רקע
ס. יזהר
התיכון העיוני (1958)
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דברי־הכנסת, ישיבה תל“ח, כ”ז אדר תשי"ח 19 מארס 1958; כ”ז אדר תשי"ח 19 מארס 1958

יזהר סמילנסקי (מפא"י):

גברתי היושבת־ראש, כנסת נכבדה. רביעית האוכלוסיה בישראל יושבת בבתי־הספר: רובה – תינוקות של בית רבן, ומיעוטה – נוער מתבגר ערב צאתו לצבא. אך בעוד שגיל בית־הספר היסודי מרוכז כולו ביד אחת וכלול במסגרת החינוך הממלכתי, הרי החינוך העל־יסודי מתפצל, וידיים רבות מנסות לאחוז בו, ואחוז לא־מבוטל נשמט מאחיזת כל יד שהיא. שלושה סימנים, כידוע, בנוער שבגיל החינוך העל יסודי: הראשון – הוא העומד על סף הכניסה לחברת המבוגרים; השני – הוא הנושר ביותר מכוח השפעתנו; והשלישי – הוא הזקוק ביותר לתשומת־לב חינוכית־חברתית.

והמציאות מהי? כי זו שכבת הגיל המרוחקת ביותר מאתנו, שאין לנו בדרך כלל נתיבות ללבה, שאין אנו יודעים בדיוק מה ראוי לתת לה, ומה טוב ונכון שיקבלו מאתנו, ומה וכיצד ניתן גם לאלה ששיחק להם מזלם והם סמוכים אל ספסל לימודים כלשהו.

אלא שהשאלה נעשית קשה יותר כשנבחן את פני החברה אשר אזרחים צעירים אלה עומדים להיספח אליה. חברה סוערת ונסערת. מכוח תהליכים הסוחפים את בני הדור הזה כולו, בכל פינה בעולם שמאורעות ההווה גואים לשפתה; מכוח תהליכים שחברה חדשה רבת צבעים וניגודים, זרה ומוזרה לעצמה, מתאקלמת בנוף חברתי ופיסי חדש; מכוח מעמדה המיוחד של המסגרת המדינית האופפת אותם בסכנות אין ספור, בתביעות אין־מנוח; מכוח התנגשויות אין־חסך בין עבר והווה, סדר ופריעת סדר, שלמות והיקרעות לקרעים.

אחד הסמלים המובהקים להוויה מזועזעת ונרעשה זו הוא הבית. ביתו של אדם… בית אבא המתפורר, שולחן בית אבא הנשבר, סדרי בית אבא המתפרעים. מעמד דברים מוצקים תמול שלשום שנתבחשו בתבחשה איומה, וערכים ואידיאלים מתמול שלשום ומנהגים ומסורת מדורי דורות, ונימוסים והליכות, וטוב ורע, וצריך ושאינו צריך מתערבבים זה בזה בסחרחורת שאינה ניתנת לפיקוח כמעט. לבנה אחת שנתערערה מסיבה זו או זו, התנגשות עדתית, או לשונית, או תרבותית, או כלכלית, או אקלימית, או כלשהי, או כולן כאחת והתערערות גדולה מתחוללת. שרשרת של מפולות, לא צפויות כולן, ולא חזויות מראש, באות ונופלות זו על גב זו. דיו לעתים בשינוי בתפריט סעודת המשפחה, או שינוי במעמד האשה בבית ובמשק המשפחה, או מעבר לסוג עבודה חדשה למפרנסי המשפחה והבית מתחיל מזדעזע.

אך, לא רק בית עולה חדש, זה מקרוב בא, הוא במת חזיון לשידוד מערכות הכוח והמשפחה, לפי שאין לך בית כמעט שגורל זה אינו חל עליו במעט או בהרבה. כמעט כל בית עומד היום במבוכה מול תביעות חדשות, ורוחות עזות מכפי מה שיש בכוח התריסים הישנים לעמוד בפניהם.

