יחידי היה המשורר שמעון־שמואל פרוג בשעת כניסתו להיכל שירת־ישראל בלשון רוסית ויחידי היה ביציאתו משם, בבוא עליו סוף כל אדם. לא הראש והמיוחד בחבורת המשוררים היה פרוג, לא הכהן הגדול מאחיו. אלא המשורר האחד, הכהן הבודד העומד על משמרתו, משמרת הקדש, ומכהן יחידי במשך תקופה ארוכה של שלשים ושש שנים. בן־זוג לא היה לו בחייו ולא השאיר אחריו דוגמתו במותו.

בשעה שעלה פרוג על הבמה לא היתה ספרות הרוסית לעברים כלל עניה ודלה, ובכמה מקצועות כבר היו לה סופרים משובחים בעלי שם־טוב, ורק מקצוע אחד בה היה עזוב ושמם – מקצוע השירה. המשורר ווילנקין אמנם כבר נודע היה ומפורסם בשם־כנויו “מינסקי” ושיריו תפסו להם מקום חשוב על עמודי הז’ורנלים הרוסים הגדולים, אולם המשורר הלז זר היה ברוחו לאחיו, שבר עמו לא חלה ולא הרגיש ובצרתו לא צר לו, ומראשית צאתו על במת השירה היתה בת־שירתו “נתונה לעם אחר” (שירו הראשון, שנדפס בשנת 1876 בעתון של סובורין “העת החדשה” בגלגולו הראשון הליברַלי, מדבר רמות בשבח הסלַביות הדרומית), ואחר־כך עבר בכבודו ובעצמו אל מחנה הנכרים.

ולא נפלאת היא, שהמשורר הצעיר פרוג משך עליו את עין הקוראים המבינים, תיכף כשנדפס שירו הראשון בעתון השבועי “ראזסווֶט” בסוף שנת 1879. אחד העורכים של אותו העתון, שהיה אף הוא בעל נפש פיוטית, מהר לפנות במכתב אל המשורר החדש ובקש מאתו להודיעהו פרטי קורות חייו. ומה רבה היתה ההשתוממות בחוג הסופרים הקרובים אל המערכת כשנודע להם מתוך אגרת־תשובתו של המשורר, שהוא בחור שלא הגיע עדיין לשנת העשרים, שנולד לאחד האכרים במושבה העברית בוֹברובי־קוּט, הסמוכה לחרסון; שם למד בחדר הישן, כמנהג העולם, עד השנה התשיעית לימי חייו, ואחר־כך כשלש שנים בבית־הספר הכפרי, ואחר־כך היה סופר וכותב כתבים בבית המשגיח על המושבות, כיד הכתיבה היפה הטובה עליו; ובשנת השש־עשרה לימי חייו יצא מכפר־מולדתו לעיר־הפלך חרסון כדי למצוא בה את נתיבותיו בחיים, ושם היה משמש בכהונת סופר בלשכת הרב מטעם הממשלה החרסוני. ולאחר שהוא עוסק ביום ברשימותיו בתוך פנקסי החיים והמתים של הרב, הריהו מתבודד בחדרו בלילה ומנסה את כחו לערוך שירים בלשון רוּסית. והנה על פי מקרה התודע לאחד הפקידים הקטנים, נושא מִשרת מגיה בעתון “ידיעות הפלך” וכותב לפרקים קורספונדנציות לאחד העתונים הרוסים באודיסה, והלז קרא את שירי הבחור היהודי ומצאו חן בעיניו ובטובו הואיל להורותו פרק בתורת השירה, כלומר: כיצד עורכים שירים כהוגן על פי חוקי השירה בקצב ובמדה נכונה.

ובכן היתה ראשית דרכו של המשורר צלחה מאד. בפסיעותיו הראשונות הכירו מיד כי ברכה בו ונקרא בכבוד רב לבוא לעיר הבירה פטרבורג לבית־המערכת של “ראַזסוָוט”, שחבריה היו סופרים מפורסמים וביניהם גם המשורר “מינסקי” הנ"ל, שהיה כותב בכל גליון את פילוטוניו החריפים בשם־הכנוי “נורד־וֶוסט”.

