(תקמ“ה – 1784 – תרמ”ה – 1885 )

עוד בחייו, אשר נמשכו למעלה משני דורות, גיל אשר רק מעטים מבני־תמותה זוכים להגיע אליו, היה משה מונטיפיורי אישיות אגדתית. וזאת לא רק מפני שהיה פועל תמיד בנאמנות לטובת אחיו בכל תפוצות הגולה, אלא בעיקר על העמידו תמיד את חייו בסכנות ממש, במסעותיו לארץ הקודש, על מנת לעזור לאחיו היושבים שם, ולהפיץ ביניהם את רעיון עבודת האדמה, משאת נפשו כל הימים.

המוני בית ישראל ראו את משה מונטיפיורי, והוא נע־ונד תמיד למענם ובעבורם, משכים לחצרות מלכים, שרים ונגידים. מעיר לעיר, ממדינה למדינה הוא נוסע, להחיש ישע בכל המקומות אשר היהודים נחיתים שם וסובלים עלבונות, נגישות ורדיפות.

נאמנותו של מונטיפיורי לעמו הניעתהו תמיד לצאת למערכה כדי להעביר מאחיו רוע כל מיני גזירות קשות ועלילות, מעלילות הדם בדמשק ועד העלילות בקורפו, רוסיה, מארוקו ורומניה.

* *

מוצא משפחת מונטיפיורי הוא מאיטליה. משה נולד להוריו יוסף ורחל בעיר ליבורנו ביום ט' בחשוון תקמ"ה (1784). חודשים מועטים לאחר היוולדו באו הוריו לעיר מושבם הקבוע, לונדון, עם בנם. האב יוסף היה איש משכיל, ירא אלוהים וישר בכל מעשיו, הוא אהב מאוד את עבודת הגננות ואת עולם הצמחים.

הנער משה לא הסתפק בלימודי בית־ספרו, אלא השתדל להרבות ידיעותיו ולהרחיב את אופקיו על פי דרכו. היה תלמיד שקדן ונוהג כבוד ברבותיו. הוא לא המשיך לרכוש השכלה גבוהה, כי לפי מעמד היהודים באותו זמן לא היתה לו כל תקווה לכהן כפרופיסור באוניברסיטה או להיות עורך־דין וכדומה. כמעט כל המקצועות החופשיים היו אסורים על היהודים; גם מקצוע הרפואה היה חסום כמעט בפניהם. לא היתה למונטיפיורי הצעיר דרך אחרת בחיים, חוץ מן המסחר. תחילה היה פקיד נמוך בבית־מסחר אחד ב’סיטי' של לונדון ועסק שם בכל העבודות הפשוטות ביותר. לאחר ששירת כמה שנים בבתי־מסחר שונים, ניתנה למונטיפיורי הזכות לעסוק בתיווך שטרות בבורסה. בעיסוקו זה הצליח מאוד ותוך זמן קצר צבר הון ועושר. עם זאת לא שינה מונטיפיורי את אורח חייו. הוא הוסיף להיות אדוק בדתו, שומר מצוות ונוהג בצניעות ובענווה. בהיותו בן עשרים וחמש התנדב לצבא האנגלי ובמהרה הגיע לדרגת קצינות.

ביום ל' סיון תקע"ג בא משה בברית הנשואין עם יהודית בת לוי ברנט כהן. והיה זה לאחד הימים היקרים לו מכל יקר בחייו.

בשנות תקע“ג – תקע”ד (1813־1814) שנות מלחמותיו הגדולות של נפוליאון, ביצע מונטיפיורי עיסקות גדולות בבורסה, בשותפות עם גיסו נתן מאיר רוטשילד (נתן מאיר, הרוטשילד הלונדוני הראשון, נשא לאשה את אחותו, יהודית מונטיפיורי). הם הצליחו לכלכל את מעשיהם בתבונה רבה ולצבור עושר רב.

* *

אגב, לפי סיפור מעשה שנתפרסם באחד העתונים בזמן ההוא, הוקירה המלכה ויקטוריה מאוד את משה מונטיפיורי כיוון שסייע בידה לעלות על כסא המלוכה…

וכך היה המעשה: בשנת 1816, בזמן מלכותו של המלך ג’ורג' השלישי, ידוע־החולי, נאלץ בנו השלישי, אדוארד, הדוכס מקאנט, לגלות מארץ מולדתו בגלל פזרנותו. הוא השתקע בבריסל בירת בלגיה. בשנת 1818, בשנת הארבעים ואחת לחייו, התחתן עם הנסיכה פון לינינגן ובא לגור עמה באחוזתה בארמון אמרבך, אשר בבלגיה. לארמון זה בא משה מונטיפיורי לבקר את הנסיך מכרו. בשיחה הביע מונטיפיורי לנסיך את דעתו, שהוא כמעט בטוח, כי בקרוב יעלה אחר על כסא אביו, ועל כן עצתו נאמנה לנסיך שיחזור ללונדון. הנסיך השיב למונטיפיורי, כי לפי שעה, אינו יכול לחזור לאנגליה, בגלל מצב בריאותו הרעוע.

ואולם מונטיפיורי, שלא מצא סיפוק בתשובת הנסיך, פנה אל הנסיכה והוכיח לה כי לפי חוקי בריטניה רשות המלוכה ניתנת רק לאיש אשר נולד על אדמת בריטניה, והואיל והמלך ג’ורג' השלישי הנהו עכשיו חולה מסוכן, ובנו יורש־העצר, ג’ורג' הרביעי, חולה הוא וחשוך־בנים, ואף בנו השני של המלך, ויליאם הרביעי, עקר הוא, עתידה הממלכה משום כך ליפול בידי בעלה אדוארד ובניו אחריו, והואיל והנסיכה הנה עתה הרה ללדת, הרי שתשכיל מאוד אם תזדרז ותשוב בקרוב ללונדון ללדת שם.

הנסיכה שמעה לעצתו המחוכמת של מונטיפיורי והפצירה בבעלה למלא אחר עצתו. לא יצאו ימים מרובים והנסיך והנסיכה עזבו את בלגיה ונסעו ללונדון.