ובית הספר, שחניכו בא מן הבית המזועזע הזה בבוקר, ושאליו הוא חוזר כתום לימודיו, דרך רחוב העיר הסואן או דרך נוף הכפר החדש והחשוף – בית הספר עומד לא פעם אובד עצות נוכח שאלות שלמעלה מכוחו להשיב. ואילו מן הדין היה, שכל כמה שהבית קצרה ידו מעשות או מתת, כל מה שהיה בגדר תפקידיו, חובותיו וזכויותיו – ואולי גם חוויותיו של הבית – אם מעטה ידו של הבית מתת לצעיר הגדל בו כמוטל עליו מימים ימימה, הכרח הוא שיהיה מישהו זולתו לקחת ולהעניק ולטפח ערכים או כשרים מופסדים אלה. כשהאם יוצאת אף היא לעבודה, ואין שעתה מספיקה לאמן בניה בהליכות הבית, צריך מישהו לקבל וליטול על עצמו מה שאמו שמטה מידיה. שאם לא כן, מגיעה מורשת דורות עד אפס. ואין אחר סביב סביב, אין אלא אך בית הספר, אם ירצה ואם ימאן, אם מרצון או בעל כרחו, אם הוא מוכן או בלתי מוכן – בית הספר חייב להיות פתוח לתביעות שהשעה גזרה עליו.

בית ששולחנו נתערער והסעודה המשותפת גלתה מעליו בית הספר חייב להציע סעודה משותפת זו בכל המשתמע ממנה; בית ששמט מידיו נוי של חג וחדווה של מועד בית הספר חייב לבוא ולהחזיר לחניך את החג העשוק. וכיוצא בזה בכל שטח ושטח בחייו.


יצחק מאיר לוין (אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל):

איך?


יזהר סמילנסקי (מפא"י):

ואם בגיל בית הספר היסודי, כשהנער רך ואץ לו מקום שיספוג קצת נוי, קצת מגע של יפה, קצת תרבות של צוותא, דרך של שירה או התקשרות למעשים הקטנים והמרובים, שהחיים בנויים מהם ועומדים עליהם יוצא הוא כבעל מום, עשוק ילדות, עורג, נעצב ואינו יודע לומר הרי בגיל העל יסודי ייהפך כל זה למרד ולבעטנות, והשממה שבנפש נעשית דגל גדול שצועקות מעליו סיסמאות ביקורתיות וכל מיני ניסוחי הבל־הבלים ותאווה אחת בוערת: להיות מחוץ לתביעות שמבפנים ושמבחוץ, להיות שייך רק לחיים העליזים, הלא משעממים, לחיים שמלה אחת חוזרת ותופפת בהם על כל תופי הביטוי למיניהם: בידור, בידור, בידור בעיר ובכפר, במעברה ובשכונה, הרחק וקרוב, בידור קודם כל ולאחר הכל. תרבות של בידור, של התראות חיצונית, של חיקוי, של כל מיני נוצץ ופרוע, ודברי מרדנות, ואין קץ לבטים, וסחור סחור, ובלבד שלא לעמוד לנוכח פני המציאות והשאלות הקשות.

ונודה על האמת: בית־הספר שלנו לא רק שלא מצא בדרך כלל תשובה לשאלות אלה, אלא שמעיקרו גם אינו עשוי, או אינו פנוי או מעונין, בצורתו של היום, לשמוע את השאלות. חרש הוא לשאלות, ולא ייפלא שאילם הוא לתשובות.