בידים ריקות, אבל בלב מלא תקוות יפות ונעלות בא פרוג למקור ההשכלה והספרות, לעיר־הבירה, שאליה היה נושא את נפשו מרחוק, ובדמיונו חזה לו עולם שכֻלו טוב ונאה, מלא אורה ושמחה ויקר, והוא יושב לו בסוד חכמים ונבונים אנשי־מופת וגדולי־הדור וחוסה תחת כנפי שכינתם – ולאשרו הגדול אין קץ. אולם מהרה נכזבו תקוותיו המזהירות ונהפכו למפח־נפש. אמנם החכמים והסופרים קבלוהו בסבר פנים יפות ולא מנעו ממנו תהלות ותשבחות מלוא־חפנים לשיריו שנדפסו ושבכתובים אצלו, אבל המשורר הצעיר לא מצא מקום להתחמם כנגד אורם ונעזב היה לנפשו באין מורה־דרך ובאין מנהל ותומך בידו.

לאשרו האמִתי היה הון רב אצור בגנזי נפשו העשירה ויכול היה לדלותו ממעמקים ולהוציאו לאור עולם בלי סיוע מן החוץ.

שתי מתנות טובות נִתנו להמשורר פרוג בימי ילדותו והן היו לו למקור ברכה כל הימים. את הטבע ביפיו והדרו חזו עיניו לא בדמיון, מתוך קריאה בספרים מתים, ולא בדרך טיול ארעי, כי בחיק התולדה החיה והרעננה נולד ונתגדל ומשדי ברכתה ינק בכל פה, והוא ידע והכיר אותה הכרה בהירה ואליה תשוקתו באהבה רבה. גם עזה היתה אהבתו לספר התנ"ך, זה “ספר הספרים” שלנו, שהיתה נטועה בנפשו הרכה של המשורר בתקופת ילדותו, ושם הכתה שורש ולא זזה מקרב לבו כל ימי חייו. מועטות מאד היו השנים שעסק בהן בתלמוד תורה, אבל זרע הקודש נקלט יפה בנפש ברוכה זו, ואותו הרושם התקיף שעשו עליה בילדותה הדברים הנשגבים של חוזי־אֵל, וביחוד פרקי ישעיהו וקצת מחזיונות יחזקאל, לא נמחה מתוכה לעולם.

ובזכרונות המשורר על “החדר” ועל “המלמד”, כשהגיע לפרשה זו בשיחת־רעים, נשמעה תמיד נעימה של חבה וגעגועים. בלא תערובת מַשהו של התולים ומרירות, על פי דרך “המשכילים” בשעתם. וזכורני כיצד היה המשורר החולה, לפני שנים אחדות, מתגבר על חליו הקשה ויורד בכל מאמצי כחו מעל ערש־דוי, ששכב עליה רוב הימים, כדי ללכת ולבַקר את מלמדו הישיש מבוברובי־קוט, המוטל חולה בבית־החולים האודיסאי, ובחזירתו משם היה מספר לידידיו הקרובים בהוּמוֹר של חבה יתרה את פרטי השיחות בשעת הבקור בין “הרב ותלמידו”.

־־־־־־־־־־־־־־־־

והיכל “כתבי הקדש” היה לו, למשורר, למקלט ומעוז בעת צרה ומצוקה להסתר בו מפגעי הזמן ולמצוא שם תנחומות־אֵל על שבר בת־עמו. כי עלה עליו הגורל המר לשיר את מיטב שירת נעוריו בשעת חירום, בימי סופות־זעם ופרעות בישראל – ויהי לאבל כנורו ושירתו לקול בוכים. והנה היה המשורר למקונן, והנפש מזדעזעת עד היסוד לשמע קריאתו המרה בחמת־רוחו:

"מַדּוּעַ הֲפַכְתֶּם לִמְאֵרָה שִׁירָתִי?…

אֶל מִישׁוֹר עֲרָבָה וּמֶרְחֲבֵי שָׂדָי

יוֹם אָבִיב הַבָּהִיר לְקַדֵּם יָצָאתִי

וְנִבְלִי הַתָּמִים נָשָׂאתִי בְּיָדִי

וְשִׁירָה נִלְהָבָה

בְּשִׂמְחָה נִשְׂגָּבָה

הִשְׁתַּפְּכָה מִנִּבְלִי אֶל רַחֲבֵי עֲרָבָה" – ¹

ותחת “יום אביב הבהיר” קדמוהו ימי חשך ואפלה, במקום “שירה של שמחה” השתפך מנבלו התמים “שיר של פגעים”, שירת קינים והגה והי, “שירת החיים” בצורתם החדשה והנוראה:

"שִׁירָה חֲדָשָׁה אֲיֻמָּה

לְפָנַי הַחַיִים עָרָכוּ,

כָּל מִלָּה וּמִלָּה בְּשִּׁירָה

רַעַל בִּלְבָבִי מָסָכוּ".