ביום 18 לחודש מאי, שנת 1819, ילדה הנסיכה בארמון קנסינגטון בת, ששמה נקרא ויקטוריה. בשנת 1820 נפטר בעלה של הנסיכה. מקץ ימים לא מרובים שבק חיים המלך ג’ורג' השלישי. עשר שנים לאחר מכן נפטר גם בנו, יורש־העצר, ג’ורג' הרביעי, ולאחר שבע שנים שבק חיים ויליאם הרביעי. מתוך כך עברה המלוכה לבתו של הנסיך אדוארד, ובשנת 1837 עלתה ויקטוריה על כסא המלוכה, תודות לעצתו המחוכמת של מונטיפיורי.

המלכה שמרה בלבה את רגשי תודתה למונטיפיורי, ואף חלקה לו כבוד ויקר בשל כונותיו התרומיות כשלעצמן.

* *

בשנת תקע"ט נבחר משה מונטיפיורי לראש עדת הספרדים בלונדון. הוא היה מבקר בהתמדה את כל אספותיהם של זקני העדה ומזמן לזמן היה מחזר במרכבתו על בתי רעיו ומכריו כדי לאסוף תרומות לטובת בית־החולים של קהילתו.

אחרי מפלתו של נפוליאון הציע מונטיפיורי תכנית ליסוד חברות לביטוח־חיים. בזמן ההוא היה הרעיון חדש בתכלית, ונתקבל אצל הציבור בהיסוסים. אבל נתן מאיר רוטשילד, גיסו של מונטיפיורי, הסכים לרעיון ובשנת 1824 נוסדה החברה הראשונה לביטוח חיים ‘אליאנס’ בהנהלתו הראשית של מונטיפיורי. כן היה ראש חברת ‘מקור הגז’. בשתי המשרות הללו שימש מונטיפיורי עד אחרית ימיו. שתי החברות שיגשגו והצליחו מאוד הודות להנהלתו הנבונה של מונטיפיורי.

בימים ההם התענין מונטיפיורי רבות גם בחינוך העברי ועזר ליסוד בתי־ספר בריים, בייחוד לילדי העניים. בשנת תקפ"ז (1827) מחליטים משה מונטיפיורי ורעייתו יהודית לעלות לארץ־הקודש. בספר זכרונותיו משנה זו כתוב: “בעזרת השם אני מתעתד לנסוע לירושלים. קבלתי מכתב המלצה מאת הלורד אקלוד למושל מלטה ומאת י. אלכסנדר אל מושלה של קונסטנטינופול. אני לומד איטלקית, צרפתית ועברית”.

בראשון לחודש מאי 1827 הלכו מונטיפיורי ורעייתו לבית־הכנסת להתפלל, כי יצליח ה' את דרכם. הוא לקח עמו מכתבי־המלצה מאת רבי המלוכה באנגליה אל שרי־צבאה וציריה של אנגליה בארצות מסעיו, למען יעמדו לימינו וינחוהו בעצותיהם.

בבואם לאי מלטה, השייך לאנגליה, קיבל המושל את מונטיפיורי ורעייתו בכבוד רב, והזוג מונטיפיורי ערך משתה גדול לכל החברה האנגלית באי. אולם תשואות הכבוד והתענינות הרבים לא השכיחו מלב מונטיפיורי ורעיתו את המצווה לצום ולהתאבל ביום תשעה באב, שחל בהיותם במלטה.

למחרת היום בא אליהם רב־החובל של אנייה אנגלית והסכים להובילם עד אלכסנדריה. בבואם שם החרידום שמועות על מלחמה קרובה. בעת ההיא התלקחה בכל ארץ־ישראל וסוריה אש־המרד. הנוצרים ברחו אל בין ההרים להתחבא מפני הערבים. מלבד זאת פרצה מגפה במחוז עכו. מפני סכנת הדרכים אי אפשר היה לנסוע הלאה, ואף־על־פי־כן לא זזו מונטיפיורי ורעייתו מדעתם המוצקה להמשיך את נסיעתם ולבוא ירושלימה, אף כי תקפה עליהם מחלה, מעמל הדרך ומשינוי האקלים. “נכספה וגם כלתה נפשי לצאת ממצרים עוד יותר מאשר שאפו אבותינו לצאת משם בימי פרעה”, רושם מונטיפיורי בפנקסו. “איש מבני ישראל לא יאמר השנה את ההגדה של פסח בהתלהבות יותר עצומה מאשר אומר אותה אני, אם יחנני ה' וישיבני אל ארצי ומולדתי ויוציא אותי ואת אשתי היקרה מהארץ הארורה הזאת, אשר יד ה' עודנה הויה בה”.

ב־16 באוקטובר באו ליפו, ואולם מושל העיר מיאן לתת להם רשות כניסה אליה, ורק בהשתדלותו של בא־כוחה של אנגליה במקום הושג למענם הרשיון. מיפו נסעו לרמלה ומשם עלו ירושלימה.

בימים ההם לא היתה שום דרך סלולה לירושלים, כי אם הרי שממה, סלעי מגור וצוקי־אימים. הנסיעה נערכה על־גבי גמלים, ונמשכה לפעמים ארבעה־חמישה ימים. גם מונטיפיורי ורעייתו נתנסו בנסיעה כזו.

בקרבם אל שערי ירושלים ובראותם את העיר הקדושה בחורבנה, ירדו מונטיפיורי ורעייתו מעל גמליהם וקרעו את בגדיהם לאות אבל. אחרי כן הודו לה' אשר הביאם לירושלים מחוז חפצם.

למחרת יום בואם, באו אליהם ראשי עדת הספרדים והאשכנזים לבקרם ולברכם לשלום. ראשי העדה התאוננו לפניהם על העוני הנורא השורר בירושלים ועל הלחץ אשר הפחוֹת והפקידים לוחצים אותם במסים ובארנוניות. “בירושלים נמצאים עתה”, רושם מונטיפיורי, “חמישים משפחות (כמאתיים נפש) ספרדים, ארבעים משפחות (כמאה וששים נפש) אשכנזים, וכמאתיים אלמנות זקנות, בעוני ובחוסר כל”.

בראשית סיורם הלכו לבקר את הכותל המערבי. פחת ירושלים שלח לקרוא למונטיפיורי וביקשו לבקרו בהיכלו, וגם אמר, כי צר לו מאוד על כי מתאכסן הוא בשכונת היהודים, וברצונו לייחד לו מעון במרכז העיר. כשמוע זאת מונטיפיורי, אמר: “אקווה כי אחיה תמיד וגם אמות בתוך אחי בני ישראל”. בערב שבת הלכה יהודית מונטיפיורי לראות את קבר רחל ומונטיפיורי הלך עם מארחו יוסף אמזאַלג לבקר את ישיבת ‘עץ חיים’ אשר לקהילת הספרדים.

