רקע
ראובן אשר ברודס
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: וינה: אביגדור חיים שטרנברג; תרמ"ו

 

א. אוֹרְחִים לֹא קְרוּאִים

השלג הרב השטוח על פני כל הדרך אשר בין נ. ובין פ. בפולין המדינה נמס כמעט, וזרם מים כבירים ישטוף, שטף וְיָרֹד מעל ראשי ההרים בקול שאון אדיר וחזק ויהפוך את כל כברת ארץ השפלה, אשר שם הכפר “משרקה”, למדמנה גדולה, אשר בארות בארות חמר יוסיפו רעה ויגון לסוס העיף, אסיר עגלה טעונה עצים, אשר גם הוא גם היא לא יוכלו למוש ממקומם לשוא יצעק האכר בקול גדול ויקלל את סוסו אשר באו בחמר רגליו, לשוא גם תנופת מטהו – אופני עגלתו טבעו בטיט היון ואין לאל ידי הסוס ובעליו, אשר יחוש לעזרתו, להוציאם משם… צפצוף צפרים יִשָּׁמע מעל העצים היבשים ומעל גגי הבתים, כמו ישתתפו בצרתם וכמו יאמרו: “גם תוחלתנו נכזבה, גם תקותנו למצוא פה בארץ מולדתנו שמש זורחת ועצים רעננים נשארה מעל – עמכם אנחנו בצרה!”…

מעל הגבעה נשקף בית חומה ועלית קיר עליו, הוא משכן השר אשר זה לא כבר שב מעיר ווארשא הבירה “לפקח על עסקיו”. המנגינות וכלי השיר עוד ירעשו באזניו ופני הנשים היפהפיות עוד תעמדנה נכח עיניו, – אך למרות חפצו הביאו “עסקיו” הֵנה למען ישכור לו אכרים אשר יעבדו את אדמתו, וכסף אין, ולבבו ינוע, ורגז וצעק ואין נחת; לשוא ירום קולו על העלם בן־משק־ביתו אשר בידו מסר את כל אשר לו בעתות החרף, לשוא יקרא בגרון: "איה כסף דגני, חטי, שעורי וכסמתי, לשוא יזכירו גם על אודות התבן הנמכר – הנה בידי סוכנו חשבון נכון כי את כל הכסף שלח אליו לעיר ווארשא… רגע יביט על החשבון ויקצוף וירגז, ורגע יצהיל פניו לסוכנו: "צדקת, ידידי, הנך ישר רוח – אף כי יהודי אתה, בידי אִבַּדְתִּי את כספי… אך מה נעשה?

אם בבית השר עצבת, מה יעשה קלונימוס הזקן היושב בבית אשר בקצה הכפר מזה?… “בית” קראנו למעון קלונימוס, ובשם “מלון” יקראוהו האכרים ועוברי־ארח; אולם לא תאר “בית” לו מבחוץ ולא ארח “מלון” לו מִבָּיִת: קורותיו כבר לנפול חשבו, לולא המוטות אשר יסמכו אותן מכל עבריהן ולא יתנו מוט למו! התבן, אשר זה שנים רבות נִתַּן עליו להיות לו לגג – נרקב, וחורים וסדקים נראו בו, אשר אם למראה עינים נשפוט יתנו חֻפְּשה לגשם לרדת דרכם גם אל הבית פנימה; זכוכיות חלונותיו נשברו, ורק גליוני הַנַּיָּר, או בלוי הסחבאות, אשר ירפאו את מקום השבר, לא יתנו לרוח לבוא הבית; – הנה הוא חזות הבית חוצה, ופנמה – הה, שאיה יֻכַּת שעריו, ועוני ורש יקננו בכל פנותיו. בחדר הראשון והגדול יעמוד שלחן גדול, אשר באמצעית אסור בשלשלת ברזל סכין ישן נושן, וקרש ארוך במקום כסא חֻבָּר על יד הקיר למושב האכרים אשר יתאספו שמה בימי חג ומועד; ובחדר השני, משכן לבעל־המלון, הקטן והצר מאד, יעמדו שלחן קטן שלשה כסאות עץ ושתי מטות, כלם שבורים ורק חבלים דקים יחברום לבלתי יתמוטטו ויפלו; בחדר הראשון הקור והלֵחוֹת ישורו בתקפם, אבל גם החדר השני לא נופל ממנו באלה אף כי תנור קטן יעמוד בתוכו להֵחַמוֹ. בחדר הראשון אין איש עתה, ובחדר השני ישבו קלונימוס, אשתו ובניהם ובנותיהם (לבד בתם הבכירה רבקה אשר יצאה והלכה לבית אחד האכרים) על יד התנור, אשר אף כי קר הנהו גם הוא, בכל זאת בחרו שבת על ידו משבת על יד הקיר אשר גם רטוב הנו.

פני קלונימוס דלים ורעים מאד, שערותיו לבנו מִזֹקֶן ומדאגה, ועיניו נמקו בחוריהן, ולא טוב גם ממנו מראה פני אשתו שרה, אף כי צעירה היא ממנו לימים רבים, פני האשה הזאת קֻמטו בלא־עת מעוני ויגון אשר סבוה גם סבבוה, בעיניה נראה זקנה־מֻקְדֶמֶת מרב התלאה אשר מצאתה בדרכי חייה. הם ובניהם ובנותיהם ילבשו קרעים ובניהם הקטנים ערום ויחף ילכו איום למראה.

דממת־מות שררה בכל הכפר, אין דלת נפתחה, אין יוצא ואין בא, גם אל פני כל הדרך לא נראו עקבות נוסע או סוסי אורח, כמו שבתה התולדה פה שבת שבתון לתוגיון נפש קלונימוס ואשתו.

– הה, הנה זה כימים ששה אשר בעינינו לא ראינו איש זר בא הביתה, התאונן קלונימוס כמו ידבר אל נפשו: – הה, ה' אלהים! הכלה אתה עושה לנו?

– הנה אורחים באים! אמרה שרה ותשים עיניה באישה אשר התעורר לקול דבריה: – אורחים לא־קרואים, אורחים איומים למראה… הוסיפה באנחה.

קלונימוס הביט בפניה, כמו יאבה לקרוא שמה פשר דבריה.

– הנה זה בא ראש־חדש ניסן ובידו יביא לנו את חג הפסח… הוסיפה שרה אחרי דממה מעטה: – אורח יקר ונכבד עד מאד… אולם במה נקדמו, ובבית אין מצה, אין יין – לבד מרורים!…

פני קלונימוס נפלו, עיניו השפיל לארץ ולא ענה דבר, גם שרה נשקעה בהמון רעיונות נפשה.

– גם יום כלולות בתנו רבקה אורח יקר הנהו, הוסיפה שרה, היא כבר בגרה, כבר נכונו לה ימי אשה; ועד מתי נחכה? ועד אן תשב בבתוליה? – עד כי תקצר נפשה ותפזר דרכיה לזרים?… ואתה תחבוק ידיך לשבת בין הכרים!… הוסיפה עוד בפנותה אל אישה: – כמו אין לב בשר בקרבך, כמו לא־לך לחתור בכל שארית כחך למצוא מוצא כסף לשני האורחים האלה!

כקול רעם בגלגל, מפרק הרים ומשבר סלעים, כקול משק המים היורדים מן גבה ההר ויעכרו את כל עפר הככר בשפלה, כן התפוצץ לב קלונימוס ורעיוניו נעכרו בקרבו לשמע קול אשתו ודבריה אלה. “מוצא כסף לשני האורחים האלה” הדברים האלה צלצלו באזניו בקול שאון נורא ונפשו נבהלה מאד.

