רקע
ס. יזהר
בעיות המחקר התעשייתי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הצעה לסדר היום; 27.7.1966

פיתוח המחקר התעשייתי נראה, לכאורה, כענין שכולו משקי וכלכלי; אבל לאמיתו הריהו לא פחות מכך ענין חברתי ותרבותי. ומתוך חרדה לאחרון אני נוטל רשות לדבר בראשון, ולחרוג אל נושא שאינני מתיימר להיות מן הבקיאים ביותר בו.

אבל, כי המדינה תקועה כעת במיצר כלכלי ומשקי, אין צורך בעזרתם של בקיאים דװקא; וכי במיצר זה תקועה לא רק הספינה המשקית שלנו, אלא, בין אם כפועל יוצא, ובין אם כסיבה ראשונה, שהיתה מתעלמת, אולי, מתחת פני השטח – גם כוחה היוצר של החברה, באופן ששיתוק החיות ברקמה אחת עלול להתפשט ולחדור לכל שאר הרקמות, ולהשפיע הרגשת סכלון, חוגים אחר חוגים, לערער את המוראל הכללי ולהגיע במהרה ולעבור את סף בית־הספר.

חברה המפסידה מכוח דחף היוצר שלה, מיצר הרפתקה המגרה את הציבור להתאזרות ולחיפושים – קשה לייחל כי המחנכים הם שיוכלו אז לעשות משהו, יותר מאשר לקונן, או להטיף מוסר, ולנסות ברוח נמוכה כזו ללבות גחלת דועכת של משאות־נפש. המחנכים וחניכיהם, המשפחה ובניה, והחברה כולה עשויים להיות מופעלים על־ידי מצב של התעוררות, כשם שעל־ידי היפוכה של התעוררות, על־ידי מצב עייפות כללית והרגשת אזלת־יד. והכל משתנה מקצה לקצה אם רוח רעננה עוברת פתאום, כמחלון שנפתח, שעה שמרגישים בעם כי אכן הולכים לקראת שינוי רצוי ולקראת תמורה שתוליד סיכוי טוב. הצורך לצאת ממיצר זה הוא איפוא המניע להציג הצעה זו על סדר יומה של הכנסת, ולבקשה לבוא ולדון בקול רם, ולשתף גם את הציבור בדיון הזה: איך יוצאים מן המיצר שנתקענו בו והלאה.

והנה, מכל ענפי הפעילות היוצרת שלנו, בין המפגרות היא, חוששני, התעשיה הישראלית. לא מפני שאיננה יודעת לעתים לייצר דברים, אף כי לא ברמה אחידה, ולא מפני שאין לה מכשירים ומיתקנים חדישים, ואפילו על פי המלה האחרונה של האופנה הטכנולוגית – אלא מפני שאין לה הכרת הדבר, מפני שלא נשתכנעה למעלה מכל ספק, כי מי שאינו יוצר את הידע לתעשיה שלו, ולו רק בחלק, ממילא גוזר על עצמו פיגור, גם כשהוא רץ בחדישה שבמכונות המהירות.

אינני מתכוון לכך שנוכל להתיימר ליצור ידע חובק זרועות עולם, כל־יודע וכל־יכול, אלא לאותו שיעור ידע הנותן לנוצר בארץ סימן עצמי וחותם אישי, מזה, ודי ידע שישמש כוח מיקוח בשוק הידע בחליפי קח־ותן, מזה. מתנות אפשר לקבל מכל שיעור־קומה שהוא, אבל ידע אי־אפשר לקלוט בלי שיעור־קומה של גובה. ומי שאינו מתעסק בייצור הידע, מן המופשט לעולם לא ידע די צורכו.

מתברר, כי התעשיה שלנו, להוציא סעיף או שניים, כמעט שאינה נזקקת למחקר עצמי משלה. ענין זה נראה בעיני התעשיה, בין פרטית ובין ציבורית, כתביעה סתמית, רחוקה ולא נוגעת, כשאפשר להניח את הדעת גם ביבוא ידע, ארוז וצרור ושלוח ממדינות רחוקות. ולא נשאר לנו כאן אלא קצת לשפר וקצת לשנות סחורת ידע מוגמרת, אם לא להעתיק פטנטים בשינוי כלשהו ובגניבת דעת קלה. ואילו למעט המחקר התעשייתי המקורי נענים באי־חשק, בדוחק, בדלות ובחוסר אמון לא מוסתר, בחוקרים, בתביעותיהם למעבדות, וגם בכוחם לתרום כל תרומה של ערך לייצור.