ושירה חדשה זו “כל מלה ומלה בה טבולה בשחת, בזעם ובמכאוב ודאבה נצחת”, וכולה לבושה שחורים ועטופה צלמות. ורק לפרקים יחיש לו המשורר־המקונן מפלט מאפלת ההוה לאור־יקרות של חזיונות העבר, ורוחו הסוערת והנדחה מבקשת ומוצאה לה מנוחה נכונה בצל כנפי השכינה של 'כתבי הקדש“, ו”הד קולות נפלאים אז אזנינו יקָחו, משנים כבר עברו, מעתות נשכחו".

והֵד אותה השירה החדשה האיומה, “הטבולה בזעם ובמכאוב ודאבה נצחת” על צרת ההוה, ביחד עם הד אותם “הקולות הנפלאים מעתות נשכחו” – חדרו אל תוך הלבבות של הקהל העברי הקורא רוסית, וביחוד של בני־הנעורים בעלי נפש מרגשת ורוחו עֵרה וסופגת, ורבים שתו בצמא את דברי המשורר, אשר בשיריו מצאו הבעה שלמה, עזה ונמרצה, לכל אותם הרגשות האלמים, הכמוסים במעמקי נפשם. רוב הקוראים הצעירים הרגישו כאלו הוציא המשורר מקרבם את תמצית רחשי לבם והגיונם ונתן לה נפש חיה והלביש אותה פאר וחמודות כדי הכשרון הגדול הטובה עליו – ושם המשורר פרוג נדע לתהלה בתפוצות ישראל.

והבקרת העברית וגם הרוסית, אף היא הכירה לטוב את כשרון המשורר הצעיר והמבקרים המומחים קבלו אותו בפנים מסבירות והיו מרבים לספר בשבח שירתו היפה. וגם מלך המשוררים העברים בימים ההם, י"ל גורדון, יצא במאמרו “הספיחים” (“האסיף” תרמ"ד) לפרסם את גדולתו של פרוג, ובדַברו על “מיני צמחים אשר לא חלו בם ידים, אף בל נטעו אף בל זורעו ומתחתם יצמחו”, ועל זה שהיה מצטער כל ימיו לאמר: “מתי יקום בקרבנו מקרב אחינו משורר רוסי כהיינה בדורו וכו' לספר לדור את עמל ישראל ואת כל צרות נפשו בדברים נשגבים ונמרצים החודרים להם והעוברים משכיות לבב”, – הוא מרים על נס את המשורר שמעון־שמואל פרוג ובא להעיד עליו כי “כל מבין בשיר אשר קראו את שיריו יראה כי לב מתנה לו ורוח השיר נוססה בו בכל עוזה ותקפה”, גם יחיש עתידותיו לו כי אחריתו תשגא מאד. ומה נוגעים עד הנפש דברי המשורר הזקן, העומד לרדת מעל הבמה, בפנותו אל הצעיר, העולה עליה בצעדי־און ובכח עלומים:

"עָלֶה נָבֵל אָנֹכִי, אַתָּה צִיץ פֹּרֵחַ,

יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי – אַתָּה מָלֵא לֵחַ;

יוֹמִי יִפְנֶה לַעֲרֹב, זִמּוֹתַי נִתָּקוּ –

בְּךָ חָזוֹן וָנֹעַר נִפְגָשׁוּ נִשָּׁקוּ".

