רקע
יהושע חנא רבניצקי
אברהם־שלום פרידברג
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דביר ת"א; תרפ"ז

סופר לאומי

הסופר אברהם־שלום פרידברג, הנודע בספרותנו גם בשם “הר־שלום” או בר“ת: “ה”ש” – מת בוורשא ביום ה' י“א אד”ש, בשנת תרס"ב, שנת הששים וארבע לימי חייו. מות הסופר החרוץ הזה הוא אבדה גדולה לספרותנו, אשר המנוח בעבודתו הפוריה היה מרבה להביא לה ברכה ולהעשירה בחבוריו ותרגומיו הטובים והמועילים.

א“ש פרידברג נולד בעיר הורודנא ביום ג' י”ח חשון תקצ“ט. חנוכו היה על פי הדרך הכבושה בישראל בימים ההם. את תורתו למד מפי טובי המלמדים בעירו ונחשב בין בחירי התלמידים, גם קנה לו שם “עלוי”, כי מימי ילדותו הצטיין בכשרונותיו ושקידתו. ביום היותו לבר־מצוה גלה לאמו (אביו מת עליו בילדותו), כי נפשו חשקה לא רק בתורה, כי־אם גם במלאכת־יד, ולרצונו בחר לו אומנות נקיה של מתקני־שעונים. ומאז נטה שכמו לסבול עול עבודה ותורה כאחת. כל היום היה עוסק במלאכתו ובלילה גזר שעות משנתו כדי להגות בתורה. – בשנת תרי”ד יצא מעיר־מולדתו לדרום רוסיה להשתלם שם במלאכת־ידו, ואת התורה לא עזב גם בשבתו בארץ נכריה, ומדי נפנה ממלאכתו היה בא אל בית־התפלה הקרוב למעונו להגות שם בתלמוד בהתמדה יתרה. ובעת ההיא “הצליח לו המקרה” לקנות ספר “שפה ברורה” לר“ק שולמאן, “הנצנים” לאב”ג וגם איזה ספר בדקדוק, והספרים האלה היו שעשועיו ולמודיו בביתו.

בשנת תרי“ח חזר העלם לעיר־מולדתו, ושמו הטוב הולך לפניו, כי באגרותיו לביתו מערי־הדרום היה מודיע פעם בפעם חדשות בדבר המלחמה בזמן ההוא, והאגרות האלה, שנערכו בלשון ערומים וב”מליצה־חידות" היו נקראות בעירו ברבים ושֵם כותבן נתפרסם כ“מליץ” ו“בעל לשון” נפלא מאד. אז נשא לו אשה ועל שלחן הוריה היה סמוך הוא וביתו עשר שנים.

כשנה אחר חתונתו עזב את מלאכת־ידו, בהבינו שלא לכך נוצר, והתחיל להשתלם בלשונות ומדעים ושמו נתפרסם בעיר־מגוריו בתור מורה־לשעות מומחה בבתי העשירים.

והימים ימי בכורי ההשכלה, ואש“פ ביחד עם שנים שלשה “משכילים” שהיו אז בעיר, עלו “כשרש מארץ ציה” והיו לנושאי־דגלה של ה”השכלה" ולוחמי מלחמתה. כש“הצליח המקרה” להעלם אברהם־שלום להשיג את הספר “אהבת ציון”, היה קורא בו בלי חשך, עד כי, לפי עדותו בזיכרונותיו, “הוצק עליו מרוחו וסגנונו רגל על לשונו”. שֵם מחברו של ספור־שעשועיו, ר' אברהם מאפו, היה נערץ ונשגב בעיניו ומרומם על כל תהלה. והעלם בן י“ט שנה החל לבוא בכתובים עם החוזה הגדול בעל “אהבת ציון”, ונפשות המורה והתלמיד נקשרו מהר באהבה רבה. “מרום הנך מנגדי כגבוה שמים מעל הארץ” – כתב אש”פ במכתבו הראשון למאפו. ונקל לשער את הרושם הכביר שעשתה על המליץ “האברך” דעתו של הכהן הגדול בהיכל החזיונות על מליצת סגנונו במכתביו לאמר: “ואנכי אמצא לנפשי נחת לקרוא אותם באזני נבונים הבאים בצל קורתי. לא להתימר בכבוד אשר נתת לי בעים רוח חזיונותיך, כ”א להראות את העבריה בעצם תֻּמה, חין ערכה, רוממות ניבה ועצמת קסמיה. – – – את אשר אִותה נפשי לראות ראיתי בנעימות מליצתך הנשגבה. – – – לך בכחך זה והיית מופת לאוהבי שפת עבר"; ובמכתב אחר: “שאר רוח לך, לכן עטך בידך מטה הקסם”. ועוד במכתב אחר כותב מאפו לידידו הצעיר: “אתה ידידי היוצא בעקבותי ללכת בצעדי און ובהלך נפש בנתיב הבלטריסטיקה לא ידע עט סופרינו עד כה. אתה ידידי נקראת לעלות מרום הרי המליצה העבריה. מי יתנך פה והגדתי לך דרכך אשר תלך בה לעורר לבבות לדעת כל נעים ונשגב על הרי ישראל”.

