רקע
יהושע חנא רבניצקי
שלום עליכם
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת דביר ת"א; תרפ"ז

 

א. הדפים הראשונים מספר־זכרונותי על ש"ע

I

כשנתים קודם שנתודעתי אל הסופר “שלום־עליכם” פנים אל פנים היינו כבר ידידים קרובים על פי חליפות־מכתבים שבינינו.

הכל יודעים, שהענין של כתיבת מכתבים לרֵעים ומכירים היה חביב מאד על שלום־עליכם. שום אדם בעולם, כמדומה, לא היה מרבה לכתוב אגרות, ובחשק רב כל־כך, כמוהו. מעולם לא נשאר חַיָּב תשובה לשום בן־אדם; ובשעה שאחד הסופרים, שאינו שקדן כמותו בדבר זה, היה חיב לו תשובה, הוא לא היה יושב וממתין עד שזה יתעורר מעצמו ויזכור לפרוע את חובו ולהשיבהו דבר, אלא היה מעיר ומעורר, כותב וחוזר וכותב להזכירו על כך.

“ואני – כותב הוא לי בימי צעירותו – אינני עושה כמעשה אחרים. משיב אני באותו רגע”. ובמכתב אחר: “אתה בא עוד בטענות עלי? היתכן? הלא מגיע לי ממך כמעט עד ארבעה עשר מכתבים! ואולי הטעות בידי”. ועוד במכתב אחר: “3, 4, 5, 6, מכתבים בכל יום להעולם – הלא דבר זה אצלי מנהג מימים קדמונים”. ולאחר זמן רב, כשהתקרב כבר לימי זקנה, בהיותו מוטל על ערש־דוי בנֶרוִי, כותב הוא: “הדבר מוצא חן בעיני, שאתם באים להוכיח אותי – חא! חא! – שאני אינני משיב על מכתבים. לא, אחי, החכמות האלה כבר עברו ובטלו מן העולם. אין שוטה בארץ, שיאמין שרבניצקי וביאליק כותבים וכותבים ושלום־עליכם – הנה זה עצלן! – מתעצל להשיב דבר”.

ואגרותיו של שלום־עליכם יכלו להוכיח לכל אדם בכל הזמנים, שאותו רוח־ההתול הנודע, אותו ההומור השלום־עליכם’י, הרענן והנחמד, היוצא מלב טוב ושוטף בקלות ועליזות, שהתפרסם כל־כך בעולמנו מתוך כתבי שלום־עליכם ושהיה מושך כל־כך את לב כל הקוראים מכל המינים, – היה באמת לא מעשה מלאכותי, לא דבר “מעובד” בזיעת־אפים של כתבן ממציא וממַצה בדיחות של “חכמות”, אלא היה משתפך מאליו, באופן קל וטבעי, בלא שום הכנות יתרות קודמות. מתוך מקור מלא וגדוש, הנובע ושופע ברכה עד בלי די. ולפיכך אין פלא אם זה שקבל מכתב מאת שלום־עליכם לא יכול לעצור בשעת הקריאה מלשחוק בקול, קודם ביחידות, ואחר־כך היה מוסרו לקריאה ליד ידידיו ורעיו הקרובים, ושוב נשמע קול צחוק בחבורה.


את המכתב הראשון קבלתי מאת שלום־עליכם בתחלת שנת 1886 בתור תשובה על מכתבי, שפניתי בו בבקשה אליו שיואיל לשלוח אלי “איזה דבר” מפרי ידו בשביל הקובץ “המעורר” (“דער וועקער”), שאני ואחד מידידַי מצעירי “חובבי־ציון” נגשנו להוציא בלשון יהודית המדוברת, כדי להעיר ולעורר את לב הקהל הנרדם ולפחת בקרבו את ניצוץ הקודש של “חבת ציון” שיֵצא ללהב. עריכת הספר אמנם נקראה על שם הסופר המפורסם לילינבלום, וכך נדפס מפורש בשער הספר: “נערך ע”י מ.ל. לילנבלום“; אבל באמת הסכים זה, בשביל מטרתו של “המעורר” שהיתה חשובה ויקרה בעיניו מאד, לתת את שמו על הספר ולשאת את האחריות של עורך, מבלי לקרוא מכל הכתבים שנתקבלו בשביל הקובץ (חוץ, כמובן, ממאמר קטן שכתב הוא בעצמו) אפילו שורה אחת קודם שנדפס הספר. ואני הצעיר הייתי בא אז בדברים בשם מערכת “המעורר” עם סופרי ישראל בעלי השם בימים ההם, ובתוכם עם ש”ע.

שלום־עליכם היה אז כבר סופר נודע לשם. רק שלש שנים עברו עליו בכתיבת יהודית (קצת בעברית כתב עוד קודם לכך), אבל הוא היה אחד מאלו הסופרים המאושרים, הזוכים לשם טוב מיד בצאתם על הבמה. באותו הזמן כבר באו בדפוס, בעתון השבועי “יוד. פאלקסבלאט”, “האגרות הנחטפות” שלו והרבה ספורים קטנים שנתחבבו על קהל הקוראים. מובן הדבר שהוא, ש“ע, היה בין הראשונים ברשימת המוזמנים להשתתף ב”מעורר", ומובן גם זה, שלא הניח לחכות הרבה לתשובתו. תיכף השיב במכתב גדול, ששורותיו הראשונות היו כתובות עברית: “לא, אדוני הנכבדים, לא! לוא לא נתתם למאסף שלכם טנדנציה אשר בקודש יסודתה, כי אז מצאתם אצלי חומר למדי, כי לצון חמדתי וזה סוסי (мой конекь) בהליטראטור, ובפרט הזשארגונית”, ומיד הוא עובר ללשון המדוברת, ואני מוסר בזה את דבריו בתרגום עברי1: “לא הייתי מקמץ בשבילכם דרמות, אפיזודות סאטיריות, רומנים קטנים מבדחים, מחטים דוקרות, זבובונים עוקצים וכיוצא באלה. אולם אתם נותנים לפנַי ז’ורנאל לפי טעמכם וגוזרים עלי לכתוב – – – לעבוד “על פי הזמנה” לא יצלח לשום דבר – – – אין אני יכול לצוות על אחרים שיאמינו בשעה שאני בעצמי מקטני־אמנה – – – רוצה אני לא פחות מכם שהאידיאה שלכם תתקבל, אבל מה עלי לעשות אם אני מכיר ויודע את עמי ישראל היטב כל־כך, שאינני יכול להאמין שהוא יתן זאת אל לבו”, ומסיים הוא את מכתבו הארוך כך: “אני בכלל אינני מסוגל למעשה רומַן סריוזי. הנה להתלוצץ, ללגלג, להתל, “לחדור לפלוני לתוך הגרגרת שלו”, ובכל זאת להנאות את הקורא, שגם יחבב אותי על רב התולי – לכך, רואים אתם, אני אומן, מומחה, בכל דבר ודבר עיני רואות מיד את הצד הגרוע ביותר”.

ולאחר שבועַים הוא כותב אלי שוב מכתב גדול, תיכף לקבלת אגרת קטנה ממני (בפ"ס לאותו המכתב הוא מעיר: "אגרותיך, במחילה, זוחלות מאודיסה לאט יותר מדאי2), ובמכתבו השני הזה הוא מוסיף לדבר על אותו הענין: “אומר אתה – כותב שלום־עליכם על פי דרכו – יכולני לכתוב ככל העולה על רוחי, כיד כשרוני וכו‘, ולבסוף אתה קובע לי תנאי קודם למעשה: להציג, כדומה למשל, את האסימילַטור האמתי הטפש בכל וכו’, ובזה הרי אתה נותן לי כבר טנדנציה לעבוד ואומר כך, שהחוטם יהא ארוך, העינים כעין צנצנות, הפנים צבים, הכרס כמו הר, הרגלים קצרות ועקומות וכו', ובריה זו אתה מכנה בשם אסימילטור”. וכאן מוסר שלום־עליכם מודעה, למען דעת כלל גדול זה: “אני אינני לא אסימילטור ולא פלסטינאי, עברי אנכי ואוהב איש יהודי, מפני שאדם אנכי ואוהב בני־אדם. כל אידיאה, כל כמה שהיא קדושה, כיון שנופלת היא לתוך ידינו, ידי בני אדם, מיד מתחילין ללוש אותה ולגבלה, עד שבהכרח לובשת היא צורה טפשית ומגוחכת; לפיכך אפשר לשים ללעג ולקלס גם את האסימילטור וגם את הפלסטינאי”. ומדי דַברו הוא מזכיר, שאמנם “גם הוא בחלומו”: אף הוא בעצמו מסור היה לאותו הרעיון הקדוש בכל נפשו עוד לפני שלש שנים; ולפני שנתים," קודם שהתנדף הקיטור", קפץ וכתב רומן שלם בלשון רוסית בשם “קדימה”, ושם מתוארת אידיליה של חיי מושבה בפלסטינה, ועל זה הוא מוסיף: “הוא (כלומר: הרומַן) מונח אצלי גנוז בתוך שאר הכתבים שלי. זה לא כבר קראתי את הפרק האחרון ודמעות עמדו בעיני”.

ראוי לציין שמיד באגרות הראשונות של שלום־עליכם מורגש כבר טוֹן לבבי וידידותי, כמי שכותב לחברים קרובים וחביבים. אין שום אות וסימן של גאותנות והתנפחות, כדרכם על פי רוב של אלו בעלי־השם, שזכו לפרסום גדול ולצלצול שמם בעולם. ובשעה שהרשיתי לעצמי באחד הימים הקרובים להביע לו, לש"ע הנודע כבר לתהלה, שדבריו שנדפסו בימים האחרונים נכתבו, לפי הנראה לי, בחפזון רב, ויש שהם מופרזים הרבה על המדה הדרושה וריח של שארז' נודף מתוכם, – הוא אינו מראה על כך שום סימן של אי־רצון ותרעומת. להיפך, לוקח הוא הפעם לשון סֶריוזית שלא כדרכו ומשיב בהתגלות לב: “מראה אתה לי על מגרעות בכתיבה” – מתחיל הוא ביהודית, וממשיך ברוסית: “אֵלי הגדול! האמנם יש בעולם דבר של שלֵמות? מסכים אני לדבריך, שאני נופל לעתים קרובות עד לקאריקוטורה וכותב פטפוטי מלין, יודע אתה משום מה? משום עצלות, ידידי היקר!” עצלות זו – מסביר הוא לי – מקורה בסביבה, באותם החברים שעליו לעבוד אתם יחד על שלחן אחד; ובזה הוא משים לפנַי רשימה יפה של אותם המטעמים שהעתון “יוד. פאלקסבלאט” מכבד בהם את קהל הקוראים. לפרקים נעשה כל אותו הענין מאוס כל כך על נפשו, שעוברים עליו שבועות שלמים עד שיתעודד ויוכל לקחת שוב בידו עט־סופרים.

II

חבה יתרה, אהבה עזה ונאמנה ללשון־העם ולספרות־העם נכרת באופן בהיר ובולט בכמה אגרות של ש"ע אלי בשנים הראשונות, ובשעה שעטו פולט באחת מהן ברוסית: “הז’רגון זה התאוה שלי, היצר שלי, האידיאה־פיקס שלי!” – מרגיש אתה שאין זו סתם פרַזה, שנזרקה לשם נוי בעלמא, “לתפארת המליצה”, אלא דברי אמת היוצאים מן הלב.

בדבר הזה מלא ענין ביחוד מכתבו אלי בסוף שנת 1887. לאחר שהוא עושה לפנַי חשבון ברור ומפורט עד כמה טרוד הוא בעבודה מרובה: ב“פאלקסבלאט” הוא נוטל חלק אַקטיבי, ו“נוסף על זה יש “ידיד בית” ו”ידיד משפחה“3, ו”ידיד נעים“, והשד יודע עוד איזה “ידיד”, שהבטחתים להיות להם לעזר, כי את דבר ההבטחה צריך למלאות”. – הוא מסביר לי בזה: “אין אני, חלילה, משועבד לשום בן־אדם, אין שום איש יכול להטיל עלי את דעתו; אבל חבתי לשארגאהן (כך היה כותב אז מלה זו) יותר חשובה אצלי משר ומאדון. ולפיכך הריני מוכן ומזומן לסייע ביד כל אחד ואחד. בשמעי שני יהודים, שתי נשים מדברים ז’רגונית, הנני מיד באותו מעמד. רבינוביץ הוא יותר שלום־עליכם מאשר רבינוביץ. סולומון רבינוביץ הוא ארבע שעות ביום בבית־הבירזה בעל בעמיו, מסבב גלגלים, קצת טפסר ב”ה, אבל משעה 5 אחר הצהרים עד 4־3 בלילה הנני שלום־עליכם. עכשיו כותב אני שני רומַנים, ספור אחד, פיליטון אחד, קומדיה אחת, שלשה מאמרים ראשיים, מחקר של בקורת אחד ועוד. והקריאה בספרים האם זה דבר שאין צורך בו כלל?"