ובסוף דבריו בה“ספיחים” מעורר יל“ג את נדיבי עם אלהי אברהם כי “ישימו עינם ולבם על זית רענן יפה פרי תאר זה, ולא ימישו ממנו חסדם ואמתם, כי ברכה בו ולגדולות נוצר”. ובעוד זמן־מה, לאחר שהופיע הספר הראשון של שירי פרוג, נדפס עליו במאסף אחר בשם בדוי מאמר־בקרת, שיצא אף הוא, כנראה, מתחת ידו של יל”ג, ובמאמרו זה בא המבקר בדברים נלהבים לגמור את ההלל הגדול על המשורר הצעיר, אשר “כמעט נקרא ארבעה וחמשה חרוזים ממעשה ידיו לבנו יגיד לנו כי דבר לנו עם משורר אמתי, משורר לירי, בעל כשרון גדול מאד”, ובהמשך דבריו הוא עומד ומעיד עליו כי "בצדק לו נאה ולו יאה הכנוי “משורר לאומי”.

־־־־־־־־־

“משורר לאומי” – עטרה זו שעטר המבקר, שהוא כנראה ראש משוררי דורו, לראש המשורר הצעיר, הולמתו באמת לכל הדעות, ואין מי שיבוא להטיל ספק בדבר ולפקפק אם שם־תפארת זה נאה ויאה לו לפרוג. אבל מה מוזר החזיון: “משורר לאומי” – ואת שיריו ישיר לא בלשון עמו, לא בלשונו הלאומית, אלא בלשון נכריה, בלשון עם זר! חזיון משונה כזה אי־אפשר למצוא דוגמתו בשום אומה ולשון, ואף לא בתולדות הספרות של ישראל עמנו, שהוא, ביחס לכמה וכמה דברים, משונה ויוצא מן הכלל.

אמנם לא ארכו הימים ופרוג התחיל לנסות את כחו גם בלשון עמנו המדוברת, ונסיונו עלה יפה והצליח. בשנת 1888, כשעבר העתון הז’רגוני “יודישעס פאלקסבלאט” מרשותו של צדרבוים לרשות אחרת ושמו של הד“ר י”ל קנטור נקרא עליו בתור עורך, עלתה בידו של העורך למשוך לעבודת ה“פאלקסבלאט” גם את פרוג, וזה הרבה להשתתף בו בפרוזה ובשיר. ומאז כתב פרוג לא מעט מזמן לזמן במאספים ועתונים שונים בלשוננו המדוברת, וכשאנו מעיינים בשלשת הכרכים של “כל כתבי פרוג” ביהודית, שיצאו באמריקה בשנת 1910, אנו מוצאים כמה מרגליות יפות בצד כמה וכמה דברים קלושים וקלי־ערך, שאינם ראוים כלל לשם המשורר פרוג. ידע המשורר את הלשון המדוברת ידיעה שלמה בכל פרטיה ותגי־תגיה, בקי היה בכל חדריה וחדרי־חדריה ובשעת הצורך ידע להשתמש באופן נפלא בכל התבלין והסממנים המיוחדים אשר לה; גם הוא היה הראשון שהשכיל לכתוב בה בהצלחה גמורה שירים במדה ובמשקל, כדרך השירים באחת הלשונות האירופיות. אבל פרוג מעודו לא היה הוגה כבוד וחבה יתרה ללשון עמנו הפשוטה והעלובה; אדרבה, התיחסותו אליה היתה כמעט התיחסות של בוז, המגיעה לפעמים עד תכלית שנאה, ובזה הלך בדרך רוב ה“משכילים” הגמורים בדור הקודם, כמו למשל יל“ג בשעתו, שהתבייש בשיריו הז’רגוניים, מעשה ידיו “שלא להתפאר”, ובקושי הסכים להדפיסם ולהוציאם לאור בתנאי כפול, שיקרא עליהם דוקא שֵם “שיחת חולין”, כדי להבדיל בין קדש לחול… ואותו היחס לא היה נובע אז מתוך פחד־שוא מפני ההתחרות של הז’רגון, שלא יבוא, חלילה, לדחוק את רגלי השכינה של לשוננו העברית, כטעמם ונמוקם של כמה מ”היראים והחרדים" במחנה “חובבי ש”ע" בימינו, אלא פשוט מתוך רגש של זלזול לז’רגון הנקלה והנבזה, רגש שעבר בירושה למשכילינו מתקופת ההשכלה הברלינית הראשונה. ומי יודע כמה פנינים יקרות באמת אבדו לה לספרותנו העממית משום זה, שבעיני המשורר פרוג, שאין כמהו מסוגל לערוך בלשון העם המדוברת שירי חמד מלאי חן עממי והוד פיוטי כאחד, נחשבה עבודה זו ל“שיחת־חולין” של מה־בכך, שאינה לפי כבודו, ובכל אופן לדבר שאינו ראוי כלל לתשומת לב מיוחדה….

