסה אלינו ב“ה בתור מודה בזמן האחרון, (ודרישתו הנמרצת של חבר ועד האופירה לדחות אמש את הצגת טרובדורה מפני ראש השנה שלהם, הלא תוכיח!..) הכיתי באצבע צרדה לפני הנואמים הנכרים, אעפ”י שבינינו לבין עצמנו לא הבינותי כלום גם אני מכל האנגלית הבולבסית של מנהל המכללה האמריקאית מבירות, ואף כי בקי הנני בשבעים לשון, כידוע, ואיך אומרים? “ואם לגרמנית – הניחו לי!” – בכ"ז – למה אכחד? – לא ירדתי לסוף דעתה של הגרמנית הגבוהה מאת מנהל המכון הגרמני לחוקרי־קדמוניות בעירנו, שהזכיר לי בשמו את מיסדה ומנהלה של “למל” בירושלם – בימים הטובים ההם!

* * *

ובשעה שישבתי לי על הדוכן, כפרופסור שלא מן המנין, על נקודה גבוהה מעל רמתים צופים, על ראש אמנה הנשקף על־פני הקהל המגוון, ובהסתכלי מעל במת־החזיון, האצטבה הגבוהה, ראתי באיצטגנונותי את אשר יקרה באחרית הימים, בהתלכד כאן כל השבטים הנפרדים ובהתאחה כל הקרעים וברעות הזאבים עם הכבשים… ומה רחב לבי בראותי בפעם הראשונה כמעט מזמן הבלבולים, שם חם ויפת יושבים טנדו בחברותא ובצוותא חדא, תרבושים ומצנפות ומגדלים שחורים, ונתקיים בנו הפסוק: “וגר זאב עם כבש, וכמר עם בן־צבי ירבץ”… אכן, מענין היה לראות מרחוק ומפנתי, כיצד תרגמו בן־צבי והינאית שלו את ה“לשון קודש” של הפרופסורים שלנו לשכניהם הדומיניקנים, ולעמתם השתדל ר' בנימין מהפוע"צ לפרש בצרפתית של אנטול־פרנס שלול את כל הדבר הקשה בעברית, לישועיים שישבו אצלו בקרוב מקום. (אגב, ספר לי רופא־סופר משומרון כי שלח מאמר בקורת על הספרות ל“הפועל־הצעיר” וענתה לו המערכת כי באופן פרינציפיוני אינה מקבלת מאמרים מסופר המשתתף בעתון מ“הישוב”, שאינו מן הישוב, לדעתה…)

ונס גדול היה שם:

לנו הוגד בפרוש כי זכו הפעם להזמנה רק “מאה העליונים” (די אוברסטע הוגדערט בלע"ז) שבירושלם עיה"ק, ובלי הפלונית שלהם, מחמת חסר מקום באולם, והנה מצאתי באולם המלא מפה אל פה עוד “מאה תחתונים”, מידידי המזכירים של ועד־הצירים, כלומר: בלתי מוזמנים. אין זאת כי אם נתקיים הפעם הפסוק: “לא עוד יאמר, צר לנו המקום בירושלם!” ממש כמו באוטומוביל הגדול של בית־הכרם, אלא שכאן חסרו הפחים…

ונס בתוך נס: דוקא המחותנים האמתים לא הוזמנו הפעם אל החתונה שלהם. כלומר: חמורים. אין זאת כי אם רצו מזכירי ההנה“צ לנקום בהם מפני השביתה ולקיים מקרא שכתוב: ומורה לא יעלה על ראשם”… (אגב: השמעתם על דבר האסון שקרה למורים? – אומרים כי ההנה"צ החליטה להסכים לכל דרישותיהם והשביתה, כנראה, לא תצא לפעל אפילו לחדש ימים…)

ומרב שיחי שכחתי להגיד לכם, חביבי, כי חסרו הפעם שני הרבנים הראשיים ב“ישיבה הגדולה” שלנו על הר־הצופים. הרב קוק לא בא, כנראה, מפני שחסידיו הרבים בעירנו חששו שמא הכינו לו בני־זרש מהכת השחורה התועים בדרכי החיים, מעט “מים טהורים”, והשני נפקד מקומו – מפני אבלו.

וראו גם זו מלתא דלא שכיחא: שכחו פתאום להזמין את המתרגם הערבי, לשווי המשקל, כנהוג – המקום ימלא את חסרוננו וה…

וכנראה, מיום שגזר בן־אב“י על ה”שין", נתקפחה זכותם של הפרופסורים שלנו שיש בהם “שין”: סלושץ, אפשטין ושץ, וזכו לשבת מאחורי העתונאים, ולא לחנם העיר לי אחד משכני כי זהו באמת מה שקוראים: סקנדל! והודה לי, שישנם בתוך שורות הקהל אשר באולם מלמטה כשלשה מנינים מלומדים, חכמים, תלמידי־חכמים וצורבי־דרבנן, שאינם נופלים בחכתם מחצי־תריסר הפרופסורים העליונים. אגב רמז לי שכני הטוב, כי בשעה שנתמנה לא ילין האב והוכתר בתאר היפה:

כלומר: חבר להפרופסורים, וויקטור הוגו ברגמן זכה להיות המזכיר, ושניהם נתבקשו לישיבה של מעלה בשעת השמחה, אפשר היה לחלק איזו “עליות” גם לחכמים שלנו, שקטנם עבה ממתני הצעירים… וכשראיתי, למשל, את ר' יהושע קוסובסקי וחבריו, שהם זכו למקום בנחות־דרגא ובפנה נדחת, אמרתי: תורה מונחת בקרן זוית…

* * *

ובראותי בסוף שכל מה שהנואמים שלנו מוסיפים לפתח פה לדבור, מוסיפים שכנינו לפתח פה לפהוק – כי הלא שתיהן מחלות מדבקות אצלנו ר“ל – רמזתי לו ליו”ר האספה לעשות “בקצור”, (ועלי להודות כי נשמע לי הפעם), וביחוד כשהרגשתי מלמעלה את המים גם מן הגג חששתי למבול של טבריה, פשטתי מעלי את הגלימא־דאוקספורד, והרשו לי לצאת לפני הנציב. מהרתי לקפץ על המכונית של “הסולל” כדי שאספיק למסר לכם הכל בדיוק. בלא חסר ויתיר, כדרכי תמיד.

ולסוף, בשורה נעימה לקהל: אי“ה, בקרוב בימינו – תהיה קתידרא גם לפרופסור עזמות, לא לדקדוק ולא לתנ”ך בלי בקרת ואף לא בירמולקה, אלא לשעורי הסתכלות. והעיקר בלי הוצאות של שני שיללינגים בעד נסיעה אל ההר, וכמו שהדגיש והעיר יפה היו"ר בסוף דבריו: כי לעת עתה לא ידרשו מהתלמידים שכר למוד. ובזה הרי ספרתי לכם הכל…

* * *

וכשקראתי אמש ב“דאר־היום” את המאמר “אחרי מותו של לנין”, נזכרתי במעשיה סוביטית יפה וקטנה, ששמעתי בנסיעתי האחרונה מפי אחד העולים בת"א:

לאחר שנפטר לנין ז"ל, רצה להכנס לגן־עדן ולא הניחו לו, למרות כל איומיו הבולשביקיים. פגע בו יהודי אחד בדרך, בידו האחת תרמיל ובידו השניה שמשיה, נתן לו “שלום עליכם” ושאל לשמו ולפרנסתו כנהוג:

– שמי לנין ואני ראש הבולשביקים, – ענה לנין – ואגב ספר לו את כל הרפתקאותיו בגן־העדן.

– “ניטשעווא!”, ענה היהודי בלשונו, קפץ־נא מהר לתוך תרמילי זה ואני אוליכך ישר לגן־העדן..

כשהגיע רבינוביץ – כך היה שמו של היהודוני, – עם תרמילו המלא אל גן־העדן הלך ישר לחדרו של קרל מרכס ומבלי דפק אפילו על הדלת נכנס ואמר:

– כאן יושב קרל מרכס?

– כן, ענה הישיש בניחותא, ומה בקשתך?

– לא כלום, – ענה היהודי – האתה בעל ה“קפּיטל” הידוע? (“הרכוש”)

– כן, ענה השתפני הגדול, ומה בכך?

– הנה הבאתי לך את “הרבית”, – ענה היהודי, ובשעת־מעשה פתח את תרמילו וזרק לו את לנין, שנשאר בחדרו בגן־עדן עד היום הזה…

עז־מות

הקדמה

אמר המחבר: מכיון שזכינו למיני חבורים חדשים כגון, מסתכתא “כיצד מרקדים” של אגדתי ומסכתא “פרספקטיבות” של אורי צבי גרינברג וגם ירחון חדש ל“תיאטרון ואמנות” ביפו, ע“כ נתישבתי בדעתי: למה לא תהיה לנו גם “מסכתא דרך־ארץ”, הסוללת בקרבה כל מיני מדות טובות ומנהגים יפים ושאר דברים מועילים, כדי שידעו הבריות כיצד להתנהג בנימוס ובד”א באופירות והתיאטרונות, גם בספרות ובעתונות, בחברה וברחוב ובשאר המקומות. ובכדי לזכות את הרבים נסיתי את הנוצה והתחלתי מעלה על הכתב כמה וכמה “נמוסים” שלנו בגין זה, ובעזה“י עלה בידי להכין לתלמידי החביבים את הפרק הראשון של מסכתא דרך־ארץ, לאופירה ולתיאטרון כגון “בלשצאר” האופירה ו”היהודיה" הבעל“ט ואפילו לנשפים ולקונצרטים וסתם אספות ואזכרות בתיאטרון “ציון”, ואי”ה בשעורי הבאים אשים לפניכם את שאר הפרקים, כסדרם וכהלכתם עם הגהות הגר"ע, (הגאון ר' עזמות) ומן הראוי שלא לדלג עליהם חס־ושלום כמעשה הדור הזה, ולהשומע יונעם!

פרק ראשון

ראשית חכמה – ישתדל הקהל, שהמנצח על הנגינות באופירה, או הכנרית בקונצרט וביחוד משחקי הבמה יעמדו ויחכו להם בשעת הפתיחה: זה במקלו, זו בקשתה ואלה בפיות פעורים – לכהפ“ח רבע שעה עד שיגמרו כלם ל”התמקם", כלומר: לשבת על מקומותיהם, וביחוד עד שיגמרו הסדרנים ממרוצתם באולם. והמהדרין נוהגים להמשיך את הענין ולהשהות את גולינקין במקלו עוד יותר – “אין דבר, הוא יוכל לחכות!” – ביחוד בשעה שהנציב ואורחים חשובים נמצאים באולם, כנראה, כדי להרבות את כבוד ישראל בעמים…

*

הואיל ואין בעיר קדשנו מקומות טיולים בלא אבק ובלא סכנת־נפשות מפני האוטומובילים של בני־דודנו, כמו למשל בשב“ק ברחוב יפו, – ע”כ תקנו חכמים להרבות בטיולים על היציע שבתיאטרון, הן לפני ההצגה והן לאחריה וביחוד בשעת ההצגה. הטיול צריך להיות, כמו שנאמר: “הלך וטפף וברגליהן תעכסנה”, כדי להוסיף לוית־חן לתזמורת של האופירה. מהראוי לתקע מסמרים עבים בעקבי הנעל של החלוצים, בשביל העליות והירידות על מדרגות העץ, כי הקול יפה לזמירות…

אל תשכחו למען השם להזדין בביתכם ולמלאת את כיסיכם זרעונים וגרעינים וכל מיני פיפיטאס, ובפצח מפצחים בקול רנה ביחוד בשורות האחרונות ודוקא ברגעים הכי טרגיים, בשעה שכל האולם שרוי בחצי אפל ובהתפעלות גדולה… גלי הקליפות ישארו על הרצפה לנוי או ישמשו לתכליות שונות, כגון: זריקה בחושך לתוך צוארי השכנות וכיוצא בזה…

*

בעלי הנפש היפה נוהגים לאכל מנה יפה של בצל ושום ירוק לפני צאתם לאופירה, כדי להנעים את האטמוספירה סביבם. בעל־השום ישתדל עד כמה שאפשר להכניס את ראשו ורובו בין הבריות, ובמקום שנים יהיה הוא השלישי…

*

מוכרי הגזוז והשוקולד יכוונו את עצמם לקריאת: “בורדי־גזוז!” ו“שוקולט!” סמוך להורדת המסך וביפה רגע אחד קודם נפילתו, בכדי להשרות על הקהל רוח המוסיקה והשירה תומ"י. הרשום בידם להחליף את היוצרות, דהיינו: מי שיש לו גזוז יצעק “שוקולט!” ומי שיש לו שוקולד יצעק “בורדי־גזוז!” ובלבד שקולם יתאים אל קולות המזמרים על הבמה.

הרבה דברים בגולם וחלופיהן בתלמיד־חכם: גולם עומד בדחילו ורחימו בשעת השירה והנגינה של ה“תקוה”, ההימנון הלאומי שלנו, מה שאין כן בת“ח, שהוא יושב מסומר על מקומו כתרנגול אחוז בהיפנוטיקה או שהוא נותן את הלבוש על ידי אשתו לרבות ע”י שכנתו הנאה ומשמשה.

גולם נכנס לאולם בחשאי עקב בצד אגודל כעין “מקדש מעט” ויושב על מקומו דוקא כפי הכרטיס שלו עד גמירא, ותלמיד־חכם נכנס בקולי־קולות ובפסיעות גסות, משנה מקום ומשנה מזל עדי הגיעו ל“מזרח” ומהדרין עולים ישר בחוצפה לעילא ולעילא במקום הסדרניות הצעירות, וכשבא בעל המקום וכרטיסו בידו, תלמיד חכם עושה עצמו תחילה כאלו־לא־יודע, ואולם כשהלה עומד ותובע בפה אותו מקום דוקא, הוא צועק אליו כלומר: אל בעל הכרטיס – בחוצפה: “עוד מעט ואקרא את הסדרן!”…

גולם יושב בשעת ההצגה בשתיקה יפה, כאלם לא יפתח פיו, ועושה אזנו כאפרכסת לשמע אל הרינה ואל הנגינה, ות“ח מרבה שיחה עם חברו בכל מיני ביזניס, בחברו אמרו קל וחמר באשת חברו, וצעירים וצעירות מספרים זע”ז באחוה וברעות מאחורי הכלונסאות… ומעשה בצעיר אחד מתולתל שישב בשעת ההצגה על יד צעירה והתחנן לפניה שתנשא לו. נזעקה השכנה שלהם וקראה מתוך אי־סבלנות: “נו, גברתי, הלא תתחתני עמו כבר, כדי שנוכל לשמע את ג’יוריני!”..

בקיצור, גולם מזדרז לבוא והוא וכל בני ביתו אל ההצגה בדיוק וביפה רבע שעה קודם, כדרך חיויים, ות“ח משתדלים לאחר, כדרך הגדולים שלנו, והמפגרים הנשארים בחוץ יודעים לכוון את השעה ואת הרגע המדויק לדפיקה על הדלתות, דהיינו: ובשעת ה”אריה" הגדולה, כשנשמתו של המזמר יוצאת ממש וקול דממה דקה באולם, ואז נוהגים להכות על הדלת בחוץ לא רק באגרוף רשע אלא במקל עבה – ממש כשוטרים מב“ד על ראשי אחב”י בשמעון־הצדיק – ויש מהני בריוני שנוהגים להשתמש גם בפחים כדי לעשות רושם…

*

האטיקטה דורשת מאת אחינו המתאנגלים, שיביאו עמם אל התיאטרון את “חברם” הנאמן, אבל בתנאי שילמדו אותו את הפסוק מן החומש: “לא יחרוץ”…

*

ומי שלקה לא עליכם בקוצר הראיה או שכבדו אזניו משמע, ישתדל לשאל פרושים משכנו היושב אצלו, כלומר בשורה הרביעית שלאחריו או שלפניו ולקבל פרוש המלות בקול רם. אפשר לבאר בכל לשון וביחוד בפולנית וברוסית ואפילו בז’רגון, כמו בחגיגת הסיום של ה“מזרחי”. ומעשה באחד ממנהיגינו – “מי שהיה” – שישב בשורה הראשונה בנשף “הסופר והאמן” וספר עם שכנתו בלשון־הקדש של אודיסא, כלומר ברוסית, ונמצא “שקץ” אחד מגדוד “קנאי השפה העברית”, שהגיש להם פתקא: “עברי, דבר עברית!”, מה עשו? – נטלו את הפתקא בידם, הביטו בה רגע, והתחילו מיד מדברים ביניהם – שוב רוסית!…

בנוהג שבעולם, לומד אדם את תכן האופירה בביתו כדי שידעהו קודם, ואצלנו אין הקהל צריך לבא אל האופירה כדי לשמע את נעים זמירות המשוררים, כי אם לקרא את הליברטות הנפלאות וביחוד להפך את הדפים בבת אחת כקול משק הגשם בירדו. ומעשה בגברת אחת שישבה על ידי ב“דיקולטה” ר"ל ונבהלה מקול “הגשם” הזה ואמרה פתאום: “אוי לי! איך אשוב הביתה בלי מעיל גשם?”…

*

אמר עזמות: הרוצה לפהק או להתעטש באופירה אל נא יעצר את עצמו הלילה, מפני פקוח נפש, שהוא דוחה את האופירה, אדרבה, גוהקין ופוהקין וגורפין את החטם באולם בקול תרועה, ואין להתביש חלילה, כי סו“ס הרינו נמצאים בין אנ”ש..

ואם תקפך באמצע בולמוס השעול, אל תתאפק, ורצוי שכל הקהל יצא אחריך בשעול בכל האולם, כעין מקהלה והתחרות לבמה. כ"כ אין מקפידין על רגלי השכנים ולרבות השכנות הן ביציאתכם והן בכניסתכם ומותר להטריחם בכל עת – הלא שלמת בעד מקומך!

אין משגיחין על מקרא שכתוב בפרוש באולם שחור על גבי לבן: “אסור לעשן”, מפני שזוהי בבחינת “הלכה ואין מורים כן”, כי מה זה גרוע, למשל, מעשון בשבת־קדש?… ובכדי שלא לחלל את התיאטרון בפרהסיא, נוהגים לעשן מתחת לספסל עם לקוי־המאורות ולפזר את העשן במטפחת או במצנפת, ואח"כ הוא מתמר ועולה כערפלי־טהר באולם כדי לזכך את קול המזמרים וביחוד כדי להבליט את הצבעונין שעל פני הנשים…

*

הסדרנים יזהירו את כל הקהל ובפרט את הצעירים והצעירות שבאולם, כי מיד בראותם על הבמה איזה מכיר שלהם שיצא לשם הכרזה או סתם משרת שעלה ליטול כסא מעל הבמה – יקבלו אותו במחיאות־כפים רועשת¹ ובקריאת “הידד!”

כ"כ ידרשו בכל תקף מאת הנהלת התיאטרון לבלתי למכר את הכרטיסים הראשונים, כדי להושיב את צעירותיהם או את עצמם. בעלי הכרטיסים אינם חולים לעמד על רגליהם ולקיים מה שנאמר: “נסיב פתקא ראשונה ונחות דרגא”… ומעשה בסדרן אחד שצעק לחברו בעידנא דריתחא: “אם תוציא את צעירותי, אגרש את צעירותיך!”…

ולמען הסדר, ישתדלו הסדרנים לדרש כרטיסים לאו דוקא מאלה שאין להם, אלא מאלה שכרטיסים בכיסם, כלומר שיש להם, ולתכלית זו עליהם להעמיד מכאן ומכאן סדרנים חדשים, כדי שיתקפו את ה“זייצ’יקעס” (מחוסרי־הכרטיסים) כגון: גולינקין, מלניק, גנסין גוט וכדומה, וטובתה הענין דורשת, שיעמידו סדרניות צעירות בשורות הראשונות, כלומר אצל כסאות־הכבוד…

*

כשהנואם גומר סו“ס את נאומו אל ירד מעל הבמה אפילו כש”המכבי" עושה שם תרגילי־התעמלות, אלא שהוא פורש לצדדין ויושב בין הקלעים ונבהל בכל פעם, והדוקטור בנשף ה“סופר והאמן” יוכיח!.. ומעשה שהיה ברקדן הבלט של “היהודיה” בת"א, שפשט את הרגל עד לארגזו של הלחשן וטפח על פניו, והלה ברח באמצע עם ארגזו על ראשו, הקהל צחק, והרקדן המשיך את עבודתו הלאה….

וראו מה בין בני לבין חמי: הם, בני עשרת־השבטים ושאר הגויים האירופים למיניהם, יושבים בחשאי ומניחים למזמרים לשיר לבדם ולמנגנים לטרח בעצמם על כל הכלים, ואחב"י רחמנים בני רחמנים, מכיון שמקהלת המשוררים באופירה ובתיאטרון היא קטנה, משתדל הקהל להשתתף בצערם ולעזר למשחקים בשירה או בצפצוף למטה, ביחוד בקטעים הידועים להם, וראויים לשבח כל אלה שחוננו בקול של בת־היענה או של “ריקבעט” (המטה הנתקת ממקומה), מפני כי הקול יפה לאזן השומעת…

האנגלים, למשל, שמנהג אירופה בידם, לובשים שחורין בשעת האופירה או קבלת פני אורחים חשובים, ואולם אוירא דא"י מחכים ואנשי המקום אין מקפידים על גוי וחובשים צוארון שחור לגרגרותיהם. ולעמת זה אין הנשים לובשות כמעט כלום, ונדמה האולם לאטליז חי…

*

ולמען הסדר בכניסה לאופירה, אני מציע להנהלת התיאטרון לפתח דלת מיוחדה בשביל כל אלה שאין להם כרטיסים – כן ירבו! – מחמת שהם נדחקים תחילה בסכנת־נפשות וקופצים בראש, ויש להם קימא־לן, שהואיל ובעלי־הכרטיסים נשארו באחרונה ומחויבים הם להכנס, הם הראשונים ממילא יכנסו עוד לפניהם…

עם לקוי המאורות באולם, יזדרזו התחתונים וביחוד ה“זייטשיקעס”, להיות עליונים אבל בחפזון גדול כיוצאי מצרים ולפני הארת החשמל, כדי שלא ישארו חלילה תלויים ועומדים באויר בין שני ספסלים, רגל מכאן ורגל מכאן. ומכאן אזהרה לצעירים, שלא יחמיצו את המצוה הבאה לידם עד היכן שהיא מגעת, ומעשה בצעיר אחד שנתעלף לאור החשמל במצאו בזרועו – בת חמשים…

*

וכדי לפכח את השעמום בהפסקות הגדולות, תקנו חכמים לערך חזיון מיוחד לא על הבמה אלא על היציע. דהיינו כיצד? – צעירים וצעירות רוכבים על המחיצות שבאצטבאות העליונות, ושרים במקהלה “הללויה”, כלומר: “יו־לא־לא! יו־לא־לא!” ומכים באצבע צרדה כמנהג בני־דודנו בשעת ה“דבקה”. ובשעת חדוה עוסקת החבריא ב“תעופה”, דהיינו: מהפכים את נירות התכניות של הנשף למעופפים או “אוירונים” הפורחים באויר וזורקים אותם על ראשי ישראל עם קדש דלתתא, וביחוד על ראשי הצעירות. ובשעת הדחק משתמשים גם בקליפת תפוחי־זהב או אפילו בקליפת האגוזים וקולעים בהם אל המטרה ולא יחטיאו. ומעלה יתרה לקליפת תפ“ז, מחמת שאפשר לאדם למעד את רגליו ואין לך הנאה גדולה מזו שיהודי נתקל ונופל ואחב”י צוחקים…

*

עיקר שכחתי: הצעירים לא יחכו במחיאת־כפים לאחרים מביני־דבר, ובאמצע השירה, כשהמזמר או המנגן מפסיק לשעה קלה לצרך הנגינה או לפוש רגע, יזדרזו למחא כף ברעש גדול, ולקרא “הדרן” (לא בז’רגון!) כדי להראות גודל מבינותם ובעיקר כדי לעודד את המשחקים. ומרב התפעלות נוהגים לצפצף למשחקים בשריקה גדולה, כדרך השקצים המצפצפים בראי־נע בחשך, בשעה שאיזו גבורה שבסרט מופיעה לפניהם שלא כדרכה…

ועצתי אמנה גם לתלמידותי שאינן מבינות עברית של הבמה או שהן עיפות פשוט מהכירים ביום ומהנאומים בנשף שתבאנה עמן כרים קטנים למראשותיהן לשינה ולחלומות נעימים. הנהלת התיאטרון החליטה, לשם זה, להכין מטות באום בשביל ההפסקות הארוכות, וקול נחירת הגברות השמנות ביחוד, נאה ומתאים יפה יפה לאופירה, כידוע…

*

ולסוף, אל ידמה הקהל, שצריך להדחק אל האולם רק בכניסה, אלא גם ביציאה, בהולין ודחופין ובחפזון גדול כיוצאי מצרים. וסמוך ליציאתם, מצוה לחרף את המשחקים ולמתח עליהם בקרת קשה, כדי להראות את מבינותם במוסיקה ובקיאותם בהיכל השירה. והעיקר צריך לזרק שמות הגדולים כגון: “אה, קארוזי!” “אוי, באטיסטיני!” ושאר מיני שמות מן המפורסמות, כדי להפתיע את הבריות. ואחר הצגת “בלשאצר”, למשל, אפשר להסתפק רק במלה זו: “אכספרסיוניזם” ולעשות בשעת־מעשה מין העויה כזו, שהיא נשמעת לתרי־אנפין, כלומר: “מי יודע?”.. ומביני־דבר צריכין לחקות את המבטא העברי המזרחי של המשחקים ולומר ממש כבנימיני בשעתו על הבמה: “כ-סד (חסד), אדוני המלח! (המלך)”… ומעשה במטרוניתא אחת, מ“האינטיליגנציה” שלנו בבית־הכרם שענתה לשואליה מפני מה לא מצאה לנחוץ לנסוע אל הקונצרט של המזמר המפורסם שלנו חיים וינברג: “אה, מה? – היא אומרת בעקימת השפתים לאות של בטול גמור – איזה צעיר ירושלמי מ”תוצרת־הארץ", בודאי חזן!…

*

ושוב מעשה ביהודי אחד שנפגש בגולינקין, ברחוב, העמידהו בדרך ואמר לו:

• אדוני הוא מר גולינקין? טוב שמצאתיו: דבר גדול עשה כבודו באופירה שלו ואסיר תודה אהיה לו תמיד.

– האם כבודו בקר את האופירה? – שאל גולינקין.

– לא! – ענה היהודי – אבל אשתי הלכה תמול אל ההצגה והיתה לי מנוחה לשלש שעות רצופות…

שאלו את סילמן:

— מפני מה הלכת וכתבת את המאמר “לאן?” והוצאת את כל ענין הגמנסיה שלך לרשות־הרבים? אומרים כי עשית זאת רק לשם “סנסציה” וסברא חזקה היא, שבקרוב יאמרו לך: הכבד ושב בביתך!"

— גם אוריאל אקוסטה סבל בעד דעותיו, — ענה תחת החוטם ובמשיכת המלים, כדרכו, ובשעת דבורו העמיד פנים כפני “נגזל” וקרבן אמתי.

ואנחנו לא ידענו עד כה מי מתהלך בקרבנו בחוצות ירושלם? ואנחנו שכחנו לגמרי כי ירושלם נתקדשה עכשיו מחדש ע"י אוריאל־אקוסטה השני, שהופיע אצלנו בזמן האחרון ממש כדרייפוס השני בכתריאלובקה של שלום עליכם.

כלנו חשדנו בכשרין כי כל כונתו היתה כאן הרדיפה אחרי ה“סנסציה” הארורה, ממש כמו שעשה לפני שלש שנים ותפש בגנבת סופרים את נחום סוקולוב, כידוע, ונתעינו להאמין לדברי השונאים שהם טוענים ואומרים ומוכיחים עפ“י עדות הד”ר לוריא בכבודו ובעצמו וכל תלמידי המחלקה כי סרס בכוונה תחלה — עפרא לפומם! — את הכתוב במאמרו והשמיט את השאלה השניה בדבר “קדושת ירושלם לאנגלים” — אך ורק כדי להוציא לעז על תלמידיו וביחוד על בתי הספר העבריים שלנו, שהם מגדלים “גויים” ר“ל, ומי? — בה”ס “תכמוני,” שהוא, כידוע, בית חנוך לאומי־ודתי מאה למאה!

אך לחנם, רבותי, התנפלו עליו מכל צד, שופמן מצד אחד וברש מצד שני בגלל “מעשים טובים” אחרים, ובקרוב תופיע אי“ה גם “פצצה” נגדו ב”הד החנוך" ועל כלם החברה שלו בגמנסיה עצמה. בקצור, הוא קנה לו, כמאמר הבריות, מפטיר ברביעי. וכל כך למה? — הכל מפני דעותיו, מפי כי קנאת ה' צבאות מדברת מתוך גרונו, והפיליטון שלו “רסיסי חיים”, שהופיע בהוספה של העתון ההגון (גליון 2238) — סמוך למאמרו המפורסם — הלא יוכיח!

אין כח בעטי הדל למסר לכם, תלמידי החביבים, את כל הפנינים המזהירות בפיליטון המוסרי הזה, וע"כ אנסה למסר לכם “רסיסים” אחדים כדי שתוכלו לראות ולהוכח מהם כי “אוריאל אקוסטה שלנו שם לו למטרה בזמן האחרון לבקש את הקדושה לא רק בין כתלי הגמנסיה שלו אלא וביחוד גם בשמלות ירושלם עה”ק.

וכשמחפשים — מוצאים ב"ה, והא זה:

“האותיות הגדולות של הטלגרמה המיוחדה מלונדון —כך פותח הפיליטון — משכו את עיניו בקנותו את העתון ברחוב. פרש את העתון וקרא: “ארבעה מיליונים וחצי נתנים בהלואה לארץ ישראל”. הצעיר נשא את עיניו בשמחה לקראת הבשורה הטובה הזו והנה ראה לפניו; נחשו נא מה? — באותו רגע עברה לצדו העלמה.” ומיד הופיע אותו בחור, כלומר היצר הרע ולחש באזניו: שוטה־שבעולם, עד מתי תשעה לדברי הבל בעתונים, הן “היא כבר עברה לצדך?”. והוא, בשר ודם נשא את עיניו “מבטן חל דוקא על הגרבים של העלמה, והן כה קטנות, הן כה מתוחות”…

התיצב לפניו היצר־הטוב וגוער בו בנזיפה, "נו שקץ, קרא הלאה!” והוא קורא בעין אחת ובהם פה כאלו כפאו שד: “נאום קצר נשא סגן המיניסטר למושבות”, ובעינו השניה: השמאלית בודאי, הוא רואה. — אשרי עין ראתה כל זאת! — “מה קצרה שמלה זו, עד הברכים ולא יותר”; היצר־הטוב שואל: מה יהיה בנמל חיפה? והיצר הרע, ימח־שמו, עונה לעמתו: “מה מתהווה בשמלה קצרה זו בשעת ישיבה?”.

“כשאין מזל, בכר כל הטרחה. עד שהציוני ממשיך לקרוא בעתון, והנה — מעשה שטן! — “העלמה התרחקה כבר ממנו מרחק רב”. הוא מביט “באספקלריה” שלו ומבקש לדעת “לאן” נעלמה העלמה, והיצר־הרע מזרזו לדבר מצוה ודוחק: נו, למה תעמד כלקיש?” והבחור “מחיש את צעדיו להדביקה”, ממש כמו שרודפים לפעמים אחרי ה”מוביל" של בית הכרם, שהוא בורח בכוונה כידוע…

בקצור, הוא רץ להדביקה ער בתי־הבוכרים (מסתמא, לא רחוק מהגמנסיה!), “קודם שנכנסה למבוא של בית ותתעלם”.

ואם הסוף טוב והיצר טוב הכל טוב: — “ובכן, הנמל יהיה בחיפה!” — כך מסיים בעל־הרסיסים את ספורו — “ופניו אורים”. ממש “ליהודים”..ואם מעט לכם זה, הרי לכם עוד “צמוק” אחד בפרק השני, הנקרא בשם —”קמט". וקמט זה לא חלילה על המצח או במח אלא — "קמט על גבי המטה, כמובן, של אותה עלמה. ומי גרם לאותו קמט? — לשוא תקמטו את מצחכם למצא! — “הלחץ”, הוא הוא שגרם לקמט זה,. כלומר הלחץ שלו “בעמדם יחד על יד המטה והוא לוחצה אליה”.. (פזור המטה לא שלי!).

ואם תשאלו, רבותי, מה ענין “בעל הרסיסים” “לקדושה”, ו“ארוטיקה” כזו למורה ולמחנך בישראל? — אין זו שאלה! כבר היה לעולמים: גם ה“שבתאים המודרנים” בשעתם נהגו כך, וספרו של אלמאליח על “שבתאי צבי” (דף 21, 22) הלא יוכיח!

והיפה בדבר זה הוא שאחרי השער הזה, מ“חופת חתנים” מופיע באותיות מזהירות שם העורך האחראי: מ. גליקסון.

ובשעה שקראתי את חתיכת ה“פורנוגרפיה” הזו בעתון ההגון הזה, חשבתי בלבי, רבש"ע! לו היה מופיע אף שמץ מזה אצלנו מתחת לקו, מי יודע כמה “מכתבים למערכת” היו מופיעים נגד בכל יום בעתון התל־אביבי?

*

ומכיון שדברנו ע"א ענינים הגונים כאלה נזכרתי גם בגליון העתון ההגון של יום שלישי זה.

כבר אמרתי לכם, כמדומני, שראשית קריאתי בעתונים היא המודעות. ובכן, כשזרקתי מבטי הראשון לגליון זה הופיעו לנגד עיני שתי מודעות גדולות מוקפות זר שחור לאות אבל ובהן מביעה אגודת־המורים את השתתפותה בצערו של חברם מר אביזוהר במות עליו אביב. ואחריהם החרו החזיקו גם ה“דיירים” וגם הם מתאבלים “על מות אביב”.

קשה לדעת בדיוק אם המורים שלנו שכחו את העברית שלהם, או שזהו פשוט תקון הבחור־הזעצער שהוא, כנראה, “עם־הארץ” מתל אביב?

ומחמת שהגליון הוא מיום שלישי, יום שהוכפל בו כי טוב, מצאתי עוד “דבר־טוב” לתלמידי:

הן זוכרים אתם עדיין מסתמא את המהפכה הגיאוגרפית, שבאה ב“הארץ” לפני שבועות אחדים וציר קושטא שנועד ליאפאן, נשלח על ידם ל“פקינג” עיר המלוכה של סינה, במקום יפוניה.

והנה, קראתי ידיעה משמחת בגיליון ההוא ע"ד “בית ספר לחזנים בווארשא”, ומיד בשורה השניה מתחיל הכתוב בלשון זו: בוינא נפתח בימים האלה קורס לחזנות.

איך אמר אותו היהודי הפולני לחברו הסוחר, שנסע עמו ברכבת ורצה לרמותו כדרך הסוחרים ההם:

— "אם אתה אומר לי, שהנך נוסע לוורשא, כדי שאחשוב שאתה נוסע לוינא, הן מוטב היה שתאמר לי שאתה נוסע לוינא ואדע שאתה נוסע לורשא?!

*

וליכא מידא דלא רמיזא באורייתא ואפילו ענין העיריה שלנו בת"א, והא ראה:

פרשת “בשלח” משבוע זה, הרי היא רמז גלוי (לא זה של אחה"ע!) לטברסקי, שלמדו אותו פרשת “בשלח” מהועד, לקיים מה שנאמר שם: “ולא נחום” טברסקי, מפני “כי קרוב הוא”, כלומר “חבר” ופירש"י: כי נוח הוא לשוב באותו הדרך, שהכניס 260.000 פונט, טבין ותקילין, והממשלה נעשתה “בעלת־בית” עליהם.

ובאמת, איני מבין מה כל הטררם הזה וכל ה“גוועלד”, שהקימו שם בישיבות העיריה בת"א כנגד המושל, שהוא מתערב בתקציב ונכנס לגרגרת שלהם?

ראשית, הוא נתן מזומנים לת“א והריהו בעל־חוב, והשנית — אעפ”י ששמו “קמביל” אינו מאמין ב“קומבילים” ובשטרות ובהלואות ליובל שנים. “ראש של ג־” זה אינו יודע “חכמות”, כחכם הפיננסי שלנו ר' טברסקי, וכלל זה נקוט בידו: אם יש מזומנים, יש פקידים ויש בתי־חולים, ואם אין ממתקים — “יושבים בבית”.

כמו שאומרים אחינו הבוכרים בלשונם:

“יש ממון יש כבוד, לא יש ממון לא יש כבוד!”

ולו הייתי אני תקיף שם בחלונות הגבוהים, הייתי מציע להם לפרק את כל הבחירות, להושיב פקיד הממשלה כמו למשל בנו של נציבנו, שיהא “עומד על גבם” ומובטחני, שהיה מסדר הכל כדיבעי, ומציל את העיר העברית הראשונה בלא רמז. בלא “גוש” ובלא “קוש”, גם מבלי מנהל־הגמנסיה ואפילו בלי בעלי־הבתים.

*

ותאמרו מה שתאמרו: איני יכול להבין בשום אפן את כל הענין של החזן ברדקי שלא התפלל תפלת “אל מלא רחמים” לזכר אחד־העם, כפי שהודיע הועד הלאומי במודעותיו הגדולות מח' טבת כלומר: ח' שבט.

הן החזן ברדקי הסכים בכל לב, כידוע, ובלבד שהגבאים יסכימו. הגבאי הראשון ר' אמדורסקי ענה תיכף: בודאי! ומדוע לא? מהיכא־תיתי! הרב פ“צ פרנק, הגבאי השני, אף הוא נענע בראשו לאות הסכמה. הרב קוק נתעמק קצת ואח”כ ענה בדיפלומטיה כדרכו: אעפ“כ, בשביל אחד־העם שאני! גם מיסטר הבר נענע בפאותיו העבות ואמרו שתיהן: כן, כן! ואפילו השמש ר' לייביש החלבן נתן את הסכמתו במקלו, בקיצור, כל המשרד, הרבנות ובית־דין הסכימו, ובכ”ז — לא התפלל החזן ברדקי!

אין זאת כי אם טעה הגבאי־השני ר' פ“צ פרנק ונענע בראשו לא מלמעלה למטה, ואותת הסכמה, אלא מימין לשמאל, וברגע האחרון חזר בו. כי מה לא עושה יהודי ומכש”כ רב בישראל ובירושלים עיה"ק בשביל פרנסה?

אגב, פנו אלי רבים מתלמידי בשאלה חמורה זו: מפני מה כסו את השם של הנואם השלישי במודעות “בית העם” להספדו של אחד־העם?

האם מפני שלא ידע המספיד “לאן” ללכת בשעת ההספד?

אתמהה!

*

ברגע זה פגשתי ברחוב יפו אחד הסוחרים החשובים שלנו בירושלם. כמובן, ששאלתי אותו מיד על מצב המסחר בעירנו ועל ה“שמיטות” שקוראים בזמן האחרון בשוקנו.

— המצב מזופת! — ענה הסוחר — בהראותו בקצה שמשיתו על הזפת שברחוב — מצב הפקידים והמורים טוב יותר עכשיו ממצב הסוחרים.

וכשראה כי דבריו לא נתחוורו לי כל צרכם פנה אלי ואמר:

— הואיל וכך, אספר לך ר' עזמות ספור, אע"פ שבודאי כבר ידוע הוא לך, ויתברר לך הענין.

מספרים, מעשה ביהודי אחד שהגיע זמן פרעונו של השטר ולא יכול לשלם. רץ מידיד לידיד כדי להשיג גמילות־חסד כדי לשלם את שטרו — ואין! בלילה עלה כל משכבו ולא נסגרו עיניו מרב דאגה ליום מחר, יום־הדין של פרעון השטר.

מה עשה? ויהי בחצי הלילה, ויקם מעל מטתו וירץ ישר לבית המלוה. דפק על חלונו והעיר אותו משנתו.

—מי שם? — צעק המלוה משנתו.

— אני יהודי פלוני, באתי להודיעך שלא אוכל לשלם לך מחר את השטר כי אין לי פרוטה.

— גזלן! — צעק המלוה — וכי לא יכלת לחכות עד מחר, שבאת בחצות להעירני משנתי?

— אין דבר, ענה הלווה, עד חצי־הלילה לא ישנתי אנכי, ומעתה לא תישן אתה בעד החוב.

והנמשל, סיים הסוחר שלי, מובן מאליו:

עד כה לא ישנו הפקידים והמורים ומעכשיו חדלו הסוחרים מלישון בשביל השטרות…

*

ולסוף — מעשה קטן ואמתי שהיה בעירנו, כלומר שוב במכללה העברית שלנו, ושנמסר לי מפי אחד מתלמידי, עד ראיה ושמיעה.

ביום הששי העבר בא תייר נוצרי ואמריקני בלוית מורה דרך ערבי לבקר את המכללה העברית שלנו. מחמת שחברות־התיירים הנכריות בעירנו הכניסו גם ממוסדותינו בתכנית הנסיעה שלהם למראית עין לשם התחרות, כידוע.

בקש התייר לבקר את המוסד כדי לראות בעיניו את הגדולות והנצורות שעשו ה“זייאוניסט” על הר הצופים בבנין ה“נשיונאלהום” שלהם, והנה ענתה להם המזכירה — הוי, אותה המזכירה! — שאין המכללה “מוזיאום” ושיטריח את עצמו לבוא ביום המיועד לפי הלוח והמודעה, ולא בעש"ק, מפני שהם “ביזי” מאד (עסוקים).

התייר האמריקאי שהוא גוי ואינו יודע חכמות, הפך את דרכו ואמר בלשונו: וועלל! ביזניס איז ביזניס! ואולם הגאיד הערבי קלל וחרף ועשה “בוזי בזיונות” מהמוסד שלנו לעיני התייר האמריקאי הזר.

ושואל אני הצעיר והתם ר' עזמות שאלה תמימה ופשוטה זו:

ממה נפשך אם המכללה שלנו אינה “מוזיאום” ולא בית־נכאת — ואפשר שזה נכון! — מפני מה היא פתוחה ג' פעמים בשבוע לפני האורחים?

אלא מאי? — אם המכללה שלנו זקוקה היא עדיין לתיירים ומכש“כ לתיירים נכרים — למען יראו! — מפני מה סוגרים להם את הדלת על חטמם ומראים להם את הדרך בע”ש, בשעה שהתייר לא יוכל לבוא אלא ביום ההוא דוקא? והיכן היא מדת הכנסת־אורחים שרשנו¹ מאברהם אבינו? הא?

אדרבה, ילמדונו רבותינו.

עזמות

כורם עסקן חשוב מראשון־לציון נפגש בשבוע זה בירושלם עם רוזוב מפתח־תקוה וברך אותו על מאמרו היפה “עת מתי”? כנגד הפרעות של הפועלים בחיפה, ז"י, ומעשיהם הטובים בארץ.

— “אתה לוחץ את ידי” — אמר לו רוזוב — לאות תודה והכרה והנה פגע בי הרצפלד זה עכשיו והצהיר ליב פרוש כי רשמו את שמי אצלם בספר השחור שלהם".

— “נו, ומה ענית להם?” — שאל האכר הראשוני.

— “אמרתי להם” — השיב בעל־המאמר — כי ה“ספר השחור” שלהם הוא ספר־הזהב שלי!".

*

ואני פגשתי בשבוע זה לא ברחוב אלא בסתם עתונאי ושאלתיו, כמובן, על מצבו ואם יש לו פרנסה בזמן האחרון.

— “ברוך השם!” — ענה לי בתמימות — “אני כותב בשביל הקרנות”.

וחשבתי בלבי: לפנים היו לנו יושבי־קרנות ועכשיו יש לנו גם סופרי־קרנות…

— “ומהיכן אתה חי? — שאלתי צעיר אחד, איזה “קורספונדנט’ל” מעתוני חו”ל.

— “אני חי על עטי”! — החזיר לי ברצינות.

— "הגם אתה כותב “בשביל הקרנות”? — היתה שאלתי.

— “חס ושלום” — החזיר הצעיר — אני כותב לאבי באמריקה והוא שולח לי כסף לחיות"….

*

ועכשיו, תלמידי החביבים, חפצתי לספר לכם דבר מעציב, מעציב מאד מזמננו, אלא שאינני רוצה לקלקל את מצב־הרוח שלכם וע“כ אדבר לבם קצת ע”א — היסטודיה, כלומר: בית הספר למשחקים בעירנו.

איני יודע אם זכיתם להיות בין המאושרים, שהוזמנו לנשף הדרמטי בשבוע זה, כדי לשמע את הנאומים העברים על הבמה ואת השיחות האנגליות, הרוסיות, הגרמניות והבלתי־עבריות לפני הבמה, אחרי הבמה ובשעת הבמה — ובעיקר, כדי לראות את השעורים לדוגמא, מעשה ידיהם להתפאר של מרת ארנון שתחי' ור' גנסין נ"י.

ולמה נכחד? — חתיכת אמנות יפה ראינו על הבמה במערכה הראשונה. ב“בתי המלאכה”, בשעה שהם מחקים את בעלי־המלאכה שלנו, חרשי עץ וחרשי־ברזל, גם חרשי־סנדלים וביחוד את “עמך!” והכל בלא כלי־אומנות בידיהם, מלאת מחשבת ממש. ובאפן כל־כך טבעי! ואולם, דבר אחד מוזר ובלתי טבעי היה בולט לנגד עינינו במערכה הראשונה.

שערו בנפשכם: ארבע קבוצות של פועלים בזמננו עבדו רבע שעה בלי שביתה אחת. היתכן? — זהו דבר בלתי טבעי ובלתי מתאים כלל לזמננו עכשיו, והגברת ארנון תשתדל בודאי לתקן את המעוות הזה בנשף הבא…

ועוד לקוי אחד גדול מצאנו על הבמה: חסר היה קצת “פוטוריזם” ולא ראינו הפעם לנגד עינינו אף קורטוב מכל חני מילי מעליותא שנשתבחו בהם התיאטרונים המודרניים שלנו דהאידנא: לא כתלים עקומים, לא שלחנות הפוכים וכסאות יוצאי־דפן, אף לא העויות וצעקות משונות המטילות אימה על הצבור, הן בלא “איפכא מיסתברא” אי־אפשר אצלנו על הבמה. אין זו אמנות כלל, ועצתי אמונה לגנסין שיעמד על ה“קלקול” הזה בעוד מועד…

*

ועכשיו, רבותי מ“סטודיה” הדרמתית שלנו בירושלם אל ה“סטודיה” הטרגי־קומית שלנו בת“א, כלומר בעירית ת”א.

מועצת העיריה העברית שלנו נתנה בשבוע זה “שעור לדוגמא” של נמוסים פרלמנטריים וטרמינולוגיה דיפלומטית ומופתית, כראוי לעיריה העבריה הראשונה בביתנו הלאומי. וכדי לזכות את הרבים, אזרתי כגבר חלצי והשתדלתי לאסף ולכנס את כל הבטויים הנאים והמוצלחים, שנזרקו מפי ה“משחקים” שלנו בעיריה ורשמתי את כל המונחים היפים, שקבעו חכמי הדיפלומטיה והפיננסים שלנו, להיות למופת ולשמש לדוגמא לכל אחב"י בעיריות, בועדים ובאספותינו בארץ.

רשימה זו נערכה, כמובן, עפ“י הפרטי־כל של ישיבתם האחרונה בת”א, בלשונם הזהב ממש, ומהראוי שהעיריה תדפיס על חשבונה את ה“מלון” הזה בחוברת מיוחדה כדי להפיצה בקהל.

המתחיל במצוה הוא, כמובן, בא־כחם של פועלי־ציון.

ערם: מודיע כי כל הענין מעורר כבר בחילה.

ד"ר בנימני: (ריביזיוניסט) מסיים את נאומו כי “צריך שהקומדיה הזו תגמר”!

טברסקי (מיניסטר הכספים): צועק לבוגרצ’וב: “זאת היא צביעות!” — ממש כמו בפרלמנטים הגדולים באירופא, במקולקלים שבהם.

בוגרצ’וב, מנהל הגמסניה העברית אף הוא אינו “קטלא קניא” ולא טמן את לשונו בצלחתו. הוא צועק בקולו המצויץ לטברסקי:,אתה מחקת את תקציב החנוך, נכון, זאת היא צביעות!" (צוריק “שנץ”!).

