רקע
יהושע חנא רבניצקי
יצחק קַמינר
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דביר ת"א; תרפ"ז

פיטן לאומי

(ד"ר יצחק קַמינר, תולדות חייו וערכו הספרותי)1

הד“ר יצחק־אייזיק בן אברהם קַאמינר נולד בחודש מאי שנת תקצ”ד בעירה הקטנה לֶבקיוב, הסמוכה לזיטומיר בירת וואָהלין. על יד עיר־מצער זו היה אבי־אמו חוכר בית־ריחים או אחוזה קטנה, ושם גרו הוריו, אנשים פשוטים, תמימים וישרים. כל ימי ילדותו עברו עליו בכפר, ואל חיי־הכפר השוקטים והטבעיים התגעגעה נפשו כל הימים.

יצחק־אייזיק בעודנו ילד הצטיין מאד בכשרונותיו הנפלאים גם בשקידתו הרַבה, ובהיותו לנער עשה חיל בלמודי התורה עד להפליא ויהי לאחד “העלויים”, ואבותיו הרבו להשתעשע ולהתגאות בבן יקיר זה, וביחוד היה הנער יצחק שעשועי אבי־אמו, שהיה אוהב תורה ומוקיר תלמידי־חכמים בכל נפשו. כלם בטוחים היו, כי זה הקטן גדול יהיה בישראל ויעלה למעלת רב מפורסם, וישתדלו בכל כחם להמציא בשבילו מלמדים ומדריכים מהטובים והמשובחים ביותר.

אחד המלמדים ההם, איש ליטאי, פעל על לב הנער, הנוח להתפעל, פעולה עצומה ורושם כביר אשר לא ימחה. הד"ר המנוח היה מרבה לספר תמיד בשבח מלמדו זה, בעל מדות מצוינות ומשכיל אמתי, ואת שמו נשא על שפתיו כל ימי חייו בהגות כבוד ותהלה. ידיעות המלמד הליטאי היו רבות בתורה וגם באיזו מקצועות של החכמה והמדע, ולבו דבק מאד בהשכלה, אשר רוחה החל אז לפעם בקרב יחידי סגולה בתפוצות ישראל בארץ רוסיה. אהבה זו של המלמד להשכלה היתה, כמובן, מסותרת ואבות הנער יצחק לא ידעו כלל, כי המלמד החרוץ מוסיף חול על הקדש ומורה את תלמידו החביב דברים זרים שאינם נכנסים כלל לתוך חוג חובתו. והוא, המלמד, עשה אמנם את מלאכתו בחריצות יתרה ויזרע את זרע ההשכלה בתוך לבו של יצחק הקטן, המסוגל לקלוט הרבה, וימצא מאה שערים. תשוקתו של הנער לחכמה ודעת התעוררה בקרבו בכל תוקף ובהתמדה רבה החל להגות בספרי השכלה ומדע מאשר המציא לו מלמדו להועיל ומן הבא לידו בסתר.

נקל להבין צערם של האבות התמימים בהגלות להם רז זה, כי רוח אחרת היתה את הנער העִלוי והמתמיד: הוא אמנם “לא פסק פומיה מגירסא” ואין כמוהו הוגה בלמודים יומם ולילה; אבל מלבד למוד התורה שוקד הוא על למודים זרים ועוסק בספרים חיצונים. לשוא נסו אבותיו לדבר על לבו רכות וקשות בשביל לעוררו למוסר, שיחזור למוטב ולא ילך בדרך “הברליניים”, אשר “כל באיה לא ישובון”. הנער יצחק היה תקיף בדעתו ואינו עלול לבטל את רצונו מפני רצונם של תקיפים אחרים. אז מהרו אבותיו לאחוז בסגולה בדוקה, ובטרם ימלאו לנער שש עשרה שנה, הביאוהו בעול אשה, באמרם: יכבדו “הריחים על צוארו” ואל ישעה בדברי שקר ולא יצא לתרבות רעה. ואותו המלמד הליטאי נשאר בביתו ללמדו תורה גם אחרי חתונתו. כנראה, לא חשדו אבותיו התמימים כלל, ש“האורב יושב להם בחדר” וכי המלמד המומחה הזה הוא ה“חוטא ומחטיא” את בנם, ואפשר שבתומתם השליכו עוד את יהבם על “רועה נאמן” זה, שהוא בכח פעולתו הכביר על תלמידו יצליח להשיב את השה הנדח אל העדר.

אולם הצעיר יצחק לא חזר בתשובה. וכאשר הוסיפו להציק לו בביתו ברח בשנה הראשונה אחרי חתונתו לעיר ווילנא, שהיתה בימים ההם מרכז “ההשכלה” ואשר תהלת ראשי משכיליה וחכמיה שמע לנכון כמה פעמים ביראת־הכבוד מפי מלמדו הליטאי. טובי המשכילים של “ירושלים דליטא”, ובראשם הח' רש"י פין, קבלו את הצעיר “החלוץ” הוואהליני בסבר פנים יפות והראו לו אותות קרבה ורצון טוב. שם החל ללמוד את הלמודים “החיצונים” בשקידה יתרה באין מפריע, וידיעותיו רבו מיום ליום.

אבל לא ארכו ימי שבתו בווילנא עיר חמדתו, כי חותנו הִרבה עליו מכתבים ובכל לשון של בקשה ותחנונים פצר בו לחוס על אשת נעוריו, היושבת גלמודה, ועל בתו, אשר ילדה לו, ולשוב לביתו, והוא סוף־סוף נעתר לחותנו וחזר לעיר מולדתו, אך ברצותו להיות עומד ברשות עצמו ולא תלוי בדעת אחרים היה עובד עבודה קשה ומפרנס את ביתו במלאכת הוראה־לשעות, ובשעות המנוחה המעטות היה המורה הצעיר לתלמיד והוסיף להשתלם בעצמו בלמודים. לנגד עיניו היתה אז מטרה קרובה: לעמוד למבחן בשביל לקבל תעודת מורה בבית־ספר אשר לממשלה, ומטרתו זו הושגה על ידו בקרוב; גם מקום־משרה נתבצר לו, ובשנת העשרים לימי חייו, ביום 27 לחודש יאנואר שנת 1854, נתאשר על ידי ראש גליל הלמודים בקיוב למורה למודים עברים בבי“ס העברי של מדרגה ראשונה אשר לממשלה בעיר זיטומיר. שם, בזיטומיר, התודע המורה הצעיר קאמינר אל מורי בי”ס הרבנים אנשי השם, וביחוד קנה לבו לאהבה הח' ר' אלעזר הכהן צווייפעל והיו לידידים נאמנים.