־־־־־־־־־־־־

ברגש שונה מזה לגמרי התיחס המשורר מיום שעמד על דעתו ללשוננו הלאומית, לשפת עבר. אהבה עזה ונאמנה, חבה עמוקה ונלהבה, היתה נטועה בלבו מימי ילדותו ללשון “כתבי הקדש” ומים רבים של התקופות השונות שעברו עליו לא יכלו לכבותה. עוד בתקופת נעורי שירתו הוא מביע את צערו הגדול “אחרי קרוא בנביאים”:

"וּקְרוֹבָה הָעֵת, בָּהּ עַמֵּנוּ –

הַבֵּן הַשּׁוֹכֵחַ הוֹרָתוֹ –

לֹא יָבִין גַּם מִלָּה מִשְּׂפָתוֹ,

שְׂפַת קָדְשׁוֹ, בָּהּ כְּתוּבָה תוֹרָתוֹ".

אחר כמה שנים, בעוררו קינה על מות המשורר יל"ג, יהגה תמרורים על הימים המאררים, שבהם לא נדע גם לקרוא “כתובת־עצב על האבן הישנה שעל הקבר, שבו תנוח אמנו”. וכנוח עליו הרוח, בהשפעת התנועה הציונית בתקופותיה השונות, להוציא מלבו לא רק קול ענות חלושה, אנקת אסיר על צרת ההוה, או קול געגועים לתור־הזהב של העבר הרחוק, אלא גם “שירי ציון”, שירי תחיה מלאי תקוה לעתיד יפה ומזהיר, – הוא שולח ברכת נצח לראש הבאים “להחיות בימי עבדות ומצוקות את הלשון הקדושה בקסמי הדרה”.

הידע פרוג את הלשון העברית, שאהב אותה כל־כך? י“ל גורדון במאמרו “הספיחים” מעיד עליו, שהוא “מבין בלשון־הקדש וספרי ישראל אינם לו כמעין חתום”. אולם “הבנה” זו היתה רק ב”כתבי־הקדש", בכח “גירסא דינקותא”, ובשאר ספרי ישראל לא היה מעיין בכל ימי שבתו בפטרבורג אלא לפעמים רחוקות מאד ובדרך ארעי. הסביבה של הסופרים, שהיה קרוב אליה ביותר, רחוקה היתה מאד מסֵפר עברי בכלל.

אין ספק, שהחוש הלשוני, שהמשורר חוּנן בו במדה מרובה, היה עומד לו לפרקים להרגיש היטב את עצם הכוָנה ועיקר ההוראה של איזו מלה או אמרה בעברית. ועל זכרוני עולה עד כמה הפליאני פעם המנוח בהרגשתו החדה בנוגע לעברית, שלא פללתי למצוא בו דוגמתה. הדבר היה לפני כמה שנים, בקיץ שנת תרנ“ב, אחרי צאת הקובץ הראשון של ה”פרדס“, שהדפסתי בו את השיר הידוע של פרוג “אגדת הכוס” בשם “כוס הדמעות” בתרגומו של איזה סופר ש”י גינצבורג, שלא נודע לי אז ועד היום נעלם ממני מי הוא. המשורר עבר דרך עיר־מושבי אודיסה, ובשעה שזכיתי להתודע אליו שאלתיו מה דעתו על טיב התרגום של שירו ב“פרדס”, והוא ענני שהתרגום בכלל טוב בעיניו, גם מוצא הוא טעם לשבח בשנוי השם של השיר בעברית; אבל על בטוי אחד העיר שאינו עולה יפה לפי דעתו – ואי־אפשר היה שלא לתת צדק להערת המשורר, שהעידה על דַקוּת הבנה בלשון.

לא רחוק הדבר להאמין, שאלמלי תקפה על המשורר בתקופתו המזהירה הראשונה השפעה עברית (והוא היה כל־כך נוח לקבל השפעה) ועוררה אותו להשתלם בידיעת שפת עבר ולנסות את כחו בכתיבת שירים עבריים לא רק בתכנם הלאומי אלא גם בצורתם, – אז היתה רוכשת לה השירה העברית כח גדול ומצוין ושֵם פרוג היה מתנוסס לתהלה בין טובי משוררי ישראל בלשוננו הלאומית.

