מי הם חולמים ומגשימים אלה, שעמם תתראה בספר זה?

כל איש מהם הוא הרפתקה נאדרה, שיר הלל חי לכוחו ולאמונתו של האדם הנאבק להגשמת חזונו־חלומו.

מה היה חזונם?

כולם כאחד, חלום אחד היה להם – החלום־החזון של תקומת ישראל בארצו, החלום־החזון בן הדורות לחדש ימינו כאן כקדם, להצית עוד פעם את האבוקה הישראלית האדירה, שתהיה לאור לעולם כולו. הם באו אל הארץ מכל קצווי תבל – להגשים את חזונם בפועל. הם לא אמרו די בהזיות ובמשאלות – הם קמו ועשו.

כל איש מהם הניח עוד נדבך וירה עוד יסוד למדינת היהודים, לישראל בת זמננו.

בקראנו את קורות חייהם ומאבקיהם, עוברים לנגד עינינו פרקים מופלאים, שובי־לב ומשלהבי־רוח, מתולדות האומה הישראלית המתרקמת במכורתה הקדומה. אלה הן פרשיות של חלום ומעש, גבורה וסבל, עמידה גאה בפני שונאים מחוץ ומבית, נכונות לכל קרבן, למען שמור על הגחלת, ולמען לבותה לאש הגאולה.

הם קמו מכל שדרות העם, מכל תפוצותיו. אחדים חזרו אל חיקו מחיק עמים זרים, מפועמי החזון־החלום החדש־ישן. הם סחפו עמם בלהט אמונתם ובכוה נחשוניותם רבים מאחיהם, שלא חשו בתוכם אותו דחף עז, תנכ"י, להביא לציון גאולה.

והם, בעצם תולדות חייהם האגדיים, ישובו ויסחפו, יחזרו ויעוררו, את הרבים –

לקום ולהמשיך במפעלם, לא להרפות מהגשמת החזון.

ש. גפני

הספר עודכן מבחינה עובדתית ונוספו בו פרטים על האישים הכלולים בו, שנתפרסמו לאחר פטירת המחבר. לעזר רב היו ה’אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו', מאת דוד תדהר והספר ‘נילי – תולדותיה של העזה מדינית’ מאת ד“ר יוסף נדבה. התודה נתונה לעורך הספר שרגא גפני, לכותב המבוא ד”ר יוסף נדבה ולארכיונים שסיפקו תמונות מקוריות: מכון ז’אבוטינסקי, ארכיון ההגנה, המוזיאון ההיסטורי לתולדות תל־אביב, ארכיון הציונות הרוסית מיסודו של אריה רפאלי (צנציפר).

(תקמ“ה – 1784 – תרמ”ה – 1885 )

עוד בחייו, אשר נמשכו למעלה משני דורות, גיל אשר רק מעטים מבני־תמותה זוכים להגיע אליו, היה משה מונטיפיורי אישיות אגדתית. וזאת לא רק מפני שהיה פועל תמיד בנאמנות לטובת אחיו בכל תפוצות הגולה, אלא בעיקר על העמידו תמיד את חייו בסכנות ממש, במסעותיו לארץ הקודש, על מנת לעזור לאחיו היושבים שם, ולהפיץ ביניהם את רעיון עבודת האדמה, משאת נפשו כל הימים.

המוני בית ישראל ראו את משה מונטיפיורי, והוא נע־ונד תמיד למענם ובעבורם, משכים לחצרות מלכים, שרים ונגידים. מעיר לעיר, ממדינה למדינה הוא נוסע, להחיש ישע בכל המקומות אשר היהודים נחיתים שם וסובלים עלבונות, נגישות ורדיפות.

נאמנותו של מונטיפיורי לעמו הניעתהו תמיד לצאת למערכה כדי להעביר מאחיו רוע כל מיני גזירות קשות ועלילות, מעלילות הדם בדמשק ועד העלילות בקורפו, רוסיה, מארוקו ורומניה.

* *

מוצא משפחת מונטיפיורי הוא מאיטליה. משה נולד להוריו יוסף ורחל בעיר ליבורנו ביום ט' בחשוון תקמ"ה (1784). חודשים מועטים לאחר היוולדו באו הוריו לעיר מושבם הקבוע, לונדון, עם בנם. האב יוסף היה איש משכיל, ירא אלוהים וישר בכל מעשיו, הוא אהב מאוד את עבודת הגננות ואת עולם הצמחים.

הנער משה לא הסתפק בלימודי בית־ספרו, אלא השתדל להרבות ידיעותיו ולהרחיב את אופקיו על פי דרכו. היה תלמיד שקדן ונוהג כבוד ברבותיו. הוא לא המשיך לרכוש השכלה גבוהה, כי לפי מעמד היהודים באותו זמן לא היתה לו כל תקווה לכהן כפרופיסור באוניברסיטה או להיות עורך־דין וכדומה. כמעט כל המקצועות החופשיים היו אסורים על היהודים; גם מקצוע הרפואה היה חסום כמעט בפניהם. לא היתה למונטיפיורי הצעיר דרך אחרת בחיים, חוץ מן המסחר. תחילה היה פקיד נמוך בבית־מסחר אחד ב’סיטי' של לונדון ועסק שם בכל העבודות הפשוטות ביותר. לאחר ששירת כמה שנים בבתי־מסחר שונים, ניתנה למונטיפיורי הזכות לעסוק בתיווך שטרות בבורסה. בעיסוקו זה הצליח מאוד ותוך זמן קצר צבר הון ועושר. עם זאת לא שינה מונטיפיורי את אורח חייו. הוא הוסיף להיות אדוק בדתו, שומר מצוות ונוהג בצניעות ובענווה. בהיותו בן עשרים וחמש התנדב לצבא האנגלי ובמהרה הגיע לדרגת קצינות.

ביום ל' סיון תקע"ג בא משה בברית הנשואין עם יהודית בת לוי ברנט כהן. והיה זה לאחד הימים היקרים לו מכל יקר בחייו.

בשנות תקע“ג – תקע”ד (1813־1814) שנות מלחמותיו הגדולות של נפוליאון, ביצע מונטיפיורי עיסקות גדולות בבורסה, בשותפות עם גיסו נתן מאיר רוטשילד (נתן מאיר, הרוטשילד הלונדוני הראשון, נשא לאשה את אחותו, יהודית מונטיפיורי). הם הצליחו לכלכל את מעשיהם בתבונה רבה ולצבור עושר רב.

* *

אגב, לפי סיפור מעשה שנתפרסם באחד העתונים בזמן ההוא, הוקירה המלכה ויקטוריה מאוד את משה מונטיפיורי כיוון שסייע בידה לעלות על כסא המלוכה…

וכך היה המעשה: בשנת 1816, בזמן מלכותו של המלך ג’ורג' השלישי, ידוע־החולי, נאלץ בנו השלישי, אדוארד, הדוכס מקאנט, לגלות מארץ מולדתו בגלל פזרנותו. הוא השתקע בבריסל בירת בלגיה. בשנת 1818, בשנת הארבעים ואחת לחייו, התחתן עם הנסיכה פון לינינגן ובא לגור עמה באחוזתה בארמון אמרבך, אשר בבלגיה. לארמון זה בא משה מונטיפיורי לבקר את הנסיך מכרו. בשיחה הביע מונטיפיורי לנסיך את דעתו, שהוא כמעט בטוח, כי בקרוב יעלה אחר על כסא אביו, ועל כן עצתו נאמנה לנסיך שיחזור ללונדון. הנסיך השיב למונטיפיורי, כי לפי שעה, אינו יכול לחזור לאנגליה, בגלל מצב בריאותו הרעוע.

ואולם מונטיפיורי, שלא מצא סיפוק בתשובת הנסיך, פנה אל הנסיכה והוכיח לה כי לפי חוקי בריטניה רשות המלוכה ניתנת רק לאיש אשר נולד על אדמת בריטניה, והואיל והמלך ג’ורג' השלישי הנהו עכשיו חולה מסוכן, ובנו יורש־העצר, ג’ורג' הרביעי, חולה הוא וחשוך־בנים, ואף בנו השני של המלך, ויליאם הרביעי, עקר הוא, עתידה הממלכה משום כך ליפול בידי בעלה אדוארד ובניו אחריו, והואיל והנסיכה הנה עתה הרה ללדת, הרי שתשכיל מאוד אם תזדרז ותשוב בקרוב ללונדון ללדת שם.

הנסיכה שמעה לעצתו המחוכמת של מונטיפיורי והפצירה בבעלה למלא אחר עצתו. לא יצאו ימים מרובים והנסיך והנסיכה עזבו את בלגיה ונסעו ללונדון.

ביום 18 לחודש מאי, שנת 1819, ילדה הנסיכה בארמון קנסינגטון בת, ששמה נקרא ויקטוריה. בשנת 1820 נפטר בעלה של הנסיכה. מקץ ימים לא מרובים שבק חיים המלך ג’ורג' השלישי. עשר שנים לאחר מכן נפטר גם בנו, יורש־העצר, ג’ורג' הרביעי, ולאחר שבע שנים שבק חיים ויליאם הרביעי. מתוך כך עברה המלוכה לבתו של הנסיך אדוארד, ובשנת 1837 עלתה ויקטוריה על כסא המלוכה, תודות לעצתו המחוכמת של מונטיפיורי.

המלכה שמרה בלבה את רגשי תודתה למונטיפיורי, ואף חלקה לו כבוד ויקר בשל כונותיו התרומיות כשלעצמן.

* *

בשנת תקע"ט נבחר משה מונטיפיורי לראש עדת הספרדים בלונדון. הוא היה מבקר בהתמדה את כל אספותיהם של זקני העדה ומזמן לזמן היה מחזר במרכבתו על בתי רעיו ומכריו כדי לאסוף תרומות לטובת בית־החולים של קהילתו.

אחרי מפלתו של נפוליאון הציע מונטיפיורי תכנית ליסוד חברות לביטוח־חיים. בזמן ההוא היה הרעיון חדש בתכלית, ונתקבל אצל הציבור בהיסוסים. אבל נתן מאיר רוטשילד, גיסו של מונטיפיורי, הסכים לרעיון ובשנת 1824 נוסדה החברה הראשונה לביטוח חיים ‘אליאנס’ בהנהלתו הראשית של מונטיפיורי. כן היה ראש חברת ‘מקור הגז’. בשתי המשרות הללו שימש מונטיפיורי עד אחרית ימיו. שתי החברות שיגשגו והצליחו מאוד הודות להנהלתו הנבונה של מונטיפיורי.

בימים ההם התענין מונטיפיורי רבות גם בחינוך העברי ועזר ליסוד בתי־ספר בריים, בייחוד לילדי העניים. בשנת תקפ"ז (1827) מחליטים משה מונטיפיורי ורעייתו יהודית לעלות לארץ־הקודש. בספר זכרונותיו משנה זו כתוב: “בעזרת השם אני מתעתד לנסוע לירושלים. קבלתי מכתב המלצה מאת הלורד אקלוד למושל מלטה ומאת י. אלכסנדר אל מושלה של קונסטנטינופול. אני לומד איטלקית, צרפתית ועברית”.

בראשון לחודש מאי 1827 הלכו מונטיפיורי ורעייתו לבית־הכנסת להתפלל, כי יצליח ה' את דרכם. הוא לקח עמו מכתבי־המלצה מאת רבי המלוכה באנגליה אל שרי־צבאה וציריה של אנגליה בארצות מסעיו, למען יעמדו לימינו וינחוהו בעצותיהם.

בבואם לאי מלטה, השייך לאנגליה, קיבל המושל את מונטיפיורי ורעייתו בכבוד רב, והזוג מונטיפיורי ערך משתה גדול לכל החברה האנגלית באי. אולם תשואות הכבוד והתענינות הרבים לא השכיחו מלב מונטיפיורי ורעיתו את המצווה לצום ולהתאבל ביום תשעה באב, שחל בהיותם במלטה.

למחרת היום בא אליהם רב־החובל של אנייה אנגלית והסכים להובילם עד אלכסנדריה. בבואם שם החרידום שמועות על מלחמה קרובה. בעת ההיא התלקחה בכל ארץ־ישראל וסוריה אש־המרד. הנוצרים ברחו אל בין ההרים להתחבא מפני הערבים. מלבד זאת פרצה מגפה במחוז עכו. מפני סכנת הדרכים אי אפשר היה לנסוע הלאה, ואף־על־פי־כן לא זזו מונטיפיורי ורעייתו מדעתם המוצקה להמשיך את נסיעתם ולבוא ירושלימה, אף כי תקפה עליהם מחלה, מעמל הדרך ומשינוי האקלים. “נכספה וגם כלתה נפשי לצאת ממצרים עוד יותר מאשר שאפו אבותינו לצאת משם בימי פרעה”, רושם מונטיפיורי בפנקסו. “איש מבני ישראל לא יאמר השנה את ההגדה של פסח בהתלהבות יותר עצומה מאשר אומר אותה אני, אם יחנני ה' וישיבני אל ארצי ומולדתי ויוציא אותי ואת אשתי היקרה מהארץ הארורה הזאת, אשר יד ה' עודנה הויה בה”.

ב־16 באוקטובר באו ליפו, ואולם מושל העיר מיאן לתת להם רשות כניסה אליה, ורק בהשתדלותו של בא־כוחה של אנגליה במקום הושג למענם הרשיון. מיפו נסעו לרמלה ומשם עלו ירושלימה.

בימים ההם לא היתה שום דרך סלולה לירושלים, כי אם הרי שממה, סלעי מגור וצוקי־אימים. הנסיעה נערכה על־גבי גמלים, ונמשכה לפעמים ארבעה־חמישה ימים. גם מונטיפיורי ורעייתו נתנסו בנסיעה כזו.

בקרבם אל שערי ירושלים ובראותם את העיר הקדושה בחורבנה, ירדו מונטיפיורי ורעייתו מעל גמליהם וקרעו את בגדיהם לאות אבל. אחרי כן הודו לה' אשר הביאם לירושלים מחוז חפצם.

למחרת יום בואם, באו אליהם ראשי עדת הספרדים והאשכנזים לבקרם ולברכם לשלום. ראשי העדה התאוננו לפניהם על העוני הנורא השורר בירושלים ועל הלחץ אשר הפחוֹת והפקידים לוחצים אותם במסים ובארנוניות. “בירושלים נמצאים עתה”, רושם מונטיפיורי, “חמישים משפחות (כמאתיים נפש) ספרדים, ארבעים משפחות (כמאה וששים נפש) אשכנזים, וכמאתיים אלמנות זקנות, בעוני ובחוסר כל”.

בראשית סיורם הלכו לבקר את הכותל המערבי. פחת ירושלים שלח לקרוא למונטיפיורי וביקשו לבקרו בהיכלו, וגם אמר, כי צר לו מאוד על כי מתאכסן הוא בשכונת היהודים, וברצונו לייחד לו מעון במרכז העיר. כשמוע זאת מונטיפיורי, אמר: “אקווה כי אחיה תמיד וגם אמות בתוך אחי בני ישראל”. בערב שבת הלכה יהודית מונטיפיורי לראות את קבר רחל ומונטיפיורי הלך עם מארחו יוסף אמזאַלג לבקר את ישיבת ‘עץ חיים’ אשר לקהילת הספרדים.

בשבת ברך מונטיפיורי בבית־הכנסת ברכת ‘הגומל’ על אשר זכו מאת ה', הוא ורעייתו, לראות בעיניהם את העיר הקדושה. למחרתו, ביום הולדתה של יהודית, עשה מונטיפיורי מישתה גדול וחילק מתנות ביד נדיבה לעניי ירושלים ולבתי־החסד בעיר; בלילה, לפני צאתם מהעיר, בדרכם ליפו, נקהל המון רב בביתם והתפלל כל הלילה לשלומם בדרך, ולשלום כל אוהבי ציון ודורשיה.

בהפליגם בלילה באנייה מיפו, רדפו אחריהם אניות־מלחמה תורכיות, בחשדם בהם כי יוונים אוייבים הם, ורק עם עלות השחר, נוכחו התורכים בטעותם ולא פגעו בם לרעה. בקרוב אנייתם לחוף אלכסנדריה ניפצה סערה לעיניהם אניית־מלחמה אחת של התורכים וכמאתיים איש ירדו למצולות. המחזה הנורא הזה הרעיש את לבבותיהם של מונטיפיורי ורעייתו, והם הודו לה' מעומק לבם על ההצלה ועל הפדות.

לאחר ששהו באלכסנדריה כעשרה ימים, חזרו לאנגליה.

* *

בשנת 1830 העמיד מונטיפיורי את עצמו בשורה הראשונה של הלוחמים למען שיווי־זכויותיהם של יהודי אנגליה. קשריו ההדוקים עם אצילי המדינה עמדו לו להטות את לבותיהם של השרים הגדולים באנגליה, ראשי המדברים מעל במת הפרלמנט, לטובת בני־עמו.

בשנת 1831 קיבל מונטיפיורי מאת שר חצר המלך את הרשיון לחרות על דגלו את השם ‘ירושלים’ בכתב עברי. בעד זכות זו שילם 300 לירות, לערך. בשנת 1841 הרשתה לו המלכה ויקטוריה להרחיב את הדגל. על מאורע זה קוראים אנו בעתון יהודי אחד מהימים ההם:

“כל שריף בלונדון ילבש בגדי שרד, ועל כפתוריו ועל גבות בתי־ידיו יתווה לו אות על פי היחס והמשרה. גם מונטיפיורי בחר לו אות כזה, והוא שם העיר הקדושה ירושלים. ולא כתב ‘ירושלים’, אך כתב ‘ירושלם’, כמנהג הספרדים. וגם עבדיו ואנשי ביתו והמשרתים לפניו לבשו את בגדי החופש המסומנים באות ‘ירושלם’. שמועה על כך הגיעה לאזני המלכה מפי הנסיך אוף סוסקס, ידיד נאמן למונטיפיורי, והמלכה הביעה את רצונה לראות את בגדי השרד הנפלאים עם החותם ‘ירושלם’. ויבואו עבדי מונטיפיורי להיכל בוקינגהם, להראותם למלכה, ועד מהרה באו הרצים מהיכל המלכה להיכל אשר שם ישב מונטיפיורי, מוכתר בנימוסו, להגיד לו כי בטעות נכתב השם ‘ירושלם’ על בגדי השרד חסר יוד. אך מונטיפיורי ידע את אשר לפניו וישב את הרצים דבר לאמר: 'לא שגיתי בכתב השם, כי ‘כך יכתבו את השם ירושלים אחי היהודים הספרדים’. ויבוש המבקר בהיכל המלכה ולא התגדר עוד בידיעת שפת עבר”.

בשנת 1836 תרם מונטיפיורי סכום־כסף גדול לממשלת אנגליה לשם ביטול העבדות במושבות ולמתן דמי־פיצוי לאדונים המשחררים את עבדיהם. מעשה זה הנחיל פרסום רב לבנקאי היהודי גם בין השדרות הרחבות של הנוצרים. בשנת 1837 נבחר מונטיפיורי לשופט בלונדון ובמחוז מידלאסקס, אולם הוא קיבל על עצמו את המשרה הזאת רק בתנאי שינתן לו חופש גמור מעבודתו בשבתות ובחגי ישראל. “את חובותי ביחס לאלוקים ורגשי הכבוד, שאני רוחש לאמונתי הקדושה, אני מעמיד מעל לכל יתר החובות”, רשם מונטיפיורי בספר־זכרונותיו.

באותה שנה נתקבל מונטיפיורי לדבר באקדמיה למדעים הנודעת ‘רויאל סוסייטי’. הוא היה היהודי הראשון שזכה להימנות עם חברי האגודה.

בשנת 1837 הוצעה למונטיפיורי משרת השריף (פקיד ראשי) בלונדון. ואף־על־פי שמונטיפיורי היסס בקבלת המשרה ההיא, מפאת מצב בריאותו הרופף, נעתר בכל זאת לבקשת נכבדי העיר, אלא שהתנה תנאי, כי אין הוא מחוייב ללכת לבית־התפילה הנוצרי בימי החגים, כמנהג השריפים הנוצרים; כמו־כן דרש שיתירו לו להביא למעון השריף מאכלים כשרים במסיבות שיהיו נערכות לכבודו מטעם האזרחים. ראשי העיר הסכימו לתנאים אלה. ב־24 ביוני נתבשר מונטיפיורי כי הוא נבחר פה אחד לכהונת השריף בלונדון הבירה ובמחוז מידלאסקס, לשנה.

בשנת 1838 נבחר מונטיפיורי לראש הוועד של ‘אגודת הקהילות הישראליות באנגליה’, ועמד בכהונתו זו שנים רבות.

* *

מקץ שתים־עשרה שנה לנסיעתם הראשונה נתעוררו שוב מונטיפיורי ורעייתו לעלות לארץ־ישראל. נסיעתם השניה, במאי 1839, היתה הרת תוצאות חשובות. כי בעוד אשר במשך ביקורו הראשון שם מונטיפיורי בעיקר את לבו לחקור לשרידי חורבות הארץ ועתיקותיה, נתן הפעם, בביקורו השני, הרבה את דעתו על תושבי הארץ והתעמק במחשבות כיצד להרימם משפל מדרגתם. בפעם זו ביקר מונטיפיורי בכל ערי הארץ והתייעץ עם הרבנים וראשי העדות בדבר תיקונים במצב התושבים אחיו. הוא שמח מאוד לשמוע מפיהם, כי עבודת־אדמה היא הפתרון היחיד להטבת מצבם.

הם הפליגו מאנגליה וביום 11 במאי הגיעו לביירות. שם קיבלו ממושל המחוז מכתבי המלצה לפקידיו בערים שבדרכם. שלושה ימים התענו בדרכים, כשהם צפויים לא אחת למוות ממש. באחד הלילות לנו תחת כיפת השמים בלי כל אוהל ומחסה. ב־17 במאי באו לצפת. בני העיר, שכבר ידעו את שמו של מונטיפיורי, יצאו לקראת הבאים בשירה ובמחולות.

עשרה ימים שהו בצפת. מונטיפיורי נתן לכל איש ואשה חמישה פראנקים ולילדים שני פראנקים וחצי. לרבנים ולראשי העדה העניק מתנות רבות, ואף הזמין כתיבת ספר תורה למענו.

כזה היה מנהגם של בני הזוג גם בטבריה. הם ביקרו אף בשכם, ושם תמכו בכספם גם את עניי הערביים. ב־7 ביוני הגיעו ירושלימה, ואולם מפני פחד המגפה, אשר היתה בימים ההם בכל תוקפה, נטו את אוהליהם על הר הזיתים. ורק לאחר כמה ימים ירדו אל העיר, הלכו אל המקומות הקדושים ואל ראשי העדה וחילקו מתנות רבות לכל, אף לעניי המוסלמים והנוצרים.

כמנהג הזה נהגו גם בחברון. אולם הפעם שם מונטיפיורי את לבו לכך כי בתמיכות בודדות וחד־פעמיות לא ייבנה ולא יכונן הישוב. הוא החליט לייסד מפעלי־חסד קבועים ומתמידים, כגון בתי־חולים ובתי־יולדות, ובעיקר בתי־מלאכה ומפעלי־חקלאות. במשך סיורו נזדמן לו כמה פעמים לשמוע את כיסופיהם של אחדים מבני הישוב לעבודת האדמה.

ביסוסם של כל המפעלים הללו לא היה כמובן לפי כוחו של אדם אחד, ומונטיפיורי קיווה לעורר, בשובו לאנגליה, את לבותיהם של כמה עשירים ונדיבים יהודים, ואולם לצערו הרב לא מצא בעת ההיא אזניים קשובות לדבריו.

לפי שעה התחיל בעזרה רפואית. בימים ההם לא היה כל רופא יהודי בירושלים והמיסיון הנוצרי פרש חסותו על ענייני הבריאות. מונטיפיורי שלח ירושלימה רופא מפורסם, שפתח גם בית־מרקחת, על מנת לחלק תרופות חינם לכל דורש.

בנסיעה זו כתבה יהודית מונטיפיורי ספר מסעות, שבו תיארה לפריטי הפרטים את קורות הזוג במסע זה. רבה היא החשיבות ההיסטורית שיש ליומן זח, מאחר ויהודית היתה מחוננת בכשרונות ספרותיים ובעין מסתכלת.

* *

בשנת 1840, כשהגיעה אל מונטיפיורי השמועה על עלילת הדם בדמשק, פנה בראש משלחת יהודי אנגליה אל שר החוץ, הלורד פאלמרסטון, בבקשה לצאת לעזרת הנאשמים החפים מפשע. לאחר פגישה זו יצאו מונטיפיורי ורעייתו, לדמשק, מקום העלילה.

ואלה היו פרטי העלילה:

בחמישה בפברואר נעלם כומר קאפוציני אחד, ושמו תומאס, בלוויית משרתו. כומר זה היה עוסק בניחושים ובמיני לחשים. יומיים קודם העלמו נפלה קטטה בינו ובין תורכי אחד, שאיים עליו ברצח. ואולם לאחר שהכומר נעלם הוציא הציר הצרפתי בדמשק פקודה (הנוצרים במזרח עמדו בימים ההם תחת חסותה של צרפת) לחפש את הנאשם במות הכומר דווקא בין היהודים, המשתמשים כידוע בדם נוצרים לכבוד הפסח. מיד התחילו לתפוס יהודים ולשימם בבתי־כלא. את הנאסרים היו מענים בכל מיני עינויים קשים על מנת שיתוודו על פשע הרציחה או שיגלו את עקבות הרוצח. בין האסירים היו אפילו תינוקות, שנתייסרו גם כן בעינויים קשים. רבים מתו מעינוייהם; כמה יהודים שלא יכלו לעמוד בנסיון, המירו את דתם. והכומר הנעלם טרם נמצא. האכזרים לא אמרו די ולכדו קרבנות חדשים לבקרים. גדול היה עיוות־הדין כלפי היהודים החפים מפשע, ומעשה הרשע הדמשקאי זעק עד לב השמים. מונטיפיורי גמר אומר לחגור את כל כוחותיו למען הוציא לאור את צדקתם של הנאסרים על לא עוון בכפם.

הממשלה האנגלית מסרה למונטיפיורי את מכתבי ההמלצה הדרושים, והוא, עם רעייתו יהודית, ועוד כמה אנשי ציבור, נסעו להושיע את אחיהם. לאחר מאמצים מרובים, הצליח מונטיפיורי להוכיח את צדקתם של הנאשמים. מונטיפיורי נסע אף לקושטא והשפיע על השולטן לפרסם כרוז נגד עלילת־הדם. לפי ה’פירמאן'¹ של השולטן, שנמסר לידי מונטיפיורי בששה בנובמבר 1840, ניתנה חסותו של השולטן לכל נתיניו היהודים ואסור היה לגעת בהם לרעה או להפריעם מלמלא את מצוות דתם.

ואולם משה מונטיפיורי לא אמר די בשחרור הנאשמים, החפים מפשע, אלא רצה גם להציל את כבוד האומה, ולעשות פומבי להתבדותה של העלילה הנבזית הזאת. הוא לא נח ולא שקט עד שגם חפצו זה עלה בידו.

הכמרים הקאפוציניים לא השלימו עם מפלתם והקימו בדמשק מצבת־זכרון לכומר תומאס, אשר עליה נחרתה כתובת איטלקית זו: ‘פה ינוחו עצמות אבא תומאס מסארדיניה, שליח המנזר הקאפוציני, אשר נרצח בידי היהודים בחמישה בפברואר 1840’. מעברה השני של מצבת־הזכרון היה רשום בשפה הערבית: ‘פה נטמן אבא תומאס, אשר מילא את חובתו באמונה ונשחט על ידי היהודים. אף צדקתו לא הצילתו ממוות אכזרי!’

מונטיפיורי יצא להלחם נגד כתובת מרושעת זו. הרבה עמל, תלאות וסבל השקיע בכך. נסע אל האפיפיור, ביקש ראיונות, התחנן, תבע, קרא תגר, הוכיח, עד שעלה בידו להטות את לבו של הקרדינאל ברומא והלז השפיע על השלטונות הקתוליים להוציא פקודה לסלק את הכתובת המשמיצה הזאת.

לאחר שבע שנים ארעה שוב בדמשק עלילת־דם נגד יהודים וכתוצאה ממנה פרעו בם פרעות. שוב התעורר מונטיפיורי וחש לעזרה. הוא הלך לפאריז וביקש מאת מלך צרפת, לואי פיליפ, לצוות על צירו בדמשק לשנות את יחסו ליהודים. הציר בדמשק נכנע והיהודים הנאשמים יצאו לחופשי.

שמעו של מונטיפיורי הגיע עד ממלכת רוסיה. כשעלה בדעתו של הקיסר ניקולאי להחדיר השכלה כללית ליהודי מדינתו, ראה צורך לבוא על כך תחילה במשא ומתן עם מונטיפיורי ולשאול מפיו עצה. הוא הסמיך את הד"ר ליליינטאל, הממונה מטעמו על השכלת היהודים, להשפיע על הקהילות היהודיות בריגה ובהורודנה, שיזמינו את השר מונטיפיורי לביקור ברוסיה.

מונטיפיורי בא לרוסיה בשנת 1846 ונתקבל שם בכבוד גדול. מצוקת יהודי הארץ הסבה לו צער עמוק. הוא ביקר בקהילות הגדולות של וילנה, וארשה ואחרות. יהודי וילנה קיבלו אותו באהבה רבה ובהוקרה עד לאין שיעור. בפרידתו מיהודי וילנה אמר להם: “אני נפרד מכם, ואולם לבי יהיה תמיד עמכם; סבלותיכם הן סבלותי; ואת כאבכם אבכה גם אני!” אותו המחזה נשנה גם בשאר הקהילות היהודיות שבהן ביקר.

סיפורי מעשיות רבים מופלאים סופרו בהקשר עם מסעו זה של מונטיפיורי ברוסיה. אלפי יהודים נקבצו לקבל את פניו, שמחים ובוכים לקראתו, מנשקים את ידיו ומביעים לו רגשי הערצה והוקרה. תמונותיו הופצו בין יהודי הארץ. לזכרון ביקורו בווארשה יצקו שם מטבע אחת, אשר עליה היו חרותות תמונותיהם של מונטיפיורי ורעייתו.

לצערו של מונטיפיורי לא עזר ביקורו ברוסיה להקלת מצוקתם של היהודים בה. צבם של יהודי רוסיה לא נשתנה אפילו כחוט־השערה.

* *

בי”ז מנחם אב תר“ט (1819) עלה מונטיפיורי בפעם השלישית לארץ־ישראל. כל יושבי ירושלים יצאו לקראתו בתשואות. מונטיפיורי הובא בקול המון חוגג אל תוך העיר, ואולם לא הלך מיד אל מלונו, אשר הוכן למענו, כי אם סר תחילה לבית־הכנסת לברך ברכת ‘הגומל’. בשובו לאנגליה מנסיעה זו הוציא לפועל כמה מתכניותיו”: יסד קופת־תמיכה ליולדות עניות וקופת־מלווה, שלח מאנגליה אריגים לבגדים, על מנת למסור את תפירתם לאלמנות וליתומות, המבקשות להתפרנס מיגיע כפיהן. כמו־כן שלח מלונדון מכונת דפוס ואותיות בשביל ר' ישראל ב"ק, המדפיס הראשון בארץ־ישראל, שהיה נאלץ לעבוד עד אז במכבש־עץ. בביקורם זה הוסיפו בני הזוג מונטיפיורי חלק קדמי לקבר רחל.

בשנת תרי"ד (1854) עלה בדעתו של מונטיפיורי לכונן בירושלים בית־חרושת לאריגה. מיד שלח ירושלימה עשרה מנורים עם כל המכשירים הדרושים, וגם צמר־גפן בכמות הדרושה. יחד עם זה שלח מאנגליה אומן מומחה לפקח על המלאכה ולהדריך את העובדים. בתחילה התבסס המפעל ופירנס חמש־עשרה משפחות, אולם בסופו של דבר, הגם שמונטיפיורי השקיע בו כספים רבים, התמוטט ונסגר.

בשנת תרט"ו (1855) עלה מונטיפיורי בפעם הרביעית לארץ־ישראל, בקשר עם עזבונו של יהודה טורא, תושב ניו־אורליאנס בארצות־הברית, אשר הוריש בצוואתו חמישים אלף דולאר ליהודי ירושלים ומינה את מונטיפיורי לאפוטרופוס על העזבון הזה. מונטיפיורי החליט לבנות בכסף בית חולים ורכש למטרה זו מגרש מחוץ לעיר ואף הניח את אבן־הפינה. כן יסד עוד כמה מפעלים בהונו הפרטי והקים בית־ספר לבנות.

באותו פרק זמן רכש מונטיפיורי פרדס גדול בסביבות יפו, הפרדס העברי הראשון, ומטרה כפולה היתה לו ברכישה זו: א) להעסיק בו יהודים המשתוקקים להתפרנס מיגיע־כפים. ב) להקדיש את רווחי הפרדס לטובת תלמידי־חכמים, הלומדים תורה.

שבעים שנה קיים היה פרדס זה. בשנת תרפ"ה (1925), עם העליה הרביעית, נעקר כולו וחולק למגרשים, שעליהם נבנתה שכונת מונטיפיורי, בקרבת תל־אביב.

כשבא מונטיפיורי ברביעית, לארץ, כינס בירושלים את ראשי העיר לאסיפה, ובה דן עמם בענייני עבודת האדמה. בצפת נקט צעדים מעשיים – הושיב ועד־מומחים לעזור לו בבחירת שטחי הקרקעות והאנשים המוכשרים לעבדם. כשלושים וחמש משפחות מיהודי צפת נבחרו לקבוצה הראשונה, שקיבלה תקציב מסויים, ואף הובטחה לה חסותם של השלטונות. מלבד זאת לקח הוועד תחת השגחתו קבוצת יתומים, ללמדה את תורת החקלאות. אף לשלושים משפחות בטבריה ניתנו כל האמצעים הדרושים להתיישבות.

בשוב מונטיפיורי לאנגליה מנסיעתו הרביעית לארץ החליט להקים על מגרש טורא בירושלים טחנת־רוח. הוא שלח לירושלים איש אנגלי בעל מקצוע, עם כל המכשירים הדרושים ובמהרה התנוססה שם הטחנה. על ידי הקמת הטחנה רצה מונטיפיורי להקל על תושבי הסביבה, שלא יצטרכו להוליך למרחקים את חיטיהם לטחינה ולהוזיל לעניים את מחיר הטחינה.

בשנת תרי"ז (1857) עם עלייתו החמישית של מונטיפיורי לארץ־ישראל, נודע לו, כי שתי הקבוצות הללו לא ראו ברכה בנסיונן החקלאי, כי הבהמות מתו בשרב וכמה מהן נגנבו, ומגפת החולירע דיכאה לחלוטין את מרצם של האיכרים הבלתי־מנוסים. אולם בעיקר גרם לכשלון התקציב הזעום שניתן להם, שלא הספיק להם לבנות לא בית ולא רפת ואף לא לרכוש את המכשירים הנחוצים, לעיבוד האדמה. לא היה להם אפילו במה להתפרנס עד הקציר הראשון.

מונטיפיורי נסע לירושלים, על מנת להתחיל שם בבנין בית־החולים על מגרש טורא. הפעם הביא עמו את רשיון השולטן לבנות בית־כנסת לעדת האשכנזים בחורבת ר' יהודה החסיד, מה שעורר שמחה רבה בלבבות כל בני העדה.

במשך ביקורו זה בירושלים נוכח מונטיפיורי, כי בית־החולים של רוטשילד יש בו די מקום כדי לספק את הצורך לתושבי העיר, ולכן החליט לבנות במקום בית־חולים חדש – מעונות לעניים. בשובו לאנגליה שלח משם מיד אדריכל, על מנת לבנות עשרים בתים. בשנת תר"כ התחילה בנייתם של הבתים, שנקראו בשם ‘בתי משכנות שאננים’, ונבנו כולם בשורה אחת, כל דירה בת שני חדרים וחדר נוחיות. נוסף על כך הוקמו שם שני בתי־כנסת, אשכנזי וספרדי, מיקווה ותנור למאפיה. השכונה נקראה אחר־כך בשם ‘ימין משה’.

קודם שהספיקו בני הזוג מונטיפיורי לנער באנגליה מעל כפות רגליהם את עפר ארץ־הקודש, לאחר ביקורם החמישי, והנה פורענות חדשה התרגשה ובאה על ראש העם היהודי – פרשת מורטארה באיטליה.

בעיר בולוניה באיטליה (תחת שלטון האפיפיור), גרה משפחה יהודית אחת בשם מורטארה. באחד הלילות של שנת 1858 התפרצו משרתי הכמרים הקאתוליים לבית מורטארה ותפסו ילד בן שש. לשווא התקומם האב נגד החוטפים, לשווא צעקה האם ויללה בבכי מר על בנה. חוטפי הילד נימקו את מעשם בכך, שהנוצריה, אשר שרתה בבית מורטארה שנתים קודם לכן, טבלה פעם אחת את הילד בשעת מחלתו, ועל ידי כך הכניסה אותו בברית הנצרות. על כן ניתנה להם הרשות לקחת את הילד תחת חסותם ולגדלו על ברכי דתו החדשה.

גדול היה כאב ההורים, אשר צעקו בלי הרף ואין עונה, דפקו בכל השערים ואין שומע להם. ואף על פי שגם רבים מהנוצרים הנאורים הביעו את מחאותיהם נגד מעשה־העוול, הסתמך האפיפיור על חוק ישן אשר על פיו הרשות לכל נוצרי להביא כל יהודי חולה בברית הנצרות, ולא ציווה להחזיר את הילד.

פרשה זו שימשה במשך זמן רב נושא לויכוח פומבי בעתונות. אלפי מכתבים, בקשות ודרישות נשלחו מראשי היהודים בבולוניה בפרשת הילד הגזול; אף צירי הממלכות ברומא פנו אל האפיפיור מטעם ממשלותיהם בבקשה להשיב את הילד לחיק אמו ולאמונתו – וללא הועיל. הילד הגזול הובא לעיר אלטרו, מהלך חמשים קילומטר מרומא. ההורים האומללים כיתתו את רגליהם ובאו שמה, אולם לא ניתנה להם הרשות להציץ בפני ילדם. במפח־נפש שבו ההורים לביתם.

לבסוף התערב בענין זה אפילו קיסר צרפת בעצמו, וניסה לדבר אל האפיפיור, אך ללא הועיל. אף ממשלות בריטניה, גרמניה ואמריקה ניסו להשפיע על האפיפיור לטובת המשפחה האומללה. הרוח החיה בכל ההשתדלויות האלו והמעורר להן היה משה מונטיפיורי, אשר נסע בשנת תרי"ט לתכלית זו לרומא ונתקבל לראיון אצל האפיפיור, ואף ערך מסעות על פני בירות אירופה, דפק על פתחיהם של רבי המלוכות ובעלי־ההשפעה הגדולים; ואולם ההשתדלות הנמרצת לא נשאה פרי מפאת מרי עקשנותו של האפיפיור, אשר גזר אומר, ויהי מה, לגזול את הילד היהודי מחיק הוריו ומדת אבותיו.

* *

בקיץ תרכ"ב (1862) חגגו משה מונטיפיורי ורעייתו יהודית את חתונת הזהב שלהם, ועל־פי־דרכם חיברו אל חגם זה גם טכס; סיום התורה, ויהודית, אם כי היתה רפת־כוח מאוד מחוליה, קמה ממיטתה לראות את בעלה הכותב את האותיות האחרונות בספר־התורה.

בחודש ספטמבר 1862 גברה מחלת יהודית. בכל בתי־הכנסת נערכו תפילות לשלומה ומונטיפיורי הירבה לחלק צדקה לעניים. בליל ראש השנה תרכ"ג (1 באוקטובר 1862) נפטרה יהודית. גופתה הובאה לרמסגט ושם נקברה בכבוד גדול. מקץ חמישה ירחים למותה הקים בעלה על קברה אוהל גדול וכיפה על ראשו, כתבנית האוהל אשר תיקן על קבר רחל.

את מצבתה, את אוהל יהודית, בנה משה מאבני גזית. רצף אותה שיש, וסמוך לקברה בנה בית־כנסת מפואר ובו ישיבה לתלמידי־חכמים.

* *

בשנת תרכ"ו עלה מונטיפיורי בפעם הששית לראות את שלום אחיו בארץ־הקודש. הוא בא ירושלימה וכינס את הרבנים וראשי הקהילות הספרדית והאשכנזית, כדי להמלך בהם, במה אפשר להיטיב את מצב אחינו. ראש קהילת הספרדים, הרב חזן, אשר נשאל הראשון, אמר: “בעיני טוב, כי השר יקנה שדות ואחוזות על מנת להושיב שם עניים, אשר יוציאו בעמלם את לחמם מן הארץ”. ואולם כמה משאר הנשאלים הביעו את דעתם, כי צריך לבנות בתים חדשים לעניים בעיר עצמה. מונטיפיורי החליט לבנות עוד ארבעה בתים על מגרש טורא.

כשלון נסיונות ההתישבות של קבוצות יהודי צפת וטבריה שמונטיפיורי אירגן בעת עליותיו הרביעית והחמישית לארץ־ישראל לא ריפו את ידיו ובעלייתו הששית נשא ונתן שוב עם ששים משפחות מצפת, אשר התכוננו לאיכרות. הוא רשם בספרו: “גם אחינו יושבי טבריה ופקיעין ביקשוני לתת להם שטח לעבודת אדמה. יושבי פקיעין סבלו צרות גדולות ותלאות עצומות מאוד מסיבת המלחמה האחרונה, שפרצה בין המורד יוסף כארים (שעמד בראש המורדים הנוצרים) ובין דאוד־פחה (מושל הלבנון מטעם השולטן). כל בהמתם וגם רכושם וגם נשותיהם נלקחו מהם ביד חזקה. תמכתים בנדבת כספי ככל אשר היה לאל ידי”.

במקום אחר כותב מונטיפיורי:

“שאלת ההתישבות בארץ־ישראל מעסיקה אותי מאוד. בטוח אני, כי לו הצלחנו לאסוף את הכסף הנחוץ לכך, היו העם והארץ נושעים תשועה גדולה, ואף נותני הכסף היו רואים שכר בעמלם זה. אני חפץ להציע לפני ‘ועד שליחי הקהילות’ לאסוף לתכלית זו מיליון לי”ש במניות. כל מניה לירה אחת, וכמדומה לי כי בשנה אחת אצליח לאסוף את הכסף מאחינו בני ישראל בכל הארצות".

* *

בשנת 1867 נסע מונטיפיורי לבוקארשט להגן שם על יהודי רומניה, לרגל מקרים של הטבעת יהודים בדונאו, שפשטו בימים ההם בעיר גאלאץ. בדרכו קיבל את הבטחותיהם של כמה מרבי־המלוכה באירופה להשפיע על ממשלת רומניה לטובת נתיניה היהודיים. השתדלותו אצל נסיך רומניה פעלה רבות. באותו מעמד נתן נסיך רומניה צו לשחרר מכלאו את הרב ר' ליבוש מלבים. האנטישמים הרומניים ערכו תהלוכת־איבה נגד האורח היהודי ואף שיסו בו את האספסוף ומונטיפיורי אולץ לבסוף להסתלק ממדינה זו.

בשנת 1872 נסע מונטיפיורי שוב לפטרבורג והגיש לאלכסנדר השני ברכה בשם יהודי אנגליה לכבוד יובל המאתיים להיוולדו של פטר הגדול. בפקודת קיסר רוסיה נשלחה אל הגבול רכבת מיוחדת לכבוד האורח החשוב.

למונטיפיורי קמו מעריצים לא רק מבני עמו, כי אם גם מקרב חסידי אומות העולם. אחד מגדולי אנגליה, הלורד־הפילוסוף שפטסבורי, נוצרי אדוק ומפורסם בצדקתו, השתדל בפני דיזראלי־ביקונספילד (שהיה בעת ההיא ראש המיניסטרים באנגליה), לתת למונטיפיורי תואר ‘לורד’ ולהושיבו בבית־העליון בגלל פעולותיו הרבות לטובת האנושות. אבל דיזראלי־ביקונספילד השתמט מלמלאות בקשה זו. לאחר שדיזראלי ירד מגדולתו פנה הלורד שפטסבורי בבקשתו אל גלאדסטון, יורשו של דיזראלי בתור ראש הממשלה האנגלית. הוא כתב: “תנשא נא המלכה למעלת לורד את הנבחר בבית־ישראל, את השר משה מונטיפיורי, אשר הצטיין כל כך באהבתו לארץ מולדתו ולארץ אבותיו, במעשי צדקותיו ובמסירת נפשו לטובת האנושות. היום, אשר בו יכתב שם הישיש העברי הגדול הזה במגילת המחוקקים של בני המעלה באנגליה, יהיה יום תהילה לבית הלורדים”. על מכתב זה ענה גלאדסטון כי יעיין בדבר בתשומת־לב, אולם גם הוא לא מילא את מבוקשו של הלורד שפטסבורי.

* *

נסיעתו השביעית והאחרונה של מונטיפיורי לארץ־ישראל חלה בשנת תרל“ה (1875). הוא היה כבר זקן ושבע ימים מאוד – תשעים שנה מלאו לו, ורק אהבה לאין גבול יכלה להניע את הישיש הזה לשים גם בערוב ימיו את פעמיו לדרך הרחוקה. בכ”ב בתמוז הגיע מונטיפיורי ירושלימה, ואולם הוא היה תשוש מאוד ולא עצר כוח כי אם לבקר את הכותל המערבי, את בתי־הכנסת ואת רבני הקהילות.

בבואו הפעם ארצה מצא כבר התקדמות רבה. בינתים נוסדה מקווה־ישראל ונבנו כמה שכונות חדשות בירושלים. הוא גם מצא בירושלים כמאתיים יהודים מקאווקאז, אשר עלו לארץ לעבוד את האדמה. מונטיפיורי ראה את האנשים האמיצים האלה, הלבושים תלבושת קוזאקים רוסיים, וצהל מאוד לקראתם.

* *

בעת ההיא התפטר משה מונטיפיורי, הזקן המופלג, מנשיאותו ב’וועד שליחי הקהילות', ששימש בה במשך שלושים ושש שנים רצופות, וחברי הוועד החליטו לייסד על שמו מפעל חשוב. פורסם קול־קורא בעתונים אל יהודי העולם בבקשה לתרום כספים לטובת המפעל הגדול, אשר ישמש מזכרת עולם למונטיפיורי. המפעל נקרא ‘מזכרת משה’. בשנים הבאות נבנו בכספי קרן זו ונעזרו בה בבניתן שכונות שונות בירושלים החדשה. בשנות חייו האחרונות של מונטיפיורי נוסדו, מלבד בתי יהודה טורא – היא שכונת ‘ימין משה’, – גם השכונות ‘מזכרת משה’, ‘אהל משה’, ‘משכנות ישראל’ ועוד. בשנת תרס“ז נבנתה השכונה המודרנית ‘זכרון משה’. בשנת תרפ”ז עזרו מנהלי הקרן ליסוד אחת השכונות החדשות והיפות מסביב לירושלים ‘קרית משה’ או ‘קרית מונטיפיורי החדשה’. כך נשאר שמו של מונטיפיורי חרות בדברי ימי ירושלים החדשה.

כשנשאל פעם מונטיפיורי על־ידי מכרו, על שום מה משקיע הוא כל כך הרבה מרץ בארץ־ישראל, ענה בתוקף: “כי מאמין אני באמונה שלימה בהתגשמותו של חלום שיבת ישראל לארצו. בוא יבוא החלום, אם בימי ולעיני, ואם לאחר דור או דורות”.

בשנת 1884 הוחג ברוב פאר והדר יובל המאה להיולדו של מונטיפיורי. המלכה ויקטוריה והנסיך מווילס היו בין הבאים לברכו ביום חגו זה. גם אחרי אשר מלאו למונטיפיורי מאה שנה, עוד נחשב בעיני רבים מבני ארצו ובחוץ־לארץ, כאיש העומד במבחר שנותיו, כי על כן הוסיפו לשאול מפיו עצות בענייני הציבור ובכל דבר חשוב.

בחודשי חייו האחרונים היה אומר למזכירו הד"ר אליעזר הלוי: “אני השתדלתי תמיד לעשות את הטוב כפי יכולתי. אין כל ספק, כי פעמים רבות טעיתי. אבל אני בוטח בחסד ה'. הוא סולח לדבקים בו בלב נכנע.”

בסוף אפריל 1885 פורסמה בעתונים האנגלים הודעה על מצב בריאותו של מונטיפיורי. ההודעה שעליה חתמו הרופאים השומרים עליו יומם ולילה, אמרה כי כוחותיו תשים והולכים. ואולם ימים אחדים אחר־כך שב החולה הישיש לאיתנו.

ביום 24 ביולי, אותה שנה, הורע שוב מצב בריאותו של מונטיפיורי. מזכירו ויועצו השני, עוזרו של הד“ר הלוי, סיפר, כי ביום האחרון לחייו, שאלו מונטיפיורי אם כבר נעשתה חלוקת כסף הצדקה, הנהוגה ביום זה מדי שנה. וכיד זכרונו הטוב פרש בפיו את כל מקבלי הצדקה הזאת, על פי הסדר, איש לא נעדר. על אחד העניים השיב המזכיר, כי הוא מת בימים האלה. “ומה עשית למען יתומיו?” שאל מונטיפיורי. “שלחתי להם מכתב־תנחומים”, השיב המזכיר. מונטיפיורי צחק במלוא פיו ואמר: “מכתב־תנחומים הוא כתבלין בלא בשר! שלח להם שטר בן עשר לי”ש”.

כשהורע מצבו של מונטיפיורי והרופאים קבעו שאבדה כל תקווה, הובהלו קרוביו, מיודעיו ואנשי בית־הכנסת שלו אל מיטתו. הנאספים התפללו את התפילה ‘אלקי, נשמה’ וכו' ואחר־כך קראו עמו את הקריאה ‘שמע ישראל ה’ אלוקינו ה' אחד', ובהוציאו מפיו את המלה ‘אחד’, עלתה נשמתו השמימה.

כשנודע דבר מותו של מונטיפיורי השתרר אבל כבד באנגליה. התאבלו עליו יהודים ולא יהודים. במועצת העיר לונדון הודיע הלורד־מיור, ראש העיר, כי מת ‘האזרח היותר מצויין שבאזרחי לונדון’. אבל כבד השתרר בתפוצות הגולה היהודית ובין יהודי ארץ־ישראל.

ההלווייה נערכה ביום 31 ביולי 1885 ברמסגט, וביום ז' אדר הוקמה מצבת שיש על קברו של מונטיפיורי. מתחת לכתובת האנגלית – יום הולדתו ויום מותו – חרותה הכתובת העברית: ‘שיויתי ה’ לנגדי תמיד'.

על פי צוואתו של מונטיפיורי הושמו בארונו דברים שונים אשר יקרו לו בעיניו מאוד: טלית משי אשר נתנה לו אמו לנשואיו ומטפחת משי של אשתו יהודית, שהיתה עטופה בה בבית־הכנסת ביום חתונתם. על ידו הניחו שטרי קבלה של מתן־בסתר שנתן בחייו. אולם רוב הדברים שלקח אל קברו היו מארץ־הקודש: על ראשו שמו מצנפת מעשה ירושלים. בצדו ענף עץ שקטף בעצמו על הר־הכרמל. כל הנאספים פיזרו עפר שהביא אתו מקבר־רחל.

האוהל על קברם של משה ויהודית מונטיפיורי ברמסגט בנוי בסגנון הכיפה שהקימו הם עצמם על קבר־רחל.

(תקמ“ו – 1786 – תרי”א – 1851)

כמו מתוך הערפל מופיעה אלינו אישיותו המופלאה של זלמן צורף, אחד מעשרת הראשונים למניחי הישוב האשכנזי בירושלים, בונה חורבת ר' יהודה החסיד.

ר' זלמן צורף היה תלמיד חכם גדול, שלא עשה את תורתו קרדום לחפור בו. כי אם התפרנס מיגיע כפיו, היא מלאכת הצורפות בכסף ובזהב.

זקני ירושלים היו נוהגים לספר סיפורי אגדות רבים על תכונותיו האישיות המצוינות של ר' זלמן צורף, על חוסן גופו, הדרת־פניו, קומתו הזקופה, שבהם היה מעורר רחשי כבוד והערצה בתוך בני הישוב היהודי ואף בקרב הערבים והשרים רמי־המעלה.

ר' אברהם משה לונץ, החוקר הירושלמי, מתארו בדברים אלה: “הוא היה גבה־קומה, חסון בגופו, בעל רוח כבירה להלחם בעד רעיונו גם עם גדולים ותקיפים ממנו. וכשהתייצב לפני הגיבור מחמד־עלי, מושל מצרים, סוריה וארץ־ישראל, וביקש ממנו רשיון להקים את חורבת ר' יהודה החסיד, נשא מאוד חן ברוח גבורתו בעיני המושל והיטה את לבו להוציא פירמאן, כי הרשות בידי העדה האשכנזית להקים את החורבה ולבנות בתוכה מעונות ובתי־כנסת”.

* *

ר' אברהם שלמה זלמן נולד בשנת תקמ“ו (1786) בקיידן, בליטה. הוא היה אומר על צמו: “נולדתי בשנת תקו”ם”. רצה לומר: היתה בקרבו תמיד הרגשה, כי עליו לקום ולעזוב את עירו ואת ארצו, ולשים את נפשו בכפו, לעבור ארצות וימים ולעלות לציון. ואמנם, בשנת תקע"א (1811) עוזב ר' זלמן עם בני־ביתו את ליטה ועולה לארץ־ישראל.

קורא בן־זמננו אינו יכול כלל לשער לעצמו מה זאת אומרת ‘עליה לארץ־ישראל’ בימים ההם, שלא היו בהם לא דרכים סלולות ביבשה ולא אניות ערוכות לעבור ארחות ימים. כל צעד בדרך הזאת היה כרוך בסכנת נפשות. לאודיסה נסע ר' זלמן בעגלות. שבועות וחודשים נמשכה הנסיעה לעיר־החוף. מאודיסה לקושטא היה, אמנם, קשר באניות־קיטור, ואולם מקושטא ואילך נסעו על פי רוב באניות־מפרש. צריך היה להלחם לא רק עם הנחשולים אלא גם עם שודדי־ים; והנה על אף כל הסכנות האלו נמצאו בעמנו גיבורי־כוח ואמיצי־נפש, כר' זלמן צורף, אשר הפליגו בימים על מנת לחונן את עפרות המכורה. בהושענה רבה תקע"ב (1812) עגנה ספינתו הקטנה של ר' זלמן בנמל עכו. הוא זכה ובא בשלום ובני־ביתו עמו, לארץ־הקודש.

בימים ההם היו המוסלמים הירושלמיים רודפים כל עולה חדש מבני האשכנזים בגלל חוב ישן של העדה האשכנזית שם, שלא נפרע מחמת חוסר אמצעים. לכן נאלץ ר' זלמן צורף להתישב תחילה בצפת. שם הוציא את פרנסתו ממלאכת הצורפות. בנה לעצמו בית, את מלבושיו האשכנזיים החליף במלבושים ספרדיים, כמשפט ילידי הארץ, ואף רכש לו את ידיעת השפה הערבית – ועל ידי כך ניתנה לו האפשרות לבקר לעתים תכופות את ירושלים לרגל עסקיו ולבוא במגע ומשא עם החכמים הספרדיים, אשר הוקירו מאוד את תכונות רוחו הנעלות ואת הליכותיו המפוארות.

עד מהרה נעשה ר' זלמן צורף שד“ר¹ מטעם הספרדים לחוץ־לארץ, לקבץ רומות לטובת הישוב הספרדי בירושלים, בשנת תקע”ט (1819) יצא בשליחותו הראשונה לארצות רוסיה, אשכנז ואיטליה. הדבר חרה מאד לקבוצת אנשים מהעדה הספרדית, והם יצאו נגד נכבדי הקהילה, בטענם כי אין זה מקובל לשלוח איש אשכנזי בשם הספרדים. לאחר שנוכחו לדעת כי בירושלים לא יצליחו לבטל את שליחותו של ר' זלמן, עשו מעשה מרמה: אחד מהם ערך לו לעצמו כתב שד"רות על שם ‘החכם הגדול ר’ אברהם שלמה זלמן' ועל ידי תחבולה השיג לו גם את הגושפנקא של הגאונים וראשי הקהילה, וחתם בה על הכתב. בינתים יצא לדרכו ר' זלמן צורף המוסמך באמת, לשליחותו.

והנה גם ר' זלמן המזוייף לקח בידו את כתב־השליחות שכתב לעצמו ונסע ישר לאיטליה, בידעו כי על ר' זלמן לעשות דרכו תחילה במדינה אחרת ורק אחר־כך לבוא לארץ זו.

‘ר’ זלמן המזוייף' הקדים לבוא לאיטליה. בינתיים הגיעו מכתבים לחכמי איטליה מאת הגאונים שבירושלים והודיעו להם כי באלו הימים יבקרם השד"ר החכם השלם רבי אברהם שלמה זלמן, ועליהם לקרב אותו ולכבדו בכל הכבוד, ולהעניק לו נדבות שמטרתם חיזוק התורה והישוב בארץ־הקודש.

‘ר’ זלמן המזוייף' הגיע בשלום למחוז חפצו, ורבני איטליה וכן נדיבי היהודים קיבלו אותו בכל הכבוד, כדרישת גאוני ירושלים, ואף העניקו לו כספים כמשפטם תמיד. כך עברו על הזייפן הזה חודשים אחדים באיטליה.

בינתים הזדמן אף ר' אברהם שלמה זלמן האמיתי לאותה קהילה, שבה היה הזייפן. קודם בואו הודיע במכתב לרב המקומי את יום בואו שמה. והיות ובאותה העיר נמצא אז השד“ר המזוייף, פנה אליו מיד רב העיר בתמימותו והודיעו את הפליאה הגדולה: כי הנה נמצא עוד איש אחד הנושא עליו את שמו ממש, וכן אף הוא בא מוכתר בתואר שד”ר מירושלים. שני יוסף בן שמעון!

תשובתו של ‘ר’ שמעון המזוייף' היתה, כי על הרב ועל גבירי העיר לתפוס את השד"ר החדש, בהיותו שקרן וזייפן, ולמסרו לבית־הכלא ולדונו כדין הזייפנים.

ר' אברהם שלמה זלמן הגיע לעיר בערב השבת ולתמהונו הרב ראה, כי איש לא יצא לקראתו, לקדם את בואו בברכה ושלום, כמנהג העולם לשד"רי ירושלים. לא ידע ר' זלמן מה לחשוב. למחרת היום ביקש מאת בעל מלונו להובילו אל בית־הכנסת הגדול שבעיר, ששם מתפלל הרב דמתא.

ר' זלמן בא אל בית־הכנסת שהיה מלא מתפללים לכבוד השבת, קרא לשמש, וציווה עליו להגיד לרב, שהוא השד"ר רבי אברהם שלמה זלמן מירושלים; תקוותו היתה, כי הרב ימהר לגשת אליו ולהעמידו על ידו ועל יד נכבדי העיר, ב’מזרח'. והנה לא כאשר חשב כן היה: השמש שב והראה לו מקום ישיבה בירכתי בית־הכנסת.

ר' זלמן חזר על דבריו עוד פעם בהגידו לשמש: “לך ואמור לרב, כי אני הוא השד”ר הרב ר' אברהם שלמה זלמן מירושלים".

השמש הלך עוד פעם אל הרב, שעל ידו ישב השד“ר ‘ר’ זלמן המזוייף', ומסר לו את דברי האורח. בין הנכבדים היושבים מסביב לרב והשד”ר, קמה מהומה: איכה זה מרהיב בנפשו עוז עובר־אורח רמאי להכתיר את עצמו בשם השד"ר הירושלמי השוכן כבוד ביניהם?

אזי ניגשו אל האורח אחדים מהגבירים ודיברו אליו בקצף ובבוז: “הלא השד”ר ר' אברהם שלמה זלמן האמיתי מתהלך אתנו זה כמה זמן, ואיך תעז לבוא אלינו בזיוף כזה? דע לך כי עוונך גדול מנשוא וענוש תענש למחרת השבת על־ידי המלכות".

אולם ר' שלמה זלמן לא נפל ברוחו וענה להם שהוא השד"ר. הוא ולא אחר. דיבורו הגא ומתק שפתיו פעלו על האנשים הללו, והם שבו אל הרב ולחשו לו באזניו: “רבנו! יש דברים בגו. הכרת פני האורח המוזר תעיד עליו, שהוא איש נכבד ולא זייפן. הדבר צריך בירור”.

רב העיר עמד על דעתו, שיש לנהוג בענין בזהירות רבה, והשאיר את האורח על מקומו הקודם. וכשעלו הקרואים לתורה, כיבדו, על פי מצוות הרב, גם את האורח, אולם כיבדוהו בעליה פשוטה. ר' זלמן עלה לתורה. הוא התחיל ללכת ממקומו הרחוק לבימה ועיני כל מתפללי בית־הכנסת נטויות לאיש המוזר הזה: האמנם כזה מראהו של זייפן?

ר' זלמן עלה לתורה, ברך לפני הקריאה ואחרי הקריאה ואחר פתח את פיו ואמר בקול רם לפני כל הקהל המביט אליו בשבע עיניים: “רבונו של עולם! הנך בוחן לבבות! אתה היחידי היודע את האמת, ואין אחד זולתך לברר דבר. למען כבוד ירושלים, חכמיה ואביוניה, עליך לברר!”

הדברים יצאו מפיו ברגש וכאב־לב מרובים, והנה ‘ר’ זלמן המזוייף', שישב על יד הרב והנכבדים, נתכרכמו פניו. הוא פנה אל הרב ואמר בבכי מר: “אמנם אנוכי חטאתי, עוויתי, פשעתי; הוא הצדיק ואני הרשע.”

ובדברו את הדברים האלה צנח אין־אונים ארצה.

אנשים הרימו את המתעלף והובילוהו אל בית־החולים. והרב והנכבדים וכל הקהל מדו נרעשים למראה המחזה המוזר הזה.

אזי ניגשו הרב וכל נכבדי העדה אל ר' זלמן, ביראת כבוד, הצטדקו לפניו, והושיבוהו במקום הכבוד. ואחר התפילה ניגש אליו איש מעשירי העיר והזמינו לכבדו ולהתאכסן בביתו. ואחרי שר' זלמן הסכים לו, הזמין הגביר גם את הרב וכל נכבדי העדה לביתו. המאורע הזה עשה לו כנפים, ושמו של ר' זלמן יצא לתהילה בכל העיר ובכל ערי איטליה.

* *

הצלחתו הכספית של ר' זלמן צורף במסעי השד"רות בארצות אירופה נתנה לו אפשרות להקדיש את רוב זמנו וכוחותיו לטובת רעיונו המרכזי, משאת־נפשו, היא גאולת חורבת ר' יהודה החסיד.

כדי לתת לקורא מושג על השתלשלותו של ענין גאולת החורבה נביא בקצרה את דברי ר' יהוסף שווארץ בספרו ‘מעשר הארץ’ (הופיע בשנת תר"ה – 1845).

מעשה במופתי² רשע, שונא ישראל ודת ישראל, שבא בשנת שמ"ו לירושלים, והכריח לסגור את בית־הכנסת של האשכנזים שנמצא במקום בית־הכנסת ה’חורבה‘, מכיוון שבינתים, לפי דבריו, המקום נתקדש כבר לשם מרג’עה מוסלמי. אולם יהודי ירושלים לא החרישו וזכו במשפט הערכאות בשכר אלף גרוש. אבל במשך הזמן עשו הערבים במקום מה שלבם רצה, בנו חנויות, סידרו בבית־הכנסת הסגור ‘בית־טחינה לצימוקים לעשיית דבש’ שהתקיים עוד בימי ר’ יהוסף שווארץ.

כל החצר הזאת נקראה בפי אנשי ירושלים דיר שיכנז³, כלומר, כנסיית האשכנזים.

בשנת ת"ן (1690 אחרי ימי המבוכה של שבתי־צבי, עלה ירושלימהר' יהודה החסיד משדליץ, פולניה, עם חבר תלמידיו. הם התיישבו בדיר שיכנז, שהיה, כנראה, במצב חרב. מאז נקראה החצר בשם חורבת ר' יהודה החסיד. הם לא הצליחו במקום זה. לאחר שלושה ימים לבואם נפטר הצדיק ר' יהודה, ולאחר־מכן נפטרו חלק מתלמידיו. הנשארים בחיים, דוויים, נאנחים ונאנקים, לא מצאו מנוח, כי סבלו רעב. כתוצאה מהעוני והדחקות והלחץ, הוכרחו הנשארים בחיים ללוות מהמוסלמים בירושלים כסף ברבית גבוהה. תמורת הכסף שלוו מישכנו את כל בניניהם ואת הקרקע אשר להם בירושלים. הרב הגדול משה הכהן, מנהיג האשכנזים בירושלים דאז, שם פעמיו לערי אשכנז לשם עריכת מגבית להקלת סבלם של התושבים האשכנזים בירושלים. אמנם הצליח לאסוף סכומים ניכרים, אולם בכל הטרחות שטרח לא עלתה ארוכה ומרפא כהוגן לצרות האשכנזים, כי החובות למוסלמים הלכו וגדלו והכספים שנאספו לא הספיקו לכסותם.

לאחר שהמוסלמים לא הצליחו לגבות את כל המגיע להם, הם באו בשבת, ה' לחודש מרחשון שנת תפ"א (1721), אל בית־הכנסת של האשכנזים והבעירוהו באש, על כל ספרי התורה וספרי הקודש שנמצאו בו. הם תפשו את עסקני העדה והסגירום למאסר ואחר־כך השתלטו על כל בניני ה’דיר' וגירשו את האשכנזים משם; מהם שברחו מירושלים לצפת, או לחברון, ומהם אף חזרו לחוץ־לארץ.

ומהיום ההוא והלאה לא יוכל אשכנזי להראות בירושלים. המוסלמים התגוררו בכל הבניינים והחצרות אשר היו לאשכנזים סביב בית־הכנסת, בנו מסביב חנויות ואת חצר בית־הכנסת הפכו למקום מצבור של אשפה, שהלכה ונערמה עד שכיסתה את הבתים.

בשנת תקע"ב (1812) פרצה מגפה גדולה בגליל העליון והתחתון. אשכנזים ברחו משם ירושלימה, ובשימם נפשם בכפם התיישבו בעיר. הם לבשו בגדי ספרדים ומספרם הגיע לעשרים.

בשנת תקע"ד (1816) השתדלו עסקני האשכנזים בירושלים אצל גדולי המלכות בקושטא לקבל צו המבטל את חוב האשכנזים למוסלמים. מספרם בירושלים הלך והתרבה והיה להם גם בית־מדרש קטן, ‘מדרש מאור חיים’.

בשנת תקצ"ו (1836) החליטו עסקני האשכנזים, ובראשם ר' אברהם שלמה זלמן צורף לפנות למלך מצרים מחמד עלי פשה, שיתיר לבננות את חורבות נחלת אבותיהם. ר' זלמן צורף ירד מצרימה ושם שיטח את בקשתו לפני הקונסולים הכלליים של אוסטריה ורוסיה לדבר על לב המלך בעניין זה. גם הוא עצמו הגיש בקשה ברוח זו אל המלך. המלך עיין בה והוציא צו לאפשר לאשכנזים לבנות מחדש את ‘דיר שיכנז’, ואסר לתבוע מהם את חובות אבותיהם.

ר' יהוסף שוורץ ממשיך ומספר: “ביום ה', י”ט אלול שנה הנ“ל התחלנו לפנות האשפה והזבל ויחלו לבנות. ועד ר”ח שבט יום ז' ש“ק פרשת וארא כבר נגמר בית־המדרש וכבר יכולים להתפלל בו ונחנכו ביום ההוא בשמחה גדולה. ברוך מציב גבול אלמנה! ויקרא את שמו ‘מנחם ציון’. ויבנו עוד כל הבנינים והבתים והנחרבים והנהרסים אשר בכל החצר הגדול הזה. והרב ר' אברהם שלמה זלמן הנ”ל טרח עד מאוד בבנינים אלה, להשגיח על המוציא והמביא, ולעמוד בפרץ נגד הנלחמים והמעכבים בבנין זה. ויהי ד' עמו לגמור כל הבנינים."

* *

ואולם גם שונאי ישראל לא נחו ולא שקטו. משראו המוסלמים כי היהודים נגשים לנקות את החצר, קם אפנדי אחד ובנה שם שמונה חנויות. ר' זלמן צורף נזדרז ורכש מאפנדי זה את כל שמונה החנויות בכסף מלא. אז התחילו הערבים לאיים על היהודים הבונים את החורבה, במעשי־רצח.

ר' זלמן לא נרתע. הוא הכריז בכל בתי־הכנסת בירושלים. כי החובה על כל היהודים בזקניהם ובנעריהם לבוא ולהשתתף במו ידיהם בניקוי החצר מגלי האשפה. הקול נשמע וקהל היהודים נזדרז למלא את הצו. רבים רצו לעבודת־קודש זו. הערבים התכנסו בקרבת המקום ואבנים בידיהם. ר' זלמן עלה על גבעה ונצח על המלאכה, באיימו על הערבים, שכל מי שיהין לגשת אל החצר יימסר בידי הרשות.

מאז שטמוהו ערביי ירושלים בלבם והביטו עליו בקנאה.

והנה פעם בחצות לילה, כשר' זלמן ישב באותה שעה והגה בתלמוד תורה, התגנב ערבי קנאי אחד וירה בר' זלמן דרך החלון הפתוח. הערבי ברח והתחבא מרוב פחד בבור הסמוך. למחרתו מצאו את הערבי הלז טבוע באותו בור, שהיה מלא שמן שומשומין. ואולם הכדור לא נגע כלל בר' זלמן.

לא עברה שנה מזמן ההתנקשות ההיא, שלא הצליחה, ובבוקר אחד, עם עלות השחר, משיצא ר' זלמן מפתח ביתו, ללכת לבית־הכנסת להתפלל עם הוותיקים, התנפל עליו ערבי מאחוריו והיכה בחרבו על ראשו. ר' זלמן נפל על סף ביתו, מתבוסס בדמו.

כעשרה חודשיים שכב ר' זלמן במיטתו. מכוח המכה הקשה נשתתק לחלוטין כוח־זכרונו, ורק ביומו האחרון, עם גסיסתו, הוא קרא לכל בני משפחתו וביקש מהם, שיכינו הרבה כיסאות לכבוד האורחים הרבים והחשובים, הבאים לבקרו. ציווה כמו־כן להדליק והתחיל שואל לשלום כל אחד ואחד מבני משפחתו. כך יצאה נשמתו היפה, האמיצה, המסורה לעיר קדשו, במסיבת בני ביתו הנאהבים והנעימים.

היה זה ביום תשעה באב, שנת תרי"א (1851).

ואולם על ר' זלמן, שעבר בחייו סכנות רבות, הוטל לסבול טלטולים גם אחרי מותו, כי הפרנסים קשי־הלב לעדת הספרדים, הממונים על ‘החברה־קדישא’, סרבו לתת לנפטר אחוזת־קבר כל זמן שיורשיו לא יסלקו להם כמה חובות שהם תבעו, לדבריהם, מאת המנוח מזמן שליחותו באיטליה. עכשיו מצאו בעלי־החוב שעת־כושר לגבות את חובם… ואולם ביתו של ר' זלמן היה ריק, ולאלמנתו ולבניו אחריו לא השאיר כל ירושה, חוץ מארונות ספרים – חלקו מכל עמלו.

בכי האלמנה ותחנוניהם של קרובי המת לא הועילו לרכך את לבות הפרנסים. רק השתדלותו של הרב ר' שמואל סאלאנט לפני החכם־באשי הצליחה להשיג למען הנפטר החשוב אחוזת־קבר.

ר' זלמן צורף נקבר סמוך לקברו של זכריהו הנביא.

(תקנ“ב – 1792 – תרל”ה – 1874)

ישראל ב“ק היה ראשון המדפיסים בארץ־ישראל בזמן החדש. בשנת תקצ”א (1831) הביא את דפוסו לעיר צפת. אמנם קיים היה בצפת בית־דפוס בשנים 1587 – 1577, בבעלותם של ר' אברהם ב“ר יצחק ושותפו ר' אליעזר בר' יצחק, שהדפיס ששה ספרים, אולם בית־הדפוס הזה חדל להתקיים בימים ההם ובערך מאתים וחמישים שנים רצופות היתה ארץ־ישראל ללא דפוס משלה, עד שבא ר' ישראל ב”ק והחזיר העטרה ליושנה. את הדפוס קבע בעיר צפת, שהיתה אז החשובה והגדולה בקהילות ארץ־ישראל.

* *

ר' ישראל נולד בערך בשנת תקנ“ב (1792) בברדיצ’ב, רוסיה, לאביו ר' אברהם ב”ק, מוכר ספרים. מסורת היתה בפי המשפחה שמוצאם ממדפיסי פראג וליבורנו, ושאחד מאבות המשפחה נהרג על קידוש השם, ומכאן הכינוי: ב"ק – בנן קדושים.

ידיו של ישראל היו אמונות בכל. כשגדל הצטיין ביחוד במלאכת הציור, החטיבה, ציקת־אותיות, שענות, וגם הבין ברפואה. במלאכת הדפוס התחיל עוד בימי נעוריו. בשותפות עם עוד אחד הדפיס בברדיצ’ב ספרים, אולם הפרנסה לא היתה מצויה ואשתו היתה נאלצת להחזיק חנות מנופקטורה בשוק, כדי לעזור לכלכלת המשפחה. בשנת תק“ץ (1830) החליט ר' ישראל לעלות לארץ־ישראל, בגלל החשש להחטף לצבא הצאר. את הוצאות הדרך סיפק לו פריץ פולני אשר הזמין אצלו שעון גדול למגדל של הכנסיה הקאתולית בברדיצ’ב. סכום הכסף שקיבל תמורת השעון הספיק לו להוצאות הדרך לארץ־ישראל. בשנת תקצ”א (1831) עלה ר' ישראל לצפת, יחד עם עוזרו הנאמן לייבצי גיסר. הוא הביא עמו מכבש־דפוס של עץ וגם אותיות. הספר הראשון שדפיסו היה הסדור ‘שפת־אמת’. בשנת תקצ"ג (1833) שלח ר' ישראל את עוזרו לייבצי גיסר לברדיצ’ב להעלות את משפחותיהם ארצה מרוסיה. לייבצי חזר עם משפחת ישראל ועם משפחתו הוא ואליהם נסתפחו עוד תשעים חסידים מתושבי ברדיצ’ב ואודיסה.

באותה השנה הגדיל ר' ישראל ב"ק את בית־הדפוס שלו. הוא עסק גם ביציקת אותיות ובכריכת ספרים והעסיק שלושים פועלים במפעלו.

* *

בשנת תקצ"ד (1834), בזמן השוד והביזה בצפת, נחרב בית־הדפוס של ר' ישראל וגם הוא עצמו סבל בגופו. ב’קורות העתים' (עמוד 9) מסופר על כך:

“ובעת ההיא החריבו בית הדפוס שעשה הרב החשוב המושלם מוהר”ר ישראל ב“ק בגליל העליון, דהיינו צפת, והשחיתו כל הספרים שמצאו אצלו, וכן כל הספרים שמצאו אצל היהודים השחיתו, וכן כל הטליתות ותפילין שלהם, גם את ר' ישראל הכו מאד מאד, ע”כ חלה על רגליו".

ואמנם מאז היה ר' ישראל לבעל־מום לכל ימי חייו: צלע על ירכו השמאלית.

באותה השנה מתה עליו אשתו ביילה, אשת נעוריו, אם ששת ילדיו.

* *

לר' ישראל היתה ידיעה רבה בעניני הרפואה. בימים ההם לא היה רופא או רוקח בכל חבל הארץ ההוא, ואף לא בעיר עכו. חולים יהודים ושאינם יהודים היו שוחרי ביתו של ר' ישראל, והוא היה מכין להם סמי־מרפא. יום אחד, אחרי שאיברהים־פחה המצרי השקיט את המרד בצפת ובשאר המקומות, חלה בקדחת מושל עכו. חיפשו אחרי רופא ולא מצאו. נאמר אז לפחה שישנו בצפת יהודי אחד המבין בענייני רפואה. מיד שלח רצים אחרי ר' ישראל, והביאו לפניו לעכו. ור' ישראל ריפא את הפחה. לאות תודה והוקרה קרא איברהים לר' ישראל בשם חכם־באשי (הרופא של הפחה), ופקודה מסר על ידו למושל צפת, כי עליו למלאות את כל משאלותיו של ר' ישראל.

ר' ישראל נעשה כמעט לראש העיר צפת. לא ארכו הימים וחלק הגון של כפר סמוך לצפת עבר לרשותו.

הכפר ג’רמק על יד צפת, שהיה קטן במספר תושביו אולם עשיר בנכסיו, נכנע היה לכפר הגדול פקיעין, כמנהג הימים ההם, שתושבי הכפרים הגדולים היו מושלים באנשי הכפרים הקטנים שכניהם. סבלות בני ג’רמק עלו למעלה ראש. מכל יבולם היו תקיפי פקיעין לוקחים להם בחוזק־יד את חלק הארי, ואין מפריע בידם. בני ג’רמק חיפשו אז דרכים להשתחרר מעריצי פקיעין. והנה נודע להם, כי ר' ישראל ב"ק מצפת מקורב לפחה הכובש. הלכו אליו זקני הכפר וביקשו ממנו שישתדל לפני המושל לשחרר אותם מעול שכניהם.

“כבקשתכם אעשה”, נענה להם ר' ישראל. “אולם מה יהא שכרי?”

“מחצית אדמת כפרנו תעבור לרשותך”, קבעו זקני הפלחים בני ג’רמק.

הדבר נכתב ונחתם ביניהם ור' ישראל שם לדרך פעמיו אל איברהים פחה בעכו.

כעבור ימים אחדים שב ר' ישראל והפקודה הדרושה בידו. חלק הכפר ג’רמק עבר לרשותו, ור' ישראל עשה בנחלתו כאדם העושה בתוך שלו. בג’רמק נבנו בתים אחדים ומשפחות יהודיות מעטות התיישבו שם. השדות עובדו על־ידי אריסים. בהיותו עסוק מאוד בדפוסו, מסר ר' ישראל את ענייני החקלאות לידי בנו ניסן, שהיה מבלה במשך כל השבוע בכפר ורק ליום השבת היה שב לצפת.

* *

הרעש הגדול בצפת ביום כ“ד טבת תקכ”ז (1837) החריב שנית את דפוסו של ר' ישראל. אולם הוא וכל בני משפחתו נשארו בחיים, חוץ מאחד מחתניו שנקבר תחת המפולת. ר' ישראל עצמו ניצל בנס. אסון הרעש מצא את רוב תושבי צפת היהודים נאספים בבתי־הכנסת לתפילת המנחה, ומרביתם נהרגו שם בשעת התפילה. רגעים אחדים לפני הרעש נכנס פלח זקן, בלתי ידוע בצפת, אל ר' ישראל וביקשו להכין לו סם־מרפא.

“אני ממהר ללכת להתפלל”, אמר ר' ישראל. “חכה לי עד שאשוב”.

“אל נא תעזבני”, התחנן לפניו הזקן, “כי גברו מכאובי ואני זקוק לעזרתך תיכף ומיד”.

מיד התחיל ר' ישראל להתעסק בהכנת הרפואה. יצא את הבית לקחת מים, ובין כה וכה והארץ רעשה לפתע פתאום. וככה ניצל ר' ישראל. כעבור רגעים אחדים התבונן לראות את החולה שבא לבקש את עזרתו – ואיננו! וסיפור המעשה נגמר, כרגיל, בהערה: היה היה זה אליהו הנביא.

לאחר הרעש התיישב ר' ישראל ומשפחתו בכפר ג’רמק. בשנת תקצ"ח היתה בצפת ביזה שניה. ר' ישראל שישב אז בג’רמק ניצל מידי הפורעים הודות לקשריו עם זקני הכפרים.

בשנת ת"ר (1840) הלך ר' ישראל בשליחות תושבי צפת וטבריה לקהיר, להשתדל לפני שרי הממשלה, שהרשות תגבה במרץ לטובת היהודים את הנזקים שחייבו בהם את המחוזות שמהם יצאו הפורעים. הוא ישב בקהיר ירחים אחדים, אולם לא הצליח בשליחותו. אז חזר לכפר הג’רמק.

כשנה אחרי־כן, ב־1841 עזב איברהים־פחה את ארץ־ישראל והתורכים שבו אליה. כאשר הרגישו הפלחים של פקיעין, כי צבאות איברהים עוזבים את המקום, מיד מיהרו להשיב לרשותם את נכסי בני ג’רמק. ר' ישראל ובני משפחתו נמלטו אז אל שייך אחד של כפר סמוך שהיה ידידם הנאמן, ובכך הצילו את נפשותיהם. בעירום ובחוסר כל הגיעה משפחת ב"ק ירושלימה, לאחר שרכושה נשדד בידי אנשי פקיעין.

* *

בשנת תר"א (1841) הקים ר' ישראל את דפוסו בירושלים. זה היה הדפוס הראשון שהוקם בירושלים. משה מונטיפיורי תמך אז בר' ישראל ושלח לו מכונת־דפוס חדישה. לאות תודה טבע ר' ישראל בשער כל ספר שהדפיס את המשפט “נדבת משה ויהודית”.

דפוס ב“ק היה היחידי בירושלים ובארץ כולה עד שנת תרכ”ג (1863), כלומר, במשך עשרים ושתים שנה. בסוף ספר ‘עבודת הקודש’ הדפיס ר' ישראל את הסכמת רבני ירושלים על בית־דפוסו ואיסור על כל האנשים להשיג את גבולו. כאשר נפתח בית־דפוס שני תבע אותם ר' ישראל לדין על השגת גבול. כנראה שהזכות להיות יחיד בירושלים לא היתה בלתי מוגבלת בזמן ור' ישראל הפסיד במשפטו, ומעתה התחילה התחרות במחירים בין שני בתי־הדפוס. ר' ישראל ב“ק החל אז להוציא לאור את העתון ‘החבצלת’ ובעלי הדפוס השני, ברי”ל, כהן וסלומון החלו להוציא את העתון “הלבנון”.

דפוס ב“ק התקיים בשם זה עד שנת תרמ”ז (1887).

ר' ישראל ב"ק ובנו ניסן היו מראשי החסידים בירושלים ובאי־כוחה של השושלת הרוז’ינאית. במשך זמן קצר היה ר' ישראל גם קונסול נסיכות וולכיה (חלק מרומניה של היום) בארץ־ישראל.

הענין קשור במלחמת קרים (1854־5). בימים ההם ביקר בירושלים הצדיק מרוזישציב. בשובו לרוסיה פחד לנסוע דרך קושטא ובידו הדרכון שלו, מחשש שיאסרוהו, ולכן הצטייד בירושלים בדרכון תורכי נוסף על הרוסי, ושם לדרך פעמיו. הימים היו ימי מלחמה, ובעברו דרך בירת תורכיה ערכו חיפוש בבגדיו ומצאו אצלו את שני הדרכונים. הוא נחשד כמרגל רוסי ונאסר. מיד הודיעו על כך לירושלים ורבי ישראל ב"ק יצא לקושטא לעזרת הרבי שנאסר.

בתור ראש יועצי השולטן, כיהן אז מי שהיה פחה בירושלים, ידידו של ר' ישראל משכבר הימים. הפחה הזה הכיר לו טובה ושיחרר את הרבי מרוז’שציב. ר' ישראל נשאר לפי שעה על־יד ידידו הפחה שעלה לגדולה, ובינתים התעסק במדיניות עליונה, בענייני נסיכות וולכיה, שעמדה אז ברשות תורכיה. שרים וולכים אחדים נלחמו אותה שעה ביניהם בגלל משרת הנסיך, וההחלטה היתה בידי השלטון בקושטא. ר' ישראל השתדל אז לטובת אחד השרים, וכשזה עלה לשררה, פקד גם את ר' ישראל ומינה אותו לקונסול בירושלים. אולם בעלות יריבו של הנסיך הקודם לשלטון, ביטל את משרת הקונסול בירושלים לגמרי.

בערב ראש חודש כסלו תרל"ה (1875), בירושלים, בהיותו בן 83 שנה, נפטר ר' ישראל זקן ושבע ימים.

בית־הדפוס הוסיף להתקיים בירושלים, בגלגולים שונים ובשינויים רבים, כמעט עד מלחמת העולם הראשונה, שאז פורק וחלקיו נמכרו לבתי־דפוס אחרים.

(תקנ“ח – 1798 – תר”כ – 1860)

רק מעטים יודעים את קורות האיש המעניין הזה, אחד מחסידי אומות העולם, הקונסול הראשון בירושלים מטעם ארצות־הברית.

לפני יותר ממאה שנים בקירוב תיכן האיש הזה תכניות להתיישבות יהודים בארץ־ישראל, מעובדות לכל פרטיהן וסעיפיהן, וליסוד בית־לאומי בארץ האבות. ולא רק חוזה חלומות היה. הוא גם ביקש אמצעים מעשיים לבצע את חלומו.

וורדר קראסון נולד בשנת 1798 למשפחת קוואַקרים¹ אדוקה. אבות־אבותיו היו מהמתיישבים הראשונים באמריקה, שבאו מאנגליה באנייה ‘מייפלאור’. וורדר קיבל חינוך יסודי מקיף, כמנהג בני דורו, ונוסף לזה גם רכש ידיעת לשונות. הוא היה מתמיד וחריף. נשואים מוצלחים, נכסים ומשרה כבודה אצל הממשלה לא השביעוהו נחת. הוא התמסר לחקר האמונות והדתות. בפילאדלפיה, עיר מגוריו, גר הרב הרפורמי ריסר, שהיה גם בעל הכרה יהודית לאומית. לרב הזה התוודע וורדר קראסון והשנים נהיו לידידים נאמנים. ממנו למד וורדר קראסון את עיקרי היהדות. בהיותו בן שלושים פירסם וורדר קראסון ספר בשם ‘התמוטטות בבל הכבירה’, ספר מוסר, בו מטיף הנוצרי נגד פריצת המוסר והשחתת המידות של בני דורו. הספר הרשים מאוד את חוג קוראיו.

בימים ההם לא היה עדיין ציר מאמריקה בירושלים. קשרי מסחר לא נקשרו עדיין בין הארץ הקדושה והעתיקה ובין המדינה הצעירה אשר בצפון־אמריקה. כמנהג כל ארצות אירופה, שאפה גם אמריקה לשלוח את צירה לארץ הקדושה, כדי שגם לה תהיה השפעה על הממשלה התורכית, ולנהל משא־ומתן בענייני הדת הנוצרית ובתי־הספר של המיסיונרים למיניהם. לתפקיד זה מינתה הממשלה האמריקאית את וורדר קראסון, בהיותו בן 46 שנים.

בספר אשר וורדר קראסון כתב בירושלים ‘ירושלים לב העולם’ הוא מתאר את המצב המדיני ששרר בארץ בימים ההם:

“כל האומות שלחו הנה את ציריהן, כאילו הכל מחכים למאורעות חשובים. והתורכי מביט בחשד על כל הפעולות. הממלכות האדירות כאילו מתחרות זו בזו בקונסוליהן ובצירי הדת ששלחו לכאן, אבל ירושלים עדיין אינה מרכז המסחר והיא עזובה ושוממה, חרף כל התעניינותם בה מזה כמה מאות שנים”.

אפילו לפני מאה שנים היתה לארץ־ישראל חשיבות מדינית בעיני ממלכות אירופה. יש אומרים כי לעלילת־הדם בשנת 1840 בדמשק היו סיבות מדיניות. בעזרת העלילה הנבזית הזאת נתכוונו המעלילים להחליש את התעניינותם של היהודים בשיבת־ציון.

* *

במצב רוחו של הקונסול האמריקאי חלו אז שינויים. הוא חדל להתעניין בעבודת המיסיון והנצרות, התקרב אל רבני ישראל ולומדי התורה ונמשך אחרי היהדות. הוא למד את לשון המקרא וגם את התלמוד. ובמידה שהתקרב אל היהדות, התרחק מן הנצרות והיה למתנגדה. התחיל למצוא דופי בעבודת המיסיון ובמאמציו להפצת הנצרות.

אלברט חיימסון, יהודי בריטי שהיה מבכירי הפקידות הבריטית בתקופת המנדאט, מספר על וורדר קראסון בספרו ‘בריטאניה הגדולה ותחיית ישראל בארצנו’:

"בשנת 1844 (תר"ד) נתמנה לקונסול אמריקה וורדר קראסון, וכל כך היתה גדולה התעניינותו ביהודים וביהדות, עד כי לאחר ארבע שנים נכנס תחת כנפי דת היהדות והסב את שמו למיכאל בועז ישראל. אמונתו היתה חזקה, כי אם תתמסר ארץ ישראל בידי עם־ישראל, יבננה העם העברי וידע איך לנהל את ענייניו בעצמו. כדי להגיע למטרה זו הציע ליסד מושבות בארץ ישראל, והשקיע בזה מהונו הפרטי, וגם הון אנשים אחרים שעזרו לו. וקראסון עשה נסיון – שלא הצליח אמנם – ביסוד מושבה בעמק רפאים. אבל נסיונות אלה שימשו יסוד לקראת העתיד.

קראסון קיבל עזרה ותמיכה מאנגליה על ידי ועד שנוסד מחבר אנשים יהודים ונוצרים ליסוד מושבות בגליל. הוועד הזה נוהל על ידי שני אנשים נכבדים מקהילת היהודים, ד"ר אברהם ביניש ומר שלמה סוקירה. תכנית הוועד היתה ליסד מושבות יהודיות בארץ ישראל. פנו אל הממשלה הבריטית וליתר הממשלות, להשפיע על תורכיה שתתן רשיונה לכך.

התגיירותו של וורדר קראסון גרמה צער רב לבני משפחתו בפילאדלפיה. וכשניסה הגר־צדק להעביר חלק מהונו לירושלים, מנעוהו מכך בני משפחתו בכוח, העלילו עליו בפני בית־המשפט, כי איננו שפוי בדעתו וכלאוהו בבית־משוגעים. טובי עורכי־הדין הגנו עליו לפני שנים־עשר שופטים מושבעים, כמנהג מדינתו. נגדו העידו שלושים וחמישה מבני משפחתו אך כפלים כמספר הזה הגנו עליו, נוצרים ויהודים, ביניהם אנשי־שם כמו משה מונטיפיורי, עמנואל נח ואחרים, ואלה הוכיחו, כי דעתו צלולה עליו. המשפט הזה גרם לסנסאציה גדולה בארצות־הברית.

אשתו ובניו רצו בכל האמצעים להפריע אותו בהתגיירותו, ועורך־דין מפורסם אמר בעת בירור המשפט, כי הוכחה נאמנה לשגעונו של האיש הוא רצונו לקבל עליו את היהדות, “כי מי זה שפוי בדעתו ויקבל עליו פורענות כזו?”

בית־המשפט העליון בארצות־הברית פקד לשחרר את וורדר קראסון מבית־כלאו. הוא ויתר מרכושו הגדול לבניו ולאשתו וחזר לירושלים – עיר מולדתו החדשה – השתקע בה, והתמסר ללמוד תורה.

עד מהרה הוציא כרוז ליהודי אמריקה, שיקנו אדמה בארץ־האבות ויתיישבו בה על פי התכנית שהוא, האיכר המנוסה, הגיש לחוות־דעתו של מונטיפיורי, שביקר אז בארץ. וורדר קראסון כתב מאמרים רבים בשאלת היהודים והשקיע עמל רב כדי להקל על סבל היהודים מעריצות השלטון התורכי בימים ההם.

באחד המאמרים, שפירסם בשנת 1853, כתב: “עלינו להקדיש שטח אדמה בעמק ליסוד מושב למופת, שבו יעבדו על פי השיטות החדשות הנהוגות באנגליה ובארצות־הברית. העבודה צריכה להמסר לאיש מעשי ומומחה, בכדי שלא יוציא את הכסף לרוח. יש לעודד את העם, כי יניב תוצרת הנושאת פרי, ולהנחיל אנשים על האדמה ולא להוציא כספים על כל מיני משולחים המבזבזים סכומים עצומים ללא תועלת להם”.

מובן, כי בגלל חוסר אמצעים ואדישות מצד הציבור היהודי נשאר הכרוז הזה כקול קורא במדבר.

וורדר קראסון חקר ודרש את טיב הקרקע ועשה כמה נסיונות בגנים שנטע בקרבת יפו. הגנים הללו היו בתי־ספר בזעיר־אנפין. הוא שילם לחניכים ביד רחבה והעסיק מספר אנשים מתושבי ירושלים. העבודה הזאת והנסיונות הללו לא האריכו ימים, בגלל האמצעים המצומצמים שהיה ביכולתו להשקיע בנסיונות אלה.

קראסון הרבה להטיף בעתון היהודי־האמריקאי ‘דה אקסידנט’, בעריכת הרב לסר מפילאדלפיה, לישוב חקלאי בארץ ישראל ומאמריו בשאלה זו נתפרסמו גם בעתונים יהודים אחרים בתפוצה. ואלו הם סעיפים אחדים מתכניתו, שפירסם בעתונות:

1) לסייע ליהודים שיש ברצונם להגר ולהתיישב על האדמה, שאלוהים נשבע לתת לזרעו של אברהם.

2) לאסוף אמצעים כספיים לשם תמיכה ועזרה ביהודים היושבים בארץ האבות, בעזרת אלוהים. לעזור לאלה שירצו ללמוד את עבודת האדמה ולהתמסר לה ולאלה הרוצים להכין את הקרקע – היא נחלת ישראל.

3) התמיכה לעובדי האדמה תנתן בלי הבדל עדה, אם רק בניהם מתחנכים על פי חוקי התורה.

4) עם־ישראל לכל פזוריו בגלות ימנה ועדים בארץ־ישראל שישגיחו על פרטי התכנית והגשמתה.

ב’אוצר ישראל' של אייזנשטאט מסופר כי נוסף למאמריו הרבים פירסם וורדר קראסון גם ספרים בלשון האנגלית, וביניהם: ‘שני עצים, משה ואליהו’, ‘ישראל עץ זית טוב’ (הופיעו בלונדון, ב־1844), ‘ירושלים, המרכז והחמדה לכל הארץ’ (הופיע בפילאדלפיה, ב־1844).

אגדות שונות נרקמו על חייו של גר־הצדק בועז בשנותיו האחרונות. היו שהאמינו, כי ‘בעל מופת’ הוא. בעיני ההמון נתקדש האיש הזה וביקשו ממנו שיתפלל לשלום חולים וחשוכי מרפא.

ישראל בועז נפטר בירושלים בחודש כסלו תר"כ (6 בנובמבר 1860). בהלווייתו השתתפה כל ירושלים היהודית, על רבניה ומקובליה.

(תק“ע – 1810 – תרנ”ד – 1894)

אברהם אלעזר פראנקל היה אישיות מופלאה בסגולותיה. פייטן עדין־רוח בשפה הגרמנית ועסקן מסור בקהילה היהודית בווינה; סופר ומשורר רב־כשרון ומוסר בקולמוס־אמת את המראות אשר ראה בעיניו. הוא דבק בכל מאודו בצור־מחצבתו היהודי, הוקיר את עבר עמו והעריץ את כל סגולותיו. הוא שיסד, מטעם הגבירה אליזה ליפט־הרץ, ילידת בית האצילים פון־למל, לזכר אביה שמעון למל, את בית־הספר למל, בית־אולפנא ראשון לתורה ולהשכלה בירושלים. מוסד זה הרעיש בשעתו את כל הישוב בארץ־ישראל, הביא לידי פולמוס גדול בעולם היהדות ועורר נגד מייסדו גל של חרמות, נידויים, גידופים ומחאות.

אמנם. ד“ר פראנקל נסע ירושלימה לכתחילה רק בשליחותה של הגברת למל לשם יסוד המוסד הנ”ל, ואולם בינתים סייר את הארץ לאורכה ולרוחבה, והתחקה על אורחות תושביה היהודיים בימים ההם. את רשמיו העלה בספר ‘ירושלימה’.

הוא הסתכל בעינים פקוחות בקלסתר פני הישוב בימים ההם, ראה את כל העזובה, הרשלנות, הקבצנות והנרגנות, אשר אכלו את תושבי הארץ היהודים. על כן, כשרק נזדמן לפראנקל לראות בעיניו יהודי אחד, אשר עבד בפועל ממש עבודת־אדמה, לא היה קץ לשמחתו. הוא לחץ בהתפעלות רבה את ידו המיובלת של האיכר הזה. יהודים מסוג זה חיפש פראנקל בארץ, אולם לצערו מצא רק בודדים כאלה. אז התחיל לטכס עצות על אחיו בארץ־ישראל. הוא ראה רק דרך־תשועה אחת להם: עבודת־האדמה, יגיע־כפים.

כאמור, פה ושם פגש באיכר יהודי, אולם אלה מועטים היו. עם זאת, הוא היה בטוח כי היהודים יוכלו להתפרנס מעבודת־אדמה בארץ־ישראל. אולם, שאל את עצמו, מי ילמד את העם הזה לעבוד ומי יעוררו לעבודה? הוא דיבר בצער רב על הרבנים הרואים במצבו הירוד של העם בארץ הקדושה ואינם קמים לעורר את אחיהם, להתנער משפלותם. הוא פנה אל יהודי הגולה בדברים חמים אלה:

“תתנו להם, ליושבי ארץ ישראל, עבודה. הרגילום בעבודה. קנו להם אדמה העומדת למכירה. רק פה, בארץ־האבות, ולא בארצות הגולה. לימדום למצוא את לחמם בזיעת אפם, כרצון אלקים, וישוב עם הקבצנים להיות ישוב הגון, מקדש שם ישראל”.

וכך התקרב פראנקל צעד אחרי צעד, אל חזון שיבת ציון.

* *

אברהם אלעזר פראנקל נולד ביום ט' בשבט תק"ע (1810) בעיירה חראסט בביהם, גמר את בית־הספר התיכון בפראג, למד בפאקולטה לרפואה באוניברסיטה הווינאית, וקיבל את התואר דוקטור בפאדובה שבאיטליה. עוד בהיותו סטודנט, בשנת 1832, הוציא לאור קובץ ראשון של שירים בשפה הגרמנית, שהנחילו לו שם בין החוגים הספרותיים בווינה. הוא תירגם את שירי ביירון ותומאס מור לגרמנית. בעד שירו ‘כריסטופר קולומבוס’, שחובר באיטלקית, נבחר לאזרח־כבוד של גינואה. בשנת 1838 התמנה למזכירה של הקהילה היהודית בווינה. במשרה זו שימש למעלה מארבעים שנה. בשנת 1840 פירסם קובץ שירים חדשים, שהקנה לו פרסום רב מאוד. בשנת 1841 נעשה עורכו של העתון ‘אוסטרייכישאס מורגנבלאט’ ומשנת 1842 החל עורך את העתון ‘זונטאגס בלאטאר’, שנחשב במשך שנים לאחד העתונים החשובים ביותר באוסטריה, וריכז סביבו את מיטב כוחותיה הספרותיים באותה תקופה. הוא פירסם את הפואמה שלו ‘רחל’, שהופיעה בעשר מהדורות ותורגמה לכמה לשונות. לאחר מכן פירסם שורה של שירים בהם תינה את סבלותיהם של בני עמו בימים ההם.

במהפכה של שנת 1848 הטיף פראנקל בהתלהבות את דעות החופש. הוא פירסם אז את שירו ‘אוניברסיטאט’ שנפוץ במספר עותקים עצום בכל רחבי אוסטריה ומלחינים חיברו עליו עשרים ושבע מנגינות שונות. ולא רק בעטו, כי אם גם בפועל ממש השתתף פראנקל במהפכה ונפצע באחד הקרבות.

לאחר המהפכה, בשנות הריאקציה, הקדיש עצמו פראנקל לחלוטין לספרות. פירסם שירים, פואמות, סיפורים וספרי מדע.

בשנת 1856 החליט פראנקל לעלות לארץ ישראל, כדי לייסד בירושלים בית־ספר לנערים. עם רדתו מעל האנייה, קודם שהספיק להרגע מתלאות הדרך, בא אליו אל בית־מלונו החכם הספרדי, הרב יהודה הלוי מראגוסה, והציג לפניו איש אחד, עובד אדמה, שנתגייר לפני זמן לא רב והוא מפקח על עשרים האיכרים היהודים העובדים בפרדסו של משה מונטיפיורי, בקרבת יפו. שמו של הגר־צדק היה דוד קלאזן, פרוסי, יליד דאנציג. הגר־צדק קלאזן ייחד בית קטן בפרדס לבית־תפילה, והביא לשם ספר־תורה. כך נעשה אז הגר־צדק המעניין הזה למייסד קהילה יהודית שניה, נוסף לקהילה היהודית שהיתה קיימת ביפו.

לאחר שפראנקל תהה על מצבם של יהודי יפו, שמספרם הכולל הגיע לארבע מאות נפש, עלה ירושלימה. ככל שהתקרב אל ירושלים כן התפעם לבו בקרבו. בספרו רשם: "בידענו, כי הננו בקרבת ירושלים, גברו תמהון רוחנו ותשוקתנו לראות, והדרך האריכה בעינינו שבעתיים. הרים ועמקים, הרים ועמקים. והנה למול עיני – ירושלים!

“הנה עתה למולי עיר הגיבורים, עיר דוד מנעים זמירות ישראל, עיר המלוכה, עיר ההיכל אשר לשלמה, המלך החכם מכל אדם. מפה האירה השמש לכל באי־עולם. היא האמונה באחדות האל, אשר עשתה את הקריה המצערה הזאת לבירת תבל. אליה ‘יעל’ כל איש, כמאמר התורה, בחפצו להגיע אליה, כשמש, המושכת רבבות אגלי טל, כן תמשוך אליה המון לבבות”.

בעברו את שער יפו רכב פראנקל על סוסו לבית הד"ר שמעון פרנקל, הרופא שהפקיד משה מונטיפיורי בירושלים, ובבית ידידו זה הוא מתאכסן כל זמן שהותו בירושלים, כארבעים יום.