בשבת ברך מונטיפיורי בבית־הכנסת ברכת ‘הגומל’ על אשר זכו מאת ה', הוא ורעייתו, לראות בעיניהם את העיר הקדושה. למחרתו, ביום הולדתה של יהודית, עשה מונטיפיורי מישתה גדול וחילק מתנות ביד נדיבה לעניי ירושלים ולבתי־החסד בעיר; בלילה, לפני צאתם מהעיר, בדרכם ליפו, נקהל המון רב בביתם והתפלל כל הלילה לשלומם בדרך, ולשלום כל אוהבי ציון ודורשיה.

בהפליגם בלילה באנייה מיפו, רדפו אחריהם אניות־מלחמה תורכיות, בחשדם בהם כי יוונים אוייבים הם, ורק עם עלות השחר, נוכחו התורכים בטעותם ולא פגעו בם לרעה. בקרוב אנייתם לחוף אלכסנדריה ניפצה סערה לעיניהם אניית־מלחמה אחת של התורכים וכמאתיים איש ירדו למצולות. המחזה הנורא הזה הרעיש את לבבותיהם של מונטיפיורי ורעייתו, והם הודו לה' מעומק לבם על ההצלה ועל הפדות.

לאחר ששהו באלכסנדריה כעשרה ימים, חזרו לאנגליה.

* *

בשנת 1830 העמיד מונטיפיורי את עצמו בשורה הראשונה של הלוחמים למען שיווי־זכויותיהם של יהודי אנגליה. קשריו ההדוקים עם אצילי המדינה עמדו לו להטות את לבותיהם של השרים הגדולים באנגליה, ראשי המדברים מעל במת הפרלמנט, לטובת בני־עמו.

בשנת 1831 קיבל מונטיפיורי מאת שר חצר המלך את הרשיון לחרות על דגלו את השם ‘ירושלים’ בכתב עברי. בעד זכות זו שילם 300 לירות, לערך. בשנת 1841 הרשתה לו המלכה ויקטוריה להרחיב את הדגל. על מאורע זה קוראים אנו בעתון יהודי אחד מהימים ההם:

“כל שריף בלונדון ילבש בגדי שרד, ועל כפתוריו ועל גבות בתי־ידיו יתווה לו אות על פי היחס והמשרה. גם מונטיפיורי בחר לו אות כזה, והוא שם העיר הקדושה ירושלים. ולא כתב ‘ירושלים’, אך כתב ‘ירושלם’, כמנהג הספרדים. וגם עבדיו ואנשי ביתו והמשרתים לפניו לבשו את בגדי החופש המסומנים באות ‘ירושלם’. שמועה על כך הגיעה לאזני המלכה מפי הנסיך אוף סוסקס, ידיד נאמן למונטיפיורי, והמלכה הביעה את רצונה לראות את בגדי השרד הנפלאים עם החותם ‘ירושלם’. ויבואו עבדי מונטיפיורי להיכל בוקינגהם, להראותם למלכה, ועד מהרה באו הרצים מהיכל המלכה להיכל אשר שם ישב מונטיפיורי, מוכתר בנימוסו, להגיד לו כי בטעות נכתב השם ‘ירושלם’ על בגדי השרד חסר יוד. אך מונטיפיורי ידע את אשר לפניו וישב את הרצים דבר לאמר: 'לא שגיתי בכתב השם, כי ‘כך יכתבו את השם ירושלים אחי היהודים הספרדים’. ויבוש המבקר בהיכל המלכה ולא התגדר עוד בידיעת שפת עבר”.

בשנת 1836 תרם מונטיפיורי סכום־כסף גדול לממשלת אנגליה לשם ביטול העבדות במושבות ולמתן דמי־פיצוי לאדונים המשחררים את עבדיהם. מעשה זה הנחיל פרסום רב לבנקאי היהודי גם בין השדרות הרחבות של הנוצרים. בשנת 1837 נבחר מונטיפיורי לשופט בלונדון ובמחוז מידלאסקס, אולם הוא קיבל על עצמו את המשרה הזאת רק בתנאי שינתן לו חופש גמור מעבודתו בשבתות ובחגי ישראל. “את חובותי ביחס לאלוקים ורגשי הכבוד, שאני רוחש לאמונתי הקדושה, אני מעמיד מעל לכל יתר החובות”, רשם מונטיפיורי בספר־זכרונותיו.

באותה שנה נתקבל מונטיפיורי לדבר באקדמיה למדעים הנודעת ‘רויאל סוסייטי’. הוא היה היהודי הראשון שזכה להימנות עם חברי האגודה.

בשנת 1837 הוצעה למונטיפיורי משרת השריף (פקיד ראשי) בלונדון. ואף־על־פי שמונטיפיורי היסס בקבלת המשרה ההיא, מפאת מצב בריאותו הרופף, נעתר בכל זאת לבקשת נכבדי העיר, אלא שהתנה תנאי, כי אין הוא מחוייב ללכת לבית־התפילה הנוצרי בימי החגים, כמנהג השריפים הנוצרים; כמו־כן דרש שיתירו לו להביא למעון השריף מאכלים כשרים במסיבות שיהיו נערכות לכבודו מטעם האזרחים. ראשי העיר הסכימו לתנאים אלה. ב־24 ביוני נתבשר מונטיפיורי כי הוא נבחר פה אחד לכהונת השריף בלונדון הבירה ובמחוז מידלאסקס, לשנה.

בשנת 1838 נבחר מונטיפיורי לראש הוועד של ‘אגודת הקהילות הישראליות באנגליה’, ועמד בכהונתו זו שנים רבות.

* *

מקץ שתים־עשרה שנה לנסיעתם הראשונה נתעוררו שוב מונטיפיורי ורעייתו לעלות לארץ־ישראל. נסיעתם השניה, במאי 1839, היתה הרת תוצאות חשובות. כי בעוד אשר במשך ביקורו הראשון שם מונטיפיורי בעיקר את לבו לחקור לשרידי חורבות הארץ ועתיקותיה, נתן הפעם, בביקורו השני, הרבה את דעתו על תושבי הארץ והתעמק במחשבות כיצד להרימם משפל מדרגתם. בפעם זו ביקר מונטיפיורי בכל ערי הארץ והתייעץ עם הרבנים וראשי העדות בדבר תיקונים במצב התושבים אחיו. הוא שמח מאוד לשמוע מפיהם, כי עבודת־אדמה היא הפתרון היחיד להטבת מצבם.