מעתה היתה משאת נפשו של הצעיר פרידברג לעלות ולראות בעיניו את פני מורהו הגדול. תשוקתו הכבירה הזאת נמלאה בשנת תרכ“ג, כי נסע לעיר קובנה (בפעם הראשונה בחייו במסלת־הברזל) וימים אחדים התארח בביתו של מאפו, והימים הטובים האלה עשו עליו, כמובן, רושם עז ותקיף שלא נמחה מלבו כל ימי חייו. סימני הרושם נִכרו בזיכרונותיו על מאפו, אשר כתב ב”הויזפריינד" שנה ראשונה והערוכים בכשרון ואהבה רבה. בכלל גדלה מאד השפעתו של מאפו על תלמידו המסור לו בכל נפשו. “רוחך הלא תחיני ותעודדני, וכילד רך למוד התנהל לאטו בתמוך בו יד אמו כן גם אני עמך; באשורך אחזה רגלי ועליך נסמכתי בצאתי בעקבותיך” – כה יאמר אש"פ באחד ממכתביו למאפו, ואת הדברים האלה אין לחשוב להפרזה מליצית.

בעל “אהבת ציון” מאפו הרבה להשפיע לא רק על סגנונו של פרידברג, כי־אם גם על רוח עבודתו בספרות ישראל. בעקבות מורהו יצא גם הוא לערוך ספורים אשר יסודותם בדברי ימי עמנו. ספור הסטורי היה ספורו הראשון (מימי חרבן בית שני), אשר לא נגמר וגם ראשיתו הלכה לאבוד. וספור הסטורי היה גם ספרו הראשון, שנדפס בשנת תרל"ו בשם “עמק הארזים”.

בספור “עמק הארזים”, שנכתב בעקבות הסופרת העבריה אגוילאר בשנוים עקריים והוספות מרובות, קנה לו המחבר שם טוב בקהל קוראי עברית. המחבר בעצמו, במכתבו למו“ל “השחר”, יעיד על ספרו לאמר: “הספור הזה כלו ערוך ברוח לאֻמי וממולח טהור קדש ברגש סנטימנטלי, כטעם הראוי לקוראינו”. ובאמת אין לשפוט ספרים כאלה על פי ערכם הספרותי המפשט, כי־אם לפי פעולתם על לבות קוראיהם. והפעולה של הספור “עמק הארזים”, הלוקח נפשות בתאור מעשי המפלצת של האינקויזיציה, היתה כבירה מאד. “גם הקר לבו בקוראים – יאמר המח' במכתבו הנ”ל – לא יתאפק מבכי ודמעה, אשר כגשם נדבות תהיה לו להרך לבו ולהצמיח בו אהבה וחבה גדולה לעמו ומולדתו”.

אחרי זה באה הפסקה גדולה בעבודתו הספרותית של אש“פ מתוך טרדות רבות בעניני מסחר. במכתבו אל יהל”ל משנת תר"ס הוא שופך מרי שיחו: "רבים יעמיקו שאלה: על מה ולמה לא אוסיף להראות בשער וכו' לו ידעו טרדותי ועמלי בעשותי כל הימים לביתי, לכלכל משפחה גדולה בעבודה ישרה וידים אמונות, אז הביאו רוחי וידעו כי אסורות כנפיה בחבלי החיים ונפשי כשפחה חרופה מכורה לכל המרבה במחירה וכו' ".

בשנת תרמ“ג, רואים אנו אותו שנית עובד עבודתו בתור עוזר ראשי ב”המליץ“. והימים ימי התעוררות רוח ישראל לתחיה. ונפשו של הסופר, שחותם “אהבת ציון” טבוע בה מנעוריה, התעוררה לתנועה החדשה של “חבת ציון” בכל מאדה. במאמריו ובפיליטוניו המרובים “מעניני דיומא” בחתימת ה”ש (הר־שלום) היה משתדל בכל כחו לעורר בלב קוראיו את האהבה הנאמנה לישוב א"י ולכל קדשי עמנו.

אחרי שלש שני עבודתו ב“המליץ” הפטרבורגי יצא משם וקבע את מושבו בוורשא. יותר משנה עבד ב“הצפירה”, גם הדפיס בה את תרגומו משפת אשכנז בשם “הרב להושיע”, שיצא אח“כ בהוצאה מיוחדת. בדבר הזה נטה מן הדרך אשר התוה לו מורהו מאפו באחת מאגרותיו: “הניחה מלאכת ההעתקה לכל מעלי גרה. ואתה התאזר ואמץ ידיך למשוך בשבט סופר”. עוד תרגומים אחרים נדפסו ממנו במאספים שונים: “ספר הספרדים” מאת קייזרלינג ב”האסיף“, החלק השמיני של דה”י לגרץ ב“בן־עמי”, “עיר ובהלות” מאת ליוונדה ב“כנסת ישראל” (נדפס גם בהוצאה מיוחדת), אף השתתף בתרגום הס' “תולדות ספרות ישראל” לקרפלס. ובשנת תרמ”ח היה עורכו ומסדרו של ספר “האשכול”, שעבד בו עבודה רבה בעריכת דברי אחרים, גם כתב בעצמו הרבה “ערכים”.