הרב בן־ישי שואל אם קיום הסוסים בת"א הוא יותר חשוב מחנוך הבנים החרדים…

ובינתים מתלקח שוב דילוג חם בין טברסקי ובוגרצ’וב וחלוף “קומפלימנטים”.

טברסקי צועק: “זהו שקר! אתה משקר באפן נבזי!”

ובוגרצ’וב מעיר בצדק: “אין אני בא לבקש כבוד כאן”. כמובן, אין האדריסה הנכונה לכבוד!

עודם מדברים וצועקים והנה פתח המופ"ס (פועלי ציון בלע"ז) את המענה־לשון שלו, פה ממלל רברבן ומשמיע דברי “עמעס”:

— “התקציב הוא “ממזרי” ואוצר ־הישוב הוא “בלוף” מפני שאין תומכים כאן בבה”ס של “אידיש”, נוסח מוסקבה".

לא כן החבר פיינשטין, שהוא, כנראה, דיפלומט מומחה ופקח והוא מבין שהכל כאן “פוליטיקני, ודורש מה”גוש המאוחד" שלא לעשות “אחזית עינים”.

ולא יכל עוד בלוך להתאפק, קפץ ממקומו ואמר דברי כבושין לצד ימין, כמובן, בלשון עדינה ומנומסה של יו"ר: אל נא תפריעו; אין יורקים, רבותי, בפני ארבעים אלף תושבים!

נכנס וינשל יצא סוד. הד“ר בנימיני מספר פתאם בדבר איזו “פתקא של איום”, ששלח החבר קיציס לד”ר וויינשיל הריביזיוניסט, וקיציס מכחיש באגרופיו: “זה שקר! הראה הפתקא!”

וגם העליה הרביעית זכורה לטוב! טננבוים הפולני צועק ממקומו: זהו איום גס!

ואולם, כל הצרות באות תמיד מן האשה. חבל מאד שהגברת פרסיץ השתתפה בישיבה זו והפסיקה את כל ה“וכוחים, " שאלמלא כך היינו זוכים ל”מלון" גדול ועבה, “ליברטו” שלמה לחרופים וגדופים, מ“הסטודיה” הדיפלומטית שלנו בת"א.

עצתי לתלמידי המכללה שלנו, כשיצטרכו לכתוב פעם “דיסרטציה”, כמנהג התלמידים לדוקטוריה, שיכתבו על תימה זו דיסרטציה עשירה, עידית שבעידית וישתמשו ב“מלון” זה שלי שבשעורי הפעם — ומובטחני כי יצליחו במבחנם ויקבלו תאר “פרופיסור”.

לא, רבותי, כבודם של עסקנינו ומנהיגינו בת"א במקומו מונח, הכל אפשר ללמד מהם: פשיטת־הרגל, פשיטת היד, תורת פיננסים, חכמת המדינה, אך לא נמוס ודרך־ארץ!

ואילו הייתי אנכי באותו מעמד של פרנסי־הקהלה בת"א ומנהיגיה, הייתי אומר להם בפרוש, לימין ולשמאל, בלא חשש של “מכתבים למערכת” ואפילו מעקיצת־פשפש של איזה מוצרי בעתון ההגון, בהאי לישנא:

— "הוי, יהודים — עד מתי תהיו “יהודים”, כלומר, יהודי הגלות? עד אן לא תבינו, כי לא יכירכם מקומכם פה בעיריה?…

ועכשיו שלא הייתי, אני פונה אל תלמידי היקרים שבת"א, אולי יטריח אחד מהם את עצמו לומר להם כדברים האלה בשמי, או אם לא ירצה להביא גאולה לעולם — בשמו, ואכיר לו טובה.

*

ושקראתי בעתונים את המחאה של תושבי הדר־הכרמל כנגד פועלי חיפה, שערכו “פוגרום” בביתו של פבזנר, כידוע, אמרתי בלבי: ראו מה בין בני לבן חמי!

הם, הבורגנים שלנו, לא למדו את התורה הזאת של כתיבת “מחאות”, אינם יודעים אותה על בוריה ויצאה מתחת ידם בלתי מתוקנת, בסגנון של “ברוגזלאך” ובלשון של “זייטשע מוחל” ו“איף יו־פליז”, כראוי באמת לבורגנים־בטלנים שלנו, שהם מוהלים תמיד את יינם במים, גם בעתונים וגם באספת־הנבחרים, ואינם יודעים את הסוד כי בעולמנו זה — חוצפא יסני!

ה“מחאה” שלהם מתחילה, כמובן, עפ“י הסגנון הישן, הרבני־הסוחרי: אנחנו החתומים מטה, או פשוט, העבדים לשמאל, האסקופה הנדרסת למוסקבה, דברים שאינם מעלים ואינם מורידים, ואין איש שם על לב ואינם נשלחים לעתון אלא רק “למען ידעו”, כי ישנם בק”ק חיפה מ"ג גדולי הדור, שהם מוחים ובוכים ולפעמים גם מברכים ומספידים בסגנון אחד…

לא כן הפועלים שלנו, שהם מומחים לאותו דבר, “מזיקים למחאות” או כמו שאומרים אצלנו במוסקבה" “ספעצים” שלמים! — “אם לאשכנזית — הניחו לי” ואם למחאות הניחו להם לפועלים שלנו! מחאה היוצאת מתחת עטם היא כתובה כהלכה" חריפה, ורגזנית, ועוקצת ודוקרת ובעיקר —— אגרופית ומאיימת, והחלטות מועצת פועלי־ירושלם כנגד התנה"צ בדבר מחוסרי עבודה בשבוע זה הלא תוכלנה להוכיח!

מחאות כאלו, שיש בהן דינמיט, דברים כמתלהמים וכדרבנות ממש— אלו עושות רשם ופעולה ומזעזעות את מלון־יוז וקולן נשמע ת“ק פרסאות על ת”ק פרסאות עד אמריקה, יותר אפילו מ“הלו ניו־יורק!” ו“הלו לונדון!” ואפילו “הלו ירושלם”, בתיליפון, שמתפעל ממנו כ“כ בן־אבי”י שלנו. כנראה שגם את ידיעות המשמחות ע“ד פגישת ויצמן וברנדיס קבל בן־אבי ע”י השח־רחוק שלו “הלו ירושלים!” הלו! ניו־יורק!…

ואת האמת אגיד לכם, רבותי, כי בשעת קראי ע"א הפרעות שנעשו בביתו נשיא הועד בהדר־הכרמל, על האבנים שנזרקו, הדלתות שנשברו והשמשות שנופצו, אמרתי בלבי: "מצוה עליו על פבזנר ויאה הוא למעשה שכזה! תמיד היה נוטה לצד שמאל והרי בא על שכרו, ועוד לא נגמר, עוד ידם נטויה!

כמו שאמר אכר אחד בשעה שהפועל שלו, שגדל וחנך אותו בביתו זרק עליו אבנים:

— “לפי הטובות הרבות שעשיתי לו עלי לקבל ממנו עוד אבנים רבות”…

ובשעת קבלת־הפנים הנהדרה שבחתונת בת קלוריסקי, — חתונה שלא היתה דוגמתה מכבר בעירנו בפשטותה וברוממותה — נפגשתי באחד מבעלי־הבתים החשובים בחיפה מבין “המוחים” והוכחתיו, כמובן, על הנוסח הרך והענוג של “מחאתם”, וענה לי תלמידי הנעלה הזה בדרך משל:

— מספרים, כך הוא פותח את המעשה שלו, — כי שני יהודים רבו פעם ביניהם, ואחד מהם קלל את חברו ואמר לו: “יכנס הרוח באבי־אביכם!”

שאל אותו אחד מן הצד ואמר: הואיל ואתה מקלל אותו באבי־אביו, מפני מה הנך נוהג עוד כבוד בו ופונה אליו בלשון רבים: “אבי־אביכם”?

— לא, ענה השני, בשעה שאני אומר לו: יכנס הרוח באבי־אביכם, בלשון רבים, הריני מתכוון לא רק אליו אלא לכל בני משפחתו.

גם תושבי חיפה התכוונו בזה, כנראה, לא רק לפועלי חיפה אלא לכל “בני משפחתם” בירושלם ובשאר המקומות, שהם מביעים להם “סולידריות” על מלעשיהם בארץ

אגב, נודע לי כי אחרי המאורעות האחרונים של נפוץ השמשות בחיפה ובז"י והחשש לשמשות הרבות של מלון־יוז ושאר המוסדות בעירנו, החלט שדיזנגוף מנהל התעשיה בארצנו, יפתח בית חרשת חדש לזכוכית בטנטורה…

*

ובכ”ז, רבותי, עולם כמנהגו נוהג. משבר ושביתות, שמיטות וערב־שמיטות, אפילו ברחוב ממילא מהאי גיסא, ל“הילולא וחינגא” מאידך גיסא: הצגות ונשפים ב”סטודיה" של גנסין וארנון, ו“משקה’לה חזיר”. ו“תעלולי השטן” של תאומי וחבריו. גם תהלוכות בתי־הספר לכבוד חמשה־עשר לקרית־משה, זו היפה שבבנות ירושלם מצד מערב. ועל כלם המשרד החדש בעירנו לשדוכין.– בקיצור, אחד מחסדי ה' עמנו, אחת מסגולות עמנו, אחד מסודות קיומנו הוא – הכשרון לשבח את הרעות ואת הפרעות שלהם ברומיניה ושלנו בארצנו, להסיח את הדעת מהפגעים ולהשתעשע אפילו בשעה שחרב חדה מונחת על הצוואר…

אי“ה בשבוע הבא נזכה שוב לראות את ה”הוגנוטים" בתיאטרון “ציון”, ואדהכי והכי הביא גם ה“כרמל המזרחי” מין יין חדש, יין ברזל כדי לשמח את הלבבות בשעת צרה ולשתות ל“חיים”

אחרי המזל־טוב של המשרד לשדוכין, וכנראה, מפני ה“טפה המרה” של יין הברזל, “נשתכרו” המנהלים ושכחו את הזמנים, והם עומדים ומכריזים במודעות גדולות בעתונים עד היום הזה “הכונו לקראת הקיץ”! אעפ"י שאנו עומדים, כמדומני, בחצי החרף.

כנראה, שמפני זה נתמעטו הגשמים אצלנו ביהודה בשנה זו…

*

ולסוף, מחויב אני לספר לכם, תלמידי ותלמידותי, את ה“אפילוג” של “הנידון: שש תרנגולות”, מחמת שסוף מעשה זה עולה ביפיו מאה קבין על תחלתו, וכדאים הדברים לשמעם.

הן זוכרים אתם בודאי את כל המעשה הנורא, שספרתי לכם ביהודי ר' משה שמש של בית דין, שלקחו ממנו בשכם וכל ההרפתקאות והצרות שהיו לו מהמשטרה.

ואולם, בקש משה טבראני לישב בשלוה, והנה קפץ עליו רוגזה של המשטרה. לו קרה המקרה הזה בימי ממשלת הדוד ישמעאל היו ה“פוליסים” נוטלים ממנו את התרגולות ושוחטין אותן לעיניו ועושים “פנטזיה” שלמה על חשבונו, ואותו היו שמים מיד ב“חד גדיא” עד שישלם “בקשיש” ויקרא לו דרור, ואולם חיים אנו ב“ה תחת ממשלה מנדטורית, שהיא מתנהגת בצדק וביושר ועוסקת ב”צער בעלי החיים" יותר מצער עם בני האדם…

בקצור, בשבוע זה קבל ר' משה שוב מכתב “הנידון: שש תרנגולות” ונתבקש לפנות תומ“י אל הנוקטה”.

— “תן 102 גרושים!” — אמר לו השוטר".

— מדוע 102 גרושים, והלא מקדם דרשתם רק 72 גרושים?

— מפני, שבינתים עבר עוד חדש והממשלה כלכלה את תרנגולותיך, ושלחה אותן משכם לירושלם ע"י שוטר אירלנדי מיוחד, ולול חדש “לול לאומי” צבוע תכלת־לבן עם חוטי ברזל חדשים.

מילא, לא הועילו כל טענות ומענות וכל השתדלות להוזיל את המקח, הוא רץ וכתת את רגליו בין כל השכנים עד שהשיג גמילות־חסד ואסף את כל הסכום עד פרוטה אחת.

ואולם, כשנגש אל הלול היפה, והסתכל לתוכו דרך שכבת־הברזל החדשה והמבריקה, הביטו אליו רק חמש תרנגולות.

— והיכן התרנגולת הששית? — צעק ר' משה לשוטר.

— השוטר האירלנדי שהביא אותן, —ענה הפוליס — הלך באמצע הדרך לשחק “פוט באלל” עם חבריו, ואחת התרנגולות נתישבה ועשתה “ויברח”. כנראה, ששמעה ע"א המשבר הגדול השורר בירושלם וחזרה לשכם.

ר' משה דנן נשבע לפני קהל ועדה שלא הכיר כלל את תרנגולתיו, “הן אפרוחים היו ממש” — כך הוא מספר בהתפעלות — “כשעזבתי אותן בשכם ועכשיו אפרוחים נעשו תרנגולות גדולות, שמנות ובריאות־בשר שהן מתגנדרות בנוצותיהן ובסנטרן הכפול, כדרך המטרוניתות הנעלות, בקצור: נקבות חשובות שהן מטילות ביצים ומטיילות ב”לול־הלאומי" שלהן.

ולא זאת אלא, שהן מיוחסות גדולות מחמת שהספיקו להתאזרח בשכם ובהיות ששלמו מסים. כידוע, יש להן זכות הבחירה בבלדיה יותר אפילו מאנשי בית־הכרם שלנו.

— אגב, יש שם “דואל” נורא בענין הבחירות והרדיפה אחרי ה“כסא” של לורד־מאיר. כפי שמשערים החוגים הגבוהים" על הפח", ישוב האפט אל כנו!…

ועכשיו, מתעוררת שאלה חמורה: היות ור' משה קנה שש תרנגולות , שלש בשבילו ושלש בשביל אחיו בעל־הגימטראיות שלו, מי יסבל בנזק התרנגלת שנעלמה?

לע“ע, יש דו”ד בין שני האחים ונמסר הענין לידי בוררות, ואת הפסק אודיע לכם אי“ה בשעור הבעל”ט — וחסל סדר תרנגולות!

עזמות

ועכשיו, רבותי, שאנו עומדים לפני עריכת ה“סדר” של הבלדיות לארצנו, רוצה אני לשאל מכם את “ארבע הקושיות” של הבלדיה שלנו בירושלם עיה"ק.

ואתם תשאלו אולי — לא אולי אלא ודאי תשאלו — “סטייטש”? מה ענין “ד' קושיות” של פסח אצל חדש שבט? — לא קשיא! למאי, ביה“ס הריאלי בחיפה נותן חופשה לתלמידיו לא בפסח כנהוג בכל בתי הספר שלנו בארץ, אלא דוקא בחודש שבט? וה”סדר" של ר' עזמות, שהוא בודאי מודרני וריאלי, מכל־שכן?

ובכן, רבותי, הבן שואל: מה נשתנה הזמן הזה מכל הזמנים, שבכל השנים הקודמות היו נותנים בבלדיה רשיונות ליהודים למכירת משקאות בערבית ובאנגלית, וכשבאו לדרש רשיונות בעברית ענו ואמרו להם: “עובראני מאפיש!” — והשתא, נותנים בבלדיה שלנו רשיונות למשקאות כלו עברית ואנגלית אפילו לגויים?

האם אולי מפני שאזלו הגליונות הערביים?…

שבכל השנים הקודמות היו מקבלים מהיהודים את מס הרשיונות למשקאות ולא היו מוסרים להם את “הרכסה” עד שלא שלמו מקדם דמי “קנאסה וכראסה” (נקיון ושמירה), עד פרוטה אחת. צער בשת ורפוי ולפעמים גם “שבת” — והשנה הזאת מסרו להם את הרשיונות בלא טענות ומענות ובלא קנסות וחרמות? אלא, ששמעתי, שאחד מדרי “מטה” חזר ושב בין דרי־מעלה בבלדיה.

שבכל הימים, היו אחב“י ממלאים את משרדי הבלדיה לשלם את המסים — כי הרי בני דודנו הם פטורים ב”ה ממצוה זו, כידוע — והיו מקבלים אותם בפנים זועפות כבעלי־החלומות, והיו מחכים שעות שלמות במסדרון בין יושבין ובין מסובין — עוד יותר מאשר במסדרון הארוך של “מלון יוז” ועכשיו עושים להם “סמיילס” אנגלים ומקבלים בספ"י, בקידה והשתחויה ובתנועת־היד המשולשת עד לארץ: “תפאדאלו! אהלאן וסאהלאן!” ועושים לפניהם “באו־בשלום” לכל הצדדים.

נכנסתי בשבוע זה לשעה קלה לבלדיה ושמעתי קול פקיד צועק משלחנו לשמש, מזרזו בלשונו וקורא אליו: “חוסיין! רוח ג’יב בול! אל אפנדי מסתעג’ל!” (חוסיין, לך הבא בולים, האפנדי ממהר!). וה“אפנדי” הזה יודעים אתם מי הוא? לא חלילה מנהל יהודי או סתם מאכער גדול אלא פשוט יהודוני מבית ישראל.

— “אבו שאקיר!” — צועק הפקיד השני לשמש, הקופץ ממקומו כעל קפיץ — “לך עם החוג’ה אל ברזאני לתרגם לו את ה”רוכסה" ל“עובראני”!.

“רבש”ע! — אמרתי בלבי בשעת מעשה וצבטתי את עצמי לראות אם רואה אני כל זה בחלום או בהקיץ —ה“חוג’ה” הזה הריהו נטל פשוט מן השוק.

האמנם הכירה סו“ס גם הבלדיה את שפת ה”ברברי" (עברית בלע"ז) לשפה רשמית ומוכרת בביתנו הלאומי?

מתחלה היו שוטרי הבלדיה הממונים על ה“אכסטאות”, כלומר השוק של הירקות. משגיחין בעינא פקיחא על מוכרי הירקות במחנה יהודה או במאה שערים והיו תופשים עבריינים יהודים דוקא ומטילין עליהם קנסות, אפילו כשהיתה בידיהם הורמנא־דבלדיא, וכשהיו יושבים, למשל, בשוק היהודי, ערביה פלחית מהכפר על יד יהודי זקן “מחארת אל תנאק”, זו מוכרת בצים וזה מוכר מרור כרפס ושאר ירקות, הרי פטמה אינה משלמת כלום ופטורה ממצוה זו ור' יעקב משלם מס המקום, והשוטר היהודי גובה מאתו בעל כרחו יורד למכנסיו ומוציא עפ"א — ועכשיו, אל חמדוללאה! אין בודקין ואין שואלין, — “מאלייש!” (אין דבר!) אין תובע קנסות בשוק ואין ציית דינא.

ולא רק ביום אלא לרבות הלילות: לפנים היה שומר ישראל לא רק גוי אחד אלא כלו גויים ואז רב נסים הפלאת בלילה בנחלת צדוק ובשערי חסד ובכל נחלות ישראל דוקא, והיו בודקין ובוחנים שבע בדיקות ובחינות כל שוטר יהודי ודורשים מאתו, שיהא בקי בלשון עברית ממש כפרופיסור במכללה העברית והיו פוסלים אותם עפ"י בחינת הראיס, ועכשיו אפילו מגמגם בלשוננו כפקיד עליון במלון יוז או בממשלתנו הרוממה — הריהו כשר וישר ושומר ישראל גוי גמור בלשוננו.

ומרב שיחי שכחתי את מספר “הקושיות” שלי, שהגיע, כמדומני לארבע עשרה, ואולם מכיון דדש דש:

ועל כלם — חברי המועצה היהודית בבלדיה. הן בכל השנים הקודמות היה הראיס שלנו נשמע להם כמו שנשמעים לחתול, ועכשו יושבים אחב"י ומתועדים עם הראיס בצוותא ובחברותא, ועושים מי־שברך זה לזה ומפרכסים זה את זה, מביט הוא לתוך פיהם של סולומון ואסטרוק ומצפה לאמרי פי של סלומון הבר־דבבא שלו, כלחכמת המלך סולומון, כלומר שלמה המלך בשעתו ואפילו כלם בעד וסולומון כנגד, יחיד ורבים, הלכה כיחיד: “אני לסולומון ידידי!” — אומר הראיס — “איכתיב בפרוטוכול!” (רשם בפרטיכל!).

והתירוץ הוא: עבדים היינו לבלדיה בירושלם, והיינו אנו ובנינו ובנותינו ולשוננו משועבדים לה ואפילו כלנו “חכמים”, ספרדים או אשכנזים, כלנו יודעים את הסודות כשוכמן וכפרידנברג, שוא כל מאמרינו והרצאותינו, ועכשיו שקרבנו המקום לבחירות, הרינו עם של “אתה בחרתנו” בבלדיה.

ולו פנה אלי הד“ר וואשיץ ב”משאל" שלו ב“גליל” מחיפה בדבר הבחירות לבלדיה, והיה מוסיף רק אות אחת “ריש " בשמו של הרב הצעיר דק”ק חיפה, הייתי אומר לו בפירוש כי “חובת הרגע”, וחובת השעה והשנה היא דוקא לדחות את הבחירות של הבלדיה בירושלם, לכהפ"ח לחצי שנה, לא מפני הטעמים הל הריביזיוניסטים שלנו, אלא מפני טעם פשוט ומעשי: כדי שתהיה ליהודים “חיי שעה” ויהנו מזכיותיהם ויחיו את נפשם קצת עד לבחירות…

*

ולא רק בבלדיה, רבותי, אלא משעה שנתעוררה שאלת הקלפי בעירנו ל“כסא” העיריה, נעשינו למיוחסים גדולים ולבני מלכים ממש. עלינו מבירא־עמיקתא לאיגרא־רמה וה“אקציות” של היהודים המתאזרחים עלו בשוק של ירושלם, ושכנינו קופצים עליהן כעל פרקמטיא יקרה וכעל אבן טובה ומציאה כשרה. שני הצדדים מכים זא"ז בשבילנו וקורעים אותנו לגזרים ממש (וכל כך למה?)

יודעים הגויים האלה, שמי שרוצה להכריע את הכף לצדו מחויב להשליך את יהבו על ישראל ולהיות “סאוואה סאוואה” עם ה“סהיוניה”, ללמדך, שבני ישראל היו מצוינים שם מלשון — “ציונים”… וכל צד משתדל, כמובן, בכל כחו למשך את היהודי לצדו, משדלו ומפייסו בדברים כתרנגל ממש מגפפו ומחבקו ונותן לו כל מיני זכיות שבעולם והבטחות לעולם הבא ובלבד — שירחם זה עליהם וילך עמם אל הקלפי שלהם.

וביום הבחירות יתקיימו בנו, כנראה, דברי הנביא והביאו את כל אחיכם מכל הגויים, החוסיינים, הנששיבים ובני דגון ואפילו הנוצרים מבי יון ועמלק, מנחה לבלדיה, בצבים ובכרכרות ובאוטומובילים כמו באמריקה לתת את קולם כאשר יביאו בני ישראל את המסים מנחה לבלדיה ולא עוד אלא כמו שנאמר: “והביא בניך בחוצן” ו פירש"י: חוסיינים…

איני יודע באמת מה הגיד אל־חוסייני לקלוריסקי בשעת שיחתם, ואפילו אם יודע אני לא אגלה לכם הפעם, ואולם לו הייתי אני במקומו, הייתי אומר להני תרי צדדין בהאי לישנא:

הן יודעים אתם היטב כי כל התחכמות שלכם כנגד “פן ירבו” לא יועילו עוד מימי מצרים, שהרי הבלדיה דאגה ב“ה לזה מראש, שירבו משלמי המסים מאחב”י וגם ה“שבאב” שלנו, אלה “חלוצי המזרח” אינם ישנים ועוסקים ב“פריה ורביה” של האזרחים, כלומר ה“וואטאניון” מבין היהודים ועכשיו, יא ג’מעאה שבאתם אלינו לחסות בצל קולותינו ומזכים אותנו בהבטחות יפות של “הרים וגבעות” (למרות כל הכחשותיכם הרינו מוכנים ומזומנים לכרת ברית אפילו בין ה“בתרים” כאברהם אבינו בשעתו, ודעו לכם שאין בעלי ברית נאמנים כמונו היהודים, אבל יש אצלנו תפלה אחת בכל בקר: “בין שהוא בן־ברית ובין שאינו בין־ברית לעולם יהא אדם”." מי מכם שרוצה להיות ראיס" עליו להיות עמנו “סאוואה סאוואה”, ראש ולא רוש…

זהו תנאי, בני גד ובני ראובן ובני ירושלם, שלא נוותר עליו אפילו קוצה של “יוד”. הצד הרוצה לנצח אין לו עצה אחרת אלא להיות ידיד ליהודים, לא אנוס עפ“י הדבור אלא עפ”י המעשה, כמו שנאמר אצלנו בהגדה ברוך שומר הבטחתו לישראל! ואחכ יצא ברכוש גדול!

אין אנו מבקשים חלילה מכם “בקשיש” או חסדים הן יודעים אתם היטב כי היודים הם סוחרים חרוצים לא רק במסחר. אלא גם ב“בוליטיקה”. הם סוחרים זריזים אך ישרים ונאמנים וסוחר חרוץ יא חביבי, (כך הייתי אומר לכ"א משני הצדדים) אינו נותן כלום חנם בזמננו, בזמן המשבר:

“תן לי ואתן לך!” את התורה הזו למדנו מהרומאים:

Do ut Des

כלומר: אתה רוצה להיות “ראיס” על ידי היהודים תן להם זכיות בפעל ובמעש ולא במלים וברמזים.

ומי שאזנים לו, ישמע!

*

ועכשיו, שאנו עוסקים בקושיות ובשאלות חמורות, בתיובתות ובאיבעיות קשות רוצה אני לשאל עוד קושיא אחת קטנה, לא שלי אלא של תלמידי החוק.

בזמן האחרון נוסף ענף חשוב של התעשיה בעירנו ועל כתלי החוצות והלוחות וגם בעתונים ועל חלונות אחד הבתים מופיעות ומזהירות מודעות גדלות לאור השמש יומם ולאור המנורה לילה — “משרד לשדוכין” והזמנה לכל מי שצריך “לבא ולהוכח” אצל יצחק פ.

ושואל מאתי תלמידי הלז: מילא משרד לשדוכין אני מבין, מהיכא־תיתי! נחוצים לנו אזרחים רבים בארץ בשביל הבלדיה, ויש בזה ערך לאומי ומדיני גם יחד, ואולם מפני מה הוא אינו מגלה את שם משפחתו אלא בר"ת? כלום יש להתבייש חלילה בפרנסה זו? גם כביכול מזווג זווגים ליהודי שהוא מטופל בודאי במשפחה ומפליא תלויין בו, לא כל שכן? ומה לא עושה יהודי בשביל פרנסה?

*

הנה למשל, מספר לי תלמי ממורי הדרך העברים מעשיה קצרה זו:

תיירת אחת אמריקאית הסובבת בארץ שאלה מאת ה“גאיד” (מורה־הדרך) העברי שלה:

‎ What does Tel-Aviv mean? ‏ ‏ (מה פרוש המלה תל אביב?)

חשב ה“גאיד” הערבי הזה, שהיה מתלמידי שעורי הערב לעברית ואמר:

The Hill of his father.

כלומר: זהו תל אביו…

ממש ההיפך מהעתון ההגון שלנו במודעותיו הידועות!

והואיל ואנו מדברים בעברית שלנו בת"א, נימא מילתא גם בענין זה:

בזמן האחרון עברתי בתל־אביב לפני בית ספר וכמובן, שעמדתי על יד החלון לשמע את הלקח מפי המורה העברי לתלמידיו.

— כתוב־נא “כוס־מים”! — צוה המורה לתלמידו הקטן שעמד על יד הלוח.

הילד כתב על הלוח השחור:

“קוס מים”.

— “כוס כותבים ב”כף", —העיר המורה לתלמיד.

—לא אדוני — ענה הילד בבטחה — ראיתי על כל הקיוסקים של הגזוז שכתוב “קוס” בקוף ולא ב“כף”.

כוונתו של הילד היתה כמובן למלה “קוס” Kwass מיץ של תפוחים הנמכר בחוצות תל אביב, כידוע.

אכן זוהי העברית ה“גזוזית והקוואסית” שלנו בתל־אביב!…

אגב שלשום עברתי לפני מלון יוז לראות את יהודי פולניה שלנו מ“מחלת יעקב” של החסידים בחיפה וראיתי גברת אחת, שנגשה לכנופיא של צעירים ירושלמיים ופנתה אליהם ברוסית לשאל על איזה בית.

— מפני מה הגברת פונה אלינו ברוסית? הן יהודים אנחנו! — שאלו הצעירים כנעלבים.

— “קאק־זשע?” (כיצד?), איך אפשר שיהודי לא ידע רוסית?, שאלה הגברת בתמימות, והלכה מתוך כעס.

*

טרוד הייתי מאד בשבוע זה, תלמידי החביבים, בקבלת הפנים הנהדרה שנעשתה אצל הקונסול הצרפתי לנציב סוריה וביחוד נשף החגיגה לבר־מצוה של בנו של גוט, שנערך באולם הראי־נע “ציון” ברב פאר והדר, לעילא ולעילא מכל תושבחתא ומזונונותא רקודתא ושירתא ונגינתא לוישתא ורודינותא דאופרתא, וביחוד יין־שמפניתא והקצף שלכרמל מזרחי שהרים את הרגלים למחולות, ע“כ אסתפק הפעם להודיע לתלמידי ולתלמידותי במקצת ע”א ההכנות הנעשות במלון יוז, לקראת המשלחת, כמו שנאמר שם ב“נתנה תקף” ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון את כל הערכאות והפקידים, משרתים ויוצאי־משרתים ויאמרו: הנה יום־הדין…

שרוי הייתי בצער על נסיעתו של מנהל לשכת־העתונות במלון יוז וקשתה עלי הפרידה ממנו, ואולם הקב"ה מקדים רפואה למכה, והזמין להם את “המומחה מסיביר”, שנכנס במקומו למלון־יוז ולא חלילה לבדו…

*

ולסוף עוד שאלה אחת קטנטנת:

בשבוע זה עברתי ברחוב הנביאים לפני בית ספר זר לנערות וראיתי מחנה גדול של תלמידות קטנות וגדולות שיצאו מבית הספר, כלן לבושות הדר בגדי שבת ויום טוב, כנראה לכבוד פגישת האורח הגדול מסוריה בעירנו.

הטיתי את אזני קצת לשמע שיחת הילדות והנה שמעתי אחדות מהן מדברות ביניהן ערבית וצרפתית גרונית־מזרחית, ורבן ככלן, דברו ביניהן בקול רם — עברית טהורה.

ושואל אני: האם מלמדים את “הגויות” הקטנות בבית הספר הזר עברית או צרפתית?

ילמדוני רבותי!

עזמות

המגיד מראשית אחרית הוא — ר' עזמות.

ואני הלא אמרתי לכם

עוד לפני שבועים, כמדומני, כי האפט ישוב על כנו בבית הכרם — וכך היה!

ולא רק שהוא נבחר ללורד מיור אלא שגם כל הרשימה שלו, שהגיש לבחירות בתור אולטימטום, נבחרה כלה והרי עלה על ה“כסא” עם כל המיניסטורים שלו — לנצחון מזהיר שכזה לא זכה אפילו פואנקרה בפריז!

ועכשיו אני מודה ומתוודה לפניכם רבותי, כי מעולם לא הצטערתי שעזבתי את ה“פח” כמו בזמן האחרון. שערו בנפשכם: מלחמת הבחירות נטושה לארך כל החזית מרחוב אשמדאי ועד רחוב התחתון ועד בכלל. שבע ישיבות רצופות בצריף בלילות ושבעים ושבע ישיבות על “הפח” בימים, אשר כל או"א בפני עצמה היתה יכולה לתת לי חומר לשעור שלם.

ודוקא בזמן מאושר כזה עזב ר' עזמות את הפח והלך לרחוב הנביאים בירושלם, ולך היה נביא שכך יהיה!

ואולם איך אומרים הבריות? — בשורות טובות נשמעות מרחוק ותלמידי וביחוד תלמידותי דהתם אינם עוזבים ב"ה את רבם ובאים אליו ומספרים לו הכל־בכל־מכל־פלעקיל.

בקיצור, אל תשאלו — היה שמח בבית הכרם! שני הצדדים היו מתהדרין וזורקין מרה זה בזה ומקנטרין זא“ז בדברי קנטור ונאצה. לא חסרו גם “קומפלימנטים” בגלוי ובלשון סגי־נהור והשתמשו אפילו באות “נ” כראוי לאנשי השכונה “הכי־אינטלגנטית” בעירנו ועפו “חכמות” מכל צד מרגליות היו נושרות מפיהם ממש — שהרי אם בענינים אחרים, למרות כל השאון הרב, עד לא עשינו חיל, כנראה, בביתנו הלאומי הנה בחכמת הדבור השגנו ב”ה שלמות גדולה — והאספות בבית הקרן הלא תוכלנה להוכיח!

ומספרים כי האפט עמד לפניהם הפעם כדימוסתינוס בשעתו, נפתחו חרצובות לשונו ומבלי להכשל אף פעם בדבורו נשא נאום בקרת במשך שעה וחצי — נאום מיניסטרילי ממש! — האריך בדיבורו בניחותא ובישוב הדעת (כך מספרים לי חסידיו) אמר דברים של טעם וקולעים לגוף הענין הנרצה. ובאותיות מחכימות ובמספרים בהירים שחור על גבי לבן הוכיח לועד ה“מומחה” הקודם, כי כל מעשיהם אינם אלא של “מנחם מנדיל” במחילה. ולא די שאין ל“הלורדים” של בית הכרם במה לשלם את חובותיהם למול, כמו שנאמר: “מל ולא פרע”, הרי הכניס אותם הועד אל “הגן” כלומר בבנין הגן ובחובות עד הדיוטה העליונה ולמעלה האש. ולא לחנם אמרו עליהם: זרקו אנשי הועד אבן לגן, שאפילו כל חכמי הועד החדש לא יוכלו להוציאה.

בקצור, לא הועיל הנאום הורוד של שליין וכל צעקותיו של שחר, שהוא מתפאר ב“גן” שלו ואפילו “חכמותיו” של בעל הרסיסים, שרצה, כנראה, להשליך את האפט אל “הבור” לא הצליחו הפעם. גם בעל הדואיל המפורסם וגבור מלון יוז גואל הפעם בגבורתו ובילקוטו העב אשר מתחת לבית השחי שלו, מחמת שכלם היו מכים לפני האפט באצבע צרדה בשעת דרשתו, מנענעים לו בראשם ונותנים לו את קולם, וכלם הפכו את פניהם לרחוב התחתון וצעקו בקול: איך נפלת הילל בן שחר?…

ואולם הכת המתנגדת לא אמרה נואש וכדי לנקם את נקמתה מחברי הועד החדש עשו בהם נוטריקון ומצאו כי כל הועד נידון “בתליה” דהיינו:

ברוכובה הגב'

תשבי

לדיז’ינסקי

יפה

האפט

*

ואתם הלא תשאלו, רבותי, כיצד נהיה הדבר, שרבים מאחינו התימנים נסעו בזמן האחרון אמריקתה, ובמה זכו אלה פתאום לקבל ויזות למאות עפ"י “קווטה” מיוחדת ונפתחו לפניהם שערי גן העדן בארץ הדולרים?

ומחמת שאין אניס ורז לפני ר' עזמות ונגלו לפניו כל תעלומות הקונסולים בעירנו ואפילו הקונסול האמריקאי, אספר לכם את כל הענין שנודע לי מפני ה“בעל דבר” בעצמו ונוחכתם לראות כי אמנם יש דברים ב“גוי”.

ומעשה שהיה כך היה.

איש היה בארץ תימן ושמו — לא נפקא־מינה בשבילכם! — ערבי תימני, שעזב עוד לפני המלחמה את ארצו ומולדתו בחודידה ונסע לארצות הברית, ושם צבר לו, כנהוג, הון ועשר רב ויתן לו אַללאַה כסף וזהב, דולרים לאלפים ויהי ל“אולרייטניק” גדול באמריקה.

והנה בזמן האחרון חזר הערבי התימני לארצו ובבואו ארצה מצרים עלה בדרכו לא“י לקחת לו אשה מושלימית מבנות ירושלם. לאחר שארש לו את אשתו החדשה, אמר להביא לה מתנות כמנהג המזרח ויאמר אל לבו: ארדה נא אל “אחי התימנים” צורפי כסף וזהב אשר בשוק באב־כאן אל־זית! ויבוא אל אחד התימנים מאחב”י, ויזמין מאתו נזם לאפה וצמידים לידיה, תכשיטי כסף וזהב מעשה מקשה ומלאכת מחשבת וישקל על ידו מאתים דולרים טבין ותקילין.

כיון שראה היהודי התימני את המטבעות האלו נפקחו עיניו ונתעורר בו החשק להתעשר. התחיל תוהה על קנקנו של הערבי ושואל אותו, כארח גובראין יהודאין, מהיכן הוא בא ומהי פרנסתו ונתודע לו הערבי בן ארצו בכל יחודו וידבר על לב היהודי לעזב את עירו בשעת משבר ולנסע לארץ המאושרה ההיא.

— אהה! — נאנח היהודי בפאותיו המסולסלות — איכה אוכל להכנס לשם והלא אין “גווטה” לאנשי ירושלם, ושערי הזהב ננעלו לפנינו?

— שו האַָדאָ גווטא?" נזעק הערבי התימני — אל תדאג, אני אשיג לך ויזה לאמריקה.

אומר ועושה.

קם הערבי התימני והלך ישר אל הקונסוליה האמריקאית להשתדל לטובת ה“סאַיג” היהודי ולהשיג בשבילו ויזה אמריקתה.

— היהודי מוכן לתת עד שלשים לירות! — רמז הערבי באצבעותיו.

— ואנחנו לא נקח אפילו שלשים סנט! – ענה לו הקונסול בקול רם וברגז.

— אבל מה איכפת לך — הוסיף הערבי בקריצת העין — אם הוא מוכן לתת?…

— אבל אין אנו מוכנים לקחת — ענה השני כמתרעם — יש לנו “קווטה” רק לתימנים אמתיים ולא לירושלמיים.

אבל הלא היהודי הזה יליד תימן הוא! — נזעק הערבי בשמחה, כאלו גלה אמריקה חדשה.

בקצור, היהודי התימני, יליד צנעא, קבל ויזה בגלוי ולא בצנעה ישר לאמריקה. ולא היו ימים מועטים והגיעו ממנו מכתבים לאחיו התימנים בירושלים, שיש לו כבר הרבה “גא־אסיף” במלעיל, (כלומר: כסף) ואסף כמה “דילרים” (דולרים, קרי), “וא־אמריגה (ואמריקה), אעפ”י שהיא ארץ יבשה, כידוע, יש ב"ה “עסה וסח־בו־לו” (עצה ותחבולה) להכין בבית על האח הקטן יין לקדוש ולהבדלה, ועושים שם גם חיים וגם “לחיים”.

מיד דאחר שנתקבלו הבשורות הטובות האלו בירושלם רצו התימנים שלנו ובאו בסערות תימן אל הקונסולייה האמריקנית והתחילה פרשת “לך־לך”. “וא יקבלו” ויזות למאות ווא־יסעו גם יחיה וגם סעדיה “אמריגתה”, “ווא־ישלחו” משם מכתבים טובים לירושלם עיה"ק, כי שם היא “ארס־יש־רו־אל” (א"י) שלהם.

הנה איך נסעו התימנים לאמריקה והנה מדוע טוב להיות תימני!

*

ואת המעשיה של “מוטילי” לא שמעתם? ובכן תשמעו הפעם.

מוטילי — לא עיר מולדתו של מנהיגנו הגדול — אלא ילד יהודי פשוט הלך פעם עם אביו לברית־מילה והושיבו אותם אל השלחן בין הגדולים.

מוטילי לא התעצל: שלח את ידו האחת לירכה של התרנגלת ואת ידו השניה לעגת־דבש ונתן את שתיהן אל פיו.

התחיל אביו מיסרו בדברים בלחש ואמר לו, כי ילד טוב צריך לנהג דרך־ארץ אצל השלחן.

אבא! — ענה לו מוטלי — האנשים ההם שהמציאו את ה“דרך־ארץ”, בודאי אכלו לשבע בבית ולא היו רעבים…

את האניקדוטה הזו זכרתי בשעה שקראתי בעתונים את הדו"ח של הסתדרות העובדים בדבר מחוסרי־העבודה מארצנו.

כנראה, שמנהיג הפועלים שלנו אכלו לשבע בביתם לפני בואם אל האספה להטיף “דרך־ארץ” של שבעים לאלפי הרעבים ובבטן מלאה אפשר, כמובן, בנקל לדרש את הפסקת ה“סיוע” (חלוקה בלע"ז) מאת עניי עירך, ונוח לו לממונה של כולל מלון יוז וחבר המועצה להתנגד למונח “יאוש” ו“כלו כל הקצין”. אוהב הוא, כנראה, רק את מונח — “אתנחתא” ושוכח הוא את ה“מהפך־פשטא” — נוסח מוסקובה.

ואפשר שעלינו ללמד זכות גם על המנהגים האלה שהם מבקשים אולי להביא לחץ על מלון־יוז ולהכריחו להמציא עבודה לימי האביב הבא? ואולם רואה אני דוקא את דברי החבר קיציס שעמד ודרש דוקא להמשיך את הסיוע:

“בשעה ששלשת אלפים איש עומדים בתור בכל יום ששי בת”א ומחכים לקבל אילו פרוטות למחיתם, אין להמשיך — כך הוא דופק באגרופיו — מצב כזה של נשפי רקודים בכל ערב מצד אחד וילדים נחלשים מחוסרי־כלכלה מצד שני!"

וכפי שנלחש לי מלעיל, רבותי, ישנן בת“א משפחו צנועות, שהיו בעלי־פבריקאות ונכסים “בבית” ועכשו שולחים לעניים צנועים אלה לחם לשבת. ובשעה שמשוררינו הלאומיים ועורכינו ההגונים בת”א יושבים בת"א ועורכים “שלחן “ל”ענג־שבת” והחזנאים האמוראים שלהם מזמרים לפניהם זמירות של “אתקינא סעודתא” בשעה זו יושבים תחתם אלפי יהודים פרוזאים ושאינם "ברי־מזל — שוממים ואין מושיע!

לו הייתי אני חזן בת“א הייתי שר לפני שומרי־שבת המודרניים והלאומיים שלנו את שירו של הקב”ה: “מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?” — ומסופקני מאד אם היו מוצאים אז השלוים והשאננים מרחוב הס “עונג־שבת”?

*

ואני ר' עזמות, אעפ“י שאיני דיפלומט כחכמי־המדינה שלנו במלון־יוז ואיני בקי כ”כ בעניני הפוליטיקה הגבוהה שלנו, אעפ“כ חושב אני, רבותי, כי כל ענין “המשלחת” לא”י אינה אלא המצאה חדשה של מנהיגנו הגדול, כעין “אבק שרפה” חדש, שהמציא הכימאי הגדול שלנו לשנה זו.

“ישתעשע הילד במה שישתעשע — ובלבד שלא יבכה!”. וצעצועים להשתעשע בהם מוצא ויצמן תמיד. לפני שנתים היה העסק של “פתיחת האוניברסיטה” והביא את בלפור הזקן ועשה טררם גדול בעלם כלו; אשתקד, המציא דבר אחר: דגל הגדוד מלונדון ל“חורבה” בירושלם, והשתא — “משלחת” לא"י. ותקוה להשם־יתברך, שגם בשנה הבאה לא יעזב את עמו בלי עסק ומסתמא ישלח לנו איזו ענין חדש לענות בו. כדי שלא ישתעממו חלילה הפקידים במלון־יוז. ואלולי דמסתפינא הייתי אומר כי סופה של “המשלחת הזו יהיה כסופו של מליון הפונטים שהבטיח הג’וינט לקרן היסוד ואין לו יסוד…ולא עוד אלא שחוששני שמא יהיה סופו של הרפורט כיצד המשלחת הבעל”ט כסופו של הרפורט שהכינו די־לימא וחבריו בשעתם כידוע..

חייכם רבותי שרק בכדי פחדו פחדיא דבמלון יוז ושמחו שמחיא בארצנו על המשלחת הזו.

בינתים, הודיע לי תלמידי החקלאי שמצא הוכחה חזקה וגמורה שאין לערער אחריה בשביל “המשלחת” הזאת כנגד שטת הקבוצות בארצנו, לא עפ“י חכמת החקלאות אלא דוקא עפ”י גמטריא:

קבוצה בגימטריא דפציט…

*

וכשאני רוצה לקרא ידיעות וחדשות מדויקות בארצנו, פונה אני לעתון ההגון שלנו.

מילא על בקיאותם בגיאגרפיה לא אדבר הפעם — את זה אני מניח לתלמידי ב“דבר”, כידוע — ואולם על הידיעות “המדויקות”, רואה אני דוקא חובה לעצמי להתעכב קצת.

הנה,למשל, קראתי בשבוע זה בעתון הנז', “קורספונדציה” חשובה ע"א הבחירות לעיריה בצפת, ובשל שורות מצאתי שש פנינים אלו:

המועמדים הערבים — כך כותב הקורספונדנט שלהם דהתם — הם: סלח כדורי — ראש העיריה הנוכחי, יסלח נא לי הקורספונדט הצפתי אם אזכיר לו ראשית כל כי לא “סלח כדורי” הוא ראש־העיריה הנוכחי אל מוחמד חסן והשנית לא סלח כדורי ולא “כדורך” אלא כדורה; הוא איננו ראש־העיריה אלא שהוא רוצה להיות “ראיס”, אם ירצו אחב"י. המועמדים היהודים הם לא: “בר וברשה” אלא — בר וברשד! שם המועמד השני אינו “אבדול־רחמן” אלא עאבדול־רחמן בלשון נחווי.

ולא לחנם חתם המודיע בשם “שושן”, כנראה, מפני שהידיעות האלו מתאימות ל“שושן הבירה” ולא לצפת…

ומכיון דאתינא להכא, נימא מלתא גם בידיעה קטנה זו, שבאה ב“הארץ” בכרוניקה ובאותיות קטנות ב“טל־ומטר” בסדור קטנטן: צבי פינקל ז"ל.

מתחלה חשבתי כי נפטר בודאי איזה צעיר מאודיסה, ואולם אח“כ נודע לי מתוך “עתון הבקר” ומודעות החוצות כי נפטר הגאון, מיסד וראש הישיבה מסלובודקה בחברון, הרב צבי פינקל ז”ל, רב גדול בישראל, שהכריזו בטול מלאכה בעיר בשעת הלויתו.

כנראה, שלא הספיקו אותיות גדולות בדפוס בעתון ההגון ל“ראשים” ול“טלגרמים” והסתפקו באותיות זעירות לכבוד הרב המנוח, ואפשר לא זכה לתאר זה, מפני שחשדו בו בכשרין, שהוא יליד הארץ?….

* * *

ומכיון שאנו מדברים בשגיאות צריך אני להעיר לועד־העיר שלנו, שנפלה טעות גם במספר התיליפון שלהם:

203 הם בגימטריה “גר” ומכיון שהם עוסקים עכשיו בענין התאזרחות בעירנו ואין לנו צרך בגרים עליהם לשנות למען השם את מספר התיליפון, שלהם ל 216 בגימטריא: “אזרח”.

וגם הממשלה שלנו בלונדון הביאה ב"ה שנויים אצלנו בזמן האחרון:

במקום השופט העליון הקודם, שעזב אותנו ל“אנחות”, יגיע אלינו בקרוב ל“שמחות” ממלא מקומו ר' מיכאל פרנסיס מקדונל, מי שהיה סניגור באי האנגלי “סירה־ליאונה”, לקיים מה שנאמר:

"הס קטיגור וקח סניגור מקומו!…

* * *

וכשנכנסתי בשבוע זה בין מנחה למעריב לבית המדרש במאה שערים נמשכת עיני מיד אל לוח נדבק אל הקיר ועליו כתוב באותיות גדולות בזו הלשון:

שלום — שלון.

כמסתמא לא התעצלתי וקראתי בעיון גדול את כל פרשת הלוח הזה, שנדפס בת“א ועליו חתום: “אחד הרבנים יושב ירושלם ת”ו”. הרב הגאון הזה מוכיח באותות ובבמופתים כי אסור לברך איש את רעהו: ל“שלום”, מחמת שזהו שמו של הקב“ה, והוא מביא ראיות מן הנביאים והתנאים מן הפוסקים הראשונים והאחרונים שאסור אסור גמור להשתמש במלה זו, שהאפיקורסים ר”ל ואפילו שכנינו משתמשים בה בכל רגע בזמננו.