ביקורו הראשון של פראנקל בירושלים היה בבית הקונסול האוסטרי גראף פיאצימאנו, שעזר לו אחר־כך בהרבה למימוש מטרתו, ביסוד בית־הספר. אחרי־כן ביקר את החכם־באשי¹ ר' חיים נסים אבולעפיה, והרב הישיש הזה קיבלהו בכבוד הראוי. כעבור יומיים, השיב החכם־באשי ביקור לפראנקל. באו לבקרו בביתו גם מנהיגי עדת החסידים בירושלים. מהפרושים לא בא אליו איש לברכו, אולם הוא ביקר בבית רבם.

בהתאם לכך התפתח במרוצת הימים הבאים היחס של יהודי ירושלים אל עניין יסוד בית־הספר: הספרדים היו בעד בית־הספר. האשכנזים הפרושים לחמו נגדו. החסידים התייחסו אליו בנייטראליות.

פראנקל הפיץ בין הרבנים חוברת בשם ‘קול מבשר’, אשר בה ביאר את מטרת מוסד־החינוך שברצונו לייסד. מקץ ימים אחדים התקיימה האספה הגדולה של כל רבני העיר וחשוביה, הספרדים והאשכנזים, ועליהם היה להחליט, אם לקבל או לדחות את מוסדו של פראנקל.

מהיום ההוא נטשה המלחמה, התלקח ריב התרבות בירושלים.

המלחמה נגד בית־הספר החלה לא בירושלים, כי אם בווינה. אחד מתושבי ווינה שחרה לו על כי לא הוכנס בסוד העניין, כתב לירושלים מכתב־שטנה נגד פראנקל ונגד התורמת להקמת המוסד, הגבירה לבית למל, והאשימם כי ברצונם להקים בירושלים היכל, כדוגמת בתי־תפילת הנוצרים, כדי להטות את לב יהודי ירושלים לאמונת הנוצרית.

דיבה זו לא נקלטה אצל הספרדים בירושלים והם הסכימו הן לפתיחת המוסד והן להשתתף בעבודתו, ואילו האשכנזים התנגדו לו חריפות, וביטוי להתנגדותם נתן באספה הרב ר' ישעיה בארדאקי, אשר אמר: “בתי־החינוך אשר ילומד בם דבר מבלעדי התלמוד, אם גם אינם מנוגדים לחוקי האמונה, הנמוֹ בכל זאת כמעט תמיד הסבה למרד באחרית הימים מול הדת ולהמרתה, ורואים אנו מופתים נאמנים כאלה בארצות אירופה”.

לעומת זאת אמר החכם־באשי הספרדי, הרב חיים נסים אבולעפיה בתום לב: “בעינינו, ילידי הספרדים, טובה ונכוחה מוסדתך, בידענו נאמנה, כי איננה מול דתי האמונה”. רבני הספרים קיוו, כי מוסד זה יהיה יסוד לתלמוד־תורה.

אחרי האספה המשותפת של האשכנזים והספרדים בדבר בית־הספר, לאחר שהספרדים תמכו בייסודו, לעומת האשכנזים שהתנגדו לכך מתאר פראנקל, שבהחלטה זו “היה הנצחון לספרדים על האשכנזים, הנוגשים אותם בלי חשך. ושתי הקהילות האלה ראו ותמהו: הספרדים על עצמם בהכירם פתאום, כי המה הרוב וכי נקרא דרור להם מעול הלחץ שהפעילו עליהם האשכנזים ימים רבים, והאשכנזים… למצוא אומץ־רוח למפעל הזה אצל הספרדים”….

שלא ברצון הביט, כנראה, על העניין הזה הקונסול הבריטי, שראה במוסד הזה התגברות ההשפעה האוסטרית בארץ ישראל. גם פקידי המיסיון התנגדות לבית־ספרו של פראנקל, הואיל וחששו שהתגברות ההשכלה תחליש את פעולתם. פראנקל קשר יחסים עם הקונסול הבריטי וגם עם מנהל המיסיון, כדי לרכך את התנגדותם לייסוד מפעלו. מפי מזכיר המיסיון שמע פראנקל את השתוממותו על היהודים המתנגדים לבית־חינוך הנוסד על־ידי אשה יהודית, הניתן בידי מורים יהודים שומרי דת ועומד תחת השגחת רבנים, בשעה שגם החסידים שולחים ילדיהם לבית־ספר המיסיון ללמדם יסודות המדע ושפות זרות. אולם היטב חרה למיסיון על היווסד בית־ספר ובתי־חולים יהודיים. המצב גרם גם להתנגשות בין הקונסול הבריטי והקונסול האוסטרי. נאמר לפראנקל שיש מקום לחשוד, כי מאחורי התנגדות היהודים יוצאי רוסיה ופולין למוסדו, עומד המיסיון והוא המדרבן אותם בכך. בכל אופן, לפראנקל הבטיח הקונסול הבריטי שלא יפריע ליסוד מפעלו (ואמנם הוא גם הופיע לחגיגת חנוכת־הבית).

כאמור, היה הקונסול האוסטרי, הרוזן פיאצימאנו, התומך הראשי במפעלו של פראנקל. הוא ראה בכך אמצעי להגביר את השפעת מדינתו על תושבי הארץ היהודיים.

ביום כ“ט באייר תרט”ו נקרא פראנקל על־ידי החכם־באשי הספרדי לאספה, שמטרתה היתה להחליט, אם יהודי ירושלים מקבלים את בית־החינוך החדש. באספה השתתפו עשרים ושמונה מרבני העדות האשכנזית והספרדית ונכבדיהן. אחרי שד“ר פראנקל פתח את האספה וברך dir=”rtl" את נכבדי עיר הקודש, קם דובר העדה האשכנזית ר' ישעיה בארדאקי, לשאת את דברו:

“מה לנו ולבית־ספר?” אמר, “האין לנו עדת הפרושים, כמו לכל קהילות האשכנזים, חדרים רב מדי, אשר שם ילכו בנינו לשמוע בלימודים? אורח־החינוך הרשום ב’קול־המבשר' ללמד את בנינו מוסר ותורות כמו במשחק ודרך שעשועים, להורותם בלי עמל רוח ויגיעת בשרים, להרגיל לשונם לנגן בזמירות אמונה ולהסכינם בתנועת גוף (התעמלות), אולי גם לפזז ולכרכר במחול –הנהו על פני כולו שווא ונתעה! אין להקל, כי אם להכביד את עבודת הלימוד על שכם הילדים. למען תכבד גם יקרת התורה בעיניהם. מדוע ניתן ונוסיף עוד אומץ וכוח לבנינו, וגם רגעים (הפסקות) ועתות שעשועים להשיב את נפשם, בעת היותם כולם בריאים”.

על שאלת פראנקל, האם הוא מתנגד לבית־הספר, ‘אשר בו ילמדו התורה בלעדי התלמוד?’ והאם הלימוד בדקדוק העברי, בתורת האמונה, בהבנת התפילה ודיבור צחות בלשוננו ובלשון הארץ (ערבית) אשר אנחנו יושבים בה, הנהו בניגוד לחוקי הדת? – ענה בארדאקי, בהביעו את דעת כל האשכנזים פה אחד: “בתי החינוך, שילמדו בהם דבר מבלעדי התלמוד, אם גם אינם בניגוד לחוקי האמונה, הנם בכל זאת כמעט תמיד הסיבה למרוד באחרית הימים בדת ולהמירה. כל אשר שמת לחוק בה ללמדן בבית־החינוך איננו רק לריק וללא הועיל, כי־אם גם לכליון ושחת”…

את התמיכה אשר אמר פראנקל לתת לילדים, ארוחה ובגדים נכונים היו האשכנזים לקחת, ולתת לחדרים שלהם. ואולם אחד הרבנים האשכנזים עוד הרחיק באמרו: “לא מדובשך ולא מעוקצך”.

מובן שפראנקל לא הסכים לשנות את החלטת התורמת. הוא ביקש את החכם־באשי להעמיד את ההחלטה להצבעה. מהאשכנזים היו שני עסקנים בעד, השאר היו נגד. הספרדים הצביעו כולם בעד המוסד.

ראשי האשכנזים לא רצו בריב, ור' ישעיה בארדאקי עם עוד שני רבנים באו לבקר את פראנקל וגם נפרדו ממנו ברוח טובה. אולם בכל זאת כעס פראנקל מאוד על האשכנזים. לעומתו התחילו הקנאים שבהם לקרוא למערכה נגד המוסד החדש. על קורות הרחובות וגם על ביתו של פראנקל ובית הקונסול הבריטי, בכל פינה ועבר, הודבקו תמונות וכרוזים גסים ונלעגים.

בערב השבת השני קרא שמש בית־הכנסת הווארשאי לעם להתאסף ליד הכותל המערבי. המון רב התאסף שם. אמהות הביאו את בניהן עמהן והאנשים אמרו מזמורי־תהילים להעביר את ‘רוע־הגזירה’. אחדים מהקנאים ביקשו גם לתקוע בשופר ‘למען השמיע במרום קולם’, אך לא עשו זאת. הקונסול האוסטרי פנה אז אל פקידי האשכנזים במכתב בעניין התעמולה נגד המוסד ונגד פראנקל, וגם חפץ לתת לו מאנשי משמרו, בתור שומרי־ראש, אולם פראנקל דחה את ההצעה הזאת, אם כי נשא אתו תמיד נשק מתחת לבגדיו.

פראנקל שכר דירה לבית־הספר וכתב עם בעל־הבית חוזה בשפה הערבית בבית הקונסול האוסטרי. הוא ניגש לסדר את הבית ולהתאימו לבית־ספר. אחרי סיימו את סידור הבית מינה ועד מפקח. קושי מיוחד היה למצוא מורה מתאים בירושלים, שיידע מלבד תלמוד גם את תולדות העמים וידיעת הטבע; אפילו מורה בקיא בתולדות ישראל לא נמצא בירושלים. לאחר חיפושים מאומצים בחרו את המשכיל הצעיר משה פרץ, שידע את השפות העברית, הערבית והספרדית; אשתו התמנתה להיות סוכנת־הבית, להשגיח על הילדים. באספות הוועד־המפקח הראשונות קבעו את משכורת המורים, את סדרי הלימודים ותכניתם. כן ערכו תקציב הוצאות המוסד האחרות: שכירות, כלכלה ולבוש הילדים. בכסף שעמד לרשותם יכלו לקבל לבית־הספר עשרים ילד. המיכסה המלאה של התלמידים נתמלאה חיש, והיה הכרח לדחות הורים רבים אשר ביקשו לרשום את בניהם, בגלל חוסר מקום.

ככל אשר הלך וקרב יום פתיחת בית־הספר, הלכה התנגדות האשכנזים הלוך והתגבר. בשנים־עשר לחודש סיון התאספו בבית־הכנסת של ר' יהודה החסיד והחליטו להכריז איסור על בית־הספר. ולמחרתו, ביום הששי, הסיתו צעירים את דעת־הקהל בספרם ליד הכותל המערבי על דבר החרם שעומדים להכריז. ההפגנות נמשכו גם בלילה. בחצות הלילה עברו המפגינים לפני חלונות פראנקל בהמון וקראו: “קומו, קומו, נקרא את הקינות” וכו', ובבוקר הוכרז החרם בכל בתי־הכנסת של האשכנזים, פרט לשנים. בכל המעשים הללו לא היו מעורבים ישירות פקידי עדת האשכנזים, מפחד הקונסול האוסטרי, אולם הקונסול קרא לפקידים והוכיחם בפניהם. הם השיבו לו כי מאין יכולת בידם להתנגד למעשים, עמדו מנגד, והוא, הקונסול, יכול לעשות כחפצו ולהעניש את האחראים הישירים להתפרעות. ואכן אסר הקונסול חמישה אנשים, אשר שוחררו לבסוף על־פי בקשת הפקידים ובהמלצת פראנקל עצמו.

לאחר שנקבע יום פתיחת המוסד, נמצא שיום זה חל בפרשת קורח, ולבל ימצא בכך המון העם סימן רע, הוחלט לדחות אותו ליום אחר. כן נקבע שבית־המדרש אשר לבית־הספר יהיה בקומה העליונה של הבניין, כי אין לדרוך ברגל מעל לארון־הקודש.

חג חנוכת הבית נקבע ליום כ"ג בניסן. הבניין היה מקושט בדגלים לבנים ואדומים, בדגלי אוסטריה. על הקיר נקבעה תמונת קיסר אוסטריה במסגרת יקרה, מתנת המייסדת, ולמולה נקבעה תמונת אבי הנדיבה, האציל שמעון לבית למל. תמונות אלו נתנו מקום לעלילות, כי פראנקל קבע צלב במוסד – הכוונה היתה לצלב שבאות־הכבוד של הקיסר. פראנקל גרד בסכין את ראשי הצלבים, ומעל לתמונת למל גרד את תמונת השה, סמלו.

הקונסול האוסטרי ופראנקל קיבלו את פני האורחים, שביניהם היו הפחה של ירושלים, הקונסולים הבריטי, הצרפתי והספרדי, החכם־באשי הספרדי וכל בית־דינו ואורחים מכובדים אחרים. הילדים, לבושים תלבושת מזרחית, עברו על פני המוזמנים, ברכו אותם וישבו על הספסלים. מקהלה שרה את פרק ל' מתהילים. אחר־כך נאם פראנקל והישווה את המוסד למוסדו של ר' יוחנן בן זכאי. הוא אמר:

“שאו עיניכם והשקיפו בעד החלונות האלה, והנה רק במרחק צעדים אחדים מתנשאת חומת ההיכל המערבית, רק היא יחידה מכל שארית עם קדומים, אשר כבר חלפה הלכה לה, מכל תפארת האור, אשר כבה ואיננו. בעת התמוטטו חומות ההיכל האלה, ומפלת העיר הזאת כמעט כלתה ונחרצה, ציווה איש אחד לנשאו בארונו כמת למראית העין – מפחדו פן יתעללו בו ויהרגוהו הביריונים – מחוץ לחומות העיר, להתנפל שם לפני שר־הצבא הרומאי ולבקש חנינה בעד אחיו, בעד הנשים והילדים. וכאשר השיב שר־הצבא את פניו ריקם בבקשתו זאת, בהבטיחו לו לתת את בקשתו אשר יבקש לעצמו בלבד ולמלאות רק חנינה אחת בעד נפשו, אז ביקש ממנו רבי יוחנן בן זכאי, לאמר: ‘אם כן, איפוא, הרשני נא לייסד בית תלמוד’. בצחוק מילא הרומאי את מבוקשו, מבלי להבין כי עם מילוי הבקשה הזאת יחיש את תעודת היהודים העתידה, הנשגבה והרחבה, אשר ימיה יבלו את ימי רומא החזקה מצור, וישראל ינצח את מנצחו. רבי יוחנן בן זכאי ראה, כי בא הקץ לשלטון ישראל, וכי תמה ממלכתו אל גיל כעמים, על כן גמר אומר לייסד מבצר לרוח, השולט ועוד ישלוט שלטון רב לעתיד ולאורך ימים על הארץ, אשר הושמה כעת לעיי מפלה”.

לאחר שהמקהלה שרה את ההימנון האוסטרי בעברית, פנה פראנקל בבקשה אל הקונסול האוסטרי שיהיה למחסה למוסד. כן דיבר בשבח מדינת תורכיה, והמקהלה שרה תפילה שחוברה לכבוד השולטאן. לאחר שברכו בברכת מי־שברך את המייסדת, את ראשי קהילת וינה, את משה מונטיפיורי, את משפחת רוטשילד, את המפקחים המורים והילדים, נסתיימה החגיגה בשירת פרק תהילים ‘בשוב ה’ את שיבת ציון' והמוזמנים כובדו בתקרובת. ביום ההוא חולקו כיכרות לחם לכל עניי ירושלים.

הלימודים החלו בר"ח תמוז. סדר היום במוסד היה זה: תפילה, ארוחת־בוקר, לימודים עד הצהרים, ארוחת־צהרים, חזרה על הלימודים, תורה נביאים וכתובים, כתיבה תמה.

וכך נוסד בית־הספר העברי הראוי לשמו הראשון בארץ ישראל.

* *

לאחר שפראנקל העמיד את בית־הספר על מכונו חזר לווינה. בשנת 1860 פירסם בווינה את ספר המסע ‘מצרים’, שהוא מעין חלק שלישי לספרו ‘ירושלימה’.

באותה תקופה היה פראנקל עסקן יהודי וכללי כאחד בעיר מושבו. הוא ייסד בווינה בית חינוך לעיוורים והיה מהמטפלים בהקמת אנדרטה למשורר שילר. בשנת 1876, כיבד אותו הקיסר פראנץ־יוזף בתואר אביר ובשנת 1889 בחרה בו העיר וינה לאזרח־כבוד.

יובל השמונים של פראנקל הוחג בשנת 1890 ברוב פאר, ולכבודו הופיעו כל שיריו במהדורה חדשה.

האיש רב־הכשרון ורב־הפעלים, הלוחם לחופש ואוהב עמו, הפיטן והעסקן, אברהם אלעזר פראנקל, נפטר בשנת 1894 בווינה, עיר מגוריו, בהיותו בן 84.

* *

לאחר עלות הצורר היטלר לשלטון בגרמניה בשנת 1933, החלו להגיע לארץ המוני יהודים מגרמניה. בין העולים היה הצעיר צבי פראנקל (בן־עמרם), מפראנקפורט, צאצאו של אברהם אלעזר פראנקל מווינה. ככל שגברו הרדיפות נגד היהודים בגרמניה כן גדל מספר העולים מארץ זו לארץ־ישראל. בשנת 1936 החלו הערבים במעשי תוקפנות רבים נגד יהודי הארץ, במטרה לבלום את העליה הגדולה. הם אירגנו כנופיות, אשר היו מתנכלות לישובים העבריים. כנופיות אלו היו מתקיפות את התחבורה העוברת בדרכים, מבצעות מעשי חבלה ברכוש העברי ומתנכלות לחייו של כל יהודי.

צעירים עבריים רבים בארץ, וביניהם צבי, התגייסו לשורות הבטחון של הישוב העברי, לשם הגנה על החיים והרכוש. צבי התגייס כנוטר במושבה כפר־סבא, לשם שמירה על פרדסי הסביבה, ובמושבה זו מצא את דרכו לשורות הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל). מכפר־סבא עבר לתל־אביב. הוא התמסר כליל לפעילות בארגון, זנח את עבודתו הפרטית ודירתו שימשה מקום אימונים.

הישוב נקט אז שיטה של הבלגה ומוסדותיו אסרו על תגובה למעשי האלימות של הערבים, אלא הסתפקו בארגון שמירה מפני המתפרעים. אולם דרך זו לא הועילה להפחית את ממדי האלימות, שהלכה וגברה והפילה חללים רבים. נפשו של חלק מהנוער בארץ קצה בהבלגה ותבע ביצוע מעשי תגמול חריפים נגד ערבים, כי האמין שרק בדרך זו יוכלו להפסיק את ההתפרעות.

ארגון האצ"ל, שלא עמד תחת מרות המוסדות הישוביים והיתה לו עמדה עצמאית, החליט לא להמשיך בהבלגה, אלא להכות בפורעים ולהשיב להם כגמולם. אולם מהלכה למעשה עדיין היה רב המרחק. אם כי עמדתו המוצהרת של הארגון היתה נגד ההבלגה ובעד ביצוע מעשי תגובה בפורעים הערביים, עדיין לא נקט הארגון בפעולות ממש, פרט לאילו פעולות בודדות שבוצעו על ידי חבריו באורח ספונטאני, ושלא תוכננו על ידי מפקדת הארגון.

לאחר שערבים ביצעו מעשה רצח נוסף נגד יהודים, יצא צבי לנקום את דמם, ללא קבלת היתר מאת מפקדיו בארגון. עקבותיו נתגלו על ידי הבולשת הבריטית. הוא הצליח להמלט ואולם אמו נעצרה. צבי מסר אז למפקדיו בארגון על הפעולה שביצע, ביקש את חסות האצ"ל – וקיבל אותה. הבריטים היו מעוניינים שצבי יתמסר להם ולכן הפיצו שמועות שמענים את אמו במעצר. כאשר הגיעה שמועה זו לאזני צבי – ביקש להתמסר למעצר, כדי שאמו תשתחרר. מתוך חשש שצבי לא יעמוד בעינויים, נרצח על ידי מסתיריו וגופתו הוטלה לנהר הירקון.

כפי שסיפר שמואל כץ מראשי האצ“ל, בספרו ‘יום האש’, בוצע הרצח שלא על דעת מפקדת האצ”ל. המפקדה חיפשה דרך למלט את צבי מהארץ וקיבלה גם סכום כסף למטרה הזו מראש עירית תל־אביב באותה תקופה, ישראל רוקח, אולם צבי לא היה כבר בחיים.

בראש השנה תרצ"ח (1938) נתגלתה גופת צבי בנהר הירקון, ללא ידיעת זהותה. הובא לקבר ישראל בבית־הקברות בנחלת־יצחק כאלמוני, ורק לאחר מכן נתגלתה זהותו הנכונה. הרצח המביש גרם להתמרמרות רבה בין חברי הארגון אשר הכירו את צבי והוקירוהו.

בגלל פרשה זו, וגם בלל פרשות אחרות, הודח מפקד האצ"ל רוברט ביטקר מתפקידו. הוא נמלט מהארץ ויותר לא חזר אליה.

צבי פראנקל (בן־עמרם) היה מראשוני הנוקמים באותה תקופה. לאחריו באו שלמה בן־יוסף, יעקב רז ורבים אחרים. לאחר שהאצ"ל חישל את כוחותיו בפיקודו של דוד רזיאל – החל להכות במתפרעים הערביים בכל עוצמתו. השתררה אז בארץ רוח אחרת. הורגש שהנוער העברי החל לקחת את גורלו בידיו – ולא עוד יהיה העם בציון הפקר לאויבים מתפרעים.

כאשר סר משה מונטיפיורי, הוגה הרעיון של התיישבות יהודים על אדמת ארץ ישראל, בא לארץ בשנת 1839, מצא רק יהודים ספורים שעסקו בעבודת־אדמה במקומות שונים, או לשם פרנסה או לשם קיום המצוות התלויות בעבודה זו. הבולט שבתוכם היה ר' מרדכי סלומון, יהודי שהעסקנות הציבורית באה לו בירושה מאביו ר' זלמן צורף, גואלה של חורבת ר' יהודה החסיד בעיר העתיקה בירושלים ואחד ממייסדי הישוב האשכנזי בעיר. ר' מרדכי סלומון רכש כרם־ענבים בכפר השילוח, ליד ירושלים, והיה מעבד אותו בחיבה יתרה, כדי לקיים את המצוות התלויות בארץ. לאט־לאט נצטרף גם הצד הכלכלי שבחקלאות אל הצד הדתי, ובשנת תר"ה עוזב ר' מרדכי סלומון את משפחו בירושלים וחוכר חלקת אדמה בכפר ערבי ליד עזה, והוא מבלה בפינה נידחת זו את רוב ימי השנה.

כשאך נשמע הקול, שמשה מונטיפיורי מתעניין בשאלת יצירת ישוב עברי חקלאי בארץ, השתדל ר' מרדכי סלומון לעורר את התעניינותו בשאלה זו ולחזקה. הוא הגיש למונטיפיורי, בביקורו הראשון בארץ, תזכיר מפורט, בו הוא מוכיח, כי “… גם בחורבנה ושממותה תוכל ארץ־ישראל להיות ארץ זבת חלב ודבש לאלה אשר יעבדוה באמונה”.

ובעת ביקורו השני בארץ החל מונטיפיורי פועל להושבתם של יהודים מצפת על הקרקע, כעובדי אדמה. ניצנים של התיישבות חקלאית נעשו כבר פה ושם על־ידי יהודי צפת. הם חכרו כיברות אדמה קטנות ליד העיר, והיו מעבדים את האדמה יחד עם ערבים, אולם הם היו חסרי ציוד חקלאי יסודי. מונטיפיורי חשב לבוא להם לעזר.

הוא רושם בזכרונותיו בענין זה: “מכל הידיעות אשר אספתי נוכחתי, כי הסביבה מוכשרה מאוד ליסוד קולוניות עבריות. כי יש שם יערי עצי־זית כבירים לימים מאוד, כרמים, אדמת־מראה, המון מעיינות ומים טובים וכו' – בקצרה, זו אדמה אשר תתן יבול למכביר. בטוח אני כי אם יצליח בידי להפיק זממי, תבוא ברכה מרובה לארץ הקודש. ראשית דבר אבקש מאת השולטן לתת לנו בחכירה חבל אדמה על משך חמישים שנה, בערך מאתים כפרים, ובשכר זה ניתן לו מעשרה עד עשרים אחוזים מתוצאות האדמה, אבל בתנאי כי האיכרים יהיו חופשים במשך כל הזמן הנ”ל מכל מסים וארנונה, והרשות תהיה בידם למכור את יבול אדמתם בכל ארצות תבל. וכאשר אקבל את הרשיון הזה, בשובי בשלום לאנגליה, אייסד, ברצות ה‘, אגודה להרחבת עבודת האדמה בארץ־הקודש, בכדי לעזור לאחינו באירופא לשוב לארץ אבותינו. לעת כזאת נודדים רבים מאחינו לאמריקה ולאוסטרליה וכו’, ואולם בארץ הקודש יקל עליהם למצוא אשרם".

גם בטבריה באו נכבדי הקהילה למונטיפיורי כדי לישא וליתן עמו בדבר התיישבות חקלאית. הוא התייעץ בשאלה זו גם עם הקונסול האנגלי בירושלים, והלז התייחס אליו בתשומת־לב ובחיוב, אך יעץ לעשות פסיעות קטנות לבלי לעורר את חשדו של השולטן.

הפחה התורכי שבמצרים היה אז הנציב של ארץ־ישראל ועל פיו נחתכו ענייני הארץ הקדושה. מונטיפיורי פנה איפוא אל הפחה הזה בחזרו מביקורו השני בארץ־ישראל והציע לפניו תכנית של התיישבות. הוא ביקש: א. רשיון לחכירת אחוזות למשך חמישים שנה (בתנאי מפורש שהחוכרים יהיו פטורים ממסים); ב. רשיון לכניסת מומחים מחוץ־לארץ, שילמדו את יהודי ארץ־הקודש את עבודת־האדמה, ואת הטיפול במטעים; ג. רשיון לפתיחת בנקים בביירות, יפו, ירושלים וקהיר.

הפחה כאילו סמך את ידיו על הבקשות האלה, אולם למעשה לא יצא אז כלום מכך. מספר זכרונותיו נותן מונטיפיורי טעם לדבר: “ההצעה ליסד קולוניות ליהודים בארץ־הקודש ובסוריה הביאה כנראה דאגה בלבו, פן יש בלב היהודים לייסד ממלכה חדשה בארץ אבותיהם”.

בעת ביקורו השלישי של מונטיפיורי בארץ־ישראל, בשנת 1855, רכש השר פרדס ליד יפו, בדרך העולה מיפו לשכם, על־יד הגבעה, שעליה נבנתה כעבור ט"ו שנים המושבה הגרמנית ‘שרונה’ (כיום נמצאת בה הקריה של תל־אביב). את הפרדס מסר למשגיח שעליו היה להעסיק יהודים בעבודה ולהשתמש בהכנסות הפרדס לצרכי צדקה. אך העניין לא התנהל כשורה. בבוא השר הזקן לבקר את הארץ בפעם אחרת מצא בפרדסו מניין של יהודים מתושבי יפו, המתפללים בו בציבור, וגרעון שנתי של אלף גרוש בתקציב הפרדס. הדבר הפליא אותו, בידעו נאמנה, כי כל פרדסי הסביבה מכניסים הכנסה שנתית טובה. אולם מניין המתפילים הניח את דעתו וכפר על הגרעון בתקציב.

מרובים היו הגלגולים שעברו על פרדס זה, שכל ימי קיומו היו שלשלת ארוכה של גסיסה והתנוונות, עד שנמכר לבסוף בשנת תרפ"ד (1924) לאנשים פרטיים ולבש צורה של שכונה עירונית, ליד העיר תל־אביב, הלא היא שכונת מונטיפיורי.

הנקודה העברית החקלאית השניה בארץ־ישראל, לאחר פרדסו של מונטיפיורי, היתה מקווה־ישראל, שנוסדה על־ידי יעקב קארל נטר, מטעם חברת ‘כל ישראל חברים’ מצרפת.

הוועד המרכזי של חברת ‘כל ישראל חברים’ מילא את ידו של קארל נטר, בטרם יצא לארץ־ישראל, לשני דברים:

א. לחקור ולדרוש אם יהודי ארץ־ישראל רוצים ומסוגלים להתפרנס מעבודת האדמה; ב. להשתדל לפני ממשלת תורכיה בקושטא בדבר השגת רשיון ליהודים לרכוש קרקעות בארץ־ישראל.

נרסיס לוון, עסקן חברת ‘כל ישראל חברים’ בצרפת, קבע שבייסוד מקווה־ישראל היתה לחברת כי"ח מטרה קדושה אחת: החזרת עטרת החקלאות היהודית בארץ־ישראל ליושנה. האמצעים יכולים להיות שונים. לא ביום אחד נברא החקלאי. צריך לקחת את התינוק, לחנכו, לגדלו, להורות לו את הדרך, לעזור לו בהתחלותיו, לעזור לו בנפילותיו, – בקיצור: צריך להכשיר את החקלאים, צריך ליסד בית־ספר.

מאז יסודו בשנת 1870 ועד עתה, בית־הטפר החקלאי מקווה־ישראל הוא כלי מחזיק ברכה לישוב ארץ־ישראל. הוא חינך דורות של מומחי חקלאות, אשר התפזרו בכל קצווי הארץ ועזרו רבות לקידומה ושגשוגה של החקלאות העברית בה.

סמוך לאותו זמן נעשה עוד נסיון של התיישבות חקלאית בארץ־ישראל. בעיר טבריה נוסדה עוד לפני שנת תרל"ח (1878) חברת ישוב ארץ־ישראל, על ידי ר' שמעון ברמאן, שבא מאמריקה. האיש הזה ניהל תעמולה בין יהודי ארץ־ישראל, שיעסקו בעבודת־אדמה, וגם חיבר ספר בנושא זה בשם ‘מסעות שמעון’.

באותה תקופה שנוסדה מקווה־ישראל, רכשו תושבי ירושלים ר' יהושע ילין וחבריו, חלקות אדמה ליד העיר, לשם הקמת המושבה מוצא.

* *

הרעיון של יצירת מושבות עבריות בארץ־ישראל בתור פעולה גואלת היה מנוי וגמור אצל טובי היהודים שבירושלים. השם ‘פתח־תקווה’ נקבע כבר אז, עמד להנתן לשטח אדמה בקרב יריחו, שעסקני ירושלים עמדו אז במשא ומתן בדבר רכישתו. מספר השותפים לרכישת אדמה זו היה עשרים.

כברת האדמה שעמדה אז להמכר בבקעת יריחו, הכילה ארבעת אלפים דונם. האדמה עמדה להמכר במכירה פומבית מטעם הממשלה, ושני קופצים עיקריים היו על אדמה זו: האחד מוסא־פחה למשפחת חוסייני, שרצה לרכוש את האדמה לצרכי ספסרות; השני – ארמני עשיר מתושבי מצרים, שעמד לרכוש את האדמה בשביל עדת הארמנים שבירושלים. היהודים היטיבו להבין, שידם קצרה להתחרות עם שני תקיפים כאלה. הלכו, איפוא, ושיחדו את הפחה בכסף ואת עדת הארמנים בדברים טובים. ואחרי שהתקיפים משכו את ידם מהקניה והיהודים נשארו הקונים היחידים, היה הדבר כמעט ודאי, שהאדמה תעבור להם לנחלה. אך כאן קפצה עליהם שאלת הנתינות. לאחר שנשאלו המסמכים לקושטא עם שמות הקונים נתיני החוץ, נתקבלה תשובה לשלטונות התורכיים בארץ, כי השולטן עבד־אל־חמיד, בחוסו על אדמת ארצו, שלא למסרה לידי נתינים זרים, הואיל בטובו להוסיף חמש מאות לירות על המחיר שהיהודים נותנים, בכדי לקנות את האדמה בשביל עצמו.

הכשלון ברכישת אדמת יריחו ציער אז מאוד את השותפים. איש ירושלים ר' יהושע ילין מספר בזכרונותיו על נסיון זה: “אנחנו קיווינו לרכוש לנו במשך הזמן את רבבות אלפי הדונמים החרבים והשוממים שעל גבולנו, עד הירדן, שעל פי החוק יכולנו לזכות בהם בחנם, אם נהפכם מאדמת בור לאדמה מעובדה. וזה חשבנו לעשות על ידי זה שנמשוך אלינו עשירים גדולים בעלי הון באירופה, שישתתפו אתנו בסכומים עצומים לקנות בהם מכונות גדולות להעמידן על הירדן לשאוב מימיו, למען השקות בהם את כל או רוב האדמה השוממה הסמוכה לגבולנו. ואחרי שהאדמה עצמה היא דשנה ופוריה מאוד ורק דורשת מים להשקותה, חשבנו שבמקום להשתמש בה לתבואה, אשר עבודתה מרובה וקשה והכנסתה מועטה, נשתמש בה לנטיעת גנים ופרדסים, אשר אפילו חמשים דונם מהם יספיקו לפרנס משפחה גדולה בריווח – וכך חשבנו, שבמשך הזמן היו מוצאות להן אלפי משפחות פרנסתן בריווח, ומלבד כל זה עוד חקרנו ומצאנו, שכל האדמה על שפת הירדן ושפת ים־המלח מכילה בקרבה כמות מרובה מאוד של גפרית, וגם מהעסק הזה היו יכולים להתפרנס משפחות רבות”.

* *

עוד נסיון אחד לא הצליח אז: הנסיון לרכוש את אדמת ‘דוראן’ ליד רמלה, ששנים לאחר־כך נרכשה בכל זאת על ידי יהודים והוקמה עליה המושבה רחובות.

על הכשלון הזה מספר ר' יואל משה סלומון ביומנו:

“כגורל יריחו כן גם גורל אדמת דוראן, אשר הוכרזה בחוצות ירושלים כעומדת להמכר. ויהי בשנה ההיא, כאשר שמעתי קול־קורא בחוצות ירושלים על ידי כרוז הממשלה, כי עומדת למכירה נחלה בסביבת העיר ראמלה, והנחלה תכיל חמשת אלפים ושש מאות ושבעה ושלושים דונם, מהרנו והחלטנו והעמדנו מחברתנו שלושה אנשים בתור קוני הנחלה, ואני בתוכם. רכבנו על סוסים לתור את הנחלה וראינו, כי הערך והסכוך שנתן עבורה איש נוצרי הוא מצער מאוד לערך שוויה באמת. על כן העמדנו איש מאגודתנו לבוא אל המכירה הפומבית הזאת בתוספת קטנה. והנה נקרא המועמד שלנו (ר' בן־ציון ליאון) אל הפחה. והלז דבר עם ר' בן־ציון קשות ויפחידהו למשוך ידו מהקניה, יען כי לא יוכל לתת ערובה בטוחה על מספר הדונמים הרשומים בספרי הממשלה. סוף דבר: הפחה גער בו בנזיפה, ואילולי לא היה האיש הזה נתין בריטניה, כי אז שמהו בכלא. אנחנו עשינו את שלנו, שלחנו טלגרמא לדמשק, כי אם תנתן לנו הנחלה כפי שהיא רשומה בכתב ההכרזה, אז נתן עבורה שמונים אלף גרוש. אך הפחה עשה כאשר חפץ ומכר את הנחלה להנוצרי”.

אבל גם בכשלון זה לא היה כדי להרפות את הידים. מצבו של הישוב הארץ־ישראלי היה אז כל כך עלוב ודל, וההכרה שאין לישוב זה תקנה אלא בעבודת־האדמה היתה כל כך צורבת, שאחרי כל כשלון התעוררו טובי ירושלים בכל פעם לנסיונות חדשים, וכך נוסדה בירושלים בשנת תרל"ו (1876) החברה ‘גאולת הארץ’.

היה צורך בשופר גדול שיזעזע את העם היושב בציון ויחזק את הידים הרפות, ושופר זה נמצא בדו־השבועון ‘יהודה וירושלים’, שר' יואל משה סלומון התחיל להוציא בשנת תרל"ז (1877). העתון שם לו למטרה “לרום קרן אדמת הקודש, הישוב והבניין, המסחר והמלאכה לתועלת איש הישראלי”.

עברה שנה של תעמולה ושל חיפוש אחרי שטחי אדמה, והנה הוגד לסלומון וחבריו, שעל גדות הירקון, במרחק אילו קילומטרים מיפו יש אדמה למכירה, והיא מתאימה מאוד ליסוד מושבה. כשחקרו בדבר מעט יותר, נודע להם, שאדמה זו נחשבת על הכפר אמלבש, והמוכר הוא אפנדי נוצרי מתושבי יפו, טיאן שמו, שזכה באדמה, בתחבולות שונות.

* *

על תולדותיו של הכפר אמלבש מסופר:

מאות שנים היה העמק, אשר משני עברי הירקון, שמם. מי המעיינות, שמהם מוצאו של הירקון, כאילו נועדו מששת ימי בראשית להשקות את האדמה השמנה שמסביב ולהפרותה. ויהיה כי הלכו ומעטו האנשים בארץ, ואלה המעטים אשר ישבו בה, היו נרפים ולא שמרו את המים, השתפכו מל המעיינות למרחקי העמק והפכו אותו לביצות המרעילות את האוויר. והרועים מן הכפרים, החונים על גבעות החול מצפון ומדרום העמק, אשר באו להשקות את עדריהם ולרעות את בהמתם בעשבי הביצות, גרמו לכך שצבתה בטנם של הצאן והבקר מהמים אשר שם ומתו. בגלל זאת היה העמק מקולל בעיני הפלחים אשר בכפרים והם התרחקו ממנו כמטחווי הקשת. ורק רצועות האדמה הצרות, אשר לרגלי הגבעות הנוגעות בעמק, היו נחרשות ונזרעות על ידי הפלחים, אשר בכפרים יהודיה, מגדל, בני־ברק ושאר הכפרים שמסביב.

מהרי אפרים ירד איש גיבור־חיל, חמד שמו, מפליטי הנאבוטים אשר נלחמו בתורכים. הוא עזב את מולדתו בגלל ריב אשר נפל בינו ובין אנשי חרמו. ולחמד בנים וחתנים, עבדים ושפחות, מחנה רב, ולעדרי הצאן והבקר אשר לרגליהם אין מספר. לאחר שראה את עמק הירקון, מצא המקום חן בעיניו והוא נטה בו את אוהלו, היכה וגרש את רועי הצאן והבקר השייכים לכפרים הסמוכים, והטיל מס על הפלחים אשר זרעו בירכתי העמק. והאיש גדל משנה לשנה, עשה עושר רב וזרעו נטויה על כל הסביבה. חמד החזיק בעמק שנים רבות, שהפך לנחלה לו ולבניו, וכל אשר עשה הצליח. אך קללת העמק רבצה על ביתו; שנה שנה חלו מבני ביתו, מעבדיו ומשפחותיו וימותו. וחמד היה כורה קברים לגדת הנהר לקבור בהם את מתיו. מספר הקברים רב היה ממספר האוהלים. לבסוף חלה גם חמד עצמו ומת ונאסף אל עמיו.

אחרי מות אבי המשפחה ירד גם מזל הבית. פחד חמד סר מעל הכפרים. ויש אשר רועי הכפרים נלחמו ברועי בית חמד והכו בהם, והפלחים חדלו מלשלם מס.

וביפו שני אפנדים, אנשים עשירים ומלווים כסף בריבית. לאחר שהורע גורל בני חמד, נתנו את חלקת אדמתם אשר בעמק הירקון לעבוט בידי האפנדים מיפו וקיבלו מהם כסף בריבית. אבל הכסף לא עמד להם והם הלכו מדחי אל דחי. המחלות מעבר מזה וריבית האפנדים מעבר מזה אכלו את בני חמד ואת משפחותיהם בכל פה, עד כי נשארו רק מתי מספר אשר הגיעו עד כיכר לחם.

והשמועה הגיעה להרי אפרים, כי חמד מת, בניו נתדלדלו וכוחם תש. אז יצאו רוכבים ממשפחת אנשי חרמו והתנפלו על פליטת בית חמד ועשו בהם הרג רב, טבלו מטפחת לבנה בדם האחרון לבית חמד, שמוה על ראש כידון ושבו אל ההרים. והקרקעות אשר רכשו להם בני חמד בחרבם ובקשתם עמדו לנחלה לשני האפנדים ביפו, שהיו מחכירים מהן חלקים לפלחים אשר בכפרים השכנים, והם היו משלמים את המסים לממשלה, לבל תפקע זכותם עליה.

* *

וכך מוסיפות לספר האגדות הערביות על גלגולי הכפר אמלבש:

שטח הכפר היה מלפנים גדול מאוד והגיע עד למאה אלף דונם. הגבול הדרומי נמשך עד טאריק שאוקאט ולצד מערב נמשך עד הגבעות, שעליהם בנויה עתה בני־ברק. כתוצאה מהתמעטותם של בני אמלבש בגלל מחלות, נגזלו רצועות רצועות מאדמת הכפר על ידי תושבי הכפרים יהודיה, פג’ה, בני־ברק ומגדל. תמיד היו לו לראש הכפר אמלבש מלחמות וקטטות עם בני הכפרים השכנים, ותמיד היתה ידו על התחתונה.

השייך האחרון היה איש אמיד שבא ממצרים ונקרא חמד־אל־מצרי. הוא בא לשם ועמו כארבעים עבדים. הוא רכש את הכפר החרב במחיר זול מאוד. במשך שנים מספר מתו מרבית עבדיו ואנשיו, והוא ואחיו עמדו והתיישבו בכפר פג’ה, הסמוך לאמלבש. בימיהם הופחת שטח אדמת הכפר על ידי משיגיו השכנים ונשארו לו רק בערך 14,000 דונם. כאשר ראה השייך חמד־אל־מצרי את גורל הכפר ההולך ומצטמק במספר אנשיו ובשטחו מיום ליום, פנה אל אחד מעשירי יפו העוסק בנחלאות, אשר יש לו השפעה במשרדי הממשלה ביפו, הוא הסוחר טיאן, ובא אתו במשא ומתן להציל את נחלתו מידי שוסיו אנשי הכפרים. הסוחר רימה את השייך והוציא ממנו בעורמה תעודת־מכר על חצי שטח הכפר, אך שנים עברו והסוחר טיאן לא עשה מאומה בשטח שקיבל לרשותו. לא נשאר לו לשייך מוצא אחר אלא להשפט עם טיאן, ובשביל הוצאות המשפט מכר השייך אלפיים דונם מאדמת הכפר לסוחר סלים קאסאר מיפו. שופטי יפו עמדו כמובן לצד הסוחר טיאן ולשייך לא נשארו מכל נחלתו הגדולה אלא כאלפיים ושש מאות דונם. לא עברו ימים רבים אחרי פסק־הדין והשייך מת משבץ־הלב.

יואל משה סלומון וחבריו ודאי לא ידעו אז מכל גלגולי האדמה המוצעת להם לרכישה. לפניהם היתה עובדה: יש אפשרות לרכוש שטח אדמה כדי לייסד עליה מושבה עברית.

והם ארגנו מחדש את אחיהם לדעה והכינו את עצמם לסייר את האדמה,

* *

בבוקר קיץ אחד בשנת תרל"ו (1876) יצאו מירושלים: ר' דוד גוטמאן, ר' יואל משה סלומון, ר' יהושע שטאמפר, ר' זרח בארנט ועמם עוד אנשים מספר לראות את אדמת אמלבש שבסביבת יפו.

בבואם ליפו פנו לאדון אמזלג, שהיה אותו זמן סגן קונסול ממשלת אנגליה ביפו; וביקשו ממנו למסור למוכר טיאן הנוצרי, כי רוצים הם לתור את הנחלה בטרם יבואו עמו בדברים. שלח אתם טיאן את אחד מאנשיו להראות להם את הנחלה, ולמחרת היום נסעו בלוויית זאקרי אפנדי, הוא פקידו של טיאן, לראות את הכפר אמלבש. בעין בוחנת סיירו כל היום את שטחי־האדמה הדשנים, אשר על גדות הירקון, הגובל בחלק גדול מנחלת טיאן. נודע להם כי חלק מאדמת הכפר הזה שייך לסוחר היפואי קאסאר, וחלקו של זה מופרד מיתר האדמות, בשעה שחלקו של טיאן מעורב בשטחי־אדמה השייכים לפלחים תושבי הכפר אמלבש.

המסיירים עברו לאורכו ולרוחבו של כל אותו שטח גדול, עד שהגיעו אל מבצר אחד עתיק והרוס למחצה, הוא מבצר אנטיפטרוס, שם מצאו מעיינות מים חיים, שפיכו וזרמו חרש והשתפכו יחד לנחל הגדול המכוסה סוף והמוקף עצים ושיחים. והאדמה שחורה ודשנה ומכוסה שפעת דשא. כשראו התרים את המקום שמסביב למבצר אנטיפטרוס ואת מעיינות המים הזורמים והמהווים את נחל הירקון, מצא המקום מאוד חן בעיניהם והחליטו לקנות כל אותו שטח אדמה כולו לשם יסוד המושבה. ואולם בבואם אחר־כך אל תוך הכפר, הזדעזעו למראה הפלחים הדוויים, הסומים וצהובי־הפנים, ולבם נתמלא יאוש.

עם שקיעת השמש חזרו המסיירים ליפו. רק יואל משה סלומון, שידע היטב ערבית, החליט לשהות בכפר עוד ימים אחדים, למען קחת דברים עם זקני הפלחים, כדי לחקור ולדעת את טיבו וכל שאר הפרטים. היו שיקולים רבים נגד קניית המקום האוכל את יושביו, אך קשה היה ליואל משה סלומון לוותר על שטח זה שהשתוקק אליו כל כך; מצד שני גדל אצלו רגש האחריות לאלה, העתידים להתיישב עליו, כי מי יודע מה צפוי להם כאן…

שלושה ימים עברו עליו בחקירות ודרישות מפי הפלחים היושבים על נחלת טיאן ונחלת קאסאר; והנה לאחר שהרגיש סלומון בבני־שיחו, כי אין לסמוך עליהם ועל דבריהם, כי לא אמרו אף דבר וחצי דבר מאשר בלבם, בהיות עליהם פחד אדוניהם, וגם בהיותם מעוניינים אולי לעבוד אצל היהודים, שבלי ספק לא ינצלו אותם כאדוניהם – נכנס סלומון בשיחה גם עם הפלחים שאינם מאיכרי טיאן והמתגוררים בכפרים הסמוכים, הרחוקים מעט מהירקון ומהביצות, בהיותו בטוח, כי הללו יהיו מסיחים לפי תומם כדרכם של הערבים, המלאים סיפורים ואגדות על כל מקום ומקום. מפיהם נודע לו כי שתי סיבות גורמות למחלות בסביבת הנחל: מי הירקון ומי הביצות. למי הירקון, שאין עליהם השגחה מצד הממשלה, מושלכות תמיד נבלות צאן ובקר על ידי הבאים לרעות לידו את עדריהם, והביצות הגדולות אף הן משחיתות את בריאות תושבי המקום על־ידי המוני יתושי הקדחת. כמו־כן נודע לו מפיהם ששני הגורמים הללו פוגעים אך ורק באלה היושבים ממש בקרבת הירקון והביצות, ואילו תושבי הכפרים הדרומיים, הרחוקים מהללו מרחק שעה וחצי או שעתיים, כל רע לא יאונה להם. על סמך הידיעות הללו החליט סלומון להסתלק לפי שעה מהרכישה של חלקת טיאן, בהיותה קרובה גם לירקון וגם לביצות, שני הגורמים העיקריים למחלות, ולבוא בראשונה במשא ומתן עם הסוחר קאסאר לשם רכישת נחלתו, הנמצאת בדרום וגובלת עם שדות הכפר יהודיה, – הוא יהוד הנזכר ביהושע ובמלכים – המוחזק למקום בריא בהחלט. לאחר שירכשו ממנו את הנחלה יקימו את המושבה על מרום הגבעה הדרומית שבקצה, המרוחקת מכפר הפלחים, ושם גם יכרו באר מים חיים, לבל יצטרכו לשתות ממי הירקון המזיקים.

ביפו כבר חיכה לסלומון ר' דוד גוטמאן, כדי להיוודע ממנו על תוצאות חקירתו. סלומון מסר לו את כל הידיעות, שהשיג מפי יושבי הסביבה ההיא, והעלה את הצעתו החדשה בדבר קניית נחלתו של קאסאר בתחילה. השנים החליטו לדחות לפי שעה את הרכישה הגדולה של חלקת טיאן ולקנות את נחלת קאסאר, שהיא, כאמור, רחוקה מכל סכנה.

* *

אף־על־פי־כן, ככל אשר הלכה והתקרבה משאת־נפשם זו להתגשמותה, כן הלך וגדל בלבם הפחד מפני התוצאות המסוכנות הכרוכות בתנאים האקלימיים של אותה סביבה. אז פנו שלושה מהם לשם יתר בטחון אל הרופא היווני המפורסם בעת ההיא, ד"ר מאזוריקה, והזמינוהו לבוא ולחקור את מצבה האקלימי של סביבת אמלבש.

כשבאו יחד עם הרופא אל המקום, שוב נתקל מבטם באותו המחזה העגום: גופות־שלדים של פלחים, צהובי פנים כקלף, מגששים קיר בעצם יום, או אחד מובל ביד רעהו ולשניהם רק עין אחת או עין וחצי מלופלפות וזבות בלי הרף.

אותה שעה פרש מעליהם ד"ר מאזוריקה וטיפס ועלה על חורבת בית ונשאר שם עומד, כשעיניו צופות ותרות בלי הרף ברקיע. בריחוק מקום ממנו עמדו שלושת המסיירים תוהים ומשתאים בלב פועם ונשימה עצורה. הביטו אליו מבלי הבין פירוש עמידותו המסתורית. כעבור חצי שעה ירד הרופא מעמידתו המוזרה ואמר אליהם כדברים האלה:

“דעו לכם, אדוני, כי חקירת האקלים של איזו סביבה שהיא הנה אחת הבעיות הקשות והמסובכות ביותר שבמדע הרפואי. ואולם סימן אחד כללי ישנו, שעל פיו אפשר לפסוק בוודאות, אם מקום זה או אחר כדאי וראוי ומוכשר למושב אדם, או שכל שומר נפשו צריך לרחק מעליו ככל אשר יוכל. ניצבתי כל העת על רמה זו ועיני תרו בלי הרף על פני מרחבי הרקיע, לראות ציפרים עפות, ואולם על פני כל המרחב הכחול והשקט הזה לא ראיתי גם עוף פורח אחד. והרי נמצאים אנו בארץ שמש והרי אנו רואים המון גרעיני תבואה פזורים בכל מקום, והרי גם תולעים וכל מיני רמשים – מאכל כה טעים לעוף השמים… אין זאת כי אם רע ומושחת הוא אוויר המקום הזה, עד כי גם העוף, הנשמע לאינסטינקט הפנימי הער בו תמיד, נזהר מלקרב הנה. מקום משכל תושביו הוא המקום הזה”.

הרופא סיים את תוצאות חקירתו וסר הצדה.

כקפואים נשארו השלושה על עמדם. גוטמאן, שהרגיש ברגע ההוא, כאילו כל העולם חשך בעדו, החליט בנפשו שלא להשמע ליווני ולחקירתו ולהביא את עניין רכישת הקרקע לידי גמר; אולם בהציצו בפניהם של חבריו, שעמדו מורכני ראש ומבטיהם נעוצים בקרקע, כמצפים למענה מפיו, לא ההין להביע את החלטתו הנועזה בקול, והוסיף לעמוד אף הוא דומם ומחריש, שלושתם היו כיראים להביט איש בפני רעהו.

מחזה אילם זה נמשך רגעים מספר. פתאום הפליט סלומון חרש:

“ובכל זאת!”

“ננסה!” קרא שטאמפר בקול.

המלים הללו אך נפלטו מפיהם, וגוטמאן, נרגש עד עומק נפשו ממה ששמע התנפל על צווארי שני חבריו ופרץ בבכי. אז לא יכלו להתאפק גם שני חבריו והחלו לבכות אף הם.

כעבור רגעים מספר, כשקרב אליהם ד"ר מאזוריקה וראה את בני־לווייתו כשהם מדברים בהתרגשות ועיני שלושתם לחות מדמעות, חשב בנפשו שאין זאת כי אם תוצאות חקירתו את המקום, שכה הדהימו את שלושת היהודים, באו לאחר שהללו כבר סילקו את כל מחיר הקרקע, ועכשיו הריהם עומדים ובוכים על ממונם שאבד. התחיל היווני לתומו לדבר על לבם ולנחמם, באמרו, כי אשר לו, כהנה וכהנה כדאי לו להפסיד ובלבד שלא לסכן את חייו, היקרים מכל הון. אולם מה נדהם הרופא לאחר שהוברר לו מפי השלושה, כי גם אחרי חקירתו המעולה הם נשארו עומדים בכל תוקף בהחלטתם להתנחל במקום המסוכן הזה, וכי דמעות עיניהם אינן כלל דמעות הבאות מתוך מורך־לב וחרטה.

* *

אחרי משא ומתן שארך כשבוע ימים בערך, קנו המתנחלים מידי סלים קאסאר במחיר 1,070 נאפוליאון זהב (21,400 פראנק) את חלקו, 3,375 דונם, ובערב ראש חודש מנחם אב תרל"ה נכתב ונחתם החוזה בין המוכר סלים קאסאר ובין הקונים דוד גוטמאן, יואל משה סלומון ונתן גרינגרט, במעמד החברים יהושע שטאמפר וזרח בארנט. החוזה נערך אצל הקונסול האוסטרי, לפי שגוטמאן, הקונה העיקרי (לפי סכום הכסף שהשקיע בקניה), היה נתין אוסטרי. כן נכתב החוזה על שמו מחשש להתנכלותו של ראוף־פחה אשר בירושלים, פחה שהיה פאטריוט תורכי נלהב והתנגד בכל תוקף למכירת קרקע ליהודים.

על המאורע הזה רשם ביומנו בנו של אחד המייסדים, טוביה סלומון:

"אבות הישוב החקלאי הראשון הרגישו בנפשם, כי אמנם צעד חדש וחשוב מאוד נעשה על ידם לקידומו של הישוב העברי בארצנו; לאחר שבמשך חמש השנים האחרונות, לא עלתה בידם, בעטיו של הפחה, להוציא לפועל את הקניות ביריחו ובדוראן, הנה עתה הצליח ה' בידם והקניה אל הפועל ובאין שום מפריע, עד שגם הפחה עצמו לא ידע מזה דבר. ומשנה שמחה שמחו לקראת העובדה, כי הקניה המוצדקה נעשתה בימים היסטוריים לישראל, בהם נחתם גזר־דינם לפני אלף ושמונה מאות שנה. עתה נהפכו להם הימים ההם לימי גאולה ושמחה וישועה, והגלגל החוזר בעמנו, שהיה יורד ושוקע עמוק מיום ליום, שוב התחיל עולה ומתרומם לאט לאט. האם לא אצבע אלוהים היא, אשר אמר לצרת עמנו די, עד פה תבוא ולא תוסיף, והנה נפתח עכשיו פתח־תקווה לשוב ולהתנחל על אדמה אבותינו מימי קדם. על כן קראו שם הנחלה הזו והמושבה שתיבנה במקום הזה בשם פתח־תקווה, לאמר: ‘יתן ה’ והעמק הזה יהיה לפתח־תקווה ולהתחלה טובה לגאולת העם ולתחייתו בחומר וברוח'.

(תקפ“ג – 1823 – תרפ”ד – 1924)

אברהם קופלמן נולד בעיירה הקטנה ואסיליצ’ק שברוסיה, לא הרחק מוולוז’ין המפורסמת. בשנת תקפ"ח, בהיותו עוד צעיר מאוד, נכנם לישיבה הוולוז’ינית ולמד שם עד שנתו השבע־עשרה. אך נשא לו אשה ונתישב עמה בסלונים, שם התחיל עוסק במסחר היערות.

הרעיון של ישוב ארץ־ישראל התחיל מפעמו עוד בהיותו תלמיד בישיבה. אולם מאי־יכולתו אז, מכמה טעמים, לעלות אל הארץ מיד, עמד ושלח את שני בניו לירושלים לתלמוד של תורה – תחילה את בנו בכורו אשר, וכעבור שנתים – את בנו הצעיר מנדל.

כשהגיעה אליו השמועה, עוד בהיותו בסלונים, על אודות שטח האדמה שנרכש על ידי מייסדי פתח־תקווה, בא בחליפת דברים עם י. מ. פינס¹ ובאמצעותו קנה בשבילו חלק משטח האדמה ההיא. מיד לאחר הרכישה הזו הוא עלה לארץ־ישראל, והתנחל על אדמתו במושבה.

על ראשית עבודתו, שלא הצטיינה במומחיות יתרה, מספרים ליצני הדור שלו, שכשהחליט לזרוע את שדהו דורה ושומשומים והוצרך רק למספר רוטלים² של זרעים משני המינים הנזכרים, עמד וקנה מטען־גמל שלם של דורה ושומשומים – כמות, שהיתה מספיקה אז בדיוק כדי זריעת כל שטח אדמת פתח־תקווה.

עם חורבנה של פתח־תקווה, כשאברהם קופלמן, כשאר הבריו, עזב את המושבה ונתיישב בירושלים, עמד ופתח במוצא מעין בית־חרושת לרעפים, במקום שהוא, בעל בית החרושת עצמו, היה נכנס בשתי רגליו היחפות לתוך החמר ולש ודש בו כדי להכשירו. את עבודתו זו היה אברהם קופלמן עושה מתוך שמחה ושביעות רצון מרובה, כשהוא מדגיש לאורחים העומדים סביבו ומתבוננים במעשיו: “מוטב לעבוד בחמר ובלבנים בארץ־ישראל מרצון, מלעבוד למצריים במצרים מאונס”.

שלא כמו כל יתר חבריו, חלוצי הישוב העברי בימים ההם, שהיו עושים את מעשם הרב בכובד ראש ובהדגשת האחריות הרובצת עליהם, היה אברהם קופלמן הקל והעליז מטבעו, מחונן גם בכשרון הגזמה פיוטי, נוסף על החוש המעשי שבו. והאגדה והמציאות היו ממוזגות אצלו מזיגה אחת. כשרונו זה עמד לו בימים הבאים, בצאתו בשליחות אחיו אל הגולה.

* *

י. ל.מ. פינס היה הראשון, שידע להעריך כראוי את תכונתו זו של אברהם קופלמן ואת התועלת הממשית שניתן להפיק ממנה בשביל הישוב, שנמצא אז במצב עגום למדי ולכן, כשהוחלט לשלוח איש לרוסיה, למכור שם ליהודים חלק מאדמת פתח־תקווה, לא מצא פינס אדם מוכשר יותר למילוי שליחות זו מאברהם קופלמן, שרק הוא בכשרונו המיוחד היה מצליח לעורר ולהלהיב את דמיונם הקפוא של אחיו בגולה.

אפס, זו לא היתה מלאכה קלה. מכירת חלקות האדמה לאנשים, אחרי כל אשר שמעו על אודות המקום ההוא ועל גורלם הקשה של תושביו, היתה עבודה קשה מאוד. ואברהם קופלמן נאלץ, איפוא, לגייס את כל כוחות דמיונו ואת כל כשרון המשחק שבו, כדי לשדל את האנשים להכנס עמו במשא ומתן על כך. בקצרה: בכדי לחבב על אחיו בני הגולה את הארץ עד כדי לעורר בם את הרצון לעלות אליה, לעבוד ולחיות בה, הפליג והפריז בשבחה של הארץ כיד דמיונו הנלהב, אשר חונן בו מטבעו, בעצם, אך חזר על אשר אמרו אבות־אבותיו חובבי הארץ הקדמונים, על אותם השבחים שמכרו בנוסחאות שונות כמה וכמה פעמים בתורה. כתוב, למשל, “ארץ זבת חלב ודבש” והוא שינן להם אותו הפסוק בצורתו, אלא בתוספת הערה קלה מצדו, כי אין זו מליצה, אלא מציאות ממש… רק זה ואולי קצת, רק קצת, יותר מזה… ורבים משומעי שבחיו שמעו והאמינו. כשאחד מבני ביאליסטוק, בן־ציון שאטיל, מרוכשי אדמת פתח־תקווה, שעמד כבר באריזת חפציו לשם עליה לארץ־ישראל, שאל את קופלמן אם כדאי לו לקחת עמו את הצילינדר שלו, העמיד עליו קופלמן זוג עינים תמהות וקרא: “הרי אמרתי לך בפירוש: הארץ זבת חלב ודבש וכל עץ וכל שיח שם ענפיהם מטפטפים עסיס, ולמה לך שם צילינדר? האם רק ללכלכו? הנח אותו, חביבי, אין צורך”.

ובן־ציון שאטיל שמע לעצתו של קופלמן והשאיר את צילינדרו בגולה.

לשאר הקונים היה מספר כך:

“יושב לו יהודי על אדמת הקודש בביתו הקטן, הלבן והעטוף כולו ירק אילנות. וליד החלון עין לימונים. ופותח לו היהודי את חלון ביתו, שולח ידו וקוטף אחד הלימונים, חותך ממנו תתיכה ושם בכוס התה שלו… וכשהוא צריך עוד, הריהו שוב פותח את החלון ושוב קוטף מאותו עץ. יושב לו יהודי בביתו על אדמת מולדתו, מוקף כולו עצים רעננים תאווה לעין, אוכל פירותיהם בעצמו ומאכילם לאשתו ולבניו, ממש כבתוך גן האלוהים בעדן”.

“רצונכם לעמוד על טיבה של אדמת פתח־תקווה?” סיפר פעם לקוניו, “הרי לכם עובדה אחת שממנה תוכלו להקיש על השאר: על גדות הירקון גדלים אבטיחים בשיעור גודל כזה, שחצי אבטיח מספיק מאכל לשובע למשפחה רבת־נפשות למשך יום תמים, וכשתוכו של אותו החצי נאכל עד תומו, הרי מתיישבת לה המשפחה בתוך קליפתו, המקבלת צורת סירה, ומפליגה בה על מי הירקון, פעמים לשם, טיול ופעמים לשם ציד דגים, – דגי הירקון הגדולים, המשובחים, שהקטן בהם משקלו לא פחות מחצי הפוד³ dir=”rtl" הרוסי…" ושומעי קופלמן היו שומעים, מתפעלים ורוכשים אדמה.

ואולם כשהקונים באו לבסוף אל הארץ, עלו על אדמתם בפתח־תקווה, ראו את המושבה בחורבנה והספיקו גם לסבול לא מעט מסבלם של חלוצי הישוב, החלו להמטיר מכתבים למשפחותיהם וקרוביהם בביאליסטוק על האכזבה שמצאתם בארץ. התחילו יהודים מריצים מרוסיה מכתבים לי. מ. פינס, מלאים תלונה על אותו האיש קופלמן, אשר גרם להם בתעלוליו הזרים את כל הרעה הזאת.

וכך כתב י. מ. פינס על קופלמן באותו זמן, באחד ממכתבי התשובה שלו:

“את קופלמן מצאתי ישר ונאמן לפני, אחרי כל התלונות שבאו לי עליו. בני ביאליסטוק ופוניבז' אמרו עליו שהוא ירבה לשקר להם, להראות להם גני עדן וגלוסקאות וכלי מילת יוצאים מאליהם. ועשיתי חקירה ודרישה ופנים בפנים התווכחו הוא והמתלוננים עליו, ומצאתי רק כי האנשים האלה נפשם מרה עליהם שלא מצאו באמת גלוסקאות וכלי מילת מוכנים לפניהם. ובכל זאת, בצאתו שנית ושלישית פקדתי עליו פקודה נמרצה שגם שבח המקח לא יגיד. ובמכתבי שמסרתי לידו אמרתי בפירוש שדרכו להגדיש מעט, כי על כן לא יסמכו על ההגזמות ועל השבח מאומה”.

כי אברהם קופלמן השתמש בגוזמאות שלו לתכלית רצויה ונחוצה מאוד, יעידו אותם הביאליסטוקאים עצמם, שלאחר שנתים בקירוב, כשהללו הספיקו להסתגל אל תנאי הארץ והעבודה, התחילה האימרה “אין ארץ־ישראל נקנית אלא על ידי יסורים”. אימרה שנתגלתה אליהם באורה האמיתי, מתחבבת אט אט עליהם כאמת הכרחית, שאין להכחישה ואין להשתמט ממנה. וכששאלו פעם את קופלמן מה ראה להפליג בפניהם כל כך בשבחה של הארץ, ענה להם קופלמן ואמר:

“שוטים שכמותכם, וכי מה יכולתי עשות אחרת, ואתם הרי הייתם כאותו החמור המסרב להכנס לאורווה, אלא אם כן מראים לו תחילה צרור שחת. לא רציתם לשמוע ממני אף דבר וחצי דבר מכל אשר דיברתי אליכם, והרי את אדמת פתח־תקווה היה מן ההכרח לגאול, ובכן הראיתי לכם צרור שחת, אלא… במקום שהיה עלי למשככם הלוך ומשוך אחרי ולהכניסכם אל האורווה – הכנסתיכם לארץ־ישראל…”

* *

יהושע אייזנשטאש (ברזילי) שהכיר את קופלמן כתב עליו:

"הוא היה אחד החלוצים ובין מייסדי המושבה ימנה. אך מובנו בחובת קולוניסט היה שונה לגמרי ממובננו אנו. ולפי מובנו היתה גם תלבשתו, שעיקרה היה מעיל הדומה הרבה ל’חאלאט', ורק נשתנה ממנו בשרוכים המקושרים בעניבה למטה מחזהו, וגם קמטיו וקפליו, שחיברו אותו אל גופו הקצר והחסון של נושאו, היו משונים קצת לגבי רוח המקום והזמן. ראשו של קופלמן היה מכוסה אותו הכובע, שבו עלה מארץ מולדתו שתים־עשרה שנה קודם לכן, והמשיך לשאת אותו גם שנאבדה ממנו מצחייתו.

בפיו, בין שיניו היתה נעוצה מקטרת עץ קטנה וכהה כעין הפחם. מקטרת זו, שמעולם לא פסקה מפיו, היתה לו כאחד מאברי גופו. בתוך מקטרתו זו היה צפון כל אוצר חידודיו השנונים, שהיה מפזר על ימין ועל שמאל ועל פי נטיותיה השונות בפיו היו אלה, שידעוהו היטב מכירים את הערך שקופלמן בעצמו היה נותן לכל אחד ואחד מחידודיו".

* *

כך חי האיש קופלמן, קל־רוח ועליז־חיים, עד מאה שנה. בהיותו כבר באותו גיל, ביקרתיו פעם בשבת בלוויית ראש ועד המושבה בימים ההם – זלמן גיסין, כדי לקבל ממנו אילו פרטים מנסיעתו הראשונה לביאליסטוק. על שאלותי השונות שהצגתי לפניו ענני תשובות ברורות ומפורטות, כאילו זה תמול קרו הדברים ובכוח זכרונו של זקן מופלג זה לא חל אף שינוי כל שהוא.

את מלאך המוות היה קופלמן מבריח מעל פניו בחידודיו ובהלצותיו. פעם, בשעת מחלתו, כשהרופא שהוזמן אליו נטל את העט לרשום בשבילו תרופה להקאה עצר קופלמן בידו של הרופא והתחיל קורא פתאום: “גיטה! גיטה!” (אשתו השלישית או הרביעית).

“לשם מה אתה קורא לאשתך?” שאלהו הרופא תמה.

“רצונך לרשום בשבילי תרופה לשם הקאה”, ענה הלץ הזקן, “אין צורך כי תטריח את עצמך, אדוני הרופא. אני אציץ רק פעם בפניה של גיטה, החמוצים כל כך היום, והמטרה תושג על נקלה”…

לא עברו ימים מרובים וקופלמן הבריא והיה עוד מוסיף ללכת בדרכו אל יקב המושבה לבחור בעצמו ממבחר המשקאות אשר אהב.

במושבה היה לו מספר הגון של נכדים, גדולים וקטנים, שהיו מקיפים את הסבא העליז מוכנים להשתובב עמו. פעם כשקרא אליו, בעברו ברחוב, שנים מנכדיו, שהיו שקועים במשחקם ולא נענו לו, ניגש אליהם ואמר להם: “אי לכם, שובבים, מסרבים אתם ללכת אל הסבא שלכם. גם לי, חביבי, אין כל חשק ללכת אל הסבא שלי”…

סוף־סוף כשהרגיש פעם כי קרוב קצו, שלח לקרוא אליו את דוב ימיני, אחד מזקני המושבה, מהביאליסטוקאים, שהיה גם ראש החברה־קדישא וגם מנהל היקב של המושבה. כשנכנס דוב ימיבנ אל ביתו של קופלמן, מצאו לזה כשהוא שוכב במיטה וגונח בחשאי.

“מה שלומך? ר' אברהם”, שאלהו ימיני

“ברל”, פנה אליו קופלמן הזקן, “שלחתי לקרוא לך. הרי אתה ראש החברה־קדישא, ושעתי הרי הגיעה כבר לערוך את הטיול להתם. ובכן, רוצה אני ממך שתבחר בשבילי מקום ראוי ומתאים לי ב”בית החיים'".

דוב ימיני, שידע את קופלמן ואת כל אשר פעל ועשה בשביל המושבה, התחיל מהרהר ברצינות מה המקום אשר יבחר בשבילו. על יד הרב הרוז’יני ר' מרדכי גימפל? על יד מייסד המושבה ר' יהושע שטאמפר? או בין שאר נכבדי המושבה המנוחים? וכשלא ידע בעצמו להכריע בענין זה, פנה אל קופלמן והציע לו שהוא עצמו יבחר לו את המקום הנראה לו ביותר.

“טוב”, ענהו קופלמן והתרומם קצת מעל מיטתו, “אתה נותן לי לבחור בעצמי את המקום הנראה לי ביותר, ובכן זה חפצי ורצוני, ברלה רחימאי, כי תקבע את מקומי ב…ב – יקב שלנו, בין אותן החביות הטובות, המחממות…”

* *

כשנפטר אברהם קופלמן, בשנתו המאה ושלוש, יצאו ללוותו למנוחת עולמים כל תושבי המושבה מטף ועד זקן. כל אות של אבל לא ניכר בלוויה. רוחו הקלה והעליזה של אברהם קופלמן נחה על המון מלוויו מחבביו, והיו כמטיילים לרוח היום.

(תקפ“ז –1827 – תרנ”ד – 1894)

דוד מאיר גוטמאן נולד במערב הונגאריה, בשנת תקפ"ז (1827) לאביו ר' טוביה. למד בחדר ובישיבה והתמחה במסחר אצל אביו. שנים רבות גר בעיר זולו אגריסק. היה סוחר עשיר, חביב ומכובד על ידי תושבי העיר בגלל אומץ־רוחו ורוחב־לבו.

בשנת 1848, בימי המהפכה שעברה באירופה ושנגעה גם באוסטריה– הונגאריה, נקרא דוד מאיר גוטמאן לחיל המילואים. מספרים, כי פעם נתקבלה פקודה להעביר אל אחד ממחנות הצבא כמות מרובה של רובים. לפי מספר החיילים שנועדו למילוי התפקיד הזה נאלץ כל חייל לשאת על שכמו עשרה רובים, מהלך של כמה שעות. עייפים היו החיילים מנטל משאם הקשה וצמאים מחום היום ומאבק הדרכים. כשמצאו לפניהם בדרך נחל מים, פרצו כולם כאחד לשבור את צמאונם. והנה רק גחן גוטמאן אל הנחל, ופתאום ניתר ממקומו כנשוך נחש. הוא נזכר באותו רגע, כי יום כיפור היום…

היה מוהל מומחה שלא על מנת לקבל פרס, ותמך ביד נדיבה בלומדי תורה ובנצרכים. כן תמך בישוב ארץ־ישראל.

כשנתכנס הקונגרס של יהודי הונגאריה בשנת תרכ"ה, כדי להקים באישור הממשלה, ארגון ארצי של קהילותיהם, שינהל את ענייני הדת שלהם היה גוטמאן אחד הצירים מסיעת החרדים. אחרי שרוב הסיעות היה בעד רפורמות דתיות והתכחשות ללאומיות הישראלית, נפרדה סיעתו זו ויסדה ארגון יראי־שמים מיוחד.

כנאמנותו לדתו כן היתה נאמנותו לציון, ובשנת תרל"ו חיסל דוד מאיר גוטמאן את עסקיו ועלה עם אשתו ירושלימה. הוא הביא עמו סכום כסף ניכר, וכתוצאה מכך כונה בתואר ‘הגביר ההונגארי’.

בעלי החלוקה¹ ההונגארית, כת התקיפים בעיר־הקודש שבימים ההם, ניסו למשוך אל חברתם את דוד מאיר גוטמאן, העשיר ההונגארי, אולם גוטמאן דחה אותם, לאחר שנוכח כי לא מהחלוקה ומכל הכרוך בה תיבנה הארץ ולא ממנה ייוושע ישראל. לבו נתחמץ בקרבו למראה מאות בחורי הישיבה המתנועעים כצללים על דפי הגמרא, ושמחייתם באה מדמי החלוקה. הוא שאל, האם בכוחו של חומר אנושי שכזה אפשר יהיה לבצע משימה גדולה ואחראית כבניין ארץ ועם?

אך רוחו של דוד מאיר גוטמאן לא נפלה בקרבו והוא הוסיף לטפח את חלומו לגאול את שממות הארץ. הוא יסד בירושלים חברות לישוב הארץ וקנה קרקע לשם בניין שכונות מסביב לירושלים. ואולם עיקר מטרתו וראש מאווייו היה – לרכוש את שטח הקרקע הראשון שישמש ליסוד המושבה העברית הראשונה.

בעתון ‘יהודה וירושלים’, בעריכת יואל משה סאלומון, מיום י“ד אייר תרל”ז (1877) נתפרסם תיאור חג חנוכת בית־מדרש שהקימה חברת ‘משכנות ישראל’ בירושלים, – חברה שדוד מאיר גוטמאן היה בה הרוח החיה:

“ביום א‘, ג’ דחוהמ”פ חגגו בני ציון את חג חנוכת הבית בחברת ‘משכנות ישראל’ ברוב פאר והדר קודש. עוד מהבוקר נהרו המונים המונים מיושבי ירושלים אל המקום הנפלא הזה, העומד על גבעה נחמדה למערב העיר… הנשקפה על פני כל העיר ירושלים. בשעה שבע בצהרים נראו שם הרבנים הגאונים ואחדים מרבני וחכמי הספרדים, והובילו לבית המדרש הנ"ל ספר תורה וכו‘. והחזן ומשורריו שרים מזמורי תהלים, וכל העם הריעו תרועת שמחה ותודות לה’, על אשר הראנו בחסדו את כל אלה.

“ומה מאד עלץ לבנו בעת נגש הגביר היקר מוהר”ר דוד גוטמאן, אחד מנכבדי

בני חברתנו הנ"ל ואחד מבחירי המשתדלים בכל כוחם ליסד אבן פנת ‘עבודת אדמה’

על הרי ישראל, ויברך את הרב הגאון וכו' מהר“מ אוירבוך זצ”ל בברכת ‘מזל טוב’

בחרדת קודש, ויענהו הרב הגאון – ‘יתן ה’ ונזכה לברך איש את רעהו בברכה זאת

במהרה בחנוכת בית־המדרש הראשון, אשר נדרתי לבנותו בעז"ה מכספי בקולוניה

הראשונה, אשר יזכנו ה' לכונן על הר קדשנו, מושבת אחינו ב"י, יראי ה' ותופשי

התורה‘. והרב הגביר והעומדים שמה ענו בכל כחם: "אמן!’"

* *

באותו זמן התוודע גוטמאן לשני אנשים מיושבי ירושלים, יואל משה סאלומון ויהושע שטאמפר, שגם הם כמוהו נשאו בקרב לבם בחשאי את הרעיון הקדוש של ישוב ארץ־ישראל. בחשאי, כי הדיבור בקול על עניין זה בפני בעלי החלוקה היה כרוך בסכנת נפשות ממש, מחמת שאלה חששו פן יפקח הישוב החדש את עיניהם של בני תפוצות הגולה ויטה את זרם הכספים מהחלוקה אל העוסקים בישוב ארץ־ישראל. לאחר בירורים רבים יצאו גוטמאן, סאלומון ושטאמפר לסביבות חברון, להתבונן אל שטח האדמה שנקרא צינברה ולקנותו לשם יסוד מושבה. כשנודע הדבר לעסקני החלוקה, שלחו כנגדם חבר בעלי אגרוף, כדי להניעם ממעשם. אולם גוטמאן וחבריו, שלא נמנעו מלהשתמש בשעת הצורך גם בכוח, הצליחו לעמוד כנגד המתנפלים.

מטיבות שונות לא נרכש אותו שטח אדמה ליד חברון. אולם לא עברו ימים רבים והם רכשו את שטח האדמה של הכפר הערבי אמלבש. שם יסדו את המושבה העברית הראשונה בארץ־ישראל – את פתח־תקווה.

כשקרבו הימים הנוראים, ביקש דוד מאיר גוטמאן לקבץ במושבה מניין מתפללים, כדי שהמשפחות הבודדות המתגוררות במושבה לא תצטרכנה לנוע לירושלים או ליפו. לתכלית זו השפיע על יתר חבריו, כי יביאו גם את בני משפחותיהם אל המושבה. כשנכנסה העגלה הראשונה אל המקום השמם, ובה נשותיהם ובניהם של מייסדי המושבה, רץ לקראתם דוד מאיר גוטמאן וקיבל את פניהם בשמחה ובצהלה ומתוך התלהבות קדושה פרש את שתי ידיו למרום וקרא: “אודך ה', אלקי, כיום, בהיות לנו במקום הזה מניין אנשים יהודים. תקוותנו חזקה, כי בנה יבנה הישוב כולו ויהיה למשען ולמחסה לנו ולבנינו עד דור אחרון.”

כשהתחילה המושבה מתרחבת והולכת, היה דוד מאיר גוטמאן המוציא והמביא בה את הכל – בונה, מנהיגה ויועצה של המושבה. הוא גם היה שולח ידו אל הנשק בשעת הצורך.

על תקיפות־רוחו של דוד מאיר גוטמאן מספר חברו יואל משה סאלומון:

"המאמורים – הפקידים התורכים הממונים על גביית המעשר בשביל הממשלה, – דרכם היתה תמיד להציק לכל הפלחים, בהגיע עונת הדישה. מהתחלת הקציר ועד יום לקיחת המעשר, עומדים חיילי הממשלה על כל הגרנות, להשגיח על הבעלים שלא יגנבו את התבואה ולא יעלימו מהממשלה. בעוד שעל הבעלים לכלכל כל הימים את החיילים, לספק כל צרכיהם וצרכי בהמתם וגם להשגיח, שלא יגנבו ולא יחמסו הם, החיילים ‘המשגיחים’ בכבודם ובעצמם. ועל כן, מלבד מה שהמאמורים היו מרוויחים די כסף מעסק הקבלנות עצמה – ממה שהיו שוללים ובוזזים בגרנות – היו מרוויחים עוד כהנה וכהנה מנטילת הבאקשישים, בעת נתינת הרשות לדישה. כי אוי ואבוי לאותם הפלחים המסכנים, שלא עלתה להם להשתוות עמם, כי רע ומר היה גורלם. עליהם היה להתענות תמיד ולשמור על תבואותיהם מפני הגנבים בלילה והחמסנים ביום, וגם לכלכל את החיילים כל העת, עד התחלת ימי הגשמים ועד בכלל.

"והנה, המושבה הגרמנית שרונה היתה הראשונה שהצליחה בכח הממשלה הגרמנית לפרוק מעליה את העול הכבד הלזה. ובכל זמן שהיתה מוכנה לדישה היתה מודיעה להמאמורים, שיבואו להשתוות עמה, בהערכת כסף מזומן, על ידי תשלום חלק עשירי מהסכום של כל חגורן, ואם לאו, – היו המאמורים מוזהרים מגבוה להתיר להם את הדישה וליטול אחר־כך חלקם בתבואות. בדרך הזו עשו גם היהודים. הם הודיעו למאמורים וכשבאו, קיבלו היהודים את פניהם בכבוד והאכילום והשקום ואחר כך ביקשו כי יתנהגו עמם כמו עם הגרמנים. אך המאמורים עזי־המצח הם ועל ידי סרסורים, שהיו הולכים עמם, אלו השייכים והמוכתארים מהכפרים שבסביבה, אמרו להם (ליהודים) לשקול על ידם באקשיש בסכום הגון ואם לאו – לא ירשו להם לדוש, ועליהם יהיה להתענות עד יתך עליהם הגשם. הדבר אך יצא מפיהם, והנה עמד דוד גוטמאן על רגליו ברוח אומץ וגבורה והרעים בקול זועם: “באקשיש אתם מבקשים ממני? הוי נבלים! הבה ואראה לכם באקשיש!” ובקראו – תפש בידיו את הכסא שישב עליו, לרוצץ בו את גולגלתם. המאמורים, שלא חיכו לתשובה מוזרה כזו, נבהלו מאוד בראותם את אומץ־לבו ודיבורו בקול מושל, והתחילו שואלים אותי – המתרגם את דברי דוד גוטמאן לערבית – מי זה האיש, אשר יהין לעשות כאלה. ‘ומה אתם שואלים אותי’, – עניתי להם, – ‘שאלו נא את אלה השייכים והמוכתארים, היושבים בשכנותנו, המה יספרו ויגידו לכם, האיש הזה הוא מכובד מאוד בעיני כּל הקונסולטים היפואים והירושלמיים. האיש הזה ידוע להם כעשיר גדול וישר־רוח, וממשלת מדינתו כבדתהו בכל הכבוד. וגם עדים המה השייכים האלה היושבים בזה, על כל הכבוד שחלוק לו הקונסול פסגל היפואי והגנרל קונסול הירושלמי, כשבאו פעם לברר את פניו’.

הדברים האלה הספיקו דיים לרכך את לבבם הקשה של המאמורים, באופן שהבינו את אשר לפניהם. ותחת חשבם בתחילה לעשות מעשה אלמות בכח המסור בידם מהממשלה ולהובילו בלוויית חייליהם, שהיו עמם – ליפו, כמנהגם וכדרכם לעשות לכל השייכים הממרים את פיהם, נשתנו פניהם פתאום לכמה גונים, ובעל כרחם כבשו את כעסם והתחילו מדברים עמו דברי פיוס, מתוך יראת הכבוד – ורק לאחר שנשתוו עם היהודים בדבר המעשר כחפצם של אלה האחרונים, רק אז נעתר להם דוד גוטמאן ונפרדו בשלום".

מלבד הכוח והמרץ הרב, שגוטמאן היה משקיע בבניין המושבה, בארגון חייה הפנימיים והנהלתה, – היה מוציא הרבה יותר מאשר חבריו – סכומי כסף עצומים לרכישת חלקות אדמה, לא למען הרבות נכסים לבנים אשר לא היו לו, אלא פשוט, שלא להשאיר את האמה בלי בעלים ובלתי נעבדת. וכשנזקקה המושבה אחרי כן לעוד סכומי כסף להוצאות משפטים ולתשלומי חובות, לא נמנע מלמכור את מגרשיו ואת שאר נכסיו בירושלים ולהשקיע את תמורתם באדמת פתח־תקווה.

* *

בשנת תרמ"ה (1885) נבחר דוד מאיר גוטמאן למנהל המושבה. עם התמנותו למשרת־כבוד זו כתב לו יואל משה סאלומון, בתוך שאר הדברים: “הנני אומר לו בלי שפתי חנף, כי שמח אני כי ענייני חברתנו ניתנו בידי איש, אשר כל נפשו ומאודו הקריב לטובת ישוב ארצנו. יתן ה' ופעולותיו יצליחו והיו לתפארת למרות עיני שונאינו, ויגדל וירום שמו”.

* *

במשך שנות פעולתו הבלתי פוסקת של דוד מאיר גוטמאן, הספיק להוציא את הונו הרב עד הפרוטה האחרונה, כי מלבד מה שהשקיע ברכישת קרקעות, שהיה חוזר ומטעים מתוך שביעות רצון מיוחדת כי לא למענו הוא רוכש, אלא למען הישוב כולו – ילד שעשועיו – הנה גם את החובות המרובים שחבו לו אנשים פרטים לא ניסה מעודו לתבוע, עד שבשנותיו האחרונות, נתדלדל לגמרי והגיע למצב של מחסור ממש.

אחרי שדוד מאיר גוטמאן מכר את ביתו לפקידות הבארון רוטשילד, כדי לסלק בכסף זה את שארית חובותיו, חזרו הוא ואשתו והתיישבו בירושלים.

ביום ב', ר“ח טבת תרנ”ד (1894) נפטר דוד מאיר גוטמאן בהיותו ביפו, אחרי מחלה קצרה, והובל לקבורה בירושלים, מתוך עוני ובדידות. בן ששים ושבע היה במותו.

שנים רבות אחר־כך נזכרו זקני פתח־תקווה בדוד מאיר גוטמאן וקראו רחוב על שמו במושבתם.

(תקצ“א –1831 – תרצ”ה –1935)

יואב דוברובין נולד בפלך אסטראחאן אשר ברוסיה. הוריו היו רוסים עובדי־אדמה. בהיותו בן תשע נתייתם ועבר לגור אצל סבו. הילד רעה את עדרי כבשיו של הסב והיה נודד למרחקי ערבות הקירגיזים, כשהוא חי על תירס, לבן וחלב־כבשים. בן תשע־עשרה נשא לו אשה בת מולוקנים. ובמשך תריסר שנים נולדו להם ארבעה ילדים. בשנת ה־27 לחייו התגייר עם אשתו. משמתה עליו אשתו, השיא לו חותנו את בתו השניה, לחנך את היתומים.

בהיותו מחוסר בהמות עבודה, קיבל משכנו סוסה לעבודה בהתחייבו לתת חלק מתבואתו תמורתה, וזרע שדהו. השאיר את אשתו בצריף ובעצמו נדד למקומות רחוקים להשתכר למחיית משפחתו. זמן רב לא נתקבלו ממנו לא ידיעה ולא כסף. התבואה גדלה, התפתחה ובשלה ויואב דוברובין טרם שב הביתה. אשתו נאלצה לקצור את התבואה בחרמש. דוברובין עצמו עבד אותו הזמן אצל קראי אחד בקרים. שלושה חודשים וחצי עבד עבודת פרך ובעד עבודתו קיבל מהקראי סוסה צנומה, עגלה רוסית וקצת זרעים, ובאלה שב הביתה שבע רצון ושמח בחלקו. במקום־מגוריו נחשב בין הקוצרים המומחים, בהיותו אדם בריא וחסון. בשנה שלאחר מכן רכש לו שתי סוסות ופרה חולבת, ובמרץ כפול ומכופל ניגש לעבודת משקו. באותו זמן שמרו בני ביתו על מנוחת השבת וחגי היהודים.

במשך שתים־עשרה שנה של עבודה מאומצת רכש לו הון של עשרת אלפים רובל זהב. עושרו זה, שהיה רב בימים ההם ברוסיה, לא סיפק את רוחו וכל השנים שאף לעלות ארצה־ישראל, לחנך את ילדיו ברוח היהודים, בסביבה עברית.

כשנתיים קודם בואו עם כל בני משפחתו, עלה לארץ־ישראל בנו יצחק דוברובין, שברח מן הצבא הרוסי בימי מלחמת רוסיה־יפאן, מפני שלא רצה להקריב את חייו בעד הממשלה הצארית הזדונית הרודפת את עם ישראל. ובנו זה, יצחק, נכנס לעבודה עם הפועלים העברים בפתח־תקווה.

ובשנת תרס"ה, כאשר גברו געגועיו לחיות על אדמת ארץ־ישראל, החכיר דוברובין את ביתו, שדהו וכל רכושו. יחד עם הצילנים הרוסיים הפראבוסלאבים שעלו אז ארצה מרוסיה להשתטח על הקברים הקדושים לנוצרים עלה דוברובין לארץ־ישראל עם בני משפחתו, כולם אנשי עבודה בריאים וחזקים.

בחג הפסח נמצא דוברובין באנייה וכל המשפחה ישבה בתענית כמעט, כי נזהרה מאוד לא לאכול חמץ בפסח. בבוא האנייה לחיפה, הובאה משפחת הגר־צדק דוברובין, שחשבו אותה למשפחת צילנים, לבית הכומר הרוסי בחיפה, והוזמנה לסעודה, אבל זה היה היום האחרון של פסח, ור' יואב דוברובין סרב לשבת לסעודה על יד השולחן. הוא טרח והשיג קצת מצות, כדי לקיים מצוות אכילת מצה לפחות ביום האחרון של פסח. והנה הגיעה השמועה לשוטרי הממשלה התורכית על משפחת הגרים הזאת, ובחשדם שהם יהודים, באו ואסרום, כי הימים היו ימי שלטון ‘הפתקה האדומה’. ליהודים שנחשדו בכוונות ציוניות נאסרה אז הכניסה ארצה, והותר להם רק לשהות זמן קצר בארץ על סמך ‘פתקה אדומה’ שניתנה להם.

דוברובין ומשפחתו נשתחררו עד מהרה בהשתדלותו של יהושע חאנקין שהיה אז בחיפה, וכן עזר לו יהושע חאנקין להשיג עבורו היתר ישיבה בארץ.

ר' יואב דוברובין לא רצה לשהות אף יום מיותר בחיפה. שאיפתו של איש־האדמה הזה היתה אל השדה. הוא ויתר אפילו על שאיפתו לראות את ירושלים עיר הקודש. הוא לקח את בניו ואת בנותיו ושם עמם את פעמיו ברגל הגלילה. לא היה לו שום צורך בעזרת המוסדות. בשביל התיישבותו הספיקו הכספים שהביא אתו מרוסיה.

לראשונה הלכו דוברובין ומשפחתו למושבה סג’רה בגליל התחתון, כי שם כבר נמצא ישוב קטן של גרי־צדק. אך אדמת הסלעים של סג’רה, אחרי האדמה הדשנה של גדות הוולגה הרוסית, לא מצאה מלכתחילה חן בעיני האיכר דוברובין, והוא עזב מושבה זו וחכר אדמה מחברת יק"א במושבה בית־וגן הסמוכה ליבנאל. כאן הקים בעצם ידיו, ובעזרת בניו וחתניו, צריף עץ גדול למגורים בשביל כל המשפחה הגדולה. אחרי כן ניגשו במרץ לעבד את אדמתם. הקמה שלהם היתה המוצלחת ביותר בסביבה. וכשהגיעה עונת הקציר, היה הגר־צדק הזקן־הצעיר כבן השבעים יוצא אל השדה מתוך הרחבת הדעת והיה עוסק במלאכתו, מלא שמחה, על הברכה שהעניק לו אלוהי ישראל בארץ־ישראל, ביד רחבה ומלאה.

לא עברו שנתיים ימים והתחילו צרות פוקדות את המשפחה. כל עדרם הגדול, המכיל פרות, כבשים וצאן, נשדד מהם על ידי הערבים. לשווא היו כל החיפושים. גזילת העדר גרמה אכזבה למשפחת דוברובין. חברת יק"א, בראותה את חריצותם של האיכרים האלה, שהיו למופת ליתר האיכרים, השיבה למשפחת דוברובין חלק מן הנזק.

ועוד האסון הזה מעיק על לבם – והנה בא אסון יותר גדול על משפחת דוברובין. בא המוות ולקח את הבן היקיר שלה, את אהרון, אמיץ־הלב, שנרצח על ידי שומר צ’רקסי מכפר קמה, הסמוך ליבנאל. וכך היה המעשה:

הצ’רקסים, הידועים כבריונים ואמיצי־לב, היו אז השומרים של המושבה יבנאל. מנהג זה של שמירה צ’רקסית היה נהוג בימים ההם כמעט בכל המושבות שבגליל התחתון. הצ’רקסים הגיבורים היו מפילים חתיתם על כל השכנים, והפלח הערבי והשודד הבדווי היו מונעים את רגליהם מהכנס לגבולם. אבל גאוותו של הגר הצעיר ראתה במסירת השמירה לזרים מורך־לב והשפלה עצמית. הוא לא יכול היה להסכים לכך, שגם רכוש אביו ורכושו יהיו זקוקים לשמירה של לא־יהודים. הגר־צדק הצעיר היה מבקש הזדמנויות להתאבק עם הצ’רקסי לעיני רואים, כדי להשפילו ולהוריד את ערכו בעיני האיכרים היהודים שמסרו לו את שמירת רכושם. והלז, כמובן, שמר את עברתו ליהודי העזפן; בליל חושך אחד ארב הצ’רקסי לגר־צדק הצעיר, התנפל עליו מאחוריו והרג אותו.

בצאת הזקן ר' יואב דוברובין כאור הבוקר אל השדה לעבודתו, מצא את בנו מת. הוא לא הוריד דמעות, כרגיל אצל כל אב על מות בנו. הוא הרים את עיניו לשמים וקרא במבטאו הרוסי: “ד' נתן וד' לקח”. גם יתר בני המשפחה כבשו את דמעותיהם. גם אחיו של הנרצח, בהביטם על אביהם, שתקו ולא דיברו על נקמת דם.

הזקן דוברובין יחד עם בניו ישבו ‘שבעה’ כיהודים אמתיים, גמרו את אבל השלושים והעבודה בבית, בחצר ובשדה נתחדשה. אולם ליואב דוברובין נעשתה המושבה צרה אחרי מות בנו על אדמתה זאת. ועוד – הוא ידע כי בניו הגיבורים לא יעברו בשתיקה על מות אחיהם, בלי לנקום את דמו בדם הרוצח, והנקמה עלולה לגרום בוודאי לשפיכות־דמים הדדית לזמן ארוך מאוד. מה עשה? הוא קם ביום בהיר אחד ומכר את כל רכושו בבית־וגן והחליט ללכת להתיישב במושבה יסוד־המעלה, על גדות החולה בגליל העליון.

דוברובין יכול היה לקבל אדמה ביסוד־המעלה כמו כל המתיישבים שם, בלי תשלום במזומן, ולשלם את מחירה אחר־כך במשך שנים. אבל דבר כזה לא נתקבל על דעתו כלל. כדרך איכר רוסי לא יכול היה להבין כיצד זה בן־אדם מתיישב על אדמה שאינה שלו, מקנת כספו, על פי שטר כתוב וחתום כחוק. הוא בעצמו הציע לשלם מיד לחברת יק“א את מחיר האדמה. דוברובין רכש מחברת התיישבות זו קרוב לשבע מאות דונם אדמה ובכספו הפרטי בנה לו את הבניינים הדרושים. בשנת תרס”ט העביר את כל בני משפחתו ליסוד־המעלה. הבנים והבנות וחתניו נגשו לעבודה במושבם החדש, והאב הזקן יצא לזמן־מה לרוסיה לחסל שם את עסקיו. בחזרו לארץ הביא עמו מכשירי חקלאות משדות רוסיה, שהרבה מאיכרי ארץ־ישראל לא השתמשו בהם לפניו. שתים־שלוש שנים עברו על המשפחה בעבודה מתוך חדווה ושמחה על ישיבתם ועל חלקם בבניינה של ארץ־ישראל. הדור הזקן דיבר רוסית. אבל הדור הצעיר, הנכדים, התחילו ללמוד בשקידה את השפה העברית. הזקן דוברובין היה מביט בגאון על בני משפחתו המדברים עברית, ויחד עם זה היה מצטער על שהוא אינו יודע לדבר בה, והיה אומר: “נחמה אחת יש לי בעולם, שאלה הקטנים אשר עלו אתי לארץ־ישראל, ואלה שנולדו כאן מדברים בלשוננו העברית”.

בימי החגים והמועדים העברים בארץ, ובימי כל שמחה משפחתית, וגם בשעות הפנאי, היה דוברובין נוהג לאסוף את כל בבי משפחתו ושר אתם יחד במקהלה שירים עבריים, ובנו יעקב היה מנצח עליהם בקולו הערב והנעים. יעקב היה הפותח וכל בני המשפחה עונים אחריו.

ביתו של דוברובין ביסוד־המעלה היה תמיד מלא חיים ותנועה. חריצות המשפחה היתה למופת. הקמה שבשדותיו היתה כקמתו בבית־וגן, אך כאן התחילו להתמעט הידים העוזרות.

בנו השני, יעקב, התחיל לקדוח מאוד מחמת הביצות של מי מרום ונעשה כחרס הנשבר. הוא הלך ונחלש מיום ליום ועורו צפד על עצמותיו ולא יכול עוד לעזור לאביו בעבודתו בשדה. בבוא עונת הקציר נאלץ הזקן לפעמים לצאת יחיד בכותנתו הארוכה אל השדה. בן השבעים עבד במקום שלושה אנשים, בכדי לגמור במהירות את אסיף התבואה, לבל תהיה למשיסה בידי הפלחים השכנים והבדווים הנודדים־השודדים. ביצת החולה הקרובה לשדותיו, זו שנקראה בפי חוקרי המלריה באוניברסיטה בירושלים על שמו ‘ביצת דוברובין’, עשתה את שלה, הקדחת פקדה תכופות את בית דוברובין. האחד קם ממיטתו והנה השני שוכב בה. ואחד משמונת הסוסים של דוברובין עומד תמיד מוכן לדהור לבית־המרקחת, להביא חינין ועוד תרופות. והיו הסוסים רגילים כל כך בדרך זו, שאם עלה מישהו מבני הבית על אחד מהם, היה הסוס פונה לדרך בית־המרקחת מאליו ונעצר שם. אף־על־פי־כן לא פסקה עוד השירה והזמרה בבית דוברובין, כל עוד הבן יעקב היה בחיים. הוא היה מעורר השמחה בבית, המנעים זמירות והמשכיח בקולו הערב כל צרה ויגון.

ואולם עד מהרה נסתלק גם הזמר העליז בקדחת שחור־השתן. ויום אחד, בהיות הזקן בשדה, הביאו לו את הבשורה המרה על מות יעקב, והוא בן עשרים וחמש שנה. הבן השאיר אחריו אשה בהריונה ובת יתומה.

אחרי מות יעקב, כאילו נפל לבו של הגר־צדק הזקן, שפתיו דובבו גם הפעם את הדברים: “ד' נתן וד' לקח”, אבל הלב כאילו נתמלא תרעומת כלפי מעלה. אך העצב לא ארך. הזקן קיבל עליו את הדין ושב לעבודתו.

אחרי מות יעקב החליטה משפחת דוברובין להעתיק שוב את דירתה ואת נחלתה. הוא ובני משפחתו עזבו את מקום הביצות שביסוד־המעלה, ורכשו נחלה בראש־פינה הקרובה, היושבת בהרים. כאן התחיל דוברובין לבנות את ביתו מחדש, וגם ביתו שבראש־פינה היה פתוח לרווחה לכל עובר ושב.

וזה היה בפרוץ המלחמה העולמית הראשונה.

* *

פרצה המלחמה, ומה שלא כילו המחלות ויתר הפורענויות, השלימה הממשלה התורכית בגזלה את כל מה שנשאר להם. והמלריה גם היא לא הרפתה עוד ממשפחת דוברובין, עד שגזלה גם את הבן אברהם והוא מת במושבה מטולה. הוא השאיר אחריו אשה וילד יתום. מאז נתפרדה החבילה. זמן קצר אחרי מות בנו אברהם, מתה גם אשתו. יתר הבנים, הבנות, החתנים והנכדים נפוצו בארץ והתיישבו במקומות שונים, זה בכה וזה בכה, ועל הנחלה נשארו רק שני האחים: יצחק, זה שברח מצבא הצאר הרוסי ובא לראשונה לארץ, והשני, בן־הזקונים, אפרים.

בשנת תרפ"ב, בתערוכה חקלאית שהיתה בראש־פינה, קיבלו האחים דוברובין תעודת הצטיינות בעד גידול שוורים. והאב הזקן, בן 93 שנה אז, חיזק את רוחם ואמר להם: “בני, אל תבכו למתים. אין להרהר אחרי מידותיו של הקדוש ברוך הוא. ואשר לרכוש, הלא ידעתם בני, כי לא לעשות רכוש באתי לארץ־ישראל. הימים הקשים גם הם לא לעולם יעמודו. והנה, בכל העתות אשר עברו עלינו ובכל הפורענויות, לא שמעתי מפיכם אף פעם מחשבה לעזוב את הארץ. סימן טוב הוא לכם, בני. אות כי אתם נאמנים לי. לכן תחיו לאורך ימים ותזכו לראות נחת חלף הסבל שסבלנו יחד. כך היה רצון מלפני הקדוש ברוך הוא”.

* *

ובסוף הדברים – פרק קטן שתוכנו דומה למסופר על רות ב’מגילת־רות'.

לאחד משני בניו של דוברובין שמתו במלריה היתה אשה רוסית בת משפחה נוצרית. היא התאהבה בו עוד בהיותם ברוסיה, עמדה ועזבה את הוריה (איכרים רוסים עשירים) ואת דת־הוריה ונישאה לגר־צדק הצעיר, ויחד אתו עלתה לארץ־ישראל. הוריה התעצבו מאוד, אבל לא מחו את זכרה מלבם והחליפו מכתבים אתה. והנה נודע להם באחד הימים, שבעלה היהודי של בתם נהרג או מת בקדחת אי־שם על הרי הגליל שבארץ הקדושה. נזדרזו ושלחו לבתם מכתב זה:

“בתנו היקרה! את עזבת את ביתנו – בית רוסי; בלי רחמים עזבת את הדת הפראבוסלאבית הקדושה והלכת אחרי בן דת אחרת, שהוביל אותך לארץ רחוקה ונכריה. עתה, כשנפל בעלך בידי רוצחים או בידי הטבע, למה תשארי גלמודה, בת רוסיה, בתוך עם זר? שימי אל לבך, בתנו, ועזבי את העם הנכרי והארץ הנכריה לך, ושובי הביתה, למולדתך, לבית הוריך”.