בשביל “המעורר” עלתה בידי סוף־סוף להוציא מיד שלום־עליכם דבר לא גדול ולא חשוב ביותר, שמחברו נתָנו, כנראה, רק כדי לצאת ידי חובה. בטיבה של המָנה ששלח אלי פקפק הוא בעצמו, ולאחר ימים מועטים כתב לי עברית: “אולי עברתי חוק, או מאיזו סבה אחרת, לא ימצא מאמרי (“בזה הלילה”) חן בעיניכם, אל נא תלכו עמדי במדת האֶטיקט העולמי ותשלחו לי חזרה את פרי עטי בפוסטה החוזרת, כאשר יעשה בין סוחרים כנעני ארץ”. פרי עטו אמנם לא נשלח לו חזרה ונדפס במאסף “המעורר היהודי”4. מאסף זה, אחרי שעבר עליו זמן ארוך של הריון קשה, יצא לאור, למזל, וש“ע לא אחר לכתוב לי באריכות את “חוות דעתו” עליו, ובשעה שהוא מעביר תחת שבטו את כל דבר ודבר שנדפס שם, אינו חס כלל גם על עצמו וכבודו ומוציא משפטו גם על ציורו הקטן בדברים אלו: “בלילה הזה של פסח” (ש"ע) – רועה־רוח זה המפונק בידי המזל וההצלחה תרדף אחריו מכל עבר בכל האופנים, ראוי הוא שיטילו אותו וכך יהיו מונים אחת ואחת”. כדאי להוציא מתוך אותו המכתב עוד פִסקה אחת, שהוא כותב על עצמו כשמגיע לספור היחידי “הביתה” שנמצא ב“מעורר”: “מין ספור כזה גם עבדך המסור לך כתב לפָנים בשם “נאטאשע”, שהייתי נותן עכשיו אלף רובל, ובלבד שהספרות הז’רגונית הצעירה תמחה את שמו וזכרו”.


“המעורר”, כמובן, לא יכול להשביע את שלום־עליכם רצון: יותר מדי היה מאסף זה טנדנציוזי ופחות מדי היה ערך משקלו הספרותי. קורת־רוח מיוחד לא מצא ש"ע, כנראה, גם במאסף “הויז־פריינד”, שהתחיל ספקטור להוציא באותו הזמן. ולפיכך נגש הוא בעצמו בשנת 1888 להוציא מאסף ספרותי בשם “די יודישע פאלקסביבליאטהעק”.

ברוח מרץ כביר ובחבה עזה ולוהטת התמכר ש“ע לעבודתו החדשה. בכל מקום שנמצא בו איזה סופר עברי, שהיה קצת נודע בשמו, פנה שמה המו”ל החדש, ששאף לאסוף תחת דגלו כל בחור וטוב, והמטיר על הסופר כמה וכמה מכתבים ולא נח ולא שקט עד שעלתה בידו להוציא מידו איזה דבר בשביל ה“ביבליתיקה” שלו. גם פתח יד רחבה לשלם שכר־סופרים במדה מרובה, שסופר עברי בימים ההם לא יכול אפילו לחלום על כך5.

בין האחרים כבדני שלום־עליכם גם אותי ופנה אלי בהצעתו, שאני אקח על עצמי את החלק הביבליוגרפי של מאספו. “אין דבר – כותב הוא אלי – לא יהיה לך הדבר לחרפה לשבת בחבורה אחת עם שאר עוזרי, שבודאי כבר שמעת את שמעם”. ואני קבלתי בחפץ־לב את הצעתו של ש"ע, ומאז נקשרנו עוד יותר בקשר של ברית ידידות. במכתבים אינו מקמץ, כדרכו, ולעתים קרובות הוא חש לבשרני בשמחה רבה בשעה שהגיעה לידו איזו מנה יפה בשביל המאסף “פאלקסביבליאטהעק”, היקר והחביב לו מכל דבר שבעולם.

הנה למשל, הוא מודיעני בהתפעלות מרובה: “הוי, רבי קצין (בשם־כנוי זה חתמתי אז את הרצנזיות שלי במאספו), יש משורר יותר גדול מן פרוג, דוד פרישמן שמו. הלא תראה פואימה מעשה ידי בריה זו – אפשר לצאת מן הדעת! הינה חדש, הינה יהודי”. וכאשר נסיתי להעירהו על זה במכתב תשובתי, שהעורך של הביבל.. כנראה, חם־המזג הוא יותר מדאי ומפריז על המדה, הוא משיבני מיד: "תבוא עלי שנה כזו כשם שצדקת. הריני באמת קצת (ואפשר גם הרבה) חם־המזג, כמו “בן עמי” בשעתו; דבר זה אמנם חסרון הוא, אבל לא גדול. דבר קר לגמרי, קר ככפור, אף הוא לא יסכון! שנואים עלי קברים קרים, לא נאַחר להיות קרים אחרי המיתה. כל זמן שהאדם חי – יחיה! ובכל זאת הפואימה של פרישמן כתובה “אַ לאַ” הינה ונשבע אני, שלא הגיע פרוג לחצי הפואיסיה של זה!

ומלבד שהקדיש ש“ע זמן רב לקובצו הספרותי בתור מו”ל ועורך, לבוא בחליפות־מכתבים בכמה לשונות עם סופרי ישראל, שלא מעטים ביניהם טרדנים וטרחנים, גם לערוך ולתקן מעשי ידי אחרים הזקוקים לכך, – עוד הִרבה לכתוב בעצמו דברי־ספרות בשביל ה“ביבליותיקה” שלו.

ועבודתו הזאת, עבודת סופר־יוצר, היתה שונה עכשיו מאשר בזמנים הקודמים, ביותר כובד־ראש וביותר יחס של כבוד לכשרון עצמו. הנה מה שהוא כותב לי (במכתבו של סוף הקיץ שנת 1888): “אשתי איננה בקו־הבריאות, שמונת ילדי חולים, ואני בעצמי מעובר במין תכשיט, שצריך לעשות רושם טוב על קוראי וקצת רעש בקרב מבקרַי, שאינם יכולים, לדאבון לב, לסבול את כשרוני… האם אינני מדבר כבר בלשונו של שמ”ר?… אסוני הוא, שאני יודע שיש לי כשרון. כבר אמרתי לבחיר הז’רגוניסטים6 (שמפעם לפעם אני מיטיב ומעמיק להכיר אותו), שאנו הצעירים, הפעוטים, זקוקים לשבט מוסר. הוי מה נחוץ להלקות אותנו! אולי יש תקוה שנהיה לאנשים. כל מה שכתבתי עד היום לא העתקתי מעולם אל הנקי, כידוע לך, וכמעט שלא קראתי שוב מה שכתבתי. נכתב, נשלח, נדפס – וחסל! החִבור האחרון, שאני כותב עכשו, איננו עוד כך, כלומר: אני מנקהו, מלטש אותו וכו' “. ובמכתב שני שלאחר ימים אחדים, בהיותו משתדל להסביר לי, שהספֵירה שלי, לפי דעתו, היא דברי בקורת, – יוסיף לאמר: “לי, לשלום־עליכם, לא הגיד שום בן־אדם מה היא תעודתי. והלכתי וכתבתי בקורת על חלאתו של שמ”ר. הלכתי והואלתי לבנות מגדל גדול עד מרום בשם “בלאנק” (כונתי לכל שלשת הרומנים: ר' סנדר בלאנק, מרקוס בלאנק השני, ו“האחרון של הבלאנקים”, שאני כותב עוד). לכתוב רומנים גדולים – אין זה בכלל עסק יפה ובפרט בשבילי”.

אותו ה“תכשיט” שעליו נבא ש“ע שעתיד הוא “לעשות רושם טוב על קוראיו וקצת רעש בקרב מבקריו” – הלא הוא הרומן המפורסם “סטמפניו”. בחבה יתרה כתב ש”ע את “הרומן היהודי” החדש הזה והשקיע לתוכו את עצם נשמתו האמנותית. את הרומן הזה החליט לתת בסוף הספר הראשון של ה“ביבליותיקה” בתור הוספה, וכדי להרויח זמן שלח את “סטמפניו” לידי, שאני אמסרהו לאחד מבתי הדפוס באודיסה. וזכורני עד כמה היה פקיד הפוסטה משתומם, כשבאתי לקבל את החבילה הקטנה של כתב־היד, שנשלחה אלי באחריות על “סכום עגול” של אלף רובל. “מה טיבו של כלי יקר זה שנמצא בחבילה – שאלני הפקיד – שבעליו מצא לנחוץ להעריכו במחיר רב ועצום כזה?” האם אבוא להסביר לו, לאותו הפקיד, שכתב־יד קטן זה יקר בעיני מחברו מאלפי דינרי זהב?

כיצד להדפיס את “סטמפניו” באודיסה? – על זה שלח לי ש“ע אינסטרוקציות מפורטות. ונפלא הדבר, שהוא נותן לי רשות – כך כתוב מפורש באחד הסעיפים – “לתקן מלים שלמות, לגרוע ולהוסיף”. קודם כל עלי לקרוא את כתב־היד כלו, ומיד להביע לפניו את דעתי. “מה שאפשר ויש לזה עוד זמן – הוא כותב הלאה – לא אתעצל לעַבד מחדש, אבל אם כלו לא יצלח – זה כבר דבר האבוד”. ובמכתב אחר: “להתוכח על מלה אינו כדאי; להיפך, מלה יתרה – זרוק אותה החוצה”. ועוד במכתב אחר, לאחר שהוא מרבה לדבר בפרטות יתרה על הטיפוסים השונים הבאים ב”סטמפניו" שלו, הוא מסיים כך: “זרוק הלאה, הכניסה, גזור וחתוך – אבל אראה נא גם אני מה וכיצד”.


III

בשנת הדפסת “סטמפניו” התודעתי בראשונה אל שלום־עליכם פנים אל פנים.

יושב אני בבית־הדפוס ומשגיח על הדפסת אחד הגליונות של “סטמפניו”, והנה נכנס איש צעיר הדור בלבושו ושואל את המדפיס: “איפה אפשר למצוא בשעה זו את רבניצקי?” והלז מראה לו באצבעו עלי.

הצעיר נגש אלי ואמר:

– עתה באתי מקיוב, ובידי למסור לך דרישת שלום־ידידות מאחד ממכריך הקרובים אשר שם.

– ודאי משלום־עליכם – אמרתי.

– כמעט שכוַנת אל האמת – השיב.

ואני משיב תודה לצעיר זה, שטרח למסור לי את פריסת־השלום מאת ידידי הקיובי, ומציע לפניו שאלות שונות על דבר ש“ע, והוא עונה בדברים קצרים על כמה מהן, אבל לא על כולן, מפני שבעצם הדבר הריהו מכיר את ש”ע רק מתוך פגישה לעתים קרובות, כמעט בכל יום, בבית הבירזה בקיוב. כך מסַפר לי הצעיר, ובשעת דבורו לא נִכר בפניו שום סימן של שחקה קלה. עד שלבסוף הבנתי מתוך אחת התשובות, שכל זה אינו אלא ענין של הלצה וצעיר זה שבא מקיוב הריהו ש"ע בכבודו ובעצמו.

צריך אני להודות, שהרגשתי קצת אי־רצון בדבר־הלצה זה, שהיה בעיני כעין “מעשה־קונדס”, שאינו נאה כלל לעושהו. ובכלל לא כך תארתי לעצמי את ש“ע. “הזאת נעמי?” זה ה”פרַנט" המקושט והמגוהץ, שכובעו העגול שמוט קצת על צדו וכל מראהו כמראה חצי סוחר הבירזה וחצי ארטיסטן, – האמנם זהו ש“ע הסופר המהולל ועורך ה”ביבליותיקה"?

מבית הדפוס נסענו שנינו לבית־המלון המפואר, ששם התאכסן ש“ע, ושעה מרובה עברה עלינו בשיחה על ענינים שונים. ש”ע שאל אותי וחזר ושאל על “סטמפניו” שלו ועל כל אותן הנפשות המתוארות ב“רומן יהודי” זה, גם התפאר לפני באותם הדברים הנאים, שעלתה בידו לקבלם ברב עמל ויגיעה מאת טובי הסופרים בשביל ה“ביבליותיקה”, שספרותנו העממית, העניה והעלובה, לא תתבייש בה כלל וכלל. באודיסה חשקה נפשו ביחוד לראות בעיניו שני דברים: את הים האודיסאי, הוד העיר והדרתה, ועוד יותר את “הסבא” פאר ספרותנו. בעצם הדבר כבר נהנה מן הים בהבטה הגונה מרחוק (חלונות חדרו בבית־המלון מכֻוָּנים היו מוּל הים) אבל אין זה עדיין כלום; עליו עוד לזוּן בו את עיניו מקרוב, על שפתו ממש. עכשו הוא מתכונן עוד היום לקבל את פני רבו, הוא “הסבא” היקר משאת נפשו, שבשבילו ביחוד משכהו לבו כל־כך לאודיסה.