ומחמת שיהודי למדן נותן עצה לעצמו, ע“כ נפל גם הרה”ג שלנו על המצאה ומיעץ לשנות את השם ולומר במקום: שלום — שלון“, “ולא ניכר ולא נשמע ההבדל והחילוק בין זו לזו, וההברה שלום ושלון אחת היא. וזו מותר וכשר הדבר ואין בזה חטא ואשם” — עכ”ל.

ה“שלון” הזה מזכיר לנו את מנהג אחב“י בפולניה, שהם אומרים במקום: “אל־קיכלאך” (עוגות שמן) — “קל־קיכלאך”, ומחליפים את ה”א" ב — “ק” מחמת שאסור לבטא את השם “אל” אלא “קל” בצירא כמובן.

עצתי לבעל הירמולקה שלנו ב[…]נות, שהוא ירא חטא כידוע וקרוב אצל רבנים, שישנה גם את שם ה“חברה” שלו ויקרא לה בשם: “ברית־שלון”.

* * *

ולסוף — מכתב שקבלתי מאת תלמידי בפ"ת, ושהנני מוסרו בלשונו ובכתבו בלא חסר ויתיר:

פ“ת כ”ד שבט פ"ז

לכבוד רבי היקר בש"ת “עזמות”.

ה' יאריך ימיו אמן!

רבי ואלופי!

ידעתי שלפניך גלויים וידועים כל רזי דעלמא ואין דבר נעלם ממך, ע"כ אמרתי אפנה אליך בבקשה לפתור לי שאלה אחת: “מי אני?”

נולדתי ברוסיה, בשנת 1913 עליתי לא“י. בזמן המלחמה דרשו ממני לעזוב את ארצנו או להתעתמן. מובן שהתעתמנתי, כי לעזוב את ארצנו לא חפצתי. כמה צרות עלו על ראשי לרגל התעתמנותי לא פה המקום לדבר. ואתה, רבי היקר, בטח עוד זכור תזכור את הימים ההם. כשנכנסו האנגלים אלינו נכנסתי אני אליהם בתור צענזור ועבדתי ב Q..H.G עד כלות המלחמה. בשנת 1922 התאזרחתי ובשנה ההיא נסעתי פריזה להשתלם בלמודי. עזבתי אז את ארצנו ברשות הממשלה ובידי היתה דרכיה מירושלם. בשנת 1924 החלפתי את הדרכיה שלי ע”י הקונסול הבריטי בפריז ובמסרו לי הדרכיה החדשה אמר לי שיש לי הרשות להיות בחוץ לארץ עד אוגוסט 1926.

ביולי שנת 1926 הייתי כבר פה ופניתי להממשלה בבקשה לרשום אותי בתור נתין א“י ומה השתוממתי בקבלי מענה שלילית והנימוק: מכיון שבאוגוסט 1925 הייתי בחוץ לארץ עלי לחכות שנתים ימים ורק אז אוכל להרשם בתוך נתיני א”י.

יחד עם בקשתי להממשלה מסרתי להם כל התעודות: הנפוש התורקי, הדרכיה שלי, הודעה שהייתי איש צבא אצלם (בתור צנזור) וגם 50 גרוש, כמנהג בעלי בתים חשובים.

ועתה אני שואל:

אילו הייתי תורקי ונפוש בידי הלא די לי הזכות הזו.

אילו היה לי נפוש התאזרחות משנת 1922 — דייני!

אילו לא היו לי שתי הזכיות הנ“ל והייתי אך איש צבא הלא די לי זכות זו בלבד לבקש שירשמו אותי בין נתיני א”י.

ועל אבו“כ שיש לי כל אלה ההזכיות? א”כ רבי היקר,פתור נא לי את החידה הסתומה הזו ואמור לי: מי אני ומה אני? רוסי, תורקי או סתם בן בלי שם? אמו בשביל שאני זכר הפסדתי? שמא תאמר שחייב אני בזה שלא הייתי באוגוסט 1925 פה בארץ? הלא ראשית לכל הייתי בחוץ לארץ לא לרגלי טיולים ולא לשם ביזניס, אלא למדתי שם, והשנית הלא כל אותו הזמן הייתי מקבל כסף מביתי בפ“ת, ושלישית הלא כל זמן שהותי בפריז הייתי בתור נתין אי” וגם הקונסול הבריטי אמר לי שיש לי הרשות להיות שם עד אוגוסט 1926.

אדרבה, ילמדני רבנו!

לתשובתך אחכה תלמידך הנאמן

ד“ר א”ש.

אמר עזמות: מתוך חתימתך יודע אני “מי אתה”.

ואולם דא עקא שבזמן האחרון לא ידוע לכלנו מי אנו ומה אנו בביתנו הלאומי?

עזמות

ובכן רבותי:

“ברוך הגומל לחייבים טובות, שגמלני כל טוב”, ואמרו א־מ־ן!

ועכשיו, לאחר ברכת הגומל, רוצים אתם מסתמא, שאספו לכם בהרחבה את כל פרשת המארע הנורא שאירע לנו במוצאי שבת קודש זו בדרך ראמללה ואת המעשה בשלשה בורחים וביחוד מתאווים אתם לדעת ולשמע מפי רבכם איך עשה לו הקב"ה נס וניצל מידי הגזלניים ולא עוד אלא שהציל גם אחרים.

והנה, מה אמר לכם רבותי? אלמלא לא היה האסון נורא כ“כ לידידנו ומיודענו מר טודורי, אדם טוב והגון מחסידי אומות העולם, אלמלא לא היה הדבר כ”כ מעציב הייתי צוחק אף אני עמכם מכל הענין מטוב לב.

אומרים: טוב להיות עושה רומנים מלהיות כותב רומנים, ואני הייתי בוחר בודאי לספר לכם נסים ונפלאות כאחרים, כדרכי, ואולם מה לעשות, וכדידי אני הוה עובדא, ותסלחו לי, רבותי, שעורי זה יהיה מהול קצת בטפה מרה…

בקצור, רבותי, ששה “אחים טובים” היינו במכונית בחזרנו מראמללה והיה לנו טוב — שלשה “משלנו” ברחו ונשארנו רק שלשה.

ששה קילומטר היינו מירושלם, קרוב כתחום־שבת מעיה"ק, והנה אמר לי שכני ר' זאב, שעלינו ללכת ישר לראינע מחמת שנשותינו מחכות לנו שם. עוד מלתו על לשונו והנה — בום! המכונית נתעכבה ה[נ]סיעה עמדה מלכת. לפני עינינו נתגלה פתאום מחזה איום כמו בראי־נע ממש: בשפוע הדרך הצרה, מקום המוכן לפורעניות, עמדו שש אבנים גדולות לרחב כל הדרך, אבני־נגף וצורי־מכשל, כאומר: עד פה תבוא ולא תוסיף!

הנהג הערבי התחיל מסבב את גלגלו ועושה “נסוג־אחור”, הפך פניו אלינו ופץ לנו המבשר בלשונו בערבית: פ’י “תאשליח”. (יש התנפלות!) סבורים היו אחב“י שהגיעה שעת ”תשליך”. התחילו קופצים ממקומותיהם, בודקים את כיסיהם ואומרים: “חוד־מאסארי”, כלומר, “ויתן לך” ישראל וגם ישמעאל נתבעים ונותנים בעל כרחם. ואולם, ר' עזמות, שהוא לא־עליכם מתוצרת־הארץ ומלומד בנסיונות כאלה בארצנו, לא שהה הרבה וקפץ החוצה. סבור הייתי מתחלה כי קול היריה נשמע במכונית מתוך “פונקטשור” ואולם עד מהרה נגלה לפני ליסטים מזוין, איש כפרי ופלח פשוט. פניו לוטים ב“כפיה” שלו, קנה־רובה בידו והוא מאיים בו וצועק בקול נחנק: “האתו־מאסארי!” (הבו כסף!)

הנהג הערבי הרים שתי ידיו למעלה, נשא את שתי כפיו למרום, ממש כמו שראה ב“סינמה” אצל סטינגרי, והתחיל צועק בקול תחנונים: “לא לא, יא סידי!” ועל ידו נדחק טודורי ברובה על הארץ צעק אלי תמרורים “הוי כנפצעתי”! והאדמה נתאדמה כלה תחתיו…

הייתי כמשוגע למראה עיני, ראיתי את החלל לנגדי שהוא עושה “פיף־פאף”! וברוך שפטרני עם הקפוטה שלך. מטבעי איני ירא את המות אלא שאני שונא את זה תכלית־שנאה וע"כ אמרתי לו לר' עזמות ידידי בזה הלשון: קום וברח לך מזה אל כל הישר בעיניך ואל מקום שם יצמח הפלפל השחור. ברח דודי או דמה לצבי או ליעקב אבינו ומשה רבנו בשעתם!

חשבתי, בשעת־מעשה: בריחה זו מצות עשה שהזמן גרמא והכל חייבים בה בשעת סכנה. זריזין כל מה שמקדימין נשכרין. נחבאתי מאחורי המכונית; הצצתי מבעד לחרכים של ה“סטודיבקר” הגדול, ראיתי והנה דודי בעל הרובה חמק עבר, ויפן ר' עזמות כה וכה וירא כי אין איש מעבר למכונית הגדולה, שעמדה לפניו כתריס בפני הפורעניות, וישא את רגליו ויעש,ויברח".

התפללתי, כמובן, תפלת־הדרך עד שבסייעתא־דשמיא מזלי שחק לי לעבור מנגד לשודד להמלט בשלום.

אזרתי כגבר חלצי, הפשלתי את שולי גלימתי הכבדה, נשאתי את שתי רגלי שהיו פוסעות פסיעות גסות לצדי הכביש, מביט אני לאחורי, אם אין הגזלנים רודפים אחרי, מחמת ששכחתי להפרד מהם בברכת שלום או “שלון”, ונתינת־יד בימים האלה אפילו לצדיקים הן אסורה היא, כידוע, מטעם הרופאים מפני מחלת השפעת ר“ל. בקצור, מתוך חפזון נסתלקתי מהם, כלומר מהשודדים À l’anglaise ז”א בלא ברכת־פטורין. שהרי אנו סו"ס באנגליה…

ברחתי כמטחוי־קשת ובשהרגשתי שחצי השורדים ממני והלאה, טפסנו שנינו — מעילי העבה ואני בתוכו — על הכביש הלבן ועמדנו על אם הדרך, כי ידעתי מראש, שהמכונית השניה שלנו עתידה לבוא בעגלא ובזמן קריב. והנה ראיתי אור גדול, האוטומוביל רץ לקראתי במהירו־הבזק, פניו כמראה ברק ושתי עיניו כלפידי־אש, הרימותי את שתי ידי לאות עמידה, קפצתי עליו קפיצה גדולה. קניתי לי שביתה ע"י הנהג. ואולם מרב פחד, כנראה, רפו ידי הנהג השחור. האוטו לא היה נשמע למציית לו באותה שעה. כמו להכעיס. ולקול צעקותינו: “יאללאה איסתעג’ל!” Hurry up! באנגלית וגם באוסטרלית: עושו־גושו־חושו!”, "נבהלה המכונית שלנו והתחילה עפה כחץ יעוף יומם עד בואכה ראמאללאה!

עד כאן הקפה א'.

* * *

ראשית דרכנו היתה, כמובן, אל תחנת המשטרה, אל “הנוקטה”. נכנסנו בהולים ודחופים ומצאנו שם שומר וחצי, שקבלו אותנו בספ"י, כבדו אותנו בכסאות, כבעלי בתים חשובים, וחסר היה רק הקפה השחור… אחד מהם נטל פסת ניר ועפרון בפיו:

— “שו־איסמאק, יא חוואג’ה?” (מה שמך, אדוני?)

— “ושו אוסם אל מוסיו?” (ומה שם האפנדי) ברמזו על בן־לויתי מפקידי־המים, שהיה לבוש אדרת־שער ומדבר אנגלית והטיל עליהם כנראה, אימה.

— היכן ה“זאביט?” היתה שאלתנו.

— ה“זאביט”, איננו. הלך הביתה.

בקצור, במקום שאין איש והזאביט מאפיש גם “השתדל” להיות איש ור' עזמות תפש את התיליפון ותלפן לאלמליח שיודיע למען השם ותומ”י לכל המשטרה הבריטית ושאינה כן־בריטית ולהבהילם למקום המעשה ביפה שעה אחת קדם השוטר דנן נטל אף הוא את התיליפון בידו, והתחילה שיחה ביניהם בשפה רפה כמתנמנם, זה שואל וזה מחזיר בעצלתים: נא־עם יא סידי ותקע בחטמו…לא היו רגעים מועטים ונתקבלה תשובה כי “האדון בפקדך”, ר' דג־מלוח־טון בכבודו ובעצמו יצא לדרך לקראת הליסטים. ובינתים הגיע ה”זאביט”, צעיר נחמד, עם כל שוטריא שלו, ואחרי שקלא־וטריא ארוכה ביניהם אם ילכו במכונית או ברכב־סוסים, נמנו וגמרו לנסע ב“טרומביל”.

ועד שאנו יושבים במכוניותינו, הגיעה מכונית ברעש והמולה, נתפרצו מתוכה מנין שלם של אחב”י והתחילו צועקים בפיהם ובידיהם: “גוואלר! פולייס!” “פיין פוליס!” ועוד צעקות כאלה — והקול קול דר. מסנק! כשראה אותי נשתומם למראה עיניו, כאלו נפלתי מן השמים, ואולם כשראיתיו בראש ה“גדוד” שלו מ"נוה יעקב”, התחלתי קורא בקול רם: מה טובו אהליך יעקב, קבוצותיך ישראל!

שכח כנראה את ה“עזר כנגדו”, כלומר האשה “שעזרה לו בלילה” למצא את הקבוצה — ומכתבו ב,,דאר־היום" הלא יוכיח!

מובן מאליו כשהגענו למקום המעשה מצאנו שם את כלם — לא חלילה השודדים, גם לא הנוסעים ואף לא ה“פצוע”, (מחמת שהמשטרה שלנו בארץ נוהגת תמיר לתפש את ה“פצועים” ואפילו את ה”הרוגים", כידוע) — אלא את מי? — את כל המשטרה מירושלם ומראמאללאה וסביבם נשערה מאד. ר' דג־־מלוח־טון, קצין בריטי גבוה ומזוין ואפילו המושל בכבודו ובעצמו בלוית רעיתו שהיתה לבושה מוקים עד ברכיה — מעשה “ספורט” אמתי!

חפשו השוטרים בכל המכוניות שעברו בדרך, בדקו בכל כיסי הנוסעים, כיסי הבגדים והמכנסים, כדי למצא את עקבות השודדים — אך לשוא! המושל המשיך את דרכו בלילה עד ל“נוה־יעקב”, עשה עמם תרגיל בלשון־הקדש ואמר להם: “אל תירא עבדי יעקב!”. — ממש כסטורס בשעתו…ואני, כמובן, ברכתי מיד ברוך שעשה לי נס במקום הזה!

ואולם שמים וארץ יחד נשבעו, שלא יהיה דבר סוד בעולם. השודדים, אעפ“י ששכחו להניח את כרטיסם לפני עזבם את המקום ומתוך צניעות יתרה כסו את פניהם ושנו את קולם כדי שיהיה “מתן־בסתר”, אעפי”כ הכיר הנהג הערבי אחד מהם, שהוא מבני הכפר "חיזמה”¹, הכפר של עזמות…

באותה שעה נזכרתי בדברי הנביא: כי הנני מקים עליך את הרעה מביתך, ושודדי עזמות באו על ר' עזמות. אכן זהו גורלי המר. שדוקא בני־שמי הם בעוכרי לא רק בעיר אלא גם בשדה ועלי להתבייש תמיד בהם ובמעשיהם… ואפילו במאמריהם הז’ארגוניים והגאו־נייר שבעתוני קרן היסוד…

הקצין שלח מיד פלוגת־שוטרים לכפר עזמות כדי להשיב בקור־חובה ל“אורחים” החשובים ולבקש את סליחתם, שמטריחים אותם בביתם בלילה. הבקר אור, והשודדים שולחו בלוית שושבינין, שהובילו אותם אחר כבוד כמחותנים הגונים מצד ההחתן ישר לישיבה־של־מטה במצודת־ציון…

* * *

הואיל וכך — נעזב את המחותנים האלה שם ב“חד־גדיא” וישבו להם שם כרעים אהובים עד שיבואו על שכרם ונשוב אל מקום ההתנפלות, כפי שספר לי “הבורח” השני שלנו על רגל אחת בדרך חזרתנו מראמאללאה.

לאחר ששמעו מפי הנהג את דבר ה“תשליך”',נזכרו פתאום כי לא עשו “הבדלה” במוצש“ק, וע”כ אמרו “ויתן לך” גם כסף וגם שעוני־זהב ושוה־כסף, והשודדים לא עשו הבדלה בין כסף לבגדים ואפילו בין מעיל־עליון לתרמיל מלא — הכל אצלם סחורה. לקחו את הנוסעים אל השדה, הושיבו אותם על ברכיהם, כמו ב“חדר”, לקיים מה שנאמר אחר “ויתן לך”, גם “וישתחוו לך”. והתנאים דבי־ישמעאל היו עומדים עליהם, שנים מימין ושנים משמאל וכלם מזוינים. גחין מסרק אל שכנו ולחוש לו, שהגיעה השעה להתנפל על ה הגזלנים ולהוציא את כלי־הזין מידם, ואולם בא הפסוק השלישי ממצרים והכריע ביניהם: שב ואל תעשה עדיף בשעת חירום וסכנה…

עודנו מדבר והנה הרגיש פתאם מכה רבה בירכו. כנראה, שזהו המלאך ששרה עם יעקב אבינו בשעתו. ועד שהגזלנים מריבים ביניהם ומסיחים דעתם בחלוקת השלל ואינם יכולים להשתוות ביניהם בחשבונות שלא עלו יפה,— בינתים נשא ה“מורד” את רגליו ויברח כמטחוי־קשת עד בואכה לנוה־יעקב, זאת אומרת: הוא לא ברח חלילה, האיש כמהו יברח? אדרבא, הוא לא זז ממקומו עד שלא קבל את חלקו, מן ה,,פעטש” (מכות בלע"ז), השאיר להם את מעילו כיוסף הצדיק בשעתי (אח"כ נמצא בדרך נס) וכאופיציר־ג’נטלמן השליך להם — ־כך ספר —את כפפותיו לאות הזמנה לדואיל…

עד כאן בורח שני.

* * *

ועכשיו רשאים אנו לדעתי, לחזר אל ספור־המעשה של ה"בורח” השלישי, כפי שספר לי בעצמו בערך:

כששמע — הוא אומר את קול ה“פיף־פאף! הראשון וראה לפני עיניו את האנדרלמוסיא שקמה בין הנוסעים מחמת הליסטים המזוין, זכר את המעשה שספר לו פעם חומסקי מפליטי ההתנפלות על הקונסול הצרפתי בדרך זו מה עשה? — הפך את שתי רגליו הארוכות וינס מקול הפחד, קל מהרה, עשה את השדה קפנרריא התחיל מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות, מהלך בעמקים ובמדבריות ובכל המקומות שראה בראי־נע (הוא חובב גדול של ה“סינמה”, כידוע). ראשו סחרחר עיניו קמות ואבדו עשתנותיו…הלך כזאב שכול מהלך שעה, שתים ושלש ולא די שלא יצא מתוך הסבך, אלא שהוא נכנס לפני ולפנים בשדה וביער וחושך ישופנו יותר ויותר. נדמה לו — כך ספר לי — שההרים פורשים ידיהם אליו ומושכים אותו מעלה מעלה, הוא רואה בעיניו את השפיפון ושועלים מיללים עד שנכשל ונפל תחתיו. – כשקם הרגיש שנקעה רגלו הימנית, אך עד מהרה עלה על הגדר ונפל ממנו ארצה, והרגל שבה ב”ה למקומה… שבע יפול צדיק וקם.

וככה עברו עליו השעות והוא אץ לו ורץ לו ופרח וברח ביתר שאת וביתר עז ממש כאלו אלפי שדין ולילין ורבוא רבבות רוחות ומזיקין טורדים אותו, דופקים בו, דוחים ואומרים: ברח דודי, ברח! רגליו נתמוטטו ונעשו כבדות ובצקות כאלו נדבקו במסמרות, עד שהגיע להרי־חשך. וכשפקח את עיניו ורוחו שבה אליו מעט ראה את עצמו מושכב על הר־קסטל, יושב מעונה ומדוכא ואין שלום בעצמיו. למה היה דומה? לספינה ששבתה על שרטון ים, כמו ה“לורד ביירון” ביפו.

דעתו נתישבה עליו ונזכר כל מה שעבר עליו ונראה לו שביל לבן, ירד בדרך עקלקלות. והנה לא מצא ולא מוציא אלא — מוצא… דפק על דלתו של ברוזה וקרא שמואל, שמואל, ואין קול ואין עונה. נכנס לבית כץ, השיבו את רוחו אליו במיני משקאות ונסע במכונית לביתו.

כשהגיע "לבית־יעקב” — כך הוא מסיים את ספורו הנפלא — מאלף לילה ולילה — פנה אל השוטר הראשון ושאל מאתו לדעת מה נשמע בענין ההתנפלות על דרך ראמאללאה.

וענה לו השוטר.

יהודי אחד ארוך נעלם אצלם, אבד פתאום, כאלו נפל במים ואיננו!

— אנא אל־יהודי! — אמר לו ר' זאב בצחוק שלו על שפתיו — ונבהל השוטר ולטש לו שתי עיניו כאלו נפל היהודי מכוכב מאדים.

ונם המשטרה שלנו לא טמנה ידה בצלחת. נתפשטו בכל תפוצות העיר, חפשו אותו בנרות כל הלילה ב“נוה־יעקב”, ב“נוה שלום” וכבר נואשו ממנו וחשבוהו ל“קדוש”, ובאשמרת הבקר, הגיע ה"בורח” השלישי שלנו לביתו והוא עיף־ויגע וילן בלילה ההוא בלי קריאת־שמע.

וככה נמצאה ב“ה האבדה הגדולה שלנו, ואי”ה בשב"ק זו יברך שבע פעמים ברכת הגומל.

* * *

ומה אמר לכם, רבותי? — השמועה הנוראה נתפשטה במהירות־הבזק בכל העיר. ובהשכמת הבקר, עם צאתו של עיתון־הבקר, היה הענין לשיחה בפי כל הבריות ודמיונם של אחב"י מצא כאן מקום להתגדר בו. הפליגו במעשיות ובדברי אגדות והתחילו מונין אפילו את הנפשות שנתנזקו בלילה ההוא חוץ מההרוגים בר מינן, וביחוד הבורחים שנעלמו ונתעגנו נשותיהם, לא עליכם, ואם אמר לספר לכם את כל הנוזמאות, החידושים והנפלאות, אין אנו מספיקים אפילו בארבעה ערבי־שבתות.

התחילו מעתירין עלי שאלות ודברי חידודין:

— מילא, טוען יהודי אחד, שאסור לצאת בלילה בתוך ירושלם אל שכונת הבוכרים או אל רחוב “אבינו־מלכנו” מפני סכנת נפשות הרי זה דבר ידוע ורגיל אצלנו ב”ה, אבל מחוץ לעיר, בתחום שבת מירושלם עיה“ק מתחת לחטמו ממש של ההר, ואימתי? לא בחצות ולא בחצות אלא בתחלת־הלילה, מיד לאחר הבדלה. כנראה ש”טעות גוי” היתה כאן: התכוונו השודדים לתיירים…

— והיכן שוטרינו? — צועק השני אלי כאלו אני אשם בזה! — מילא, הוא אומר, בקיץ הם עסוקים לכהפ"ח בחטיפת זבובים, אבל בחרף כשאין זבובים מה הם עושים?

ותלמידי בעל הפסוקים מצא כאן לפסוק את פסוקיו:

“כחכי איש גדודים, דרך ירצחו שכמה־ראמאללאה” — ואין חכמה ואין תבונה כנגד מקרא שכתוב בפרוש. ולא עוד אלא שנתעורר עלי בקושיא עצומה: הן כתוב בפרוש — שליחי מצוה אינם ניזוקין, והרי אתם נסעתם כנראה, לדבר שבצדקה, היתכן?

ועל כלם הברכות המאליפות לראשי מכל צד! כמו מוסוליני בשעתו, אף־עלפי שחושמי ומכנסי שלמים ב”ה קרעו אותי ממש ואצבעות ידי כואבות עדיין מלחץ הידידים וביחוד הידידות, התלמידים והתלמידות די בכל אתר ואתר, איש על פי דרכו ועפ“י נוסחו: “ברוך מחיה מתים!” זה מברכני בברכת “מזל טוב” ואחינו הספרדים וגם שכנינו צועקים אלי בקול:.”אל חמדוללאה־עא־סאלאמי!“. רבים מנענעים אלי בראשם מתוך חיוך; כאומר: “בראווא, מולידייץ!” ולמה: אכחד? – בשבוע זה חזרתי מבית החולים האיטלקי, אחר בקרי את ידידי הפצוע, והנה שתי עינים צעירות ויפות פגשוני. משכה בשרוולו של אביה ה”חכם” ואמרה לו בלחש: “הנה! הנה עזמות!” ורמזה עלי מתוך שמחה כמוצא שלל רב.

נו, והתיליפון ימח־שמו: זהו ממש קצור־ימים, הוא לא נתן לי מנוחה כל הימים והלילות, “דזין־דזין־דזין! הלו!” כלם דורשים לשלומי ואחד הרוצה בעילום שמו שואלני באיזה רשות ברחתי מבלי לקבל אף אני את חלקי תחלה?

ופתאום — מברק: “ברוך רחמנא דיהבך לן, הצלחה תאיר פניך!”; מסחמא הבינותם בעצמכם כי זוהי ברכה מצפת, ברכת תלמיד חכם ולא כבני צור חדש שהם מברכים ואומרים כלם ברוך מחיה מתים.

ידידי מיפו כותב לי מכתב־ברכה, מכתב חם מאד, ובין יתר דבריו הוא אומר: “אני שמח מאד לציין את העובדא, שכ' לא רק שנצל בעצמו בדרך נס אלא שגם הציל את שאר הנוסעים מידי השודדים”.

ואחרון אחרון חביב — מכתבו של ידידי ותלמידי היקר מפתח־תקוה בזו הלשון:

פ“ת: ה' אדר א' פ”ז לפ"ק.

לידידי היקר ר' עזמות, שלום לעד!

קשה לי לרכז את עשתנותי: כל כך נתרגשתי כקראי ב“דאר־היום” את אשר קרה לו בדרכך מראמאללה. ברוך המקום אשר הצילך מאסון נורא כזה. היום הלכתי לבית־הכנסת, עליתי לתורה וברכתיך בברכת “מי שברך” אותך ואת ביתך.

חז“ל אמרו: “אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך”… מאמין אני באמונה שלמה שהברכה, שברכתיך במכתבי העבר באריכת ימים ושנים, היא היא שעמדה להגן עליך בנפול עליך שודדים שודדי לילה. ואתה, ידידי היקר, אל תצחק לדברי, תן אמון שברכתי היתה ממעין טהור, נבועה מלב חם ורגש, ודברים היוצאים מלב ידיד נאמן עושים רושם בעולם וזהו הסוד: “הצדיק גוזר והקב”ה מקיים, כידוע ליודעי ח”ן.

ואני תפלה: ימלא ה' כל משאלותינו לטובה. אמן!

ואולם את ה“מי שברך” הגדול קבלתי דוקא מהפלונית שלי בבקר (ולא בלילה כשאר חברי). לאחר שספרתי לה בקרירות, כביכול, את כל הענין ־יבשרתי לה בניחותא, כי יש לה “בעל נמצא”. היתה נבוכה ולא ידעה אם לכלות בי את חמתה או לגלות ששונה ושמחת לבה. אבל, זוהי נחמתי בעניי, כי גם יתר חברי — כך ספרו לי ממקור נאמן — קבלו מנשותיהם הרבה יותר ממני, לזכרון עולם, שלא יפקירו את נשותיהם וילכו בלילות — הרוח יודע לאן? — ואותן ישאירו”, לא יעלה ולא יבוא, אלמנות ועגונות חס־ושלום.

והתורה היוצאת לנו מזה היא: שאסור לצאת פסיעה אחת מירושלם בלילות בלא "קמיעא” ובלא לוית שוטרים מזוינים, בלא הבדלה וביחוד בלא הורמנא־דזוגתא…

— — — — — — —

ובשעה שאני מסיים שעורי זה נכנס אלי יוסף התימני וספר לי בלשונו מעשיה זו:

— עברתי — הוא אומר בשכונת התימנים ושמעתי אשה אחת אומרת לחברותיה: היודעות אתן למה נצל עזמות? מפני שעשה כחכם וכבעלי אשר באמריגה.

בעלה זה יוסף סעוד שהיה רוכל ברחובות ירושלם נסע אל “אמריגה” עם כל התימנים הרבה כסף. מה עשו מקנאיו? שלחו תלגרם לירושלם והודיעו בו שבעלה נהרג בטרמוי, אבל היא לא האמינה בשום אופן, ואמנם בשבוע זה הגיע ממנו מברק קצר בזו הלשון: עוד יוסף חי!

— ואיך ידעת כי שקר דברו שונאיו ולא מת? — שאל המספר.

אני תפרתי לו שלשה מעילים לפני נסעו והכנסתי בצווארוניהם שלש מזוזות לסגולה. גם עזמות שם בודאי סגולה זו במעילו אשר בו ברח ובזכות הסגולה הזו נצל ממות.

עזמות

ומחכים אתם בודאי, תלמידים יקרים וחביבים שאספר לכם מענינא דיומא כלומר מספורי־השלג בעירנו. מהיכא־תיתי!

מדוע לא?

הן אין לך שבוע, שאין בו הפתעה. בשבוע החולף היה הענין בראמאללאה ובשבוע זה — ־מעשה בשלג. ואולם החלוק שיש ביניהם הוא בזה, ששם היו כדורי־אש וכאן — כדורי קרח, משם היה אפשר עוד להמלט וכאן בירושלם עיה“ק אין מנוס ואין מפלט מפני ה”שקצים" שלנו.

הנה, למשל, בשבוע זה אחר השלג השני, עמד גדוד שלם של “יהודים גזלנים” ברחובות העיר לפני זכרון־משה, מזויינים כלם ברמוני־יד לבנים ואורבים לכל עוברי־דרך. וכשהם רואים אדם לפניהם הם מזהירים אותו וצועקים באיום נורא: “הגן על עצמך”!. והנה הזמין להם הקב”ה קרבן ועולה תמימה בצורת צעירה, שהזדרזה לביתה. כשראתה את הסכנה לננד עיניה, התחילה גוערת בהם בנזיפה: איזו נבזות היא זאת! גם אני יכולה לזרוק לכם!”

— “הן זהו כל חפצנו!” נזעקו בני־החבורה והתחילה מלחמה כבדה ביניהם. הבחורים “הרביצו” בה כדבעי, יחד חברו עליה בתרנגולין דבי־בוקיא ומטר של כדורים נתכו על פניה. — במקום “פודר” —ואחד מהקונדסים עמד ופקד על גדודו: “אודרוב!”, עד שנמלטה הבחורה (הן כך קוראים אצלנו עכשיו אפילו לבת ק') בעור שניה ממש ויצאה מהם ב“שן ועין”.

ואני בראותי כל זאת נזכרתי בראמאללאה, וידעתי כי מכיון שנתנה רשות למשחיתים כאלה, שוב אינם מבחינים בין זכר ונקבה, בעידן דרירחא מסתמא לא יניחו דרך ארץ אפילו על ה“רבי”, מה עשיתי? הפכתי כמו שאומרים, את היצול אחורנית ועשיתי,,ויברח" ביפה שעה אחת קודם ההתקפה. ולא זאת אלא שהצלתי כמה נפשות מישראל ו“קרבנות” מידי נערי ישראל…

— — — — — — —

נער הייתי וגם זקנתי, רבותי, ולא ראיתי בא“י שלג גדול וממושך כהשתא — ממש כמו ברוסיה. ובכל זאת, היו יהודי רוסיה ופולניה ביחוד מבין העולים החדשים, מלעיגים ומעליבים בנו ובשלג שלנו, מביטים עליו מגבה ואומרים‏ בעקבות החטם: “אויך מיר א שנעה!” (גם זה לך שלג!). ‏”אצלנו ברוסיה" — כך מספרת לי תלמידתי החדשה והצעירה — נופל שלג בעמק של ארבעה וחמשה, ששה מטר (ובשעת דבורה היא מרימה את ידה עד לשמים…) ויש, איך קוראים לזה בעברית? — “פראסט”! קור גדול עד שלשים, ארבעים, חמשים למטה מאפס (וכאן הלכה והורידה את שתי ידיה עד לקרקע…), עד שהוא “בוער” ממש והבל פיך נקפא ועומד גבוש באויר. ונוסעים שם בעגלות שלג ומתחלקים על הכפור, וכל כך טו־ו וב שמה! וכאו מה בירושלם “שלכם”? — היא אומרת בבטול גמור — בוץ ורפש, נוצות רכות ודקות ותו לא — פוי”!.

ואולם הקב“ה ראה בעניי ושלח לי למחרתו בהשכמת הבקר, אחר השלג החדש, אחד מתלמידי מבני הגליל התחתון, שלא ראה מימיו שלג אפילו ב”סינמה" אלא רק בחומש, כך הוא אומר ומבלי אמירת שלום התחיל מספר לי בהתפעלות גדולה ע”א השלג הנפלא. והדבור יוצא מפיו במבטא המזרחי והגרוני, בהטעמת ה“עין” וה“סדיק” וביחוד ה“קוף”…

— קמתי בבקר (דוחק את ה"קוף” כמי שמוציא כיח מגרונו), השקפתי מבעד לחלוני וראיתי והנה הכל “לא—בא—אן! לא—בא—א—אן!!” (לבן, לבן, בהדגשת האות "ב” כמנהג הגליל!} — ובשעת דבורו הוא מרחיב את שתי זרועותיו, פוער את פיו ושתי עינים לו גדולות, ונדמה שאתה רואה לפניו את כל הקוטב הצפוני — “יסאתי החוסה” — הוא מוסיף לספר — והנה הרגל שלי טובעת וטוב—ע—עת בשלג כמו בתהום, וקר, קא—א—אר, נורא! נטלתי מעט “מזה” בידי והנה בין רגע נמס ולא כלום!

— בודאי כתבת גם לבני ביתך בגליל? — שאלתי מאתו ברצינות.

— “בודא—אי!” — ענה בבטחה,— ־עשרה עמודים כתבתי וספרתי להםהכל, על השלג ה“לא־בא—אן” ה“לא—בא—אן!” ואיך היה קר קא—אַר!.

ובשעת מעשה נתקרבתי אל התנור הלוהט ולא יחם לי מרב הקר של הגלילי.

בררר! בררר!..

— — — — — — —

ומי שלא ראה, רבותי, את המגרש הרוסי בשבוע זה לא ראה חתיכת מוסקבה אמתית בירושלם עיה"ק!

שערו בנפשכם: ים של שלג “לא—ב—אן, ל—בא—אן!” ומתוכו מבצבצים ועומדים בתי תפלה ירוקים ופעמונים להם גדולים ומעציבים. רק כומרים רוסים בחלוקיהם השחורים וגם קצת מאחב"י הפליטים עוברים במוקיהם ובערדליהם השחורים על פני השלג הצחור, ודומים הם בעיני לזבובים אלה שנפלו לתוך דוד של חלב.

לא כן, רבותי, שיש לי המשלים הנכונים?

ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי, ואני עברתי במגרש הרוסי לרגלי עבודתי והנה כנופיא שלמה של חלוצים מחוסרי עבודה עומדים וידיהם מלאות עבודה. שם על יד השער המערבי, מתחת לחטממם של חיימסון ומונדל, הופיע ”חלוץ” בלא ויזה ובלא דרכיה, בעל שפם וזקן שחור ושתי עינים ולשון תקועה החוצה “וקשקט” של לוץ לראשו. מסביב לגלם־איש זה עמדו ארבעה חלוצים בקשקטים, כארבעה בנים של “ההגדה”, ערטילאים `למחצה, פניהם צוהלות וצהובות, וידיהם מזוינות בכדורי שלג לזריקה — ולמולם עומדת מכונת הצלום של הארמני, לצלם תמונות זכרון על מנת לשלחן "הביתה”..

באותה שעה עבר לפניהם רוסי בריא, לבוש שחורים, חגורתו למתניו, “קוטשמה” שעירה לראשו ומתוך עידון ונחת קרא בקול ובלשונו הרוסית הטהורה:”אינראיצי אוף סניעטשקי!" (הם משחקים באיש השלג!) — והנגינה על ה“סני—ע—טשקי!” שלו.

ספרתי לכם כל זאת דרך אגב, כמובן, בכדי שתבינו ותדעו מה גדולים הם ה“געגועים” שלנו ושלהם לארצות ה”סניעטשקי".

* * *

ולא לחנם שמעתי שיחה קטנה בין שני תימנים — כן אזכה לשמע שופרו של משיח: — אחד זקן ואחד צעיר, שהיו תוקעים את רגליהם הדקות והצנומות לתוך השלג ודשין בו ברעדה: “ימח־שמם של החלוסים! הם הביאו את השלג מבלאד־מאסקוב!”… ואת התורה הזו, רבותי, שמעתי לא פעם גם מחכמי המדע שלנו בארץ, שאנשי הצפון מעבירים עמם גם אוירה קרה, ומשנתרבתה העליה בארצנו — כך הם סוברים — באו הקור והשלג גם למקומותינו, לקיים מה שנאמר: מצפון תפתח הרעה!

ומששמעתי אני את התורה הזו, רבותי, מפי חכמי המדע שלנו “על הפח” נעשיתי אפיקורוס ב”מדע” בכלל.

ובשעה שעמדתי שעות ארוכות לפני חלוני והסתכלתי בשלג הלבן המכסה את הרחובות, הגגות והחצרות. עלו הרהורים עזמותיים בלבי.

אמרתי: השלג הלבן הנופל על הזפת השחורה ברחוב יפו — אלה הם אידיאלים הבאים מגבוה ואין להם קיום למטה.

השלג ומאה שערים וגם רחוב חברון שבעיר העתיקה, אינם זווג מן השמים, כלאים הם זה בזה, ואין האיצטלא הלבנה הזו ראויה לסימטאות המטונפות שלהם. מקומו של השלג שם בכפר וביער, בשדה ובמדבר, מקום שם ירבץ ולא יבואו בני אדם לחלל את לבנותו ברגליהם הגסות, ליחכה וינוח על משכבו בשלום, עד שיבוא השמש בקרניו החמות ויסיר את ההינומא הלבנה מעל פני האדמה, ילטף אותה ער שתתמוגג מנחת והיתה למעיני־מים.

סלחו נא לי, אדוני הפייטנים, שנכנסתי הפעם קצת לגבולכם!.

ולא היו ימים טובים לנערי בני ישראל בעירנו כמו בימי השלג. ולא רק מפני שיצאו משעבוד לגאולה.ומשעורים לחרות, אלא מפני שיכלו ל“נקם” לקצת במוריהם, ובשעת חדוה “הרביצו” בהם כדורי שלג והיו מלבנים פני חבריהם ורבותיהם ברבים.

ואם תקניטוני אומר, שאוהב אני "לא רק את השלג אלא גם את הקור (אם לא ידעתם זאת עד כה, תדעו עכשיו!) מפני שהקר מביא אחדות לעולם ומקרב את הבריות, קרבת בשר ונפש. הוא מכנס את הבעל לביתו, שלא ירוץ לאספות ולראמאללאה, שיהא בעל טוב לאשתו ואב מסור לבניו. יושב בשמים ממטיר על הארץ מטר ושלג ופתותי כפור וברד בערבוביא ובני אדם מתכנסים לבתיהם, יושבים צפופים וכלואים ומתחממים על יד התנור (אם רק יש בו מעט נפט!) וכל ירושלם דמתה בשבוע השלג למשפחה אחת גדולה, שאמרה “אשרי יושבי ביתך” והתחממה מסביב לאח הגדול…

רוצה הייתי ליצור בעירנו “קוטב צפוני” בזעיר אנפין, או לעשות ישוב על הר החרמון, מרבה הייתי באנשי הצפון, שיביאו עמם את הקר, רק לא בכיס…

* * *

ומשנסתלקה נבואה מישראל ומהד“ר ברוך בת”א, כידוע, נתנה לחכמים של “אהל משה” בעירנו. אעפ“י שאינם דוקטורים ולא איצטגנונים ורואים בעבים, אעפ”כ נמנו וגמרו, שבשנה זו יהיו שבע פעמים שלג — ועוד לא נגמר!

כך ספרה לי אשה ספרדיה משם: — יא נליה דישירון לוס חכמים"! (החכמים אמרו כך!} הוסיפה באמונה שלמה ונסתתמו כל הטענות.

ישמחו נא החנונים מוכרי הנפט והלחם, ויגילו נא ה“שופרים” שלא בושו לדרש בשבוע זה בעד מקום במכונית מת"א לירושלם — רק שלש לירות מצריות! ומשער יפו למחנה יהודה רק כפלים, לקיים מה שנאמר: "המקום” ימלא את חסרונם. ובשעת חירום התעשתה גם ממשלתנו לגורלנו, רתמה ארבעה קטרים גדולים לקרון אחד של נוסעים, שנים מפנים שנים מאחור, ובהגיעם אל ההרים, ירד גם הקונדוקטור ופקידיו — כך מספרים הנוסעים — ודחפו מאחור ביד ובכתף את הגלגלים כדי להסיע את מנין הנוסעים וחפציהם לירושלם ובסייעתא דשמיא הגיעה הרכבת ביפה שמנה שעות אחר הזמן…

* * *

ועכשיו, רבותי זמן הפשרת השלגים וקלקול הדרכים ורבוי הטיט ובני ישראל יוצאים מלוכלכים במושבותם ועטרת גדולה של זוהמא בשולי קפוטותיהם ומכנסיהם. תיתי להן לגברות, שהן מקצרות בשמלותיהן.

אז בימי השלג היו רחובות ירושלם שוממים וריקים, כלתה רנל מן השוק (ויש אומרים, שגם פרוטה מן הכיס) והיו דומים לרחובות פומפיי אשר באיטליה, גם האוטומובילים לא נראו ברחובות ורק המכוניות ממחנה יהודה ומבית הכרם היו זוחלות בתוך השלג הלבן בגלגליהם השחורים, ודומים בשעת מעשה לרמשים ידועים הזוחלים על קיר לבן בימות החמה.

ובינתים מגיעות לנו ידיעות ובשורות רעות מכל צד. מחברון הכלואה והסגורה כעיר נצורה ואגדות נוראית על אנשיה שהם מתים ברעב ועל שופריה‏ שהם נקפאים בדרכים, בגבעת שאול שזה מפילה אשה והעיר העתיקה שמפילה בתים.

מילא — מפל אשה, יש עוד תקוה לתקון בעתיד, ואולם מפל בתים, מי יתקן לנו ומי יבנה לנו עכשיו?

* * *

ועכשיו, רבותי, כשגמרנו את ספורי השלג שלנו, עד שיבואו השלגים האחרים, של חכמי “אהל משה”, יכולים אנו להפנות את דעתנו לענין אחר, ותרשוני לפנות במכתב קטן זה שהכינותי למנהל של “מלון יוז” בעירנו.

וזהו פתשגן הכתב, ששלחתי לקולונל החביב שלנו:

הן ידעתי כי מעלתו טרוד מאד בזמן האחרון בעניני ה“חלוקה” (סיוע בלע"ז) למחוסרי עבודה ובכ”ז הרהבתי עז בנפשי לפנות אליו במכתבי הקטן הזה ולהטריד אותו רגע לא חלילה בעניני פוליטיקה ודיפלומטיה עם בני דודנו — את זה אני מניח לבעל הירמולקה שלנו! — אלא בענין לשון הקדש" היוצאת ממשרדי מלון־יוז.

הן אמנם חפצתי למסר לו את הדבר הזה מפה לאזן באספת העתונאים שהיתה אצלו בשבוע זה, ואולם מזכירו “המומחה מסיביר” שכח, כנראה, את המען שלי, וע“כ נאלץ הנני לפנות למעלתו בכתב ע'” דאר היום, מחמת שיודע אני ועד ויודעים גם אחרים ו כי את ה“עזמות” קוראים כלם מי בגלוי ומי בצנעא.

ועכשיו לעצם הענין:

קראתי את תשובתו לשאלת הריביזיוניסטים בדבר המו”מ של הסוכנות באמריקה, והנה אין בדעתי חלילה להתערב בעניניהם אלא שרבים מתלמידי פנו אלי בבקשה לבאר להם את המכתב של מעלתו, שאינו מובן להם כל צרכו, כנראה, מפאת הסגנון והלשון.

— “המו”מ הזה" – כך כתוב במכתבו — של אכסקוטיבה של ההסהדרות הציונית ידועים היטב כל הפרטים על אודותיו, הוא תוצאה מההחלטות שנתקבלו בקונגרס הי”ד, שנתן הוראות לאכסקוטיבה להמשיך את המו"מ בענין הזה:

אודה ולא אבוש, כי מתחלה לא הבנתי גם אני את פרוש המשפט הזה, ואולם לאחר שהפכתי בו ישר והפוך וביחוד לאחר שחשבתי קצת באנגלית, נתברר לי הענין והבינותי כי מסתמא היתה כוונתו של הפסוק הארוך לומר כך בערך:

‎“המו”מ הזה,‏ שכל פרטיו ידועים ‎‏הם היטב לועד הפועל של ההסתדרות הציונית, הוא תוצאה מההחלטות, שנתקבלו בכנסיה, הי“ד. כנסיה זו נתנה הוראות לועד הפועל להמשיך את המו”מ בענין הזה".

הואיל וכך — ירשני נא מר לפנות אליו בשאלות אחדות קטנות הצריכות לגופא דעובדא:

האם היה כבודו מניח את חתימתו על מכתב היוצא ממשרדו באנגלית שבורה ורצוצה, החוטאת כנגד רוח הלשון ודקדוקה?

האם אין כ' חושב כי הגיע הזמן, שהמזכיר או המזכירה של ההנה“צ, ידעו את השפה העברית לא פחות או אולי גם יותר מאנגלית, באפן שיוכלו לכהפ”ח לכתוב שורות אחדות מבלי שגיאות ומבלי לעשות פוגרום בלשוננו הלאומית והרשמית?

האם אין מעלתו מסכים שכל מי שרוצה להיות מוכתר בתאר הכבוד של מזכיר" או “מזכירה” בהנה"צ ולשאת עליהם אחריות הלשון העברית שלנו, מחויב להביא תעודת גמר של בי”ס בינוני עברי, כשם שדורשים אותו תעודה לשפה האנגלית?

כלך לך אצל תינוק, דרגא ד' או ה' בסאכולה בינונית שלנו, בגמנסיה למשל, או אפילו לתלמידי ביה”ס “תתכמוני” מסופרי “החבר”, שלהם, ומסר להם לכתב מכתב קטן כזה בעברית — מובטחני שיצא יותר מתוקן מתחת ידם. עכ"פ פחות משובש ופצוע מכפי שיצא מידי הסופר הגאון שלכם.

יודע אני עד כמה כבודו מכבד ומוקיר את לשוננו. לא פעם ולא שתים ספרתי בשבחו לפני תלמידי וביחוד לפני תלמידותי על קדמתו בשפה העברית. ויאמין נא לי כבודו` כי לו היה זה המכתב היחידי — החרשתי. ואולם תלמידי שלחו לי מכל צד הרבה “פנינים” כאלו, שאפשר לעשות מהן מחרזת שלמה, או “ספר למכתבים” לדוגמא למוסדותינו הלאומים.

ואולם מפני שדרכו של ר' עזמות היא ללמד זכות על הבריות ואפילו על המזכירים שלנו במלון יוז, חושב אני, שבחרתם בתשובה זו לריביזיוניסטים בלשון שלהם ועניתם להם בשפתו המובחרה של “הצפון”.

* * *

ואת זה לעמת זה עשה אלהי העברית שלנו.

בשעה שפקידי הממשלה “שלנו” מקלקלים את שפתנו ביודעים וביחוד בלא־יודעים, בשעה זו הולכים פקידינו ומנהלינו במשרדי הממשלה המנדטורית ומקדשים את שפתנו ברבים.

והא ראיה:

בשבוע זה הביא לי תלמידי שני גליונות נדפסים ממשרד ה“טאבו”:

תעודת המוכתרים או האימאם ונכבדי העדה להעברת קרקעות, מהאי גיסא עברית ומאידך גיסא אנגלית.

התחלתי קורא בנוסח העברי שלנו ונתקלתי לא עליכם במנינים אחדים של שגיאות, כגון: קניתי את צרותי, ב“תנף וחרשאה”‘, מ"נכבאי העדה”, וכן על זו הדרך עד גמירא — לא פחות משני תריסר שגיאות במכתב של עשר שורות. קראתי גם את הנוסח האנגלי, מא’ ועד ת' ושגיאה בבל יראה ובבל ימצא שם, השפה הרשמית של עשרת השבטים היא מדויקה ומנופה בשבע נפות, ואולם לאחר שקראתי את הנוסח העברי המתוקן נתברר לי כי לא קניתי את “צרותי” אלא את זכותי, ולא ב“תנף” אלא בתוקף והרשאה, ולא מ“נכבאי” אלא מנכבדי העדה — והכל ברור ממש כמו באנגלית.

כשראה תלמידי סימן השאלה על מצחי הסביר לי את הענין וספר לי כי מיד לאחר שהופיעו הגליונות הראשונים, פנה אחד מאחב“י למנהל הטאבו במכתב והעיר לו, שאמנם נכון הדבר שאנו קונים בטאבו את “צרותינו”, כידוע, ואולם מפני יתר ה”צרות", שעשה הבחור הזעצצער לשפתנו בתעודה זו הוא מבקש לשנותה למען כבוד שפתנו הלאומית, לא היו ימים מועטים, כך מספר תלמידי, ובמשרדי הטאבו הופיעו נליונות אחדים, ונתן צו לכל הפקידים משלהם ומשלנו להשתמש אך ורק במתוקנים שבהם.

— ומה היה בסופם של הגליונות הקודמים? — שאלתי ממנו.

— משתמשים בהם לצרור דגים־מלוחים ולשאר צרכי אדם אך לא לטאבו. שלשים אלף גליונות! — ענה תלמידי בהתלהבות גדולה.

כך, אדוני הקולוניל עושה יהודי שאינו פקיד בממשלה “שלנו”, כלומר במלון יוז או במוסד לאומי אחר, ושיודע לכבד את שפתנו הלאומית לא רק אצלנו אלא גם אצל הגויים.

* * *

ומכיון שאנו מדברים במנהלים ובמוסדות לאומיים נזכרתי גם במנהל התעמולה של הקרן הקימת שלנו.

הן זוכרים אתם בודאי את הצעתו המפורסמה כנגד הפקידים ואת פסק הדין שלא זכה לפרסום עד כה — איני יודע מדוע? – — והנה המנהל החביב הזה אינו רק נאה דורש אלא נאה מקיים. בזמן האחרון הוא משגיח בעינא פקיחא על אחורי הפקידים, ומבקש תמיד לדעת את ה“נמוקים” של אחוריהם במשרדי קרן הקימת.

הפקיד מתחיל לגמגם איזה תירוץ, והמנהל עוד טרם הספיק לשמע את דבריו הוא מנענע לו בידו לאות הפסקה ואומר בגרמנית:,,אבער מעהר זאלל עס ניכט פאסירען!” (אבל פעם אחרת אל תעשה ככה!), מחמת שהעיקר היא השאלה ולא התשובה.

והנה קרה המקרה — ואחד הפקידים אחר שתים או שלש שעות. מיד נקרא למשרדו של המנהל ונתבקש להודיע את סבת אחורו זה.

— אשתי ילדה בן, ענה הפקיד כמתנצל.

והמנהל, כדרכו, לא שמע כמעט את דבריו, נענע בידו לאות הפסקה, ואמר:

— אבל, עוד פעם לא תעשה!

מסופקני מאד אם הפקיד הזה יציית לו הפעם.

* * *

ולמה אכחד? — כשקראתי ב“דאר היום” את הבשורה המשמחת ע"א “המהנדס של הימיה האמריקאית” בן עירנו מיסטר יעקב לואיס רבלין, שבא לבקר את ירושלם ואת משפחתו הכבודה, התברכתי בלבבי ואמרתי:

סוף סוף זכתה ירושלם להוציא מקרבה לא רק פרופיסורים וטינורים, חוקרים עסקנים ובטלנים, אלא גם מהנדסים וארדיכלים, פקידים עליונים אצל ה"יאנקים”, שנתנו על שכמו המשרה הכבודה מסתמא לבנות את שתים־עשרה אניות המלחמה, אחרי הכרזתו של קולידז' להפסקת הזיון. ומי? — בנו של ריבלין, מתוצרת הארץ, "משלנו” ממש!

בקצור, הבשורה המרנינה הזו עשתה לה כנפים בעירנו ונתפשטה במהירות הבזק בכל תפוצות ירושלם עד מלון יוז. הקולוניל פנה מיד בתילפון לקרובו של המהנדס ב“קהלית ציון” ושאל פרטים עליו. כנראה, רצה להכין "תה” לכבודו, כראוי "לאיש של קולידג' ".

הגבאית של “עזרת נשים” פנתה אף היא בתיליפון לאמו של האורח ובאה עליה בטרוניא: “סטייטש?” הן קרובות אנחנו, ועכשיו שבא אליך אורח גדול וחשוב כזה, אינך מביאה אותו אלינו? הן לא גרוע הוא, כמדומני, מסטורס?”. כנראה, שרצתה לזכותו במצוה לטובת המשוגעים.

גם ה“מכבי” שלנו, השתדל אצל קרובו, שישפיע עליו ליצור איזו מגבית באמריקה לשם קנית המגרש של המכבי בשכונת הבוכרים. ולע”ע יתן להם גמילות־חסד איזו מאות דולרים.

קצור הדברים — לאחר שנודע לי הענין, לא התעצלתי והזמנתי את האורח לראיון, לא לקבל ממנו אלא לתת לו ראיון, כדרכו תמיד. עזמות אינו “רפורטר” ויש לו חדר עם תלמידים. בשעה הקבועה הופיע במשרדי בחור צעיר ונאה.

— איה אדונך? — שאלתיו.

— איזה אדון? — שאל הצעיר.

— המהנדס של הימיה האמריקאית — עניתי לו — מיסטר יעקב לואיס רבלין שהיה כתוב ב"דאר־היום’”

— אני הוא יעקב רבלין, אני עבדך בן אמתך. — ענה לי בדרך ליצנות וחשבתי שהוא מהתל בי.

— אני הוא “המהנדס” בהא הידיעה, של “דאר־היום” אתיתי לחננך, מיסתר. עזמות, שתחוס עלי ותחלצני מן הצרה שעשיתם לי בעתונכם.

איזו צרה? – שאלתיו.

והתחיל מספר, שבא אליו יהודי אחד ממכריו מדאר היום, וספר לו כי הוא Marine Enginee כלומר “מהנדס הצי”' וכשאומרים באמריקה “מארין אינז’יניר”, הרי יודעים כי פרושו בעברית הוא לא פחות ולא יותר ממלח האניה. ועכשיו, כשיודע הדבר לחבריו באניה. ימררו את חייו ויעשו לו כמו שעשו ליונה בשעתו.

וכשיצא ממשרדי חזר שוב ואמר:

— אמנם מתכונן הנני עכשיו להיות פעם מהנדס של אנית מסחר, ואולם לע“ע הנני מהנדס של צי־השלג בירושלם עיה”ק.

ונעלם.

וכשהלך ממני, נתעוררו בלבי רחמים לא כ“כ על ה”תה" של מלון יוז, שנפל המימה, ועל המשוגעים שבעירנו כמו על “המכבי” ‏ שנשארו בלא ‎מגרש שלהם.

עזמות

ואת שורותי אלו, רבותי, אני כותב, הידעתם היכן? — בתוך האופירה ממש, בין מסך למסך ובין שחרית למוסף וביחוד בין תלמידה לתלמידה, ולא בפונטין־פן שלי אלא בעפרון ובחפזון כמו ה“ספר מסיביליה” — ולפיכך יצא שעורי הפעם מקוצר מאד, גזוז וגזור במספרים מכל צד לפי האפנה האחרונה, אך לא “מגליח”.

לא אספר לכם כמובן, מה שהיה שם על הבמה — הן כל זאת ראיתם וצחקתם! — ולא מאחורי הבמה — הן את ה“לחשן” לא ראיתם אבל שמעתם אותו כלכם! — ואף לא אאריך דברים על הר מלח שהיה ה"מלח” של ההצגה ועל קול הזמיר של לויאש מבנות־הלווים, מחמת שאיני רוצה להסיג הלילה את גבולו של ידידי ידידיה וידידם של רוסיני ופוציני, מאיר־בר ובן ציסי ועלי רק הוסיף כי עכשיו ראינו שהם לא רק נאה מזמרים אלא גם נאה משחקים…

רוצה אני דוקא לספר לכם, כדרכי, מה שהיה מתחת לבמה שם באולם ועל היציע למעלה.

ומה אמר לכם רבותי? — באולם היה כל ירושלם של מעלה. ז“א כל ארבע מאות העליונים והאדונים מאחב”י ומשאינם בני ברית, ועל כלם שני זוגות הזקנים החביבים: אחד בישיבה של מעלה בתוך התא, והשני בישיבה של מטה בשורה ראשונה על יד התוף, וקיש ביניהם היה עולה ויורד ורץ מהכא להתם ומהתם להכא. בחינת: קיש־קיש.

עשרת השבטים באו מבריסטול, כנראה, לכבוד הנציב ואחב"י —לכבוד הנדיב. הם הביטו למעלה ואנחנו פנינו למטה — אמריקתה, ור' עזמות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף בשעורו…

וההתחרות בין שני הצדדים הגיעה, כנראה אפילו לתזמרת של האופירה. עם ההימנון הבריטי עשו הפעם ב“קצור” ובשנוי נוסח קצת עד שאי אפשר היה כמעט להכירו, וב“תקוה” ‎ שלנו האריכו דוקא, ואמרו “אודך” וכל הקהל לרבות בני דודנו בני עשו הארוכים והאדומים היו עומדים כל אותה שעה בדחילו ורחימו כמו ב”שמנה־עשרה" ואחד מהם, שעמד מאחורי קם וישב פעמים ושלש עד גמירא. ניכר היה כי בריטניה היא אינה אלא חלק קטן מ"הבית הלאומי” שלנו.

ואולם, עוד לפני שירת ההימנון פרצה מחלקת בשורה השניה שמאחורי בין שכני ושכנתו הוא. הוא הורה לה באצבע של טעות הבחור הזעצצער שנפלה ב“ליברטו”. — הן זוהי עם ארצות גמורה, טען היהודי, לכתב “הספר מסיביליה” בבמקום “הספר מסיביריה”, הוא זוכר היטב עוד מרוסיה.

ולעמת זה רשם הפקיד התימני שבממשלה בתעודת הרשיון של ההצגה “הסבל מסיביליה” — לשון נופל על לשון.

* * *

ובשעה שראיתי על הבמה את ההמצאה של ה“ספר מסביליה”, נזכרתי י ב“המצאה” הנפלאה של הספר הלטיני של בן אב"י.

תחבתי את ידי לתוך כיסי והוצאתי מכתב מוזר, שקבלתי בשבוע זה מאת תלמידי באותיות לטיניות. ולמען ה"חדוש” הגדול, הריני מוסרו לכם הפעם ככתבו וכלשונו ממש. ומקוה אני כי תבינו במכתב זה ממש מה שיבינו הקוראים בספרו הלטיני של בן־אבי:

‎ ומחמת, שרואה אני בכם, יקירי,שאתם אבדתם, כמו שאומרים הצרפתים, את ה־‏ latin (לטינית) שלכם, וחס אני על שניכם הצעירות — אנסה לקרא לפניכם את המכתב בעברית שלנו. יודע אנכי היטב עד כמה חביבה עליכם גירסא דינקותא של “החדר” ושל הרבי ב“טייטיל” שלו, שלמד אתכם אגב צביטה וחביטה: “קמץ־אלף — או! קמץ־בית — בו!” עם קשה ערף אתם ומסורת אבות בידיכם ואין אתם יכולים להפרד מהאותיות המרובעות והמזהירות של החומש’ל והמחזור שלנו — וע"כ אבאר לכם את המכתב הלטיני של תלמידי היקר.

וראשית חכמה: שתי האותיות B.H. אשר בראש המכתב אינן חלילה ר”ת של איזה תאר כבוד אנגלי כמו למשל, British Hebreu, ולא בחור־הזעצצער אף לא בן־המדתא אלא פשוט ברוך־השם.

ומחמת — כך כותב תלמידי להלן —־שישנם בין תלמידיך וביחוד בין תלמידותיך מחו“ל רבים וכן שלמים, שהם שייכים ל”ד“ר הלטיני” של בן־אבי, עצתי אמונה גם לך, רבי ומורי שתכתב את שעוריך ולכהפ”ח את הדברים המצחיקים באותיות לטיניות.

הן ידוע לך בודאי, שאני חסיד ותיק שלך ושותה את דבריך בצמא בכל ערב שבת אחרי אכילת הדגים בחרדל וכל ה“עונג־שבת” שלי ממך הוא. ואם לא תתפנק ביותר, אגלה לך שלא רק אני אלא גם שכני נהנים ממך וישנם מקומות אצלנו בין התימנים, שהם אומרים את ה”עזמות" כמו שאומרים זוהר, ומסיימים בקדיש דרבנן.

ורחמנות רק עליה, על זוגתי שתחיה, שלא למדה עברית בחו“ל. כתב נא לעזמות, היא אומרת לי, שלו הדפיסו אותו באותיות לטיניות, הייתי יכולה לקרא את ה”חכמות" שלו מכלי ראשון. וכך נגזר עליה על תלמידתך זו העלובה, לשבת ולהביט עלי בצרות עין בשעה שאני יושב ומתענג, שהרי אני מקריא רע ומתרגם גרוע, במחילה.

צדקה ממני, רבי ומורי, ועשה זאת למען תלמידותיך “הגוייות”.

המצאה נפלאה. בנאמנות! הן רשאי אתה עכשיו להיות עם הארץ ובור דאורייתא ודרבנן בלשוננו ובדקדוקה, לכתב “נח” בשבעים ושבעה שבושים ולהיות סופר עברי מובהק ב"לטיין”!

מחיה נפשות ממש! משעה שהתיר בן־אבי את הלטינית ואפשר לכתב בלשוננו משמאל לימין, הן יכול כל אדם שלא קרא ולא שנה להיות מנהל לשכת העתונות במלון יוז או “במקום” שלו, וכל המרבה בשגיאות הרי זה משובח, ומכתב התשובה לרביזיוניסטים הרי יוכיח!

מספרים, כי בשעה שעמד אוסישקין ודרש לפני חבר הלאומים בפריז בעברית, כידוע, משך לויד ג’ורג' האנגלי בקצה שרוולו של פואנקרה הצרפתי ושאל אותו ברמז: מה הוא אומר? (ברמזו על איש הברזל שלנו).

נענע פואנקרה בשתי כתפיו לאות שלילה ואמר בלשונו:

C’est de l’hebreu pour moi (זוהי עברית בשבילי!) — כך משיבים הצרפתים על דבר, שאינו מובן להם כל עיקר.

חוששני, שעכשיו יאמרו בצרפת: C’est du latin pour moi כלומר, זוהי לטינית בשבילנו.

והשנית — מה הרעש, ומה כל הטררם הזה שהקימו מסביב לספרו הלטיני של בן־אב"י? —

בן־אבי כותב עברית באותיות לטיניות ובהפועל הצעיר כותבים להיפך — לטינית באותיות עבריות, וראיה לדבר: מאמריו של לופבן עם כל הליקוידציה, אמנסיפציה, ממש לשונו של המלאך פצפציה…

ואם לא תגידו בגת רבותי, אגלה לכם בלחישה סוד כמוס, סוד המערכת ממש: בשבוע זה נתגנבתי חרש ועל קצה אצבעותי לתוך לשכת החשאין של בן־אבי ושם על שלחנו אשר מאחורי הפרגוד מצאתי, נחשו מה? — גל שלם של “הגהות” צהובות, ירוקות, אדומות ולבנות מכל הגוונים והמינים, וביחוד חוברת שלמה של הספר Avi (אבי) והפרק הראשון Via Delorosa או “הדרך אל הנצחון”…

חבשתי מיד את משקפי הליטיניות והתחלתי קורא מלמטה למעלה ומשמאל לימין, ישר והפוך וראיתי עולם הפוך ממש! בספר זה ראיתי, רבותי, מה שלא ראתה שפחה בדאר היום!

שערו בנפשכם:

ה“ח” ראשו למטה וה“ה” ראשו למעלה; ה“כ” מהפך את שלחנו וה“ק” עומד בבחינת “זוקף כפופים”, ה“ט” להאי גיסא ור“ת לאידך גיסא וה”פ" יוצא דופן.

ה“א” הפתוחה באה ב“אזלא־גרש” (אפיסטרוף בלע"ז) ןה“ע” בגרשים עין לא ראתה. ה“שין”, שנואת נפשו של בן אבי היא לא “ש” אלא – Ç ודרגא לתתא, מעין זנב קטן תחתיו. בקצור, כדי שירוץ הקורא בספרו, גייס המחבר את כל טעמי הנגינה, גדוד שלם של תלישות קטנות וגדולות, קרני פרה עם סוף פסוק, וה“מהפך פשטא”, מפקד ומצביא על כלם. ועצתי לנערי הגמנסיא שיקראו פרק מהספר הלטיני שלו למבחן התלמידים בדקדוק ונקוד.

ואולם בדרך מרוצתי בספר הלטיני הזה, נכשלתי לא עליכם בשתי מלים לטיניות ולא יכלתי בשום אפן לעמוד על מהותן Urva Parah איני יודע עד עכשיו אם זהו “עורבא פרח” או — “אורוה פרה?”.

בכ"ז, כדי להרגיע את הקוראים ולהקל עליהם את הקריאה נפל בן־אבי על המצאה חדשה לצרף, “מלון” קטן לבאור הנקוד והקריאה, וליתר בטחון בקש ממני לתרגם את ספרו זה לעברית.

לא לחנם אמר אחד מ“הגדולים” שלנו בשבוע זה, שהוא יהיה הראשון לקנות את ספרו זה של בן־אבי: מפני, שזה יהיה הראשון והאחרון!.

* * *

אם אמרתי “אחד מהגדולים”, לא התכוונתי חלילה הפעם לדיזנגוף אעפ“י שגם הוא הרצה בשבוע זה לפני העתונאים ע”א ההתישבות העירונית וא הבינו אותו כל עיקר, כנראה, מפני שדבר אליהם לא עברית אלא לטינית.

הוא גלה לנו אמריקות חדשות, שאפשר לעשות בא"י גם סבון וגם עמילן גם “מסחר ותעשיה” גם הוצאות לבטלה, ואפילו לדוג דגים בכנרת ולרחץ בחמי טבריה, בקצור אפשר כאן לבנות את פתום ורעמסס, גן עדן ממש — לב עברי, מה אתה חומד עוד?

אלא, שיש לפי דבריו רק עכוב קטן באמצע והוא — מאפיש מאסארי! — “חכם!” — טען אלי פעם יהודי אחד — “רבותא היא לזכות בגורל הגדול כשיש שטר גורל, הבה נראה “קנץ”, שתזכה בגורל בלי שטר?”.

ומחמת, שדיזנגוף אינו, כנראה, “קונצנמאכער” לא עשה כלום ולא לחנם אמר בהרצאתו: “הדבר הכי גדול שעשה במשך שלשת החדשים האלה הוא שלא עשה כלום!”

מנהיגנו הנכבד הוא גם הומוריסט, ובשעת ההרצאה הריץ לי חברי מפולניה פתקא והודיע לי כי בע"ש זו לא יקנה עוד את “עזמות” לאחר ששמע את תשובתו של המרצה, ואמנם צדק הלורד מאיר, המכתב הכי חשוב הוא שאינו נכתב ואינו נשלח וההרצאה הכי מענינת לפעמים היא זו שאין מרצים אותה.

* * *

ועכשיו, מרנן ורבותי, רשות הדבור לאמריקה.

וראשית כל דבר עליכם לדעת כי ישנם בעולם שתי אמריקות, לא הצפונית והדרומית, אלא שתי אמריקות אחרות שנתגלו כאן בא"י, ואם תרצו לדעת מה הן, תעשו אזניכם כארפכסת לשמע את המעשים והעובדות האלו:

לפני שבועות אחדים — כך מספר לי תלמידי שעדותו נאמנה מאז — נכנס למלון־יוז וראה שם מחזה נפלא באמת. יהודי אחד, שעפ"י מראהו ולבושו היה יהודי תייר מאמוירר־ר־יקה. נכנס ישר למשרד המזכירות ובלא הקדמות כלל דרש בקול רם להראות לו את ספרי־החשבונות.

— “האם כבודו “אינספקטור” — שאל הפקיד מאת התייר שלנו — “שאתה מבקש לראות את ספרי החשבונות”?, ובשעת־מעשה נזכר במעשה ה”רביזור" של גוגול.

"שלחתי לכם כסף! — הרעים התייר בקולו — לפני שנתים. ורוצה אני לראות מה נעשה בו.

— כמה כסף? — שאלו הפקידים.

— שלשים “טאללער”! — ענה התייר בשפתו ספק אנגלית־ספק־יהודית.

ואם מעט לכם זה, הרי לכם מעשה אחר, שראיתי בעיני.

נכנס יהודי זקן ורחב כתפים, שיבה לראשו והדרת־פנים לו וישב על הכסא — במה נוכל לשרת את כבודו? — שאלו מאתו.

—“רצוני לתת לכם כסף!” ענה בהרחבה גדולה ותחב את ידו לכיסו אל פנקס־השיקים, ומתוך ה“ג’יסט” שלו, קויתי שיוצא משם אם לא “מליון דולר” לכהפ"ה – מאה דולר. חבש את משקפי־הזהב שלו, ולפני כתבו את השיק פנה אלינו ואמר באנגלית בזו הלשון:

בעברית בלתי־לטינית זאת אומרת: אני באתי הנה כדי לראות בעצמי מה נעשה בכספנו בא"י.

ובשעת־דבורו הגיש שיק אחד ועוד שיק אחד, על סכום של… עשרים דולר, והרי ידוע לכם בודאי, כי 20 דולר באמריקה הרי זה דומה לחצי פונט בא"י. ולא עוד אלא שעשרים דולר אלה אינם שלו אלא של נדיבים אחרים מאמריקה.

זוהי אמריקה הראשונה, אמריקה ה“בלפורית”, שהיא נותנת אגורת נחשת ודורשת בשכר זה מא"י “כתר־רבנות”, “כתר־תורה” וכל מיני “כתרים” — וחמשת השלטים האמריקאים שעל כתלי בית־הרב בעירנו הלא יוכיחו!.

ואולם תלמידי החביבים יש אמריקה אחרת, — אמריקה הנדיבה. מסתמא הבינותם מאליכם למי אני מתכוון בזה? — לאותו הנדיב הזקן אשר כשמו כן הוא, ואשר נתן מאה פעמים “נתן” דולרים לא"י. אשתו התפרקה את עדיה מעליה לפני שנתים ושלחה אל ההר כידוע, והוא מכר את אנית־הטיול שלו לבנות את בית־הבריאות — ולא שמענו ולא ראינו, שיבוא אף פעם למלון־יוז או למלונות אחרים לראות את ספרי־החשבונות. חושד אני בו, שאינו אמריקאי אמתי עדיין!.

ואי“ה בשבוע הבעל”ט יניחו את אבן־הפנה לבית־הבריאות, והאבן לקוחה מהחומה השלישית ומונחה ע"י הנציב. כנראה, שאות הוא מן השמים, מחמת שביום ההוא החלו לבנות חומת ירושלם השלישית סביב העיר־החדשה היא בצעתא!.

הואיל וכך — אספר לכם מעשיה אחת, מחמת שזה זמן רב לא ספרתי לכם כלום ואתם הלא אהבתם לשמע מעשיות נאות, הוי, קונדסים!

מספרים כי חסיד אחד בא אל “הרבי” לקבל ממנו את ברכתו לפרנסה. ברך אותו הרבי בקצרה ונפטר ממנו מיד. בינתים הגיע חסיד אחר, יהודי גביר ובעל כרס, והרבי הכניסו לפני ולפנים ושהה עמו שעה שלמה. לאחר שיצא הגביר, נגש החסיד הראשון אל הרבי ואמר לו בקצת תרעומת:

— רבי! הגם כבודו מתפעל מגבירים ומכבד עשירים? אותי פטר בלא כלום ועמו שוהה יותר משעה?

— שוטה אחד, — ענה לו הרבי בניחותא ובתנועת־היד, — הן אותך אני מכיר, שהנך קבצן וידעתי מיד במה לברכך, ואולם עמו, כלומר עם הגביר הזה הייתי צריך לדבר שעה שלמה כדי לדעת ולהבין שהוא קבצן כמוך.

כלפי מאי ספרתי לכם כל זאת? — כלפי השותפות והשלום של ויצמן־מרשל באמריקה. מילא, אותנו הציונים מכירים שאנו קבצנים ואולם “הגבירים” האמריקאים שלנו, עלינו לחכות בודאי שנה אחת, כדי שיודע לנו שגם הם קבצנים כמונו ביו ביחוד בשביל א"י…

והואיל דאתינא להכא — אספר לכם רק עוד מעשיה קטנה, שהיא צריכה לגופא־דעובדא.

שני יהודים עשו שותפות ביניהם. אחד מהם הכניס לעסק כסף והשני — נסיון (עיפאהרונג בלע"ז). כעבר שנה אחת נתחלפו היוצרות והיה ממש ההיפך: לשני היה הכסף ולראשון — הנסיון…

ואת הנמשל מסתמא הבינותם מעצמכם, וכי זקוקים אתם הלילה, שיכניסו אצבע לתוך פיכם?

האמריקנים והציונם עשו שותפות. הראשונים הם בעלי הכסף והציונים הם, כמובן, בעלי הנסיון, מחמת שיש לכ“א מאתנו “כשרון” לא”י. ואולם כעבור שנה אחת והציונים היודעים “לדרש ולקחת” יהיו בעלי הדולרים והאמריקאים היודעים לתת יהיו בעלי הנסיון.

* * *

ולסוף מכתב אחד קטן, שקבלתי מתלמידי וידידי החביב בק“ק חיפה, לא בלטינית אלא בעברית ובז’רגון, ושהנני מפרסם עפ”י “אולטימטום” בשלשה מכתבים:

ב“ה, י”ד אד“א תרפ”ז.

החיים והשלום ושפע ברכה והצלחה לכבדו הרבני המופלג בת“ו חו”נ פאר המעלות חסיד ונגיד איש תבונות אוהב את הבריות יקר ערך נכבד ונחמד אין גומרים עליו את ההלל וכו' כש“ת מוהר”ר ר' עזמות שליט"א.

רק עכשיו יצאתי מבית־החולים “הדסה”, שבו נרפאתי ב“ה ע”י הרופא הנכבד והיקר דר. חי“ו. ובבואי הביתה שלם בגופי ובכל אברי קפצה כנגדי זוגתי מרת חוה חיה בשמחה ובצהלה:”ברוך מחיה מתים!" ותיכף ספרה לי את הנס הגדול שהיה בדרך ראמאללאה, אמרה לי בזו הלשון: יקח־נא איציק את העתון, ששמרתי לך בארון־הבגדים, וראית מה שאירע שם. רק זכות־אבות עמדה לו הפעם. ובאמת אגיד לך איציק, שידידנו הוא “הפקר מענטש”, כי מה היה עושה למשל לו היה אצלו ח“ו כסף? הן יודעים אנו אותו שהוא בן־חיל ולא יתן לגזלנים את המזומנים. ומה היה אז? הלואי רבש”ע' שלא תבוא שעה כזו!

ובכלל, איציק, — כך טוענת היא אלי — אינני מבינה איזה עסקים יש לו לר' עזמות ברמאללה? לא מספיק לו החומר מכל ארצנו הקדושה? ובפרט ה“פוליטיק” של עירנו חיפה, שהיא עולה על כל הפוליטקות של גדולי־העולם אפילו של מוסיליני באמריקה.

לפי דעתי ה“פוליטיק” של משרד־הרבנות החיפואי בין הרב הגאון הישן והרב החדש הצעיר, היא הרבה יותר מענינת. הרב הישן דורש הוספה למשכרת, ובשכר זה דורש ממנו הועד להתפטר. וגם בין האשכנזים והספרדים “ששון ושמחה”. אלה צועקים שכל ההכנסות הן מהם ואלה צועקים בערבית ובקול: “נחנו אל־עאלם!”

ובכלל למה לו לר' עזמות לנסע לכל הרוחות ובמקום סכנת־נפשות. ולכן, איציק, כתוב־נא לו בשמי ובשם כל מכיריו, שישמר את נפשו וישגיח וירחם על ב"ב, מחמת שיש לו “קליינע קינדער”, ילדים קטנים, שהוא צריך לגדלם לתורה, לחופה ולמעשים טובים.

ואנכי בעצמי אברך את ה' על חסדו הטוב שהציל אותו מכל צרה — וישמרהו מכל נגע ומחלה וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיו עם כל ישראל ונאמר — אמן!

ידידו לנצח,

ר' איציק

עזמות

נפגשתי בשבוע זה ביהודי סוחר הגון מת"א, “מאכער” שלם בועד־הפועל של עולי פולניה בעירו, ולאחר “שלום־עליכם” רחב, כנהוג, וקצת “קומפלימנטים” על שעורי האחרונים — נוסח פולין! — נכנסתי עמו בדברי שיחה ארוכה.

ועל מה משוחחים עכשיו שני יהודים כמונו ומכש“כ עם ר' עזמות? — מסתמא על המצב ועל ה”סיוע" וה“כולל החדש” של הציונים בארצנו.

— רצונך ואספר לך ר' עזמות — כך הוא אומר לי לסוף — מעשה אחד קטן ונאה, אבל מעשה שהיה ביהודי אחד “משלנו”, כלומר מעולי־פולניה, וממנו ילמדו תלמידיך לדעת עד היכן הגיעה ה“דימורליזציה” של השנוררות החדשה בת"א, הרבה יותר מכל המאמרים הכבדים והגבוהים שבעתונים ההגונים והשמאליים שלהם.

— היהודי הזה — הוא מטוסיף ואומר — היה עובד בת“א ומתפרנס תמיד מיגיע כפיו. ועכשיו לרגלי המשבר נשאר בלי עבודה ונכנס ברשימת ה”סיוע" ובהיות שהוא בעל משפחה, הריהו מקבל 70 ג“מ לכל שבוע. (רווקים מקבלים רק 25 ג"מ!). ומחמת שהוא מטופל לא עליכם ו”אין הקמץ משביע“, השתדלתי אני לאסף בשבילו בצינעא בין מכרי וידידי עוד חמשים גרוש לשבוע. ובכדי לשלא להכלימו חלילה, הייתי נותן לו את הכסף בתורת “הלואה” ומוסיף תמיד קצת דברי נחמה בשעת הנתינה: “אין דבר, ר' יהודי, לכשירחיב ה' את גבולך, תחזיר לי את החוב ברבית!” ולמראית־עין רשמתי את ה”חוב" הזה בפנקס כסדר על חשבונו…

ואולם היהודי הזה לא יכל לאכל מנהמא־דכסיפא זו והיה מתחנן לפני אומר: “לו מצאתי לי עבודה רק לפת־לחם!”. ואולם עבודה לא נמצאה והיהודי קבל בכל עש“ק את ה”סיוע" שלו מהאי גיסא ואת “ההלואה” שלי מאידך גיסא, בסה"כ 120 גרוש לשבוע.

ככה עברו שבועות ושבועות — הוסיף המספר שלי — והידידים והמכרים שלי נלאו לתת והיהודי נשאר בשבעים גרוש לשבוע ואני מצאתי סו"ס עבודה בשבילו.

“מזל־טוב!” אמרתי ליהודי בבואי לתת לו את ההלואה האחרונה (לא אני אמרתי אלא ה“מאכער מת”א!) — מצאתי לך ב"ה עבודה בתשעים גרוש לשבוע!

פני היהודי הועמו פתאם ואמר בכעס:

— מה" האלך לעבוד ששה ימים בשבוע בעד עשרים גרוש?

— מדוע “עשרים”? — אמרתי לו — הן אומרים תשעים גרוש!

— לא תשעים כי עשרים! — טען היהודי בקול — הן שבעים הגרושים מהסיוע הם שלי!…..

ה“כולל החדש” שבמלון יוז, כיון שהוא נותן ח“י פרוטות לאיזה מוסד, מיד הוא דורש בכל תקף להרכיב בא־כח משלו בועד וממנה פקידים ואמרכלים ורואי־חשבונות ובוחנים ובודקים גנזי נסתרות שבע בדיקות כראוי ואולם כשבא הממונה החדש מהסיטרא — לשמאלא, בלא זקן ופאות, הרב קיצס שליט”א ונוטל בשקו את כל כסף “החלוקה” ממלון־יוז לת“א ומחלקים שם עפ”י הרשימות שלהם — אין בודקין חלילה ואין ממנים אפילו פקיד קטן בשמנה או תשעה פונט לחדש, שילך לבתי המקבלים ויבדק אצלם לראות אם אמנם זקוקים הם ל“סיוע” ואם שבעים הגרושים שנותנים להם הם “שלהם” או של אחרים…

ושמעתי אומרים כי בחורי־הישיבות בעירנו נתארגנו בזמן האחרון, מחמת שגם הם פועלים עוסקים בעבודה ובמצוות בארצנו, ועכשיו שנתמעטה העבודה ונתרבה ב“ה ה”סיוע" בעירנו החליטו להכנס אף הם “אן־בלוק” בתור “פועלים מאורגנים” להסתדרות ה…סיוע.

ולא עוד אלא, שגם ה“חברים” שעל דרך הכתל־המערבי, הפועלים “בלי־אורגנים”, כלומר הפסחים והעורים החליטו פה אחד להעתיק את מושבם בכל ע"ש למשרדי הפועלים בעירנו.

מהיכא־תיתי: להם יש בודאי “חזקה” על שבעים הגרושים “שלהם”!…

* * *

ומחמת שאין דרכי חלילה להתכנס לתוך עצבות יתרה ומכש"כ בערב פורים, מוטב שנדבר על ענינים יותר משמים, כלומר, על — תוצרת הארץ.

והנה ספר לי תלמידי, מעשה שהיה אצלו בימים האלה הזמין לביתו ידידים ומכרים לסעודת עונג שערך לכבוד אורח חשוב מאמריקה והגיש לפניהם על השלחן — יין־קצף (שמפניה בלע"ז) של הכרמל־המזרחי.

עוד טרם הספיק לפתח את הבקבוק הראשון והנה התחיל אחד מבני החבורה, מרמי המעלה, לעקם את חטמו לצדדין ואמר דרך בטול: “”גם זוהי שמפניה? כחומץ לשנים!" ומיד התחילו עפות " חכמות" מכל צד.

— “מיץ צמוקים של רחובות!”

— "קוואס של מוצא “מתוצרת הארץ!”

— ומה ראה א.ב. על ככה — שאל השלישי בטון של מתחרה קצת — שנתפעל כ“כ במאמרו ב”דאר־היום" מיין־הקצף עד דלא ידע, שאין אפילו אות עברית אחת על הפתקאות של בקבוקי־הקוניאק לתיירים בכרמל־המזרחי?

— מסתמא — השיב החכם השני — חשב שזוהי עברית לטינית שלו וכל החבריא התפרצה בצחוק.

בקצור, כשראה בעל־הבית, שאורחיו מסרבין לשתות מיין־הקצף הוריד את הבקבוקים העלובים, שעלה קצפם מאד, וכעבור חצי שעה הביא חצי תריסר בקבוקי שמפניה, העמידם על השלחן בדפיקה וברעש גדול ואמר: “הרי שלכם לפניכם!”…

כשראו בני־החבורה את הפתקאות הזרות ושם המפורש של “שמפניה צרפתית” לנגד עיניהם, התחילו מבריקות משמחה ומרב חדוה הרימו את בעל־הבית על כתפיהם וצעקו: “תחי השמפניה האמתית!”. הפקקים נתפקקו וקפצו ככדורי תותח 42 עד “ויז לגג קצפם” על כל הקירות כמים הטהורים בימי הכהנים, הבקבוקים נתרוקנו והכוסות נמלאו, ומיד קרה נס והכוסות הורקו ובני החבורה נתמלאו.

— אמנם חרפה היא לגלות! — העיר אחד מהם — אבל את האמת צריך להגיד אפילו על אבא ועל תוצרת־הארץ שלנו — זוהי שמפניה צרפתית אמנם אבל…. שמפניה כמו שנאמר,….

כאשר כלו לשתות ולגמר את ההלל על השמפיה, הרים בעל־הבית את כוסו לכבוד האורחים ונשא את מנאמו זה:

חז“ל אמרו: נכנס יין יצא סוד, ועכשיו שנהניתם הנאה גדולה מיין־השמפניה של חו”ל, רואה אני לחובה לעצמי לגלות לכם את הסוד…להוי ידוע לכם, רבותי, כי השמפניה המצוינה הזאת, שבאה אל קרבכם זה עתה ונעמה לחככם כל כך, היה היא השמפניה של ה“כרמל המזרחי” אשר מאנתם לשתותה ומאסתם לפני חצי שעה, אותם הבקבוקים שהחלפתי את הפתקאות שלהם אצל ידידי הקומיסיונר למשקאות חו“ל… זהו “יין־הקצף” של תוצרת הארץ, שהעלבתם אותו, אותה ה”ינטה“, אבל בצעיף, אחר, וכדי בזיון וקצף”…

אין ההיסטוריה מספרת מה ענתה החבריא ל“טאוסט זה ואם מחאו כף לדבריו, ואולם יפה אמרו חז”ל:

אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש — עליו…

* * *

הוא אשר אמרתי לדיזנגוף שלנו בצאתו עמו למלונו אחרי הרצאתו במסבת־העתונאים על התעשיה בא“י: — לא כסף חסר לתעשית א”י ולתוצרתה אלא — אמון…

והא ראיה: מעשה אחר ובדידי אני חוה עובדא. כשנסעתי בזמן האחרון לגליל נכנסתי לחנות במאה שערים לקנות לי צידה־לדרך — תיבת שוקולד. שכנתי הנוסעת עמי במכונית — לא מתלמידותי — עשתה אף היא כמוני, וקנתה אף היא מעט שוקולד.

איזה שוקלדה יש לכם? — שאלה מאת החנוני דוקא בעברית.

יש לנו “רענן”, בטקה, ועוד “מכל המינים שהוא”, והורה באצבעו על חבילות שוקולד שהיו מונחות לראוה על הרף.

— תקח־נא הגברת את "זה, רמזתי לה על “רענן” — שוקולדה מתוצרת הארץ…

—“אח, לא!” — ענתה בסרוב! — “רענן” בודאי ישן ומעופש.

— סליחה, גברתי — נסיתי להכנס עמה בשיחה הן לטובת־הכלל והן לשכנות־טובה בדרך נסיעתנו — “רענן” זה עבר לפירמה חדשה בשם “ליבר”, והוספתי בגרמנית, לשם־מצוה: דאס איזט ליעבער" (זהו עדיף!) וגם טרי ו“רענן”…

ואולם אין חכמה ואין תבונה כנגד שוקולד מחו"ל, נטלה את ידה הקטנה ובחרה בחבילה גדולה של שוקולד גרמני ידוע….

בדרך פתחתי את חבילתי, ולמען הנמוס, הגשתי לשכנתי אצבע מהשוקולד הרענן שלי, והיא לא סרבה כמובן ולמען הנמוס קבלה מידי עוד אצבע שניה ושלישית — “יד” שלמה כמעט. ואת השוקולד שלה הגישה ל —נהג.

— צדק אדוני — נענתה לי בסוף — ומתחרטת אני שלא קניתי מהשוקולד של תוצרת־הארץ.

— “טפו”! — נזעק פתאם הנהג וירק רקיקה גדולה ונדמה לי בשעת־מעשה, שקרה “פונקטשור” למכונתנו איזה מין שוקולד מעופש! פוי!"…

באותה שעה נתבררה לי נדבת־לבה של שכנתי לנהג ונוכחתי לראות אח"כ שאם חצי אוריה שוקולד — כמו שאומרים — שוה שתי אוקיות “פלירט” הרי חצי אוקיה שוקלד מתוצרת־הארץ שוה רוטל שלם…

ואם מעט לכם זה — היר לכם עוד דוגמא אחת מני אלף:

כשבקרתי את היריד האחרון בתל־אביב נגשתי לסוכה אחת וראיתי בקבוק נאה של מי־בשמים, “או־די־קולון”, ועליו יש פתקא צרפתית ובאותיות גדולת ונהדרות, “Paris”

— מה ענין פריז אצל תוצרת־הארץ? — שאלתי מאת הצעירה הממונה על הבשמים האלה.

גחנה ולחשה לי, הגוצה הנעימה ואמרה: הן לר' עזמות מצוה לספר הכל ואין כל רז לפניו. זהו “או־די־קולון” שנעשה בפריז “שלנו”, כלומר בתל־אביב, ודוקא מהמין המובחר, ואולם מה לעשות, אדוני, ויהודינו אינם רוצים לנגע ולהריח את הסחורה אם יש עליה חותם עברי, וע“כ אנו מוכרחים לעשות כך משום עינא בישא”…

ובשעת דבורה מוציאה ממגרה אחת מן הצד בקבוק אחר של “או־די־קולון”, באטיקטה עברית ואמרה: את זה אנו שומרים רק בשביל התיירים האנגלים והאמריקאים, שהם דורשים דוקא מתוצרת־הארץ ובעברית..

*

ומכיון שאנו מדברים בתוצרת הארץ, נזכרתי בחנות חדשה, שצצה בימים האלה למול שער ביתי ברחוב־יפו.

כשראיתי את השלט היפה של ביה“ס למלאכה של הכי”ח נכנסתי רגע וראיתי שם מה שלא ראתה שפחה לא רק על הים אלא גם ביבשה. מה אין שם? — אפילו “מחלב־הצפור”. וילוני־דמשק, מגבות ובד מכל המינים והגוונים, חבלי בוץ ושש וארגמן, כלי־נחשת וכלי יציקה, לבורות ולחפירות, מעשי־רקמה ומעשי־מחשבת ורהיטים שונים — אשרי עין ראתה כל זאת!

ועל כלם השלט המבריק מעל שער החנות: בראש וראשונה צרפתית, לשון־הקדש של האליאנס, אח"כ עברית ולאחרונה — אנגלית.

וכל זה — מתוצרת־הארץ, מעשה ידי תלמידים יתומים מאחב"י, חניכי “האליאנס” בבית הספר למלאכה שלהם בעירנו.

ואיך אמר החכם מכל אדם? — עת לכל חפץ ואפילו לחפץ זה בעירנו, העושה עכשיו מה שעשה הלל בזמן שבית־המקדש היה קים: היה כורך… ולא כורך סתם אלא כריכה אמנותית. ועצתי לחברי־לעט, שיתנו לו לכריכה את ספריהם, מחמת שבזמננו אין ה“תוך” העיקר אלא ה“קליפה” החצונית. כעת, ההדור החצוני עיקר גדול, ו“חתוך”… לאו דוקא. עכשיו, די להציג לראוה בחלונות ספרים בשלל צבעים ובאיזה “צעצוע” של פוטוריזם ולהדפיס “מודעה” בעתונים — והכל מוכן ומזומן: הקונים יבואו מעצמם.

בשבוע העבר נכנסתי לבית־מסחר ספרים וראיתי יהודי שאינו בר־אורין גדול, שקנה ספרים אחדים בכריכה נהדרה ומבלי להביט כמעט לתוכם צוה לכרכם בניר ולשלחם לביתו ושלם בעדם במיטב כספו.

נגשתי אליו ושאליו בנימוס ואגב־אורחא: האם כבודו מעיין לפעמים בספרים האלה?…

הבין הלה את הרמז ואמר לי: — ומה חושב כבודו, שבשטיחים שלמשל אני מבין יותר מאשר בספרים ובכ"ז אני קונה בשביל הסלון….

הוא אשר אמרתי:

עכשיו קונים ספרים לא רק לנוי אלא ל“גוי”, והלואי שירבו “גויים” וסלונים כאלה בישראל ויקנו במיטב כספם ותפרח הספרות בארצנו!

* * *

שאלה היא אם הייתי “שם” בשעת־ההפגנה? — בודאי הייתי וגם ראיתי את כל ה“החתונה” אשר במלון־יוז ואת “הכלי־זמר” של עשרת השבטים ובני־דודנו שעמדו על פתח הבית מלמטה. והקיפו גם את “סולל בונה” משום חשש של עינא־בישא. נשאתי את עיני למרום וראיתי את פקידי מלון־יוז שמלאו את הגזוזטראות ועמדו לראות במחזה.

מובן, שאין זו תמונה כי אם חטף, צלום־הרגע, שהספקתי לרשם בעפרוני הקטן. נגשתי אל קבוצות המפגינים וראיתי ידים ורגלים פצועות, עינים כחולות ולחיים זבות דם… ושמעתי מעשה ביהודים נעזבים ע“י לשכת העבודה, שהלכו לבקש לחם ורגלים שבורות ע”י השוטרים, ונשים מתעלפות וילדים מתיפחים מפחד.

וכל־כך למה? — כדי לקיים מדה כנגד מדה. אתם נותנים עבודת הבנין לא לסולל־בונה אלא לעולים־בונים, ע“כ נשלח עליכם את היהודים הרעבים של “הסיוע”, כמו שאומרים הגויים, להבדיל. שם בחו”ל — “אתה מכה את היהודי שלי ואני אכה את היהודי שלך!”

ולו הייתי אני תקיף ובעל דעה שם בחלונות הגבוהים אשר במלון יוז או לכהפ"ח איזה מזכיר או אפילו “במקום” הייתי מבקיע לי דרך בין השוטרים בלי מסוה, והייתי תופש את “ראש־הממונים” שבמלון־יוז בפאותיו שאין לו ופונה אליו בהאי־לישנא:

—שמע־נא, יא חביבי! הן עד כה הוצאתם כבר 27000 פונט, טבין ותקילין לשם “חלוקה” וכבר הספקת ב“ה ליצור גדוד שלם של שנוררים חדשים בארצנו, הן בכסף הזה יכולתם לבנות “את פתום ואת רעמסס” בארצנו, ולכל הפחות בנין להנהלה הציונית, כדי לקמץ אם לא במשכרת לכהפ”ח שכר־דירה של עשרות אלפים פונטיים, והייתם מעסיקים את כל היהודים האומללים האלה המפגינים היום כנגדכם לעיני הגויים. ומה יאמרו הבריות? ואיזה תלגרמים למשל יעופו היום לשוניאנו שם בעיר הבירה?

* * *

ורואה אני בחוש, רבותי, כי כאן בא“י בטלו כל הסימנים וכל הפתגמים, שהיו לנו במשך הדורות. הנה, למשל, מתלא בפי הבריות: “אין רוקדים לפני האכילה”, ואצלנו ב”ה רוקדין ורוקדין לפני האכילה וביחוד בלי אכילה — וכל המודעות הגדולות והצועקות שברחובות ירושלם ות"א הלא תוכלנה להוכיח!

ומכשנכנס אדר מרבין אצלנו לא רק בהפגנות ללחם אלא בשמחות, בקונצרטים ובנשפי־מסכות. כל ירושלם הצעירה אינה ישנה בלילות בזמן הזה ו“שוברת את ראשה” למצא את המסכות והתלבשות הכי יפות והכי אוריגינליות כדי לזכות בפרסים של הנשף הגדול במגרש הרוסי על ידי ה.ע.צ.ע.

– – – – – – – –

תלמידותי הצעירות פנו אלי מכל צד בבקשה ל“יעץ” להן כיד עצתי ובקיאותי הטובה בענינים כאלה בדבר “תלבשת” יפה וביחוד בדבר מסכה שאין דוגמתה אצל אחרות. ואני — למה אכחד? — לבי רך כקנה לתלמידותי ונעניתי לכלן ב"ה…

ועדיין אומרים כי יש משבר בארץ ומחוסרי־לחם רבים בת“א,הפגנות של “סיוע” בירושלם, והלא אבן מקיר תזעק בכל חוצות עיה”ק: “קרנבל דבר חדש בירושלם!” הלולא וחיגרא גם ב“מכללה ונשף של ה”סטודיענטים, נשף־פורים בבי“ס למסחר חוץ מהצגות החזיון של “החלוץ הקטן”בתחכמוני ומסתמא נזכה לראות את התהלוכה הגדולה של אחשורוש המולך מחראת־אל־תאנאק עד שער־יפו, ו”המן הרשע" במטאטא הגדול שלו וכל אוירה דירושלם יטרטר לקול ה“טר…טר.ר.:: טר::” של המתחפשים, בקצור — הכונו תלמידי ותלמידותי, לקראת החג וביחוד הכינו לכם כיס מלא, ואל תשכחו, למען־השם: את “הדרבן הקטן” בפורים הגדול.

עזמות

ועכשיו, רבותי אספר לכם מעשיה נאה ופשוטה שעלתה בשבוע זה בארבע מאות פונטים מצריים, טבין ותקילין.

הנדיב החביב שלנו בקר בשבוע האחרון את הרב קוק בביתו ושהה עמו זמן רב ודברו באריכות על המצב העגום בארץ בכלל ועל מחוסרי העבודה בעירנו. כשקם הזקן להפרד מהרב הגיש לו שיק של מאה לירות מצריות לטובת העניים — לא הרב הגיש אלא להיפך! — והביע את תקותו לרב שאי"ה יבאו נדיבים אחרים וינדבו אף הם סכומים אחרים כמוהו.

הרב קוק הודה לאורחו הגדול על נדבתו היפה לעזרת העניים ואמר לו, שרוצה הוא בכ“ז לספר לו לפני לכתו מעשיה קטנה. ומחמת שאחב”י אוהבים לשמע מעשיות ואפילו מגדולי־הדור שלנו ומכש"כ מעשיה מפי הרב קוק, ישב הישיש ועשה אזניוו כאפרכסת לשמע.

פתח הרב הגדול ואמר:

משל למה הדבר דומה? לבן־מלך שיצא לצוד ציד ביער ותעה בדרך יום שלם. פתאם נשא את עיניו וראה מרחוק מערה גדולה ובני־אדם יושבים בתוכה. נכנס לתוכה ומצא חוטבי־עצים עניים, ספר להם את כל אשר קרה לו ובקש מהם לאכל כי לא בא אכל אל פיו מאז הבקר.

— מה נתן להוד מעלת הנסיך — ענו אנשי המערה — ולנו אין כלום זולת שתי ביצים שלוקות ופת־קיבר?

הנסיך לא נתבקש הרבה וישב לסעד את לבו בכל פה, ולאחר שכלה סעודת־מלכים זו בקש להגיש לו חשבון.

— “אלפים דינר!” — אמר חוטב־העצים.

נבהל ונשתומם הנסיך, קפץ ממקומו כאלו הוכה בקרדום ואמר: מה? וכי ביצי זהב נתתם לי? והלא שתי בצים פשוטות ושכיחות אכלתי ולמה כה הרביתם לדרש ממני את מחירן?

— אמנם כן, אדוני הנסיך — ענה החוטב — הביצים אמנם פשוטות ושכיחות, ואולם הנסיכים, שבאו לביתי אינם שכיחים ולא בכל יום הם באים לחסות בצל קורתי.

— גם השטראויסים, סיים הרב בחכמתו, הם יקרי־המציאות אצלנו ולא בכל יום הם באים לעירנו…

הזקן הוציא מיד את פנקסו מכיסו ומתוך הנאה יתרה הגיש לרב שיק נוסף של ארבע מאות לירות מצריות למצות ולעניים — אך ורק בזכותה של מעשיה אחת קטנה ונאה וארבע מאת פונט ביני וביך מה הוא?…

* * *

ואם נתן שטראוס יש לנו רק אחד, הרי רועים יש לנו ב"ה הרבה בזמן האחרון — עדר שלם, עקודים נקודים וברודים, רועי־צאן ורועי־רוח למיניהם, בני־משה ובני־יעקב לשמותיהם, בני־רכב ובני־הרמכים באלופיהם (מורמונים בלע"ז, שריח של משיחיות נודף מהם…)

ובני־משה הם, כידוע, חברת רועים־עברים גדולה וחדשה ובראשם הרב קוק שהתקין לצאן מרעיתו זו תרומת כבש ותרומת עדר ושאר מיני תרומות ומעשרות כבימי שבת ישראל על אדמתו, ומכון שבא עשיר לארץ הזדרזה חברת ב“מ (לא זו של אחה"ע באודיסא!) ו”במבמה" לו תזכיר ארוך ומפורט ואחרון אחרון חביב — הצעת תקציב.

כיון שנודע הדבר לבני־יעקב נזדרזו אף הם והלכה כל החבריא, חצי־תריסר של רועים, במקלם ותרמילם על שכמם, בעגאלים וכפיות ולראשם, כרועים אמתיים, והתיצבו לפני הזקן — פרנסה חדשה!

והנדיב הישיש, שאינו שם פדות, כידוע, בין בני־יעקב ובני־עשו, בין בני ישראל ובני־ישמעאל, לא הבחין גם בין בני־משה ובני־יעקב, והבטיח לתת לאלה האחרונים, ככל אשר חשב לעשות לבני־משה עפ"י תזכירם והצעתם. ולא לחנם נקראו בני־יעקב, שמעשה אביהם בידם, שהוציא את הבכורה מידי אחיו הגדול. ואולם, אחרי המעשה הזה החליטו, כנראה, להקרא בשם בני־לבן הארמי.

אגב, נזכרתי גם בבני־בנימין.

מספרים כי בשעה שהיה הזקן עובר ברחובות ת"א ופוגש בדרכו צעירים גבוהים ובריאים, בחורים כארזים, היה מעמיד כל אחד מהם ושואל מאתו שאלה זו:

—“המבני־בנימין אתה?”

ומזכיר לי מעשה זה מעשה אחר במשלחת הראשונה של הישוב העברי בא“י שנסעה ללונדון והתיצבה לפני המינסטורים האנגלים, כשהציגו את איזנברג מרחובות בתור דוגמא חיה של אכר עברי בא”י, התפעל לויד־ג’ורג', טפח הוולשי הקטן על כתפיו הרחבות והגבוהות של הר־הברזל מא"י ושאל בלשונו בתתפעלות:

— “האם כל האכרים היהודים בא”י הם כמוהו?"….

* * *

ומכיון שאנו מדברים במיניסטורים אנגלים ועומדים בערב־מלחמה בין אנגליה ובעלי־הצמות בסין כלומר בין אנגליה והסוביטים, כמו שאמר אמרי בלונדון: מאחורי הקול־קול עשו טשן, (הימיניסטר החיצוני של סין) אני שומע הקול קול יעקב בורודין — הקומיסר הבולשבי. מכיון שכך, נזכרתי במעשה סובייטי, פשוט ונאה, שאינו שוה אולי ארבע מאות לירות מצריות, ובכ"ז כדאי לשמעו.

לאחר פגישתם האחרונה של שני המיניסטורים החיצונים, וינסטון צ’רצ’יל הבריטי וצ’יצ’רין הסוביטי, בבירתו של הפשיסטי נפגשו שנים אחרים לא וזירים אלא יהודי ורוסי בולשביקים, ולא ברומא אלא במוסקבה.

מתגלגלה בינהם שיחה זו:

— היית ברומא;

— הייתי!

— ראית את צ’יצ’רין וצ’רצ’יל?

— ראיתי!

— איך היה לבוש צ’רצ’יל?

— כמיניסטר משמר אנגלי, בפראק שחור וצילנדר מבריק לראשו.

— נו, וצ’יצ’רין שלנו אי היה לבוש? בודאי בחולצה אדומה וקשקט’ל או במסמוקיג הלבן של עזמות?

— חס־ולילה! — נזעק היהודי — צ’יצ’רין היה לבוש כבורגני אמתי, סמוקינג שחור־משחורים, צילנדר גבוה לראשו כמעשנת של “זאוואד” (בית־חרשת) ו“דג־מלוח” חדש ומזהיר לגרגרותיו, בקצור — “טיפ־טופ”, כאריסטוקרט ממש!

— ומה היה מעשן המיניסטר האנגלי? — הוסיף הרוסי לשאל.

— מה שייך? סיגר עבה של “הא ואנא”.

— נו, והמיניסטר שלו הריח בודאי “טאבאקה” שסחב מכיסו?

—הבל תדבר, אחא! — נזעק היהודי.

צ’צ’רין תפש בין שתי אצבעותיו סיגר עבה ושחור כנקניק יהודי מורשוי, ארכו “ארשין” ממש ואפשר לעשן אותו במשך מעת־לעת שלם!…

— ואת קופסת־הסיגרות של צ’רצ’יל בודאי ראית, מה חקוק עליה?

— כמובן, קופסת־כסף יפה ועליה חקוקה כתבת זו: מהעם הבריטי לוזירו היקר וינסטון צ’רצ’יל, לאות הוקרה

— ומה כתוב על קופסתו של המיניסטר הבולשיביקי שלנו?

— על קופסתו המשובצת כלה אבנים יקרות כתוב לאמר: מזכרת אהבה מפועלי בית־החרשת לאריגה במוסקבה לאדונם האהוב — סאולא מארוזוב, בודאי, הבינותם כי בעל־הקופסא היה האינדיסטרואלי הגדול במוסקבה לפני החרבן…

* * *

שבוע של חגיגות, רבותי, שבוע של מים וחלב.

כנראה, שהקב"ה בכבודו ובעצמו, קבל הזמנה לחגיגת שטראוס בשבוע זה, לא כרטיס־עמידה כדיזנגוף ובלוך מתל־אביב או כמאירוביץ ופסקל מפינסק וממינסק או אפילו כחיים סלומון חבר העיריה בעירנו — אלא כרטיס־ישיבה לקיים מה שנאמר: להושיבי עם נדיבים עם נדיביי־עמו, מחמת שפקד על ממשלת חיים לטהר את פני השמים בירושלם לכבוד יום־טוב.

מאז הבקר היו עננים כבדים מתקדרים על פני השמים מלמעלה ועל שמי מלון־יוז והועד –הלאומי מלמטה. אור וחשך היו משמשים בערבוביא כל אותו יום: רגע נצחה מגפת ה“הסתלקות” והבויקוט על החגיגה ורגע זרחה שמש הפיוס והקולוניל הסכים סו“ס לנאם עפ”י דרישת שני המחותנים העקריים של ה“שמחה” בכבודם ובעצמם, הישיש שנתן וה“סלת” של נשי ישראל.

שמש ההצלחה האירה אך רגע, כי ענן קל ככף־היד נראה מרחוק וצרה חדשה הגיעה פתאום, מה יש ומה אירע? — הקולוניל נזכר פתאום כי הנציב ידרש באנגלית ובלא תרגום בלשון הקדש והרי לך אולטימטום חדש! אם בחגיגת הממשלה כך — טען הקולוניל בחגיגה שלנו מכל־שכן?

בקצור לא הועילו חכמות והנציב הזקן כתת את רגליו על ההר ל מען שפתנו.— מהיכא־תיתי! — ענה הנציב — ואני לא חשבתי אחרת, אדרבה ואדרבה אחד מקרא ושנים תרגום כנהוג. אם לכם ניחא לי ניחיים; הן סו"ס שמחתכם אתם!

מובן מאליו, כי מיד לאחר שנודע לי כי נגמר ב“ה המו”מ המדיני בשלום החלטתי גם אני להשתתף בחגיגת־מצוה זו. לא לבשתי הפעם את הסמוקינג הלבן שלי ולא חבשתי את המסוה על פני, כדי שלא יכירוני הפעם והלכתי בעלום־שם Incognito כמלך שלנו בפריז, ואולם בהגיעי אל הפתח וראיתי את להט החרב של הנערים המתהפכת על השער, הקונסול הצרפתי נכנס בהשתדלותו של אלמליח והקונסול המצרי עמד והתחנן בכרטיסו כממש כלפני גזלנים אך ללא־הועיל (מי יודע אם לא יהיה לנו עוד עסק שלם עם זגלול?), כשראיתי כל זאת הוצאתי את כלי־זיני, הכרטיס ביד אחת והפרוגרמה ביד שניה, שמתי זוג משקפים אמריקאית לעיני ושתי מלים אנגליות בפי ונכנסתי קוממיות ו“זוקף כפופים” ישר לשלחן העתונאים ושם ישבתי בין ראשי המטות של המערכות בעירנו, ישבתי טנדו על הבעל־“דבר”, הפלסטיין ויקלי לימיני, “דאר־היום” משמאלי וכל “הארץ” לפני…

ומי שלא ראה את החגיגה הנהדרה הזו לא ראה דבר נפלא מימיו ולא טעם טעם “עולם־הזה” רוחני — מעין פתיחת־המכללה בזעיר־אנפין. הירמולקה התכולה מלמעלה וה“יזמות” הלבנות על ה“אחיות” הצירות מלמטה — הסמל הלאומי שלנו — המכללה עמדה ב“ממזרח” וכל הקהל העצום הזה — בשביל העתונות היו כמובן לא־פחות מחמשת אלפים נפש! — מבני־יעקב, מבני עשו ומבני ישמעאל באו כלם להשתתף בנעריהם ובזקניהם בשמחתנו אנו, בחלוקיהם השחורים ובתרבושיהם האדומים.

שם בישיבה־של־מעלה ישב הזקן החביב עם רעיתו, הנדיב לשמאלו והרב מאיר לימינו. שוקבורן וסיימס משמאל והממשלה “שלנו” מימין, ר' חיים זוננפלד מהאי גיסא והרב קוק מאידך גיסא. רגע עמד הרב הגדול שלנו וגליון בידו והנה צמרמרת קרח עברה בתוך הקהל: זכרו פתאום את פתיחת המכללה ואולם ישועת ה' כהרף עין ובין רגע נודע לקהל כי זהו נאום המנהל ולא דרשתו של הרב — ונחה דעתנו.

ומה אמר לכם, רבותי? — דוקא הנאומים של שלשת הזקנים הצליחו ביותר, נאום הנדיב ונאום הנציב ונאומו של נשיא הוועד הלאומי. פחדנו רגע מפני ה“פסוקים” וחששתי שמא נזכה לשמוע הפעם, לכבוד היום — “מים שאל חלב נתנה”, ואולם פחדנו היה לשוא, הפסוק שבחר הפעם היה מצוין.

מה שקצר והשמיט מנהל מלון־יוז והקריא בעברית לטינית של בן־אבי“י, האריך והשלים מנהל מלון־פרנס בעברית בריאה ונמרצה. גם הראיס רכש לו כנראה, בנאומו הפעם כמה מאות נפשות מאחב”י לבחירות הבאות של הבלדיה.

ואחרון אחרון חביב — “החתן” הישיש בעצמו, שעמד על הבמה ברבידו כחזן בטליתו ושני “המשוררים” שלו, “הם המדברים” אחריו, אחד מקרא באנגלית ושנים תרגום בעברית וערבית — ועל כלם מכונות־הצלום שעמדו כמלאכי־חבלה מכל צד וסובבו את הגלגל טר־טר־טרררר….

ונפלא הדבר… הנדיב אמר בדרשתו האנגלית — מושלמים נוצרים ויהודים; הסגן העברי שכל את ידו ואמר: יהודים, נוצרים ומושלמים, והמתרגם הנוצרי הקריא בקול: נוצרים, מושלמים ויהודים. ולא לחנם התפעל הנציב וסיים את החגיגה בהפטרה: ג' פעמים היפ־היפ־היפ! היפ־היפ־היפ! היפ־היפ־היפ! וכל הקהל קפץ אחריו, ובשעת חדוה קראה יושבת הראש, כלומר העומדת בראש, וברכה בקול רם כרבנית אמתית את ברכת “שהחיינו”, וכל הקהל ענה אחריה: א–מן!

ולמה אכחד רבותי? — בשעה שהנדיב הזקן עמד על הבמה להטיף מקרב לב לאחדות ולשלום בין ישראל והעמים בארצנו, ראיתי פתאום את זיו־איקונין של ודיע בוסתאני מקסריה לנגד עיני ומחשבת־פגול עלתה בלבי:

הן בעד כל עץ יהודי, שערבי עוקר בבוסתאן (בגן) שלנו בקסריה, יקבל אולי ערבי קטן או גדול בקבוק חלב נקי ובריא, כדי שיוכלו פעם לעקר לא רק את עצינו כי אם את עצמנו….וכך הוא דרכם של אחב“י מאז מעולם, מימי שאול ואחאב, ועד רוטנברג, שבשכר כל מאמר־שטנה כנגדנו ב”פלסטין" הוא מתקין פנס־חשמל חדש בשכונות שכנינו, כדי להאיר להם בשעת קריאתם את המאמרים כנגדנו…

והסדר של החגיגה היה מופתי ממש סדר של יהודים ב“חתונה” יהודית אצלנו עליונים נעשו תחתנים לא רק בישיבה של מטה, אלא שהכל היה הפוך. בנוהג שבעולם, בני אדם יושבים על כסאותיהם וכאן עמדו האנשים על הנשים והחזיקו את כסאות על ראשיהם, ומרב המהומה שבתוך הקהל לא נשמע הרעש שעל במת־הנואמים…

לחנם נסה הגבאי של ה“חורבה” מתוך הקהל להשקיט את הרעש וצעק בכל כח: “ש—ק—ט” (שקט)! מחמת שהקהל נשמע לו ממש כמו ששמע לצעקותיו ב“חורבה” בשעת התפלה של החזן קוורטין…

ואוהב אני ביחוד לראות את בני עשרת השבטים שלנו בשעה שהם עומדים בדחילו ורחימו כיהודי חרד בתפלת “שמנה־עשרה” ושומעים את שירת “התקוה” הממושכה שלנו, ואחב“י עסוקים וטרודים בשעת מעשה מי בהכנת ה”טואלט" שלו ליציאת הדרך ומי בשמוש שכנתו או זוגתו להושיט לה את ילקוטה הקטן. בקצור, התבוננתי כל הזמן אל שכני האורח הגדול משלהם מלונדון, שישב והאזין לכל הדרשות משלנו ומשלהם ועל שפתיו הדקות וקצה חטמו המחודד רחף תמיד ה“סמייל” האנגלי.

רבש"ע! מי חכם ויבין מה טיבו של “סמייל” זה ומה פרושו של חיוך בריטי שראיתי גם אצל שכנו המזכיר בשעת ההתלהבות של הזקנים והתפעלותו של נשיא־הועד־הלאומי שלנו?…

* * *

ולסוף, רבותי, מכתב שקבלתי לא מתלמידי אלא מיהודי חולה ושתוק בבית חשוכי־המרפא בעיר־העתיקה, שבא לשפך את מרי שיחו לפני ר' עזמות וזו לשונו:

ב“ה, יום כ”א אדר“א תרפ”ז לפ"ק

לכבוד האדון הנכבד מר עזמות נ"י

אני החו“מ מבקש מאת מעלתו לכתב אי־אלו מלים חמות בשעורו לטובת החולים המשותקים והאומללים אשר בבק”ח העתיק, אבל למען השם אל יזכיר את שמי, כי גם אני לא עליכם אחד החולים, אלא שיכתב בשם כל החולים.

אנחנו החולים סובלים מאד מהמצב הקשה והננו נמצאים בחסר־כל והאכילה גסה וגרועה ממש כמו בבית־הסהר. זה כבר שני שבועות שאין לנו אפילו כביסה להחליף ואין אף אחד מאנשי־החסד, שיבא להתענין בנו. ושואל אני: וכי אנו בני השפחות וחולי בקור־חולים החדש בני האשה האמתית? אין לנו יותר כח לסבול! הלא כבר יותר משלשה שבועות, ששורר רוח ושלג בעיר ואין לנו אפילו טפת נפט כדי לחמם את עצמותינו הזקנות והקרות. וכי זהו היושר?

עוד הפעם — למען השם לא לפרסם את שמי, ואם ר' עזמות אינו מאמין לדברי, יטריח נא את עצמו אם כנים דברי או לא?

– – –

אמר עזמות: דאגה בלב איש מאחב"י, לפני מי ישיחנה? — לפני ר' עזמות! ואולם, מפני טרדותי המרובות בתור סייפא וספרא, לא הספקתי לצערי הגדול לבקר את המקום, אבל זכיתי לראות מגבאי בקור חולים ונודע לי מפיהם כי אמנם כנים דברי המסכן במכתבו אלי, אלא שבזמן האחרון השתדלו — כך הם אומרים — לתקן את המצב. ובכלל, אין זה נוגע להם כך הם טוענים, מחמת שיש ועד של גבאים נכבדים, שנבחרו לשם זה.

אמנם, זוכר אני עדיין את כל ה“טראסק” הגדול, שעשו הגבאים בשעת פתיחת המוסד, כנהוג אצלנו ב“ה, ואת כל הטררם שעשו אז בהזמינם את סטורם ועוד תצילינה באזני הדרשות החמות לטובת החולים האומללים ואולם הגבאים הדרשנים שכחו כי חוליהם הם שתוקים אבל לא שותקים, ומפני שהמוסד הזה הוא בבחימת קדירה דבי־שותפא ע”כ הוא קרירא ולא חמימא, כדבר החולה שלי במכתבו, מסתמא הוזמנו הגבאים הנכבדים האלה לחגיגת שטראוס ושמעו בלי שום ספק את דברי הנציב, שעלינו ללמד מהנדיב שלנו באמריקה פרק בהלכות רחמים לא רק על ילדים קטנים כי אם וביחוד על זקנים חולים ואומללים.

דברי הנציב תורגמו, כמדומני, לעברית לא לטינית אלא פשוטה ובודאי הבינו גבאי המוסד את לשונו של הנציב וביחוד את לשונו של

עזמות

ואני הלא אמרתי לכם, רבותי, לא פעם ולא שתים כי אין חכמה ואין תבונה כנגד ­– גימטריא!

והא ראיה: הנה ברגע זה מקישים בטליפון שלי. מה יש? בעל־הלוחות שלי בדק ומצא כי ראג’יב (הראיס שלנו)¹ בגימטריא: קול היהודים (צות אל־יאהוד בלע"ז) וקול ישראל כקול שדי ­– מן אללה!

ואם נכנסה בכם הלילה רוח מינות, תלמידי החביבים ואין אתם מאמינים עדיין בגימטראיות ובנוטריקון, אספר לכם מעשה שהיה­ ­– לא בדותא הלילה ולא ספורי־בדים אלא עובדא ממש, אחת מגבורותיו של אוסישקין באודיסא, ­– מעשה נאה ששמעתי מפי חסידיו הגדולים.

זה היה עוד לפני המלחמה ­– לפני עשרים שנה בערך ­– והיו ימי בחירות באודיסא לדומה הממלכתית של ניקולאי. ובימים ההם שררה ברוסיה השטה הכפולה של הבחירות, וכל יורדי “דומה” היו נבחרים לא ע“י העם אלא ע”י הבוררים, כמו בימי הדוד ישמעאל שלנו לקושטא. וליהודים באודיסא היו אחד־עשר בוררים ושני מועמדים: אחד קדיט, חפשני גמור ונוח לבריות וביחוד לסוחרים היהודים גם נואם גדול ומפורסם וחביב לקהלה הגדול (פרגמנט היה שמו), אבל מומר. והשני היה סוציאל־דמוקרט ושמאלי קיצוני, שהטיף למסים ולארנוניות על הבורגנים ימ"ש כלומר על הסוחרים היהודים. הכל כמו באודיסה הקטנה שלנו בתל־אביב, נחלקו הדעות בין הבוררים. חצים להאי־גיסא וחצים לאידך־גיסא והמכריע ביניהם היה א. ל. לוינסקי, שהיה אז מנהל הכרמל־המזרחי באודיסא.

ולא ידע ר' קרוב מי לקרב ומי לרחק, מה עשה? ­– הלך אצל אוסישקין ושאל בעצתו. וענה לו איש־הברזל בטון האוטוריטיבי שלו:

“הסוציאל־דמורט הוא בודאי אסון בשבילנו, אבל הקדט המומר והמשומד הוא חרפה לנו. מוטב שיקרה לנו אסון ולא תהא לנו חרפה לאומית!”

מסתמא הבינותם, רבותי, למה ירמזון מלי ומהי כוונתי של כל המעשה הזה? ­– איני יודע מה יהיה לנו ראג’יב בעתיד, אבל הרשימה החוסיינית ­– ואפילו בלשון־הקדש שלנו!

היא בודאי חרפה לאומית בשבילנו, והמאורעות בשנת 1920 וכל עברם של ר' משה קזימא ועדתו הלא יוכיחו למדי!… איך היתה אומר חותנתי? ­­–: “מוטב שיהא הכאב בלב ולא הכלימה בפנים”.

ואולי דבר יגונב כי גם באספת הדיפלומטים שלו בדבר המו"מ עם שני הצדדים מבני־דודנו היו אחד עשר חברים. תשעה מהם יצאו בקטרוג גדול כנגד הראיס ולסוף כשהגיעה שעת ההצבעה היו שבעה בעדו וארבעה נמנעו מהצבעה, וכל כך למה? ­– לא מאהבת מרדכי אלא משנאת המן…

ובשעה שהגיעו אלי הכרוזים העברים של הנאששיבים והחוסיינים וגלו סודות מן החדר זה על זה, זכרתי את ה“רבונו־של־עולם” אשר בברכת־הכהנים: חלום חלמתי ואיני יודע מה הוא. יהי רצון מלפניך שיהיו כל חלומותי עלי ועל כל ישראל לטובה. בין שחלמתי על עצמי ובין שחלמתי על אחרים ובין שחלמו אחרים עליי… ומקשין העולם: מפני מה לא נזכר בתפילה זו גם מה שחלמו אחרים על אחרים? ­– והתירוץ הוא: מה שחלמו אחרים על אחרים ­– על ראשם יחול, ולי אין הדבר נוגע והם ביניהם לבין עצמם מסתמא ימצאו פתרון לכל אלה החלומות הרעים.

ואולם, יקירי, חוששני שאם נקיים הפעם את הפסוק “אשרי יושבי ביתך” ביום הקלפי שלהם ­– יחולו החלומות הרעים של החוסיינים על ראש ישראל… אמנם, אשתו של און בן־פלת חכמה גדולה היתה, שאמרה לבעלה בשעת המחלקת הידועה במדבר: אם קרח הרב אתה תלמיד ואם משה הרב אתה תלמיד ­– ואולם אם משה קזימא יהיה הלילה הרב גם בבלדיה ­– אוי לתלמידיו!…

ואי“ה בשבוע הבעל”ט, יתקיימו בנו דברי חוזינו ונביאינו אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים בכנף איש יהודי, מי בשולי קפוטתו ומי בשתי פאותיו לאמר: יאללאה, נלכה אל המגרש הרוסי אל הקלפי שלהם, ולא עוד אלא ששני הצדדים, נקובי ראשית הגויים, “יקרעו את עצמם” ממש בשביל “חתיכת יהודי” וידברו אליו בלשון הרשמית העברית והביאו הנאששיבים את כל אחכ“י בצבים ובכרכרות, כדברי הנביא, ובמכוניות לבנות אל הקלפי, כאשר יביאו בני ישראל את המנחה ואת המסים הכבדים אל הבלדיה… בקצור, הגויים שלנו יחזרו ממש על הפחתים, ובלבד שיתנו להם נדבה ­– איזה איש יהודי בוחר. יבטיחו לו כל מיני זכיות ו”עולם־הבא", וגם הרים וגבעות (שם מחוץ לעיר אצל הכפר “בירה” כידוע..) ובלבד שירחם ישראל עליהם וילך עמם אל הקלפי לזרק בשבילם…

ושמעתי כי חלוצי המזרח שלנו ירוצו כאחשתרנים ממש ביום הבחירות אם ינתן להם פתשגן הכתב כתוב וחתום בגושפנקא־דר' גיבתא, שחבל יהיה ל“יהודים” ­– אבל מכאן אזהרה לדיפלומטים המומחים שלנו שישגיחו היטב על התאריך של הכתב ולא יהא חתום חלילה היום בעש"ק, כלומר בראשון לאפריל…

ורואה אני, רבותי, בחוש־הראות ובפעל ממש כי העסק הכי מצוין עכשיו בא“י הוא לא בפרדסים ולא בגפרורים ואפילו לא במשרה גבוהה במלון־יוז (ביחוד עכשיו לפני בוא המשלחת הידועה!), אלא דוקא ב­–קרנבל, ואגדתי בת”א יוכיח!

כי תעברו ברחוב הרצל למול הפסז' פנזק, שם במקום הבנק האמריקאי־הפלשתינאי ז"ל, וראיתם בזמן האחרון משרד חדש, משרד גדול ועליו שלט מזהיר באותיות נוצצות. משרד למבלי פורים.

ומשנכנס אדר מרבין לקבץ שם את כל נערה בתולה (לאו דוקא!) טובת־מראה ונתון תמרוקיהן ומלבושיהן ומסכותיהן להכינן ל“בחירות” ביום פורים, והשתא ­– כן אומרים בעלי חשבונות ­– הרויח העסק הזה על חלקו קרוב לחמש מאות לירות טבין ותקילין.

ועצתי אמונה למשלחת המסחרית מאמריקה וביחוד לנשיאה נכבד, שלא יפנו הלילה למיסטר דיזנגוף ולחבריו ולא ישעו לדברי הבל של שאר המיסטרים עורכי הפגישות והבנקטים לכבודם בכל מקום, וביחוד אל יתנו שיקים גדולים (כפי ששמעתי ממקור נאמן!) לנטיעת פרדסים בא"י, כי אם ישמעו דוקא לעצתו של ר' עזמות:

אם רוצים אתם, רבותי, בפרנסה טובה ובריוח גדול לאחינו בא“י, בלא הוקעת קפיטל ובלא טרחה יתרה וגם טובת־הנאה מן הצד, בקצור עסק שהוא קרוב לשכר ורחוק מהפסד תעשו כמעשה קרן־הקימת, דהיינו: שותפות עם הקרנבל, ואל תקרא קרנבל אלא קרן־בל חצי־שלי וחצי־שלך, ובטוחים אתם שישאר לכם עוד כדי לנסע אח”כ לפריז לתשעה חדשים בשנה כדי “להשתלם”, וכל זה רק מעונת־פורים ושושן־פורים…

הסיסמא שלנו היא איפוא, ללמד את בני יהודה לרבות את הבנות לא קשת ולא פרדס ­– אלא ­– רקודים. זו עסק־זהב, שאפילו פתח־תקוה בפרדסיה וראשון־לציון הנה הנס בחשמלה ובראי־נע החדש שלה ­– תוכלנה לקנא בו.

ואיך אמר פעם מנהיגנו הגדול? ­– אם תרצו, רבותי, אין זו אגדה אלא ­– אגדתי!…

ולא לחנם התאוננה התופרת המודיסטית מת“א לפני חברותיה בחתונה החברונית הגדולה בעירנו כי עדיין לא שלמו לה בעד השמלות התלבשות של פורים תרפ”ו ­– דאשתקד…

ומספרים לי כי מטרוניתא אחת מגדולי־הדור בת"א, אינה חיה כנראה מקפת־הסיוע, פנתה לתופרת דנן להזמין תלבשת עשירה לכבוד פורים. התופרת דחתה את הצעתה של אותה מטרוניתא והצהירה לה כי לצערה הגדול לא תוכל לקבל את הזמנתה, מפני שעליה להכין עד פסח שמונים Evening Drenes² (מלבושי־ערב) לנשי המושבות…

ותלמידי החשוב מת“א מספר לי בלחש, כי ועד הצדקה בת”א פנה לקיש בדרישה לתת אלף פונט לקמחא דפסחא, מחמת כי ששים למאה הם זקוקים השתא ללחם־עוני… והוא ענה להם בקצור: שהגברות העדינות בת"א תמכרנה את מלבושי פורים שלהן ויספיק לקמחא־דפסחא לעניי עירן…

ושוב מספרים לי מעשה אופיני קטן, שהיה בנשף האחרון של עולי פולניה בת"א:

גברת אחת תרמה לטובת ההגרלה של הנשף את ­– כלבה הקטן, ומובן מאליו כי היא עצמה זכתה בכלב זה, “טוטו” נחמד וקטן, מחמת שהוסיפה על מחירות לטובת הנשף, נוסח אמריקה.

כשקבלה חזרה את כלבה עלתה על הבמה, גפפה, חבקה ונשקו לו בקהל־רב ומרב התפעלות צעקה משמחה: “הוי, כלבי הטוב, כלבי הנחמד!” וכל הקהל מחא כף מרב שמחה וגדולה.

ועדיין אומרים ומתאוננים אצלנו, כי יש דאגות וצרות לאנשי תל־אביב!…

ולא לחנם שואלים כלם מאתי ­– כאלו אני אשם וחייב בדבר ומחויב לתרץ את כל קושיות שלהם ­– ומקשים קושיא חמורה זו:

­– “סטייטש!” ­– הם טוענים ואומרים ­– בשעת משבר כ"כ קשה בארץ לשמחה מה זו עושה? אנחנו עם של קבצנים, דלפונים ומחוסרי־עבודה ­– מהיכן בא לנו פתאום הבולמוס של “עולם־הזה?”, שתקף את כלנו בפורים זה? מילא, פורים ­– שני, אבל אחרי פורים, מה כל הנשפים וההילולא וחינגא של “המנורה” ואגודת המהנדסים והאדריכלים? מאין עבר עלינו פתאום הרוח החדש של בתהוללות?

זוהי “קושית־העולם” עכשיו. והעולם כידוע אינו משוגע ומסתמא יודע הוא מה שהוא מדבר והתשובה על הקושיא זו היא, לדעתו. “חולי־קבצן!”. זוהי אחת מתוצאות הריאקציה של עכשיו, אחד מסתרי הטבע.

מעין “סיעתא דשמיא”, להטרידנו מעט מדאגותינו. אגב, מודיעים לי כי אי“ה בחג הפסח יערכו בירושלם מין חגיגה חדשה במינה, שלא היתה כמוה בעירנו, חגיגת “עולי־רגל”, בהמון ובסך, שבה ישתתפו כמה מאות משחקים ומשחקות בבחינת “חדש ימינו כקדם” והמנצח על החגיגות יהיה, כמובן, גספדין קונן ה' (כהן בלע"ז), שהראה את גבורתו ומעשי ידיו להתפאר ב”קרנבל" של בית־העם" ב“אליאנס”.

ובינתים נזכה אי“ה בשבוע הבעל”ט לראות את “הדייגים” לא על חוף ים כנרת ולא בים התיכון אלא דוקא ביבשה על במת התיאטרון “ציון”, ולא הדייגים מסלוניקי חלילה אלא מתל־אביב יושבי “אהל” של הפועלים…

ומכיון שהזכרנו את בית־העם ­– נימא בה מילתא.

ישראל נתבע לעגל ונותן, נתבע למשכן ואינו נותן. והא ראייה: רוזנבלד זה המיליונר מאמריקה נדב עכשיו חצי מליון דולר ­– נשמתי נעצרת למקרא הסכום הזה! ­– לבנין בית־ועד באמריקה, דמתקרי בלשונם: Convention Hall ולפני המלחמה הבטיח אותו רוזנבלד עשרים וחמשה אלף דולר עלובים לבית־העם בירושלם, בשעת חדוה ועריכת פגישה נהדרה ונלהבה לכבודו ועד כה ­– לא נתן…

כנראה, שהכנסות “הקרנבל” של בפורים זה לא תספקנה לבנין בית־העם בעירנו ואפילו לא לסייד את הקירות הטחובים והמלולכלים של בית־העם הנוכחי…

* *

אדהכי והכי, היה “שמח” שם בישיבת מאה־שערים בשבוע זה לכבוד חצי־היובל של “המזרחי”.

בשעת החגיגה, נתפרצו ה“שקצים” של ה“אגודיסטין” לתוך אולם הישיבה ולקו המאורות בבחינת “וימוש חושך”. ומיד התחיל טקס הנשף לפי התכנית: מכות־לחי, תלישה גדולה של פאות ומריטת פאות, נקרעו קפוטות ונזרקו פמוטים בראשי עם קדש, נשברו “סטנדרים” והקולות הגיעו עד לשמים ועד ל“נוקטה” של המשטרה. וכשהגיעו השוטרים והדליקו את הנרות והתחילו להפריד בין הדבקים והנה לאור המנורה חשכו עיניהם ממש: ראו כי אין כלל “אגודיסטין” בישיבה, אלא שבחשך־מצרים הכו המזרחיים זא"ז מכה רבה ונמצא ­– יוסי מכה את יוסי…

* * *

ובכ“ז, ראו כמה גדול כחה של אחדות אצל אחב”י!

בשעה שהמזרחיים מכים זא“ז בלא־יודעים ובני־דודנו, להבדל, מתנגחים במלחמת הבחירות ועבדין קרבותא זה לזה עד שהרשות פרסמה כרוזי־אזהרה לד”א בשבוע של הקלפי בעירנו, בשעה זו עמדו ה“אגודיסטין” וכרתו ברית עם הציונים לטובת הכלל.

ואגב, מספרים לי “נסים ונפלאות” על הנסיעה ההיסתורית של היהודים, שליחי־צבור של ישראל, ביום פורים אל בן־טוב איש. הרב האגודיסטי, חשש כנראה לעבר עם ה“דייטשען” במכונית אחת במאה־שערים מפני עינא־בישא של בתי־אונגרן, מה עשה? ­– לקח עגלה לעצמו ונסע בגפו לבית הממשלה שעל יד שער־שכם. כשבאו שלשת החברים במכוניתם מצאו את הרב, כשהוא עומד בפרוזדור ומחכה לבואם. באולם ההמתנה לא היו כסאות ושליחי עמק ישראל עמדו שעה ארוכה על רגליהם וחכו לראיון עם הפריץ הגדול מבני־עמנו. נתכעס הרב ואמר לחברו: אכן, זהו סקנדל באמת, שאצל פקיד גבוה משלנו בממשלה לא יהיו כסאות בחדר ההמתנה לנכבדים, ויהודי כר' דויד, נשיא הועד הלאומי יעמד על רגליו שעה שלמה. זה עלבון לאומי!…

ומכיון שנתפס הרב ל“סטרא־אחרא” שוב לא הרפה ממנו. כשיצאה המשלחת ממשרדו של מזכיר המשפטים, לא מצא הרב את עגלתו והזמינו אותו חבריו לבוא עמם במכונית. מתחילה לא רצה ואולם אין מסרבין לגדולין וביחוד לנשיא הועד הלאומי שלנו, ובאין ברירה ישב עמם: בן־צבי השמאלי מימין, הרב הימיני משמאל והנשיא באמצע והחבר הספרדי הצעיר ­– על יד הנהג… שכח, כנראה, הנהג, כי יום פורים היה וחשב אותו לשמחת־תורה וע"כ עשה הקפות עם הנוסעים הציונים והרב האגודיסטי ביניהם בכל העיר ובכל הרחובות של מאה־שערים עד בואך לבתי מחסה של ר' חיים. הרב המסכן נסה לכסות את פניו בשטויתו ואולם לא הועיל, כי נתקיים בו הפסוק. “ככה יעשה!”…

* *

וכמו להכעיס ­– רבו הקופצים על הספר הלטיני של בן־אבי ביחוד מבין “הגויים” ועמי־הארצות שלנו ולא תועיל, כנראה, ההחלטה מצד ידוע ל“השתיק” את הספר הזה כדי להמיתו…

אדרבא! בזמן האחרון קבלתי הזמנה לנשף חדש בת"א, כרטיס הזמנה בעברית ובאותיות לטיניות וזו לשונו:

ובלשון בני־אדם ז"א:

סיסמת הנשף: תל־אביב בשנת אלפים.

לכבוד רבי עזמות ­– אדר תרפ"ז.

ועל החתום ג“כ בלטינית: אגודה האינג’נירים והארכיטקים בא”י.

והואיל ואנו עוסקים בשפת לאטיין ­– מצוה לספר את המעשה של זבוטינסקי.

כשאך הגיעה לורשוי הבשורה המרנינה מעל הרי יהודה והמדור התחתון של ר' עזמות ע"א ספרו של בן־אבי נזכר זבוטינסקי, שגם הוא נפל פעם על המצאה גאונית שכזו והצהיר לכל העתונאים בורשוי, שהריהו מתכונן להוציא בקרוב בימינו את המחזה העברי שלו “שמשון” באותיות לטיניות. ואת הבשורה הטובה הזו מהר להודיע גם לגברת אמריקנית חשובה מאד הנמצאת כעת בארצנו. מובן מאליו, שאת מכתבו אליה כתב בעברית, אבל באותיות לטיניות ופתח בזו הלשון:

“היות, שאני יודע שקשה לגברתי לקרא עברית באותיות מרובעות, ע”כ אני כותב לה באותיות לטיניות"…

ועל זה ענתה האשה החכמה אף היא בזו הלשון:

“היות ואני חוששת, שכבודו אינו יודע די אנגלית, ע”כ אני כותבת לו מכתבי זה האנגלי באותיות עבריות…

ואם לא תגידו בגת וביחוד בחוצות בית הכרם, אגלה לכם בלחישה סוד קטן מן המערכת ­– המכסה אני מכם, תלמידי היקרים? ­–

כשאך הופיע ספור של בן־אבי בלטינית הופיע בבקר לא־עבות אחד למערכת שלנו, נחשו מי? ­– אחד מזקני המורים, מבני־הזמזומים אשר “על הפח”, ושפך את כל חמתו על המחבר, משך בכתפיו, כדרכו, והריק את כל אוצר־מליו הידוע כנגד ה“בגידה הלאומית” וכו'.

לא היו ימים מועטים, והמורה־הזקן שלנו הופיע שוב במערכת וכשלא מצא את בן־אבי השאיר לו פתקא בחתימתו ובה כתוב לאמר. שבשביל המאמר “יחי עבדול־חמיד!” שככה כל חמתו ובא ללחץ בחזקה את ידו הימנית של בן־אבי, זו שהיא כותבת מימין לשמאל ולא להיפך…

* * *

חפצתי ל“עוף” עמכם קצת, תלמידי הרוחניים, באוירון זה אשר “בירושלם־של־מעלה”, כי טוב ומועיל לפעמים לאדם מישראל לעזב את מקומו כאן עלי אדמות, להתרומם קצת מעל ענינינו הפעוטים ולעוף במרחב כמו שאומרים הצרפתים. D’oiseau vol a (מעוף־הצפור), ולראות מרחוק איזו פנים יש לירושלם־של־מטה, שהרי א“י שלנו היא כ”כ יפה ונהדרה מרחוק וכ"כ קדושה ­– מגבוה…

חפצתי, לכהפ"ח, לעוף באוירון כעסקן אמריקאי שלנו, שעף ממצרים לירושלם, ומעכשיו לא יקרא עוד שמו בישראל: אונטר־מאיר אלא אובר־מאיר… ואפשר, שעפיפה זו היא סמל למגדלים הפורחים באויר, שבונים לנו עכשיו באמריקה של מרשל־וייצמן (לא שמואל!…).

* * *

ועכשיו, שעלתה גרמניה לגדולה ושטרזמן שלה זכה להיות נשיא “הועד־הלאומי” של הגויים בחו“ל ומדבר בלשון עמו כלומר: “דייטש” במותב כל שרי־המלוכה וגדולי אומות העולם ­­– מוטב שנניח את האוירונים והענינים האויריים והלטיניים שלנו, ואני אספר לכם בסוף־פסוק מעשה גרמני קטן, מעשה שהיה בעירנו בזמן האחרון. והרי ידוע לכל, כי אין ר' עזמות מספר אלא מעשים שהיו ורק תמימים והדיוטות שואלים אח”כ: “זה א­–מ­–ת?”

צעירה אחת ­– שמא לא נפקאמיניה בשבילנו ­– הלכה בזמן האחרון לקיים מצות בקור־חולים לקרובתה מהמושבות השוכבת בבית החולים לנתוחים הגרמני היהודי בעירנו, והביאה עמה בקבוק או־די־קולון (מי־בושם) מהפירמה הפריזית הידועה ומהמין המובחר “פלוראמי”, ובקשה מאת אחות הרחמניה למסר את הבקבוק לחולה.

­– ­“וואס”?! " ­– נזעקה האחות הגרמניה מבנות ישראל כאלו נשכה עקרב, בראותה את הבקבוק הקטן ­– זה לא טוב, קוואטש!"

חשבה הצעירה כי האחות הרחמניה מתנגדת לאודי־קולון זה שאינו מתוצרת־הארץ והתחילה מתנצלת לפניה.

­– כאן לא מצאתי “פרפום” שכזה, והחולה אוהבת כ"כ את ריחו…

­– “לא!” ­– ענתה האחות הרחמניה בלי רחמים ­– לא “הערר דוקטור” ולא היא תרשה להכניס “פרפום” צרפתי לבית החולים “הגרמני” שלהם.

הצעירה הלכה כלעמת שבאה, ואולם כרגע הפכה את פניה אל האחות ה“יונקרית” שלנו ובקשה מאתה למסר לחולה במקום הבקבוק “הצרפתי”, דרישת־שלום חמה מאת ה“קייזער ווילהלם”…

עזמות

ועדיין אינכם מאמינים בגימטראיות, הא? וכאשר אמרתי לכם, רבותי, בשעורי הקודם כי ראג’יב בגימטריא “קול היהודים” הכרתי בחטמכם כי מטילים אתם ספק בדברי “בעל־הלוחות” שלי, והנה ב“ה נתקימה נבואתו והקלפי של אחב”י במגרש הרוסי הלא תוכיח!

ואעפ“י שאיני נביא ולא בן־נביא ולא בן־אבי ואין בי, כמדומני, סימני נבואה אלא מפני שאני גר ברחוב הנביאים, יכול אני לנבא לכם מראש כי הנצחון יהיה אי”ה על צדנו ולא אתבדח הלילה. והא ראיה: כשהלכתי אל הקלפי היה מספרי בין הבוחרים בדיוק 216, שהוא כמנין ראג’יב, ורואים אנו בחוש כי הכל מן השמים. ולא עוד אלא שאחבנ"י קראו כלם בפה מלא: "אנחנו לרק־ג’יב, כלומר: "לרק־תן לנו זכיות בבלדיה…

ורוצים אתם מסתמא לדעת, תלמידי ותלמידותי, כיצד קיים רבכם ר' עזמות מצות “אתה בחרתנו” בשבוע זה וע"כ אספר לכם בקצרה.

ראשית חכמה ­– לא רציתי ללכת ברגל ולא זזתי ממקומי עד שלא שלחו לי את המכונית הלבנה של הראיס בעצמו וישבתי לי בהרחבה כפריץ שלם עדי הגיענו אל המגרש הרוסי ושם פגשוני שני לולבים ארוכים מבני עשרת השבטים שפתחו לפני את הדרך, פזרו בידיהם הארוכות את המופסים והמופסיות, שנתקבצו כארבה לרוב מכל רוחות הארץ לכבוד הקלפי, ואמרו בלשונם, ספק לועזית ספק לשון־קדש: ג־און! פנו דרך לראבאי עזמות!

ושתי שורות עמדו לפני השעה לכבודי וקבלו את פני בפתקאות אדומות ולבנות ותחבו בידי ובכיסי את הכרוזים משני הצדדים. הניר הלבן שלהם היה רך, כמובן, וכשהמטירו עלי מבול לבן של ה“סיטרא אחרא” אמרתי לתלמידי בן־לויתי ­(הם נמצאים ב"ה בכל מקום ומלא כל הקלפי לכבודם!), בלשון הכתוב: עם לבן גרתי והוא ענה אחרי בדברי ההגדה: לבן הארמי אובד אבי היה (כנראה מהנוער־האובד) ובקש לעקר את הכל…

ומה אמר לכם? רבותי? ­– הנאה משונה היתה לי בשעת מעשה, בראותי לנגד עיני ומבלי מסוה הפעם את המחזה הנהדר על אחב“י, שעמדו בתור, כמו אצל המים להבדיל, שעות שלמות וחכו להכנס אל הקלפי. ומחמת שאיני מחסידי “התור” ואף לא ממסיבת־העתונאים של הרב הכהן המזרחי, ע”כ נזדרזו תלמידי הגבוהים והחביבים והכניסוני ישר אל הקלפי ­–­– שלא מן המנין.