הבת מסרה את המכתב שקיבלה לחמיה, שהיה מסור לה כאב. כשקרא חזקן דוברובין את המכתב, פנה לכלתו בדברים האלה:

“שמעי לי, בתי! אני אומר לך, שתשובי להוריך ולבית אביך ולמולדתך. אני זקנתי וכוחי תש, עוד מעט אהיה כחרס הנשבר, בנים אין לי בלתי־נשואים שאתן לך במקום בעלך המת. בשבילי לא נשאר בארץ־ישראל דבר זולת האמונה בלבד. אני אשאר פה לעולם ואמצא את מנוחתי באדמה זו. אבל את, בתי, למה תבלי פה את ימי חייך? עודך צעירה ויפה, לך עוד נכונים ימי אושר ושלווה. שובי שובי אל אמך הורתך, אל הוולגה, אל בית אביך ואל דתך”.

שמעה בת־רוסיה את דברי הזקן דוברובין, קרעה בו במקום את מכתב הוריה לגזרים, ואמרה:

“אני נשארת אתכם, חמי; בת־ישראל אני. ארצכם ארצי, אמונתכם אמונתי. אני נשארת אתכם”.

והיא נשארה עם חמיה, עם הזקן דוברובין ומשפחתו.

* *

מאה וארבע שנים חי יואב דוברובין עלי אדמות. בהיותו כבן מאה מתה עליו אשתו ומותה דיכא את רוחו. כשנה לפני מותו נשתתקו רגליו ונשאר מרותק למיטה שממנה לא ירד עד מותו. את צערו קבר בלבו.

בימיו האחרונים שכב אצל בתו הבכירה תמר, אשת איכר במטולה. לפני מותו ביקש את בתו לקברו במושבתו ראש־פינה על יד קבר אשת נעוריו. הוא נפטר ביום ששי, י"ב אדר א'. ומבוקשו נעשה – גופו הועבר לראש־פינה ונקבר שם על יד אשתו.

כאמור, בן מאה וארבע היה במותו, ואף פעם לא ידע מחלה בחייו. גם אחרי שנשתתקו רגליו, סמוך למותו, נשאר לבו חזק ואיתן. הוא היה כאחד הענקים.

(תר“ב – 1842 – תרנ”ד – 1894)

יהודה לייב חאנקין נולד בקרמנצוג, בפלך פולטבה אשר ברוסיה, בשנת תר"ב (1842), לאביו שלמה. כשגדל עסק בחכירת אחוזות, בניהול משק ובעסקי יבול וקרקעות, עם האיכרים הגרמנים בדרום רוסיה, וראה ברכה בעסקיו.

אך מהפרעות שפרצו בדרום רוסיה, בשנות תרמ“א־מ”ב, למד גם הוא, שליהודים אין עתיד ברוסיה ובארצות הגולה בכלל. בהיותו מאומן בעבודות משק חקלאי הגיע למסקנה, כי עליו להתנחל על אדמת ארץ־ישראל ולעבדה.

בשנת תרמ"ב (1882) עלה יהודה לייב חאנקין ארצה, עם קבוצה בת עשרה אנשים בעלי הון, הם ומשפחותיהם, לשם יסוד מושבה בארץ־ישראל. הוא בא בדברים עם עסקני חובבי־ציון ז. ד. לבונטין ויוסף פיינברג, שהקדימו לעלות ארצה חודשים מספר לפניו. הם החלו לתור אחרי חלקת אדמה, שממנה יוכלו להתכלכל כעשרים או שלושים משפחות. סניור יוסף נבון, יהודי ספרדי מנכבדי ירושלים, שקיבל מאת הממשלה התורכית את הזיכיון לבניית מסילות־הברזל יפו–ירושלים, החל להציע להם קרקעות. על־פי הצעתו נסעו חאנקין ולבונטין לסייר מקומות שונים, כדי לתקוע יתד למושבה עברית. הם נתעכבו בכפר ערבי אחד הנמצא במרחק כשעה וחצי הליכה מהעיר רמלה הסמוכה לדרך המלך יפו–ירושלים. האדמה נראתה להם מתאימה למטרתם מכמה טעמים, וביחוד באווירה הבריא והמעיין המפכה בגבולה. אפס, רכישה זו לא יצאה אל הפועל. לבסוף, הוחלט לרכוש את אדמת הכפר עיון קרא, שהסבו את שמה לראשון־לציון. על יהודה לייב חאנקין הוטל התפקיד למדוד את האדמה. תוך שבוע ימים הכין חאנקין תרשים מדוייק, שלפיו קבעו את מספר הדונאמים לשלושת אלפים שלוש מאות וארבעים.

באחד מימי חודש אב הלוהטים החליטו החלוצים לצאת להתנחל על אדמתם. על עגלה רתומה לשני סוסים הטעינו קרשים, מוטות־עץ ומחצלות כדי להתקין מהם אוהלים, לשם ישיבת־ארעי עד שיקימו לעצמם בתים. הם קנו את הרהיטים הדרושים למשק־בית, כגון: מיטות, כסאות, שולחנות, כלי־בישול שונים, פחמים, לחם, ירקות, תבן ומספוא לבהמתם. ידיהם היו עמוסות עבודה מעלות השחר עד שקיעת החמה, עד שהעמיסו הכול ועלו בעצמם בעגלה, לנסוע. בשעה ההיא הוצגה שאלה חמורה: מי ינהג בסוסים?

יהודה לייב חאנקין הכריז שהוא תורם עשרה רובאלים בעד הכבוד לנהוג בסוסי המושבה. הכבוד הרב הזה חולק לו בהסכמת כולם. בחרדת־קודש ובנפש שמחה יצאו יהודה לייב חאנקין וחבריו את גבולות העיר יפו ופניהם מועדות לאחוזתם. חמישה או שישה חלוצים וחאנקין בראשם הגיעו, איפוא, עם הכבודה אל גבעה שהתנשאה בטבור נחלתם. ז. ד. לבונטין ועוזרו המתורגמן, מילידי ירושלים נתעכבו עוד ביפו לסדר את חשבונותיהם ולפנות ערב יצאו גם הם אל הנחלה. סבורים היו שימצאו את חאנקין וחבריו תוקעים את אוהליהם, אבל מה גדל תמהונם בהגיעם אל המקום המיועד והנה אין איש… ליבונטין נשאר עם מתורגמנו להמתין עד בוא החברים. השממה מסביב הטילה אימה. אף סוכה או מלונה לא התנוססו במקום, ושום עץ או אדם לא נראו. רק קוצים ודרדרים הצמיחה האדמה על כל צעד ושעל. התנים השמיעו את יללתם. ליבונטין ירה כמה פעמים באוויר מרובהו להחריד את התנים, פשט את אדרתו ופרשה על הקרקע וישב עליה להנפש.

בציפיה של קוצר־רוח עבר הלילה תחת כיפת השמים על שתי הקבוצות, שחיפשו האחת את השניה בחשיכה. עם הנץ השחר ראה ליבונטין כי הכבודה של חאנקין חונה, על גבעה ממול במרחק לא־רב… האנשים קראו אחד לשני, רצו זה לקראת זה בשמחה רבה ובשיר ובזמר החלו לנטות את אוהליהם על אותה גבעה שעליה לנו בלילה. היום עבר עליהם במדידת הקרקע ובחלוקתו. הם קבעו את מקום הבאר ועסקו בעוד עבודות. פה אחד הוסכם ביניהם לקרוא למושבה העברית שיסדו בשם ראשון־לציון, וכן שמה עד היום הזה.

זה היה ביום חמישה־עשר באב תרמ"ב (1882).

המוציא והמביא בסידור המשקים ובמושבה היה יהודה לייב חאנקין, שעל פיו התנהלה כל העבודה. חאנקין, שהיה בעל אחוזה ברוסיה, ודרכי החקלאות היו נהירות לו, נעשה למורם הראשון של האיכרים העברים, שהיו בורים גמורים בחקלאות. הוא נהג ביד רמה את העדה הקטנה: רגיל היה להתרגז, לדבר קשות, כאיכר מבטן ומלידה, ודווקא ברוסית. חרף כל אלה אהבוהו האיכרים מאוד, במיוחד בגלל יושר לבו וכינוהו בשם ‘דיאדקה’ (דוד). הבית הראשון במושבה ראשון־לציון הוקם בכספו של יהודה לייב חאנקין.

מספר עליו אחד ממייסדי ראשון־לציון, דב חביב־לובמן, בספרו ‘ראשון־לציון’:

"עדת המתיישבים היתה מרובת פנים, חומר מגוון מאוד: בהם סוחרים, קבלנים, כימאים, בנקאים ותוכנים. תלמידי בתי־ספר תיכוניים ועליונים, כולם טירונים בעבודת־האדמה. חומר זה היה זקוק למדריך שיורהו ראשי פרקים בחקלאות. והנה נמצא ביניהם יהודה לייב חאנקין, שהיה בקיא קצת בעניין זה. זמן רב התגורר במושבות הגרמנים אשר בדרום־רוסיה והיה חוכר מהם אחוזות. יהודה לייב חאנקין נעשה למורה־דרך ולמנצח על העבודה. אמנם הכניסו אל המושבה גם שני מומחים מתלמידי מקווה־ישראל, אבל השפעתו שלו היתה ניכרת ביותר, כי היה האיש אוהב אדמה ואוהב עבודה, בעל מרץ רב ופניו מפיקים עוז. ובגלל החיבה אשר רחשו אליו האיכרים כינוהו בשם ‘דיאדקה ליובקה’ – ‘דוד ליובקה’.

‘הדוד ליובקה’ היה מפליא לעשות ולהמציא המצאות שונות בשעת הצורך. אחת מהמצאותיו היתה – לאסור את ספינת המדבר, הגמל, בעגלה ולנסוע ליפו… בימים ההם היה קרון פשוט נחשב ביפו כאחד מפלאי תבל; פרחחי הרחוב היו יוצאים לקראתו בהתפעלות ובשריקות והעגלון היה צריך להיות מומחה וזריז, כדי לצאת בשלום מהכנופיה הזאת, שלא יסתבך אחד ממנה באופנים ולא ישבור יד או רגל.

אפשר לשער מה גדולה היתה ההפתעה, בהופיע עגלה מלאה אנשים לבושי ‘פראנג’י’¹ ורתומה לשני גמלים נטויי־גרון! מיד התאספו מאות אנשים סקרנים ונטפלו לאותה עגלה ועשו לה לוויה גדולה. ספקו כף, שרקו וקראו “חאדידו! חאדידו!” (קריאה של בוז לזרים). הגמלים נבהלו ורמסו על ימין ועל שמאל ותהום כל העיר".

העסקן הציוני יהושע ברזילי (אייזנשטאט) שסייר בימים ההם את הארץ מטעם חברת חובבי־ציון ברוסיה תיאר את מצבה של ראשון־לציון:

"גלמודה ובודדה התנוססה המושבה ראשון־לציון בשממה… שלוש אחיותיה: פתח־תקווה, עקרון וגדרה, שנוסדו בינתים, לא יכלו להושיע לה, כי הן עצמן עדיין היו צעירות ועניות. המטרופולין, יפו, היתה עיר מאוכלסת כולה ערבים. קצתם פראים למחצה, וקצת פראים גמורים. ועיר האלוהים, ירושלים, רחוקה מהלך שתים־עשרה שעה (מסילת־הברזל עוד טרם היתה בארץ), והיא עצמה מושפלת עד שאול תחתיה. היהודים המעטים תושבי הארץ מאז, עיניהם כהות מאבק החורבן ואינם מסוגלים להביט על הישוב החקלאי כעל מנחם.

ומבית אין נחת. אדמת המושבות, שנקנתה בצער ויסורים, אינה מוכשרה למזרע ואינה מכניסה כלום. פרדסים וגינות־ירק אי־אפשר לנטוע בגלל חוסר מים וכסף, ואת תורת החקלאות אין איש יודע אפילו במקווה־ישראל. בבית הפקידות מפהק איזה גנן צרפתי, אבל אין איש מאמין בתורתו. הגפנים בכרמים הקטנים נטועות פרע, ומי יודע אם תעשינה ענבים או באושים?"

* *

בעת ההיא ובמצב ההוא שפכה הפקידות של הבארון רוטשילד את ממשלתה על המושבה, שנכנסה אל תחת חסותו של הנדיב, והאיכרים היו מקבלים תמיכה מקופת הבארון. הפקידים רצו לשעבד את איכרי המושבה ודרשו משמעת חמורה. הרחיקו את המעולים מבני הישוב, אם היו חשודים על מהפכנות, וקרבו את הגרועים, אשר ידעו להתרפס ולהיכנע.

החלוצים הראשונים, שקיוו לאכול מפרי יגיעם על אדמתם, זקוקים היו שלוש שנים לתמיכות הפקידות, ללחם חסד. בשל עקת הנפש נחבא האידיאל הגדול של התחיה ואת מקומו ירשו מעשים פעוטים, דאגות יום־יום. איש לא ידע מה תהי אחריתו ואחרית כרמו.

והבארון אדמונד דה רוטשילד יושב בארמונו אשר בבירת צרפת ואין להגיע אליו. הפקידות העליונה בפאריז אוטמת אוזניה, ועל כל התלונות היא משיבה בפקודה להחמיר את המשמעת. “תכבד העבודה על האנשים האלה ואל ישעו בדברי שקר”.

על הפקידות של הבארון בזמן ההוא ויחסה למושבות וליהודים בארץ־ישראל יודע כל מי שקרא את קורות התקופה ההיא. הבילו"י ישראל בלקינד מספר, למשל, על הפקיד הראשי הירש, שהיה ידוע בכינויו ‘הסרג’נט האלזאסי’ (הוא התייחס בשלילה גמורה לרעיון ישוב ארץ־ישראל וליסוד ראשון־לציון בפרט), כי היה פונה ואומר לאיכרים בדברים כאלה: “למה לכם סוסים, כלי־עבודה וכיוצא באלה? הלא בין כך ובין כך משיכלה הכסף, שהנדיב הקציב למענכם, תהיו נאלצים לעזוב את הארץ, ולכן לא כדאי לנו לרכוש לגמרי את כל המכשירים הללו. איכלו לכם את כסף התמיכה ולכו לכם”.

והוא לא עשה כלום למען המושבה במשך כל הקיץ ולא רכש לה לא עגלות ולא מחרשות. הפקיד הראשי הזה שנא את המתיישבים הצעירים יוצאי רוסיה, שכמעט כולם היו חשודים בעיניו על אידיאליות נפרזה ועל דעות ראדיקאליות. ומתוך נטיה לעריצות היה מתנהג ביד רמה. הוא אסר, למשל, על בית־המרקחת בראשון־לציון למכור תרופות לכל מי שמתנגד לפקידות. אמנם הפקיד השני, יהושע אוסובצקי, אהב את הישוב במידה ידועה, ועל פי חינוכו העברי היה קרוב לרעיון חיבת־ציון; אבל מטבעו היה אוהב שררה, מפחד תמיד, אולי יבוא מי שהוא ויקח את מקומו, והדבר הזה עשה אותו להפכפך ולערום ולמלא מזימות. ולכן היה דווקא אוסובצקי זה הגורם למרידה שפרצה בראשון־לציון.

בין התקנות הקשות והמרגיזות, שתיקנו פקידי הבארון, נמצאו גם אלה:

א) כל איכרי המושבה נחשבים לשכירי־יום והרשות בידי המינהל לפטרם בכל עת ובכל שעה ולשלחם מחוץ למושבה.

ב) אסור לאיכרים לאכסן בביתם אנשים זרים למעלה מעשרים וארבע שעות, בלי רשיון מיוחד מטעם המינהל.

רוב האיכרים חתמו על התחייבות לקיים את התקנות האלה, ובשכר זה קיבלו תמיכה מקופת הבארון ולא היו תלויים ביבול כרמיהם. אולם חאנקין ובניו ויתרו על התמיכה וסרבו לחתום על התקנות. הם היו הראשונים, שהתחילו לדרוך יין מענבי כרמיהם. בעת ההיא היה המעשה הרגיל הזה מאורע ‘היסטורי’ בחיי המושבה היהודית.

ישראל בלקינד מספר על בציר הענבים הראשון בכרמיהם של בני חאנקין דברים אלה:

“יהודה ליב חאנקין ובניו יצאו עם עלות השחר לכרמיהם בלווית הרבה אורחים, שבאו לראות בבציר. כולם בצרו את הענבים ברינה ובשירה. שמו אותם בתוך חביות וחזרו למושבה במחולות ובזמר. היה זה מחזה תנכ”י אמיתי. אבל בעיני משרתי המינהל לא מצא חג הבציר הזה חן כלל וכלל, וזממו מחשבות כיצד להשביתו".

והנה עוד תיאור על בציר היסטורי זה:

"לפני ביתו של יהודה לייב חאנקין התעכבה עגלה עמוסה אשכולות ענבים ומסביב לה מכרכרים ומפזזים כל בני המושבה: ‘הידד, הידד!’ נטלו חבית גדולה וריקה, הכניסו אותה לתוך הפרוזדור שאותו הקצה חאנקין ל’יקב' ארעי; לקח את בן־זקוניו, נער כבן שלוש־עשרה, וקדש את ידיו ואת רגליו; הנער עלה על החבית שגדשוה בענבים והתחיל דורך בהן ברגליו. מיד התחיל היין שותת ונזול. אחד הזקנים ברך ‘שהחיינו בשם ומלכות’, ומלב כולם פרץ ‘האח, ראשון־לציון’.

התנהגותה המורדת והעצמאית של משפחת חאנקין וביחוד של הבן הצעיר יהושע חאנקין היתה החריפה במחאות נגד שלטונו של מינהל הבארון בזמן ההוא, ששיעבד את איכרי המושבה. הפקידים הביטו על ביתו של חאנקין כעל קן מהפכני וקשרו נגדו מלחמה עזה. קודם כל הגישו תלונה עליו למינהל העליון בפאריז. לאחר זמן־מה הגיע מיברק מפאריז ובו היה כתוב: אם במשך עשרים וארבע שעות לא יחתום חאנקין על התקנות, כשם שעשו זאת שאר האיכרים, ישלחו אותו מן המושבה, באמצעות הממשלה!

הפקיד אוסובצקי ביקש תמיד סיבה להראות את ידו הקשה לאלה שחשד בהם כי הם חותרים תחת כסאו. ביקש ומצא:

בזמן ההוא גר בראשון־לציון המהפכן הציוני המופלא מיכאל הלפרין. נאומיו ושיחותיו המלאים אש להבה לא נשאו חן בעיני אוסובצקי, ועל נקלה קיבל את הסכמתו של הירש, שהפקידות תגרש מן המושבה את הנואם המסוכן והמהפכן הזה.

מיכאל הלפרין לא היה רך כקנה ולא נכנע לפקידות. עמד אוסובצקי ודרש ממייסדי ‘אגודת הפועלים’ הראשונה, אוסטאשינסקי וזיברג, שבחדרם השכור התאכסן הלפרין, שיוציאו את המהפכן מחדרם. לאחר שהם לא נענו לו, פנה אוסובצקי לבעל־הבית שהיה מן האיכרים הניתמכים, ודרש ממנו כי בשם הפקידות יסיר את הדלתות והחלונות מהחדר המשותף, כדי שאוסטאשינסקי, זיברג והלפרין יעזבו את החדר בעל כורחם. פקודה זו נתמלאה, כמובן, על־ידי איום, בעצם ימות הגשמים.

חברי ‘אגודת הפועלים’ בשובם מעבודתם בשדה, ראו את אשר עשו להם, תפסו את בעל־הבית והלכו אתו יחדיו לבית־הפקידות לקבול לפני אוסובצקי על מעשה הפקרות זה.

לא נתברר, אם באמת נבהל אוסובצקי בראותו עשרות אנשים הולכים וקרבים לבית־הפקידות, שבו התגורר גם הוא, או כי היה זה מעשה עורמה מצדו להעמיד פנים, כי מגן הוא על עצמו מפני חבורת שודדים. הוא הוציא את אקדחו מכיסו וירה באוויר כלפי הבאים. המתקהלים נתרגשו אף הם וניגשו לשבור את הדלת.

תיכף שלח אוסובצקי שליחים למקווה־ישראל וליפו להודיע להירש ולהרצנשטיין, אחד מוועד חובבי־ציון, שהוא נמצא בסכנה ושיזדרזו לשלוח לו חיילים להגן על חייו. הירש לא איחר לקיים את פקודתו והחיילים יצאו לדרכם, מזויינים בכבלים ואזיקים – לאסור את ‘המורדים’.

אותה שעה נזדעזעה ראשון־לציון כולה. משעה שהתחיל הישוב החדש עוד לא אירע, שהממשלה תתערב בריב פנימי של מושבה עברית, וכי נגד האיכרים, חלוצי התחיה, המתאמצים לחיות חיי צדק ויושר, יבואו חיילים באזיקים, כמו שבאים על מורדים ופושעים. כל בני המושבה, מאיש ועד אשה, מקטון ועד גדול, מנער ועד זקן, מכורם ועד פועל, התאספו בבית־הכנסת, שנמצא אז בדירה שכורה, הוציאו מארון־הקודש את ספר התורה וכולם נשבעו שבועה קדושה לגרש את אוסובצקי מן המושבה ולבלי תת לו דריסת־רגל בראשון־לציון.

ואת אשר קיבלו עליהם קיימו. ישראל (לוליק) פיינברג, הרם והחסון כארז, שהטיל את פחדו על כל ערביי הסביבה, ועוד בחורים אחדים, הסבירו לחיילים התורכים, במופתים חותכים, שמושבה עברית איננה כפר פלחים. החיילים יצאו מראשון־לציין כלעומת שבאו ואחרי צאתם נשלח גם אוסובצקי ‘בכבוד הראוי’.

הפקיד הראשי הירש ניסה להכניס שוב את אוסובצקי למושבה, ואחרי אשר לא עלה הדבר בידו, חדל – כמובן, על פי צו הפקידות העליונה בפאריז – לתת לבני המושבה את תמיכתם החודשית.

אבל רוח האיכרים לא נפלה בקרבם. להיפך. הם התעודדו, השאיפה לחופש הזכירה להם את ימי עלייתם. הם התאחדו לקואופרטיב והתפרנסו בדוחק רב, בתקווה כי חובבי־ציון יושיטו להם יד־תומכת. בטוחים היו, שחובבי ציון יבינו לצערם, שהביאם לידי ה’מרידה', וישלחו משלחת לבארון רוטשילד לסנגר עליהם, והנדיב ימנה פקיד אשר ידאג באמת לטובת צמיחתה והתפתחותה של המושבה.

ואולי היתה תקוות האיכרים מתגשמת, לולא עלה בידי אוסובצקי להתעות את העתון ‘הצבי’ של אליעזר בן־יהודה, עתונו היחידי של הישוב העברי בעת ההיא. כדוגמה להלך הרוחות בחוגי הישוב היהודי בדבר הסכסוך הזה בין האיכרים ופקידי הבארון, יכולים לשמש דברי עסקן חובבי־ציון יחיאל מיכל פינס באחד ממכתביו:

“המפקח האחד לישוב ארץ־ישראל, דעו נא, רבותי, איננו כי אם הנדיב, ואל ישיאו אתכם הצעירים הנבהלים בדעותיהם הנפסדות להפקיע עצמכם מתחת אפיטרופסותו. תדעו, כי בלעדיו לא תקנו קרקעות ולא תבנו בתים ולא תעשו מאומה, כי כפי הנראה אותו שלח ה' ובו בחר, כי יצא דבר הרעיון לפועל על ידו, ומה אנו להשלות נפשנו במשאות שווא ומדוחים?” ופינס מוסיף להזהיר: “ודעו עוד, כי המנהל הירש נאמן מאוד לפני הבארון ודבריו קדושים המה, כי על כן חלילה וחלילה להקניטו”.

גם בחוץ־לארץ נמצאו רבים, שהאשימו את האיכרים בעוון מרי ומרד, וכל זה השפיע על ועד חובבי־ציון ברוסיה, שיחדל לעמוד לימינם. וכך היו המתיישבים נתונים בצרה גדולה, עזובים, גלמודים, סובלים חרפת־רעב.

הבארון אדמונד דה־רוטשילד ישב מרחוק והיה מקבל ידיעות מפי הפקידים שלו על המאורעות בהארה הרצויה להם. ראו זאת המתיישבים והריצו משלחת אל הבארון להרצות לפניו את המעשים מנקודת־מבט אחרת. ואולם כשבאו חברי המשלחת לפאריז, נודע להם, כי הבארון יצא בכבודו ובעצמו לארץ־ישראל, למקום המעשה. לראות הכל בעיניו.

כשבא הבארון למושבה, והאיכרים התייצבו לפניו לבושים בגדי חג, פנה אליהם הבארון בדברים כבושים על אודות מעשה אוסובצקי וביקש מהם, שישלימו עם הפקיד ושיסכימו, כי ישאר במשרתו בראשון־לציון. חלק מן האיכרים ענו בקול: “כן, אנו מסכימים!” אך חברי ההתאגדות ‘רודפי שלום’ (שפיינברג עמד בראשם) ענו פה אחד: “לא!”

אז התרגז הבארון והתחיל מדבר קשות:

“הזה הוא הגמול אשר אתם גומלים לי על כל הטוב אשר עשיתי ואשר עוד חשבתי לעשות לכם? אנכי אמרתי להראות לעולם, כי בני ישראל מסוגלים להיות עובדי־אדמה, והנה הראיתם כי יודעים אתם לקשור קשר”.

כמעט בדמעות דיבר את הדברים האלה, וכל עין ראתה, כי נכמרו רחמיו ולבו הומה ונרגש מאוד. הוא שלח מעל פניו את האיכרים שיתייעצו עד מחר, ומלא רוגז נסע למושבה עקרון.

ועוד באותו יום באה לפני הבארונית משלחת של שלוש מנשי ראשון־לציון, ובראשן אולגה בלקינד, ארוסתו של יהושע חאנקין הבן, לבאר לאשת הנדיב את דבר שאיפתם הגדולה של חלוצי הישוב לשוב לחיי הטבע בארץ אבות, את כל הצרות והפגעים ששבעו מיום בואם ועד עתה ואת תעלולי הפקיד אוסובצקי. המשלחת העתירה לפניה, כי תשתדל להרחיק מן המושבה את האיש הזה, העומד לשטן על דרך התפתחותה. הבארונית השתכנעה מדברי המשלחת והבטיחה לחבריה לעשות כל מה שבידה, למען הרחיק מן המושבה את הפקיד השנוא.

ביקורו של הבארון במושבה עקרון גרם לו יתר נחת. הוא מצא את העקרונים לבושים מכנסי בד לעורם וטליתות־קטנות על כתפיהם הערומות, והם עומדים בגרנם וחובטים את החיטה, כאשר חבטו אותה אבותיהם לפני אלפי שנים, פניהם נוטפים זיעה ועיניהם נוצצות משמחת העבודה. מראה האיכרים העברים הפשוטים והתמימים, המסורים לעבודתם והשמחים בחלקם, הטביע בבארון רושם עמוק כל כך, עד כי תיכף נשכח הרוגז מלבו, ובשובו לראשון־לציון היה עליז ושמח, וכל הערב לא חדל מלספר לאשתו על העקרונים, והציע לה, שתסע עמו מחר לשם, כדי שתראה במו עיניה את תחילת שיבתו של העם לתחיה. ואולם הבארונית סרבה להסכים להצעתו עד שיבטיח לה, שאוסובצקי יישלח מהמושבה לעולם ועד.

והבארון נאות לה. בערב, כששבו הבארון והבארונית מעקרון, פגשו אותם כל בני ראשון־לציון וילדי בית־הספר בספר תורה, באורים ובשירים, והפגישה הלבבית הזאת הוציאה דמעות גיל מעיני הנפגשים והפוגשים גם יחד. ושירת ‘האח, ראשון־לציון’ המתיקה אותו הלילה את שנתו של הבארון. את הבטחתו אשר הבטיח לבארונית קיים וראשון־לציון נגאלה מפקידותו של אוסובצקי.

אולם תיכף לאחר צאתו של הבארון מארץ־ישראל, שבו הירש, הוא ‘הסרג’נט האלזאסי’, וחבריו, להיות שליטים כבתחילה. הם גזרו על בני ראשון־לציון גזרות קשות, כדי לנקום בהם את נקמת אוסובצקי. את חמתם שפכו על כל אלה, שלא אבו להכנע, וביחוד הציקו למשפחת חאנקין.

ובדברי־ימי ראשון־לציון מן הימים ההם מסופר:

במוצאי יום הכיפורים של שנת תרמ“ז, בשובו מבית־הכנסת, מצא יהושע ברזילי, בא־כוחם של חובבי־ציון מרוסיה, שני מכתבים על שולחנו – מליליינבלום ומהד”ר פינסקר."²

מ. ל. ליליינבלום הודיע לו, כי פינסקר שב זה עתה ממסעו באירופה, ושם נודע לו, כי הבארון עומד לעשות גדולות ונצורות בארץ־ישראל, ולכן, הוא, ליליינבלום, מטיל עליו, על ברזילי, להשתדל בכל כוחו, כי אלה מכורמי ראשון־לציון, שעדיין לא חתמו על תקנות הפקידות, ימהרו לחתום עליהן, וכי שני הכורמים (יוסף פיינברג ויהודה לייב חאנקין), שנגזרה עליהם גזירת הגירוש, ימהרו לקבל עליהם את הדין, כדי שלא להרגיז את הבארון ושלא להפר את מחשבתו הגדולה. והד"ר פינסקר במכתבו הקצר מצטרף לדעתו של ליליינבלום, “משום שבזה תלויה הצלחתו של הישוב”.

ובו בלילה נסעו ברזילי ובא כוחם של חובבי־ציון הרצנשטיין להשפיע על פיינברג וחאנקין שיעשו כרצון פקידות הבארון. כשהראו לפיינברג את מכתבי ליילינבלום ופינסקר, ענה להם זה מיד: “הלא יום סליחה היום… הואיל ופינסקר וליליינבלום אומרים, שכך דורשת טובת הישוב – אני נכנע”. השליחים העירו אז גם את הזקן חאנקין משנתו וסיפרו לו את הדבר. יהודה לייב חאנקין ענה שאינו יכול לעשות כלום שלא מדעת בנו יהושע והוא שלח אותם אל בנו.

ברזילי הכיר יפה את חאנקין הצעיר ואת תכונתו, ובטוח היה מראש, כי לא יאבה ולא ישמע לו. לא נשארה לו דרך אחרת בלתי אם לפנות לארוסתו של חאנקין, אולגה בלקינד, שתשפיע עליו, כי ייכנע לרצון הוועד של חובבי־ציון. ברזילי הראה לה את המכתבים וברר לפניה את המצב לפי השקפתו. בתחילה התמרמרה אולגה בלקינד ושפכה כל חמתה על פינסקר וליליינבלום, הבאים להמיט שואה על אנשים ישרים. אולם סוף־סוף נוכחה, כי הפרט מחייב להכנע לטובת הכלל. הלא זו היתה תקופת אנשי החזון בארץ־ישראל, עת כל אחד ראה את עצמו לא כשומר על נחלתו הפרטית, אלא כאחד מן העובדים למען עם ישראל כולו.

למחרת היום הלכו יוסף פיינברג ויהודה לייב חאנקין אל הפקיד הירש במקווה־ישראל וחתמו על אמנה שהוגשה להם, ושלפיה הם מקבלים על עצמם למכור את נחלותיהם בראשון־לציון ולעזוב את המושבה.

וכעבור ימים מועטים קיימו את אשר הבטיחו לעשות. כך נאלצה משפחת חאנקין, בשל עריצותה של הפקידות, לעזוב את המושבה, שבה השקיעה כל כך הרבה זמן ומסירות־נפש.

יהודה לייב חאנקין עקר ליפו ופתח לו חנות למנופקטורה.

ביפו, ביום ט“ו כסלו תרנ”ד (1894), נפטר האיש הדגול. בעת מלחמת העולם הראשונה העבירו בניו את עצמותיו לקבורה בראשון־לציון, והוא חזר אל חיק אדמת המקום אשר כה אהב.

(תר“ח – 1848 – תרצ”א – 1931)

מיליונרים יהודים רבים היו בעולם, אך מעטים מאוד מביניהם היו כנתן שטראוס, הנדבן היהודי והגדול מארצות־הברית, הידוע היטב לתושבי ישראל מתוך פעולותיו הגדולות למען בריאותם, ושעל שמו קרויה העיר נתניה.

בשנות נעוריו היה נתן שטראוס, כיתר אחיו העשירים מסוגו וממעמדו, שייך למעמד ‘היאהודים’ בארצות־הברית, היהודיים הרפורמיים, ובזה יצא ידי חובתו לעמו; אך בעשרים וחמש שנותיו האחרונות נעשה לציוני נלהב, ליהודי לאומי בלב ונפש. עם זאת, גם כאשר השקיע את ראשו ורובו בבניינה של ארץ־ישראל, לא זנח את דלת העם בארצו, והתמסר להקלת סבלה.

נתן שטראוס היה קרוב מאוד לפועלים היהודים בארצות־הברית, תמך בהם וסייע להם בעתות צרה. לא פעם היה שטראוס מופיע באספות פועלים בפרבריהם והיה בא לעזרתם בימי חוסר עבודה ובימי החורף הקשים והקרים, כשבבית אין פחם להסקה וחלב לילדים. הוא היה מספק לפועלים רבים גם את הפחמים להסקה וגם את החלב לילדיהם. שטראוס הקים ברחבי העיר ניו־יורק תחנות רבות שבהם חילקו למעוטי־יכולת חלב במחיר מוזל ביותר.

ידועה המימרה שלו שהיה משמיע לעתים באספות נדבנים: “הכסף שבן־אדם מחלק לדברי צדקה, בשעה שהוא בריא – זהב הוא. הכסף שבן־אדם מחלק בזמן שהוא חולה – הוא כסף ולא זהב. והכסף שבן־אדם משאיר לדברי צדקה אחרי מותו – אינו אלא עופרת”.

מלבד צדקתו שאף נתן שטראוס להרבות שלום בעולם מתוך הכרה ששלום בין העמים הוא גם שלום לעמו לישראל והוא תמך הרבה במוסדות שהטיפו לשלום בין העמים.

גם בארץ־ישראל עמל וטרח שטראוס לטעת את נטע השלום בין היהודים והערבים. אחרי רעידת־האדמה שפקדה את הארץ בשנת 1929, אשר פגעה רובה ככולה בערבים, ביחוד בשכם ובמקומות אחרים של מגוריהם, היה נתן שטראוס הראשון בין הנדיבים היהודים בארצות־הברית ובעולם כולו להחיש עזרה לסובלים.

את ארץ־ישראל ביקר בלוויית אשתו כמה פעמים. עם כל ביקור הרחיב והגדיל את פעולותיו בשדה הבריאות. מפעלי הבריאות שיסד מפוזרים בכל הארץ.

* *

נתן שטראוס נולד ב־1848 בעיירה הקטנה אוטרברג, בבאוואריה שבדרום־גרמניה. אבי סבו, יעקב בן אליעזר, היה ציר באספת הנבחרים היהודים שהתכנסה בפאריס בשנת 1806, כדי לכונן את הסנהדרין שביקש לייסד נפוליאון בונאפארט, והוא היה בא־כוח יהודי באוואריה בסנהדרין זה.

בשנת 1808, כשנפוליאון פירסם את הצו, שעל יהודי אלזאס לבחור בשמות משפחה, בחר יצחק, בנו של יעקב בן אליעזר, את השם ‘שטראוס’. בנו של יצחק זה, לאזארוס, הוא אביהם של איזידור, נתן ואוסקר שטראוס – שכל אחד מהם נתפרסם בתחומו שלו. הבכור, איזידור, טבע יחד. עם האנייה ‘טיטאניק’.¹ אוסקר היה השגריר היהודי הראשון של ארצות־הברית בתורכיה.

האב לאזארוס, שהיה עסקן מדיני ליבראלי, נחשד בהשתתפות במהפכת 1848, ולאחר שנפוליאון השלישי הוכרז לקיסר, הוכרח לעזוב את אירופה. ואכן, בשנת 1859, בהיות נתן בן ארבע, עקר האב את רגליו לארצות־הברית ללא משפחתו. יחד עם שותף רכש עגלה וסוס והשנים נסעו כרוכלים מעיר לעיר ומכפר לכפר. לאחר שצבר לאזארוס סכום כסף השתקע בעיירה נידחת בדרום ארצות־הברית, שלא היה בה זכר ליהודי ופתח שם חנות לממכר צמר־גפן. כעבור שנתים הביא לארצות־הברית את בני משפחתו, אשתו, בתו ושלושת בניו. הבנים ביקרו רק ביום ראשון בשבוע בבית־ספר נוצרי־באפטיסטי, ובימי השבוע האחרים עזרו לאביהם בחנותו ובמסחרו.

נתן שטראוס עזר גם הוא לאביו הרוכל בנסיעותיו בעגלה. את ימי היותו רוכל לא שכח נתן שטראוס במשך כל חייו. אלה שהשתתפו בחג יובל השמונים שלו, שנערך בארמונו הנהדר בניו־יורק, מספרים כי באמצע החגיגה, בזמן שהנואמים עסקו בהמטרת שבחים על אישיותו, נעלם פתאום חתן היובל. כעבור שעה קלה נכנס לאולם החגיגה יהודי רוכל, עם תרמילו על כתפו. זה היה נתן שטראוס הצעיר. הוא יצא להזכיר לעצמו ולבניו ולכל העולם, ששקר הזהב והבל הכסף. תמונת שטראוס הרוכל נתפרסמה אז בעתונות וזכתה להד רב.

את השכלתו רכש נתן שטראוס בבתי־ספר שונים שבמדינות הדרום. כשעברה המשפחה לניו־יורק, עבר גם הוא לשם. בתחילה השתלם בלימודיו בבית־ספר תיכון ואחר כך בבית־ספר גבוה למדעי המסחר. אחרי גמר לימודיו נכנס גם הוא, כמו יתר אחיו, לעסקי אביו.

נתן שטראוס היה החרוץ ביותר במסחרו, ובן עשרים ושש נעשה שותף לעסקי אביו, שרחבו ושגשגו. בהיותו בן עשרים ושבע נשא לו לאשה את הגברת לינה ממשפחת גוטהרץ, והיא היתה לו לחברה נאמנה בדרך חייו.

בהיותו לסוחר גדול ולשליט יחידי בעסקי אביו, גילה את רוחו הנדיבה, ונתן דעתו לפעולות לטובת החברה, במיוחד בתחום התברואה. נתן שטראוס היה חובב גדול של צמחים ונטיעות. הוא ראה בהם תועלת רבה להבראת האוויר המזוהם בכרכים. כשהמפלגה הדמוקראטית, שהיה חבר פעיל בה, הציעה לו כהונה רמה בניו־יורק, הסכים להבחר אך לוועד לשמירת הגנים והיערות בניו־יורק. בהמשך נבחר לנשיא הגנים העירוניים. משרות כאלה, שאין בהן שמץ פוליטיקה, ביכר שטראוס על משרות אחרות שהוצעו לו מטעם המפלגה הדמוקראטית. כאשר הוצעה לו משרת ראש העיר ניו־יורק – סרב לקבלה.

זוהי בקיצור נמרץ דרך חייו עד שנת 1892. אלילו, עוד היה הממון, מטרתו היתה – לצבור ולהרוויח הרבה כסף. מקדשו – בית־מסחרו והתפתחותו. עמו – הדולארים. נשמתו – הספורט, כל סוגי הספורט שהיו נפוצים אז בארצות־הברית. תענוגו הגדול היה מרוץ הסוסים. ידידיו מעולם החיות היו הסוס המצויין והכלב המסור. תואר הכבוד שלו בעולם הספורט היה ‘מלך המרוצים’.

כל אותה תקופה היה נתן שטראוס רחוק מעניני צדקה. והנה חל בו פתאום מפנה עצום; עבר עליו אותו המשבר הנפשי – המשבר החוצה את חיי האדם לשניים. המשבר כפול היה – משפחתי, ולאומי־כלכלי. המשבר הטביע בו את חותמו לכל חייו, והפכו לנדבן דגול מרבים, במיוחד לטובת ארץ־ישראל.

* *

מספרים כי הסיבה שהניעה את נתן שטראוס לייסד את תחנות טיפת־החלב בארצות־הברית, אחר־כך באירופה, ולבסוף גם בארץ־ישראל, היתה זו:

בשנת 1892 מת על נתן שטראוס בנו האהוב ממחלת השחפת. האב התאבל מרות על בנו. בפקודתו חקרו הרופאים ודרשו לסיבת המחלה ומצאוה בחלב הפרה הגזעית הטובה ביותר שבאחוזתו.

נתן שטראוס שקע אז בהרהורים מרים. אם פרתו המיוחסת, ברפתו הנקיה והחדישה בתכלית, הנתונה להשגחת רופא בהמות מומחה, יכלה לחלות במחלה קשה כזו ולהסב לו אסון נורא כל־כך, על אחת כמה וכמה פרות פשוטות, מנוונות, מזוהמות, נטולות השגחה, עלולות ללקות בחולי זה – ומי יודע כמה אמהות משכלות את ילדיהן מחמת חלב הפרות האלה?

ואמנם, הסטטיסטיקה הראתה על תמותה איומה בין הילדים משחפת שמקורה בחלב.

כשהחל שטראוס לחקור חקירה יסודית יותר בבעיה זה נוכח לדעת כי בניו־יורק עירו, תמותת הילדים (שהיתה, כאמור, מבהילה) באה כתוצאה מן החלב המזוייף שבו ניזונו, קם שטראוס ויסד בכל השכונות שבניו־יורק מוסדות לפיסטור חלב. את החלב המפוסטר היו מחלקים להמונים העניים. המוסדות האלה נתנו עד מהרה את אותותיהם, ותמותת הילדים נתמעטה. אז יסד שטראוס מוסדות לפיסטור חלב גם בשיקאגו ובפילאדלפיה. כך הלך מחיל אל חיל בתחום זה עד שרשת המוסדות של טיפת־חלב הקיפה את כל ארצות־הברית. לא בנקל עלה לו הדבר. הטרוסטים, בעלי המחלבות הגדולות, התנגדו לו. גם עירית ניו־יורק התנגדה לכך בתחילה. הלשינו והעלילו על שטראוס שאין הוא מתכוון אלא ל’ביזנס' חדש וכל הדאגה לילדים אינה אלא פרסומת ותו־לא. התארגנו נגדו גם מוכרי החלב. הוא לא נבהל. עמד ופתח על חשבונו חנויות רבות לממכר חלב בחלקים שונים של העיר, מקום משכנה של דלת העם, ושם מכרו חלב מפוסטר לעניים במתיר סנט הבקבוק.

הוא קצב לחלב מחיר זול ביותר, אולם לא חילקו חינם, כדי שהעניים, הבאים לקחת את החלב לילדיהם, לא יראו את עצמם כמקבלי צדקה. הוא ידע שאלפי אנשים עניים לא יבואו לקחת חלב חינם ולהנות מן הצדקה. כלל גדול היה בידו, כי לא מתן הצדקה העיקר, אלא הצורה שבה היא ניתנת.

בשנת 1920 היו לנתן שטראוס 297 תחנות לחלוקת הלב מפוסטר בשלושים ושש ערים בארצות־הברית. תמותת התינוקות ירדה אז באורח ניכר.

שמו של נתן שטראוס נעשה מפורסם וזכה לחיבה ולהערכה לא רק בארצות־הברית אלא גם באירופה. בשנת 3–1892 שרר בניו־יורק חורף עז וקשה, וגדול היה העוני והלחץ ברובעי המוני העם בזמן השביתה הגדולה של הכורים. נתן שטראוס נענה מיד לסבלם של העניים והתקין רשת של מחסנים לחלוקת פחם, לחם וצרכי מזון לזקוקים. ובשנה שלאחר זו, בעבור משבר קשה על הפועלים העניים שבעיר ניו־יורק, סיפק דירות למחוסרי קורת־גג.

בשנת 1909 יסד שטראוס את התחנה הראשונה למניעת שחפת אצל תינוקות. בשנת 1911 נבחר שטראוס כציר ארצות־הברית לקונגרס הבין־לאומי בברלין להגנה על התינוקות. כעבור שנה השתתף בתור ציר ארצות־הברית בקונגרס למלחמה בשחפת שנתקיים ברומא. וכך נמשכו הוא ואשתו לכל מיני מפעלי חסד וצדקה לנצרכים, לניזוקי עבודה ומלחמה, לחיילים נכים, לצלב האדום. את אניית השעשועים ‘סוסולינה’ מכר ואת דמיה הקדיש לתמיכה ביתומים ובאלמנות שאבותיהם ובעליהם ניזוקו בעבודה או נהרגו תוך כדי מלחמת החיים.

תקופה זו של נדיבות־יד ועבודה ציבורית נמשכה למעלה מעשר שנים, מבלי ששטראוס יתעניין באופן מיוחד בסבל עמו. הוא ידע אז רק את סבלות האנושות; והנה קרה בשנת 1904 מקרה בחייו, שעורר בו דחף עז להכיר את עמו. המקרה חולל בלבו מהפכה חדשה, ומאז החלה אצל נתן שטראוס תקופתו הציונית, התקופה המזהירה בחייו.

* *

ישנן כמה גירסאות לסיבה שהביאה את נתן שטראוס לציונות. הגירסה האחת מספרת שהוא רצה לנסוע עם בני משפחתו מניו־יורק לאחד ממעונות הקיץ אשר בלייקווד במחוז ניו־ג’רסי (מקום קיט אריסטוקראטי דאז). הוא שלח הזמנה לכמה חדרים לבעל המלון המהודר וקיבל תשובה ש’יהודים אינם רצויים לנו'. לבו הרגיש של נתן שטראוס התחיל תוסס ופועם בקרבו. הוא ראה בתשובה זו לא רק עלבון לעצמו, כי אם לכל העם היהודי. מה עשה? הלך וקנה בכספו מלון גדול סמוך למלונו של האנטישמי, והתחרה בו עד שהלז נכנע והחל להזמין יהודים לבית־מלונו.

גירסה אחרת מספרת: הקאתולים אשר בלייקווד היו זקוקים לכנסיה. עמד נתן שטראוס ונדב את הכסף הדרוש למטרה זו. והנה נתברר שהמטפל בהקמת הכנסיה הוא בעל בית־מלון, שעליו תלוי שלט כי ‘יהודים אינם רצויים בו’. שטראוס ניסה להשפיע על בית־מלון זה שיסיר את השלט, אולם קיבל מענה מחוצף: “אם אחפוץ אסגור את המלון גם בפניך”. שטראוס התרגז מאוד. בפעם הראשונה הכיר באופן כה אישי את השנאה לעמו. הוא החליט לנקום באנטישמי זה. הוא רכש בניין מול בית־המלון ופתח בו מוסד לשש מאות ילדים חולים. האורחים האריסטוקראטים האנטי־שמים ואחריהם בעל המלון האנטישמי נאלצו לברוח ממקום זה…

הנקמה בבעל המלון האנטישמי עלתה לשטראוס בכמה מאות אלפי דולארים, אבל לא איכפת היה לו כלל להוציאם; להיפך, הדבר גרם לו הנאה רבה. ומה שמשפט דרייפוס היה לד"ר הרצל, היה ענין לייקווד לנתן שטראוס. הכרה יהודית לאומית החלה לפעם בו והוא החל להתענין בציונות ובארץ־ישראל.

הד“ר י. ל. מגנס, בראותו את המהפך הנפשי שחל בידידו נתן שטראוס, הציע לו לנסוע לארץ־ישראל לביקור. שטראוס הסכים לכך, אבל היתנה תנאי שד”ר מגנס יתלווה אליו ומגנס קיבל תנאי זה ברצון.

הרושם המדאיב שארץ־ישראל השוממה והחרבה עשתה אז על שטראוס אינו ניתן לתיאור במלים. בשובו לניו־יורק מסיורו בארץ־ישראל הוזמן לכנס של ההסתדרות הציונית ונתבקש לספר שם את רשמיו. בהגיע תורו לדבר, נתמלא התרגשות ופרץ בבכי. מאז היו חייו קודש לארץ־ישראל.

* *

יותר משני מיליון דולאר השקיע נתן שטראוס בארץ־ישראל. וכיצד השקיעם? כשנתן שטראוס ורעייתו ביקרו בארץ־ישראל בפעם הראשונה, יסדו את בתי התבשיל הציבוריים בירושלים. לראשונה נוסד בית־תבשיל שלו בעיר העתיקה, ומוסד זה השביע בכל יום רעבים מדלת העם. בימי מלחמת העולם הראשונה, כשגדל המחסור בירושלים, פתח במאה־שערים בית־תבשיל שני. באותה שנה שלפני המלחמה יסד שטראוס בירושלים תחנת בריאות, מכון פסטר ומעבדה בקטריולוגית.

בשנים 1913–1914 הניח שטראוס את היסוד לרפואה הציבורית בארץ־ישראל בהמציאו ל’הדסה' את הכספים הדרושים למשלוח שתי אחיות מוסמכות לארץ־ישראל, לשם עבודת רפואה ציבורית.

משפרצה המלחמה עזר נתן שטראוס למשלוח אנית המזון ‘וולקן’ לארץ־ישראל, כדי למנוע חרפת רעב מהישוב העברי בארץ, שהיה מנותק.

אבל גולת הכותרת של פעולות נתן שטראוס בארץ הן מוסדות התברואה הציבורית שהקים. יסוד בית־חולים ‘הדסה’, פתיחת בתי־תינוקות וטיפות־חלב הביאו להמעטת תמותת הילדים בין עדות המזרח. מהתחלה צנועה נתפתחה רשת של תחנות לטיפול בתינוקות ואמהות. מפעם לפעם תרם שטראוס סכומים גדולים למטרה זו ולמטרות ציבוריות אחרות.

בימי ביקורו האחרון בארץ־ישראל בשנת 1927, כשבתל־אביב שרר חוסר־עבודה גדול, תרם אז שטראוס עשרים אלף דולאר להקלת מצוקת הסובלים.

גולת הכותרת לפעולותיו של שטראוס בתחום התברואה הציבורית מהווים שני בתי הבריאות בתל־אביב ובירושלים, שהנדבן השקיע בהם למעלה מחצי מיליון דולר.

ביום הנחת אבן הפינה לבנין בית־הבריאות בירושלים, בכ“ח אדר א', תרפ”ו, אמר נתן שטראוס:

"יש מקום לחילוקי־דעות בשאלות שונות הנוגעות לארצנו הקדושה. אבל יודע אני שאין מקום לחילוקי־דעות בשעה שהדבר נוגע לחיי ילדים ולבריאות העם. אין מלים בפי להביע את שמחתי שזכיתי להיות אתכם בארץ אבותינו. זה כבר שאפתי לעשות כל מה שביכולתי כדי למנוע מחלות ולהקטין את התמותה בכל מקום שאפשר. אך בהנחת אבן־הפינה לבית־הבריאות בירושלים מתגשם חלומי היותר יקר. אכן, זהו סיפוק הנפש היותר נעלה שנתן לי ה', בתתו לי את האמצעים ואת הרצון להקל על הסובלים ולעזור לבני־אדם.

אני מתגאה במפעלים שהקים עמי בארץ־ישראל. אני מתגאה במה שפעלו החלוצים שלנו בקרבנותיהם ובעבודתם הקשה. אני מתפאר במעשה ידי האיכרים – החלוצים הישנים והחדשים; ואני מתגאה בכל אלה שנתנו ידם לבנין ארץ אבותינו.

איני יכול לומר, שמתגאה אני במה שנעשה על ידי העשירים שבעמנו לגאולת הארץ. צר לי להגיד, שרק מועטים מן העשירים נתנו את חלקם. רוב העשירים נחשלים עד עתה במילוי חובתם. מי יתן ובאו הנה לשאוף את אוויר הארץ ותשרה עליהם רוח חדשה, אשר תתן להם אושר רב יותר מאשר יש בכוח עושרם לתת להם… אני מאמין באמונה שלמה, שיום יבוא וירושלים זו, שהיא ערש הדתות הגדולות, תשוב להיות מקור תורה ודת לכל העולם, בירת השלום".

זהו ה’אני מאמין' הנעלה שמילא את לבו הציוני של נתן שטראוס.

נתן שטראוס נפטר ביום כ“ג טבת תרצ”א (12 בינואר, 1931). בן שמונים ושלוש היה במותו. התאבלו עליו תושבי ארץ־ישראל כולה, מבני ברית ושאינם מבני ברית.

(תר“ט – 1849 – תרצ”ט – 1939)

הוא היה אבי האהרונסונים, אביהם של אהרון ושרה. עוד מראשית ימי נעוריו ובחרותו עיצב אפרים פישל את חייו בעצם ידיו ויצא עצמאי למלחמת החיים והקיום. בעלותו ארצה מרומניה, עם החלוצים הראשונים, ייסד את המושבה זכרון־יעקב בשומרון, על אדמת זאמארין, ונעשה לאחד האיכרים החרוצים ביותר; למופת היה בהתמדתו ובמסירותו לטיפוח אדמתו. גם בימים ההם, בימי שלטון פקידות הבארון במושבה, בעת שלא כל האיכרים עיבדו את שדותיהם וכרמיהם במו ידיהם, היה אפרים פישל מעבד בעצמו את אדמתו והיה למופת לכל בני המושבה. עם כל המתיישבים הראשונים נשא אפרים פישל בסבלות שלטון תורכיה, והיה מסוללי הדרך לחלוצים הבאים אחריהם.

אפרים פישל, בנם של ר' אהרון וחוה־רחל, נולד ברומניה בכ“ה אייר תר”ט (1849). עד הגיעו לגיל מצוות למד בחדר ואחר עבד בעבודות שונות עד לעמידתו ברשות עצמו. הנה כי כן, בגיל שלוש־עשרה הגיע לבדו מעיר מולדתו השקטה פלטצ’ני אל גאלאץ, רוכלת העמים. הוא נכנס למלחמת הקיום עם רכושו היחידי שבידיו – הכתובת של ידיד שמסר לו אביו. לאחר חיפושים מרובים, מצא את ביתו של הידיד, שבו קיווה למצוא אי מוצק בתוך גלי החיים הסוערים שהקיפוהו. דמעות עמדו בעיניו, כשנודע לו, שאותו אדם יצא לבראילה, הנמצאת מעבר לגבול, בנסיכות מונטאניה. כך, אחרי שהגיע למחוז חפצו בטלטולים וחיפושים כה רבים בדרכים, ניצב מזה־רעב מול דלת סגורה. את מקלטו מצא אצל פונדקאי אחד, אדם קשה וכילי, שמרר את חיי העובדים אצלו. ואף־על־פי־כן ידע אפרים פישל, שהיה צייתן, שקדן ובן־חיל, לרכוש את לב האיש הזה ועבד בשרותו זמן רב.

אפרים פישל חי לו חיי צמצום וחסך לו את פרוטותיו המזומנות. עד שעלה בידו לפתוח חנות בבראילה. פעם, נסע בעניני מסחרו לבאקאו, ובנסיבות בלתי מובנות לו, נסיבות מסתוריות כמעט, נקלע יום אחד לביתו של ר' שמואל גאלאצאנו. חודשים אחדים לאחר אותו יום נשא לאשה את מלכה, בתו היפהפיה. כך זכה להיות חתנו של רבי שמואל גאלאצאנו המלומד, ובעלה של מלכה, שנוסף על יופיה היתה גם משכלת ובקיאה בספרי הקודש ושותפת לחקירותיו ולהגיונותיו של אביה.

אותה עת הקיפה התעוררות לאומית גדולה את יהודי רומניה, בעקב תעמולתם של אלעזר רוקח מארץ־ישראל וסר לורנס אוליפאנט מאנגליה. בולמוס העליה לארץ־ישראל תקף רבים. שם אחת האוניות שבה הפליגה שיירה של חלוצי רומניה מגאלאץ לארץ־ישראל היה ‘טיטוס’, והעולים אמרו: “טיטוס הגלה את ישראל מארץ־ישראל וטיטוס משיב את ישראל לארץ־ישראל”.

בשנת 1882 עלה אפרים פישל, יחד עם עולים אחרים שהגיעו אתו מרומניה, על אדמת זאמארין שבשומרון ויסדו שם את המושבה זכרון־יעקב. את חלקות האדמה הראשונות רכשו בכספם, את המשקים החלו לבנות באמצעיהם ואת האדמה עיבדו בידיהם. הימים הראשונים בחיי אפרים פישל ושאר המתיישבים בזכרון־יעקב היו ימי רעב. שום מוסד לא בא לעזרתם, ורבים נאלצו לעזוב את המקום, על מנת לחפש עבודה, להחיות את נפשותיהם. אולם אפרים פישל נאחז בקרקע המושבה ולא רצה לעזבה בשום פנים ואופן.

כשהגיעה שוועתם של חלוצי רומניה הראשונים מהרי השומרון לאוזני הבארון הירש, בשנת תרמ"ב (1883), שלח לארץ־ישראל את שליחו הנאמן ויניציאני, כדי לעמוד מקרוב על מצב המתיישבים. בתקופה זו טיפל הבארון הירש בשאלת התיישבות היהודים על הקרקע, בארגנטינה וביתר ארצות הגולה, לאו דווקא בארץ־ישראל.

הבארון אדמונד דה־רוטשילד היה כבר אז שקוע ראשו ורובו במתן עזרה לחלוצים הראשונים וחברי ביל"ו, שהתישבו על אדמת ראשון־לציון. ואילו לעולי רומניה בזאמארין טרם הגיעה עזרתו, כי בשמוע הבארון רוטשילד, שהבארון הירש שולח את שליחו אליהם, לא רצה לדחוק עצמו לענייניו וביכר לעמוד מהצד.

שליח הבארון הירש, ויניציאני, בא אל עולי רומניה הראשונים. אולם התקוות הגדולות שהמתיישבים הראשונים תלו בשליח זה של הבארון הירש, התנדפו. ויניציאני שמע אמנם את מגילת היסורים של המתיישבים מתוך התזכיר שקראו בפניו, והושפע מאוד מן התיאורים הנוראים. הוא הושיט להם עזרה כספית מיידית מטעם הבארון הירש, אולם העזרה נועדה רק לשבור את רעבונם. השליח סרב בהחלט לעזור למתיישבים להתבסס על אדמתם.

למזלם הרע, של מתיישבי זאמארין היה יום ביקורו של ויניציאני במושבה שלהם יום חמסין. כשנאלץ השליח לטפס על הרי השומרון בלהט השמש הבוערת כאש, בלא שום דרך, כשהזעה שוטפת מפניו בלי הפוגות, הוציא מפיו כבר אז את גזר־דינו הנמהר, באזני מלוויו מבני המתיישבים, בנשאו את עיניו לשמים הכריז: “שמים נחושת, אדמה קשה כברזל, בלי סימן של עץ וצל, ובגיהינום שכזה אתם רוצים לבנות מושבות? לא ולא! היה לא יהיה כדבר הזה!”

גזר־דין מר ונמהר זה שימש כנראה נר לרגלי ויניציאני בכל חקירתו ודרישתו במצב המתיישבים. מתוך הכרה, שבשלטון פראי של באקשיש ובסביבת שודדי־לילה וחמסנים, אין תקווה להתיישבות יהודים בארץ־ישראל, המלאה מחלות ומכשולים ופגעים שונים בלאו־הכי, משך את ידו מביסוס בר־קיימא של המתיישבים והושיט להם, כאמור, סכום של כמה אלפי פראנקים לעזרה תכופה בלבד. הוא אף נמנע מלדבר אתם על הרעיון שהביא אותם מגלות רומניה, כי לא האמין בשום פנים ואופן שאיש אירופה, ובפרט יהודי, יוכל להחזיק מעמד במקום פראי ומסוכן זה.

באספת הפרידה שלו מן המתיישבים הראשונים אמר ויניציאני את הדברים הבאים:

“הנני נוסע מכם מחר באנייה ישר למארסייל. אשתדל לעניין שם מישהו מהמיליונרים היהודיים שהוא קרוב לרעיונכם בארץ זו. ואולי יתעניין הוא בכם ויקבל עליו את הסידור המוחלט של חייכם על הקרקע פה. את שולחי, הבארון הירש, לא אייעץ בשום אופן לפזר את מיליוניו לשווא על צחיחי סלע אלה, בארץ פראית זו, בתנאיה האקלימיים הרעים”.

אפרים פישל אהרונסון ויתר המתיישבים, בשמעם את דברי ויניציאני, שהיה בהם רק צל של תקווה על איזה ‘מישהו’ שיבוא לעזרתם (את שמו של הבארון רוטשילד לא הזכיר והם טרם שמעו עליו), שאלו אותו במר־נפשם: “ומה יהיה, אם אותו ה’מישהו' יושפע משליחו של הבארון הירש ויסרב להגיש את עזרתו גם הוא? מה יהיה אז?”

ויניציאני ענה למתיישבים בדברים קצרים: “אם דברי לא ימצאו הד בלבו של אותו ‘מישהו’, המיליונר הגדול הזה שהוא קרוב לרעיונכם, אין לפניכם אלא מוצא אחד ויחידי: לקשור אבנים לצוואריכם ולצווארי נשיכם וטפכם, ולצלול בים הכחול, שהוא לנגד עיניכם….”

בשמוע אפרים פישל אהרונסון את דבריו ‘המעודדים’ של שליח הבארון הירש, גמר בלבו, שאין לצפות לעזרת חוץ, ונרתם בעול העבודה, להושיע את עצמו בעצמו.

* *

באחד הימים הראשונים ההם, בצאת האיכרים עם שוריהם לחרוש את שדותיהם, יצא גם אפרים פישל אהרונסון, יחד עם בנו הקטן בן־השבע, אהרון, עם צמד שוריהם, לחרוש את שדותיהם בצלע ההר, בין קיסריה ועתלית, שעל חוף הים. האב אפרים פישל היה נוהג את השורים ובנו הקטן היה הולך מאחרי המחרשה ותולש את היבלית המזיקה לנטיעות. כה עבדו וחרשו את שדותיהם, האב והבן, עד צהרי היום. האב התיר את השורים ומסרם לבן לרעותם בשדה. אהרון הקטן היה מנצל את זמן ‘הבטלה’ הזה לחפש בין סלעי ההר וטרשיו עשבים וצמחים, שאת שמם מצא בתנ"ך, וביחוד את הדרדר.

אחרי מנוחת הצהרים, שוב רתמו האב והבן את השורים למחרשה והמשיכו בעבודתם.

אותו יום הופיע השר האנגלי סר לורנס אוליפאנט ממושבו בהר־הכרמל, כדרכו תמיד לראות את המתיישבים, ולהושיט להם את עזרתו. הפעם בא בלוויית מזכירו הפרטי נפתלי הירץ אימבר, מחבר ההימנון הלאומי ‘התקווה’. השר האנגלי ומזכירו העברי ראו את האיכר החרוץ אפרים פישל אהרונסון עם בנו הקטן אהרון חורשים בין סלעי ההרים. בראות המשורר את המחזה הזה נחה עליו רוח השירה ובלב נפעם כתב את שירו המפורסם ‘דגל המרד של בר־כוכבא’. השיר הזה נמסר בהעתקי כתב יד בין המתיישבים הראשונים מיד ליד. בשיר מתאר המשורר את בר־כוכבא יוצא מסלעי ביתר החרבה ומחפש בסביבה יהודי חורש את אדמתו בשדה, שלידו ימסור את חרבו ודגלו, כדי להמשיך את מלחמת החופש בעד העם והארץ, והנה מוצא הוא נער עברי ההולך אחרי המחרשה ומוסר לידו את דגל המרד העברי. השיר מסתיים בכך, שבר־כוכבא מנשק לנער במצחו ונעלם למנוחתו הנצחית בין מערות וסלעי ביתר החרבה, כששמחת אין־קץ מרחפת על פניו, כמו מרגיש הוא שמסר את חרבו, קשתו ודגלו, דגל המרד העברי, לידים נאמנות.

* *

בשנת הששים וארבע לחייו יורדת על אפרים פישל הראשונה והקשה במהלומות הגורל. בשנת 1912 מתה עליו אשתו היקרה והאהובה מלכה, שאת חותמה האישי הטביעה על ילדיה הרבים. אחרי מות אשתו נשאר אפרים פישל כיתום בודד, כי אשתו מלכה שימשה לו כבת־לוויה נאמנה בכל דרכי חייו.

בימי מלחמת העולם הראשונה, כשנוסדה חבורת ניל"י, שבניו אהרון, שרה ואלכסנדר, היו בה הרוח החיה, הם שיתפו גם את אביהם בסודם והוא עזר להם כפי יכולתו.

בחול המועד סוכות תרע“ה נתגלה הקשר של ניל”י על ידי השלטונות התורכיים. פלוגת הפרשים מצאה את רחובות המושבה ריקים מאנשיה. הצעירים נמלטו אל הכרמים הרחוקים. רק אפרים פישל הזקן, בתו שרה ובנו צבי נשארו בבית אשר ברחוב הראשי. הפרשים, כציידים מנוסים הבטוחים בצידם, שמו מצור על המושבה ועם שקיעת החמה נכנס הקאימאקאם¹ dir=“rtl” בראש פלוגת פרשים חזקה אל המושבה פנימה וניגש ישר אל בית אהרונסון. הקאימאקאם הרעים בקול זועם: “איה יוסף לישאנסקי?”² חייליו ערכו חיפוש יסודי בכל חדרי הבית. ושוב מרעים קולו: “איה לישאנסקי!”

“איני יודע”, השיב אפרים פישל אהרונסון הזקן.

“אני דורש ממך להסגיר לידי את לישאנסקי!” הרעים הקאימאקאם בזעף.

“לישאנסקי איננו אצלי ואיש מאתנו אינו יודע איהו”, השיב אפרים פישל.

“לאן הלך?”

“אינני יודע? לא ראיתיו”.

תוך שאלות התחילו להכות את הזקן בפרגולים באכזריות רבה. אך הוא באחת: “אינני יודע, לא ראיתיו”. אפרים פישל אהרונסון בן השבעים עמד בכבוד ובאומץ בעינויים שנתנסה בהם. וכאשר שרה בתו אימצה אותו ועודדה את רוחו שיחזיק מעמד ולא יכשל בפיו ויגלה דברים, ענה לה ברוגזה: “שקצה! אותי את מזהירה?!”

רופא המושבה זכרון־יעקב הד"ר הלל יפה, אשר היה עד ראיה לכל המוראות שעברו בימים ההם על המושבה, רשם ביומנו, על עינויי הזקן אפרים פישל ובני משפחתו, את הדברים האלה:

“בדקתי את הזקן ומצאתי את רגליו נפוחות וכחולות מחמת המכות, נשימתו כבדה, אבל הוא מלא אומץ־לב. שרה פשטה את בגדיה והראתה לי שכל גופה מכוסה צלקות ארוכות ושחורות, סימנים של צליפות השוטים. הבית מלא כולו חיילים ושוטרים המשגיחים בשבע עינים על היוצאים והנכנסים. המפקד התורכי אמר: ‘אצלנו התורכים אין מכים נשים’, אבל הוסיף, שיחזור ויכה את הזקן, אם בתו שרה לא תגלה את מקום מחבואו של לישאנסקי”.

לאחר מות העינויים של הבת שרה, העבירו את אפרים פישל, יחד עם הנאסרים האחרים מזכרון־יעקב, למנזר קאזאנובה בנצרת, שהפך לבית־כלא ארעי ושימש למרכז העינויים של התורכים בראשותו של הקצין חאסאן־בק. שם המשיכו לענות את הזקן ביתר שאת. איש חדרה מנדל שניאורסון שהיה עד־ראיה לעינויים אלה, רשם ביומנו את פרטיהם:

“היכוהו במקלות על כפות רגליו, והתליין־המכה היה חאסאן־בק בעצמו. הוא התחיל להכותו במקל לאט־לאט ועם כל מכה קרא הנענש מלה מן התפילה הידועה: ‘שמע ישראל ה’ אלוהינו ה' אחד…' כשהתחיל להכותו ביתר תכיפות, קרא אהרונסון את התפילה גם כן ביתר מהירות, לפי קצב המכות, וכשהמכות ניתכו על כפות רגליו במהירות רבה, כמו שמכים בתוף, המשיך הגיבור הזקן להתפלל באותו הקצב המהיר. איזה אומץ, איזו אמונה?! עינוייו של אהרונסון הזקן נמשכו משעה אחת עד ארבע בלילה, ואז הובא לקומה העליונה מתעלף, והושלך על רצפת האבן של תאו”.

חאסאן־בק התליין הסאדיסט האכזר לא יכול היה לשבור את רוחו של אפרים פישל הזקן. מות בתו שרה דיכא את רוחו, אבל הוא התגבר על יגונו והתנחם בראותו את בנו אהרון השב ממערכת המלחמה המדינית־הציונית עטור בזר הנצחון, לאחר גירוש התורכים מהארץ ונצחון האנגלים.

* *

זמן קצר לאחר ששוחררה הארץ מידי התורכים, באו חברי ‘ועד הצירים’, הד“ר דוד אידר והקומנדאנט אנג’לו לוי ביאנקיני, לבקר בזכרון־יעקב אצל אפרים פישל אהרונסון. הם סיפרו לו על פעליו הגדולים של בנו אהרון למען גאולת הארץ. הופיעה משלחת בבית אהרונסון המורכבת מבאי־כוח הפועלים במושבה והגולים ומתל־אביב ויפו. כולם ממתנגדי חבורת ניל”י ומשונאי בית אהרונסון. הם צעקו: “שקץ תשקצנו, ותעב תתעבנו כי חרם הוא”. לא מצא בעיניהם חן הדבר שבאי־כוח ההסתדרות הציונית, כפי שנקראו אז, ‘ועד הצירים’, יבואו אל המושבה ותחנתם הראשונה תהיה דווקא בית אהרונסון. בהכנסם אל הבית הם פנו אל שני חברי ‘ועד הצירים’ ומחו נגד הביקור הזה. בא־כוח המשלחת אמר: “אנו מתפלאים על שני חברי ‘ועד הצירים’, שביקורם הראשון במושבה הוא לא בבית ציבור הפועלים או ועד המושבה, אלא דווקא בבית הטמא הזה, שבעליו הביאו שואה כל כך גדולה על כל הישוב, ושבגלל חטאי הריגול שלהם עינתה הממשלה התורכית את הפועלים והשומרים. יחס שכזה מצד באי־כוח ‘ועד הצירים’ הוא מעליב ומחפיר. אנו באנו להביע את מחאתנו הנמרצת ומזמינים את באי־כוח ‘ועד הצירים’ לבית הפועלים… ושם נדבר ביתר פרטים על מצב הפועלים במושבה זו, ועל… ועל..”

ד"ר אידר השקט והישר התפרץ עליהם בחימה וכעס ומרוב התרגשות רק גימגם:

“הייתי רוצה לדעת מה רוצים האנשים האלה? היודעים הם מה הם מדברים? ומי ביקש מהם לבוא הנה לבית ‘טמא’ זה? מי הזמין אותם? מי צריך אותם פה? המסוגלים הם להעריך מה היה מות שרה בעיני האנגלים כובשי הארץ? והמסוגלים הם להעריך את פעולותיו הגדולות של אהרון אהרונסון, ועזרתו הגדולה לכיבוש הארץ?”

הקומנדאנט ביאנקיני תמך בדברי ד"ר אידר ושניהם ביקשו מהמשלחת להסתלק מבית אהרונסון, ונשארו להמשיך את שיחתם עם הזקן אפרים פישל אהרונסון.

* *

במחצית מאי 1919 היה על אפרים פישל אהרונסון לשתות את כוס היגונים במלואה. מר מוצרי, ממצרים, מזכיר ‘ועד הצירים’ וידידו הקרוב של אהרון, הביא לו את הבשורה הטראגית, כי בנו אהרון נעלם בתעלת לה־מאנש³… בשורת־איוב זו דיכאה אותו עד לעפר. מות בנו השני, צבי, בדמי עלומיו שבר לגמרי את לבו וגופו. הוא הרגיש שכוחותיו הולכים וכלים, אבל הוא המשיך עדיין בעבודתו בשדה ובכרם, כי בה מצא תנחומים. רק בהגיעו לגיל השמונים, הסתלק לגמרי מעבודתו בכרם, בשדה ובחצר.

בשנתו התשעים נפטר אפרים פישל אהרונסון בזכרון־יעקב, ביום ז' שבט תרצ"ט, והובא לקבורה בבית העלמין של המושבה.

(תרס“ו – 1855 – תרס”ב – 1902)

יוסף בן משה פיינברג נולד בשנת תרט"ו – (1855) בסימפירופול, בקרים אשר ברוסיה, למשפחה מיוחסת ונכבדה. את חוק לימודיו גמר במכללה בהיידלברג שבגרמניה ויצא מוכתר בתואר כימאי. בחזרו לארץ מולדתו עבד בבית־חרושת לסוכר במחוז קיוב וחי ברווח ובכבוד.

בשנת תרמ“א (1881), שנת פרעות, צרה ומצוקה לאחינו ברוסיה, התעורר פיינברג לקול אנקת אחיו, ורוח לאומית לבשה אותו. הוא יצא לארץ־ישראל. בעברו דרך אודיסה התוודע למ. ל. ליליינבלום¹ dir=”rtl" , וקיבל ממנו מכתב המלצה לז. ד. לבונטין² dir=“rtl” , אשר היה כבר אז בארץ וטיפל בבחירת קרקע ליסוד מושבה.

ז. ד. לבונטין קיבל את פיינברג בזרועות פתוחות וראשית מלאכתם היתה לסייר את הארץ ולראות מקומות מתאימים ליסוד מושבה. הם סיירו במשך שמונה־עשר יום. ביקרו בעיר עזה ועד גבול ארץ מצרים הגיעו. לבסוף רכשו את אדמת עין־קורא, ויסדו שם את ראשון־לציון; אזי הביא פיינברג את בני ביתו מרוסיה. וגם סכום הגון – חמשת אלפים רובל.

לא ארכו הימים והמושבה החדשה באה במצוקה. כספי התושבים תמו, והם עוד בראשית המלאכה. מייסדי המושבה החליטו לשלוח את "וסף פיינברג לחוץ־לארץ להיות להם לדובר לפני נדיבי העם ולהצילם ממצוקתם ולסייעם להביא לידי גמר את העבודה הגדולה אשר החלו בה.

תחנתו הראשונה היתה לווינה, בירת אוסטריה, כי חברת ‘אהבת־ציון’ נוסדה אותם ימים בעיר זו. הוא חשב שהיא תוכל לעזור לאיכרים בראשון־לציון. כעבור ימים אחדים לבואו לווינה נודע לו, שאין בסים כספי לחברת ‘אהבת־ציון’. שם, איפוא, פעמיו למיינץ אשר בגרמניה. הרב דוב להמן, אשר לבו היה נתון למתיישבים הראשונים של יסוד־המעלה ושלח לעזרת הפליטים מרוסיה שבאו לארץ־ישראל אילו מאות מארקים – קיבל את השליח בסבר פנים יפות. הוא הדפיס בכתב־העת הגרמני הישראלי קול־קורא מאת יוסף פיינברג, שתוכנו היה בקשת הלוואה בשביל המושבה ראשון־לציון. בין השאר נאמר בו: “קומו נדיבים, התעוררו ברחמים על משפחות עניים מרודים אשר בראשון־לציון, תמכו בידיהם כי יוכלו לבנות להם בתים לשבת ולקנות בהמות ולחרוש, וכו'…. לכל הדברים האלה נצרך רק שלושים אלף פראנק”…

אף כי הסכום המבוקש מצער היה, לא מצא פיינברג כמעט שומע לדבריו, שנאמרו למען ישוב ארץ אבותינו; רבים לא האמינו או לא חפצו להאמין בקיום יישובים של בני ישראל בארץ־ישראל. בכל זאת, במיינץ, כמו בערים אחרות שפיינברג עבר בהן, נוסדו אז ועדים לאסוף כסף לטובת הישוב בארץ־ישראל. משם שם פיינברג פעמיו פאריזה.

בדרכו פאריזה, סר פיינברג להיידלברג וראה את הפרופסור הרמן שפירא, שמפיו שמע תורה במקצועות שונים בהיותו תלמיד במכללה ההיידלברגית. שפירא נתן לו מכתב לרב צדוק הכהן, ובו כתב דברים קצרים בנוסח הידוע: “יודע אני את האיש פיינברג, כי כל מה שיאמר – אמת ויציב”. עם המכתב הזה בא פיינברג לפני הרב צדוק הכהן.

גם מייסד מקווה־ישראל קארל נטר, שהיה אז בארץ־ישראל, בהיוודע לו על נסיעת פיינברג בעניני מושבתו לחוץ־לארץ, שלח מכתב לרב צדוק הכהן, שיעזור לפיינברג בהשגת מטרתו.

מכתב נטר ומכתבו של פרופסור הרמן שפירא הביאו את הרב כהן להתעניין בדברי פיינברג, והוא הציגו לפני מיכאל ארלאנג’ר, מחברי ועד ‘כל ישראל חברים’. ארלאנג’ר יעץ לו לפנות בבקשה אל ועד החברה. פיינברג כתב בבקשתו, שהחברה, העומדת להקים מזכרת לנטר (כי ביום שפיינברג בא אל הרב צדוק כהן, הגיע מברק המודיע על פטירתו של נטר), אין טוב לפניה אלא לקיים את חפצו האחרון ולתמוך בראשון־לציון.

חברת כי"ח היטתה אוזן קשבת לבקשת המושבה, ובישיבתה הראשונה החליטה לעזור בהקצבה חד־פעמית – עשרת אלפים פראנקים. אבל מיכאל ארלאנג’ר והרב צדוק הכהן מצאו בשביל השליח פיינברג מקור נאמן יותר לעזרה והביאו אותו אל היכל שר ונדיב אחר מעמנו. בעזרתם נתקבל פיינברג לראיון אצל הבארון אדמונד דה־רוטשילד. פיינברג תיאר לפניו את הסיכויים והתקוות המזהירים לעתידה של ראשון־לציון. הוא הצליח לעניין בה את הבארון. בשיחותיו עם פיינברג נתברר לבארון, שהאיכרים החלוצים מרגישים את הליקויים בהכשרתם החקלאית. מייסדי ראשון־לציון ניסו לזרוע חיטה בחולות המושבה, שאינם מתאימים אלא לנטיעות. והחליט הבארון על דעת עצמו שלמתיישבים בראשון־לציון נחוצה לא רק עזרה כספית, כי אם גם הדרכה מקצועית.

פיינברג הקסים את הבארון בסיפורי גבורה על חולמים ולוחמים על אדמת הקודש, ועורר בו השתתפות בגורלם, עד כדי דמעות. ומהדמעות האלו פרצו מעיינות הישועה להתיישבות בארץ־ישראל. הבארון קצב את עזרתו למושבה – שלושים אלף פראנק, והבטיח להוסיף עוד בעתיד, אם תהיה העזרה דרושה, בתנאים אלה: שיקבלו עוד חמש־עשרה משפחות אל המושבה הזו, שלא יבקשו עזרה מאחרים ולא יגלו את שמו ברבים. מלבד הכסף הנזכר, הבטיח להתקין באר ארטיזאנית וגם מינה גנן, אשר יטע אילנות ונטיעות שונים וישגיח על אלה שלא נוסו עוד בעבודת־האדמה. את המנהל הירש ממקווה־ישראל הפקיד הבארון למנהל ומשגיח על פעולות הסיוע שלו לישוב בארץ־ישראל.

בשיחתו עם ז. ד. לבונטין, כשנתיים אחרי ביקור פיינברג אצלו, אמר הבארון: “אמנם היטה האיש פיינברג את לבי לקחת תחת חסותי את המושבה ראשון־לציון. אפשר לעניין בישוב הארץ־ישראלי גם אחרים מידידי, אבל צריך שהאיכרים ישמעו לפקודת המנהלים שאני שולח ולא יריבו עמהם. איני פילאנטרופ. יש הרבה יהודים אומללים ברוסיה וברומניה ואנחנו לא נוכל לעזור להם. אנוכי נכנסתי אל העניין הזה, כדי לעשות נסיון אם אפשר ליישב יהודים בארץ־ישראל”.

* *

אבל למרות הערצתם את הבארון ונדיבות לבו לא יכלו החלוצים הראשונים להכנע ולהיות עבדים לפקידי הבארון. וכאן התחילה פרשת היסורים והנדודים של יוסף פיינברג. יוסף פיינברג וחבריו התייחסו תחילה בסבלנות לפקידי הבארון, אולם הפקידים הצרפתים־היהודיים, שהיו יותר צרפתים מיהודים, אמרו אז על איכרי ראשון־לציון: “כל היהודים הרוסים אינם שווים את החבל לתלותם עליו”. הבארון ציווה לפקידיו לספק לאיכרים, החלוצים והביל“ויים, את הצרכים שהם ציפו להם בקוצר־רוח, דהיינו: שיקנו להם סוסים, עגלות, מחרשות ושאר הכלים הדרושים להם לעבודתם. באי־כוח הבארון לא רצו בדבר הזה, וכאשר יוסף פיינברג וראשוני החלוצים והביל”ויים שאלו את הפקיד הראשי, מדוע אינו קונה את הכלים הדרושים, ענה שאין בזה צורך – “הלא בין כך תברחו מכאן, תעזבו את המושבה וגם את ארץ־ישראל, ולמה להוציא כסף על כלים שונים? קבלו במזומן את הכספים שהבארון קצב לכם לתמיכה, עד שתאכלו את כסף התמיכה ותסעו מן הארץ”.,. דברים מעליבים אלה פגעו ביוסף פיינברג ובחבריו והם התארגנו מיד למלחמה עד חרמה בפקיד ובשיטת עבודתו.

זה היה האות הראשון למרדם של החלוצים נגד הפקידות ושיטתה, בשנות תרמ“ג – תרמ”ד. כעבור שנתים פרץ המרד השני של איכרי ראשון־לציון נגד פקידי הבארון, והפעם הזאת יצאו נגד יהושע אוסובצקי, בא־כוחו של הבארון ומנהל ענייניו בארץ. תפקידו של יוסף פיינברג במרד השני היה לא רב, כי לא רצה להרגיז את הבארון פן יסתלק מעבודתו בבניין הישוב. אבל הפקיד אוסובצקי הוציא עליו דיבה רעה לפני הבארון, שהתכונן לביקורו הראשון בארץ־ישראל.

במצב־רוח של ‘ברוגז’ בא הבארון לבקר במושבותיו ובראשון־לציון התחיל. בחצות־הלילה בא למושבה, בחשאי נכנס עם הפמליה שלו, קבע את אוהליו בשדה והשתמט מהפגש פנים אל פנים עם האיכרים שהכעיסוהו. וכך תאר זאת סופר ‘המליץ’:

“אין קול ואין קשב נשמע לקדם את פני הבארון ולברכו בבואו, כי אנשי הקולוניא בידעם חטאתם וכובד עוונם הלכו אט ופניהם טוחות בקרקע איש אל עבר פניו ואין דובר דבר. כשעה אחת שהה הנדיב עם פקידיו עושי דברו ואחר שילחם וילכו איש לביתו, אף הוא הלך אל מחנהו אשר בשדה, אבל לא אץ לעלות על ערש יצועו, כי עוד הרבה ראינוהו מתהלך הנה והנה בפתח אוהלו, מאזין ומקשיב לקול שיח הגפנים והזיתים הרועשים מסביביו בהיות שם הרוח, מתבונן לנוגה ירח יקר חולף, אל פעולות ה' בהדר הטבע, אשר פיזר האביב לרגליו במקום הנפלא הזה ואל מעשה ידיו הוא – שדרות הבתים והבניינים היפים אשר נוכח פניו בחוצות הקולוניא. האם יהרסם ולא יבנם עוד? האם ימוד לכפויי־הטובה במידתם וכגמול־ידיהם יעשה להם? רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום. הוא עמד מלכת וירם ראש, והנה נעה היריעה בפתח הוהל ותכס עליו ויעלם” –

למחרתו, בבוקר, יצא בלוויית הפקידות לסייר את השדות והכרמים, ורק בצהרי היום נכנס בדברים בפעם הראשונה עם האיכרים. הוא יצא אליהם סר וזעף – מודיע כתב ‘המליץ’ – ודיבר אתם קשות וגער בם על המעשים אשר נעשו בראשון־לציון ואמר להם: “הזה הגמול אשר אתם גומלים לי על כל הטובה והאמת אשר עשיתי ואשר עוד דימיתי לעשות לכם? אנוכי אמרתי להראות לכל באי עולם, כי יכולים בני־ישראל להיות איכרים עובדי־אדמה, ואתם הראיתם לדעת, כי יודעים אתם לקשור קשרי־מרד. על כן אסתיר פני מכם והסירותי את כפי מעליכם ואת ראש המורדים אשר לכם (פיינברג), המסית ומדיח אתכם, לא אחפוץ לראות ולא אוסיף לדעתו”…

רוגז הבארון לא נמשך הרבה ועוד באותו יום הושיט יד־שלום לחלק מהמורדים, זולת פיינברג… ובסופו של דבר הוקם במושבה השלום. גם יוסף פיינברג העז להופיע לפניו.

ז. ד. לבונטין מספר לנו: "הבארון פנה לפיינברג ואמר לו: ‘אתה הכנסת אותי לתוך עסק ביש, וכאיש משכיל היה עליך לשמור, כי לא תגיע המריבה לידי מדרגה כזאת. מכור נחלתך לי וצא מזה’.

‘אדוני הבארון, לדבר כזה לא יספיקו המיליונים שלך’.

‘אם כן, אתה נחשב בעיני כמת’.

פיינברג הלך לביתו וכתב מכתב לבארון לאמור, כי אמנם חשב את עצמו למת ויבוא אל עולם־האמת ולא נתנו לו להכנס לשם באמרם כי הוא חי.. וכאשר אמר לבית־דין של מעלה, כי הבארון רוטשילד אמר לו שהוא מת, השיבו לו, שאין כוחו של האיש הזה יפה לגזור על החיים ועל המתים… המשל מצא חן בעיני הבארון והבארונית; בכל זאת לא אבה לסלוח לו את פשעו. ובמצב זה של עלוב ונרדף נשאר יוסף פיינברג עוד זמן־מה כאיכר במושבה. הבארון עזב את הארץ ופקידיו החלו לנקום את נקמתם במורדים ויותר מכולם רדפו את יוסף פיינברג, כדברי יהושע ברזילי:

“ראשון־לציון היתה כמרקחה כולה. המנהל הירש, ראש הפקידות, דרש שהאיכרים יחתמו על האמנה, אשר הגיש להם, ובה כתוב, שכולם כאחד אינם אלא שכירי־יום העובדים נחלות אחרים. ועוד דרש הירש, ששלושה ממייסדי המושבה (יוסף פיינברג, יהודה לייב חאנקין ואייזנבאד), אשר נתנו לראשון־לציון את כל לבם ונפשם ואת כל מאודם, יגורשו מתוכה. בתחילה שמו ‘הראשונים’³ את מבטחם ב’המליץ', אשר בו ניסה ליליינבלום להגן עליהם, אך הנה נהפך גם הוא לקטיגורם והתחיל מאשים את האיכרים ומצדיק את הדין עליהם. הכורמים המעטים אשר נהו אחרי הפקידות, חתמו על האמנה תיכף, אבל יתר הכורמים, והמה המרובים, מאנו לחתום ודחו את הדבר מיום ליום.”

ברזילי כתב אז כמה מאמרים ב’המליץ' ו’הצבי' להגנת יוסף פיינברג וחבריו. בזכרונותיו הוא הוסיף דברים על יוסף פיינברג וגורלו:

“פעם אחת שבתי מ’יוסלה החלבן' (יוסף פיינברג) שנמצא אז במצב מדוכא מאוד, כי נשללה התמיכה מאתו וכבר נתן בעבוט את כל אשר היה לו, והתחיל להתעסק במכירת חלב במושבה… וידה החזקה של הפקידות הולכת וקשה על האיכרים, ובגולה לא קם להם איש להצילם מרעתם. אפילו הגדול והנבון שבחובבי־ציון, ליליינבלום, היה כותב לו, שאין להתנגד לרצונו של הבארון ואין כל סכנה בדבר, אם האיכרים יקבלו עליהם את מרות הפקידות. ובארץ כהו הלבבות וכהו הרוחות… אין עוזר ואין מתאזר. המצב הרע הזה הכריח אחדים מן החלוצים הראשונים לייסד אגודה חשאית שתעודתה היתה לשבור את עוּלה של הפקידות מעל הישוב כולו. תשעה אנשים היו מייסדי האגודה הזאת וראשית מעשיהם היתה – למסור להירש מכתב, הכתוב בלשון של בקשה ואזהרה כאחד. אחד מן הגדרתים, צעיר שהיה קורא לעצמו ‘אזרחי’, הפציר במייסדים כי ימלאו את ידו למסור את המכתב להירש – ונאותו לו. והאיש בעל לב חם ורגש, אבל גם בעל מוח חם ומבוהל, ומוזרות היו הליכותיו. כיוון שמסרו את המכתב לידו, עמד ושחט יונה ובדמה חזר וכתב את המכתב, אף הוסיף בו נפכים משלו וגם יד שחורה הוסיף לו בסופו. לבש בגדי בדווי, חתל את פניו ולא גילה אלא את עיניו – כדרך שהבדווים החמסנים עושים, ותיכף משמסר את המכתב להירש נעלם. הירש קרא את המכתב והתחיל מרעיש עולמות. אף פנה לקונסולים. אלא ששומע לא היה לו משום שנודע הדבר ש’אזרחי' הוא הבדווי המסוכן'…”

זה היה בשנת תרמ“ז. בחודש אלול יצא ברזילי מראשון־לציון ליפו, להאחז בעיר זו. וכששב במוצאי יום הכיפורים תרמ”ח מבית התפילה לביתו מצא שני מכתבים – מאת ליליינבלום ומאת הד“ר פינסקר. ליליינבלום כתב לו, שפינסקר שב זה עתה ממסעו במערב־אירופה ושם נודע לו, שהבארון מבקש לפעול גדולות ונצורות בארץ־ישראל. ולפיכך הוא, ליליינבלום, מטיל עליו שישתדל בכל יכולתו כי כורמי ראשון־לציון שעדיין לא חתמו על האמנה האמורה שתיקנה הפקידות, ימהרו לחתום, ושלושת הכורמים, שנגזרה עליהם גזירת הגירוש – ימהרו לקבל עליהם את הגזירה, כדי שלא להרגיז את הבארון. מכתבו של ד”ר פינסקר היה קצר ובו נאמר, שגם הוא מצרף את בקשתו לבקשת ליליינבלום משום שבדבר זה תלויה הצלחת הישוב.

קשה היה לברזילי לעשות את הדבר אשר הוטל עליו, ואף־על־פי־כן מיהר לעשותו. ליליינבלום היה הפוסק היותר גדול בעיניו, וכל שכן שד"ר פינסקר מצטרף אליו.

ברזילי משתפנו ברגשותיו בשליחותו זו לראשון־לציון:

“בו בלילה נסעתי ‘ראשונה’. צריך – אמרתי לנפשי – להשתמש בריכוך הלבבות של יום הכפורים ואין להחמיץ את שעת הכושר. הזמנתי את אלעזר רוקח שילך גם הוא עמדי, אבל הוא דחה את הזמנתי בטענה, שאינו יכול לנסוע תיכף אחרי הצום. נסע עמדי במקומו ברנשטיין. כשבאנו למושבה היתה זו כבר תפושה שינה כולה. בעיקרו של דבר היינו צריכים להשפיע על יוסף פיינברג ועל יהודה לייב חאנקין, משום שיתר ‘המורדים’ המעטים, שעדיין עמדו במרדם, היו נשמעים להם. כשהראיתי את המכתבים לפיינברג ענה לי תיכף: ‘הלא יום סליחה היום… הואיל ופינסקר וליליינבלום אומרים שכך דורשת טובת הישוב – אני נכנע’. העירונו גם את הזקן חאנקין משנתו וסיפרנו לו את הדברים והוא ענה לנו: ‘איני יכול לעשות דבר שלא מדעת יהושע בני. פנו לכם אליו’. ואני ידעתי את חאנקין הצעיר ואת קשי־ערפו ובטוח הייתי מראש, כי לא יאבה ולא ישמע לנו. לא היתה לנו דרך אחרת, אלא לפנות לארוסתו, שהשפעתה היתה רבה עליו. הראינו לה את המכתבים וביררנו לה את מצב העניינים לפי השקפתנו, והיא לא אחרה לכלות את כל חמתה בד”ר פינסקר וליליינבלום, הבאים להמיט אסון על אחרים, ולבסוף הודתה שיש להכנע… למחר או למחרתיים הלכו פיינברג וחאנקין להירש וחתמו על האמנה אשר הוגשה להם שהם מקבלים עליהם למכור את נחלותיהם בראשון־לציון, אשר בדמי־לבבם ובכל כובד נפשם יסדוה וטיפחוה, ולצאת. לא היו ימים מועטים וקיימו את אשר הבטיחו לעשות".

יוסף פיינברג עזב את המושבה כחייל נאמן. הוא מכר את נחלתו וקנה בית לשם יסוד בית־חרושת לתעשיית־שמן בעיר לוד, ואחרי שהפסיד בו את כספו, פתח בית־מרקחת ביפו. לאחר כמה הרפתקאות הורע מצבו עד כדי כך, שלקה במחלת לב. הוא עקר ליריחו, ושם מת בודד ועזוב בשנת תרס"ב והובא לקבורות לירושלים.

(תרט“ז –1856 – תרצ”ו– 1936)

חלוץ הפרדסנות העברית בארץ־ישראל, ר' דוד פלמן, נולד בשנת תר“א במזריטש של פולין. שם חונך על ברכי התורה והמסורה כדרך כל ילדי ישראל בימים ההם. כשנשא אשה בחר בעסק המכניס רווחים הגונים: המסחר בזיפי חזיר, שהעשיר את העוסקים בו. בשנת תרמ”א, לאחר הפרעות בדרום רוסיה, כשהתחילה תנועת חובבי־ציון להכות שורשים, היה ר' דוד מן הראשונים, שנספחו לתנועה זו והתחיל חולם על עלייה לארץ. הוא התחבר לרוזינאים, שמהם יצאו מייסדי עקרון, אך אשתו התנגדה בכל תוקף לעלייתו לארץ־ישראל, כי חששה לגורל ילדיה הרכים בארץ השוממה.

בשנת תרמ"ג התחבר ר' דוד פלמן לקבוצת חלוצים, שגמרו אומר לעלות לארץ־ישראל, לקנות שם אדמה ולהתיישב עליה. קבוצה זו יסדה את המושבה יסוד־המעלה בגליל העליון. אך ר' דוד פרש ממנה וחזר ליהודה. בשובו ליפו התחיל לחקור את מצב הפרדסים הנמצאים בסביבותיה, כי חזה עתיד גדול לפרדסנות. הוא הביא עמו כארבעת אלפים רובל רוסי – סכום עצום בימים הם. בחלק מכספו קנה מידי ערבי פרדס צעיר, שלא נגמרה נטיעתו – הפרדס בן ארבעים דונאם, סמוך לכפר סומל ולא הרחק מהירקון.

פלמן עשה בארץ כעשרה חודשים ועבד בפרדסו. אחר־כך חזר למזריטש והעלה את אשתו הצעירה ובניו הקטנים. גם מלמד הביא לילדיו ושו“ב, שלא יהא תלוי בשחיטת יפו. מאז הקדיש את כל כוחו וזמנו לפרדסו, שתלה בו תקוות רבות. הוא האמין אמונה שלמה, שעתידה הפרדסנות להיות ענף חקלאי חשוב לישוב העברי. על אורח־חייו והלך־רוחו של חלוץ הפרדסנות העברית בארץ־ישראל מעיד אחד ממכתביו, שנשלח בשנת תרמ”ד לקרובו במזריטש, וזו לשונו:

ב"ה, יום א' לסדרה ‘זכור אשר עשה לד עמלק’

פה ‘גנח דוד’

לידידי הרבני הנגיד מורינו ורבינו יה"ר ר' יודל

נרו יאיר רינווין, שלום!

ראשית, באתי להודיע שאנחנו כולנו ברוך השם בקו הבריאה, יתן ה' לשמוע מכבודו גם כן בשורות טובות וישועות, אמן. שנית, מכתבו מיום ד' פרשה בשלח השגתי וגם המכתב מפרשת שמות ושמחתי מאוד בשמחה גדולה כאלו דברתי עמך פה אל פה, והעיקר כי רצונך גם כן לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.

מה אומר לך ידידי ומה אכתוב לך אודות נסיעתך? אם תרצה לקבל עליך אשר אם איזה דבר לא יהיה לך כמו בחוץ־לארץ, לא תתרעם על המקום, כי אם תקבל באהבה ובחבה הכל, אז לא לך לשאול שאלות, רק חגור מתניך ומקלך בידיך ועלה והצלח. היד ה' תקצר מהושיע? אבל אם תרצה ברבורים ושליו ודגים כמו בחו“ל, תיכף כאשר תבוא ולא תהיה מתון, אז טוב לך אשר תתעכב עד קץ הימים בחו”ל. יאמין לי ידידי, שאין לי עדיין פרנסה מן הגן, רק ברוך השם יש לי חלב משלוש בהמות ויש לי תרנגולים וגם ירקות מהגינה, על כן ההוצאה ברוך־השם קטנה. אני משער שאין לי עכשיו יותר מעשרה רו“כ לכל שבוע. וכאשר אני הולך ליפו או מיפו אני מנגן על הדרך, שזיכני השם יתברך לדרוך על אדמת הקודש ואני מברך לה' בכל הפסוקים אשר יבואו לפי בשמחה רבה ויזכני שיהיה לי עוד רב וחבר טוב שאתו אוכל ללמוד תורה לשמה. רק זה דוה לבי אודות הבנים כי בביתי אינם רוצים ללמוד, ואני אהיה מוכרח אי”ה אחרי פסח לתתם לירושלים למלמד טוב וד“ל”.

אך החלוץ הנפלא הזה לא הספיק לבצע את מעשהו ולא זכה ליהנות מפרי עמלו. באחד מימי תמוז הלוהטים, בהיותו עסוק בעידור השתילים הוכה מכת־שמש וכרע תחתיו. הרופא, שהובהל אז מיפו, אמר לרפא את פלמן בכינין, כסגולה נגד מכת־שמש… ימים אחדים התהפך על ערש־דווי והחום הגדול לא הרפה ממנו. הוא נאסף אל עמיו ונקבר ביפו.

כה מת האיש באביב ימיו.

* *

אחרי מות דוד פלמן נשארה אשתו שרה עם שבעת בניה ובתוכם שני בנים חורגים. האלמנה הצעירה טרם מלאו לה שלושים שנה. ועוד לא מלאה סאת צרותיה, כי חודש ימים אחרי מות בעלה מתה עליה בתה, בת שנה, בהיותה רחוקה מכל ישוב ורופא אין להחיש לה עזרה. בסביבה השתלטו בדווים שודדים ויד הממשלה התורכית קצרה לעשות בהם שפטים. אשת־חיל זו היתה המוציאה והמביאה בכל עבודות הפרדס, שדרשו כוחות רבים וכסף תועפות, ועליה היה מוטל גם לכלכל את ילדיה הרכים. באומץ־לב ובסבלנות שאינה מצויה התגברה האשה על כל המכשולים ונפתלה נפתולים קשים עם חוסר הכסף, המחלות ויתר הפגעים הרעים שמצאו אותה.

עדי־ראיה, שביקרו אותה בפרדסה, העידו שאדם אחר במקומה היה עוזב את הפרדס ואת הארץ. אך האשה אמיצת־הלב לא התייאשה וחתרה בכל מרצה וכוחותיה להביא את הפרדס לידי גידול ופריחה. כמה מחשובי רבני רוסיה, שהכירו את בעלה המנוח, – כגון ר' שמואל מוהליבר והרב מפיטרקוב, – התירו לה לשוב אל הגולה. היא מיאנה לשמוע בעצתם ונשארה יחידה ובודדה במדבר השומם, בפרדס בעלה. בהיותה בירושלים, נכנסה אצל הרב מבריסק ושאלה אותו אם גם הוא מייעץ לה לעזוב את הארץ. הרב ענה לה כדברים האלה:

“מעולם לא יעצתי לשום יהודי לעזוב את ארץ־ישראל. אבל לך, אשה אלמנה עם ששת היתומים, עזובה ובודדה במדבר שומם, הרחק מישוב עברי, אני מייעץ לעזוב את הארץ ולשוב לגולה”.

האשה לא שמעה גם לעצת הרב מבריסק ונשארה לשמור ולטפח את הפרדס. ההליכה מפרדסה ליפו היתה בימים ההם בחזקת סכנה. הכסף, שהביא אתו בעלה המנוח, הלך וחסר מיום ליום. היא מכרה כל מה שנמצא בביתה, כדי לגדל את העצים ולחנך את ילדיה היתומים, ואחרי שכלו כל הקצין כתבה למשפחת בעלה במזריטש וביקשה לשלוח לה את שארית הרכוש שנשאר שם. בני משפחתה דרשו ממנה להזניח את הפרדס ולחזור למזריטש.

היחידי, שעודד את האלמנה במצוקתה וחיזק אותה באמונתה, היה הרב אריה ליב פרומקין, מחבר ‘תולדות חכמי ירושלים’ ואחד מראשוני מייסדי פתח־תקווה. הוא נטע בשנת תרמ"ה פרדס בפתח־תקווה. בדרכו מפתה־תקווה ליפו היה סר לעתים תכופות לפרדס פלמן לעודד את האלמנה וגם ללמוד מפיה הלכות נטיעת פרדס. לשם זה לקח את בנה, נחמן, לפתח־תקווה ללמדו תורה בישיבה שלו בתנאי, שתלמידו יורהו את הלכות הנטיעה.

האלמנה נשארה על משמרתה ובני משפחתה במזריטש מכרו את רכוש בעלה המנוח ושלחו לה את הכסף. היא מכרה את תכשיטיה ואת ספרי בעלה היקרים כדי לספק לפרדס את ההשקאה הדרושה. כשאזל גם כסף זה והפרדס עוד לא הכניס, הלכה האלמנה לבא־כוחו של הבארון אדמונד דה־רוטשילד בארץ־ישראל, מר הירש, מנהל בית־הספר מקווה־ישראל, וביקשה ממנו להשיג למענה מהבארון הלוואה של שלוש מאות נאפוליאון־זהב לפרוע במשך עשר שנים. הירש, כששמע כבר על מרצה של אלמנה זו, המליץ עליה לפני הבארון, וכעבור זמן קצר קיבלה את ההלוואה אשר ביקשה והיא פרעה את הסכום הזה במשך עשר שנים. זו היתה אולי ההלוואה הראשונה, שנפרעה לבארון בשלימותה.