לאחר כך, כשהיו מזכירין את השם “סבא”, היו הכל יודעים מי הוא בעל השם הזה. אבל באותו הזמן היה עוד השם חדש. ש“ע הוא שעִטר בראשונה את מנדלי מו”ס חביבו בשם המלבב “סבא”, ושֵם זה נעשה שגור בפי הסופרים והקוראים.

בהתלהבות רבה ועצומה, כחסיד נלהב על רבו, כך היה ש“ע מדבר על הסבא ר' מנדלי עוד קודם שזכה לראותו בעיניו. ובשיחתנו הארוכה הראשונה היה מזכיר פעם בפעם את ר' מנדלי ומשתוקק להוָדע מפי על אדותיו יותר ויותר פרטים. אולם אני לא יכלתי להניח את דעתו של ש”ע בדבר הזה אלא במקצת מן המקצת, מפני שלא הייתי אז עדיין מכיר מקרוב את הסבא, ובעיני ש"ע היה הדבר כל־כך זר ומשונה, ממש מעשה פראות: כיצד יושב לו בר־נש יחד עם ר' מנדלי בעיר אחת ויודע עליו כל־כך מעט, כמעט לא־כלום! היתכן?

באותו הערב בא ש“ע “ביחידות” בלי לִוית איש אחר, אל הבית נו' 91, בקצה רחוב בַּזַרני, ששם דר אז ר' מנדלי על יד בית הת”ת, שהוא היה מנהלו, – וזמן רב שהה “הנכד” בביתו של ה“סבא”. והסבא במזג־רוחו הצעיר והרענן, בדברי שיחתו החריפים והשנונים ובזהרורי ברקיו הנפלאים, המלאים זיו מיוחד, עשה על “נכדו הקיובי” רושם כביר מאד. “הרבה יותר מאשר ציירתי לעצמי – אמר לי אחר כך ש”ע לא אחת – מצאתי ב“סבא” איש־חמודות ואישיות מצוינה. ומה מקנא אני בכם, האודיסאים המאושרים, שמזלכם גרם לכם לשבת בעיר מושבו של “הסבא”, ולא יבצר מכם לזכות בעתים קרובות בעונג המיוחד לבוא לביתו, לראות את פניו מקרוב ולהיות נהנים מזיו שיחתו הנפלאה, שיחת תורה וחכמת חולין, אשר לא תשבע האוזן משמוע".

ובשובו אחר־כך לקיוב העמיד ש“ע – כפי שספר לי פעם – על שלחן־הכתיבה שלו את תמונתו של ר' מנדלי, ובשעת כתיבתו היה נושא אליה פעם בפעם את עיניו ומסתכל בה, ושואל את עצמו אם אותם הדברים, שהוא ערך זה עתה על הגליון, ימצאו חן בעיניו, בעיני ה”סבא" שאין כמותו ב“מבינים”, או לא…

לא עברו ימים מרובים וש“ע בא שוּב לאודיסה עיר־חמדתו לשֵם טיול יחד עם אשתו, ותיכף לבואם הוליך אותה ש”ע אל “הסבא הנפלא”, שהיה מרבה לספר באזניה בשבחו כל הימים. “אשתי אף היא מתפעלת מ”הסבא" שלנו – אמר לי למחר בקורת־רוח מיוחדת – אמנם מראש ידעתי זאת. וכי אפשר היה שלא יביא אותה ר' מנדלי לידי התפעלות?"

ואז היה מעשה ו“הסבא”, ועמו כמה מהסופרים הקרובים אל ש“ע, הוזמנו אל מעונו של “הנכד הקיובי”, לחדרו המרֻוָח בבית־מלונו, לבַלות יחד נשף אחד במשתה ובשיחת־רֵעים, כנהוג. ראש המדברים, כמובן, היה ר' מנדלי, פיו הפיק מרגליות וה”נכדים" אף הם הוסיפו כל אחד נופך משלו. רוח חגיגית היתה שרויה על הנאספים והנשף עבר בעונג ובנועם מיוחד. ככה ישבו שבת אחים יחד עד שעה מאוחרת מאד בלילה. “רבותי, עוד מעט ויגיע זמן קריאת־שמע של שחרית” – הזכיר אחד מבני החבורה, ולילנבלום נענה ואמר: “עוד מעט ועלי ללכת לעסוק בקבורת יהודים”7 – וכלם קמו ונפטרו מבעלי־הבית החביבים בהשראת־רוח נעלה; וכשיצאו החוצה, ונמצא מי שהציע (כמדומה, שהמציע היה “הסבא”, זה הצעיר ברוחו מכלם) לבלי להתפרד עכשיו בליל יפה כזה כדי לשוב מיד כל־אחד לביתו, אלא ללכת בחבורה אל הפרדס הגדול שעל שפת הים ולהסתכל משם ביציאת החמה על הארץ מקצה הים, – הסכימו רבים להצעה זו, וכך עשו.

ובעוד “הסבא” ונכדיו מתענגים על הדר הטבע בפרדס העיר, קמה בביתם מבוכה ובהלה רבה. הנה עוד מעט ויעלה עמוד השחר ור' מנדלי איננו – ומביתו מהרו למעונו של ש“ע והבהילו את זה משנתו, והמתדפקים על הדלת קבלו תשובה מבפנים, שהאורחים כלם כבר יצאו לפני שעה ויותר. עוד אלו מדברים ופנים חדשות באו לבקש “אבדה” אחרת, את בן־עמי, דובנוב ועוד. סוף סוף חזרו “האובדים” כלם ב”כי־טוב", לאחר שהתענגו על מחזה הטבע הנהדר, איש איש לביתו. אחד לא נעדר חלילה, והכל על מקומו בא בשלום.

אותו “המאורע” היה ש"ע דורש אחר כך כמין חומר, וכדאי היה לשמוע מפיו כיצד הפליא לצייר בהומור המיוחד שלו את “מחזה־התוגה” שלאחרי “השמחה” במעונו.


IV

הספר הראשון של הקובץ " יודישע פאלקסביבליאטהעק" יצא לאור בקרוב, וכביר מאד היה הרושם שעשה על קהל הקוראים. מכמה וכמה ערים ועירות, מאת קוראים פשוטים ומשכילים וגם מסופרים בעלי־שם, היה ש"ע מקבל אגרות תודה וברכה על המנחה הטובה והיפה שהביא לספרות היהודית.

אולם נמצאו גם “חסידים נלהבים” של הלשון העברית, שהיו “מתנגדים” גמורים לכל אותו הענין וחשבוהו ל“עסק ביש”. הם קנאו קנאה גדולה לשפת־עבר אהובת־נפשם ועינם היתה צרה בהצלחתה של “צרתה” הלשון היהודית, “שפחה” זו שעלתה פתאם לגדולה וכאלו באה לירוש את “גברתה”. הסופר א“ל לוינסקי, שהיה דר אז באיזו עירה או כפר גורנוסטַיֶבקה, הסמוכה לקַכובקה הטַברית, יצא אל המערכה במאמריו ופיליטוניו החריפים ומעל במת “המליץ” ירה זקים וחצים שנונים על ראש אלה המניחים “חיי עולם”, היא הספרות העברית, ועוסקים ב”חיי שעה“, בספרות הז’רגונית, ספרות “יוחנן הסנדלר” של היום. על דברי קטרוג אלו כתבתי אז מאמרי תשובה ללמד זכות על לשון היהודית וספרותה העלובה. גם ש”ע בעצמו התעורר ואזר כגבר חלציו להשיב דבר בעברית ל“הסופר מגורנוסטיבקה”. פולמוס־סופרים זה נגע עד נפשו של ש"ע. ובאחת ממכתביו הוא כותב אלי עברית: “מה תאמר ומה תדבר אדות הח' לוינסקי? אחרי דבריך המלאים מזן אל זן (כי דברי היו חסרים לפי דעתך) הוא שב… צא נא יקירי להכותו שוק על ירך, כי לו נאה כי לו יאה, ואני קצרה ידי במקצוע זה”.

ומלבד זה היו לו לש“ע מיני “משטינים ומקטרגים” אחרים, שהתנגדותם לו ול”ילד־שעשועיו“, למאסף שלו, יצאה מגדר פולמוס של סופרים בעלי דעות שונות וקבלה צורה אישית מגונה ושפלה. ובראש הבריות היפות הללו עמד המדפיס לעווי, שהיה אז המו”ל של ה“יוד. פאלקסבלאט”, ושם בעתונו התחיל לעורר את הרוחות בקולי־קולות ולהרעיש את העולם על “הנבָלה” שנעשתה בישראל…

בכלל היה מו“ל זה מין בריה משונה בעל מחשבות ומעשים משונים ובעל הנהגות זרות ופרועות. ובידי בריה כזו נפל העתון, היחידי בלשון המדוברת, על פי מקרה. צדרבוים מוכרח היה, כדי להציל את “המליץ”, למסור מחמת חוב לידי המדפיס את ה”יוד. פאלקסבלאט" שלו, ומראשית שנת 1888 עבר העתון הז’רגוני כלו לרשותו של זה, ואם אמנם בתור עורך נקרא על העתון שמו של י"ל קאנטאר, אבל באמת היה בו לעווי “מושל בכפה”, והוא היה מתגעש ומתהולל על במת עתונו ככל אַוַת נפשו ועושה מעשים זרים אשר לא יֵעשו.

כדרכם של כמה מזקני “המשכילים” בימים ההם היה לעווי שונא את הז’רגון תכלית שנאה, וכאשר עלה בגורלו פתאם להשתמש בתגא של מו"ל עתון ז’רגוני, המציא מיד המצאה מחוכמה לתפוס את הרע במעוטו, עד כמה שאפשר, כלומר: “לעַבֵּר” את הז’רגון, להוציא בכל תוקף מתוכו יותר ויותר את היהודית שבו ולהכניס תחתיה יותר ויותר מלים ומבטאים עבריים, וכך גזר על המלה “יודיש” שתכתב דוקא במלואה “יהודיש”, גם הקפיד הקפדה מיוחדת שלא ישתמשו בעתונו בפשיטות במלה “געשטארבען”, למשל, אלא דוקא “שבק חיים לכל חי געווען”, ועוד הרבה כיוצא באלה. חוץ לזה, היה משוש דרכו לשפוך על הז’רגון, לשון חרמו, לעג כמים, במאמריו ובהערותיו הגדולות למאמרי אחרים, ולהשפילו עד עפר כדבר נבזה ונמאס.

ושלום־עליכם, שהיה כל־כך אוהב את לשון העם, הביט על אויבה כעל שונאו בנפש, וגדול היה צערו מאד על מעשהו הזר של המו"ל המשונה. "אויה הז’רגון – הוא צועק מכאב לב באחד ממכתביו אלי – הז’רגון, הז’רגון! רוצים לאבד ולהשמיד את הז’רגון! רוצים לשקץ את ה ז’רגון בקילקי (קאָלטונעס) ליטאיים וכו' ".

מלא ענין מכתבו מתחלת שנת 1889, שהוא, כנראה תשובה על דברי תוכחתי, מפני מה חזר שוב להדפיס פיליטון שלו ב“יוד. פ”ב" של לעווי שנוא־נפשו: “טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת. הלקית אותי קצת, ואתך הצדק ודאי ודאי ושבע פעמים ודאי. הפיליטון שלי “מן הדרך” נשלח עוד מיאַלטה, ואדע כך דבר על הליטאי המטורף בעצמו כשם שהייתי זוכר אפילו אם מונח עדיין אצלו איזה פיליטון, שהרי יודע אתה באיזה מצב רוח כתבתי אותו. הפיליטון: אז היתה בת אחותה של אשתי שוכבת על ערש דוי ביאלטה כמעט חשובה כמתה. הדבר היה בשעה מאוחרת מאד בלילה, אי־אפשר היה לחשוב על תנומה. ובי דבקה מחלה ארורה, שנקראת, לא עליכם, בשם “פיליטונומַניה”, על פי חקירת הרופאים האחרונים, והולך ונמשך ממני, לא עליכם, כמו פתילים מפי האשף, חומר לפיליטונים עד אין מספר. נַס נא והעירה אותי בחצי הלילה ואמור לי: ש”ע אחי, קום וערוך פיליטון – וכרגע הנה פיליטון נברא – – – אבל כל אלה מן הקטנות הן, מה שאתה חושש לכבודי או לקלוני. הבל וריק! לבי כואב על האי שופרא דבלי בעפרא, על העתון הז’רגוני היחידי ההולך לאִבוד. אהה, “מה אעשה לכרמי?” האם אפשר הדבר ב“ביבליותיקה” לבדה להציל את הז’רגון משני רשעים?"