כחמש שנים עמד קאמינר על משמרת כהונתו זו. אבל רוחו לא שקטה. הוא שאף לעלות על גרם המעלות של הדעת וההשכלה ולהכנס לבי"מ המדעים. אמנם “הרחים על צוארו”, בדמות אשה הרה ושלש בנות, הכבידו עליו ולא נתנוהו למוש ממקומו, אך אין דבר העומד בפני רצון כביר המפרק כל מעצור. הוא גלה לאשתו את רצונו להיות גולה למקום חכמה, לקיוב, ושם ישתדל להכנס לאוניברסיטה, והיא הפצירה בו לחכות לפחות עוד שנה, אחרי אשר בקרוב ימלאו ימיה ללדת לו את הילד הרביעי. הוא נאות לבקשתה, אבל כאשר ילדה לו אשתו בפעם הזאת שתי בנות תאומות, נדמה לו לקאמינר כאלו בא מזלו לצחק ולהתל בו, ובתור מענה על התול מר זה מהר אביהן של חמש הבנות לעזוב את ביתו תיכף ביום המחרת ונסע קיובה. שם עמד על מבחן הכניסה לאוניברסיטה והצטיין להפליא. הבחינה בחכמת החשבון היתה בפני שר גליל הלמודים הקיובי, הרופא הנודע לתהלה פירוגוב, וזה התפלא עד מאד על כשרונותיו המצוינים של היהודי הצעיר ועל פי עצתו נכנס ק. למחלקת הטבע והחשבון.

בלחץ גדול חי ק. בימים הראשונים לשבתו בקיוב. את הכסף המעט, שהביאה לו עבודת ההוראה־לשעות, היה עליו לשלוח כמעט כלו לביתו לזיטומיר, והוא בעצמו סבל מחסור נורא. ויש שההכרח אכף עליו למכור בשעת הדחק את אחד מספריו החביבים בשביל לקנות לו לחם לאכול או נר למאור. כעבור שנה באו אליו בני ביתו לגור עמו יחד בקיוב, והסטודנט הצעיר אבי המשפחה הגדולה חגר כחו לעבוד עבודה קשה בשביל לכלכל בצמצום את צרכיה המרובים: הוראה לשעות, תרגומים, עבודה ספרותית זמנית, עבודה אצל “היהודי המלומד” אשר על יד שר הפלך, החזקת “חניכים” בביתו – הכל נסה לעשות בשביל לישב בדוחק את השאלה המרה, שאלת “מה נאכל”. אז הבין כי לא לו לעסוק בחכמה לשמה בלבד וכי עליו לדאוג לאחריתו, ולפיכך עבר אל המחלקה של חכמת הרפואה, המחיה את בעליה.

על החליפות והתמורות האלה בחייו ועל נדודיו לשם אהבת החכמה לווילנא ואחר כך לקיוב, אנו קוראים באחד משיריו שהשאיר בכתובים:

מנעורי בקשתי חכמה, מיָמי באהבתה שגיתי,

ותרא אויבתה האולת ותרדפני באף ומשטמה.

רבת צררתני הסכלות, מררה חיי, אמרתי “נגזרתי!”

ואלהי אבי אמר: אל תירא, יצחק! החכמה תהי בעזרך,

לך לך מארצך, הן בבית מאהביך הכית! ליטא שים פניך.

ואעזב את בית אבי בנעורי ואל מקום בינה גליתי,

באתי לווילנא רבתי בדעה, שמה תורה ואורה ראיתי,

מקדש החכמה הביאוני, מנחלי עדניה שתיתי רויתי,

ואשכן בטח בצל החכמה והתורה, אמרתי “נצלתי”.

והנה יד שלוחה אלי, יד הקנאה של האולת עשה חיל,

ותוליכני חשך ולא אור ובחוזק יד לארץ וואלין השיבתני,

ארץ אשר יושביה היו בוערים, סכלות פראות בשעריה,

שמה קנאוני בלא אדם, כעסוני בהבליהם…

שני בהמות אדם שלחו בי עם חמת שותי י"ש

ואֹמר: עזבני ה' וההשגחה שכחתני,

אבדה תקותי ותוחלתי היא רמתני –

ויושיעו לי אנשי דעת וצדקתם היא סמכתני –

לעיר החכמה קיוב הביאוני ותקותי החיתני.

לא נודע לנו עד כמה “הושיעו לו אנשי דעת להביאהו לעיר החכמה קיוב”, אבל כנראה שם באמת “תקותו החיתהו” ובטוח היה כי סוף הכבוד והאושר לבוא, ובכל עמלו ומצוקותיו הרבות קוה ליום הטוב אשר בו יגיע לקצה מטרתו ויהיה לרופא.

היום המאושר בא – וקאַמינר גמר חק למודו באוניברסיטה ויצא מוכתר בשם ד"ר. אז שֻנה גורלו לטוב. בא הקץ למלחמתו הקשה עם המחסור הנורא, שהִרבה כל־כך להציק לו עד עתה, כי פרנסתו מעתה היתה מצויה בריוח. אחרי היותו רופא־המחוז זמן־מה במחוז וואסילקוב, הצליח להתקבל בתור אַסיסטֶנט פרטי על יד הפרופֶסור הקיובי מָרינג, שהיה מפורסם מאד כרופא למחלות הפנימיות, ועל משמרתו זו עמד כחמש־עשרה שנה.

חיי רופא בעיר גדולה כקיוב דרשו הוצאות מרובות, גם התרבה מספר בני־ביתו והתרחבו צרכי גִדולם וחִנוכם, ולפיכך מוכרח היה הד"ר ק. לכבוש את יצרו ותאותו לתורה ודעת ולהקדיש את כל עתותיו לעבודת הרפואה המעשית, שהביאה לו ברכה מרובה. תחת זאת גבר בקרבו יצר אחר: תאות הכסף. רבות שבעה לה נפשו ממרורות המחסור, עד אשר עלתה בידו למצוא ברב עמל את נתיבותיו בחיים, הרבה נלחם עם העוני האכזרי עד אשר הכריעהו והסיר מעליו שבט עברתו, ועת התאמץ בכל כחו להרבות כלי־זינו במלחמת החיים – לצבור כסף יותר ויותר – כאלו ירא מפני האויב הנורא היושב למו ארב פן יוסיף שנית להגיח ממקום מחבואו וישתרע עליו להשיבהו עד דכא…

ביחס תכונת־הנפש הזאת ראוי לתשומת־לב מיוחדת מכתבו של הד"ר ק. אחרי צאתו מקיוב, שכתב לאחד מידידיו מ. ק. בהתגלות לבו ונשמע בו קול ודוי וחרטה על העבר. אחרי שהוא מזהיר את רעהו זה, בצאתו בדרך כל הארץ לעסוק במסחר ולאסוף כסף, שיבוא בערב אל ביתו, אל נפשו החדרה פנימה, וימתיק סוד עם עצמו, עם נפש האדם השוכנת בתוכו, וכי הכסף יהי לו האמצעי, ואהבת אדם וטובת –רֵעַ התכלית, – יוסיף לאמר:

“מכל משמר נצור לבך! קדש קדשים הוא, שם ישכון בך אך אל אחד – אהבת אדם! לא יהיה בך אל זר, ואיזה הוא אל זר שהוא בלב האדם? הוי אומר: זה תאות הכסף, זאת הע”ז המביאה את רוב בני האדם לידי שפיכות דמים. בי ידידי, אל נא יכבדו עליך דברַי, כי מאהבתי אליך דברתי עד הנה, חרד ופחד לבי מאד עליך, פן ישחיתך העולם, פן יקלקלך הכסף, הוא היצר הרע, הוא השטן המסית, הוא מלאך המות לכל חיי הנפש. לך אל נמלה, ידידי, לך אל ידידך הכותב לך עתה, ראה דרכיו וקחה מוסר. אנכי הייתי נטע נעמן בקרן בן שמן, אלהים נטע אותי שורק ויבן מגדל הדעת בתוכי וגם יקב ההרגשה חצב בי, ואני – עשיתי באושים! עזבתי את ייני הטוב אשר היה יכול לשַמח אלהים ואנשים והלכתי לנוע על העצים ועל האבנים… ואבדתי את רוב חיי לתוהו ולבהלה: לקבץ כסף וטוב העולם ולביתי, לנפשי, לא עשיתי מאומה. ובתחלת צאתי אל המון התבל דמיתי: אלכה נא מעט ואקבוץ לי די כסף, ואחר אשוב אל חכמתי ואל תורתי – לכשאפנה אשנה!… אבל לא כן היה הדבר. מכיון שנתתי לשטן שערה אחת החזיק בי בשתי ידיו ויאחז בכח וימשך אחריו את כל לבי ונפשי יחד. ומי יודע עד מתי הייתי ביון מצולה לולא רחמי ה' כי גברו עלי לקחת ממני את כל כספי ולהשיבני לעניותי כקדם. אך עתה הקיצותי משנתי וארא כי עירום אנכי, כי כרמי עלה כלו קמשונים ויושב אנכי בין עקרבים וסלונים, ומי יודע אם יעלה בידי לעלות ממ“ט שערי טומאה שנטמאתי בהם. ולכן חרד אנכי לנפשך, ידידי, כי יודע אני את הכח הגדול והנורא, את הכח המושך של הכסף, המושך חכמים אדירים בכחו ומורידם לבאר שחת”.

הכנסות רבות היו לו לד“ר קאמינר בהיותו עובד בקיוב בתור רופא שזכה לפרסום, וחלק גדול מהן הוציא לצרכי חנוך בניו. בשביל מטרה גדולה זו לא יקר בעיניו כל קרבן. רצה ק. לזַכות את בניו בכל טוב ההשכלה, אשר מנעו ממנו אבותיו בעתו. מורי לשונות ומדעים שונים מלאו את ביתו. לאחרונה הצליח למצוא לביתו מורה מצוין אחד, בעל דיפלום של שני פַקולטָטים ויודע כמה לשונות על בוריָן, אשר קנה לאהבה את לב תלמידיו וכל בני הבית כבדוהו מאד. מסַפרים, שהד”ר ק. בהיותו לבוש כבר כדי לצאת מביתו לשֵם בקור חוליו המרובים בעיר, יש שהיה עומד, מקלו בידו האחת ומצנפתו בשניה, במשך שעה ושתים, בחדר־הילדים ומקשיב בעיון רב לתורת המורה המומחה, בלַמדו את תלמידיו בחריצות ואמנות יתרה.

הלמודים הכוללים הרבים היו דוחקים, כנהוג, את הלמודים העברים ולא הספיקה השעה לבניו של הד"ר ק. לעסוק גם בתורת ישראל ולשונו. האב, אשר לבו מלא אהבה עזה לעמו וכל סגולות רוחו, היה דורש אמנם לעתים קרובות בפני בני־ביתו בשבח ישראל ותורתו, אבל הוא לא השתדל למסור בידם את המפתח לאוצרות עמו הרוחניים, את ידיעת שפת־עבר – ועל זה דוה לבו מאד, ובשירו “ודוי” אשר ערך “יום אחד לפני מותו”, יקונן במרת־נפשו:

"בַּעֲוֹנִי רוּחַ אֻמָּתִי הַטוֹבָה מֵעַל לֵב בָּנַי וּבְנוֹתַי סָר…

וְאָחֲרֵי מוֹתִי מִי יוֹדֵעַ אִם יִשָּׁאֵר לִי שֵׁם וּשְׁאָר… – –

אֲנִי סַרְתִּי מְעַט מִן הַדֶּרֶךְ, וּבָנַי כְּבָר אָבְדוּ דָרֶךְ,

סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ, כִּי לֹא הוֹדַעְתִּי לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ…"

הד“ר קאמינר, שהיה מרגיש אהבה עזה ועדינה לכל בניו, רחש לבו חבה יתרה לשני בניו יעקב (יאַשע) וסאַשע. שני בניו אלה הצטיינו בכשרונות נעלים מאד, וביחוד הבכור יעקב, שבו התרכזו כל תקוותיו ורגשי גאונו של האב. הילד הנפלא הזה, בהיותו בן תשע שנים, עלו ידיעותיו בהרבה למורים על קורס שלֵם של גימנַסיה. נקל לשער את עוצם יאושו של האב האומלל כאשר נקטף פרח נחמד זה ביד החולירה; וכחצי שנה אחריו מת גם הבן המצוין השני בשתותו על־פי מקרה סם חומץ גפריתי. שבר גדול מאד הָשבר לב האב האומלל והד”ר ק. לא מצא תנחומים לנפשו הכואבת. הוא לא יכול עוד לעסוק במנוחה בעבודת הרפואה המעשית, עולמו חשך בעדו וכמו אבדה מלפניו מטרתו לעבוד בשבילה ולשאת בעמל החיים.

אז הרגיש הד“ר ק. צורך עז לעזוב את העיר הגדולה קיוב, אשר זה כבר היתה עליו לטורח ולמעמסה בהמונה ומהומתה, ולשַנות את מקום מגוריו. בהשתדלותו נתמנה לרופא של הזֶמסטבה במחוז ניעזין (פלך צרניגוב), ושלש שנים ישב בכפר מנוסטירישצה. שם היה קובע לו עתים גם לתורה ולמדע, והרב “מרא דאתרא” היה בא לפעמים לבית הד”ר “הבקי בש”ס ופוסקים" לשאת וליתן עמו בהלכה.

בעת ההיא עלתה בידו לקנות לו בפלך צרניגוב אחוזה קטנה “פפרנא”, ומעתה התגורר בכפר אחוזתו, ומשם היה נוסע לכפרים הסמוכים לרפא חולים עניים בתור רופא של הזֶמסטבה. אחר־כך נתמנה לרופא עירוני בגרודנה הסמוכה לאחוזתו. בתור רופא היה מומחה ומהיר במלאכתו ומכלכל בהשכל ודעת את מחלת חוליו, אשר האמינו בו וברוחב דעתו בחכמת הרפואה.