ואמנם הבארון הרים את המעשה הזה על נס! זה היה מקץ עשר השנים להלוואה. הבארון ביקר אז, בשנת תרנ"ט, בפעם השלישית בארץ־ישראל. האלמנה עם בנה בכורה באו לפתח־תקווה למסור לידי הבארון מכתב־תודה על שהציל את פרדסה והיא זכתה לראותו נושא־פרי. ראה הבארון את האשה ובנה מגישים לו מכתב וחשב, שזה מכתב־בקשה, שהיה רגיל לקבל על כל צעד ושעל. כעס מאוד ואמר:

“מדוע אתם מגישים לי מכתבי־בקשה? הרי החלטתי לחדול לתת תמיכות”.

ביאר לו הבן פלמן בצרפתית, כי הוא מגיש בשם אמו מכתב־תודה על ההלוואה. נשתומם הבארון ושאל:

“היש עוד בארץ־ישראל המחזיקים לי טובה על עבודתי בתוכם?”

ואחרי־כן פנה אל אשתו ואמר:

“שמעי־נא, אדלאידה. יש כאן עוד אנשים המעריצים את עבודתי. מביעים לי תודה ופורעים לי הלוואה שקיבלו.”

הבארון לקח את המכתב מידי האלמנה ובדרכו מפתח־תקווה ליפו קרא את תוכנו לאשתו בהתלהבות רבה.

* *

הפרדס התחיל נושא פרי והתחילו ימים טובים בחיי האלמנה השכולה. הבנים גדלו וגם הם טיפלו ביצירת אביהם. הישוב העברי הלך והתפתח והבטחון בארץ גדל. כל העולים והאורחים הרגישו מעין חובה לבקר בפרדסה של אלמנת פלמן, ששגשג בין נחלות הערבים.

אך הוטב מצבה הכלכלי של האלמנה וקפץ עליה ועל בניה רוגזה של הקדחת שהתפשטה מן הירקון הסמוך. אחד אחרי השני נפלו למשכב. הרופא של מושבות הבארון, ד"ר מזיא, המריץ אותה בביקוריו לבנות קומה שניה על ביתה, כי למעלה האוויר צח יותר ופחות נגוע קדחת. אם אין ידה משגת לבנות עוד קומה תעזוב את המקום, ואם לאו – ימותו מהקדחת הצהובה. האלמנה לא בנתה קומה נוספת מחוסר אמצעים, אך את המקום לא עזבה. ובניה שחלו זה אחר זה קמו מחוליים.

פרדסה של אלמנת פלמן נעשה לתחנה הראשית לכל עובר. מייסדי פתח־תקווה, בנסעם בימות הגשמים על חמוריהם ליפו, ובהגיעם לנחל מוסרארה, שהיה מלא מי־גשמים עד גדותיו, היו סרים לפרדסה ולנים בביתה. היא שמחה תמיד לקבל אורחים ועד שעה מאוחרת בלילה היתה מספרת להם על התפתחות פרדסה ועל התלאות הרבות שמצאו אותה.

בעתון ‘חבצלת’ משנת תרנ"ז, אנו מוצאים תיאור נאמן על מצב הפרדסנות בארץ־ישראל בכלל, ועל מצב פרדסה של אלמנת פלמן בפרט:

“בין כה וכה גדל הפרדס וגדלו ילדיה של בעלת הפרדס והיו לה לעזר בעבודת הפרדס, שהתגדל והשתכלל משנה לשנה בכמות עצי תפוחי־הזהב וגם באיכותם וכבר החל לשאת פרי לבעליו. עתה כבר אוכלת האשה החרוצה הזאת מפרי ידיה. אחד מבניה נשא אשה ויושב בירושלים. שני בניה הצעירים נשאו להם גם הם נשים והנם חיים יחד עמן ואחותם מפרי גנם, המכניס להם סכום מסויים מדי שנה בשנה, ואשר בעצי מטעו הרבים ובפריו הטוב יוכל להתחרות עם הגנים היותר טובים ומובחרים אשר בסביבת יפו, ועתידות טובים מאוד נשקפים להגן הזה כי יגדל ויתפתח ומחיר פריו ירבה משנה לשנה”.

והכותב שואל:

“האם לא תוכל האשה החרוצה הזאת להיות למופת גם לרבים מאחינו האיכרים בחריצותה, אומץ לבה וסבלנותה הגדולה? לו השכילו כמוה אחינו האיכרים, שבאו הנה לפני עשר שנים ויותר, בעת אשר הקרקעות בסביבות יפו היו בזול, לקנות להם אדמה ולהתחיל לעסוק בנטיעת פרדסים, כי אז כבר היו לנו בארץ־הקודש מספר מסויים של פרדסים עבריים שהיו מביאים שכר טוב לבעליהם. אך אחינו בני ישראל אינם רואים את הנולד ובבואם לעשות איזה עסק רגילים הם לחשוב תמיד את הריווח שיביא להם בראשיתו”.

והסופר מביא עובדות:

“היו רבים מאחינו אשר בראותם את המון הגנים מרהיבי־העין אשר לנוצרים פה, התאוו גם הם לנטוע להם פרדסים, אך בהווכחם אחרי־כן, כי נטיעת פרדס דורשת כסף ועמל רב ובעיקר סבלנות לחכות שנים אחדות עד אשר יתחילו עצי תפוחי־הזהב לשאת את פריים, ניחמו ממחשבתם ויעזבו מקצוע זה, באחזם כולם במטעי גפנים; במרוצת שנים אחדות כוסו כל מושבות אחינו ברבבות גפנים אשר אמנם ממהרים הם לשאת פרי תנובה הרבה יותר מעצי תפוחי־הזהב, אך בכל זאת שכרם יוצא בהפסדם; הוצאות רבות כרוכות בעקבות עסק זה והוא הדורש הכנות מיוחדות, כמו בניין יקב וכו' וטיפול מרובה במשלוח היין לשווקי אירופה למכירה. לולא ‘הנדיב הידוע’, המקבל את ענבי אחינו האיכרים ביקב, כי אז לא היתה כל אחרית טובה לעסק היין פה; תחת אשר מכירת תפוחי־הזהב אינה דורשת לא טפול מרובה ולא הוצאות יתירות; ואם ירבו הפרדסים פה, ימצאו תמיד בנקל סוחרים וקונים אשר ישלמו במיטב כספם עבור הפרי. ובכן לא יפלא אם בין תשע מאות הבאיארות¹ הנמצאות ביפו יחידה היא הבאיארה המזריצית (לא אדבר על הפרדס של השר מונטיפיורי וזה של מקווה־ישראל, כי הם אינם קניין כטף של איש יחידי, כי אם קניין של ציבור)”.

* *

הפרדס העברי הראשון סבל גם מהתנפלויות בדווים עוברי־דרך והתנפלות אחת סיכנה את חייה של בעלת הפרדס, שנמצאה אז לבדה בביתה. בניה הלכו באותו לילה ליפו להצגת ‘שמשון הגיבור’, שהראה נפלאות. האם נתנה רשות לילדים ללכת להתענג קצת והיא נשארה לבדה, ולא התחרטה על כך. אילו נמצאו בניה בשעת ההתנפלות בפרדס היה הדבר מגיע להתנגשות דמים.

בדווים עברו באותו לילה על פני הפרדס והתנפלו עליו לשם שוד וביזה. בני הכפר הערבי סומל, שחיו בשלום ובשלווה עם בעלת הפרדס, בשמעם את קול היריות, יצאו מבתיהם והחלו מזעיקים את אנשי הכפר להחיש עזרה לאלמנת פלמן. אחרי קטטה שארכה כל הלילה, הלכו השודדים עם הנץ החמה.

פרנסתה של משפחת פלמן היתה דחוקה מאוד. האלמנה עצמה, עטופה עבאיה, הובילה על חמורה ירקות לשוק יפו, או נסעה בכפרים לקנות חיטה טובה במתיר זול ולאפות לחם לביתה. היא סרבה לקבל תמיכה וסיוע, ואת תשלומי ההלוואה שקיבלה מאת פקידות הבארון, היתה מביאה בעצמה לפקיד בלוך, שהיה מראה עליה כעל מופת לרבים.

במשך שנות העבודה בפרדסה נעשתה אלמנת פלמן מומחית בנטיעת פרדסים והיתה מבחינה יפה בעצים לסוגיהם. רבים לקחו לקח מפיה והיו מקשיבים לעצותיה הנבונות.

כשהתחילו לבנות את שכונת נווה־צדק ביפו עברה לגור שם עם משפחתה, אך השגיחה בעין פקוחה על מהלך העבודה בפרדסה היקר. באה מלחמת העולם הראשונה ופרדס פלמן היה לנקודה אסטראטגית חשובה. האנגלים עקרו בפרדס כחמש מאות עצים למטרות שונות וסוסיהם גרמו לו נזקים. לאחר כיבוש הארץ קבעה משפחת פלמן את מושבה ביפו. והזקנה בת השבעים, המלומדת נסיון, ישבה שם בשלווה ובנחת, לאחר שנות העמל הרבות. בפיה נשמרו סיפורים רבים על בוני הישוב הראשונים, אשר את כולם ידעה פנים אל פנים והיא סיפרה על השנים ההן בגיל ובגעגועים. גם זקני הכפר סומל ביקרו מזמן לזמן את שרה ודרשו בשלומה, כי בכל לבם אהבו אשת־חיל זו.

בינתים גדלה והתרחבה העיר תל־אביב ושטח בניינה כלל את אדמת הפרדס, שעציו הזקינו מרוב שנים ונכרתו להכשרת הקרקע לבניין.

שרה איטה פלמן נפטרה בתל־אביב, ביום ח' באלול תרצ"ח, בהיותה בת 83, ונקברה בקבר המשפחה בבית־העלמין הישן בתל־אביב.

(תרכ“ה – 1864 – תרצ”ז – 1937)

שלום בן מרדכי רבינוביץ נולד בחודש טבת תרכ"ה (1864) בעיירה בוגופול, אוקראינה, שברוסיה. סבו היה אחד הרבנים המפורסמים ממשפחת חסידים. בילדותו קיבל חינוך עברי־מסורתי בחדר ובישיבה ובהיותו קרוב לבר־מצווה לקח אותו סבו אליו לחנכו בדרכי החסידות. בישיבה של מיר למד שנתיים ואחרי־כן העבירו אותו לישיבת וואלוז’ין. במלאות לו שש־עשרה שנה השיאו אביו אשה. אותו זמן התחיל לכתוב בעתון ‘המליץ’ מכתבים על המצב בעיירות ועל תנועת חובבי־ציון. על מכתביו היה חותם ‘שר־שלום’ ולפעמים גם בשמו המלא: שלום רבינוביץ. ידידיו וחבריו, וגם אחדים מבני משפחתו הציעו לו, שבכסף אשר הביאה לו אשתו כנדוניה יהיה למלווה־בריבית, כאשר עשו רבים מבני גילו, אבל שלום לא אבה לשמוע לעצה זו וחיפש עבודה ישרה והגונה.

בתקופת זמן זו, ובהיותו מחוסר־פרנסה, התחתן אחד מידידיו עם אחות משה סמילאנסקי ושלום נקרא לבוא לחתונה. בבית משפחת סמילאנסקי הירבו אז לדבר על ענייני תנועת חובבי־ציון ובעיקר – על ענייני ישוב ארץ־ישראל. בני המשפחה עסקו גם בגולה בחקלאות וענייני החקלאות היו קרובים להם, ושלום רבינוביץ הושפע מהם.

עקב־כך, בנשף אחד של חובבי־ציון, נאם שלום רבינוביץ נאום נלהב על תחיית עמנו בארץ האבות, שתבוא על־ידי עבודת־האדמה בלבד. ניגש אליו אחד משומעיו ואמר לו: “הנאה דורש עליו להיות נאה מקיים”. בשמוע שלום את הדברים הכנים האלה התחיל להרהר בהם. אותו לילה לא נתן תנומה לעיניו ונחרצה בלבו ההחלטה, שעליו לקום לעזוב את הגולה, ללכת לארץ־ישראל ולהיות בה לעובד־אדמה.

החליט ועשה. חיסל את עסקיו ונסע לאודיסה, לרדת באנייה המפליגה לארץ־ישראל. היה זה בשנת תר"ן (1890). בעלותו לחוף הארץ מהאנייה, הלך מבלי התמהמה לראשון־לציון ומצא עבודה אצל האיכר דוב לובמן. העבודה במושבה זו, שהיתה משועבדת לאפיטרופסות פקידות הבארון אדמונד דה־רוטשילד¹ לא מצאה חן בעיניו. משאת נפשו היתה להיות חקלאי בן־חורין העומד ברשות עצמו. אותו זמן רכשו היהודים את אדמת דוראן בסביבות ראשון־לציון, ועל אדמה זו נוסדה המושבה רחובות. שלום עזב את ראשון־לציון עם חבורת הפועלים הראשונה על האדמה החדשה. שם עבד זמן מה אצל אחד האיכרים ולן באורווה עם הסוסים.

נרכשה גם אדמת חדרה, על־ידי יהושע חאנקין. שלום רבינוביץ החליט להשתתף ברכישת אדמה זו. עסקן תנועת ‘חובבי־ציון’, י. מ. פינס ידידו, התנגד לו בכך, כפי שהתנגד לכל רכישת אדמת חדרה, באמרו: “אדמה חולה היא אדמת המקום הזה, מקום המוות. אפילו ציפור השמים מות תמות בעופה בשמי חדרה”. שלום הלך אז לשאול עצה מפי ידידו זאב טיומקין, שהיה בא־כוח ציוני רוסיה. טיומקין ביטל את דברי י. מ. פינס, באמרו: “נכון הדבר, אדמת חדרה קצת חולה היא, אך כלום בשל כך נעזבנה? היטוש בן את אמו החולה? אדמת חדרה בארצנו היא – נחפור בה תעלות, נייבש את ביצותיה ונבריא אותה”. לשמע דברי טיומקין החליט שלום להצטרף לרוכשי חדרה ובחודש שבט תר"ן נסע עם המהנדסים לראות את אדמתה.

כשבא למקום וראה את שטחה הנרחב של חדרה ואת אדמתה הדשנה, מצא המקום חן בעיניו והחליט להתיישב בו. בהחלטה זו שב ליפו. באסיפת מייסדי המושבה נבחרו שלום רבינוביץ ועוד אחד החברים ללכת לחדרה, לתקן את החאן² ההרוס, שהכיל 28 חדרים, ולהכשירו למקום מגורים לעובדים הראשונים.

שלום רבינוביץ חזר לחדרה ויחד עם ארבעים פועל התחיל את העבודה במקום. בראותו שרוב הפועלים חלו בקדחת, התחיל להרהר שמא צדק י. מ. פינס?… אך הפועלים שחלו בקדחת צהובה, לא עזבו את העבודה: שיפצו את חדרי החאן בשביל המתיישבים החדשים. במשך ארבעה חודשים, מחודש סיוון עד אלול, מתו כמה מהפועלים ונקברו – כפי שרבינוביץ סיפר כעד ראייה – בלי תכריכים, כי לא היתה אפשרות לקברם לפי מנהג ישראל. שלום קיבל אז מכתב־בקשה מעורך ‘המליץ’ לכתוב על החיים בארץ־ישראל בכלל ועל חיי המושבה החדשה בפרט. קמה מלחמה בנפשו: המותר לפרסם ברבים בגולה ממה שעיניו ראו, או לשתוק ולא להוציא את דיבת הארץ רעה? הוא בחר בשתיקה, כדי שלא לצער את חובבי־ציון בגולה בבשורות רעות מארץ־ישראל. כעבור כמה חודשים תקפה הקדחת הצהובה גם אותו.

כשנתיים עשה שלום בחדרה עד שבאה אליו גם אשתו והזוג התיישב בחדר בחאן. אשתו חלתה בקדחת, ולהוסיף רעה על פגע – באותו זמן פרצה מגיפת החולי־רע בארץ והשלטונות התורכים הטילו הסגרים על אזוריה. שלום רבינוביץ החליט להסיע את אשתו לבית־החולים בזכרון־יעקב. בשלמו שוחד הצליח לעבור משמר אחד של ה’קארנטין' (ההסגר), אבל במשמר השני, של קיסריה, השיבו אותו עם אשתו החולה חזרה לחדרה.

הגיע ראש השנה תרנ"ב (1892). אחד מפועלי חדרה, ראובן הרומני, נשלח להביא לחם מזכרון־יעקב. ליל התקדש החג ירד, בבית־הכנסת אשר בחאן גמרו את התפילה, והשליח טרם בא. אז בחרו במשלחת, שתלך לפגוש את השליח בדרר בין זכרון־יעקב וחדרה. השליחים מצאו את ראובן הרומני כשהוא שקוע בביצה עם כיכרות־הלחם, ובקושי רב הוציאוהו מהביצה והביאוהו למושבה. והשעה קרובה לחצות. רק אז סעדו את סעודת החג בלחם השרוי במי־מדמנה. למרות הכל שרו ורקדו. הקלה בעיניכם? – “יוצרים מושבה חדשה בארץ־ישראל!”

שנת תרנ"ד (1894) היתה שנת יאוש לאנשי חדרה והמחלות תכפו ורבו לאין־נשוא. שלום רבינוביץ, אחרי שהקריב כבר קרבן בחדרה, ילד בן שלוש, שנפטר מחליו, עזב לזמן־מה את המושבה והתיישב בזכרון־יעקב. גם לאחותו רחל, שבאה לגור אצלו עם בעלה, מת ילד, ומרוב יאוש החליטה לחזור לרוסיה לבית הוריה. שלום לא התייאש, למרות הכל. אשתו נשאה אתו יחד בכל העבודה הקשה, אף כיבסה ותפרה בשביל הפועלים בחדרה וזכרון־יעקב. אמיצת־רוח היתה כבעלה וכיתר המתיישבים הראשונים.

* *

מצב חדרה הלך הלוך ורע. המושבה נוסדה, כידוע, על־ידי אנשים פרטיים, בלי תמיכה מהבארון אדמונד דה־רוטשילד או מאיזה מוסד שהוא. אחד מוותיקי הישוב, ר' משה בצלאל טודרסוביץ, התאמץ להקל את מצוקתם הכספית של מתיישבי חדרה. חלק הגון מכספו של טודרסוביץ נמצא בידי ‘חברת מגן האלף של אנשי מינסק’, אשר יסדה וכוננה את חדרה. מצבה של החברה הורע ותשלומיה בוששו לבוא. אך הוא הוסיף לתמוך בה. כמו־כן נמצאו כספים משלו, בתורת גמילות־חסדים, בידי מתיישבים מחדרה, לשם זריעה ונטיעה לשיפור מצבם. מאז ומתמיד רחש ר' משה בצלאל חיבה יתירה לחדרה ולמתיישביה. נראה, שהמתיישבים קנו את לבו בעקשנות־הגבורה שלהם אל מול המחלות והמוות. בפולמוס, שרגש בארץ, אם יש לעזוב את חדרה, בשל הקדחת הצהובה, שעשתה שמות במתיישבים, או להחזיק בה, היה ר' משה בצלאל לצד המחייבים להשאר. לעתים קרובות הופיע בצנעה בבתי האיכרים ומחזק ידים רפות בהלוואות. קבלות ושטרות לא לקח. הלווים – מהם נספו בקדחת, הם ובני ביתם; מהם עזבו את המושבה והלכו לאשר הלכו. גם הנשארים התמהמהו בפרעון חובותיהם.

בכל היסורים והאבידות בנפש, שנפלו בחלקם של המתיישבים הראשונים בארץ, לקחה חדרה מנה אחת אפיים. משפחות שלמות נכחדו וממשפחות אחרות שרדו בחיים רק בודדים, עד שבתי־הקברות בחדרה ובזכרון־יעקב מלאו מתי־קדחת. המתיישבים מחוסרי־האמצעים ומחוסרי הרשיונות לבנין בתים, היו מוכרחים להצטופף בתאן ולהתגורר בו במשך שנים.

* *

סוף־סוף הוכרחו שלום רבינוביץ ואשתו לעזוב בשנת 1896 את חדרה, בפקודת הרופא. הם עברו לביירות ופתחו שם בית־מלון, ששימש אכסניה ולשכת־מודיעין ומקור עזרה ליוצאי רוסיה, שאמרו להסתנן אל הארץ דרך ביירות בעת שהוחמר הפיקות על איסור העליה בנמלי הארץ. כאן הירבה שלום רבינוביץ לעזור לעולים והמציא להם מורי־דרך שיעבירום דרך ההרים לארץ־ישראל. לא פעם היו לו בגלל זה סכסוכים עם פקידי השלטון, שעלו לו בממון ובבריאות. הוא יסד בביירות גן־ילדים עברי על אחריותו הכספית הפרטית, ומועדון ציוני לנוער בשם ‘התחיה’, שבו נתן שעורים בשפה העברית.

אחרי פטירת אשתו, בשנת 1929, חזר ‘שלום רבינוביץ לחדרה, שבינתים הוברא אקלימה, והתמסר למשקו. שם נפטר בשיבה טובה ביום א’ כסלו תרצ"ז –1937.

(תרכ“ו – 1866 – תרצ”ז – 1936)

ד“ר אידר היה מכובד לא רק על גדולי עם ישראל, אלא גם על אישים חשובים באנגליה ובעולם הגדול. ביתו בלונדון שימש בית ועד לחכמים ולסופרים, ואנשים כברנארד שאו וּוילס היו מבאי־ביתו. זמן רב שררה ידידות בינו ובין חברו למפלגה, הלורד פספילד, עד שזה סרח וגזר גזירות קשות על הציונות, בעת היותו שר המושבות, בזמן שמפלגתו, מפלגת הלייבור היתה בשלטון באנגליה, ואז בטלה הידידות ביניהם. ד”ר אידר היה לא רק רופא למחלות הגוף אלא גם למחלות הנפש של כל פרט, וכל מוכה גורל מצא בו את עוזרו. ‘רופא אנושי גדול’, כך הוגדר על־ידי סופרת מפורסמת באנגליה.

* *

דוד מונטגיו אידר נולד בלונדון ביום 12 באוגוסט 1866. הוריו היו אמידים ונתנו לו חינוך מעולה. דוד הצטיין בלימודיו וביחוד בתורת הרפואה. בימי בחרותו אחז גם בעט סופרים. הוא כתב ופירסם כמה חיבורים בתורת ההיגיינה של בתי־הספר ובפסיכו־אנאליזה. תירגם לאנגלית מספרי מורו ורבו הפרופסור זיגמונד פרויד והמלומד יונג. עמד בראש מכון מדעי לפסיכו־אנאליזה.

שנים רבות בילה ד"ר אידר כרופא בקולומביה הדרומית. הוא היה ידיד נאמן לכל מר־נפש. נטייה זו הביאה אותו עד התנועה הסוציאליסטית. הוא נעשה חבר מסור למפלגת העבודה באגגליה ומן החברים הוותיקים של התנועה הפאביאנית¹. עם כל היותו עמוס עבודה מקצועית – מצא תמיד זמן לעסקנות ציבורית חרוצה. הוא הירבה לסייר בעולם והתבונן אל חיי העמים ואל מצבם הסוציאלי. בהיותו בארצות הבלקנים למד את חיי היהודים יוצאי ספרד והשתדל ללמוד את לשונם. בשובו לאנגליה פירסם את רשמי מסעיו. אך את עיקר עבודתו ראה בתורת ההיגיינה הציבורית ובהפצת שיטת פרויד. היה משתתף קבוע בעתון הרפואי המרכזי באנגליה, ה’לאנסאט'.

ד"ר דוד מונטגיו אידר לא הסתגר בד' אמות של מקצועו. הוא היה ער לכל שאלות השעה והגיב עליהן במאמרים פובליציסטיים, במאמרי ביקורת, בוויכוחים. כלי־מבטא מרכזי שימש לו השבועון החשוב ‘ניו־איידג’.' (‘העידן החדש’). ידועים ויכוחיו עם הסופר האנגלי רסטרטון, שלא היה חובב יהודים. עקב ויכוחים אלה התעמק בבעיית היהודים והגיע למסקנה שהפתרון לה הוא טריטוריאלי – כלומר, יישובם של היהודים בארץ משלהם.

את התרבות הישראלית הכיר ד“ר אידר דרך צינורות זרים. רק לאחר גלגולי נפש נתפס כולו לתנועה הלאומית. את תורת הציונות התחיל ללמוד, כנראה, עוד בחיי ד”ר הרצל. גיסו, יוסף כהן, היה מראשי ‘הקולוניאל־בנק’, מיסודו של ד“ר הרצל. גם הסופר ישראל זאנגוויל היה מבני משפחתו. מאידך גיסא גברה עליו רוח הקומוניזם, בהשפעתו של קרוב אחר, מקסים ליטבינוב, מי שהיה לאחר־מכן שר־החוץ של הממשלה הסובייטית. לבסוף גברה עליו ההשפעה הציונית. ד”ר אידר נתן את ידו לאגודה הטריטוריאליסטית, לאחר הפילוג בקונגרס השביעי, בין מצדדי ציון לבי. התומכים בתכנית אוגנדה (הטריטוריאליסטים).

בשנת 1908 השתתף במשלחת הטריטוריאליסטית לקירינאיקה. הדין והחשבון של המשלחת לא היה חיובי. ישראל זאנגוויל לא אמר נואש. הוא ביקש טריטוריות חדשות שבהן אפשר יהיה לפתור את הבעייה היהודית – והד"ר אידר סייע לו בחיפושיו – עד שפרצה מלחמת העולם הראשונה.

בימי המלחמה שימש כרופא צבאי בצבא האנגלי וכתב ספר על תקופתו זאת. לאחר פרסום הצהרת בלפור נעשה ד"ר אידר ממצדדי ציון והשפיע על קרובו הסופר ישראל זאנגוויל למשוך את ידו מחיפוש טריטוריות זרות.

בסוף חודש מרץ 1918 צורף ד“ר אידר לוועד־הצירים הראשון לארץ־ישראל. הוא נסע כבא־כוח האגודה הטריטוריאליסטית, כביכול, אף כי היה אז כבד רחוק מרוחה. לפי פקודה מגבוה מטעם שלטונות הצבא הבריטיים לא נערכה קבלת־פנים חגיגית לחברי המשלחת בתל־אביב. היחס של השלטונות אליהם היה קר ושוטם. אצל רבים מהקצינים מצא ד”ר וייצמן העתקים של ‘הפרוטוקולים של זקני־ציון’, אשר הביאו אתם מחזית הצבא הלבן, צבא הפורע דניקין, ברוסיה… היחס הזה ריפה במקצת את ידי הד“ר וייצמן, שטרם הכיר יפה את האנגלים. לא כן היה יחסו של ד”ר אידר למצב. הוא, כיהודי אנגלי, שהכיר יפה את האנגלים, היה בטוח, כי לא ברעש וברוגז, אלא דווקא בשובה ונחת ישפיע עליהם לנקוט עמדה אוהדת לציונות.

כששה חודשים ישב הד“ר וייצמן, ראש ועד הצירים, בארץ, בשטח הנכבש המצומצם ביהודה. אחרי־כן חזר ללונדון. בגורלו של ד”ר אידר נפלה הזכות להיות עד־ראייה להשלמת כיבוש הארץ על־ידי האנגלים.

בתאריך 18 בספטמבר, 1918, הוחל בכיבוש השומרון והגלילים. ד“ר דוד אידר והקומנדאנט היהודי־הא’טלקי אנג’לו לוי ביאנקיני (חבר ועד הצירים מטעם ציוני איטליה, נרצח אחר־כך על־ידי בדווים בשנת 1920) דאגו לגורל מושבות השומרון. הם ניסו להתקשר עם מנהל המחלקה המדינית של צבא הכיבוש, הגנראל קלייטון. כאשר לא הצליחו בכך, החליטו שניהם לנסוע מתל־אביב צפונה, לשטח הנכבש, על אחריות עצמם. סמוך לעיר שכם נתקלו בקצין צבא בריטי, שביקש מהם לסור אל מושבות השומרון ולהרגיע את תושביהן. לפנות ערב הגיעו לזכרון־יעקב, שלא מכבר נכבשה על־ידי הצבא הבריטי. בישיבת ועד המושבה, שנתכנסה עם בואם, הירצה ד”ר אידר באריכות על המצב, והביע את השתתפותו בצער המושבה, אשר סבלה מאוד בגלל עינויי משפחת אהרונסון. מכאן נסעו לחדרה. גם כאן נתקיימה ישיבת הוועד בנוכחות האורחים. למחרתו ניסו לנוע הלאה – ולא יכלו. המלחמה היתה בעצם תוקפה. בדרך נפגשו עם הגנראל קלייטון, אשר התרעם עליהם על צאתם לדרך המסוכנת.

בשוב ד“ר אידר לתל־אביב הגיעה אליו קריאת ‘הצילו’ מטבריה, שבה פרצה אז מגיפת החולי־רע. הוא נסע לשם מיד עם חברו ביאנקיני. ביומנו רשם: “אני נכנסתי ונשארתי בטבריה וממדינאי נהפכתי בין־רגע לרופא”. בחיפזון רב הקים ד”ר אידר בית־חולים ארעי והציל מאות נפשות ממוות.

בינתים התקשר ד“ר אידר עם המשלחת הרפואית של ‘הדסה’, שבאה אז מאמריקה ודרש ממנה שתשלח לו יחידת תברואה לטבריה. הוא גם פנה אז אל ההנהלה הצבאית הבריטית שתתן רשיון ליחידת תברואה זו לעבור לטבריה. לתמהונו לא הגיעה היחידה של ‘הדסה’ וגם לא נתקבלה כל תשובה על המברק שלו לשלטונות הבריטים. הוא וביאנקיני נסעו מיד לירושלים. בדרך נודע להם כי יחידת התברואה של ‘הדסה’ עוכבה על־ידי השלטונות. הם נסעו ללא שהיות אל המפקדה הצבאית, ושם נתברר להם שהבריטים התנגדו לצאת יחידת התברואה של ‘הדסה’ לטבריה, מכיוון שרצו שתגיע לשם יחידת תברואה מיסיונרית. דבריו הנמרצים של ד”ר אידר בפני ראשי הצבא שינו את מצב הדברים והוא השיג את הרשיון הדרוש. בעזרת אנשי ‘הדסה’ לחם ד"ר אידר קשות במחלת החולי־רע ובשאר המחלות ששררו אז בעיר. ביומנו רשם: “כדאי לציין שגם החולי־רע וגם שאר המגפות לא יכלו אף במידת־מה להחליש את ההתלהבות הגדולה של הימים ההם. כמעט כל ארץ־ישראל היהודית היתה אז משוחררת. כל האוכלוסיה היהודית היתה חדוּרה רוח שמחה וציפייה לעבודת הבניין התכופה של הבית־הלאומי”.

* *

כעבור שנה נזדמן לי לראות את ד“ר דוד אידר בישיבה היסטורית חשובה אחת, באסיפת הוועד הזמני ליהודי ארץ־ישראל, שהיה אז המוסד העליון של הישוב העברי בארץ. הדבר היה בחודש מרץ 1920, ימים מספר לפני מאורעות תל־חי. על סדר־היום עמדה אז שאלת ההגנה על תל־חי. השתתפו בישיבה זו ד”ר אידר, מנחם אוסישקין, זאב ז’אבוטינסקי, הקולונל מארגולין ואחרים. ד"ר אידר ישב בענווה ובצנעה בשקט גמור וסביבו רתחו וסערו הוויכוחים. הוא לא אמר אז דבר, אולם בתור מנהל המחלקה המדינית של ההסתדרות הציונית עשה רבות להגנת צפון הארץ מפני כנופיות המתנפלים.

בימי הפרעות בירושלים, בפסח תר“פ (1920), נעדר במקרה ד”ר אידר מהארץ. בדרך שובו נתעכב יום אהד בסאן־רימו, כדי להתראות עם הד"ר וייצמן, שבא לשם מירושלים לוועידת באי־כוח המדינות בעלות־הברית, המנצחות במלחמה, בשאלת ארץ־ישראל. על סדר יומה של ועידה זו עמדה גם שאלת אישורה של הצהרת באלפור.

ד"ר אידר נפגש בסאן־רימו עם נחום סוקולוב, הקומנדאנט ביאנקיני ואחרים מראשי הציונים, אשד חיכו שם אז בכליון־עינים להצהרת בעלות~הברית על ארץ־ישראל העברית ובנין הבית־הלאומי. גם סר הרברט סמואל, שעתיד היה להתמנות לנציב העליון הבריטי בארץ־ישראל, נמצא באותו מעמד.

ד"ר אידר רשם ביומנו על מאורע היסטורי זה: “בשעות הצהרים, קודם שעזבתי את סאן־רימו, ישבנו ארבעתנו, סר הרברט סמואל, ד”ר חיים וייצמן, נחום סוקולוב ואנוכי – סביב שולחן התה באולם מלוננו ושוחחנו על עניינינו הציוניים. סמואל הביע את דעתו, כי לא כדאי לשבת עוד בסאן־רימו, מכיוון שהשרים אשר שם טרודים מדי, והוא, סמואל, חושב לשוב בקרוב ללונדון.

ברגע זה עבר לויד־ג’ורג‘, נשיא המיניסטרים באנגליה אז. סר הרברט סמואל קם ממקומו ואמר: ‘אשתמש בהזדמנות זו, כדי להפרד מאת לויד־ג’ורג’. כעבור עשרים רגע הוא שב אלינו ואמר: ''אדוני, רוצה אני להודיע לכם באופן בלתי רשמי, כי הוצע לפני לקבל את כהונת הנציב העליון לארץ־ישראל. לויד־ג’ורג’ ביקש אותי ללוותו לבית הוועידה ובשעת נסיעתנו אמר לי ‘היודע הנך כי באלפור, קרזון (שהיה אז שר־החוץ הבריטי) ואנוכי דיברנו היום בבוקר על אודותיך ועל המצב בארץ־ישראל. ואנו כולנו באנו לכלל דעה אחת; כי זקוקים אנו בארץ־ישראל לאיש, אשר יהיה חדוּר הרצון להקים את הבית־הלאומי היהודי. אתה הנך האיש!’ סמואל סיפר לנו כי הוא ביקש בתשובתו ללויד־ג’ורג' לתת לו ארכה של ימים אחדים כדי להמלך בדעתו, אם לקבל את ההצעה. שלושתנו התחלנו לשדלו שיקבל את כהונת הנציבות".

סמואל הבטיח לד“ר אידר, להודיעו, על כל פנים, את החלטתו עוד לפני בואו של ד”ר אידר לארץ־ישראל, וביקשו שיתראה עם המועמד להיות מזכירו האזרחי הראשון בנציבותו, עם הגנראל סר וינדהאם דידס, ששרת אז במפקדה הצבאית במצרים, ולהשפיע עליו שיסכים לקבל על עצמו את משרת מזכירו הראשי, אם תשובתו של סמואל על הצעת לויד־ג’ורג' תהיה חיובית.

ד"ר אידר נסע אז ללא שהיות מסאן־רימו, בתקוות טובות. ברדתו באלכסאנדריה שבמצרים נמסר לו מברק מאת סר הרברט סמואל, שבה הודיעו, כי החליט לקבל את הנציבות העליונה לארץ־ישראל.

אותו ערב התראה ד“ר אידר עם הגנראל דידס בענייו משרת המזכירות הראשית. הגגראל דידס פיקפק, אם טוב לפניו לקבל שוב משרה בארצות המזרח. אבל ברוב עסק השפיע עליו ד”ר אידר לקבל הצעה זו.

את יומנו מיום זה מסיים ד"ר אידר בדברים אלה: “במצב רוח מרומם, עם בשורת סאן־רימו ומינויים של סמואל ודידס לכהונות הנציב העליון והמזכיר הראשי, נסעתי עתה לירושלים. מניאפול עד אלכסאנדריה נסעתי יחר עם הגברת הנרייטה סולד. שנינו שמחנו בדברנו על עתידה הטוב של ארצנו, שסר הרברט סמואל יהיה נציבה העליון”.

אבל מצב רוחו המרומם של ד“ר אידר לא עמד בו זמן רב, באו מאורעות הדמים של חודש מאי 1921 ביפו ובפתח־תקווה ובחדרה והגזרות על העליה היהודית שנגזרו על־ידי הנציב העליון סר הרברט סמואל, וד”ר אידר התחיל לשנות את דעתו על הנציב העליון היהודי. הוא הירהר או שאולי רצוי יותר שהאבנים הראשונות של הבית־הלאומי היהודי בארץ־ישראל תונחנה על־ידי נציב־עליון לא יהודי.

בימי מאורעות הדמים של חודש מאי 1921 בארץ־ישראל נשא ד"ר אידר בסבלו של הישוב העברי בארץ כמנהל המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית. הוא הופיע אז כעד הראשי של הישוב העברי לפני ועדת־החקירה בראשות זקן השופטים הייקראפט, שלא היה אוהב ישראל. הוא ביקר בדברים פשוטים וכנים את השלטונות הבריטיים בארץ, על שאינם ממלאים את התפקיד אשר הוטל עליהם בשרותם בארץ זו, המיועדת להיות הבית־הלאומי לעם ישראל, מטעם כל העמים. הוא האשים כמה מראשי הפקידות הממשלתית הבריטית באנטישמיות.

חברי ועדת־החקירה שמעו בהקשבה רבה את דברי ד“ר אידר וזקן השופטים שישב בראש הוועדה לא הפסיקו אף פעם. הדין והחשבון הרשמי שפורסם בתום ישיבות הוועדה מתעכב ארוכות על דברי ד”ר אידר ויש בו הרבה דברי שבח על גילוי לבו. הדין וחשבון מעיר, כי לד"ר אידר אין כל רגש של איבה ושנאה כלפי הערבים, אף עם זאת מכריז הוא בגלוי־לב על מהותה החיונית והכרחיותה ההיסטורית של התנועה הציונית.

אחרי כחמש שנים של שרות נאמן. בארץ־ישראל חזר ד"ר אידר עם בני משפחתו ללונדון ושב שם לחייו הרפואיים והציבוריים.

באותו פרק זמן התגברה מאוד רדיפת הממשלה הסובייטית על הציונים. ד"ר אידר, שהיה קרובו של שר־החוץ הסובייטי ליטבינוב, נסע אז לרוסיה להשתדל למען הציונים הנרדפים. הוא בילה זמן־מה ברוסיה בהשתדלויות אצל השלטונות הסובייטיים, אולם לא הצליח בשליחותו לרכך את רוע הגזירות נגד הציונות וחזר לאנגליה כלעומת שבא.

בשובו לאנגליה התמסר ד"ר אידר לפעולה ארגונית למען האוניברסיטה העברית בירושלים, שהחל בה עוד בהיותו בירושלים בתור חבר ועד־הצירים, ביום הנחת אבן־הפינה, בחודש אוקטובר 1915.

אם כי ד“ר אידר לא מילא עוד שום תפקיד רשמי בהסתדרות הציונית, הוא המשיך לפעול למען הציונות ובניין ארץ־ישראל. ביחוד הורגשה פעילותו בימי מאורעות הדמים של שנת 1929. לאחר פרסום הספר־הלבן האנטי־ציוני על־ידי הלורד פאספילד, מטעם ממשלת הלייבור, הופיע ד”ר אידר באסיפות־פומביות מטעם הציונים ולחם ברוע־הגזירות.

כאשר נפטר הלורד מלצ’ט, נבחר במקומו ד“ר אידר לנשיא ההסתדרות הציונית באנגליה. משחלה ד”ר אידר בחליו אשר ימות בו, המשיך להתעניין בציונות, עד נשימתו האחרונה וביקש להקריא לפניו את חדשות היום, השייכות לארץ־ישראל. הוא נפטר ביום ז' ניסן תרצ"ו (30.3.1936), בלונדון.

מותו של ד“ר אידר מצא את ידידו ד”ר חיים וייצמן בלב־ים בדרך לארץ־ישראל. וייצמן הבריק למשפחתו: “טובי המשרתים לעם־ישראל נעלמים דווקא בימים אלה רבי־הקשיים והסכנות. שהייתו במשך חמש שנים בארץ־ישראל עיצבה את גורלו של הבית־הלאומי. כל מעייניו היו רק בשירות העם. לבי נשבר על מות אידר”.

(תרכ“ז –1867 – תש”ז –1947 )

חיים מרגלית־קאלוואריסקי נולד ברוסיה באחוזת דוברוצורטקוף ליד פשירושלי, פלך סובאלק, ביום י“ח באדר תרכ”ז (25 במרץ 1867), לאביו אשר. הוא קיבל חינוך עברי־מסורתי, ועד מהרה היה לתועמלן נלהב של חיבת־ציון בקרב צעירי ישראל המתבוללים של שנות התשעים, ועיניו ולבו היו נשואים לראשית צעדיו של הישוב החקלאי בארץ־ישראל. כשהחליט בנפשו לעזוב את הגולה למען בניין ארץ־ישראל, נסע למונפאלייה של צרפת, ללמוד שם את תורת החקלאות.

בפעולתו ההתיישבותית של הבארון הירש בארגנטינה ראה קאלוואריסקי רק פיזור כספים וכוחות לבטלה, מעין התחרות בפעולתו ההתיישבותית של הבארון אדמונד דה־רוטשילד בארץ־ישראל – התחרות בארונים. אחד־העם הוקיר מאוד את חיים מרגלית־קאלווארלסקי. אחרי מות בא־כוח חובבי־ציון בארץ־ישראל, בינשטוק, הציע אחד־העם לשלוח את קאלוואריסקי כבא־כוח רשמי לארץ־ישראל. הצעת אחד־העם לא נתגשמה. בשנת 1895 בא חיים מרגלית־קאלוואריסקי על דעת עצמו ואחריותו לארץ־ישראל ונתקבל כמורה במקווה־ישראל.

התחילה תקופה חדשה בחיי האיש, שביקש שדה־פעולה להגשמת חלומותיו וגם מצא אותו. בהיותו מורה במקווה־ישראל נעשה בית־הספר למרכז־מעט לצעירים בארץ. שם התרכזה האופוזיציה למעשי הפקידות של הבארון וגם למעשי שליחיהם של חובבי־ציון. אחרי תקופת מקווה־ישראל התחילה תקופת הגליל שלו. תחילה כמייסדו ומנהלו של היישוב משמר־הירדן מטעם יק“א¹ ואחר־כך כיוצר הגליל התחתון העברי מטעם פיק”א.² הוא אשר יסד את המושבות בגליל־התחתון וסיים את גאולת הקרקע שהתחיל פקיד הבארון אוסובצקי באיזור זה, וגם הוסיף עליה הרבה. קאלוואריסקי קנה לו שם בעבודת ההתיישבות וחידש בה הרבה ותיקן הרבה לגבי עבודת הפקידים לפניו.

קאלוואריסקי נתפרסם ביחוד בימי מלחמת העולם הראשונה, בעמדתו הגאה לפני שר־הצבא ג’מאל־פחה ובכשרונו להשפיע עליו ולהגן על הישוב. בעצם ימי המלחמה יסד קאלוואריסקי את תל־חי, כפר־גלעדי ואיילת־השחר – כמעט על דעת עצמו, לפני קבלת הסכמה על כך מפאריז.

המכיר את תולדות ישובנו החקלאי, ידועים לו גם התנאים הקשים, בהם עבד קאלוואריסקי את עבודתו למען הישוב. פקידות הבארון, מפאריז עד ארץ־ישראל, הביטו עליו בעיני חשד – כציוני היחיד בין פקידי הבארון והנהלת יק"א. על רכישת קרקע חדשה בגליל־התחתון, ועל יסוד מושבה או מושב או קבוצה, אנוס היה תמיד להילחם מלחמה קשה מאוד עם חבריו בפקידות, בין הנמוכים בארץ ובין הגבוהים בפאריז. בעיני ‘הכל’ במנגנון הבארון היה קאלוואריסקי ‘חשוד’ בציונות, והתחקו אחריו בשבע עינים. אך קאלוואריסקי הלך בשיטתו: לפעול ולעשות תחילה ולבקש אחר כד אישור רשמי למה שכבר נעשה. כך נוצרו כמה נקודות ישוביות בגליל־התחתון, יצירי כפיו.

מימיו לא ראה את עצמו כפקיד הבארון ויק"א, אלא כשותף ליצירתו במושבות וכך העריך את פעולותיו בנו בכורו של הבארון, יעקב־ג’יימס רוטשילד, בבואו אל הארץ כמאיור עם הצבא הכובש. כשראה את קאלוואריסקי בעבודתו וכשנודע לו דבר פעולותיו בימי המלחמה, אמר: “אין קאלוואריסקי פקידו של אבי הבארון, אלא חבר לעבודתו, שותף במעשהו ההיסטורי”.

* *

קאלוואריסקי הודרך בפעולותיו למען הישוב בנסיון־החיים האישי שלו; וגם ל’אני מאמין' המדיני שלו במיוחד ביחס לערבים, הגיע תוך נסיון ועבודה עצמית. כך פעל ויצר, חלם ולחם כל ימיו – בימי שלטון השולטן עבדול חאמיד ו’התורכים הצעירים', בימי המלחמה הראשונה, בימי שלטונם של ג’מאל־פחה וחאסאן־באק, ולאחר הכיבוש הבריטי וחתימת המאנדאט. בכל עת תמיד לא חדל להאמין ולהטיף כי בצ’ארטרים בלבד ובהצהרות גרידא לא נוושע ולא נגשים את חזון הציונות. בבקשו פתרון לשאלה הערבית, נקט גם צעדים מעשיים על אחריותו, כגון יסוד בית־הספר המשותף הראשון, בית־הספר העברי־ערבי בראש־פינה. הוא לא ראה בזה מעשה תעמולה גרידא, אלא מעשה ידידות לשכנים, יחס אנושי־תרבותי לאנשים הדרים בסביבתו, שאין לאל ידם לתת חינוך לילדיהם. דבר זה היה, לדעתו, חובתו המוסרית של כל יסוד אנושי מפותח ותרבותי באוכלוסיה – לדאוג להרמת מצבם החברתי והתרבותי של שכניו.

כשבא אל הארץ כאיש פעלים התחיל להטיף מיד בין עסקת הישוב, שיש צורך לקשור קשרי ידידות, אחווה ושלום עם העם הערבי היושב בארץ, וכי אנו מוכרחים, הכרח חיוני, לחיות עמו חיי שכנים בארץ אחת. לא תמיד מצאו דבריו אזנים קשובות אצל עסקני הישוב וראשי הציונות; וקאלוואריסקי היה מטיף ומדבר עד שנתעוררה בארץ, לפני המלחמה העולמית הקודמת, תנועה ערבית־לאומית… שגם אותה לא ידעו כמעט עסקני הישוב וראשי הציונים.

הממשלה התורכית שלטה אז בארץ ביד חזקה ושמרה שמירה מעולה שכל רוח ליבראלית או לאומית תדוכא מיד. הערבים הלאומיים נחבאו אל הכלים ולא העזו להרים קולם. בענייני רשות היו היהודים נושאים־ונותנים עם השלטונות התורכיים בלבד ולא באו במגע עם האומה הערבית. עם הכרזת הקונסטיטוציה התורכית יצאו הלאומיים הערביים ממחבואיהם בכל ארצותיהם והחלו לדרוש אוטונומיה. יתר המעוטים בממלכת תורכיה תמכו בידי הצירים הערביים. אז נוסדה מפלגה חזקה שבראשה עמדו, בדמשק, אחדים ממכריו וידידיו של חיים מרגלית־קאלוואריסקי, שהשפעתם היתה גדולה על הערביים. התורכים הצעירים ממפלגת ‘אחדות וקידמה’, ששלטו אז בתורכיה, נטו קצת לציונות והעסקנים הערביים החלו להביט עליה בחשד ולהתנגד לה בכל תוקף. עקב התנגדות זו בוטלה הרכישה הגדולה של אדמת בית־שאן, אשר השר התורכי תלעת־ביי רצה למכרה ליהודים. קאלוואריסקי, שהיה אז פקיד ראשי אצל הבארון ומקורב למנהיגי הערביים בסוריה ובארץ־ישראל, ראה במו עניו את התנועה הלאומית הערבית הולכת וגדלה.

הוא העיר באופן זהיר מאוד לעסקני הישוב וראשי הציונים על הסכנה הנשקפת מהתנועה הלאומית הערבית, אם לא נתקרב אליה בעוד מועד ולא נכירנה ולא נקשור אתה קשרים – קשרי שכנים בארץ אחת. עסקני הישוב ומנהיגי הציונות זילזלו אז בשאלה הערבית. התנועה הלאומית הערבית לא נחשבה בעיניהם כתנועת־עם אמיתית. בראשית שנת 1914 התחילה להתגבר העליה לארץ־ישראל. כל אנייה רוסית הביאה מחוף אודיסה אילו מאות עולים, ואלה השתקעו בארץ. השטנה הערבית נתגברה אף היא. העתונות הערבית קראה תגר על העליה והציונות, ובראש הצעקנים עמדו אז העתונים ‘פלשתין’ ביפו ו’כרמל' בחיפה.

בישוב העברי בארץ קרו אז מקרים שהיו טעונים הבהרה וברור. הספסרות בחולות תל־אביב על ידי ‘החברה החדשה’ וחברות אחרות גברה מאוד. ההסתדרות הציונית שלחה אז ועדה לחקור ולדרוש את המצב, וגם לחקור את הבעייה הערבית, שקאלוואריסקי לא פסק מלהטריד בה את ראשי הציונות.

קאלוואריסקי מספר בזכרונותיו, כי מארבעת חברי הוועדה היה נחום סוקולוב האחד שהתעניין בשאלה הערבית. ברצותו להכיר את ראשי התנועה הערבית־הלאומית, נסע עם קאלוואריסקי לביירות ולדמשק. שם ניהלו שיחה עם מנהיגים, מהם שמילאו אחר־כך תפקיד חשוב בתנועה זו, ומהם שהועלו לגרדום בימי המלחמה העולמית הקודמת על ידי ג’מאל־פחה. סוקולוב וקאלוואריסקי דיברו עם מנהיגי התנועה הלאומית הערבית על הקרבה הגזעית בין היהודים והערבים ועל התועלת המרובה שתצמח לשתי האומות משיתוף־פעולה בכל ענפי החיים. הוסכם ביניהם להתאסף בברומנה אשר בהר הלבנון ולדון בכובד־ראש בשאלת היחסים בין היהודים לבין הערביים בארץ־ישראל. לאסיפה זו יבואו עשרה צירים מכל צד, בראשות־הכבוד של הוואלי³ dir=“rtl” בביירות, כדי לחפש דרכים להסכם יהודי־ערבי וליחסי־שכנים טובים בארץ־ישראל.

הוואלי בבירות היה איש נבון וישר וראה את התועלת המרובה, שהישוב היהודי בארץ־ישראל מביא לכל תושבי הארץ. הוא הכחיש את העלילות והדיבות שהפיצו ‘הכרמל’ מחיפה וה’פלשתין' מיפו. זמן־מה לפני המועד שנקבע לאותה אספה כתב הוואלי בעתון הערבי ‘קול האמת’ שיצא לאור בביירות, כדברים האלה: “היהודים הם יסוד מועיל וחשוב מאוד בשביל ארץ־ישראל, ויש לקבלם בזרועות פתוחות. הארץ זקוקה לאנשים תרבותיים וחרוצים”.

משני הצדדים הוחל להתכונן לאספה החשובה. המנהיגים הערביים שלחו לקאלוואריסקי את רשימת האנשים שישתתפו באספה זו וקאלוואריסקי שלח את רשימת המשתתפים היהודיים, כפי שקיבל אותה מן המשרד הארצישראלי ביפו־תל־אביב אשר בהנהלת ד"ר רופין. הוואלי מביירות קיבל עליו ברצון את נשיאות הכבוד של האספה והכל היה מוכן ומזומן… אך לבסוף נתבטל העניין. מפני מה? – לא ייאמן – אך עובדה היא: עסקני הציונים והישוב התיחסו עוד בפקפוק ובחשד אל העניין הזה, ואפילו נבחרי הציונים והקונגרס, סוקולוב ומוצקין, לא ירדו לעומק הבעייה והזניחו את ההזדמנות שבאה לידם לדון באספה משותפת על הסכם ערבי־עברי.

על סיום פרשה זו כותב קאלוואריסקי בזכרונותיו:

“הרבה צער הסב לי העניין בזמנו. הרבה מרירות הצטברה אצל הערבים כאשר נודע להם כי באשמתנו בוטלה האספה”.

ואיך בוטלה? אחד ממנהיגי הערבים, ידידו הטוב של קאלוואריסקי, נאסיף־ביי איל־כאלדי, בא עם מכתב הוואלי לאספה, ומצא שם שני עסקנים יהודיים, אשר במקום לדבר לטובת העניין, השתדלו להוכיח לו וליתר המנהיגים הערביים שאין צורך באספה זו, הואיל ו’הממשלה היא עמנו'. היטב חרה הדבר לנאסיף־ביי בשמעו את הדברים יוצאים מפי מנהיגים יהודים, ובצאתו מבית הממשלה, המקום שהועד לאספה שלא נתקיימה, לא יכול להתאפק עוד ואמר לעסקן הציוני שעמד על ידו: “הזהרו נא, אדוני הציונים, ממשלה עוברת, אבל עם קיים ועומד”.

* *

כידוע, עבר סבל רב על ראש הישוב העברי בארץ בימי מלחמת העולם הראשונה. הסבל והמצוקה לא פסחו גם על המושבות העבריות שבגליל־העליון ובגליל־התחתון. קאלוואריסקי עזר אז רבות למושבות בשני הגלילים להחזיק מעמד ולא להכשל. הוא ניצב אז כראש לא נבחר של הישוב הגלילי, ולא רק היהודים והערבים, אלא גם פקידי הממשלה התורכים, ראו בו את נציגם של ישובי הגליל. קאלוואריסקי לא נטל גדולה לעצמו, אלא נשא את הסבל כאחד מבני עמו, ובצרתו לו צר – אף על בריאותו לא שמר, ובכל שעת צורך היה בא במגע גם עם חולים במחלות מידבקות. פעם נסע עם המורה וילקומיץ ממטולה לראש־פינה. כשראהו וילקומיץ מזלזל בהילכות זהירות, בזמן מגיפת טיפוס־הבהרות שעשתה שמות בימים ההם, הוכיחו על פניו: “צריך אתה להזהר, כי בנפשך היא. בפרט אתה, מר קאלוואריסקי, אסור לך לזלזל בדבר הזה, שאם חס־והלילה יקרך אסון ואבדנו כולנו. מי ידאג לישוב בגליל?”

כשם שהיה דיזנגוף ‘ראש־גולה’ לגולי יפו ותל־אביב, כן היה קאלוואריסקי מגן לישוב, תריס בפכי הפורענויות שהתרגשו ובאו עליו יום־יום. הוא עמד על משמרתו ודיבר בגאווה לאומית אל ג’מאל־פחה. פחד הגרדום לא נפל עליו גם כשאיים ג’מאל־פחה לתלותו על עץ בראש־פינה שלו.

בימי צרה ומצוקה אלה, כך מספר קאלוואריסקי בזכרונותיו, אפשר היה לראות בביירות ובדמשק ובמקומות אחרים בארץ, אנשים ונשים וטף מתגוללים בראש־חוצות, ערומים־למחצה ומתיפחים בקול נואש: ‘דז’ואן’ (רעב). גם בצפת ובראש־פינה, ובכל מחוז ‘שלטונו’ הבלתי־רשמי של קאלוואריסקי, הציק הרעב מאוד לאנשים. בעת צרה זו החליט קאלוואריסקי לפתוח בראש־פינה – בכספים שהשיג – בית־תבשיל במחיר מצער וחינם אין־כסף, בשביל הסובלים ביותר, בלי הבדל דת. נהנו מזה עניי ראש־פינה וצפת והערביים מן הסביבה. קאלוואריסקי מציין בזכרונותיו, כי אף על פי שמצוקת היהודים היתה גדולה מאוד והקומץ לא יכול להשביע את הארי, לא נמצא איש מבין היהודים שהתאונן על אשר בעת־צרה כזאת אין נוקטים את הכלל ‘עניי עירך קודמים’.

שנת המלחמה הרביעית היתה הקשה ביותר בארץ. חלק גדול של יהודה, עם ירושלים, שוחרר, אך השומרון, שני הגלילים, חיפה, טבריה וצפת – נמצאו עוד בידי התורכים; וקאלוואריסקי נמצא בחלק התורכי של הארץ. חודשי ספטמבר ואוקטובר בשנים כתיקונן הם לחקלאים חודשי־הכנה לעונת־החורף: הם מכינים תבואה לזריעה ובהמות לחרישה. וכך היה גם בשלוש שנות המלחמה הראשונות. אולם בשנת 1918 לא ראה קאלוואריסקי הכנות בחודשים הללו – לא אצל היהודים ולא אצל הערבים, כולם עייפו כבר למלחמה ולרעב.

קאלוואריסקי איש החקלאות, התחיל לעודד את האיכרים והפלחים. הוא קרא ושאל את מוכתרי הכפרים, השייכים והזקנים שבסביבתו, לפשר הדבר: “מדוע אינכם עושים הכנות לעונת החורף?”

“אין כוח, חוואג’ה”, השיבו המוכתרים וזקני הכפרים. “הצעירים עזבונו, נמצאים בחזית או מסתתרים ואינם יכולים לשוב לעבודתם. לא נשארו בכפרים אלא זקנים וילדים ונשים. כסף לקנית בהמות ולזריעה אין, ולמי כל העמל?”

“אבל”, אמר להם קאלוואריסקי כאב הדואג לבניו, “אם לא תזרעו ולא תקצרו, תמותו ברעב בשנה הבאה. חישבו היטב את דרככם. אם נחוצה לכם עזרה, אשתדל להמציאה לכם, ובלבד שלא תפסידו שנה שלמה.”

“תודה, חוואג’ה קאלוואריסקי, על דאגתך לנו”, ענו לו מוכתרי הכפרים וזקניהם. “אבל כל זה ללא־תועלת. בין כך, אם תמשך המלחמה עוד שנה, נמות מרעב וממחלות. הלא תודה, שגם אתה, חוואג’ה קאלוואריסקי, עייף מאוד, ואין בכוחך לפעול עוד כבשנים הראשונות למלחמה”.

וצדקו השייכים ומוכתרי הכפרים. אחרי ארבע שנות־עמל בזמן המלחמה, הרגיש קאלוואריסקי את עצמו עייף מאוד ואובד־עצות לעתיד. הוא לא ידע כי קץ המלחמה הולך וקרב.

שמו של קאלוואריסקי יצא לתהילה לא רק בקרב כל בני הישוב הגלילי, כיהודים וכערבים, אלא אף אצל הקצינים בצבא התורכי. ביום כיבוש ראש־פינה בידי האנגלים נזדמנו לביתו כמה קצינים תורכיים שבויי־מלחמה, שהצבא מסרם לידי קאלוואריסקי לשמרם על אחריותו. והוא שמר על כבודם כג’נטלמן. בארוחת־הצהרים, שסידר בטאקט המיוחד לו, אכלו האנגלים עם הקצינים התורכים יחדיו. בזאת רכש לו את לב הקצינים משני העמים. למחרת, בעת סעודה קטנה שערך בביתו, קם אחד הקצינים התורכיים וביקש את רשות הדיבור. היה זה הקצין הצעיר שבחבורה, מסביבות חומס או חאלב, וכה אמר: “מר קאלוואריסקי, זה מקרוב שמעתי שהאנגלים הבטיחו לתת לכם את ארץ־ישראל ובקרוב תייסדו פה ממלכה יהודית – יהי ד' עמכם והצליחו! אך בוודאי תצטרכו לצבא ולקצינים – אנא, אל תשכח אותנו. דע לך, שאני ורעי מוכנים לשרת בצבא היהודי כקצינים ומדריכים”.

אחריו הרים את כוסו הקצין חברו, לחיי ג’עוני (שמה הערבי של ראש־פינה) ולחיי ה’ואקיל' (המנהל) קאלוואריסקי ובני־ביתו ולחיי כל היהודים. הקצין התורכי הראשון רצה לשוב ולדבר, אבל דבריו נחנקו בגרונו. הוא רק הספיק לומר שלעולם לא ישכח את חסד היהודים ויברך את הממלכה היהודית החדשה בכל טוב. ככה – מספר קאלוואריסקי – קיבלו קצינים ערביים ותורכיים, בסוף מלחמת העולם הראשונה, את השמועה שהגיעה אליהם על הכרזת בלפור ובניין הבית־הלאומי. לא קינאה או שינאה עוררה השמועה בלבם, כי אם רגשי שלום ועידוד.

* *

אחרי המלחמה השתתף קאלוואריסקי באורח פעיל בהגנת תל־חי וכפר־גלעדי שהוא יסדם. הוא סיכן אז את חייו והיה רוכב בלילות, ללחום עם אנשי הישובים ועודד את המגינים.

בשנת 1923 פרש מעבודתו בחברת פיק"א ונכנס להנהלה הציונית בירושלים בתור מומחה לשאלה הערבית. שם המשיך את עבודתו בבקשת פתרון לשאלה הכאובה בארץ – לשאלה הערבית; עתים באופן רשמי, באחת המחלקות של ההנהלה הציונית, ועתים באופן פרטי, כעסקן ישובי ותיק, שנהירים לו שבילי השאלה בכל היקפה. בחוצות ירושלים אפשר היה לפגוש את האיש קאלוואריסקי מהלך בקומה זקופה ופניו מפיקים אצילות וישוב־הדעת, ועיניו אומרות רחמים רבים, טוב־לב וסבלנות בדיבורו ובהליכותיו. ברבות השנים הוא לא נעלב על קיפוח זכותו בעסקנות הישובית, שכאילו הורחק ממנה בידי צעירים שכוחם עמהם, שעלו לבמה הציבורית. קאלוואריסקי לא התמרמר על כך, שהרי זהו חוק החיים, כי יתפסו הצעירים את מקום הזקנים. על מה הצטער? על שאין הצעירים רוצים ללמוד מנסיונם של זקנים, אשר עדיין צעירים הם ברוחם ובכל מחשבותיהם…

קאלוואריסקי נפטר בירושלים ביום כ“ז בטבת תש”ז (19 בינואר 1947) וזכה עוד להקבר בהר הזיתים, ההר הקדוש, אשר בגמר מלחמת ישראל־ערב נותר בידי הערבים.

(תרל“ז – 1877 – תר”פ – 1920)

בין חברי ‘ועד הצירים’ שבאו לארץ אחרי הכיבוש, היה אחד שלא דמה במאומה לאחרים. הוא לבש את המדים השחורים, המעוטרים פתילי־זהב, של קצין ימיה איטלקי. גבה־קומה היה האיש, ועל שפתיו ריחפה תמיד בת־הצחוק הרחבה, האופטימית של יורדי־הים בכל האומות. הופעתו היתה מושכת־עין כל כך, עד שבעברו ברחוב היה מלווהו גל של לחישות: “מי זה? מי הוא?”

שמו היה ביאנקיני. אנג’לו לוי ביאנקיני, יליד ונציה. מלבד זה ידעו אך מעט על האיש, שנקרא בפי כל מכריו ‘איש הקסם’. ידעו רק, כי משפחתו מתגוררת באיטליה זה הרבה דורות, כי אנג’לו נכנס לשרות הצי בעודנו נער, כי עשרים וחמש שנה היה על סיפון האנייה, בין שמים ומים. השירות בצי הוליך את ביאנקיני למלחמות בחבש, בסין, בטריפולי. וכשפרצה המלחמה העולמית הראשונה היה מפקד אניית־קרב.

אותות הכבוד שהתנוססו על חזהו של הקומנדאנט סיפרו על מעשי־גבורתו. ואמנם, הוא שהציל את ונציה בשנת 1916 ממצור אוסטרי.

* *

אנג’לו לוי ביאנקיני נולד בוונציה ביום 4 בפברואר שנת 1877 לאביו מיכאל אנג’לו לוי ולאמו אנריקטה ביאנקיני. הוא היה בן למשפחה מושרשת בחיי איטליה החופשית אך הדבקה גם במסורת היהודית, משפחה שכמה מבניה תפסו עמדות חשובות בשרות המדינה באיטליה ובהנהגת הקהילה היהודית שבה ומוסדותיה. אנג’לו קיבל חינוך כללי ככל בני המשפחות הנכבדות האיטלקיות וחינוך דתי יהודי באותה מידה מצומצמת שניתנה אז לילדי היהודים באיטליה.

אנג’לו לוי צירף לשמו גם את שם משפחת אמו, כדי להבדיל בינו ובין משפחות לוי, שהיו רבות ביהדות איטליה.

קשת טיטוס ברומא והתבליטים אשר בה הזכירוהו, כי נצר הוא לעם שקיסרות רומי האדירה החשיבתו מאוד כיריב לוחם, ושימרו בו את האמונה, כי עם כזה, אם נשאר חי עד היום, אין זאת כי לגדולות נועד מאת ההשגחה העליונה, ויעודי הנביאים עוד יתקיימו בו.

ביאנקיני התגייס לצי האיטלקי בנעוריו וזכה לקאריירה צבאית רבת תפארת. היה עורך הבטאון הרשמי של הימיה האיטלקית, ולמורה באקדמיה הימית האיטלקית, ואחר־כך שרת בחזית במלחמת העולם הראשונה, בה עלה עד לדרגת קולונל.

לידידים, ששאלוהו, כיצד הגיע לציונות, סיפר:

"לאחר שנסעתי פעמים אחדות מסביב לכדור הארץ והסתכלתי באורחי־החיים, באקלימים ובארצות השונות, התחלתי רואה כל מה שנעשה תחת השמש מנקודת מבט פילוסופית. לחודשים שלמים הסתגרתי בתאי הבודד והייתי מהרהר… כשבאתי לידי הוכחה שהחיים הם עניין רע והבל־הבלים, נתקלתי במקרה בתהלים. שירתו של המשורר העברי נעים־זמירות ישראל, הספוגה צער ובטחון – נחמתני ועודדתני. ואז נודע לי שגם שלושת אחי סבלו את יסורי הנפש הללו וגם הם מצאו תנחומים בתהלים.

אבל אנו לא הסתפקנו בזה. מאורע שני הביא לידינו את ספרו של ד"ר הרצל ‘תל־אביב’, והרעיון של מדינת היהודים עניין אותנו ברומנטיותו הנועזה. הספר ‘ילדי הגיטו’ של ישראל זאנגביל הטעימני את הטעם המר של חיי הגלות היהודיים. התחלתי להביט במבט יותר עמוק לכל פני יהודי ולתמהוני מצאתי שלמרות ההבדלים הקטנים, הנה היהודים שבכל הארצות דומים זה לזה והם בני עם אחד המפוזרים בכל העולם, המדברים בשפות שונות וחיים על פי אופנים שונים.

ואז גיליתי את עצמי. התחלתי להרגיש שאנוכי אח־בדם לכל היהודים. ובבואי אחר־כך לאיטליה, הייתי כמו נולדתי מחדש. צרות היהודים הכאיבוני ודקרו את לבבי ולא יכולתי לעמוד מן הצד במלחמת עמי לבית הלאומי בארץ־ישראל. כל מה שעשיתי מאז ועד עתה וכל מה שאעשה עד יום מותי, הוא עדות למסירותי לרעיון הציוני".

* *

כשכבשו צבאות הברית את הארץ עד קו הירקון, בראשית 1918, באה ארצה המשלחת הציונית הידועה בשם ‘ועד הצירים’, לשם ניהול מפעל הקמת ארץ העברים ברוח הצהרת־בלפור. גם אנג’לו לוי ביאנקיני צורף כחבר ל’וועד הצירים' ובא ארצה להשתתף בפעולתו.

במלחמה ההיא היתה איטליה בעלת־ברית לצרפת ולאנגליה, ובהיותה מעוניינת בסידורים הנעשים בשטחי אזור הים־התיכון ובעלת זכות לשלוח משקיפים צבאיים לשטחי הכיבוש השונים, נסתדרו הדברים כך, שהקולונל מילא שני תפקידים: כאיטלקי היה נספח צבאי ליד המנגנון הצבאי הבריטי שניהל אז את הארץ, וכיהודי היה חבר ‘ועד הצירים’, שנחשב אז כ’ממשלה בדרך'.

התנועה הציונית היתה חדורה אז בהכרה שהשולטים בארץ־ישראל צריכים להיות הבריטים, והם־הם שיסייעו לתקומת ישראל בארצו. ביאנקיני הזהיר אז את הישוב ומנהיגיו, שלא ישימו את מבטחם בשלטון־יחיד של אנגליה על ארץ־ישראל ודרש שהמנדאט יימסר לידי מדינות אחדות: לאנגליה, ארצות־הברית, צרפת ואיטליה, במשותף.

מיד לאחר שהצבא האנגלי כבש את חלקה השני של ארץ־ישראל, מפתח־תקווה עד מטולה, וכמעט כל ארץ־ישראל בגבולותיה ההיסטוריים נמצאה בידי הצבאות הבריטיים, התחילו מנהיגי הציונות לדבר באזני הישוב על הצורך, שאנגליה לבדה תקבל מאת חבר־הלאומים את המנדאט על ארץ־ישראל. בעיניו של ביאנקיני, שהיה בקי בסבך האינטרסים הבין־לאומיים וידע את הקשרים המסורתיים בין האנגלים לבין העולם המוסלמי, היתה החלטה זו של העסקנים הציוניים מוזרה מאוד. הוא ביקר במושבות חדרה וזכרון־יעקב ושאל את האיכרים, האמנם הם רוצים בשלטונה היחיד של אנגליה על ארץ־ישראל? אבל האיכרים לא הבינו אפילו את כוונתו וענו, כמובן, בחיוב, שהרי “אנגליה הוציאה אותנו משעבוד לגאולה”… אך ביאנקיני עמד על דעתו. הוא הזהיר אותם, כי שנים אחדות תעבורנה, והם ייווכחו, כי מעשיה של אנגליה אינם מכוונים לטובת הבית הלאומי היהודי…

בהגותו את הרעיון שאת השליטה על ארץ־ישראל יש למסור במשותף לארבע המעצמות הגדולות, חשב, שאם עם אחד ירצה לבגוד בנו, נוכל להטות את יתר העמים על צדנו. כשרעיונו לא מצא אוזן קשבת אצל המנהיגות הציונית אמר ביאנקיני: “באיזו רשות אתם רוצים לשים את כל הביצים שלנו בסל אחד? אם יישבר הסל מה יישאר לנו מכל הביצים?”

* *

מחמת חיכוכים ואי־הבנה שנפלו בין ביאנקיני ובין יתר חברי ‘ועד הצירים’, נאלץ ביאנקיני למשוך את ידיו מן העבודה הפוריה בארץ־ישראל, התפטר ממשרתו ב’ועד הצירים' ושב לאיטליה אל אשתו ובתו.

באיטליה הוסיף לעבוד במחנה הציונים, המריץ אותם לפעול לטובת הרעיון הציוני והשפיע בהרבה גם על ממשלתו ברוח זו.

המנהיג הציוני ד"ר שמריהו לוין, שראה את ביאנקיני בלונדון בשנת 1919, לאחר שובו מארץ־ישראל, כותב עליו:

“הוא התוודע אלי, ושמעתי בדבריו מעין וידוי, אך לא וידוי של סיום החיים, כי אם וידוי של ראשית אהבה. הוא אך זה התקשר למולדתנו החדשה והיה מספר לי על מושבות ורוכבים, על נשפים וחגיגות, ועל החיים החדשים ההולכים ונבראים וצודים את נפשו… וכל זה היה מספר בתמימות, כאדם המספר על ילד שעשועיו”.

פרעות הדמים שפרצו בפסח 1920 בירושלים הדהימו את ביאנקיני. הוא נפגע עמוקות בלבבו מהמאורע הזה שלא נשמע כמותו: פרעות בבית־הלאומי בחסות ממשלת המאנדאט…

כעבור חודש התכנסו ראשי הממשלות לוועידת השלום בסן־רימו. ביאנקיני אץ שמה מיד, כדי להשפיע שם, באמצעות בן גילו וחברו, ראש הממשלה האיטלקית ניטי, להגיע לפתרונה הרצוי של שאלת ארץ־ישראל. הוא הפעיל את כל הקסם וההשפעה שלו על חברי המשלחת האיטלקית, כדי שזו תכריע את הכף לטובת העניין הציוני.

למשלחת האיטלקית היה חלק נכבד באישורה של הצהרת־באלפור בוועידת סן־רימו, ורב היה חלקו של ביאנקיני בהכוונתה של המשלחת האיטלקית לאישורה של הצהרת־באלפור.

* *

בחודש אוגוסט 1920 חזר ביאנקיני לארץ־ישראל. הימים היו אז ימי פורענות. כל צפונה של ארץ־ישראל והחבלים הסוריים הסמוכים לה היו אחוזים להבות אש מלחמה. לפי חוזה סייקס־פיקו, שכלל את ההסכם בין אנגליה וצרפת בדבר תחומי השפעתן בסוריה ובארץ־ישראל, נפלו חבלים בסוריה בידי הצרפתים. הצבא האנגלי עזב אותם, וכתוצאה מכך פרצו במקומות אלה מהומות נגד הצרפתים. הבדווים המקומיים, שברשותם היה נשק רב, השתלטו על הסביבה, התנפלו על הכפרים הנוצריים, שדדו עוברי־אורח וגרשו את חיל־המצב הצרפתי הזעום שחנה שם.

הרעה פגעה גם במושבות העבריות בצפון הארץ. איכרי מטולה, שנמצאו במרכז המהומות, עזבו את המושבה. אולם שלוש קבוצות החלוצים – חמרה, כפר־גלעדי ותל־חי, שנמצאו גם הן בתוך התבערה, החליטו להשאר במקום ויהי מה. בהגינם על ישובם מפני להקות הבדווים המתפרעים נפלו על משמרתם בתל־חי יוסף טרומפלדור וחבריו. הם רשמו דף גבורה מזהיר בתולדות עמנו וגרמו לכך, שהנקודות האלו, אשר רוו דם עברי, נשארו בגבולות ארץ־ישראל.

כארבעה חודשים אחרי נפילת טרומפלדור וחבריו החליט ביאנקיני לצאת לאזור המהומות. אמרו אז שהממשלה האיטלקית הטילה עליו את התפקיד לבקר באזור ולבדוק אם יש מקום להגביר שם את ההשפעה האיטלקית. אבל עיקר ביקורו באזורי המהומה היה לוודא ולשאוב ידיעות ממקור ראשון למען הבטחת עניני הבטחון של הישוב.

על החלק השני והחשוב ביותר של שליחות ביאנקיני, בימים ההם, כתב ד"ר שמריהו לוין במאמרו ‘הנגלה והנסתר’ שנתפרסם ב’הארץ', מיום 24 אוגוסט 1920:

“בפעם השניה פגשתיו פה בירושלים, לפני נסיעתו. דיברנו על הסכנה הכרוכה דווקא בשעה זו בנסיעה לדמשק. הוא דיבת מעט וברמזים. הוא נושא שליחותה של ממשלתו, אבל לא רק בשליחות זו הוא ראה את תעודתו. יש לו עוד תעודה אחרת. וסיפר לנו עוד, איך התגעגע לשוב הנה, איך לא ידע שלוות הנפש, איך היה נרגש ומלא ניגודים פנימיים עד שמצא הזדמנות לשוב עוד הפעם לארץ שהיתה לו למשאת נפש”.

באוגוסט 1920 יצא ביאנקיני לסוריה, וזו היתה דרכו האחרונה.

לפי הגירסה הרשמית שנתפרסמה בעתונות נרצח ביאנקיני בנסיבות אלו:

ביום הששי, 20 באוגוסט 1920, נסעו ברכבת מדמשק לאדרעי, עבדול רחמן פחה, ראש המיניסטריון הערבי בדמשק (חבר הממשלה החדשה אשר כוננו הצרפתים בסוריה), השר לעניני פנים, בלוויית קצינים ערבים, קצין איטלקי אחד¹ והמשרת שלו, וחיילים צרפתיים, סנגאלים וערבים. בכל תחנה שעברו בה נערכה להם קבלת פנים על ידי התושבים.

והנה בהגיעם לתחנה האחרונה לפני אדרעי, לחרבאת אל־גאזאלי, יצאו לקראתם מאות בדווים מזויינים מחוראן, הקיפו את הרכבת ודרשו למסור בידיהם את הצרפתים. עבדול רחמן ציווה על חייליו לירות, אם הבדווים לא ירפו מהם.

התנפלות הבדווים הלכה והתגברה. אז נצטוו חמשת החיילים שנמצאו ברכבת לירות בבדווים. הבדווים ענו ביריות, התפרצו אל תוך הרכבת, רצחו את השרים ואת כל המלווים אותם, ביניהם גם הקצין האיטלקי.

* *

מר ג. מי שהיה פעם קרוב להסתדרות ‘השומר’ והיה גם שומר במושבות יהודה, קיבל על עצמו להתחקות על עקבות שר הצבא היהודי הנרצח ולהביא את עצמותיו לקבר ישראל. הוא שם את נפשו בכפו, התחפש בבגדי בדווי ויצא למזרח הירדן, בה בשעה שעוד נמשכו שם התגרות בין הצרפתים והבדווים. חייו היו בסכנה לא פעם. הוא הלך בלוויית כנופיית בדווים, שלא ידעו מי הוא. הצרפתים ירו על הכנופיה הגדולה, ורק ששה־עשר איש, והוא בתוכם, נשארו בחיים. הוא עבר בכפרים שרופים והרוסים, לן במערות ובנקיקי הסלעים. את חקירותיו ניהל לאט לאט ובזהירות. לאחר ימים רבים נתבררו לצעיר פרטי הרצח.

ביאנקיני לא נהרג ברכבת, בזמן שנרצחו שני השרים הערבים. ערבי נוצרי אחד רצה להציל את חייו, הלבישו בגדי בדווי ורצה להעבירו את גבול ארץ־ישראל, אבל ערבי נוצרי אחר ראה את הדבר וזמם להפר את מחשבתו הטובה של הערבי הראשון. והנה הנוכל הזה בא בערמה ואמר למצילו של ביאנקיני, כי הוא מקבל על עצמו להעבירו לארץ־ישראל. ביאנקיני נמסר לידיו, והוא שמח על הצלתו הקרובה והבטיח לערבי סכום כסף גדול. אבל הערבי ומרעיו לא העבירוהו את הגבול, כי אם לקחוהו בשבי והחזיקו אותו ועוד ערבי מדמשק כבני ערובה לחייהם של שני בדווים שנפצעו בהתנפלות על הרכבת. לאסונו של ביאנקיני מת אחד הפצועים, ואז הוּצא ביאנקיני אל השדה ונרצח.

* *

ביום 23 באוגוסט 1920 שלח הרברט סמואל, הנציב העליון לארץ־ישראל, את המברק הבא לרומא, על שם מלך איטליה:

“אני מרשה לי להביע להוד־מלכותך את תנחומי הנאמנים על האבדה שאבדה לימיה האיטלקית במותו הטרגי של אחד ממפקדיה המצויינים והמסורים, הקומנדאנט ביאנקיני. בהיות לבו ונפשו נתונים מאוד לארץ־ישראל, נסע לראות שנית את הארץ ומצא את המוות בידי רוצחים. תושבי הארץ הקדושה יתאבלו מאוד על אובדן הנתין המצויין הזה של הוד־מלכותך, אשר הקדיש לשלומם ולטובתם חלק לא מעט מכוחותיו”.

* *

ד"ר דוד אידר חברו של ביאנקיני ב’וועד־הצירים', שפעל אתו במשותף ספד לביאנקיני במלים אלו:

"לפני שנתיים בדיוק חדרה אישיותו של ביאנקיני לארץ־ישראל ותהי מיד לאישיות כבירה בארץ. בתפישתו המהירה השיג המנוח את כל השאלות ויחפש פתרונים לקשיים אשר נתקלנו בהם.

אחרי נסיעתו של ד"ר וייצמן בספטמבר 1918 נשא המפקד יחד עמדי את משא־הסבל של התאמצויות היהודים בארץ־ישראל. השגתו ותפישתו המהירה וכשרונו להסתגל אל תפקיד חדש לגמרי, עמדו תמיד לעזר בעבודה. לא היה לאיש מעולם חבר יותר נאמן.

אין בפינו מלי נחמה לסיניורה ביאנקיני ולילדים. לאיטליה אבד פקיד צבא גיבור, ליהודים אבד בן מסור ונאמן, והעולם מרגיש יותר בדלדולו כי עליו להסתפק בזכרונות אלו תחת אשר יכול היה ליהנות מרוח נבואתו היצרנית שהתגלתה במרצו של המפקד ביאנקיני".

(תרל“ח – 1878 – תשי”ז – 1957)

"בשמחה רבה אני שולח לכם על ידי בני בכורי את ברכתי לכם לקראת השנה העברית החדשה, שממנה יתחיל עתיד מזהיר לישראל ולארצו.

אני סומך על בני לדבר אתכם בשמי. מאושר אני, כי בערוב ימי יש לי בן כזה, שיכול להיות בא־כוחי הנאמן והנכון בהמשכת עבודתי, עבודת ההתיישבות היהודית בארץ, העבודה הענקית הגדולה לתחית העם בארצנו, העבודה שבני קשור בה באופן כל כך לבבי כמוני". (מברכת הבארון אדמונד דה־רוטשילד למושבות בחסותו, בערב ראש השנה תרע"ט).

* *

יעקב (ג’ימס) דה־רוטשילד נולד לאביו הבארון אדמונד ולאמו אדלאידה, בבית הוריו בפאריז, ביום 1 בדצמבר 1878 (תרל"ח).

על ילדותו של ג’ימס סיפר אליעזר בן־יהודה: “מפי השמועה אני מכיר אותו עוד מזמן ילדותו. בכל פעם שאליהו שייד, שליחו של ‘הנדיב הידוע’, בא לארצנו לבקר את המושבות, היינו משוחחים על ‘הבן יקיר לנו’, והוא, האדון שייד, נטע תקווה חזקה בלבי, כי הלוך ילך הבן בדרכי אביו. ה' שייד הגיד לי כי הבארון אדמונד משתמש בכל הזדמנות לחבב על בנו זה את ארץ־האבות ואת המושבות. אינני זוכר עתה אם גם זאת שמעתי מפיו של שייד, או איש אחר הגיד לי, כי ביום שמחת הבר־מצווה של בנו בכורו זה הוציא הבארון אדמונד את מפת ארץ־ישראל, שהיו רשומות בה המושבות שיסד והקרקעות שקנה, ויפרשנה לפני בנו הבר־מצווה ויאמר לו: ‘ראה, בני, הנה יש לנו בארץ האבות שטח אדמה במידת שטח גליל פלוני בצרפת. אני התחלתי בדבר ועליך המלאכה לגמור’.”

בגיל בר־מצווה התחיל ג’ימס ללמוד את השפה העברית ואת הדחיפה לכך קיבל בעזרת הספר ‘הדקדוק העברי’ מאת הבלשן העברי יהודה גראזובסקי.

בימי בחרותו נכנס ג’ימס ללמוד בבית־הספר הגבוה ‘לואי דה גראנד’ בפאריז והצטיין בלימודיו. בתקופת־זמן זו התחיל לגלות התעניינות מרובה בספרות היפה. מקורביו וידידיו מאותה תקופה מספרים, שהתחיל אז לחבר מונוגראפיה גדולה על שכספיר וכתביו. את לימודיו סיים באוניברסיטת לונדון.

בשנת 1905, תיכף לאחר הפרעות הגדולות באוקטובר ברוסיה, היה ג’ימס פעיל בהגשת עזרה לפליטי רוסיה שהגרו אז לפאריז. הוא היה מבקר את הגולים, מסדר עבורם מקומות־עבודה. בהשתדלותו קיבלו בני הפליטים היהודים חינוך והוראה עברית. רושם הפרעות השפיע עליו כל כך, עד שהתנגד בכל תוקף לכל מגע ומשא פינאנסי בין בני רוטשילד בפאריז ובלונדון ובין הממשלה הצארית.

ב’ארכיון האדום' שהופיע במוסקבה בשנות השלושים, ושבו נתפרסמו מסמכים סודיים מתקופת הצאר, נתפרסמו גם מספר תעודות, המעידות על תפקידו של בית רוטשילד בכלל וג’ימס בפרט, ביצירת לחץ על ממשלת הצאר ניקולאי, לשם הטבת מצבם של יהודי רוסיה.

באחד המסמכים האלה סופר כי הציר הרוסי בלונדון, הרוזן בנקנדורף, הודיע לממשלתו בדצמבר 1905: “חשוב מכל בשבילנו הוא הדבר, שהבטחונות למתן אשראי לממשלת רוסיה הם, לפי דעת הרוטשילדים, בשפל המדרגה, ואולם הם מניחים, כי הם יגיעו ליתר יציבות, אם שאלת היהודים תקבל ברוסיה פתרון רצוי, שאין להמנע ממנו, לפי דעתם; ולאחר־מכן ירימו הרוטשילדים את ערך הבטחונות וכו' וכו'.”

והנה מברק מאת קוקובצב, שר הכספים הרוסי, שנשלח מטעם הממשלה הרוסית לצרפת בקשר עם בקשת מילווה:

“רוביאֶ¹ שוחח פעמיים עם בא כוחו של בית רוטשילד, הוא ג’ימס רוטשילד, הנחשב כחרוץ שביניהם. רוביא יעץ לו במילים נמרצות מאוד, בשם האינטרסים המדיניים של צרפת, לשתף את בית רוטשילד במילווה זה. הובטח להם החלק הראשי בעסק, ואולם ג’ימס הצעיר ענה בהחלטיות, לאחר התייעצות עם שאר באי־כוח בית רוטשילד, כי בית רוטשילד נמנע מהשתתפות זו, בגלל היחס ליהודים. רוביאֶ ביקש מאת נשיא הרפובליקה הצרפתית להטות את לב הרוטשילדים, ואולם ללא הועיל”.

במסמך אחר הודיע קוקובצב בינואר 1906 לממשלתו, כי “לשעבר היה בית רוטשילד בצרפת המלווה הראשי לממשלת רוסיה, ואולם בשנים האחרונות, מפאת שאלת היהודים, שנתחדדה ביחוד לאחר מלחמת יפאן, נמנעו הרוטשילדים מלהשתתף בעסקות הרוסיות”.

לפי תעודות אחרות, שנתפרסמו בגליונות ‘הארכיון האדום’, נראה כי עוד בשנות 1903 – 1901 היתה ממשלת רוסיה שואלת עצה מפי הרוטשילדים בכלל, ומפי ג’ימס רוטשילד הצעיר בפרט, בענינים הנוגעים² ליחסים שבינה לבין העתונות הצרפתית.

אחרי דאבון הנפש שהסבה לג’ימס עלילת דרייפוס, עזב את פאריז, התיישב בלונדון וקיבל את האזרחות הבריטית.

* *

במלחמת העולם הראשונה הצטרף ג’ימס לצבא הבריטי, בדרגת מאיור, כדי להלחם בחזית הארץ־ישראלית. עד לאותו זמן נפלו כבר שני חללים ממשפחת בית רוטשילד, על יד ירושלים: אוולין דה־רוטשילד וניל־פרימרוז רוזברי, בן חנה רוטשילד.

בבואו לארץ מצא ג’ימס כי רק חלק מארץ יהודה שוחרר מעול התורכים. המושבה פתח־תקווה, השומרון ושני הגלילים היו עדיין תחת שלטון התורכים. עסקני הגדודים נחלצו אז לפעולות גיוס מתנדבים בחלק המשוחרר. גם ג’ימס רוטשילד פעל רבות בשטח ההתנדבות לגדודים אלה.

ז’אבוטינטקי מספר בספרו ‘מגילת הגדוד’:

“המאיור רוטשילד עמד בראש ההתנדבות. הוא השתדל להשמיע על כל בני עדות המזרח שיתנדבו לגדוד. לשם זה פתח בכספו משרדי התנדבות ביפו ובירושלים”.

ד"ר ח. וייצמאן, שנפגש אז עם ז’אבוטינסקי וג’ימס רוטשילד בתל־אביב, היה חציו צוהל וחציו זועף למראה גיוס נמרץ זה:

“טאטאתם את כל הארץ. מהיכן נקח לנו פועלים, מורים ופקידים?”

אחד מהמשתתפים ביצירת גדוד המתנדבים הארץ־ישראלי, אליהו גולומב, מספר על תפקידו של ג’ימס ביצירת הגדוד העברי:

"על הבארון הצעיר פעלה תנועת ההתנדבות פעולה עצומה והוא התמסר לה בחום רב. מתוך יחסיו להתנדבות הרגיש באותה תקופה גם צורך להתקרב לתנועת הפועלים וללמוד את דרכיה וצרכיה. אבל תקופה זו לא ארכה הרבה. בסביבת הבארון נמצאו אנשים, אשר ידעו לרסן את נטיית ההתקרבות מצדו לפועלים. הם השכילו גם להציג לפניו את ההתנדבות של הפועלים, אשר משכה ביחוד את לבו, כאוזורפציה של הרגש הלאומי וכדחיית השיתוף של אלמנטים אחרים בתחיה הלאומית, כי התנדבות הפועלים דוחה את האחרים מן ההתנדבות. הוצע לו ליצור על שם הבארון גדוד מיוחד של רוכבים מבני האיכרים. הבארון נאחז תחילה ברצון רב ברעיון זה, אולם הוא הזניח אותו אחר שיחות אחדות עם באי־כוח המתנדבים.

התנגשות יותר קשה היתה למתנדבים עם הבארון בשאלת היחס לאהרונסונים. משפחה זו, שניהלה את עבודת קבוצת הריגול, באה לארץ עם הכיבוש האנגלי והחלה הופיע כמתווכת בין ישוב העברי והממשלה האנגלית. הישוב העברי קיבל את התיווך הזה באי־אמון ובהתנגדות רבה".

הבארון ג’ימס לא יכול להבין את היחס הזה לקבוצת הגיבורים אוהבי־המולדת שריגלו לטובת האנגלים הלוחמים לשחרור הארץ, מצד עסקני המתנדבים, והוא דרש בתוקף את שיתופם של האהרונסונים בעצם פעולת ההתנדבות. הוא ניסה פעם לקחת אתו את אלכסנדר אהרונסון לאספת תעמולה למען ההתנדבות, בירושלים, אולם למרות תמיכתו הגלוייה של הבארון וכל ההפצרות של יתר חברי ועד־הצירים לא ניתן לאהרונסון לדבר באספה. התנגדות תקיפה זו הרחיקה במידה רבה את לבו של הבארון הצעיר מן המתנדבים. הוא המשיך בכל זאת את פעולתו, הופיע כנציג ענייני ההתנדבות כלפי השלטונות, ותודות להשתתפותו האישית בתעמולת ההתנדבות, חל גידול רב במספר המתנדבים.

* *

בבוא ג’ימס רוטשילד לירושלים לדבר על לבות בני ירושלים, וגם אל בחורי הישיבות, שיעזבו את ספסלי הישיבות ויתנדבו לגדוד העברי לשם כיבוש הארץ, עורר הדבר התנגדות רבה אצל חלק מרבני ירושלים. הבחורים שנרשמו כמתנדבים נקראו בפי הרבנים והחלק החרדי בשם ‘אפיקורסים’.

ג’ימס רוטשילד חשב בתמימותו שאם הרבנים יפסקו על פי דיני התורה שמותר להתנדב לגדוד העברי לשם כיבוש ארץ־ישראל, אזי ינהרו אליו בני הישיבות ויתר בני ירושלים, בהמוניהם. משום כך השתדל בשבתו בירושלים להשפיע על כמה רבנים, שיחפשו וימצאו אסמכתאות, שמותר לבני ישראל להתנדב לגדודים עבריים לשם קיום מצווה גדולה כזו, כמו כיבוש הארץ הקדושה. ג’ימס לא רצה להסתפק בדעתם של חלק מרבני ירושלים. הוא רצה שדעת כל רבני ירושלים על כך תוכרז ברבים. ביחוד רצה לשמוע את חוות־דעתו של הרב זוננפלד, שנחשב לראש הרבנים בירושלים באותה תקופה.

באחד מימי קיץ תרע"ח – 1918 – הזמין ג’ימס למשרדו את כל רבני ירושלים לישיבה, לשם קבלת הסכמתם למפעל ההתנדבות לגדודים. לישיבה זו בא גם הרב חיים זוננפלד. ג’ימס פתח את הישיבה בעברית ועבר לדבר גרמנית. הוא הסביר לרבנים את הערך ההיסטורי והלאומי ביצירת גדוד עברי לשם כיבוש ארץ־ישראל. הוא דיבר בכל חום לבו, בהתרגשות בלתי רגילה, שעה ארוכה. הוא הוכיח, שאחרי הצהרת בלפור יש ערך מדיני לכך, שישתתף גם גדוד עברי גדול בכיבוש הארץ, בכדי לחזק את הצהרת בלפור, שהיתה אז רק הבטחה.

בסיימו, ביקש אחריו עוד אחד ממקורביו את רשות הדיבור, והפליג בערך יצירת הגדודים העבריים. גם הקצינים היהודים־האנגלים שהשתתפו באספה זו נשאו דברם למען הגדוד. אבל כל הרבנים, אפילו אלה שהסכימו קודם ליצירת הגדוד, ישבו, הקשיבו ושתקו, מביטים אך ורק לעבר הרב זוננפלד, כי דעתו היתה מכריעה.

הרב הישיש ישב כל הזמן בפינה ושמע בהקשבה רבה את כל הדברים שנשמעו. כשראה ג’ימס את מבוכת הרבנים, פנה ישר לרב זוננפלד בבקשה שכבוד הרב יביע את דעתו; הרי זהו מעמד היסטורי ואין לשחק בו במחבואים ובשתיקה; דורות רבים בישראל, אמר ג’ימס, לא ימחלו לנו על עמדתנו בכיבוש הארץ ובגאולתה, אם תהיה זו עמדה עלובה ורפה.

אחרי הדברים האלה עמקה השתיקה עוד יותר. כל העינים פנו לעבר הרב הישיש.

פתאום נשמע זיע של כסא. במהירות רבה קם הרב הישיש ממקומו והתחיל לדבר. במלים קצרות, אבל בהחלטה תקיפה, הביע הרב זוננפלד את דעתו ואמר: "אסור ליהודים לדחוק את הקץ. אין צורך לדחוק את הגאולה שתמהר לבוא לפני זמנה. ועיקר דבריו היה: “עם ישראל לא נוצר ללכת בחיל ובכוח, במלחמת דמים לקראת גאולתו. לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוח”. הרב זוננפלד דיבר גרמנית צחה. בנאומו הביא פסוקים וציטאטות מהתורה ומספרים אחרים נגד המלחמה בכלל. הוא סיים את דבריו: “היהודים בכל העולם התגברו על כל שונאיהם ועל כל הצרות והעינויים הרבים בגולה ובארץ. היהודים ראו תמיד במפלת שונאיהם. יש דבר נעלה בעם ישראל – והוא ‘קידוש השם’, וימצאו בוודאי יהודים שגם בענין זה, יצירת הגדודים, לא יפחדו לגלות התנגדותם ויידעו מה לעשות שלא יקום דבר זה בעיר הקודש ירושלים”.

נעימת דבריו של הרב זוננפלד, התקיפות שבדבריו, הוכיחו למשתתפים, שהרב נכון להכריז מלחמה קנאית על ענין ההתנדבות. אחרי הרב זוננפלד לא דיבר אף אחד, לא מהרבנים ולא מהמשתתפים האחרים. אפילו הרבנים שמצאו מקודם היתר ליצירת הגדוד נשתתקו וישבו בראשים מורכנים ארצה, כאילו התביישו להביט בעיני ג’ימס, שישב מדוכא, שבור ורצוץ.

הנאספים התפזרו ללא קבלת החלטה. בגמר האספה אמר ג’ימס: “במלחמה שלי עם הרב זוננפלד נוצחתי. עם הרבנים לא אעשה כבר כלום”.

ואולם הנוער הירושלמי, שראה כבר את מוראות המלחמה בחוצות ירושלים, חללי רעב וחללי חרב, לא התחשב עם דעת הרבנים. רבים מבני ירושלים נרשמו כמתנדבים לגדוד העברי. ביטוי לכך ניתן באסיפת־העם הגדולה שנערכה בבית־הכנסת העתיק, בחורבת ר' יהודה החסיד, בחודש יולי 1918. האספה היתה רבת אוכלוסין והשתתפו בה בני כל העדות השונות שבירושלים. בית־הכנסת והחצר הנרחבת שמחוצה לו ואף הרחוב, היו מלאים מפה לפה. וקשה היה מאוד לקבוצת החיילים היהודים מהגדודים העברים שבאו מלונדון לקיים את הסדר באספה רבת עם זו.

בשעה הקבועה נכנסו ג’ימס ובני־לווייתו אל בית־הכנסת ונתקבלו במחיאות־כפים סוערות. הוא פתח את האספה ובמלים קצרות בעברית הטעים את חשיבות השעה והבליט את ערך הגדוד העברי, שיילחם שכם אחד עם חילות בריטניה.

העובדה שבן אבי הישוב מדבר אל הקהל עברית צחה, עשתה רושם כביר על הקהל. לאספה היתה הצלחה ניכרת.

כששוחררה הארץ כולה על ידי הצבא הבריטי נשתחרר גם ג’ימס רוטשילד מהצבא וחזר לאנגליה.

* *

כשהבארון אדמונד דה־רוטשילד נתן עזרתו לביסוס המושבות העבריות, נבחר בנו ג’ימס לנשיא חברת פיק“א, שנוסדה בשנת 1924 במקום יק”א. הוא כיוון את פעולתה של פיק“א כהמשך למפעלו הכביר של אביו, להרחבת הישוב, להקמת ישובים חדשים, לגיוון החקלאות, לגילוי מקורות מים, לפיתוח התעשיה ועוד. השתתף באורח פעיל בהקמת חברת החשמל ונבחר בתור סגן יו”ר החברה.

משנת 1929 עד שנת 1945 היה חבר הפרלאמנט הבריטי מטעם המפלגה הליברלית. בפרלמנט הבריטי לחם נמרצות למען הציונות והיה הודף בעוז את התקפותיהם של החוגים האנטי־ציונים שהתנכלו להצר את צעדינו בארץ. היה פעיל במלחמה נגד הספר הלבן של פאספילד. בנאומו נגד הספר הלבן שנשא בפרלאמנט הבריטי בנובמבר 1930 אמר, בין השאר: “אם הספר הלבן ישאר קיים ועומד לא רק בלשונו אלא גם ברוחו, אזי באמת יאמרו בעולם, כי יש מאורה לשועל ועוף השמים מצא קן לו, אך לעם העברי אין מקום להניח עליו את ראשו”.

הופיע בפרלאמנט הבריטי בהתנגדות חריפה לתכנית חלוקת ארץ־ישראל. הוא הדגיש כי מטרת הבית הלאומי היתה להקים בארץ־ישראל מדינה יהודית, הכוללת את ירושלים, ואילו חלוקת הארץ לא תאפשר קליטת עלית יהודים גדולה למען קיבוץ גלויות".

ג’ימס ביקר בארץ פעמים אחדות, כדי לעמוד מקרוב על התפתחות הישוב בכללו והמושבות העבריות בפרט. בשנת 1936 בא לארץ במיוחד, כדי ללמוד את תנאי הארץ, על מנת לאפשר קליטה מוגברת של פליטי היטלר מגרמניה לארץ־ישראל.

בתקופת מלחמת העולם השניה, בשנת 1945, מילא תפקיד פעיל במדיניות הבריטית ושימש סגן שר משרד האספקה.

כן בא ג’ימס לבחור את המקום המתאים לקבורת הוריו. בצוואתו, ציווה אביו הבארון אדמונד דה־רוטשילד על בניו להעלות את עצמותיו ועצמות רעייתו הבארונית אדלאידה, לכשיוכשרו התנאים לכך, לגבעה נישאה בין זכרון־יעקב ובנימינה.

ביום 5.4.51 הגיעה אניית־המלחמה ‘מבטח’ לארץ־ישראל ועל סיפונה ארונות הבארון אדמונד דה־רוטשילד ורעייתו אדלאידה. קידמו את פניה 19 מטחי יריות של סוללות החוף, וביום המחרת הועברו שני הארונות בהלווייה מלכותית, בהשתתפות נציגי ממשלת ישראל וכל חוגי הציבור, למנוחת־עולם באחוזת־הקבר שהותקנה ברוב־הדר ב’רמת־הנדיב', שבין זכרון־יעקב ובנימינה, לפי תכניתו של הבן ג’ימס.

לאות הכרת תודה על פעליו הרבים למען תקומת העם נקראו על שמו ‘שכונת יעקב’ (ליד בנימינה) והקיבוץ ‘אשדות יעקב’ בעמק הירדן.

ג’ימס דה־רוטשילד נפטר בלונדון ביום ו' באייר תשי“ז (17.1.57). בצוואתו השאיר סכום של ששה מיליון ל”י לשם הקמת בנין הכנסת בירושלים.

(תרל“ט – 1879 – תש”ב –1942)

בימי סכסוכים בין יהודים וערבים בשנת 1928 סיפר הקונסול האיטלקי הראשי בירושלים, סיניור פדראזי, כי בשעת שיחתו באותם ימים עם רודן איטליה בניטו מוסוליני על המצב בארץ־ישראל, אמר לו מוסוליני, בין השאר, כי פנחס רוטנברג, אשר אותו הכיר בתקופת שהותו באיטליה, – עולה בערכו ובחשיבותו על מחצית האוכלוסיה הערבית שבארץ־ישראל.

מי היה פנחס רוטנברג שרודן איטליה כה העריכו?

* *

פנחס בן משה רוטנברג נולד באוקראינה הרוסית בי“ב שב”ט תרל"ט (5 בפברואר 1879), בעיר רומני אשר במחוז פולטאבה. בית הוריו של פנחס היה בית יהודי טיפוסי. משומרי התורה והמסורת. גם הוא, ככל הילדים בני גילו, למד את ראשית תורתו ב’חדר‘, אלא – שלא כדרך חבריו – נכנס, בהיותו בן אחת־עשרה, לבית־הספר הריאלי. בבית הספר התיכון הריאלי נתקל לראשונה ברעיונות הסוציאליסטיים ונספח בכל חום נעוריו לשורות הנוער המהפכני. מוריו, שלא היו נוטים להאיר חסד ליהודים, התאמצו להכשילו, אולם עמדו לו כשרונותיו המצויינים וידיעותיו הרחבות במתמתיקה והוא הצליח לעמוד בבחינות הגמר, ואף בהצטיינות. בגיל שמונה־עשרה הצליח רוטנברג להתקבל למכון הטכנולוגי הגבוה בפטרבורג. באותה תקופה השתייך לאגודות ‘סוציאליסט’ ו’דגל הפועלים’, ואף נאסר בעוון שייכותו זו.