הם הפליגו מאנגליה וביום 11 במאי הגיעו לביירות. שם קיבלו ממושל המחוז מכתבי המלצה לפקידיו בערים שבדרכם. שלושה ימים התענו בדרכים, כשהם צפויים לא אחת למוות ממש. באחד הלילות לנו תחת כיפת השמים בלי כל אוהל ומחסה. ב־17 במאי באו לצפת. בני העיר, שכבר ידעו את שמו של מונטיפיורי, יצאו לקראת הבאים בשירה ובמחולות.

עשרה ימים שהו בצפת. מונטיפיורי נתן לכל איש ואשה חמישה פראנקים ולילדים שני פראנקים וחצי. לרבנים ולראשי העדה העניק מתנות רבות, ואף הזמין כתיבת ספר תורה למענו.

כזה היה מנהגם של בני הזוג גם בטבריה. הם ביקרו אף בשכם, ושם תמכו בכספם גם את עניי הערביים. ב־7 ביוני הגיעו ירושלימה, ואולם מפני פחד המגפה, אשר היתה בימים ההם בכל תוקפה, נטו את אוהליהם על הר הזיתים. ורק לאחר כמה ימים ירדו אל העיר, הלכו אל המקומות הקדושים ואל ראשי העדה וחילקו מתנות רבות לכל, אף לעניי המוסלמים והנוצרים.

כמנהג הזה נהגו גם בחברון. אולם הפעם שם מונטיפיורי את לבו לכך כי בתמיכות בודדות וחד־פעמיות לא ייבנה ולא יכונן הישוב. הוא החליט לייסד מפעלי־חסד קבועים ומתמידים, כגון בתי־חולים ובתי־יולדות, ובעיקר בתי־מלאכה ומפעלי־חקלאות. במשך סיורו נזדמן לו כמה פעמים לשמוע את כיסופיהם של אחדים מבני הישוב לעבודת האדמה.

ביסוסם של כל המפעלים הללו לא היה כמובן לפי כוחו של אדם אחד, ומונטיפיורי קיווה לעורר, בשובו לאנגליה, את לבותיהם של כמה עשירים ונדיבים יהודים, ואולם לצערו הרב לא מצא בעת ההיא אזניים קשובות לדבריו.

לפי שעה התחיל בעזרה רפואית. בימים ההם לא היה כל רופא יהודי בירושלים והמיסיון הנוצרי פרש חסותו על ענייני הבריאות. מונטיפיורי שלח ירושלימה רופא מפורסם, שפתח גם בית־מרקחת, על מנת לחלק תרופות חינם לכל דורש.

בנסיעה זו כתבה יהודית מונטיפיורי ספר מסעות, שבו תיארה לפריטי הפרטים את קורות הזוג במסע זה. רבה היא החשיבות ההיסטורית שיש ליומן זח, מאחר ויהודית היתה מחוננת בכשרונות ספרותיים ובעין מסתכלת.

* *

בשנת 1840, כשהגיעה אל מונטיפיורי השמועה על עלילת הדם בדמשק, פנה בראש משלחת יהודי אנגליה אל שר החוץ, הלורד פאלמרסטון, בבקשה לצאת לעזרת הנאשמים החפים מפשע. לאחר פגישה זו יצאו מונטיפיורי ורעייתו, לדמשק, מקום העלילה.

ואלה היו פרטי העלילה:

בחמישה בפברואר נעלם כומר קאפוציני אחד, ושמו תומאס, בלוויית משרתו. כומר זה היה עוסק בניחושים ובמיני לחשים. יומיים קודם העלמו נפלה קטטה בינו ובין תורכי אחד, שאיים עליו ברצח. ואולם לאחר שהכומר נעלם הוציא הציר הצרפתי בדמשק פקודה (הנוצרים במזרח עמדו בימים ההם תחת חסותה של צרפת) לחפש את הנאשם במות הכומר דווקא בין היהודים, המשתמשים כידוע בדם נוצרים לכבוד הפסח. מיד התחילו לתפוס יהודים ולשימם בבתי־כלא. את הנאסרים היו מענים בכל מיני עינויים קשים על מנת שיתוודו על פשע הרציחה או שיגלו את עקבות הרוצח. בין האסירים היו אפילו תינוקות, שנתייסרו גם כן בעינויים קשים. רבים מתו מעינוייהם; כמה יהודים שלא יכלו לעמוד בנסיון, המירו את דתם. והכומר הנעלם טרם נמצא. האכזרים לא אמרו די ולכדו קרבנות חדשים לבקרים. גדול היה עיוות־הדין כלפי היהודים החפים מפשע, ומעשה הרשע הדמשקאי זעק עד לב השמים. מונטיפיורי גמר אומר לחגור את כל כוחותיו למען הוציא לאור את צדקתם של הנאסרים על לא עוון בכפם.

הממשלה האנגלית מסרה למונטיפיורי את מכתבי ההמלצה הדרושים, והוא, עם רעייתו יהודית, ועוד כמה אנשי ציבור, נסעו להושיע את אחיהם. לאחר מאמצים מרובים, הצליח מונטיפיורי להוכיח את צדקתם של הנאשמים. מונטיפיורי נסע אף לקושטא והשפיע על השולטן לפרסם כרוז נגד עלילת־הדם. לפי ה’פירמאן'¹ של השולטן, שנמסר לידי מונטיפיורי בששה בנובמבר 1840, ניתנה חסותו של השולטן לכל נתיניו היהודים ואסור היה לגעת בהם לרעה או להפריעם מלמלא את מצוות דתם.

ואולם משה מונטיפיורי לא אמר די בשחרור הנאשמים, החפים מפשע, אלא רצה גם להציל את כבוד האומה, ולעשות פומבי להתבדותה של העלילה הנבזית הזאת. הוא לא נח ולא שקט עד שגם חפצו זה עלה בידו.