מזמן לזמן היה בא גם לעיר־הפלך צרניגוב, בהיותו נמנה גם ל“עברי מלומד” או “פקיד לפקודות מיוחדות” על ידי שר־הפלך. ומדי שנה בשנה, ביום חמשה־עשר בשבט, היה רגיל הד“ר ק. לבקר את בית הת”ת בצרניגוב. בפיו באר לתלמידי הבית מה טיבו של חג היום, “ראש־השנה לאילנות”, ובידו היה מחָלק להם פֵרות ומגדנות, והתלמידים העניים שלא הָרגלו ל“ימים טובים” בחיים, שמחו מאד על החג שהיה עושה להם הד"ר הטוב וזכרו נשאר חרוּת על לבם לברכה לאורך־ימים.

בתור “עברי מלומד” הצטיין הד"ר ק. משאר “העברים המלומדים” לא רק ברוחב ידיעותיו ועומק משפטו בשאלת היהדות והיהודים, אלא גם בשאיפתו העצומה להועיל לבני עמו אשר אהב בכל נפשו, ולא אחת היה משתדל להמליץ בעד אָחיו לפני שר־הפלך והשתדלותו הועילה. גם ערך בשנות התשעים במאה שעברה, שנות הרעות והפרעות בישראל, הרבה כתבי־זכרון בשביל להפיץ אור לפני השרים הגדולים, אשר גורל עמו בידם, על כמה מקצעות של שאלת היהודים הסבוכה והמסובכה.

ובשנת 1882, כאשר נקבעו בכל הפלכים “קוֹמיסיות עבריות” לדון על פרטי “שאלת היהודים”, נקרא גם הד“ר קאמינר להשתתף בקומיסיה הצרניגובית, ששם ישבו על כסאות המשפט של עם ישראל אנשים “בני־סמך” בשאלה זו מראשי האצילים ושרי הצבא. והנה נפתח מקור של “שיחות נאות” על היהודים והיהדות, הכל לפי “רוח הזמן” ההוא. הד”ר ק. המסור לעמו בכל לבו, היה אנוס לשמוע שפעת דברי קטגוריה על ישראל וכל קדשי סגולתו ברוח מלא קצף ורעל. בלב דוי חכה עד שהגיע התור לו לדַבר דברו, ואחרי אשר הרבו ששה עשר נואמים לשפוך כל חמתם על היהודים עַם חרמם, שהם האשֵמים בכל רעה שבעולם, פתח הד“ר ק. את פיו – וכל המסובים השתוממו מאד לשמוע מפי הרופא היהודי לא אמרי התרפסות וחנופה לצד התקיפים ודברי התנצלות ותחנונים של “עבד נרצע”, כנהוג, אלא דברי תוכחה עזה וקשה, דברים כגחלי אש על ראש שונאי ישראל החטאים בנפשותם. בהוכחות נמרצות ובמופתים חותכים הרס את כל מגדלי עלילות השקר, אשר בנו אויבינו בנכליהם ועברַת זדונם, גם הציג לפני הנאספים את התמונה הנוראה של חיי היהודים המתמוגגים ברעה ואובדים בענים, ולאחרונה חִוה את דעתו איך ובמה לרפא את שבר ישראל. שיחתו של ק., כמובן, לא ערבה לרוב הנאספים, שנהפכו על ידו ממאשימים לנאשמים, ותחת לנצחהו בדברי וִכוחים מצאו לטוב להפטר ממנו בדרך אחרת, וליום המחרת בא שר־הפוליציי אל ק. ובקש ממנו בשם שר־הפלך שישוב תיכף למקום מִשרתו, כי פרצה שם מגפה ועזרת הרופא נחוצה מאד. באמתלא זו הסירו מתוך הקומיסיה את הד”ר הטורד, שלא יוסיף להרגיז בדבריו הנמרצים את מנוחת הנאספים ויוכלו לדרוש דרשות של דופי בגנותו של ישראל באין פוצה פה. אבל בעיני שר־הפלך היה כבודו של ק. חשוב בכל עת ולא אחת שלח לקרוא אליו את העברי המלומד כדי להתיעץ עמו בדברים הנוגעים ליהודים.

־־־־־־־־־־־־־־

בכל ימי שבתו של הד“ר קאמינר בקיוב היו כל עתותיו נתונות לעבודתו בתור רופא והשתמש בעטו רק לכתיבת סמי־מרפא לחולים, וכמעט עלתה חלודה על עטו הספרותי, שהחל לעבוד בו בימי נעוריו2, אבל אחרי עזבו את העיר הגדולה והמונה והתגורר בערים הקטנות, וביחוד אחרי התישבו באחוזתו, עבד את עבודתו הספרותית, החביבה עליו, באמונה ובשקידה יתרה, ולא הניח את עטו מידו עד ימי חייו האחרונים. ולעתים קרובות היה נשמע בביתו בלילה או בבקר השכם (בכפר היה משכים בבקר בשעה 4) קול צעדיו, בהיותו הולך בחדר הֵנה והנה ומזמר את שיריו שערך על הגליון. ביותר הרבה לעסוק בעריכת שיריו אחרי עזבו את מלאכת הרפואה והשתקע בכפר אחוזתו, עד צאתו לחו”ל להתרפא מחליו הקשה.

בתחלת שנת תרס“א התגברה עליו מחלתו ובעצת הרופאים בא לבֶרן בירת שוויץ ושם עשו לו נתוח. שתי שעות לפני זה ערך מכתב ל”אחד־העם" ובו בקש ממנו “להיות לו גואל” בענין הוצאת שיריו הראוים לדפוס, וחתם: “ידידכם ההולך אולי למות, ה' ירחם עלי”.

הנתוח עלה יפה. התקוה התחזקה, כי החולה יתרפא וישוב לאיתנו, אבל כעבור זמן־מה הורעה פתאום מחלתו וגדולי הרופאים בבֶרן לא מצאו לה תרופה. כמה ימים שכב על ערש דוי בביה“ח ונשא את מכאוביו הקשים בדומיה, וכל הבאים לבקרו התפלאו על עז רוחו של החולה ודעתו הצלולה עד רגעי חייו האחרונים. וביום י”ח ניסן (24 מֶרץ) תרס“א גוע הד”ר יצחק קאמינר ומת בשנת הששים ושמנה לימי חייו.

הצעירים והצעירות מאחב“י, מהתלמידים והתלמידות של ביהמ”ד הגבוה בברן, הלכו ללָוות את המשורר העברי המת לבית־עולמו ונשאו את ארונו ביום מטרות־עז בכל הדרך הרחוקה מהעיר עד בית־הקברות. יש מהמלָוים שידעו מה טיבה של האבדה זו לעמנו וספרותנו, אולם רובם לא ידעו על המנוח מאומה. אך בשמעם כי משורר עברי מת בעיר נכריה באו לחלק לו את הכבוד האחרון.

* *

“ואחרי מותי מי יודע אם ישאר לי שם ושאר” – כך מקונן הפיטן קאמינר בקינתו “ודוי” הנזכרת למעלה. אבל דבר זה, שסָפק היה אצל משוררנו בהתגבר עליו יאושו, ברור הוא בעיני כל יודעי שירתו: “שם ושאר” ישאר להד"ר יצחק קאמינר בספרותנו, שאהב אותה אהבה בל מצָרים כל ימי חייו.

אמנם אם נבוא להוציא משפט על קאמינר המשורר על פי דרכי השירה וחוקי היופי הפיוטי, הנהוגים בספרות היפה בלשונות העמים, אפשר להטיל ספק אם מקומו יכירנו בין העומדים בשורות הראשונות בהיכל השירה, ואם גם בעיקר הדבר עטרה זו של “משורר” הולמתו. כי רוח השירה אינה מרחפת על רובי שיריו, לשונו אינה פיוטית וחסרה היא סגולות ההוד והתפארת אשר לשפת המשוררים, אף לא תמצאו בשיריו צבעי רעיונות מבריקים, דמיונות מזהירים וחזיונות נשגבים, הלוקחים את לב הקורא המבין בקסמי החן והיופי, ולפעמים חרוזיו משוללים גם משטר נכון ועריכת־שפתים מסודרה. אבל את שירתו של קאמינר אין למֹד באמַת־המדה הרגילה. לא קשה היה לו לקאמינר “לצאת בעקבות” הרבה ממשוררי דורו ולעשות כוָנים למלכת “המליצה” כמתכנתם, אך זוהי תהלתו שלא אהב מעודו לחַקות מעשי אחרים ולבנות מגדלים שַבלוניים על פי התבנית הערוכה מתמול־שלשום. “כך מקובלני” – לא זה הדרך לפניו. תחת ללכת בדרך כבושה וסלולה, בחר לו ק. לעצמו דרך מיוחדת על פי טבעו ותכונתו. ובאמת כתב את שיריו על פי דרכו, דרך אוריגינלית, שאין דוגמתה בספרותנו, ועל כל היוצא מתחת עטו טבוע תמיד חותם מיוחד, חותמו של קאמינר.

ובכן אַל תבקשו בשירי ק. צורה יפה ומסולסלת, הדור וגהוץ חצוני, אבל תחת אלה תמצאו בהם הרבה יופי פנימי. כי לא לשם היופי ותפארת השירה והמליצה כתב ק. את שיריו. כל חפצו ומגמתו לשפוך לפני הקורא את שיחו ורגשי נפשו הנובעים ממעמקים. מתוך לבו, המלא על כל גדותיו אהבה עזה וחבה עצומה לעם ישראל, שטפו ועלו גלי רגשותיו הלוהטים ואותם שפך על הגליון בדברים כאש. הוא לא חשש לזה שאין בדבריו רעיונות חדשים והגיונות נשגבים, ושאותם הדברים בעצמם כבר נאמרו ונשנו על ידו בפנים שונים ואותו הענין כפול ומוכפל במלים שונות, או שאין הלשון מלוטשת ומגוהצת כהלכתה, ובכלל שאין זה שיר בעיני מבקשי יופי, אלא מעין “פזמון” או גם “מאמר בחרוזים”. כי כל חפצו האדיר רק להוציא את רוחו הסוער, את שטף רגשותיו הרותחים, בשביל להשפיע על הקורא ולהכניס לתוך לבו זרם חם של דברים היוצאים מלב עמוק ועושים רושם חי וקים.

לא רצה קאמינר לזכות את ישראל בשירים נאים לשם נוי וקשוט ספרותי בלבד. ולפיכך לא הקפיד על הקליפה החיצונית ולא הִרבה לדקדק בלשונו, כי העיקר היה בעיניו התוֹך, הגרעין הפנימי. בכל עת “דבר מן הסערה, מתוך אש רגשתו הרותחת”, ומתוך דבריו נשמע תמיד קול דפקו של לב עברי חם, לב פיטן לאומי.

ואמנם “פיטן לאומי” היה קאמינר בכל עצם מהותו ומלוא מובנו של השם הזה.

חֶמְלָתִי עַל אֻמָּתִי,

זֹאת הִיא נֶפֶש זִמְרָתִי!

לְעַמִּי, לְיִשְׂרָאֵל אַהֲבָתִי

רוּחַ הַחַיִים בְּאִמְרָתי!

(“נפש זמרתי”).

בדברים אלו הציב המשורר ציון נכון ונאמן ל“נפש זמרתו”, המחיה את בת־שירתו. אהבתו לעמו ישראל לא היתה חבויה ומסותרת בקרבו תחת גל־אפר, ולא רק לפרקים ידועים היתה “מתלקחת” ומעלה זיקי־אש, כדי לחזור ולהתכַוץ באיזו פנה נשכחה של הלב, אלא דולקת היא כ“נר־תמיד” במקדש לבבו.

כִּי גַם אֲנִי בֵּן לְעַמִּי! בֵּן לְאִמִּי, אֻמָּתִי!

גַם בִּי דָמֶיהָ יִזְּלוּ, בְּעוֹרְקַי לִבָּתִי;

גַם אֲנִי הִתְעַנֵּיתִי יַחַד עִם הַגּוֹלָה!

גַם אֲבוֹתַי עָלוּ עַל מוֹקְדֵי אֵשׁ, עַל מַטְבֵּחַ…

לָכֵן גַם לִי גַחֶלֶת מֵעַל זֶה הַמִּזְבֵּחַ,

גַם בְּלִבִּי נִיצוֹץ מִזּוֹ הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה…

זֹאת הַגַּחֶלֶת הַלּוֹחֶשֶת עַד הַיּוֹם

מִתּוֹךְ הָאֵפֶר, מִתּוֹךְ רְדִיפוֹת הַלְּאֹם,

זֹאת הַגַּחֶלֶת, הִיא תְחַמֵּם עַתָּה אֶת הַדָּם

הַסּוֹבֵב בְּכָל אֶבְרֵי בַת־שִׁירָתִי,

קוֹל צָרַת אֻמָּתִי דֹפֶקֶת בְּלֵב זִמְרָתִי,

עוֹר פָּנֵיהָ קָרַן מִמּוֹקְדֵי אֵשׁ שֶׁל הָעָם…

(“תפלה ליצחק”).

ואהבת־ישראל זהו הרעיון המרכזי, ה“לייט־מאטיוו” של פזמוני הפיטן הלאומי הזה. על אותו הרעיון העקרי, “יסוד היסודות”, הוא חוזר בהרבה משיריו בנוסחאות שונות. אהבה זו ללאום ישראל, הבוערת בקרבו בשלהבתיה כאש־דת, קדש־קדשים היא לו. בעיניו ה"עקר הגדול והנכבד שבעקרי תורה הוא: “ואהבת את ישראל עמך בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאדך”, ובכל עז רוחו יקרא “לבני אֵם גלמודה, בני אֻמה מרודה” להתאסף יחד “בחרדת־בהדרת קדש”

אֶל זֶה הַמֶּרְכָּז, נְקֻדַּת הָאוֹרָה,

אֶל הָאַהֲבָה הַתְּמִימָה, הַטְּהוֹרָה,

לְאֻמָּתֵנוּ הַגְּדוֹלָה וְהַנְּאוֹרָה.

(“שירת דודים”).

בגעגועים עזים, בחבה רכה ועדינה, כאוהב המדבר על אהובתו, החביבה עליו מגופו ובה כל חיי רוחו, מזכיר הפיטן פעם בפעם את “יונתו תמתו”, “זאת האֻמה הנאמנה, אשר עד זקנה ושיבה, עד עולם היא רעננה”, ובכל כחו השתדל להגביר בלב אחיו את “האמונה האמתית”, הלא היא "האמונה באַלמות נפש העם,

באַלמות נפש ישראל" –

עַל כֵּן יְחִי יַעֲקֹב, לֹא יָמוּת עַם יִשְׂרָאֵל,

כִּי אִידֵיאַל טָהוֹר, עֶלְיוֹן וָרָם,

הוּא הַנֶּפֶש, הוּא הַדָּם

שֶׁל זֶה הָעָם הָרָם!…

(“שיר העם”).

ואהבתו לכלל ישראל, “הוא קשר בין הקשרים, הוא ברית בין הבתרים” – לא נתנה אותו להיות בן־מפלגה בתוך עמו. הוא לא עמד מצד כתה זו או אחרת, ללמד עליה רק זכות ולעורר קטרוג על שאר הכתות. לא “משכיל” הוא, הדורש אך בשבח ההשכלה והנדגלים בשמה ונותן דופי באחיו בני ישראל שאינם בני בריתה, כי “בן הוא לעמו, בן לאמו אֻמתו” והכל חביבים עליו חבה יתרה –

נְעָרֶיהָ, גְּבָרֶיהָ וּזְקֵנֶיהָ,

חֲסִידֶיהָ, לוֹמְדֶיהָ וּנְבוֹנֶיהָ,

כָּל אֵלֶה גְבִיעֶיהָ, כַּפְתּוֹרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ,

כָּל הַמְּנוֹרָה־הָאוֹרָה עִם שִׁבְעַת קָנֶיהָ, –

כֻּלָהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר!

(“אש דת”).

“לומדים, חסידים ומשכילים” – כלם שוים הם בעיני הפיטן ולא יוכל לבכר את אלה על אלה, כי כל ישראל חברים וכלם אהובים. “אהבה, אחוה ואחדות העם – הנה עקרי תורת ישראל” והיחוד האמתי הוא “יחוד עם ישראל”

* * *

אִישׁ אֶת קָדָשָיו לוֹ יִהְיוּ! יִהְיוּ לוֹ קְדוֹשִׁים וִיקָרִים!

הֱיוּ לָכֶם, עַמִּי, לַמְדָּנִים, חֲסִידִים אוֹ מַשְׂכִּילִים יְשָׁרִים –

אַחַת! אִם יִשְׂרָאֵל אַתֶּם – אַחִים אַתֶּם! כֻּלְּכֶם יְקָרִים!

כֻּלְכֶם בְּנֵי אָבוֹת נִבְחָרִים, אֲשֶׁר נָתְנוּ תוֹרָה וְאוֹרָה לְזָרִים. – – –

לֹא נְנַתֵּחַ אֶת עַם יִשְׂרָאֵל לְכִתּוֹת, אֶת גּוּפוֹ לַאֲבָרִים,

אַל נָא נִגְזוֹר אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִגְזָרִים!

הֵן אַךְ עַל גוֹי־מַצּוֹת, אַךְ עַל עַם־מְרִיבוֹת יִשְׁלְטוּ אַכְזָרִים,

אַךְ עַל חֲצִי הַמַּחֲנֶה יָבוֹא עֵשָׂו וְהִכָּהוּ לִשְׁבָרִים;

לַפִּיד אֵשׁ־רִשְׁעָה לֹא יַעֲבוֹר כִּי־אִם בֵּין הַגְּזָרִים,

לֹא יֵרֵד הָעַיִט, אוֹי! כִּי־אִם עַל הַפְּגָרִים…

(“ברית בין הבתרים”).

למדרגת “אהבת כלל ישראל” כזו הגיעו רק “יחידי סגולה” מ“משכילי” בני דורו, אשר רובם הצטיינו בקנאות יתרה ל“השכלה המלאה זיו ומפיקה נגה” ואותה מדה טובה שנקראת בשם “סבלנות” חסרה להם, כמו להקנאים “מורדי האור” בשעתם.

אולם האהבה העזה לכלל האומה לא עִורה את עיני הפיטן ולא כסתה על כל הפשעים והנגעים בבית ישראל. אדרבה, מרב אהבתו לעמו לבו התחמץ ורוחו הסתער למראה הבנים הסוררים באֻמתו, וברוחו הקשה הגה “קינות”, גם עורר שוט סַטירתו החריפה והנוקבת על פושעי ישראל, אלה “זבובי מות” אשר “יבאישו שמן רוקח”. ועקיצת מוסרו לא לצד אחד היתה פונה, כי פגעה בכל המפלגות בישראל ודברו היה שבט לגֵו “לומדים, חסידים ומשכילים” גם יחד, לכל אלה הלובשים אדרת־כחש ונושאים שם מפלגתם לשוא. ומחמלתו הגדולה על עניי עמו העיר כל חמתו על בעלי “מטבע־מרצע”, על “שרי־המאות – שרי־המעות”, שהיו “תמיד בבית יעקב לנגע”, על “בעלי־הטכסא”, שנחשבו בימים ההם לסמל מפלצת של אוכלי בשר עניים, על “גביר־ליברַל” זה “שרץ־העוף” החדש, אשר “קדש אין לפניו, תורתו – השקלים! הוא ראש לשועלים ולאריות זנב”, ועוד פגעים רעים כיוצא באלה. וביחוד היה מרבה לירות את חציו השנונים ללב “בנים כחשים”, המתרחקים מעל עמם וכל קדושי סגולותיו ואין ישראל כל מזימותיהם. על אלה “הבנים המהרסים” מבית, ילידי “השכלה משַכלת”, התמרמרה רוחו של משוררנו הלאומי הרבה יותר מאשר על “זרים־צרים מחריבים מחוץ”, והאנחות היותר קשות והעקיצות היותר דוקרות בשירתו הלאומית יצאו מעמקי לבו הכואב למראה השערוריה הגדולה הזאת בבית ישראל.

ואת עצם שירתו הלאומית לא התחיל הד“ר ק. לשיר יחד עם כל המקהלה בראשית שנות השמונים למאה שעברה, זמן התחלת הפורעניות והפרעות בישראל והתעוררות התנועה הלאומית במחנה, כי־אם עוד זמן רב לפני זה, כמעט מראשית עבודתו בשירת ישראל. ק. לא היה אחד מאלה הבאים להצטרף למנין ולהתערב גם בקולו בתוך שאר קולות “המתנבאים במחנה”, שירתו היתה שנים לא מועטות “שירה יתומה” וקולו נשמע לפרקים בודד וגלמוד. אז בתקופת “ההשכלה”, עת “שפה אחת ודברים אחדים” לכל סופרי ישראל, לרומם על כל שבח ותהלה את ההשכלה “בת־השמים” ולהשליך שקוצים ביד מלאה ורחבה על “מורדי האור”, – הוציא ק. את עצמו מן הכלל ומיתרי כנורו השמיעו צלילים אחרים, שלא התאימו כלל ל”רוח הזמן".

במכתבו אל ש“י אברמוביץ (מנדלי מו"ס), שנדפס בראש המחברת “סדר כפרות לבעל־טקסא” (בשנת תרל"ח), יאמר הד”ר ק.: “אתה היית כמעט הראשון בינינו אשר עזבת את דרך סופרי ישראל אשר בימינו ותבחר לך דרך אחרת. לא על אמונות טפלות ולא על מנהגים חצונים הוכחת את עמך בספריך, לא רדפת כסופרים העברים אחרי התרנגול של ה”כפרות" – – – וכבר ראיתי בכרכי הים, עיר ואם בישראל, אשר רוב אנשיה אינם מכים כפרות עם תרנגולים – אבל עם בני אדם רעיהם – – – ואיה אפוא כל הטובה אשר הביאו הנאורים האלה לעמם?"… הדברים המעטים האלה אוצרים בקרבם בקרת חריפה על הרוח השוררת בספרות ישראל בימים ההם. וק. בעצמו היה מן הראשונים אשר עזבו את דרך סופרי ישראל ההם ובחר לו דרך אחרת. “לא ירד בני עמכם” – כך מוכרח היה לומר לאחיו הסופרים משכילי התקופה ההיא, כי גם ההשכלה “בת השמים” לא היתה זכה בעיניו בשעה שנושאי דגלה התרחקו מגזע אומתם וחדלו להרגיש בכל אבריהם “אהבת כלל ישראל” – זה עקר העקרים ויסוד היסודות.

בשיר “לאוהב”, שנדפס (בשנה הנזכרת) בראש המחברת “קינות מסידורם של בני דן”, קורא המשורר:

לֹא גְּבִיר, לֹא כְּפִיר, לֹא אַדִּיר, לֹא כַבִּיר אַתָּה –

כּי־אִם אִישׁ יִשְׂרָאֵל!

אִישׁ וְיִשְׂרָאֵל אַתָּה! אֹהֵב וּמְכַבֵּד כָּל אָדָם, וְעַל כֻּלָּם –

אֶת עַמְּךָ, אֶת יִשְׂרָאֵל.

מַשְׂכִּיל יִשְׂרָאֵל אָתָּה, אֹהֵב הַשְׂכָּלָה וְסִפְרוּת, וּמִכֻּלָּם –

הַשְׂכָּלַת סִפְרוּת יִשְׂרָאֵל.


לָכֵן לְךָ יַקְרִיב מִנְחָתוֹ אֹהַבְךָ בְּכָל לֵב, הָרוֹפֵא וְלֹא לוֹ, –

הָרוֹפֵא לְיִשְׂרָאֵל.

לֹא הָלַכְתִּי אֶל “הַגְּדוֹלִים”, אֶל הַנַּעֲצוּצִים וְאֶל הַנַּהֲלוֹלִים,

אֲשֶׁר בְּיַעַר יִשְׂרָאֵל.

אֵלֶּה הַגְּדוֹלִים – קְטָנִּים הֵמָּה! כִּי לֹא יֶאֱהֲבוּ אֶת עַמָּם,

אֶת אֲחִיהֶם, אֶת יִשְׂרָאֵל.

כִּי מַה קָטֹן מֵאִישׁ אֲשֶׁר יִבְאַשׁ בְּעַמּוֹ, בִּשְׂפָתוֹ, בְּחָכְמָתוֹ

וּבְסִפְרוּת יִשְׂרָאֵל.

אהבת אחים, אהבת ישראל, שפתו, חכמתו וספרותו – זאת היא ראשית דרישתו של הפיטן מ“איש ישראל”. ומה רבה ועדינה אהבתו לאוצרות רוחו של עמו, לשפתו, תורות וספרותו! ובשמעך את קולות־הקריאה ל“שפת־הקדש” (במחברת הנ"ל): “מה יפית ומה נעמת – – מה יקרת ומה רוממת, אַת שפתי, אַת יפתי בתם־בחֹם־ברם דבריך”, וכיוצא באלה – מרגיש אתה שאין “המליצה מדברת” בזה, אלא בת־קול היוצאת מלב מלא רגשי אהבה עזה ועמוקה. וזאת האהבה היה ק. משתדל בכל כחו לטעת על ידי שיריו ופזמוניו בלב בני עמו עוד זמן רב לפני התגברות הרעיון הלאומי ו“חבת ציון”.

ומי יתנה תוקף עליצות נפשו של הפַיטן, הבודד במחשבתו הגדולה, בהתגלות הרעיון הלאומי והתלבשו צורה מוחשית של “חבת ציון וישוב א”י "? “הרעיון החדש” הלא הוא משוש נפשו מאז, אותו טפח ורִבה זה כמה בחביון לבו והוא הגיון רוחו כל הימים, ורק עתה נקרא בשם ומספר מעריציו ומקדישיו של רעיון־הקודש הזה הולך ומתרבה. אז התעוררו מיתרי כנורו של המשורר ביתר עז והשמיעו קולות בכח והדר להחיות רוח שפלים ונדכאים בתקוה רמה ונשאה.

אמנם בעתות הרעות ההן, שנות הרעמים והפרעות, הִרבה הפיטן־המקונן לעורר קינים והגה על שבר עמו הגדול כים, על “אחיו העבדים, הנעים ונדים מגוי אל גוי, מאוי אל אבוי”, ותחת שירי התול וסַטירה הוציא מתחת ידו רק שירי־אבל וקינות, וכמו לא אמר די לקינותיו התפלל לאלהי אבותיו, שיתן לו לחלקו “מכל נחלת אומתו אך את שברי הנבל אשר השליך מידו ירמיהו הנביא, זה אבי כל יודעי נהי ואבל בתבל” (“תפלה ליצחק”)… אבל בצר לו על צרת עמו באותם הימים הנוראים מצא נחומים טובים בהתחלת עבודת “הישוב” בארץ־האבות, מקור תקות ישראל, ובהתלהבותו העצומה כבר ראה ב“קולוניה הראשונה” בא"י “אתחלתא דגאולה”, והנה הוא קורא בקול מצהלות למראה החזון החדש:

אִמֵּנוּ, אֻמָּתֵנוּ, רַעֲיָתֵנוּ!

הִנֵּה־זֶה בָא עוֹבֵד יִשְׂרָאֵל

עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!

קוֹלוֹנְיָּה נוֹסְדָה לָנוּ, בֵּן נִתַּן לָנוּ! – – –

אֻמָּתֵנוּ־מְדוּשָׁתֵנוּ בַּגָלוּת!

קוֹלוֹנִיָּה יִשְׂרְאֵלִית, זֶה יֶלֶד גְאֻלָּתֵנוּ,

הִנֵּה זֶה הַנּוֹלָד, הִנֵּה זֶה בָא עֲלַי חָלֶד!

רְאִי אוֹתוֹ, אִמֵּנוּ, כִּי טוֹב הוּא

תִּקְוָה לָךְ נִשְׁקֶפֶת מֵעֵינַי זֶה הַיָּלֶד! – – –

מִתֵּבַת גֹּמֶא יָצָא מֹשֶׁה רַבֵּנוּ –

מִקּוֹלוֹנִיָּה קְטַנָּה – גְּאֻלַּת בָּנֵינוּ…

(“יציאת מצרים” או “תבת גמא של משה רבנו”).

לא רעיון עבודת־האדמה בכלל לקח בזה את לבו של הפיטן. הוא, להיפך, היה תמיד מתנגד גמור לאלה השוקדים על תקנת בני ישראל להפכם לעובדי־אדמה, ובשעה שהרבה מסופרי ישראל נמשכו אחרי אותו הרעיון כמה שנים לפני צמיחת רעיון ישוב א“י ויצאו במאמריהם הנלהבים בכה”ע לדרוש בשבחה של עבודת האדמה וגודל תועלתה בשביל בני עמנו בכל מקומות מושבותיהם, עמד הוא על דעתו התקיפה, “דעת יחיד”, ובמאמרים רבים ב“הקול” השתדל להוכיח, שאין זה תקון ועליה לישראל אלא קלקול וירידה. ובאחת מ“בריתות דר' יצחק” כתב בלשונו הנמרצה: “וגם היום ברוב ארצות אירופה האכרים המה חמורים בשכל ועבודה, כי העבודה הקשה והעבדות טמטמו את לבם – – – והנם גם היום עבדים, אם לא בגוף, כי בגופם יצאו לחירות, אבל ברוחם ובמדותיהם, כי אין לך ואמנות פחותה מן הקרקע, כי כל המחובר לקרקע כקרקע”…

אולם זה הילד הנולד, הקולוניה הישראלית, לא “מחוברת לקרקע” נכריה באחת מארצות הגולה, אלא על אדמת ישראל בארץ־ישראל, ולכן “תקוה נשקפת מעיני זה הילד, ילד גאולתנו”. עיני הד"ר ק., זה “אוהב עמו” בכל נפשו, ראו את מצב ישראל בעמים הנורא מאד, כי אומתו, אומה לא רֻחמה –

נָדָה בַאֲוִיר, תְּלוּיָה עַל בְּלִימָה,

מְרַחֶפֶת בָּרוּחַ, בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמָיִם –

עֳנִי, חֳלִי וְשִׁפְלוּת פְּנִימָה,

וּמִחוּץ – נְחֻשְׁתַּיִם עַל יָדָיִם

(“קינות”).

וכבר “אין מְתֹם בכל אברי הלאֹם”, והנה תקוה נשקפת לו כי תחדל אומתו להיות “נדה באויר, תלויה על בלימה”, כי היא “הטובה ומיטיבה” תשלח אל הקולוניות “עזרתה מקדש” –

אוֹ אָז הַקּוֹלוֹנִיזַצִּיָּה תֵּלֵך לְפָנִים,

תֵּלֵך לְאַט־לְאַט, מְעַט מְעַט, הָלוֹך וָרָב,

וּבִרְבוֹת הַשָּׁנִים יְלֻקְּטוּ בָנִים,

יִלֻקְּטוּ אֶל שֻׁלְחַן ה', אֶל שֻׁלְחַן הָאָב!…

וּבְטֶרֶם יַעַבְרוּ עִדָּן וְעִדָּנִים –

וְשָׁבוּ לִגְבוּלָם בָּנִים…

ובקולו הנאדר בכח יקרא לבני עמו:

הָשִׁיבוּ בָנִים אֶל חֵיק אֻמָּם־אֻמָּתָם,

בַּעֲבוֹדָתָם יְחַיּוּ שׁוֹמְמוּת אַדְמָתָם,

בַּעֲבוֹדָתָם יְחַיּוּ שׁוֹמְמוּת אַדְמָתָם,

וּתְחַבְּרוּ גוּפוֹתֵיהֶם אֶל אַרְצָם־נִשְׁמָתָם

וְיִחְיוּ! יִחְיוּ כְקֶדֶם, כְּעָם, בְּטָהֳרָתָם,

אוֹ אָז יָשׁוּבוּ אֶל טִבְעָם, אֶל סְגֻּלָּתָם.

(“יציאת מצרים”).

המשורר הרגיש בחושו הלאומי, כי לא זו הקולוניזציה המסוגלת לעשות את ישראל לעם הדומה לחמור ולקרקע, כי זוהי “שיבת בנים אל חיק אמם־אמתם” ו“חבור גופותיהם אל ארצם־נשמתם”, ועל ידה “ישובו אל טבעם, אל סגולתם”. אולם, כנראה, תקותו הגדולה על הקולוניזציה לא האריכה להזהיר באור־מרפא בקרב נפשו הכואבת על שבר עמו הגדול, כי אֻמתו “הטובה והמיטיבה” לא הרבתה לשלוח “עזרתה מקודש”, ושבו העבים להקדיר על שמש־התקוה, ושָב המשורר־המקונן אל “קינותיו” והוסיף לקונן תמרורים על “יונתו תמתו” העניה והסוערה

מִזָּרִים מִצָּרִים –

עֲשׁוּקָה, שְׁדוּדָה,

מִבָּנֶיהָ הֵיְקָרִים –

עֲזוּבָה, גַּלְמוּדָה.

ו“קול צרת אֻמתו דופקת בלב זמרתו” כל עוד דפק לבו בחיים, ועד יומו האחרון היתה אהבת האומה העלובה והעזובה “מחממת את הדם הסובב בכל אברי בת־שירתו”.

־־־־־־־־־־־־־־־

כארבעים שנה עבד הד"ר יצחק קאמינר את עבודתו לעמו ולספרותו בעטו המצוין. בכל הימים ההם טבל את עטו “בדמעות, בדם, במרה”, כי בן הוא לעמו האובד ונדח, החי “בין המצרים” ומתמוגג ברע “בעמק עכור”, בן נאמן המסור אליו בכל לבו ונפשו. וירושתו הרוחנית, אשר הנחיל את ספרות ישראל, יקרה וחביבה תהיה בכל עת לבני עמו, כי בשיריו־פזמוניו של הפיטן היחיד־במינו הזה, אם רב הוא או מעט ערכם הספרותי האמנותי, נשמע תמיד קול דפקו של “לב ישראל”, לב מלא אהבה עזה לעמו וכל אוצרות סגולתו, ובכל שורה ושורה מהם מפרפרת “נשמה יתרה” של פיטן לאומי.



  1. מקורות לתולדות חייו של המשורר: מאמרו של קצנלסון ב“ספר השנה” תרמ"ב ומכתבים פרטים של חתן המנוח וידידיו.  ↩

  2. על “מליצה לפורים” ב“הכרמל” תרכ"א שכתב במליצה פרוזית בחרוזים ובשיר, חתם את שמו במלואו: יצחק־אייזיק קאמיניר תלמיד העוסק בחכמת הרפואה בבית מדרשו של וולאדימיר אשר בקיעוו.  ↩

המלצות קוראים
תגיות