V

בינתים עשה ש“ע את שלו: בשקידה רבה עבד בסדור הספר השני של ה”ביבליותיקה" שלו, ובסוף הקיץ של שנת 1889 הוא כותב אלי: “הוֹ, אבי, יש סחורה! תראה ביבליותיקה ותצא מדעתך!”

ובשביל הספר השני של מאספו נגש לכתוב “רומן יהודי” גדול שני. ובאותו הזמן שהיה רגיל לכתוב את רֻבי פיליטוניו בחפזון גדול, על רגל אחת, ו“מושך פתילים”, לפי מבטא עצמו, – התמכר לעבודה זו בכובד־ראש מרובה, כמו ל“סטמפניו” הקודם לפניו, ואולי עוד יותר. כמה פעמים היה מעַבד את הרומן החדש ומשנה את צורתו מראש ועד סוף, ואחרי כל אלה הוא בא לבשרני בשורה חדשה: “את הרומן שלי, שכבר יצא מתחת יד הצינזור, לעסתי ובלעתיו והריני כותב דבר חדש”.

בדבר הזה, כלומר: ביחסו הסריוזי ליצירה בעלת ערך ספרותי, גדלה וחזקה עליו יותר ויותר השפעתו של ר' מנדלי. הוא, " הסבא“, הִרבה ללגלג בכלל על מדת המהירות והחפזון של “הנכד הקיובי” בנוגע למעשים בכל יום בחיים, ובשעת ביאתו של ש”ע בפעם השניה לאודיסה עטרהו ר' מנדלי על מדה זו בשם־כנוי “אחשתרנים”, ובכל פעם כשהיה הנכד ש“ע שומע שֵם זה יוצא מפי " הסבא” היה ממלא פיו שחוק כילד. וביחוד היה ר' מנדלי מזהירו וחוזר ומזהירו בעל־פה ובכתב על “ריצת אחשתרנים” במקצוע הספרות. ואת מִצוַת “הסבא” החביב, ש“צריך להזיע על החִבור, צריך לעבוד, ללטוש כל מלה ומלה” – השתדל ש"ע לשמור ולמלאות באמונה רבה, והוא הזיע על חבורו החדש והִרבה לעבדו וללטשו. וכאשר נסיתי באחת מאגרותי אליו להביע לפניו את חששי במקצת, שהעִבוד יותר מדי אפשר שיקלקל, הוא משיב לי על זה: “בכלל תבייש הביבליותיקה השניה את הראשונה בכל האופנים, אפילו את סטמפניו שלי, – ומה שאתה חושש שמא אקלקל בעִבודי בפעם הששית, הרי זו “תפלת שוא”, שהרי אין אני עושה תקונים, אלא כותב חִבור חדש – בקרוב יגמר אצלי. אבל זהו דבר, שסטמפניו יוכל לקחת לו את כנורו ולהתרחק קצת הלאה, מעבר לדלת”.

הרומן החדש, העתיד לבייש את פני סטמפניו, הוא “יוסיל הזמיר” (יוסילי סולובֵיי"), שבזמן קרוב שלח ש“ע גם אותו אלי לאודיסה כדי להדפיסו בתור הוספה ל”ביבליותיקה" השניה, כמו שנדפס “סטמפניו” בשעתו בשביל הראשונה. לאחר שקראתי את הרומן החדש בכ"י, מהרתי להעיר את אוזן המחבר, בין יתר הדברים, על כמה מקומות, שמצאתי בהם בשעת הקריאה מעין חקוי לר' מנדלי, והוא משיבני מיד: “חקוי להסבא – הריני נשבע בהן צדקי שאינני מרגיש כזאת בעצמי; אלא שמא אתה מוצא בכל זאת שיש אצלי חזרה על אותם הדברים, הנני מבקש מאתך במאד מאד להוציא ולשנות, אבל קודם כל להראות לי מה ואיפה”. ובדבר תאורי הטבע, שלפי דעתי לא עלו בידו והעירותיו גם על זה, הוא משיב: “מרגיש אני שכחי רפה מאד, במחילה, בענין זה. אבל מה לי לעשות? הרי מוכרח אני להביע אומר איך שהוא, שהיום הוא יום ולא לילה ושעה מוקדמת אינה שעה מאוחרת. אדרבה, הבה לי עצה. באמת אני אגיד לך, נפשי חשקה לתאר את הטבע יפה, אלא שהייתי חושש בפשיטות שמא יצא הדבר כעין הליכה בעקבות הסבא”.

ואותו האיש בעל ה“פאלקסבלאט” הוסיף אף הוא מצדו לעשות את שלו ולא חדל לערוך קרָב בשטף קצף נגד ש“ע וגם נגדי8. כל פנות עתונו היו לו לשדה־קרב; ואפילו ב”חלק הפוליטי“, ש”על המדינות בוא יאמר“, מצא מקום להתגדר בו לתכלית זו, ובדַברו על שרי המדינות בארצות אירופה, על ביסמארק וחבריו, ראשי המניעים של גלגלי הפוליטיקה והדיפלומטיה, היה לפעמים מזנק פתאם הצדה ומתנפל ככפיר־אריות על שנֵינו ומחלק לנו חבלים באפו על נכלי “הפוליטיקה והדיפלומטיה” שלנו. לא חסרו לו גם זוג סופרים, כביכול, שהיו יוצאים פעם בפעם בכלי זינם לעזרת המו”ל ב“מלחמת־מצוה” זו. ובשעת הדחק בחר לו גם דרך גבורה משונה והוסיף “נופך” משלו בתוך דברי אחרים, וגם השכיל להכניס בעצמו כמה וכמה שורות לתוך איזה מאמר, ואפילו ספור, של סופר אחר בזלזולים וגדופים נגד “מתנגדיו” הרשעים הגמורים, הראוים לארבע מיתות בית־דין.

ויש שלא נמנע בר־נש זה מלפגוע באנשי־חרמו גם בדברים שאין להם שום ענין אל הספרות והשאלות התלויות בה. כתבו לו, למשל, מאודיסה שרבניצקי הוא “אדמוני” (אַ רויטער בלע"ז), ונתפרש לו הדבר לא במשמעו הפשוט על שֵם צבע השֵער, אלא שאיש־ריבו זה הוא אחד מן “השמאליים”, כלומר סוציאליסטן ר“ל, והמו”ל העומד על המשמר מרים שבט מוסר ומצליף על ה“רבניצקים בעלי הכתנות האדומות” (“ראבניצקי’ס מיט די רויטע העמדלעך”). שוב כתבו לו מאודיסה, (כנראה, נמצאו לו שם אנשים טובים, שהיו נאמנים לו לשרתו בכל עת ולהודיעהו על כל הנגלות והנסתרות), שהפזרן ש“ע בהיותו בעיר זו היה מתנהג כאחד הנסיכים ומעשן סיגריות יקרות, שמחיר כל אחת מהן עשרה רו”כ, ומכבד בהן את חבריו הסופרים, ובא זה ורמז גם על כך ברמזים גסים בעתונו “הנכבד”9.

בתחבולות כהנה וכהנה עשה את מלחמתו המו"ל הזה בעל הנפש היפה והיה משתמש בהן לעתים קרובות מאד. מלחמה הריהי מלחמה, ואסור להיות אסטניס יותר מדי בבחירת תכסיסיה, וביחוד כשאדם עושה בתוך שלו, בעתונו שהוא שם האדון והשליט היחיד, ומי יאמר לו מה תעשה?10

ושלום־עליכם הצטער מאד על כך ובקש תחבולות כיצד להפטר מענשו של זה. “אלמלי הייתם בעולם – הוא צועק חמס במכתבו אלי – קצת בריות, בני־אדם, יהודים, יהודונים, הייתם נוטלים ושולחים בחבורה שלֵמה (כמובן, בלא מלחכי־פינכי של לעווי) מכתב לקאנטאר, לא אל לעווי, והייתם מבררים לו כיצד הוא נותן ללכלך בט., במחילה, את שמו קאנטאר, או אפילו “קנתר” (כמו שקורא לו יל"ג)”. רק לאחר איזה זמן נמלך ש“ע בדעתו וגמר בנפשו, כי לו נאה, וגם נוח לו הרבה יותר, לעבור בשתיקה גמורה על העתון ומו”לו המשונים, כאלה שניהם יחד “שבקו חיים לכל חי” ועברו ובטלו מן העולם, והריהו כותב לי: “על דבר המטורף ל. ענשו המעולה הוא שלא לדבר בו אפילו מלה אחת, חצי דבור”.

והנה יצאה לאור ה“ביבליותיקה” השניה, שגם היא מצאה חן בעיני קהל הקוראים והסופרים לא פחות מהראשונה, ואולי עוד יותר. וש"ע התחיל מתכונן אל השלישית.

אולם הפעם עמד לשטן לש“ע וגדר בעדו את הדרך – ה”אני" השני שלו, הוא סולומון (שלום) רבינוביץ. באותו הזמן שהסופר “שלום־עליכם” הצליח כל־כך, עשה חיל רב ועלה מעלה־מעלה, בו בזמן הפסיד מאד וירד מטה־מטה סוחר־הבירזה סולומון רבינוביץ, שניצוץ “גבורו” המפורסם של ש"ע “מנחם־מנדיל” נצנץ בו בעצמו מתחלת ברייתו… מכה אחר מכה סבל הסוחר, ולבסוף חזר עליו הגלגל באופן נורא ונסתבך בעסקיו הרעים כל־כך, עד שנעשה “יורד” וירד עד הדיוטא התחתונה והגיע עד שמיטת כספים… ובעטיו של סולומון רבינוביץ הסוחר הוכרח אז “שלום־עליכם” הסופר לעזוב את לשכת־עבודתו עם שלחן־הכתיבה ועט־הסופרים שלו, ביחד עם כל התכניות היפות של הוצאת מאספים וספרים, ולהמלט על נפשו לחוץ־לארץ מחמת בעלי־החובות המציקים; ובני־ביתו אף הם בצר להם עקרו את דירתם מקיוב ועברו לאודיסה לגור שם “עד יעבר זעם”.


כמה חדשים היה ש“ע נע ונד בארצות נכריות. איש מידידיו הסופרים באודיסה לא קבל ממנו אף תמונת אות אחת ונעלם מאתנו היכן הוא נמצא. פתאם נתקבל ממנו מכתב אלי, כתוב בראשיתו עברית, כמכתבו הראשון אלי לפני ארבע שנים, לאמר: “עוד ידידך ש”ע חי חי עודנו אף כי חייו אינם חיים, ולולא אהבתי לחמדת לבבי היחידה בעולמי, היא רעיתי שתחיה, ולבנותי ולבני היחיד לי – לולא זאת כי אז כבר שמתי קץ לחיי”. ומיד הוא עובד ללשון יהודית ומוסיף: “בחיי, קשה לי עכשיו לכתוב מלה עברית. כך אני מדוכא, טבוח ולא טבוח עד הסוף”; וגומר את מכתבו כך: “על אודותי יכול אני לחזור לפניך על דברי הקודם, שאני חי… ולא יותר! זכורני, שפעם אחת ישבתי לפני נסיעתי אצל “הסבא” והייתי מתאונן על מצב בריאותי, ואמר לי בתנועת־יד: “אֶה, הנה זה עכשיו תהיה בריא”. המבין אתה את עמקם של דבריו?”

לא עברו ימים מועטים וש"ע חזר מן הנכר אל משפחתו באודיסה.


VI

ביאתו של שלום־עליכם הפעם לאודיסה לא היתה דומה כלל לביאותיו הקודמות. בחשאי ובהסתר־פנים ובמצב־רוח רצוץ ומדוכא בא עכשו לעיר־חמדתו. בזמן הראשון היה כלוא כל הימים בביתו פניו לא נראו בחוץ. לא יצא לראות אפילו את הים חביבו ולקבל את פני “הסבא” אהוב־נפשו. וכמה ימים עברו ואיש מידידיו הקרובים באודיסה גם לא ידע שהוא, ש"ע, כבר שב מגלותו לביתו.

בשעה שראיתיו בפעם הראשונה במצבו החדש כמעט שלא הכרתיו. הרושם היה קשה ומדכא. לא זה האיש ולא זה דרכו ומנהגו. הוא אמנם השתדל ככל האפשר שלא יכירו בפניו שום דבר, ומדי פעם בפעם היה מעלה על שפתיו את השַחקה הרגילה, אבל בכל היותו ארטיסטן מצוין בטבעו לא היה יכול הפעם לאחז את העינים הרואות והמכירות בנקל, בהשקפה ראשונה, שהכל נעשה באופן מלאכותי ואין לו לש"ע מנוחה בביתו. לעתים קרובות, לקול צלצול הפעמון או דפיקה בדלת, היו בני־הבית הגדולים כולם, וגם הוא בתוכם, מזדעזעים בעל־כרחם, מתוך חשש שמא עומד לבוא אל הבית איזה אורח לא קרוא…

ובאותו הזמן, במשך כמה חדשים, היתה קסתו של ש"ע מונחת בקרן־זוית ועטו הפורה לא נטבל בדיו אפילו לשם כתיבה משהו, מבלתי יכולת בעליו להתרכז ולעסוק אפילו במקצת, בדרך ארעי, בעבודתו הספרותית, החביבה עליו כל־כך בכל הזמנים.