הכמרים הקאפוציניים לא השלימו עם מפלתם והקימו בדמשק מצבת־זכרון לכומר תומאס, אשר עליה נחרתה כתובת איטלקית זו: ‘פה ינוחו עצמות אבא תומאס מסארדיניה, שליח המנזר הקאפוציני, אשר נרצח בידי היהודים בחמישה בפברואר 1840’. מעברה השני של מצבת־הזכרון היה רשום בשפה הערבית: ‘פה נטמן אבא תומאס, אשר מילא את חובתו באמונה ונשחט על ידי היהודים. אף צדקתו לא הצילתו ממוות אכזרי!’

מונטיפיורי יצא להלחם נגד כתובת מרושעת זו. הרבה עמל, תלאות וסבל השקיע בכך. נסע אל האפיפיור, ביקש ראיונות, התחנן, תבע, קרא תגר, הוכיח, עד שעלה בידו להטות את לבו של הקרדינאל ברומא והלז השפיע על השלטונות הקתוליים להוציא פקודה לסלק את הכתובת המשמיצה הזאת.

לאחר שבע שנים ארעה שוב בדמשק עלילת־דם נגד יהודים וכתוצאה ממנה פרעו בם פרעות. שוב התעורר מונטיפיורי וחש לעזרה. הוא הלך לפאריז וביקש מאת מלך צרפת, לואי פיליפ, לצוות על צירו בדמשק לשנות את יחסו ליהודים. הציר בדמשק נכנע והיהודים הנאשמים יצאו לחופשי.

שמעו של מונטיפיורי הגיע עד ממלכת רוסיה. כשעלה בדעתו של הקיסר ניקולאי להחדיר השכלה כללית ליהודי מדינתו, ראה צורך לבוא על כך תחילה במשא ומתן עם מונטיפיורי ולשאול מפיו עצה. הוא הסמיך את הד"ר ליליינטאל, הממונה מטעמו על השכלת היהודים, להשפיע על הקהילות היהודיות בריגה ובהורודנה, שיזמינו את השר מונטיפיורי לביקור ברוסיה.

מונטיפיורי בא לרוסיה בשנת 1846 ונתקבל שם בכבוד גדול. מצוקת יהודי הארץ הסבה לו צער עמוק. הוא ביקר בקהילות הגדולות של וילנה, וארשה ואחרות. יהודי וילנה קיבלו אותו באהבה רבה ובהוקרה עד לאין שיעור. בפרידתו מיהודי וילנה אמר להם: “אני נפרד מכם, ואולם לבי יהיה תמיד עמכם; סבלותיכם הן סבלותי; ואת כאבכם אבכה גם אני!” אותו המחזה נשנה גם בשאר הקהילות היהודיות שבהן ביקר.

סיפורי מעשיות רבים מופלאים סופרו בהקשר עם מסעו זה של מונטיפיורי ברוסיה. אלפי יהודים נקבצו לקבל את פניו, שמחים ובוכים לקראתו, מנשקים את ידיו ומביעים לו רגשי הערצה והוקרה. תמונותיו הופצו בין יהודי הארץ. לזכרון ביקורו בווארשה יצקו שם מטבע אחת, אשר עליה היו חרותות תמונותיהם של מונטיפיורי ורעייתו.

לצערו של מונטיפיורי לא עזר ביקורו ברוסיה להקלת מצוקתם של היהודים בה. צבם של יהודי רוסיה לא נשתנה אפילו כחוט־השערה.

* *

בי”ז מנחם אב תר“ט (1819) עלה מונטיפיורי בפעם השלישית לארץ־ישראל. כל יושבי ירושלים יצאו לקראתו בתשואות. מונטיפיורי הובא בקול המון חוגג אל תוך העיר, ואולם לא הלך מיד אל מלונו, אשר הוכן למענו, כי אם סר תחילה לבית־הכנסת לברך ברכת ‘הגומל’. בשובו לאנגליה מנסיעה זו הוציא לפועל כמה מתכניותיו”: יסד קופת־תמיכה ליולדות עניות וקופת־מלווה, שלח מאנגליה אריגים לבגדים, על מנת למסור את תפירתם לאלמנות וליתומות, המבקשות להתפרנס מיגיע כפיהן. כמו־כן שלח מלונדון מכונת דפוס ואותיות בשביל ר' ישראל ב"ק, המדפיס הראשון בארץ־ישראל, שהיה נאלץ לעבוד עד אז במכבש־עץ. בביקורם זה הוסיפו בני הזוג מונטיפיורי חלק קדמי לקבר רחל.

בשנת תרי"ד (1854) עלה בדעתו של מונטיפיורי לכונן בירושלים בית־חרושת לאריגה. מיד שלח ירושלימה עשרה מנורים עם כל המכשירים הדרושים, וגם צמר־גפן בכמות הדרושה. יחד עם זה שלח מאנגליה אומן מומחה לפקח על המלאכה ולהדריך את העובדים. בתחילה התבסס המפעל ופירנס חמש־עשרה משפחות, אולם בסופו של דבר, הגם שמונטיפיורי השקיע בו כספים רבים, התמוטט ונסגר.

בשנת תרט"ו (1855) עלה מונטיפיורי בפעם הרביעית לארץ־ישראל, בקשר עם עזבונו של יהודה טורא, תושב ניו־אורליאנס בארצות־הברית, אשר הוריש בצוואתו חמישים אלף דולאר ליהודי ירושלים ומינה את מונטיפיורי לאפוטרופוס על העזבון הזה. מונטיפיורי החליט לבנות בכסף בית חולים ורכש למטרה זו מגרש מחוץ לעיר ואף הניח את אבן־הפינה. כן יסד עוד כמה מפעלים בהונו הפרטי והקים בית־ספר לבנות.

באותו פרק זמן רכש מונטיפיורי פרדס גדול בסביבות יפו, הפרדס העברי הראשון, ומטרה כפולה היתה לו ברכישה זו: א) להעסיק בו יהודים המשתוקקים להתפרנס מיגיע־כפים. ב) להקדיש את רווחי הפרדס לטובת תלמידי־חכמים, הלומדים תורה.

שבעים שנה קיים היה פרדס זה. בשנת תרפ"ה (1925), עם העליה הרביעית, נעקר כולו וחולק למגרשים, שעליהם נבנתה שכונת מונטיפיורי, בקרבת תל־אביב.

