רקע
ס. יזהר
שיטת הבריאות הממלכתית

אדוני היושב־ראש, כנסת נכבדה.

הסתייגותנו לתקציב משרד הבריאות לא באה אלא כדי לבטא את תפיסתנו, כי הגיעה העת להמיר את המדיניות הנקוטה היום במשרד זה ולהנהינ – במקום השיטה המפוצלת – את שיטת הבריאות הממלכתית, כי אין עוד לדחות תמורה זו.

מכל כיוון שהוא מתבקש הצורך להחליף את השיטה שהייתה מקובלת שנים רבות במדינה, בשיטה ממלכתית.

התפתחות המדינה, אופי האוכלוסים, פיזורם ומצבם, הגיעו לשלב כזה שהשיטה הנוכחית, תהיינה תולדותיה מוצדקות כאשר הן, אינה יכולה עוד להישאר על כנה והמיושן חייב להתחלף.

בשיטה הקיימת בולט קודם כל מיעוט השליטה על תכנון כוח האדם, שאין לממשלה אלא כוח הנהגה מוגבל, בכלכול עניני כוח האדם בבריאות ובקידומו. כיצד אפשר להסביר כי מצד אחד אנחנו העשירים בעולם – רופא לכל 420 נפש, ומאידך לכל מרחבי הדרום והנגב לא חסרים אלא רק שנים־עשר רופאים ואין כוח שיכול למצאם ולהביאם!

למשרד הבריאות אין שליטה מספקת על כל הכוחות הפועלים בשדה הבריאות. אין יד אחת מנצחת על כל מוסדות הבריאות ועל כל השירותים שהם נותנים. יש מקומות שידיים אחדות עושות אותה מלאכה, כנגד מקומות יתומים שאין יד איש מגעת אליהם. כאן מקום ששירותים מקבילים מתחרים בו זה בזה; וכאן מקום שהכל פסחו עליו ואין שם גם שירות דל לרפואה.

אך זה מקרוב פרסם אחד מראשי קופת־חולים של ההסתדרות מאמר ובו קבע כי לפי הערכתו הרי כשמונה מאות רופאים, מן המשרתים בקופת־חולים, מועסקים היום בצורה שאינה מניחה את הדעת, עד כדי כך שהוא מציע לחולים לפנות לרופאים פרטיים, אצל ביתם, וקופת־חולים תישא בהוצאותיהם.

ובהעדר כוח מתכנן אחד, כיצד ניתן לנצל את התקציב כהלכה? תקציב משרד הבריאות הוא כ־150 מיליון לירות: בעוד שתקציב אותה קופת־חולים הנזכרת הוא קרוב ל־300 מיליון לירות. מי איפוא עשוי לכוון את מי?

אחת הדרכים הנראות ביותר לטיפוח שירותי הבריאות היא הקמת מרכזי בריאות בכל אחד מאזורי הפיתוח, באופן שעבודת הבריאות תהיה יוצאת ממוקד אחד, מקיפה את הכל ומשרתת את הכל. הקמת מרכזים כאלה בדרך תכליתית נמנעת כעת בשל הפיצול המיותר שבין המוסדות השונים הנושאים בעול שירות־הבריאות. כל אחד מהם עושה בוודאי מעשה טוב; אבל כאשר הם באים זה כנגד זה וזה מעורב בזה – יוצא לעתים שכר הטוב בלא כל כך טוב, מאין יד מתאמת לתכנית אחת ומאחדת. ניגוד מיותר קופץ אז בין השירותים הסוציאליים מכאן ובין שירותי הבריאות מכאן, ושוב מתגלה לעתים אותו חזיון מוזר ששניים אוחזים באזרח אחד, והאזרח קרח מכאן ומכאן.

האם צריך להרחיב את הדיבור על הטעם הכלכלי, על החסכון, על הבזבוז ועל ניצול מושכל יותר של הכוחות המושקעים בבריאות? הולכת ומתפשטת כעת הדעה, כי אין להפריד עוד בין בית־החולים מזה ובין שירותי הבריאות שמחוץ לו מזה. מתגבשת הדעה, כי מן הראוי להקים מרכזי רפואה כוללים למתן שירותים לסביבה כולה, ובדרך זו גם לתת לרופאים הצעירים מה שהם מבקשים: מרכז רפואי שיוכלו למצוא בו המשך הכשרתם והתמחותם ברפואה, אגב עבודתם בשדה הבריאות סביב בית־החולים. יותר ויותר מקובל כעת לנסות לשלב את העבודה הקהילתית עם פעולות הבריאות ולטפח ביניהם מגע גומלין פורה. רעיונות אלה וכאלה כבר הפכו כמעט למוסכמות, אלמלא שרק עוד לא עושים כמותם למדי, והסיבה העיקרית לאי־העשיה – העדר מדיניות בריאות ממלכתית.

גם לשאלה הכואבת והמתקשה למצוא פתרון, הטיפול במחלות הנפש, נראה שלמרכזי הבריאות הכוללים יהיה סיכוי סביר יותר להצעת פתרון ראוי – מכל מקום, ההסדר שעל פיו יש היום רק רופא פסיכיאטר אחד על ארץ רבה ורחבה, מן הדרום ועד קצה הנגב, יהיה אז מן הנמנע.

יוצא איפוא, שאם מבחינה תקציבית או ארגונית מניעת הכפילויות וריכוז הפעולות ביד אחת הוא דבר שבשל לחלוטין להיעשות, הרי הבחינה הנוספת, והיא הבחינה החברתית, צריכה לחרוץ לצו הפיכת השיטה המקובלת לשיטה ממלכתית, שעל פיה יהיה כל אזרח ואזרח זוכה לטיפול רפואי, לא מפני שהוא חבר אגודה זו או הסתדרות אחרת, אלא מפני שהוא אזרח במדינה. אבל הטעם המכריע, אם צריך עוד טעם נוסף, אינו אחד אלא טעם הבריאות. בשיטת הבריאות הממלכתית נוכל לפתח את מפעל הבריאות ולהנחיל לעם בריאות מקיפה יותר, מעמיקה יותר וחסכונית יותר.

סיעתי עומדת להגיש לכנסת הצעת חוק מפורטת בעניין זה ובה יפורטו הדרכים והשלבים שעל פיהם ניתן לעשות שינוי זה ולקיימו. מכל מקום, המשכת השיטה הקיימת היא השתהות בזבזנית במקום שצריך היה כבר לצאת ממנו והלאה.

עקרון הממלכתיות בשירותים שהמדינה מגישה לאזרחיה, הוא עקרון סוציאלי בריא; ואילו עקרון הלאמת שירותי הבריאות – הוא מאבני הפינה של מדינה בונה ביתה.


יזהר סמילנסקי (רפ"י), דיון בכנסת על תקציב משרד הבריאות 29.3.1966

המלצות קוראים
תגיות