עם סיימו את המכון הטכנולוגי נתקבל המהנדס הצעיר פנחס רוטנברג לעבודה בבית־החרושת הפוטילובי בפטרבורג, שהיה הגדול בבתי־החרושת למתכת בכל רוסיה ושהיה מייצר נשק לצרכי הצבא הרוסי.

בשנת 1905 הגיע רוטנברג לשיא היסטורי בתולדות המהפכה הרוסית, כי הוא פתח את פתחה ועמד במבואה. הכוונה היא ליום־הדמים שחל בתשעה בינואר 1905. בתולדות תנועת השחרור ברוסיה קשור יום זה באישיותו של הכומר גאפון. בספרות המרובה שנכתבה על מאורעות דמים אלה מתגלה חלקו של רוטנברג במאורע גאפון.

מי היה הכומר גאפון? מאין בא? מהו, בעצם, מאורע גאפון, שהיה בשעתו לשיחה בכל העולם החברתי והמדיני?

בעודו בסמינריון בפולטאבה היה גאפון מתווכח עם חבריו על ‘טבעיותו של ישו’. קרא הרבה בכתבי טולסטוי וסבור היה כי ‘מהותה של הדת אינה במצוות המעשיות של הפולחן וכלי־הקודש, אלא ביסוד־היסודות המוסריים־אנושיים: באהבת־הזולת’. כשגמר את הסמינריון והשתוקק להכנס לאוניברסיטה, נמצאה שעת כושר להעניש את התלמיד הכופר: ניתן לו ציון רע כל כך בהתנהגות, ששערי האוניברסיטה ננעלו לפניו לנצח והוא הוכרח להיות כומר.

בשאט־נפש לובש גאפון את בגדי הכהונה ומקבל משרת כומר בבית־היראה של בית־העלמין. הוא דורש דרשות נלהבות על ‘ואהבת לרעך כמוך’, על ‘צדק ויושר בעמק הבכא’, מנחם כל דך, מחזק כל נידח ואינו מקבל ‘פדיון’ מצאן מרעיתו. חיש־מהר התפשטה בפולטאבה – וביחוד בין משכנות העוני שבה – השמועה על כומר מופלא, ש’פניו פני נזיר־אלוהים ועיניו לוהטות כגחלים'. בית־היראה הקטן שליד בית־העלמין, שהיה עד כה ריק ממתפללים, נעשה פתאום צר מהכיל את הקהל הרב מיום שהחל לכהן בו גאפון.

גאפון משתכר משלטונו, שהוא שולט על מוחות ולבבות. אך פתאום מתה עליו אשתו האהובה והאסון מדכאו עד עפר ומשמש נקודת־מפנה בחייו. הוא ביקש לעזוב את פולטאבה והכומר הראשי מסייע לו לעבור לפטרבורג, כדי שיכנס שם לבית־המדרש העליון למדעי־הדת. הוא נותן בידו מכתב המלצה אל פוביידונוסצב, מראשי שלטון הדת ברוסיה וכותב עליו שהוא ‘רועה נאמן, בורח מן הבצע, שומר אמונים לדת הפראבוסלאבית ולקיסר’.

פוביידונוסצב מקבל את פני גאפון בקרירות, לאחר שתהה על קנקנו, ומנע ממנו את האפשרות לחבוש ספסל באקדמיה הנכספת, אולם סגנו וראש הכמרים נתנו דעתם על גאפון ולקחוהו תחת חסותם: בקצווי העיר, בבית־היראה של הנמל יוכל גאפון להשמיע את קולו.

כאן, ברובע הנמל, בהיותו מצוי בתוך תוכם של המוני פועלים, התוודע לרבים משומעיו הנלהבים וסייע להם בעצותיו גם בענייניהם הפרטיים. בהמשך נתפרסם ברבים שמו של ‘הכומר הטוב’. לא עוברים ימים רבים והשמועה על דרשותיו הנלהבות של גאפון מתפשטת על פני כל העיר פטרבורג. קהל אלפים בא לשמוע את דרשותיו, אולם רק מעטים זוכים להכנס לבית־היראה הקטן והדל, השאר מצטופפים בחוץ, ובקור הגדול. ופעם בפעם מצמצם הקהל את עצמו לפני משרתי־הרכב, המפנים דרך לגבירותיהם שבאו במרכבות־פאר אל בית־היראה שבשכונת העוני. הוא מוזמן לבקר בטרקליניהן של מטרוניתות חצר המלכות ומנהל שיחות נלבבות עם נשות האצולה.

אבל גאפון אינו שוכח את צאן־מרעיתו, הפועלים העניים־המרודים, גם בהיותו מקורב למלכות. אדרבה: הוא משתמש בקשריו החדשים כדי להגשים את תכניותיו הסוציאליות. הוא מגיש למושל תכנית ליסוד אגודה קואופרטיבית של מחוסרי־עבודה, שיועסקו בעבודות ציבוריות של הממשלה והעיריה, הוא עורך תזכיר פטריוטי בדבר יסוד בתי־מחסה לילדי־רחוב ומתכן תכניות להקלת סבלם של המוני־העם העניים המרודים.

* *

בו בזמן שהכומר גאפון מתח את חוטי נפשו בין שני הקטבים של פועלים מרודים והפמליה האצילית העליונה – נמשך אליו חוט שלישי. הגנראל זובאטוב, ראש הבולשת הצארית שם בו עינו. בשאיפתו לקיים את המשטר הצארי ולבטחו מפני סכנת הסוציאליזם, לא נקט בדרך הרדיפה והדיכוי. זו לא היתה דרכו. הוא השתדל לכבוש את לב הפועלים ולשם כך ארגן – בעזרת עסקני פועלים שנתפתו לו – את יסודן של אגודות־פועלים בלתי־תלויות, שתפקידן הוא רק מלחמה כלכלית בלבד, ופעולתן זו לא רק שהיא לא פסולה בעיני השלטון אלא גם נתמכת על־ידי הממשלה וכנפי חסותה פרושות עליה.

גנראל פיקח זה החליט שיש למשוך לרשותו את הכומר רב־ההשפעה. עדי ראיה מספרים על פגישתם הראשונה של הגנראל זובאטוב וגאפון בצורה דרמתית מאוד. באחד הערבים של חורף 1903 נתאספו בדירה חשאית בפטרבורג אחדים מראשי המשטרה החשאית של רוסיה הצארית. הגנראל זובאטוב ועוזריו: הגנראל ספירידוביץ, הפרובוקאטורים גורביץ ושייביץ ועוד – מצד אחד – והכומר גיאורגי גאפון מצד שני. המסובים מקשיבים לדבריו של זובאטוב: “במינסק ובמוסקבה הצלחנו להכניס פועלים רבים לתוך האגודות המקצועיות שלנו. יש לעשות כן גם בפטרבורג; ומיהו, לדעתכם, האדם המתאים ביותר לתפקיד זה? – גאפון! פועלי פטרבורג עודם דתיים ברובם ובגדי כומר ישפיעו הרבה. גאפון גם נואם משובח הוא”.

גאפון ענה תשובה כאילו שלילית, אולם מכלל ה’לאו' שלו שמע זובאטוב הפיקח את ה’הן'.

“אני מצוי בין פועלים. יודע את עוניים ורוצה לעזרם, אבל רוצה אני לדבר אליהם בשם אלוהים והצאר. איני זקוק לאפיטרופסותה של המשטרה. אני רועה נשמות צאני והם ילכו בדרכי. אני בטוח, שההסתדרות הזו שאתם מציעים לי לייסדה – תעבוד באמונה את הצאר־האב ואת המולדת”.

אחר שעה ארוכה של בירורים ושיחות נפרדו. זובאטוב אמר לגאפון: “בעניני כסף תוכל לפנות ישר למחלקת המשטרה בהנהלת לופוכין, ולעת־עתה – דמי קדימה”. אגב אמירה זו תחב ידו כמה מאות רובל, ורועה־הנשמות תחבם יפה־יפה מתחת לשולי מעילו הארוך.

כך נבנה הגשר בין יחסיו לבני רובע הנמל וחבריהם העובדים בפטרבורג ובין יחסיו לאנשי הממשלה והמלכות. על גשר זה הלך לו עכשיו גאפון הליכה איתנה. אל בתי־החרושת שבעיר הבירה היה בא ומטיף לפועלים, שיתארגנו ב’ברית של פועלי־חרושת רוסיים'. ברית זו תפקידה היה להיטיב את מצב הפועלים, להילחם לשיפור תנאיהם – בעזרת השלטונות ועושי דברו של הצאר.

• *

אותה תקופה לא ידע פנחס רוטנברג כלל את הכומר ראש ‘ברית פועלי החרושת’. רוטנברג לא היה אז פעיל בשום מפלגה סוציאליסטית, אבל משנהיה סוציאליסט פעיל אי־אפשר היה לו שלא יתעניין במפעלו של גאפון – בשעה שזה זכה להצלחה כה רבה. במשך שנת 1904 הצליח גאפון לייסד בפטרבורג שבעה־עשר סניפים ל’ברית' שלו, שהקיפה כבר כשתי רבבות פועלים. מפלגות הפועלים המהפכניות התחילו להפנות שימת לב רבה לארגון זה; ואף הסוציאל־דמוקרטים, שהתייחסו בשלילה גמורה ל’ברית' של גאפון, הבינו את הערך הרב של ארגון מקיף זה ואף השתמשו בו לשם הפצת דעותיהם. הסוציאליסטים התחילו לבוא לאספות ה’ברית' והשתדלו לנסוך טיפות סוציאליסטיות חריפות לתוך נאדות־המים של ההטפה הגאפונית. התעניינותו של רוטנברג בגאפון נתעוררה במיוחד משום שרבים מפועלי בית־החרושת הפוטילובי היו מאורגנים ב’ברית' הגאפונית.

ואכן היו אז ימי צרה לפועלים בכלל ולפועלי בית־החרושת הפוטילובי בפרט. הימים היו ימי מלחמה בין רוסיה ויפאן ומצבם הכלכלי של הפועלים הורע יותר ויותר עד לבלי נשוא. הם פנו לגאפון שיושיעם. אולם מה יכול זה להושיעם באמת? הטפותיו ופיתוייו בדבר כוונותיו הטובות של האב־הצאר ועושי־דברו לא היה בהם כדי לפרנס את קיבתם הריקה. אולם לשיאה הגיעה התמרמרותם לאחר שהנהלת בית־החרושת הפוטילובי פיטרה כמה פועלים מעבודתם. באספות הפועלים שהשתתפו בהם גם חברים בעלי־הכרה חברי מפלגות סוציאליסטיות, נשמעו דרישות תקיפות: לדרוש את החזרתם! ולדרוש בתוקף! ללכת למושל־העיר! גאפון עצמו נסחף עם הזרם המהפכני שנבע ושטף מתוך לבבות בוערים באש הכאב והרעב. הוא עצמו הכריז: “אם מושל העיר ידחה את דרישתנו – עלינו להיות מוכנים לכל”. והתשובה הידהדה בפי אלפי פועלים: “נשליך את העבודה!” ואחר שמנהל בית החרושת ומושל העיר השיבו למשלחת הפועלים תשובות גסות ומרגיזות – פרצה השביתה.

רוטנברג אמנם טרם הכיר את גאפון וטרם ראהו פנים אל פנים, אבל לפי מעשיו חשב אותו לבעל מרץ כביר ורב־פעלים, שיסייע להגברתה של תנועת המהפכה ברוסיה. בזכרונותיו הוא מספר על אותם ימים:

"מן היום הראשון של השביתה הפטרבורגית, לפני תשעה בינואר 1905, נראה היה, שהעניין לא יסתיימ בזה, שיוחזרו לעבודה ארבעת הפועלים המפוטרים בבית־החרושת הפוטילובי.

אני התחלתי לעקוב בענין רב ובתשומת־לב מרובה אחרי מהלך השביתה ומנהיגה גאפון.

זמן מועט לפני תשעה בינואר עזבתי את בית־החרושת שבו הייתי מנהל אחד מבתי־המלאכה.

היחסים שלי עם הפועלים היו טובים מאוד, ובימי השביתה הציעו לי לבקר אותם באספותיהם.

בחמישה בינואר 1905 וידעוני הפועלים עם גאפון.

זה היה באותו ערב, שגאפון – אחרי הליכותיו ללא תועלת לכל מיני שליטים והשתדלויותיו לאין־קץ, – נאם את נאומו ההיסטורי בסניף הנארווי של ‘ברית פועלי החרושת הרוסיים’, ואמר בו:

“חברים! הלכנו לסמירנוב (המנהל של בית־החרושת הפוטילובי ששבת אז) – ולא השגנו מאומה. הלכנו למנהלה – ושוב לא פעלנו כלום. הלכנו למושל העיר – שוב העלינו חרס. פנינו למיניסטרים – ושוב אין ואפס. נלך, איפוא, חברים, אל המלך בעצמו!” כך דיבר גאפון.

“נלך!” ענו הפועלים לאלפיהם, שנלהבו לרעיון הפשוט אודות ‘מגינם’, ‘אביהם’.

“ואם יהיה צורך – את ראשינו ניתן ונפיל, ושלנו נשיג!”… המשיך גאפון.

“ראשינו נפיל ונשיג!” ענו לו ההמונים.

ובעיר פטרבורג היה גאפון בימים ההם לשיחה בפי כל, איש איש דיבר עליו כפי רוחו וכפי יכולתו. בחוגי האינטליגנציה אי־אפשר היה להתיחס לאישיותו אלא יחם ספקני־שלילי בלבד. אבל התפתחות העניינים במהלך השביתה הפכה את שולליו למחייביו ומשבחיו. הפרטים נשכחו. תקפו של הרעם שעמד להתפרץ בשביתה זו וליהפך למהפכה – נתקשר בשמו של גאפון, ושמו נישא על כל שפתים.

באספות הפועלים התחילו לקרוא את העצומה למלך, לצאר ניקולאי, ולהחתים עליה חתימות. מספר הפועלים שבאו לשמוע את דברי העצומה היה גדול כל כך, שהיה הכרח להכניס אותם קבוצות־קבוצות, אלפים אלפים. ובקצה אחד הפרברים שלגדת נהר הנייבה, היה הכרח שיצא גאפון מהאולם אל החוץ, ותחת כיפת השמים, בעלותו על חבית מים, הקריא את העצומה לאור הפנס.

בהופעתו המסתורית של הכומר, בבגדי הכהונה שלו, שהרוח נפנפה אותם לכל צד, בכל דיבור ודיבור שיצא מגרונו הניחר כבר מרוב דיבורים באותו יום, בכל הופעתו האכסוטית ובכל מלה ומלה שבדרישות העצומה מן המלך – נדמה היה להמונים הנלהבים, שהנה הגיע ובא הקץ לכל עינוייהם, והנה הם עומדים על סף השחרור. הם ראו את עצמם כאילו הם משוחררים כבר.

ואחר שגמר להקריא כל פסקה ופסקה בעצומה של ההמונים, שהכילה את דרישותיהם מן המלך, שאל את ההמונים הנלהבים:

“הדרוש לכם כל זה, חברים?”

“דרוש! כורח הוא לנו!” היתה תשובת ההמונים.

אני ראיתי את כל חומרת המצב בהתפתחות העניינים והמאורעות מצד ההמונים המתפרצים, וראיתי גם את כל העדר כוחן וחולשתן של המפלגות המהפכניות להשפיע השפעה כל שהיא על מהלך המאורעות. לא יכולתי להבין את עמדת הממשלה שהרשתה את התפתחות העניינים והמאורעות שתוליך לאובדנה – כך היה נדמה לי.

דבר אחד היה ברור. בהנהלת כומר הולך העם המעונה והרעב לבקש מן הצאר ולקבל מידיו את הדבר, שהוא בעצמו לוקח מהם, ושאין הוא יכול לא לתת אותו לעמו.

ויהיו מה שיהיו תוצאות תהלוכת ההמונים בראש גאפון אל המלך – ודאי שתהייה גורם משפיע וגורלי לאחד מן הצדדים.

או שהעם יהיה מרומה ושיכור משמחה לשמוע דברי המלך ולראות פניו, וימשוך הלאה בעול העבדות, עד אפיסת כוחות, או שהטשטוש של שלטון המלך הכל־יכול הרוחש רצון טוב כביכול לעמו – יתפזר לגמרי בפני ההמונים שיכירו בכך.

בימי השביתה הראשונים לא נתנו ההמונים שבארגונים המקומיים של הפועלים שיופיעו לפניהם ‘סטודנטים’ ו’אינטיליגנטים', סירבו לשמוע כל דיבוריהם ולקרוא את הכרוזים המהפכניים שלהם. בכמה מקומות היו הפועלים מגרשים את הסטודנטים ואת האינטיליגנטים שהיו חשודים בהפצת כרוזים, וגם היכו אותם. רק התערבותם שלכמה מן הפועלים המפותחים יכולה היתה למנוע שפיכת־דמים.

יוצא מכלל האינטיליגנטים היה תפקידי שלי באספות הפועלים. בפרברי הנארבה הכירו אותי רבים מהפועלים והתייחסו אלי יחס אישי טוב מאוד. השתתפותי באספותיהם לא עוררה כל התנגדות ואי־אמון, אלא להיפך.

בהביאי בחשבון את תמיכתי ואת הסמכות שלי, שרכשתי בעיני חוג רחב של הפועלים, חשבתי, שאוכל להביא תועלת ואני חייב ללכת יחד עם המון הפועלים אל ארמון החורף של הצאר".

עד כאן דברי רוטנברג בזכרונותיו.

* *

השביתה שפרצה בבית־החרושת הפוטילובי בשלושה בינואר לא הביאה את הנהלת בית־החרושת למילוי דרישות הפועלים. לכן החליטה אספה ענקית באותו ערב להכריז שביתה בכל בתי־החרושת בפטרבורג. בחמישה בינואר כבר שבתו בפטרבורג 140,000 פועל; התכונה לקראת יום השבתון היתה מרובה מאוד ורבבות פועלים נדחקו לחתום על העצומה לצאר.

הסוציאליסטים שבאספות הביעו את חששם שתהיינה התנגשויות מזויינות עם נושאי נשק השלטונות, אולם גאפון הרגיע את ההמונים והבטיחם כי הממשלה תניחם ללכת בלא־הפרעה לארמון הצאר. כי בשני הימים שקדמו ליום הראשון טרח גאפון ויגע הרבה להשיג רשיון מאת השלטונות לתהלוכתו. הודיע על התהלוכה במכתבים לשר־הפנים ולקיסר עצמו. מפי שר־המשפטים שמע תשובה מפורשת ומוחלטת:

“לא ניתנכם לעבור עד ארמון המלך! ואם ינסה ההמון ללכת – ירה נירה בו! ראה הזהרתיך!”

“הלא נלך וצלמים ותרפים קדושים בידינו, הלא תמונת הצאר נישא לפנינו, והכיצד תהינו לירות במו אלה?” שאלו גאפון בתמימות מהולה עזות.

“לא בתמונות נירה כי אם באנשים”, ענהו השר בעזות בלתי־מיתממת כלל.

האוויר היה מלא איוושת סכנה מתקרבת, כי רחובות הבירה הולכים ומתמלאים שיירות צבא, שאין המוני הפועלים יכולים להבין למה הם מתכוננים. הם לא ידעו. אבל השלטונות ידעו וידעו. גם הם לא ידעו מנוחה אותם הימים. הם ראו כי רעה נגד פניהם – והיו נכונים.

בשמונה בינואר הקהיל שר־הפנים את פקידי הממשלה ומפקדי פלוגות הצבא, שהוטל עליהם לשמור מחר על הסדר. מושל העיר פטרבורג אינו בא לישיבה בשעה היעודה. הוא מאחר משהו, ולא מבטלה ורשלנות, חלילה. הוא נתמהמה מפני שבשעה זו נועד בדירתו הפרטית עם… גאפון בכבודו ובעצמו! יותר משעה ארכה השיחה הדוחקת הזאת. בשפת חלקות ובמזג טוב התנהלה השיחה. ועכשיו נוסע הוא אל השר לענייני פנים, ורוחו טובה עליו. הכומר המהפכני, שפניו פני קנאי מיוגעים ומסוגפים, הרגיע את לבו של מושל העיר והבטיחו בהן צדקו, כי ‘מחר יהיה הכל בסדר’.

לקיסר כתב גאפון: “חוששני כי השרים שלך לא הגידו לך את האמת לאמיתה על מצב העניינים במטרופולין. יהא ידוע לך, כי פועלי פטרבורג ואוכלוסיה, בהאמינם בך, החליטו לבוא מחר, בשעה שתים אחרי הצהרים, אל שערי ארמון החורף, כדי לתנות לפניך את צרכיהם וצרכי כל העם הרוסי. אם תהסס בנפשך ולא תופיע לפני העם, ואם יישפך דם נקי – וניתק לנצח אותו קשר מוסרי, המקשר עדיין את עמך אליך. האמון, שהוא רוחש לך, ימוש מלבו לנצח. הופע נא, איפוא, ברוח נכון ובעוז נפש לפני עמך ובלב פתוח קבל את תזכירנו, שאנו מביאים אליך בדרכי־שלום. אני, שליח ציבור הפועלים, וחברי הגיבורים, ערבים לשלומך בחיינו”.

הקיסר, יש לו מה לחשוש. מוטב שהוא ייעדר מארמון־החורף שלו בשעה שהמוני הפועלים ינהרו אליו מכל קצווי העיר להפיל תחינתם לפניו.

ובינתים כל פטרבורג מתוחה מאוד לקראת הפגנת גאפון. משלחת עסקנים מבקשת מראש הממשלה לאפשר לפועלים לגשת לארמון־החורף ולמנוע שפיכת־דמים ללא צורך, אולם כל ההשתדלויות היו לשווא.

את הנעשה אין להשיב והפועלים מלאי התמרמרות ונכונות לקראת הכל. רוטנברג אשר אירגן את ההפגנה מאחרי הקלעים, הכין את מפת העיר לשם כיוונה של התהלוכה בהליכתה למטרתה, וביחוד למקרה הצורך של נסיגה ובריחה מחמת המשטרה והצבא.

על יום הדמים מספר רוטנברג בזכרונותיו:

"בשמונה בינואר 1905 נתנה הממשלה לצבא כדורי מלחמה. החיילים תפסו את כל המקומות המסוכנים בשביל הממשלה בעיר הבירה וניתקו את הפרברים ממרכז העיר.

את גאפון יכולתי לראות רק בתשעה בינואר בבוקר. מצאתיו עומד בתוך קבוצת פועלים, חיוור, נתון כולו במבוכה נפשית, אובד־עצות.

“היש לכם, אבא קדוש, איזו תכנית ממשית?” שאלתיו.

“לא, כלום אין”, היתה תשובתו של גאפון.

“והלא החיילים יתחילו בוודאי לירות ואף יירו”, החזרתי לו.

“לא, איני חושב”, ענה גאפון בקול ענות חלושה של איש אובד־עצות.

אני הוצאתי מכיסי את תכנית העיר פטרבורג עם כל ציוני המקומות שציינתי קודם. הצעתי את המקומות המתאימים ביותר, לפי דעתי, בשביל התהלוכה. ואם הצבא יתחיל לירות – יהא צורך להקים מתרסים ברחובות, לקחת נשק ממחסני הנשק הקרובים ולפרוץ בכל האופנים את הדרך אל ארמון החורף של הקיסר.

התכנית נתקבלה.

הלכו לבית־הכנסיה הקרוב והביאו את הסמלים הדתיים והצלבים.

גאפון התרגע קצת ונעשה שוקט יותר.

בחצר האספות נתקהל כבר המון־עם רב. אלי התחילו לפנות לקבל הוראות. קבוצת פועלים שאלה אותי: “הסמלים הדתיים והצלבים כבר ישנם; האם לא כדאי לקחת גם את תמונות הצאר?”

אני יעצתי לא לעשות זאת. הטבח המדומה נראה היה בלתי הגיוני כל כך, מחוץ לגדר השכל ובלתי מתאים לאינטרסי הממשלה, עד שאני חששתי לאפשרות של מתן צורה פאטריוטית לתהלוכה.

לפני שהתהלוכה עמדה לזוז ממקומה היה צורך להזהיר את הנאספים וההולכים, את ההמונים האילמים, מפני אילו הפתעות, העלולות לבוא. גאפון היה חלש כל כך וגרונו ניחר מרוב דיבוריו, עד שלא היה ביכולתו להגיד להולכים שום דבר. בשמו הזהרתי את הפועלים ההולכים: “החיילים אולי יירו בכם ואל ארמון המלך לא יתנוכם לגשת. הרוצים אתם בכל זאת ללכת?”

תשובתם היתה שילכו, ובכל האופנים יתפרצו לכיכר ארמון־החורף.

אני בארתי להם, באילו רחובות עליהם ללכת, מה עליהם לעשות במקרה שיתחילו לירות. הודעתי את הכתובות של מחסני־הנשק הקרובים.

וכשנשמעה הקריאה האחרונה ‘בשם אלוהים!’ התחילו האנשים ההולכים מצטלבים בהתלהבות דתית עמוקה. הרימו את הסמלים הדתיים. ההמון זז. בחפזון סב ההמון על יד הגשר, והתפרץ־יצא אל הכביש הרחב שעל דרך המלך.

כל אזהרותי בדבר האפשרות של יריות מצד הצבא ועל הנשק – נתקבלו בתשומת לב על ידי ההמונים ההולכים. אבל הדברים לא נדבקו בהם. הם לא חדרו לעמקי נשמת ההמונים.

“האם אפשר ללכת אל האלוהים בנשק ביד? האם אפשר ללכת אל המלך בהרהורים רעים?”

“א־ל נ־צו־ר א־ת ה־ע־ם ו־ב־ר־ך או־תו!” תפילה זו בקעה ופילחה את האוויר החורפי בזעקת לב של תקווה אחרונה הפורצת מפי עשרות אלפי נשמות ונפשות של סובלים ומעונים.

“נ־צ־חון ל־אי־ש ה־א־מו־נה ל־אימ־פ־רא־טור של־נו ני־קו־לאי א־ל־כ־סנ־דרו־ביץ!” תפילה זו צלצלה בבטחון גמור, שהיה בו כדי לכחד כל הרהור קל בכל רעה ורשעות ולפנות דרך לכל טוב ולכל עתיד מזהיר".

עד כאן – מזכרונותיו של רוטנברג.

מקורות אחרים של עדי ראיה משלימים את תמונת תחילתה של אותה הפגנה. הללו מעידים, שההמון העצום היה כמו מחושמל. התהלוכה יצאה פלוגות פלוגות מאזורים שונים של העיר, וכולן עמדו להתאחד לפני ארמון־החורף של הצאר לעם אחד. הגדולה שבפלוגות הלכה אחרי גאפון, והיא היתה התהלוכה העיקרית והמרכזית. התהלוכה הכילה כעשרים אלף איש ואשה, זקן ונער, ונמשכה לאורך שני קילומטרים. צבא לא נראה לאורך הרחובות, ושוטרים ליוו את התהלוכה בשקט ובנחת־רוח. כאשר הגיעו לשער הנארווי נתקלו עיניהם במחנה חיילים, שבחרדה מרובה ציפו זה שעות אחדות למראית־עין זו.

ורוטנברג ממשיך בזכרונותיו: "כשהתהלוכה ראתה על יד השער הנארווי את הצבא הרגלי העומד על המשמר, התחילו אנשי התהלוכה לשיר בקול רם והתחילו ללכת ביתר שאת וביתר עוז ובצעדים בטוחים יותר אל המטרה.

ההולכים בראש עם הצלבים והתרפים הדתיים נבוכו מקצת בראותם את הצבא, ורצו לפנות לרחוב צדדי. אבל מצב־רוחם של ההולכים אחריהם וקריאות ההמונים הרגיעו את ההולכים בראש, נושאי הסמלים והצלבים. הם, ואחריהם כל התהלוכה, הישירו צעדיהם.

לפתע־פתאום הופיעה מאחורי השער הנארווי פלוגת צבא־רוכבים על סוסיהם והם אצים־רצים בכל כוחותיהם, משולהבי להבת־מלחמה וחרבותיהם שלופות כלפי מעלה, ניתקו־הפסיקו את מהלך ההמונים ורצו לכל אורך התהלוכה.

ההמונים נזדעזעו.

“קדימה חברים! חופש או מוות!” צעק גאפון בגרונו הניחר בשארית כוחותיו.

ההמונים התלכדו שוב והלכו קדימה.

צבא הרוכבים על סוסיהם נכנס שוב לתוך התהלוכה, לפניה ומאחוריה, ורץ חזרה לשער הנארווי.

העם, המזויין רק בסמלים דתיים ובתמונות הצאר, נפגש פנים אל פנים עם חיילי הצאר, מחזיקי רובי־יריה מהירים מוכנים לקרב.

מצד החיילים נשמע קול אדיר, קהה ויבש, שהדו נשמע מקצה התהלוכה לקצה באופן חריף מאוד.

מצד העם נשמעו תיכף קולות של גוססים וקללות גוועים בפיהם.

בני השורות הראשונות התחילו נופלים, בני השורות האחרונות התחילו בורחים.

שלוש פעמים ירו אנשי הצבא, שלוש פעמים התחילו וירו ארוכות ושלוש פעמים הפסיקו.

עם כל התחלה של יריות השתטחו על האדמה כל אלה שלא הספיקו לברוח. כדי להתגונן מפני הכדורים, ועם כל הפסקה התרוממו מהאדמה אלה שהיתה להם האפשרות לברוח – וברחו. אבל כדורי החיילים השיגום והפילו מהם חללים. אחרי היריות בפעם השלישית לא התרוממו עוד השוכבים לארץ. אף אחד לא ברח. החיילים חדלו מירות.

רגעים אחדים אחרי היריות האחרונות הרימותי את ראשי, שהיה מהודק אל האדמה.

מלפני, משני הצדדים של השער הנארווי, עמדו שתי פלוגות של חיילים אפורים עמידת דום, ומשמאלם עמד קצין.

ומהצד השני של הגשר הקארפובי התגוללו בשלג הלבן, שנעשה כולו אדום, הסמלים הדתיים, תמונות הצאר וגוויותיהם של אלה שנשאו אותם.

הגוויות היו מוטלות מימיני ומשמאלי ומאחורי. סמוך להן נראו כתמו דם קטנים וגדולים על השלג הלבן.

לצדי שכב, שכיבה מאומצת, גאפון. דחפתי אותו. מתוך איצטלת־הכהונה הארוכה והרחבה שלו התרומם ראש שהבליט עינים קפואות, כעיני מת ממש.

“החי אתה, אבא קדוש?”

“חי וקיים”.

“נלך?”

“נלך!”

דרך הרחוב זחלנו אל השערים הקרובים.

החצר שאליה נכנסנו היתה מלאה גוויות של פצועים ואנחותיהם. גם הבריאים שנמלטו לחצר נאנחו גם הם. רצו־נדחקו ממקום למקום ובעיניהם התהפכו־התרוצצו האישונים והבליטו תמיהה והשתוממות, כי לא יכלו בשום אופן להבין מה קרה פה.

“אין אלוהים עוד! אין מלך!” צעקו כולם, והֵדם נשמע בכל החצר מקרוב ומרחוק.

גאפון חבש כובע ובגד של אחד הפועלים. דרך גדרות, תעלה, וסמטות צדדיות הגענו, קבוצה לא גדולה, לבית המאוכסן פועלים. בדרך נפגשו קבוצות־קבוצות של אנשים אובדי־עצות, אנשים ונשים.

אל הבית לא נתנונו להכנס.

על הקמת מתרסים לא היתה אפשרות לחשוב.

היה צורך להציל את גאפון.

אמרתי לו, שימסור כל מה שנמצא אצלו ושעלול להזיק לו אם יתפסוהו. הוא תחב לידי את היפוי־כח מצד הפועלים ואת כתב העצומה שהלך להגיש לצאר.

הצעתי לו שיסיר את שערותיו הארוכות וילך אתי אל העיר.

הוא לא התנגד לכך, לא סירב.

כמו בפני מעשה גדול, קדוש ומסתורי, עמדו המסובים, אשר רק לפני רגעים עברה עליהם כל הזוועה שבמאורעות הדמים, הושיטו את ידיהם אלי וקיבלו קווצות קווצות משערותיו של גאפון, בראשים גלויים, בחרדת קדושה עליונה, וכמו בתפילה אמרו וחזרו ואמרו:

“קדוש!”

שערות גאפון נפוצו אחרי כן בין הפועלים ונשמרו כדברים שבקדושה.

כשעזבנו מאחורינו את הדם, הגוויות ואבחות הפצועים והלכנו אל העיר – פגשנו בכל הדרכים והסמטות חיילים וז’נדארמים.

את גאפון תקפה ברגעים אלה צמרמורת עצבנית. כולו רעד מפחד. הוא פחד שמא יאסרוהו. בכל רגע של התקפת־קדחת כזו היה קשה לי מאוד להרגיע אותו, – עד שהגענו בקושי לתחנת־הרכבת הוורשאית, בעברנו דרך כל השרשרות של הצבא.

הבאתיו למכרי; תחילה לאחד מהם ואחרי כן – כדי לטשטש את העקבות – למכירים אחרים.

ואם האנשים האחרים ימצאו פעם את הדבר לנחוץ – לספרו ביום מן הימים איך התנהג גאפון ביום ההוא. עלי עשתה התנהגותו המוזרה רושם נורא ומדכא מאוד.

קודם הלא ידעתי וראיתי את גאפון רק כנואם בבגדי הכהונה שלו, בפני הקהל המתפלל בעדו. ראיתיו בקראו על יד השער הנארווי את ההמונים לחופש, ולמות למען החופש.

גאפון זה נעלם ואיננו – מאותו רגע שעזבנו את השער הנארווי.

גזוז־שערות, מלובש בגדים רגילים של מישהו זר, הופיע לפני עיני איש שהתמסר כולו לפיקוחי ולהשגחתי, איש בלתי־נרגע, איש נבוך ואובד־עצמו ברגע שהוא חש בסכנה לחייו, ורודף כבוד וקל־דעת – ברגע שנראה לו כי חלפה הסכנה".

עד כאן – דברי רוטנברג על יום הדמים ההוא.

בהתייעצות פעילים סוכם שגאפון יחבר כרוז אל הפועלים על המאורעות של אותו יום. אולם הכרוז שחיבר גאפון נמצא בלתי מתאים ורוטנברג חיבר בשמו כרוז אחר. גאפון היה, כנראה, מרוצה מנוסחתו של רוטנברג; כי על כן הציע לפניו לכתוב ולפרסם בשמו כל מה שימצא לנחוץ, ולשם כך חתם לו כחמישה־עשר גליונות ריקים בחתימת שמו. ואכן, כתב רוטנברג בשמו את הכרוז לפועלים, וכרוז קטן ממנו לחיילים.

לפי עדותו של אחד הגנראלים נאמני הצאר היה יום התשעה בינואר ‘גורם ראשון למפלתה של המונארכיה ויום־הולדת למהפכה הרוסית הגדולה’.

השביתה הלכה וגססה. מסוכן היה לגאפון להשאר בפטרבורג, שמא ייתפס. הוא הובא לאחוזה רחוקה מפטרבורג. לפני נסיעתו סוכם, שאם יתרומם שוב מצב־רוחם של הפועלים, יודיעו לו ויחזור לפטרבורג. אם הכל יירגע – יסע לחוץ־לארץ. מטרת נסיעתו לחוץ־לארץ תהיה לאחד בהשפעתו ובכוח סמכותו את הכוחות הארגוניים והלוחמים של הסוציאל־דמוקראטים והסוציאל־רבולוציונרים ביחד.

רוטנברג ראה צורך לצאת בעקבות גאפון שיצא לבדו לשווייץ, כדי להדריכו ולרומם רוחו ולפקח עליו ולתמוך בו. גאפון שהופיע כדמות ראשית של המהפכה הרוסית, לא מצא אותו זמן את ידיו ורגליו בתוכנן ובערכן של המפלגות, במצעיהן ובוויכוחיהן. הוא לא הבין את כל ערכו שלו ואת התפקיד שמילא ביום התשעה בינואר. על רוטנברג ניטל לברר ולהסביר לו את כל הסבך הזה. לאכזבתו ראה רוטנברג שלא גאפון הוא האיש שיאחד את כל מפלגות הפועלים, וחשב כי מוטב לו לצרפו למפלגה. לכן הציע רוטנברג לגאפון שיכנס למפלגת הסוציאל־רבולוציונרים. לפני נסיעתו חזרה לרוסיה נתן רוטנברג לגאפון סכום כסף, כדי שלא ידע דוחק. המפלגה הסכימה לקבל את גאפון לחבר – בתנאים מסויימים, כמובן. בנוכחות חברים הסביר לו רוטנברג את החובות שהוא מקבל עליו בכניסתו זו. אם כי התנאים היו חמורים, הסכים לכך גאפון ברצון.

ראשי מפלגת הסוציאל־רבולוציונרים החליטו לייסד אז ברוסיה ארגון מיוחד לשם הכנת ההמונים למלחמה פעילה במשטר. פעולה זו נמסרה לידי רוטנברג וניתנו לו שלושה עוזרים לשם כך. עליו היה להכין מחסני נשק, לרכז ולקנות נשק ברוסיה ובחוץ־לארץ, להוציא נשק מרשות הצבא, לחזק את הארגון בפטרבורג ולפרוש מצודתו על כל המדינה. רוטנברג נסע עם עוזריו לרוסיה לשם ביצוע המשימות שהוטלו עליהם.

אולם עד שהספיק רוטנברג להיכנס לתפקידו – מוכרח היה לקבל עליו תפקיד חשוב אחר. כי מיד בבואו לרוסיה חל המאסר הגדול של 17–16 במארס, מאסרם של כמעט כל חברי הארגון הלוחם בפטרבורג ובמוסקבה. אחרי מאסר המוני מחסל זה, נאלץ רוטנברג לקבל עליו (עם עוד חבר אחד) את התפקיד האחראי של ראש הוועד לארגון הלוחם.

כשני חודשים אחרי המאסר הנזכר חזר רוטנברג מרוסיה לפאריס. במשך החודשים המעטים של פרידתו מגאפון הספיק הלה לגרום לו צער רב. סיפורי האגדה עליו בדפוס, הצגתו במושבה הרוסית בשם המפורש ‘גאפון’, שהוא עצמו נוכח בהן – כל הפרסום הזה הוכיח לו, כי עליו להיות רק מנהיג המהפכה. לא הסכים לנסוע לרוסיה ולעסוק בתעמולה בין האיכרים. יסע רק ‘כשהכל יהיה מוכן’. הוא עשה כמה מעשים שהציגו את המפלגה בצורה דו־פרצופית. הציעו לו לצאת מהמפלגה.

לאחר שגאפון נתיאש מהיות מנהיג במפלגות הגדולות הלך ויסד מפלגה לעצמו, שבתחילה היה חברה ומנהיגה היחיד, ואחרי כן נתקשרו קשרים בינו ובין פועלים ברוסיה – חסידיו מלפני תשעה בינואר. כשפגש אז גאפון ברוטנברג הציע לו לעזוב את מפלגת הסוציאל־רבולוציונרים ולעבוד עמו. הוא טען שכל המהפכנים שרויים בעולם התיאוריה ואינם יודעים את חיי המציאות. כמובן, שרוטנברג דחה אותו בשאט־נפש.

פנחס רוטנברג, או כפי שהיה מפורסם בחוגי הסוציאל־רבולוציונרים בכינויו המפלגתי ‘מארטין’, היה עסוק אז ראשו ורובו בפעולת הכנה לזיון ההמונים ליום מהפכה כי יבוא, ועמד בראש ארגון מיוחד לכך. אותו זמן ארגנה המפלגה משלוח גדול של נשק לרוסיה באנייה ‘ג’ון קראפטון’, ורוטנברג נסע לרוסיה מטעם הוועד המרכזי של המפלגה לטפל בקבלת האנייה ובפריקת המטען. אבל ימים אחדים אחרי בואו לפטרבורג, בתחילת יוני 1905, נתפס ברחוב. הדבר קרה אחרי פגישתו עם אחד מראשי הסוציאל־רבולוציונרים, טאטארוב, שהיה – כפי שנתברר סמוך לכך – פרובוקאטור ועוזר הבולשת. רוטנברג הוטל בבית־הסוהר הפטרופאבלובי המפורסם.

* *

בששה־עשר באוקטובר 1905 ניתנה חנינה כללית לכל האסירים המדיניים ברוסיה. בזכות חנינה זו עזב גם רוטנברג את כתלי המבצר הפטרופאבלובי. סיפורו של רוטנברג הטיל חשד, שנתאמת לגמרי, כי עסקן המפלגה טאטארוב הוא הפרובוקאטור שגרם למאסרם של חברי הארגון הלוחם בחודש מארס ושל רוטנברג ביוני. הוועד המרכזי של המפלגה הוציא גזר־דין מיתה נגד טאטארוב.

אחר שנשתחרר רוטנברג ממאסרו חזר מיד וביתר שאת לפעילותו המפלגתית וקיבל עליו תפקידים חדשים. במשך זמן מאסרו נעשה נסיון מטעם המפלגה להקים שוב את הארגון הלוחם בפטרבורג, ורוטנברג נעשה אחד ממפקדיו. אותה תקופה היה מקורב ביותר לשני ראשי הארגון הטרוריסטי אזף (שנתגלה אחר־כך כפרובוקאטור) וסאבינקוב.

* *

סאבינקוב מספר בזכרונותיו: “פעם הלכתי עם רוטנברג לשכונת פועלים. רציתי להיווכח בעיני, אם אמנם מעמידות הפלוגות האלו כוח חזק ואם אמנם מוכנים המוני הפועלים להגן בנשק ביד על החופש הנכבש. בדירת־פועלים קטנה ומפוייחת נתאספו שלושים איש. רוטנברג נאם נאום קצר. הנוכחים שמעו אותו בהקשבה ובתשומת־לב. נוכחתי שהוא זכה להשפעה מרובה”.

בהיותו עסוק בעבודה אחראית ביותר לא היה קרוב רוטנברג לגאפון, שאף הוא חזר לרוסיה בעילום־שם. על אותה תקופה מספר רוטנברג, כי בהיותו בבית־הסוהר לא ידע כלום על גאפון. אחר שחרורו שמע כל מיני סיפורים עליו ועל פעולתו, המוכיחים את שגעון הגדלות שלקה בו גאפון. לא עברו ימים מרובים והוא נפגש עמו שוב פנים אל פנים.

על פגישה זו מספר רוטנברג: "זה היה בתחילת נובמבר. לפי דבריו חזר רק עתה לפטרבורג. הלכנו לחדר צדדי, שם התיישבנו בחושך על חבילת ספרים, שוחחנו על התשעה בינואר, על התנועה ואישיה ועל ענינים פרטיים.

ומוזר היה בעיני, שבאמצע השיחה ביקשני להפיק תועלת מהקשרים שלי לטובתו ולהשיג חנינה בעדו. הוכחתיו, שלו, גאפון, עשיר העבר, לא נאה לבקש מהממשלה חנינה".

באמצע נובמבר הלך רוטנברג אל משרד התובע הכללי כדי לקבל בחזרה את תעודותיו, ושם נודע לו שגם הוא וגם גאפון קיבלו חנינה. כשביקר אצלו גאפון פעם שניה סיפר לו בשמחה, שהנה יוכל לחיות חיים גלויים ולגאליים. ידיעה זו לא עשתה על גאפון שום רושם. הוא קיבל אותה רק בתור אינפורמציה בלבד.

לאחר מכן נפגשו פעמיים רוטנברג וגאפון בדירתו של רוטנברג. בפעם הראשונה ביקש גאפון כסף ורוטנברג נתן לו 25 רובל. בינואר 1906 החזיר גאפון את הכסף וביקש מרוטנברג נשק, כי הריאקציה הרימה ראש והטילה אימתה על המורדים והאינטיליגנטים. רוטנברג נתן לו שני אקדחי בראונינג. בשתי הפגישות האלו דיברו הרבה על הסניפים שאירגן גאפון ועל דרך ארגונם. רוטנברג אמר לו: “אם אתה מביא בחשבון רק את ענייניך הפרטיים – הרי אתה מנצל את ענייניהם ואמונם של המוני הפועלים בשבילך, כדמאגוג, אבל את המטרה לא תשיג, כי המפלגות הסוציאליסטיות חזקות דיין ובכוחן להשמיד. אבל אם ענייני הפועלים חשובים בעיניך – עליך לחדש את הסניפים כאגודת־פועלים בלתי מפלגתיות”.

לסיומה של אותה פגישה רושם רוטנברג: “מלים בודדות של גאפון, אופן הבעתו, הטון שבדברים – עשו עלי רושם בלתי־נעים. גרוע מכן: השאירו קובעת מרה בנפשי”.

אחרי פגישה זו נתפרסמו בעתונות ראיונות של גאפון, המביאים לידי ביטוי התקפות על המפלגות הסוציאליסטיות ובעד יחסי־שלום עם הממשלה. רוטנברג קורא אותו מיד שיבוא אליו ויתן את הדין על מעשיו אלה, אבל גאפון אינו בא. השליחים מודיעים לרוטנברג, שגאפון עזב את פטרבורג.

ורוטנברג רושם ביומנו פסוקות ומוחלטות: “ראיתי דבר, שמשתי הדרכים שהראיתי לגאפון בביתי, בהן ילך ביחסיו עם הפועלים – ברר לו הוא את הראשונה, היא הדרך של דמאגוג”.

אותו זמן התחילו הפועלים מרבים להצטרף לסניפים הגאפוניים, ובמפלגות המהפכניות וב’מועצת צירי הפועלים' דנו בקביעת יחסה של התנועה הסוציאליסטית לתנועה הגאפונית. רוטנברג שהיה חבר ההנהגה של מועצת צירי הפועלים, הביע שם את דעתו שיש להלחם בתנועת גאפון כהלחם בתנועה דמאגוגית.

בינואר 1906 עמד רוטנברג לנסוע לפי החלטת הועד המרכזי למוסקבה. לפני נסיעתו הודיעה לו אשתו שגאפון חיפש אותו, מכיוון שיש לו דבר דחוף אליו. אחרי כל מה שהיה – נוסע אליו רוטנברג לקייטנה פינלאנדית, מקום משכבו של נאפון; אינו מוצאו שם והוא נוסע למוסקבה.

אשתו של רוטנברג, שהכירה את גאפון והאמינה בו, נענתה לבקשתו ומסרה לו את המקום שבו אפשר למצוא את בעלה במוסקבה. הוא נסע שמה ונפגש עם רוטנברג בששה בפברואר. גאפון הצוע לרוטנברג לנסוע בערב למסעדה המפורסמת ‘יאר’ לשם שיחה חשובה. רוטנברג סרב: “מסוכן לנסוע שמה, ואין צורך בזה”. אבל גאפון פצר בו הרבה, ודחה דווקא את ‘הדבר החשוב’ עד הערב, ב’יאר'. בערב בא אליו שוב ומעט מעט התחיל מספר לו על קשריו עם המשטרה, סיפורים שסימרו כמובן את שערותיו של השומע. כל מאמציו של רוטנברג הוקדשו עכשיו לשמירת שווי־משקלו. יש לקבל את הדברים בניחותא שלמראית־עין ולשמוע עוד. רצונו וחובתו לשמוע עוד.

מתוך רצון זה הסכים רוטנברג סוף סוף לנסוע ל’יאר'. שם רצה גאפון לשבת דווקא באולם הגדול. את רצונו זה – שרוטנברג דחה בתוקף מחמת סכנה לשוחח שם בעניינים אלה – נימק גאפון במציאותן של נשים יפות באולם. בכוונה נענה לו רוטנברג סוף־סוף, וכאן הבחין, שגאפון רואה באולם לא רק נשים יפות, אלא גם עוד מישהו.

רוטנברג מסיים, שכל הליכותיו ותנועותיו של גאפון עוררו בו בחילה איומה, אלא שאימץ את כל כוחו להסתיר זאת מעיני גאפון.

למחרת נמשכה השיחה. רוטנברג התחסן ונטל לעצמו את כיוונה של השיחה. הוא שואל וגאפון משיב. עד שהוא מביאו אל העיקר, כלומר: מה שעניין אותו בעיקר. אבל לא ידע עדיין שעניין זה עיקרי הוא בשביל גאפון לא פחות מאשר בשבילו, כי בשביל חלק זה שבשיחה טרח ובא אליו למוסקבה והטריחו ל’יאר'. רוטנברג מספר:

“על מי שאלו שתספר להם?”

"שאלו על הבאבושקה בראשקובסקי, על צ’רנוב. אני אמרתי שאני מכיר אותם,

ויותר מזה לא אמרתי להם".

“על מי עוד שאלו אותך?”

“עליך שאלו”, הפליט בלא־זהירות את המלים ונשתתק.

אני ישבתי באותו רגע ליד השולחן, והוא התהלך בחדר. הסתכל בי וחייך. אני שתקתי. חכיתי מה יהיה הלאה. גאפון המשיך:

“בחיי אלוהים, ששאלו עליך”.

“ומה שאלו עלי?”

“כן, אתה כנראה לא היית זהיר במגע־ומשא עם הפועלים. אותך הלא כולם מכירים, אחרי השער הנארווי, פנים אל פנים, מישהו מהפועלים מסר אותך. הלא ביניהם ישנם הרבה פרובוקאטורים. ביחס לפועלים דרושה זהירות יתרה”.

ושוב נשתתק. התהלך בחרר ומדי רגע ברגע נעץ מבטו בפני.

“אבל על מה שאלו?”

“כן. אם אתה בפלוגות הלוחמות. אנחנו – אמרו הם – יודעים זאת, אבל לתפסו איננו יכולים. פעמיים כבר אסרנו אותו. אבל שום הוכחות לא היו והצטרכנו לשחררו”.

גאפון נשתתק שוב לרגע והמשיך:

“הם אומרים שאתה מהפכן רציני מאוד. על ידיך, אומרים הם, עוברים הרבה מאוד כספים לצרכי המהפכה”.

“מה עוד שאלו אותך?”

"שאלו על היחסים בינינו. “אמרתי להם, שאתה ידידי הראשון. שאלו בדבר התשעה בינואר. איך הכל קרה אז. הם יודעים הכל. בכלל מתיחסים אליך בכבוד. אומרים: איש רציני”.

“ואתה מה אמרת לכך?”

“אני אישרתי. אמרתי: איש רציני”.

“וכששאלו אותך בדבר הפלוגות הלוחמות, מה ענית?”

“אמרתי שהפלוגות הלוחמות הן שטויות בשבילך. אבל האיש רציני. ובדבר פאול איבאנוביץ ואיבאן ניקולייביץ (הוא אזף) לא שאלו שום דבר”, הפליט גאפון באי־זהירות. “ואני לא אמרתי להם כלום, כמובן”.

גאפון המשיך לספר לרוטנברג על שיחותיו בבולשת:

“כשאמרתי להם, שאני ביחסים קרובים מאוד אתך, הציעו לי מיד. ‘עליך, אבא־קדוש, להמציא לנו את רוטנברג זה. לאנסו ולהביאו אלינו’. בחיי אלוהים, שכך התבטאו בני־הכלבים האלה (גאפון חייך), שאלו בדבר הפלוגה הלוחמת… אמרתי שאינני יודע כלום. הם אינם מאמינים. אבל אני אמרתי להם בטון כזה, כאילו באמת אני יודע משהו עליה, והם פוחדים מאוד ממנה. ואני אמרתי להם שלשם כך נחוץ הרבה כסף, לא פחות ממאה אלף רובל. ‘טוב’, אמרו. אמרתי שעליהם לעשות רק מה שאגיד להם. הבטיחו. ולך אין עכשיו מה לפחד. אותך לא יאסרו. האמן בי. סע עכשיו ישר לפטרבורג. העיקר: אין מה לפחוד. להתראות שם. הלא כל זה שטויות. בשבילי העניין חשוב יותר מהכל”.

כעבור זמן־מה שאלתיו שוב:

“אתה אמרת להם שאותי קוראים בשם מארטין?”

“לא, חס וחלילה, ישמרני אלוהים!”

“והם יודעים את שמי?”

“יודעים. ואתה תרגע ואל תפחד. האמן בי”.

המהפכן סאבינקוב כתב על פגישה זו, כפי שסיפר לו רוטנברג בשעתו:

"גאפון סיפר לו שהוא עומד בקשרים עם המשטרה. ביחוד עם מנהל הבולשת הפטרבורגית ראצ’קובסקי. הוא הציע לרוטנברג להיכנס לשרות המשטרה ויחד עמו, עם גאפון, לגלות את הארגון הלוחם, ובשכר זו, הבטיחה הממשלה – לפי דבריו – 100.000 רובל.

בדבר גאפון היו רווחות כבר מזמן שמועות אפלות. שמועות אלו – אי־אפשר היה לא לתת בהן אמון. גאפון אהב נוחות, נשים, מותרות וברק, לאמור: כל מה שאפשר לקנות בכסף. נוכחתי בכך בהתבונני לחייו בפאריס. אף־על־פי־כן לא היה בזה משום הוכחה שגיאורגי גאפון נהפך לבוגד. אבל היתה עוד תכונה לגאפון: נעדר היה אומץ־רוח. הוא חרד לחייו, ירא מפני התליה. איך שהוא, סיפורו של רוטנברג לא עמד בסתירה לא להתרשמויות ולא לשמועות".

רוטנברג היה מזועזע מאוד. הוא זכר, כיצד הלך ביחד עם גאפון בראש פועלי פוטילוב כנגד הצבא, זכר כיצד הוליך את גאפון מן השער הנרווי והצילו ממוות, זכר כיצד דיבר גאפון בחוץ־לארץ על טרור ועל התקוממות מזויינת, וזכר – לבסוף – את הידידות הפרטית של גאפון ואת רגשותיו שלו אליו.

סופר המהפכה ב. ניקולאייבסקי, סיפר בספרו ‘תולדות בוגד אחד’ כי פגישותיהם של גאפון וראש הבולשת ראצ’קובסקי נתקיימו במיטב המסעדות של פטרבורג. ראצ’קובסקי לא חס על כסף ממשלתי ל’כיבוד' בשביל אורחו. ‘כיבוד’ כזה פתח את לשונו של גאפון… והקל על ראצ’קובסקי להציע את הצעותיו. גאפון סיפר מעט מעט כל מה שידע על פעולות במחנה המהפכני, ביחוד מה שידע על הפעולות הטרוריסטיות של ס"ר. הוא נענה לראצ’קובסקי גם בזאת: הוא האמין שירכוש לו את עזרת ידידו הטוב פנחס רוטנברג, שבאמצעותו אפשר להיוודע על כל התכניות החדשות של הטרוריסטים.

ראצ’קובסקי היה שיכור מנצחונו. סיפר על כך לשר־הפנים והביע לפניו את בטחונו, שגאפון יצליח לרכוש את רוטנברג. מפני חשיבות הענין צירף השר לשיחה גם את ראש הבולשת הפטרבורגית גנראל גראסימוב. בזכרונותיו מספר גראסימוב, שהוא הביע מיד את אי־בטחונו בגאפון, וביחוד לא האמין כלל באפשרות של משיכת רוטנברג לעניין. את רוטנברג ידע קצת מהשיחות שהיו לו עמו לפני חצי שנה בבית־הסוהר. רוטנברג עשה עליו רושם של מהפכן נאמן ויציב. והואיל שמהודעות המשטרה היה ידוע, שרוטנברג צנוע מאוד בחייו הפרטיים – אינו שותה ואינו שוגה בנשים – לא הניח גראסימוב, שגאפון יצליח לקנות בכסף את רוטנברג לבגידה. גראסימוב נפגש בעצמו עם גאפון ונוכח, שאין לו שום קשרים עם הטרוריסטים הפעילים והוא סומך רק על רוטנברג, שלפי דבריו מסור הוא לו מסירות אישית וילך אתו באשר ילך.

גאפון סיפר לרוטנברג על פגישותיו עם ראצ’קובסקי, שאותו כאילו מתכונן הוא, גאפון, לנצל למטרות מהפכניות. לרוטנברג הוברר מיד, שגאפון נכנס בקשרים עם המשטרה ומשחק משחק כפול, שאליו אומר הוא למשוך גם אותו. הואיל ומשחק זה סכנות מרובות היו כרוכות בו, החליט רוטנברג לאחוז בכל האמצעים כדי להיוודע ממנו יותר ויותר, ולשם כך נטה להסכים להצעותיו של גאפון. מלכודת זו הצליחה, וגאפון סיפר לו הכל, הכל.

כן סיפר גאפון לרוטנברג שנפגש גם עם ראש המשטרה לופוחין, וזה דרש ממנו שיספר לו בעל־פה הכל באשר לכל, וגאפון אמר לו: “אם אספר לך הכל – הלא את כל נשמתי, זה מקור כוחי עד עתה, אתן לכם, ואני אשאר כשמשון הגיבור בלי שערות”. על זאת העיר רוטנברג בזכרונותיו: “מה שסיפר ללופוחין בשיחתו הארוכה על־יד השולחן הערוך מאכלים טובים – אינני יודע, אבל אני משער בכל זאת שלופוחין שיחק יפה את תפקידה של דלילה והשאיר את שמשון־גאפון בלי שערות”,

רוטנברג העמיד פנים, שעליו לנסוע לחבריו כדי להיוודע מהם ידיעות מעניינות. גאפון היה מרוצה מאוד ונסע לפטרבורג לספר על נצחונו לראצ’קובסקי. זה ידע כבר מפי סוכניו, שגאפון נפגש פעמים אחדות עם רוטנברג, ולכן גדלה אמונתו שיצליח לרכוש את רוטנברג. זה היה הטעם שגאפון היה מעוניין כל כך שהפגישה תתקיים במקום פומבי כמסעדת ‘יאר’. הוא רצה כי שליחיו של ראצ’קובסקי יראוהו בפגישתו עם רוטנברג ויווכחו באמיתות דבריו.

ורוטנברג ממשיך לספר בזכרונותיו על המשך הפגישה עם גאפון:

“רוצה אתה ואשחרר את אחיך”, הציע לי גאפון. (אחי היה מאז אסור בבית־הסוהר קרסטי).

“אחי צעיר עוד. הישיבה במאסר תביא לו תועלת”.

“והלא אלו הן שטויות. כשאבוא לפטרבורג אעשה זאת”.

ביקשתיו לא לעשות שום דבר בנדון זה.

“אתה לא תספר לשום איש על כל מה שסיפרתי לך, ותקע את כפך בכפי שנעשה את המעשה”, אמר גאפון.

עניתיו שאי־אפשר לי שלא לספר על כך לחברי. יש צורד להתייעץ אתם כיצד לנצל את המצב שנוצר.

פתאום פונה אלי גאפון, המסתובב מבולבל ועצבני בחדר רצוא ושוב.

“למה אינך מביט בי?”

נשאתי עיני והבטתי בו. לפני עמד באמת גאפון. לא חלום ולא סיוט אלא המציאות עצמה. הוא הסתובב שוב, עמד לרגע, הסתכל בי ושאל:

“ומה אתה מביט בי כך?”

“ואיך עלי להביט בך?”

הוא עמד בכל תוקף על כך, שאגיד לו מיד אם אלך עמו לראצ’קובסקי. הוא צריך לדעת הכל, עניתיו כי עוד אתיישב בדבר, כי אני נוסע לפטרבורג, שם נפגש ואתן לו תשובה.

שנינו היינו מעונים עד מוות. אני – לא היתה לי עוד יכולת לא לשמוע ולא לדבר. ואמרתי שעלי לצאת לענין אחד. גאפון דרש בכל תוקף שאשאר אתו עד צאת הרכבת, כי עצוב לו מאוד. סרבתי. עסוק. אם אתפנה במוקדם אבוא אליו. אבל איני חושב שכך יהיה. נפרדנו. בערב צלצל גאפון בטלפון:

“למה אינך בא?”

“חולה אני ואינני יכול”.

גאפון בא אלי. שכבתי חולה על הספה ובעלת־הבית טיפלה בי. הוא שוב התחיל מדבר על ‘העניין’. עניתיו שאיני מסוגל לחשוב על שום דבר. חולה אני'

“איך תמצא אותי בפטרבורג?”

עניתיו שלעת עתה איני יודע. נפרדנו. מבטי לא בישר לו טובות, כנראה, ומתוך הרהור אמר לי מלים אחרונות:

“נראה, שהייתי מיטיב הרבה לעשות אילולא סיפרתי לך כלום”.

מחשבתו של רוטנברג היתה מרוכזת עתה רק בנקודה אחת: איך להציל את התנועה ממזיק זה, שהוא עצמו הביא אותו אל תוך כתלי התנועה. למחרת יצא רוטנברג לפטרבורג, כדי להתייעץ עם חבריו מה לעשות. בפטרבורג לא מצא שום איש. בידעו שאזף נמצא בצפון נסע אליו. ב־11 ו־12 בפברואר סיפר לאזף את הכל. אזף השתומם ונרגז מאוד. אזף אמר שיש לסלק את גאפון כשרץ נתעב. לשם כך על רוטנברג להזמינו לפגישה בגן־קרסטי, להביאו שמה בעגלה נהוגה בידי אחד מחברי הארגון הלוחם, לסעוד שם ולאחר שבת עד אשר תיכלה רגל מבקרים מן הגן, ובדרך חזרה מהגן, ביער העבות, על רוטנברג לנעוץ סכין בגבו ולהשליכו בין עצי היער. גם בוריס סאבינקוב הצטרף לדעת אזף על הריגת גאפון. אזף התייעץ גם עם חבר הוועד המרכזי ויקטור צ’רנוב. לדעת צ’רנוב, מחמת האמונה העיוורת בגאפון לא יאמינו החברים שהוא בוגד. לכן יש להרגו בשעת פגישה עם ראצ’קובסקי. צ’רנוב הציע שרוטנברג יקבל את הצעת גאפון להיפגש עם ראצ’קובסקי. רוטנברג וסאבינקוב חשבו שאין צורך להרוג את שניהם דווקא. סאבינקוב אמר, שיאמינו למפלגה אם תהרוג את גאפון לבדו.

בדעות צ’רנוב ואזף, חברי הוועד המרכזי, הוחלט להרוג את שניהם. רוטנברג היסס אבל סוף־סוף הסכים. כאשר תיכננו את ביצוע הפעולה עורר רוטנברג שאלה, שבמקרה כשלון תוכל המשטרה לנצל את תפקידו בפעולה לשם הוצאת לעז עליו. כל הנוכחים הצהירו שמובן מאליו, כי המפלגה תגן בכל כוחה על כבודו של רוטנברג בכל מקרה שהוא.

סאבינקוב בזכרונותיו מספר דבר זה בנוסח אחר קצת. הוא כותב:

"אחר שאזף וצ’רנוב הודיעו החלטתם, יצא רוטנברג לחדר השני והתבודד שם זמן מרובה. כאשר חזר, אמר:

“אני מסכים. אנסה להרוג את ראצ’קובסקי ואת גאפון”.

אזף תיכן את תכנית הפעולה. רוטנברג היה צריך להודיע לגאפון, כי הוא מטכים לעבוד בשרות המשטרה ולהיפגש לשם כך עם ראצ’קובסקי".

סאבינקוב מפרט את תכניתו המסובכת מאוד של אזף, שהוא ראה אותה בלתי קולעת למטרה ועלולה להכשיל. מלבד זאת, חשש לרוטנברג. נדמה היה לו, שתכניתו של אזף אינה מתאימה לרוטנברג, ולכן לא יגמור בדעתו או לא ומצא די און בנפשו להגשימה עד סופה. הוא אמר זאת לרוטנברג.

“לא נער אני”, אמר לו רוטנברג. “מה שאמרתי, זאת אעשה ואקיים”.

רוטנברג חזר לפטרבורג, וכך מספר סאבינקוב:

"רוטנברג פגש את גאפון והתחיל פועל לפי התכנית. מעט מעט הסכים לכול, אלא שהדבר תלוי בהסכם. רוטנברג דרש הרבה וגאפון עמד על המקח. רוטנברג רשם בכל יום בדייקנות סטנוגראפית את תוכן השיחות הללו והמציאו לוועד המרכזי. בידעי אותו לא התפלאתי כלל לכך, שרוטנברג היה נרגש ומבוהל מחמת הצעותיו של גאפון. תפקידו היה לא רק קשה בלבד, אלא גם בלתי־נעים, – גאפון היה גס וציני בסיפוריו ובהצעותיו. רוטנברג זקוק היה אותה שעה למנה גדולה של אופי כדי שיוכל לשמוע בשקט, כיצד גאפון זה סוחר־מוכר את חבריו וידידיו.

אחרי כמה שיחות הודיע גאפון לרוטנברג, כי ראצ’קובסקי מסכים להיפגש עמו, והועידו פגישה במסעדה ליום 4/3 בנוכחות גאפון. לשעה המיועדת בא רוטנברג וראצ’קובסקי לא בא. גאפון תירץ זאת באי־הבנה וקבע את הפגישה ליום הראשון הקרוב. רוטנברג חיכה בכליון־עינים. הוא החליט לגמור את הענין ולצאת לחוץ־לארץ".

לפי סיפורו של רוטנברג לא בא ראצ’קובסקי גם בפעם השניה. הסופר ב. ניקולאייבסקי מספר, שברגע האחרון טלפן הגנראל גראסימוב אל ראצ’קובסקי שייזהר ולא ילך; הוא, גראסימוב, שהעריך בשלמות את ישרותו־יציבותו של רוטנברג, כי הוא לא איש שילכד ברשת הבגידה של ראצ’קובסקי, ואין זאת כי אם רוצה הוא ללכוד את ראצ’קובסקי בפח־האקדח שלו. אז נסע רוטנברג לפינלנד להתייעץ באזף. בדו“ח שלו לוועד המרכזי של ס”ר רושם רוטנברג דברים, המעידים על מצב רוחו המזועזע בימי התכוננותו האחרונים למעשה המחריד – חיסולו של גאפון – ועל התלבטותו של איש־מוסר אחראי בלכתו לעשות מעשה, שמצוות עשה ולא־תעשה שבו נתונות בכף־המאזנים של דעתו והחלטתו. חששות שונים, אזרחיים ומדיניים, הפחידו אותו. והכל יחד דיכא וייסר אותו באופן נורא ביותר. תחילה חשש, שבמצב שנוצר חייב הוא בכל אופן להגיד לגאפון בנוכחות פועלים, שהוא רואה אותו כבוגד, כפרובוקאטור, ושכל השיחות בימי הראיונות הראשיים ביניהם נרשמו רישום פרוטוקולי על ידיו ונמצאים ברשות המפלגה. אבל כשרוטנברג חזר לפטרבורג נסתלקו כל החששות לנוכח הגילוי הגדול והנורא, שגאפון מכר את התשעה בינואר – ושהוא פרובוקאטור של המשטרה. הוא החליט להוציא לפועל את פסק־הדין של הוועד המרכזי, שהורה לו הוראות חיסול ביחס לגאפון לבדו. כי בפגישתו האחרונה עם אזף, מיד אחרי החלטת הוועד המרכזי על הריגת גאפון וראצ’קובסקי, הורה אזף לרוטנברג להרוג את גאפון לבדו, אם אי אפשר יהיה בשום אופן להרוג את שניהם יחד. במקרה זה צריך היה רוטנברג להביא את גאפון לפינלנד לשם סילוקו.

בדין וחשבון לוועד המרכזי כותב רוטנברג: "החלטנו להחליף את ה’חשד' בקשר את גאפון־ראצ’קובסקי – בעדויות ברורות. פניתי לקבוצת פועלים חברי המפלגה. סיפרתי להם את הענין. אחד מהם ידע והכיר היטב את גאפון.

הפועלים, שראוני כנציג המפלגה, התייחסו אלי באמון רב. בכל זאת לא יכלו להשלים עם הרעיון, שגאפון הוא פרובוקאטור של המשטרה. הוחלט, שאני אוכיחם בכך על ידי זה שאאשים את גאפון בפניהם. כדי שגאפון לא יתכחש לכול היה צורך שיהיה נוכח עוד עד. את גאפון צריך להשמיע עוד פעם, וזה יהיה כעין משפט שני. על פנייתי זאת לפועלים לא ידע הוועד המרכזי".

כי הוועד המרכזי של המפלגה, שבתוכו יושב עוד פרובוקאטור, אזף, סרב לתת לרוטנברג הוראה ברורה – כיצד ואיך, היכן ומתי לחסל את גאפון. רוטנברג מוסיף ומספר כי ב־22 במארס 1906 נפגש שוב עם גאפון ונסע אתו בעגלה שכורה. העגלון היה אחד מהפועלים, שעליו היה לשמוע את השיחה ביניהם. רוטנברג הציע לגאפון כל מיני שאלות, ואף שלא היה קשר אורגאני ביניהן לא הרגיש גאפון בדבר וענה לו את תשובותיו הקודמות.

בגמר השיחה נזכר גאפון, שהעגלון יכול לשמוע ולהבין את הדברים והביע את תמיהתו שרוטנברג הקונספיראטור משוחח אתו בפני איש זר על עניינים כגון: רצח השר דורנובוב, ראיון עם ראצ’קובסקי ועל כספים – בהגותו את כל השמות מפורשים. הוא הציע לרדת מהעגלה ולהמשיך את השיחה בהליכה. ברדתם נעץ גאפון מבט חד בעגלון, אבל שום דבר חשוד לא מצא בפניו.

"הדברים שסיפר ‘העגלון’ ", ממשיך רוטנברג בסיפורו, “לחבריו הפועלים, שחיכו לדבריו, הדהימו אותם. הוחלט לאסור את גאפון, לקחת ממנו את הנשק (היה נושא תמיד אקדח בכיסו), להגיש לו את האשמות והעדויות, אחר־כך לדרוש ממנו בירור, ורק אחר־כך להחליט על גורלו”.

עתה נוסע רוטנברג עוד הפעם אל הוועד המרכזי לקבל עצה והוראה, והוא חוזר שוב בפחי נפש. עתה אין מקום ושהות להתחבטויות. אם אין הוועד המרכזי מלווהו בצעדו האחרון – הרי הפועלים, שרק למשפטם חרד וחשש, הם עתה עדיו ושופטיו, מלוויו ועוזריו. אין לדחות אף לשעה קלה את חיסול הסיוט המענה ומרעיל את הדם.

ואם הוא לבדו ועל אחריותו צריך לעשות את המעשה – יעשהו לפי תכניתו, הנראית לו בתנאים אלה נוחה ביותר להגשמה. בקייטנה אוזורקי שוכרים דירה על שם י. י. פוטילוב, שהופיע שם עם ‘משרתו’.

רוטנברג מספר בזכרונותיו: "ביום השני שנועדתי להיפגש עם גאפון לא היתה הקייטנה מוכנה עדיין. כדי להוציא חשד מלבו של גאפון שלחתי לו ביום הראשון פתקה בנוסח זה: ‘קבל למחר תשובה נכונה ומדוייקת. לא פחות מ־50,000 רובל. 15,000 דמי קדימה באמצעותך. בכל אופן – 10,000 רובל. אחרי כן נקבע גם את הראיון המעשי. ביום השלישי בבוקר אשלח לקבל תשובתך’.

לשם ‘קונספיראציה’ ביקשתיו בפי השליח, שיחזיר לי את הפתקה. גאפון החזירה. אבל, כפי שנתברר אחרי מותו, השאיר לו העתקה. בתשובתו הטיף לי מוסר על שאני ממשיך את הענין לאין קץ".

* *

ממשיך לטוות את חוט הסיפור המהפכן סאבינקוב, מפי רוטנברג:

“כאשר הוחלט להרוג את גאפון לבדו הועידו רוטנברג לקייטנה באוזורקי, כאילו לשם משא־ומתן אחרון בדבר כניסתו לעבודת המשטרה. הוא לקח עמו פועלים אחדים שהוא ידעם היטב ידיעה אישית, חברי המפלגה, שאחדים מהם הלכו יחד עם גאפון בהפגנת התשעה בינואר, והודיעם את כל שיחותיו עם גאפון. כל השיחות הללו חזרו ונשנו בדירת הקייטנה. בחדר ריק שבדירה, מעבר לדלת נעולה, עמדו הפועלים והקשיבו לשיחה. אף פעם לא דיבר גאפון בציניות כזו שגילה עכשיו”.

“פחות ממאה אלף רובל”, מספר רוטנברג, שאמר לגאפון, “אין אנו צריכים לקבל מהבולשת. בפחות מסכום זה אין אני מסכים להצטרף אליך בעבודתך בבולשת, וגם לך מייעץ אני להפסיקה”.

“למה אתה מפקיע כל כך את השער? עשרים וחמישה אלף הם גם כן מחיר טוב. תעשה ארבע פעולות במשך השנה – והרי מאת האלף בידיך!”

אני הבעתי חשש שראצ’קובסקי ירמה אותי. אספר הכל וכסף לא יתן. גאפון הבטיחני:

“היה לא תהיה כזאת. הוא אדם הגון בהחלט. ובכל אופן יכול אתה לא לספר הכל בבת־אחת, ואם יתנפח – נהרוג אותו”.

אני אמרתי שוב, שעיקר הקושי בשבילי הוא זה, שהאנשים שאסגיר אותם לבולשת יומתו.

“אל תתעצב. הם אוסרים רק כאשר הכל ברור כשמש. אתה גם יכול להזהיר תחילה את החברים. אנחנו נסדר את בריחתם”.

פעם אחרת אמר: “נו, אלא מה? כמובן. חבל, אבל אינך וכול להושיע כלום! חוטבים עצים – נופלים קיסמים”.

בסופה של שיחה זאת קרה מקרה טפל ומשונה: גאפון ראה פתאום את אחד ‘המשרתים’ של הקייטנה נחבא אל הדלת, – ונבהל מאוד, בחששו שהמשרת שמע את דבריו. רוטנברג הוציא את המשרת ממקום מחבואו, וגאפון התנפל בקפיצה אחת על המשרת, בדק אותו ותפס את ידו, שהחזיקה אקדח בכיסו, ודחק אותו אל הקיר.

“אצלו אקדח!” צעק גאפון לרוטנברג. “צריך להרוג אותו!”

רוטנברג ניגש והכניס את ידו לכיסו של ‘המשרת’, הוציא את האקדח ושם אותו בלי דברים לכיסו שלו.

ויותר, כנראה, לא יכול רוטנברג לשאת בסבל יסוריו – פתה את הדלת לחדר השני, שהפועלים היו שם, וקרא לגאפון:

“הנה העדים שלי!”

ורוטנברג מספר:

"מה שהפועלים שמעו בעצמם מאחרי הדלת – עלה על כל מה שציפו לשמוע. הם כבר חיכו באי־סבלנות ובקוצר־רוח, שאתן להם לצאת ממחבואם. עכשיו לא יצאו אלא קפצו והתנפלו עליו באנחות־צווחות: “א! א! א! א!” והתחילו כאילו להחניק אותו.

ברגע הראשון זעק גאפון זעקה מרה: “מארטין!” (כינוי של רוטנברג – המעתיק), אבל אחר שראה לפניו את אחד הפועלים המכירים אותו היטב ושגם הוא הכיר אותו – הבין הכל.

הם סחבו אותו לחדר הקטן, והוא צעק והתחנן:

“חברים! חברים יקרים! לא צריך!”

“אנחנו איננו חברים שלך! שתוק!”

הפועלים התחילו לקשור אותו. והוא נלחם אתם מלחמה קשה בכל כוחותיו ומאמציו.

“חברים, כל מה ששמעתם הוא שקר!” אמר גאפון והתחיל צועק מרה.

“אנו יודעים. שתוק!”

לא נתנו לבו לרוטנברג לראות מעשה ידיהם של הפועלים, והוא מספר:

"אני יצאתי. ירדתי למטה ונשארתי כל הזמן על גזוזטרת־הזכוכית הסגורה ושם שמעתי את צעקותיו:

“אני עשיתי הכל לשם הגשמת האידיאה שהיתה לי”.

“אנו יודעים את האידיאות שלך”, ענו לו הפועלים.

נתנו לגאפון רשות להגיד דברו האחרון לפני מותו.

הוא ביקש שיתנו לו חנינה בזכות העבר שלו.

"גז העבר שלך ואיננו! אתה השלכת אותו לרגלי המרגלים הנבזים והמרופשים

של הבולשת!"

גאפון נתלה בשעה שבע בערב, ביום השלישי, 28 במארס 1906.

אני לא הייתי נוכח ברגעי תלייתו. עליתי למעלה רק אחרי שהודיעו לי, שגאפון כבר מת. ראיתיו תלוי על מטמר עבה והחבל על צווארו. על מסמר עבה זה נשאר תלוי, רק הורידו ממנו את החבלים שקשרוהו בהם ועטפוהו במעיל".

מספר סאבינקוב: "בספּר רוטנברג את סוף מעשה גאפון, נתרעד ונתרגש באופן יוצא מגדר הרגיל. הוא אמר:

“אני רואה אותו בחלומי… הוא מופיע כולו נגד עיני תמיד. הגע בעצמך: הלא אני שהצלתי אותו בתשעה בינואר… ועכשיו הוא תלוי!…”

אף על פי כן לא איש כרוטנברג ינחם. ישתה את כום התרעלה ואף ימוץ את קובעתה עד תום – גם במעשה וגם בדיבור. לסיום הדין והחשבון על הריגת גאפון ששלח לוועד המרכזי של הסוציאל־רבולוציונרים הוא כותב:

“כֻּלָם הָלָכוּ. הַקַיְטָנָה סָגָרוּ”.

* *

אמנם הצליח רוטנברג לשמור על עצמו מהסתבך בקשרים עם הבוגד גאפון, אבל בוגד גדול ומנוסה מגאפון, הצליח, בלי דעתו של רוטנברג, לסבכו מקצת, לשקצו ולהכשילו.

בשנת 1909 נתגלה, שהמנהיג הראשי כמעט של מפלגת הסוציאל־רבולוציונרים וראש הארגון הלוחם שלה, המהנדס יונה אַזף – אינו אלא פרובוקאטור, שבמשך שנים רבות עבד בשתי החזיתות: מה שבנתה ידו האחת בתור ראש מהפכנים – סתרה ידו השניה בתור משרת המשטרה.

מאז היה רוטנברג סמוך להנהגה הראשית של המפלגה, ממילא נהיה גם קרוב לאזף. גם הצעד של קבלת גאפון לחבר המפלגה נעשה בנוכחותה של השלישיה הפעילה ביותר שלה; אזף, צ’רנוב וסאבינקוב. גם מאקסים גורקי מספר על מסיבה אחת בקייטנה שלו בשנת 1905, שבה ישבו רוטנברג עם אזף וטאטארוב (שניהם מראשי הסוציאל־רבולוציונרים, שניהם פרובוקאטורים), בחדר מיוחד ודיינו בעניניהם.

נערץ היה אזף כראש המפלגה וראש לוחמיה הטרוריסטים, ואין להרהר אחריו. גם כשנרמזו מצדדים שונים דברים מעלי־חשד – לא פחתה הערצת חבריו הקרובים אליו. רק רוטנברג העיז מה שלא העיזו חבריו הגדולים ממנו.

בהתייעצותו הראשונה של רוטנברג עם אזף בענין חיסולו של גאפון, לא קל היה לאזף לקבוע את דעתו בעניין זה, כי על כן דעתו משתנה חליפות. תחילה הציע לרוטנברג שיהרגנו ביער לבדו. לאחר־כן, מספר סאבינקוב, הציע אזף להרוג את גאפון בשעת פגישה עם מפקד הבולשת ראצ’קובסקי וצ’רנוב תמך בו, ואילו הוא – סאבינקוב – ורוטנברג עמדו על כך שאין הכרח להרגו עם ראצ’קובסקי דווקא.

לפי זכרונותיו של גנראל גראסימוב – אזף הוא הוא שהזהיר את ראצ’קובסקי מסכנת רוטנברג. ואכן, כאשר לא הצליח רוטנברג להיפגש עם ראצ’קובסקי בשום אופן – כדי לחסלו יחד עם גאפון – וכאשר נתבטלה תכניתו המסובכת האחרת של אזף שגם היא לא ישרה מלכתחילה בעיני רוטנברג, בא שוב רוטנברג לאזף לקבל הוראות. מספר רוטנברג שאזף כעס ורגז עליו ובצורה גסה האשימו, כי אין הוא ממלא את ההוראות שהורה אותו וכי באי־יכלתו מפיל הוא את הכל ברשת הבולשת. אזף מיהר ללכת וקבע לרוטנברג פגישה בערב לדיון מחודש על דרך ביצועה של הריגת גאפון.

רוטנברג הרגיש שעמו הצדק – ואין הוא חולק כבוד לאזף. הוא רושם:

“לא עניתי לאזף דבר. כל ההאשמות היו לא נכונות ולא צודקות כל כך, והוא עורר בי גועל־נפש כל כך, שלא יכולתי בשום אופן להכריח את עצמי להפגש עמו עוד. (ההדגשה – של רוטנברג). השארתי לו פתקה, שאינני יכול ואינני רוצה לא לראותו ולא לשמוע אותו, ואני חוזר לפטרבורג להמשיך את העניין כפי שאוכל, על סמך ההוראות שישנן בידי”.

יחידי מקרב אנשי ההנהגה של המפלגה נשאר רוטנברג לנטות שכם לביצוע הריגתו של גאפון. אם קודם חשש ליחסם של הפועלים למעשהו, הרי יותר יש לו יסוד לחשוש עכשיו ליחסו של הוועד המרכזי עצמו, אף שזה הבטיחו להגן על כבודו. כי הנה רושם רוטנברג סמוך לסיפורו הנזכר: “סובוטין הודיעני בקשר לפסקה ההיא את הדברים האלה: ‘בעלבך בו באופן אישי – עלבת בכבוד המפלגה וכל ההיסטוריה שלה’”.

רוטנברג חוזר למילוי שליחותו. וב־13 במארס 1906 הוא שוב בהלסינגפורס. בדין והחשבון שהוא שולח לוועד המועל של המפלגה, על־ידי אזף, על שיחתו ופגישתו האחרונה עם גאפון – כותב הוא שברצונו לנסוע לחוץ־לארץ.

"בהיותי נתון אז לעיניהן הבולשות ועוקבות של הבולשת והמשטרה יחד – לא יכולתי ללכת ולהדבר פה אל פה עם ראשי המפלגה, או עם איזה מחברי החשובים.

נודע לי שיחד עם אזף נמצא גם החבר סובוטין, ואם אזף היו לו נימוקים להיות נעלב – הלא החבר סובוטין או מישהו אחר צריכים היו וחייבים להביע יחסם, כך או אחרת, להחלטתי ולתת לי איזו תשובה".

הוא מחכה לתשובה בכליון־עינים. אין עונה. "הוריתי למישהו לטלפן על זה לאזף. הוא ענה (כחבר הוועד הפועל, כמובן, ולא כאיש פרטי) ששום תשובה לא תנתן לי.

גם מהחבר סובוטין, שהיה עם אזף באותו הזמן, אין קול ואין עונה.

קיבלתי שתיקתם זו כנזיפה, נכון יותר: כעלבון על שלא הוצאתי לפועל במובן זה או אחר את הוראת הוועד המרכזי. הבינותי כבר, שאין לי לחכות עוד לעזרה מאזף בענין גאפון.

ביום הששי, 24 במארס, יום שהכל היה מוכן כבר לסילוקו של גאפון, התקשרתי שוב על־ידי חבר חשוב עם הוועד המרכזי של המפלגה והודעתי שהכל מוכן. אותו האיש מסר את דברי לאזף באופן אישי. לאזף היתה, איפוא, היכולת להתקשר עמי או – בהיותו נעלב – לדבר אתי באמצעות החבר המקשר. אבל הוא לא עשה בזה שום דבר."

* *

כאמור, חשש רוטנברג, שמצד אנשי המשטרה יהא נסיון להטיל את אחריות הריגת גאפון עליו, למען הבזותו בעיני החברים, והוועד המרכזי (אזף!) הבטיח להגן על כבודו. האם היה חששו שווא? לא. הוא נתאמת לגמרי. אבל לא על ידי אנשי המשטרה שעלו בדעתו, אלא על ידי משרתה שבהנהלת המפלגה. הוועד המרכזי לא קיים את הבטחתו להגן על כבודו; ולא עוד, אלא שראשו, אזף, הוא שפתח במצווה זו של הבזיית רוטנברג.

סאבינקוב מספר, שבהיותו בסוף מארץ בהלסינגפורס סיפר לו אזף בקור־רוח, כדרכו, שגאפון נהרג על־ידי מארטין (רוטנברג). וכאשר התפלא סאבינקוב מאוד – הטעים אזף את תשובתו, כי הוא עשה זאת שלא על דעת המפלגה אלא על דעת עצמו בלבד. סאבינקוב מצא אז גם את רוטנברג בהלסינגפורס. הוא היה עוד נתון כולו בשבי הרושם של הריגת גאפון, כששאלו סאבינקוב:

“הלא ידעת, שהוועד המרכזי לא הרשה להרוג את גאפון לבדו?”

ענה לו רוטנברג:

“איך זה לא הרשה? לי נאמר: אם אי־אפשר שניהם ביחד – יש להרוג את גאפון לבדו”.

כשם שהיו לו לאזף כמה שמות לווי, כך היו לו גם כמה פרצופים. הוועד המרכזי החליט בהשפעתו – להרוג את שניהם. הוא, שהורשה להדריך עניין זה בשם הוועד המרכזי, הורה לחוד להרוג את גאפון לבדו, ובתנאי הקונספיראציה והיחסים בין החברים לוועד המרכזי – הרי פקודתו של אזף, שכינת המפלגה היתה שורה עליה, ורוטנברג ראה בה את מצוות ההנהגה. אבל עכשיו היתה לו לאזף האפשרות לעמוד על דקדוקי הרשמיות. היה לו ענין, כנראה, להפטר מאדם תקיף כרוטנברג ולהרחיקו ממחיצתו.

סאבינקוב ממשיך לספר: “הוועד המרכזי הסתמך על החלטתו והסתלק מלראות את המעשה כמעשה המפלגה. רוטנברג נסע לחוץ־לארץ”.

* *

מה נשתנה במשך השנים הבאות – נראה בהמשך סיפורו של סאבינקוב:

"אחרי כן פנה רוטנברג כמה פעמים לוועד המרכזי בבקשה לחקור את פרשת הריגת גאפון ולהודיע, כי הוא נעשה כולו בידיעתו ובהשראתו של המוסד העליון של המפלגה. הוא טען, שאזף הרשה לו – בפגישתם האחרונה – להרוג את גאפון לבדו, אם ייווכח שאי־אפשר להרוג את שניהם ביחד; שעוד יומים לפני המאורע קיבל אזף ידיעות על ההריגה ולא הפסיקה, ולבסוף, שאזף עצמו לקח חלק בעקיפין בעניין זה על־ידי כך שנתן לו עצות והורה לו אנשים, שהיו יכולים לעזרו בהריגת גאפון לבדו. אזף כפר בהודעותיו של רוטנברג. הוועד המרכזי עמד על החלטתו ולא נענה לבקשת רוטנברג.

אחר שהמשטרה גילתה את מות גאפון הופיעו שמועות שונות על סיבות ההריגה. היו אנשים שלא האמינו בבגידת גאפון והיו גם שחשדו ביושר הפוליטי של רוטנברג. אלה אמרו שרוטנברג הרג את גאפון מחמת התחרות בעסקי המשטרה".

אחר־כך נתברר שאזף הפיץ שמועות מסכסכות אלו, שנתפרסמו בעתונים שחורים בחתימות פסיבדונימים.

אמנם באחד הגליונות של ידיעות המפלגה נדחו השמועות הללו שרוטנברג היה לו קשר עם הבולשת, אבל האשמה הפנימית־מפלגתית, שהוא עשה את המעשה בניגוד לדעת ההנהגה, לא הוכחשה.

וסאבינקוב מסיים: בעניין זה נתפרסמה בגליון מספר 15 של העתון ‘דגל העבודה’ הודעה רשמית של הוועד המרכזי, המחזירה את כבודו של רוטנברג בכל המובנים".

מתי היה האות הזה? – רק לאחר שאזף לא היה עוד בראש ההנהגה, אחר שנתגלתה תרמיתו.

ואף־על־פי־כן, ההיסטוריון ב. ניקולאייבסקי מסיים פרשה זו בספרו על אזף: “נקל להבין, מה חוויות עברו על נפשו של רוטנברג במשך אותו זמן… לבו נשבר בקרבו והוא פנה והלך לו מן התנועה המהפכנית”.

* *

רוטנברג השתקע באיטליה. זמן־מה קיים מגע עם יתר מהגרי המהפכה הרוסית ועם ראשי התנועה הסוציאליסטית. אך בהיותו איש מעשה השקיע עצמו בעבודה ובמחקר הנדסי בהידרוטכניקה. המציא שיטה חדשה בבנין סכרים לניצול כוח המים להפקת חשמל, קיבל פטנט על אמצאתו וכבש לו מקום בין גדולי המהנדסים רבי־המעש בעולם.

עוד לפני שפרצה מלחמת־העולם הראשונה, נתעוררה בו ההכרה הלאומית היהודית במלוא עוזה ונתנה לו דחיפה עצומה לפעולה בקנה־מידה רחב למען גאולת עמו. כיוון שבזמן המלחמה חזה מראש את נצחון מעצמות הברית על גרמניה, אוסטריה ותורכיה ששלטה אז על ארץ־ישראל, הגה את הרעיון של ארגון עם־ישראל להשתתפות פעילה במלחמה לצד מעצמות הברית והצגת דרישות העם היהודי באופן מאורגן ומוסמך בפני ועידת השלום שתתכנס אחרי המלחמה, לרבות התביעה להכרת ארץ־ישראל בתור מדינה יהודית. לשם כך התקשר טלגרפית בחורף 1915 מגנואה שבאיטליה עם העתונאי האודסאי זאב ז’אבוטינסקי שהיה אז באלכסנדריה של מצרים והזמינו לשיחה על עתידות העם היהודי. הם נפגשו באפריל 1915 בברינדיזי שבאיטליה ובאו לכלל דעה אחת בדבר הצורך בהקמת גדודים עבריים, שילחמו לצד אנגליה בחזית ארץ־ישראל, ואף חילקו ביניהם את שטחי הפעולה: – ז’אבוטיבסקי יסע לפאריס וללונדון ורוטנברג יסע לארצות־הברית.

בינתים הצטרפה איטליה למלחמה לצד מעצמות הברית וקנתה לה מקום בוועידת השלום. לפיכך התחיל את פעולתו עוד באיטליה, שיכנע אנשי־ציבור איטלקיים חשובים בצדקת דרישותיו של העם היהודי ויסד ליגה לתמיכה בהם, בשם ‘פרו קאוזה הבראיקה’. (‘למען הענין העברי’). ביוני 1915 יצא לארצות־הברית, ולפני צאתו פירסם חוברת באידיש בשם ‘התחיה הלאומית של העם היהודי’. בחוברת זו קרא לעצמו רוטנברג לראשונה בשם ‘פנחס בן־עמי’ – כי מעתה הוא ופעולתו קודש לעמו.

בארצות־הברית ניהל תעמולה לגדוד עברי ולכינוס קונגרס של יהודי אמריקה, שיקים מסגרת ארגונית למאמצי עם־ישראל לשחרור מולדתו ולייצוג דרישות העם בוועידת השלום. עמד שם במלחמה עם רבים ושונים, עם מתבוללים שאננים ועם אנשי 'הבונד", אשר היטב חרה להם על שהמהפכן בעל הוותק הגדול סטה לפתע פתאום ‘מדרך־הישר’ והצטרף לציונים. הוא השיב ליריביו בתוקף ולא סר מדרכו החדשה. אותה שעה עסק גם במקצועו. הוא חקר את האפשרויות של הפקת חשמל מכוח המים של נהרות ארץ־ישראל ושל ניצול מי הנהרות להשקאה; וכמובן, הירבה ללמוד בתקופה זו את ענייני הציונות וארץ־ישראל.

כשפרצה מהפכת פברואר 1917 ברוסיה והצאר ניקולאי השני הודח מכסאו, ראה רוטנברג עצמו חייב להשתתף בפועל בביצור המשטר הדמוקרטי אשר לו נלחם במיטב שנות בחרותו. ברוסיה נתקבל בזרועות פתוחות ונתמנה למפקד האזור הצבאי של פטרבורג לעניינים אזרחיים. הוא עשה מאמצים כבירים להדוף את גסיונות האגף הבולשביסטי של התנועה לקחת לידיו את השלטון. לבסוף מיגרו הבולשביקים את משטר קרנסקי במהפכת אוקטובר 1917, ובין האסורים כאויבי המהפכה והעם היה גם רוטנברג. כשוחרר, במארס 1918, עבר לדרום רוסיה, בה שלטו אז מתנגדי הקומוניזם תחת חסותו של הצבא הצרפתי, ועזר לשלטונות הצרפתיים בארגון החיים האזרחיים והשרותים ונתמנה שר האספקה. כשכבש הצבא האדום גם את דרום רוסיה, יצא משם רוטנברג ושם פניו לארץ־ישראל שנכבשה בינתים בידי הצבא הבריטי, ורבות ייסר עצמו אחר־כך על שלא היה עם הגדודים העבריים ובעצם שעת ההכרעה לעמו עזב את חזית העם והלך להלחם בחזית זרים. מעתה היה כולו קודש לתקומת עמו.

בביקורו בפאריס רכש רוטנברג את לבו של הבארון אדמונד דה־רוטשילד לתכניתו להפקת חשמל ומי השקאה מנהרות הארץ לשם קידום התעשיה והחקלאות במולדת העברית העומדת להבנות בידי העם. משם בא ארצה ובעצם התקופה הסוערת של חורף 1920–1919, בשעה שכנופיות בדווים ואנשי הפקר אחרים סיכנו את בטחון החיים באזור הירדן – ביקר ללא משמר בנקודות רבות של אותו איזור, וערך מדידות, חישובים ורישומים לביסוס תכניתו הגדולה. ובעוד הוא מכין עצמו להגיש לממשלה את תכניתו ואת הבקשה לזכיון להפקת חשמל ממי הירדן, הרגיש במזימה המתרקמת על ידי פוליטיקנים ערבים בעידודם של ‘זרים רמי־מעלה’ וסוכניהם, להציף את הישוב העברי במהומות־דמים ולהכשיל מראש את התכנית להקמת הבית־הלאומי היהודי. אז הפסיק את עבודתו ההנדסית והתמסר יחד עם זאב ז’אבוטינסקי ואחרים לארגון ההגנה היהודית, בא בדברים עם האחראים לשלטון בירושלים, הזהירם על ההתפרצות הצפויה בעקב ההסתה הבלתי מרוסנת ועל ההכנות לכך, הנעשות כמעט בגלוי. תוך כדי המשא ומתן עמד על כך, כי הגם שאנשי השלטון מרגיעים את נציגי הציבור היהודי, הרי יודעים הם היטב את העומד להתרחש ואף מתייחסים לכך באהדה.

כשפרצו המאורעות בירושלים בפסח 1920, השתתף רוטנברג עם ז’אבוטינסקי בפעולת הכוח היהודי להפסקת הפרעות בעיר העתיקה של ירושלים וכשנאסר ז’אבוטינסקי דרש רוטנברג שיאסרו גם אותו, אך הבריטים סרבו לו. בעדותו בפני ועדת החקירה, לאחר המאורעות, הוקיע את אשמת השלטונות בהתחוללות הפרעות.

גם במהומות מאי 1921 היה רוטנברג פעיל והפעיל אחרים להגנת הישוב ועורר את נציגי הישוב להיכון בעוד מועד.

בתקופת השקט שבין מהומות למהומות – המשיך בפעולתו ההנדסית והארגונית לקבלת הזכיון. נפגש עם וינסטון צ’רצ’יל (אז שר־המושבות הבריטי), בעת ביקורו בארץ באותו זמן, ויחד אתו סייר באותו מקום על הירדן שרוטנברג הועידו להקים עליו את תחנת הכוח. צ’רצ’יל שוכנע אז בתועלת הרבה שיביא מפעל זה לכל תושבי הארץ וביום 21 לספטמבר 1921 קיבל רוטנברג את הזכיון מאת הממשלה הבריטית, למרות התנגדותם של מדינאים רבים לכך, בבית הנבחרים ובבית הלורדים, שלא נמנעו גם מהתקפות אישיות עליו ומהזכרת ‘עוונות ראשונים’ שלו בהיותו מהפכן רוסי. אך ברור היה שמאחורי כל הדיבורים הללו מסתתרת התנגדות לפעולה העשויה לקדם את המפעל היהודי בארץ־ישראל. אולם, התכנית ותנאי הזכיון היו מבוססים ללא ספק על טובת כלל תושבי הארץ ועל הגינות מוחלטת בביצוע המפעל, ואף ממשלת בריטניה לא מצאה עוד כלפי חוץ אמתלה המתקבלת על הדעת למנוע את קידום הארץ. כך נכשלו ההתקפות הראשונות על המפעל. אכן, עוד חזרו ונשנו התקפות לרוב בעתונות הבריטית ובבתי המחוקקים הבריטיים, בזמנים מאוחרים יותר.

לפי תנאי החוזה היה צורך בייסוד חברה בעלת מיליון לירות ובריכוז מאתיים אלף לירות להתחלת הפעולה. לשם כך נסע רוטנברג לפאריס וללונדון ולמרכזים אחרים של אירופה וארצות־הברית, כדי לגייס את ההון ממקורות יהודיים. הוא נתקל באדישות וקשיחות. סוף סוף הצליח להשיג את ההון הדרוש להתחלה, ובמשך הזמן רכש למפעל את סיר אלפרד מונד (לורד מלצ’ט), לורד רידינג ואישים אחרים מגדולי התעשיה והמסחר באגגליה, והודות לכך הוסרו מכשולים רבים והושגה עזרתה של הממשלה לביצוע התכנית.

תחילה התקשר עם עירית תל־אביב והקים בה את תחנת־הכוח הראשונה, בעת שהעיר העברית היתה עדיין קטנה. אחר־כך הרחיב את הרשת ליפו, שעיריתה והפוליטיקאים הערבים שבה התנגדו ל’חשמל הציוני' ודרשו מתן זכיון מיוחד לעירית יפו. אד כיוון שדרישה זו היתה בניגוד לזכיון־רוטנברג – נדחתה. לאחר שאנשים רבים הכניסו חשמל לבתיהם, הוכרחה גם העיריה להיכנע. אז הקים תחנות־כוח גם בחיפה ובטבריה, שרשתותיהן נתרחבו ותפוקתן גדלה משנה לשנה.

משגמר את ריכוז ההון הדרוש ניגש לביצוע המפעל הגדול של הירדן והירמוק. לכך השיג את הסכמתו של האמיר עבדאללה בן חוסיין האשמי לביצוע העבודות הדרושות למפעל החשמל אף בשטח שלטונו, ולהעברתו על שם חברת החשמל של שטח בן 6,000 דונם מעבר לגבול, כדי לכונן עליו את המפעל.

בשנים הראשונות שלאחר הכיבוש הבריטי השתדל רוטנברג להשפיע על מדינאים צרפתים, שבניגוד להסכם סייקס־פיקו תוותר צרפת על שטח ניכר בצפון הארץ, הדרוש לחישמולה של הארץ, לטובת ארץ־ישראל העברית. גורם זה, יחד עם גורמים אחרים, עזר להרחבת גבולות ארצנו כלפי צפון.

למעלה מארבע שנים היה עסוק בהקמת המפעל, המריץ את העובדים לתת לו את מירב יכולתם, שקד לטובתם בקביעת שכרם ובתנאי חייהם ובשמירת בריאותם ואפילו את בניני מגוריהם התאים בכל הפרטים לתנאי האקלים, למען שלומם ונוחותם של העובדים. המפעל התקדם והלך. בקעה הפכה לאגם־מים, הירדן הועבר לאפיק חדש, מזרחה, והוזרם לתוך הירמוק – בעוד שתחילה נשתפך הירמוק לתוך הירדן – והמים הכלואים באגם המלאכותי הוזרמו אל הטורבינות והפכו זרם השמל כביר, שהועבר ברשת כבלים נושאי מתח גבוה לחיפה ולתל־אביב.

בשנים הראשונות כמעט והספיק חשמל הירדן לכל הארץ חוץ מירושלים. על ירושלים וסביבתה הקרובה היה זכיון קודם לאזרח יווני, על כן לא יכלו להיכלל בזכיון רוטנברג. אך בינתים עבר הזכיון לידי האנגלים ואספקת החשמל בירושלים נשארה בידי חברה אנגלית.

משהתפתחה הארץ בקצב מהיר ובממדים מפליאים, הקימה החברה בשנת 1934 תחנת כוח טרמית בחיפה, וסמוך למלחמת העולם השניה הקימה את תחנת־הכוח הגדולה בתל־אביב סמוך לשפך הירקון – היא תחנת רידינג. הודות לכל אלה היה בידי חברת החשמל לספק אור וכוח לערים ולכפרים, לחקלאות ולתעשיה. במלחמת העולם השניה אף הגבירה תפוקתה¹ dir=“rtl” , למען המאמץ המלחמתי. אחריה הוסיפו מפעליה להתרחב, ורשתותיה להתפשט על פני הארץ.

מלבד פעילותו המוגברת בניהול מפעלו, שירת רוטנברג את העם והישוב אף בשטחים אחרים. בתקופת הסכסוכים בדבר שכנות הכותל המערבי ומסגד־עומאר, שקדמו להתפרצות מהומות אב תרפ"ט, ניסה להשפיע על השלטונות הבריטיים שיעשו סידורים צודקים, אשר יספקו את שתי העדות בדרכי כבוד ושלום, ושוב נתקל ברוח רעל ובמזימות אפלות, שנתכוונו להציף את הישוב בנחלי דם יהודי, כדי להכשיל את בניין הבית הלאומי. בעדותו לפני ועדת החקירה שמנתה ממשלת בריטניה לענייני ארץ־ישראל, גילה רוטנברג – הוא בן־עמי – את תככיו של האחראי לשלטון בתקופת המהומות.