וצריך לדעת מה משמעה של “אי־יכולת לכתוב” בנוגע לבעל עט סופר מהיר כש"ע, שהעיד על עצמו באחת מאגרותיו אלי הכתובות עברית: “מי כמוך יודע את תכונת נפש עבדך שיש לאֵל ידו לעבוד את עבודתו, עבודת הקדש, בכל עת ובכל מקום, ביום ובלילה, בבית ובחוץ, ואפילו בשעה שאינה לא יום ולא לילה, בשעה שבני הקטנים יוצאים במחולות מחנים, בצלצלי שמע ובצלצלי תרועה, ברעש גדול ונורא אדיר וחזק משמיעים קול לעומת שלחן הסופרים שאני יושב עליו, כל נפשות ביתי רואים את הקולות, מאטמים את אזניהם ויוצאים בחפזון להחבא בחדר מסוגר, – ואני עבדך בן אמתך יושב וכותב ומוחק וחוזר וכותב”. ולאחר כמה שנים, כשהיתה אשתו מוטלת על ערש־דוי בבית החולים אחרי נתוח קשה, הוא כותב אלי: “נדכא אני כל־כך שאפילו לכתוב אינני יכול”, ועל זה הוא מוסיף: “ואתה גזלן אדמוני רבניצקי הלא יודע מה “ערך” יש לי לכתוב על טבלא של אטריות, או על טס של מיחם, או על תחתית של חביונה, או בשעת נסיעה בטרַם”. ואם הפעם, בימים הרעים האלו, בירחי נדודיו בחוץ לארץ וגם בחדשים הראשונים לבואו לאודיסה, נבצר ממנו לעסוק בכתיבה, אות הוא עד כמה היתה נפשו רצוצה ורוחו מדוכאה. קשה מאד היתה עליו פרידתו מן עט־הסופרים לזמן רב, וכמה פעמים נסה לשוא לשוב ולאחוז את עטו העזוב – ולא עלה בידו, כאלו יש את נפשו להתגדר בעבודה זרה, במלאכה שאינה שלו כלל.

אולם כעבור איזה זמן, לאחר שהתפשרו עם בעלי־החובות הקשים ביותר, נח לו קצת מעצבו ומרגזו ורוחו כמעט שבה אליו כקדם. והנה ראשית כל, כמובן, חזר “לעבוד את עבודתו, עבודת הקדש”, בשקידה רבה, כדרכו.

והפעם לא בביתו ולא אצל שלחן־הכתיבה היה ש"ע עוסק במלאכתו אלא תחת כפת הרקיע. הימים היו ימי קיץ יפים, וכיון שהרגיש שהוא רשאי להתראות בחוץ כאחד האדם, מיד הזדיין בכל המכשירים הדרושים לחפצו בכל בקר היה יוצא המימה, ועל חוף הים חמדת־נפשו בחר לו איזו פנה, נסתרה, החבויה מעין אדם, ושם היה יושב במנוחה כמה שעות ורושם בפקס־הכיס שלו את רשימותיו בעט־עופרת.

וכתיבתו היתה אז, על פי הרוב, לא עברית ולא יהודית אלא רוסית: ספורים בשביל עתון רוסי־עברי, הנוהג לשלם שכר־סופרים, דבר שהיה ש“ע בזמן ההוא זקוק לו כל־כך, בעוד שבשביל דברים הכתובים מימין לשמאל לא נמצא בימים ההם, אחרי “תקופת־הזהב” של ה”יוד. פאלקסביבל.", מי שישלם במזומנים אפילו פרוטות עלובות.

לא ארכו הימים וש“ע נגש באודיסה לחדש את עבודתו כקדם. תחלת מעשהו היתה להוציא קובץ קטן בתבנית גדולה בשם “קול מבשר”. משמעו של השם היה, שבא זה לבשר את קהל הקוראים בתפוצות ישראל, שבקרוב תשוב להופיע ה”ביבליותיקה" הגדולה שלו (כרך שלישי), שלא הסיח את דעתו ממנה ולא חדל לחשוב ולחלום עליה כל הימים. את הקובץ קו“מ מלא ש”ע רק בפרי עטו מכל המינים, ושם נדפסו כמה פיליטונים שלו וגם מאמרי בקורת ורצנזיות שנונות וכו'.

ובאותו הזמן נסינו שנינו, אני וש“ע, לכתוב יחד בעברית (אם אינני שוגה, על־פי הצעתו של ש"ע) שורה של פיליטונים, המכילים דברי בקורת חריפה על כמה ספרים חדשים מאותו המין הידוע, שאין לו זכות הקיום בשום ספרות הגונה ומצוה לטאטא אותו מ”היכל ספרותנו" העלובה במטאטא השמד ולבערו עד תומו. הפיליטונים האלה, שנדפסו בשעתם ב“המליץ” בשם “קבורת סופרים” ובחתימת “אלדד ומידד”, נכתבו ע“י שני המחברים, אם לא בקלות־ראש יתרה, בכל אופן מתוך שחוק מרובה; וביחוד היה “אלדד”, הוא ש”ע, ממלא פיו שחוק, בשעת מעשה זה של “בעור חמץ”, כשהצליח אחד מאתנו להכניס על חשבון “בעל־הדבר” הלצה יפה או עוקץ חד ונוקב. “כך נאה ויאה לבר־נש זה – היה אומר – לקיים מה שנאמר: ברור לו מיתה יפה!” ויש שהיה מתפתל ממש בכל גופו מתוך צחוק עצור, שאי־אפשר היה להשמיעהו בקול בשעה מאוחרת בלילה, כדי שלא לעורר את בני הבית, הישנים כבר בחדרים הסמוכים. ומי שהיה רואה באותה שעה את “אלדד” בשחקו יכול היה לחשוב אותו לילד גדול תמים, שאין לו בעולמו הקטן אלא שחוק ושעשועי־ילדות בלבד…

ובאמת נמצא בו, בש“ע, כמי שהכרתי בימים ההם לדעת אותו מקרוב, הרבה מהתכונות הטבועות בנפש ילדותית. ש”ע, הסופר “הליצן” הפקח, בעל העינים הפקוחות והבהירות מאד, החודרות לתוך הויות העולם הישראלי, שנהירין לו כל־כך שבילי החיים של בני ישראל לכל פרטיהם ודקדוקיהם, עקמומיותיהם ועקלקלותיהם; ש“ע האמן המצוין והארטיסטן המפליא לעשות בבואו לחקות כל העויה וכל תנועה, גדולה או קטנה, גסה או דקה, של כל מיני יהודים שונים ומשונים, – ש”ע זה נתגלה בו לעתים לא רחוקות הרבה מן התמימות והפשטות של ילד גמור.

תכונה ילדותית היתה נִכרת אף בחשקו התמידי לכלי־שעשועים ולמיני צעצועים שונים: מתוך כיסי בגדו היו בולטים עטי־עופרת שונים בגדלם ובצבעיהם, ועל שלחן־הכתיבה שלו הרבה מכשירי כתיבה מכל המינים, מסודרים ומפוזרים, וגם סתם צעצועים, שכל עיקרם אינו אלא לשם נוי בלבד או לשם שעשוע בשעת הפסקה מעבודה.

ו“מעשה ילדות” היה בעצם הדבר גם חשקו הנמרץ לפעמים למיסטיפיקַציה ולעלילות של “מתעתע”, מעֵין התודעותו הראשונה אלי, שהזכרתי למעלה, או אפילו מסוג יותר גרוע. לא רוע־לב ולא רצון זדוני להביא אדם במבוכה ולגרום לו צער ועלבון, – לא אלה עוררוהו לכך, כמו שאפשר היה לחשוב לפרקים בהשקפה ראשונה ושטחית, אלא במקצת נמצא בזה גלוי כשרונו של ארטיסטן ושחקן, אותו הכשרון שהתגלה בו במדה רבה עוד מימי ילדותו, ובעיקר תשוקה ילדותית לתעלולי־שעשועים ול“מעשי קונדס”…

הנה, לדוגמא, אותה המיסטיפיקציה בנוגע לוַיסברג ופרישמן. הסופר הזקן י“י וַיסברג, שהיה קודם ממוקירי כשרונו של פרישמן הצעיר, נהפך לבו אליו ובאותו הזמן היה עוין אותו מאד, אם מקנאותו הגדולה לכבוד ידידו המשורר יל”ג, שזה פגע בו בדברים קשים, או מפני טעמים אחרים, מי יודע? הן לפלגות סופרי ישראל גדולים חקרי לב מעולם. איך שהוא היה ו“ב מרבה אז בכל עת מצוא לספר בגנותו של פ”מ. והנה נזדמן פעם פ“מ לקיוב עיר־מושבו של ש”ע, והימים ימי ה“ביבליותיקה” ופ“מ קנה אז את לבו של ש”ע בפואימה שלו “אופיר”, כנזכר למעלה, וכמובן היה ש“ע שָׂש מאד על האורח החשוב כמוצא שלל רב והזמין אותו להתאכסן דוקא בביתו. ובאחד הימים ההם יצאו בעל־הבית ואורחו לשם טיול ברחובות קיוב – ולקראתם בא ו”ב. ש“ע הציג את בן־לויתו הצעיר לפני הסופר הזקן בשם בדוי ובתור אחד “המשכילים”, חובב שפת־עבר וספרותה, קורא ותיק ומובהק מעיר פלונית, ותיכף השכיל להפנות את השיחה – אל צד הסופר פ”מ. ולא לשוא נשא ש“ע את שמו של פ”מ; הוא כאלו הזמין לו“ב: כי שם פ”מ אקרא – הבו גודל לו! ומיד פתח ו“ב את פיו “לכבד” אותו כדבעי והיה הולך ודורש “לשבח” את האיש פ”מ ופעולתו הספרותית, כדי ללמד בינה את האורח “המשכיל” שלא יבוא לכלל טעות בדבר הזה, כדרך הקוראים התמימים בערי־השדה שאינם “מבינים”, וידע לימים הבאים להעריך את ערכו של הסופר “המפורסם” כראוי לו… ואפשר לשער את מצב־רוחו של ו"ב, כשנודע לו אחרי יום או יומים מי הוא זה אותו “המשכיל” הצעיר, שבפניו גמר את “ההלל הגדול” על הסופר פרישמן!…

וכך היה לפרקים “משוש דרכו” של ש“ע ב”מעשי תעתועים" כגון אלה. באה אל ביתו אשה משכלת, אחותו של הסופר הנודע ולינסקי (פלקסר), שהיתה נכונה להוציא קובץ ספרותי לשם חבת־ציון בלשון יהודית בשם “דער פאטריאט” (אחר כך נשתנה שם הקובץ ל“ארץ הקדש” – דאס הייליגע לאנד). אני, שהתארחתי באותה שעה בביתו של ש“ע בקיוב, העירותי על השם “פאטריאָט”, שאינו מוצא חן בעיני, ועל שאלת “המו”ל’ית” באיזה שם יותר נאה ומתאים יש לבחור, לפי דעתנו, ממהר ש"ע להציע לפניה קולקציה שלמה של שמות, כגון “היולדת” (די קינפיטאָרין), “בן־הזקונים” (דער מיזיניק) וכיוצא באלה, ומשתדל להטעים כל שם ושם עד כמה הוא נאה ויאה. יושב אני ושומע “דברים של טעם” אלו ומתאפק משחוק בכל כחי, וסוף־סוף מוכרח אני, מבלתי יכולת עוד להתאפק, להמלט על נפשי לחדר אחר – והוא מוציא מפיו את דבריו בכובד־ראש גמור ואי־אפשר בשום פנים להכיר בפניו אפילו רמז כל־שהוא שאיננו “רציני” בשעת מעשה ושיש בזה צל קל של ליצנות, חלילה.

ושוב היה מעשה, שבא אל ש“ע בחור אחד מסוג הגרַפוֹמַנים הידועים, המצוים כל כך אצלנו בכל הזמנים, ומושיט לו לשם שימת־עין גליון גדול של כתבי־ידו ומבקש ממנו רשות להגיש לפניו בפעם השניה מכל אותם המינים המרובים שנמצאים אצלו בכתובים, רומַנים ופואֶמות וטרגדיות ועוד ועוד. ש”ע מעיף עין על הגליון לדוגמא ואומר להבחור, שקודם שיביא אליו את שאר הכתבים עליו להטריח את עצמו ולשקול אותם במאזני־צדק כדי שיוכל להודיעהו נאמנה את המשקל המדויק של כל מין ומין לבדו. הבחור משתומם קצת להצעה זו ומשיב בגמגום שאין בביתו מאזנים. “אין בכך כלום – אומר לו ש”ע בפנים מסבירות – אפשר בשעת הצורך, כשאין ברירה אחרת, לבקש מאת חנוני שכן קרוב, ולבי בטוח שהוא לא ימנע הטוב ממך לשקול בפלס נאמן את חבילות כתביך למען דעת חשבון ברור"…

בכל הדברים, כגון אלו שהבאתי כאן ושהייתי יכול להרבות את מספרם, רק “ילדות” היתה בו, בש"ע, ומעולם לא התכון לגרום עגמת־נפש לאחרים, אלא הכל נעשה לשם שחוק של ילד תמים.