כלום צריך להכביר מלים שמצב זה בנפשנו הוא? שלוש השאלות העומדות איפוא לפנינו להבא, הן הבאות: הראשונה, הקץ לפיצול הטיפול בגיל החינוך העל יסודי. ריכוז כל הטיפול בכל הנוער שבגיל החינוך העל יסודי ביד רשות אחת. שלא יימצא נער פטור מתשומת לב חינוכית, בין לומד, בין עובד, בין עלום ונעלם. שלא יהיה נער אובד מאתנו בין הסדקים (והם אלפים רבים), ובין האצבעות הרבות. שיהיו כל הכוחות והאמצעים המוגבלים שברשותנו נחלקים מתוך ראייה כללית. שמשרדי החינוך, החקלאות, העבודה, הבריאות ואחרים לא יהיו מקיימים בתי־ספר לעצמם ובינם לבין עצמם, עסוקים רק במנת חלקם ופטורים מדאגת הכלל, ומוכנים להטיל את אשר אינו שלהם על כתפי יהיה אשר יהיה, אלא שרשות חינוך אחת תפקח על כל גיל החינוך העל־יסודי, הוא הגיל הנושר מידינו, והוא הגיל הזקוק לנו ביותר.

ובשאלות החינוך היסודיות אין טעם שיתלבט כל משרד לנפשו. הגיל הזה קובע את פני החברה כולה. זה גיל עיצוב פני האזרח, שלא להזכיר אפשרויות חסכון, קימוץ ויעילות יתר כפרי אחידות זו.

שלב קודם לכל יהיה איפוא: רשות חינוך אחת וכללית לנוער, בין לומד, בין עובד, בין במסגרת משרדי הממשלה, בין במסגרת עליית הנוער, לרבות הנוער שמחוץ לכל מסגרת ומחנה. רשות חינוך כללית ואחת שתקבע מדיניות לחינוך, מטרות ודרכים, כלים ושיטות, תפקח על הכשרת המורים, ותציע תכניות מגוונות ושונות למטרות השונות ולתפקידים השונים. ריכוז המאמץ ואיחוד המחשבה והתכנון וסגירת כל הפרצות שדרכן נשמטו הנשמטים. והמקום הטבעי ביותר למיקום רשות זו אינו אלא כמובן במשרד החינוך.

והשאלה השניה הדחופה היא: גורלם של אלה שאינם, מסיבה זו או זו, אם מתוך נחשלות חברתית, אם מתוך נחשלות כלכלית או אחרת שאינם בכל מסגרת לימודית שהיא.

אין זה חזיון שלילי כלל היות נוער עובד. אך חזיון מדאיג הוא קיומו של נוער תלוש, חסר בסיס, בלתי־שלם עם עצמו, שנועד להיות אבק החברה, אשמתה ושייריה.

אין בכוחה של המדינה לגדל בקרבה נוער חסר כושר יסודי לחיים תקינים. מוטל איפוא עלינו תפקיד דחוף לטכס עצה ולדאוג לתכניות לטיפול באותן רבבות בני נוער שמחוץ לכל מסגרת לימודית שהיא, שיהיו משוייכים ולא מנותקים, כדי לעקוב אחריהם, כדי למשוך אותם ולמצוא דרך שימשיכו בצורה זו או זו, במעט או בהרבה, בגבולות האפשר, במועדון או בכיתת־לימוד, בלימודים ובהשכלה, ולא ייעקרו בעודם בעצם צמיחתם ובטרם בגרו מהמשך התפתחות תרבותית וחברתית מתוקנת. בקצרה: שלא יימצא נער בגיל נלהב ומסוכן זה מחוץ להישג ידי המחנכים.

והשאלה הדחופה השלישית היא דמותו של בית־הספר התיכון העיוני. לא שהוא קודם או נעלה משאר בתי־הספר, אלא שהוא, חוששני, מפגר מכולם. בית־הספר החקלאי והמקצועי, אף כי עודם מגששים בשטחים אלה או אחרים, הרי הם יודעים, במידה זו או אחרת, את אשר לפניהם, את אשר הם מבקשים מחניכם. ואילו בית־הספר התיכוני העיוני אינו יודע את נפשו. מי ילמד בו? מי ילמד [ל' פתוחה] בו? ומה צריך ללמוד בו – שאלות יסוד אלה הרי הן לא פתורות, או בשלבי גישוש ראשונים.