כשניסו אויבי עם ישראל לנצל את המהומות לחיסול המפעל הציוני והיה צורך בהנהגה ישובית מעשית, הועמד רוטנברג בראש הוועד־הלאומי. לאחר שעברה שעת החירום, התפטר מהנהלת הוועד־הלאומי וחזר לעבודתו, אולם המשיך לשרת את הישוב בשטחים אחרים. עזר הרבה ליסוד נמל תל־אביב ויזם את חברת התעופה העברית ‘נתיבי אוויר ארצישראליים’, שלמענה נסלל שדה החנייה ליד תחנת־רידינג, וכן השתתף בפעולות רבות אחרות למען הישוב.

בתרצ"ט, במלאות לרוטנברג ששים שנה, נבחר לאזרח כבוד של תל־אביב.

בשנת 1940, כשהוחמרה מלחמת העולם השניה, אמר ללכד את הישוב לפלוגותיו בחזית מאוחדת למאמץ המלחמה, ושוב הועמד בראש הוועד־הלאומי. בגלל מחלתו הוכרח להסתלק מתפקידו זה, אך המשיך לתמוך במאמץ המלחמה ודאג לסיפוק צרכי שעת־חירום של הישוב עד רגעי חייו האחרונים.

נפטר בירושלים ביום השבת, י“ד טבת תש”ב (3.1.42), ונקבר למחרתו בהר־הזיתים, כפי שביקש בצוואתו, שיינתן לו הכבוד להטמן בהר־הזיתים בירושלים בין שורות העמלים הצנועים; לערוך את הלווייתו לפי מסורת ישראל, בלא זרי־פרחים ובלא הספדים, ולא לקרוא על שמו רחובות, נחלאות, כפרים ומושבות.

ואלה הם דבריו האחרונים של רוטנברג בצוואתו שהכין שבועות מספר לפני מותו:

"פילוג עמנו לכיתות, עדות ומפלגות היה תמיד בעוכרינו. מלחמת אחים הביאה אותנו לעברי פי פחת, ואם לא תחדל – תחריבנו.

לכן בקשתי וצוואתי לישוב ולנוער הגדל בתוכו, לזכור תמיד שלא יהודים של כיתה או מפלגה זו או אחרת נרדפים ונדרסים, כי אם עם ישראל בכללו.

בין שנרצה ובין שלא נרצה, אחים לצרה אנחנו – נבינה נא זה את זה ונהיה אחים לחיים ליצירה, לפעולה ולבנין.

הנוער שלנו – תקוות עתידנו. בחינוכו העברי הנכון – בטחון קיומנו. עקרוני חינוכו הנכון הם: שרשיות, בינה ודעת, אחדות ואחווה, רצינות ונאמנות. לחנך הנוער ברוח זו אני מקדיש את ההכנסות מתוך כל רכושי, שהועבר ושיועבר מדי שנה בשנה, לאוצר פנחס רוטנברג. ישמש נא הון זה והכנסותיו התחלה של קרן למען חינוך הנוער ברוח אחדות ואחווה – רוח ישראל".

(פעלם המשותף ליצירת הגדודים העבריים במלחמת העולם 1914 – 1918)

הדבר קרה בתחילת שנת 1915, בראשית ימי המלחמה העולמית של שנות 1914–1918. בסוף אוקטובר 1914 הכניסה גרמניה גם את תורכיה למחול־השדים, כאוייבתה של אנגליה. אנגליה הכריזה אזי מלחמה גם נגד תורכיה, וארץ־ישראל הועמדה בחזית חשובה במלחמת איתנים זו.

בני הישוב החדש, שהיו נתיני ארץ אוייבת (ברובם נתיני רוסיה) עמדו לפני הברירה: לקבל עליהם את הנתינות התורכית ולוותר על כל הגנה קונסולרית, או להיגרש מן הארץ. רבים נסעו באניות למצרים ונשארו שם לחכות עד יעבור זעם, או שנתפזרו בארצות אחרות.

אותם בני הישוב החדש בערים ובמושבות, שקיבלו את הנתינות התורכית קודם לכל, לא הסתלקו מן הציונות. הם רק ביערו מבתיהם את בולי הקרן־הקיימת־לישראל וכל תעודה העלולה להוכיח את שייכותם לאותה תנועה אסורה. הן הודיע המושל התורכי ברורות, שכל מי שיימצא אשם בחטא זה – בציונות – אחת דתו להמית כדין בוגד במולדת.

אולם זהירות זו הועילה רק להצלה מגירוש או מתליה, אבל לא מרעב. בינתים, הוסיפה הממשלה התורכית להחרים בהמות ועגלות ולהחריב את המשק החקלאי במושבות, ושום דבר לא עשתה כדי להמציא מזון לתושבים הרעבים.

יוסף טרומפלדור נמצא בזמן הכרזת המלחמה במושב דגניה על חוף הירדן והכנרת. הוא עבד כאחד החלוצים בקבוצה חקלאית זו. בכל פעם שהגיעה אליו שמועה על התנפלות ערבית על מושבה, בגליל העליון או התחתון, מיד היה מתעורר בו איש המלחמה והיה תמיד מן הראשונים, הממהרים להציל את נקודת־הישוב מידי האוייב המתנפל.

כשאחזה אש המלחמה גם בתורכיה, נאלצו, כאמור, היהודים שנמצאו בארץ־ישראל ושרובם היו נתיני רוסיה, להעשות נתינים תורכיים, או לעזוב את הארץ. כשהגיעה הוראה זו לדגניה, החליטו כל פועלי החווה להעשות נתינים תורכיים ולא לעזוב את הארץ, ויהא מה שיהא. רק אחד היה, קצין־לשעבר בצבא רוסיה, והוא טרומפלדור, שבשום אופן לא רצה לההפך לנתין תורכי. רגש הקצין הרוסי נתעורר בו מיד בכל מלוא גאוותו. מיד פשט מעליו את בגדי הפועל החופשיים והפשוטים ושב ולבש במקומם את בגדי הקצין הרוסי השמורים עמו. קודם שעזב את דגניה נפרד מן החברים בדברים אלה: “אני מקווה להתראות עם כולכם בזמן הקרוב ביותר, כשאגיע לחופי ארץ־ישראל בתנאים יותר טובים”. ואל המלים העבריות הספורות הללו הוסיף במבטא של ‘גוי’ ממש, אבל ברגש ובזיק של אש גאווה בעיניו: “בדם ואש יהודה נפלה. בדם ואש יהודה תקום”.

לבוש בגדי הקצין הרוסיים עבר מיד טרומפלדור מדגניה את הירדן וביחד עם הרבה מאות פועלים עבריים אחרים מיהודה והגליל, שלא רצו להיות לנתינים תורכיים עזב את הארץ והפליג באנייה הראשונה לאלכסנדריה של מצרים, בסוף שנת 1914.

* *

במחצית השניה של חודש דצמבר 1914 הגיע זאב ז’אבוטינסקי באנייה, שיצאה מנמל צ’יוויטווקיה שבאיטליה, לנמל אלכסנדריה של מצרים. הפקיד האנגלי שבחוף אלכסנדריה הפך והפך בידיו את הדרכון הרוסי של ז’אבוטינסקי והשתדל למצוא בין הוויזות המגובבות בדרכון שלו, למעלה משלושים במספר, את רשות הירידה למצרים.

באלכסנדריה מצא ז’אבוטינסקי סביבה ציונית מלאת חיים ביותר, אחר שהובאו אליה מיפו אלף פליטים. הוא התחיל לבקר יום־יום את הפליטים והמגורשים הללו, שהיו ברובם פועלים צעירים. היו ביניהם גם סוחרים, חנוונים ובעלי־מלאכה. וכן גם נשים, תינוקות, רופאים ובעלי מקצועות חופשיים אחרים. ז’אבוטינסקי התעניין בלבביות מיוחדת בגורל הפליטים, וביחוד בגורל הצעירים, שחיי הבטלה דיכאו מאוד את רוחם.

הצעירים הללו נמצאו במצב חומרי קשה מאוד. אולם לא זה העיק עליהם ביותר. הם היו מדוכאים עוד יותר בגלל החטא של עזיבת שדות יהודה והגליל במצב קשה ומסוכן. הם היו רואים אניות באות יום־יום לחופי מצרים מכל קצווי־תבל, עם חיילים צעירים ובריאים מאנגליה, אירלנד, אוסטרליה, ניו־זילנד, הודו ואפריקה, אשר התנדבו ללחום למען בריטניה. למראה המתנדבים הללו העיקה הבטלה על פליטי ארץ־ישראל ביתר שאת.

ז’אבוטינסקי התגורר עם צעירי ארץ־ישראל אלה במחנה גאבארי – תחנת־הסגר גדולה באלכסנדריה. הוא ראה את מצב־רוחם המדוכא, שגרמה לו התרחקותם מארץ־ישראל בשעה חמורה זו לארץ ולישוב, ובמוחו החלו מתרקמות מחשבות חדשות. מפי הפליטים נודע לז’אבוטינסקי שגם יוסף טרומפלדור נמצא במצרים והוא השתדל להפגש עמו.

טרומפלדור התגורר אז בחדר, בדירה פרטית. ז’אבוטינסקי מצא אותו בביתו. והנה התיאור הראשון של טרומפלדור על־ידי ז’אבוטינסקי, שהגורל ההיסטורי קשר אותם זה לזה, בהעלאת רעיון הגדודים העבריים ובביצועו:

"היה לו מראה של בן־צפון. אפשר היה לחשבו לסקוטי או לשוודי. קומתו למעלה מבינונית, גופו רזה ודק. שערותיו קשות, גזוזות, זקנו מגולח למשעי, שפתיו חיוורות ומרחפת עליהן בת־צחוק שקטה. דיבורו הרוסי יפה, אף־על־פי שלמד בארץ־ישראל ‘לשיר’ כל־שהוא. הלשון העברית זרמה מפיו לאט־לאט. לא היתה עשירה במלים, אבל היתה מדוייקת; באידיש דיבר באופן מבהיל. הוא היה בעל השכלה הגונה, קורא מובהק בספרות הרוסית – קרא אפילו דברים שאיש לא קראם: את פוטובינה וכו'. כל שורה שקרא נשארה חקוקה בזכרונו. לא מצאתי אצל טרומפלדור את התכונות הגלותיות: חשדנות, ספקנות, ערמה, כשרון להשחיל פיל לקופה של מחט. להפריח מגדלים באוויר. במקום זה היה לו שכל בהיר וישר, היתול דק ושקט, שעזר לו להבדיל בין עניין רציני לטפל. אבל גם על העניינים החשובים ידע לדבר בפשטות – בלא אותה הליכה על ‘קביים’, שהיתה מורגשת במכתביו. הוא דיבר בפקחות, בשלווה, בלא התלהבות יתירה ובלא מלים חריפות. במובן האחרון לא הושפע אף מן הקסרקטין הרוסי, כי מעולם לא שמעתי ממנו אף מלה חריפה אחת, מלבד אולי: ‘נוכל שכמותו’. הביטוי החביב עליו בעברית היה ‘אין דבר’.

בידו האחת השתמש ביתר חריצות מאשר רוב האנשים בשתי ידיהם. בלא עזרת זולתו התרחץ, התגלח, פרס את פתו וצחצח את מגפיו; בארץ־ישראל, ואחר־כך בגאליפולי, נהג בסוס בידו האחת, ואף ירה ברובה. בחדרו היה סדר מוחלט כבחדר של בחורה. בגדיו היו מנוקים ומצוחצחים. בכל הליכותיו היתה שלווה ונימוסיות. מאז ומעולם היה צמחוני ושונא את המלחמה – אבל לא היה מסוג אותם רודפי השלום, הטומנים ידיהם בצלחת וממתינים שאחרים יילחמו להם".

באותו יום לא היה צורך להרבות בדברים עמו. בכלל לא היה צורר לדבר עמו הרבה. הוא לא היה שייך לכת ה’חכמים', ולפיכך ידע תמיד להבין ולחדור לעמקו של כל דבר וכעבוד שעה כבר ידע לענות הן או לאו.

אחר ימים ולילות ארוכים של מחשבה והתייעצות עיבדו ז’אבוטינסקי וטרומפלדור תכנית בדבר יסוד גדודים עבריים בצבא האנגלי, כדי לעזור לאנגליה לכבוש את ארץ־ישראל מידי התורכים.

דברי ז’אבוטינסקי וטרומפלדור מצאו הד חזק בלבות הצעירים, שהיו מוכנים להקריב עצמם למען שחרור המולדת. שניהם החליטו לארגן משלחת של עסקנים ציוניים אל הגנראל האנגלי מאקסוול בענין יצירת גדוד עברי למען כיבוש ארץ־ישראל, והם עמדו בראש משלחת זו. מדברי הגנראל מאקסוול הבינו שאין ברצונו להבטיח להם דבר ממשי בעניין חזית ארץ־ישראל. הוא דיבר על חזית אחרת. דעתו של ז’אבוטינטקי היתה, שאין לקבל את הצעתו של הגנראל מאקסוול על איזו חזית אחרת.

אבל דעתו של טרומפלדור היתה שונה. הוא אמר: “שאלת החזית אינה חשובה ביותר. העיקר שייווצר גדוד עברי. כדי לשחרר את ארץ־ישראל צריך להכות את התורכים. ואיפה להכות אותם: בדרום או בצפון, זוהי שאלה טכנית. מכל חזית וחזית עולה הדרך ציונה.”

ז’אבוטינסקי, שהבין אמנם, את נחמוקיו של טרומפלדור, לא יכול היה בכל זאת להסכים ליצירת גדוד עברי סתם ככה, בלא שיהא ידוע מראש, לאן שולחים אותו. כשחזר הביתה כבר לאור הבוקר מאספה סוערת בשאלה זו, ביחד עם טרומפלדור, אמר לו:

“אפשר הצדק עמך, אבל אני לא אלך עם גדוד שכזה”.

“ואני אולי אלך”, היתה תשובתו של טרומפלדור.

השלטונות הבריטים הציעו להם להקים מהמתנדבים גדוד שירותים של נהגי פרדות, לצורכי הובלה. “יוסף ולאדימירוביץ”, אמר אזי ז’אבוטינסקי לטרומפלדור, “אני נוסע. אם הגנראל מאקסוול ישנה את דעתו ויסכים לכונן גדוד צבאי, פשוטו כמשמעו, ולא גדוד הובלה פשוט – הריני חוזר ובא: ולא – אחפש גנראלים אחרים”.

ז’אבוטינסקי נסע לארצות אירופה, ללונדון, לפאריס, לאיטליה, כדי לחפש ‘גנראלים אחרים’, שיסכימו ליצירת גדודים עבריים אך ורק לשם חזית ארץ־ישראל. טרומפלדור נשאר במצרים וביחד עם חבריו הפליטים מארץ־ישראל הקימו את ‘גדוד נהגי הפרדות’ שיצא ללחום בחזית הדרדאנלים בגאליפולי. גדוד זה היווה את הגרעין הצבאי, שממנו נוצר אחר־כך הגדוד העברי באנגליה למען חזית ארץ־ישראל.

ז’אבוטינסקי הודה לא פעם אחר־כך במאמרים ובנאומים שהצדק היה עם טרומפלדור אשר בתור איש צבא מובהק לא זילזל בהקמת ‘גדוד נהגי הפרדות’, שתודות לו נוצרו אחר־כך שאר הגדודים העבריים למען חזית ארץ־ישראל.

* *

בזמן שטרומפלדור נמצא עם גדוד ‘נהגי הפרדות לציון’ בחזית גאליפולי, בא עמו ז’אבוטינסקי בחליפת מכתבים בדבר יצירת גדודים עבריים אחרים למען חזית ארץ־ישראל.

ז’אבוטינסקי קשר אז קשרים אמיצים עם שרי המדינה באנגליה ועם עורכי עתוניה הגדולים, לשם רעיון הגשמת הגדודים העבריים. בסוף שנת 1916 הגיע טרומפלדור לאנגליה כדי להצטרף אל ז’אבוטינסקי בפעולת התעמולה לטובת יסוד גדודים עבריים בשביל חזית ארץ־ישראל.

תעמולת ז’אבוטינסקי וטרומפלדור נתקלה בהתנגדותם העזה של היהודים המתבוללים באנגליה ושל חלק גדול מן התנועה הציונית, ולכן לא נשאה פרי רב בתחילה. בכל זאת הצליחו להשפיע על המפקדה הבריטית שאת שרידי ‘גדוד נהגי הפרדות’, שחזרו למצרים מחזית גאליפולי, לא יפזרו, אלא ישאירו אותם במרוכז בתור גרעין ‘הלגיון הלונדוני העשרים’. גם ז’אבוטינסקי עצמו נכנס ללגיון זה כחייל פשוט.

מתוך הקסרקטין המשיכו ז’אבוטינסקי וטרומפלדור בחליפת המכתבים עם אמרי וגריהם, ששימשו אז כעוזרים על־יד המפקדה הצבאית האנגלית. ההצעה בדבר יסוד גדודים עבריים לשם כיבוש ארץ־ישראל, הוגשה אז לראש הממשלה הבריטית ודנו בה בישיבת קבינט המלחמה. שם הועלתה הצעה ‘לדון על התכנית ביחד עם המחברים’.

ז’אבוטינסקי קיבל אז חופשה מהקסרקטין ובא ללונדון אל דירתו הקודמת בצ’לסי. הפעם הביאו לו מכתב כתוב בעצם ידו של הגנראל ווג’בוד, שבאותו זמן היה בתפקיד במשרד השר לעניני הצבא. הגנראל ביקשהו להופיע במשרדו עוד באותו יום בשעה שתים, לשם ראיון עם השר הלורד דארבי. המכתב התחיל במלה ‘סר’ – ומכל תוכנו של המכתב הוברר לז’אבוטינסקי, שלא הגנראל ולא השר אינם יודעים שה’סר' שלנו הוא כעת חייל פשוט באחד הגדודים הרגילים של הצבא הבריטי.

ז’אבוטינסקי התייעץ עם טרומפלדור כיצד לנהוג במקרה זה? מי יודע, אם לא ירתיע כובע החיילים שעל ראשו את השר והגנראל גם יחד? הנשמע כדבר הזה: מועצה פוליטית בין שר המלחמה ובין חייל פשוט? ז’אבוטינסקי כבר היה מוכן ומזומן לבקש את טרומפלדור, שיבוא במקומו. אבל טרומפלדור לא בטח בצחות דיבורו האנגלי. סוף־סוף החליטו לנסוע יחדיו. בשעה שתים בדיוק עמדו שניהם ליד דלתות משרדו של הגנראל ווג’בוד במשרד־הצבא. הם מסרו לשומר־הסף את כרטיס הביקור שלהם. מיד הזמינו אותם להכנס. ז’אבוטינסקי התאזר עוז ונכנס קוממיות אל הלשכה, כשכובע החיילים בראשו, עמד דום, הצדיע והציג את טרומפלדור ואת עצמו.

פני הגנראל הפיקו תמהון אין קץ, אבל אמר רק: “הו, כן. אודיע לשר”. בדברים אלה יצא מבלי הבט אליהם. הוא התמהמה אצל השר כחמישה רגעים. טרומפלדור קרץ בעיניו אל ז’אבוטינסקי ולחש באזנו: “גם אצלם מועצה צבאית”.

לבסוף נכנס המזכיר והזמין אותם אל השר. כאן הורשה סוף־סוף לז’אבוטינסקי להסיר את הכובע מעל הראש. הלורד דארבי הוא אזרח חפשי ואין מן החובה לעמוד בפניו עמידה צבאית זקופה.

ז’אבוטינסקי וטרומפלדור ישבו; הגנראל פרש לקרן־זווית וישב מתוך שתיקה, והלורד דארבי פתח בדבריו אליהם:

“ראש־הממשלה מילא את ידי לשמוע מפיכם על תכנית היחידה הצבאית היהודית”.

ז’אבוטינסקי קם וסיפר לו את כל יסודי־התורה של הגדוד. התורה, שכבר היתה שגורה בפיו, ואף מתוך שינה יכול היה להרצותה כולה בלא שיחסיר אף חצי־מלה ממנה.

“בנתי”, ענה השר. “ועכשיו עוד שאלה: כלום בטוחים אתם, שיצירת כוח צבאי כזה תשמש משיכה למתנדבים?”

טרומפלדור ענה בדייקנות צבאית:

“אם הגדוד יהיה יהודי – אפשרי הדבר. אם זה יהיה גדוד לשם ארץ־ישראל – בוודאי. אבל אם ביחד עם זה תופיע גם הכרזה ממשלתית לטובת הציונות – הרי בוודאי ובוודאי”.

הלורד דארבי חייך באדיבות ואמר:

“אני אינני אלא שר לעניני־הצבא”.

טרומפלדור חייך באדיבות והשיב:

“אני איני אלא עונה על שאלתו”.

“ועכשיו שאלה שלישית”, שאל הלורד דארבי. "שמוע שמעתי שבגדוד הלונדוני יש קבוצת חיילים ציוניים, אלה שהיו ב’גדוד נהגי הפרדות' ".

“אמת ויציב, הפלוגה השש־עשרה”, ענה לו ז’אבוטינסקי. “גם אני אחד מחייליה; והקפיטן טרומפלדור היה מפקדם בגאליפולי”.

השר והגנראל הביטו זה בפני זה ורק עכשיו הבחינו כי טרומפלדור חסר את ידו השמאלית. מיד הרכין הלורד דארבי בדממה את ראשו והגנראל זקף יותר את גבו, אגב ישיבה על מקומו בפינתו.

“מה לדעתכם טוב יותר”, הוסיף השר לשאול, “אם להפוך פלוגה זו לקבוצת מדריכים למען הגדוד העברי העתיד לקום, או לשלחם לרשותו של סר ארצ’יבאלד מוריי¹, כדי שימלאו תפקיד של מורי־דרך בעת הפעולות הצבאיות העתידות לבוא בדרום ארץ־ישראל”.

טרומפלדור אמר:

“עד כמה שאני מכיר את אלה שהיו חיילי, אין הם ראויים להיות מורי־דרך. הגנראל מוריי ימצא לו מורי־דרך המכירים את הארץ יותר מהם. לעומת זאת כדאים וראויים הם לתפקיד של מדריכים”.

“אבל בגאליפולי הרי שימשו בהובלה”, נכנס הגנראל לתור דברי טרומפלדור, “והגדוד ודאי יהיה גדוד של רגלים”.

“הקולונל פאונול”, אמר ז’אבוטינסקי, “היה מרוצה מאד מעבודתם והן מקרב הכידונים שלקחו בו חלק. חוץ מזה – כולם יחד שומעים ארבע־עשרה שפות, וזה יכול להביא תועלת”.

“מעולם לא עלה על דעתי”, צחק השר, “שיש בעולם ארבע־עשרה שפות”.

צחק גם טרומפלדור. אבל לז’אבוטינסקי אסור היה לצחוק בנוכחותו של הגנראל, ולכן אמר ברצינות יתירה:

“אמת ויציב, מילורד. יש מספר כזה של שפות בעולם. וכדי לבוא במגע עם היהודים לא יספיק גם מספר זה”.

“טוב ויפה”, אמר להם השר. “רב תודות לכם רבותי. ובנוגע לשמו של הגדוד החדש, ועל כל שאר העניינים תדברו עם הגנראל גדדס, מנהל אגף הגיוס. הוא יזמין אתכם אליו”.

טרומפלדור וז’אבוטינסקי החוו קידה ויצאו.

למחרת בבוקר, בשובם אל המחנה, סופר על הראיון עם השר לקולונל פאונול. לדעתו של הקולונל, עדיין לא קרה דבר כזה במיניסטריון הצבא הבריטי. מוכן היה לתת לקטוע אחת מידיו, אילו נמצא איש שיכול היה להוכיח, שדבר כזה קרה פעם לחייל אגגלי פשוט, ששר־הצבא ינהל משא־ומתן עמו. אבל, כפי הנראה – מעיר ז’אבוטינסקי – אין ברצון ההשגחה שדעתו של אדם תזוח עליו ולו גם אחר נצחונו המובהק. דבר זה למד ז’אבוטינסקי מן המציאות עוד באותו בוקר של הראיון, אחר שחזר לקסרקטין. הוא זוכר, שהחיילים יצאו לתרגיליהם והוא נשאר יושב בצריף מכיוון שהיה ברשותו עוד יום אחד של חופשה. שלא בנוכחותו, נתקבלו העותקים הראשונים מספרו ‘תורכיה והמלחמה’, שבו הוכיח ז’אבוטינסקי בראיות חותכות, ביד הכשרון הטובה עליו, למה ובאיזה אופן צריך לחלק את תורכיה ובידי מי יפול כל חלק וחלק. מצאה חן בעיניו הכריכה האדומה של ספרו והעביר בידו על גבי הספר, כאם המעבירה את ידה על ראש תינוקה הראשון. ראשו היה מלא הרהורים אופטימיים על גורלו של בן־טיפוחו זה, על ההשפעה שספר זה ישפיע על המומחים הצבאיים, בסייעו לבטל לגמרי את שיטתו ‘המערבית’ של הלורד קיטשנר ולהרים על נס את שיטתו ‘המזרחית’ של לויד־ג’ורג'…

פתאום התפרץ לתוך הצריף, בלוויית סמל, הנושם מרוב עייפות, סגן־מפקד צעיר וצהוב־שיער. זה היה הקצין התורן של אותו בוקר. ז’אבוטינסקי קם תיכף על רגליו. מבט־הנשר של הקצין נפל על התריסים, שמשום־מה היו מוגפים. פניו לבשו קדרות והוא אמר:

“הוי. אתה שם, החייל במשקפים, – לפתוח!”

“איזה, סר?” שאל אותו ז’אבוטינסקי.

“את כולם, גולם שכמותך”, הפליט ופנה לדרכו.

ומה עם יוסף טרומפלדור? להיכן נעלם לאחר ביקורו אצל הלורד דארבי? למה נפרד מז’אבוטינסקי? טרומפלדור לא יכול היה להצטרף בתור טוראי רגיל כז’אבוטינסקי אל הגדוד העשרים האנגלי־הלונדוני, כי אחר שהיה קצין בצבא הרוסי וקפיטן בצבא הבריטי בגאליפולי, אי־אפשר היה לו להצטרף כטוראי רגיל אל הצבא. הוא השתדל להצטרף לאותו הלגיון העשרים הלונדוני כקצין נמוך מדרגתו. הוא הסכים אפילו לשרת בו כסגן־קצין, כי למנותו לקצין לא רצו הביורוקראטים הצבאיים, מתוך תואנה, כי החוקה הצבאית האנגלית אינה מתירה לנתין חוץ להיות קצין בצבא הבריטי.

טרומפלדור שמע את גזר דינו, הצטחק ואמר: “אין זה ברצונם נוכלים שכמותם”, אחר־כך הוסיף כדרכו: “אין דבר” והחליט לנסוע לרוסיה. וכך עשה.

* *

הפגישה השלישית והאחרונה בין טרומפלדור וז’אבוטיבסקי כבר היתה בארץ־ישראל בסוף שנת 1919, לאחר שחזר לארץ מרוסיה, אשר בה שהה כשנתיים וחצי.

בתחילת חודש נובמבר 1919 הגיע טרומפלדור לארץ־ישראל. בשקט ובצנעה חזר ארצה, כדי לחפש דרכים להעלות ארצה את אלפי החלוצים שציפו ברוסיה לעלייתם.

בארץ שרר אז מצב של תוהו ובוהו. עסקני הישוב היו טרודים אז בבעיות שונות ולא שמו לבם אל טרומפלדור. הדבר הרגיז מאוד את ז’אבוטינסקי, שעמד אז על סף שחרורו מן הגדוד העברי והיה אחד מעורכי העתון ‘הארץ’. במאמרו ‘נהגי הפרדים’ ב’הארץ' מיום 2 לדצמבר 1919, נתן ז’אבוטינסקי ביטוי להתמרמרותו על עסקני הישוב בגלל יחסם האדיש אל טרומפלדור. הוא כתב: "הוציאו דיבה, שארץ־ישראל אוהבת לערוך קבלות־פנים רועשות לאורחיה הנכבדים. להיפך, איש אשר בקרב ציבור אחר היו חוגגים את בואו בתופים וחצוצרות, נשאר לפעמים אצלנו נחבא אל הכלים ושקוע במצולות־נשיה. דוגמה לכך תשמש לנו שיבת הקפיטן יוסף טרומפלדור, החייל העברי הראשון.

זה חודש ימים שחזר האיש הזה לארץ, אשר תחת דגלה ולשם תחיתה נלחם בגאליפולי. חזר בשקט ובענווה כדרכו, – ומי בכם יודע?

מרכז הכובד היה, לפי דעתו, ברוסיה רבת ההמונים, מקור האידיאליות היהודית. שמה נסע בימי קרנסקי והציע לממשלה הרוסית להקים צבא עברי גדול, שילך לקאווקאז ולארמניה.

בימים ההם התחילו לחלק את הצבא הרוסי למחלקות לאומיות, ורעיונו של טרומפלדור מצא לו תומכים חשובים בחוגי הממשלה, בין החיילים היהודיים, בין הקצינים הצעירים, כי אז כבר עלו יהודים למעלת קצינים. במיניסטריון המלחמה כבר התחילו בהכנות הנחוצות לסידור הדבר. לולא נצחון הבולשביות היו מופיעים בינואר 1918 לכל הפחות מאה אלפים חיילים יהודיים ודגל יהודי בחזית ארמניה, ומי יודע איזו צורה היו לובשים אז כל עניינינו גם כאן בארץ וגם שם בוורסאיי (בימי ועידת־השלום). ומי יודע כמה עגלות היו יוצאות מירושלים למוצא לקבל את פני יוסף טרומפלדור, האורח הנכבד".

* *

עם בואו ארצה השתקע טרומפלדור בקבוצת הפועלים תל־חי שבגליל העליון. היו אלה ימים של אי־שקט בצפון הארץ וחוסר ודאות ביחס לשלטון המדיני שישרור שם. על תקופה זו מספר ד"ר י. שכטמן, בספרו ‘זאב ז’אבוטינסקי’:

“באוקטובר 1918 הגיעו אנגליה וצרפת לכלל הסכם על חלקת השלטון הזמני בשטחים שנכבשו מידי האויב. ארץ־ישראל וסוריה חולקו לשלושה אזורים: הדרום (ארץ־ישראל עד צפונית לעכו ובמזרח עד לירדן) – לידי ממשל בריטי; הצפון (לבנון וחוף סוריה) – לפיקודו של מפקד הכוחות הצרפתיים; המזרח (עבר־הירדן ותוך סוריה) – לידי אחד מקציניו של פייצאל. בחודשי ספטמבר־דצמבר 1919 יצאו כל הכוחות הבריטיים מן האזור הצרפתי. פשיטות בדוויות מזויינות נהיו חזיון נפרץ, ואם כי לא כוונו נגד היהודים, יצרו אווירה מתוחה. בסביבות היישובים היהודיים בצפון הגליל העליון (מטולה, כפר־גלעדי, תל־חי וחמרה) לא נתכונן עדיין שום שלטון, לא בריטי ולא צרפתי. הגליל העליון נהיה אזור הפקר. כנופיות בדוויות השתוללו בו, וקיום היישובים היהודיים הועמד בסכנה. בדצמבר 1919 הודיעו מכפר גלעדי ומתל־חי על התקפות בדווים. ‘קונטרס’, בטאון ‘אחדות העבודה’ קרא לפועלים לצאת לגליל העליון ולהגן שם על העמדות היהודיות הנתונות בסכנה”.

בעיית הגנתם של ארבעת הישובים בגליל העליון הועמדה לפני מושב הוועד־הזמני. במושב השתתף גם מנחם אוסישקין שהיה אז יו"ר ‘ועד־הצירים’, והגיעו אליו גם שליחי תל־חי. למעשה לא פנו אנשי תל־חי בבקשת עזרה ישירות לוועד־הזמני או לוועד הצירים, אלא לתנועת הפועלים. בכל אופן, נציגי הסתדרויות הפועלים רצו לשמוע את דעת הוועד הזמני על המצב – האם יש להגן על הגליל העלין או לא, אבל לא התחייבו לציית להחלטת הוועד־הזמני.

ז’אבוטינסקי לא היה חבר ב’וועד הצירים' ולא בוועד הזמני, אולם הוזמן לישיבה זו כאורח, כדי שיביע את דעתו בשאלה חיונית זו.

ז’אבוטינסקי היה אז בדעה שאם מטרת הגיוס המוצע לעזרת מושבות הגליל העליון היא ההגנה הממשית של העמדות היהודיות בגליל העליון, כי אז אין לו שום ערך מציאותי. אבל, אם המטרה היא להפגין שוב את הזכות של העם היהודי על הגליל העליון על ידי הליכה לשם, ואם יש צורך למות שם, כי אז יש טעם לקריאה להתגייסות. באופן מעשי לא ראה כל אפשרות של הגנה ממשית על מושבות הגליל העליון המבודדות. בישיבה זו פנה להסתדרויות הפועלים בבקשה דחופה, לקרוא תיכף ומיד לטרומפלדור וחבריו מתל־חי לשטח הכיבוש האנגלי. הגנה אמיתית על מושבות הצפון אינה אפשרית בתנאים הקיימים. בתל־חי ישנם בסך הכל חמישים אנשים ונשים, ואילו את מספר הערבים אומדים באלפים, והם מזויינים היטב. במצב כזה יש להטיל ספק, אם תהיה האפשרות לגדוד העזר להגיע למקום. קיים כלל יסודי בהילכות מלחמה: אסור להתקדם כל זמן שאי־אפשר להבטיח את קווי התחבורה: בלעדי זה אי־אפשר לארגן אספקה מסודרת של צרכי־אוכל. אם גדוד שאינו עמוס מטען כבד יוכל עוד להתגנב בין כנופיות הערביים – הרי בשביל עגלות טעונות שקים, אשר יהיה הכרח לשלוח מדי שבוע, אין זה אפשרי כלל. משום כך יסתיים הדבר בהכרח בטראגדיה. משום כך, יש לקרוא בחזרה את טרומפלדור וחבריו בחזרה, לפני שיאחרו את המועד.

אף אחד מן הנואמים במושב הוועד־הזמני לא ניסה להפריך את דברי ז’אבוטינסקי,.אולם כולם דחו אותם. ברוב מכריע הוחלט כי הגנת הנקודות הישוביות בגליל העליון היא הכרחית. ז’אבוטינסקי לא שגה באשליות לגבי רצינותה וממשותה של החלטה זו ולא האמין בבצועה. ואכן, כמעט שום דבר לא נעשה בימים המכריעים המעטים שלאחר מושב הוועד הזמני, אף על פי שידוע היה, כי המצב מחמיר מרגע לרגע.

שעה שטען ז’אבוטינסקי לפינוי הנקודות בגליל העליון בעוד מועד, עשה זאת משום שמשוכנע היה כי הוצאה כזאת היא בלתי נמנעת ומשום שרצה להציל את חייהם היקרים של אלה שהחליטו להגן על תל־חי וכפר־גלעדי בגבורה. הפעולה היחידה שעשה הוועד־הזמני היתה משלוח ועדה בת ששה חברים לגליל העליון, לשם בדיקת המצב. כאשר הגיעה לבסוף ועדה זאת ב־1 במארס לאיילת־השחר, כבר מצאה שם את הנסוגים מתל־חי. טרומפלדור וששת חבריו נהרגו. תל־חי וכפר־גלעדי נעזבו.

טרומפלדור וחבריו קידשו חייהם לא לשווא. בעצרת־אבל לזכר גיבורי תל־חי שנערכה בחצר בית־העם בירושלים, הדגיש ז’אבוטינסקי במשא ההספד שלו, כי “במותם ציון לנו את הזכות על הגליל”. אם לא הכריע קרבן־חייהם של טרומפלדור וחבריו ישירות בהתוויית הגבול בגליל העליון, הרי זה רק משום שגורל הגליל העליון כבר נקבע לפני זה על ידי גורמים אחרים, אבל ערכו הפוליטי והשפעתו המדינית של מעשה תל־חי על הציונות והיהדות עצומים היו וקיימים עד היום. תל־חי וטרומפלדור היו לאגדה".

במאמר ההספד על טרומפלדור וחבריו, שפירסם ב’הארץ', כתב ז’אבוטינסקי:

"בין תל־חי וכפר־גלעדי נקברו ששה מן הזרע ההוא. יהודים ויהודיות בחסד עליון… הנה גברים, שלא ידעו נסיגה, הנה צעירות נאמנות עד מוות; עוד יש כאלה בישראל. לא לבדם, כי זרועה כל הארץ ממטולה ועד מדבר סיני עצמות כאלה…

“גם טל וגם מטר עליכם, הרי הגליל העליון, תל־חי וכפר־גלעדי, חמרה ומטולה. אין דבר, לנו הייתם, לנו תהיו”.

רושם עצום עשה משא ההספד של ז’אבוטינסקי בבית־העם בירושלים. ‘הארץ’ כתב ב־10 במארס על נאום ההספד ועל הזעזוע הנפשי שנזדעזע קהל השומעים: “הקהל הרב עמד בשקט נפלא והיה מוקסם ממדברות־הלהב והעוז של הנואם. קולו הצלול נשמע בכל מרחבי החצר. לפעמים התרומם הקול בהתרגשות בלתי־מצויה גם אצל הנואם, והיה דומה לקול משא וחזון, העולה אלינו מתוך מרחקי הדורות…”

(תר“ן – 1889 – תרע”ז – 1917)

אבשלום פיינברג היה מחולל הרעיון של מרד בשלטון התורכי והקמת מדינה יהודית בעזרת הבריטים. בן־חיל היה מילדותו, רודף הרפתקאות, אוהב חירות, אמיץ שרירים, שש אלי קרב. בן לאביו ישראל פיינברג, איש ביל"ו, שהיה מכונה לוליק פיינברג, אשר גם הוא היה מפורסם בין היהודים והערבים כאחד כאיש־חיל. אבשלום נתחנך בחדרה – מקום מגורי הוריו – גדרה, וראשון לציון, ואולם שמו היה הולך לפניו בכל הארץ.

וכך מתארת חמדה בן־יהודה (אשת אליעזר בן־יהודה) את תולדות אבשלום:

"במושבה גדרה, בבית העומד על ראש ההר, התגוררה משפחה צעירה; ישראל פיינברג, או כמו שקראו לו בשם חיבה ‘לוליק’, אשתו פניה ובתם שושנה.

לוליק פיינברג היה אחד מחברי ביל“ו ונודע בכוחו וגבורתו, אף התכבד על הערבים השכנים. פניה לבית בלקינד היתה אחת משלוש הצעירות אשר נספחו אל גדוד הבילו”יים, בעלותם לארץ, בת ישראל יקרה, בעלת חן, בת דעת ועקרת הבית, איכרה מופתית לישוב המתהווה.

מה היום מיומים? כבר עלה השחר, האיר הבוקר, ופניה אינה נראית בחצר, אינה מאכילה את תרנגולותיה, אינה חולבת את פרתה ומלאכתה נעשית על ידי אחרים.

אבשלום נולד.

לוליק עומד אצל מיטתה ומביט על הילד השוכב לצדה. על שפתותיה צחוק מתוק, בעיניה – אושר.

‘פניה, שמשי, בן נולד לנו! אל לנו לפנקו ולעשותו לרך־הלבב כי תעודתו בחיים – מלחמה! לכשיגדל אקחהו אתי לכל מקום שאלך. יכיר את ארצנו, את יהודה והגליל, יצא ויבוא בין עם הארץ וידע לדבר בלשונו, ויתחבב על שכנינו, וכשיהיה לאיש יגור בתוכם ויהיה שייך ותגדל השפעתו על הסביבה. השנאה בינינו ובין שכנינו תהפך לאהבה ותביא קץ לריב בין הערבים ובין היהודים’.

הנער גדל, השנים חלפו, ואבשלום רץ מבית לבית ויהי לילד־שעשועים של כל המושבה. יפה, נחמד היה הנער: גבה־קומה, דל־בשר, אולם אמיץ־כוח. פניו היו שזופי־שמש ושתי עיניו הגדולות והשחורות בערו באש קדושה כנר תמיד. תנועותיו היו פזיזות, לבו חם ומלא גאוה לאומית".

אף הסופר משה סמילנסקי מספר בזכרונותיו, כרך ג', על אבשלום:

“את העלם הזה ידעתי היטב עוד מימי ילדותו. הנער אבשלום גדל בין ערבות חדרה לבין הבדווים השוכנים בביצותיה ועל חול הים. הבדווים היו חבריו במציאות, וחבריו בדמיון היו גיבורי ישראל מימי הנביאים הראשונים, ומתקופת המרד. הוא היה נער ער, בעל דמיון חי, ומאביו ירש כוח, מרץ ורוח־גבורה. לאחר התנ”ך ו’תולדות מלחמת היהודים'¹ dir=“rtl” המשיך דמיונו לבקש לו מזון ברומנים הצרפתים וגם עשה בצרפת זמן מה בימי עלומיו.

כשהיה ל’איש' ונכנס לפני ולפנים של משק אביו (אשר חלה מחלה אנושה שמת בה) ולפני ולפנים של חיי הציבור במושבתו, לא ידע להסתפק בקטנות ובעסקי חול בלבד, ויבקש ‘עניין גדול’ לענות בו, וכשלא מצא הסתבך בסכסוכי המושבה, שחדרה היתה עשירה בהם תמיד וב’מלחמות' הכתות. ויהי בקרב ראש המדברים בכת האחת ושנוא נפשה של הכת השניה. וב’מלחמתו' זו בענייני המושבה לא הסתפק באמצעי מלחמה רגילים אלא תקף בכוח את ה’וועד', ‘כבש’ את ספר הפרטי־כלים, עשה בו שינויים כהבנתו, והדברים הובאו לידי משפטים ציבוריים. באחד המשפטים האלה הייתי גם אני אחד השופטים, והנער הזה – הוא היה אז כבן עשרים – העסקן הציבורי, היושב על ספסל הנאשמים, וכל זקני המושבה מביטים עליו כעל פושע מבטן, משך את לבי… וחשבתי: ‘חבל שכוח זה מוצא לבטלה’… השתדלתי עד כמה שיכולתי להקל במקצת את אשמתו ולמצוא דרך אל הפינה הנסתרת שבלבו… וחשוב חשבתי, כי כדאי הוא הנער הזה להתעסק בו לאחר המשפט… אבל הטרדות הפרטיות והציבוריות השכיחו עד מהרה מלבי את המשפט ואת הנער בן חדרה"…

עוד בנערותו כבר כבשה שאיפה חזקה את לבו, היא שאיפת הנדודים. הוא עבר ברגל וברכיבה על סוסו כמעט את כל שטחה של הארץ, ואף לעבר־הירדן הגיע ובחורן היה בן־בית. נדמה היה לו, כי אף הארץ צרה לו. הוא שאף לעבור את כל כדור הארץ, לראות הכל. הוא יוצא לתורכיה, שוהה זמן־מה במצרים, בא למטרופולין של צרפת.

הוא לא שהה זמן רב בפאריז. געגועיו תקפוהו אל מולדתו והוא שב לארץ־ישראל. האגרונום אהרון אהרונסון קיבלו לעבודה בתחנת נסיונותיו בעתלית.

תקופה חדשה החלה בחייו של אבשלום. בכל חום נפשו הסוערת נתמסר לאהרון אהרונסון, איש המדע. אף אהרון אהבו והיה לו כאח וכמורה. יחדיו סיירו לעתים את הארץ, חלמו חלומות עבודה והכינו תכניות לעתיד. אבשלום התקשר בעבותות ידידות גם עם שאר בני משפחת אהרונסון, עם אלכסנדר אחי אהרון, ועם שרה ורבקה אחיותיו. לאחר מכן נחשבה רבקה לארוסתו.

מעטים הם האנשים – מספר אלכסנדר אהרונסון בספרו ‘במערכה’ – בארץ־ישראל, שלא הכירו או לא שמעו על אודות אבשלום פיינברג. בלילות חושך וסער, כאשר נשמעו שעטות סוס דוהר במושבות יהודה ושומרון, ידעו התושבים שאבשלום עובר. בקטטות עם שכנים שרצו לפרוץ את גבולות מושבותינו, מצאו תמיד בראש הלוחמים את אבשלום. בנשפים ובריקודים צלצל צחוקו יותר מצחוקם של יתר המתענגים. מדן ועד באר־שבע הכירו את אבשלום. ולא רק היהודים בערים ובמושבות כי אם גם הערבים בכל הארץ דיברו על אודות ‘סלים’ בהדרת כבוד. ופעם, אחרי נאום חם ומרומם, שנאם אבשלום בערבית לפני שייך אבו־ראבאח המפורסם וקהל גדול ממעריציו, קפץ פתאום השייך וישם את ידיו על ראש היהודי הצעיר, ויפנה אל הערבים ויאמר להם: “מהיום הזה והלאה אל תקראו לו סלים – כי אם ‘שייך סלים’ יהיה שמו”. ובשם זה נקרא עד יום מותו.

בניגוד לחיצוניותו העליזה ואהבת החיים שבו אף קינן בלבו לעיתים צער עמוק, שמצא את ביטויו לא רק בסערת פעילות ובעבודה גופנית אלא גם בשירה. ברגעי בדידות, בין חורשות האקליפטוסים בחדרה, או על גבעות זכרון־יעקב, היה מביע את עצבותו בכתיבת חרוזים.

הנה אחד משיריו:

את השעות נושאים העננים הזעומים,

והרוח בסבך שר ביליל שירים איומים,

ובקול תיק־תק השעון קובר את חיינו.

ועוברים אנו כענן, כאיד המתפזר.

ושירתנו מתה ברוח ההומה ואינו חוזר,

ולא נפנה אנה ואנה והיינו כלא היינו..

ולשירת האביב בלאט מקיצים גבעולים,

וחדשים ורכים בעדנה מתפתחים העלים,

ולשמש ולאורה בגילה יקרצו עין

ובשמים משתפכים מחוּבּם בשירה נהדרה

ואבקת אהבתם מתפזרת, רוגשת ומהירה.

וובנכאים הם חיים ומאפס ומאין…

וקטף עצבונו בדרכו ילדות ופרחים

ובריאותינו נשאפם אל החזה ומריחים

פתרון החיים וסוד המות.

וכלו הנערות ומהר תשכחנה מלב

והפרחים יקמלו וחדלו מלבב

ובלבנו לא יפוגו יגון ועצבת…

ונטל השנים יכפפנו והלכנו שחוח,

וחדש לא נלמד וישן לא נשכח שכוח

וחפשנו בלי תועלת את תהום הרזים

ולא נוכל עזור, כי כמוץ לפני רוח

כך גם אנו נעבור ורק…

* *

בחוברת ‘סיפור אביב’, שנשארה אחריו בכתובים, שופך אבשלום בן השש־עשרה את צקון לחשה של נשמתו הפיוטית ואומר:

"מי יתן והאמנתי ויכולתי להתפלל ורווח לי.

מי יתן והתפללתי ופניתי אל האלוהים:

אלוהי הטוב והאהבה! עשני חזק ואמיץ! שאוכל הרבה לסבול, הרבה לסלוח. הרבה לשכוח, הרבה לאהוב, הרבה להקריב, הרבה לוותר, הרבה לחמול! עשה שהשנאה והאיבה והקנאה והמשטמה והנקמה והנטירה תושמדנה מן הארץ, ולא ישאר בלב האנשים כל זכר, ותבוא ממלכת הטוב על כל הארץ, בכל לבי, אמן".

* *

התפרצות המלחמה העולמית, שהמיטה ממש שואה על הישוב העברי בארץ, גרמה לדכדוך וגררה אחריה המון פגעים וגזירות רעות מצד שלטונות הרשע של התורכים כלפי הישוב העברי בארץ, אך הצמיחה גם כנפים לחולמי חלומות ולאבשלום, חולם המרד, בתוכם.

מראשית המלחמה לא ידע אבשלום שלווה בנפשו. רוחו סערה בקרבו ללא הפוגות. היה ברור לו, כי צריך להחיש את בואה של גאולת הישוב העברי; צריך להביאה בידים ממש. ואולם כיצד יתכן הדבר, כי מפינתו הנידחת בעתלית יצא אבשלום וייעשה שותף לכוחות הגדולים, הרועשים עכשיו בעולם ומשנים את מערכות העמים והארצות? משהו מכבשוני הלב האלה, אשר הסעירו את אבשלום, מגלה לנו משה סמילנסקי:

"בשנה הראשונה למלחמה העולמית הגדולה, בסוף קיץ שנת 1914, יצאה חבורה של צעירי חדרה, ובתוכם אבשלום פיינברג – לגור בסוכות ליד חוף הים, להיות קרובים למקום הרחצה. ושם בסוכות ליד הים היו לנים גם בלילות. בלילות שטו בים אניות המלחמה של ה’אוייב' (של האנגלים ושל הצרפתים), ויש אשר היו מאירים גם את החוף, והאור היה נופל על הסוכות של החבורה החדרתית הצעירה. ולפעמים, בלילות־חושך, כשנראה על פני הים אור של אחת האניות השטות, האיר רופא המושבה, שנמצא אף הוא בתוך החבורה, את פני הים באור הפנס החשמלי אשר בידו… והחבורה לא הרגישה, כי הבדווים החונים בחולות הים מביטים בעיני חשד אליהם, אל סוכותיהם וביחוד אל אור הפנס, שהיו שולחים כלפי הים… ואור הפנס הזה הוא ששימש יסוד ראשון לשטנה, שהגיש אחד השייכים מהכפרים השכנים אל הממשלה על בני חדרה והעיד, כי יד להם עם האוייב… השטנה נגעה גם באורחות הגמלים, שהיו יוצאות מן המושבה, או עוברות דרך המושבה, עמוסות חטים לתל־אביב ולמושבות הדרום… המשטינים חשבו, שהחטים האלה נועדו לאניות האוייב העוברות בלילות ליד החוף… השטנה הזאת גרמה לכך, שביום שבת אחד שם הקאימאקאם של ג’נין מצור על המושבה ויאסור את כל הצעירים ויאשימם במחשבות מרד, ולולא העזרה התכופה, שבאה מאת המושל שבשכם, היתה המושבה בכל רע.

המעשה הזה, ההתעללות במושבה היקרה לאבשלום מנפשו, החשד במרד, העירו את חמתו וגם את דמיונו, ומחשבה של מרד נגד מלכות הרשע נתקעה כמסמר במוחו. על ההתעללות הוסיפה נופך תחילה התנגשות בן בני המושבה ושכניה על אודות כברת אדמה, שביקשו השכנים לגזול מאת המושבה, ואחרי כן חיפושי הנשק שערכה המשטרה התורכית ביהודה, בפתח־תקווה, בשומרון ובזכרון־יעקב. הממשלה והמשטרה גופה כאילו הגישו לדמיונו של אבשלום הצעות של מרד עם נשק ביד. ואבשלום קיבל את ההצעה הזאת בכל חום לבו. בזכרון־יעקב היתה בימים ההם חבורה של צעירים, שמם ‘הגדעונים’, ובראשם מפקדם, אחד הבנים לבית אהרונסון – אלכסנדר. תעודת החבורה הזאת היתה – ליצור גרעין של צבא עברי. אבשלום היה אחד ‘הגדעונים’. הרי גדעון היה אחד מגיבורי דמיונו עוד מימי ילדותו. ובדמיונו של אבשלום נקבעה החלטה גמורה: מרד… חיילי המרד יהיו, כמובן, ‘הגדעונים’.

וכך היתה צריכה להיות פרשת המרד; לקשור תחילה קשרים עם האנגלים, להשיג מידם מעט נשק וביחוד מכונות יריה; לבחור אחר־כך מקום מבצר על חוף הים, הכי טוב: חורבות עתלית, והרי יש סברה, שבמקומות האלה נרקם גם המרד של בר־כוכבא… לקרוא ‘אל הדגל’ את ‘הגדעונים’ להתחבר במקום הזה ולהרים את נס המרד… היתה גם סברה לכבוש את קיסריה – הרי שם רק גדוד קטן של שוטרים – ולהניף את דגל המרד, את דגל הממשלה העברית הקמה לתחיה, בו במקום ששלטון הרומאים הורידהו… והמורדים הנלחמים בתורכים יקראו לעזרה את אנגליה… יבוא דסנט² ממצרים וירד אל המורדים… ו’הממשלות המאוחדות', האנגלית והעברית, יכו את התורכים שוק על ירך.

ההצעה ‘החדרתית’ מצאה מהלכים בלבו של ‘המפקד’ הזכרוני והוחלט, כי אבשלום ואלכסנדר ירדו מצרימה, באחת האניות ההולכות מיפו לאלכסנדריה, לקשור קשרים עם האנגלים ולשוב אל הארץ להקים את ‘המרד’.

“בחוש בריא של יהודים וארץ־ישראליים – אומר אלכסנדר אהרונסון מפקד ‘הגדעונים’ – “הבינו המורה³ dir=”rtl” ותלמידיו, שנצחון גרמניה יהיה חורבן האנושיות בכלל, וחורבן שאיפתנו היהודית בפרט. אולם אף רגע אחד לא חדלו מהאמין אמונה עמוקה בנצחון בעלות ההסכמה⁴. וקשה, קשה היה לראות את תורכיה נספחת אל הגרמנים. אז התחילו ימים שחורים לנו הארצישראלים. רגש החובה פקד להיות נאמנים לתורכים, והרגש היהודי והאנושי נטה אל אלה שנגדם נלחמה תורכיה. אבל התנהגותה של הממשלה התורכית עם היהודים בארץ־ישראל הגיעה עד למדרגה כזאת, שמלחמת רגש החובה נגד הרגש האנושי והיהודי בטלה מעצמה. התחילו הרדיפות הידועות, החיפושים לתווים ציוניים ותמונות הרצל, גלות היהודים הרוסים מיפו, גלות המנהיגים, חיפושים של נשק, תעלולי בהא אל דין וחאסאן בק ביהודים, אשמות ובלבולים יום יום; לקיחת הנשק מהיהודים שבצבא התורכי ושליחתם לגדודי העבודה, ועוד ועוד. השודד אבו־הנטש מקאקון התנפל ביום שבת אחד על חדרה ויערוך שם כעין פוגרום. האשים את יהודי חדרה בבגידה בממשלה, ובהספקת חיטה לאניות מלחמה של האנגלים העוגנות על חוף חדרה. ובאשמה טפשית זו נאסרו שלושה־עשר אנשים מחדרה, ועל פי פקודת פון בק־פשה הובאו ירושלימה למשפט צבאי. אז אמר פון לודר, שלישו של בק־פשה, שאת כל היהודים ילחצו אל הקיר בכדי שירווח לגרמנים ותורכים. ובין שלושה־עשר הנאשמים היה גם אבשלום. בעין קרה ולועגת הביט אבשלום על המאשימים, ובלבו התלקחה אש קנאה ליהדות. הודות להשפעה עליונה, הוצאו הנאשמים לחופשי, אך הרדיפות לא חדלו, ויום יום נרמס כבוד היהודי ברגל. יום יום איימו על היהודי לעשות אתו מה שעושים בארמנים. ואנחה חרישית התגנבה אז אל לבות הארצי־ישראלים, ותפילה חרישית לגאולה וגואלים היתה משתפכת בחדרי חדרים. ובעבור אנייה על פני הים הכחול והיפה, הים הארצי־ישראלי, הביטו אליה אלפי עיניים מתגעגעות, והלב חרד וקיווה! אולי הם באים, סוף סוף באים!"

לאחר חילופי דעות מעמיקים החליטו השלושה, אהרון אהרונסון, אלכסנדר אהרונסון ואבשלום פיינברג להקים ארגון חשאי בשם ניל"י (‘נצח ישראל לא ישקר’), כדי לעזור לאנגלים בכל האמצעים לשם גאולת ארץ־ישראל מידי התורכים והגרמנים והקמת מדינה יהודית. הוחלט כי אבשלום ואלכסנדר יצאו למצרים ושם יבואו בדברים עם המפקדה הצבאית הבריטית וייצרו את הקשר.

למרות ההסגר על ארץ־ישראל הצליחו אבשלום ואלכסנדר לצאת מן הארץ ולהגיע בשלום למצרים, כשבידיהם תעודות מסע המעידות שהם אזרחים של מדינות נייטראליות. בכוח דיבורו הכביר ובשטף אמונתו העמוקה הצליח אבשלום לשכנע את קציני המטה הבריטי בקהיר ברצינות ההצעה לעזרה מטעם אגודת ניל“י בארץ־ישראל, להקים שרות מודיעין בארץ־ישראל לטובת הבריטים, שלא על מנת לקבל פרס, אלא תמורת עזרה מדינית לקידום שאיפות השחרור של הישוב היהודי בארץ־ישראל מעול התורכים. הוסכם שהבריטים יקיימו קשר תמידי עם ארץ־ישראל על ידי אניות שתבואנה בלילות־חושך אל חוף עתלית, מקום תחנת הנסיונות של אהרון אהרונסון ושם יקבלו את הידיעות שחברי ניל”י יאספו.

בחודש נובמבר 1915 חזר אבשלום ארצה באניית־מלחמה בריטית וירד בחשאי ליד חופי עתלית. אלכסנדר נסע לארצות־הברית לעשות שם נפשות לרעיון ‘המרד’ ולניל"י. גם אהרון לא שקט על שמריו, הוא גייס חברים חדשים לאגודה, את יוסף לישאנסקי, לשעבר חבר ‘השומר’, את אחותו שרה, את האחים נעמן ואיתן בלקינד, מראשון־לציון, ואחרים. אז החלה עבודת איסוף הידיעות הצבאיות במרץ רב.

* *

באביב 1915 פשט הארבה בארץ ואיים להביא חורבן על חקלאותה. המושבות העבריות קראו לעזרה את האגרונום אהרון אהרונסון, לשם הדברת הארבה. גם השליט התורכי ג’מאל־פחה, מפקד המחנה הרביעי, הטיל על אהרון את התפקיד לבער את הארבה ולהציל את הארץ מרעב. הארבה הופיע ובא מהמדבר שבדרום הארץ, ולמדבר, מקור הרעה, נשלח אהרון להתחלת הפעולה נגדו.

באחד הימים שבהם שהה אהרון במדבר, בא הקאימאקאם החיפאי לביקור בתחנת־הנסיונות בעתלית. הוא ביקש לשוחח עם המנהל, אולם אהרון לא היה שם. אבשלום וחבריו הנעימו לקאימאקאם את שהייתו בתחנה. הוא הוסיף לשהות שם עד הערב, ואחר־כך הודיע על רצונו ללון בתחנה.

ולאותו לילה נועד ביקורה של הספינה האנגלית. הקאימאקאם הושקה במשקאות חריפים ולקראת הלילה נפלה עליו תרדמה עזה. בלילה באה הספינה האנגלית וקיבלה את הידיעות שנאספו.

כך התנהלה העבודה כמעט ללא תקלה במשך כמה חודשים, אך פתאום נפסקה לגמרי. המפקדה הבריטית במצרים החליטה לשנות את איתות־האור של הספינה והמרגל הערבי־הסורי מקבוצת המבריחים, שנשלח על ידי הבריטים לעתלית למסור את ההודעה על דבר השינויים, לא מילא את שליחותו.

בחודש הבא ראה אבשלום את אורותיה של ספינת־המשחית הבריטית העוברת בליל־אפלה לפני חוף עתלית, אבל לא הבין את סימניה ולא ידע מה להשיב עליהם. לאחר זה פסקו ביקוריה של הספינה לגמרי.

נפסק הקשר עם האנגלים.

אי־אפשר היה לו, לאבשלום, להשלים עם רעיון זה. דומה היה לאדם שחרב כל עולמו. הוא הודיע לאהרון שהוא מתכוון לרדת מצרימה בדרך המדבר, לשם חידוש הקשר. אם כי תכנית זו לא נראתה לאהרון, הוא נאלץ להסכים לה בלית־ברירה.

לנסיעה הארוכה עד איזור החזית מצא לו אבשלום בן־לווייה מסור ומוכשר. היה זה העגלון אפרים כהן, רכב של מרכבה בין חיפה ליפו. עד באר־שבע הם נוסעים תוך ביטחון גמור. העיירה הבדווית העזובה משמשת עכשיו מרכז חשוב של עבודות ציבוריות, שנעשות בפקודת ההנהלה הצבאית, והנסיעה אליה איננה מעוררת חשד מיוחד. העיקר שתהא בידי הנוסע איזו תעודה בעלת חותמת, ובכמה עמדות־משמר נבדקות התעודות בידי אנשי־צבא, שאינם יודעים לקרוא.

בבאר־שבע קונה לו אבשלום גמל לרכיבה ופונה עם בן־לווייתו מערבה, לאיזור חוף־הים. הם עוברים את חאן־יוניס ושייך־זוויד ומגיעים לאחר נסיעה מפרכת לאל־עריש. כל פעם שהם פוגשים בפלוגת־סיור צבאית אינם ממתינים עד שיפנו אליהם בשאלות. אבשלום שואל מיד את החיילים, היכן יוכל למצוא את סאמי־ביי, המפקד הממונה על המדבר, שאליו הוא שלוח בעניין חשוב. הופעתו האמיצה של אבשלום ומדיו הרשמיים של פקיד־הארבה, הדומים למדי צבא, מעוררים אימון גמור בחיילים.

באל־עריש מרשה המפקד המקומי לאבשלום לשלוח לאהרון מברק על ‘הארבה’. אחד מן הפקידים נותן לו אפילו צידה לדרך. כמה מילין לפני שטח־הבינים, המכונה ‘איזור־החזית’, נפרד אבשלום מאפרים כהן ומבקש ממנו לחזור אל אהרון.

כהן מפנה את סוסיו אחורנית וממהר צפונה. אבל שוב אין הדרך קלה כמו שהיתה. באל־עריש הוא נתקל בהשתוממותו של המפקד הצבאי, מפני מה הוא חוזר לבדו, ולא ביחד עם פקיד־הארבה. כמו־כן מרבים לחקור אותו בדבר המקום, שבו נפרד מחברו לנסיעה. תשובתו של כהן מתקבלת על הדעת; הפקיד מצא את אנשיו של סאמי־ביי והלך עמהם. אף־על־פי־כן מרגיש המפקד בחוש, שדבר־מה אינו כשורה כאן. הוא אינו מעז לאסור את כהן, הנתין האוסטרי, אבל הוא מעמיד לשירותו חייל, שילווה אותו עד המפקדה הקרובה בעזה או בבאר־שבע, ‘לשם שמירה על בטחונו’.

חשדנותו של המפקד מעוררת חששות גם בלבו של כהן. קודם כל הוא חושש שאבשלום נתפס, ואפשר, גם נחקר. כלום נמצאו תשובותיהם מתאימות זו לזו? לעתים תכופות הוא מביט לאחוריו, אם אין רודפים אחריו. בחאן־יוניס הוא מצליח, בתוך־המון החיילים והעובדים הממלאים את התחנה, להתחמק מעיני ‘השומר על בטחונו’, ובנסיעת־חיפזון הוא מגיע לבדו לראשון־לציון, ומשם לזכרון־יעקב. כאן הוא מוסר לאהרון את ההוראה של אבשלום לשלם לו את שכר־נסיעתו ואת דבריו האחרונים של אבשלום: “כשיגיע כהן אליכם, תקבלו ממני הודעה על־ידי הספינה, שהגעתי בשלום למצרים”.

פניו של אהרון אהרונסון מחווירים לרגע אחד. שום הודעה לא נתקבלה. הוא מעלה על דעתו את האפשרות, שאבשלום נתפס. הניחוש הרע שלו לא היה בניגוד לאמת. בשעה שכהן מביא אליו את המכתב, כבר נמצא אבשלום בכלא באר־שבע.

סיבת מאסרו היתה מגוחכת למדי. בבאר־שבע קנה אבשלום גמל מידי אחד הבדווים, שנשבע לו באללה ונביאו, שהגמל הוא מן ‘השתקנים’. אבל הבדווי נשבע לשקר. אבשלום עקף ברכיבתו את קטיה ונכנס אל איזור־הביניים, שיחידות־הסיור של שני הצבאות רגילות לשוטט בו. צעד אחר צעד נתקרב לאור־הירח אל תעלת־סואץ. עוד שתים־שלוש שעות ויפגוש את המשמר האנגלי הראשון.. והנה מרגיש הגמל הצמא בקרבת המים והוא צורח איומות בתוך שלוות־המדבר. הקולות מעוררים משמר תורכי. הגמל ורוכבו נתפסים.

* *

באחד הימים האלה באו שוטרים לזכרון־יעקב וחקרו ודרשו שמא נמצא בתוכה העגלון אפרים כהן. מהשתדלותה היתרה של המשטרה לתפסו מבין אהרון, שאבשלום נמצא בכלא התורכי. לאחר ימים מועטים מגעת אליו ידיעה ברורה מנעמן בלקינד, שאבשלום כלוא בבאר־שבע.

ובאותו יום עצמו מתייצב לפניו אפרים כהן ומבקש ממנו הוראות בנוגע להתנהגותו להבא. אהרון חושש, שהתורכים יענוהו. אפשר שיודה על כל מה שידרשו ממנו ויסבך גם אחרים בעניין. הוא מציע, איפוא, שכהן יתחבא מעיני השלטונות עד שישתכח הענין. אבל כהן טוען, שהתחבאותו עלולה לחזק את החששות, ועל־כן מוטב לו, שילך ויסגיר את עצמו לשלטונות. לבסוף מוצא אהרון, שהצדק עם כהן והוא נותן לו כסף לכלכלת משפחתו למשך הזמן, שבו יהא ‘עסוק’ על ידי הממשלה, ואפרים כהן מתייצב למחר לפני המפקד הצבאי בחיפה ואומר:

“שמעתי, שהשלטונות שלחו אחרי לבקשני. אני מצטער, שלא יכולתי לפגשם, כי הייתי עסוק בעבודתי. לעגלון מסכן כמותי אין פנאי לשבת במנוחה בביתו. כשחזרתי לביתי נודע לי, שכבוד מעלתכם רוצים לראותני, ואם כן באתי והריני לפקודתכם”.

כהן לא הביע בפירוש את השערתו, שהוא מבוקש לאיזו עבודת־הובלה בשביל השלטונות. אך הופעתו השלווה והבטוחה עשתה רושם, כאילו זהו העניין היחידי, שהשלטונות יכולים למצוא בעגלון כמותו. המפקד אינו מוצא בו אפילו עניין זה. בכלל אינו יודע מה טיבו של ברנש זה ולשם מה נצטווה להביאו. הוא רק יודע, שמחובתו למלא את רצונה של המפקדה העליונה בבאר־שבע ולשלוח לשם עגלון יהודי, שנקרא בשם אפרים כהן, כבול בשלשלאות.

ההליכה לדרום נמשכת ימים אחדים. בדרך מספיק צבי אהרונסון, אחיו של אהרון, להיפגש עם כהן ולהודיעו בקיצור, שלא יפחד, כי נעשים צעדים לשחרורו של אבשלום ולשחרורו שלו. אפרים כהן יודע עכשיו מה לפניו.

הוא מובא לבית־הכלא בבאר־שבע ונחקר על־ידי קציני צבא. תשובותיו פשוטות וברורות. מר פיינברג, פקיד המחלקה למלחמה בארבה, הזמינו לנסוע עמו אל המדבר, כדי לחקור שם את מצב הארבה ואת הסיכויים, אם יעלה על הארץ באביב הבא או לא. עגלון כמותו, שזקוק לפרנסה, אינו חס על טרחתו; אם מזמינים אותו לנסוע אל המדבר, הריהו נוסע אל המדבר. ליד ביר־עבד פיטר אותו האדון הפקיד מעבודתו ולא נשאר לו אלא לחזור לביתו. הפקיד אמר שהוא הולך לבקש קיני־ארבה. משם ילך אל מחנהו של סאמי־ביי, ומשם יחזור לביתו. הוא עצמו, העגלון, קיבל בתודה את עזרתו האדיבה של כבוד המפקד באל־עריש, שהציע לו חייל מזויין ללוותו בדרך ולשמור עליו מפני שודדים. בחאן־יוניס הצטער מאוד כשנעלם ממנו שומרו הטוב. הוא הירבה לחפשו בין האוהלים, אבל לא יכול היה למצאו בתוך המון החיילים. למזלו לא אירע לו כל פגע בדרך והגיע בשלום לביתו בלא שומר.

זוהי, בערך, העדות שהחוקר הצבאי הצליח לגבות מאפרים כהן. החוקר שאל כמה שאלות נוספות, אך אפרים כהן לא התבלבל. תשובותיו התאימו למבנה הכללי של סיפורו וגם לעדותו של אבשלום.

אף־על־פי־כן לא שוחרר. פקיד, שנסע עמו, נתפס במקום חשוד, קרוב לאיזור הסיור של יחידות־האוייב. גם הפקיד שנאסר מספר אותו סיפור עצמו, וגם בעינויים אי־אפשר יהא, כנראה, להוציא הודאה אחרת מפיו. הוא כבר סיפר את הדברים כהווייתם – נסיעה להתחקות במדבר על מוצאו של הארבה. ליתר תוקף אמר לחוקר, שכשהיה בבאר־שבע הודיע למר מזרחי, פקיד־החקלאות מטעם המפקדה הצבאית, שהוא נוסע בעניין זה עד מעבר לאל־עריש וגם נתן הוראות לפקיד החקלאות לחקור באותו ענין עצמו באיזורו, בקו באר־שבע – דיר־חסן. כך סיפר פקיד־הארבה. אולם פקיד־החקלאות מזרחי מכחיש את דבריו. הוא טוען, שפיינברג לא הזכיר לפניו כלום על הנסיעה לאל־עריש. הוא רק הזכיר את חאן־יוניס ויפו. סתירה זו בין דברי הנאשם ובין עדותו של פקיד־החקלאות, יהודי מילידי־הארץ, מחזקת את החשד ביחס לאבשלום – ואם יימצא אשם, אין לשחרר אף את בן־לוויתו אפרים כהן.

כדי למנוע אפשרות של מגע בין אבשלום ובין כהן מעבירים את כהן לכלא הירושלמי. כאן מעמידים אותו כמה פעמים בחצר־הכלא כדי שיראה, כיצד מלקים ארמנים וערבים על כפות־רגליהם ומבטיחים לו, שגם הוא יטעם את טעמן של המכות הללו אם לא יודה על האמת. אבל אין זה משפיע ביותר על העגלון, שמבין כי מתכוונים להכשילו, ואבשלום עצמו עומד בכל תוקף על הודעתו הראשונה, ועל כל השידולים והאיומים הוא משיב תשובה אחת ויחידה: “האמת אחת היא ואינה משתנית”. הקצינים הגרמנים, הנמצאים במחנה באר־שבע, מציעים לתלותו מיד, בלא חקירה נוספת ובלא משפט, אבל כוח ההחלטה נמצא בידי הקצינים התורכיים, והללו יודעים מן הנסיון, שאסיר יהודי מכניס להם בחייו יותר מבמותו. הם משערים שאם יש לו קרובים אמידים, לא יחוסו הללו כספם כדי לשחררו.

* *

על נסיבות מעצרו של אבשלום ועל שהותו בכלא באר־שבע מספר זרובבל חביב, בן ראשון־לציון, בעתון ‘מעריב’:

"באר־שבע היתה באותם הימים מרכז צבאי גדול, שהתרכזה בו תכונה רבה לקראת נסיון כיבושה של תעלת־סואץ. על התכונה נצחו ג’מאל־פחה, המפקד העליון התורכי, ופון דר־גולץ פחה, הגרמני. את השעה הזאת, שעת השאון והמהומה והתנועה הבלתי־פוסקת בכבישים, בחר לו אבשלום פיינברג, צעיר נלהב ונמרץ, כזמן מתאים ביותר לנסיון חדירה מצרימה לשם חידוש המגע עם מפקדת הצבא הבריטי. הוא החליט לרדת לדרום הארץ באמתלה כי הוא עוקב אחרי מוצא להקות הארבה, המאיים לחזור ארצה אחרי שהשחית בה כל חלקה טובה והכביד על הצבא והאזרחים כאחד. כותב הטורים האלה היה אחד מעוזריו של ה' מזרחי, גיסו של אליהו קראוזה, מנהל מקווה־ישראל, אשר ג’מאל־פחה הטיל עליו משימה קונסטרוקטיבית של נטיעת גנים וגידול ירקות בשביל הצבא. היה זה משום כוונה להוכיח לכל באי־עולם כי ‘התורכים הצעירים’ אינם שואפי קרבות, ברברים צמאים לשפיכות דמים, אלא אנשי תרבות המבקשים להפריח שממות, לחסל משכנות עוני, לסלול דרכים ולפתח יישובים.

גרנו, איפוא, בבאר־שבע ותפקידנו היה לפקח על כמה נקודות ברחבי המדבר ולנהלן בהתאם לתכניות שהוזכרו. לרשותנו הועמדו על ידי הצבא מאות פועלים ממחנות ה’עמליה' – צבא העבודה – ובתוכם עשרות יהודים שעל ידי עבודתם אצלנו הצליחו להשתחרר מעינויים, השפלה ותנאי רעב במקומות אחרים. עצם מציאותנו במקום וקשרינו המצויינים עם קומנדאנט המדבר, בהגת־ביי, עשו אח תחנתנו בבאר־שבע לעוגן־הצלה להרבה יהודים שנאלצו למלא חובת הצבא וכן לסתם יהודים מומחים, מהנדסים ורופאים או בעלי מלאכה וסוחרים שנהרו לבאר־שבע, מי ברצון ומי באונס…

ביום לא עבות אחד, בעודנו טרודים ב’סבלותינו' להחיאת השממה בנגב, הופיעו בבאר־שבע שני אנשים. האחד צעיר, גבוה ואיתן, לוהט וחסר־מנוחה – השני קשיש יותר, נמוך, שקט ומסתיר סוד. הם סרו אל הבקתות של ‘החווה הממשלתית על גדות ואדי באר־שבע’ ללינת לילה, בכוונה לצאת באשמורת הבוקר לדרכם. לאן מובילה הדרך הזו – הם הסבירו כדלקמן: הואיל ומחנות הארבה מאיימים בקביעות על הארץ וערש לידתם נמצא אי־שם במדבר, וכיוון שעוסקים הם במחקר מדעי לשמו, הוטל עליהם למצוא את הארבה ולקבוע את מקורו. נודע לנו אחרי־כן כי מלווהו של אבשלום, מר כהן, חזר עוד באותו יום – ואילו אבשלום המשיך בדרכו למחרת.

לאחר יום יומים, נפגשנו במפקדת מושל סיני עם אחד משכיריו של המושל – יהודי מאיזמיר מידידינו בבאר־שבע – והוא מסר לנו בסוד גמור כי נודע לו שיהודי בן הארץ נתפס על גבול מצרים כמרגל ואחת דתו להמית! וכבר מקימים עמוד תליה בגן הציבורי אשר במרכז העיר למען יראו וייראו. עצתו לנו היא לבלי הראות כל סימן שמשהו ידוע לנו וכן להימנע מלבוא בקשר כל שהוא עם הנידון. הימים ימי מלחמה ואנו צפויים לעונש מוות.

שמרנו את הדבר בלבנו ודאגה ובעתה אחזתנו. חששנו כי יחס של איבה ונקמה ישתרר במהרה בכל החוגים כלפי היהודים וחיכינו בחרדה להתפתחויות.

והנה בעברנו, כהרגלנו יום יום, ברחובה הראשי של העיר נמשכו עינינו אל החנויות הראשונות בשורת הבתים משמאל, אשר שימשו בית־סוהר ארעי לשלטונות העיר והצבא. בירכתי אחת מהן יכולנו להכיר בדמותו הגאה של אבשלום, כשהוא רכון על כיסא נמוך. רעד עבר בלב. אולם מיהרנו להמשיך בדרכנו, כדי לא לעורר שימת לבם של השומרים. ובכן, אמת הדבר. אבשלום נתפס כמרגל! מה לעשות?

חלפו ימים וצל התליה נטוי על כולנו. באמצעות נער המלון, אשר היה מספק אוכל כשר לאבשלום לפי דרישתו, העברנו פתק לאסיר והודעה שנתאמץ לעשות ככל האפשר. זמן מה לא נענינו ואולם נזדמן לנו לראותו כשהוא פוסע ברחובה של עיר, מוקף שומרים, כדי להגיע מן הסוהר אל בית־השימוש, שהיה מהצד השני של הרחוב. צעדו היה בוטח וגאה וכולו אומר כבוד וגאון. אי־אפשר היה להאמין כי אדם זה עלול להיתלות מחר או מחרתיים. נודע לנו כי הוא אינו מודה באשמה ומתייחס לחוקריו בבוז ושאט־נפש. כאיש־מדע, טען, הוא מילא שליחות השובה, ואשר לפוליטיקה, אמנם הוא כותב יום יום מאמרים פוליטיים בשפה הצרפתית בעתון שהוא עורך, אבל – מה לו ולריגול.

סוף־סוף הועברה אלינו על ידי אותו שליח המלון, מעטפה סגורה שיש להעבירה לאהרון אהרונסזן בחיפה. היינו נבוכים. כל אנשינו הם בבחינת מגוייסים לצבא. איך נבצע את השליחות ואין אנו יודעים אל נכון מה מידת האמת בהאשמות הצבא ובהודעות אבשלום. החלטנו לרדת אל שרשי הדבר כדי שנדע איך לכלכל מעשינו.

נתכנסנו במסעדה צנועה של ידידים, הגפנו את התריסים ופתחנו בדחילו ורחימו את המעטפה. והנה לפנינו מכתב כתוב צרפתית אל אהרון אהרונסון בחיפה, ותוכנו: הודעה על ביצוע השליחות המדעית לחיפוש אחרי מקורות הארבה והאשמה חריפה כנגד השלטונות שהפריעו בעד הפעולה אשר כמעט הוכתרה בהצלחה. הוכינו בתמהון, האמנם כך הוא הדבר ואבשלום קרבן חנם?

משמשנו בניירות וראינו כי למכתב הנזכר יש תוספת והיא גליון נייר חלק ונקי. התגנב החשד כי גליון זה אינו סתם מקרה. בדקנו והפכנו אותו לכל הצדדים עד שנראו לנו באחת הפינות של הגליון כדמות שתי אותיות צ.ל., ושברנו את הראש למצוא פשרן. ומכיוון שלא נתקבלה על הדעת כל סברה אחרת – קבענו כי פירושן ‘צריך לקרוא’. ואולם איך עושים זאת והנייר נקי בהחלט. לעזרתנו באה אשתו של בעל המסעדה, עולה מרוסיה הצארית. היא טענה כי היא זוכרת את ימי המהפכה ואז היה מקובל כתב־סתרים, אשר לאחר חימום היה מתגלה ככתב אדום. הובאה עששית וחיממנו את הגליון והנה התגלו אותיות אדומות שורות שורות, והתוכן שונה בתכלית מן המכתב הקודם: הודאה בפעולה האחרת, ירידה בדרך מצרימה, וקריאה נמרצת לעשות כל הצעדים לשחרורו המהיר מידי הצבא.

והנה, נתגלתה לנו האמת, ואנו נקראים להציל יהודי וחבר מן התליה. ואין לדחות את הדבר. ידענו כי ברוחמה ישנו הנוטר יוסף לישאנסקי, המשמש גם כמוכתר הנקודה ולרגל תפקידו הוא מופיע בבאר־שבע. הודענו לו שיבוא מיד. בבואו הראינו לו את המכתב והצענו לו שיעביר אותו לתעודתו. יוסף לישאנסקי הסכים לקבל על עצמו את התפקיד. הגיע לחיפה, התראה עם אהרון וחזר כעבור יום כשבידו הוראות ובכיסו מטבעות זהב למכביר – פונטים אנגלים, הוצאת אותה השנה.

אבן נגולה מעל לבנו. מעתה יש דואג לאבשלום".

* *

בזהירות מרובה ביקש אהרון דרכים כדי לשחרר את אבשלום. נעמן בלקינד, ידיד נעוריו, שנרכש, כאמור, על ידי אהרון לניל“י, המליץ עליו לפני הקצין איזאט־ביי, והודות להתערבותו של זה האחרון הוקלו תנאי חייו של אבשלום בבית־הכלא וניתנה לו אפשרות לקבל כספים, מזון וידיעות מן החוץ. המקשר בין נעמן ובין אבשלום היה יוסף לישאנסקי, השומר ברוחמה, המושבה הדרומית ביותר ולפיכך גם הקרובה ביותר לבאר־שבע, שגוייס גם הוא לניל”י. לישאנסקי מוצא דרכים למסור לאבשלום על מה שנשלח אליו ולקבל ידיעות ממנו ומאחרים על מצבו. באחת מן הפתקאות הוא מוסר לו בשם אהרון: “חזק ואמץ! שמור את פיך ולשונך ואל תערבב אנשים אחרים בענין. לא נשקוט עד שנוציאך לחופשי”.

בשבוע הראשון של ינואר 1916 הועבר בשלום לירושלים ונחבש שם ב’חצר הרוסית'.

כאשר נדמה היה, שעם העברתו של אבשלום לירושלים הוחמר מצבו, החליט אהרון להעלות את העניין בפני ג’מאל־פחה. כשיצא אהרון מחיפה לדמשק ב־10 בינואר על מנת לבקש את התערבותו של ג’מאל־פחה לשחרור אבשלום, קיבל ידיעה כי אבשלום שוחרר.

כשהגיעה הידיעה על שחרורו של אבשלום אל הקונסול האוסטרי בירושלים דרש מיד לשחרר גם את אפרים כהן. כהן יצא לחופשי.

* *

לאחר שבועות אחדים כבר נמצאה שרה ביחד עם אהרון ואבשלום בדמשק. כאן, במקום מושבה של המפקדה הצבאית הראשית, היא מסייעת להם לרכוש ידיעות חשובות, העתידות לשמש, כפי שהם מקווים, מפתח להשפעה מכרעת מצדם על מעצמות־ההסכמה. ואילו באותה שעה עצמה בטוח ג’מאל־פחה שהמומחה החקלאי שלו תר ביחד עם עוזרו את הארץ כדי לעמוד על סיכויי היבול…

לילות שלמים הם יושבים ומטכסים עצות: שירות הריגול נתארגן כראוי. בביר־סאלים, מקום חנייתו של הצבא, עומד על המשמר נעמן בלקינד. על־יד גבול המדבר, בסביבות עזה ובאר־שבע, נמצא לישאנסקי. עוזרים נאמנים יש להם בכל הארץ ובמושבות הגדולות. יום־יום מתקבלות ידיעות חשובות, ואהרון עצמו עובר עליהן, מברר אותן ומפרשן, שיהיו ראויות לשימוש. אבל שלושתם יודעים היטב, שלחינם המאמצים, העמל וההסתכנות ברכישת־הידיעות, לחינם הארגון החשאי של בני־אדם מסורים בכל פינות־הארץ, אם לא יחודש הקשר עם האנגלים. נחוץ לחדש את הקשרים עם המפקדה הבריטית. אם יצליח להשיג בשביל אבשלום רשיון־נסיעה לארץ נייטראלית, יוכל לפנות שם אל הציר הבריטי ובעזרתו יחדש את הקשרים עם המפקדה הבריטית במצרים והשרות של אניית־הידיעות יחודש. אבשלום הגיע לקושטא ושם התאמץ להשיג רשיון נסיעה לחוץ־לארץ, אולם ללא הצלחה.

* *

הפסקת הקשרים בין קהיר ובין עתלית הדאיגה גם את המפקדה האנגלית במצרים. עתלית לא השיבה על איתותיה של הספינה. מי יודע, מה אירע שם. יתכן, שהיהודים נמלכו בדעתם והחליטו להפסיק את פעולתם, ואפשר גילו שלטונות הצבא התורכי את הקשר והפסיקוהו.

במקרה מצילים האנגלים מפי הבדווים ידיעה על בחור יהודי שנתפש במדבר והובא לבאר־שבע באשמת ריגול. לאחר חקירה זהירה בין היהודים פליטי ארץ־ישראל נודע להם שהאסיר אינו אלא אבשלום פיינברג. קבוצת עתלית קיימת, איפוא. מפני מה הפסיקו את קשריהם עם האנייה? צריך לברר את הסיבה ולחדש את הקשרים, אבל כיצד?

באותו פרק זמן, באביב 1916, הבריא בבית־החולים בקהיר המתנדב הפצוע צבי רבין ששרת בגדוד נהגי הפרדות בחזית גאליפולי. כשיצא מבית־החולים נטפל אליו אחד מאנשי האינטלג’נס וחקר אותו תוך שיחה ידידותית בדבר ידיעותיו על ארץ־ישראל. נתברר, שאדם זה עבד במשך שנים אחדות בתור עגלון בדרך חיפה־עכו ושהוא מכיר את אהרונסון ואת הסביבה של תחנת־הנסיונות כמו את עשר אצבעותיו.

חייל זה נבחר לשם חידושם של הקשרים עם תחנת־עתלית. בלילה אפל אחד הורד מספינה אנגלית מול התחנה, הובל בסירה עד קרבת החוף, ומכאן התקרב בשחיה אל היבשה.

הוא עלה בזחילה על החוף והתקדם בזהירות בין הסלעים והשיחים לתחנת־הנסיונות. סמוך לדרך־המלך הוכרח לסגת אחורנית, שלא ירגישו בו, כי כל אותו לילה עד אור הבוקר עברו שם יחידות ומטעני אספקה, שהוסעו מחיפה לצד דרום. לאור היום לא העז לעבור את הכביש מחשש שמא יפול בידי החיילים המשוטטים בסביבה. הוא החיה את נפשו בבקבוק מים ובצנימים יבשים שהיו בידו וחיכה לבוא הערב. עם חשכה התחיל שוב מסע הצבאות על הכביש ונמשך עד אור הבוקר, וכך הוכרח לשוב ולהתחבא ולהמתין לערב השלישי.

בלילה השלישי התקרב צבי רבין אל הכביש, כל עוד נפשו בו. עכשיו לא נשמע עוד קול שקשוקן של עגלות־הצבא. הוא עלה על גבעה וראה מרחוק את איתות־האור של הספינה החוזרת מחופי הלבנון. אם לא ישוב במהרה אל החוף, תימנע ממנו האפשרות לשוב מצרימה. הוא מיהר, איפוא, לבוא אל חצר התחנה. הדלתות היו נעולות והחלונות חשוכים. לדפוק בדלת לא העז. מי יודע, אם אין בבית מישהו מן השלטונות. הוא קשר, איפוא, אל היצול של מכונת־הקצירה את המכתב שהביא מן המפקדה, ומיהר לחזור אל הסירה, שהמתינה לו בחוף.

מן המכתב, שמצא אהרון בבוקר נודע לו, שהפסקת הקשרים באה לא באשמתם של האנגלים. לאחר שלושה שבועות תסע הספינה לחופי הלבנון, ובדרכה חזרה תתקרב בלילה לחוף עתלית, ואז יוכל להתקשר עם הקצין לפי ההוראות שבמכתב.

למחרת טילגרף אהרון לקושטא אל אבשלום, שהדודה הבריאה ממחלתה, היא מתגעגעת לראותו ועליו לשוב מיד.

אבשלום חזר ועכשיו עוברים ימים של צפייה נעימה. הירח קטן והולך. כבר הגיע לצורתו הדקה של חצי־הסהר המתנוסס על דגל הממלכה. עוד מעט ואורו יחדל לגמרי, ואז יופיע אור־הספינה על פני אפלת־הים…

אבל בימי הצפיה הללו נתפרסמה הודעה רשמית, שאחת מספינות האוייב נתקלה במוקש בקרבת ביירות וטבעה בים, ומפקדה ניצל ונלקח בשבי. זו היתה הספינה, שאהרון, אבשלום ושרה חיכו לבואה בכליון־עינים.

מה יהיה עכשיו?

לאבשלום היתה הצעה מוכנה: הוא יחזור לקושטא, שוב ישתדל לקבל דרכון וייצא לארץ נייטראלית, כפי התכנית הקודמת. אבל אהרון התנגד לכך. הוא עמד על דעתו, שהפעם כרוך הדבר בסכנה הרבה יותר גדולה. מלבד ההתלהבות והאומץ נחוצה גם מידה מרובה של זהירות. הפעם מוכרח אהרון עצמו לנסוע. הוא הצליח לקבל היתר יציאה לדנמארק הנייטראלית. מקופנהאגן הפליג בספינה הולאנדית היוצאת לארצות־הברית, שעדיין היתה מחוץ לקלחת המלחמה. כשעברה הספינה מצפון לחוף אירלאנד, נשלח אליה מספינת־מלחמה אנגלית אות־פקודה לעמוד. לאמר מכן עלו על ספינת הנוסעים ההולאנדית קצינים בריטיים והחלו בחקירת הנוסעים. לאחר שגילו בין הנוסעים את אהרון ועמדו על נתינותו התורכית – נלקח בשבי, והועבר ללונדון. אהרון מציג את עצמו בפני ראש ה’סקוטלאנד־יארד' סיר באזיל תומפסון, ולאחר הידוק הקשרים וקביעת תכנית פעולה להבא – מועבר אהרון בספינת־מלחמה למצרים.

* *

קודם הפלגתו של אהרון אהרונסון לארצות־הברית, מסר ידיעה על כך באמצעות כתובת ברלינית מסויימת לשרה ולאבשלום. על־ידי הסימנים המיוחדים שנקבעו בין אהרון ואבשלום, נתקבלה מתוך המכתב פקודה, להזדרז בעבודת איסוף הידיעות, כי לאחר שבועות מעטים יגיע אהרון למצרים ויתקשר עם תחנת עתלית בדרך הים.

העבודה, שהוזנחה אחר הכשלון לחידוש הקשרים, נתחדשה במרץ כפול ומכופל. יוסף לישאנסקי היה מקיים את קשריו עם בדווים ועם ידידים ערביים, המתגוררים בשטחים קרובים לאיזור־החזית ומלקט מפיהם שלל ידיעות צבאיות חשובות. שרה התיידדה עם משפחות נכבדות, שקצינים תורכיים וגרמניים היו מבאי־ביתן, והיתה שואבת שם ידיעות מעניינות.

כך נצטברו בתחנת עתלית ידיעות חשובות ומדוייקות, מוכנות למסירה ביום שבו תשוב האנייה האנגלית להראות במימי עתלית. אולם האנייה מאחרת לבוא, וגם מאהרון אין שום ידיעה. לפי המכתב האחרון היה עליו להיות במצרים זה כבר, אולם אין כל סימן לכך.

ברוח נכאה עובדת שרה בתחנה. אבשלום משתדל להפיג את עצבותה והוא מסייע לה גם בעבודה הבוטאנית, מלבד בעבודות הריגול. אבל אבדן עקבותיו של אהרון מסעיר גם את רוחו. מזמן לזמן הוא משוטט בארץ, לחיפה, לחדרה, לפתח־תקווה, ליפו, לראשון־לציון – אפשר, תקלוט אזנו בדרך מקרה ידיעה כלשהי על מורו.

מאחד הנדודים הללו הביא לעתלית את הידיעה המדהימה שאהרון נלקח בשבי בדרך מסעו לארצות־הברית. עוד מאנגליה דאג אהרון לכך, שהידיעה על דבר שביו תגיע מאמריקה אל ג’מאל־פחה, כדי שיתייאש ממנו ולא יוסיף לחקור על מקום המצאו.

אבשלום לא יכול לשאת את עוצם כאבה של שרה, שהוסיף על כאבו שלו. אבדו הקשרים עם המפקדה ועכשיו אבד גם אהרון.

אבשלום אינו רוצה להכנע. נחוץ לחדש את הקשרים עם המפקדה. רעיון נצנץ במוחו, אבל כל זמן שלא עיבד אותו לפרטיו, אינו מוציא מילה מפיו. שוב יצא לנדודיו, ולאחר ימים אחדים חזר אל התחנה בלוויית יוסף לישאנסקי והודיע לשרה, ששניהם בלווית בדווי נאמן יעברו את החזית וירדו למצרים בדרך היבשה.

למחרת יוצאים שני הרוכבים מהתחנה. הם הולכים לקראת חלאות וסכנות. אבל, לכל הפחות, יש להם הרגשת סיפוק כלשהי שהם מתקדמים.

רטובים מגשם הגיעו באחד מן הערבים שני פרשים לבושים אירופית אל חצר המשק של רוחמה, ולמחרתו יצאו משם בערפילי הבוקר הטחוב והקריר שני בדווים רוכבים על גמלים, ופניהם מועדות דרומה־מערבה.

לא פעם היה לישאנסקי עובר בדרך זו בלבוש בדווי, כשהוא מלווה את אורחיו השוכנים באוהלים על שפת־המדבר. גם עכשיו, מלווה הוא, כנראה, איזה שייך צעיר החוזר אל שבטו. הבדווים, כחולות־המדבר וכענני־השמים, אינם יודעים גבולות וחזיתות, הם הולכים אל אשר ישאם הרוח, והמשמרות המשוטטים של הצבא כבר יודעים, שאין להם להפריע את הבדווים בתנועתם החופשית. רק בקרבת החזית יש להשגיח, שלא יעברו אל האוייב.

חשכת־הערב משגת את שני הבדווים המדומים ואת בן־לווייתם הבדווי האמיתי בלב־המדבר, כשהם רחוקים מכל מחנה ומכל משמר צבאי. באפלת־הלילות, תחת שמים מעוננים, המשיכו השלושה את דרכם, פסחו על חפירות ריקות ועקפו אנשי משמר נרדמים, וכך עברו את האיזור של החזית התורכית. בשטח הבינים הוסיפו להתקדם מערבה תחת מחסה הלילה והגיעו עד לשייך־זוויד, לא רחוק מנקודת־המשמר של האנגלים. עוד מעט והבוקר יאיר עליהם במחנה האנגלי מחוז־חפצם.

עם דמדומי־השחר הגיחה לקראתם מבין הגבעות להקת בדווים מזויינים, כשלושים במספר, ופתחה ביריות. אין לדעת מי היו הבדווים הללו; סתם שודדים, שכירי התורכים לשמירת החזית, או מרגלי האנגלים, שמסע אנשים אחדים בשטח זה היה כפגיעה בזכותם המיוחדת. יתכן, שהיו גם שודדים וגם שכירים של שני הצדדים.

לקול היריות פנה מלוום אבו־חאסאן, ורץ לעבר הבדווים. אבשלום ראה בכך אות לבגידת מדריכם והפיל אותו מעל גמלו ביריה אחת.

עכשיו התלקח קרב נורא בין השנים ובין השלושים. מסביב לאבשלום ולישאנסקי מתעופפים כדורי־מוות וכדוריהם שלהם מפילים איש אחר איש. כדור פגע בלישאנסקי והפילו. קרני־השמש הראשונות שהגיחו מאחרי המדבר עוד ראו את אבשלום עומד על נפשו בגבורה נגד עשרות תוקפיו. אך בצאת השמש כבר היתה דממת־מוות על פני המדבר. אבשלום היה מוטל על הקרקע ללא רוח וחול־המדבר ספג את דמו…

…ולו גם תיתן לבנו טרף לעיט ולעורב

השחור, המקנן בהר חורב –

…ומתנו בשחוק־לעג, בנשיקה מלאת זיו,

ומלאה הארץ לנצח אהבה ואביב…

שירת־הנעורים של אבשלום הפכה לנבואה: לבו ניתן טרף לעיט ולעורב שבמדבר־סיני, בהר חורב…

* *

יום אחד, בשעה שאהרון עסוק היה במפקדה הראשית הבריטית בקהיר, קיבל ידיעה, שבבית־החולים־הצבאי שוכב אסיר או שבוי פצוע, כפי הנראה יהודי מארץ־ישראל. הוא מזכיר את השמות פיינברג ואהרונסון, ואינו רוצה לספר שום פרטים על דבר בואו עד שימצא אדם מתאים, שיוכל לסמוך עליו.

הוא הלך לבית־החולים הצבאי בלוויית ידידו פרץ פאסקאל מפתח־תקווה, שערך אז גלות במצרים. כשבא לשם נודע לו, שהפצוע הוא יוסף לישאנסקי, שנמצא שותת דם בין שתי החזיתות סמוך לשייך־זוויד, והמשמר המשוטט במדבר הביאו אל המחנה. שם קיבל עזרה ראשונה ונשלח לבית־החולים. סבורים שהתורכים שלחוהו לרגל את החזית.

הרי זהו איש־האמונים שלו ושל נעמן בלקינד! מפי הפצוע נשמעה הודעת־זוועה: אבשלום פיינברג נהרג במדבר!

זעקת־הכאב שפרצה מפי אהרון משתקת את אנקותיהם של הפצועים והחולים. הכל מביטים בתמהון על האדם רחב־הכתפיים, הקורס תחת עוצם כאבו, ובנפשו של יוסף נתעורר מחדש חזון־הבלהות של אותו בוקר ארור: שריקת־כדורים, דם נשפך, פצעים ומוות…

הדממה, שנשתלטה אחר־כך בחדר, הופסקה על־ידי גניחותיו של יוסף שפניו החיורים הצהיבו מתוך לובן תחבושותיו.

“כיצד אירע הדבר?!” מקשה אהרון מתוך חרון אין־אונים.

הפצוע אסף את שארית כוחותיו ותיאר את פרטי המאורע. במאמצים מרובים הצליח יוסף לישאנסקי להשיב על שאלותיהם הרבות של אהרון ופאסקאל. הרופא התורן ביקש מן המבקרים שיחדלו לייגע את הפצוע בשאלותיהם. הוא הפסיד הרבה דם ומצבו אנוש.

שני דברים ביקש אהרון מן המפקדה: ראשית – להעביר את יוסף לבית־חולים לקצינים ולטפל בו במסירות הגדולה ביותר; שנית – לשלוח כוח־סיור חזק לסביבות שייך־זוויד לבקש את גופתו של אבשלום ולהביאו לקבורה.

הבקשה הראשונה נתמלאה מיד: יוסף הועבר לבית־חולים משובח ולאחר זמן קצר הלך והחלים. כשנשאל בפעם השניה למסיבות מותו של אבשלום, השיב כהוזה מתוך קדחת: “מי יודע, אפשר עוד אבשלום חי…” וכשנשאל שוב לאחר שהבריא חזר על התיאור, שמסר בסיפורו הראשון, בשינוי כמה פרטים לא חשובים.

אילו נמצאה גופת אבשלום והובאה לקבורה, אפשר, שלב אהרון היה נרגע ומשלים עם הבלתי ניתן להשתנות, אבל כוח־הסיור, שנשלח לפי דרישתו של אהרון, לבקש את גופת אבשלום, חזר ריקם. המדבר בלע את סוד מותו.

(תר“ן – 1890 – תרע”ח –1917)

"…אבל הנה באו הימים, אשר יכתבו בדם ואש בספר חיינו, ומתוך חשכת הימים האלה עלה השם הזה, וזיו של הוד מרחף עליו. מדן ועד באר־שבע סיפרו עליו אבות לבנים מתוך לחש של קודש.

ואנוכי, שלא ידעתי ולא הכרתי את האשה הזאת, רואה אותה בחזון יום יום, ובמשך כל החודשים הארוכים האחרונים אני רואה את תמונתה בכל קהל ובכל אספה; אני רואה אותה מרחפת בתכלת הערפל המכסה את הרי יהודה… ולעולם לא אשכח את הטרגדיה של זכרון־יעקב.

לא הייתי עד־ראיה למעשי־הדמים. רק מפי עד־ראיה שמעתיו, והנה רואה אנוכי יום־יום אח עינוייה, שומע אנוכי את דבריה, את צעקותיה של האשה הקדושה, הנסרות ונישאות בין הסלעים של הרי אפרים.

מה מקור קדושתה?

היכן המעין, שממנו שאבה את גבורתה?

ידעתי את סביבתה, המלאה מנוחה ושובע, הרוויה הכנעה; הכרתי את בית־הספר של אותה פינה.

לא אלה זרעו את גרעיני הקדושה על תלמי לבבה.

מי יצר? מי זרע?

אולי רוח ההרים, אשר עליהם מטפסים ועולים בלילה צללי הקדושים… אולי האגדה של עשרת הרוגי מלכות, אשר שמעה מפי סבתא? ואולי קיסריה – מרכז הדמים ומקור השיעבוד למולדת – מצד אחד, ועתלית – עיר האגדה של ביתר – מצד שני. אלה שתי הנקודות אשר ביניהן עברו עליה ימי ילדותה – אולי אלה הן שיצקו בה את רוח המרד?

לאלוהי ציון פתרונים".

משה סמילנסקי

* *

שרה נולדה בזכרון־יעקב ביום י“ד טבת תר”ן (1890) לאביה אפרים פישל אהרונסון, מראשוני המייסדים של זכרון־יעקב, ולאמה מלכה, בת ר' שמואל גאלאצאנו, ראש קהילת באקאו ברומניה. עד גיל שלוש־עשרה למדה בבית־הספר של המושבה, בין השאר גם צרפתית, ובגמרה השתלמה אף בגרמנית. בתום חוק לימודיה עזרה להוריה במשק הבית. היא הצטיינה בתפירה. עבודתה השקדנית לא מנעה אותה מלהוסיף ולקרוא, כהרגלה, במיטב הספרות העברית והלועזית. כן השתתפה בפעולות הנוער במושבה. בבמת־חובבים, הקדישה מזמנה לספריה הציבורית וכדומה. לאחיה אהרון סייעה בסידור ספרייתו המדעית ואוסף צמחיו. מלבד כל אלה הצטיינה ברכיבה על סוס, ולב אמיץ שכן בסגור חזה.

חמדה בן־יהודה (רעייתו של אליעזר בן־יהודה) שהכירה מקרוב את שרה, כתבה עליה:

"שרה אהרונסון גודלה וחונכה מלוטפת אהבתם הרבה של הוריה ואחיה. מילדותה הצטיינה בשכלה הצח והצלול ותפליא את רואיה ופה אחד ניבאו לה כולם גדולות.

אבותיה הנחילוה נועם וזוהר. אחיה המשכילים לימדוה וחינכוה ותהי שרה לעמוד־התווך של המשפחה ותקח חלק בכל עבודה ממשק הבית עד השדה והכרם. אף בחקירתו המדעית של אחיה המלומד השתתפה ובכל אשר שלחה ידה הצליחה.

הבית הנחמד, מוקף אילנות ופרחים, היה למרכז של חכמה ומדע, לקן של עבודה חרוצה.

הבחרות חננה את שרה ביופי וחן ותהי כגפן רעננה ובגוף היפה והבריא היתה גם נפש עשירה ורוח גדולה".