הרב בן־צבי ישב בראש וחכם בונדנובסקי למולו. ביניהם צעיר ספרדי וחמוץ מאד (כנראה, מחלוצי־המזרח!) ועל ידו היא שתחיה, כלומר הצעירה שלא העיז הרב בן־צבי להביט בצדה ממש כר' חיים בשעתו, שלא הביט בפני הכתבת העתונאית הנוצרית מלונדון ­– והרב קרדוס מבני־עשו ממלא־מקומו של קריצבסקי, ישב לפני הקלפי…

בקצור, נטלתי את הפתקא הלבנה ושמתי שם ­– למה אכסה מכם? ­– כפי “המשמעת הלאומית” שלנו, ושומע אני בשעת מעשה את דברי השומר הערבי המעיר לחברו. “שאטרין אל־יאהוד, בני־חיל הם היהודים, כולם יודעים לכתוב!”…, לאחר שזרקתי את פתקתי לתוך החור נתקרבו אלי שני צעירים מתורבשים ודברו אלי בלחש ובעברית. רצו, כנראה, לתהות על קנקני ואולם בשיחתם זו על רגל אחת הספיקו להסביר לי כי כל בני־ישמעאל, בני עשו ואפילו בני־ישראל “עמם” ולא עם ראגיב…

וראו זה פלא: השוטרים מבני־דודנו הזדרזו להוציא את הבוחרים היהודים מיד אחר המעשה ושני הבחורים האלה נשכחו בפנים, כנראה בטעות…

כשחזרתי מהקלפי הביטו עלי אחב“י בקנאה גדולה ואני ראיתי לפני גדוד שלם של יהודים. שני אגודיסטים בפאותיהם וזקניהם וחלוץ בלא־יומולקה ביניהם, סתם יהודים ממאה־שערים והרב אסף מזהיר מתוכם, שני ריביזיוניסטים, ש”החרימו", כמדומני, את הבחירות עומדים על יד אחד ממנהיגי הפועל־הצעיר ומשוחחים בידידות על ראגיב. אחריהם תימני רזה בפאותיו המסולסלות והארוכות, ולא רחוק ממנו אליעזר ילין, ולאחרונה ליבוביץ בלחיו הקשורה…

כשיצאתי אל המגרש נכנסתי לתוך החזית של “מלחמת־הבחירות” מאחב"י.

עומדים שני צעירים בקסקטליך לראשם (מופסים בלע"ז) ומדברים בהם ובהתלהבות ובארבע ידים עם צעיר אחד בעל ירמולקה אדומה, תרבוש בלע"ז, שעמד לפניהם בניחותא, שמא לדבריהם ואחז בין אצבעותיו שתי פתקאות לבנות של החוסיינים.

ומכיון שעומדים שלשה ומדברים הרי אני הרביעי. התקרבתי אליהם ושמעתי מפי המופסים שלהם תורה שלמה כנגד ראגיב ה“רגרסיסט” ובעד החוסיינים ה“פרוגרסיסטים”, וביחוד הניחו את כל התוכחה על “בן־צבי”, זה הראקציונר הנורא, שעשה “יד אחת” עם הבורגנים ימ"ש וביחוד עם הממשלה האנגלית האימפריאליסטית. בעל התרבוש שאל והם משיבים, זה פותח וזה נוטר ושניהם בקצף לבן בין שפתותיהם, “עובדים בענין” בכל כחם, כי מה לא – “אני ערבי חוסייני ­– אמר להם בעל־התרבוש בעברית ­– והנה הפתקאות הלבנות בידי, שאני מחלק ליהודים. אני נגד ראגיב אבל בשביל ערבי, ואתם יהודים נגד יהודים, אתם בוגדים, טפו!” ­– רקק רקיקה גדולה והפך את פניו מהם.

כסבורים אתם, רבותי, שאחר ה“מי שברך” הזה נתפעלו חלילה המופסים ויצאו מכליהם ­– חלילה! חשבו, כנראה, אחר הרקיקה שגשם ירד על פניהם מהעננים… על ידם עמדו שתי מופסיות ועיניהן אש־להבה. אחת פרועה ולא־יפה והשניה נאה. קסקטל לראשה, סגרה “יסמין” בפיה וכלה אומר “הפקר”.

­– שלום לך רחל! ­– אמר לה פתאום בן־לויתי, מפקידי מוסד לאומי בעירנו, בפנותו אליה כאל מכרה ישנה. וכשראה שאינה מכירה אותו ולטשה עליו שתי עינים גדולות, הוסיף ואמר:

­– מה, האינך זוכרת אותי מסובולק, כשהיה בחוה בורגנית קטנה, ושוחחנו יחד על הציונות, הזאת רחל מסובולק?… בואי־נא אלינו לבית־הכרם ויחד נשוחח שוב על הציוניות…

­– לא, ­– ענתה לו בחוצפה וכמתיאשת מהפקיד “הבורגני” הזה ­– ירדת מן חדר… ובשעת דבורה משכח ב“דג־המלוח” שלו. והתפרצה בצחוק, פנתה ערפה אל הכנופיה השניה להרביץ תורת טרוצקי בישראל…

והולך אני מחיל אל חיל ומכנופיא אל כנופיא במגרש הרוסי ורואה אני את קלוריסקי, שהוא מוקף צעירים ומופסים המבקשים להכניס בו ובזקנו היפה את תורתם ושכל כונתם היא אך לתקן עולם במלכות לנין ור' משה קזימא, והנה לקחה אזני שמץ שיחה מן הצד.

“חבר” אחד של המופסים ­– מן החוסיינים ­– עומד בתוך כנופיא של צעירים וזקנים ומטיף לפניהם מוסר, שהחוסיינים הם הוואטאנים האמתים שהכניסו את היאהוד לארצנו ובצלם הם חוסים, ועכשיו הם מושיטים יד ליהודים האורטודוקסים ול“עמאל” (מעמד הפועלים) כדי לכת “יד אחת” כנגד הנאששיבים. ואם היום בקולי תשמעו ­– הוא אומר ­– ותתנו קולכם לג’מאל חוסייני ­– ייטב לכם ונהיה אחים וידידים… קפץ יהודי זקן ממאה שערים ואמר לו בלשונו.

הן רק לפני שנתים אמרתם: יאהוד “כלאבנא!” ועכשיו אתם אומרים: “יאהוד סחאבנא!” (היהודים ידידינו…), הרבי הסתיר את פתקאותיו הלבנות והאדומות ופניו הפכו לבן ואדם גם יחד:

ובשעת הדרשה של המופסים אחב“י מתכנסין סביב בכנופיות כנופיות ועושים אזנם כאפרכסת לשמע תורה מפיהם הקדוש וירושלמי זקן משמיט את הירמולקה לצדדין, נוטה אזנו לשמע מה אומרים “השקצים” האלה ובשעה שה”תנאים" ממסקבה מתלהבים בקול וכל עצמותיהם תאמרנה ממש לפני הקהל הקדוש והגדול הזה (אגב, מי שרוצה לעשות מפקד של מחוסרי־עבודה בירושלם יבוא אל הקלפי!), בשעה זו הולך ר' דוב"צה בעל־גוף מבני עשרת־השבטים ומפזר את כל “החדר” לכל הרוחות, מזמינים את “הרבנים” אל הקלפי מהצד השני ובעל כרחם הם הולכים בלא נירות מזויפים ובלא קול־קורא כנגד הועד־הלאומי והממשלה האמפריאליסטית אלא בלוית שני שושבינין מבני דודנו חוסייני לימין ונשאשיבי לשמאל ­– ישר לחד־גדיא עד יעבר זעם.

והקב“ה הזן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כנים, המציא פרנסה חדשה גם ליצוריו. מבין אחב”י בירושלם: ובשעה שראגיב רק מבטיח עבודה לאחב“י, הרי המתנגדים שלהם זריזין ומקדימין לתת עבודה ל”חארת־אל־תאנאק" שלנו ומשלמים בעין יפה בעד חלוקת הפתקאות שלהם שילינגים שלמים:

עמד במגרש הקלפי ילד עני מערבי וחלק פתקאות לבנות ואדומות מזויפות של החוסיינים. מה עשו אחב"י? ­– הלכו והוציאו מידו אחד אחד את כל הנירות וקרעו אותם: כשנגשתי אליו ולקחתי ממנו שני גליונות אמר לי בתחנונים:

­– אדוני, אל יקרע אותם לעיני הגויים פן יראו ולא ישלמו לי את שכרי…

ולא עוד אלא שפתחו “בורסה” שלמה בעירנו לימי הקלפי ואחב“י מצאו חפץ במניות של שכנינו מהסיטרא־אחרא, וגם אברהם אבינו מחכמי הסנהדרין וחבריו הלכו בסערות־תימן וירבו הקופצים עליהן וע”כ עלה מחירן במשערה ­– כך אומרים ­– ביום האחרון בצהרים עד 2 לירות ולפני נעילה עד 5 לירות!… וחשבתי בלבי: הוי, מי יתן לי לכהפ"ח אלף קולות, הייתי מוכר את כלם ומעמיד את עצמי למועמד בתור ראיס יהודי של הבלדיה…

ואחדים מאחינו הבוכרים והתימנים מבעלי “הזה”ר" שלנו התחילו לומדים “קבלה” מעשית עם שכנינו המתנגדים, ומהראוי שהועד־הלאומי ילמד קצת קבלה עיונית אחר הבחירות ויבאו אחינו אלה על שכרם בזכות הרמ"ק…

והאוטומובילים יחפזון ופתקאות וכרוזים חוסניים, יאחזון ויאמרו: “הלאה נששיבי!” “פליסקוט ארגיב” והקול גול מופסים בתוך האוטומובילים"…

ובינתים הביא לי תלמידי קול־קורא חדש כנגד השתתפות היהודים בבחירות ועל החתום, נחשו מי? ­–­– “ציונים חרדים”.. ושואל ר" עזמות: איזו ירמולקה חופפת על הכרוז הזה ומאיזו קרן היא נזונה? ואולי, מי יודע? ­– יד הסיטרא־אחרא באמצע? אולי “פרובוקציה” של שכנינו יש כאן? והלא למדו ב“ח את מלאכת הזיוף והחקוי יותר מאתנו, והחותם העגול והגדול עם ה”מגן־דוד" של החוסיינים והשם המפורש של “אשר היסולופ” (אולי “אשר קדשנו במצוותיו?”)

­– הלא יוכיח!…

וצרכי עמך ישראל מרובין ומכ"ש בערב־פסח ומה לא עושה יהודי בשביל מצות לפסח, אלא שבמצות אלו יבוא גם מרור, וכל אוכליו יהיו כנצר נתעב וככלי אין חפץ בו..

ופרנסה ­– שאני! גם בעל הדפוס הגדול בעירנו הדפיס לשני הצדדים את הכרוזים על ניר אחד ובאותיות שוות, לקיים מה שנאמר,: אחז בזה וגם מחוסיין אל תנח את ידך, ובלבד שיבוא עזרי מהני תרי צדדין…:

ואת זה לעמת זה עשה אלהים: בשעה שאחד מהם היה ממית את עצמו כדי למשך את היהודים בפאותיהם אל הקלפי של ראגיב, הלך שותפו ונתן יד לפושעים בלא יודעים לקיים מה שנאמר: לכו והתפרנסו מזה ומזה!…

* * *

ורק עינא בישא שלטה בקלפי של בני־עשו בגן־העיר. ביום הרביעי עברתי שם עם תלמידי וראינו את השוטרים מבני־דודנו ומעשרת־השבטים שהם ישנים ונרדמה מרב שעמום ומאפס מעשה. ואמרתי להם: ראו מה בין בני לבן חמי, שאחב“י נלחמים ביניהם מלחמת שפתים, מתוכחים ומתנגדים ביניהם בהלכות טרוצקי וחוסייני, וכל גדולי הקצינים עומדים ומשגיחין עליהם, שלא יבאו חלילה לידי קטטה ומריבה ומהלומות. אך לחנם אמרו על אחב”י שהם “אוולאד לא־מיתה” ­– אדרבה!

והנה למחרתו ביום החמשי, גדל הרעש והרגז בגן־העיר ובעידן־דריתחא עשו ביניהם “פיף־פאף” ולכבוד יום־טוב חלקו ביניהם ממתקים ובונבונים גדולים וחמים, שיצאו מהתנור, ולא היו רגעים מועטים והופיעו המחותנים העקריים, ר' דובצה שיחיה ור" אברהמל דבי־קושטא ובראשם הלולב הארוך, והובילו את החתנים ברב פאר והדר והחזיקו שבעה בריונים משני הצדדים, בני ז’ון ובני ז"וט, בשוטר אחד והלכו לפניו שלובי־זרוע, פניהם צהובות, מרעים אהובים וכחתנים יוצאים מחופתם ישו אל החד־גדיא, וסביבם נשערה מאד…

אין מה לדבר: ירושלם שלנו הולכת ומתקדמת. זכינו הפעם לבחירות כמו בעולם הגדול, ממש כמו שם בארופה ובמדינות הנאורות, שאין חתונה בלא קטטה ואין קלפי בלא שפיכות־דמים. וכנראה, שזוהי רק הראשונה שבעשר־מכות ובשעת ה“הגדה” יהיו לא יעלה ולא “יבוא ­– מכת בכורות, ואולם שומר פתאים ה” ­– אש ביניהם, שטן ביניהם ושלום על ישראל!

* *

ועכשיו ­– קטע קטן בשביל ההיסטוריה.

רבים מתלמידי העולים החדשים ואפילו מבני־הארץ טועים לחשב כי זוהי הפעם הראשונה, שזכתה עיה"ק לבחירות לעיריה והם מברכים ברכת “שהחיינו”. ואולם צדק החכם מכל אדם, שאמר, אין כל חדש תחת השמש בירושלם, ואפילו בימי עננים וגשם כימי הקלפי שלנו.

רק לפני 17 שנה, בדיוק בזמן הזה, בסוף אדר תר“ע, היו הבחירות הראשונות של העירייה בירושלם, בימי ממשלתו של הדוד ישמעאל. אז נבחרו מבין אחב”י – ר' דוד ילין, בתור “הערבי” המומחה לבית־ישראל, ר" יוסף אלישר (אחיו הגדול של יצחק נבחרנו) בזכותו של זקנו החכם באשי ר' יעקב אלישר זצ“ל והסוחר ר' רחמים מזרחי, בתור סוחר הגון (אליהו שמאע של אז) ופועלים ב”ה לא היו עדיין, אז ברושלם.

וכמו היום כן גם אז היו שתי רשימות ערביות: אחת של החוסיינים והשניה של הנששיבים, בראש הרשימה החוסיינית עמד סעיד אפנדי אל חוסייני ובשניה ­– ראגב נששיבי, ואז לא היה עדיין ביי… ואז נבחר סעיד אפנדי אל חוסייני ­– 650 קולות וראגיב נשאר בחוץ ­– אך ורק בעזרתם של היהודים! וכ“כ למה מפני כי החוסייני הלז נטה אהדה לאחב”י, ואביו של בן־אבי כתב אז מאמרים נלהבים ­– “אני לחוסיינים” ­– ידיד ישראל!

ולא עוד אלא שכל אחב“י נתאחדו, כמו עכשיו, ועשו “יד אחת” ­– הר' ישראל ד”ב פרומקין בעל “החבצלת” (מעין אגד"י של אז) נתאחד עם ענתבי ושאר החפשים מבין האשכנזים והספרדים והצליחו להעביר את היהודים וגם הגויים שלהם כי חוץ מסעיד אפנדי אל חוסייני נבחר גם אברהים נגיב ממשפחה זו.

ולאחר הנצחון הגדול של היהודים השתוממו שכנינו וקראו כלם בקול: “שאטרין אל־יאהוד, בראוו עליהם!” (יכלנים הם היהודים. הידד להם!), ויתר דברי הבחירות ההן וגבורות ישראל בימי ה“טערק” הלא הם כתובים על דפי “האור” עד היום הזה.

ואולם לא לעולם “חוסין” ישועות ומשעה שהתחילו חסידיו של רבי משה מזמרים זמירות של יאהוד כלאבנא והזקן בכבודו ובעצמו טלטל את עצמו אל הר' פפא כנגדנו ­– שקעה שמשם של החוסינים וזרחה שמשו של נששיבי בישראל אעפ"י ש… יכלנו אומרים: “אנחנו לראגיב אבל לא לרע־גיב”!..

איך אומרים הסופרים המודרנים שלנו “בכתובים”? היסתוריה חוזרת על עצמה, או כמו שאמר סופר אחר, שאינו שייך לסניף הסופרים בירושלים ([…] היה שמו): כבר היה לעולמים!

*

אכן חק מנוול הוא בעולמנו זה: ביזניס איז ביזניס! מנהל המספרו [?] יצא פתאום להתחרות לנבחרים שלנו ובתוכם גם אביו כידוע והוציא רשימה חדשה שנבחרה ע"י כל קהל המעשנים באפן אוטומתי ושעליה בא הסכם מכל העדות והמפלגות אפילו מאגודת ישראל.

ואלה שמות הנבחרים:

אמיר

חנון

חיאט

לטיף מוהב

וסמסון אל שרק.

* *

ומשניטלה הנבואה מישראל בארצנו נתנה לעתוננו בוורשה, והא ראיה:

בשעה שאנחנו עומדים בשמונה לאפריל בערב וכולנו במערכת ובתוכם רבכם עזמות יושבים על גחלים ומצפים בשבעים ושבע עינים לתוצאות הקלפי כדי להודיע לכם ביפה שעה קודם ­– בשעה זו אנו קוראים בהצפירה מוורשא עוד מיום 25 מרץ את תוצאות הבחירות לעיריה בירושלם והם בן־צבי חיים סלמון יצחק אליאס ואליהו שמי (הטעויות האלו הפעם אינם של הבחור הזעצצער שלנו!)

והנפלא בוחר הוא “שתוצאות הבחירות האלו נודעו ­– לפי דברי העתון הוורשאי ­– בשעה מאוחרת בלילה”. חבל רק שהעתון הזריז הזה לא דייק להודיע לנו גם באיזה אשמורת הלילה הגיעו התוצאות לאנשים ירושלם?

* * *

ברגע זה נכנס אלי בעל־הגמטריאות בלי נשמה והודיע כי מספר הקולות של היהודים בקלפי עלה ל־1218 ובגמטריא: ראגב נאשאשיבי ­­– ראיס הבלאדיה.

* * *

ובלכתי בבקר אל הקלפי נפגש בי מורה עברי מטבריה, שבא לועידת המורים, לבוש בגד קיץ ורועד כלו מקור.

­– הידעת מפני מה חורף היום אצלכם בירושלם"? ­– שאל המורה הארוך בקולו המטרטר ­– מפני כי שלמו למורים רק את המשכרת של אוקטובר ונובמבר ואנחנו כבר כמעט במאי…

­­– “מן השמים נלחמים לכם” ­– עניתי לו ­– ולך מחר וספר את ה“חכמה” הזו לקיש…

ומחמת שעודנו עייף מהדייגים של “האהל”, שהעלו בחכתם הפעם את הלויתן האמנותי והחזיונותי (את הצד החומרי צריך לשאל מכהנא מוכר הכרטיסים במשרדו היפה) וממהר אני לרוץ אל הקלפי בשעת הנעילה, ואגב אורחא גם אל התערוכות היפות של ראובן וצוקרמן, וביחוד מכין אני לי סמוקינג חדש לכבוד הנשיא מסריק שיבוא היום לעיה“ק שלנו ולא יאמר עוד אצלנו “מאפי מאסאריק”. ומחמת שערב־פסח בעולם ולא השגתי עדיין ג”ח לצרכי הפסח וביחוד לארבע־כוסות מהיינות המובחרים של “הכרמל המזרחי” ­– הנני מקצר הפעם, ואי“ה בשעורי הבא, אגלה לכם אחר הקלפי ­– גם סודות מן החדר ומבני דודנו לפני הקלפי, ולע”ע צריך להתכונן לבעור “חמץ” של חבריהם ועמיתיהם של החוסיינים שלנו…

עזמות

מעשה ברבי סנדר ור' מפי קונטרטו ור' לולב־הארוך ור' טרפון מבני עשרת השבטים, שהיו מסובין בבני “ברקס” שלהם בעירנו והיו מספרים ביציאת מצרים וחברון וירושלם כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ר' דובצ“ה בעל־הגוף ור' אברהמ”ל רבי־קושטאי וחבריהם ואמרו להם: רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע בעיר העתיקה…

אמר הזקן (ר' אליעזר הוא נסע ללונדון!): הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר ב“חדר” שלי יציאת ירושלים בערב־פסח בלילות, עד שדרשה בן־זומא ובן־צבי, שנאמר: למען תזכור את שנת 1920 ואת הכתובות השחורות על הקירות בעירנו בימי הבחירות וכל ימי חייך ­– להביא לימות נבי מוסה…

אמר רבי עקיבא: אם אין אני לי מי לי ואם לא עכשיו בע“פ אמיתי? ור' עזמות אומר את שלו: אם הממשלה לא תרצה לא יהיה כלום והא ראיה: עברו הבחירות וכל האיומים של בני־דודנו והכל ב”ה שריר וקיים ושלום על ישראל. וההר שלנו אינו נוהג קרבן־פסח בהר־גריזים של השומרונים והתנא־דמסייע לו, כלומר המזכיר הגדול אינו מחסידי הישיבה של “שערי ירושלם” בעירנו שבה לומדים כידוע, הלכות קרבנות ומעשה בבני־דודנו שרצו פעם לעשות “פנטזיה” לרגלי הר־הכרמל ונחל קישון גרפם…

וכפי שהריחותי מן הצד ­– ויש לרבכם ב“ה חוש־הריח מפותח בענינים כאלה! ­– נעשו כל ההכנות הדרושות ל”סדר" של פסח זה כהלכתו וכבר עשו בדיקת חמץ בכל החורים והסדקים לפני יום־הששי, בדין ע“פ של השתא, ואמרו את ה”ויהי־רצון" עד גמירא. גם הצניעו אפילו את האפיקומן שלהם בעיר־העתיקה בחצרות בית־אלהינו, ומגדל־דוד נהפך כמעט ל“קמפ” של עשרת־השבטים ונטו את אהליהם מסביב עד יעבר זעם ­– בקצור, הכל כשר לפסח אפילו למהדרין מן המהדרין ולמיחוש לא מיבעי!

ולא עוד אלא שהביאו את כל ה“ארבעה בנים” שלהם מארבע רוחות הארץ שלנו ולמדו את כל ההגדה בעל־פה עם תרגום של עשרת־השבטים, נוסח אירלנד, ור' יהודי היה נותן סימנים לכל “עשר המכות”, מחמת שבני עשרת־השבטים מחכים בכל יום ל“חתיכת עבודה” והכינו את עצמם לתפלה “שפוך חמתך” וגם נגון חדש ל“חד־גדיא” לכבוד יום־טוב. ואולם חכמים אומרים: לא ההגדה היא העיקר אלא ה“קניידליך” כלומר כדורי־הבצק של פסח…

וכאן הבן שואל: מה נשתנה חגו של משה־רבנו השתא מזה של שתי השנים האחרונות ומה כל הטררם הגדול היה?

והתירוץ הוא: מפני “אתה בחרתנו” לבלדיה!

* * *

ר' יוסי הגלילי אומר: מנין אתה אומר שלקו בני־דודנו ה“מופתיים” שלנו בּצפת ממש כחוסיינים בירושלם? בצפת מהו אומר: מוחמד חסן, ראש־העיריה הנוכחי וידיד היהודים, נבחר בראש ומתנגדו נתגלגל ככדור לאחרונה.

ושמא סבורים אתם, רבותי, שחכמתם של היהודים היא שעמדה לו למוחמד חסן לבחירתו ­– אינכם אלא טועים! רק בכחה של הגימטריא של בעל־הלוחות שלי נבחר ידידנו זה בצפת, והא ראיה:

מוחמד חסן כמנין ­– ראגיב, וסדנא דארעא חד הוא, והכל מן השמים ­– מן אללאה!…

* * *

ומחמת שר יאשיהו ויגבור בלונדון שואל לא רק ארבע קושיות אלא ארבע מאות קושיות ואיבעיות חמורות על “ביתנו הלאומי” ור' אמרי אינו יודע במחלת־כבודו מה לענות, בחינת “אמרו לאלהים!”, ­– ע"כ אשאל אני רק קושיא אחת מאת ידידי ואהובי ר' משה קזימא לכבוד פסח:

מה נשתנה, ידיד ר' משה? שבכל השנים ובכל התזכירים והתלגרמים שלך לחבר־הלאומים אתה צועק, שאסור להכניס יהודים לארצנו מפני שהם “באלשאוויק” ר“ל ואסור לבני־דודנו לבוא בד' אמות שלהם, ועכשיו בשעת הבחירות לבלדיה עשית “יד־אחת” עם ה”באלשאוויקים" האלה והלכת שלובי זרוע ברחובות ירושלם וב“טרומבילים” שלכם עם ה“מופסיה”. מאימתי, יא חביבי, נתת להם הכשר והתרת מהם את החרם דרמ"ק שלך?…

ועוד אחת:

שמעתי כי הגשתם ערעור כנגד הבחירות של ראגיב בטענה שלא היתה רשות ליהודים להשתתף בבחירות הגויים, כשם שהם לא השתתפו בבחירות שלנו?

איני “אבוקאטו” גדול כבני עדתם ואיני יודע מה יאמרו השופטים ל“ערעור” המחוכם שלהם, ואולי ירשני־נא מר לשאל בכ"ז שאלה קטנטנה זו: למה לא באתם בערעורים אלה לפני הבחירות אלא לאחר המעשה ולאחר שהיתה לכם המפלה בקלפי? והשנית ­– לו היה, למשל, להיפך ואתם הייתם חלילה מנצחים בבחירות, כלום הייתם באים אז ומקשקשים בערעורים שאין להם שחר, הא?

ומחמת, שמסופק אני אם תוכל להשיב על שאלותי אלו, אנסה בעצמי להשיב, אבל לא על שאלותי אני אלא על שאלותיכם אתם, שקראתי בעתונכם הנכבד וכלי־מבטאכם “ג’אמעה אל־ערביה”:­

­– למה בחרו היהודִים בראגיב? לא חלילה מפני ה“קונטראטו” שלנו עמו, שהרי יכולנו להשיג מכם “קונטראטו” הרבה יותר טוב אפילו מזה שעשיתם עם ה“באלשאוויק” ועם כלי אין “חפץ” בו ואף לא מפני הגימטראיות הידועות של בעל־הלוחות שלי, אלא מפני הבדל קטן בפואיזיה ובשירה, אתם שרתם פעם: “יאהוד כלאבנא!” ואנו שרנו אחריכם במקהלה: “אנחנו לראגיב!” ומסתמא יודע הוא את הפסוק בהגדה של פסח: “ברוך שומר הבטחתו לישראל וגומר ­– ואחרי כן יצאו ברכוש גדול”!…

ועוד קושיא: לּמה נשארו רק שני מקומות לחוסיינים? מפני שאנו הוצאנו שנים מהרשימה ונתנו גם לכם חלק בבלדיה, בקשיש!

* * *

ומכיון שאנו עוסקים בקושיות ובשאלות־ותשובות עם גדולי־הדור משלהם, אשאל שאלה קטנה גם מאת הגדול שבחבורה שלנו, מאת איש־הברזל בכבודו ובעצמו:

שמעתי כי מעלתו הסכים באספת הועד־הלאומי לחתם חתימת ג’ירו על תשעים ותשעה אחוזים מדברי החבר בן־גוריון כנגד הבחירות לעיריה. מילא, רשאי גם כבודו להגרר אחרי הדיקטטורה השמאלית שלנו כשם שר' חיים היה רשאי להתחכך אצל החבר רמז בגלוי על במת “ציון” בירושלם, זוהי בודאי מצוה שהזמן גרמא, ואולם אותי מענינת רק שאלה זעירה זו: מהו האחוז האחד מדברי בן־גוריון, שכבודו לא הסכים לחתם עליו? האם זהו שיר־היהוד “אָני לראגב!” או השירים של עתוני תל־אביב כנגד הראיס, שהועילו ממש כשיר־המעלות שלהם “רד!” כנגד המושל בשעתו?…

ומה לעשות, רבותי, ובעונותינו הרבים “דאר־היום” הוא הנותן את הטון (מבלי להיות ד"ר) בועד הלאומי וכל אחב“י נגררים אחריו ומחליטים לבחר עפ”י “משמעת לאומית”, והא ראיה:

יהודי פרסי בא אל הקלפי במגרש הרוסי ביום הראשון לבחירות והגיש לו פקיד־הממשלה הממונה על הקלפי היהודית את הפתקא הרשמית כדי לרשם בה את שמות המועמדים.

­– “לא רוסה!” (לא רוצה) ­– אמר העג’אמי ­– תן לי פתקא אדומה של הועד־הלאומי! אני יהודי!!

­– אבל כאן אין פתקאות אדומות! ­– ענה לו הפקיד.

­– “שו”? (מה?) ­– נזעק היהודי הפרסי ­– אתה רוסה לעשות עמי “אוואנטאה”, שאתה נותן לי פתקא לבנה של החוסיינים, אני רוסה דוקא של הועד־הלאומי!

לשוא נסה הפקיד ושאר חברי הקלפי להסביר לו כי זוהי פתקא של הממשלה ואין לה שייכות אל פתקאות הלבנות שבידי החוסיינים, והוא באחת:

­– “טאיב!” ­– הוא אמר לפקיד­ ­– ידביקו את הפתקא האדומה של הועד הלאומי אל הפתקא “שלכם” ונזרק את שתיהן יחד?…

ורק לאחר שהביאו לו שני יהודים פרסים ודברו עמו בלשונו של אחשורש במשך חצי שעה הסכים סו"ס לפתקא הלבנה הארורה הזו…

ועדין מתאוננים כי אין משמעת לאומית אצלנו!

ומספר לי עד ראיה, שעדותו נאמנה מאד, כי לץ אחד (לי¹ מתלמידי כמובן!) הוסיף שלש אותיות בר“ת בצד אחד המועמדים הגדולים משלהם בקלפי היהודית. נתקל הקורא בהן ולא ידע את פרושן. עמדו חכמי הקלפי ובדקו עד שנפל אחד מהם על המצאה ואמר: הדבר פשוט וברור מאד ­– צ”ל יחיה מאה שנה…

ומי שהיה בקלפי ונכנס לאולם הרחב שבמגרש הרוסים ראה בודאי על הקיר את תמונת ה“ספינקס” (שהוכן לנשף חלוצי המזרח בפורים!), ולפניו עמד שלחן מוכן לקהל. והנה כפי שמוסר לי אחד מחברי הועדה של הקלפי, בא יהודי מזרחי אחד חבוש מצנפת שחורה מסביב לתרבושו, נשען כלו על שלחן הזה כאלו שוכב עליו, וככה נשאר ב“פוזה” זו במשך 37 רגעים ­– לפי השעון! ­–: “הספינקס” האלם רובץ לפניו והוא, כלומר היהודי אינו נע ואינו זע אל כותב ומוחק בפתקתו, מי יודע מה?

­– “עבודה זרה!” ­– העיר חכם אחד בראותו את המחזה המוזר הזה לנגד עיניו.

* * *

לא הלכתי בשבוע זה לכולל אונגרן לקבל פני האורח הגדול והחביב ר' מזריק, נשיא טשכוסלובקיה ­– לא חלילה מפני שאני “ברגז” עמו או עם ר' חיים, אלא מפני שאיני אוהב לשמע את השיר “מה יפית” בארצנו ולראות איך היהודים בבתי־אונגרן מכניסים גלות בביתנו־הלאומי, כשם שאיני אוהב לראות ב“חורבה” את ביתנו־הלאומי שהוא ב“גלות” אצל המזכיר בעל־הצילנדר ואצל אגרונסקי, שגלה להונולולו…

אגב שמעתי כי המזכיר המדיני מאריך לו פאות לפני נסעו לעדן אצל התימנים…

למה אכחד? ­– צר לי מאד לראות רב זקן שהגיע לגבורה, שהוא נופל “כורעים ומשתחוים” לפני בשר־ודם, זכר ל“קאיסר”, אעפ"י שהנשיא עלה לגדולה לא מחמת ירושה או זכות־אבות אלא מפני כשרונותיו ומעלותיו הגדולים וראוי הוא אליבא דעלמא כולי לכבוד גדול מצדנו ­– כי לו נאה כי לו יאה!

כלל גדול הוא בעולמנו: עברה גוררת עברה ומצוה גוררת מצוה. בין שני הדגלים הטשכי והבריטי זכינו הפעם לראות על שערי המבצר של האגודיסטים שלנו בחזית המרכזית של אונגריה שלנו ­– את דגל התכול־הלבן… זוהי, כנראה, השפעת האחדות של הבחירות לבלדיה! וחושש אני שמא­–מי יודע? ­– נזכה לשמע בקרוב מפי האגודיסטים שלנו גם את שיר “התקוה”… ואומר אני לכם, רבותי, שאילו לא בא מזריק לעירנו אלא בשביל זה ­– דיינו!

ואילו בקר מוריק את ירושלם ולא העבירו אותו בשדרות ראשל"צ כמו את וזירי לונדון, דיינו!

ואילו זכה לראות את בלוך ואת ה“פלטין” המפואר בת"א ולא בקר את הנתינים הטשכו־סלובקים שלו בבית־אלפא אשר בעמק ­– דיינו!

ואילו ראה את נתיניו בבית־הספרים הלאומי ­– אבל, דיינו!…

* * *

והכל שואלים מאתי קושיא חמורה זו, שאינה כתובה אפילו בהגדה ושאפילו “הד החנוך” של המורים (חוברת נפלאה ומהודרה!) שואלת על זה:

­– מה ענין אגרונסקי אצל הונולולו אשר תחת הרי־חשך שם באוקינוס השקט, ומה שייך איזה עתונאי במלון־יוז לועידה חקלאית ופדגוגית?

והנה ­– צריך אני לומר לכם ששיך ושייך הוא מאד להונולולו מפני שני הטעמים האלה: חקלאות, מפני שבמלון־יוז מניחים הכל באומה… וחנוך, מפני שהוא “מלמד” גדול, כידוע.

והידעתם מה היה בסופה של המשלחת המסחרית האמריקאית בארצנו, שנכנסה בקולי־קולות ויצאה בחשאי כלעמת שבאה?

שמעו־נא את המעשה!

כשהגיעה המשלחת דנן לתל־אביב נכנסו לישיבה עם באי־כח המסחר, התעשיה, החקלאות והישוב העירוני שבארצנו כדי לטכס עצה עמם מה לעשות בשביל ארץ־ישראל האומללה?

קם סמילנסקי ואמר כי נכסים ודולרים אין להם שמירה אלא בפרדסים והמניח פרוטה בעיר כמניח את כספו על קרן־הצבי ­– ות"א תוכיח!

קם דיזנגוף, חבש את משקפיו והביט קצת לתוך הגליון אשר לפניו ובשטף לשונו ובמספרים המחכימים שלו, הוכיח באותיות ומופתים למשלחת האמריקאית, כי אסור להשקיע כספים בפרדסים מחשש של משבר ואם יתפתו לסמילנסקי ימכרו שני שקים תפוחי־זהב בחצי גרוש…

אז יקום ראש־העיריה מר בלוך־בלומנפלד והוכיח כנגד דברי הנואם הקודם כי אסור לסייע להתפתחות העירונית והעליה הרביעית וכי טובת הישוב והמפלגה, כמובן, דורשת רק ­– קבוצות…

ולא יכול עוד איז’מוזיק להתאפק וכיד בקיאותו הטובה עליו במסחר דבר על העצים ועל האבנים בבנין העיר והטיל חרם על הקבוצות, שהן הביאו חרבן ומשבר במלון יוז…

כששמעו מכס שולמן וחבריו מארבעה בנים שלנו מה לא לעשות בארצנו, קמו וקנו כרטיסי־נסיעה באניה הראשונה והפכו את היצול שלהם ישר ל­–אמריקה. אלא, שבדרך נסיעתו הביתה, התעכב ה“פרזידנט” בחיפה והשקיע מכספו ­– כך אומרים ­– בשלש מאות אלף דולרים במרכז המסחרי לשם “ביזניס” בטוח לטובת הכלל…

* * *

ומחמת שהיום ערב פסח בעולם ועלי להכין את עצמי ל“מלוכה” שלמה הבאה בחרסת לא רק לכם בשעורי זה אלא גם “לסדר” שלי, ­– הנני מקצר הפעם, ולכבוד יום־טוב אבשר לכם בשורה טובה כי לתיאטרון שלנו נולדו תאומים בזמן האחרון: נתחבר תאומי עם דניאל ובחול־המועד הזה נזכה להצגה כפולה של “מלך הקבצנים” חזיון מענינא דיומא אצל הקבצנים שלנו בזמן הזה. וכהנא מוכר הכרטיסים נעשה למחבר “חוברת תיאטרלית לכבוד הפסח ולא עוד אלא שירושלם כלה נהפכה לכבוד החג לתערוכה אחת (ויש־אומרים גם לגן זיאולוגי גדול…), והנני מברך אתכם, תלמידי ותלמידותי היקרים, שתצליחו ב”מלוכתכם" אף־על־פי שהנכם “נתפשים” קצת בדימוקרטיות ובשמאליות ר"ל, ותזכו לארבע כוסות של יין “הכרמל־המזרחי”, ומאחל לכם פסח כשר ולשנה הבאה בירושלם שלנו…

עזמות

אמר רבי עזמות: על שלשה דברים תל־אביב עומדת ­– על הראינע ועל הראדיו ועל פרנסה.

בראי־נע: רואים ואין שומעים, בראדיו: שומעים ואין רואים, ופרנסה ­– לא רואים ולא שומעים, ומאמרו הידוע של מ. גץ ע“א ב”ב אלפים מאחב“י שקבלו קמחא דפסחא בת”א ­– יוכיח!

* * *

ואתם, רבותי, תשאלו אולי ­– ולא אולי אלא בודאי תשאלו ­– מפני מה לא נסעתי גם אני לישיבת הועד־הפועל בלונדון? כל “המאכערס” הגדולים עם הקטנים נסעו כלם ור' עזמות יכבד וישב בביתו? היתכן? וע"כ אגלה לכם ­– אבל רק לכם! ­– את הסוד כי נשארתי כאן מפני כמה טעמים:

ראשית, הלא חזרתי בשבוע זה על פתחי כל הסוכניות של האניות בעירנו ולא יכלתי בשום אפן להשיג כרטיס, לא ב“קבינט־דלוקס עם חברי ממלון־יוז ולא במחלקה ראשונה ואף לא בשניה ואפילו בלי הנחה, מחמת שמלון־יוז נשאר כלו ריק וב”פיק" ברכים ממש, וכבר תלו אפילו מודעות “משרדים להשכיר”, לארך כל הפרוזדור לזמן חדשים אחדים… והשנית ­– וזהו העיקר! ­– איני נוסע לקונגרסים בקרלסבד או בלונדון אלא באניה שלי, ב“קרניאליה”, כידוע. וחוץ מזה הרי הסמוקינג הלבן שלי, לא־עליכם, נתמעך קצת מנבי־מוסה ואינו מתאים ללונדון. ובכלל שואל אני אתכם, תלמידי ותלמידותי החביבים, איכה אוכל לנסע פתאום ולהשאירכם בלא השגחה ומי יכתב לכם את ה“עזמות”?

הן באסרו־חג זה עמדתי ברחוב יפו ל“סכסך” את נעלי והנה נגשו אלי 3 יהודים ספרדים בבגדיהם המזרחיים ובתרבושיהם האדומים ואחד מהם פנה אלי בעברית גרונית ואמר:­

­– “לא נשתעשנו בשבת זה!” וכשחשב שלא הבנתי היטב את דבריו הוסיף ואמר: “לא שלחתי את העתון של שבת זה לאחי בניו־יורק, אני שולח לו בכל שבת!”

* * *

ובכל זאת, בחכמה עשו מנהלי מלון יוז, שקבעו לתיליפון שלהם את המספר 671 ממש כמנין “ההנהלה הציונית… ואחריהם החרו החזיקו גם אנשים הועד הלאומי שקבעו לתיליפון שלהם את המספר 208. מתחילה היו ליצני הדור עושים נוטריקון ואמרו שזהו כמנין “רצח” ואולם משעה שהצליח הועה”ל בענין האחדות לבחירות העיריות בארצנו (חוץ מאודיסה שלנו, כמובן) בדק ומצא בעל הלוחות שלי כי המספר 298 הוא בגימטריא: “ועד הלאומי לכל יהודי א”י" ­– ואפילו של אגד"י!…

* * *

לא זכיתי להשתתף בועידת הסופרים בת“א. ואולם איך אומרים הבריות? ­– בשורות טובות נשמעות מרחוק, ותלמידי הרבים (כן ירבו!) מבין הסופרים ודוקא מהמובהקים שבהם (ולא מה"דאר־היומניקעס!), מספרים לי כל מה שרוצה ה”קליק" להשתיק ולהחניק אך לריק כי עזמות הוא “מזיק” ואינו מצדיק אפילו את ביאליק…

עיניכם הרואות, רבותי, כי מדי דברי בסופרינו ובמשוררינו נחה גם עלי רוח השירה והריני חורז חרוזים ודוקא עפ“י המשקל הספרדי ובקרוב יופיע אי”ה גם ה“ביוסט” שלי ב“כתובים” ויאמרו: הגם עזמות במשוררים? אגב, זכינו כבר לגליון ל"א כתובים… ומתעוררת בי שאלה ארורה: האם אלה “כתובים אחרונים”?

ואולם, לא זאת רציתי לספר לכם הפעם. עיקר כוונתי בזה היה לספר לכם מעשה אחר, מעשה שהיה במשורר צעיר ושמו טלפיר (שוב פעם חרוזים!) והוא מיטיב שיר לא “כדביר” ולא ב“הפועל הצעיר”, שעלה על חכמה והשמיע קול ברמה כי עורכי הכתובים (קשה לבחר בחרוז: אם "אהובים… או “עלובים” או “זבובים”…) רוצים להשתיק ולהחניק את הסופרים הצעירים בחרוזים ובלי חרוזים. ולא יכול עוד ר' יעקב להתאפק וצעק לו מעל הבמה: “שתוק, הדיוט!”. כמובן, שהמשורר הצעיר לא שתק וקמה מהומה באולם עד שעורך “המולדת” נאלץ לקבל את דבריו חזרה.

ואולם מה עשה טלפיר? ­– נטל אחד משיריו ורשם עליו בכתב ידו את השורות האלו: מוקדש ליעקב פיכמן

בברכת "הדיוט…

הוא אשר אמרתי: מעטים ונדירים מאד הם הסופרים שהם דומים לכתביהם הנעלים. אצלם היה אחד ושמו אנטול פרנס ואצלנו ­אולי ­– אחד העם…

* * *

ושוב מעשה בסופר זקן, בקי ורגיל, שבא לועידת הסופרים בת"א וישב על אחד הספסלים. בקש הזקן לישב בשלוח והנה קפץ עליו רוגזו של צעיר אחד מן הסדרנים שעמד לפניו ושאל: כרטיס? (“דאָוואי ביליעט!” בלע"ז).

התחיל הזקן מפשפש בכיסיו ובמכנסיו:

­– כ­־כ־כרטיס?… אין לי ב־­ב־ביליעט!.. שכחתיו ב־ב־ית"!..

­– “ובכן, צא החוצה!” פקד הצעיר בהראותו באצבע על הדלת.

לא הועילו כל הפצרותיו ומחאותיו, קם הסופר הישיש לפני הסדרן הקטן לקיים מה שנאמר: אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים ­– ויצא במחילת כבודו מן האולם…

נזכרו הסופרים אחר המעשה, כנהוג, כי זהו סופר זקן, שכתב מכתביו מא“י עוד ב”כנסת" בשעה שעורכי ה“כתובים” היו עדיין בחתוליהם.. במחילת כבודם, וגרשוהו מהסתפח בנחלת סופרים ב“ארץ אבותינו” ושלחו לו מכתב התנצלות, ואולם הוא ענה להם כאדם וכסופר מן הישוב שהוא מוחל וסולח להם.

"איך נאמר שם? “אלהים, סלח להם, כי אינם יודעים מה שהם עושים!”…

* * *

ומכיון שאנו מדברים בסופרים גדולים נימא מילתא גם לכבוד האורח החשוב והסופר המפורסם שלנו ­– שלום אש, שהזדרז והקדים לבוא הפעם ב“הארץ”, לא בא כלל ל“אותו דבר” והגיע בזמנו במקרה ב“דאר היום”.

איני יודע אם כבר ספרתי לכם פעם את המעשה ­– לך זכור מה שכתבתי בשלש מאות וחמשים שעורי במשך שמנה שנים כמעט! ­– ואולם ישנם דברים שכדאי לספר אותם פעמים וגם שלש, ואחד מהם הוא בלי ספק המעשה הקלאסי הזה:

מספרים כי עוד לפני המלחמה, כשבקר שלום אש את א“י, טייל פעם בבקר לא־עבות אחד עם ידידו ברחובות ת”א והתווכחו שניהם, כמו־כן, על ה­–אידיש והעברית. הלוחם האידישסטי הגדול טען ואמר ששפת האם שלנו היא בכל־זאת “אידיש” ולא עברית וחברו טען והוכיח לו את ההיפך. והנה הופיע לנגד עיניהם ילד קטן שהלך לבית הספר, ילקוטו תחת זרועו ושקוע בהרהורים קטנים על משחקיו ושעוריו…

­– “הבה ננסה את הילד הראשון הזה, שפגשנו בדרכנו זה” ­– אמר לשלום אש ­– “נסה־נא להקניטו פתאום והיסח הדעת ונראה באיזו לשון יענה לך?”

אומר ועושה, נגש שלום אש על קצה אצבעותיו מאחורי הילד, תפש באזנו ומשך. נזדעזע הילד פתאום ומבלי ראות גם את פני התוקף אותו ובאפן אינסטינקטיבי נזעק מתוך כאב בעברית חיה ומצלצלת.

­– לך לעזאזל!"

­– “צדקת, ידידי ­– אמר שלום אש ­– לחברו “נעניתי לך, חביבי, עתה ידעתי כי אמנם העברית היא שפת־האם של ילדינו בא”י”…

* * *

ושוב מעשה ­– ג“כ אמתי, מחמת שר' עזמות אינו מספר בבא־מעשיות! ­– מעשה מספר־הזכרונות שלי, בסופר זה, שבקר, בפעם הראשונה לפני עשרים שנה בערך את א”י וירושלם. ידידיו ומכריו המעטים בעירנו אז ­– זה היה, כמובן, לפני אספת טשרנוביץ ואפילו לפני ענין המילה ועוד טרם הציגו את חזיונותיו על במות ברלין ואמריקה ולא יצאו לו מוניטין בעולמנו הספרותי בקצור, הזמינו את הסופר הצעיר הקריא מיצירותיו באולם מלון “הכרמל” אשר אצל מאה שערים. ובימים ההם לא היה עדיין “תיאטרון ציון” וגם לא אולם רחב ורטוב ב“בית העם”, והנה יצא קול בעיר כי הסופר “שלום־עליכם” בא לעיר ומובן מאליו כי כל משכילי הדור שבזמן ההוא, רצו לראות ולשמע את הסופר הליצן הגדול..

וזכורני ­– תריסר ספסלים עלובים עמדו חצים ריקים באולם־הכהה ­– כי מי ידע אז ממנורות הלוקס עד בוא קונסטנטינובסקי מאודיסה! ­– וכלנו חכינו וצפינו בשבע עינים ובדפיקת הלב לראות את “שלום־עליכם”, והנה… מאחורי דלת צרה הופיע עלם צעיר וגבוה, בעל חטם יהודי וארוך, עינים תוהות, דשי בגדו מופשלים למעלה מסביב לצוארו והוא עצמו עומד ומביט.

הקהל דמה, שזהו עוזרו או בן־לויהו של הסופר, וחכה ל“שלום־עליכם”, ואולם העלם ישב על הכסא לפני שלחן קטן ולאור העששית הוציא מכיסו מחברת לקרא.

­– "אני מתכבד… ­– קרא פתאום צעיר אחד מן הצד ­– להציג לפניכם את הסופר שלום… אש.

אכזבה נוראה תקפה את כל הקהל, שצפה לראות את “שלום־עליכם”, הביטו איש בפני רעהו מתוך תמהון, ואחרים התחילו עוזבים את האולם…

כשפתח הסופר לקרא את ה“עיירה” שלו והוציא מפיו בז’רגון הפולני ובמבטאו את השם “שטאייטעלא” פרץ פתאום צחוק אדיר מפי הקהל והמטרוניתות הכבודות שישבו בשורות הראשונות נחנקו ממש מצחוק בתוך ממחטותיהן הקטנות. ואולם הסופר לא השגיח בהן והוסיף לקרא, וככל אשר הוסיף לספר בהם ובהתלהבות, כן נשתתק הצחוק. נתישרו קמטי־העליזות על פני הקהל, החטמים נתארכו והפנים נתרצנו (מלשון “רצינות”) ועיני המטרוניתות הענוגות הזילו דמעות בכי…

וכאשר הפסיק שלום אש את קריאתו ישב הקהל נדהם על ספסליו ולא רצה ולא יכול לזוז ממקומו, כאלו נדבק במסמרות. לסוף נגשה גברת כבודה אחת מהצחקניות אל הסופר ולחצה את ידו מתוך הכרה:

“תודה, אדוני שלום־עליכם, כלומר: שלום־אש!”.