במדינה המתאמרת, חזור והדגש, כי רק באיכותה – תקוותה, ורק על רמתה סיכוייה, מופנות אל בית־הספר התיכון תקוות כה מרובות, עד כי בלי שים לב הוא נשמט מכולן, ותחת להיפנות לתעודתו עוסק בית־ספר זה בשגרה מונוטונית בהכנה לתעודת בגרות ערטילאית. ופרשת היחסים בין לקוחותיו – התלמידים, ומספקיו – המורים – אינה אלא פרשה של ציונים מסומנים בספרות אלמוניות, כתכלית כל הטוב והרצוי.

צאו וראו כמה קשה להגיע ללימוד בבית־הספר התיכון, וכמה מעט קונים בו. אנו תולים בבית־הספר משימות של מנהיגות, משימות של מדע והשכלה, הנחלת מורשת תרבות העם היהודי כולו, תקוותו ומשושו, ורק 15 אלף שלומדים בו, 15 אלף מכלל תלמידי המדינה ו15 אלף יהודים צעירים מכל העם היהודי כולו, שלומדים בבית־הספר העברי, ואיזה כתרים איננו תולים לראשם בתקופה זו, במעמד המיוחד הזה, נוכח ההוויה המיוחדת הזו, ומה מתחולל שם בין כתלי האולפנות ומה קונים ומקנים להם שם?

מי הרהר ומי קבע אם כזו תהא דרכו של בית־הספר התיכון: להורות מעט על הרבה, להזכיר שמות ולמעט בתכנים, לחבוק זרועות עולם ולשמוט כל אחיזה שהיא? לשווא תחפשו מה הרעיון המונח לפתחו של בית־הספר שלנו, לא רעיון ולא אידיאה אלא ערבות חבוטות ומליצות ישנות, פשרות בין שבעים ושבע חכמות דרושות ובלתי־דרושות, אשר מחוסר פנאי ומרדיפה על צוואר מלעיטים אותם, מתוך אבוס של הרצאות מוגיעות ובאיומים של ציונים שליליים, ופוסחים על כל תשומת־לב שהיא לאדם המתפטם בדייסה זו; בית־ספר לתורות שדופות המתכחש לאדם שבו, חסר לב לצעיר על שאלותיו, חסר פנאי אליו, חסר סבלנות, חוזר ומטיל את הנער השואל אל ביתו הריק והמאכזב ויוצא ידי חובתו בהספק של “חומר” חיצוני, יבש ומיובש, צמוק ומצומק, נעורת מנעורת. ולמי, ריבון כל העולמים, חפץ בכל זה?

חברי הכנסת, הבדקתם מימיכם את רמת הלימודים ואיכותם של אלה המכונים “הומאניסטיים”, או “קלאסיים” או “ספרותיים”? נמהר ונוציא מן הכלל כמה מורים טובים וכמה בתי־ספר בודדים והתמונה הממוצעת שתתקבל מציודו של הבן הבוגר שלנו ברוח ובתרבות, לא תהיה אלא טיח תפל, קורי עכביש דאשתקד. מזלנו שהנערים הללו יפים ובריאים ותוססים ומענינים מכדי שייחנטו בעובש הזה.

רבותי, הלשאת עתה קינה על שפל מקצועות הרוח, נכסי גדולת האדם ועשרו בדור זה של הערצת המכונה והטכניקה, בדור זה שהספוטניק מאיר את שמיו? האם נתפלא על שהכוח בא קודם לצודק, על שהמרפק והזרוע יפים מן ההצנע לכת? צאו ובדקו מה מטען ההיסטוריה, מה הספרות ומה התנ"ך, מה היהדות ומה התרבות, מה ערכם ומה משקלם המוטבע בנפש הבוגר הצעיר הזה, ואיך רוח כלשהי מפריחה את כל ניירות הצבעונין הללו כבתום חגיגה! כלום תתמהו שהתביעה להעלאת השכר תקדם בפיהם לתביעה לדעת ולמחקר? שהצווארון הלבן יהיה סימן לתביעות נוספות ורק מעט עדות להתמסרות אנושית נוספת לקידום, להתייצבות ולמעשה חלוצי?