אהרון, אחיה הבכור, השפיע גם הוא לא מעט על רוחה ואופיה של הנערה. הוא הטיל עליה, והיא עוד רכה בשנים, עבודות מדעיות. היא היתה האחראית לרישום התצפיות המטראולוגיות שלו, שלוש פעמים ביום.

את השפעת אהרון על שרה, ועל אחותה הצעירה רבקה, אפשר לראות ממכתב שכתבו שתי האחיות אל מחיה השפה העברית אליעזר בן־יהודה, שערך את העתון ‘השקפה’, ושרה אז בת ארבע־עשרה. המכתב פורסם בגליון כ“ב, שנת תרס”ד.

"לכבוד עורך ה’השקפה', שלום.

ירשה נא לנו כבודו להגיד לו מדוע ובמה מחזיקות אנו טובה לכבודו עבור חמש המחברות הראשונות שכבר יצאו לאור ממלונו הנעלה, ועד כמה משתוקקות אנו לראות במהרה את המחברות הבאות אחריהן – וזה הדבר:

רבים כעת בינינו ההולכים בעקבות אדוני ומשתדלים לעשות שפתנו לשפה חיה, מדוברת. ושומעות אנו כבר גם בחוצות הערים, גם בטיולנו בשדות, עברית מדוברת. אולם, יכולות אנו להעיר על הדבר הזה, מה שהעיר כבודו בהקדמת מלונו על אודות הסופר סמולנסקין, כי הוא סיפר אך ורק על אודות עניינים אשר היו מושגיהם בעברית. וכן עושים רק המדברים עברית. במשך גלותנו האחרונה התרחקנו גם ממראות וממעשי הטבע, חדלנו להתבונן בהם: היינו לעירונים גמורים, וכזאת נשארנו עתה בכפרים ובמושבות, ובדברנו עברית מסתפקים אנו במושגים כללים אחדים, אבל אין בני ובנות המושבה, בני הכפרים, יודעים לקרוא בשם לכל אחד ואחד מהפרחים, מהצמחים היותר מצויים, מהצפרים העפות לפנינו, והרמשים המזמזמים באזנינו בעת טיולנו, כמו ששכיח הדבר אצל ילידי הכפרים של העמים האחרים, לפי מה שאפשר לנו לשפוט מספרי הקריאה שלהם, – כי ביניהם לא היינו. מאשימים בזאת את עניות שפתנו, אבל ההתנצלות זאת אינה נכונה. אם אנו עוברים על פני מעשי ומראות הטבע מבלי להתבונן אליהם אין זאת מפני עניות השפה, כי אם מפני שלא למדו אותנו להביט ולהתבונן. אם היו עושים בבתי־ספרנו כמו שראינו עושים בבתי־ספר של הגרמנים במושבתם בחיפה, למשל, לו התחילו המורים לזרז את תלמידיהם לבוא לבית־הספר ולאסוף שמה אבנים, צמחים, רמשים וכו', מכל הבא מתחת ידי הילדים, והיו קוראים לסוגיהם שם לכל אחד מהדברים המובאים, ומסבירים להם את ערך כל דבר ודבר, נחיצותו או נזקו שיכול לצמוח ממנו לאדם בכלל, ולאיכר בפרט, כי אז היינו מתרגלים להתבונן וההכרח היה מביא אותנו לחפש אחרי השמות העבריים ולהשתמש בהם, ואז היינו רואים כי במקום שחשבנו למצוא את עניות השפה אנו מוצאים את עשרה הרב והגנוז.

עד כמה נכונה השערתנו זו נוכל להביא ראיה מנפשנו, אף כי אין זה מן הנימוס, ויכולים לחשדנו במעט יהירות.

כרוב בני גילנו היינו תמיד עוברות בקלות ראש ומבלי להתבונן אל כל אלה הדברים אשר הערנו עליהם. והנה ראינו כי אחינו הגדול איננו יוצא אף פעם לנסיעותיו הרבות אל כל פינות ארצנו הנחמדה, אלא גם לטיולו סביב הבית מבלי שוב עמוס בצמחים שונים, אבנים, מתכיות וכו' והוא שומר עליהם כעל פנינים, רושם על פתקה יפה מקום מוצא של כל דבר ודבר, קורא לו בשם אשר מצלצל לפעמים צלצול כל כך מוזר לאזנינו, וכמעט שיכולים להגיד, כי מגפף הוא ומלטף הוא אותם.

אל נכון אוהב הוא את חברתם. עונג גדול הוא לו לשבת בתוכם ולקרוא על אודותם וכו'. ומעט מעט דבקה גם בנו מחלתו זו. התחלנו להביא גם אנו מטיולנו חפצים מחפצים שונים. הוא התל בנו בראשונה, ולאט לאט התחיל רושם גם בעבורנו על פתקאות, מחביא אותם בין גניזותיו וכך השתלשל הדבר עד כי כעת היינו הרשמיות, והטיל עלינו את הכנת הצמחים, ההשגחה על כל הצמחים והאבנים אשר אסף. ויכולות אנו להעיד, כי הידיעות אשר רכשנו לנו כפרי העונג לדעת בטיול לא רק לדעת את שם רוב הדברים אשר אנו רואות, כי אם גם את תועלתם, אם נמצאים הם בארצות אחרות, או רק סגולות ארצנו הם. כל זה משביע את נפשנו נחת ומענינים אותנו לכל הפחות כמו סיפוריו של הסופר היותר מהיר.

ובחפצנו לקרוא שמו עברים לכל הדברים אשר ראינו ולמדנו, היו לנו חמשת המחברות הראשונות של מלונו לסגולה יקרה, ומצאנו אותן מלאות וגם גדושות שמות ומושגים נחמדים על אודות אותם הדברים אשר חפשנו. ובזאת הננו באות להודות לו מעומק לבנו על העונג ששבענו על ידי כבודו, על הידיעות שרכשנו לנועל ידו ועל החיבה היותר עמוקה לשפתנו אשר באה לנו מידו.

והננו מרשות לנו להציע לפני כבודו גם את ספקותינו והערותינו על אודות אותם הביאורים, שלא יכולנו להבין, או שלא נחה דעתנו מהם. ומקוות עוד אנו, כי יואיל כבודו להשיב לנו על שאלותינו כיד חכמתו ואדיבותו הטובות עליו"

ב’השקפה' שנה שמינית, גליון מ"ח, בכתבה מזכרון־יעקב, מסופר על הצגת ‘אינטליגנט’ מאת פרץ הירשביין, על ידי חוג חובבי האמנות הדרמתית ועל תפקידה של שרה בהצגה זו:

“רושם נעים מאוד עשתה על הקהל העלמה שרה אהרונסון בדיבורה העברי הצח והנעים, בהצדיקה את נפשה ונפש אחיה לפני אביה מר הנפש ובבכותה לפניו ביאוש ויגון. ‘חפצה אני לדעת למה הוא מחרפני חנם’, היא קוראת בקול אחרי שהתנפל עלה אביה בתוכחתו ואיים עוד עליה כי את שערות ראשה יתלוש”.

שרה היתה, כאמור, רוכבת אמיצת־לב. בספרו ‘עם וארץ קמים לתחיה’ מספר פרופסור יוסף קלוזנר על סיורו בארץ־ישראל בשנת 1912. בבקרו אצל אהרון אהרונסון בזכרון־יעקב, שוחח אתו ארוכות על קביעת מונחים עבריים לפרחים וצמחים. האורח והמארח יצאו יחדיו לטיול לסביבות זכרון־יעקב. על טיול זה מספר הפרופסור קלוזנר:

“לאחר הצהרים החלטנו לנסוע בחבורה ביחד עם מר אהרונסון ושתי אחיותיו, שרה ורבקה, ועם ד”ר יפה, נסיעה של טיול אל שתי ‘בנותיה’ של זכרון־יעקב: המושבות הקטנות בת־שלמה ושפיה. בני חבורתי והד“ר יפה ואני נסענו בעגלה. מר אהרונסון רכב על סוס חום־אמוץ אביר ושתי אחיותיו – על סוסים שרוקים לבנים חסונים. וצריך היה לראות, באיזה חן ובאיזה אומץ דהרו שתי הבחורות, ילידות הארץ, על סוסיהן המגמאות ארץ! פעם נתנו חופש לסוסיהן – והן טסו כברק בדרך התלולה והמלאה חתחתים וכמעט נתעלמו מן העין. ופעם בלמו אותם הבחורות ונתנו מעצור לשטף מרוצתם – והסוסים הסתובבו על מקומם, מקפצים, מתגעשים ומתרוממים אל על וממקומם לא ימושו! והעבריות החדשות הללו נוהגות את סוסיהן בלא שום מורא ופחד ופעם בפעם הן פונות אלינו בדברים – בלשון עברית כמובן – במנוחה שלמה, כאילו לא היה מעשה זה שלהן חידוש גדול לבנות ישראל, שדרכן להתירא אפילו לגשת אל סוס”

אחד מפועלי תחנת הנסיונות בעתלית מספר:

"פעם אחת, בליל חשון אפל אחד, הופיעה אצלי שרה לפתע, לאחר חצות הלילה, רכובה על סוסה, לבושה כבדווי, סוערת־דוהרת ומכריזה בקול:

‘הא, בחור, קומה משנתך, חגור את חרבך וקח את הסוסה שלך וטוס עמי בדרך להרי הכרמל!’

נפחדתי מאוד. האם לא התנפלות שודדים? הבריקה מחשבה במוחי. ואולם שרה מצווה, ואין להרבות בשאלות. אנו טסים על סוסינו בחשכת הלילה. עוד מעט והליל יגוז ויאיר השחר. והנה קול ענבלים בלילה. אורחת גמלים. שרה מצעידה את סוסתה בעקבות הגמלים ואני אחריה. לפתע שלפה שרה את חרבה ושיסעה בה את החבל, המקשר את הגמלים, הפרישה מהשיירה כששה גמלים טעונים שקי חיטה והובילה אותם למחבוא החורשה. וכשהרגישו בכך הבדווים הרימו קול יללה בלילה. וכבר לא זזו ממקומם עד שהאיר השחר, ואנחנו הבאנו להם חזרה את רכושם. משנגשנו אל הגנבים, פתחה שרה ואמרה:

‘האזינו ושימעו, אחים. אנחנו לקחנו מכם הלילה את המלקוח, ולא למען הביזה, אלא בשביל שתדעו, כי אף אנחנו היהודים מוכשרים להתנפל עליכם ולגזול מכם את רכושכם. ועליכם להזהר להבא מלהתנפל על מושבינו.’

הערבים הקשיבו לדבריה הנלהבים של שרה ופתחו לפניה בדברי הלל ושבח כיד המליצה הטובה עליהם. ואכן, למושבה זכרון־יעקב היתה מאז הרווחה".

* *

כך גדל במושבה זכרון־יעקב, כמו ביתר המושבות, דור חדש, שינק אומץ וגבורה מקרקע המולדת. דור זה לא הסתפק בהתגוננות בלבד כאבותיו. אחיה של שרה, אלכסנדר, אסף סביבו צעירים מבני המושבות ויסד את אגודת ‘הגדעונים’ על שם הגיבור התנכ"י גדעון בן יואש, שהיה לה צביון צבאי. ‘הגדעונים’ רכבו על סוסים, אחזו בנשק ועוררו כבוד בלב השכנים.

עם ‘הגדעונים’, נמנה אבשלום פיינברג, יליד חדרה, בן הבילו"יים ישראל ופאני פיינברג. הוא היה לתלמידו ועוזרו של אהרון אהרונסון בתחנת־הנסיונות שלו בעתלית, והיה גם בן־בית אצל משפחת אהרונסון, שבזכרון־יעקב.

אבשלום היה יפה־תואר ואציל־נפש, משכיל ומשורר, וצד את לבה של שרה לאהבה אותו. אבל אבשלום הפנה את שימת־לבו דווקא לרבקה, אחותה הצעירה. רבקה היתה יעלת־חן, מלאת שנינות ועליזות. בחשבה, כי שרה היא בחירת לבו של אבשלום, הרגישה את עצמה יותר חופשיה בגישתה אליו, בדבריה ובמעשיה עמו. לאט־לאט נוצר, איפוא, המצב המוזר והמסובך: שרה אוהבת את אבשלום והוא אינו יודע, ואילו רבקה אוהבת את אבשלום וחושבת שהוא אוהב את שרה, ואבשלום אוהב את שתיהן, ועדיין אינו מעז להביע את אהבתו לאחת מהן, כי לא הכריע בלבו במי יבחר סוף־סוף.

ככל שהרבתה לחשוב, כי אבשלום אוהב את רבקה, כן הידקה יותר את המסווה שעל פניה והעיבה יותר את האור במבטה, שעה שנח על בחיר־לבה. בכל העוז אשר באופיה התאבקה עם סוד נשמתה, ותוכל לו. היא הצליחה להוליך שולל גם את אבשלום וגם את אחותה, עד ששניהם האמינו, כי שרה מחבבת את אבשלום רק בתור ידיד וחתן אחותה בעתיד. או־אז התקשרו אבשלום ורבקה בהבטחה הדדית לשמור אמונים זה לזו, וציפו ליום בו יוכלו לתת פומבי לאהבתם באירוסין.

ימים קשים ונוראים באו אז על שרה. יום־יום גדלה אהבתה לאבשלום וגברה הנחיצות להסתירה. בשום פנים ואופן לא רצתה שיתגלה סוד אהבתה לאבשלום ולאחותה. במוחה של שרה צצה או המחשבה, שחיש מהר הפכה אצלה להחלטה: לברוח, לברוח למרחקים.

וכאילו ביקשו מהשמים לסייע לרצונה של שרה, הופיע אותה שעה בזכרון־יעקב שבתאי לוי, ידיד ותיק של בית אהרונסון, כדי לדבר עם אביה של שרה בדבר־שידוך בתו למר חיים אברהם, יהודי עשיר מבולגריה ובעל עסקים גדולים בקושטא, שנמצא באותו זמן בארץ־ישראל. הוא דיבר בו נכבדות, שהנו בן למשפחה מיוחסת, בעל לב חם ואוהב גדול של ארץ־ישראל.

הודות לשידוליו של מר לוי ניאותה שרה להינשא למר חיים אברהם, בגמרה בלבה להיות אשה טובה ונאמנה לבעלה.

אחרי החתונה, כשעמדה שרה לעזוב את בית אביה ולנסוע עם בעלה לקושטא קרא אפרים פישל אהרונסון את חיים אברהם ואמר לו: "ראה, בני, את הבית ממנו אתה לוקח את אשתך –את בתי. ראה ראית את אהבתנו לה ומי היא שרה לכל הסובבים אותה. השגח עליה, הייה לה אוהב, אב, אם, אח ואחות. כי לנכר אתה לוקח אותה וזולתך איש אין לה במגוריה החדשים. אל תשכח! נכס יקר אנו מפקידים בידיך.. "

בעלה של שרה היה טוב לפי מושגיו. אבל איך יוכל הוא להבין ולהעריך את שרה, היודעת לשתוק ולסבול, לערוג ולחלום מבלי לומר דבר? שרה לא חסרה ולא כלום בבית בעלה. אך קשים היו לה החיים במטרופולין הגדולה, היו אלה חיים ללא מעוף וללא זוהר וגעגועיה לארצה הלכו וגדלו.

והנה פרצה מלחמת העולם, בקיץ 1914. החדשות מהמולדת מדאיגות את שרה ומגבירות את געגועיה. היא ערה לכל המתרחש ועוקבת אחר מהלך המלחמה. בהיותה בקיאה במצב יודעת היא אילו תלאות עשויות לבוא על ארץ מולדתה, אם הגרמנים יצאו כמנצחים במערכה. בצער רב היא רואה את תורכיה נסחפת גם היא בזרם המלחמה לצדה של גרמניה. ימים מזעזעים עוברים עליה כשציי האנגלים והצרפתים מתקיפים את מצרי הדרדנלים, בקרבת קושטא.

בתורכיה מתלחשים על הטבח שנערך בארמנים. מארצה מגיעים מכתבים הכתובים ברמזים, בם מספרים לה אהרון, אלכסנדר, רבקה ואבשלום על המצב בארץ ההולך ומחמיר. לפתע היא מקבלת גלויה מארצות־הברית מאת אלכסנדר אחיה ורבקה אחותה. בני משפחתה האחרים נותרו בארץ. לבה מנבא לה רעות ורוצה היא להיות קרוב לאביה, לאחיה, למושבתה. היא מוכרחה לחזור לארץ־ישראל ויהי מה.

לפני החליטה סופית לחזור לארץ־ישראל, היא עושה מאמץ אחרון לשלב את עצמה בחיי בעלה, שהתכונן לנסוע לאוסטריה ולגרמניה לרגל עסקיו, ומבקשת אותו שיקחנה עמו. אבל הוא מסרב לה, בטענה שבימי מלחמה לא יוכל למלא את מבוקשה.

ואזי היא מודיעה לבעלה על החלטתה לחזור אל בית אביה, לארץ־ישראל.

הנסיעה ברכבת האנאטולית לא היתה נוחה ביותר. נוסעים אזרחיים כמעט שלא היו בה. חיילים וקצינים מילאו את הקרונות. בכמה תחנות הוכרחה הרכבת לשהות שעות רבות, כדי לפנות מעבר לרכבות אחרות, המובילות חיילים אל החזית והמחזירות פצועים וחולים.

ככל שהתרחקה הרכבת מהמטרופולין וקרבה למקומות הסכנה, כן חזרה וגברה עליזותה הטבעית של שרה. קן שביה המרופד אשר בקושטא נמוג מאחוריה כחלום לא־נעים ובעיני רוחה כבר ראתה את המקום בו חיה את חייה הקודמים, היפים, קרב והולך אליה.

הנסיעה הקשה ברכבת האנאטולית, המלאה חיילים מרי־נפש וגסי־רוח, היתה לה כגן־עדן לעומת השלב הבא בדרכה – הנסיעה בעגלות דרך הרי טאורוס, מתחנת תרסוס עד חלב. לאורך הדרך נראו כפרים עזובים מיושביהם וחיילים פרועים או ‘פראר’ (עריקים) הפורצים לתוך הבתים וגונבים מכל הבא ליד. פה ושם מתקהלים עורבים על פגר אדם המוטל בצד הדרך. בדרך נראו שיירות של קהל רב, אנשים, נשים וטף, נהוגות בידי חיילים, הדופקים בנחשלים ומסלקים מן הדרך המשובשת את הנופלים לבל יפריעו את התנועה הצבאית בכביש, ומשאירים אותם טרף לעורבים ולזאבים. העם הארמני יוצא לגולה, אל המדבר אשר משם לא ישוב…

שרה נשכה את שפתיה לבל תשמיע אף מילה למראה הזוועות האלה. כאבן כבדה העיקה על לבה השאלה: מדוע הולכים כל אלה כצאן לטבח יובל ואינם עומדים על נפשם?

הנסיעה בעגלה נמשכה למעלה משבוע. פה ושם נמצא קצין צבא, שבמחיר באקשיש¹ הגון הסכים לתת משמר חיילים לבית העזוב שהנוסעים לנו בו. רק בהגיעם לחלב בא הקץ למראה הזוועות. המפקד המקומי הטביע באדיבות רבה את החותמת על הרשיון לנסיעה ברכבת הסורית, שניתן לשרה.

בדמשק נגנבה משרה אותה מזוודה קטנה, שבה היו שמורים תכשיטיה, טבעת־הנשואין שלה ועוד כמה חפצים יקרי־ערך, ששמרה עליהם בשבע־עינים כל הדרך. הרגשת הנזק העצום הממה אותה לרגע. יעצוה לפנות אל המשטרה, אולי תצליח זו לתפוס את הגנב ולהוציא את שללו מידו. אך שרה התאוששה במהרה ונמנעה מכל פעולה, בידעה כי בזמן כזה לא יתפנה אף אחד לעזור לה למצוא את תכשיטיה. מוטב למהר הביתה. היא שולחת מברק אל אבא ואל אהרון אחיה שיבואו לפגוש אותה בתחנת עפולה.

* *

כאשר פרצה המלחמה העולמית אמרו השלטונות התורכיים, שהצטיינו בעריצות ובאכזריות, להכחיד את הישוב העברי בארץ־ישראל, כפי שהשמידו את הארמנים, כי חששו שהיהודים אינם נאמנים לממלכה העותומאנית והם עשויים לבגוד בה. הודות להתערבות ממשלת ארצות־הברית נמנעה המזימה השטנית להחרבת הישוב. ארצות־הברית שלחה סיוע כלכלי, להצלת הישוב העברי בארץ־ישראל מגוויעה ברעב. על חלוקת הסיוע במחוז חיפה נתמנה אהרון.

באותו זמן באה על הארץ מכת ארבה. כאשר המושל התורכי של הארץ, ג’מאל־פחה, שמע על בקיאותו הרבה של אהרון אהרונסון במדע החקלאות לכל שטחיה, מינה אותו למדביר הארבה.

לאחר שאהרון אהרונסון ועוזריו אלכסנדר אהרונסון ואבשלום פיינברג הגיעו לכלל הכרה, כי כל טובה לא תצמח לישוב היהודי בארץ־ישראל מנצחונן של גרמניה ותורכיה, שאינן מעוניינות בתקומת ישראל בארצו, וכי רק נצחון הבריטים יביא לשחרור ארץ־ישראל ולהפיכתה למדינה יהודית, החליטו להגיש עזרה פעילה לבריטים. בתחילה חשבו להניף את נס המרד בחוף קיסריה והאמינו שהבריטים ישלחו אליהם עזרה צבאית לכיבוש הארץ, אולם לבסוף הבינו שהתכנית הממשית היחידה הניתנת לביצוע בכוחות שבידם אותו זמן, היא איסוף ידיעות צבאיות והעברתן לכוחות הבריטים במצרים.

וכך, בבואה הביתה מצאה שרה, כי שני אחיה, אהרון ואלכסנדר, ואבשלום פיינברג יסדו אגודה חשאית בשם ניל"י (ראשי התיבות של ‘נצח ישראל לא ישקר’) ששמה לה למטרה להעביר לאנגלים ידיעות על המצב בארץ ובצבא התורכי, על מנת לעזור לנצחונם, ועל ידי כך לקרב את הגאולה. גם שרה, האמיצה והמהימנה, הוכנסה לסוד האגודה.

עוד קודם לכן, כדי ליצור את הקשר עם הבריטים, הצליחו אבשלום פיינברג ואלכסנדר אהרונסון לעזוב את הארץ והגיעו למצרים באנייה אמריקאית. שם יצרו את הקשר הנכסף. אלכסנדר המשיך לארצות־הברית, ואילו אבשלום חזר ארצה לארגן את העבודה, לאחר שקבע סימני קישור בין אניות אנגליות ובין תחנת־הנסיונות בעתלית.

לאחר זמן־מה, משנשתבש הקשר עם האניות האנגליות, ירד אבשלום שוב מצרימה דרך המדבר, כדי לחדשו, אולם הוא נתפס על־יד באר־שבע והיה צפוי לתליה, ורק הודות להשתדלותו של אהרון אצל ג’מאל־פחה שוחרר ממאסרו.

נעשו נסיונות נוספים לחדש את הקשר, וכשנכשלו נסע אהרון לחוץ־לארץ, כדי להתקשר עם המפקדה האנגלית דרך ארץ נייטראלית. בנסעו באנייה מקופנהאגן שבדניה לארצות־הברית נשבה בידי הבריטים והובא ללונדון. כאן הציע את תכניתו לראש שרות הריגול הבריטי. בסוף 1916 נשלח אהרון מצרימה להגיש את עזרתו למפקדה הבריטית שם.

לפני הפלגתו של אהרון מקופנהאגן לארצות־הברית, העביר מכתב לאחותו שרה ולאבשלום פיינברג, באמצעות כתובת ברלינית מסויימת. במכתב היו כתובים כל מיני דברים רגילים על מזג־האוויר החורפי ועל מצב בריאותם של קרובים וידידים. אך בעזרת הסימנים המיוחדים שנקבעו בין אהרון לאבשלום לפני צאתו לחוץ־לארץ, הבינו מקבלי המכתב כי עליהם להזדרז באיסוף הידיעות, כי בעוד שבועות מועטים יגיע אהרון מצרימה, ויתקשר עם תחנת עתלית בדרך הים.

העבודה שהוזנחה לאחר כשלון הנסיון לחידוש הקשר, נתחדשה במרץ מוגבר. חבר ניל“י יוסף לישאנסקי, לשעבר חבר אגודת ‘השומר’, היה מקיים מגע עם בדווים ועם ידידים ערבים שגרו קרוב לחזית. חדרו אשר במושבה רוחמה, על גבול המדבר, שימש אכסניה נעימה לידידים הללו, ומפיהם היה מצליח ללקט ידיעות צבאיות חשובות. חוג ידידיו ומכריו הלך והתרחב ובד בבד התרבו והלכו גם ידיעותיו על האוייב. ידיעות אלו היו מועברות באמצעות חבר ניל”י נעמן בלקינד מראשון־לציון, אל אבשלום פיינברג ושרה בעתלית, וכאן עברו תחת שבט הביקורת והוכנו למשלוח, לאחר השוואה עם ידיעות שנתקבלו ממקורות אחרים.

אולם האנייה אחרה לבוא, וגם מאהרון לא נתקבלה שום ידיעה. הן לפי המכתב האחרון היה עליו להיות מזמן במצרים; מדוע אינו נותן כל אות לקיומו?

ברוח נכאה היתה שרה עובדת יום יום בתחנת־הנסיונות של אחיה ומטפלת בצמחיה ואבשלום היה עוזר לה בעבודתה, כן המשיכו בפעולת איסוף הידיעות הצבאיות. אבל אבשלום לא יכול לשאת את אבדן עקבות אהרון ביגון שקט ובכאב עצור כמו שרה, מזמן לזמן היה משוטט בארץ, בא לחיפה, לחדרה, לפתח־תקווה, ליפו, לראשון־לציון – בתקווה שתקלוט אזנו בדרך המקרה איזו ידיעה כלשהי על מורו הנערץ.

מאחד הנדודים הללו הביא לעתלית את הבשורה המדהימה, כי אהרון נלקח בשבי בדרך מסעו לארצות־הברית. עוד מאנגליה דאג אהרון לכך, שהידיעה בדבר הלקחו בשבי תגיע מארצות־הברית אל ג’מאל־פחה, כדי שיתייאש ממנו ולא יוסיף לחקור אחרי מקום המצאו. מסביבת ג’מאל־פחה עברה הידיעה אל קצינים אחרים, שלא ראו כל צורך לשמרה בסוד, וכך נתגלגלה עד לאזני אבשלום.

בלבו של אבשלום גמלה אז ההחלטה לרדת בעצמו למצרים לשם חידוש הקשר עם המפקדה הבריטית. ושוב יצא לנדודיו. כעבור ימים אחדים חזר אל תחנת־הנסיונות בלוויית יוסף לישאנסקי והודיע לשרה, ששניהם, בלוויית בדווי נאמן, יחצו בהגנב את החזית ויעברו למצרים בדרך המדבר, לשם חידוש הקשר.

הם הצליחו לחמוק ולעבור בין משמרות הצבא התורכי במדבר, אך בשטח ההפקר שבין שתי החזיתות הותקפו על־ידי בדווים נודדים. בחילופי היריות עם הבדווים נפצע אבשלום פצעי־מוות; יוסף נפצע גם הוא ובהיסוגו נפל נטול הכרה ומתבוסס בדמו. בבוקר נאסף על־ידי כוח־סיור בריטי והובא לבית־חולים צבאי במצרים. כך נודע לאהרון, שכבר נמצא במצרים, כי אבשלום יקירו אבד במדבר.

* *

בבוא אהרון אהרונסון למצרים נתקל בקיר אטום של אדישות מצד קציני המודיעין הבריטיים, שלא העריכו כראוי אותו ואת הצעותיו. לאחר מאמץ רב מצדו עזרו לו לחדש את הקשרים עם עתלית. נמצא לו איש אחד, לייבל ברנשטיין, ממתנדבי הגדוד העברי בגאליפולי, שנטל על עצמו להגיע בשחיה מסירה אנגלית אל חוף עתלית ולהביא משרה אהרונסון ידיעות על הצבא התורכי.

ואילו בעתלית עדיין לא ידעה שרה לא דבר ולא חצי דבר על בואו של אהרון למצרים ועל נפילתו של אבשלום במדבר.

לייבל ברנשטיין הגיע אל חוף עתלית, אבל מפאת הסערה לא יכול היה לשוב אל האנייה. כעבור שבועיים חזרה האנייה הבריטית לחוף עתלית, ומאז נתחדשו הקשרים בין תחנת עתלית למפקדה הבריטית במצרים. פעם בשבועיים־שלושה היתה האנייה עוגנת מול עתלית, בלילה ללא ירח, ועוזריו של אהרון – רפאל אבולעפיה, לייבל ברנשטיין ולוי יצחק שניאורסון היו עולים אל החוף – לפעמים רק אחד מהם, ולפעמים יותר. מוסרים היו את המכתבים והמשלוחים שהביאו ממצרים, מקבלים את הידיעות הצבאיות שנאספו, ובחזרם למצרים היו מוסרים אותן לאהרון. הבסיסים למסעות אלה היו פורט־סעיד במצרים ונמל באי קפריסין.

יש ורב־החובל וולדון, שהיה מוביל באנייתו ‘מאנאגם’ את עוזרי אהרון ושרה, היה משאירם בעתלית ימים מספר וממשיך בדרכו לנקודות אחרות בחוץ, או לקפריסין ורק בחזרו היה מאסף אותם בחוף ומביאם מצרימה. ויש שהיו האנשים שהוריד, מקבלים מיד, בחוף, את הידיעות, וממהרים בו בלילה בחזרה לאנייה הממתינה להם.

האפשרות לגשת לחוף עתלית היתה תלויה גם במצב גלי הים. הגישה אל החוף נעשתה בסירה עד לאיזור שבירת הגלים, ומשם –בשחיה עד היבשה. העליה לשפת־הים היתה כרוכה בסכנה גדולה, כי חיילים ושוטרים תורכיים היו מרבים לשוטט במישור החוף, וגם בדווים היו לנים שם בלילה עם עדריהם.

מצד אנשי תחנת עתלית היו בדרך כלל יוצאים לפגוש את הבאים ממצרים חברי ניל"י מנשה ברונשטיין ויצחק הלפרין. לא אחת היו יוצאים לפגוש את הבאים מן הים, מצפים להם לשווא וחוזרים לתחנת־הנסיונות בידים ריקות.

הד לצער ולרוגז שהיו נגרמים לשרה כאשר הפגישות לא היו יוצאות לפועל, משתקף באחד ממכתביה אל אהרון:

“…זה הלילה החמישי שאנשינו יוצאים ערב ערב ומחכים עד שעה שתים בלי כל תוצאות. אנשינו שבים נרגזים ובלי כל תקווה, כי להסתכן חינם קשה כפלים. צריך לבוא בשעה המיועדת. פה מוציאים אנו הון־כסף והרבה כח ומרץ כדי לאסוף את הידיעות לזמן הידוע, והם אינם שומרים על הזמן. ההליכה אל המים לא כל כך קלה, כידוע לך. תמיד מסתכנים. ולמה זה לסכן חינם? אני כל כך נרגזה בראותי את השבים בלא כלום. זה מרגיז גם אותם, מפני שהם פשוט התעייפו לשכב ולצפות חמש שעות רצופות מבלי להניע ביד או ברגל”.

לאיחורים בביקור האנייה היו סיבות שונות, שלא בכל המקרים היו האנגלים אשמים בהן. פעם נתאחרה האנייה בשל הפחמים הגרועים שבהם הצטיידה, אשר לא יכלו לספק את החום הדרוש לקיטור מלא. לפעמים נתקבלה ידיעה על צוללת גרמנית המשוטטת במימי מזרח הים־התיכון. מלבד זאת עסקה האנייה לא רק בהחזקת הקשרים עם תחנת עתלית. היו לאנגלים עוד תחנות ריגול באיזור, בעיר צור שבלבנון ובמקומות אחרים. טבע הדברים דרש, שהקבוצות השונות, העובדות בשרות הידיעות, לא תדענה האחת על מציאותן של האחרות. משום כך היתה לפעמים האנייה מובילה תחילה את שליחי אהרון ושרה לקפריסין, ושם הוטל עליהן להמתין ימים מספר עד שהאנייה תסדיר את עניניה בחופי הלבנון, ללא ידיעתם, ותחזור כדי להביאם למחוז חפצם.

נוסף לאניות האנגליות והצרפתיות שעבדו באזור הים־התיכון בשרות הריגול הבריטי, הוטל תפקיד חשוב של קישור גם על אניית המלחמה היפאנית ‘מאלי־מארי’.

לפעמים, כשהאנייה ‘מאנאגם’ התעתדה לבקר בלילה הקרוב בחוף עתלית, היתה מקדימה אותה האנייה היפאנית ‘מאלי־מארי’ ועוברת ליד החוף בשעות אחר־הצהרים. האנייה היתה מקבלת – באמצעות סימנים מן התחנה בעתלית – הודעה מוקדמת על אפשרות בואה של ‘מאנאגם’ ללא סיכון.

הסימנים שניתנו מהתחנה ביום היו פחות מסוכנים מסימני הלילה. שום משמר צבאי תורכי מקיסריה או מטאנטורה לא היה מוצא בהם כל רע, אף אילו מזדמן היה לחצר התחנה בשעת מעשה.

כי על כביסת לבנים לא הוטל שום איסור, ולבנים שנכבסו הרי טעונים תליה על ההבל וייבוש בחמה. ישנם סוגים שונים של לבנים ובצבעים שונים, וכל אחד מהם יכול לסמל אות או מספר. צירוף של אחדים מהם יכול, איפוא, להביע הודעה שלמה. הבגדים המיועדים למטרת האיתות היו מוכנים בגיגית מיוחדת, וכשנראתה האנייה היפאנית באופק, היתה שרה שורה אותם במים ותולה אותם על החבל לייבוש. היא היתה עומדת לפני החבל המתוח בגובה, תולה עליו את הלבנים לפי הסדר המוסכם ומותחת כל בגד כדי שיראוהו ברור במשקפת מעל האנייה. קצין האיתות שעל האנייה היה רושם את ההודעות שקלט, בהתאם לסדר הלבנים התלויים לייבוש. אחר־כך היתה האנייה מרבה את עשנה, – האות שבא לומר: ‘קיבלנו, תודה רבה!’ – ומסתלקת לדרכה.

וכך מדי שלושה־ארבעה שבועות, של עבודה מאומצת, מותחת עצבים ומלאת סכנות, היו חברי ניל"י בעתלית חוגגים את חג הקשר, המסוכן לא פחות מן העבודה עצמה – חג ביקורה של האנייה ‘מאנאגם’.

מלבד קשר האניות היה קיים קשר נוסף על־ידי יוני־דואר, ששלח אהרון ממצרים לשרה.

גם חבר העוזרים הלך והתרחב. ניל"י הצליחה לשתול לתוך הצנזורה הצבאית התורכית את רוניא מזיא, שהודות לעמדת המפתח שבה ישב, ריכז בידיו ידיעות צבאיות ממדרגה ראשונה.

לעתים קרובות היתה גם שרה מצטרפת אל החבורה היוצאת אל החוף לפגוש את הבאים ממצרים. הפגישה עם הבאים היתה משכיחה את הלאות והחששות. באו רפאל אבולעפיה, יצחק לוי שניאורסון ולייבל ברנשטיין. כבדים היו השקים שהביאו. הם הכילו כסף להוצאות העבודה וכספים למנזרים נוצריים, שניל"י שימשה צינור להעברתם. מודעות שפורסמו בעתוני מצרים על אפשרות למשלוח עזרה לישוב העברי בארץ עוררו גם את דורשי טובתם של מנזרים אלה להשתמש בדרך מסוכנת זו.

בחוף, השאלות והתשובות קצרות הן. כל רגע יקר מפז. בנרתיק עור שהובא מצויים מכתבים, ובהם תשובות מפורטות לכל השאלות. אין פנאי לענות אפילו על השאלה המכאיבה מכל: ‘מתי תבוא הגאולה?’ – צריך למהר… לקפיטן וולדון הנמצא בסירה אין אפשרות לחכות. מהסירה ניתן אות לחזרה – ושלושת האורחים צועדים לתוך המים והאפלה בולעת אותם.

גם ההליכה חזרה מן החוף לתחנה, מלאה סכנות, והפעם קשה יותר להזהר בשל כובד המשא. אך סוף־סוף מגיעים הביתה מתוך הרגשה נעימה של מילוי־חובה.

כאשר אהרון שומע ששרה סיכנה את עצמה בהליכה אל הים, הוא נוזף בה במכתב על פזיזות זו:

“…כמה הייתי רוצה למרוט את לחייך על לכתך לחכות אצל המים. אבל גם לנשקך רציתי עבור זאת. בן־אדם, לא סמרטוט. המכירה את את השבט של ‘ערב סביח’? השם הזה בא להם מגיבורה אחת במשפחתם, ששמה היה סבחה. ועד היום, כשאחד מבני השבט רוצה לעורר את עצמו או את אחיו, הריהו קורא: ‘אני אחיך, סבחה אחותנו!’… הרוצה את, שאנחנו נהיה מבית שרה אחותנו?”

על מכתב זה השיבה שרה לאהרון, ובין יתר דבריה כתבה לו:

“…מצחיק אותי, אהר’לה, כשהנך כותב שצריך למרוט את לחיי על לכתי לקראת האורחים שמעבר לים. הגם אתה חושבה לי לגבורה? זאת עשיתי מפני שיוסף לא היה אז, אבל הוא אינו מרשני יותר לעשות זאת”.

והנה מה שמספר חבר ניל"י רפאל אבולעפיה, על פגישה אחת עם שרה באותם לילות, כפי שרשם ביומנו מיום 25 ביולי 1917:

“יהיה מה שיהיה – צריך ללכת. עברנו את החול, באנו לשדה, עלינו על הגבעה ושוב נכנסנו לשדה. הלכנו כמה רגעים, והנה קול לקראתנו: 'ניל”י'. ענינו להם כפי הסימן המדובר. אלה היו אנשינו, שלושה במספר, שחיכו לנו. שאלתם הראשונה היתה: ‘מתי כבר יבואו? הקרובה הגאולה?’… ענינו להם: ‘חיזקו ואימצו, הגאולה קרובה, אצלנו עובדים במרץ’. לקחתי את החבריה אל הים. נתתי אות בפנס והסירה באה. לקחתי את הכסף ואת היונים והלכנו. היונים, ימח שמן וזכרן, התחילו להגות ‘גואה, גואה’. אה, השד יקח אותן. נזכרתי במעשה האווזים שהצילו את הקאפיטוליום. אילו היה לתורכים מזל כמו לרומאים, ודאי היינו עתה קבורים באדמה. לייבל הציע להשתיק מיד את היונים במליקת ראשן. אבל אחר כך השתתקו היונים מאליהן. (כפי הנראה הרגישו בסכנה שהפטפוט המיותר עלול לגרום להן…) קמתי והלכתי אל התחנה, לראות את שרה. הלכנו בסבלנות. עלינו הרים, ירדנו בקעות, נכנסנו בין העצים, יצאנו אל ואדי, עד שהגענו אל דרך המלך. עמדנו רגע לשמוע אם אין עובר. הכל שקט. קדימה, חבריה! נכנסנו אל השער, הלכנו, ובחצי הדרך, מול התחנה, והנה שרה שוכבת בשדה. שלום! שלום! אה, זוהי גיבורת־חיל, אמיצת לב! שום התפעלות לא נראתה בה כשראתה אותי. איך באתי, איך עברתי, איך נרטבתי – לא כלום. כל זה אצלה כנראה דבר טבעי, כך צריך להיות. וחכמת הלב, הכל הבינה ברמז, ומה שהפליא אותי עוד יותר: היא הבינה מראש מה שרציתי להגיד. אינני יודע ממה: מעיני, מרושם פני? אין מה לדבר, לפני אשה כזאת צריך להרכין ראש".

* *

שובו של יוסף לישאנסקי ממצרים עורר שמחה רבה בלב חברי ניל"י בעתלית. אך השמחה הזאת נעכרה מיד בבשורת־האיוב המדהימה על רצח אבשלום, שהביא עמו. היללות שפרצו מפי שרה הקפיאו את דמו של יוסף בעורקיו. כרבע שעה שכבה שרה על הספה ומיררה בבכי, עד שנשמעו קולות צעדים מתקרבים אל הבית. הבחורים חוזרים משפת־הים. העבודה דוחקת ואסור לחלל את הכאב הגדול ולהציגו לראווה. שרה קמה מן הספה, מחתה את עיניה מדמעות והכינה עצמה לפגישה עם החברים, לדיון המשותף על מהלך העבודה.

רגש האבל המתמיד שנשאר בלב שרה מצא אחר־כך ביטוי עז במכתבה אל אהרון אחיה:

“קשה לי, יקירי, גם להזכיר בשורותי אלה את אסוננו הגדול. כל כך איום הוא ונורא. ונחמה אין. רק דבר אחד אגיד לך, כי חזקה אני מברזל ומאובנת מאוד־מאוד. לא פיללתי שימצאו בי כוחות כאלה. יש רגעים שאני חושבת את עצמי לאיזה דבר שאין בו חיים, כי מדוע אוכל להבליג על קרבן גדול שכזה? אפשר שיש לבקש את הסיבה בעבודה המוטלת עלי, כי רוצה אני להמשיך את אשר התחיל היקר לנו. כן, רק להמשיך רוצה אני, ונקמה – נקמה גדולה, הן בפראים של המדבר והן באלה שבהרים…”

כן, העבודה הגדולה, הקשה, הכרוכה במתיחות עצבים תמידית שהינה למעלה מכוחה של אשה, דווקא היא שנתנה לשרה את הכוח לשאת את מכאוביה בדומיה. היא שאבה עידוד נוסף מהבשורה שהגיעה אליה מאת אהרון אחיה, על הצהרת המצביא סר ארצ’יבאלד מוריי בחזית ארץ־ישראל־מצרים, בדבר הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל; הצהרה משלהבת זו ניתנה באפריל 1917, כשבעה חודשים לפני פרסום הצהרת בלפור.

מהבטחה זו שאבה גם כוח נפשי לכתוב לאחיה אלכסנדר ולאחותה רבקה, שהיו אז בארצות־הברית, על האסון הגדול שקרה לכולם באבוד להם אבשלום. וכה היו דבריה:

“רוצה אני להתחיל באבשלום היקר. רוצה אני לספר לכם מה שקרה אותו, בפירוט, כי כפי שאני רואה אין אתם יודעים את הפרטים אודות חביבנו המת. קשה לספר, כי הלב נקרע לגזרים והצער איום וגדול מאוד מאוד.”

להלן היא מספרת על מסעו של אבשלום מצרימה ליצירת הקשר עם האנגלים, על הפסקת הקשר ועל הנסיונות המסוכנים לחדשו.

"כמה שדיברתי על לבו, כמה שהתחננתי לפניו, הכל לא הועיל. אני ראיתי מראש, כי ראשו יפול בדרכו זו, והראיתי לו את זה, אבל לא היתה כל אפשרות להניעו ממחשבתו. יקירי, קשה לשאת את האסון שלנו, הוא חזק ועמוק מאד.

חביבנו יצא לדרך עם עוד ידיד אחד (דווקא בעל משפחה) האוהב להסתכן ולא להתחשב עם כל…"

ובסוף, לאחר תאור האסון, מסיימת היא לאמר:

"הקרבן גדול יותר מדי. ואם גם נצליח בעבודתנו וישועת ישראל תבוא על־ידי הקרבן שהבאנו, גם אז, יקירי, לא אמצא נוחם. כנראה כך הוא מזלם של כל השואפים והעובדים לטובת עמם וארצם!…

“…אני פה לוקחת חלק גדול בעבודה ואין אני חוששת לסכנה. העבודה חשובה ויקרה לי. הה, לו זכה יקירנו לשמוע את הבשורה הטובה, שלנו הבטיחו את ארץ־ישראל! מה לא היה עושה מרוב אושר! ואנחנו זכינו לזה עבור רעיונו…”

* *

תוך כדי התרחבות עבודת ניל"י התעוררו אצל שרה שאלות מציקות רבות שיכלה לפותרן רק אצל אחיה אהרון במצרים. במחצית שנת 1917 עוזבת, איפוא, שרה לזמן מה את ארץ־ישראל באנייה ‘מאנאגם’ ומגיעה מצרימה. במצרים מבלה היא את רוב זמנה בקהיר, בחברתו של אחיה. היא מסייעת לו בהכנת כתב־הסתרים החדש, שהוחלף מזמן לזמן, לשם הזהירות. היא משקיעה עצמה בעבודה. מקצין המודיעין הבריטי היא מקבלת הדרכה. היא עוקבת בערנות אחר פעולותיו המדיניות של אחיה לטובת הציונות. באין־מנוחה היא שוהה במצרים, כי געגועיה לארץ־ישראל ולחבריה החלו להציק לה. היא התכוננה לחזור ארצה.

ערב אחד, בשבתה בחברת אחיה וידידם פרץ פאסקאל מפתח־תקווה במלון ‘קונטיננטאל’ בקהיר, ניגש אליהם קצין־מטה בריטי ופנה אל שרה:

“גבירתי, שולחי, קציני הפיקוד העליון, מילאו את ידי להביע לך את רגשי־תודתם על השרות הגדול שעשית לאנגליה. ואולם משום־כך דווקא רואים הם חובה להזהירך, שלא תשובי לארץ־ישראל. מצרים פתוחה לפניך. תוכלי להשאר כאן כאוות־נפשך. מה שעשית עד עכשיו מספיק לנו לגמרי”.

היא סקרה במבט חודר את שני ה’קושרים', החרדים לשלומה, והם נמנעו מלהפגש במבטי עיניה. מיד הבינה שנעשתה כאן קנוניה מאחורי גבה, ואמרה:

“מסור נא למפקדיך את תודתי, וכי יחסם אלי נעים לי באמת. ואולם מטרתי האחת היא להציל את אחי ואת אחיותי העברים בארץ־ישראל. אלמלא העברים הללו כיצד הייתי באה אליכם? על אף הסכנות החלטתי לשוב, ואם ייעשו שגיאות ויתגלו סודות, הרי אני האחראית להם ודמי על ראשי יחול ולא על אחרים… אם אתם מכירים לי טובה, המציאו לי אמצעים לחזור. אם לא תמציאום לי אבקשם בעצמי, ואם למרות הכל לא יעלה בידי למצאם – אשלח יד בנפשי”.

רעד עבר בלב שלושתם לשמע דבריה אלה.

כל ימי שהותה במצרים אינה יודעת שרה עליזות. להיפך: תוגה חרישית כוססת את נפשה וכאילו מכרסמת באיטיות את שרשי הווייתה. היא יודעת את סודה של תוגה זו: ומי זולתה ידענה? היא ביקרה בביתו של רפאל אבולעפיה ואשתו הציירת העלתה את דמותה על הבד. נדמה היה לה, לשרה, ששום מראה ושום צילום לא גילו לה את המתהווה בנפשה, כתמונה זו. כלום היא זו? עצבות כה גדולה שפעה מכל קלסתר הפנים, מן העינים הגדולות הפתוחות לרווחה ומן השפתים הפתוחות קמעה.

מצב רוחה של שרה בימי היותה במצרים מוצא לו ביטוי במכתבה אל רפאל אבולעפיה. בין היתר היא כותבת לו:

“אדוני שואל ומקווה כי בריאה אני. לדאבוני עלי להודות, כי מעת שעזבתי את אלכסנדריה תמיד אני קודחת והנסיעה לא השפיעה עלי לטובה. מעת שובי מהנסיעה עוד לא היה לי יום בלי חום, ובפרט היום יש לי קדחת עזה. אבל בכל זאת אני גיבורה וחזקה. אין זה מפריעני מעבודה”.

בדרכה הביתה ממצרים לארץ־ישראל, על האנייה, היא עושה קצת חשבון־נפש. ביום 17.7.1917 היא רושמת ביומנה:

"אין בטבעי להתפאר ואיני אוהבת לדבר הרבה טובות על עצמי, אבל בזמן האחרון נוכחתי לדעת שעלי להוקיר את עצמי ולשימני במקום הנכון. אף־על־פי שתמיד מגנה אני את עצמי, ובשום אופן איני רוצה להסכים לדעת האחרים, המביעים עלי טובות.

"אני מבינה הרבה, חשה ומרגישה עוד יותר, אבל אללה לא נתן לי את כשרון הכתיבה וביטוי המלה ולכן הרבה דברים יפים ומחשבות עמוקות נקברות בתוך חדרי־לבי, ואין איש יודע, ואין איש מאמין בי, כי אמיתית אני יותר מדי, כי בחיים הנני.

"אני מוכרחה לקבל את החיים כמו שהם, ולכן מהרע אני בוחרת בטוב, ורוצה לאמר, מסתפקת. אך גם זה לא נכון.

“לא הרבה שרה’ות, אפילו כמוני ‘הרעה’, במציאות. אעיד בעצמי על עצמי. ובבוא הימים ייווכחו לדעת כי כן הוא. מיום ליום מתקשים, מתאכזרים והאמת הולכת ופוחתת. היבוא יום בו נראה את האמת בלי צעיף?”

זהו רק קטע מחשבון הנפש שעשתה שרה בדרכה ממצרים לארץ־ישראל.

* *

כשחזרה שרה ממצרים מצאה, שהעדרה במשך חודשיים מן הארץ, שהיתה כמובן, סגורה ומסוגרת בפני כל יוצא ובא – עורר חשדות חמורים כלפיה. לא רק במושבה, אלא אף בסביבה כולה, התחילו מתלחשים שבזכרון־יעקב ובעתלית מתרחש משהו איום, שיביא שואה על כל הישוב. את שרה קידמו בכל מקום פנים זועפות.

אבל היא לא נבעתה. היא שמה לב לכל המתהווה סביבה ושקלה בדעתה את מצבה בשלוות רוח וללא כל עצבנות; ב’ראש קר', כפי שהיא כותבת לחברי ניל"י במצרים.

בעוד חברי קבוצת ניל“י משליכים את נפשם מנגד בעבור הצלת הישוב, שחרור הארץ ועתיד הציונות, נמצאו בישוב חוגים שהתייחסו אליהם באיבה גלויה, על אף כספי הסיוע שהביאו אליהם חברי ניל”י ממצרים.

פעולות ניל"י לא נשארו עוד סוד כמוס. הקבוצה היתה זקוקה לעוזרים רבים ותוך הנסיונות לרכשם נודע בציבור שמץ־דבר על פעולותיה. בראשית האביב של שנת 1917 שלחו חברי ‘השומר’ מהגליל העליון שליח מיוחד אל ‘הוועד הפוליטי’ של הישוב בתל־אביב ודרשו ממנו “את פירוקה של קבוצת הריגול והעברת פעיליה תחת משמר לפנים הארץ, מבלי שתורשה להם הישיבה במושבות שליד החוף. ובמקרה שיסרבו לשמוע – לאחוז נגדם באמצעי טירור”. אולם אחד מכותבי הזכרונות הוכרח לציין בצער, כי “אף אחד מחברי הוועד לא היה מסוגל לתפוס את עוצם הסכנה ואת התנגדותנו אנו – בתור פועלים – לכל הרפתקאותיהם של המרגלים לטובת עצמה אימפריאליסטית”…

לא פחותה משנאת אנשי השמאל לחבורת ניל"י, היתה שנאתם הכבושה של אנשי הימין. אחד מזקני הסופרים, מרדכי בן הלל הכהן, רשם ביומנו ‘מלחמת העמים’ את הדברים הבאים:

“גם היום היתה מועצה בביתו של מר בריל (היה זה הממונה על מושבות הבארון ביהודה) על אודות מעשים זרים של האיש, אשר עליו מספר הכתוב, כי הרים יד במלך. לנו עסק עם טיפוס לא־נורמלי, סורר ומורה, שאינו מקבל מרות והנכון להפקיר גם את עצמו גם את כל סביבו. בן־ממר זה אינו משגיח, אין לבו אל הישוב העברי הנתון בסכנה לרגלי מעשי תעתועיו, אחת היא לו, אם ירע לכל העם העברי בארץ־ישראל בעבורו. זדון לבו לו לקו, ורצונו הפרא לו למשקל. והאיש שהוא לו לנביא ולאלוהים, ואשר עמו אסור היה אולי לבוא בדברים, נסע, נדד ונמלט ויושב לו שאנן ושליו בצל האוייב, וכפי הנראה גם ידו במעל, ונמשכים זעיר שם זעיר שם צעירים ברשת המסוכנה הזו. מה לעשות? מה לעשות? ואם נזעק תשיגנו הרעה, ואם נחשה ומצאנו עון. אבדה עצה ממנו ובכל עסקנינו לא מצאנו גם הפעם תרופה נכונה בכל המועצה. החלטנו להשתדל עד כמה שאפשר לאחוז בכל האמצעים להבדל, ולהבדיל את הצעירים מהשפעת העדה הרעה הזאת, ולשמור בכל זאת את עקבי הפרא, שאין מעצור לרוחו. את איש בריתו ראו בשבוע שעבר מגולח למשעי ולבוש הדר ומתאכסן בירושלים במלון הגרמני. כל זה לא היה לפי האמצעים של צעיר פועל, ואחות איש האלקים בשומרון ונביא הבלוף האמריקאי סובבת על ידו. כל זה חשוד מאד, נורא מאד, הרת חמרים מפוצצים, – ומה לעשות?…”

ברשימת יומן זו נזכרים ארבעה אישים אלמונים, שעל יסוד הידיעות שבידינו לא יקשה לפענח את מסתרי שמותיהם, וכדאי לנו הטורח הפעוט, כדי להכיר מכאן את יחסו של סוחר מכובד, סופר ועסקן בימים ההם, אל הגיבורים שמסרו את נפשם למען הישוב והציונות.

לא רבים הם האישים הנזכרים בתנ“ך כמרימים יד במלך, ורק אחד מהם דומה בשמו לאחד מחברי ניל”י, והוא אבשלום. כל דברי השטנה שבראש רשימת היומן מכוונים איפוא לאבשלום פיינברג, שבעל היומן עדיין לא ידע כי הוא נספה בדרך, בשימו את נפשו בכפו ליצור קשר בין הארץ ובין העומדים לשחררה. השני, ‘היושב לו שאנן ושלו בצל האויב’, ש’כפי הנראה גם ידו במעל', הריהו אהרון אהרונסון, הנקרא להלן ‘איש האלוקים בשומרון ונביא הבלוף האמריקאי’. השלישי, המגולח למשעי והלבוש הדר לא לפי האמצעים של צעיר פועל, הריהו יוסף לישאנסקי, שהוכרח לטובת העניין להתאכסן במלון הגרמני בירושלים, מקום מגורי הקצינים, כדי לקלוט בסביבתם ידיעות צבאיות, ולשם כך היה עליו להתלבש כראוי למקום ולנסיבות.

אחרי כל אלה לא קשה להבין, שהרביעית, ‘אחות איש האלוקים הסובבת על ידו’ היא שרה אהרונסון.

תחת הרושם המדכא של השנאה האופפת אותה ואת חבריה כתבה שרה לאהרון שיחיש את בואו של הצבא האנגלי, כי “המצב הולך ורע מרגע לרגע, היהודים שלנו מביאים אותנו בידי ג’מאל־פחה. חוסו נא עלינו, בואו, אל תעזבונו לנפשותינו”… “הישוב יחרב וילך לאבדון עוד מעט מידי התורכים, ומי יודע אם גם אז תמצאו אותנו בין החיים”.

כלפי חששותיה של שרה מפני מלשינות כתב לה אהרון: “…לפי דעתי אין לך להתירא מהמתנגדים שבתוכנו, שלבם לב שפן – נוכל להבין וגם לסלוח במקצת, אבל סכנה אין מצדם. התנגדותם היא רק פאסיבית”.

אהרון צדק בהערכת העוז הנפשי של המתנגדים. “לא נמצא אף עכבר שיעיז לתלות את הפעמון בצוואר החתול”, כפי שהתבטא אחד הסופרים בזכרונותיו מהימים ההם.

אך שיחות הלחש על פעולות הריגול של ניל"י הלכו וגברו עד שנשמעו גם בקול רם, והיה חשש, שבאחד הימים יגיעו הדברים לאזני השלטונות התורכים, ואז יבוא הקץ לא רק לפעולות, אלא גם לחיי עושיהן…

בין הידיעות ששלחה שרה לאהרון, מסרה לו גם על החששות והרינונים. או־אז הזמין אותה אהרון מצרימה, כדי להרגיעה ולהבריאה מהקדחת שסבלה ממנה. על זאת השיבה לו במכתבה מיום 23 לאוגוסט 1917:

“…ללכת כליל אין בי החשק, יען כי דווקא במקום הסכנה ובזמן הסכנה רוצה אני להיות יחד, ואני לא אעזוב את העבודה ואת העובדים דווקא בשעה חמורה. אני רוצה להיות האחרונה ולא הראשונה. אל תחשוב יקירי, שהעבודה אינה מסודרת, ולכן אני רוצה לעזבה. להיפך, יותר שהעבודה מסתדרת ומתפשטת – יותר היא מקשרת אותי, ואני רוצה להיות כאן. אם אני מביאה הרבה תועלת או מעט, אבל סיפוק יש לי, ולכן אני רוצה להשאר על שדה המלחמה והעבודה פה. במצרים אמנם ינעם לי יותר, כי אהיה בחברתכם, אחי יקירי, ופה החבריה אינה מנעימה לי ביותר את החיים. זה ידוע לך, וגם מאליך תבין, ובכל זאת טוב לי פה בארץ־ישראל החביבה שלי… רוצה אני שמצפוני לא יסבול. בל יאמרו: כל זמן שהיה טוב היתה פה, ובשעה חמורה עמדה וברחה. אתה תבין, אהר’לה, שלא אעשה זאת, אפילו אם אגרום לי על ידי זה כל מיני פורענויות…”.

אף כעבור שבועים, כשגברה יותר הסכנה על חברי ניל"י, אין שרה חושבת כלל על עזיבת הארץ ונסיעה למצרים. במכתבה מיום 14 בספטמבר 1917 היא כותבת לאהרון אחיה:

“…המצב אינו מזהיר ואין אנו יודעים מה שעומד מאחרי גבינו. קשה לשער, שמוחו של הקאימאקאם כל כך יבש, שאינו מרגיש כלום. ואפשר שזה יגיע בקרוב גם לאוזני ג’מאל־פחה, ואז יתחיל בודאי גם הוא להתעניין בדבר. אמנם אנחנו לא נסוג אחור, ואנחנו נחזיק במשוט בגודל רוחני. אבל השאלה המנקרת במוחי זוהי: האם כדאי כל הדבר? היקבל עמנו איזה דבר ממשי בעד חיינו שאנו מסכנים בכדי לעזור לאנגלים? הלא עליך לדעת, שאנו מסכנים הרבה ראשים ולא רק שלנו, אלא במידה ידועה גם של הישוב”.

במכתב אחר לאהרון כותבת שרה:

“…יודע אתה, אהר’לע, מה שהייתי רוצה ממך? תקנה לי, אם רק אפשר, איזה נשק טוב עבורי. פה אני משתמשת באקדח קטן. אבל זה צחוק. למה יהיה בכיסי אקדח של ילד קטן. מה דעתך? אם תמצא איזה דבר מתאים עבורי, טוב, ולא – אללה כרים. ואשתדל למצוא פה”.

תוך דכאונה הנפשי למראה הרפיון המקנן בלב כמה מעסקני הישוב, היתה שרה פונה במחשבותיה אל העבר והעתיד ומבקשת בהם נקודות משען איתנות. המחשבות הללו נתבטאו ברשימת יומן זו:

“…בהעיפנו עין על הכרמל נזכור תמיד, כי פה התגושש אליהו הנביא עם נביאי השקר, שהיו בודאי גיבורים כמו התורכים שלנו. ובשעה שאני יושבת בחוף ומקשיבה לקול הסער, הנני מהרהרת בכך, כי בוודאי גם אז התחוללה סופה, כשעבר פה אליהו, בברחו משומרון להתחבא במערות הכרמל. למעלה ישבו מלכי ישראל בכרמיהם ובארמונות הקיץ שלהם. הנני משתאה רק, כיצד השכיל מאפו שלנו להשקיף מרחוק על הסביבה הזאת ולתארה כמות שהיא. בהביאו הנה את אמנון, כאילו אף מחבר ‘אהבת ציון’ ישב כמוני בליל אחד והרגיש את הרגשותי…”

"…פה בסביבה הזאת רבצו לפנים גורי יהודה וחלמו הלומות. ועד כמה שונה עכשיו כל המראה! חורבות על כל צעד! הבה נקוה, כי לא ינקפו ימים רבים ונבנה את החורבות האלה, וניטע פה יערות, והרי הכרמל יכוסו דשא עשב וההר עין־חוט² הירוק שוב לא יהא בן־יחיד.

“הדכאון שורר עכשיו בכל. בול ציוני הוא עוון פלילי. יהודים רבים כבר שלח מפה ג’מאל־פחה הצורר, ואולם אני מקווה, כי אנגליה תדע להעריך את עמלנו והיא תשלם לנו בעד מסירותנו לה..”

* *

למרות השנאה אליהם והחשש ממלשינות, המשיכו חברי ניל"י בעבודתם במרץ רב, מבלי להרתע מפני הדיבות ששונאיהם ומתנגדיהם הפיצו עליהם.

אולם בין בני החבורה עצמה לא שררה תמימות דעים מוחלטת. התנהגותו של יוסף לישאנסקי, שהיתה גורמת לפעמים להסערת רוחות האזרחים השקטים, לא היתה לפי רוחו של נעמן בלקינד. ברור היה לנעמן כי ידידו וחברו אבשלום פיינברג לא היה מנהל את הפעולה בדרך מסוכנת כזו. והנה, במקום הנהגתו של אבשלום האציל הוטלה עליו מנהיגותו של יוסף השחצן. נעמן בלקינד האמין כי אבשלום חי אי־שם. בפעם האחרונה ראה נעמן את אבשלום בחורף 1917, בעת שרכב יחד עם יוסף כדי להגיע מצרימה בדרך היבשה, ומאז נעלמו עקבותיו. פעם אמר לו יוסף, שאבשלום נשאר במצרים לעבוד במודיעין הבריטי. פעם אחרת – שנשלח לבריטניה ללמוד בבית־ספר לקציני־טיס. יוסף היה מוכרח להעלים את דבר מותו של אבשלום, כדי ששמץ דבר מן האבל על מותו לא יגיע לאזני השלטונות התורכיים. נעמן שלח מכתבים למצרים לאבשלום, דרך תחנת עתלית על ידי האנייה ‘מאנאגם’, אולם ברור כי תשובה לא קיבל.

הרצון להפגש עם אבשלום ולשפוך לפניו את כל המעיק על לבו התגבר על נעמן והשתלט על כל מאווייו. כמה פעמים ביקש את יוסף שישלח פעם גם אותו מצרימה באנייה ‘מאנאגם’, כדי להפגש עם אבשלום, אולם בקשתו זו נדחתה על ידי יוסף ושרה בכל עת. אפילו האפשרות להתראות עם רפאל אבולעפיה, שהיה קרוב משפחתו, בליל בואו לחוף עתלית ממצרים, לא ניתנה לו. נעמן נפרד מהם ברוגזה, ונסע הביתה להכין את עצמו לצאת למצרים דרך המדבר. לשווא הזהירו אחיו, איתן, שהיה גם הוא חבר ניל"י, לבל יצא לדרך מסוכנת זו. אולם נעמן באחת: אם אבשלום הצליח לעבור את החזית מצרימה, מדוע לא יצליח גם הוא? מוכרח הוא לדבר פנים אל פנים עם אבשלום ואהרון. אלה בעתלית קשרו עליו קשר להפריד בינו ובין ידידו, ואינם מוסרים את מכתביו לאבשלום… אך הוא לא ישלים עם ההתנכלות הזאת בשום פנים!

הוא נפרד מהוריו ומאשתו, כאילו יש בדעתו לנסוע לחיפה… בפתח־תקווה ביקש מגיסו סוסה לרכיבה, לכאורה ‘בשביל לישאנסקי הנוסע אל המדבר’. גיסו העמיד לרשותו גם מורה־דרך בדווי בשם אחמד אבו־סיטה, הבקי בשבילי הנגב. בלילה יצאו את המושבה דרומה, עברו את באר־שבע בדרך לעוג’ה אל חפיר אל האיזור המדברי שאין בו חזית רצופה, אלא רק שרשרת דלילה של משמרות, שאפשר לעבור ולחמוק ביניהן.

הרכיבה במשך יומים עוררה לפעילות מחלת־מעיים שהתחילה להציק לנעמן מאוד, והוא הוכרח להפסיק את דרכו וללון באוהל בדווי בעסלוג'. כשנתעורר – ראה באוהל משמר צבאי תורכי, והבדווי, מורה־הדרך שלו, איננו. החיילים כבלו את ידיו בשלשלאות, הובילוהו לבאר־שבע ומסרוהו לבהג’ת־ביי, המפקד הממונה על המדבר. נעמן הסביר שנסע אל הנגב לקנות שעורים בשביל סוסי ראשון־לציון, העובדים בשרות ההובלה של הצבא.

האמתלה יכולה היתה להתקבל על הדעת, אבל בחוגי הצבא התורכי ידעו על קיומה של רשת ריגול יהודית לטובת הבריטים, ואם נתפס יהודי במקום חשוד כזה, צריך לנסות להציל מפיו דברים מועילים, בכל האמצעים. האמצעים לחקירה היו עינויים, מכות וצום ואיום בתליה על העץ שכבר הכינו לו בבית הסוהר בבאר־שבע. אבל נעמן עמד על דעתו שנסע לנגב לקנות שעורים. התורכים רצו לתלותו ללא חקירות נוספות, אולם הקצין הגרמני טלר־ביי, שנזדמן אל המקום, אמר להם: “מה אתם ממהרים? לתלותו תספיקו גם אחרי־כן. מפי אדם כזה צריכים להציל קודם ידיעות בעלות ערך רב”. הקצינים התורכיים שמעו לעצת הקצין הגרמני, הרסו את עץ התליה, והחזיקו את נעמן בכלא עד שיוציאו הודאה מפיו.

השמועה על מאסרו של נעמן החרידה את החבורה בעתלית. יוסף נסע לבאר־שבע לבקש דרכים להצלת נעמן.

לא בידים ריקות יצא נעמן בלקינד לדרכו מצרימה. הוא לקח אתו את המסמכים שעליהם היו רשומות הידיעות שאסף מאת אחיו איתן וממקורות אחרים, כדי למסרם במו־ידיו לאהרון. כן הכין סקירה על פעולותיו, בחשבו שיוסף לישאנסקי העלים מעיני אהרון את הדו"חות שלו, כפי שהעלים את מכתביו אל אבשלום פיינברג. את כל המסמכים האלה שם בתוך אוהלו של הבדווי מורה־הדרך. הבדווי מסר את המסמכים לעטיף־אפנדי, מזכירו של בהג’ת־ביי, המפקד הממונה על איזור המדבר.

עטיף־אפנדי הרגיש בחוש שניתנה בידו ההזדמנות לקבל באקשיש נכבד וחיפש דרכים להתקשר עם הוריו של נעמן, או עם אחיו איתן, שהאפנדי הכירו. כשהגיעה הידיעה לאיתן, מסר לשני יהודים, שהיו שליחיו של עטיף־אפנדי, סכום כסף גדול, לשם שחרור אחיו, אולם השליחים שמו את הכסף בכליהם ולא מסרוהו לתעודתו. שלושה שבועות החזיק עטיף־אפנדי את המסמכים בידיו בחכותו לכסף ממשפחת נעמן. במשך הזמן הזה נחקר נעמן פעמים רבות, ותמיד חזר על טענתו שהלך לקנות שעורים בנגב בשביל סוסים, ואף רצה לבקר את ידידו עלי פואד־פחה החונה במדבר שהוא מכירו, מעת שהיה עם יחידתו בראשון־לציון. בידי החוקרים לא היו שום הוכחות נגד נעמן, והם חשבו כבר לשחררו. והנה, לאחר שלושה שבועות נואש עטיף־אפנדי מקבלת הכסף, ומסר את המסמכים שבידו לידי הקצין החוקר.

בינתים הגיע יוסף לישאנסקי לראשון־לציון, עם כמה מחברי ניל"י. בדעתם היה לנסוע לבאר־שבע ולשחרר את נעמן מבית־הכלא אפילו בכוח. אולם האח איתן, בחשבו שכסף השוחד ששלח באמצעות שני השליחים הגיע לתעודתו והמסמכים הושמדו, הרגיע אותם ואמר להם שאין צורך להסתבך בהרפתקאות נוספות.

ואילו עתה כבר היו נקודות חשד רבות נגד נעמן; אפס, דברים ברורים לא יכלו חוקריו להציל מפיו, ושום הסבר לא קיבלו ממנו על הרמזים המטושטשים ושמות האנשים שברשימותיו. בתחילה חשבו להוציא מפיו הודאה על־ידי עינויים, אולם החליטו לנסות שיטה אחרת. הם העמידו פנים כמאמינים לדבריו, שחררו אותו ממאסרו ושלחוהו אל ידידו עלי פואד־פחה בלוויית שני חיילים מזויינים, שנצטוו לשמרו בדרך מכל פגע. ובינתים הודיעו לפחה טלפונית את כל העניין.

הפחה קיבל את נעמן בסבר־פנים יפות, הביע את שמחתו לשחרורו והזמין אותו למשתה. גם במשתה היין שמר נעמן את פיו ולשונו. עד שהפחה השתמש בכשרונו ההיפנוטי ושבר בו את כוח התנגדותו של נעמן. הוא לא סיפר את כל הפרטים. דיבר רק על רצונו להיות קצת במצרים ושמח מאוד בשמעו שהפחה מוכן לעזור לו בכך. מתוך שמות החברים העוזרים הזכיר את השמות לישאנסקי ואהרונסון.

מאחורי יריעת האוהל ישב קצין שרשם את דברי נעמן. כשנסתיימה השיחה הידידותית, נכנסו חיילים ואסרו את נעמן בשלשלאות והעבירוהו לכלא באף־שבע, ומשם העבירוהו אחר־כך דרך עפולה לדמשק.

* *

לאחר שהגיעה לעתלית הידיעה על מאסרו של נעמן, הרגישו החברים כי הקץ הולך ומתקרב. מיד שלחה שרה הודעה קצרה אל אהרון במצרים, באמצעות יונת־דואר, ובה פרטי אסון מאסרו של נעמן. את הפתק קשרה שרה לרגל היונה. הכתב היה בעברית באותיות לטיניות. אולם לתמהון אנשי עתלית לא רצתה היונה לעוף. אז לקחו רובה והבריחו אותה ביריה, אבל היונה התעופפה ללא חשק, כאילו באונס. הדבר הפליא את שרה, מאחר ולא פעם שלחה למצרים ידיעות חשובות באמצעות יוני־הדואר, והיונים היו מגיעות למטרתן ללא תקלות. רק כעבור זמן נתברר שקרתה תקלה במשלוח היונים ממצרים. לתפקיד יוני־דואר משתמשים אך ורק ביונים זכרים, כי הזכר ממהר לשוב אל בת־זוגו, ולא להיפך; והנה, בעת שהכינו את משלוח היונים הזכרים לעתלית, הכניסו בטעות לתוכם יונה נקבה אחת. זו היתה היונה שעליה הצמידה שרה את הפתק.

זמן־מה לאחר שילוח היונה ירדה שרה להתרחץ בים, לא רחוק מקיסריה. והנה ראתה את היונה הנושאת את הפתק לרגלה עומדת על בריכת מים ומרווה את צמאונה. המעשה היה תמוה בעיניה. עד עתה לא היו יוני־הדואר רגילות למעול בשליחותן ולהפסיק את מעופן, לשם שבירת צמאונן. שרה חשבה שמא שכחו להשקות את היונה לפני צאתה, ועתה, שהיונה רוותה את צמאה תמשיך במעופה. זרקה עליה שרה צרור עפר והעיפה אותה משפת הבריכה.

שרה חזרה הביתה רגועה, בחשבה שלמחר בבוקר יגיע הפתק לידי אהרון, והוא לא יאחר לשלוח את הוראותיו, כיצד לנהוג בימים הקרובים. האם עליהם להמשיך בעבודה כרגיל, או שמא תמהר לבוא אנייה ותאסוף את כל החבורה כדי להעבירה מצרימה, בטרם תשיגם יד התורכים.

כעבור ימים אחדים נפוצה השמועה כי יונה זרה ירדה לחצרו של אחד התושבים בקיסריה. הוא תפס אותה ומסר למודיר³ dir=“rtl” התורכי את הפתק שהיה קשור לרגלה.

מתוך הפתק לא יכלו התורכים לדעת דבר, כי המפתח לכתב־הסתרים לא היה בידם. אבל נתברר להם, על כל פנים, שבקרבת מקום באיזור החוף, מצפון לקיסריה, נמצאת תחנת ריגול הפועלת בשרות הבריטים. המודיר של קיסריה שלח איפוא, שוטר־חרש להתאכסן במלון בזכרון־יעקב ולהתחקות על הנעשה במושבה.

בינתים אירע מאורע אחר, שהיה עלול להרגיע במקצת את חברי ניל“י. בחיפה נאסרו שני צעירים ערבים־נוצרים, שלפי השמועות שנפוצו בעקב פטפוטיהם, הגיעו אל החוף בסירה מאנייה צרפתית, לפני כשלושה שבועות. המאסר הזה עלול היה להטות כלפי חיפה את החשד שנוצר בשל גילוי יונת־הדואר. אך חברי ניל”י בעתלית לא רצו לסמוך על הנס.

מכיוון שבכל זאת נותר בלב התורכים חשד כלשהו בזכרון־יעקב, הכניסו את יונת־הדואר שנתגלתה בקיסריה לכלוב והביאו אותה לזכרון־יעקב, למלון ‘גראף’, בתקווה שבעזרתה יתגלו להם פרטים נוספים. כלוב היונה הועמד על שולחן גדול באולם המלון.

איכרי זכרון־יעקב ובני המושבה כולה, שלא היתה להם כל ידיעה על יונת־דואר זו ועל אופן לכידתה, הלכו לתומם, מתוך סקרנות, למלון כדי להסתכל עליה. בין המבקרים במלון היה גם חבר ניל"י מנשה ברונשטיין, שבא להקשיב לדברי הקצינים התורכיים ולפטפוט התושבים, ולגלות שמא נודע להם שמץ־דבר מהעניין.

כאשר נכנס מנשה ברונשטיין אל אולם המלון, פנה אליו קצין תורכי אחד שהכירו, ואולי גם חשד בו, ואמר לו: “לך תדבר אתה עם היונה, אולי אתה מכיר אותה”. מנשה לא איבד את עשתונותיו ובקור־רוח ניגש אל היונה ואמר בערבית: “ואללא, אנא מא־בעראף אלמאניה”. (“באללה, אינני יודע לדבר גרמנית”). בזאת רצה להדגיש שהיונה באה מהמחנה הצבאי הגרמני. הקהל קיבל את דברי מנשה ברונשטיין כהלצה והדבר עבר בשלום.

יוסף לישאנסקי היה באותו יום חולה, בחיפה, כשנודע לו על לכידת היונה, בא חיש מהר לזכרון־יעקב ופקד על מנשה ברונשטיין להשמיד תיכף ומיד את כל היונים שברשותם, בעתלית ובזכרון־יעקב. את היונים שידעו לעוף שיחרר מנשה והן עפו למצרים, אולם בחצר תחנת הנסיונות בעתלית היו גם גוזלים שלא יכלו לעוף. מנשה שחטם, שרף את גופותיהם ופיזר את אפרם. אותו דבר עשה ליונים שנמצאו בחצר בית אהרונסון בזכרון־יעקב.

היונה שהובאה למלון ‘גראף’ בזכרון־יעקב לא הביאה לכל גילוי ממשי והקצין התורכי לקחה ונסע אתה לחיפה. אולם שרה הרגישה שהאסון הולך וקרב, כתוצאה ממעצרו של נעמן בלקינד ולכידת היונה. היא החלה עוסקת, איפוא, בביעור המסמכים ושאר החפצים שעלולים לעורר חשד. כן החביאה את המוצגים הבוטאניים והגיאולוגיים החשובים מתוך האוסף המדעי של אחיה אהרן, אולם את הספריה המדעית הגדולה של אחיה, בת אלפי הכרכים, לא יכלה להחביא.

תוך דאגות וחששות לאשר יבואם ביום המחרת המשיכו חברי ניל“י את עבודתם ואת אורח־חייהם הרגיל. בערב ראש השנה תרע”ח עוד ביקרה שרה במעונות הפליטים והמגורשים מתל־אביב ויפו ששהו בזכרון־יעקב, עודדה וניחמה אותם והבטיחה להם כי בקרוב יוכלו לחזור לבתיהם.

בליל יום־הכיפורים ביקרה האנייה ‘מאנאגם’ בחוף עתלית. אחדים מחברי ניל“י ואחדים מעובדי התחנה, שידעו במקצת על ענייני ניל”י, ואשר חששו כי סכנה אורבת לחייהם, דרשו בכל תוקף להסיעם מצרימה, כדי למלט את נפשותיהם מפני האסון הצפוי לבוא בכל רגע. אך שרה נשארה איתנה ברוחה. העוז השופע מכל ישותה הרגיע אותם והגביר בהם את ההחלטה חדורת הכבוד – להשאר ולעמוד על המשמר עד הרגע האחרון.

בכל זאת השתדלה שרה בכל מאמציה להציל את הנפשות שסכנת מוות ריחפה עליהן. היא שלחה באנייה ‘מאנאגם’ לאחד מחברי ניל"י במצרים את המכתב הבא:

“השתדל בלי תרוץ שיבואו אלינו ב־27⁴ dir=”rtl" , כי מי יודע אם עוד תמצאונו. כי מרגע לרגע המצב הולך ומחמיר וגם מצד יהודינו זה נורא. כולם מבוהלים, ואפשר, יהיו גם מוכנים למסור אותנו לידי הממשלה. מי יודע? ולכן דאגו עבורנו. אם הזמן של הפגישה קצר, צריך שנהיה מוכנים ושאתם תבואו. אנו מחכים עד שלא יתלונו".

כעבור יומים, ב־25 לספטמבר 1917, כשהאנייה ‘מאנאגם’ חזרה מקפריסין לעתלית, שלחה שרה מכתב נוסף לחבר ניל"י, שבו היא כותבת:

"ראפורט על מצבו של נעמן אין כותבים הפעם שוב מאותה סיבה, שיוסף חולה, ואך היום הוטב לו קצת, ואין הוא יכול עוד לכתוב, ושנית, הרי בעוד זמן קצר נהיה שמה, אם עוד נזכה ונספיק. אז נכתוב ראפורט מדוייק על הכל. ועכשיו ניגש למצבנו אנו. המצב הולך ומחמיר כאן מרגע לרגע, ואף על פי כן אין אנו יכולים לברוח ברגע זה, מפני שבבריחה הפתאומית נזיק לישוב כולו, וביחוד לקרובינו.

ולכן, הסכמנו לסדר קודם את העסקים שלנו פחות או יותר ושלא ננתק את כל הקשר בינינו, ובין ארץ־ישראל, כדי שנוכל עוד להתגנב לכאן באחד הימים ולראות את הנעשה עם הנותרים. אפשר מאוד, שזו טעות מצדנו ושנאחר את המועד לברוח, אבל אנו מסכנים את עצמנו עד הרגע האחרון, ומשאירים את אנשינו אתנו כדי שאם לא נוכל להגיע לחוף בגנבה, אזי נגיע אליו בכוח הנשק ויהי מה".

חברי ניל"י במצרים החליטו לדחות את דרישתה של שרה; כי לבוא ב־27 לחודש, פירושו היה לבוא בליל־ירח, בשעה שהתורכים יכולים לגלות בנקל את אניית־הקישור בים, ועל ידי כך להמיט שואה ודאית על המפעל, על המושבה ועל הישוב כולו. כלום מן ההכרח הוא להסתכן באופן כזה? יש לקוות, שעד ל־18 לחודש הבא לא יתרחש אסון. ועל כן – יש לחכות בסבלנות עד אותו יום, ואזי יבואו בכמה אניות להצלה. אבל הם טעו בחשבונם.

* *

עבר יום הכיפורים ובמושבה זכרון־יעקב התכוננו לחג הסוכות. מצב הרוח לא היה משמח ביותר. רבים היו המגורשים מיפו ותל־אביב שישבו בסוכות כל הקיץ ועתה הולכים וקרבים לבוא עליהם ימי הגשמים – ואיפה ימצאו מחסה? גם בני המושבה לא יכלו לשמוח. מלבד החרדה התמידית מפני ביקור חיילים לשם שוד או חטיפת אנשים לשרות הצבא ולסחיטת שוחד, היתה מעיקה על הלבבות חרדה לגורל המושבה, לאחר התגלות מעצרו של נעמן בלקינד וגילוי שמץ־דבר על פעולות קבוצת ניל"י ובית אהרונסון בזכרון־יעקב. אף־על־פי־כן הבליגו כולם על פחדם וחששותיהם וחגגו כדת את היום הראשון של חג הסוכות.

לפתע נפלה קריאה במושבה: פלוגת פרשים הולכת וקרבה!

הרחובות המלאים חוגגים נתרוקנו כהרף־עין. מגורשי תל־אביב ויפו נמלטו אל מאורותיהם, פן יבואו החיילים לגרשם גם מכאן. הצעירים ברובם נמלטו גם הם אל הכרמים הרחוקים והתחבאו, כדי שלא יתפסו אותם לשרות הצבא. בין הנמלטים אל הכרמים וההרים היו יוסף לישאנסקי, חבר ניל"י ראובן שווארץ, שהיה מעובדי תחנת הנסיונות בעתלית, מנשה ברונשטיין ואחרים. רק אפרים פישל הזקן, בתו שרה ובנו צבי נשארו בביתם אשר ברחוב הראשי.

הפרשים צעדו לאיטם והתקרבו מדרך חיפה אל הגבעה שהמושבה בנויה עליה. בראש רכב הקאימאקאם החיפאי, ולפי המפה שבידו שלח יחידות פרשים לשים מצור על המושבה מכל עבריה ולחסום את כל מוצאיה ומבואיה. עם שקיעת החמה הגיעו פרשים בודדים מכל צד ועבר אל הקאימאקאם והודיעוהו שהפקודה נתמלאה, המושבה מוקפת ושום אדם אינו יכול לצאת ממנה. אז עלה הקאימאקאם בראש יחידת פרשים חזקה אל המושבה עצמה וניגש ישר אל בית אהרונסון.

חיילים מספר נצטוו להקיף את הבית והקאימאקאם נכנס בלוויית מלווים מזויינים אל הבית והרעים בקול זועם: “איה יוסף לישאנסקי?” מבלי לחכות לתשובה שוטטו חייליו בכל החדרים, חיפשו בארונות ומתחת למיטות. תוך כדי כך תרו בעיניהם, אולי ימצאו חפצים בעלי ערך שכדאי להשקיעם לתוך הכיסים.

חפצים לגנוב מצאו החיילים, אבל לישאנסקי – איננו.

ושוב, “איה לישאנסקי?”

“אינני יודע”, השיב אפרים פישל הזקן.

“אני דורש ממך להסגיר לידי את לישאנסקי!” הרעים הקאימאקאם בזעף.

“לישאנסקי איננו אצלי ואינני יודע איהו”.

“לאן הלך?”

“אינני יודע. לא ראיתיו”.

ותוך שאלות התחילו להכות את הזקן בפרגולים באכזריות רבה, אך הוא באחת: “אינני יודע. לא ראיתיו”.

לרגעים מעטים הרפו מאפרים פישל הזקן ופנו אל בנו צבי באותה שאלה עצמה. גם הוא אינו יודע וגם אותו הטעימו את טעם הפרגול. אך לשווא. מלבד זעקות כאב, לא שמעו דבר מפי הנחקרים. גם השאלות שהופנו אל שרה לא הביאו את התשובה הנכספת. היא הוכיחה אותם על פניהם: כיצד אינם מתביישים לענות איש זקן?

אז לקחו לחקירה את המשרתת אשר בבית. זו נבהלה מפני העינויים והודתה מיד שראתה היום את לישאנסקי בבית הזה.

הקאימאקאם פקד להמשיך בעינויים. והנה ביקשה אותו שרה לגשת אתה אל פינת החדר, כי דבר־סתר לה אליו. שם לחשה לו בצרפתית, כי אמנם היה כאן לישאנסקי היום אחר־הצהרים, בעת שאביה היה ישן, אבל היא לא יכלה להודות על כך בפני אביה, כי לישאנסקי הוא אהובה ובא לבקרה בחשאי, ללא ידיעת הזקן.

האמתלה היתה בנויה כהלכה, אבל הקאימאקאם לא האמין בה; עם זאת למד מכך, כי עינויי האב נגעו עד לב הבת. הוא החליט לנצל את הדבר. הוא הורה לחיילים להמשיך במלאכת עינויים. הם קשרו את ידיו ואת רגליו של הזקן לשני רובים. את האחד נתנו בידי שרה ואת השני בידי צבי, ואחר־כך דשו בלי הרף את בשרו של הזקן בפרגולים. מדי חצי שעה היו החיילים המכים מתחלפים באחרים, כי ידיהם ועצביהם נתעייפו במהרה. כשתקפו עליו מכאוביו, היה אפרים פישל צועק בקול רם ‘שמע ישראל’, אך ידיעות על לישאנסקי ועל רשת הריגול לא מסר.

ברור היה לקאימאקאם ששרה יודעת בעניינים אלה יותר מאביה, אך מהיותו איש בעל נימוסים ניסה להמנע כבל האפשר מהכות את האשה. הוא קיווה שלמראה עינויי האב לא תוכל שרה להתאפק ותהיה מוכנה לספר את הידוע לה.

העינויים הלכו ונמשכו בשעות הלילה. קולות הצעקה פלחו את אוויר המושבה והחרידו את הלבבות.

שרה חששה שמא לא יוכל האב לעמוד בנסיון העינויים הקשים ויפתח את פיו. פנתה אליו ואמרה:

“אבא, זכור, כי רק שנים ספורות נשארו לך עוד לחיות. מוטב למות בכבוד כנכד החשמונאים!”

התרגז האב והשיב:

“הלא תבושי! אותי את מזהירה?”

הקאימאקאם שלא הבין את המדובר, הזהיר את האב והבת שלא ידברו בפניו בשפה לא מובנת, פן יחמיר בעונשם. האזהרה היתה מיותרת, כי השנים כבר הספיקו לומר אחד לשני את מה שרצו לומר

לפנות בוקר הופסקו העינויים והקאימאקאם הבטיח לחזור מהר ולהמשיך בהם. שרה היתה עייפה בגופה ורצוצה בנפשה מזעקות הכאב של אביה; אך לנוכח הקאימאקאם שמרה על עוז רוחה ופניה הביעו קפאון של פסל, לבל יאמין אותו רשע, כי הצליח לשבור אותה באכזריותו. היא השכיבה את האב במיטה, כדי להקל על מכאוביו בתחבושות קרות. לאחד החלפת תחבושות אחדות נרדם הזקן במיטתו, אך מנוחתו לא היתה שלמה. הוא היה מתהפך מצד אל צד והיה גונח מכאב תוך שנתו.

לפני הבית דשדשו צעדיו הקצובים של החייל השומר על מבואו. הוא הפסיע הלוך ושוב בגזרת משמרתו. מאחורי גבו עברה־חמקה דמות אדם באפלה, הודפת את השער ונעלמת בחצר. הבא הצליח לחדור לבית מבלי שהחייל הרגיש בו. היה זה יצחק הלפרין, אחד משלושת חברי ניל"י ששלחה שרה עוד אתמול להחבא בהרים, בהיוודע לה כי בערב יקיף צבא את המושבה. היוצאים לקחו אתם אל ההרים את נשקם.

שרה הרגישה בבואו ויצאה לקראתו על בהונות רגליה. בטרם פתח הלפרין את פיו לשאול על המצב, אמרה לו שרה בקול כבוש:

“אני בכל רע. חזור אל יוסף ואמור לו כי ימהר להמלט על נפשו”.

וכנזכרת במשהו נחוץ הוסיפה: “חכה רגע”'.

חזרה ונכנסה אל הבית. יצאה, ובידה כיכר לחם עטוף במטפחת, צרור מטבעות זהב ובקבוק קטן של מי־קולון.

“את אלה מסור לידו. תאמר לו שאם יתפסוהו, יטיל הכל עלי, השמעת? עלי יטיל את הכל, עלי ולא על איש אחר. לך לשלום!” לחצה את ידו, וחזרה אל החדר לשכב ולאגור כוח.

עם בוקר התעוררה שרה ופקחה את עיניה. בחדר המוצף אור־שמש עמד חייל תורכי לפני הספה. גם הקאימאקאם החיפאי היה בחדר, עם עוד חיילים. הוא פנה אל שרה בצרפתית ואמר:

“הנני מצטער, גברתי, על הכאבים שנגרמו אמש לאביך. הוא עצמו אשם בדבר, על שלא נעתר לבקשתי להשיב על שאלותי. הפעם אפנה בשאלותי אליך והנני מקווה שלא תשיבי את פני ריקם”.

שרה הסבה את פניה אל הקיר והחרישה.

“גברתי, אם לא תקומי להשיב על שאלותי, אצווה לחיילים שיעמידו אותך על רגליך”.

היא רכסה את כפתורי חלוק הלילה, ישבה על הספה והביטה לפניה באדישות.

“הנני חוזר ושואל: איה יוסף לישאנסקי? איה ראובן שווארץ? ואיה… ואיה…? ואם לא תשיבי לי ברצון, אוכרח להוציא מילים מפיך בכוח”.

שרה משכה בכתפיה וחיוך־בוז עבר־חלף על שפתותיה.

במקום האדיבות המעושה שנראתה מקודם בהבעת פני הקאימאקאם, באה ההבעה הטבעית של אכזריותו הפראית ואש־זעם הוצתה בעיניו.

“קחוה החוצה אל הרחוב!” פקד על החיילים.

הם גררוה אל הרחוב, לפני שער החצר, קרעו מעליה את החלוק, קשרו את ידיה בחבל על עמוד השער והתחילו להצליף על גופה בפרגולים. לב החיילים, איכרים פשוטים מאנאטוליה, התחמץ בקרבם לשמע הפקודה להכות את האשה האמיצה הזאת. אך חייל חייב למלא את הפקודה. הם היכוה והיכוה והקאימאקאם חזר על שאלותיו. ושרה – כאילו לא בה פגעו המכות ולא אליה נאמרו הדברים. השתיקה הזאת הגדילה את רוגזו של הקאימאקאם עד להשחית. גם הזקן לא גילה כלום, אבל הוא לפחות צעק בכאבו. וזאת – אף אות של סבל לא נראה על שרירי פניה.

“הוסיפו! יותר חזק!” צרח הקאימאקאם.

החיילים עשו את מלאכתם באמונה. בעקבות הפרגול נצרר הדם בפסים אדומים־כהים על הגב, הכתפים והזרועות, אולם שרה אינה עונה על השאלות.

“הוסיפו יותר חזק!” צרח הקאימאקאם בזעם. “איה לישאנסקי? איה שווארץ? מי הם עוזריך? מה עשיתם לנו? מה מסרתם לאוייב?”

אילו ניתנה רשות להמיתה היה הקאימאקאם מכה אותה עד מוות, להתנקם בה על שתיקתה הגאיונה, המעליבה אותו עד עמקי נשמתו. אבל הוא נצטווה להביא מזכרון־יעקב את סודות רשת הריגול ואת חבריה, ולא להמיתם.

לאחר כמה שעות של עינויים, ללא תוצאות, ציווה הקאימאקאם להתיר את שרה מאסוריה ולהכניסה הביתה, כדי שתנוח קצת ותחליף כוח לעינויים חדשים. בינתים ניגש הקאימאקאם לאסור ולענות אנשים אחרים. אולי יצליח בעזרתם ללכוד את האנשים אשר הוא מבקש…

* *

החיילים מילאו את רחובות המושבה והיכו כל עובר ושב. הם צעקו: “תנו את יוסף לישאנסקי! תנו את ראובן שווארץ!” הם תפסו את ראש ועד המושבה, את המוכתרים ואת הזקנים, אסרו את ידיהם ורגליהם בחבלים, השכיבו אותם על קרקע הרחוב והילקו אותם על כפות רגליהם. המוכים צעקו והנשים בכו בקולי־קולות. כשמוע ראובן שווארץ ממקום מחבואו את זעקת אבי אשתו המוכה, לא יכול עוד להתאפק. גם זעקה אחרת כמו עלתה לאזניו – זעקת הכאב של אשתו שכרעה ללדת את בנו השני. הוא נכנס אל המושבה והסגיר את עצמו לשלטונות, אך בזאת לא רוכך לב התורכים. גם אותו כפתו בחבלים והלקוהו על כפות רגליו ועל כל גופו ובלבד שיגיד להם איה לישאנסקי.

החיילים תפסו להם בית באמצע המושבה. שמה הכניסו את הנתפסים והנעצרים, ומפעם לפעם היו מוציאים אותם אל הרחוב ומכים אותם מכות רצח. אל אסירי זכרון־יעקב צורפו עוד אסירים מחדרה. אותן הזוועות חזרו ונשנו גם בפתח־תקווה, ראשון־לציון ובשאר המקומות בארץ. מכות־רצח, צעקות ויללות מילאו את כל הישוב העברי, פקודות חמורות נשלחו לגרש מזכרון־יעקב את גולי תל־אביב ויפו למקומות אחרים, להפקירם לסבל, רעב, ומחלות.

לאחר שורה ארוכה של מכות ועינויים היה הקאימאקאם לוקח את ראש ועד המושבה ומכריחו ללכת כמו כלב־גשש בראש פלוגת חיילים ולשוטט בהרים ובכרמים, כדי למצוא את האנשים המבוקשים. הוא היה הולך מכרם לכרם, מנקיק־סלע לנקיק־סלע ומחפש, ובחזרו אל המושבה ללא תוצאות, היה הקאימאקאם מצווה להכפיל את מכותיו. בכוח לא כוחו התהלך פעמים אחדות בראש החיילים, וכבר לא האמין כי יחזור חי הביתה. רק לפנות ערב, לאחר שראובן שווארץ הסגיר את עצמו לשלטונות, הרפו ממנו הוא גרר לביתו את גופו הרצוץ.

הקאימאקאם כינס את חברי ועד המושבה ואת נכבדיה ונאם לפניהם צרפתית. הוא סיפר, כי בזכרון־יעקב קשרו קשר על הממלכה העותומאנית. כאן התנהל ריגול צבאי מאורגן, שבראשו עמד יוסף לישאנסקי. אותו מוכרחים למצוא, ויהי מה! הוא, המושל, יעשה כל מה שבידו ולא יחוס ולא יחמול על איש. בשעה שהמולדת בסכנה מוכן הוא להעניש אפילו מאה חפים מפשע, ובלבד שיתפוס את החוטא האחד.

“הרי לכם דוגמא בולטת לארגון החזק והמסוכן”, הוסיף הקאימאקאם. “את הפועל זלדין עינו עינויים קשים ומרים, ואף־על־פי־כן עמד על הודעתו, שהוא היה זה אשר הסיע את שרה אהרונסון. ואילו ממקור נאמן ידוע, שהיא היתה נוסעת עם לישאנסקי ולא עם אותו זלדין. אני עצמי פגשתי פעם את שרה בחברתו של לישאנסקי. ידוע למדי מה שעשיתי לארמנים המורדים: שחטתי את כל מי שנפל לידי. כאן אצלכם לא אשאיר בית אחד על תלו ואמחה את כל המושבה מעל פני האדמה, אם התושבים יתעקשו ולא יסגירו בידי את לישאנסקי. הנני מפקיד את גורל המושבה בידי מפקד הצבא, הגנראל האדריאו־ביי, וזה ישפוט אתכם על פי דיני המשפט הצבאי”.

אחריו כינס הגנראל את זקני המושבה ונאם לפניהם לאמור:

“אם לא תמסרו לידינו את לישאנסקי תוך שלושה ימים, נעמיד באמצע המושבה שני תותחים ונחריב את כל בתיה, ואבן על אבן לא תשאר! ואל תדמו בנפשכם כי איום בלבד הם דברי אלה. מארמניה אני בא. ומה שעשינו שם נעשה גם לכם. לנצח נפריד את הבעלים מנשותיהם ואת האמהות מילדיהם, ואל תענו לי תשובות. שום דברים איני רוצה לשמוע. לכו והיכונו לאחריתכם”.

לשמע איומו של הגנראל פרצו במושבה יללות קורעות לב. האמהות נפרדו מילדיהן. נשים רבות השתטחו על הקברים להיפרד ממתיהן, והכול התכוננו לאחריתם.

כל בני המושבה, נער וזקן, נשים וטף, נתאספו אל בית־הכנסת שלה. באו לשם גם הגנראל ופקידי הרשות התורכים המנצחים על העינויים. נפתח ארון הקודש וכל הקהל נשבע שבועה חמורה, שאינם יודעים את מקום מחבואו של לישאנסקי, ומי שיידע – מתחייב למסור על כך מיד לשלטונות. הרב הקריא את נוסח השבועה וכל הקהל ענה אחריו בהרמת היד הימנית. בין הידים המורמות היתה גם ידו הקטועה של אחד מעסקני המושבה, שנאם אחר־כך נאום נלהב בערבית על החובה כלפי המולדת, וכל הקהל התמוגג בדמעות.

אחרי השבועה המחרידה שוטטו נערים מבית לבית לחפש את לישאנסקי, ונערים אחדים באו מן השדה וסיפרו, שראוהו מתחבא בין הסלעים. השמועה הגיעה גם לאזני המפקד, אבל פלוגות הצבא שיצאו לחפש אחריו שבו ריקם.

השבועה בבית־הכנסת ריככה קצת את אכזריות התורכים כלפי תושבי המושבה. רק בבית אהרונסון נמשכו העינויים, וזקני המושבה נשארו מחכים במאסר לגורלם הנעלם, שמילא בחרדה את לב כל התושבים.

* *

יום־יום היו חיילים מובילים את שרה אל בית שבו קבע המפקד התורכי את מרכז החקירה והעינויים. החיילים היו דשים את בשרה בפרגולים, לוחצים את אצבעותיה בין הדלת והמזוזה, צובטים את בשרה במלקחיים ושמים ביצים רותחות תחת בית־שחיה. כל עינויי התופת שהנהיגה האינקביזיציה במרתפיה האפלים קמו כאן לתחיה בפקודתו של הקצין עוסמאן, רב האינקביזיטורים.

“מי הם עוזריך?” היה עוסמאן צורח באזניה בלי הרף.

כמעט תמיד השיבה לו שרה בשתיקת־בוז. כאילו אין איש לפניה. אך לפעמים כיבדה אותו בתשובה:

“אין עוזרים לי. רק אנוכי. רק אנוכי הכינותי לכם את האבדון, כי שנאתיכם, אדוני הפלאקה⁵ והבאקשיש, המרמה והשקר. כי בזיתי לכם, הנקלים והנרפים. כל מי אשר תענו בלעדי – דם נקיים הוא. איש בלעדי לא עשה כלום. איש בלעדי לא ידע דבר. רק אנוכי ידעתי. וממני – את הנשמה תוציאו, אבל לא את הדברים. תפשו את הרוח בשדה!..”

ושוב היכו. ושוב הגבירו את העינויים.

“הגידי את האמת, ואם לאו – מוות לך!”

"המוות? בוז לכם ולמוות!… בוז לכם, המאה, המענים אותי את האחת.. הכו! ענו! על כל שערה משערות ראשי שתיפול ארצה תתנו את הדין. יש מי שינקום את נקמתי. הכו! ענו! את ממשלת הזדון של הפלאקה והבאקשיש לא תצילו! הגיע סופה!..

"החיילים האנאטוליים לא הבינו את דברי שרה, אך גם להבעת פניה וקולה הנוקב אחזתם רעדה. הם הוסיפו להניף את הפרגול על בשרה בתוקף הפקודה. אבל דברי האשה, הנאמרים בשקט, כבשיחה רגילה, אך בלוויית מבט נוקב ושורף, הקפיאו את דם לבם וריפו את ידיהם. הקצין המנצח על העינויים חמתו בערה בו לשמע דברי שרה וציווה להגביר את עינוייה.

“ענוני, הכוני, ככל אשר תאבה נפשכם. לשווא. כל דבר לא תצילו מפי. הלא יומכם האחרון כבר בא. סבורים אתם, כי הואיל ואשה אני, אהיה חלשה ברוחי ואפיל תחנונים לפניכם. את צחוקי אני מגלגלת עליכם. בוזי לכם. לא היו לי כל שותפים בפעולתי. אני לבדי עשיתי את העבודה וכריתי קבר למענכם. הקבר כבר פעור לפניכם. מחר יבוא יום הגאולה. בוא יבוא. ואתם תפלו בבור אשר חפרתי לכם”.

* *

בנפשה של שרה הבהבה תקווה קלושה: אולי יקרה נס והיא תנצל בעזרת חברי ניל"י ואנשי צבא בריטיים. אם תעבור אנייה מול החוף והנוסעים בה יראו כי החלון העליון בסוכה שבכרם אביה סגור, אז ידעו כי היא בכל רע.

בעת שנאסרה היה החלון פתוח, והיא כבר לא יכלה לעלות בסולם ולסגרו. בלכתה למקום העינויים תחת משמר חיילים היתה דורשת לשלום כל הנפגשים על דרכה ברחוב. משעבר אחד המכרים הידידים האיטה את צעדיה ופיזמה שיר קל בניגון עממי:

בכרם אבא חלון פתוח

סולם חבוי בגפן

יש לסגור מפאת הרוח

ואיני יודעת, אנה אפן?

החיילים לא הרבו לתמוה על שירתה של האשה בלכתה אל העינויים. רגילים היו לפלא גדול מזה: השתיקה בשעת המכות. הידיד לא הבין בו ברגע את פשר הדבר. אולם אחר־כך, כשהתגנב אל הכרם של בית אהרונסון וראה בסוכה את החלון הפתוח למעלה ואת הסולם החבוי בין הגפנים, מיהר להציב את הסולם, לסגור את החלון ולהשיב את הסולם למקומו.