* * *

ועדיין אנו מתאוננים כי אין השפה העברית מתקדמת בארצנו!

הנה, למשל, מספר לי תלמידי כי עבר ברחוב יפו בלוית צעירה פולנית לפני קפה ערבי וראתה את בני־דודנו, שהם יושבים בחוץ ובהרחבה גדולה, פיטום הקטרת בפיהם ובועת המים קופצין ורוקדין בתוך הבקבוק בול־בול־בול…

­– מה שם “זה”? ­– שאלה ­– הבחורה מאת הלויתן שלה בהראותה באצבע על הבקבוק והצנור הארוך שקצהו בפי הערבי.

­– “נרגילה” ­– ענה לה תלמידי

­– אָה!" ­– אמרה הצעירה הפולנית ­– זה בא בודאי מן הרקוד “הבה נרגילה!”…

וכי תעברו בחוצות ירושלם וראיתם עדיין מודעות גדולות מנשף רקודים שערך המועדון “מנורה” וכתוב שם באותיות גדולות:

“תזמרת ג’ז בנד”, שפירוש בעברית הוא ­– “תזמורת ג’ז תזמרת”, ממש כמו: מים־אחרונים־וואסער…

* * *

ואם תשאלו מה ענין “עם ה'” אצל הסרט של הראי נע שהוצג בת"א ובירושלם (אבות ובנים), ושאין בו לא עם ולא ה'?

והתירוץ הוא: שם במדרש אברבנל אשר בת“א ראו את שם הסרט באנגלית His people שהוא התרגום המדויק מצרפתית Les siens ובלה”ק של הסינמה יצא “אבות ובנים”. ומחמת שהמלה הראשונה נכתבה ב־H רבתי כנהוג בשפות הלטיניות בראש כל משפט, חשבו כי His זה הוא מכוון לשמים ואם His הוא הקב“ה הרי ה”פיפל" הוא עמו ויצא מזה "עם ה' " ­– סגולה בדוקה לריקלמה בחג־הפסח…

אגב, פגשתי בשבוע זה באחד מתלמידי מסוחרי ירושלם ושאלתיו על מהלך העסקים שלו בפרט ושל אחב"י בכלל:

­– ממש כמו בספירה ­– הוא אומר ­– שסופרים ומונים ובכל יום ויום הולך ופוחת ואסור לגלות באיזה מקום (מצב) עומדים…

* * *

ואיך אומרים הסופרים המודרניים שלנו? ­– היסתוריה חוזרת על עצמה, והא ראיה:

לפני אלפים שנה ויותר באו היונים לירושלם והכו אותם החשמונאים וגם עכשיו במאה העשרים באו היונים (אטוס) ממצרים ולקו שוב מה“חשמונאי” אחת למעלה ושבע למטה לכבוד הרגל לקיים מה שנאמר: לא ­– שבעה דברים בגולם אלא שבעה “גולים” בדבר־אחר, כנראה בזכות עוג־מלך־הבשן, שהביאו היהודים האונגרים מחיפה לשוער, שיכול לתפש בידיו לא רק את הכדור אלא גם אוירון בשמים..

ואולם ההבדל הוא רק בזה שאז קרה הנס בחנוכה והפעם באחרון של פסח, אז בימי מתתיהו הכהן ובניו לא היו יהודים מדיאָרים ופרופיסיונליים אלא מתנדבים “מי לה' אלי!” והחשמונאים לא חשבו אז על נסיעתם לאמריקה, אולי מפני שטרם נתגלתה אז ­– ומכתבו של הד"ר, ארנסט סימון יוכיח!..

וירושלם עיה“ק התקדמה ב”ה לא רק בספורט אלא גם באמנות התיאתרונית, שאפילו בבתי המלון הציגו התיירים בעירנו בזמן האחרון את “הדבוק”, כמו בת“א לפנים, אלא שכאן היו שני גבורים אחרים: הוא כושי (לא איתיאלי!) והיא “משחקת” צעירה תיירה בת ט”ו.

* * *

אין מה לדבר ­– האמנות החזיונותית הולכת ומתקדמת בארצנו. כנראה, שהשדוך בין האשכנזים והספרדים על הבמה ב“מלך הקבצנים” הצליח ממש כשדוך זה שנעשה בין דניאל הספרדי ותאומי האשכנזי, ­– וחוששני ששניהם לא יוכלו להחזיק מעמד" ­– כמו על הבמה. מלך הקבצנים היה אמנם ספרדי אבל לא טהור, לא בלשונו ולא בלבושו, רק יענקילי שיחיה, משרידי הבמה האמנותית ידע לקשקש על הבמה בקופסה ולא בקומקום…

נכנסתי בחול־המועד זה ל“ישורון” כדי להתפלל עם כל המשכילים והאריסטוקרטים שלנו, והנה מצאתי פסל בהיכל אלהים ולא רק פסל אחד של “לפני המזרקה” אלא גם פסלים אחדים, ולא ידעתי אם הם של הד“ר ביסקינד ושלמה שילר ז”ל או של בני־דודם?..

נכנסתי גם לעזרת־נשים שבבית־הספר לנערים והנה מצאתי שם נשים צעירות תלויות על הקירות בתוך מסגרות וצעירות סובבות ומסתכלות בהן.

ולחש לי בן־לויתי הליצן: אל תקרא “ויהי בישורון מלך” אלא "ויהי בישורון “מדלה” (נערות).

ובכ“ז מודה אני ומתודה לפניכם רבותי, כלפני בני ויוצאי חלצי ממש, שאינני מודרני כלל ואיני מבין ובקי גדול ב”אמנות" ומכש"כ בכל מחלוקת “הפוסקים” בדבר האמנות האכספרסיוניסטית והריאליסטית, שנתעוררה במחננו בזמן האחרון וגרמה לערבוביה משונה.

יכול אני עוד להבין קצת את תמונותיו של הצייר ברנשטיין בזכרון־משה שאין לפניו אלא מה שעיניו רואות ולבו חש או למשל תמונות ל. בלום בתערוכת האמנים, המראה לנו את ירושלים האמתית בין השמשות, ואולם לאחר שבקרתי את כל התערוכות בעירנו מראובן ועד צוקרמן ושאר מלכלכי־בד בעירנו (הן זכינו ב"ה בפסח זה לשש תערוכות גדולות בארצנו!) והסתכלתי במסוה ובלא מסוה אל כל התמונות ישר והפוך (וביחוד “והפוך”…), אז נזכרתי במעשה קטן ונאה שספר יעקב תם ב“העולם”. שנכנס לצייר מאנה כץ וכיון שנודע לו שסופר הוא הושיבהו על כסא והתחיל מצייר אותו. בעז"ה כעבור שלשה ימים גמר.

כשבא הסופר יעקב תם לראות את תמונתו ידע את מי רצה הצייר לצייר, והנה פניו פני אברך משי, עשה צבע משרת־סלק, שפתיו ­– שפתי בר־מינן וחטמו משונה כשופרו של משיח.

שאלה: ומה הדמיון ביני לזה?

גער בו: הצלמן אנכי?

גמגם: אבל למה דוקא כך ולא אחרת? למה שפתי כפני המת ופני כפני אברך ולא להיפך?

וענה לו, שכך הוא רואה אותו, וזהו פרצופו שלו האמתי, ולא זה שאני נושא זה ארבעים שנה.

­– אם כן “למה זה אנכי”? כלומר, למה ישבתי והיה לי להטריח עצמי שלשה ימים, הלא אפשר היה שתשב זוגתי והיה מסתכל בה ומצייר אותי?

וענה הצייר: דוקא מטעם זה, שלא ירבה בדמיון בשוגג, וכיון שאני יושב, הוא רואה ממה שיתרחק, כדי שלא יעלה חלילה פוטוגרפיה בידו.

ומגפת האכספרסיוניזמוס פשטה גם במחנה הכתבים וה“קורספונדנטים” של העתון “ההגון”, וה“כרוניקה” של הקורספונדנט שלו מירושלם בדבר הרצאתו של בן־אבי אצל מגיני השפה הלא יוכיח!

הכל יודעים כי סולומיאק היה היחיד שיצא את האולם ותומ“י התחרט על המעשה והודה למכרו שעשה “שטות” והנה ראה הכתב של העתון הת”א כי עוד אחדים עזבו את האולם. וכי צלמן הוא הכתב הזה, שימסר תמונה מדויקת מכל מה שהיה באולם? ועוד זאת ר' עזמות התלוצץ בנאומו על כתב הלטיני וספר על אודות “בטשאייטשון וביומייטשון” (בחייכון וביומכון) ואמר בפרוש שהוא מתנגד לספר “אבי”.

ואולם הקורספונדנט ההגון שלנו כשמו כן הוא רחק מן האמת בכונה, כדרכו, כדי שלא יעלה חלילה פוטוגרפיה בידו, כציירו של יעקב תם. והידיעה שלו היא פשוטה וקצרה: ר' עזמות הציע (לא פחות ולא יותר!) לפני הקהל לצאת במחאה נגד ביאליק בגלל דבריו החריפים (זלזולים קרי) נגד בן־אבי, אלא שקרה נס “והקהל מחה נגד הצעה זו” ומה עושה הקב“ה? והמעשה הוא קצת אחרת: ר' עזמות לא הציע הצעה שכזו ­– שוטה כזה איננו עדיין! ­– אלא שעלה על הבמה ומחה כנגד הזלזולים, אבל צעירי הגדוד, גבורי־הלשון שלנו, נבהלו, כנראה, מדבריו שמא יבולע להם ולריקלמה ולכל הטררם שהקימו מסביב ל”מוסד’ל החדש שלהם בארצנו ­– ותו לא!…

ומברך אני שבע ביום את האל היושב בשמים, שלא הטיל חרם דרבנו גרשון גם על העתונים בעירנו. ומה אם ישנם שנים ושלשה עתונים בארצנו, הולך העתון ההגון ומוסר בעתונו תמונה הפוכה מפני שכך הוא רואה ורוצה שגם אחרים יראו כמותו ולא את הפרצוף האמתי של האספה ­– מי יודע מה היה גורלנו וחלקנו בעולמנו זה לו זכינו רק לעתון “הגון” אחד כזה בביתנו־הלאומי? כי אז היו מכינם לנו “טשיקה” לכל פרטיה ודקדוקיה, נוסח אודסה ממש… אלא שהקב“ה מקדים רפואה למכה, ואת עתון הבקר, לעתון הת”א והוא מספר הכל, דברים כהויתם, לא מעשה־להטים ואכספרסיוניסטים אלא פשוט תמונות ריאליסטיות ו“פוטוגרפיות” ממש, כבן־דוב או כשווייג" ­– והמאמר המפרט ב“דאר־היום” ע"א הרצאה והוכוחים הלא יוכיח!…

והנחמד שבכל הדבר הזה הוא, שהקורספונדנט ה“הגון” שלנו לא היה כלל באספה וה“מודיע” שלו מסר לו דוקא פרטים נכונים ­– כפי שהגיד לי בעצמו ­– אלא שהוא הפך את היוצרות ומסר לקוראי עתונו תמונה אכספרסיוניסטית ממש ­– לא עובדות ומעשים אלא בדותות וסרוסים, לא דברים כהויתם אלא דוקא פרושים ומטעמים מהרהורי לבו…

הוא אשר אמרתי: הקורספונדנט ההגון אינו חלילה, שקרן וכזבן וזייפן ­– בטויים חריפים כאלה נתנו למונופול בפי משוררינו הגדולים! ­– אלא כתב אכספרסיוניסט־שקרניסט…

ברגע זה שחרקו לי, כלומר: תלפנו לי מוינה את הבשורה הטובה והנעימה ע“א התרומה של 1300 פונט לטובת קרן־היסוד. (עיין המברק של סט"א לדאר־היום). ואמנם צדק מי שאמר כי הנותן בעתו כנותן פי שנים, מחמת שגם הסכום הוינאי בא בעתו כדי לכסות רק את ההוצאות הקטנות של נוסעי מלון יוז ושאר ה”מלונים" בעירנו ללונדון.

ומחמת שהנוסעים המסכנים שלנו צפויים הם בקיץ זה לטלטולי־דרך מרובים, ועד שלא יספיקו לשוב מלונדון יהיה עליהם כבר לחזר אל הקונגרס בבזל ­– כי ע"כ אני מציע לטובתם ולטובת הישוב בכלל שישארו שם עד הקונגרס ועד בכלל, בחינת זה נהנה וזה אינו חסר ובינתים ימצאו מסתמא עוד מנדבים ותורמים כאלה בוינה או במקום אחר לקרן־היסוד…

עזמות

ועכשיו רבותי, לכבוד יום־טוב ראשון למאי של הגלות הסוציאליסטית בארצנו, רוצה אני לפתח את שעורי הפעם, נחשו־נא במה? ­– דוקא בענין הקונסול של מוסוליני בעירנו.

כשהחזיר קיש את בקורו הרשמי לקונסול האיטלקי החדש, אמר לו זה האחרון בין שאר הדברים, כידוע, שעיני כל העולם התרבותי נשואות כעת לשלשה נסיונות גדולים: לפאשיזמוס באיטליה, לבולשיבזמוס ברוסיה ולציוניות בא"י…

איני יודע מה ענה לו קיש על זה ואולם אני ר' עזמות הייתי עונה לו מיד כי שלשת הנסיונות האלה בודאי יצליחו כלם רק בשנוי מקום בלבד: הפאשיזמוס ב­–רוסיה, הבולשביזמוס בא"י והציוניות באיטליה…

ועוד זאת הייתי אומר לו ששכח את הנסיון הרביעי הגדול, שעיני כל ישראל ובני־דודנו נשואות אליו עכשיו: קונסול “אנטי־ציוני” בביתנו הלאומי!

אבל, כאשר אחזה לי אני ­– גם הנסיון הקשה הזה יצליח אי“ה. והא ראיה: בשבוע זה הודה והתוודה, שהוא טעה בחשבונו. מתחלה חשב והאמין כי א”י היא מדינה קטולית וירושתם של בני עשו ובני ישמעאל ועכשיו שקרבהו המקום אלינו הוא רואה “פתאום” כי ישנם ב“ה ישראל בארצנו. ולא עוד אלא, שאם יש ברצונו של אדם אירופי ותרבותי, כך הגיד בעצמו ­– למצא כאן איזו חברה הגונה ואדם מן הישוב, שאפשר לשוחח ולבלות עמו קצת, צריך לפנות ל­–אנ”ש! (הן מטעם זה אובה אני תמיד לנסע ברכבת רק במחלקה השלישית מחמת ששם אפשר למצא אדם הגון…) והאדריסה הנכונה לקצת תרבות בעירנו, כגון אופירה ומוסיקה של ורדי, פוצ’יני, פגניני ומרניני (לא זה שאתם חושבים!) היא אצל ­– אחב“י. גם ה”פריסה" ­– וזהו העיקר! ­– היא בידי היהודים. ומסתמא ידוע לקונסול הפשסטי שלנו כי הלוחם הכי־כביר למוסוליני בארצנו הוא ג“כ יהודי “לטיני”, ויש בעירנו אפילו בית־חרשת יהודי של מקרוני ­– זה המאכל הלאומי האיטלקי. ואלולי דמסתפיני הייתי אומר, כי ידידנו הורציא פדרצי יהי שייך בקרוב בימינו לפדרציה הציונית שלנו. וראיה לדבר שהבטיח לתת ויזות חנם לחברי הועד־הפועל של הציונים בלונדון ובקרוב בימינו ישלח גם את צעירינו ל”השתלם" בבתי־מדרשות של רומי ויתמך אי“ה גם באופירה העברית שלנו. וסברא חזקה היא שהחליט לחלק חנם אין כסף מקרוני בגבינה מתוצרת־הארץ למחוסרי־עבודה בעירנו לכבוד חג־השבועות הבעל”ט. ותדאו, רבותי, כי “הגוי” הזה עוד ידבר אצלנו גם לשון הקדש יותר משלום אש וכבר למד להגיד “שלום!” לא במבטא האשכנזי ­– לקיים מה שנאמר: מתוך שלא לשמה בא לשמה.

ויהי רצון שה“פלירט” הזה של הקונסול עמנו יהיה לא רק ב“ירח הדבש” אלא פלירט של קימא ולא תשלט חלילה עינא בישא מהסיטרא־אחרא ר"ל…

* * *

ורואה אני בכם, תלמידי הימניים והשמאליים, שרוצים אתם בכ“ז לשמע מפי מורכם ורבכם מה היה ב”פערווי מאי" בעירנו וביחוד על “עשר מכות” שלקו מופסינו ביום הדין.

ובאמת ­– לא היה כלום! לא לבשתי הפעם, עפ“י רמז מגבוה, את הסמוקינג האדום שלי וראיתי את חונה’לה שלי מק”ק צפת בלא סרט אדום תקוע לקפוטה־של־שבת שלו, כמנהגו בכל שנה, ובכלל זה הלעיטונו השתא מן האדום האדום הזה, מחמת שירושלם עיה"ק היא עודנה, כנראה, ריאקציונרית ובורגנית ולא זכתה לקבל תורת מרכס כמו בתל־אביוב… נדחקתי עם תלמידי בין הקהל על יד ראי־נע “ציון” כדי לשמע את דרשות המגידים והמטיפים מסיטרא־דשמאל, שעמדו על הדכן ודברו מענינא־דיומא רק כדי לצאת ידי חובתם ושלא תשתכח חלילה תורה מישראל.

ופועלינו בירושלים מוסיפים מן החול אל הקדש, ועוד בערב יו“ט במוצש”ק מיד אחר הבדלה, עברתי ברחוב יפו למול בית־הפועלים וראיתי אור גדול וה“חברה” מרימים רגלים והקולות עד לב השמש ורוקדים ‘הורה’ זכר ונקבה כמו שנאמר, וירעשו אמות הספים ממש. ושם על יד ה“שמחה” הזאת, בצריף של ה Y.M.C.A. היה נשף־נגינה וגם “הזקן” של ההר וגדולי הקצינים מבני עשרת־השבטים היו בין הבאים. ומתוך המהומה של בית־הפועלים לא שמעו את הרעש של המנגנים בצריף, והקולות “אל־יבנה, האק־א־טשיינעק!” בוקעים ועולים דרך החלונות הפתוחים לרוחה, למען ידעו גם עשרת־השבטים שלנו ויטעמו קצת טעם “פעריווי מאי” וישאר להם לזכרון מביתנו הלאומי לפני נסעם לחפשתם לונדונה…

* * *

ואולם פטור בלא כלום ­­– אי־אפשר. המופסים שלנו ­– למה נבחר? ­– אינם עושים חלילה את מלאכתם כאן רמיה וממלאים את רצון שולחיהם במוסקבה באמונה שלמה וכל מו“פס, שלא טעם טעם מלקות ב”פעריווי מאי" ולא צעק פעם אחת, לרבות הנשים והילדות שבהם: “הלאה האימפריאליזם היהודי והאנגלי גם יחד!” לא יצא ידי חובתם כלפי נותני לחמם הן מחויבים הם להראות “חתיכת עבודה”, שאלמלא כך היה צפויים הם חלילה לקבל פטורין משם ונוספו גם הם על מחוסרי עבודה בעירנו. וכי מה לא עושה יהודי ומכש“כ מו”פס בשביל פרנסה?

וגם המשטרה שלנו שתחיה גם היא ממחוסרי־העבודה בעירנו בכל ימות השנה והשתדלה הפעם להראות גם היא “חתיכת עבודה” ועד כמה הם נחוצים בביתנו הלאומי. (אגב, יכול אני לבשר להם כי בקרוב תהיה להם עבודה תמידית עם צאת הזבובים בימות הקיץ…) ולו ראיתם, רבותי, את הטררם הגדול שעשו שוטריא ביחוד מבני־דודנו ביום ההוא. ר' דובצה בעל־גוף שיחיה הלך עם המנין שלו במזרח, ר' דג־מלוח התפלל עם ה“קלייזיל” שלו במערב, ר' אברהמ’יל דבי־קושטא עם בני־דודנו היה באמצע והלולב־הארוך מבני עשרת־השבטים על כלם.

ובשעה שראיתי את השוטרים הממלאים את רחוב יפו, מי ברכב ומי ברגל, מי “בטרומביל” ומי בגבורת־הסוס, שהם מסתערים כלם על המופ“סים ועל אחב”י חשבתי בלבי: ראו מה בין בני לבן חמי!

בנבי־מוסה שלהם שמענו באזנינו את בני־דודנו מקרית־ארבע, שרכבו זה על גבי זה ובעידן דריתחא היו מתרי־זין כלפי מעלה וצועקים בפרוש: “הלאה עשרת־השבטים!” וכיוצא בזה, ור' אברהמ’ל דנן וכל דכוותה עמדו בדחילו ורחימו ושמעו את ה“ברכות” ולא נעו ולא זעו, ר' סנדר שיחיה ישב על סוסו וחייך את חיוכו האנגלי (סמייל בלע"ז) והשוטרים האנגלים לא הרימו יד ורגל אלא שאמרו להם לבני־דודנו" “ג־און!” (go one) הן אצלם כלם “גאונים” ­– ואין פוצה פה ומצפצף. וכאן ב“נבי־מוסה” שלנו כשילדים אחדים, איזה “חדר־יונגליך” (אוולאד בלע"ז), הרימו ברחוב יפו איזה סמרטוט אדום ומופסית קטנה, שלא הגיעה כמעט לפרקה, עמדה ופתחה בישרת ה“אינטרנציונל” וחברת קונדסים מבתי־אולפנא צעקו אחריהם “הוררא!” ­– מיד נתבהלו שוטרינו מבני דודנו כתרנגלי־הודו בפני דבר אדום וכל המשטרה רדפה אחריהם וכבדו אותם במקלותיהם, כדבעי למיהוי. ומכיון שניתנה רשות למשחית שוב אינה מבחינה בין מופ“ס לסתם יהודי סקרן או עובר אורח, ומובן מאליו שישנם ב”ה אבנים ברחובותינו שדרכן להתרומם ולעוף על הראשים, מדה כנגד מדה…

הוא אשר אמרתי: אם “הרבי” אינו כאן כבודו כאן ואפילו הוא באיי הים והמכוניות המשורינות נשארו, אותו עזבו ואת תורתו שמרו… וכל כך למה? ­– כדי להרבות הכנסות הדאר ע“י מברקים לעתוני ידידינו בלונדון וברומי. והלואי, שהיו נחמדים כ”כ למצא את שודדינו בדרך ראמאללאה כשם שהם מזדרזים לדבר מצוה אצל אחב"י בראשון למאי זה.

איך אמר המשורר היינה? ­–

אגב, בשעת המהומה ברחובות נגש אלי יהודי זקן ושאל ממני:

­– “האי מאי?”

ועניתי לו בניחותא: “האי מאי” כלומר הראשון למאי, והבין…"

* * *

וכי תשאלו, רבותי ­– והרי מי כמוכם אוהבים לשאל ולהקשות קושיות? ­– למה לא נדרש ג’מאל חוסייני להזמנת המושל ולא הלך אל ההר כשאר חברי העיריה, כידוע? ­– לא חלילה מפני שמירת השבת שלו, אדרבה, חושב אני כי לו קבל הזמנה מאת איזה נורטקליף או אוהב־ישראל אחר כדי לאכל קורצא עלינו, היה בודאי מחלל גם שבת־שבתון שלו לשם מצוה זו, אלא מאי? ­– מפני דרך־ארץ… וצריך אני להודות הפעם שהצדק עמו והלכה כמותו.

שערו בנפשכם: רצה המושל לברך את חברי הועד של העיריה, נבחרי כלל ישראל ושכניהם, מה עשה? הלך והזמין אותם לביתו. למה הדבר דומה? ליהודי חשוב ובעל־בית רחב שהזמין אליו את החתן־וכלה כדי לברכם בברכת “מזל טוב” כנוהג שבעולם יהודי הגון היודע פרק בהלכות דרך ארץ לובש את הקפוטא דשבתא שלו ומטריח את עצמו ללכת למי שהשמחה במעונו כדי לברך את הזוג הצעיר בקשר של קימא, ואגב הוא מביא להם גם “מתנת דרשה”, כאורח גובראין יהודאין. אלא, שבעונותינו הרבים, בביתנו הלאומי הכל להיפך ו“נייטיבס” ­– שאני!…

* * *

ועד שאגודת הסופרים תוציא לפעל את החלטתה בדבר “הירחון” ותחליט לחלק את הכבודים של העורכים, כנהוג, קפץ המאירי שלנו והוציא את ירחונו “המחר”. כנראה שההוה שלו הוא כבר בטוח ומסודר כל צרכו ועכשיו עליו לדאג רק ליום מחר. המאירי שלנו הוא לא רק משורר ופייטן בחסד־עליון אלא גם אופטומיסטן גדול, שהעיז לקבע מחיר לעתונו לשנה אחת.

יהי רצון, שה“מחר” שלו יהיה לא רק ב“ח” אלא ­– וזהו העיקר! ­– גם ב“כ” וירבו הקונים ולא יהיה סופו של “המחר” הזה “כאתמול” בעתון הת"א ההגון…

ומכיון שאנו מדברים ב“מחר” וב“אתמול” נימא מילתא גם בדאר היום.

אין מה לדבר, רבותי! עכשיו צלצלה שעתו של העתון הזה וסכנה גדולה ­– אל אפתח פה לשטן! ­– מרחפת עליו להסגר ר“ל, ולא חלילה ממני ה”בלבולים" שבאו באותו־דבר, אלא שהרעה נזקפת לו דוקא מן ה“פה”, מאותו יהודי גזלן שהלך והחזיר בלא רחמים את הגליון למערכת, אך ורק מפני הד"ר הריביזיוניסט שלנו שיצרו תקף עליו להתארס דוקא בלטינית ופרסם מודעה של ארושיו באותיות של בן־אבי…

ואולם את הנעשה אין להשיב ומסתמא נגזר כך מן השמים אבל שאלה אחת קטנה שואל אני מאת היהודי ר' צלנט (טעות הבחור־הזעצצער): מילא, כל ששת ימי המעשה יכול עוד יהודי שכמותו לחיות בלא עתון או להסתפק באיזה עתון אחר, אבל מה יעשה בשבת־קדש בלי ה“עזמות?” הן הוא חסיד גדול ונלהב של “ענג שבת” זה? אולי יקראהו בצינעא ככל משכילי־הדור במקומו?…

ואגב, משבח אני את העתון ההגון בת"א על הקדמה הגדולה שלו בעניני “ביזנס”, שהלך ופרסם את מכתבו של היהודי המפורסם מבית הכרם בעתונו, כראוי באמת לחנות הגונה ומתחרה…

הוי, הפרנסה המרה!

– – – – – – – –

ומה שיש בעתון ההגון בת"א יש גם בשוק התרנגלים שבמחנה יהודה והא ראיה: המכתב דלקמן שקבלתי בשבוע זה מאת תלמידי משכונת הבוכרים, עד ראיה, ושהנני מוסרו לכם ככתבו וכלשונו ממש:

היום יום ב' אייר תרפ"ז.

לכבוד מורי ורבי עזמות נ"י

לא נעלם מעיני מעלתו, שבמחנה יהודה בשוק מוכרי הירקות ישנן שתי חנויות של שוחטי עופות זה בצד זה ­– אחד אשכנזי ואחד ספרדי ­– “פריינק” בלע"ז.

היום בבקר הלכה אשה אשכנזית לשוק הנ“ל וקנתה תרנגלת אחת בשבעה עשר גרוש ושלמה חצי גרוש דמי שחיטה לאחד השוחטים ועוד חצי גרוש דמי מריטת הנוצות, בס”ה 18 גרוש. פתאם נגש אליה יהודי אשכנזי אחד ושאל מאת האשה: “מי שחט את התרנגלת שלך?” והאשה הורתה באצבעה על השוחט הספרדי… מיד נרתע לאחוריו והתחיל צועק לאשה: איך שחטה את התרנגלת אצל ספרדי ­– פריינק, אסור, טרף! אסור גמור לאשכנזי לאכל משחיטתם של הספרדים, האשה האומללה התחילה לילל ולבכות על התרנגלת השמנה שנטרפה בעוון השחיטה הספרדית ושהיא מוכרחה למכרה לגוי. מיד נאספו יהודים אשכנזים וספרדים, והתחילו מדיינים ורבים ביניהם ושתי הכתות עמדו והתווכחו על ההבדל שבין ספרדים ואשכנזים ואגב כבדו זא“ז בחרפות וגדופים (כמו במלך הקבצנים). בינתים נגש יהודי אחד אל האשה וקנה מאתה את התרנגלת העלובה בעשרה גרוש, ז”א בהפסד של 8 גרושים טבין ותקילין, האשה התמימה הפסידה שמונה גרושים אך ורק מפני שחיטת הספרדים.

ובכן, יבוא מר עזמות וישפט: עד מתי לא תוסר החרפה הזאת מעלינו?

מאת תלמידך המצפה לאמרי פיך

ב.צ.ש.

אמר עזמות: הכל שוחטין ושחיטתן כשרה ואפילו ספרדי במחנה יהודה, אלא ש“ההתחרות” אינה כשרה, ולאחר שחקרתי ודרשתי בענין זה כדרכי בקדש, נודע לי כי השוחט הספרדי הוזיל את מחיר השחיטה לחצי גרוש לשם פרנסה ומיד התחילו נוהרים אליו כל התרנגלות לשחיטה. מה עשה האשכנזי? ­– נפל על המצאה “הגונה” ואחדים מבני עדתו הכריזו על שחיטת החנות השניה שהיא “טרפה” ואסור לפנות אליה…

עזמות

כל ירושלם שואלת: מפני מה לא הופיע ה“עזמות” בשבת האחרונה ועבר בשתיקה בלא מסירת־מודעה בכרוניקה ובלא שום תירוץ של מחלה או נסיעה לגליל כנהוג?

אל תשאלו! בשבוע זה לא יכלתי כמעט לעבר ברחוב.

­– “סטייטש?” (הא כיצד?) ­– הם טוענים עמי ואומרים ­– “ר' עזמות פשט לנו את הרגל בש”ק זו, פשוט רמה אותנו ה“רבי” ולא רצה לספר לנו מה שנעשה שם בבית־הקברות על ההר?"

ואחד מתלמידי בעיר העתיקה, לץ הגון, הלך ושלח לי את הגליון של ע“ש ודרש ממני חזרה את הגרוש… ואין צריך לומר מתלמידי אשר בחוץ: הם המטירו עלי מבול של מכתבים ותיליפונים בשבוע זה, כעין הוספה ל”חמסין".

בקצור, רבותי, רואה אני בחוש ובפעל ממש כי ה“עזמות” הוא כמו הפולניה להבדיל: עמה רע וזולתה עוד יותר רע. כשהוא כותב ­– רע ליחידים וכשאינו מופיע פעם ­– רע לכלם. וע“כ, חביבי, כדי לפייסכם ולהפיג את צערכם הגדול החלטתי הפעם לתת לכם מנה אחת אפים, משנה תורה. ואני תפלה שלא יכנס השמן גם הפעם במכונה או ב”בחור־הזעצצער ויצא שעורי זה בשלום מידי שניהם.

* * *

וליכא מידא דלא רמיזא באורייתא […] הסופרים בדבר הפגישה הז’רגונית לכבוד שלום אש.

הן זוכרים אתם מסתמא את המעשה מן החומש בבלעם הרשע, שבא לקלל את ישראל ונמצא מברך אותם, כמו שנאמר: “לקב אותם לקחתיך והנה ברכת ברך!”

במעשה הזה ממש קרה בשבוע זה בת“א. גדוד מגיני השפה עשה אספת מחאה פומבית וקרא לד”ר מהגמנסיה ללמד בלק עם ביאליק ופיכמן ואמרו לו: לכה אָרה לי את יעקב פיכמן ולכה זועמה את ביאליק ­– ופתאם בא ה“דב” הקטן לאספה ונבהלו ילדי הגדוד, נחבאו מי על הכירים ומי תחת למטה, כמסופר שם, ונתקבלה החלטה באספת מחאה שנערכה לכתחילה כנגד ביאליק ­– להביע את הוקרתה לביאליק על הפגישה שעשה לשלום אש ועל הקומפלימנטים שעשה לז’רגון ­– ואותו “דבר” הלא יוכיח!

* * *

אכן יש לו למשוררנו הגדול ראש של יהודי ומזל של גוי לא רק ברוחניות אלא וביחוד בגשמיות. מלבד הכבוד הרוחני של עולם הבא הוא זכה לדבר יותר ממשי ­– לחתיכת עולם הזה.

מספרים על אביו של הפרופיסור גוטהייל, העסקן הציוני באמריקה, שהוא ראבאי לקהלה רפורמיסטית קטנה בעירו. פעם נפגש בו ידידו ושאל אותו על מצב קהלתו באנגלית:

­– Do they keep Sabbath?

­– השומרים הם את השבת?

­– No!

­– לא: ענה הראבאי הזקן.

­– Do they keep Yomtov?

­– השומרים הם את ימי החגים?

­– No!

­– לא! החזיר הזקן.

­– What do they keep?

­– ומה איפוא שומרים הם? ­– שאל ידידו.

­– They keep me!

הם שומרים, כלומר מחזיקים אותי, ענה הזקן, והמילה keep משמשת באנגלית גם החזקה ותמיכה.

­– העשית דבר מה לקרן היסוד? שאלו מאת המשורר בשובו משליחותו באמריקה.

­– לא!

­– העשית דבר מה לאגודת־הסופרים?

­– לא ולא!

­– ומה עשית איפא באמריקה?

­– עשיתי ל“דביר קדשי” ­– ענה בדפקו בידו על כיסו ­–

“They keep me!”

* * *

וזכורני ­– לפני ח"י שנים בערך בימות החמה, דרכו על אדמת קדש זו רגלי סופר ז’רגוני חשוב ושמו “אנכי” והנה נמצאו אז ביפו ­– ותל־אביוב לא היתה אז בעולם ­– שרצו לכבד את הסופר דנן בנשף, שיקריא בו את ר' אבא שלו בז’רגון. מה עשו אז המורים של בית הספר לבנות ומורי הגמנסיה העברית? ­– החלט החליטו כלם כי לא הם בעצמם ולא התלמידים והתלמידות של שני בתי המדרש לשפה העברית לא ישתתפו בנשף הז’רגוני.

וזכורני עוד כי בשעת החגיגה יצאו הסופרים בן־ציון גוטמן, קבק, ברנר ועוד ולא נשארו עם החוגגים את חג הז’רגונית ונשאר רק אחד ובשביל המעשה הזה התפטר ממשרתו בתור מורה בגמנסיה העברית, ולא עוד אלא שבשכר זה נמנה אח"כ למנהל ועד החנוך העברי הארצי עד היום הזה.

ועכשיו אחרי הפגישה הז’רגונית שעשו, ביאליק ופיכמן לאביה של אספת טשרנוביץ שרצה לעשות את הז’רגון לשפה הלאומית בה' הידיעה ­– עכשיו יזכו בודאי להכתב בדברי הימים של קדושי הז’רגון וירשמו בהשתדלות הסופרים הגליצאים שלנו בספר הזהב של הפרקציה..

הוא אשר אמרתי: זכו המופסים ­– מלאכתם האידישיסטית נעשית ע“י אחרים, ולא אחרים סתם אלא ע”י סופרינו ומשוררינו שעשו גלוי־דעת לז’רגון בשבוע אחד יותר מאשר חלמו המופס“ים לעשות בכל שנות קיומם בארץ. מתוך “שחת חולין” של גדולינו הותרה הרצועה ב”ה בקהל וחושבים כבר על עתון ז’רגוני ­– בת"א בשם הגשר המתוח… משערים כי עורך “הקהלת” יקבל עליו עריכת העתון בשתי הלשונות וכפי שנודע לי מאחד המקורבים שלהם יהיה המוטו של העתון הזה באותיות גדולות: “עברית וז’רגון, זווג מן השמים” ­– לא. בן־יהודה…

ומודה אני ומתודה, רבותי, כי לא זכיתי להשתתף בפגישות ובמסבות האינטימיות עם שלום אש, לא בת“א ולא בביתו של פיק־פשה, ולא זכיתי אפילו להשתתף באספת־המחאה “המוצלחת” בבית העם בירושלם כדי לשמע את “מחיאות הכפים הסוערות” ל”חכמותיו" של בעל הרסיסים.

ולפיכך, רבותי, נימא מילתא בענין זה פה בפנתי הנדחת, מחמת שר' עזמות יודע ומריח ב“ה הכל מן הצד. ולמה נרמה את עצמנו? ר' שלום אש לא יעזב פתאם את ארמונו שעל יד פריז ההוללה כדי לבוא ולהתחמם בחמסין שלנו בהר ובעמק. הוא בא הנה אך ורק עפ”י הזמנת קרן־היסוד בכונה תחילה לחבר ספר ז’רגוני על א“י כדי לפייס קצת ולעודד את אחב”י בפולניה ובשאר מדינות המזרח. ולא לחנם מוביל אותו מנהל קרן היסוד מחסידי פולניה עד חסידי עין חרוד ועד צדיקי בית אלפא" שהתירו שם, כנראה, את החדר"ג ­– ועד גן בריסטול בעירנו כדי להראות לו, כנראה, את “ירושלם בלילה”. לקיים מה שנאמר: ובחומה היא יושבת…

ואלולי דמסתפינא הייתי אומר, כי אחר בקורו בא“י יסע אורחנו זה גם למוסקבה כדי להתקרר קצת מההתלהבות הא”י ומ“החמסין”. שכבד אותנו בשבוע זה בארבעים חסר אחת מעלות חום בצל והכה אותנו בשתין פולסן דנורא שם בעמק ­– ובכ“ז נסעו אחב”י ועשו תהלוכות לטבריה ובזכותו של ר' מאיר בעל־הנס נצלו מן החם. שהרי אצל בני דודנו ישנם נבי־מוסה, נבי־רובן ונבי־סאליח ואצלנו יש נבי־מאיר ונבי־יוסף טרמפלדור ושני נבי־שמעון אחד בצפת ואחד בירושלם.

בקצור ­– תלגרמים יעופו מקרים ומחרסון בשם אָש ממש כמו מראובן בריינין בשעתו, ובינתים הוא מבטיח כאן לכל סופרינו ­– כך מספרים ­– להדפיס את “יצירותיהם” בהוצאת ה“קולטור־ליגה” (לא “ליגן” חלילה!)

ולע“ע, המלחמה נטושה במחנה הסופרים ומלכלכי־הניר שלנו והסערה גדולה בצלוחית של דיו. “גלויי־דעת” עפים מכל צד, מאמרים “הגונים” בעתון ההגון וצחצוח־חרבות והשחזת־עפרונים ל”כתובים" גליון ל"ז (ואולי ז"ל?) וה' ירחם! והעיקר ­– שיהיה שמח וחמר בשפע לעזמות!…

* * *

ובכן, רבותי, הצעתי נתקבלה!

הן זוכרים אתם בודאי את אשר הצעתי בשעורי הקודם לנוסעינו לונדונה לבלות את זמנם בחוץ־לארץ עד הקונגרס בבזל, שיהיה בסוף הקיץ והנה שני גדולינו, אוסישקין וקיש, היו הראשונים להצעתי ונסעו לקנדה ואחר הם החרו החזיקו, כמובן, גם יתר הנוסעים, בחינת: זה נהנה וזו, כלומר א“י חסרה ­– ו”שאגת ציון" של בן־אבי ב"דאר־היום הלא תוכיח!

גם צור משגבנו ומגן ישענו ר' נחום סוקולוב וכל בני ביתו שבו בודאי לבלות את העונה בהוטיל “מוריץ” אשר בפריז מחמת ששם ­– כך אומרים ­– ארץ ישראל האמתית…

שפרינצק יוכל להכנס בינתים ואגב אורחא לפולניה כדי לראות קצת את משפחתו ­– מהיכא־תיתי! ורמז לא יאבד את זמנו ויחפש בעולם את שלש מאות המיליונים שלו ואפילו מנהל קרן היסוד הגרמני בצוארונו האנגלי יחזר אחרי אשתו לגרמניה לחיות שם חיי שעה “העכט דויטש” עד שובו למכון פסתור.

והקרבן היחידי בשנה זו הוא המסכן ­– פיק. וראו מה בין בני לבן־חמי: פיק־פחה מעבר לירדן מזרחה נסע ללונדון ופיק־פשה מעבר לירדן מערבה נשאר כאן במלון־יוז כ“בין יאוחיד” (בן־יחיד קרי) וכמעט שלא שבר את שניו מה“לאָשאון־קאודש” (לשון־קדש) שלו בפגישת שלום אש.

* * *

ועד שלא הספיק הקונסול הפולני הקודם לנסע מכאן והנה בא החדש וכבר נשא מנאם ציוני אמתי, ולא עוד אלא שבקרוב בימינו נזכה גם לקונסול יהודי פולני ב“טאיל אוביב” והאקציות הפולניות תעלינה בארצנו. אחינו בכלל עסוקים הם בזמן האחרון בבקורי קונסולים של איטליה פולניה ורומניה ובשעה שהרב שלנו ברומיניה לא הלך לכוס תה, שהוזמן לכבוד איזה פרופיסורים, נזדרזו אחב"י בירושלם ורצו בסמוקינג שלהם לכוס תה, כנראה, לכבוד הסטודנטית היהודית האחרונה שנאלצה לעזב את המכללה שלהם בארץ־הדמים של קוזה…

בקצור, החלה “סדרה” של נסיעות ­– “ויסעו ויחנו” גם אצל האמנות והספורט שלנו ­– אמריקתה.

ר' בצלאל שלנו, זה אורחנו החביב, לא הספיק לרדת לחופי ת“א והנה נזדרזו הידידים לערך בנקטים לכבודו, נשקו וגפפו אותו כדי למשש, כנראה, כעשו בשעתו אם הביא הפרופסור מעט דולרים מאמריקה, מחמת שה”רביים" שלנו כאן מכבדים רק עשירים. ולא עוד אלא שגם בירושלים עיה“ק עשו לכבודו הדלקה גדולה על הגג של בצלאל, ומדוע לא? ­– כמו איזה כמר גדול, להבדיל, משלהם בא לעיה”ק מיד מדליקין ומשיאין משואות על כל הגגות שלהם בעיה“ק ואי”ה בל“ג בעמר זה נזכה ל”טרסק" גדול על הגג של בצלאל וישמע “נסים ונפלאות” בלשון קודש חדשה על התערוכה באמריקה ויהיה “חדש ימינו כקדם”.

בינתים נסעו גבורי הספורט שלנו לאמריקה כדי להתחרות עם “הכח” ובראשם אביעזר ילין. בשבוע העבר עשו כאן “רפיטיצה” של בנקטים ונשפים וביחוד של “ספיטשים” לפני צאתם לדרך, וראש הקבוצה תפר לו סמוקינג חדש אָלא עזמות והצטלם בו עם כל החבריא, ופרטי הבנקט בירושלם יתפרסמו אי“ה בעתוני אמריקה ואגב לקחו עמם גם את הדגל ההיסתורי של כספי, שהוא נחוץ לגופא־דעובדא כדי להגדיל טררם ולהאדירו. הנה כי כן, למדנו ב”ה את הבלוף יותר מאחינו האמריקאים ויודעים אנו את מלאכת השנוררות לא רק בידים אלא גם ברגלים…

גם האופירה שלנו מתכוננת לדרך לשנה אחת ויצאו בקרוב זוגות זוגות לאמריקה:

גולינקין ישיר והיא תנצח, קונסטנטינובסקי ישיר עם אשתו איטלקית כקונד ומאסט בעברית, רודינוב ובת־לוי ישירו בכל הלשונות ואחרון אחרון חביב ­– כהנא ומלניק מתכוננים אף הם, כנראה, לנסיעה וחסר רק דבר אחת קטן ­– הוצאות הדרך.

בינתים זכינו לנשף “יובל” ובשבוע הבעל"ט נזכה גם לבלט של רינה־דיצה־קפיצה־ניקובה עם נימפות ובכרנליות לכבוד ימי הספירה…

* * *

ואני אומר לכם, רבותי, כי אך לחנם מתגוללים ומתאוננים העתונאים שלנו על הממשלה ועושים אספות בגן בריסטול כדי למחות בעולם נגד היחס שלה לעתונות בארצנו. בכלל, איינשטיין המציא את תורת היחסות ובני א"י את המלה “יחס” ושניהם אינם מובנים עדיין…

בעיני ראיתי, רבותי, בשעת החגיגה בבית הקברות, את שני הקורספונדנטים שלנו, אחד ארוך מהעתון ההגון ואחד קצר של סט“א, שנדחקו שניהם ל”מזרח" ­– ממש כשני העתונאים, האנגלי והצרפתי, בסרט של מישל סטרוגוף בראי נע “ציון” ­– וכמעט שהגיעו לעילא ולעילא והנה עצרו בעדם בדרכם, נחשו־נא מי? לא השוטרים מבני־דודנו ולא הלולבים מבני עשרת השבטים אלא דוקא הם ה“גדודניקים” שלנו, עצמנו ובשרנו, שחסמו לפניהם את הדרך: "סטופ! יאסאק! עד כאן תבואו!…

מובטחני, רבותי, שלו הופיע לפניהם איזה קורספונדנטל מה“דיילי אכספרס” או אפילו איזה “רידקטור” משלהם כאן, גוי קטן, והיה פונה אליהם בלשונו:

I want to pass!

(רוצה אני לעבר!) היו אנשי הגדוד שלנו פותחים לפניהם את שערי רחמים ומדברים עמם בלשון “איף־יו־פליז” ו“תפאָדאלו, אהלאן וסאהלאן!… ואולם מכיון שיהודי אתה ­– הן זוכרים אתם את המעשה ­– זוז הצדה ו”היידא סיקטר!" והיפה שבכל הדבר הזה, שגם חברי הגדוד שלנו עמדו כבנים חורגים ועל ידם הצופים הגבורים מבני דודנו ­– לשווי המשקל ­– שנתעלפו זה אחר זה כנראה מחום היום ואולי ­– מי יודע? ­– מפני העלבון של העתונאים העברים שלנו?…

ולחנם, רבותי, מתנפלים על ממשלתנו הרוממה, שאסרה את הצלומים של ה“נייטיבס”, והתירה רק לצלמי חו“ל. יודע אני כי כל כוונתה היתה אך ורק לטובתנו, כנהוג, שלא יבואו חלילה הצלמים מאחב”י לידי חלול שב“ק ואי”ה בקרוב בימינו יציג בן דב ממראות הארץ בזמן האחרון כגון הקרנבל של פורים, נבי־מוסה שלהם ושלנו ורק במקום החגיגה של בית־הקברות יהיה חור או קבר, זכר […] יהודון (נייטיבס) בני א"י נשב כאן ונחכה עד שהצלם האנגלי או המיוחס האמריקאי מבעלי […]

* * *

לא אספר לכם, כמובן, את כל פרשת החג, אעפ“י שהוטל כבר החרם של העתונאים שלנו, ראשית מפני שאין דרכו של עזמות לכתב ולעשן אפילו בשבת והשנית הלא צריך שיהא לאדם ראש של מיניסטר ממש כדי לזכר את הכל, ואולם דבר אחד תמוה ראיתי שם: בני עשרת השבטים שהם מטבע ברייתם שתקנים גדולים ואצ’ס מלה בפונט, בכ”ז הביאו שני נציבים מקצה העולם ומהלך תרפ“ט אלפים מלין אך ורק כדי לדרש דרשה ארוכה אחת בירושלם. כנראה, שידעו מראש שלא יבא הרב קוק, ואולי מפני שכל הטררם הזה היה לכתחלה לשם ה”אמפייר" של עשרת השבטים ויש כאן יותר יקרי דחיי מיקרי דשכבי…

סבורים היו שם על ההר שיוכלו לסדר את הנס הפעם זולתנו “יודען־ריין” ואמרו בלבם: “הבה נתחכמה” ונעשה את הענין בש“ק ­– והנה טעו הגויים בחשבונם במחילה ורב מנין ורב בנין של ה”חוגגים" היו דוקא מאחב“י. וכל כך למה? אפשר מפני שהיהודים שלנו אוהבים לדחק את עצמם “סתם כך” במקום שאין מזמינים אותם ואולי ­– וזהו יותר קרוב אל השכל! ­– מפני האסור של הרבנים ואחב”י שמעו אותם כמו “שנשמעים לרב” והלכו בנעריהם ובזקניהם. ואני ר' עזמות לאחר שקניתי שביתה בע“ש כדין, והנחתי עירובי חתומין אצל שמעון הצדיק מול הבית הגדול והחדש של “הצדיק” שלנו בבלדיה ­– יצאתי לא־יחידי, כתלמיד חכם אמתי, והייתי מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות עם ה”שולמית" שלי (לא זו שאתם חושבים!) ואחרינו אחב"י נוהרים ורצים מי בצילנדרו ומי בקפוטתו מי בגפו ומי בחלוצתו כשורות נמלים גדולות וחרוצות, שהם מעפילים על ההר בחום היום ועל כלם […]

ומרדכי היהודי יושב בשער־המלך גם בבית העלמין ומקבל את האורחים הנכבדים והבלתי־נכבדים איש לפי צילנדרו ואיש לפי ה“טיקט” שלו. וכשנכנסתי בלא טיקט הרגשתי את עצמי ­– למה אכחד? ­– כמו בביתנו הלאומי ממש ונזכרתי בחלוקת־הכרטיסים של האמפיתיאטרון שלנו בפתיחת המכללה. קולונילים יהודים ומנהלים גדולים משלנו עמדו מן הצד בכרטיסיהם הכחולים “עם כל הנערים” וכל גוי קטן מבני עשו וישמעאל מבעלי הכרטיסים הלבנים עלו ל“מזרח” לעילא ולעילא מכל מדרגתא וכרטיסתא.