סיבת הנחשלות במחקר התעשייתי שלנו אינה רק בהיקפו המצומצם, ולא רק בהשקעה הקמוצה שמודדים לו, אלא בעיקר בהעדר תפישה רחקת־טווח לתעשיה המודרנית, מפני שאין די הבנה מה היא תעשיה מודרנית, ומה תביעותיה של תעשיה כזו. עיקר הנחשלות שלנו הוא באין התודעה, ובאין ההכרה, כי אמנם צריך מישהו מחקר תעשייתי, או כי שאלה זו היא שאלת חיים להתפתחותנו.

הרי לפניכם עדותו של בר־הכי, נשיא הטכניון. בדברו בפני ועדת החינוך של הכנסת סיפר, כי הטכניון ערך אשתקד מחקרים למזמינים שונים כדי 8 מיליון ל“י, רובם לשואלים מבחוץ וחלקם לשואלים ממוסדות ממשלתיים, או למחקרים יזומים משל עצמם; ואילו התעשיה הישראלית, על כל מפעליה, לאחר שזירזו אותה לעשות כן, לא פנתה בשנה האחרונה אל חוקרי הטכניון אלא בשװי של 21 אלף ל”י בלבד. וכשנשאל לסיבת הדבר, השיב לאקונית: “התעשיה שלנו עוד אינה יודעת לשאול”. הרי זו תעודת־עניות חתומה ומוסמכת על־ידי המכון הטכנולוגי לישראל, 18 שנה לאחר השגת עצמאותנו, כשהסיסמה “יצוא או מוות” על לשוננו, בכנסים ובימי מועד.

ועומדים בדרגה אחרונה זו של “שאינו יודע לשאול” – אנחנו יוצאים בעוז להתחרות עם העולם, או למװת. במה נתחרה איפוא, אם לא בהעמדת פני מסכנות, וברחמנות אנשים טובים, רחמו?

אבל נסו לשאול את פי התעשיינים שלנו אם לא ניחא להם במצב המחקר התעשייתי אצלם – אם לא ישיבו לכם במשיכת כתף, ויגלגלו הכל לטענות על גורמים שמחוץ להם, ולתלונות שגורות מכל מין שהוא. פנו מעליהם ושאלו את הממונים על התעשיה במשרדי הממשלה מה הם אומרים, וקודם כל שאלו את פי אנשי האוצר – וישיבו לכם בדיוק ככתוב בספר התקציב: אחוז התקציב המוקדש למחקר התעשייתי בישראל, הוא, בממוצע, רק חמישית מן הממוצע הנמוך הידוע במדינה תעשייתית בת־זמננו (0.2%‏ – במקום 1% מנפח הפדיון התעשייתי). וגם מעט זה ניתן בלי חמדה, ורק לאחר השתדלויות וריצות הלוך ושוב, ורק בנדנוד מתמאס על עצמו, ובהטרדות של כל מיני תמהונים, שאינם מרפים ואינם מתייאשים, אף על פי שצריכים היו מכבר להשליך הכל לכל רוח, ואשר בלעדי דבקותם היינו כולנו היום נשארים בפחות מלא־כלום. צוואר הבקבוק לקידום המחקר התעשייתי בארץ נמצא איפוא באטימות משרדי הממשלה, אשר רק מאחר שהטכנולוגיה נעשתה אופנה מקובלת בעולם, ומאחר שקשה לסרב לאופנה, אינם יכולים שלא לתת משהו, בעין צרה, בלי להכריז כי הנה הם “שורפים” בזה “פונטים” יקרים על “אקספרימנטים” מפוקפקים, לצורך שכולו פרחים ולא פירות.

הרגשה לא נוחה היא לחזור ולאמור דברים ידועים, ואף־על־פי־כן צריך אולי לומר כאן שוב בקול רם, כי תעשיה שאין בצידה היום מחקר ראוי לשמו, נדונה לאינפנטיליות ללא תקנה; ושמי שדוחה את ההתחלות ואת השקעות היסוד, מתעלל בזדון במה שצפוי לנו בעוד שנים אחדות. עד כדי כך שלעתים נראה כי מדיניות הממשלה בכל הנוגע למחקר התעשייתי היא, יותר מכל, התחמקות מכל מדיניות. מעין: נחכה ונראה; ימים יגידו; לאט לאט; ומן השמים ירחמו. ואם יש בממשלה גם כאלה שעיניהם פקוחות ויודעים את ערך הדבר, ואף מנסים לקדם משהו, הרי הם נראים לעתים כאילו עושים בחשאי, ומסכימים במחתרת, מתחכמים להעביר מסעיף לסעיף ולהבריח מעיני האוצר, ולתת מתן בסתר לקידום פרט זה או אחר, ובלבד שלא יגיע הקול לאוצר, החושד כי כל אותם מדענים ומהנדסים במעבדות שבצד מפעלי התעשיה אינם אלא מסתירים שם איזה קשר. דור שלם כאילו חושד כאן בדור הבא, כאילו היה זה מתנכל לו.

הנה, בדקו, למשל, מה קרה למעבדות של חברת דשנים וחומרים כימיים, ואיך קיצצו בהן לאחרונה, מאחר שברור היה למנהלי המפעל, כי מפעל שמחזורו כדי 35 מיליון לירות, די לו במעבדות שהיקפן כדי 200 אלף לירות בלבד, לאחר ששנה קודם לכן פעלו במיליון לירות. זה קיצוץ שאומר הכל: כי בעצם אין צורך למפעל גדול כזה במעבדות. הכל ידוע, הכל גמור, הכל טוב.

והתוצאה? שאנחנו נוטלים חכמה שאתמול מכרו לנו משום ששלשום כבר חדלה לשמש, ובה נבוא מחר להציעה לפניהם.

תעשיה חסרת אופי מאבדת מקומה במאזן משק המדינה, ומה שחשוב לא פחות – מפסידה מקומה הראוי לה בעיצוב פני החברה. התעשיה שלנו כיום אינה גורם המושך אליה כוח חושב, מפני שבצד ייצורה החומרי אינה מייצרת רעיונות. וזה החמור מכל. כי יתרון המחשבה העצמית, שבכל מקום ומקום היא היתרון האנושי הראשון, כאן, כמקום שכל השאר חסר, ואין לנו יותר מדי חומרי־גלם ולא הון ולא כוח עבודה מאומן – כאן נעשה יתרון הידע העצמי ליתרון המכריע ולנותן הטעם. ודווקא בזה אנו מפגרים ומסרבים לעשות.

מראש נתון כי לא נוכל להתחרות באחרים בכלום, אלא רק אם נדע להציע יתרון אנושי ומחשבתי. זה ייחוד הידע המקורי. זה יתרון המחקר, ההמצאה, ההברקה, ההעמקה, השכלול, הפיתוח, כוח קליטת הידע העולמי מזה והכוח לתרום לו כפי כוחנו מזה. ובזה ממש אנתנו מקמצים. יוצא איפוא שלתעשיה שלנו יש הכל ורק אין לה ראש חושב.

הנה, למשל, התעשיה ההסתדרותית, תעשיה שמחזור הפדיון שלה, שכוחה הכלכלי, התעסוקתי והשפעתה החברתית אינם צריכים לראיה, היא אחד הענקים בארץ – כמה מוציאה כלל תעשיה זו על מחקר ופיתוח? לא האמנתי לדבר ועודני מוכן להודות לכל מי שיוכיח כי לא כך הוא – כמעט ואין לה מחקר תעשייתי. לתעשיה ההסתדרותית אין כמעט מחקר תעשייתי. אין לה כמעט מעבדות. אין ל“כור” מעבדות למחקר תעשייתי. ואם נזכור כי מדען ומעבדתו עולים סביב 50 אלף לירות לשנה, הכל לפי נושא מחקרו, נבין כי כל אותם סכומים קטנים שתמצאו רשומים בכל מיני תקציבים, אין בהם אלא כדי אחזקת איש או שניים, אבודים במפעל עצום ומסורבל.

וגם כאן לעתים משבשים את ניצול כוחם כמהנדסים או כטכנאים. נצרף את כל המעט שיש לנו – ונמצא לפנינו אחוז עלוב, שבושה להזכירו, ושיש בו כדי להרשיע את כל האחראים לתעשיה עצומה זו, המתקדמת בעיניים עװרות במסלול ריצה שרק החריפים שבין הפיקחים יוכלו לו.

וכי אין זה מוזר כי תעשיות כה רחבות־נפח בארץ תהיינה פטורות ממחקר? לחקלאות הישראלית יש רמת מחקר ופיתוח ידועים לשם בעולם כולו, ואילו התעשיה – פטורה. אין לה אוריגינליות. ואין לה צורה של עצמה. החקלאות צמחה כאן על רעיונות חברתיים והפריחה תנועה חברתית; ואילו התעשיה אצלנו גדלה בכמותה על גבי דלות רעיונית, ואין לה זיקה להתעוררות חברתית. אין לה דבר משל עצמה מלבד אשר להרוויח ולסחור, בלי תודעת הדבר שבו היא עוסקת.

מה גרם לכך? לא מחסור בכוח אדם. אלפי סטודנטים ישראליים ומדענים רק ישמחו לחזור הביתה אם יידרשו ואם יוצע להם משהו שבאמונה שבהם. גם אין מחסור בידע יהודי בעולם, שהיה נענה ברצון לשתף פעולה אתנו, אילו היינו עושים משהו שיעשה אותנו מוכשרים לקבל מאשראי עצום ופתוח זה. אין מחסור גם בממון, אילו כוון בהעדפה נכונה ומכוונת. המחסור העיקרי הוא בהכרה: הממשלה לא הכירה בדבר; התעשיינים לא הכירו בדבר. המחסור הוא בתודעה.

תודעה כתנאי ראשון, כי בלי מחקר לא תהיה תעשיה מודרנית. צוואר־הבקבוק אינו אלא קוצר תודעה כללי – בממשלה, בשלוחותיה ובמשק על רוב ענפיו. ובקוצר תודעה זה נדון הכל להתיישן ולהסתרבל, ודחף החיים בחברה להצטמק. ובית־הספר לא יהיה מכין לדרך חיים, אלא נדון למליצות שדופות בעולם חסר תזוזה ואפאתי.

ובינתיים, מושגים אלה עצמם: מחקר ופיתוח, ייצור, ידע, מדע והשכלה מדעית – עדיין הם הירוגליפים בעיני הנהגת התעשיה שלנו. ומישהו צריך לתופף על גביהם כדי שיחדלו מאי־סקרנותם ויתחילו וירצו להתאמץ לפענחם.

עצלות המחשבה, השיגרה השמרנית, עשיית כלים בלי ליצור ערכי דעת, הייתכנות לעבוד בלי מעבדות מחקר, בלי להבין ערכן, להיות שקועים בדפוסים ישנים, מפונקים בשוק פנימי שיקנה תמיד הכל ויבלע הכל, פטורים מחשש תחרות מבחוץ, עד כדי כך שגם אפשר לשגשג זמן־מה בלי להבין דבר בתעשיה מודרנית, ושתיתכן תעשיה כזו, שאיננה תורמת הרבה לקידום המשק, לא כל שכן לקידום האדם והחברה הזקוקים לה – כל אלה מכבר היו צריכים שיקרה בהם משהו. ואף כי מאוחר למדי להתחיל כעת באלף־בית של תינוקות, הכרח הוא.

אחוז ההשקעות למחקר ולפיתוח הוא אינדיקטור המורה על רמת תעשיה פחות מנמוכה. וצריך שחברי הכנסת יידעו כי האינדיקטור הזה נוטה והולך בזמן האחרון למטה ויורד משנה לשנה. ואנחנו עומדים כעת במצב שנראה גרוע מפיגור – בעוורון.

בדין־וחשבון המועצה הלאומית למחקר ופיתוח שעל־יד משרד ראש הממשלה, לשנים 1963 ו־1964, תוכלו למצוא בזו אחר זו הערות מחזקות תיאור זה של מצב המחקר התעשייתי, בשינוי האחד, כי מאז נכתב אותו דין־וחשבון השתנה המצב לרעה וירד לשפל נמוך יותר.

ושמא תבוא היום הממשלה ותודיע ברבים מה היא הקונצפציה שלה? מה תפיסתה שלה בנוגע לתעשיה מודרנית? מה צריך לעשות ואיך מתקדמים לקראת תעשיה כזאת? מה דעתה על מנהלים שלא למדו דיים ואינם יודעים פרק במדע ובטכנולוגיה מודרנית? מה מכינים בממשלה כדי שלא לפגר, כדי שנוכל להתחרות בשוקי העולם המפונקים והשבעים? מה עושים כדי להפיח רוח חיים בתעשיה חסרת העצמיות? שלא נחזור כאן על אותו אבסורד ציורי, שיש כדוגמתו כל כך הרבה בארצות שמסביבנו, שעה שמפעילים מכשירים מודרניים במנטאליות פרימיטיבית, והרינו בחברה טובה, מזרח־ים־תיכונית.

מראה פני התעשיה של מדינה צעירה הוא כמראה פני המדינה. ותעשיה שאיננה יודעת לשאול, שמעיזה לייצר בלי מחקר, בלי מעבדות, בלי פיתוח, בלי השקעות לקידום הידע, בלי חסכון בכל עסק אחר, והשקעות פזרניות ורחבות־סבלנות רק בעסק הזה, בלי גיוס מיטב האנשים שאפשר להשיג, קודם שיפוצו לכל רוח ומאתנו והלאה, תעשיה סתמית כזו בלי מחשבה מקורית, בלי דמיון יוצר – ובכן, מה יש לה להציע? חומר גלם זול? כוח עבודה משוכלל? מקורות אנרגיה עשירים וקלי ניצול? או שרק להוסיף ולהעתיק תהליכי ייצור ישנים ולייצאם אל אותם מקומות שבהם כבר נפסלו מחמת יושן, ונמכרו אז לנו – האם זו תמימות עד יאוש או שזו עזות פנים עד הלקאה?

כאן חייבת הממשלה להיות מופת, בכל הנוגע לה ובכל התלוי בה. כך עושים בכל מקום ומקום בעולם. הממשלה עושה צעדים של ממש – במקום שאחרים מהססים. ואילו מכוני המחקר הממשלתיים היום, לא בכולם אפשר להתגאות – לא בהיקפם, לא בציודם, לא בשיכונם, לא בכוחם למשוך אנשים נכונים ובעלי ערך, ובעיקר לא בכוחם להחזיק בהם שלא ינוסו. לולא נמצאו בינינו דון־קישוטים שנלחמים בחירוף־נפש ובבזבוז־נפש באותה שיגרה ובאותה ביורוקרטיה, היה מצבנו בתחתית השפל. וכל מי שקצת שררה לו, נראה בעיניו כאילו עיקר תפקידו להדפם מעליו ולייאש אותם – מכס כבד על חומרי מחקר, סרבול ניירות בעסקי יבוא ויצוא מדעי, הרצה ממדור למדור והעדר שום מדור לנושא מיוחד זה של מחקר ופיתוח בתעשיה – זה לחם חוקם של המעטים שרוצים לפתח משהו על אף כל אבני הנגף.

כלום צריך עוד להמתין שיקרה משהו, כדי שנתחיל, ונתחיל בתנופה? ראשון לכל צריך להשליט בחוגי הממשלה עצמה תודעת הצורך החיוני במחקר ובפיתוח לתעשיה המודרנית, אם מתכוונים באמת לתעשיה של ממש, בעולם שבו בזה אחר זה מתיישן כל מוצר במהירות ונהפך לגרוטאה. בשעה שמי שאין לו כושר ליצור ידע עצמי, נדון מראש להפסיד ריבונותו. ואין זה דיבור בעלמא או סכנה דמיונית.

חוששני כי המשבר שבו אנו נתונים כעת אינו רק משבר חומרי, אלא בעיקרו משבר בתפישה ובהשקפת עולם. והמשברים המעשיים הם תוצאה של היתקעות במיצר אינטלקטואלי. יש לפנינו הזדמנות מיוחדת, שבה חיפוש אנושי עומד בבת אחת בחזית קידמה מעשית ובחזית קידמה חברתית, כשם שבחזית חיפושים תרבותיים וחינוכיים. וזו שעה להחליף שיטות מיושנות, תפישות מאובנות, ואנשי מפתח שחדלו לדעת כיצד פותחים.

אני מציע איפוא, אדוני היושב־ראש, שהכנסת תדון בנושא זה של המחקר התעשייתי, ושדיון זה יהיה תרומה להנחלת תודעת התמורה, ודרך לעורר תשומת־לב הציבור לנושא מיוחד זה, וכי הממשלה תוכל להשתמש בהזדמנות זו, כדי להביא המלצות משלה לתיקון המצב הקיים, לתת לפנינו תכנית רב־שנתית לפיתוח המחקר התעשייתי, הן במכוני הממשלה והן בגופים תעשייתיים שמחוץ לה. ולהציע משהו ממבט של חזון, שכה נתמעט בקרבנו.


יזהר סמילנסקי (רפ"י): הצעה לסדר היום 27.7.1966

המלצות קוראים
תגיות