אולם לצערנו ולגודל צערו של המשורר בעצמו בסוף ימי חייו, לא נעשה על־ידו נסיון זה באותם הימים הטובים, כשהיה עדיין, לפי מליצת יל“ג, “ציץ פורח מלא לֵח”, אלא “לפנות ערב”, כשהגיעו לו ימים שאין בהם חפץ וכיל”ג בשעתו יכול היה לקרוא על עצמו: “עלה נבל אנכי ויבש כחרש כחי”…

מהו הדבר שהעיר לכך את לבו של המשורר פרוג באחרית ימיו והניע את ידיו הרפות לעבודה זו? מי יודע את רוח האדם, ואף־כי רוח המשורר! יש לי יסוד לשער, שבאיזו מדה גרם לזה שלא במתכון הסופר הנודע ש. אנ־סקי, שהזדמן לעירנו אודיסה קרוב לאותו הזמן. כי הסופר הזה, שלא נסה מעולם לכתוב עברית, נחה עליו הרוח פתאם וערך בעברית שני שירי־בדיחה קלים, והדבר היה ל“חִדוש” בעיני חבורת הסופרים האודיסאית, ובאחד הימים קראתי אותם² באזני פרוג המוטל על ערש־דוי, כדי לבדח קצת את דעתו, ואולי פעל עליו “חדוש” זה לנסות את כחו אף הוא בלשון היקרה והחביבה לו כל הימים.

והנה בבקר יפה אחד, בסוף החורף הקודם, הובא לי גליון אחד שלוח מאת המשורר, שהיה שכן קרוב אלי, ובגליון – שיר עברי, ורצופה לזה פתקא קטנה בבקשה לתקן בשיר את שגיאות הלשון ולהחזירו מיד על־ידי השליח. עיינתי בשיר ולא האמנתי למראה עיני: האמנם שיר עברי זה, שיֵש בו כמה סימנים מובהקים של השירה הפרוּגית, יצא מתחת עט־העפרת (המשורר היה כותב בימי חליו הארוכים כמעט רק בעט־עפרת) של פרוג, שלא כתב מעודו אפילו שורה אחת עברית? מהרתי ונכנסתי אל חדר המשורר ומצאתיו מוטל בלא כח על ערשו, פניו חורים כפני מת בלי טפת דם ורשומים עליהם בתָוים נכרים ובולטים סימני ענויים ויסורים קשים של ליל נדודים, ומוקף הוא ספרים גדולים וקטנים, ספרי תנ"ך בתרגום רוסי עם כל מיני מלונים עבריים. הנה הם – אמרתי בלבי – כלי־המלאכה, אותם המכשירים שעמדו לו בשעת דחקו בעבודתו החדשה והקשה ובעזרתם הצליח בדרך־פלא ממש להוציא מתחת ידו דבר כמעט מתוקן!

– ומה השיר הזה בעיניך, בודאי לא יצלח למאומה? – שאלני המשורר בקול חלש, בהרימו את עיניו אלי כמתחנן על נפשו.

–אדרבה – עניתי – עלי להגיד לך את האמת, כי שירך העברי הפליאני במדה מרובה. אמנם מצאתי בו קצת שגיאות בלשון הצריכות תקון ועליהן העברתי קו אדום, אבל אין זה נוגע כלל לעצם השיר, שמעולם לא פללתי לראות דוגמתו מעשה־ידך בעברית.

פני המשורר החולה האנוּש נהרו. הכרת פניו ענתה בו עד כמה שאלה זו, אם באמת הצליח בשירו העברי, חשובה אצלו ונוגעת עד נפשו.

עברו עוד ימים שנַים ופרוג הראני נוסח שני של שירו הראשון מתוקן יותר, ונוסף לזה עוד שיר חדש. וכך נמשך בכל לבו ונפשו לעבודת יצירה זו, שהיה עוסק בה בתשוקה עזה ובהתמדה יתרה בכל אותן השעות שיסוריו הקשים הרפו ממנו ויכול היה לאחוז עט־עופרת באצבעותיו הרפות והצבות. והעבודה הזאת המתיקה את מרירות מכאוביו בירחי חייו האחרונים ובה מצא תנחומי־אֵל על ערש־דוי.