אם כל מחמצת אסרה לנו תורתנו לשבת ימי חג המצות, העל־כן נבהל זה האיש קלונימוס לשמע שם האורח הזה? האם בחדלנו לתת שאור בבצק אשר נאפה לימי הפסח העל־כן נשלם על אחת שבע מחיר העוגות מצות בלתי־חמוצים? הלא עוד בימי רבותינו התלמודים אפה איש איש מבני ישראל את הַמַּצוֹת בביתו, אשר בטח לא עלה לו מחירן על לחם־החמץ, ומדוע זה הוסיפו רבני דור ודור אך חומרות וחומרות למען ירבץ העני מאחיהם תחתיו בהגיע תור יום חרותנו? מדוע שָׂמוּ מועקה במתני האביונים כי שבעת ימים האלה יוציאו כסף מחית חדש ימים? מדוע לא שמו אל לב כי “כח דהתרא עדיף”, “וחי בהם – ולא שימות בהם” אמרו רבותינו הקדמונים?…

ובנשואי הבת מי שָׂם שערורה בישראל? האם חוק חקקו לו כי כל איש יחקה את מעשי העשירים; אחרי כל מַדָֹה (מאָדעס) פריזית לדרוש, להוסיף נדה על נדה ומתנות על מתנות, רב־יתר מאשר הונו ורכושו יעמדו לו? האם היתה זאת לפנים בישראל לאמר: “נערה אשר אין נדה לה, לא תנשא, אף כי רב יפיה ומעלות רוחב נשגבות הנה”? ואי־זה רוח עבר עתה על נערי יהודה לבקש אך כסף בשדוכם, ומי שָׂם בפיהם המלות המשחתות: “האחיה בחן אשתי ויפת תארה?”

לפשר השאלות האלה לא שם קלונימוס הזקן הזה לבו; אף גם לא עלו על דעתו; אחרי אשר על ברכי החסידות אֻמָּן מנעוריו ואשר כל מחשבה זרה למו וכל הגיון נכרי להם, ובכן רק נאנח בשברון מתנים רק העמיק בשרעפי תוגתו…

– צדקת, שרה, אך במה אושיע? השמיע קולו כאוב מארץ אחרי דמית עצב מעטה: – הבי נא עצה הלום, הבי תושיה.

– האם לי ליעץ? האם לי האשה לעשות? הלא איש אתה ואך עליך לשאת במשא הבית, אך עליך לעמול ולהביא ביתה…

– האם בעמל לא חפצתי, האם לא בכל נפשי עבדתי למענכם? אולם עבודה מאין תִּמָּצא ואיזה מקום שכר שכיר?… זכרי נא שרה כי גם כחות נפשי כבר בגדו בי, אין שלום גס בעצמותי…

– מאד מאד תזכור שלומך… ושלום אשתך? ושלום הבנים? – את אלה לא תאבה לדעת.

מים נגרים מעיני קלונימוס החסיד הזקן הזה, היו למענה לדבריה אלה.

– הוא אך יבכה… הוסיפה שרה בתלונה דקה וַתִּדּוֹם.

– הה, אמי, הנני רעב, תני נא לי פת לחם, אמר בבכי אחד הילדים

– הוי, קר… כסיני נא, אמי, הוסיף השני.

– את אביכם בקשו! הלא אב הנהו, ומדוע לא ישים לב לחֻמלה עליכם…

– הה, שרה, שרה! אמר בקול רועד מאד קלונימוס: – אל נא תרבי פצעי חנם… אנכי בנפשי, הלא תדעי, אשא אסבול כל עוד רוחי בי; אולם צרת בָּנַי עת תזכירי לפנַי, עת בעיניהם תאשימיני, אז יִתַּר לבבי הנדכה ממקומו עד כי לא אדע נפשי… ומה לי לעשות, נא הגידי: כעבד נאמן אעשה ככל אשר תצוי עלי גם כי נר חייתי ידעך, גם אם אכרע ואפול שדוד תחת עֻלך…

– אל נא, אישי היקר, אל נא תדבר באזני כמו אלה; את עֻלי לא אכביד עליך, ובמותך לא ייטב לי… (וידיה העבירה על עיניה אשר דמעות נראו בהנה) – אולם אם אמנם לקולי תשמע ולעצתי תשאל: במה נכונן עתה בעת הרעה הזאת את שלום ביתנו? – כבר מלתי אמורה כי אם נשמע הפעם לקול נחמן בן משק בית השר, ואת בתנו רבקה נִתֵּן לו לאשה, אז יכלכל הוא את כלנו בלחם ומים – ונִוָּשע תשועת עולמים…

נבהל החסיד וילפת, כמו לקחת את נפשו יזמו, קוי מצחו קֻמטו ועיניו אשר זרו אשר המליטו מבט נורא בפני אשתו.

– גם האלהים בכסף הן תמכורי, הה אשה פתיה! אמר בקול גדול כמעט בגערה: – גם חלקך בגן־העדן תתני בעד שעה קלה בעולם הזה!… הנבל הזה המופקר, האפקורס הארור הזה, עושה מלאכה ביום השנת “וכגוי גמור” ינהג, האם אותו אקח לחתן לי, יען כי בכסף רב לו ידיו? האם לו אתן את בתי רבקה, היפה בבנות, על כי יקננה מידי בכסף מלא!… הה, כל עוד שמורות עיני לא סֻגרו לנצח, כל עוד חרסי אדמה לא יְכַסּוּן – לא יקום הדבר הרע הזה ולא יהיה!

– אולי רב מגאוני הארץ, או בן אחד הקדושים תקח לחתן לך?

– הניחי לי… אמר החסיד הזקן בקול בוכים כמתיאש: – לא יארכו הימים אשר אהיה למפגע לך, עוד מעט ואפקיד רוחי בידי ה' אלהי הנשמות, ואז תעשי ככל אשר בלבבך לעשות…

– הוא אך יבכה, אמרה גם עתה בדממה שרה: ־ עוד חָיֹה תחיה; עוד לא תמות לשחת, ושטף דמעות פרץ מעיניה גם היא; ותסב פניה ותקח את בתה הצעירה על ברכיה ותבך.

לא עליכם, קוראי היקרים! לא עליכם, כל עוברי דרך פ.! גם אתה, עטי, הס! כי לא תעצור כח לתאר את ענות המשפחה העניה הזאת בדברים!


 

ב. הוָֹה עַל הֹוָה

"הַכָּתוּב אוֹמֵר: לַצָרָה אָח יִוָּלֶד

לֵאמֹר: הֹוָה עַל הֹוָה יִקְרֶה בַחָלֶד"

(י.ל. גארדאן).

עבר יום, גם הלילה חלף הלך לו. השחר פרש כנפי הודו על פני תכלת הרקיע ופאתי מזרח אדמו ומראיהן כעין נחושת קלל; פחדו העבים, עננה נבהלה: הנה מלך השמים בוא יבוא!… על שמים טהורים צעד המלך הזה בגאה וגאון וקרנים שלח מאת פניו לבשר במלא כל הארץ יום צאתו, להפיח רוח חיים באף מתי־החורף, להקיץ את כל אלה אשר שנת־מות ישנו בחמשה ירחים בלבוש תכריכי שלג, ולהביא למו את האביב מחמד נפשם…

אך על דרך עיר פ. לא קֻבלו הצירים האלה בפנים שמחים: הרפש וטיט היון אשר אוו למושב למו את חלקת הארץ הזאת פארו1 פניהם למראה קוי השמש האלה ואת מקום תחנותם לא עזבו; לא הכניעו את לבם הקשה ולא נתנו על נקלה גם לאנשים לצאת ולקדם את פניהם; דממה וגעל נפש נתנו משטרם שם, כאשר עד הנה, אין עובר ושב, אין נפש חיים, גם הצפרים האחדים אשר שבו מארצות הנגב לא מצאו בזה מנוח לכף רגלם וילכו באשר הלכו…

ומי היא הנערה הנצבת עמך בזה בפנת בית קלונימוס בירכתים? השואפת רוח היא או חושבת, מאז הבקר זה כשתי שעות?… פניה ילבשו חן ומלבושי בשרה טלואים? לחיה אדמו כספיר, עיניה יבריקו כזהר הרקיע, ובשלמותיה הבלות אין מתום… בת מי היא הנערה?