כשבא מונטיפיורי ברביעית, לארץ, כינס בירושלים את ראשי העיר לאסיפה, ובה דן עמם בענייני עבודת האדמה. בצפת נקט צעדים מעשיים – הושיב ועד־מומחים לעזור לו בבחירת שטחי הקרקעות והאנשים המוכשרים לעבדם. כשלושים וחמש משפחות מיהודי צפת נבחרו לקבוצה הראשונה, שקיבלה תקציב מסויים, ואף הובטחה לה חסותם של השלטונות. מלבד זאת לקח הוועד תחת השגחתו קבוצת יתומים, ללמדה את תורת החקלאות. אף לשלושים משפחות בטבריה ניתנו כל האמצעים הדרושים להתיישבות.

בשוב מונטיפיורי לאנגליה מנסיעתו הרביעית לארץ החליט להקים על מגרש טורא בירושלים טחנת־רוח. הוא שלח לירושלים איש אנגלי בעל מקצוע, עם כל המכשירים הדרושים ובמהרה התנוססה שם הטחנה. על ידי הקמת הטחנה רצה מונטיפיורי להקל על תושבי הסביבה, שלא יצטרכו להוליך למרחקים את חיטיהם לטחינה ולהוזיל לעניים את מחיר הטחינה.

בשנת תרי"ז (1857) עם עלייתו החמישית של מונטיפיורי לארץ־ישראל, נודע לו, כי שתי הקבוצות הללו לא ראו ברכה בנסיונן החקלאי, כי הבהמות מתו בשרב וכמה מהן נגנבו, ומגפת החולירע דיכאה לחלוטין את מרצם של האיכרים הבלתי־מנוסים. אולם בעיקר גרם לכשלון התקציב הזעום שניתן להם, שלא הספיק להם לבנות לא בית ולא רפת ואף לא לרכוש את המכשירים הנחוצים, לעיבוד האדמה. לא היה להם אפילו במה להתפרנס עד הקציר הראשון.

מונטיפיורי נסע לירושלים, על מנת להתחיל שם בבנין בית־החולים על מגרש טורא. הפעם הביא עמו את רשיון השולטן לבנות בית־כנסת לעדת האשכנזים בחורבת ר' יהודה החסיד, מה שעורר שמחה רבה בלבבות כל בני העדה.

במשך ביקורו זה בירושלים נוכח מונטיפיורי, כי בית־החולים של רוטשילד יש בו די מקום כדי לספק את הצורך לתושבי העיר, ולכן החליט לבנות במקום בית־חולים חדש – מעונות לעניים. בשובו לאנגליה שלח משם מיד אדריכל, על מנת לבנות עשרים בתים. בשנת תר"כ התחילה בנייתם של הבתים, שנקראו בשם ‘בתי משכנות שאננים’, ונבנו כולם בשורה אחת, כל דירה בת שני חדרים וחדר נוחיות. נוסף על כך הוקמו שם שני בתי־כנסת, אשכנזי וספרדי, מיקווה ותנור למאפיה. השכונה נקראה אחר־כך בשם ‘ימין משה’.

קודם שהספיקו בני הזוג מונטיפיורי לנער באנגליה מעל כפות רגליהם את עפר ארץ־הקודש, לאחר ביקורם החמישי, והנה פורענות חדשה התרגשה ובאה על ראש העם היהודי – פרשת מורטארה באיטליה.

בעיר בולוניה באיטליה (תחת שלטון האפיפיור), גרה משפחה יהודית אחת בשם מורטארה. באחד הלילות של שנת 1858 התפרצו משרתי הכמרים הקאתוליים לבית מורטארה ותפסו ילד בן שש. לשווא התקומם האב נגד החוטפים, לשווא צעקה האם ויללה בבכי מר על בנה. חוטפי הילד נימקו את מעשם בכך, שהנוצריה, אשר שרתה בבית מורטארה שנתים קודם לכן, טבלה פעם אחת את הילד בשעת מחלתו, ועל ידי כך הכניסה אותו בברית הנצרות. על כן ניתנה להם הרשות לקחת את הילד תחת חסותם ולגדלו על ברכי דתו החדשה.

גדול היה כאב ההורים, אשר צעקו בלי הרף ואין עונה, דפקו בכל השערים ואין שומע להם. ואף על פי שגם רבים מהנוצרים הנאורים הביעו את מחאותיהם נגד מעשה־העוול, הסתמך האפיפיור על חוק ישן אשר על פיו הרשות לכל נוצרי להביא כל יהודי חולה בברית הנצרות, ולא ציווה להחזיר את הילד.

פרשה זו שימשה במשך זמן רב נושא לויכוח פומבי בעתונות. אלפי מכתבים, בקשות ודרישות נשלחו מראשי היהודים בבולוניה בפרשת הילד הגזול; אף צירי הממלכות ברומא פנו אל האפיפיור מטעם ממשלותיהם בבקשה להשיב את הילד לחיק אמו ולאמונתו – וללא הועיל. הילד הגזול הובא לעיר אלטרו, מהלך חמשים קילומטר מרומא. ההורים האומללים כיתתו את רגליהם ובאו שמה, אולם לא ניתנה להם הרשות להציץ בפני ילדם. במפח־נפש שבו ההורים לביתם.

לבסוף התערב בענין זה אפילו קיסר צרפת בעצמו, וניסה לדבר אל האפיפיור, אך ללא הועיל. אף ממשלות בריטניה, גרמניה ואמריקה ניסו להשפיע על האפיפיור לטובת המשפחה האומללה. הרוח החיה בכל ההשתדלויות האלו והמעורר להן היה משה מונטיפיורי, אשר נסע בשנת תרי"ט לתכלית זו לרומא ונתקבל לראיון אצל האפיפיור, ואף ערך מסעות על פני בירות אירופה, דפק על פתחיהם של רבי המלוכות ובעלי־ההשפעה הגדולים; ואולם ההשתדלות הנמרצת לא נשאה פרי מפאת מרי עקשנותו של האפיפיור, אשר גזר אומר, ויהי מה, לגזול את הילד היהודי מחיק הוריו ומדת אבותיו.

* *

בקיץ תרכ"ב (1862) חגגו משה מונטיפיורי ורעייתו יהודית את חתונת הזהב שלהם, ועל־פי־דרכם חיברו אל חגם זה גם טכס; סיום התורה, ויהודית, אם כי היתה רפת־כוח מאוד מחוליה, קמה ממיטתה לראות את בעלה הכותב את האותיות האחרונות בספר־התורה.