ובכלל, כל מי שהכיר את ש"ע מקרוב יודע עד כמה נפשו של הסופר הגדול חשקה תמיד בחברת ילדים קטנים, שהיה מרגיש חבה יתרה להם. עונג מיוחד היה לו לבַלות זמן לא מעט בכל יום יחד עם בניו הקטנים,, לפטפט ולהשתעשע עמם; ולא רק עם בניו אלא עם ילדים קטנים בכלל שהתענג להמצא בחברתם ונעים היה לו בכל עת להטות אוזן ולשמוע שיחה קלה שבין ילד לילד ולהתערב אף הוא בשיחתם ובשמחתם.

ואותה החבה לילדים נכרת באופן מוחשי ובולט בספורי היַלדות הנחמדים של ש"ע, שנכתבו על ידו באהבה מיוחדת ובהם מתגלה כשרונו של האמן המצוין בכל זהרו ובכל קסמי־חמודותיו. ההומור המיוחד שלו בספוריו הנאים האלה אין בו שום סימן של סאטירה עוקצת אלא תוכו רצוף אהבה וחבה, כאדם המספר דברי בדיחה על עצמו או על זה הקרוב אליו קרבת נפש. ובאמת הרבה אֶפיזודים מספורי־הילדים שלו אינם קלוטים מעולם הדמיון, אלא לקוחים הם, כפי שהגיד וכתב לי לא אחת, מן המציאות, מתוך חיי עצמו או חבריו, שהיו קרובים לו באותו הגיל המאושר של הילדות.


VII

לא לאורך ימים השתקע ש"ע באודיסה עיר חמדתו. רק כשנתים ישב בה, הוא ובני משפחתו.

מצבו החמרי במשך ימי שבתו באודיסה הפעם היה לקוי ודחוק, אמנם מצד בעלי־חובותיו רָוַח לו לאחר שהסכימה חותנתו, שהתגוררה אף היא יחד עם בני ביתו, להביא עוד קרבן על מזבח אהבתה לבתה היחידה ולשלם את רב החובות בשרידי הונה שנשארו בידה לפליטה; אבל מקור נאמן למחית אנשי ביתו חסר לו וכל קיומו היה תלוי באויר. והנה בצר לו נס לעזרה לשריד כמעט מאותם “הימים הטובים” בדמות איזו ניירות־ערך, ובכחם נסה ללכת שוב בעקבות “מנחם מנדיל” ולאחוז בקרנות המזבח של הבירזה הזעירה האודיסאית, אולי יש תקוה להושע על ידה ולצאת בבת־אחת מן המיצר למרחביה. אולם גם נסיונו החדש לא הצליח, ולא עלה בידו אלא חומר נאה בשביל הסֶריה הראשונה של שורת המכתבים בין מנחם־מנדיל וזוגתו בשם “לונדון”, שערך באודיסה והתחיל להדפיס בגלגולם הראשון ברוסית בעתון יומי “אוֹד. ליסטאק”.

באותו העתון השתתף ש“ע הרבה בזמן ישיבתו באודיסה, ומלבד “לונדון” כתב בו “שירים בפרוזה” ועוד כמה פיליטונים אחרים בכנויי־שמות שונים. ובאותו הזמן כתב גם ספור גדול ברוסית בשם “הרומן של סבתי” שנדפס בקובץ מיוחד של ה”ווֹסכוד“. והקובץ “קול־מבשר”, שהוציא בהתאמצות יתרה (אח"כ נגלה לנו הסוד, שמכרה אשתו לשם זה את שארית תכשיטיה), אף הוא הכניס לו קצת, כי התפשט הקובץ בכמות הגונה לפי הערך. – ובזכות כל אלה העבודות התפרנס ש”ע בצמצום ובצער.

אולם לעומת זה קומת שעורו של רוחו הזדקפה והתרוממה במשך ישיבתו באודיסה, אשר חן המקום ויושביו, רעיו אהוביו, עליו. לא עבר יום שלא מצא לו בו ש“ע שעת־הכושר לצאת אל הים ולהתענג על מראהו החביב עליו בכל עת. ולעתים קרובות היה משתעשע ומקבל שפע של נחת־רוח בחברת ידידיו הנאמנים והקרובים אל לבו, וה”סבא" בראשם.

ובכל פעם שה“סבא” בא לבקרהו במעונו היתה לו לש"ע השראת רוח חוגגת. בעונג רב היה מתחמם כנגד אורו ושותה בצמא את דברי שיחתו, המלאה ברקים וציורים מאירים ומזהירים.

בחדשי קיץ אחד ישב ש“ע בנוה־קיץ בפונטן הגדול קרוב אל הים והסבא ויתר ידידיו הסופרים הקרובים היו יוצאים אליו מן העיר לעתים לא רחוקות והולכים יחד לטייל ארוכות על שפת הים או על פני השדות בסביבות הפונטן ומתענגים על שיחות נאות. וה”סבא" שכינת רוחו הנפלאה שרויה עליו בעתים כאלה והוא כמעין המתגבר וזורק חזיזים מלאים זיו ומפיקים נגה הקשת. והנכד ש"ע מטה אזנו ומקשיב ומתעדן ונהנה הנאה מרובה, וכלו אומר: אשרי, מה נעים גורלי, שהנני יושב אודיסה משאת נפשי מאז!

וקרוב אל הפונטן הגדול יושב במושבה הגרמנית לוסטדורף אחד מבני החבורה, הסופר החביב שמעון דובנוב. וש“ע מחליף עמו אגרות ידידות מדי פעם בפעם, ודוקא בעברית. וש”ע חומד לו לצון ולוקח לשון וסגנון של אגרות־חסידים וכותב לר' שמעון בר' מרדכי חברו על פי דרכו של הספר הידוע “מגלה טמירין”, ודובנוב מצדו אף הוא מסגנן את תשובותיו לר' שלום בר' נחום בלשון מתאימה – והדברים מאירים ושמחים…

וזאת העיר אודיסה, שאליה היה ש"ע נושא את נפשו מרחוק, נעשתה חביבה עליו עוד יותר מקרוב ורוחו נקשרה בה, ולאחר שעזב אותה למרות רצונו, מתוך תוקף לחץ הזמן, אליה היתה תשוקתו כל הימים. וכמה חלומות היה רואה וכמה עולמות של פרואיקטים היה בונה ומחריב וחוזר ובונה, כיד דמיונו הטובה עליו, והכל בשביל שתמָצא לו היכולת להסתדר דוקא באודיסה ולשבת בה ישיבת קבע – והדבר לא עלה בידו. “כאיל תערג אל אפיקי מים – הוא כותב לי באחת מאגרותיו העבריות – כן ערגה נפשי לאודיסה”. ולא אחת הוא מזכיר את הפסוק הידוע: “מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד”, ולאחר שנים רבות (בראשית שנת 1904), הוא כותב בעברית מכתב מלא געגועים עזים: “אהה, יקירי, לבי לבי לאדעס, אלא שהיצר הרע תקיף הוא מאין כמהו! היצה”ר יסיתני בכל יום לעבוד “עבודה זרה” (כדבריך, ודבריך נאמנים מאד!) ולבי לאדעס.

אדעס! אדעס!

אחריך אני מת!

העיר… ים השחור… הסבא… ידידי מידד ושאר הידידים הנאמנים – – – כמה מן הנעימות ומן המתיקות יש כאן!" – ומסיים: “מי יתן ואמות באדעס – זו היא תשוקתי האחרונה, אחי מידד!”…


 

ב. שלום־עליכם והלשון העברית

(ליום ההזכרה השנתית הראשונה – י' אייר תרע"ז)


“אל נא תשכח להזכיר, כי כותב אני אמנם יהודית, אבל אוהב אני אהבה נאמנה את הלשון העברית” – כך גומר שלום־עליכם את הרשימה האוטוביוגרפית שלו, ששלח אלי לפני כמה שנים. ובאחת מאגרותיו אלי הוא כותב: “אף על פי שאני, כמו שחושבים, ז’רגוניסט נלהב, אבל את העברית אוהב אני אהבת נפש”, ועדותו זו על עצמו נאמנה מאד, כי אמנם אהב ש"ע מנעוריו את הלשון העברית, ואהבה זו, אהבה רבה ועזה, היתה תקועה בלבו במקום נאמן ולא זזה משם כל ימי חייו

הכל יודעים כמה גדולה היתה חבתו של ש“ע ללשוננו העממית, הנקראת בשם של גנאי “זַ’רגון”, שהיה קשור בה בכל נימי נפשו, אבל חבה יתרה זו לא דחקה את האהבה ללשוננו הלאומית, לשון כתבי־קדשנו, שאביו החסיד הטאלנאי, שהיה גם קצת משכיל ובעל תנ”ך ויודע פרק בלה“ק, נטע בלבו מראשית ילדותו. ש”ע הקטן ידע כמעט את כל ספרי התנ“ך על־פה, ובעודנו נער רך, כבן עשר שנה, כתב “חבור” שלם על התנ”ך ועל הדקדוק, שאביו נתפעל ממנו מאד וימים רבים היה נושאו בכיסו והראה לכל אחד ואחד ומתהלל בבנו שלום, המושלם במעלות. “כמה מפליא הוא לכתוב, כמה בקי הוא בתנ”ך וכמה רבה ידיעתו בחכמת הדקדוק“. ובשנת החמש־עשרה לימי חייו, לאחר שנכנס לאסכולה וקרא את הספר החצוני הראשון “רובינזון קרוזה”, מהר לעשות כמתכנתו “רובינזון קרוזה היהודי”, שאביו ראה אותו הראהו לאחרים וכלם מלאו פיהם תהלתו. ומאז הרבה לכתוב עברית (ולפעמים גם רוסית) שירים ופיוטים, ספורי־אהבים וחזיונות רבים ו”מאמרים" סתם, גם נסה לשלוח דבריו על פני חוץ לבתי־המערכת, וב“המליץ” נקבעו בדפוס שנים או שלשה ממאמריו בצירוף הערת המו"ל המעודדת: “שפתך אתך, שלח דבריך וכבדנום”, או מעין זו…

אולם הסופר שלום־עליכם קנה לו שֵם ונתפרסם בעולם רק לאחר שהתחיל בשנת 1883 להדפיס את פילוטוניו וספוריו בלשון המדוברת בעתון “יוד. פאלקסבלאט”, שהוציא בעל “המליץ”. בלשון זו נתגלה לפני קהל הקוראים בכל זוהר כשרונו המיוחד, ולא ארכו הימים ונעשה לחביב העם.

וגם אז, לאחר שהיה לסופר מפורסם בכל פנות העם ושם שלום־עליכם נודע לתהלה כאחד מראשי הבונים של הספרות היהודית, – חבתו הישנה ללשוננו העברית ולספרותה לא נתמעטה בקרבו ולא נצטמצמה כלל. לתת “ספר־כריתות” לאהובתו הראשונה לא עלה על לבו מעולם, ושנים רבות לא פסק לכתוב עברית מתוך “אהבה נאמנה”. אותו “ריב הלשונות”, שהיה מנסר מזמן לזמן בגלגל הספרות והחיים ומתלקח לפעמים ללהבת־אש, זר היה לרוחו ולא יכול לשאת ולסבול אותו כל הימים. ובצדק הוא עומד בפתח השער של כתביו בעברית (כרך ראשון, הוצ' “השחר”) ומודיע נאמנה: “אני, כשאני לעצמי, לא נתקיים בי פסוק זה של “ויתרוצצו” – רצוני לומר: שתי הלשונות הללו אינן מתרוצצות אצלי כלל. אדרבה, שתיהן כרוכות זו אחר זו, שתיהן דבוקות זו בזו ושתיהן חיות אצלי בשלום ובשלוה, באהבה ובאחוה וברֵעות, אין קנאה ואין שנאה ואין צרות־עין, חלילה, ביניהן, ושתיהן יונקות האחת מתחומה של חברתה – – – סבור אני שחייבים אנחנו לקבל את שתיהן באהבה… אלא מאי? אהבה זו שני פנים לה. אם למשל, בלשון היהודים אני כותב את דברי מתוך חדוה, הרי הלשון העברית גורמת לי עונג יו”ט".