תכנית בית־הספר התיכון זקוקה לשינוי יסודי, זקוקה לתיקון מראשיתה. רק כשליש מן הנכנסים זוכים ומשלימים חוק לימודיהם, אבל בדקו נא מה באמתחתם של קומץ היהודים הצעירים הללו, מה אספו ומה יש להם; ושאלו נא טובי המורים בבית־הספר התיכון ובאוניברסיטה ומצאו לאי מתי אנו דוחים ולידי מי אנו דוחים פתרון שאלה פשוטה זו: אנה מועדות פני התיכון העיוני, מה מושם עליו? איך עליו לעשות? ומה מקום בו – וזה העיקר – לאדם הצעיר, בן הדור הזה, ולשאלותיו ולצרכיו ולספקותיו וללבטיו – ומי יאזין לקולו וינסה להדריכו?

האם אני מפריז כאשר אני בא וטוען כי בענין תכנו של בית־הספר התיכון העיוני, הממוצע, להוציא כמה דוגמות בודדות, יוצאות מן הכלל, הרינו מאחזים, בדרך כלל, עיני עצמנו – אין בבתי־ספר אלה מה שמדומה לנו כי יש בהם, ואין בהם מה שאנו משלים זולתנו להאמין כי אפשר להשיג בהם. הרי אלה, בדרך כלל, מוסדות קשיחים, שקועים במ"ט שערי שגרה מונוטונית, חסרי ציוד והכנה, כמעט בלא ספריות ומעבדות ראויות לעבודת לימוד, ששוררת בהם, לעתים, אווירה דוחה של יום הדין הוא יום בחינות הגמר, שמבלים בהם זמן יקר על תכניות לימודים קפואות, נוקשות, דחוסות, המעניקות יותר מכל קליפות ריקות, ובעיקרו של דבר הרי אלה מוסדות בלתי־מעונינים או בלתי־מסוגלים להיות מעונינים באדם הצעיר המתחנך בהם. דרושה בחינה מדוקדקת ונועזת של תכנית הלימודים, למקצועותיהם ולתכליותיהם, של הווי החיים והלימוד והיחסים בבית־הספר, של סיגול בית־הספר להיות קשוב גם לצרכי הדור וגם לאישיות האדם המתחנך בו, כשם שנדרש סיגולו להיות כלי המנחיל מיטב ערכי דורות עבר ומעוררו לשאיפות קידמה, ומכינו לקראת חייו האמיתיים ולמילוי התפקידים הממתינים לו. חובה לערוך מחדש סדר יום של בית־ספר תיכון זה, לנצל מיטב הדוגמות והנסיונות הברוכים שיש לנו, ולהיות פתוחים לשינויים נוספים המתבקשים, אם אמנם מתכוונים אנו לאותה איכות ולאותן סגולות של רוח נכונה ואיכות גבוהה שאנו מאחלים לחברה הנוצרת והולכת. בימים שהכל כה רופס בהם ומשתנה, שהכל בסכנת מפולת ודחיית הקץ, שהכל, על־פי ההרגשה, כעל צלע וולקן נרגז, שמי יודע מתי הוא מתפוצץ ופורץ – כלום מוגזם הוא לומר כי קשה לתאר מאמץ שיהיה יקר או כבד או נבצר מדי, מתת לנוער הגדל בארץ, אשר הקשות שבתביעות, ולעתים הנוראים שבתפקידים ממתינים לו לפניו – לתת לו את מנת חלקו הפשוטה והיסודית: שעה יפה של חינוך אמת.


היו"ר ב. אידלסון:

הישיבה הבאה בשעה 20.00. ישיבה זאת נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 18.56.


ח“כ יזהר סמילנסקי, דברי־הכנסת, ישיבה תל”ח, כ“ז אדר תשי”ח (19 מארס 1958)

המלצות קוראים
תגיות