אין מה לדבר ­– האנגלים בחרו למתיהם את המקום הכי יפה והכי נהדר שבירושלם. ירושלם “המתה” הרבה יותר נחמדה מירושלם החיה למרות שהזפת הגיע ברחוב יפו עד משביר… וכשראיתי לנגד עיני את המצבות הלבנות, שהסתדרו אף הם שורות שורות, לכבוד החג, מימין ומשמאל, צלבים ומגני דוד עליהם ופרחי חוד לפניהם, נזכרתי במצבה זו שהיה חקוק עליה פעם: “עובר אורח, עמוד! במקום זה שאני נמצא עכשיו טוב לי מאשר לך!”

ונפלא הדבר: הראשונים שעזבו את בית־הקברות ונזדרזו לשוב לביתם היו הבישופים והכומרים למיניהם, כנראה מחשש של סכנה לעוברי־דרכים בדרך רמאללאה, המקום המוכן לפורעניות לא רק לרבנים כרבי עזמות אלא גם לבישופים ממש! עוד התנפלויות אחדות חשובות כאלו, רבותי, והמשטרה הזריזה שלנו תחפש ­– אינשאללאה! ­– את גבורי מכמש של הבישוף יחד עם שודדי עזמות וגבורי “נהלל” בגליל וביחוד את רוצחו של אייזיק צינדר בנחלת־ישראל. לע"ע הזמינה המשטרה ­– כך מספרים בלחש ­– שקים אחדים מלח מעתלית כדי לזרות, במחילה…

* * *

ואולם, העיקר מה שרציתי לספר לכם בזה הוא “קדוש השם” שראיתי אצל אחב"י בשבת־קדש של חגיגת־המתים…

אחר כלות ההספדים ותפלת “אל מלא רחמים” בתרועת שופר ואמירת “קדיש־דרבנן” שלהם בתופים, הלך הקהל לסעודת הבראה בארמון הנציב.

המזכיר הגדול, שהוא במקום “הרבי” ראה בין עולי־הרגל מאחב"י גם את בן הנציב שלנו, העמיד את מכוניתו והזמינהו להכנס ולנסע עמו אל הארמון.

­– No! (לא!) ­– ענה בן־אליעזר בשלילה גמורה ­– שבת־קדש היום!

הקונסול ההולנדי מאחב"י, שהיה יכול בודאי להשיג היתר־נסיעה בשבת מאת מלכתו בהאג, הלך ברגל והתנהל בכבדות אחרי הקאוואס שלו ועל ידו הפרופיסור חוקר־הקדמוניות שלנו ששרך דרכו זיג־זאג מפני פחד המכוניות.

והולכי־רכיל מספרים כי אחד מפקידינו העליונים עלה על הדוכן במכונית וישב על יד יוסף הצדיק ובת־פרעה שלו. הפקיד כסה את פניו בכובעו, כבת־היענה, כדי שלא יכירוהו. וזכורני, בליל שמחת־תורה זו ראיתי את יוסף הצדיק אצל חסידי קרלין, כשהוא עומד על השלחן, מכה באצבע צרידה לפני הרוקדים עם ההקפות ולסוף נדחק אף הוא לחטף “הקפה”. ואם איני טועה ­– פגשתי אותם בטלית שכלה תכלה בביהכ"נ של “ישורון”?…

וגם חברי הגדוד שלנו מת“א שכחו, כנראה, את סדר התפלות בש”ק וגם את פרשת “בהר” “ובחוקותי”. ובדרך הליכתם התפללו פתאום “במה מדליקין” ואחרים ענו להם: “פטוט־הקטרת” ואנשי ירושלים צעקו אחריהם: “וכל ההר עשן” ­– ובזכות תפלתם זו נתפרדה החבילה בדרך חזירתם העירה.

וכשהגענו בחצי הדרך לפני שמעון הצדיק עברה לפנינו עגלה ערבית ואחד הצעירים העמיד אותה כדי לנסע עם זוגתו העיפה.

­– “חאראם!” (אסור!) ­– ענה העגלון הערבי ­– “אל־יום סאבת!” (שבת היום!), דפק בשוטו על סוסו ונעלם.

כנראה, שהוא חבר נכבד ל“שומרי שבת” שלנו…

* * *

ובשעה שאני יושב כאן וכותב לכם את שעורי זה, מרקדים שם במירון אחב“י על קברו של הרשב”י והרהורים עזמותיים עולים בלבי לכבוד ל"ג בעמר.

לפנים היינו נערים וילדים בחדר והרבי עשה לנו רובי ל"ג בעמר ואנחנו ירינו ועשינו פיף־פאף!

עכשיו הננו ב“ה אנשים גדולים ובאים בימים ואין לנו רבי מפני כי כלנו רביים בעצמנו ­– ואנו מכינים בעצמנו רובי ל”ג בעמר ואנו יורים, יורים ויורים! אלא, שרובינו עכשיו הם קצת יותר חלשים מאז. הרובים ההם היו לכהפ“ח של עץ, ורובינו עכשיו הם “גלויי־דעת” מחאות ופרזות בכתב ובע”פ.

אח! איה ימי־הזהב של ל“ג בעמר ושעות־הפז של נעורינו וילדותנו אז? “גבורים” היינו והיום ­– אנו בורגנים וסוציאליסטים, פשיסטים ומופסי”ם… אז ערכנו מלחמה של ל"ג בעמר על “הר סיני” ועכשיו אנו עורכים אותה על הר אחר ובפגישות סופרים ז’רגוניים. אז, כשנצחנו הרוחנו פת־בחמאה ותפוח־עסיס היה שללנו והיום ­– מה שכרנו? מכללה גרמנית, פגישה ז’רגונית, שפה רשמית אנגלית ומכה בכיס…

גם דרך חדשה יש לנו לר' שמעון בר־יוחאי בלי “זהר” ובלא קדושה.. בלא אוכף רחב על הפרדים ואפילו בלי “אוולאד זיידה” המחמרים, ובעונותינו הרבים גם הרבי מבוייאן נוסע להשתטח על קבר הצדיק במירון ­– ב“טרומביל” ממש כנוסעי הטיולים, לתל־אביב להבדיל.

* * *

ומכיון שאנו מדברים בגליל ובנסיעות לר' מאיר בעל הנס, נזכרתי במעשה שהיה בים־כנרת. האניה הציונית “נורדוי” הפליגה מחופי צמח לק“ק טבריה האדמירל הקומנדנט חיים שפר ­– אז לא היו עוד אוטומובילים בארצנו! ­– עמד על המשמר, והנה נשתגע פתאום הים כדרכו והאניה חשבה להשבר. אחב”י התחילו אומרים תהלים והים לא נח מזעפו ישבה אשה אחת ושוחחה במרי לבה עם רבי מאיר בעל־הנס כדבר איש אל רעהו:

­– שמע־נא ר' מאיר ­– אמרה לו האשה בפנותה למול קברו הנשקף אל הים ­– אם תשקיט את הים ותעבירני בשלום הביתה הריני מנדבת פך שמן להדלקתך בל"ג בעמר זה.

שמע ר' מאיר את תפלתה ואת הבטחתה ומיד נח הים מזעפו. כעבר רגעים אחדים, זכרה האשה את נדרה הגדול, נחמה קצת ואמרה לחברותיה: “ואם אתן לו לר' מאיר רק חצי פך ג”כ יספיק בשבילו" ­– ­– והנה התחילו גלי־הים שוב זועפים והאניה מתנודדת שוב הנה והנה.

­– “ראה נא ראה! ­– צעקה האשה ­– אני רק חמדתי לצון ואמרתי בצחוק, שאתן רק חצי הפך והנהו כבר כועס!… נו, מילא יהיה פך שלם!”…

והים שקט…

* * *

איך אומרים הבריות? אין שמחה בלא קטטה ואין בחירות בלא מתנת יד בלחי או הקהת־שנים בצפת…

וראיה לדבר: המכתב הזה שקבלתי מתלמידי בחיפה ושהנני מוסרו לכם ככתבו וכלשונו, כנהוג:

לרבי ומורי עזמות היקר הי“ו! האמת אגלה לרבי ומורי כי מיום ש”דאר־היום" התחיל לפרסם מודעות בלטינית־עברית חדלתי לקנותו, אף על פי שאיני גר בבית־הכרם, אבל החלטה זו לא נכללת ליום ששי ­– יום השעור בהסתכלות ­– בפרט שהשעור נכתב בשולי העתון בהבדלה של שורה שמנה.

ביום ו' שעבר חפשתי למצוא מה שרציתי יגעתי ולא מצאתי והתפלאתי באמת לראות שמעשה שהיה פה בחיפה באספת בחירות ל“עיריה בחיפה” ושצריך היה להכנס בשעורו האחרון חסר; אולי שלא כתבו לר' עזמות מהענין וכדי לזכות את הרבים אבקשו לפרסמו ביום ששי הבעל"ט ואם ירצה אין זו אגדה:

באספה הראשונה לשם וכוחים לבחירות העיריה השתתפו באי כח העדות, העתונות, מר קלבריסקי ועוד… מובן ש“אבו־זגלול” בתור בא כח ה“פרנקים” גם כן היה נכח וגם הוא דבר את שלו: בזמן דבורו מוכרח היה להפסיק כי בא־כח העתון התל־אביבי הפסיקו בכל איזה רגעים עד שנתמלא הרב זגלול חמה. אחרי סגירת האספה בא כח “העתון ההגון” הולך אל אבו־זגלול ואומר לו: “הפרנקים הם במחילה כמו בני דודנו” זה האחרון לא חכה הרבה ומבלי להשיב מלה אפילו, כבד את בא כח העתון במכת־לחי מצלצלת, לא באופן פרטי אלא בשם ה“פרנקים” של חיפה וה District

בברכת הכרמל הנני תלמידו הנאמן

משה ש. ב.

וסדנא דארעא חד הוא: גם בק"ק צפת היה “בוקס” בין שני הרוקחים בשעת האספה של הבחירות וכל העיר היתה כמרקחה ממש. וסבורים אתם אולי, שהספורט הזה בא חלילה לרגלי ענין הבחירות? חס־ושלום, אך ורק לרגלי הפרנסה המרה וכל הענין אינו שוה אפילו קופיקה אחת שבורה…

* * *

ולסוף מתנה קטנה לגדוד מגיני השפה, שנשלחה אלי מהגליל: מכתב קטן בעברית, שאני מוסרו ככתבו וכלשונו עם כל שבושי נח שלו.

"מוכטר שאמון מעכלר

נחלת יאכב

"צוריח נוסיעא למיסרד המישטרה בטיבעריה, בשביל הפרעדה של "בען שעלוה.

חיפה 22.12.26

ועל החתום: שוטר מספר 479

בעברית פשוטה זאת אומרת:

מוכתר שמעון מקלר

נחלת יעקב

צריך לנסע למשרד המשטרה בטבריה בשביל הפרדה של בן שעלוה(?)

כנראה, שהכותב הוא סופר עברי “שינק מן הז’רגון”. והחותם הוא שוטר ערבי.

ואומר אני, מוטב שיכתבו אצלנו עברית בשבושים מז’רגון בלא שבושים ומוטב שהיהודים יכתבו עברית ושוטר ערבי יחתם על זה בערבית מאשר יכתבו השוטרים הערבים פרטי־כלים ערבים ואחב"י יחתמו עליהם בעברית…

ועוד מתנה קטנה אחת לגדוד מגני השפה לכבוד הגנתם על שפתנו העברית.

ברחוב “אבינו מלכנו” הוקם בית חדש יהודי, בית בנוי לתלפיות, ה“ירקון” משתפך מלמטה וה“שחר” עולה למעלה. הגג שטוח ומסביב לו שכבת־ברזל נאה וכעין כרבלת לראשו מזהירה מצבה גדולה ונאה באנגלית כזו:

חפשתי, כמובן, את הילל בן־שחר זה בעברית ומצאתי על אחת הגזוזטראות חתיכת פח חלוד מ“חארת־אל־תאנאק” בכף היד, ועליו טבוע בצבע מלוכלך השם “שחר” ­– כדי לצאת ידי חובת לשוננו העברית.

כשראה היהודי האמריקאי, שאני עומד ורושם בפנקסי את צורת הטבלא האנגלית נכנס עמי בדברים והסביר לי כי אין לו כסף לטבלאות עבריות ודברים שאין להם שחר, ואולם במקרה נודע לו ע"י יהודי עובר אורח שיש לו עסק עם עזמות, מיד שנה את הטון והבטיח לשנות את היוצרות.

כדאי שגדוד מגיני השפה ישלח את “הקומסאר” הממונה על השלטים כדי לראות אם אמנם קיים היהודי את הבטחתו. זוהי, כמדומני, חתיכת עבודה לשומרי החומה העברית בעירנו.

* * *

וכדי לסיים בכי טוב אספר לכם בסוף את המעשה ב… טרוצקי שבודאי לא שמעתם עדיין.

טרוצקי ­– כך מספרים הסובייטים ­– נסע בזמן האחרון ברכבת והנה נכנס אדם אחר לקרון ישב לו בהרחבה, הוציא את מקטרתו ועשן. בקש ממנו טרוצקי בנמוס לחדל מעשון, ושכנו ­– מעשן. דרש ממנו טרוצקי במפגיע להפסיק את העשון, והלה יושב לו ומפעפע במקטרתו ולא כלום. הוציא הבולשביק הגדול את כרטיסו מכיסו והושיט לבעל הקטרת, שיידע מי הוא, והלה הכניס את הכרטיס בכיסו ו… עשן. מה עשה טרוצקי? הלך והביא את הקונדוקטור ואך נסה הפקיד הזה לבוא בדברים עם המעשן הוציא זה האחרון את כרטיסו של טרוצקי ואמר לו ברוסית:

­– אני טרוצקי"!

פנה הקונדוקטור אל טרוצקי האמתי, הטהו הצדה ואמר לו בלחישה:– “הן רואה אתה, שיש לך עסק עם ה”סבולוטש" הזה עם טרוצקי הנח לו לעשן!"…

כלפי מאי ספרתי לכם את כל המעשה הזה? ­– את זה אגיד לכם בשבוע הבא, אינשאללאה!

עז מות

והפעם, רבותי, אתן לכם שעור אוניברסיטאי מוסיקאי, שכלו רוחניות ומלא ענינים גבוהים ודברים העומדים ברומו של עולמנו: הן לא לחנם היה לנו שבוע של ל“ג בעמר וסדרה שלמה של נשפים, נשפי “יובל” בשורק ובחולם, דרשות ונואמים בפתחים, ה”סאדיק־שמעון" ומסבת־עתונאים, בלטים בכבנליים ורקודים בנליים, קונצרטים על רבע־הטון ושאר מיני חדושים וקשקושים בעירנו.

אצל הצרפתים הכל נגמר בשירה, כידוע, ואצלנו בא“י הכל מתחיל בשירה ובזמרה וגומר באכילה, כלומר בדבר אכילה. והא ראיה: בנשף “יובל” בראי־נע “ציון” פתח רודינוב ב”קדיש" אחרי האופירה וסיים ב“תנו לאכל” וב“עגבניה” רקובה, ובנשף היובל של בצלאל גמר הפרופיסור את נאומו כי ר' בצלאל הוא חי וקים וצריך לאכל, לקיים מה שנאמר: אם אין קמח אין יובל בן־למך ורק מברכות ומהלל לא יתקיים בצלאל או כמו שאומרים האנגלים: תינוק שאינו צועק אינו יונק…

ולמה נבחר? ­– נשף “יובל” בשורק היה מוצלח בכל הנקודות ו“מוחזק”, כמו שאומרים, מראשיתו ועד סופו. רק בקופה היתה תנועה־קטנה ושוא נח מחמת שהקהל היה קמץ־קטן… ובכל זאת היה נצחונו של “פרופסור וינברג” שלם כי יש קונה עולמו בנשף אחד וביחוד ב“שדכן־שקרן” שלו. וביחוד הצליחה המוסיקה הרוסית לא על הבמה אלא בשורות הראשונות למטה וה“פארוסקי־קונצרט”, שנערך שם לא על רבע הטון הלאמי של פנדברג אלא על טון שלם וגבוה בדגש־חזק. ומה לעשות, רבותי, והקב"ה הענישני ממרום והושיבני למטה, כמו להכעיס, בתוך “מוסקבה” שלנו, בתוך הקולוניה הרוסית־המוסיקאית־אודיסאית ומוסקבאית ובין פרופיסורים־קומפוזיטורים והשורים, הרוזובסקים והרוזנשטיינים וכל מיני רזין־דרזין, עורכי הנשף של יובל למכוביץ, אבי כל תופש כנורובסקי ועוגובסקי ופסנתרוביץ וביחוד איסאק מויסייביץ מבקור־חולים־גוספיטל.

ועכשו, ראבאטאי, (רבותי בלע"ז) תרשוני־נא להוסיף רק מלים אחדות גם ע“א המין היפה שבנשף הנאה הלזה מה לעשות ואני הנני סנטימנטל כסרנדה של שוברט ושל טוריסלי גם יחד ולא אוכל לשכח בשום אפן את ארבע ה”פרימדונות" שהופיעו בנשף על הבמה? ­–:

אחת צעירה, שישבה כבובה בצד הפסנתר ­– היה מה לשמע ולא לראות: השלישית, הוי השלישית זו בת קול־הזהב וצחוק־החן של ה“אביב” המלאכי ­– כאן היה מה לראות ומה, לשמע, והרביעית ­– אל אחטא בלשוני! ­– לא היה מה לשמע ומה לראות…

* * *

ואולם בבצלאל שלנו היה נשף יובל לא בשורק ולא בחירק אלא בחולם וכלנו היינו כחולמים.

גנת בצלאל נהפכה בין לילה לאמפיתיאטרון וכל החגיגה היתה מעין פתיחת המכללה בזעיר־אנפין לכל פרטיה ודקדוקיה, כרטיסיה ודרשותיה…, על הבמה בישיבה־של־מעלה ישבו כל גדולי־הדור, באי־כה המוסדות שהם רק ב“כח” ובלי כח, ולמטה בנחות־דרגא ישב לו ה“פובליקום” כלומר: האנשים הפשוטים כגון: וזיר ההשכלה שלנו, המאירי בעל “המחר” המפורסם שלו, קבק בעל ה“אהבה” לצדו, החכם והבלשן מחבר המלון הרפואי הגדול, עורך ה“פלסטין־וויקלי” ואחרון אחרון חביב ­– ר' עזמות בעל הסמוקינג הלבן שלו.

וכשראיתי את העולם ההפוך הזה לנגד עיני, עליונים תחתונים ותחתונים נעשו עליונים, נזכרתי פתאם במעשה נאה אחד ­– ומעשיות הרי אוהבים אתם לשמע, האין זאת?

בלונדון עיר הבירה והמעטירה ישנו קלוב אחד מפורסם, שחבריו הם מרמי־המעלה ומה“האי־ליף” והם מתחלקים לשני סוגים: בעלי־התאר הנקראים “לורדים” וחברים בלי תארים שנקראו סתם “ג’נטלמנים” באנגלית. פעם אחת נעלם מחדר־הבגדים מקל יקר, שראשו מצופה כסף וזהב. מה עשה המשרת? הלך ורשם על הלוח השחור התלוי על הכתל כדברים האלה: הלורדים מתבקשים להחזיר את המקל הנעלם". נעלבו מאד הלורדים והתקוממו עליהם הצילנדרים ושאלו מאת המשרת מפני מה הוא חושד דוקא בלורדים ולא בג’נטלמנים, וענה להם המשרת בתמימות כי “ג’נטלמן” אינו לוקח מקלות של אחרים…

והרבה למדתי מיובל העשרים של בצלאל ונתבררו לי כמה ענינים, הנה למשל: עד כה חשבנות כלנו והאמנו כי ישנם בירושלם רק מנינים אחדים של אנשים בעלי־חשיבות, יחידי־סגולה מן המקורבים, שזכו להרשם ברשימת מלון־יוז להזמנות ולפגישות, ואולם משעה שהחלו לערך נשפים בבצלאל, נתן ערך יותר גדול לבריות והגיע מספר “הלורדים” שלנו בישיבה של־מעלה למאות עם כל הנערים והילדות שתפשו את הכסאות וכל הסופרים הקטנים שנדחקו במקום גדולים, וחסר היה רק אותו בעל־הכרס להשלמת המנין…

בכלל היה הנשף הזה מעין “סינמה” חי, שגם רואים וגם שומעים את הקולות, ממש כמכונה חדשה זו שהמצאו בלונדון Mouetone ושהכניסוה כבר לעולם המסחר. ואם תרצו, נוכל לכנות את הנשף הזה בשם “במקום” ­– סוקניק במקום מגנס, קרופסקי במקום פיק, בן־דוד במקום צוקרמן, אבישר במקום מיוחס ור' עזמות במקום כל המיוחסים, ורק “במקום” אחד חשוב היה חסר: לו במקום הברכות וההודאות שאליהן נצטרף כ"כ מלון־יוז היו מצרפים איזה פונטים לתקציב של בצלאל. שערו בנפשכם: מוסד שלם של מורים ותלמידים ותלמידות מקבל הרבה פחות ממהנדס פשוט וקולוניל ממנשסטר במלון־יוז…

איך אומר הגרמני? ­–

כבוד וברכות ­– כנפשך משבעך, אבל פרנסה… דוקא לא!

ומסכת ברכות היא ב“ה גדולה אצלנו ונכנסה ה”ברכה" ברשימת המברכים בקדש ­– מעין שבת־מברכים:

המתחיל במצוה היה הד“ר ספיר, שדבר עברית לטינית ותחלפו אצלו היוצרות, “ח” במקום “שין” ­– ה”אשר והשלמות" נהפכו אצלו במחילה ל“אחור וחלומות”, השטח שלו היה “משופר” (מחוסר) אויר והנביא יחזקאל זכה לשם חדש "גספדין “ישזקאל”. ועוד טעות גסה: הנואם אמר שץ במקום “האץ”. הלומד זקן למה הוא דומה? ­– לניר מחוק שכתובה עליו עברית־לטינית משמאל לימין…

ר' חיים סגן הראיס שלנו, אמר את הברכה בנגון של הבדלה והביט כל הזמן אל הכוכבים או אל ההדלקה שעל הגג ל“בורא מאורי האש”.

הלורד יעקבי הצהיר בפרוש שאינו מדבר בשם ועד־העיר שהוא רק “בכח” כמו “שכונת־שץ” של סילמן, אלא בעד כל מורי ירושלם. אכן זוהי ענונתנות יתרה מצדו: אנו יודעים כי הקול קול יעקבי יוכל לדבר לא רק בעד מורי ירושלם אלא בעד כל מורי העולם כלו…

הצייר נאמן צייר לו, כנראה, שהיובל הוא שלו ושכח כמעט בנאומו את חתן־היובל, את ­– שץ.

הנאום הכי מוצלח היה בלי שום ספק זה של ד"ר מבשן, שלא בא…

והנאום הכי קצר היה דוקא של האשה מבית־לוי בת"א, שהיא מיטיבה לדבר, כנראה, באצבעותיה על הפסנתר. אגב, העיר לי בשעת הנגינה אחד משכני על שערוריה אחת, שנעשתה בנשף זה: על פסנתר אחד ישבו שנים ונגנו יחד בארבע ידים, כאלו אי־אפשר היה ­– הוא אומר בצדק ­– להשיג לנשף שכזה עוד פסנתר אחד?…

לעומת זה דבר ליבוביץ “במקום” מנהל המוסד האמנתי הידוע בעירנו ­– ­– “הלואה וחסכון”. החלק הראשון מתאים לבצלאל והחלק השני ­– בדבור, כמובן ­– מתאים לנואם. וחסרון מורגש היה בנשף זה של הועד הלאומי, אגודת השמשים, בית־כנסת “ישורון”, טפת־חלב והמשרד לשדוכין…

ורק זה לא היה חסר: ב“כ מרבדיה, ששכח לדבר גם בשם ה”רוקיה"…

ולשם דקורציה הופיע על הבמה גם מלניק בשם… בעלי־המלאכה.

וכל בעל־דרשן דורש לעצמו: ב“כ “הכרמל־מזרחי” עשה תעמולה למען תוצרת־הארץ ­– לא ה”ברכה" הוא העיקר ­– הוא אומר או חושב לומר ­– אלא ה“קידשו”…

ואני עבדכם ר' עזמות, בשעה שנתבקשתי ע“י היו”ר מר ארנון לישיבה של מעלה לדבר בשם “בית העם” ­– ג“כ “במקום”! ­– חשבתי בלבי בעלותי על המדרגות השבורות: הן האדם הוא החיה היחידה בעולם שהיא צוחקת. הכלבים להבדיל הם יותר פילוסופיים מב”א, החתולים יותר ליריים, הפרים הצעירים יותר רומנטיים, התרנגולים יותר גאים, השועלים יותר ערומים (עכשיו נגמרו המדרגות) ומברכי־הנשף יותר מונוטוניים ויותר טרגיים מכלם. ועל כן לקחתי עמי את ה“ריציפט” של שלום־עליכם, כי הרי אין תכלית לשבת שעות שלמות ולשמע דרשות ו“הספדים” מכל ה“לורדים” וה“ג’נטלמנים” ושאינם “ג’נטלמנים” גם יחד? ­– הן קר היה בחוץ, קר בגוף וקר בכיס, ולא לחנם עמד הפרופיסור על הבמה בשעת נאומות ורעד, ויכסוהו בבגדים וב“של” עבה על כתפיו ולא יחם לו…

וכשישבתי כל הזמן והסתכלתי מסביבי, השתוממתי על הסבלנות הגדולה של הקהל ­– לשבת בקר ולשמע עשרים דרשות ארוכות ותשעה־באביות, רחמנות עליהם ממש, רחמנות על שני הקונסולים הנכרים מגרמניה ומטשכוסלובקיה שלא הבינו אפילו את העברית הלטינית של ספיר והלשון־קדש של הפרופיסור שלנו ורחמנות בנאמנות על הצעירים והצעירות, שישבו ממש “כעל סיכות” וחכו לרקודים.

ולו לכל הפחות השכילו הבינו מסדרי הנשף הזה לתת את המוסיקה לא כהפטרה בסוף אלא לסרוגין בין דרש לדרשה, ובין ברכה לברכה, כשם שנותנים לילד החולה דברי־מתיקות אחרי כל כף כינין כדי ולהמתין את המרירות…

ואי“ה במוצש”ק זו נזכה לשמע בבית העם "ברכות אחרונות, רק שלא יהיה הכל ברכה לבטלה…

ובשעת משבר זו בארץ, בשעה שאין מסחר ואין תעשיה, אין חקלאות ואין שנוררות ואין משלמים משכרת לשמשי מלון־יוז במשך ארבעה חדשים ­– והמנהלים הגדולים מקבלים את משכרתם וגם קדימות בשעתם ­– בשעה חמורה זו ישנה בכ“ז סחורה אחת בארץ שהיא עוברת לסוחר ורבים הקופצים עליה. ואם תבטיחו לי שכר “קומיסיון” שלי אגלה לכם את הסוד: זהו מה שקוראים בלע”ז “פובליסטי” כלומר פרסום ודיקלמה.

מנהל קרן היסוד, שיש לו חוש מסחרי מפותח הבין את הדבר יפה יפה ויצר בזמן האחרון איזה מין “יריד” חדש במכון פסתר שקורין לו “מסבת עתונאים”, אלא שסופרינו ועתונאינו, בטלנים במחילת־כבודכם, מוכרים את סחורתם זו בעד כוס תה, מי בעד נסיעה וטיול באוטו להר ומי אפילו בעד שיחה נאה וצחוק חן, חוץ מבעל־הירמולקה, כמובן, שאינו טורח חלילה “לשם שמים” כסטודנטים של האוניברסיטה, אלא בעד פונטים שלמים, טבין ותקילין, כידוע ושני בתיו בתל־אביב ובבית־הכרם הלא יוכיחו!…

ולא לחנם נטלו את בעלי ה“פובליסטי” בתוך ארבע מכוניות גדולות והובילו אותם אחר כבוד כ“פריצים” שלמים אל ההר. ובהגיעם לפני המכללה נפתחו לפניהם שערי־חכמה. לא בדקו לפספורט אמריקאי ולא שאלו ללשונם אף לא אמרו להם להמתין במסדרון הקטן לבוא המזכירה הידועה אלא שמנהל המוסד בכבודו ובעצמו קבל אותם בסבר־פנים־יפות ובחביבות רבה, כלורדים וכג’נטלמנים, והלברלים הקטנים שלנו דעתם זהה עליהם וחשבו את עצמם בשעת־מעשה כאלו היו “קורספונדנטים” של ה“טיימס” הגדול בלונדון או ה“צפון” הריבזיוניסטי הענקי בק"ק חיפה.

העתונאים שלנו טעמו בפעם הראשונה טעם “תיירים” מחמת שעשו עמם שבע “הקפות” בכל האולמים וחברת “עוזר־דלים” הספרותית שלנו הלכו אחרי החזן והביטו אל הצנצנות והמעבדיות כתרנגל בבני־אדם. כשהגענו לאולם רחב, שנשבה בו רוח קרירה מירושלם עיה“ק, אמרתי לשכני: זוהי בודאי המחלקה למדעי הרוח, ולסוף נודע לנו מפי הד”ר המנהל החביב כי זוהי המחלקה הפרזיטולוגית העוסקית במיני חיות רעות וקטנות שאינן נראין לעינים ודמתקרי בלע"ז “פרזיטים”.

ישנם הרבה פרזיטים בא“י ­– אומר הד”ר לחבריא שלנו ­– ואנחנו יוצרים כאן פרזיטים חדשים… כאן פרץ צחוק ואחד מבני־החבורה צועק אלי: “עזמות, רשום! חמר מצוין בשבילך!”

­– “ישנן כאן תולעים ­– מוסיף המסביר ­– שהן נמצאות בגוף הנחשים ולא נודעו עדיין בספרות. כאן גלו אותו ולפיכך נקראו על שם מורי המחלקה הזו, ותולע אחד נקרא ע”ש הרופא אדלר שהוא נמצא בחו"ל ואינו יודע עדיין מן הכבוד שזכו אותו שלא בפניו להיות לפרזיט…

וה“מסמר” שבכל הטררם הזה היה, כמובן, הצלום. כשירדנו יחד אל האמפיתיאטרון עמד הצלם שווייג לקראתנו. כלם באו אל הצלום וחסרו רק שנים ­– בלפור באדרת־הארגמן שלו ובעל הרסיסים, להבדיל שלא ידע כנראה ע"א הצלום. ולפיכך עמד מנהל קרן־היסוד באמצע והכל עלה יפה…

במכון למדעי־היהדות זכינו לשעור שלם ע"א החנוך הגבוה, והמנהל התאונן לפנינו על סופר גרמני אחד שבא לארץ והוציא את דבתו רעה על המכללה מפני כי לא ראה אותה. על זה העיר אלמליח ­– הוי, דאר־היום! ­– שמסתמא בא הסופר הגרמני למכללה ולא נתנו לו להכנס…

ולאחר שעברתי את האוניברסיטה בשעה אחת פניתי למנהל ובקשתי את ה“דיפלומה” שלי, אלא שהסביר בדרשתו כי ה“סטודנטים” שלהם לומדים תורה לשמה…

כנראה ששלמה המלך חכם גדול היה באמרו כי טוב מראה־עינים מהלך־נפש וגם מנהל קרן־היסוד הוא חכם באמרו כי גדולה לגימה ואפילו כוס־תה ועוגה, שהיא מקרבת את הלבבות במכון פסתר.

אין בכח עטי הדל והבנתי הפשוטה למסר לכם אפילו במקצת את דרשת הד“ר הטשכו־סלובקי על החנוך הגבוה ועל הספריה האוניברסיטאית ועוד ענינים עילאים כאלה, שלאו כל מה […] דא, וגם לא אמסר לכם את תשובתו המחוכמת של המזכיר משלשלת־היוחסין של “ההתקפות” של הסופרים והעתונאים, מחמת שאיני רוצה לגלות סודות מן החדר, כמו שעשה תלמיד של האוניברסיטה וספר בקהל־עם כי מתוך שמונים התלמידים שנרשמו לתנ”ך, כפי דברי המנהל, נשארו רק חצי תריסר מקבלי “סטיפנדיום”, ז"א שאינם לומדים לשמה אלא על מנת לקבל פרס… ולץ אחד שאל אם גם הוא בעצמו בתוך חצי התריסר?

וראו זה פלא: המושגים הולכים ומשתנים, הולכים ומתפתחים בארצנו. הנה, למשל, לפנים היו אומרים פשוט “חלוקה” ובק“ק צפת מקבלים עד היום הזה “יוקסען”. אח”כ נשתנה העסק וקבלו במושבות הברון לא חלוקה חלילה אלא “תמיכה” או “קצבה” (שטיצע בלע"ז). ברבות הימים נוסדו הקבוצות בארצנו, שמאסו בתמיכה וקבלו ­– “תקציבים” שם יותר נאה ומצלצל, ולמחוסרי עבודה חלקו לא “חלוקה” ­– פע! ­– אלא “סיוע” ובאוניברסיטה קוראים לזה בשם מדעי־מחקרי פרזיטולוגי ­– “סטיפנדיום”, ואולם הצד השוה שבהם הוא, שהכל ענין אחד, כלומר: כסף. לאו בתר שמא אזלינן אלא בתר טעמא אזלינן, והטעם הוא אחד.

איך היה אומר היהודי הליצן ההוא? ­– “ובכן תן כבוד” ­– משמעות כסף, “ובכן תן פחדך” ­– ג"כ כסף!…

* * *

וכן נגזר מן השמים כנראה. שלא יהיה שלום בכנופיא הספרותית שלנו בת"א. בא שלום אש לארץ, כמו לפנים עם ענין המילה שלו בורשוי ­– ובין רגע נעשה הכל “חודורום” וריח של אבק־שרפה באויר. משלום “אש” בפתח נעשה “אש” בציריה…

והלואי שאשקר, רבותי,: שלום לא יהיה אצלם וגם לא יוכל להיות בנקל. בעולם ה“פונטנפין” אשר בת“א שני עורכי ה”כתובים" בעלי “שני השינים” הם רמז ל“שא שייגעץ” של ביאליק (עיין “המחר” של המאירי!) ובעל “הדביר” יניח סו“ס את ידו גם על ה”כתובים“… ובזמן האחרון החליטו הסופרים בת”א, כנראה, להחליף את עטם באגרוף־רשע ותחת למשך בעט סופר מהיר, הם לומדים את חכמת־היד, “בוקס” בלע“ז, והמעשה הנאה שקרה בבית־הדאר בת”א הלא יוכיח!

לא ידעתם את אשר קרא שם? גם אני לא ידעתי אלא שספרו לי בלחישה במסבת־העתונאים הולכי־רכיל שלנו בת"א ואחריות המעשה עליהם.

מספרים, למשל, שאחדים מהחבריא של הכתובים" נמצאו בבית־הדאר, והנה נכנס המשורר ונגש לאחד מהם כדי להגיד לו דבר מה. ואולם זה האחרון הפך את פניו ולא רצה לענות לו. ויחַם לבבו של המשורר, והקּול קול יעקב נהפך לידים ידי עשו, והיד נשתלחה ישר על הלחי הצנומה של המפגין, ונמצא יעקב מכה את יעקב…

הואיל וכך, נזכרתי גם במעשה שקרה למשוררנו הלאומי בחזרו ממירון לצפת אחר ההילולא. שלשתם נסעו במכונית החדשה והיקרה של גולדברג מוילנא, הוא, גנסין ובעל המכונית בעצמו. והנה בדרך נהפכה הקערה אל פיה ושלשתם נשפכו ארצה. אלא ש“שליחי מצוה אינם ניזוקין, ורק בעל התא”י נפגע קצת בחטמו, ­– כך דרכו של יהודי לסבל בכל העולם מחטמו…

* * *

לא אספר לכם כמובן את כל פרטי החגיגה של ה“סאדיק שמעון”. חזרתי עם תלמידי בכל הפנות וראיתי את השומרים מבני־דודנו ומעשרת־השבטים שישבו בלא “חתיכת־עבודה”. בני דודנו נהנו מה“טואלט” של בנות־ישראל, ערמות של “חמלה מאלאני” (חומצה ירוקה וקלויה) נפלו לקרבן והיו לברות למלתעות אחב“י, המראג’יח” (נדנדות) הסתובבו ובמקום “שקצים” קטנים ישבו נערי מאה שערים בפאותיהם. בנות־דודנו ישבו כנופיות־כנופיות ותתכסינה בצעיף כאמנו רבקה בשעתה, בקצור, זה היה ממש “נבי־מוסה” של יהודים…

ובשעה שטיילתי בין הקהל והסתכלתי אל בנות־ישראל ­– למה אכחד? ­– הן לא כרתו ברית לעיני כאיוב בשעתו, ונזכרתי בדברי אליעזר בן־יהודה, שטייל במקום הזה לפני עשרים שנה ראה את בנות־ישראל שלא יכלו לעורר את יצרו הנרדם, מפני כי נאות הן אלא שעניותן מנוולתן. מי יגלה עפר מעיני אב"ינו זה ויראה איך נשתנו הזמנים, וכל מה שבנותינו יותר עניות היצר־הרע פחות נרדם… כנראה שמפני עניותן אינן מספיקות לקנות ארג למלבושיהן.

גם מספירו רצה לעשות “ביזניס” אפילו משמעון הצדיק והעלה אוירון של ניר לשם ריקלמה. חשבו בני־דודנו שמא שולח הוא מגדל פורח באויר בלוית הברכה של הצדיק, כדי למצוא את המעופף נונגיסר (עיין מאמרו של ניימרק!), שאבד בדרכו מפריז אמריקתה, מה עשו? זרקו לו אבנים ונפל, וע"כ לא נמצא המעופף עד היום הזה.

* * *

ובשעת כתבי את שעורי זה נכנס אלי תלמידי הטוב ונשבע לי בפאותיו שאין לו, כי נכנס בשבוע זה לבית־דפוס בעירנו וראה בעיניו ומשש בידיו קבלות שהודפסו מטעם הסמינר העברי למורים בעירנו ושהן נקיות מ… עברית.

גם זוהי חתיכת עבודה לשבדרונים ולאסכרדונים של גדוד מגיני השפה שלנו ועד שהם נלחמים בביאליק ותובעים ממנו את עלבון שפתנו, מוטב שיפשפשו בבתי־הדפוס ובמשרדי מוסדותינו בספריה הלאומית ובאוניברסיטה וימצאו ב"ה מה לעשות.

אגב, מה נשמע בדבר המצבה האנגלית והפח החלוד העברי שעל גג הבית ברחוב אבינו־מלכנו?

ועכשיו, רבותי, שבו עמדי ועשו אזניכם כאפרכסת לשמע “מופתים” מהאי בוצינא קדישא, האדמו"ר הרבי מבייאון שיאריך ימים ושנים, “נסים ונפלאות” ממש, ששמעתי מפי תלמיד חשוב מאד, שעדותו נאמנה מאד.

בתחנת לוד פגשו אותו מנין שלם של חסידים ויצאו לקראתו מזויינים כלם בבקבוקי יי"ש, שכר, יין וכל מיני משקאות “לתקון”, כידוע. ונסעו עמו צפתה למירון. כשהגיע, תלמידי זה לטבריה ספרו בעיר כי שלשים חסידים מחשובי־העדה יצאו לקראת הרבי. וכשאך עלה להר צפת שמע בכל רחובות העיר כי שלש מאות חסידים מכל הארץ הלכו לקראתו ללוד…

כן, רבותי, הולכים ומתרבים האפסים בארצנו מלוד ועד צפת, ומדן ועד באר שבע!

וא“י שלנו נקנית ביסורים גם ע”י הרבי מבאייאון וזכותן הפעם, כמו להכעיס, לא הגנה על המכוניות והקב“ה שלח להם “פונקטשור”, בבחינת נקבים נקבים, אשר אם יפתח אחד מהם אי־אפשר לנסע. אלא שהקב”ה מקדים רפואה למכה והקדים להם את המשקה לנחם את החסידימ’לך ולתקן את הפגם של המכוניות. וחסיד נלהב אחד זקן, ­– כך מספר לי תלמידי הלז ­– מי־שהיה שמשו של הרב קוק לא פסקה מפומיה גירסא־דבקבוקתא כל הזמן של קנית־השביתה בדרך לרשב"י.

וכשהגיע הרבי לק“ק צפת ירד לאכסניא של מיברג ויש בדירתו של ר' עזמות לפנים וגם הרבי מאודסא ר' חיים נחמן ביאליק שליט”א נמצא אז בצפת והנה עלה בדעתם של הבריות לסדר פגישה בין שני ה“רביים”, כלומר בין האדמו"ר ובין המשורר הגדול. מתחלה סרב ביאליק ואולם לסוף התרצה הקהל והלך אל המלון כדי לראות את הרבי מבאייאן.

נגש המשורר כחתן בין שני שושביניו ואמרו לי לרבי: “רבי, הנה ביאליק!”.

­– מי זה ביאליק?" ­– שאל האדמו"ר בניחותא.

­– “כיצד”? אמרו חסידי המשורר ­– “את ביאליק אינו מכיר? את המשורר הגדול?”.

­– איזה משורר?" ­– ענה הזקן שוב בתמיה כאלו נפל מהר־סיני.

השדכנים הביטו זא"ז כאומרים: וכי סלקא־דעתך שאיזה כומר רוסי או פולני להבדיל אלף הבדלות, לא ידעו מי הוא טולסטוי, או מיצקביץ?..

ואולם, אצלנו, רבותי, הכל אפשר!

והחסידים מאנ"ש מספרים כי בשעה שהובילו את “הספר” מביתו של מאיר עבו, כנהוג, למירון, עברו ברחוב הגדול והחדש והרבי מבאייאון ישב בגנה שלפני האכסניה כדי לראות את התהלוכה.

­– “רבי!” ­– אמרו לו חסידיו ­– הנה הולך הספר!" והרבי לא זע ולא קם.

וכשהתקרבה התהלוכה אליו, צעקו החסידים: “רבי! הנה הגיע הספר!!” והרבי הזקן מנענע בידו לאות בטול ואינו זז ממקומו

וכשהעיזו האפיקורסים לשאל קושיות, מפני מה לא קם הרבי לכבוד “ספר־התורה”, ענו החסידים: ראו, מה גדול צערו של הרבי בראותו חלוצים וחלוצות מרקדים יחד לפני הספר ושרים בקול: “חלוצות יפה־פיות” ­– ושב ואל תעמד עדיף ואחד מחסידיו עמד אצל הרבי וגעה בבכי למראה החלוצקים…

וראו מה בין בני לבן חמי: ר' אליעזר בעל־הגימטראיות שלי, יהודי טברוני מבני־הארץ, היה עומד במירון בשעת ההילולא לפני חבורת מרקדים ועושה “אימפרוביזציה” בשירתו… הוא שואל: “מה לכם פה? מי לכם פה?” והוא עונה: “צאן קדשים ­– החלוצים!” ­– ולעמתו עומדת כנופיא של חלוצים וחלוצקות, שלובים ואחוזים זה בזה, רוקדים “הורה” ושרים: “אל יבנה הגליל!” ומוסיפים קומפלימנטים: פקידים בטלנים, אכרים מנצלים!" וכן על זה הדרך לכל בני הישוב.

הוא אשר אמרתי: שמאל דוחה וימין מקרבת.

* * *

ולסוף אספר לכם קצת, רבותי, מסדרי הדאר שלנו בירושלם.

ביום 2 למאי ש“ז נשלח מאת עו”ד בעירנו מכתב באחריות־חוזרת עפ“י האדירסה של ה' בן־ציון לאבל, חנות בבית מר שאול לוי במאה־שערים, ירושלם, ואת הקבלה החוזרת שנקרא: Avis de reception קבל העו”ד רק ביום 25 לחדש מאי, ז"א אחרי 23 ימים.

והמענין בדבר הזה הוא, שעל הקבלה החוזרת ישנה חותמת־הדאר מיום 13 מאי מהעיר פרנצנסבאד אשר באוסטריה. כנראה, שקבלה זו נשלחה מטעם הדאר הירושלמי שלנו למקום המרחץ בפרנצנסבאד כדי לטבל במקואות המים המינרליים ואחרי הטבילה ביום 13 מאי שבה בשרה כראוי למאה־שערים ולדאר ירושלם עיה“ק, ועל כן במקום 23 רגעים מבית־הדאר בירושלם למאה־שערים זכתה הקבלה לטייל ארוכות וקצרות בכל מיני “באדים” באירופא ע”י הממשלה במשך כ"ג ימים רצופים.

ועדיין מתאוננים על הדאר שלנו שהוא אינו מן הזריזין!…

ולעומת זה אין לנו להתאונן על שעון־העיר שלנו שאינו חלילה מן הזריזין ומקדימין והמעשה שקרה ביום רביעי זה בעירנו יוכיח!

שער בנפשכם: יצאתי לחוץ בשעה התשיעית בבקר וראיתי והנה כל אנשי הרחוב אצים רצים ונחפזים כלם כיוצאי־מצרים. מתחילה חשבתי כי דלקה נפלה חס־ושלום בעיר כמו ב“ימין משה” או אולי ­– מי יודע? ­– פשיסטים באו לעיר והשקו את כלם שמן־קיק, ומכיון שכלם רצים גם אני רץ בתוכם, הם רצים ואני רץ, עד שנודע לי ריצה זו על שום מה ­– לא שרפה ולא שמן־קיק במחילה הריצה את כלם אלא ­– שעון־העיר, שעון־גרינוויטש.

מה אירע? ­– מכיון שראה השעון ששכנו הדאר מפגר בהליכתו נעשה הוא מן הזריזין ומבני קדמא־ואזלא והתחיל “רץ” פתאום בשעה וחצי ובמקום השעה התשיעית בבקר, הראו שני מחוגיו ­– עשר וחצי! נו, נו, אל תשאלו: כמה “ראנדיי־וואו” חשובים נתאחרו, כמה פקידים ברחו ממשרדיהם בלא זמנם וכמה נשארו בביתם, וכמה בעלות־בית הקדיחו את תבשילן מאימת בעליהן, שחזרו פתאום לביתם לפני זמנם… בקצור, רבותי, כל ירושלם היתה כמשוגעת בגלל השעון הזה.

ועוד לא נגמר: כשנגשו לתקן את השעון בשעה השלישית אחה"צ חמדו לצון ­– כלומר השעון ­– וכל ארבעת השעונים לארבע רוחות הארץ נדברו יחד להקניט את מתקן־השעונים. מה עשו? כשהתקדם המחוג הקטן ברבע שעה, רץ המחוג הגדול לשעה שלמה, כלומר שהשעון אחז בשטת רבע־הטון של סנדברג ובכל רבע שעה התקדם לשעה כשצד צפון הראה ארבע, עמד צד דרום בחמש וכן “השתגעו” כל היום עד שקיעת־החמה ­– כנראה, שזו היתה השפעת החום הגדול בשבוע זה…

עזמות