אבל “עונג יו”ט" זה לא היה ש"ע מַרשה לעצמו אלא לפעמים רחוקות. לא נקל היה לו לעצור ברוחו השוטף ועטו, עט סופר מהיר, לא יכול להתעכב ולהתנהל לאטו לרגל המלאכה בלשון הדורשת טפול ועיון מרובה, כדי לערוך על הגליון ולתאר בדברים כהויתם את אופני הדבור המיוחדים, בצירוף פרטי התנועות וההעויות המשונות של הבריות הכַתריאליות והמַזֶפּבקיות, בלא וִתור בשעת הדחק על דבר אחד מן הדברים הקשים ובלא השמטות, הבאות בהכרח מחוסר־אונים למצוא את המלה המבוקשת והבטוי הנכון והמתאים לעצם הענין.

ובאמת יפה היה כחו של ש“ע להעפיל ולעלות ולעמוד במקום הסופרים העברים הגדולים, ולא קשה היה לו כלל לקנות את השלמות הדרושה בידיעת הלשון ולסגל לעצמו את היכולת הגמורה להשתמש בה כרצונו ולהגיע סוף־סוף למדרגה זו, שלא יבצר ממנו להוציא מתחת־ידו בעברית דבר שלם ומתוקן ולתת לפני הקוראים מטעמים ערֵבים ומתובלים יפה, שלא לחסר בהם אף אחד מכל הסממנים השלום־עליכם’יים. ואז אפשר שהיינו רואים ב”נכד" שלום־עליכם אותו החזיון הנפלא שנראה לנו ב“סבא” ר' מנדלי, שהיה נותן לקוראיו בידו המלאה טובה כפולה: יוצר יצירה ביהודית ובעצמו מתרגמה, או יותר נכון: חוזר ויוצר אותה בעברית, ואין אחת נופלת מחברתה בטיבה וערכה אפילו במשהו, ולעולם אי אתה יכול לשפוט מה משתיהן המקור הראשון ומה התרגום.

אולם ש“ע, ביחוד בשנים הראשונות לעבודתו הספרותית, היה זריז ומזורז יותר מדאי לפלוט, לשפוך את רוחו על הגליון, ולעולם היה מחוסר רצון ויכולת להזדיין ב”סבלנות" גמורה של ה“סבא” ולטפל הרבה ביצירתו, כדי ללטוש אותה יפה־יפה עד שתצא מתחת־ידו מתוקנה ומשוכללת בלא פגימה קלה, ולפיכך נשאר ש"ע סופר עברי יפה בכח ולא בפועל.


היו ימים שהשתדל ש“ע, לאחר שנעשה כבר מפורסם בספרות היהודית, להשתלם ולהשתכלל בלשון העברית לשם השתתפות מסוימה, שרשומה יהא נִכר, בבנין הספרות העברית הקרובה ללבו. ובאחת מאגרותיו אלי בשנת 1889, הכתובה עברית (רוב מכתביו אלי כתובים יהודית), לאחר שהוא מקדים בראשה: “הלא שנינו “עברים” אנחנו ומושכים בשבט סופר בשפתנו הקדושה. ויען כי הדבר שאנו דָשין בו הוא סוד כמוס לפני אנשים אחדים מבני ביתי, לכן הואל נא להשתמש בשפת־עבר הפעם והיו מכתביך אלי שקופים אטומים, פתוחים ומסוגרים וד”ל ברמיזא”, – הוא בא לבשרני בסופה: “בקרב הימים יחלו ספורי הקצרים (“אותיות פורחות”) להופיע ב”המליץ" וב“הצפירה”, והם “תמונות וצללים מחיי היהודים במזפבקה”, ואותך, ידידי, אבקש להגיד לי משפטך כי עוד רך אני בשפתנו הקדושה ומעשי ידי בכֻרים המה לי, ראשית אוני“. ולאחר שנה הוא חוזר וכותב אלי עברית בענין זה: “בעבור הקומפלימנט שלך הנני נותן לך את ברכתי שלום ותודה כפולה ומכופלת; ואולם אם שכוכב מזהיר ממדרגה העליונה אני בעיניך, בכ”ז לא הגעתי עוד לטפשות יתרה, ועדיין יודע אני את רוחי ואת נפשי ואת כחי ואת כשרוני ואת ואת… יודע אני כי אינני בורא נפשות רבות וחסרונן, התמונות שאני נותן ל”קוראים הנכבדים" ב“המליץ” הנה הנם פרי בוסר, מקרים בודדים, נשמות דאזלין ערטלאין, וכל מה שקורא אתה כעת בהמליץ הוא עומד מחוץ לגבול כשרוני, ואין הוא העיקר אצלי, כ“א המדרש, השפה – זאת היא מטרתי כעת”.

זמן מועט לאחר זה נהפך עליו הגלגל ונפגע קשה ונעשה “יורד מנכסיו”. וכמה חדשים עברו עליו בשתיקה גמורה, מבלי שאחז עט בידו לכתוב בשום לשון. בתוקף מהפכה נוראה זו בחייו נדד ממקומו ונתגלגל ובא לגור בעירנו אודיסה. וזוכר אני את השעות הרצופות בכמה נשפים שהיינו שנינו מבלים יחד בכתיבת פיליטוני־בקרת בשם “קבורת־סופרים” בחתימת “אלדד ומידד”11, שנדפסו בשעתם ב“המליץ”. הנה שני “לסטים יהודים”, אחד יושב אל שלחן־הכתיבה והשני עומד על גבו או מתהלך הנה והנה בחדר. ושניהם משתדלים לברור מיתה יפה לאותם הסופרים, הנועזים לקלקל ולהשחית את הטעם הטוב של קוראי ספרותנו העלובה, ומטפלים הם באמונה רבה “בקבורת מתי־מצוה” אלו, – ובשעת “מעשה נורא” זה לא פסק חוכא מפיהם והיו שָׂשים כמוצא שלל רב על האמרות הנאות שעלו בידם, לפי דעתם, לקלוע אל המטרה כחצים שנונים. וביחוד היה “אלדד” (הוא שלום־עליכם) נהנה הנאה מרובה וממלא שחוק פיו כילד תמים לכל בטוי חד וחריף, שהצליח אחד משנינו להמציא לצורך הענין…

בעבודה משותפת זו נוכחתי לדעת עד כמה ש"ע הוא בעל חוש־לשון אף בעברית, ולא היה ספק בעיני שסופר זה יכול להעשות לכשירצה, לא רק להלכה אלא גם למעשה, סופר עברי מן המצוינים.

וכשנגשתי אחר־כך להוצאת קובץ ספרותי עברי בשֵם “פרדס” פניתי, כמובן, גם לש"ע בבקשה, שיואיל אף הוא להמָנות בתוך הסופרים הנכנסים לפרדס. הוא הבטיחני להשתתף בפרדסי בנטיעה חדשה “דן־קישוט ממַזֶפבקה” ואת הבטחתו בא למלאות בגמר הדפסת הקובץ.

כמעט בשעה האחרונה, בשנת “נעילה”, חש ש“ע לדפוק על השער כדי להכנס לתוכו. מביתו של “הסבא”, שנתן עיניו ב”פתיחה" של מעשה ידי “נכדו” המהיר ותקן בה מה שתקן גם הוסיף נופך קטן משֶלו, יצא המחבר בחפזון ובא בקפיצת הדרך לבית־הדפוס, ששם מצא אותי, את “בעל הפרדס” הדרוש לו, ומיד נגשנו שנינו בלי דחוי לעבור בביה“ד על יתר כתב־היד ולעשות בו במהירות איזו תקונים, כדי להכשירו לדפוס “על רגל אחת”, ובאותו מעמד נמסר הפרק הראשון של “דן־קישוט ממזפבקא ושמחה־פנחס רעהו, קורות נסיעתם הרחוקה, כל מה שראו ושמעו ופעלו וחדשו וכל התלאה אשר מצאתם בדרך” – ליד הבחור המסדר, ומשום שמירה מן המזיקים, שלא יבואו המבקרים הקפדנים בטענות ותביעות יתרות, תלינו אח”כ על זה ב“תכן הענינים” קמיע בשם “פיליטון”…

ובשנים הבאות, לאחר שיצא ש“ע מאודיסה וחזר לקיוב עיר־מגוריו הקודמת, הייתי מעוררו במכתבים פעם בפעם לשלוח את ההמשך של “דן קישוט” או ספור אחר בשביל ה”פרדס" השני ואחר־כך השלישי, והוא היה משיב לי, כדרכו, על כל מכתב ומכתב בכַוָנה רצויה למלא את משאלתי. פעם הוא כותב: “בנוגע למאספך הנני לעבדך כאשר עבדתני אתה בשכבר הימים, ושם ספורי שבראתי לכבודך הוא “אברהם ושרי” (רומן מחיי היהודים הנאורים במזפבקא). לכבודך יצרתיו אף כי עוד לא עשיתיו, באשר כי ידי מלאות עבודה וכו' “. ופעם (בסוף שנת 1893): “עיף ויגע אני מרוב עבודה, ומלבד אשר מכאובים רבים וענינים רעים עצבוני וימררוני בימים האחרונים, אולם אין לך דבר העומד בפני הספרות, ובפרט ש”פרדסך” עומד ומטפח על פני: “רשע, עשֵה תשובה!” לכן איפוא היֵה בטוח שה”דן־קישוט" שלי לא ירחק חק. ואף־על־פי שיתמהמה חכֵה לו בכל יום שיבוא". ועוד פעם (בסוף החורף של שנת 1895): “לפרדסך השלישי הכינותי ספור־אהבים מאשר אתי בכתובים ושמו “רם ויעל במזפבקא”. היש עוד מקום בעדי להכנס לטרקלין?”

מלא ענין הוא מכתבו שלאחר זה, שבו הוא כותב בתוך יתר הדברים: “על דבר ספורי שאתה מזרז אותי ומרעיש עלי עולמות למהר לשלחו אליך, פן יאחר המועד חלילה, הנני מבטיח אותך, כי יותר משאתה, העגל, רוצה לינוק, רוצה אני, הפרה, להניק. אך מה אוכל עשֹה ואנכי נקרע לגזרים ממש, אבר אבר לבדו, אין בי מתום. מי כמוך יודע את תכונת נפש עבדך שיש לאל ידי לעבוד עבודתי, עבודת הקודש, בכל עת ובכל מקום, ביום ובלילה, בבית ובחוץ, ואפילו בשעה שאינה לא יום ולא לילה, בשעה שבני הקטנים יוצאים במחולות־מחנים, בצלצלי שמע ובצלצלי תרועה, ברעש גדול אדיר וחזק משמיעים קול לעומת שלחן הסופרים שאני יושב עליו, כל נפשות ביתי רואים את הקולות, מאטמים את אזניהם ויוצאים בחפזון להחבא בחדר מסוגר, – ואני עבדך בן אמתך יושב ומוחק וחוזר וכותב, כידוע לך. ובכל זאת אי־אפשר לי לבצע מעשה־ידי, אשר החילותי לערוך בעבור “פרדסך” היקר לי מאד, יען שאין לי בימים האלה לא חיי רוח ולא חיי בשרים, סובל אני חבוט הקבר וגלגול מחלות ממש מסבות שונות שתלויות לא בי ולא בשום אדם אלא בהקדוש־ברוך־הוא בכבודו ובעצמו, ולפיכך נאלץ אנכי לבלי השב את פניך ריקים לשלוח לך את ספורי, שהקדשתי לכבודך, כמו שהוא, כלומר פרורים, פרקים מפוזרים ומפורדים, ואתה – – – תעשה לנו מטעמים כאשר אהבתי, ובתנאי מפורש: ככלות מלאכתך תשלח לי העתקה נכונה (קאָפיע בלע"ז) בטרם תמסור את גוף הספור לדפוס”.

ולאחרונה בא לפני לאחר זמן (בשנת 1900) בהתנצלות של התולי־התמרמרות: “אמנם גם אני חפצתי מאד להמנות בין הנכנסים ל”פרדס" הרביעי, גם החמישי, גם הששי, גם וכו' וכו' עד שלשים וחמשה פרדסים (אי"ה – אמן הלואי!), אבל מה אתן לך ובמה אקדם את פני קוראיך ואני יהודי “זרגוני” המתעסק ב“בדחנות גסה” ומחבב את “האמה הנאלחה” היא השפה היהודיה (לשונו הזהב של ט. בהמליץ)? אולם למען יסכרו פיות דוברי דברי טפשות כאלה ומשום “ודע מה שתשיב” אשלח לך את ה“מורה־שעות” שלי אי“ה תיכף אחרי חג המצות הבע”ל ותשבע עונג אי“ה”.