– רבקה בת החסיד קלונימוס…

האביב יראנו עז הטבע: אחרי בלותו היתה לו עדנה, ועז הַנֹּעַר אביב חיינו, נראה עתה בפני הנערה הזאת: עני, רעב, מחסור, תלאות גם צרות־הנפש גם ענוי־לב בכל ימי חייה הן מצאה, ־ וכל אלה לא עצרו כח להשחית יפיה ולהבזות את צלמה; העני לא הסיר חכליל מאת לחייה העגולים והלבנים כאגן הסבר. בכי לא קלקל שחרות עיניה אשר כעורבים על פני זרע גד לבן נראו בין מצחה ולחיה, עבודה לא השיחה קומתה אשר דמתה לתמר, ותיף ותגדל גם בימי עניה ומרודה… שערות ראשה הצהובים כזהב מופז מסֻדָּרִים לה תלתלים ויופלו על ערפה, כעשת שן מראהו, וכל יצורי גֵוָהּ נעלים ויפים המה עד מאד… אַל שמש! אל תך באף קדקדה, אל נא תשזף את פניה, כי צופיה היא על דרך באכה בית השר ובעינים כלות תיחל על ידידה אשר הבטיחה לשחר היום הזה את פניה…

“ידיד לנערה מבנות העברים? אהבה בלבב בת ישראל? ־ הלא כן, קורא, תאמר בלבבך – חידות לי הדברים האלה! הלא לאהוב המיועדים לבנינו אך לנו האבות הרשות, רק אם אנחנו נאהבם ואך אם בעינינו ימצאו חן, רק אז נאמר לדבק טוב”…

אמנם צדקת, בני הערים אשר מקטנם ועד גדלם רק לבצע כסף ישימו מעינם, בני הערים אשר איש על אחיו יפקח עין – העניים יקנאו בעשירים ויתאוו לחקות את מעשיהם, והעשירים יביטו בעניים לבלתי יהינו לנטות מדרכיהם אף כמלא השערה, בני הערים האלה ימכרו בניהם לכסף, לכבוד, וליחס־משפחות; ומדאגה בדבר פן יזנה לב הבנים מעל דרכיהם, פן תלבבנה בנותיהן את אחד מבני הנעורים אשר כבוד יחוסו או כספו לא ישוה יחד עם יחוסם וכספם, על־כן יסגרו את בניהם ובנותיהם על מסגר, על־כן יאמרו כי עון פלילי הנהו אם עיני עלם ועלמה תפגשנה יחד וחטאה לא יוכלו כַפְּרָהּ הִנֶּהָ האהבה בעיניהם. לא כן בני הַכַּפְרִים העניים, שם לא תסגרנה הבנות והבנים לא יִנָגשו, שם אין עין משגיח ויראת ההמון לא תבוא שמה, ובחֻפשה על־כן יחיו הבנים האלה, ובאהבה על־כן יתאחדו לב עלם ועלמה, ובכן ידעה גם רבקה אהבה, ועל מזבח נפש נחמן בן־משק בית השר.

נחמן היה כבן עשרים שנה, יתום מאביו ומאמו, אשר גרו בכפר הזה לפני עשר שנים, ובבוא אסון על ביתם – כי מתו גם שניהם ביום אחד במחלת חלי־הרע – חמל השר על הנער אשר נשאר בלי משען ומשענה, ויקחהו אתו עירה ווארשא ויתנוהו לבית־הספר ואת מחסורו שלם מכספו. ויאהב השר את הנער נחמן וימצא חן בעיניו ובכלותו את חוק למודו לקחהו אליו ויתן את משרת ביתו על שכמו ויפקידהו על כל אשר לו, וזה כשתי שנים אשר יעמוד לשרת לפניו ומשכורתו שלמה מאת אדוניו.

ויהי היום וירא נחמן את רבקה ויחמוד יפיה בלבו, ויבחון גם את תומתה וישרת לבה – ויאהבה, וגם היא השיבה אהבה אל חקו, ותמצא לה אשרה באהבה הזאת ותחיה אך בתקות ימים יבואו ותתנחם על עניה ומרודה בראותה את פניו ובדברה אתו…

אך מה חורו פתאם פניה? מדוע לפתע לבשו חרדות? מה תבטנה עיניה כה וכה, ואגלי דמע את מקורם עזבו?… אמנם, גם אזני תשמענה קול… קול בכי אשה, בכי ילדים… הה, הקול קול מַכָּר – קול שרה וחמשת ילדיה…

כחץ מקשת הגבור מהרה רבקה הביתה. הה, מה שֻנו ומה נבהלו פני הנערה! פעמיה מעדו, עצמותיה תרחפנה ולבבה כהולם פעם…

מחזה איום נִגְלֹה נִגְלָה לפני עיניה בבואה, מחזה אשר יַךְ בשממון לב כל איש, מחזה אשר פלצות תאחזנו למראה: שוטר הכפר יעמוד בגאה וגאון בתוך החדר הקן, שרה תבך ותתחנן לפניו, הילדים יצעקו מאימה ופני קלונימוס איומים למראה; הוא לא יבכה אך דמעות בעיניו, לא יצעק ולא יתחנן אך רבו אנחותיו, שפתיו נעות אך קולו לא ישמיע, ובראשו ינוד לאשתו ובניו…

– הה, מה זה? מה נהיתה?… נתנה רבקה את קולה בבכי.

– הסי, נערה אין לב! הפריעה השוטר בקול עז: – לא באתי הנה לשמוע בכיך… כסף כסף ידרוש השר, שכר הדירה, מחיר יין־השרף וכל אשר הוא נושה באבותיך… אם עוד תקשה ערפך, הוסיף בפנותו אל קלונימוס, ועד הבקר למחרתו לא תשלם את כל אלה, אז תאסר בבית הכלא ואשתך ובניך יגרשו מזה כלה…

דמעות העשוקים, קול בכי, צוחה צעקה וגם קללות לוו את השוטר בצאתו, וגם מפי קלונימוס הזקן נשמע קול בכי גדול. ילד בוכה נראה מדי יום, גם בכי אשה לא מוזר לנו, אולם בכי זקן עת יגיע לאזנינו, אז לבבנו יִתַּר ממקומו, אז כל עין תדמע דמוע אתו וכל נפש תִּשָׁפך כמים…

– בצרתה מה יוכל להושיע איש זקן גם חולה לאשתו ובניו? אמר קלונימוס ויתן בבכי קולו: – מה יאמר ומה ידבר אב עני, חלש ואין אונים… אלהים יעזרכם, בְּנַי! גם אַתְּ אשתי אך בו תשימי מבטחך, וגם אני אך אליו ואל רבי בעדכם אתפלל…

החסיד בכה רב בֶּכי, ואשתו ובניו הגדילו את המספד ודמעות שפכו כמים.

פתאום והנה תמונה עברה לפני חלוני המלון. רבקה התעוררה ותמח את דמעתה מעיניה ותמהר ותצא. תקותה לא נשארה מעל בפעם הזאת: לפניה עמד אהוב לבבה נחמן.

– דמעות בעיניך? אמר נחמן בגשתו אליה ובאהבה אחז את ידה: ־ מה זה? האם אביך גער בך?…

– אבי? ענתה רבקה ובכל כחה התאפקה מבכי: ־ אבי הן יאסר מחר ואנחנו כלנו נגרש… וכנחל שוטף פרצו דמעותיה ותפלנה על לחייה.

– מה זה בפיך? הה, מה תגידי? הן זרות אשמע…

אך רבקה לא ענתה דבר, כנציב מלח עמדה לפניו נדהמה ושקועה מאד מאד בשרעפי נפשה.

– מה אלה בפיך? אנא יונתי תמתי, פתרי נא לי החידה הזאת, אולי אשמע ואצילכם מדעתכם…

רבקה התעוררה, ומבין הדמעות התמלט מבט אהבה מה נשגב היה המבט הזה! מה נשגבה האהבה עת בדמע פניה תלט!… נחמן לא סר עינו ממנה.

– אם אמנם ת־אה־ב־ני, אמרה רבקה בקול רועד מאד: ־ אל בית השר לכה חיש מהר, פן תאחר את המועד…

– מה זה? בהשתוממות רב שאל נחמן.

– השוטר אמר בשם השׂר כי אם עד מחר לא נשלם את כל נשינו אז יאסור את אבי ויגרש את כלנו… בידך הננו כעת, הושיעה אם אמנם חמדת לבבך הנני…

סִעַר מאד גם לב נחמן בקרבו ברגעי הַהִתְוַדּוֹת האלה; גם אהבה גם חמלה התלכדו ותהיינה לאחדות בלבו. “כל דְּבָרַי שבו ריקם, חשב בלבו, השר לא שמע בקולי”…

– אלך ואושיע, אמר בקול רם.

– אך בכספך אל תשלם בעדנו, פן תרע לנפשך, אמרה רבקה בדממה.

– יהי מה… אלך…

ובחפזה הוציא ידו מכפה, ובצעדי־ענק הלך לדרכו, ורבקה לִוַּתְהוּ בעיניה. "מה טוב לבו, מה יקר רוחו! חשבה רבקה ואחרי אשר נעלם מעיניה שבה הביתה.


 

ג. אֵינֶנּוּ!…

במה יזכה חסיד את ארחו?

… “גם את העולם נתן בלבם” אמר החכם קהלת, ודבריו כנים ונאמנים. התבל הִנֶּהָ מראה־לטושה גדולה אשר תמיד תַּרְאֶה לנו רק את אשר בלבנו פנימה; כמים הפנים לפנים כן הוא החלד ללב איש: ביום טוב לאדם יראה את כל אשר לפניו והנם טובים, שמחים, דשנים ורעננים, השמש ישיש לרוץ ארח, הצפרים ישמחו ברנתם, ההרים ימחאו כף והנהרות יפצחו רינה; וביום רע והנה כל הארץ תֵּהָפַך בעיניו לבור וכלא, וכל אשר עליה לאסירי עני וברזל. – לשוא תתאונן זקן! לאמר: “הה, הנה הימים הראשונים היו טובים מאלה אשר ילכו הלך ורע”, ־ הימים לא שֻנו ואך אתה שֻנֵּיתָ וַתִֹשָּׁנה גם התבל בעיניך… הן זכור תזכור את רגשותיך בַּנֹעַר, תזכור כי היית אך שמח ובשמחתך לקחו חבל גם אשר פגשו עיניך, כגן עדן היתה אז הארץ לפניך, עדן וענג, חיים וששון הרגשת אז בכל אשר ראית, שמעת והתבוננת; ועתה כאשר זקנת, הרגשות ההם יחסרון בלבך וכל הארץ הִנֶהָ עתה בעיניך הרת עצבת, עמל, יגון ותלאה, ועל־כן תאמר כי הימים הראשונים היו טובים… אל תרגז ואל תקצוף, אלוף שַמְלָה – אדוני הכפר משקרה, לאמר: “היום קצר, הן זה יצאתי בבקר לצוד ציד חיה ועוף – וכבר אתא ערב… כעל כנפי נשרים יעוף היום, תעיף בו עיניך –ואיננו!”… הנה בשובך הביתה הלא שמעת כי סוכנך נחמן מתאונן רע באזניך כי ארך לו היום הזה מאד לחכות על בואך וכי כל רגע לשעה נחשב בתקותו הַמְּמֻשָּׁכָה; ולוּ נסית הצג כף פעמיך על אדמת בית קלונימוס הזקן, אז ראית ונוכחת כי היום הזה ערך שמה עוד על אחת שבע, רגעיו הלכו שם לאט לאט ושעותיו התנהלו בכבדות רב מאד, מרב הבכי והמספד אשר הגדלת שם… אחד הנהו, היום בתבל ארצה, מספר שעותיו חֻצָצו ורגעיו ספורים, בכל זאת לא ישוה גדלו לרש ועשיר גם יחד, האם אין זאת כי “גם את העולם נתן בלבם”…

אולם רב לנו לחקור! סוף דבר: היום פנה, השמש כבר עזב את שמי ארצנו מעבר מזה, וכבר חשך הלילה… האלוף שמלה כבר שב לארמונו וגם בבית קלונימוס העלו נר כהה, והיו עיניהם רואות את דמעותיהם אשר לא נתנו הפוגות למו גם עתה, עוד כל בני הבית מסתופפים על לבביהם, עוד אנחות רבות תפרצנה מחזיהם ותשברנה מתניהם, עצה עוד נעדרה מהם ותושיה נדחה מאתם. רבקה לא סִפְּרָה גם לאמה מכל הדברים אשר דברה את אהובה את נחמן, כי בוֹשָה; ואך בסתר לבבה האמינה בכל נפשה כי בוא יבוא וכי יציל אותם מרעתם… אולם כבר אתא ליל, ונחמן עוד איננו…

"מדוע בושש לבוא? חשבה בלבבה. מדוע אחרו פעמיו? האם אין גם לאל ידו להושיע? האמנם קצרה גם ידו להחיש עזרה לנו בצר?… מחר נגרש, ואנכי לא אוסיף עוד ראות פניו… אך אולי לא יאבה לחלצנו? אולי…

רבקה העמיקה במחשבותיה ופניה נפלו.

“לא!” התעודדה ותתעורר, ־ “הוא לא יכזב באהבתי, לא!” כלתה לחשוב באמונת לבה עד כי הוציאה את המלה “לא” האחרונה בקול.

– מה בפיך? שאלה אמה בדמנועתיה: ־ למה זה צעקת “לא”?

– אין דבר, ענתה רבקה וַתִּכָּלֵם.

רגעים מעטים עברו, ושעטת פרסות סוס נשמעת בבית. רבקה אצה לצאת החוצה, והנה אהובה נחמן רוכב על סוס קל לקראתה.

– ברוך בואך, נחמן יקירי! השלום? צעקה רבקה.

– שלום, שלום! ענה נחמן ויצנח מעל סוסו.

באהבה רבה אחזה רבקה בידו ותוליכהו הביתה. לב שניהם הָמָה מאד, ומחשבותיהם נבוכו משמחה…

– ארחמך, ידידי! אמרה רבקה בלכתה, ונחמן הגיש את ידה למו פיו וישקיה באהבה ולא ענה דבר.

שרה הביטה במנוד ראש על בתה ונחמן בבואם הביתה אחוזי יד ומבוכת נפשה גדלה ביתר זאת ויתר עז.

– נחמן?… התפרץ מפיה.

– בנשף בערב יום מהרתי לבוא לביתך, גברתי! אמר נחמן, לבשרך כי חֻפְּשה נִתְּנָה לך מאת אדוני השר שמלה לשבת על מקומך עד אחר ימי החג…

שרה היתה כנדהמה, הבשורה הטובה הזאת, אחרי היום המר והאיום הזה, המסה את שרעפי לבבה ותהי כמו עברה יין… רגעים אחדים הביטה בדממה בפני מלאך מושיעה וגואלה זה, אשר אמנם כמלאך האלהים היה בעיניה ברגעים האלה.

– רב תודה לאדוני… החלה שרה, אך נחמן הפריעה.

– הלא לאלוהים התּודוֹת… אבל, עוד גם זאת… אמר נחמן בשפה רפה כמו עוד דברים לו אשר יסתירם בְּחֻבּוֹ.

– הגד נא מה עוד בפיך? אמרה שרה ולא גרעה עין ממנו.

– הן אנכי ספרתי לפני אדוני את מצבכם האיום… את ענות חייכם… והנה שלח בידי חמשה ועשרים רובל־כסף אשר יַלְוֶה לכם עד אחרי ימי החג…

– לא, את אלה לא אוכל לקבל, אחרי כי אין כל תקוה נשקפת לי להשיבם לבעליו…

– הן תשועת ה' כהרף עין, שימי גברתי בו מבטחיך כי ישלח לך עזרתו מקדש… ועתה הא לך את הכסף וחגי חגיך בשמחה ולב טוב…

בלב חרד ובידים רועדות קבלה שרה את הכסף.

– מהרי נא וּבַשְׂרִי לאביך מכל אשר נעשה, אמרה שרה לרבקה בתה.

– איהו? הן מאז הבקר לא ראיתיו בבית…

– אמנם…ענתה שרה, בטח הלך לבקש לנו עזרה בין האכרים מכיריו ואם כן שוב ישוב מהרה.

נחמן ישב שמה כשעה, נחם את שרה, וילבב בעיניו את רבקה וקלונימוס הזקן עדן לא שב. בלוית ברכות והודות יצא נחמן מן הבית וירכב על סוסו לשוב למקומו.


־־־־־־־

שלשה ימים עברו וקלונימוס הזקן עדן לא שב. לשוא בקשוהו בכל בתי הכפר, לשוא חפשוהו גם בעיר הקרובה – קלונימוס איננו!… “באה בצרה נפשו”, אמרו האכרים פה־אחד, וילך ויאבד את עצמו לדעת"; הדברים האלה הגיעו גם לאזני שרה ותבך מאד, ותמרר בבכי. נחמן שחר את ביתה מדי יום ביומו, השתתף בצרתה, אך לדבר הזה לא היה לאל ידו להושיע, בדברים רכים נחם את שרה אבל תנחומותיו נשארו מָעַל – קלונימוס איננו!…

בימים האלה התרועע נחמן את רבקה רב יתר מכל הימים הראשונים, ויגל לפניה את כל לבבו, ואת אשר יחזה לו לעתידותיו. רבקה גם היא דברה אתו ברעות ואהבה־גלויה מאוד, וגם בעיני שרה מצא עתה נחמן חן מאד כי היה לה למנחם ויועץ ועוזר גם יחדו. – רבקה הציקה לו בדבריה ותאלצהו להגיד לה אם אמנם נתן השר חפשי למו וגם תמכם במתנת החמשה והעשרים רובל־כסף או כי נחמן נתן את כל אלה מכיסו; ונחמן גלה את אזנה לאמר כי באהבתו אותה ובידעו כי לא יוכל שאת אם יפרדו שניהם, על כן שִלֵם מכספו את כל נשיי אבותיה וגם הכסף אשר נתן למו בשם השר אך כספו הוא. רבקה נתנה תודה לו, ולא יכלה להתאפק ותספר את כל הדברים האלה בלאט גם באזני אמה.

ויהי בערב יום־השלישי והנה אִכָּר בא הביתה וישאל לבעלת־הבית. שרה מהרה לקראתו.

– הנה מכתב בידי, אמר האכר בקול עב, איש יהודי נְתָנוֹ על ידי ויבקשני כי אמסרהו לך… אולם חצי לוג יין־שרף תתן לי בשכרי.

נחמן ישב אז במלון, וישמע וירץ גם הוא אל החדר הראשון. שרה נתנה לאכר את אשר שאל, ונחמן קרא באזניה מעל המכתב את הדברים האלה:

“לזוגתי הצנועה מרת שרה תי' ולכל בני ביתי יחיו”.

“בצרה גדולה נשארתם, אך אנכי לא יכלתי לעזור לכם ברב או במעט על־כן קדמתי לברוח אולי ירך לבב השר בראותו כי אינני, וה' יתן חנינה בלבו לבלי יגרש אתכם כלה. אנכי ברגלי אעבורה עד בואי למקום משכן האדמו”ר הצדיק יחי' ואשאלה ממנו מענה לשון עצה ותושיה, ודבר מה יענני אעשה, וה' ישלח לכם עזרתו בזכותו ובזכות כל הצדיקים והקדושים אשר בארץ המה. “הנני בעלך ההולך ברגל לקדם פני רבו. קלונימוס”.

שרה נאנחה בשברון מתנים לשמע דברי המכתב.

– עד לבית רבו הלך, אמרה בתוגיון נפשה: ־ הה, לא ימעטו ימי שבתו שמה, לא במהרה אשובה ואחזה פניו. ואת כל כלכלת הבית השליך אך עלי… אלי אשה קשת־רוח…

– אנכי אנכי אהיה משען לך בעתות בצרה… אמרה נחמן.

– רב תודה לך, יקר רוח! אולם גם מחשבותיך לא נכחדו ממני… אבל, הרף נא עתה ממני, לבי עלי דוי, ועוד נשוב נדבר גם בזה.

פני נחמן נהרו, כי מצא לו פתח תקוה.

־־־־־־־

לא ארכו הימים ובכפר משרקה נשמע קול כנור ועוגב, קול מצהלות תפים ומחולות, קול חתן וקול כלה – רבקה היתה לאשה לנחמן בן־משק בית השר שַמְלָה.

“הלא תם הספור”, יחשוב הקורא בלבו.

– לא, אתי תלך כי עוד דברים בפי, דברים אשר אותם שמתי מטרה לספורי.


 

ד. מִקֵּץ חָמֵשׁ שָׁנִים

הימים ימי קציר חטים. בימים האלה לא אלמן הדרך בואכה “משרקה” כאשר ראינוהו בראשית ימי האביב לפני חמש שנים. המון נוסעים נפוצו עתה על אם הדרך הזה וענן אבק כבד מאד עולה מפרסות הסוסים ואופני העגלות אשר ידודון ידודון שמה. העגלות האלה שונות הנה למראה, וכמראיהן כן שֻנו פני האנשים היושבים עליהן. על מרכבה מרקדה, רתומה לארבעה סוסים דוהרים, ישב אדון־הכפר, פניו שמחים ועיניו יבריקו, למראה פניו המתולעים עבי גבו ורום כרסו נכיר כרגע כי לא ענה בצום נפשו ולא חִסֵר לו מכל טוב; הוא יחיש ימהר מסעו, כמו יבקש לו מקום להריק כיסיו אשר מִלֵא בכסף, ולפזר כאפר עמל האכרים אשר משני צדי הדרך יקצרו קצירו. מכסה מרכבתו יגן עליו מקוי השמש אשר כלפידי־אש ירדו ויחנו על ראשי האכרים העובדים האלה ועל גבם; כֻּתָּנתם העבה, אשר אך היא כסותם לעורם עתה, שחורה משחור מרב הזעה אשר בלעה, מפניהם תרד זעתם כנטפי מים גדולים ולשונם צחה צמא עד כי גם המים החמים אשר ישתו לא ירוו את צמאונם; על ידיהם יעבדו גם נשיהם ובניהם ובנותיהם, ולרגלם ישכבו על הארץ גם עולליהם הקטנים יונקי שדים, אשר מאין איש בביתם לעזבם על ידו לקחום השדה גם כן… הה, אכרים! הה, עובדי אדמה! מה־טוב חלקיכם ומה נעים גורלכם כי קרוא לא תבינו ולא תראו ולא תדעו את אשר משוררינו, בעלי הזיותנו, דוברים עליכם ועל עבודתכם!… כשחוק מדאיב לב היו לכם דבריהם כי יקנאו בכם על כי הטבע בהדרו תחזינה עיניכם, על כי תשעשעו בקוי שמש מאירים ומזהירים ואזניכם לא תמלאנה לשמוע זמרת הצפרים ומשק מֵי הנהר… “לכו נא לסבלתינו, אמרתם אז למו במנוד ראש, ותדעו ותראו אם קוי השמש ישעשעו לפניהו או כי יירו חץ אשפתם הבוער בבשרנו? לכו עבדו את השדה ותדעו גם אתם כי קול הצפרים לא יִשָמע לאזנינו מקצר רוח ומעבודה קשה; אתם בשבתכם תחת צל אלה עבֻתּה בגן, יין ושכר יעמוד לפניכם, אחרי אכלכם בשר לשובע, אתם תדברו ותקנאו בנו, מבלי דעת מה העבודה הזאת לנו”…

אך, רב! עד אנה הבילוני רעיונַי? – הן האכרים לא יקראו ולא יבינו והאדון יקרא ולא יבן; המה יעמלו בכל כחם כאשר עמלו, והאדון יאכל את פרי יגיעם כאשר אכל; נסורה נא מעליהם ונראה את המט והשוחח אשר יעבור ברגליו על הדרך הזה: ראשו כפוף כאגמון, בגדיו קרועים ומטולאים, על גבו ישא אמתחתו ופאות ראשו ינועו במהלכו… הן יהודי הוא, אחד מאחינו העברים – נלכה נא בעקבותיו.

הנה הוא עומד מחריש משתאה, מביט על פני הכפר, הנה הוא נושא ראשו, עיניו תסבבנה בחוריהן כמו יחפש לו דבר בזה…

"הלא הכפר ‘משרקה’ לנגד עיני, יאמר בקול דממה, הנה בית השר… הנה בתי הערכים מַכְּרַי… ואיה המלון?…

– לשום בואך, קלמן! העודך חי? צעק קוצר זקן מצדי הדרך. ההלך הסב פניו.

– הכרתיך, קלמן! איפה היית זמן רב…

– אבל איה בית המלון? שאל ההלך אשר גם קוראי בטח הכירוהו כבר כי הוא הוא קלונימוס הזקן: ־ איה אשתי ובני?…

– פה המה אתנו בכפר… שא נא עיניך וראה בית־מלון הגדול הבנוי שם לתלפיות, הנה הוא לחתנך

– חתני? שאל קלונימוס בהשתוממות.

– אבל, אמנם שכחתי כי יצאת ממשרקה והאדון אִיסַאקאָוִויץ טרם לקח את בתך רבקה לו לאשה…

נבהלה מאד נפש קלונימוס בשמעו את הדברים האלה.

– הה, נאנח בשברון מתנים ונפשו כמעט יצאה: ־ האדון איסאקאוויץ!… מי הוא הנכרי הזה?

– לא נכרי הוא, כי אם אחד מאחיך, ענהו האכר בשפה ברורה: השכחת את האדון נַאוּם איסאקאוויץ הסוכן אשר על בית אדוננו השר?…

– נחמן?… הוא איש בתי?… הגה קלונימוס נכאים בנפש מרה.

– שמעה ואספר. אז ביום לכתך מאתנו ואנחנו דמינו כֻלנו כי נדמית כי שלחת יד בנפשך, ואשתך ובניך נשארו בלי משען ומשענה – הלא תזכור, הלא תדע – אז לא עזבם ה ', שמע נא אשרם ותן תודה לאלהים: האדון איסאקאוויץ2 אשר בכל בית שַרֵנוּ נאמן הוא, אשר בלתו, לא יעשה דבר קטן או גדול, אשר הוא הנהו “כיד ימין” לאדוננו השר נפש האדון הזה חשקה בבתך רבקה ויואל לקחתה לו לאשה…

קלונימוס נאנח מרה ולא דִבֵּר דָּבֶר.

– מדוע תאנח, כסיל? התראה את בית־מלון הגדול הלא לו הנהו, כי אחרי לקחו את בתך, בָּנָה לו השר את הבית הגדול הזה ושם יגור את בתך, וגם אשתך ובניך שם הנם… לכנה נא מהר כי יקבלוך בשמחה רבה; אנכי באזני שמעתים פעמים אין־מִסְפָּר אומרים כי לוּ ידעו איפה אתה כי אז שלחו אחריך והביאוך הנה… מהרה החישה פעמיך ־ ומדוע זה תעמוד כבול־עץ?… אבל בבואך שמה תמהר להסיר מצנפתך מעל ראשך ותיטיב את פאותיך, כי לא כמוך הנהו חתנך זה, הוא כאדון ינהג את ביתו – ועל כן גם רבו אורחיו; הוא לא ילך כיהודי תמיד כל היום במצנפתו – ראשו פרוע ובתך תיטב שערותיה בבקר בבקר ולא תְכַסֵם, כאשר יעשו האדונים; גם לבנם הקטֹן, אשר ילדה לו בתך, לקחו אֹמֶנֶת נצרית ותלמדהו לדבר גם בשפתנו, וביהודית לא יוכל לבטא אף מלה אחת, בינינו ישב ועל ברכנו ישעשע וגם הוא יהיה כאחד מאתנו.. בתך תמכור יינה גם ביום השבת – ועל כן ירב ממכרה… חי ה' כי כן הוא – לזאת יִקָּרא אֹשֶר… לך נא ובעיניך תראה כי לא שקרתי בִדְבָרַי.

כה ספר האכר בתם לבו ובכלותו לְדַבֵּר הניף חרמשו על הקמה ויוסף לְאַלם אֲלוּמּוֹתָיו.

פני קלונימוס חָוָרו, נפשו נבהלה, עצמותיו רחפו וַתִּפָּעֵם רוחו מאד. "את אשר יָגֹרְתִּי בא לי, חשב בלבו בהסבו פניו וישם לַדֶרך פעמיו – הנבל הזה לקח את בתי, ואת ביתי השחית… הה, “כאחד האדונים הוא” – “גוי גמור” הנהו, זאת ידעתי מכבר ועל־כן לא נתתיו בוא הביתה… ואתה – הה, בתי כנכריה תצא ושערותיה פרועות,, “תמכור יינה ביום השבת”, תחלל שבת בפרהסיא… אוי לי ואוי לנפשי! לא בתי היא בעשותה את אלה, לא!… אנכי עבדתי למענה, כַּתֹּתִי רגלי ואסובב ערים למען מצא כסף ולתת לה איש כלבבי, אמרתי: הִנֶ הָ רעבה וצמאה, ערום ויחף תלך, או כי הִנֶהָ שפחה בבית אחד היהודים, ועבריה עודנה גם היא; יעדתי למענה בחור ירא אלהים ואמרתי אתן על ידיהם את מעט הכסף אשר אספתי בשארית כחי, ויחיו כדת משה בישראל… ומה מצאתי? – בית גדול, אורחים רבים, ממכר עצום – אבל מי יתנו ומה יוסיפו לי אלה, אם בתי השחיתה את דרכה וכמעשה “הגוים” תעשה?… בתי? האם בתי היא בעשותה את אשר לא יֵעָשֶה?… בת קמה באביה היא!… ואשתי? היא תתן צדק לפעולותיה אלה, היא הלא תמכור גם את אלהים בכסף!… הה, מה אֹמַר ומה אדבר, וה' הפגיע בי עונותי; לא, לא אסור לראות השערוריה הזאת בעיני, לא אוכל ואראה שערות בתי אחרי כי היתה לאיש, לא אוכל לשמוע בְּדַבֵּר נכדי אלי פולנית.. נכדי, מה רבה היתה שמחתי לקחת נכד על זרועותי להשתעשע אתו… אך ה' מנעני מאשֶר כזה… אנוסה נא ואל אראה רעת דרכי בתי השובבה…

ובחשבו הסב פניו אחרונית ויואל להרחיב צעדיו אך רגליו לא משו ממקומם, וכמסמרות נטועים עמדו על מצבם.

"אסורה נא לביתם, ורק רגעים אחדים אשב שמה למען אשר אראה את שלום אשתי ובָנַי הנשארים… חשב עוד הזקן הזה ומעיניו שלגו דמעות – בָּנַי היקרים! גם אתם הנכם בני התפת הזה, גם עליכם עבר הכוס… הנכם ילדים, רכים בשנים, לא תדעו עוֹד להזהר, – אלכה ואציל אתכם מכף מְעַוֵל מידי “הגוים” האלה, אוציאכם מתחת יד חתני המופקר, ואת הכסף אשר אמרתי לבתי יהיה אתם לכם, יחדו נסעה ונלכה לעיר מ. מקום משכן רבנו יחיה, ואחנך אתכם על פי דרכי, ובכם אִנָחם מעצבוני תחת רבקה אשר אררה ה'…

וכפנותו שכמו וכצעדו צעדים אחדים על הדרך מול פני הכפר, שב הרעיון וירט הדרך לנגדו.

“אבל הם לא יתנו לי לשוב בבואי הביתה, הוסיף לחשוב ויעמוד מלכת – רבקה תאהבני מאד ולא תתן לי ללכת, לא תתן גם לְבָנַי לצאת אתי… בתי תאהבני? אולם האם בתי היא בעשותה דברים רעים כאלה?… נכריה היא לי… לא לי לראותה… “מעשה יצר הרע” היה הרעיון לבוא הביתה, למען אבוא ואשר שמה לנצח, והוא ימשול בי; לא, הנני יהודי. אנכי אשבור עֻלּוֹ מעל צוארי, אנכי לא אבוא לבית המופקר, אשובה לי את מקומי הראשון ומשלחן רבנו אזכה לאכול, בתורותיו אשעשע, דבריו יהיו למשיב נפשי – וה' יסלח לי”…

הרעיון האחרון הזה הפך כרגע את לבו, פג עצבו, שככה מבוכת נפשו, ובלב שקט ובטוח הפך רגליו וישב על עקביו.

– איפה תלך קלמן? צעק אליו האכר: – התאמר לשוב ולא תפקוד את נָוָךְ, משֻגּע?

– קלונימוס נבעת מאד. דברי האכר נחתו בו כמו קול מושל, כמו נגיד וּמְצַוֶּה היה לו.

– לא, ענהו בשפה בלולה נדהם ויסב פניו אל פני הכפר: – אנכי חפצתי… להתבונן…

ובלבבו אמר: “מעשה שטן!” הן לשוב לא אוכל עוד אחרי כי ראוני האכרים: המה יספרו לבתי כי הייתי בזה ושבתי, ורדפה אחרי ותשיגני, ואז לא אֶמָּלט מכפה… הה, חשב עוד ועיניו שפכו דמעות כמים, – הה, מבית בתי הנני בורח! הנני ירא פה אֶתָּפש בכפה… מי מלל לי כי יבוא יום ואברח מבית רבקה מנוסת חרב?… מבית רבקה אשר אהבת־עולם אהבתיה והיא גם היא אהבתני מאד… אבל, חזק ואמץ לבי בה' – נכריה היא רבקה עתה, לפנים היתה לי לבת ועתה הִנֶּהָ אשה למופקר… לא אסיר יראת שדי מעל פני ולא אסור אל בית “הגוי”… זאת אעשה, ויהיה ה' עמדי: אנכי אלך ואעבור את הכפר בחפזה, אסתיר פָּנַי לבלתי אֵרָאֶה שמה ובדרכים הקצרים והעקלקלים אֶסב עד הגיעי לדרך הזה הרחק מאד ממשרקה וָאִנָּצֵל מכף…

העצה הזאת שפרה עליו, כמו אמנם ממבקש נפשו הוא מעמיק עצה לברוח, ובצעדי ענק הלך הָלֹך וְקָרֹב אל הכפר, ובגשתו אליו לא יכֹל להתאפק ויבט על בית המלון מרחוק והנה הוא נהדר עד מאד וילד קטן עומד על היציע והוא מצחק… דמעות עיניו פרצו כנחל, אך התחזק ויסב פניו צפונה ואחוריו מול בית המלון, מצנפתו השפיל עד לעיניו, זקנו הליט באדרתו וירחיב צעדיו מאד בכל שארית כחו.

– מינקתי, הנה עני מבני ישראל הולך, נשמע לאזניו קול הילד מדבר פולנית, והקול קול נעים וערב עד מאד: ־ אבי! צעק הקול הזה: תן פת לחם לעני!…

קלונימוס ידע כי קול נכדו הוא זה ולבבו נפעם כהולם פָּעַם, פעמיו מעדו, רוחו השתולל ועיניו לא חזו נכוחות עד כי לא ידע נפשו…

כמעשה מכונה מבלי דעת חשבון מעשיו, מבלי חשוב מאומה, כמבוהל, כנדהם רץ ויגש אל הילד וישקהו.

הילד נבעת מפניו ויחל לצעוק בקול בכי גדול, מינקתו צעקה: “מה לך פה, יהודי נבזה?” קלונימוס עמד כבול עץ כמסמר נטוע מבלי־נוע ולאזניו נשמע:: “הוי אבי!!” ועל צואריו נפלה רבקה ותבך מאד…

וקלונימוס טרם בחן לדעת את אשר לפניו, ומן הבית יצאו נחמן, שרה ושתי בנותיו הקטנות, גם השפחות גם העבדים יצאו.

– קלונימוס! קלמן! אבי! חותני! שמע צועקים מכל עבריו ונפשו השתוחחה.

בקול ההמולה הרבה הזה הביאוהו הביתה. בתו רבקה הסירה מעל שכמו את אמתחתו; נחמן מהר להגיש לפניו יין־דגן ורקיקי שמן; אשתו שרה הביטה עליו בפנים זועפים ושמחים גם יחד; בנותיו עלו על כסר־העץ אשר ישב עליו ויחבקוהו וינשקוהו; ־ והוא היה כגבר עֲבָרוֹ יין.

רגעים מעטים עברו ויתבונן ככל אשר מסביב לו – ויבך מאד, כי לא יכֹל להתאפק. כל אשר ראה נדמה לו כמעשה הגוים, גם קירות הבית וכל כליו כבית נכרי נחשבו לו, בנותיו הצעירות כבנות הגוים התראו לעיניו, חתנו “גוי גמור” הנהו, גם בתו כגויה חשבה, וגם את אשתו לא הכיר בתומתה הראשונה..

– ראשך, בתי, פרוע לשמצה, וראשך, נחמן, גלוי ושמלתך קצרה… היו דברי קלונימוס הראשונים: ־ לא טוב הדבר אשר אתם עושים, בָּנַי!

– אהה, אבי! והוא נחוץ לפרנסתנו, אמרה רבקה.

– חותני היקר! הוסיף נחמן: – אנכי הנני יהודי נאמן לה' ולעמו בכל לבי ונפשי, אבל לדברים הקטנים האלה אל נא תשית לב.

– “דברים הקטנים”… נאנח הזקן: – ואיה שלשת בני?

– אנכי שלחתים העירה, ענתה רבקה, ללמדם תורת ה' וגם לשון וספר…

דבריה האחרונים היו למרות רוחו, אך הבליג והחריש.

– איפה היית כל הזמן הרב הזה? שאלתהו שרה.

– עוד חזון למועד, אמר נחמן, ועתה הן באת חותני היקר ברגליך, בוא נא בית מגורי, החלף שמלותיך ותן מרגוע לנפשך, כי לא אעזבך נצח, מפתי תאכל ומייני תשתה ותעבוד את אלהים ותהנה בתורתו ככל אות נפשך וכל מחסורך עלי.

הזמן לא ענה גם הפעם דבר, כי רעיוניו נבוכו.


 

ה. בִּרְכַת אָב

על יד בית־מדרש הגדול הבנוי לתלפיות, מְפּאָר וּמְהֻדָּר מאד, בעיר מ. מקום משכן רב לחסידיו אחד מצדיקי הדור, – עומד בית ישן נושן, קירותיו עצים וגגו תבן, גדול הוא בארכו, צר ברחבו וקומתו נמוכה, חלונותיו ירוקים מִיֹשֶׁן ורפש רב מסביב לו, הוא בית “ההקדש” לעניים בישראל. בעיר מ. הנהו “ההקדש” מלא אנשים מפה לפה כל היום, אחרי כי גם עניים רבים יבואו לקדם פני רבם, והעניים בבואם ישבו זמן רב טרם יזכו לחזות בנועם פני הקדוש ולבקר בחדרו, כי כסף – המלאך הפותח שערי הרביים – אין בידם, והגבאים יאמרו כי גם פניהם לא יֵרָאוּ ריקם; ואיפה ימצאו האביונים האלה מנוח לכף רגלם? האם ברחוב ילינו? – ואם יחלה אחד מהם, איפה זה ישכב בחליו?… ישראל רחמנים בני רחמנים הם ויכוננו את “ההקדש” אשר יאסוף אליו את האנשים האמללים האלה: בחציו האחד אשר אצל הפתח ישכנו הבריאים והשלמים, ובחציו השני, ממעל להם, כעשר מטות עץ, משכב לחולים.

על אחת המטות האלה ישכב קלונימוס הזקן ומחלתו גברה עליו. בקול דממה דקה קרא אליו אחד האביונים.

– הא לך עשרה גרה בשכרך, אמר לו קלונימוס, ולך קרא לי את הגבאי, אמור נא לו כי הדבר נחוץ, כי אובה לתת “פדיון” גדול לרבנו טרם מותי… לך מהר והביאהו אלי.

הנער העני לקח מידיו את הכסף וילך אף לא מָעַל בשליחותו כי הגבאי הראה על סף “ההקדש”…

– מדוע קראתני, ומה תבקש ממני? שאל הגבאי את קלונימוס.

החולה התגבר בכל מאמצי כחו ויוציא מתחת לכר אשר מראשותיו אבנט עור גדול ויניחהו על ידו.

– הנה לי בזה שלש מאת רובל־כסף ואותם אתן “פדיון” לרבנו הקדוש… אמר החולה וקולו כאוב מארץ.

הגבאי התעורר.

– תנה אותם על ידי, ואנכי אריצם לרבנו הקדוש למען אשר יתפלל עליך כי בתוך שאר החסידים שם בגן־העדן תמצא מנוח.

– אבל, ענה החולה ואמר: – בטרם תקח את הכסף תשמע את כל אשר אדבר אליך, ועם הכסף תריץ גם את דְּבָרַי לרבנו הקדוש… דברי אלה המה האחרונים לי…

– כדבריך אעשה.

– השבעה לי כיום כי לא תחסיר דבר מכל אשר אֹמַר אליך.

– בחיי רבנו!

– ועל כל שמע נא לי, הלא זכור תזכור עת כי באתי לפני שש שנים ואתנפל לפני רגלי רבנו הקדוש כי בצרה גדולה הייתי, הלא תדע כי רבנו צוה לסופרו לתת בידי כתב לבקש נדבות על פדיון שבוים – אשתי ובָנַי, אשר חשבתי כי כשבוים המה בחצר השר, והכנסת כלה – בתי הבכירה…

הזקן נאנח וישאף רוח ויוסיף לדַבֵּר.

– חמש שנים נדדתי בערים שונות סבבתי כפרים וברגלי עברתי את כל הארץ מקום “אנשי שלומנו” חונים… ואספתי מעט הכסף אשר לפנינו היום… חפשתי ומצאתי לי איש כלבבי, בחור למדן וירא אלהים, ואמרתי אשובה נא לביתי, אראה את שלום אשתי ובָנַי ואשיא את בתי… אך אחרת עשה לי ה'… כבואי ואנשי הכפר אמרו לי כי בתי כבר היתה לאיש לאפיקורס, להולך בדרכי הגוים, ל…

הזקן עומד מִדַּבֵּר, כי לא עצר עוד כח, ויחזק ביד הגבאי וילטוש עיניו לו, והגבאי נוע ינוע בראשו.

– חי ה' כי לא אביתי בו בביתם, הוסיף הזקן אחרי רגעים מעטים: ־ אבל המה ראוני, סבוני גם סבבוני ובקול שמחה וצהלה הביאוני הביתה… ישלם ה' להם כפעלם כעל כל תגמולם עלי, כשלשה ירחים ישבתי בביתם, חדר מיוחד נתנו לי, למען אוכל לעסוק בתורה ועבודה, ממיטב הָאֹכֶל אכלתי ומבחר יינם שתיתי, וכל אשר שאלו עיני לא אצלו ממני… אבל כל זה לא היה שוה לי עת ראיתי כי כמעשה הגוים יֵעָשה בתוך ביתם… בבקר בבקר בא אלי חתני לברכני “צפרא טבא”, אבל ראיתי אז כי ראשו גלוי ומדיו קצרים… בתי “נשאתני על כפיה”, אבל שערותיה היו פרועים… נכדי הנחמד שעשע על ברכי, אבל בשפה נכריה דִּבֵּר אלי… גם את אשתי גם את כל בני ביתי אספו אליהם, אבל את בָּנַי שלחו העירה אל בית־הספר…

שטף דמעות התפרץ מעיני קלונימוס החולה וידום רגעים אחדים.

– כשלשה ירחים ישבתי בביתם והיו בעיני כשלש שנים… את צרור כספי טמנתי את ואירא את ה' וקדמתי לברוח הֵנה, אך הנה נחליתי בזה… יָמַי לא רבו עוד וגם שעותי ספורות הנה… מחץ לבבי גבר עלי ואמוק בכאבי… הא לך את מעט הכסף אשר אספתי בזעת פרי למען בתי; למענה, אך למענה אתן גם עתה את הכסף לרבנו הצדיק, יבקש נא רחמים עליה כי תשוב היא ואישה מכל חטאתם אשר חטאו ושבו לה' המרבה לסלוח…

החולה בָּכָה הרבה בֶּכֶה.

– כדבריך אעשה, ענה הגבאי בשפה רפה: – ורבנו הקדוש יתפלל בעדם.

– יתפלל ויתפלל עד כי יֵעָנֶה, אמר החולה בשארית כחו: – עד כי ישובו לה' באמת ובתום לב… ואז תשוב בתי גם לי… בתי היקרה…

החולה שאף רוחו בכבדות מאד ובגרונו נשמע קול כמו מחללים שמה בחלילים, עיניו נהפכו בחוריהן, פניו חָוָרו מאד, וכל יצורי גוו החלו מאד, וכל יצורי גוו החלו לנוד ולנוע.

– הוא הנהו גוסס, צעק הגבאי בקחתו את האבנט בידו: ־ קראו לַשַּׁמָּש!…

שמשי חברה קדישא באו. החולה התנועע מאד, קרץ בעיניו, נשך בשניו, ושפתיו נעות; עוד מעט וישתרע ויעמד את עיניו…

– סלח למו ה'… והחזירם בתשובה… שלמה… לפניך… אמר בשפה בלולה ובכבד פה אשר כמעט נשמעו אמרותיו.

הדברים האלה היו האחרונים לקלונימוס הזקן, כי בעוד רגעים אחדים הפקיד רוחו ונשמתו בידי אלהי הנשמות.



  1. במקור “פאררו” – הערת פב"י  ↩

  2. “איסאקאוייץ” במקור המודפס. צ“ל ”איסאקאוויץ“ ע”פ נוסח קודם. הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
תגיות