ומה רבה שמחתו באחד הימים הקרובים, כשספרתי לו שהראיתי שני שיריו העבריים, שהעתקתים בכתב־ידי, למשורר ביאליק, מבלי הִגיד לו מי הוא המחבר, וזה הכיר מיד מעשה־ידו של מי הם.

ובאמת גם עין פחות חדה מזו של ביאליק יכלה להכיר ולמצוא אותו וסימנים של השירה הפרוּגית בכמה חרוזים משירי פרוג העבריים, לדוגמא בשיר זה – “האחרונה”:

"כָּבְתָה הָאָח וְדָעַךְ אִשָּׁהּ.

כַּנְּשִׁימָה הָאַחֲרוֹנָה

עוֹד תְּנוֹצֵץ לֶהָבָה אַחַת,

הָאַחַת – הָאַחֲרוֹנָה.

כָּל הַשֵּׁמוֹת הַחֲבִיבִים

שָׁכַחְתִּי. אֶחָד עִמִּי,

חַי בִּלְבָבִי, צַח וּבָהִיר

הַשֵּׁם הַטָּהוֹר: “אִמִּי”.

וּבַלֵילוֹת, לֵילֵי־דְוָיַי,

כְּאָז, בִּימֵי יַלְדוּתִי

עוֹד אֵלֶיהָ תִּשְׁאַף נַפְשִׁי,

וּבָהּ אֲבַקֵּשׁ מְנוּסִי.

"אִמִּי, אִמִּי – תִּבְכֶּה לִבָּתִי

וְתֶהֱמָה כַיּוֹנָה –

שִׁמְרִי, נִצְרִי שַׁלְהֶבֶת חַיַּי,

הָאַחַת – הָאַחֲרוֹנָה!…"

־־־־־־־־־־־־־

לא רבה היא בכמותה הירושה הספרותית בעברית שהשאיר לנו המשורר המנוח, אבל חשובה היא לנו ויקרה מאד באיכותה. ואמנם אין חקר ליקרת ערכו של החזיון הנפלא הזה: “המשורר הלאומי”, שהוציא כל ימיו לפני בני עמו את רוחו הנשגבה במיטב שיריו בלשון נכריה, התעורר באחרית ימיו וחגר שארית כחו להחזיר רוחו למקור־מחצבתה ולתת לאחיו הגדולים עם הקטנים את שארית שירתו, ניצוצות “הלהבה האחרונה”, בלשוננו הלאומית.

יפה ומזהירה היתה זריחת החמה של שירת פרוג בשחרית חייו. קהל הקוראים וגם המבקרים התענגו על רב טוּבה וקדמו אותה בתרועת ברכה והלל. אולם שמי המשורר הבהירים התקדרו מהר בעבים וענני־עופרת של החים המרים והמאררים עלו וכסו את עין השמש מעין הרואים. כמה סבות קשות, וביותר סבת המחסור ותולדותיו, גרמו לפרקים לירידתו של המשורר מעל הבמה הגבוהה שעמד עליה ובתוקף ההכרח השפיל את כבודו למצוא מחסה ומסתור במשך כמה שנים במדור התחתון של אחד העתונים היומיים מהקלים והפחותים. ובכלל מונח חותם של טרגיוּת עצומה על רב שנות חייו. ולפיכך בצהרים של חלדו נראתה זריחת בת־שירתו ביפי זוהר נעוריה רק לעתים רחוקות מאד. והנה לפנות ערב נתגלתה שוּב בכל הדרת־כבודה: הנשמה הפיוטית, שבילדותה חדרו לתוכה קרני־אור של כתבי־הקדש, מתאמצת, לפני הפרדה מארץ החיים, למהר ולהוציא מקרבה ניצוצות האור הגנוז ולהעלותם על הגליון בלשון כתבי־הקדש. בעמל קשה וביגיעה מרובה עלתה בידו עבודה זו, אבל כמה חביבים עליו יסורים אלה, ובאהבה רבה וכמעט במסירת־נפש הוא מקדיש לה כל רגעי המנוחה המועטים, שבהם נמצאה לו אפשרות כל־שהיא להחזיק עט־עופרת בידו הכהה – ואנו עומדים בחרדת־קדש לפני המחזה הנפלא והנהדר של “שקיעת החמה”, המלאה זיו ומפיקה נגה מיוחד.

אדר, תרע"ז.