סוף־סוף נתיאש ש“ע מלעלות בכח עצמו ל”כותל־המזרח" של היכל הספרות העברית ולישב שם בשורה אחת עם טובי הסופרים העברים. כמעט כל הנסיונות שעשה במקצוע זה (“תמונות וצללים” ב“המליץ”, “שימעלע” ב“האסיף” תרמ“ט, “דן־קישוט ממזפבקא” ב”פרדס" הראשון ועוד) לא עלו יפה כחפצו ולא יכלו להניח את דעתו. ובכן נשאר ש"ע, כאמור, סופר גדול בעברית רק בכח, ונשא את נפשו אל סופרים מומחים אחרים שיבואו להכניס על־ידי תרגומים יפים את מיטב כתביו לאוצר הספרות העברית היקרה לו, אבל הוא בעצמו הסתלק מעבודה זו.

ולפיכך בשעה שבעלי “מוריה” (ביאליק ואנכי) פנו אליו (בשנת 1902) בדבר מחזות לילדים הוא משיב בלצון, כדרכו: “טפו עליכם ועל ראשיכם ועל ידיכם ורגליכם! החולים אתם לכתוב אלי בשפה ברורה (זשרגון בלע"ז)? “מחזות” קטנות – מאי מחזות? מי מחזות? תמונות? ציורים? צללים? חזיונות למשחק? ספורים קצרים? ודוקא חמש בבת אחת? וגו' בקצור – כה יהיו נא העזים יודעים לקפץ בגנים זרים כמו שאני יודע מה אתם רוצים ממני! הטריחו נא את כבודכם לבאר לי הדברים, לצרף וללבן, ובלבד שלא בלה”ק אלא בלשון חול, כאשר ידבר איש אל אשת רעהו, ובאריכות, ואנכי בודאי אשתדל למלא את בקשתכם על צד היותר טוב, אף על פי שלא בעברית כמו שרוצה ביאליק, משום שאין אני יכול לדבר כן בשפת עבר, כלומר אני יכול לדבר כן, אבל לא בשעה שאני הוגה וחושב בלשון העם וכותב מחיי העם בשביל ילדי העם".

ומה שמח לבו כשבא לידו תרגום עברי הגון של אחת מיצירותיו ביהודית! שמחה כזו הביע לפנַי בהתלהבות עצומה במכתבו ממעינות־הרפואה בחו“ל בסוף הקיץ של שנת 1909. לאחר שקבל את תרגום שלשת הספורים הראשונים של “ספורי מוטילי בן החזן”, שנכנסו לתוך “ביבליותיקה לבני הנעורים” של “מוריה”. באותו המכתב הוא מראה באצבע על כמה מהבטויים היפים שבתרגום, שמצאו ביחוד חן בעיניו והוא קורא עליהם “כפתור ופרח”. ומעיר לבסוף: “ואולם הרשוני, רבותי, ואשב לפניכם על הקרקע ואשאל אתכם שאלה קלה: למה אתם משתמשים פעמים רבות במלת “הוא” שלא לצורך? כל ימי הייתי מתלבט במלת “הוא” זו בלשוננו העברית וכל ימי “שנאתיה ובררתי לה מיתה יפה”; ומוסיף: “ממילא מובן, שאין אני מעיז חס ושלום פני ומורה הלכה וגו', ואף על פי כן – תורה היא וללמוד אנו צריכין”. ולאחר כמה שבועות הוא חוזר במכתב לאותו הענין וכותב בסגנון שלום־עליכם’י: “אחד מי יודע? אחד אני יודע – אחד “גנה של מנשאית הרופאנית”, שיצא מת”י ביאליק כלול בהדרו, כפתור ופרח! שנים מי יודע? וכו' שלשה מי יודע? שלשה אני יודע: שלשה קניפלעך אין די בעקלעך אני חייב לב. ור. בעד ההנאה המרובה שגרמו לי לר”ה, בעד הטעם שהטעימוני, טעם גן־עדן. חייכם וחיי ראשכם, ידידי, שמתנה יפה מזו אין ביד בן אדם להמציא לי לר”ה והנאה מרובה מזו לא נהניתי זה עידן ועדנים", והוא גומר: “הוי, ידו של ביאליק – תבוא עליה ברכה, רבונו של עולם!”

ומשאת־נפשו זו של ש“ע, שיזכה להכנס במבחר כתביו לתוך הספרות העברית, נתקיימה במלואה ובאופן נעלה מאד על־ידי חתנו י”ד ברקוביץ. הסופר הצעיר הזה, שהוא בעצמו ציָר בעל כשרון בריא ורענן המסוגל להוציא ציורים מקוריים יפים ומשובחים, עזב כמעט את בת־שירתו העצמית ודבק בזו של חותנו ש“ע והיו לרוח אחד. ואותו הפלא של יצירה מכֻפלת, יהודית ועברית כאחת, שהסבא ר' מנדלי היה עושה לבדו, מתגלה שוּב לעיני הקוראים במעשי ידיהם של שני הסופרים, שלום־עליכם וברקוביץ. זה האחרון הואיל לוַתר ברצון על מתנת כשרונו המקורי וכבש יצרו ליצירה עצמית השוכן בקרבו והקדיש את כל כחו ואונו כדי לתת בעברית את שלום־עליכם ממש בכל שעור קומתו ובכל שלמותו, והריהו עובד את עבודתו באמונה וחבה יתרה ובחריצות נפלאה במינה, לא כמתרגם בעל־מלאכה, המריק מכלי ראשון אל כלי שני ומאבד בעל־כרחו מעט או הרבה מן הטעם העקרי ומפיג את ריח המקור, אלא כיוצר יצירה מעשה ידי אמן, שלא נכר בה שום רושם זר וסימן קל של תרגום, ואפילו עין מומחה לא תדע להבדיל בינה ובין מקורה הראשון. ולו אנו חייבים תודה על העושר הרב של ש”ע, השמור בעֵין ובכל מלואו לטובת ספרותנו העברית. ספורי “העיר כתריאליבקה, חיי אישיה הקטנים, דרכיהם ומנהגיהם בבית ובחוץ, ארחם ומסחרם, חיי־שלותם וריבותיהם וקטטותיהם, ימי חגם ואבלם, שמחתם ועצבונם וכו' וכל אשר להם”; ספוריו של “טוביה החולב, עסקיו ומסחריו, נסיונותיו, מאורעותיו ודברי ימי בנותיו, ויתר תקפו וגבורתו, רוב חכמתו וחדושי תורתו”; גלגולי הסבות, הנסיונות והמאורעות השונים והמשונים של “מנחם־מנדיל בעל־החלומות, העובר במקלו את ים החיים על גשר של “ניירות” וכיוצא בזה; חיי “אדם ובהמה” ברחוב היהודים, זקנים עם נערים, חיי צער ועוני של ימות החול וחיי עונג ונחת, ביחוד של ילדי־ישראל הכשרים והתמימים ב”ימים טובים" וכו', – כל טוּב הירושה הספרותית של ש“ע השתדל ברקוביץ בכל כחו להעביר ולהכניס לתוך אוצר הספרות העברית, והשתדלותו עלתה לו בשלמות גמורה ו”על צד היותר טוב“, אף דבור קל לא יצא לבטלה ולא נעדר כל תג וקוצו של יו”ד. והדברים מאירים ומזהירים כאלו נוצרו לכתחלה בעברית ויצאו מתחת ידו של המחבר בעצמו מתוקנים ומשוכללים.

ואפשר להגיד בתור השערה, הקרובה בכל אופן אל האמת, שאלמלי היה ש"ע משתלם בלשון העברית ומוסיף לכתוב בה בעצמו לא בדרך ארעי אלא כעובד עבודת קבע – אז היה נותן לנו את כתביו בעברית באותו הסגנון ובאותה הצורה השלמה כמו שהם נתונים עכשיו על־ידי חתנו ברקוביץ.

זכה ש“ע שמלאכתו, שלא יכלה להעשות על־ידי עצמו, נעשית ע”י אחר, מתרגם מצוין, שכאלו נוצר לכך, לעבודה חשובה זו, ושהמחבר בעצמו העיד עליו באחד ממכתביו אלי: “כי אין מתרגם כמהו בכל הארץ זולתי ביאליק”; וזכה ש“ע לראות בחייו את עולמו הרוחני, חלק גדול של אוצרות רוחו הכביר, מועתק באופן נפלא ללשוננו העתיקה, לאותה הלשון החביבה עליו כל־כך, “שאפילו מתנגדיה הקשים ביותר – לפי בטויו בהקדמתו ל”טביה החולב” – אף הם יודו בעל־כרחם ויאמרו כי אין כמוה בלשונות: לשון עולמים היא, שפת העבר והעתיד, אשר מימות עולם מוצאה ועד ימות עולם תעמוד".

והמתרגם־היוצר ברקוביץ מוסיף לעבוד ביד אמן, בלא לֵאות ובאמונה רבה, את עבודתו בתרגום ספורי ש"ע, שברכה מרובה בה לכל הדעות, ועוד ידו נטויה להעביר לעברית את יתר הספורים, שיש להם ערך ספרותי קים, ויכולים אנו לקוות, שאוצר נחמד זה, מבחר כתבי שלום־עליכם, כלו כמו שהוא נתון ביד המחבר ביהודית, יפאר בכל הדרו גם את גנזי הספרות העברית ויתפס שם את המקום הנכבד הראוי לו.



  1. וכך גם בשאר המכתבים, שאני מביא מתוכם ציטאטות להלן, ושאינני מזכיר בפירוש שכתובים הם עברית.  ↩

  2. כך במקור, הערת פב"י.  ↩

  3. המאספים “הויזפריינד” ו“פאמיליענפריינד”, שהוציא אז מ. ספקטור בווארשה.  ↩

  4. “דער יודישער וועקער” – כך שנה את שמו של המאסף האדון הצינזור, מפני שהשם “מעורר” סתם היה, לדעתו, קצת חשוד ומצא לנחוץ ליהד אותו לשם כשרות יתרה.  ↩

  5. הארי שבחבורה מנדלי, למשל, היה מקבל מיד ש“ע 20 קופיקה בעד כל שורה, סופרים אחרים מן המשובחים – 10 קאפ‘, ופחות מן 5 קאפ’ לשורה בפרוזה לא היה ש”ע משלם ש"ס אפילו לקטן שבחבורה.  ↩

  6. כונתו אל מנדלי מו"ס.  ↩

  7. בעל “קהל רפאים” היה נושא משרה בלשכת הח"ק שבאודיסה.  ↩

  8. אני העזתי לצאת בדברים חריפים נגד “ההמצאות” המחוכמות שלו ב“פאלקסבלאט” גופא. שלחתי את מאמרי ולא קויתי כלל שהמו“ל יואיל להדפיסו, ולתמהוני הדפיסהו זה כמו שהוא והייתי כ”מזיק ברשות הניזק“, אלא ש”הניזק“ הוסיף על מאמרו של ”המזיק“ הערה גדולה, שנמשכה ב”המשכים“ בכמה גליונות; וחוץ לזה מצא מו”ל זה את עצמו נעלב מאד מאחת הרצנזיות שלי ב“פאלקסביבליאטהעק” הראשונה, ובשביל כך הציבני למטרה, בשורה אחת עם ש"ע, לשלוח בשנינו יחד את חציו בכל עת מצוא.  ↩

  9. על דבר זה מתלוצץ ש“ע באחת ממכתביו אלי הכתוב עברית: ”אמנם צדקת, יקירי, באמרך כי יושב אנכי אל עקרבים ע“כ המו מעיך עלי. והנה כולם קמו עלי, יחד עלי יתמלאון. הוי אדון והוי הודו. – ובכ”ז אגידך, ידידי, כי הציגרען ששלמתי בעדן בעירך מאה רו"כ טובות הנה ונחמדות מאד וריח ניחוח להן, אשה – א פייעראפפער, לה' – צו גאט… אך מה טוב ומה נעים לעשן ציגארע שמחירה עשרה רו“כ לגלגלת!”…  ↩

  10. כדאי לציין כאן גם אופן תחבולה אחרת של “מלחמה בעמלק” מצד אותו “גבור־החיל”: באחד הימים וש“ע בבית־הבירזה, והנה מביאים לו מביתו ומוסרים לידו טלגרמה שנתקבלה על שמו מפטרבורג. טלגרמה נחוצה, ודאי מסחרית. ש”ע ממהר לפתוח אותה – והרי זו טלגרמה “ספרותית”: המשלח אותה הוא אותו המו“ל מפ”ב, ובה ארבע מלים קצרות ונמרצות: плюю на вашу шапку (אני יורק על כובעך)…  ↩

  11. יש מן הסופרים העוסקים בביבליוגרפיה, שמיחסים לשנינו גם את הפיליטונים המרובים “מכתבים ממידד לאלדד”, שנדפסו מזמן לזמן בעתונים וקובצים שונים. דבר זה טעות היא בידם: את הפיליטונים “מכתבים ממידד לאלדד” ערכתי אני לבדי בלי שום השתתפות מצדו של ש“ע. הוא, ש”ע, הדפיס (איני זוכר באיזה עתון) רק פילטון אחד בשם “מכתבים מאלדד למידד”, כעין תשובה על אחד המכתבים שלי.  ↩

המלצות קוראים
תגיות