בחודש ספטמבר 1862 גברה מחלת יהודית. בכל בתי־הכנסת נערכו תפילות לשלומה ומונטיפיורי הירבה לחלק צדקה לעניים. בליל ראש השנה תרכ"ג (1 באוקטובר 1862) נפטרה יהודית. גופתה הובאה לרמסגט ושם נקברה בכבוד גדול. מקץ חמישה ירחים למותה הקים בעלה על קברה אוהל גדול וכיפה על ראשו, כתבנית האוהל אשר תיקן על קבר רחל.

את מצבתה, את אוהל יהודית, בנה משה מאבני גזית. רצף אותה שיש, וסמוך לקברה בנה בית־כנסת מפואר ובו ישיבה לתלמידי־חכמים.

* *

בשנת תרכ"ו עלה מונטיפיורי בפעם הששית לראות את שלום אחיו בארץ־הקודש. הוא בא ירושלימה וכינס את הרבנים וראשי הקהילות הספרדית והאשכנזית, כדי להמלך בהם, במה אפשר להיטיב את מצב אחינו. ראש קהילת הספרדים, הרב חזן, אשר נשאל הראשון, אמר: “בעיני טוב, כי השר יקנה שדות ואחוזות על מנת להושיב שם עניים, אשר יוציאו בעמלם את לחמם מן הארץ”. ואולם כמה משאר הנשאלים הביעו את דעתם, כי צריך לבנות בתים חדשים לעניים בעיר עצמה. מונטיפיורי החליט לבנות עוד ארבעה בתים על מגרש טורא.

כשלון נסיונות ההתישבות של קבוצות יהודי צפת וטבריה שמונטיפיורי אירגן בעת עליותיו הרביעית והחמישית לארץ־ישראל לא ריפו את ידיו ובעלייתו הששית נשא ונתן שוב עם ששים משפחות מצפת, אשר התכוננו לאיכרות. הוא רשם בספרו: “גם אחינו יושבי טבריה ופקיעין ביקשוני לתת להם שטח לעבודת אדמה. יושבי פקיעין סבלו צרות גדולות ותלאות עצומות מאוד מסיבת המלחמה האחרונה, שפרצה בין המורד יוסף כארים (שעמד בראש המורדים הנוצרים) ובין דאוד־פחה (מושל הלבנון מטעם השולטן). כל בהמתם וגם רכושם וגם נשותיהם נלקחו מהם ביד חזקה. תמכתים בנדבת כספי ככל אשר היה לאל ידי”.

במקום אחר כותב מונטיפיורי:

“שאלת ההתישבות בארץ־ישראל מעסיקה אותי מאוד. בטוח אני, כי לו הצלחנו לאסוף את הכסף הנחוץ לכך, היו העם והארץ נושעים תשועה גדולה, ואף נותני הכסף היו רואים שכר בעמלם זה. אני חפץ להציע לפני ‘ועד שליחי הקהילות’ לאסוף לתכלית זו מיליון לי”ש במניות. כל מניה לירה אחת, וכמדומה לי כי בשנה אחת אצליח לאסוף את הכסף מאחינו בני ישראל בכל הארצות".

* *

בשנת 1867 נסע מונטיפיורי לבוקארשט להגן שם על יהודי רומניה, לרגל מקרים של הטבעת יהודים בדונאו, שפשטו בימים ההם בעיר גאלאץ. בדרכו קיבל את הבטחותיהם של כמה מרבי־המלוכה באירופה להשפיע על ממשלת רומניה לטובת נתיניה היהודיים. השתדלותו אצל נסיך רומניה פעלה רבות. באותו מעמד נתן נסיך רומניה צו לשחרר מכלאו את הרב ר' ליבוש מלבים. האנטישמים הרומניים ערכו תהלוכת־איבה נגד האורח היהודי ואף שיסו בו את האספסוף ומונטיפיורי אולץ לבסוף להסתלק ממדינה זו.

בשנת 1872 נסע מונטיפיורי שוב לפטרבורג והגיש לאלכסנדר השני ברכה בשם יהודי אנגליה לכבוד יובל המאתיים להיוולדו של פטר הגדול. בפקודת קיסר רוסיה נשלחה אל הגבול רכבת מיוחדת לכבוד האורח החשוב.

למונטיפיורי קמו מעריצים לא רק מבני עמו, כי אם גם מקרב חסידי אומות העולם. אחד מגדולי אנגליה, הלורד־הפילוסוף שפטסבורי, נוצרי אדוק ומפורסם בצדקתו, השתדל בפני דיזראלי־ביקונספילד (שהיה בעת ההיא ראש המיניסטרים באנגליה), לתת למונטיפיורי תואר ‘לורד’ ולהושיבו בבית־העליון בגלל פעולותיו הרבות לטובת האנושות. אבל דיזראלי־ביקונספילד השתמט מלמלאות בקשה זו. לאחר שדיזראלי ירד מגדולתו פנה הלורד שפטסבורי בבקשתו אל גלאדסטון, יורשו של דיזראלי בתור ראש הממשלה האנגלית. הוא כתב: “תנשא נא המלכה למעלת לורד את הנבחר בבית־ישראל, את השר משה מונטיפיורי, אשר הצטיין כל כך באהבתו לארץ מולדתו ולארץ אבותיו, במעשי צדקותיו ובמסירת נפשו לטובת האנושות. היום, אשר בו יכתב שם הישיש העברי הגדול הזה במגילת המחוקקים של בני המעלה באנגליה, יהיה יום תהילה לבית הלורדים”. על מכתב זה ענה גלאדסטון כי יעיין בדבר בתשומת־לב, אולם גם הוא לא מילא את מבוקשו של הלורד שפטסבורי.

* *

נסיעתו השביעית והאחרונה של מונטיפיורי לארץ־ישראל חלה בשנת תרל“ה (1875). הוא היה כבר זקן ושבע ימים מאוד – תשעים שנה מלאו לו, ורק אהבה לאין גבול יכלה להניע את הישיש הזה לשים גם בערוב ימיו את פעמיו לדרך הרחוקה. בכ”ב בתמוז הגיע מונטיפיורי ירושלימה, ואולם הוא היה תשוש מאוד ולא עצר כוח כי אם לבקר את הכותל המערבי, את בתי־הכנסת ואת רבני הקהילות.

בבואו הפעם ארצה מצא כבר התקדמות רבה. בינתים נוסדה מקווה־ישראל ונבנו כמה שכונות חדשות בירושלים. הוא גם מצא בירושלים כמאתיים יהודים מקאווקאז, אשר עלו לארץ לעבוד את האדמה. מונטיפיורי ראה את האנשים האמיצים האלה, הלבושים תלבושת קוזאקים רוסיים, וצהל מאוד לקראתם.

* *

בעת ההיא התפטר משה מונטיפיורי, הזקן המופלג, מנשיאותו ב’וועד שליחי הקהילות', ששימש בה במשך שלושים ושש שנים רצופות, וחברי הוועד החליטו לייסד על שמו מפעל חשוב. פורסם קול־קורא בעתונים אל יהודי העולם בבקשה לתרום כספים לטובת המפעל הגדול, אשר ישמש מזכרת עולם למונטיפיורי. המפעל נקרא ‘מזכרת משה’. בשנים הבאות נבנו בכספי קרן זו ונעזרו בה בבניתן שכונות שונות בירושלים החדשה. בשנות חייו האחרונות של מונטיפיורי נוסדו, מלבד בתי יהודה טורא – היא שכונת ‘ימין משה’, – גם השכונות ‘מזכרת משה’, ‘אהל משה’, ‘משכנות ישראל’ ועוד. בשנת תרס“ז נבנתה השכונה המודרנית ‘זכרון משה’. בשנת תרפ”ז עזרו מנהלי הקרן ליסוד אחת השכונות החדשות והיפות מסביב לירושלים ‘קרית משה’ או ‘קרית מונטיפיורי החדשה’. כך נשאר שמו של מונטיפיורי חרות בדברי ימי ירושלים החדשה.

כשנשאל פעם מונטיפיורי על־ידי מכרו, על שום מה משקיע הוא כל כך הרבה מרץ בארץ־ישראל, ענה בתוקף: “כי מאמין אני באמונה שלימה בהתגשמותו של חלום שיבת ישראל לארצו. בוא יבוא החלום, אם בימי ולעיני, ואם לאחר דור או דורות”.

בשנת 1884 הוחג ברוב פאר והדר יובל המאה להיולדו של מונטיפיורי. המלכה ויקטוריה והנסיך מווילס היו בין הבאים לברכו ביום חגו זה. גם אחרי אשר מלאו למונטיפיורי מאה שנה, עוד נחשב בעיני רבים מבני ארצו ובחוץ־לארץ, כאיש העומד במבחר שנותיו, כי על כן הוסיפו לשאול מפיו עצות בענייני הציבור ובכל דבר חשוב.

בחודשי חייו האחרונים היה אומר למזכירו הד"ר אליעזר הלוי: “אני השתדלתי תמיד לעשות את הטוב כפי יכולתי. אין כל ספק, כי פעמים רבות טעיתי. אבל אני בוטח בחסד ה'. הוא סולח לדבקים בו בלב נכנע.”

בסוף אפריל 1885 פורסמה בעתונים האנגלים הודעה על מצב בריאותו של מונטיפיורי. ההודעה שעליה חתמו הרופאים השומרים עליו יומם ולילה, אמרה כי כוחותיו תשים והולכים. ואולם ימים אחדים אחר־כך שב החולה הישיש לאיתנו.

ביום 24 ביולי, אותה שנה, הורע שוב מצב בריאותו של מונטיפיורי. מזכירו ויועצו השני, עוזרו של הד“ר הלוי, סיפר, כי ביום האחרון לחייו, שאלו מונטיפיורי אם כבר נעשתה חלוקת כסף הצדקה, הנהוגה ביום זה מדי שנה. וכיד זכרונו הטוב פרש בפיו את כל מקבלי הצדקה הזאת, על פי הסדר, איש לא נעדר. על אחד העניים השיב המזכיר, כי הוא מת בימים האלה. “ומה עשית למען יתומיו?” שאל מונטיפיורי. “שלחתי להם מכתב־תנחומים”, השיב המזכיר. מונטיפיורי צחק במלוא פיו ואמר: “מכתב־תנחומים הוא כתבלין בלא בשר! שלח להם שטר בן עשר לי”ש”.

כשהורע מצבו של מונטיפיורי והרופאים קבעו שאבדה כל תקווה, הובהלו קרוביו, מיודעיו ואנשי בית־הכנסת שלו אל מיטתו. הנאספים התפללו את התפילה ‘אלקי, נשמה’ וכו' ואחר־כך קראו עמו את הקריאה ‘שמע ישראל ה’ אלוקינו ה' אחד', ובהוציאו מפיו את המלה ‘אחד’, עלתה נשמתו השמימה.

כשנודע דבר מותו של מונטיפיורי השתרר אבל כבד באנגליה. התאבלו עליו יהודים ולא יהודים. במועצת העיר לונדון הודיע הלורד־מיור, ראש העיר, כי מת ‘האזרח היותר מצויין שבאזרחי לונדון’. אבל כבד השתרר בתפוצות הגולה היהודית ובין יהודי ארץ־ישראל.

ההלווייה נערכה ביום 31 ביולי 1885 ברמסגט, וביום ז' אדר הוקמה מצבת שיש על קברו של מונטיפיורי. מתחת לכתובת האנגלית – יום הולדתו ויום מותו – חרותה הכתובת העברית: ‘שיויתי ה’ לנגדי תמיד'.

על פי צוואתו של מונטיפיורי הושמו בארונו דברים שונים אשר יקרו לו בעיניו מאוד: טלית משי אשר נתנה לו אמו לנשואיו ומטפחת משי של אשתו יהודית, שהיתה עטופה בה בבית־הכנסת ביום חתונתם. על ידו הניחו שטרי קבלה של מתן־בסתר שנתן בחייו. אולם רוב הדברים שלקח אל קברו היו מארץ־הקודש: על ראשו שמו מצנפת מעשה ירושלים. בצדו ענף עץ שקטף בעצמו על הר־הכרמל. כל הנאספים פיזרו עפר שהביא אתו מקבר־רחל.

האוהל על קברם של משה ויהודית מונטיפיורי ברמסגט בנוי בסגנון הכיפה שהקימו הם עצמם על קבר־רחל.