בשנים האחרונות היה עיקר עבודתו הספרותית בשביל חברת “אחיאסף”, שהדפיסה בשנת תרנ“ג את ספרו “קורות היהודים בספרד”, ובשנת תרנ”ז את תרגום ספר “התורה והחיים” לגידימאן בשלשה חלקים, בהוצ' “אחיאסף” נדפסה גם עבודתו הגדולה ביותר, שחשיבותה רבה מאד בספרותנו, ביחוד לתועלת בני־הנעורים, הלא היא מערכת ספוריו בשם “זכרונות לבית דוד” בארבעה חלקים.

נטיתו של הסופר אש“פ לספורים בדברי־הימים, שנגלתה מראשית עבודתו בספרותנו, ושהיא עוררתהו לעסוק ביחוד בתרגום של ספורים כאלה, שיסודם בדברי ימי עמנו, – נטיה זו באה, כנראה, לא רק מתוך השפעה מן החוץ, כי־אם גם מתוך סגולת נפשו העצמית. וכשרונו המיוחד במקצוע זה נגלה בעצם תקפו ב”זכרונות לבית דוד“, שהתחיל לכתוב אותם בעקבות רקנדורף בספוריו “מסתרי היהודים”. אך מהרה עזב מקור לא נאמן זה, וספורי ה”זכרונות" הם רבם ככֻלם ילדי רוחו. אמנם לא תכירו בספורים הללו יד צייר אמן, לא תמצאו בם מלאכת־מחשבת רבה, ואותו המשפט שהוציא המח' על ספרו “עמק הארזים” נאה הוא גם לכל ספור וספור שב“זכרונות”, כי “כלו ערוך ברוח לאֻמי וממלח טהור קדש ברגש סנטימנטלי”, אבל מה יקר הרגש הזה ומה רבה פעולת הספורים בסגנונם וברוחם על קוראיהם, ביחוד על הלב הרך של בני־הנעורים.

במכתבו לדיניזון משנת תרנ"ד הוא כותב: “הנה כן מעז יצא מתוק, ובאבוד משען לחמי במשרה שהיתה על שכמי1 יכירני מקומי בספרותנו העבריה, אשר בימים הטובים מאלה בגדתי בה ואחרי הדלת והמזוזה שמתי זכרונה, ועתה שבתי אליה בלבב שלם, וגם היא שבה אלי כאם רחמניה”.

ובשנת תרנ“ט הדפיס אש”פ בשני חלקים “ספר הזכרונות”, שהוא קובץ פיליטונים שונים שבאו ממנו בכה“ע בשם “זכרונות” ו”מעניני דיומא" וגם אגרות אנשי שם. בזכרונות והאגרות הללו ימצא חוקר דברי ימינו חומר לא מעט לדעת רוח הדור החולף ורשימות יקרות להבנת “החליפות והתמורות” שעברו על בני עמנו בזמנו של המחבר.

ככה עבד העובד החרוץ הזה את “עבודת הקדש” שלו בשקידה נפלאה וחבה יתרה. וגם כאשר תקפה עליו לפני שנתים מחלת יבשת־האברים והרופאים גזרו עליו שיחדל לכתוב, כי בנפשו היא, לא שם לב לאזהרותיהם ובשארית כחו, כל עוד נפשו בו, חִבר ספר־למוד חדש בשם “שפה לנאמנים” בשני חלקים “ללמד שפת עבר על טהרת הקדש”, אשר חלקו הראשון יצא זמן מועט לפני מותו והשני נשאר בכתובים. ספרו זה ערך “למען היותו כמבוא ופרוזדור ללמוד התנ”ך שזה העיקר ובלעדיהו אין ספר־למוד למלא מקומו ולהביא בלבב צעירינו ידיעת לשון קדשנו כמהו", אף השתדל להכניס לתוך ספרו “דברים הנוגעים לענינים היקרים לנו, כאהבת השפה והלאום וחבת ארץ קדשנו וכל סגולותינו היקרות ללב העברי הנאמן”.

“אהבת השפה והלאום וחבת ארץ קדשנו וכל סגולותינו” מלאו את לב העברי הנאמן הזה מנעוריו עד יומו האחרון, ואת הרגשת היקרים האלה עמל הסופר הלאומי בכל ימי חייו לטעת בלב קוראיו הרבים, הקטנים עם הגדולים, ולכן יהיה זכרו לברכה בקרב עמנו ובספרותנו לאורך ימים.

תרפ"ב.


  1. משרת מבקר (צנזור) ספרים עברים מטעם הממשלה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות