גברתי היושבת־ראש, חברי הכנסת. לא מגני ענין התודעה היהודית ולא מגיניה אינם יכולים להצביע על עובדות או על חידושים שנתגלו בתוך שתי שנות ביצוע רעיון זה, שיכולים היו להצדיק התאספות הכנסת לחמש שעות דיון בשאלה זו, שכבר תפשה והעסיקה לא אחת ולא שתיים את הכנסת בזמן האחרון. לא נתגלו נימוקים חדשים ולא ראיות חדשות, לא לשוללים ולא למחייבים, אלא שוב ומחדש כל אותם דיבורים ידועים שכבר חזרו ונשנו כאן ובמקומות אחרים חזור ושנן, עד כי לכאורה רק קליפות ריקות הן.
זו ועוד. דומני כי נתבדו גם החוששים הגדולים שיצאו בשפתם והזהירו על סכנות איומות הצפויות לבית־הספר ולחברה אם תיכנס התודעה היהודית לתכנית הלימודים. וגם הנלהבים הגדולים שהפריזו וניבאו רנסאנס גדול ושידוד מערכות ביהדות; אלה כאלה הפריזו, והענין הולך ונקלט לאטו, בבטחה וביתר הבנה, ותופס מקומו בתכנית הלימודים מתוך נסיונות, שינויים וגישושים מחוייבי המציאות, הרואים לפניהם גם את בית־הספר, גם את כוח המורה לתת, גם את כוח התלמיד לקבל. ולכאורה היה צריך להמתין ולראות תקופת שנים אחדות עד שיגיע נושא זה לגמר בשלותו ויקבל את פרצופו הנכון ואת מקומו הראוי לו בבית־הספר ובחברה. ולפיכך אין לחפש, כמדומני, את טעם הדיון של היום בשיקולים חינוכײם או תרבותיים, אלא בפוליטיים. הרי זו הזדמנות נוספת לפרוע שטרות פוליטיים, להצהיר איש איש ״אני מאמין" נצחי שלו, בלתי־משתנה, ידוע ברבים בדרך כלל, ולחסידיו בפרטי פרטיו, ולהתנאות בקשיחות העמדה הבלתי־פשרנית, כאילו קשיחות זו היא האות לנאמנות לערכים. אינני יודע אם תרוויח הפוליטיקה מהזדמנות זו. החינוך, מכל מקום, אינו יוצא נשכר בדרך כלל מזיווג כזה.
ולפיכך מכל השאלות הרבות שיכולות להתעורר בקשר עם נושא ידוע זה, נדמה לי כי אל לכנסת להפליג לים של פרטים, בין בדוקים כל צרכם ובין שאינם בדוקים כל צרכם, אלא להשאיר תפקיד זה לגופים מצומצמים יותר ומומחים לדבר, ולהסתפק בעיון מחדש, כיוון שנקראה לכך; בעיקרים ובנקודות־המוצא, ולתת דעתה אם אלה עודם תופסים אם אין; אם אלה תקפם עודו בהם אם אין; ולאשר מחדש סמכותם ולהניח את כל שאלות הגשמת עיקרים אלה והוצאתם אל הפועל לבתי־הספר, למחנכיהם ולחניכיהם. וחזקה על האחראים למערכת החינוך שיתנו את הדין בשעתם, על כל משגה או משוגה.
והשאלה הראשונה המתבקשת לבדיקה זו אינה אחרת אלא: מה פתאום? למי ולמה נתבקש פתאום חידוש זה של התודעה היהודית? מה קרה שלפתע קפץ משרד החינוך וזרק לחלל, שאינו חסר כל מיני מזיקים, תודעה יהודית זו להרגיזנו? והתשובות כמובן, באות מיד מכל פינה. אחד אומר: תודעה יהודית היא, אלא אות לבגידה בחלוציות, שמבקשים למלא את חללה בקש דתי. או: את המשבר בחזון לעתיד מבקשים בגעגועי־סרק על העבר. או מצד אחר: את הבגידה בערכי המסורת אתם באים לשלם בהתגנב, בפיצוי של כלום ולהשקיט מוסר כליותיכם היהודי. וכולי וכולי וכיוצא באלה, כידוע וכמפורסם לכל.
ואילו האמת היא, כי את ענין התודעה היהודית העלתה על סדר יומנו המציאות; מציאות העם היהודי כפי שהיא לאחר קום מדינת ישראל, ומציאות מדינת ישראל כפי שהיא לאחר שיושבים בה שני מיליון יהודים. מציאות זו היא שגרמה.
אולי אפשר היה להתחזק ולא להשיב על השאלה, להקשות פנים ולטעון כי יש הרבה שאלות אחרות קודמות יותר, בוערות יותר; אך המציאות כפתה כאן את עצמה, ואך קוצר־דעת או השתעשעות בשווא יכולים היו למנוע את ההידרשות לתביעה זו שהוצגה בכל תקפה, עד כי אי־אפשר היה עוד לחמוק ממנה על־ידי שמצביעים על דברים אחרים טובים יותר ונחוצים יותר, שיש לכל אחד מאתנו להציע, או אף לכולנו כאחד.
קודם הקמת המדינה היה בית־הספר בארץ ישראל, והחברה כולה עמו, עומד בכמה שליחויות, ואחת הנכבדות שבהן, אולי הנכבדה שבהן היתה: האדמה, האדמה כערך בפני עצמו וכערך יהודי מיוחד, כנושא הגאולה, כסמל מפרה: קרקע, ארץ, נוף והאדם היהודי המתחדש בהם. בית־הספר כולו היה מופעם ועונה לנושא זה, בכל שטחיו ומקצועותיו, וזה היה חותם בית־הספר ותפארתו עד התרוממות הרוח.
נושא זה עדיין נכבד הוא, עדײן לא נתקהה וכולו עודנו בתקפו; אלא שנוסף עליו מידי המציאות נושא חדש, נושא שלא היה בלתי־ידוע קודם, אלא בלתי־לוחץ; לא שהיה בלתי־נחשב קודם, אלא שהיה רחוק. ונושא חדש זה שתקף את הארץ, את הישוב ואת בית־חספר, והציף – היה העם.
אינו דומה בית־הספר הלומד על העם, אם כה ואם כה, לבית־הספר החי בתוך הויית התכנסות העם. מה גם בתוך הווית העם היהודי המתכנס. מיד נסתבכנו בשלל שאלות ללא מפלט, שתמול שלשום לא היו אלא עיוניות ומסתפקות ב“צריך עיון” כללי וכולל. מיד קם העם היהודי, שאינו בארץ, והעם היהודי שכבר נתאסף בארץ, ומכה על פתח בית־הספר ואומר: פתחו, כאן אנו.
הנה כי כן ניצבו לפנינו שאלות כגון: מהו העם היהודי הזה,ִ מיהו היהודי הזה, מה לו ליהודי בכללו ולמעשה הנעשה בארץ, מה לנעשה בארץ וליהודי בכללו – והפכו יותר ויותר, לשאלות יסוד שאין לדחותן עוד ואי־אפשר.
די להזכיר כמה ביטויים קיצוניים כדי להבליט את חומרת השאלות. אחד מגיבוריו של חיים הזז פוסק במקום אחד דבר מעין: "הציונות, היא סופה של היהדות׳׳. לאמור, אין המפעל הציוני בארץ המשכה, מסקנתה וכותרתה של תנועה, אלא ייסוד התחלה אחרת, היסטוריה חדשה על חורבות אחרת שנגמרה, שהגיעה עד חדלונה. לא רציפות אחת כאן הפושטת צורה ולובשת צורה אלא מהפכה מעיקרה, גאולה על חורבות הגולה. תורה ויהדות ורבנים עד כאן, ומשיח וגאולה וחלוצים מכאן.
יוזפא, הגיבור במחזה “קץ הימים” טוען “לשכוח, לשכוח, לשכוח. לעקור את העבר מן השורש – לעקור ולהרוס. מה שהיה, היה ואיננו”. “הגאולה היא תשנה הכל מתחילה ועד סוף, מיום שנברא העולם ועד כה! שלא כדיניכם דיניה, ולא כאמיתכם אמיתה, ולא כצדקכם צדקה”. ולבסוף: “נעקור את הגלות מן השורש! יסודותיה למעלה ופניה למטה! פינה ויתד לא נשאיר בה! אבן על אבן! אין גלות במלכות המשיח!”. ותהא דעתכם כאשר תהא על ניסוח זה של השאלה – השאלה על פתח לב נערינו דופקת.
במה אנו יהודים? במה היהודי – יהודי הוא? מה טיב יהדותו של היהודי? ומה לו ולנער הישראלי ולנער היהודי ההוא שמעבר לאוקיינוס; ומה לההוא ולו, ומה לו לבן ותיקים בארץ ולבנו של עולה חדש אשר תמול שלשום בא ואשר לא אבותיו נפגשו ולא אבות אבותיו נפגשו עם אבותיו ולא עם אבות אבותיו?!
או: לעתים קרוב הנער יותר לשֵבֶר כד חרס טמון עפר מלפני אלפיים וחמש מאות או שלושת אלפים שנה, או מלהיבה אותו מטבע שחוקה כלשהי יותר מכל גווילי הספרות, כתבי החכמים, עיטורי הציורים ותפילות העם שמלפני אלף, חמש מאות ושלוש מאות או מאה שנה? מדוע זה נאה – וזה מוקצה?
או שאלות המנסרות בפירוש בחלל עולם צעירינו, וכשאלות על העולה החדש שהזכרתי, על מנהגיו הזרים והמוזרים, על לבושו המשונה ועל ניבי לשונו הרחוקים – מה לו ולי, האומנם בנים שנינו לעם אחד? לעתיד אחד? במה? כיצד?
או שאלות בשטחי התרבות שלנו, מקורותיה, יניקתה, סמליה, נושאי חיקוײה, תפילתה וקינתה, חגה ושבתה – אינן עוד ממין השאלות שבדרך כלל ולעתיד לבוא, אלא נעשו שאלות שבתוקף מציאות חיה וסוערת, שאינה משתתקת כשגוערים בה ואינה מסתפקת בגניחות או בהטפות מוסר להועיל – אלא שאלות הן שבזרוע נטויה.
ובדרך זו הוקפנו שאלות, אשר בתנאים אחרים, אילו הותר לנו לבחור, מוטב היה לתיתן להמתין אי בזה עד שיבוא אליהו.
שאלה אחת כזו, כמובן, היא שאלה הדת במדינה. שאלה קשה וסבוכה, שהיה נוח יותר אילו לא פתחה היום דווקא את דלתנו והתײצבה לאמור: הנני. התייצבותה, שלא מכוח פעולת מפלגה זו או זו, ולא מהתערבות עסקנים אלה או אלה – אלא מכוח מציאותה כאן, ברגע זה, בהזדמנות זו ועל פרשת הדרכים שאנו עומדים בה.
שוב אין זו שאלה בגדר העיון המטפיסי, או בתחום החוויה האישית, אלא אחת משאלות המדינה. בשעה זו, שאלת כל מי ששואל בענין התחדשות העם היהודי בארצו, שאלת כל מי שפונה אל העם היהודי, כל מי שתובע מן העם היהודי כפי שהוא כיום, בכללו; ובעיקר – שאלת כל מי ששואל על מראה פניו של העם המתהווה והולך כאן, אם אמנם קום יקום כאן עם אחד.
היש לכל השאלות הללו היתר כניסה לבית־הספר, גם קודם שתהיה תשובה אחת וכללית בידנו, או שהן מחוץ לתחום? העדיין הן גזורות להישאר באותו “צריך עיון” שמלפני קום המדינה? עדיין תוכל תכנית הלימודים להישאר בלתי־נפגעת משאלות אלה של המציאות הקשה, או שחובה על בית־הספר להיפתח כדי שהמציאות ושאלותיה ייכנסו פנימה?
וכל האומר “הן”, אין לפניו מנוס מאמור הן לצורך שצריך בית־הספר את ה“תודעה היהודית”.
ומכאן והלאה אין לפנינו אלא דיון על “כיצד” ו“עד כמה”, או “עד היכן”, על “מה קודם ומה אחר־כך”. אך מנוס אין מהתייצב מלוא שיעור קומתו מול שאלות העם היהודי, לא כפי שטוב היה ורצוי שיהיה, אלא כפי שהוא, וכפי שהוא הולך ונוצר ומשתנה, אתנו כאן ובתפוצות העולם.
ולפיכך, אף כי חשובות בעיני תרומות ה“תודעה היהודית” בשטח הסקירה על יהודי התפוצות ובשטח לימוד פולקלור של עדות ושבטים, חשוב מכל ונכבד מכל בעיני הענקת ממד הזמן לבית־הספר. הקניית תחושת הזמן לבן הארץ בן ההווה. תחושת עומק הרבדים שתחת רגליו ודשנותם. סילוק כל מיני מפריעים ומניעות כדי שיוכל במגע עם כל העושר הגנוז הזה שצברו הדורות. כדי שיראה את ממד הזמן הזה לא כפרי אמצאה של מישהו שהרבה לחשוב ומצא מה טוב – אלא כפרי התבוננות בדברים שכבר היו, שכבר נעשו, כפי חותם הדורות עליהם. וחובה להיות פתוחים לקרוא ולדעת ולבחון מחדש את אשר צבר היהודי במהלכו ההיסטורי. כפי שצבר, בדרך שצבר, בלשונו בסגנונו, בסמליו ובנוסחיו.
אלא שכאן נפלה אימה על חלק מן הציבור: דת עליך ישראל! וקשה מזה: כופים עליך דת מוסווה במסווה ולא קוראים לה בשמה.
אני איני איש דתי. איני מתײהר בכך ולא מתמעט בכך, אין לי אפשרות אחרת אלא זו, להיות חפשי. גם: איני מצפה ואינני מבקש מידי התודעה היהודית, ולא מידי היהדות המסורתית, לפתרון. המשבר שאנו חיים בעיצומו, אינני בטוח אם אין זה מעבר לכוחה של הדת לפתרו. הוא משבר האדם החפשי, משבר חירותו.
אבל רוח חפשית משמע – רשות לתהות לפנים ולאחור לחזור ולבדוק אמיתות חדשות כישנות. ובשום פנים לא סגרות נצחית בין אנשי שלומי, קהל חסידים. בשום פנים לא היתר רעייה רק בשדה האחד המקובל על אנשי שלומי והשאר – פסולת ושטות ולא כלום.
לפיכך אינני שותף לחששות המציעות. אינני חושש מן הדת ואינני חושש מן הפגישה של התלמיד עם התפילה ועם המסורת, עם הניגון. ולמה לא? אינני יודע מה רעה עלולה לבוא מפגישה זו. איני חושש שמא יתפתו כביכול, או ימצאו דרכם שלהם, כשיגיעו לכלל עמידה עצמית, שהיא נושא החינוך האמיתי. ממש כשהם או הוריהם, לרבות אלו שכפרו והתפקרו, ידעו לעשות, אם לטוב ואם לרע, כשהגיעו לכלל עמידה עצמית. אין באלה של עכשיו פחות ממה שהיה באלה של אז. חזקה עליהם שיהיו מה שיהיה בכוחם להיות.
איני יודע מה הפחד מן הסידור ומן התפילה. גם איני חושש לקונפליקט, לפי שהקונפליקט הזה – אם אמנם יגיעו לכלל כך (וספק רב אם יגיעו – לפי שהפגישה שטחית למדי) – קונפליקט זה לא יהיה אלא רקע פורה, רקע מחנך מאין כמוהו. זולת אם אין החינוך אלא אך אבוס של דעות גמורות וקש לעוס. זה כזה פסול בעיני: נטילת החירות מילד להורים דתיים להחליט על רצונו ועל שײכותו לעולמו הרוחני, וכפייתו, ככל שידם משגת, להכרעתם שלהם והטוב בעיניהם הוא שיהיה טוב בעיניו; ממש כמו נטילת החירות מילד להורים [לא־]דתיים להחליט על רצונו ועל שייכותו לעולמו הרוחני (מתוך סגירתו בתחומיהם וזלזול ובערות באשר מחוץ לתחומם). זה כזה אינו חינוכי: שילד להורים דתיים אין לו ברירה אלא להיות דתי, ושילד להורים לא־דתײם אין לו ברירה אלא להיות לא־דתי. הכרעת התלמיד יקרה בעיני מהכרעת מחנכיו. אם אמת בדרכם, ממילא יכריע כמותם. אך זכותו היא ללעוס במו שיניו את מנת גורלו.
בית־הספר בעיני הוא מקום פגישה בין שני דורות ואשר עצם מהותו היא ליצור אווירת סקרנות לדעת, הזדמנות ליצירה ולביטוי עצמי, מתוך הרגשת חירות וסובלנות, מקום שהשאלות לגיטימיות בו, הוא בית־הספר. אשר לתשובות, בית־הספר הוא מקום שהאדם הצעיר לומד לדעת ולהרהר בשיקולי בחירתו. והואיל ועל־פי תפיסתי אין דרך פשוטה לחזור אל האמונה שהיתה, אינני שותף לבהלת המציאות.
חמור מזה, דומני, להיות הולך קדימה ומביט אחורה כאשת לוט – כאשר יש ממליצים כאן לפנינו. אך לבוא ולומר: העולם מתחיל בך, שמשמעו: אין אמת אלא האמת שהראיתי לך – זה מחנק. מי שבועט בגיטו, אל יעשה גיטו לילדיו. ואין הבדל בענין זה היכן הוא אותו גיטו שמדעת – אם במאה שערים אם בעמק יזרעאל.
הכנסת ממד הזמן לבית־הספר פירושו – תרבות, פירושו: פגישת דורות. פירושו: פגישת מרחקים. פירושו: דשנות הקרקע. הספרות זקוקה לזה, האמנות זקוקה לזה, כשם שמעשי יום יום זקוקים לזה. כדי לינוק, לעכל, לקבל מה שמקבלים ולא לקבל מה שאין מקבלים. לא תמיד ברור כיצד עושים פגישה זו שתהא לחיוב ולטוב, כיצד שומרים שלא תבוזבז, שלא תיהפך לענין של סרק, נטול אותה חיוניות של שיחה כנה; שלא תהיה זיוף וצביעות ודיבור בקול לא טבעי. אך הנסיון והמחשבה ישלימו זה את זה בחיפושי הדרך ובהתאמתה, ואין כאן דרך קצרה.
אך הבל הוא לבוא ולתבוע מידי רעיון התודעה היהודית את עלבונה של החלוציות. ממד זה של הזמן אינו עומד ואינו עשוי לעמוד כנגד הקריאה לחלוציות או במקומה, כשם שאין בו השתמטות מעמידה נוכח שאלות הזמן והמציאות; אלא אדרבא, הוא הוא העמידה האפשרית. ולא תיתכן עמידה של שיעור קומה בהתעלם מממד זה או בפחד זה מפני השרשים, פחד ההבטה לעומק.
אדרבא, יבואו ויכניסו לבית־הספר כל אותם כתבים ויצירות פרי כל הדורות, פרי כל המחשבות, החלומות והשאיפות, אשר חכמה בהם, אשר שירה בהם, אשר שאר־רוח בהם, ותמצית הגות דורות וכאבם – אם אך לפי כוחו של התלמיד הם – ותהא נא פגישה מתוך ראײה חפשית, פטורה מדעות קדומות, גם מהתיהרות גם מהתבטלות.
כדאי גם לשים לב אל זה: זרות מולידה איבה. במקום שאין נפגשים – עולים עשבים שוטים, בין דתײם לשאינם דתײם, אם לא תתקיים – בדרך זו או אחרת – פגישה של סובלנות, תתהווה ביצה דלוחה לחיידקים רעים בדמות דעות קדומות ולגלוג מתוך התנשאות.
לא קשה ללמוד היסטוריה כך שהתלמיד יוודע לו כי עד אתמול היה העם היהודי שוגה באמונות הבל והולך בחושך, שקוע כולו בשלילה, בכל הווײתו, בכלכלה, בתרבות ובמנהגים – ואילו החל מבוקר זה נגה אור עליו, נתגלתה עליו אמונת אמת ודרך רחבה לחיים; באופן שמקץ שיעור מחכּים זה ידע הנער לומר כי היהודים של עד עכשיו שוטים, תועים בחושך היו, וכי היהודים שמבוקר זה ואילך נפקחו עיניהם לחכמה ולהליכה קוממיות.
קל מזה להפוך את כל מנהגי היהודים המסורתיים לחוכא ואיטלולא, או לפחות להצביע עליהם כאילו לא היו הללו אלא אוכלסי מוזיאון להסתכל בהם בתמיהה: מין בני אדם!
כשם שאין צורך ומאמץ כדי לצייר בעיני ילד דתי את הלא־דתי כמפלצת אין לב, שאינה אלא מחישה את החורבן – ורק הוא ומסורתו עומדים להציל את העולם מפורענות.
לפני שנתיים־שלוש אירע שהנוער הישראלי גילה כי עם יהודי מוסקבה משיחין בבית־הכנסת אם רוצים להשיח עמהם. אין עמי הצעה לחזור לבית־הכנסת –– אלא שלא לעשותו מראש לעומד מ“חוץ לתחום” לבר־דעת. בקראך עמו בסידור התפילה אינך מתבקש אלא ליטול את אימת הזרות, את האיבה, ולהאזין לנאמר, כאשר אתה מאזין, פה ושם, לשירה, לניגון וגם, – ולמה לא, – כאשר אתה מאזין לתפילה. אינך מחייב אותו, לא קושר אותו – אתה מגלה לו, מרחיב דעתו. והוא ברשות עצמו. בבוא שעתו – יכריע. בינתיים ידע, ישים לב, ושרשים עושים אדמה.
אגב כך, אתה מציב גשר להבנה בהווה, אתה מפנה באר עתיקה מסתימותה ומפנה לך את מעמקיה, וכפועל יוצא אתה מניח אחת מאבני הפינה לבנין העם.
יזהר סמילנסקי (מפא"י), דברי הכנסת, ישיבה תרמ“ח, ז' סיוון תשי”ט (9 יוני 1959)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.