כשחזרה שרה מהחקירה ועברה ברחוב ליד הידיד, קראה אליו “שלום?” בקול של שאלה, ובשמעה את תשובתו החיובית “שלום!” ידעה שהחלון כבר נסגר, ואם תעבור אנייה ידעו אנשיה את אשר לפניהם.

* *

ארבעה ימים הסתערו עליה כל עינויי האינקביזיציה ובשרה כבר השחיר מרוב פצעים וחבורות ומכות טריות. אך זעקת־כאב לא השמיעה. אפס, ביום החמישי לעינויים אזל כוחה הגופני של שרה, הגם שרוחה לא נשברה. חייל אחד חמל עליה והתיר את החבל שהיתה קשורה בו, למען תיפול ארצה ותנוח קצת. אך בלב הקצין הממונה על העינויים לא היתה חמלה. הוא ציווה להקימה, לאסרה מחדש ולהוסיף מכות על מכותיה. עתה כבר ניתנה לו תאוות־נפשו. שרה החלה לצעוק בקולות מחרידים, שחדרו החוצה בעד הקירות, הקולות נקבו את האזנים וזעזעו את נפשות כל החיילים והתושבים. גם עצבי הקצין נקרעו מיללותיה. מאוד רצה להפסיק את העינויים, אך לא יכול היה להיות מנוצח בידי אשה. ככל שגברו צעקותיה כן הוסיף לענותה. אולי סוף־סוף תגיד לו, מי הם עוזריה. אולי יישבר גאון עוזה!…

אך שרה באחת. תשובתה למענים היתה:

“רק את גופי תוכלו לרמוס. אך בנפשי לא תוכלו לשלוט לעולם. אני בזה לך ולממשלתך הזדונית. אתם התורכים זמנכם עבר. הארץ הזאת מולדתנו היא ושלנו תהיה”.

אלה היו דברי שרה לקצין העינויים, בין צעקות לצעקות.

עתה שכחו תושבי זכרון־יעקב את שנאתם לקבוצת ניל"י. כולם הזדעזעו לשמע צעקותיה המרות של שרה, הסתתרו בבתים ואטמו את אזניהם שלא לצאת מן הדעת מרוב צער. הבתים נתרוקנו. המושבה כאילו מתה כולה. חיו רק הצער והכאב, שנתמקדו כולם באשה יחידה.

סוף־סוף נשתתקו הקולות האיומים, ומבעד לחלונות שנפתחו תריסיהם נראתה שרה מובלת הביתה בין חיילים מזויינים. פניה מביעות עוז, קומתה זקופה, רק צעדיה איטיים מחמת המכות והכוויות על כפות רגליה. מוליכים את שרה מכלאה אל בית אביה, לרחוץ בשרה ולהחליף שמלתה, בטרם יסיעוה לנצרת. שרה עוברת ברחוב, צועדת בראש מורם, כולה אומרת זוהר. מודיר קיסריה, אחמד־ביי, שהלך עמה בלוויית כמה חיילים, סיפר: “ראיתי את שרה בלכתה והיתה בעיני כבת מלכים. ראיתיה והוד מלכות חופף עליה. אז האמנתי באמונה שלמה במלכות ישראל”.

עננה קלה עברה על פני השמש. היא כיסתה את פניה כמתביישת להביט אל כברת־אדמה זו, עליה נעשה הפשע הבזוי ביותר. כלימה כיסתה גם את פני מפקד הצבא. הוא נתן צו לאסוף את כל האסירים החשודים ולהעבירם מזכרון־יעקב לנצרת. יעשו להם שם מה שיעשו. הוא אינו יכול לשאת עוד עינויים כאלה בתחום שלטונו.

כשהודיעו לשרה כי היא תובל יחד עם אביה ועם שאר האסירים לנצרת, ביקשה שיחזירוה תחילה לביתה, כדי להתרחץ ולהחליף את בגדיה. היתה זו בקשה שהקצין לא יכול לדחותה. גם לו יותר נעים היה, שהיא לא תבוא לנצרת בבגדים מגואלים בדם פצעיה.

היא נכנסה לחדר האמבטיה, בדקה את אקדחה ומצאה שהוא בסדר. מתוך בטחון באקדח הגואל מיהרה וכתבה את רצונה האחרון והטמינה את מכתבה בחרך החלון הסגור. המכתב היה מיועד לידיד המשפחה שטרנברג ונאמר בו:

"אם הממשלה תעזוב את פועלי התחנה חופשים, אז ראה שימשיכו את העבודה בתחנה, יתפרנסו מהחיטה והשעורה הנמצאת בתחנה, ויקבלו שלושים פראנק לחודש. אם תאסור הממשלה עליהם לעבוד בתחנה, אז תן להם לכל פועל חמישים פראנק ‘אוואנס’⁶ וילכו לחפש עבודה.

ראיתי שהמודיר מסר לקומנדאן שלושה שמות: אפלבום, פייטלזון, מדורסקי, מחדרה. אלה סיפרו להם על אודות עבודתנו. הם פשוט מסרו עלינו, וכמובן שאנו כעת במצב נורא מאוד, ואני עוד יותר מכולם, כי לקחתי עלי את כל האשמה.

קיבלתי מכות רצח, עינויים נוראים. אסרוני בכבלי ברזל. זכור לספר את צרותינו וסבלנו לאלה שיבואו אחרינו. אני אינני מאמינה שנחיה עוד אחרי שמסרו והגידו עלינו את הכל.

בטוחתני שבקרוב ינצחו ידידינו, ואת אחי תראה. תספר להם את הכל ואמור להם: שרה הטילה עליכם לנקום את דמה.

לא לרחם, כמו שלא רחמו עלינו.

אין לי כבר כוח לסבול. העינויים הם נוראים. טוב לי להמית את עצמי מאשר להענות עוד בידיהם המגואלות. הם אומרים שישלחוני לדמשק ושם בודאי יתלו אותי. אני יש לי נשק קטן. אני אינני רוצה שהם יתעללו בגופי. צרותי עוד יותר נוראות מפני שאני רואה את אבא סובל נוראות. אבל לא, לא נדבר! לשוא הם מנסים את כל מיני העינויים. אנו לא מדברים, וזכרו אתם, כגיבורים הומתנו ולא הודינו.

אין דבר, אנו הקרבנו את עצמנו, אבל הצלנו את העם, גאלנו את הארץ! אל תתחשבו עם דברי מנוולים ומלשינים. אני שאפתי לעמי ולהטבת עמי, ואם עמי נבזה – יהי. ישתדל יצחק ללכת אל ההרים אחרי לכת הצבא ולמצוא את יוסף לישאנסקי, ויאמר לו: אל תמסור עצמך לעולם. המת את עצמך ואל תתמסר!

באו ואיני יכולה עוד לכתוב".

החייל העומד בחוץ והממונה על שמירתה ניגש ודפק על דלת חדר הרחצה. הגברת מאריכה בהכנות יותר מדי.

באותו רגע נשמע קול יריה מתוך חדר האמבט הסגור.

הכדור שקלעה שרה באקדח לתוך פיה, לא די היה בו לכבות את נר חייה, אולם בכבוד השלטון התורכי הצבאי פגע פגיעה כבדה. מעתה אבדה כל תקווה להוציא מלים מפיה. אפילו להעמידה לדין ולהאשימה אין אפשרות. קצין העינויים שנפגע קשות, שלח את המוכתר להבהיל אל שרה את רופא המושבה – ד"ר הלל יפה. ביומנו, מתאריך 5 באוקטובר 1917, רשם הרופא את פרטי ביקורו אצל שרה, לאחר שבדק אותה:

“מצאתי את שרה מוטלת על הקרקע בחדר האמבטיה. ההכרה אבדה לה. דפקה חלש קצת וקצת דם שותת מבין שפתיה. אחרי זריקה שבה רוחה אליה. הכירה אותי והתחננה אלי: ‘בשם אלוהים, שים קץ לחיי! אינני יכולה לסבול יותר’. השכבתיה במטה וראיתי, שידיה ורגליה משותקות שיתוק גמור ולשונה פצועה. אקדח קטן נמצא לידה על הקרקע, ומתוך בדיקה על ידי זונדה הוברר לי, שהכדור אשר ירתה בעצמה פלח את כל אברי הלשון ונתקע בעמוד השדרה. ידיה היו נפוחות וכחולות מן המכות שהכוה. ושוב בכתה והתחננה אלי, כי אשקה אותה סם־מוות. תחילה סרבה לגרגר ולקבל רפואה; לא רצתה לסבול יותר. אבל לאחר שהבטחתי לה, כי אדבר עליה עם המושל הצבאי חדלה לסרב”.

מספר דוד כהן:

“בחול המועד פסח, שנת 1917, בהיותי בפתח־תקווה, באו לאסרני קצין ופרשים מצבא תורכיה. הייתי בימים ההם קצין תורכי בחופשה. השכם בבוקר נסענו לזכרון־יעקב. שם הכניסוני לבית משפחת אהרונסון. מהחדר שנמצאתי בו, שמעתי גניחות ואנחות, שהגיעו אלי מהחדר הסמוך, בו שכבה שרה אהרונסון, פצועה קשה. מנערה צעירה שהגישה לי משהו לאכול, נודע לי ששרה ירתה כדור מאקדחה לפיה. במשך היום הגיע אליה ד”ר הלל יפה, בלוויית קצין תורכי, כדי להגיש לה עזרה רפואית. שרה סרבה כנראה לשתות את התרופה, ושמעתיה אומרת: ‘איני רוצה לחיות. הם יוסיפו לענותני ולהתעלל בי’. בערב התעניינה לדעת מיהו הנמצא בחדר השני ושלחה לי כר ששמתי למראשותי. בלילה שמעתי אותה גונחת ואנחותיה הלכו וחלשו יותר ויותר. בבוקר הוכנסתי לכרכרה והובילוני לנצרת".

המושל הצבאי ועוזריו הקצינים והפקידים, כולם מצווים על הרופא להציל את חייה של שרה. נחוץ מאוד להובילה לנצרת ולדמשק ולהעמידה למשפט צבאי. הרופא מצווה למסור הודעה למושל הצבאי על כל שינוי שיחול במצבה של שרה.

למחרת הירצה הרופא לפני המושל על מצבה של שרה וסיים את דבריו בהודעה מפורשת, שלא ישוב לרפאותה אלא אם יהיה לו בטחון גמור, שלא ישובו לענותה. מיד קם המושל ואמר: “על דברתי, דברת איש צבא, אני מבטיה לך, שאיש לא יגע בה לרעה אם תרפא”.

דרישת הרופא להבטחה כזו נתנה תקווה בלב המושל ועוזריו, שאפשר יהיה להציל את חיי שרה. אך אביה ושאר האסירים, שהובלו לנצרת כשהם עקודים כצאן מובל לטבח, יצאו לדרך מתוך בטחון גמור, שהיא כבר נגאלה לחלוטין מכל החקירות והיסורים.

הרופא מיהר אל שרה ומסר לה את הבטחת המושל. היא הודתה לרופא על השתדלותו, ואת המודיר אחמד־ביי שהיה באותו מעמד קיללה קללות נמרצות בעברית ובערבית. הוא השפיל את ראשו ושתק.

באו הפקידים והחוקרים והתחילו לשוחה עם שרה בנימוס. אולי יצליחו להציל איזו הודעה מפיה.

“הלאה רוצחים, אל תעיזו לגשת הנה!” קראה אל כולם. “ואתה עוסמאן, מפלצת הפראות, הפעם התגברתי עליך. אינני פוחדת ממך. אין ביכולתך להרע לי. פחדן, גיבור להלחם עם נשים!”

גבורת שרה זיעזעה גם את לב הגנראל האדריאו־ביי, שאמר: “חיי מאה אנשים הייתי נותן כופר חייה”. כשבא קצין־העינויים לערוך דו“ח אחרי היריה, אמר לצרף את האקדח אל הדו”ח, כפי שדורש החוק, אך האקדח נעלם. לאחר סטירות אחדות הודה החייל השומר שגנב את האקדח, וכשהחזירו לידי הקצין אמר זה לקחתו לעצמו, מזכרת לגבורת האשה הנפלאה.

בשרה טיפלו שלוש נערות מקרובותיה וכן כמה שכנות. יוסף לוי, פועל תימני שהוטל עליו מטעם המפקד התורכי לטפל בחצר אהרונסון בימי החיפושים, היה מתגנב לחדרה של שרה לעזור לה בסבלה, אמר תהלים והתפלל לחייה.

הנערה פרידה שווארץ, אחת מהנערות שטיפלה בשרה בימיה האחרונים, סיפרה כי הנעת ידה קשתה עליה, שכן רוב גופה היה משותק. היא דיברה בקול שקט אבל ברור. עיניה מלאו דמעות מעוצם מכאוביה, אולם בהכנס לפתע קצינים תורכים פנימה, העמידה מיד פנים נוקשים שלא יראוה בסבלה.

לאחר הבטחת המושל לא לענות את שרה הוקל לה קצת, ותקווה קלושה הבהבה בנפשה: אולי יקרה נס והיא תשאר בחיים, ובינתיים יבוא ‘הדוד יעקב’ (כך כינו ביניהם חברי ניל"י את הצבא הבריטי), וישחרר את הארץ.

אך התקווה נגוזה חיש. הכדור, שהחטיא את מטרתו הישרה ולא פגע במוח, נשאר נעוץ בעמוד שדרתה. כל אבריה שותקו ורק בראשה יכלה להניע. הרופא ביקש להעבירה לירושלים, שבה נמצאים כירורגים גרמנים מפורסמים אשר יוכלו אולי להצילה על־ידי ניתוח. המושל הצבאי השיב, שהכירורגים התורכיים טובים ומנוסים לא פחות מהגרמנים. הוא הזמין מנצרת את הכירורג התורכי עדל־ביי. הכירורג התורכי בא והתנהג בגסות ובחוצפה. תחילה לא האמין שהחולה משותקת. כשהראהו הד“ר יפה את הדרך שהכדור עבר בה, התחיל להתייחס אליה ביתר דרך־ארץ. הוחלט לא לבצע ניתוח. החום עלה. שלחו להביא קרח. כמו כן הובאו לדרישת הד”ר יפה שתי אחיות קאתוליות מבית־החולים הגרמני בחיפה כדי לטפל בחולה, והן התמסרו לתפקידן במרץ ובחיבה.

ביום ד באוקטובר, יום הושענא רבה, רשם הרופא ביומנו:

“החום עולה ועולה. הכאבים פוחתים והולכים. הכרתה של החולה ברורה. אין היא פוסקת להכחיש את כל האשמות שמטילים עליה ואין היא פוסקת גם לבקש שיתנו לה רעל. עם ערב –זריקה.”

למחרת, במוצאי שמחת תורה, רשם הרופא:

"מצבה של שרה הורע. ריח של גנגרנה עולה מפיה, והחום מוסיף והולך. במשך היום בקרתיה הרבה פעמים. שלוש פעמים בקרתיה גם עתה בלילה. היא מבקשת את נפשה למות. מזמן לזמן אובדת לה הכרתה ופעמים היא הוזה. החום 40 – 39.

שלוש בלילה. שרה צועקת שהיא משתגעת. מבקשת שיקראו אליה את כל קרוביה מפני שקרב קצה והיא רוצה להפרד מהם. להפצרותיה המרובות מסכימים סוף־סוף השוטרים שהקרובים יבואו. היא נפרדת מהם ומבקשת מאתם שישמרו על אביה המסכן. היא מתחננת שישחררוהו. פתאום התרוממה ממקומה ושוב שכבה".

שרה שוכבת בדממה ועיני האחיות והקרובים צמודות אליה בלי הרף. פעם עוד התעוררה ואמרה: “אך זה טוב, עכשיו אין לי לפחד יותר”… ואחר חזרה ושקעה בדומית־נצח.

* *

לאחר מותה, כשטיפלו נשי־המושבה בהכנת קבורתה, לא נמצאה פיסת־בד בכל המושבה לעטוף את גופה, שהשחיר כולו מפצעים. כזו היתה ההשפעה של שלוש שנות המלחמה על המושבה. לשם עטיפת גופה הורידו מחלונות ביתה את הוילונות…

ההלווייה היתה גדולה מאוד. כל בני המושבה, וביניהם גם מתנגדיה ושונאיה של שרה, השתתפו בה. גם מעניה הקצינים והמושלים התורכים השתתפו בה. הכל הלכו אחרי מיטתה. אבל כבד שרר בכל המושבה.

כשהביאו את גווייתה לבית־הקברות, עדיין לא נסתיימה חפירת הקבר, כי במקום קברה נמצאו סלעים. שעה שלמה צריך היה להמתין עד שהוכשר הבור.

בשעה זו הניחו את גופה על העשב הרך, שלבלב על יד קברה. והנה השתטחו פתאום כולם על האדמה מסביב לגופה, ובדומיה עמוקה שכבו כך האנשים כל אותה השעה של חפירת־הקבר.

וכשנסתם הגולל על גופה המעונה התקדרו השמים בעננים, וגשם קל התחיל יורד. הגשם הראשון אחר חום הקיץ, היורה.

טיפות־טיפות ירדו ולסירוגין העננים, השמים, היקום כולו, כאילו שפכו דמעות על מות בת יחידה, יקרה מאוד, על נפש שרה בת אפרים ומלכה, הקדושה והטהורה, שמסרה את נפשה על קידוש שם עמה וארצה. הדברים, שהיו צריכים להיאמר על קברה, לא נאמרו מפחד המושלים והקצינים, שהשתתפו בהלווייתה, אבל לא היתה נפש אחת במושבה שלא הקדישה לה בלבה את ההספד הנעלה ביותר, זה ההספד של החוזרים בתשובה ושל הלבבות הנשברים, מחרטה.

(תר“ן – 1890 – תרע”ח – 1917)

יוסף לישאנסקי נולד ברוסיה, באחת העיירות של פלך קיוב, בשנת 1890 בן־זקונים היה לאביו. אמו ניספתה בילדותו בדליקה, ואף אחיו ואחיותיו לא האריכו ימים. בשנת 1896 עלה עמו אביו ארצה. האב ובנו התגוררו שנים אחדות בבית קרובי־משפחה במטולה. יום אחד יצא האב ממטולה, לעלות ירושלימה, ומאז נעלמו עקבותיו. יוסף סיים את לימודיו בבית־הספר העממי במטולה וביקש להשתלם בסמינר למורים בירושלים; שם לא האריך שבת בגלל מחסור באמצעים. בעודנו נער נאלץ להשתכר למחייתו.

וכך מתאר אותו עתונאי אחד:

"צהוב־בהיר, בעל־תלתלים; בת־צחוק ילדותית; בעיני התכלת שלו היה משהו שצד מיד את לב הרואה אותו. אי־אפשר היה להבין בשום אופן, מנין לנער זה שם־התהילה של גיבור? פניו לא הפיקו כל גבורה; טוב־לב ואדישות נשקפו ממראהו, ואולי כזהו הגיבור לעולם! ילד חזק מחייך. מראיה ראשונה דבקתי לאהבה אותו.

הוא היה לבוש כתונת ערבית, יחף. עליית־הגג שלו היתה מקושטת בעורות ציפורים וחיות שהומתו על־ידו ביריה. התנהגותו היתה ברחבות מזרחית ובבטחון מכניע. פרחי הערבים היו מבאי עלייתו, מהם היו אורחים קבועים במעונו; ובמשך שעות רצופות היה ממתיק עמהם שיחה על נשים, סוסים וכבשים, אגב עישון הנרגילה. הוא היה בעיניהם כאחד מאנשי שלומם. והוא היה יהודי בלב ונפש. ואוי לו לערבי, שנתפס על־ידי יוסף במעשה גניבה. בכעסו, נהפך יוסף טוב־הלב לנמר".

יוסף לישאנסקי הצטרף בתור מועמד להסתדרות ‘השומר’. במשך שלוש שנים שמר וגילה אומץ־לב, אך לא נתקבל כחבר, בגלל התנגדות כמה מחברי הארגון, שלא מצאוהו ראוי לכך מבחינה אישית. אך הוא ידע שרק מועטים בשורות ‘השומר’ יכלו להשתוות עליו כ’חייל' (שומר־רוכב, הגבוה במעלה משומר־רגלי), שולט בנשק ובקיא בהלכות הערבים. התנגדות חברי ‘השומר’ להסתפחות יוסף לישאנסקי אליהם כחבר בעל זכויות מלאות, גרמה בלבו להתמרמרות רבה.

אך מדוע התנגדו לו?

שונה היה לישאנסקי ממייסדי ‘השומר’. הם ראו בארגונם מעין מיסדר שחבריו מצווים על משמעת חמורה, ואילו הוא לא היה נוח לקבלת משמעת ונתון לתמורות־רוח. הם הביאו מרוסיה מרוח מהפכת 1905 והתנועות הסוציאליסטיות שלה, ואילו הוא חש את עצמו כבן־הארץ ונשאר זר לכל אלה. נבדל היה מרוב חברי ‘השומר’ גם בגישה לערבים. אגודת ‘השומר’ התלבטה בשאלת גאולת־הדם. רוב חבריו סברו, כי יש לפגוע רק במרצח, ואין להעניש את בני שבטו או כפרו. לעומתם חשבו יוסף לישאנסקי וחברים אחרים שהיו בדעתו, שהערבים מבינים את לשון התגובה הקיבוצית, ואילו חוסר תגובה מעורר אצלם רושם של מורך־לב.

בדברים אלה ובאחרים נבדל יוסף לישאנסקי מן השומרים האחרים.

בשעת התקפה על המושבה מלחמיה (מנחמיה) בשנת 1915 נהרג ערבי שהיה מנהיג הכנופיה התוקפת. יוסף לישאנסקי, נחשד בהריגת ערבי זה, ולאחר שהערבים מסרו את שמו למשטרה נאלץ להסתלק מהמקום. למעשה נהרג הערבי לא על־ידי לישאנסקי אלא על ידי חבר ‘השומר’ יחזקאל חנקין.

בעקבות צאתו ממלחמיה (מנחמיה) פרש יוסף לישאנסקי מהסתדרות ‘השומר’, והוא כבר נשוי ואב לבן ובת. כעבור זמן־מה הקים את ארגון השמירה ‘המגן’. היסוד להקמת ‘המגן’ הונח בכנרת באביב 1915. כמה שומרים שלא נתקבלו לאגודת ‘השומר’ היו ראשוני ארגון זה. ‘המגן’ קיבל על עצמו לשמור במושבות, שבהן לא פעל ‘השומר’. בכל זאת נוצרו חיכוכים בין אנשי ‘השומר’ לבין אנשי ‘המגן’, מאחר ו’השומר' לא סבל כל גוף מתחרה. ‘המגן’ קיים את השמירה במושבות רוחמה, באר־טוביה, עקרון וגדרה. יוסף לישאנסקי נבחר כראש ‘המגן’ ועבר לשמור במושבה רוחמה, שבדרום הארץ.

* *

בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, כשביקר יוסף בבית־הממשלה בבאר־שבע בעניינים רשמיים של מקום־שמירתו, הגיעה לאזניו קריאה מאחורי שבכת החלון של חדר־הכלא שבחצר. הקורא היה אבשלום פיינברג, שביקש מיוסף להודיע לבן־דודו נעמן בלקינד בראשון־לציון, שבהיותו במדבר נאסר והובא לכאן וכעת צריך להשתדל בעד שחרורו. יוסף עשה את שליחותו, ואבשלום הועבר לכלא הצבאי בירושלים, ושוחרר בסופו של דבר בהשתדלותו של אהרון אהרונסון לפני המצביא התורכי ג’מאל־פחה, אהרונסון העיד, שהוא עצמו, בהיותו הממונה מטעם המצביא לניהול המלחמה בארבה שלח את עוזרו אבשלום אל הנגב להתחקות על דרכי הארבה.

כשנפגש יוסף לישאנסקי עם אבשלום פיינברג לאחר שחרורו של זה מהכלא, הסביר לו אבשלום את הצורך לפעול למען שחרור הארץ והישוב מהדיכוי התורכי וליצור קשרי ברית ועזרה הדדית עם האנגלים, כדי להחיש את נצחונם ולהבטיח את המעמד המדיני של עם ישראל בארצו אחרי הנצחון. כשהביע יוסף את נכונותו לעזור בפעולה זו, גילה לו אבשלום את דבר קיומה של חבורת ניל"י, שכבר יצר בשמה קשר עם המפקדה האנגלית שבמצרים. אחרי שהקשר נפסק ניסה לרדת למצרים בדרך המדבר לשם חידוש הקשר, וכך נתפס ונחשד בריגול.

* *

ביולי 1916 עזב ראש ניל“י אהרון אהרונסון את הארץ בדרכו לקושטא, לשם קידום ענייני ניל”י. את מקומו נשארו למלא אבשלום פיינברג ושרה אהרונסון. היקף עבודת המודיעין היה מצומצם. הקשר עם החוץ נותק. אהרון אהרונסון היה סבור שייעדר מהארץ כשלושה חודשים, ועל סמך זה נערכו התכניות. כשאהרון אהרונסון לא חזר ארצה כעבור שלושה חודשים, התחיל הספק מכרסם בלבו של אבשלום, והוא החליט לרדת מצרימה, ושוב בדרך המדבר. כבן־לוויה הוא בוחר הפעם את יוסף לישאנסקי.

שניהם יצאו אל המדבר בלוויית מורה־דרך בדווי. חמקו־עברו בהצלחה בין משמרות תורכיים רבים, הגיעו לשטח ההפקר בין שתי החזיתות, הותקפו על ידי בדווים. אבשלום נפצע פצע־מוות ואבד במדבר, וגם יוסף נפצע והכרתו אבדה, אך הוא נאסף בידי כוח־סיור בריטי, הובא לבית־חולים צבאי בפורט־סעיד, שכב עשרה ימים בחום גבוה בין חיים למוות, עד שנודע לאהרון אהרונסון, אשר שהה במצרים, על אודותיו, והוא מיהר אליו, שמע את קורותיו ודאג להעברתו לבית־חולים מעולה לקצינים.

יוסף לישאנסקי החלים, וביום 19 בפברואר יצא עם אהרון אהרונסון ממצרים, לחזור למולדת באניית הריגול ‘מאנאגם’. למחרתו, אחר־הצהרים, עברה האנייה ליד חוף עתלית. ניתן אות, כי הנחיתה תתקיים בלילה, ואחרי שעה תשע נעצרת האנייה מול החוף. בין היורדים לתוך הסירה היו אהרונסון ולישאנסקי. הים היה שקט וניתן להם להתקרב סמוך לחוף. הספנים נושאים את לישאנסקי על כתפיהם והוא נעלם בדרכו לתחנה. הקשר חודש, סוף־סוף.

מעת שובו ממצרים היה יוסף ליד ימינה של שרה אהרונסון. מעתה התקיים הקשר הקבוע עם מצרים והיה צורך להשיג ידיעות רבות ומפורטות ככל האפשר על מספריהם ותנועותיהם של כוחות הצבא התורכי והגרמני, על זיונם וציודם, על תכניות המפקדה התורכית לפעולות הגנה והתקפה. להשגת ידיעות אלו היה יוסף פועל במלוא המרץ. מציב היה אנשים בהסוואה של עבודות והתעסקויות מתאימות, במקומות שבהם אפשר לעקוב אחר תנועות הצבא. היה נוסע בתנאים קשים ומסוכנים לבדו – ובשעת הצורך בלוויית שרה אהרונסון – ברחבי הארץ, ומקבץ מפי אנשיו את הידיעות שהשיגו.

תחת ידיהם של שרה ויוסף היו עוברים סכומים גדולים במטבעות זהב, ששלח אהרונסון באמצעות אניית־הקשר ל’וועד ההגירה' להצלת נפגעי המלחמה והמגורשים, ממיתת־רעב. חברי ניל"י היו מעלים את שקי מטבעות הזהב של משלוחים אלה על החוף בלילות אפלים בסירה ובשחיה, כשהם נתונים לסכנת היתפסות על־ידי משמרות הצבא. יוסף היה מעביר את הכסף לשליחיו של ראש ‘ועד ההגירה’ מאיר דיזנגוף.

* *

אהרון ביקש וחזר וביקש משרה בכמה הזדמנויות שתבוא למצרים. הוא חשש לגורלה יותר מאשר לשאר אנשי ניל"י. על בקשתו משיבה שרה: “ל. אמר לי כי רצונך שאבוא אליך. כן רצוני, אבל בתנאי מראש לשוב בחזרה. בשום אופן לא אוכל לעזוב את יוסף. אנחנו קשורים מאוד בעבודתנו ומבינים איך לעבוד ביחד”. היא נותנת את הסכמתה לערוך ביקור אצל אחיה למשך חמישה־עשר יום בלבד.

שרה עלתה על סיפון ‘מאנאגם’ ב־15 באפריל, הגיעה לקפריסין ומשם הפליגה ב’קוסייר' לפורט־סעיד. לשרה הצטרף גם יוסף לישאנסקי. “יוסף לא היה רשאי לבוא לכאן”, מציין אהרון אהרונסון ביומנו. רוגזו גדל עוד יותר, כי אותה שעה התברר לו מחומר־הידיעות, כי גברה ההתנגדות של עסקני הישוב לריגול. כיצד הירשה לעצמו לישאנסקי לעזוב את הארץ בנסיבות אלו?

המתיחות החלה מיד, בפגישתם על סיפון האנייה. לישאנסקי לא נתבקש לבוא ולא הודיע על בואו תחילה. הוא זנח את העבודה מבלי שישאיר מרכז אחר במקומו. בעצם ‘עריקה’ זו ראה אהרונסון הפרת משמעת חמורה. לראשונה ביקש לישאנסקי להתנצל על מעשהו תוך הטעמת אי־הסיפוק בעבודה: חברי ניל"י לא סרו למרותו. אהרונסון עצמו אינו מחשיב אותו, אינו נותן בו אימון מלא, לא שיתף אותו בפגישות עם אנשי המפקדה הבריטית ואינו שואל לעצתו.

מפגישותיו עם יוסף לישאנסקי שבע אהרון אהרונסון רוגז. רק עתה ניתן לו לאהרונסון לעמוד על אופי חברו לעבודה. בפגישתם הראשונה, ימים מספר אחרי האסון במדבר, העיב על מגעם צל המאורע. יוסף היה פצוע וקודח. אף־על־פי־כן מנסה אהרונסון להגדיר את תכונותיו: ‘האינטליגנציה שלו היא בעצם מוגבלת, אך מחשבתו בהירה והוא ניחן בחוש מעשי כל־צרכו". ב־15 בפברואר הוא מוסיף: "הבוקר הגיע יוסף העירה… הוא עומד בתוקף על דעתו לקנות חליפות יפות ולבנים מן המובחר. יש בו אותה נטייה אופיינית, שנתייחדה לפועלים שלנו, המשתוקקים לחקות את ה’אריסטוקראטים’ ואף לעלות עליהם". נוסף לכך מוצא בו אהרון ‘חכמנות’, שמגמתה להערים אף על חבר. הדבר נוגד את אופיו של אהרונסון, שהיה גלוי־לב וסלד מהליכה סחור־סחור. במרוצת הזמן מציין אהרונסון עוד תכונה. לאחר ויכוח עם יוסף הוא רושם לעצמו: “קשה מאוד לבוא עמו בדברים. הוא סובל מחוסר חינוך ומהערכת־יתר של אישיותו”.

המתיחות בין השנים הועמקה, כנראה, גם בגלל הבדלי־תפישה לגבי מטרתה של פעולת ניל“י. לישאנסקי רוצה להפוך את ניל”י ל’תנועה'. הוא רואה את עבודת המודיעין לא רק כסיוע לשיחרור ארץ ישראל מעול התורכים אלא גם כקרש קפיצה לכיבוש השלטון הפוליטי בארץ. השקפותיו של לישאנסקי לא נראו לו לאהרונסון. הוא לא נשא את עיניו לשלטון. אף בעיצומן של פעולות ניל"י, שעה שנטל העבודה המחתרתית והאחריות רבצו עליו, נשאר איש־מדע.

* *

ביום 23 באפריל הפליגו שרה ויוסף בחזרה לארץ. בהגיעם לחוף עתלית לא יכלו לנחות בו בגלל הסערה, והוכרחו להמשיך לקפריסין. ב־27 בחודש חזרו לפורט־סעיד ונשתהו במצרים עוד ימים אחדים. ושוב נתחדשו הוויכוחים בין אהרון ולישאנסקי, והפעם נשאו אופי חמור לאין ערוך. לישאנסקי הודיע על רצונו לפרוש מעבודת ניל“י ועל סירובו לחזור לארץ. הוא חשש מחומת־השנאה המוקמת בישוב סביב ניל”י וביחוד סביבו.

ביום 14 במאי הגיעה המתיחות בין אהרונסון ללישאנסקי לשיאה. חבר ניל"י ליובה שניאורסון סיפר, כי מעולם לא ראה את אהרון בהתרתחותו כפי שראהו באותו יום. הוא הרים על לישאנסקי את קולו ותוך כדי כך הלם בידו על השולחן ושעון־היד שלו התנפץ לרסיסים. בו־ביום רושם אהרונסון ביומנו: “התפתחות מפתיעה. ההפלגה לא תוכל לצאת לפועל. יוסף נתפס למורך־לב. אין הוא זוכה ליחס הכבוד והאימון שהוא ראוי להם, לפי דעתו, ובתנאים אלה אינו יכול להמשיך בעבודה. הוא שובת ומאיים בשערוריה. הוא חשב שיבהילני. אני מרפה ממנו והולך ל¹R להודיעם, כי הואיל ויוסף אינו מקבל מרות, הנני מפליג במקומו. במשרד משתררת מבוכה רבה. אך הם נאלצים לקבל את החלטתי… הוחלט שנצא לפנות ערב”.

בו־ביום חזר לישאנסקי מהחלטתו, וגמר אומר לצאת לקראת הסכנה. אהרונסון רושם ביומנו: “יוסף, שנהג כמי שאבד לו שיווי משקלו, שינה את דעתו… חזר ונעשה הגיוני והופיע עם מזוודותיו”.

ב־16 במאי מפליגים שרה אהרונסון, יוסף לישאנסקי וליובה שניאורסון ב’מאנאגם' לחוף עתלית. שוב אינם יכולים לנחות בגלל הסערה וממשיכים לקפריסין. עשרה ימים עוברים עליהם בלרנאקה. שרה חלתה במלריה והקדחת אינה מרפה ממנה. ושוב הם חוזרים למצרים. רק בליל שבת, 15 ביוני, דורכות רגלי שרה ויוסף על אדמת עתלית – לקראת חידוש העבודה ביתר שאת ומול סכנות חמורות יותר.

* *

תוך העבודה הקשה והמסוכנת נשלחו לעבר חברי ניל"י דברי שיטנה ואיומים מטעם עסקני הישוב, מחוגי הימין והשמאל גם יחד, אשר חששו מהסכנה העלולה לחול על הישוב, באם תתגלינה פעולות קבוצת הריגול.

לאחר שנתגלתה על־ידי התורכים בקיסריה יונת־דואר, עם פתק צמוד לרגלה, ששלחה שרה למצרים ולאחר שנתפס במדבר חבר ניל"י נעמן בלקינד בדרכו למצרים, ידעו שרה אהרונסון ויוסף לישאנסקי, כי בכל יום ובכל שעה עלולה השואה ליפול על ראש כל החברים הנותרים. בעשותה את הסידורים לטשטש את עקבות הפעולה ולהציל את הניתן להציל ציוותה שרה אהרונסון על יוסף לישאנסקי להסתתר מחוץ למושבה זכרון־יעקב, כדי שבאם ישים הצבא את ידו על החברים, יוכל הוא להיות להם לעזר כפי שימצא לאפשר.

שרה אהרונסון ויוסף לישאנסקי ישבו בעתלית ודנו על המצב. הם ציפו לפעולה מצד השלטונות בכל שעה וביקשו להסדיר מבעוד מועד את העניינים לקראת הבאות. הם ראו את עצמם אחראים לנכסיה המדעיים של התחנה וגם לפועליה, שמצאו בה את פרנסתם. כאשר לא חזרה ‘מאנאגם’ ב־27 בספטמבר הועמדה שאלת האחריות לתחנה בכל חריפותה: כיצד למנוע את חורבנה בידי התורכים? אף במצב מסוכן זה עמד עוד המשך עבודת ניל"י נגד עיניהם. זה היה אחד השיקולים ליציאתו של יוסף לישאנסקי מזכרון־יעקב, כשהקיף הצבא התורכי את המושבה. שרה דיברה על לבו שיברח. שטרנברג, קרוב משפחת אהרונסון, מספר כי לראשונה הציעה שרה להצפין את יוסף במרתף אחד הבתים הסמוכים לבית אביה, אפשר ושם לא יגלו אותו התורכים. אך שטרנברג התנגד לכך, מחשש פן תועמד כל המושבה בסכנה, ויוסף הסכים עמו. לא נותרה איפוא דרך אלא לצאת אל ההרים מזרחה.

במוצאי החג הראשון של סוכות תרע“ח הקיף הצבא התורכי את המושבה זכרון־יעקב. רבים מבני המושבה, וביניהם גם חברי ניל”י, נעצרו, והחלה חקירתם בעינויים. יוסף ועוד אחדים מחברי ניל“י הצליחו להתחמק מהמושבה ולהסתתר בין סלעי ההרים שממזרח לה. לפי הידיעות שקיבלו התורכים היה יוסף לישאנסקי הרוח החיה בניל”י והם עשו כל מאמץ כדי ללכדו. המפקד הצבאי התורכי איים להחריב את המושבה עד היסוד, אם יוסף לא יוסגר. שרה אהרונסון ואביה אפרים פישל אהרונסון עונו עינויים קשים כדי לגלות את מקום מחבואו של יוסף.

חבר ניל"י יצחק הלפרין, שהיה מהנמלטים אל מחוץ למושבה, החליט לחזור אל המושבה בהחבא בלילה, כדי לעמוד על המתרחש. הוא חמק בין המשמרות וחדר אל בית אהרונסון.

שרה הרגישה מיד בבואו ויצאה לקראתו על בהונות רגליה, כדי לא לעורר את אביה משנתו ולא לעורר את תשומת־לבו של החייל השומר. בטרם פתח יצחק הלפרין את פיו לשאול על המצב, אמרה לו שרה בקול עצור:

“אני בכל רע. חזור אל יוסף ואמור לו כי ימהר להמלט על נפשו”.

וכנזכרת במשהו נחוץ הוסיפה: “חכה רגע”.

קפצה ונכנסה אל הבית. יצאה, ובידה כיכר לחם עטוף במטפחת, צרור מטבעות כסף וזהב ובקבוק קטן של מי־קולון. היא אמרה לו:

“את אלה מסור לידו. תאמר לו: באם יתפסוהו, יטיל הכל עלי. השמעת? עלי יטיל את הכל. עלי ולא על איש אחר. לך לשלום!” לחצה את ידו וחזרה אל הבית לשכב לנוח.

לאחר כמה ימי עינויים לא יכלה שרה אהרונסון להחזיק עוד מעמד והחליטה להתאבד. לפני שירתה בעצמה השאירה מכתב, ובין השאר, ביקשה להודיע ליוסף לישאנסקי שאל יתמסר לעולם. מוטב שימית את עצמו.

המושל התורכי נתן למושבה זכרון־יעקב ארכה של שלושה ימים למסירת יוסף לישאנסקי לידיו. אחרת – תהרס המושבה. לאחר מכן האריך את מועד ההתראה לעוד שלושה ימים. מפחד פן יבולע להם – יצאו רבים מבני המושבה אל ההרים לחפש אחרי לישאנסקי ולהסגירו לתורכים אם יתפסוהו, אולם הוא הצליח להתחמק.

גורל הרדיפות עלה גם על מושבות אחרות. המצור והמכות, המאסרים והעינויים חזרו ונישנו גם בחדרה, בכפר־סבא, בפתח־תקווה, בראשון־לציון ובשאר מושבות הדרום. השלטון התורכי לא היפלה בין ידידים ובין שונאים לחבורת ניל"י. כל אדם בעל עמדה ציבורית, ואף הרבה שהיו מחוסרים עמדה כזו, נאסרו והובלו לבתי־הכלא. ושני איומים נתפרסמו מטעם השלטונות התורכיים: ראשית – אם לא יימצא לישאנסקי, יוחרב כל הישוב העברי, כפי שנעשה לארמנים; שנית – המושבה, שלישאנסקי יימצא בגבולותיה, תיהרס עד היסוד.

שונאי חבורת ניל"י הרימו ראש. הידועים כשייכים לחבורה זו התהלכו כמנודים מקהל הישוב. שום אדם לא אספם אל ביתו ולא היה מסכים ליתן להם אפילו פת־לחם. גם אלה, שנהנו עזרתם, התנכרו להם עכשיו. הפחד מנקמת השלטונות התורכיים דיכא כל דגש של חמלה והכרת־תודה.

ולישאנסקי איננו. למרות כל החיפושים אי־אפשר היה לגלות אף סימן אחד של עקבותיו. היכן הוא מסתתר, איפוא? וכי באמת יש בית בישוב, שמוכן לתת לו חסות? אבל הדואגים לטובת הכלל היו יכולים לפי שעה להירגע. לפי שעה לא נמצא אפילו בית אחד, שהיה מוכן לאסוף אליו את הפליט הנרדף, והוא עצמו אפילו לא ניסה לבקש חסד זה. נוח יותר היה לו להסתתר במערות שבסביבות זכרון־יעקב. אבל מזונו אזל, והוא הוכרח לצאת ממחבואו לבקש לו מזון להחיות את נפשו. בעגלתו של ערבי אחד, שנזדמנה לו בדרך, נסע עד קירבת כרכור, באמרו שהוא נוסע לחפש את לישאנסקי. בכרכור נכנס לבית איכר יהודי, כונן את אקדחו מול פניו וביקש ממנו לחם לשבור את רעבונו. האיכר נדהם למראה לישאנסקי, כאילו דמות־רפאים עלתה לפניו מתוך האדמה, אבל מפחד האקדח נתן לו לחם, והוא ישב לנוח ואכל לשובע.

אחר־כך יצא החוצה, ושוטט בלא מטרה על־פני השדה. פתאום שמע קול עגלה מתקרבת מצד דרום. הסתתר מאחורי שיח והסתכל בבאים. הוא ראה בעגלה שנים מחברי ‘השומר’, ידידיו לשעבר, ועוד צעיר אחד בלתי־ידוע לו. זה היה אחד מתלמידי הגימנסיה ‘הרצליה’, שהתנדב להיות קצין בצבא התורכי, ואחר־כך ראה הכרח לעצמו לעזוב את שרותו בו. שלושתם היו עסוקים בהובלת נשק אסור למחסנים הנסתרים של אגודת ‘השומר’ בתל־עדש ובמקומות אחרים, כדי שיוכלו להגן על הישוב מפני שודדים ומתנפלים בשעת התפרעויות העלולות לפרוץ עם נסיגת הצבא התורכי.

* *

סיפורו של צבי נדב, מראשי ‘השומר’ באותו זמן, שהיה אחד מן השלושה, שישבו באותה עגלה, מגלה בבירור את הסיבות העיקריות למה שנתרחש אחר־כך.

כותב צבי נדב:

"עוד בסוף ימי ‘הנוטר’ בגדרה נתגלה לי שקיימת קבוצת מרגלים עבריים לטובת האנגלים ויוסף לישאנסקי נמנה עמה, וקבוצה זו מקורה בבית־אהרונסון ואבשלום פיינברג. ידיעה זו הדהימה אותי. היכתה בתמהון עוד יותר גדול העובדה, שהם עובדים לאור השמש ללא שמירה אלמנטארית של חוקי הקונספיראציה. היו מראים באצבע: ‘פלוני הוא בן חבורתם! הנה קנה כרכרה ופיזר כסף על בחורות’. בפתח־תקווה סופר, שיוסף לישאנסקי בא בימים אלה ממצרים והביא דרישת־שלום ומתנה לאשה אחת נודעת. לא כל המסופר היה נכון. בחלק של הדברים היתה רק התפארות וגם גנדרנות. התנהגותם הטפשית העלתה את השמועה, שלאחד מן המצביאים התורכיים יש חלק במעשיהם. נתקיימו כמה פגישות של הברי ועד ‘השומר’ עם אחדים מחברי הקבוצה היפואית, כדי להימלך כיצד להילחם בריגול.

התנגדותי למעשה הריגול נבעה מבחינה מוסרית מסורתית לפעולות ריגול לטובת ממשלה זרה; וגם מחרדה לגורל הישוב, כשיוודע הדבר לשלטונות.

היו שתי הצעות: שנמסור אותם לממשלה או שנאסור אותם בעצמנו. גישתי היתה במובן זה סובייקטיבית ביותר.

מימי נעורי קיננו בי שנאה ואי־אמון לממשלה. בלבי היתה הכרה עמוקה, שהממשלה היא אוייב הציבור וצריך להילחם בה. הממשלה התורכית, בטיב הנהגתה, לא היתה עלולה לשנות הכרה זו.

דעתי היתה נוטה לדרך השניה, אבל מן התוכנית עד המעשה – הדרך רחוקה.

בארץ היו שקולות הדעות אז ורבו הוויכוחים ורבים ציפו לנצחון האנגלים. דובר בשבח הדמוקרטיה של ארצות־הברית, אנגליה, צרפת, על הפארלאמנטאריסמוס. אך ברובנו לא היינו מן הנלהבים מכל אלה, גם לא ראינו ברורות במה יסייע לנו הדבר בעבודתנו ובבנין חיינו.

איני זוכר בדיוק אימתי הגיעה אלינו השמועה על תפיסתו של בלקינד על גבול המדבר, ועל החיפושים בזכרון־יעקב, שבאו בעקבות מאסרו.

בו בזמן נמסרה לנו הצעתו של החבר בלומנפלד להטמין סכום כסף ציבורי, במטבעות־זהב אנגליות, שחלק מהן היה טבוע בשנת 1915.

ועד ‘השומר’ הטיל על שמואליק להעביר את הכסף מפתח־תקוה לגליל. דבר זה, בעצם גילוי המרגלים, היה כרוך בסכנה גדולה מזו הכרוכה בהתנפלות או התנגשות. רגילים היינו למחשבה, שעלולים אנו להיפצע או ליהרג מכדור אורב ומתנקש. אבל למצוא את מותנו על ידי עינויים תורכיים ובמיתת־תליה – עם זה קשה היה להשלים.

החלטנו לסדר את ההעברה באמצעי־זהירות מאכסימאליים. באותו זמן בא לביקור של חופשה מן הצבא התורכי בדמשק הקצין פנחס ריקליס. נדמה לי, שהחברה רחל הכירה אותו עוד קודם שנתגייס לצבא וקשרה קשרים בינינו. עוד קודם אסיפת ‘השומר’ נפגשנו והוא עשה עלי רושם של בר־מזל, בחור חסון, בעל מרץ, בעל עינים פקחיות ועליזות עם בת־צחוק שקטה. לא דיברנו על רעיונות או תיאוריות. הרגשתי בו יחס רציני ומסירות מוחלטת, והחלטתי לשתף אותו בנסיעה לגליל. כשהזמנתיו בבת־צחוק לנסוע עמנו, קיבל את ההזמנה ולא שאל דבר, כאילו הזמנתיו לטיול להנאתנו. ידעתי, שהסכנה הצפויה לו, כאיש צבא, גדולה פי עשרה, אולם אמרתי לעצמי, שאין הזמן מתאים לסנטימנטים. שכרנו דיליז’אנס ויצאנו לדרך. ה’מטען' היה מוטל בשקים רגילים, ונראה היה, כאילו היו מלאים צרכי־אוכל וכלי־עבודה שונים. לפנות ערב הגענו בשלום לכרכור, אמרנו לנוח מעט, להאכיל את הבהמות ולפני חצות להמשיך את דרכנו.

פתאום הופיע יוסף לישאנסקי ואמר אלי בחפזון:

‘דאחילאק יא צבי, תציל אותי’.

האימפולס הראשון הבלתי־אמצעי היה: להגן על האדם המבקש חסותי. אמרתי לו: ‘טוב’. הוא התחיל לספר לי בחפזון, כי זה שלושה ימים שהוא מסתתר ביערות־’מרח' (בסביבות זכרון־יעקב).

בינתים זכרתי את האחריות המוטלת עלינו בהעברת המטען ושאין לי רשות להתמסר לסנטימנטים.

אמרתי לו, כי אתי פה גם שמוליק, שהתקשה לענות לו באופן מוחלט ‘לא’, והציע לו לגשת ברגל לעמק ושם נעזור לו להחבא. דעתו היתה לדחות את בקשתו לגמרי, כי אין להוביל את המטען ואת לישאנסקי בעגלה אחת ואין לו כל רצון לבוא במגע עם אנשים אלה.

הזכרתיו את רצונו הקודם לתפוס אותו ולאסרו והנה בא והתמסר בעצמו. מה שנוגע לסכנה: פעמיים – אינם נתלים! התנגדתי לעזוב אותו לנפשו ושמוליק הסכים להצעתי באי־רצון. נדברנו, שאצא עמו לדרך ואדי־ערה ובדרך נפגוש את הדיליז’אנס. שמוליק ניסה שוב להתנגד לקחתו עמנו ולסוף הסכים. יצאתי עם לישאנסקי לוואדי־ערה ובוואדי הדביקה אותנו העגלה והמשכנו את דרכנו בה".

עד כאן דבריו של צבי נדב.

שעות אחדות השתרכה העגלה בדרכים הרעועות. היא עברה את הרי שומרון וחצתה את עמק־יזרעאל עד שהגיעה לתל־עדש, אחד מן המרכזים של ‘השומר’ בימים ההם. כל הדרך לא פסק יוסף מלדבר אליהם. דיבורו היה דומה לדיבור מתוך קדחת, חליפות של קור וחום, התפארות ותחנונים. הוא סיפר להם על כל הגדולות שעשה לטובת שחרור הארץ, על קשריו עם בית־אהרונסון ועם האנגלים, על הגאולה הקרובה. להלן התחנן לפניהם, שיחביאוהו עוד זמן קצר, עד שיבואו האנגלים, ואז ישלם להם כגמולם, מטבעות זהב כמה שירצו, מתוך המטמונים שקבר באדמה בסביבות עתלית במקום פלוני ופלוני. הוא לא יכול היה לראות באפלה את הבעת־פניהם ואת הרושם, שהזכרת המטמונים עשתה עליהם. אך הם ראו את הבחור הלבוש בגדי חאקי, כמו קצין תורכי, המזויין בשני אקדוחים ופגיון; חשו את ריח מי־הבושם הנודף מבגדיו (מן הבקבוק, ששלחה לו שרה אהרונסון אל מקום מחבואו ושנשבר בתוך כיסו); האזינו לסיפורים ולדיבורים השוטפים מפיו בלי־הרף, ולא הפסיקוהו אף במלה אחת.

כאן ממשיך שוב צבי נדב את סיפורו:

"עם אור הבוקר נכנסנו לעמק. לפני עפולה ירדנו, אני והוא. הלכנו ברגל מסביב לכפר, מחשש פגישה עם צבא.

הגענו לשדות תל־עדש, אך לא נכנסנו לכפר. התניתי עם שמוליק, שאלך עם לישאנסקי דרך שדות מרחביה לתל־עדש העתיקה, כדי להסתתר בין אבני החרבות והוא ישלח לנו בשביל לישאנסקי בגדי פועל פשוטים ובינתים יוחלט על המשך הדרך לגליל, כדי להרחיקו מאיזור חיפושי המשטרה. הוא היה לבוש, כאילו בכוונה תחילה למשוך אליו את עיני הכול. נוסף על ה’עבאיה' וה’עגאל' המושכים את העין, היה לבוש חליפת־קיץ נהדרת. גם הליכתו הפזיזה עוררה תשומת־לב. והעמק כולו פתוח. אין אף עץ אחד. הכל צפוי במרחק רב.

הגענו לתל־עדש העתיקה. נזהרתי בעיקר מדרך נצרת־תל־עדש־מרחביה והתכוננתי לשבת בצד, דרומית־מזרחית מן הגבעה הפונה לדרך מסחה. אבל לישאנסקי לא הסכים לשבת או לעמוד במקום אחד. השמש כבר עמדה ברום השמים וחיממה, בלי להביא בחשבון, שלא שתינו כלום מאתמול בערב.

לישאנסקי היה עצבני, לא שלט ברוחו. הוא היה צמא. מה לעשות? הוא התנהג כתינוק. נזכרתי, שבאביב ראיתי צפונית מן התל גומות חפורות על ידי רועי צאן, שבהן נקווים מים. מצאתין, אך הן היו חרבות. והוא אינו פוסק מלספר גוזמאות ושקרים ודברי פיטפוט וחוזר על דבריו, בלי הפסק, ומתפאר בפעולותיו. תיאר לי תמונה, שעל־פיה הוא ושרה אהרונסון מסובים עם אחד הגנראלים החשובים במצרים ומשוחחים על העניינים ושרה יושבת תוך שיחה וסורגת; סיפר לי, איך עבר את המדבר עם אבשלום, הראה לי עקבות פצעים בשכמו מאז, כשהתנפלו עליהם הבדווים והרגו את אבשלום וכו' ואיך יצא הוא בשלום. התפאר על האפשרויות שלו, כאילו כל הצי הימי והאווירי של בריטניה בים־התיכון עומד לפקודתו; סיפר לי גם על אוצרות הכסף הנמצאים ברשותו ואם נציל אותו יידע להודות לנו. סיפר, שמפני רוב חברי ‘השומר’ הוא מתיירא. פתאום קם ועלה על החרבות. מן הגבעה נראתה כל הסביבה ומעבר לתל־עדש לא נראה איש. עצבנותו הלכה וגדלה. גם הצמא הוסיף להציק לו והחליט לגשת לבאר הנמצאת על־יד הכפר ולשתות מים. הזהרתיו על הסכנה ללכת לשם ולהראות במקום־מעבר של יהודים וערבים, ולא יכולתי לעצור בעדו ונגררתי אחריו. מן הבאר ניגשתי לכפר ומשם אמרתי לקפוץ דרך החלון לאחד החדרים ולהביא לו חליפת־בגדים. וכמו להכעיס פגשתי בכניסתי למושב את לבקוביץ ועוד כמה חברים. עד היום אני זוכר את מבטו של לבקוביץ המלא צער ותמהון, כי הוא הכיר את לישאנסקי".

על ימים אלה מספרת רחל ינאית־בן־צבי, שהיתה חברת ‘השומר’:

"בתל־עדש תנור ללחם בוער בכבשן. הסיקוהו לא בקש ולא בשבבים, אלא בכתבי ‘השומר’, בחוזרים ובמכתבים ובחפצים, בבגדיו של יוסף – בגדי תפארתו, ה’עגאל' המוזהב, כפיית־המשי ומגפי־העור, – כל הברק החיצוני נעלם בתנור… בחוץ עמדו צופים, שמא כבר באים לחפש. מהי התבערה, מה פשר כל התכונה – רק בודדים בתל־עדש יודעים על מציאותו של ה’אורח' במקום. צבי מעלה אותו אלי. הלבישוהו בגדי עבודה; חולצה מטולאה, מכנסים בלים ולרגליו סנדלים קרועים. ויוסף – פניו עוד מגולחים למשעי, פנים מלאים, עגולים, עדיין לא נכנס לפרשת־היסורים, ונדמה, שעדיין אינו חש בגורלו.

רוחו טובה עליו, ואינו תופס את גודל הסכנה. הוא מפוזר, נרגש, קופץ מעניין לעניין, מספר בגאווה על מצרים, על זכרון־יעקב ועל המדבר; מתוך שיחתו מבצבצת חמתו על אלה שאינם מעריכים את פעולתו. עוד הוא מדבר וצבי קורא לו לרדת. השעה דוחקת: עליהם להתחפש ולצאת מיד לדרך. אנו – צבי ואני – מבטינו נפגשים. ניכר שאין האיש יודע מה לפניו, קל־רוח, כמו לפנים. לנו ההרגשה שהאסון כבר התרחש. אם לא ייתפס לבדו, ייתפס עם כולנו. אם יפול לידי השלטונות, ניפול גם אנו כולנו עמו. איך להמלט?"

וצבי נדב ממשיך:

"בישיבה תכופה של ועד ‘השומר’ בהשתתפות חברים ותיקים נועצנו מה לעשות. שררה מתיחות רבה בישיבה ורגש של אחריות לכל צעד, שעליו נחליט לרגל המצב.

דעת החברים היתה, ובעיקר דעתם של חברי הגליל, להרוג אותו מיד. והנימוקים היו, שאין כל הצדקה לסכן נפשנו ואת קיום הישוב בגלל מרגל בזוי, המשפיל את כבוד העם העברי ומסכן את הישוב. חברי הגליל נימקו את הצעתם במה שלישאנסקי הוא, לדבריהם, מטבע ברייתו פחדן ושפל־רוח ואם יפול לידי הממשלה חי – יפיל קודם כל את ‘השומר’ מכעסו עליו ויסכן את כל הישוב. אני לא התנגדתי להערכת הדברים כמו שהם ולאופיו המוסרי של לישאנסקי בעיניהם, אבל התנגדתי למעשה זה באותה שעה. אמרתי, שאין אנו צריכים לקבל החלטה ולעשות מעשה מתוך השפעת הפאניקה שבישוב. הוא בידינו. והיה אם נראה שאין לנו אפשרות להסתיר אותו עוד – לא נרשה לו להתמסר חי לממשלה (על רצונו להתמסר לממשלה – שמענו מפיו). אם מוג־לב הוא – נעזור לו. אולם כרגע אין עוד הכרח במעשה זה. לשמחתי, תמך בדעתי זו החבר ישראל גלעדי והציע להעביר אותו לחמרה, מקום מרוחק מתחומי הממשלה".

מסע נדודיו של לישאנסקי התחדש. מתל־עדשים נילווה אליו חבר ‘השומר’ צלאל או אוצילטוב, שהוליכו לסג’רה ומשם לסביבות יבנאל. כאן ניסה לישאנסקי להתחמק ממלוו. יצחק שפרמן, מוותיקי האיכרים בבית־גן (אשתו היתה קרובה של לישאנסקי), מספר: “בימי הרדיפה אחרי יוסף נפתחה פעם דלת ביתי והוא פרץ פנימה. מבעד לחלון, ממרחק, ראיתי את אחד מחברי ‘השומר’ העוקב אחריו. פני יוסף לא היו כתמול שלשום. היה מדוכא ומדוכדך. בגדיו היו בלואים ובחגורתו היה אקדח מאוזר, יוסף לא השיב ופרץ בבכי. אף אני בכיתי עמו. יעצתי לו שיחמוק מביתי ומעיני עליו, אבל היכן יכולתי להצפינו? הצביע לפני על עליית־הגג. הסברתי לו כי השלטונות עלולים לחפשו בביתי, שהנני קרובו, והדבר עשוי לסכן את כל המושבה. יוסף לא השיב ופרץ בבכי. אף אני בכיתי עמו, יעצתי לו שיחמוק מביתי ומעיני איש ‘השומר’ ויעשה דרכו צפונה, ובדרך לוביה יוכל להגיע ללבנון, שם יש לו מכרים בקרב הערבים, וכך יינצל. אחרי צאת יוסף מן הבית העברתי לחותנתי במטולה שארת־בשרו של יוסף, הודעה על־ידי שליח: יוסף היה אצלי והוא הולך למטולה ויזדקק לעזרתה”. יוסף לא המשיך להתחמק ממלוו איש ‘השומר’.

וצבי נדב ממשיך בסיפורו:

"צריך הייתי לקבל את לישנסקי מידי צלאל ההולך עמו ולמסרו לידי אריה אברמסון ועליו היה להעבירו לחמרה. נפגשתי עם צלאל ולישאנסקי בתחילת הלילה על יד התל בסביבות יבנאל. הלכתי עמו עד גבולות פוריה, במקום שצריכים היינו להפגש עם אריה. במקומו בא יוסף נחמני עם שתי סוסות ומאוזר בשבילי, וסיפר, שאריה חלה, ואין אחר שימלא את מקומו, זולתי.

הודיעו, שטבריה מוקפת צבא מכל צד, וסבורים היו, שבלילה או ביום מחר תוקפנה המושבות. עליתי על הסוסה האפורה וחגרתי את הנשק. לישאנסקי רכב על הסוסה השניה. היה לו בראונינג, שהביא עמו כשנמלט מזכרון־יעקב. הכרתי היטב את השבילים בהרים ואמרתי להתחמק מדרך־המלך בתקווה שלא לפגוש בצבא. יצאנו אל השביל, שבו אפשר היה להגיע מפוריה למצפה. בסביבה שרר שקט גמור ולא פגשנו לא רגלי ולא רוכב. להתנפלות שודדים לא היה חשש באותם הימים. אימה גדולה נפלה על כל הסביבה. הסוסות הרגילות לדרך בלילה ובהרים צעדו בשקט ובקלות בלי לנגוע באבנים ובלי לנחור. סמכתי על הסוסה ועל המאוזר שלי וחשבתי, שנגיע בשלום. הצבא במקום – זר, עייף מעבודת היום, בלתי־גמיש ואינו נכון גם לסכן את נפשו; אנו – קלי־תנועה, מכירים את הסביבה. ואם נפגוש משמר־צבא – יתכן שיעלה בידינו להחלץ ולהמלט.

המצב היה רציני ושקט־הלילה השפיע גם על לישאנסקי ולא הוסיף לדבר.

רכבנו במדרון הר פוריה, עד המדרון שלפני מצפה, במקום שפונה השביל לטבריה. החשכה גדלה. חצינו את דרך־המלך של נצרת–טבריה והתחלנו יורדים אל הבקעה דרך השדות. החושך הלך וגדל, ורק הודות למה ששמרתי כמה שנים בשדות מצפה עלה בידי למצוא את הדרך. עברנו ימינה למושבה והרגשנו באוהלי־הבדווים הנטויים מערבה לגורן.

כיוונתי את דרכי – לפי שירטוטי ההרים, שרק הם נסתמנו באופק – לוואדי־חמאם שעל־יד מגדל. דרך הוואדי אינה דרך כבושה ובזמנים רגילים לא היו עוברים בה. לישאנסקי לא הסכים בשום אופן לעבור דרכה, בלי שנתן כל נימוקים. הרגשתי בו פחד סתום והסברתי לו, שבדרך זו ניתן לנו לברוח בשעת־הצורך ובשביל מוקף סלעים יוכל להדביקנו רוכב בקושי מרובה ואף אם יירו אחרינו – אין הסכנה גדולה כל־כך. אך הוא עמד על שלו. דיברנו בשקט גמור והקשבנו לכל רשרוש, כי לא ראינו לפנינו כלום. אמרתי עם לבי; מילא, במקרים כאלה אין לדעת ולכוון היכן הסכנה גדולה יותר, – להכריחו לא עלה בידי.

אמנם בוואדי־בלמס, שנטינו אליו, מרובים יותר העוברים והשבים, פתח הוואדי הסמוך לטבריה רחב, וקל להקיף אותו ולצור עלינו. כאן גם הסוסות לא יכלו לצעוד בשקט והיו נתקלות באבנים. הד רעש כל פגיעה באבן היה חוזר לאזנינו כשהוא מוגבר פי שבעה, כאילו פלוגת רוכבים שלמה היתה רודפת אחרינו. אבל הדרך היתה מתה. שום דבר לא נראה, זולת תן, ושום דבר לא נשמע, זולת ציוץ של ציפור־לילה. גם בפתח הוואדי, במקום פרשת הדרכים לטבריה וצפת, לא נראה אדם. מעט־מעט פגה המתיחות ונדמה היה לי, כאילו אני רוכב בלילות, כרגיל, והייתי מוכן גם לחטוף תנומה, אך התאמצתי שלא להרדם. על־יד ראש־פינה עזבנו את דרך המלך ופנינו לשביל בין טרשים, שהיה קצר ובטוח יותר בשבילנו. מיהרנו לעזוב את ראש־פינה קודם הנץ־החמה, כי ידענו, שכאן חונה מחנה צבא בקביעות. רצינו לפסוח על המושבה ולעבור על־יד אום־אל־חרב. קודם שבאנו לראש־פינה קיבל לישאנסקי על עצמו להיות המדריך, באמרו, שזה לא חבר היה כאן. עם הנץ החמה ירד ערפל, תעינו ונכנסנו ישר אל תוך מחנה הצבא החונה בתחילת המושבה. המחנה היה ישן והעומדים על המשמר לא שמו לב אלינו. מיהרנו לעבור ופנינו לכרמים. משם נסענו על־יד ההרים בקו מטולה.

השמש כבר זרחה והתרוממה מעל הרי הגולן, כשירדנו למעין־מלחה. הדרך עוד היתה שקטה, ולא נראו עוברים בה. מעל פני הגבעה, המתרוממת מעברה השני של מלחה נשקפת הדרך עד למרחוק והיא מוליכה לראש־פינה מזה ולמטולה מזה ושום צל־אדם מעורר דאגה, לא נראה בה. למראה הטבע השקט מסביב והשמש המחממת נטיתי להרדם קצת. להתנמנם שעה קלה הייתי נכון תמיד, כי מראשית שמירת הכרמים לא הספקתי לישון גם פעם אחת כהלכה. אולם לישאנסקי פתח בשיחה והעירני. גם בלילה ניסה לדבר. ואני שנאתי לדבר בשעת רכיבה בלילות, וביחוד במעמד זה, התובע להיות בכל רגע במצב ‘הכן’. דרוך הייתי בחוש השמיעה והראייה, הנשק מוכן, מתג־הסוסה – דרוך, ועל־ידי־כך היא נתקלת פחות באבנים. לישאנסקי היה עצבני ונדחק לתוך דברי כדי להשקיט את עצמו. קשה היה לו לדבר בשקט. קולו היה צעקני, אופן נסיעתו היה רשלני וסוסתו נתקלה באבנים בלי הפסק. מתוך אי־שליטה על עצביו הפליט דברי פיטפוט בעלמא, קפץ מענין לענין בלי שום קשר והפליט, שהוא מתירא מפנינו וגם מפני (זה הוסבר לי, כשרציתי לבחור את דרך ואדי־חמאם). הנה הוא מציע לי לעבור בדרך ההרים המוליכה לשפת־הים – במקום ללכת לחמרה; מקום מותנה לו שם, לפי דבריו; אך יתן אות ואנייה תוריד סירה, תבוא ותקח אותו, והבטיח לי ‘הרים וגבעות’. בשטף הדיבורים אמר, כי קשה ללכת ולמות יחידי על תליה.

אם קודם לכן היה לישאנסקי בלתי־נעים לי, הרי עכשיו עורר בי רגש מוסרי דוחה מאוד. במשך שנים התחנכנו להיות מוכנים בכל רגע להקריב את עצמנו בעד שאיפותינו. אכן למות מכדור בשדה קל הרבה יותר מאשר בעינויים ובתליה, אבל – באין ברירה… איך סבלו ומתו המהפכנים הרוסים?! לא השיבותי לו דבר. הבינותי, שקשה לשנות בדיבורים הרגשות יסודיות. אבל כשהתחיל מפתח באוזני את תוכניותיו להתמסר לממשלה, לגלות להם חלק מסודותיו, לקנות את לבם, להציע את שרותו כמרגל לתורכים ו’לסובב להם את הראש' – הוכחתי לו בעובדות מתוך הספרות המהפכנית הרוסית, כי למרגלים ופרובוקאטורים, שנפלו בידי הממשלה, הובטח על ידה כל טוב אם יגלו את סודותיהם וימסרו את חבריהם, ואחר־כך דלתה מהם כל מה שהיה דרוש לחפצה ושמה להם קץ בצורה גלויה או נסתרת. הוספתי לו הפעם: אדם צריך להיות בן־חיל ולדעת לאבד עצמו במקרה סבוך ובאין מוצא. על זה לא השיב כלום. הוא הוסיף להוכיח לי, שהצלחתו של משחק מעין זה תלויה בכשרון ובאופי של האדם המשחק, ובו, בעצמו, הוא בוטח.

סמוך לחלסה תקפו חשק לשתות ‘לבן’ אצל הבדווים ובקושי מרובה עצרתי בעדו.

סמוך לתל־חי פגש אותנו חבר, לקח אותו לחמרה ואני רכבתי לצריף־העץ, שעמד במקום שכיום נמצא בו כפר־גלעדי.

אחר־הצהרים ירדתי לחמרה כדי לראות את החברים ולראות מה עם לישאנסקי. החברים היו רחוקים ונתוקים מן הישוב וצמאים לידיעות האחרונות, ועיכבוני זמן מרובה.

מסרתי להם בשם הועד הוראות ברורות, כיצד להסתיר אותו. לשמור עליו, שלא יברח, ובאין ברירה – להרוג אותו.

נפרדתי ממנו והבטחתי לו למלא את בקשתו למסור דרישת־שלום לאשתו.

הבראונינג, שהיה בידו ־– נשאר ברשותו.

לפנות ערב יצאתי לדרך, לשוב. כמה קילומטרים מראש־פינה באה לקראתי פתאום פלוגת־חיילים, שרכבה בסדר לא צבאי. כשהתבוננתי בהם ראיתי, שאין זה צבא, אלא שוטרים. הם היו לבושים תלבושת ערבית. אמרתי אל לבי: אין להסתתר מפניהם. מלבד המאוזר שלי, שהיה נשק אזרחי בימים ההם – לא היה בידי כל דבר אסור. כשנתקרבו אלי ראיתי, שאחדים מהם מתנמנמים. הם רכבו שורה מול שורה משני עברי הדרך. נכנסתי ביניהם ואף אחד מהם לא שאל אותי דבר. והנה בין האחרונים: צבי ניסאנוב. מסר לי מניה וביה, שהמושבות מוקפות, מכים ודורשים את לישאנסקי. החליטו למסרו (אבל לא חי). הוא מובל עם פלוגת שוטרים זו, שמפקדה – קורדי – הוא מכירו הטוב, כדי לעזור לחפש אותו. וכבר נמסרה פקודה לחמרה, מה יעשו בו.

האימפולס הראשון שלי היה: להפנות את סוסי חזרה ולהשתדל עוד להצילו. המצב לא נראה לי מיואש כל־כך – שאין עוד כל מוצא אחר. אך רגש המשמעת עיכב בעדי, אם כל החברים החליטו.

המשכתי את דרכי בלב קשה על שלא הצלחתי להצילו לאחר שהעמדתי את עצמי לשווא בסכנת־דרכים מרובה כל־כך.

חשתי עייפות והחלטתי לישון, לפחות לילה אחד. באתי לפוריה בשלום. מסרתי את הסוסה לנחמני ונשארתי בביתו. נחמני סיפר לי פרטים על הנעשה בגליל, התנגד לשיבתי ליהודה, מכיוון שלדעתו, צריכים כל חברי הוועד להימצא עתה יחד כדי שיהא תוקף להחלטות וחומר המצב יחייב להגיב עליו בדרכים שונות ובלי שהיות הרבה. ליהודה לא אגיע בין כך ובין כך. כל הדרכים חסומות. לנפול בידי הממשלה בדרך ולהיות מוכה ופצוע – לא כדאי, ועלי לחכות כמה ימים עד שירגעו הרוחות".

* *

אולם מאז צאת צבי נדב ויוסף לישאנסקי את יבנאל נשתנו פני הדברים. יוסף נחמני, שמלכתחילה טען לחיסולו של לישאנסקי, ראה את המצב כמחמיר והולך. יום אחד, הגיעו לפוריה פייטלזון ואביגדור אפלבום מזכרון־יעקב ודרשו מנחמני להסגיר את לישאנסקי לידיהם. הם הודיעו, כי זכרון־יעקב קיבלה ארכה של שלושה ימים כדי לתפוס את לישאנסקי. ידוע להם, כי לישאנסקי נמצא בידי ‘השומר’, ואם לא ייענה לתביעתם, יגלו את הדבר לשלטונות. נחמני מספר, כי באותו מעמד החליט על דעת עצמו, כחבר ועד ‘השומר’, ועל דעת כמה חברים אחרים, כי הגיעה השעה להרוג את יוסף. מיד שלח את פנחס שניאורסון להודיע את החלטתו לישראל גלעדי, שישב אותה שעה במטולה, ולבקש ממנו להוציא את הדבר אל הפועל.

פנחס שניאורסון יצא בדחיפות למטולה. הוא נפגש עם גלעדי, שקיבל, לדבריו, את דעתו של נחמני. שניאורסון המשיך את דרכו לחמרה, למסור את החלטתו של ‘השומר’ לשני שומריו של לישאנסקי – שבתאי (המכונה שפסיל) ארליך ומאיר קוזלובסקי. פנחס שניאורסון מספר, כי מצא את השלושה יושבים באוהל. הוא הוציא את שני חבריו החוצה והסביר להם את המשימה המוטלת עליהם. לישאנסקי, שראה אותם בהסתודדותם, חשד בהם. ברם, שניאורסון חזר בפניו על ההבטחה, שהבטיחוהו קודם לכן, שעוד מעט מגיעה למקום עגלה שתעבירהו ללבנון.

באותו לילה, אור ליום 9 באוקטובר, התנקשו בחיי יוסף. וכך אירע הדבר: יוסף יצא מן האוהל בלוויית שפסיל וקוזלובסקי בכיוון למפל־המים, ה’תנור'. שם אמרו לחכות לעגלה, שתעבירהו למקום־מבטחים. יוסף לא העלה על דעתו מה עומדים אנשי ‘השומר’ לעולל לו, וצעד לפניהם. בדרך ירה בו שפסיל. יוסף נפגע וצנח לתוך בור מאחורי סלע. המתנקשים סברו, כי נפל ומת, ולא ניגשו אליו לבדקו. יוסף התבוסס בדמיו. הכדור פגע בכתפו השמאלית. למרות מכאוביו וחולשתו עלה בידו לחבוש את פצעו, והוא ברח אל ההרים.

על ההתנקשות בלישאנסקי מספר פנחס שניאורסון:

"באותו זמן נצטוויתי על־ידי ועד ‘השומר’ להודיע לקוזלובסקי וארליך, שהם צריכים לחסל את האיש. ההוראה באה אלי באמצעות שליח שנשלח על־ידי גלעדי.

ירדתי לחמרה, הרחוקה 2,5 ק"מ מכפר־גלעדי קראתי לאחד משני השומרים, כי לא נגשתי עד האוהל. מסרתי לו את תוכנה של הפקודה שהבאתי עמי. עיבדנו את התכנית איך לבצע אותה. החלטנו לספר ללישאנסקי כי אנו עומדים להבריחו אל הלבנון ושם יחביאו אותו. אחר־כך חזר אלי שפסיל ארליך ואמר שלישאנסקי רוצה להיפגש עמי. הסכמתי. הוא ניגש אלי.

אמרתי ללישאנסקי: ‘שמע נא חביבי. יש לי פקודה שאתה צריך לעבור ללבנון. נביא אותך אל הוואדי ליד ‘התנור’ במטולה. שם יחכו לך אנשים כדי להעבירך’. אי־אפשר לומר שהוא האמין לי. הוא התחיל לשאול: ‘למה ללבנון? הרי אין שם אף אחד…’. התחלתי לספר לו כל מיני סיפורים, כדי ליצור אצלו אמון בסיפור שלנו. קשה לומר שהוא האמין.

אני עזבתי את המקום לאחר שהעברתי להם את התכנית המפורטת, לפיה יהרגו את לישאנסקי בוואדי שליד ‘התנור’. הם הלכו אחר־כך לאותו כיוון. אני לא הייתי נוכח בעת שארליך ירה בו. הכדור פגע בלישאנסקי קצת למעלה מהלב. אחר־כך סיפרו שהוא ברח".

וצבי נדב ממשיך לספר: “לאחר יום אחד קיבלנו את הידיעה המזעזעת, שיוסף לישאנסקי התחמק פצוע ועקבותיו לא נודעו. ‘מכאן מתחילה הפרשה’ – אמרנו זה לזה”.

* *

עם מתן ההוראה להריגתו של לישאנסקי התקשר יוסף נחמני עם פואר נשאשיבי, מפקד המשטרה בטבריה, וסיפר לו על התכנית להסגיר את לישאנסקי, המת. מפקד המשטרה העמיד לרשותו את הקצין עראף אפנדי ושלושה ז’אנדארמים. ההסכם היה, כי הקצין הערבי יעיד, שהוא הרג את לישאנסקי, ויזכה בפרס שהבטיחה הממשלה לכל מי שיביא את ‘ראש המרגלים’, חי או מת. אל משלחת זו, לקבל את גופתו של לישאנסקי, נילוו נחמני, נחום הורוביץ וצבי ניסאנוב, שלושתם חברי ‘השומר’. והנה, מה גדולה היתה תדהמתם בבואם למטולה, כשנודע להם, כי ההתנקשות נכשלה וכי לישאנסקי ברח. בדין וחשבון, שמסר יוסף נחמני לאסיפת ‘השומר’ בשרונה, בט“ו באב תרע”ח (24 ביולי 1918) התבטא כך:

“באקט האחרון שלנו שוב מתגלה אי־הכשרון של חברינו ועד כמה ש’הצטיינו' במילוי חובתם… החברים שנמסר להם להוציא לפועל את הפסק נתבלבלו ולא היה בהם די האומץ לגשם אותו בפועל. כרעם הלמה אותנו הידיעה על בריחת ‘התכשיט’. הדם נקפא בעורקינו ומחוסרי תנועה היינו באותו רגע. לפנינו נפתח תהום עמוק. גורלנו היה ברור, וכנידונים לתליה כן חכינו אנו למפלתנו. כתם שחור בדברי ימינו ישאיר הזמן הזה. לא ידענו לעמוד על הגובה הדרוש בתור אגודה רבולוציונית”.

החלטה של אותה אסיפה, המוכתרת ‘בענין הידוע’, קובעת: “החברים צ. נדב, שבתאי ארליך, קוזלובסקי ושניאורסון צריכים לעמוד בפני משפט על שלא מלאו את המוטל עליהם”. צבי נדב ושמואל הפטר הואשמו על ידי יוסף נחמני, שלא פירקו מעל יוסף את נשקו ולא לקחו ממנו את כל כספו.

במשך שלושה ימים חיפשו יוסף נחמני וחבריו את לישאנסקי בסביבות מטולה ובכפרים הערביים הסמוכים – ולא מצאוהו. בשובם מסיוריהם שיערו, כי אם טרם הרחיק יוסף מהמושבה, יחזור ודאי אליה ויבקש מחסה בבית קרוביו. לפיכך החליטו אנשי ‘השומר’ ללון בבית קרוביו ולתפסו בבואו לשם. אמנם נאלץ לישאנסקי לחזור למושבה, כי הרעב הציק לו.

עטרה בן־דוב ממטולה מספרת:

“יוסף גדל בבית אמי. לאחר שנורה בידי אנשי ‘השומר’ וברח מפניהם ניסה למצוא מקלט בביתנו, אבי (מאיר לישאנסקי, מוכתר מטולה) לא היה אותה שעה בבית; יוסף נכנס לביתנו באישון לילה, בלי דפיקה, דרך המטבח והחדר שבו ישנו אז שני אנשי ‘השומר’ – זאב לוינסון ויהושע פבזנר. הם נצטוו לארוב ליוסף ולתפסו בבואו לכאן. כשעבר יוסף דרך המטבח הרגישה בו העוזרת המארוניטית בביתנו, אנה, ואילו שני השומרים הוסיפו לישון. אמי אמרה לו בלחש, כי שני ‘השומרים’ המתנכלים לנפשו נמצאים בבית, ומוטב לו לפנות לעזרת גולדברג, קרוב־משפחה אחד, שנתגורר במורד הרחוב. בשמעו את דברי אמי נחפז להימלט מן הבית, אך אל גולדברג לא ניגש”.

רעב ותשוש מאבדן־דם הגיע יוסף בחשכת הלילה אל ביתו של חייט אחד במטולה, שהכיר אותו בימי נעוריו. החייט חמל עליו, נתן לו לחם וגבינה ומקום־מחבוא על עליית־ביתו בלי ידיעתם של בני־משפחתו. שם נח יוסף יומים עד שהגליד פצעו וכוחותיו שבו אליו במקצת, ונער אחד, יעקב רזניק שמו, היה מביא לו אוכל בסתר. בינתים עברה השמועה במושבה, שלישאנסקי נמצא בסביבה, והיה חשש שהשמועה תגיע לאזני השלטון. ללכת ולשוטט בהרי־החרמון עד שיגיע אל הדרוזים – לא הספיקו עכשיו כוחותיו וגם חסר היה תלבושת מתאימה להתחפש כדרוזי ולעבור בין הכפרים בלא לעורר תשומת־לב. החייט אמר להעבירו לקונייטרה שבדרך לדמשק. שם יש לו בין הצ’רקסים ידידים, שהיה עובד בשבילם, והם בוודאי יחביאוהו. אך יוסף לא האמין בצ’רקסים. החייט נתן לו צידה לדרך, ואמר לו: “לך, וה' ישמרך מכל רע!” ושלחו לשלום.

* *

שתי דרכי הצלה ראה יוסף לפניו. האחת – להתחבא בארץ עד בוא האנגלים. לשם כך עליו למצוא מחבוא בדרומה של הארץ, קרוב ככל האפשר אל החזית. השנית – לגשת בליל 12 באוקטובר לחוף עתלית, להיפגש שם עם החברים מעבר לים, כמדובר, ולהפליג מצרימה. יוסף אחז ברעיון השני.

יוסף אזר את שארית כוחותיו והלך מתוך הרגשה קרובה להתעלפות, ובדרך לא דרך הגיע לאחר נדודים שנמשכו זמן מרובה, שנראה לו כאין־סוף, להרי־הכרמל. רק לעתים רחוקות מצא אוהל נידח של בדווי, שחשבו ל’פראר' (עריק) ונתן לו פיתה של דורה. רוב הזמן עבר עליו ברעבון גמור, ובכוחות פוחתים והולכים עבר את הרי־הכרמל והגיע סוף־סוף לחוף עתלית. היה זה הלילה של 12 לאוקטובר.

כשטיפס בין הסלעים נכשל ונפל, ופצעו נפתח מחדש. בקושי עצר את שטף־הדם והמשיך את דרכו, ולאחר אבדן זמן בשל הטיפול בפצע הגיע סמוך לחצי הלילה אל המורד המערבי של הכרמל מצפון לתחנת עתלית. ריח הים עודד את רוחו, והוא אסף את שארית כוחותיו כדי למהר ולהגיע אל החוף. בעברו על ראש גבעה ראה זיק־אור נדלק וכבה בן־רגע על פני מישור המים המכוסה אפלה כבדה. כלום זהו אור הפנס הידוע לו, או אולי רק תרמית החושים והדמיון?

כשהגיע לקרבת הכביש שמע שעטות סוסים. משמר של חיילים רוכב לתור את הסביבה. כרבע שעה התחבא מאחורי סלע עד שהרחיקו החיילים מן המקום, וכשהגיע אל החוף, כבר לא מצא איש. הוא גהר על הקרקע ונעץ את עיניו באופק. כשהעביר את מבטיו על כל נקודה ונקודה שבאופק, ראה גוש אפל מסתמן במרחק. הוא אימץ את עיניו העייפות והחלשות, לראות מה טיבו של גוש זה, – ספינה או ערפל, – והגוש זז ממקומו ונסע במהירות קצובה דרומה. אכן זו היתה הספינה.

יאוש נורא תקף אותה הוא אמר להטיל את עצמו לתוך הים ולשים קץ לצרותיו. אבל חפץ־החיים גבר בו, והוא חזר אל היבשה להצטייד במטבעות־זהב ולבקש הצלה אמרת. כשניגש אל אחד מן המטמונים מצא במקומו גומה פתוחה וריקה. הוא ירק לתוכה יריקת־זעם ושלח אחריה קללה גדולה. הרהר מתוך שנאת אין־קץ באלה, שגילה להם את מקום־זהבו ואחר־כך התנקשו בחייו. הוא ניגש אל המטמון השני. מכאן הוציא כמה לירות זהב, ובטרם יעלה אור הירח הפגום לפנות בוקר כבר היה מעבר לגבעת־עדה. במחנה בדווים בסביבת כרכור קנה לו סוסה לבנה, כי אפסו כוחותיו ללכת ברגל, ובשבילים נסתרים ועזובים רכב דרומה, לצד פתח־תקווה.

* *

המקלט, שבחר לו יוסף לישאנסקי, התאים יותר למלכודת מלמקום־מחבוא בטוח. עוד קודם לכן היתה פתח־תקווה חשודה בעיני השלטון. אמנם לא על ריגול, אלא על הסתרת עריקים מהצבא התורכי. ראש המשטרה הירושלמית ג’לאל־ביי וסגנו עראף־ביי השתכנו בפתח־תקווה והחלו לצוד עריקים. כמו־כן החלו לאסור ולהכות את התושבים על שאינם מוסרים את לישאנסקי, ואל מקום זה בא לישאנסקי לבקש מקלט.

בחשכת הלילה הגיע לקצה המושבה, הפקיר את סוסתו הלבנה בחורשת הזיתים שליד בית־הספר, נגש ברגל לבית פרץ פאסקאל, שנמצא בקרבת־מקום. לא פעם הביא לכאן מכתבים וכספים ממר פאסקאל השוהה במצרים והעובד ביחד עם אנשי ניל"י. הרגשתו היתה, שדיירי בית זה אינם יכולים ואינם רשאים להתנכר לו.

הבת, לורט, יצאה לראות מיהו הדופק על הדלת בשעה מאוחרת כל־כך. היא שבה והודיעה לאמה, שיוסף לישאנסקי הוא הבא, רעב ופצוע, והוא מבקש אוכל ומחבוא.

אילו הופיע באותה שעה לפני הגברת פאסקאל מת שעלה מקברו, לא היתה נבהלת כמו שנבהלה לשמע השם הנורא. על חייה לא חסה. זה כבר התרגלה למחשבה, שאין ערך לחיים בימים רעים אלה, כשמהלכים על פני האדמה מתקנאים בשוכני עפר. אבל אם ימצאוהו בביתה צפויים אסון ומוות לילדיה ולכל המושבה כולה.

לורט ביקשה רחמים על לישאנסקי. היא תיארה לפני אמה את מצבו הנורא של העומד בחוץ. אדם, שלא אכל זה שלושה ימים, דמו זב מפצעו, כולו רועד מקור ומפחד המוות. נרדף כחיית־שדה ומראהו עלוב, כאילו כל שדי שאול רודפים אחריו.

רחמיה של הגברת מרים נכמרו על יוסף. הוא הוכנס אל הבית. היא ראתה אותו ונדהמה. אדם תשוש, שותת דם, מלוכלך, מגודל פרע, אימת מוות מציצה מתוך עיניו הדועכות. במקום יוסף העליז ראתה לפניה חרבה של אדם חי, שאינו רואה ואינו שומע כלום, ואפילו כוח הדיבור ניטל ממנו. היא שואלת אותו, מפני מה לא התחפש לבדווי או לתימני? והוא משיב בקול שבור: “אוכל!”

היא השיבה את נפשו בחלב קר, ואחר־כך עוררה משנתו צייר אחד, שהיה מתחבא בביתה בתור ‘פראר’ (עריק), שיסייע לה ולבתה לטפל ביוסף. היא רחצה וחבשה את פצעו, ועד שנתחממו מים באמבטיה נתנה לו אוכל. האמבטיה הסירה מעליו את הזוהמה המרובה שדבקה בו במשך ימי נדודיו. אחר־כך הלבישוהו בגדים אחרים. וכשיצאה הגברת מרים להוליך את יוסף אל המחסן שבחצר, הזדיינה באקדח וברעל מהיר, כדי שתוכל למהר ולהימלט אל המוות אם יפתיעוה החיילים.

שלושה ימים התחבא יוסף במחסן שבחצר. שני הילדים הקטנים נשלחו ירושלימה, כדי שלא יפטפטו, והגברת מרים עצמה היתה מביאה לו אוכל ומחליפה את תחבושתו בכל יום. בינתים נמצאה סוסה לבנה מאוכפת, כשהיא משוטטת בלי בעלים, ובמושבה נתפשטו שמועות, שהסוסה שייכת ליוסף לישאנסקי ושהוא נמצא בקרבת־מקום. השיחות הללו והרדיפות המוגברות מצד המשטרה והצבא הפילו פחד על הגברת מרים, והיא החליטה להעביר את יוסף למחבוא אחר מחוץ למושבה, כדי שאם יפול בידי הצבא תהיה אפשרות להצטדק, שהוא נמצא שם בלא ידיעת התושבים. היא הלבישה אותו בבגדי הסבתא של בעלה והצייר איפר את פניו, שיהיו דומים לפני אשה זקנה. וכך הוליכוהו בוקר אחד, היא והצייר, בתמכם בו בזרועותיהם, אל מחסן חומרי האריזה, שהיה בפרדס מרוחק מן המושבה. שם החביאוהו בתוך צריף לקרשים, שהשתמשו בהם להכנת תיבות של תפוחי־זהב. פעם ביום היתה הגברת מרים יוצאת אל הפרדס ומביאה לו מזון.

הרדיפות במושבה גברו. איכרים, פועלים ותושבים נאסרו והוכו מכות־רצח, וכשלא מסרו לג’לאל־ביי את לישאנסקי, הובלו אסורים בשלשלאות למרכזי־העינויים בראשון־לציון וברמלה. ויוסף ישב לו במחבוא והחלים מחולשתו ומפצעו. לאחר שלושה ימים נמאסה עליו הישיבה התמידית בתוך הצינוק הצר. אפשר, היה יוצא לטייל בין העצים. אבל הדלת היתה סגורה מבחוץ והמפתח היה אצל הגברת מרים.

בפרדס עבד מנהל־עבודה יהודי, חיים בורנשטיין שמו. הוא ראה, שהגברת באה כל יום אל הפרדס רכובה על סוסה, אבל לא שם לב לדבר. פעם היה לו צורך בחבלים, וכיוון שלא היה בידו מפתח נכנס אל המחסן דרך החלון. שם ראה איש מסתתר בחדר השני מאחורי הקרשים. איש דומה במראהו לתמונת לישאנסקי המודפסת במודעות, שבהן הבטיחה הממשלה פרס גדול למי שיסגיר אותו בידי המשטרה. הוא עומד ומסתכל בפני האיש המתחבא, והנה זה שואל אותו:

“היודע אתה, מי אני?”

“אני כבר מתאר לי. אתה הוא לישאנסקי”.

“כן, אני הוא האיש, שהמוצא אותי יכול להתעשר במחירי”.

“שמע־נא, לישאנסקי”, השיב לו בורנשטיין. “ממני אל תירא. אני לא אסגיר אותך, כי יודע אני שעבדת לטובת העם והארץ. בכל יכולתי אשתדל להסתירך, אף כי מקומך אינו בטוח למדי. אבל טוב, שהתגלית בפני. דבר זה הוא לטובתך. יש לחשוש מפני הפועל הערבי, העובד בפרדס זה”.

מאז היה בורנשטיין משתתף בהתייעצות עם הגברת מרים, כיצד להעביר את הסכנה מעל המושבה. הצייר הפך פתאום את עורו, נבהל והציע להמית את יוסף ביריה ולקברו בסתר, אבל הגברת מרים דחתה את ההצעה בתוקף. אסור לבגוד באדם המבקש מחסה.

בורנשטיין סיפר ליוסף על הסכנה הגדולה המרחפת על כולם ושאל לעצתו של לישאנסקי.

“אילו היו לי בגדי בדווי הייתי הולך אל שייך אמין התקיף בסביבת בן־שמן. כשהייתי שומר שם תיווכתי כבורר בסכסוך גאולת־דם והצלתי את חיי בנו, והוא הבטיחני להשיב לי כגמולי כשאהיה בסכנה. בוודאי יחביאני במערות־החשמונאים במודיעין או במקום אחר בסביבה סלעית זו”.

בורנשטיין דחה תוכנית זו. מי יודע, אפשר ירצה השייך לזכות בפרס הגדול. הכסף יענה את הכל… אז הציע יוסף תוכנית אחרת. הוא ילך לחוף הים מדרום ליפו, ליד נבי רובין. המקום ריק עכשיו מחוגגים. אולי יראה משם ספינה אנגלית, יתן לה אות ותשלח סירה לקחתו, או שילך דרומה וינסה לעבור את החזית.

יוסף כבר ידע מה שקרה לשרה. הגברת מרים סיפרה לו על מותה ושאלה אותו, מפני מה נמלט על נפשו ולא נשאר להגן עליה. הוא הצטדק, שהוכרח להימלט, כדי שיוכל להתקשר עם החברים מעבר לים ולהביא לה הצלה.

התוכנית השניה נתקבלה יותר על הדעת, אף כי גם היא לא היתה חסרה סכנה. בורנשטיין הציע לו לצבוע את פניו ושערותיו, שיהא דומה לבדווי, אבל יוסף סירב. “אני לא אשנה את צבע פני. יש גם ערבים בלונדיניים”. העיקר שתהיה לו תלבושת בדווית. הגברת מרים פנתה אל רועה ערבי ואמרה לו, שבהיותה מוכרחת לרכוב בכל יום אל הפרדס וחוששת היא, שמא יתקפוה חיילים, ולכן רוצה היא לצאת בבגדי בדווי. הרועה קיבל ממנה כסף ורכב ללוד. שם קנה תלבושת בדווית חדשה. רק ‘עגאל’ חדש לא מצא בכל לוד ובקושי השיג ‘עגאל’ ישן אצל אחד מקרוביו. בלוד תמהו, מנין לו, לרועה האביון, כסף לקניית בגדים חדשים, והוא הודה על האמת, שהוא קונה את הבגדים בשביל הגברת פאסקאל. אזרחי לוד קיבלו את הדבר כאמת, והדבר לא הגיע לאוזני השלטונות.

כשלבש יוסף את הבגדים שהובאו לו, תקף אותו רגש של מופקר למיתה, אבל הוא לא הוסיף לעמוד על רצונו להישאר בפתח־תקווה, כדי שלא לסכן את חיי האנשים, שהיו נאמנים לו. כאילו הרגיש, שהוא חייב לצוות לביתו, סיפר למרים על עבודתו, על חברי ‘השומר’ שבגדו בו, על מטמוני המטבעות ועל הסכומים העצומים, שהביא ממצרים לוועד ההגירה. הוא סיפר לה על פתקה שמסר לאחד מן העסקנים, מעוזריו של דיזנגוף בוועד ההגירה, שאם יקרהו אסון בדרך, ידע, ש־378 לירות זהב בין הכספים המרובים שמסר לו הם כספו הפרטי, ועליו למסור כסף זה לאשתו.

הוא נשק את ידה של הגברת מרים והודה לה על חסדיה עמו. היא השיבה לו, שהיא מבקשת ממנו רק גמול אחד: אם חס וחלילה יפול בידי התורכים, אל יספר להם כלום, אפילו על שונאיו.

“מוטב שתעקר לשוני מפי משאשלם רעה תחת טובה”, השיב יוסף.

בלילה הביא לו בורנשטיין כסף ואקדח וליווה אותו אל מחוץ למושבה. שם נפרדו שניהם. בורנשטיין הזכיר את יוסף שיזהר מפני פגישה עם חיילים, ויוסף הודה לו על עזרתו והבטיח לשלם לו כגמולו כשישוב אל הארץ עם הצבא האנגלי, ואחר־כך הלך לו בדרך המוליכה אל נבי־רובין.

למחרת לפני הצהרים מצא גמל בודד רועה בשדה ליד נבי־רובין. כדי להחיש את דרכו עלה על הגמל ופנה לרכוב אל הדרום. נער בדווי ראה את המעשה והרים קול צעקה. מיד נקהלו שם בדווים רבים, תפסו את יוסף, פשטו את בגדיו מעליו ושלחוהו אל המודיר ברמלה. מודיר רמלה נחפז לטלגרף לירושלים, כי הוא צד את ה’ארי'. תוך שעות מעטות הגיעו למקום הפחה של ירושלים והקאימאקאם של יפו, כדי לראות במו עיניהם את המרגל המסוכן שהדריך את מנוחתם ימים רבים. הקאימאקאם לא עצר ברוחו והיכה את לישאנסקי באגרופו והמודיר הביא שוט להלקותו. לישאנסקי היתרה בהם שייזהרו במעשיהם, והם הניחוהו לנפשו.

אחרי שיוסף זוהה עי־ידי תמונות ולפי עדות עצמו, הכניס אותו מושל ירושלים במכוניתו והעלהו ירושלימה.

בכלא הירושלמי הופקדה על לישאנסקי שמירה מעולה, שלא יבוא במגע עם שאר האסירים. אבל למרות השמירה המעולה ידע על הנעשה בין כותלי בית־הסוהר. כן נודע לו, שיום־יום הובאו אסירים חדשים, בהם גם מתנגדים ושונאים מובהקים של חבורת ניל"י.

היטב חרה ליוסף על ההתנקשות בחייו ועל נטילת כספו. אילמלא פצעוהו ביריה מאחורי גבו, לא היה מאחר להגיע אל ספינת־ההצלה בלילה של 12 באוקטובר. אכן, בשביל כך בלבד לא היה אומר להתנקם בהם. אבל המצב הכריחו להטעות את התורכים ולהטות את חקירתם לדרכים לא נכונות, כדי שלא יקבלו ידיעות על מסירת מפתח החזית לאנגלים, בטרם יספיקו הללו לשבור אותה. לשם כך יש צורך להעסיק את דמיונם ואת מרץ פעולתם במעשים אחרים. בתוך הדומיה של חדר־הכלא הירבה יוסף להרהר בדבר, כיצד יוכל לספר לתורכים על פעולות הריגול מעשיות מתקבלות על הדעת, אבל כוזבות ומטעות. לבסוף הגיע לידי מסקנה, שהסתדרות ‘השומר’ היא המתאימה ביותר להחשב כחבורה, שהתקשרה למעשי ריגול והתקוממות מזויינת. חברי ‘השומר’ בוודאי לא יחזיקו לו טובה על כך. אבל משעה שהתנקשו בחייו וגזלו את כספו אין לו שום חובה כלפיהם.

על סמך ‘הודאתו’ של יוסף, שנשלח מטעם ‘השומר’ להתקשר עם המפקדה האנגלית, התחילו השלטונות עורכים ציד על חברי ‘השומר’ בארץ. פלוגות־צבא שמו מצור על המושבות של הגליל התחתון והעליון ותפסו את מנהיגי ‘השומר’, מיטב חבריו ועסקני מפלגת פועלי־ציון הקרובים אליהם ברוח, ובראש וראשונה את החברים, שהתנקשו בנפשו של יוסף. עכשיו עברה עליהם כוס־הפורענות, שעברה קודם־לכן על חברי ניל“י: dir=”rtl" מאסרים, מכות, עינויים ונידוי מצד פחדני הישוב. גם הם הובלו לנצרת ונמסרו לרשותו של הרופא־הסאדיסט חאסאן־בק, והוא הפליא את מכותיהם ועינוייהם, כדי להוציא הודאות מפיהם.

כעשרה ימים היה לישאנסקי חבוש בירושלים. אחר־כך הועבר ברכבת לדמשק. יעקב קנטרוביץ, צנזור מטעם השלטונות התורכיים בירושלים, שנאסר אף הוא כחשוד בריגול והוסע באותה רכבת, מתאר את התכונה בתחנת הרכבת בירושלים לקראת צאתו של לישאנסקי: “זמן קצר לפני הנסיעה התחילה בתחנה תנועה גדולה של חיילים מזויינים, פקידי צבא ומושל ירושלים. המחנה הכבד הזה הביא בן־אדם אחד בעל קומה בינונית, רחב־גרם וכתפיים, גלוי־ראש וכבול בנחושתיים כבדים… לפי פקודה, הסתדרו החיילים במעגל, את הכבול דחפו לתוך קרונית־משא, סגרו את הקרונית במפתח, שמו חתימת־שעווה על הדלת, ועל הגג הושיבו ארבעה חיילים עם רובים מוכנים ליריה לכל שיעיז להתקרב לקרונית זו”. הנסיעה ברכבת היתה איטית. מחמת השהיות בדרך הגיעה הרכבת לדמשק רק ביום הרביעי לצאתה, ב־2 בנובמבר 1917. בתחנה המתין ללישאנסקי משמר צבא כבד. הוליכוהו למטה הצבאי הראשי. קצינים גבוהים באו להזין בו את עיניהם. אחר־כך נחבש בבית־הכלא ‘חאן־איל־באשה’. ‘חאן־איל־באשה’ לא נועד מלכתחילה לשמש בית־כלא, אלא אכסניה לעוברי־אורח. סביב חצר רחבת־ידים הוקם מבנה בן קומותיים, עשוי חדרי־חדרים. הקומה התחתונה הוקצבה לבהמות־משא והעליונה לבעליהן. החדרים היו צרים ומעופשים, שורצי־רמשים, האוויר בם דחוס. הדלתות והחלונות פנו אל החצר. הרטיבות בחדרים היתה רבה. ללישאנסקי הוקצה חדר לחוד, כמוהו כנעמן בלקינד, ולא ניתן להם לשוחח עם חבריהם לכלא. מקום־מיפגש יחיד, בו יכלו האסירים לקחת דברים זה עם זה – היה בית־השימוש שבקומה התחתונה. ברם, אלו היו שיחות חטופות. משהסתגלו האסירים למקום־שבתם, למדו תחבולות שונות, כיצד להערים על שומריהם: היו ששיחדו אותם והיו שניהלו את שיחותיהם כמנגינות־תהילים או בנוסח תפילות.

אסירי ‘חאן־איל־באשה’ נחלקו לסוגים שונים. אלה שגזר־דין מוות היה צפוי להם, נכבלו בשלשלאות, ביניהם יוסף לישאנסקי, נעמן בלקינד ואחיו איתן בלקינד² וצבי אהרונסון, אחיהם של אהרון ושרה. שיקשוק כבלי־הברזל הערוכים, שהאסיר נהג לשאתם על כתפיו תוך כדי הליכה, היה משרה רוח נכאה בבית־הכלא. מאות אסירים יהודים מארץ־ישראל הובאו לדמשק – מיעוטם באשמת ריגול וכקרבנות של רדיפה פוליטית, ואילו רובם כעריקים מהצבא. ב’חאן־איל־באשה' ישבו למעלה ממאה ושלושים אסירים פוליטיים. האסירים הובאו לאו דווקא בשל אשמה מסויימת. היה בכך גם משום פורקן לתבוסה התורכית בחזית הדרום. ג’מאל־פחה חיפש שעיר לעזאזל. ביטוי לזעמו נתן בהתפרצותו בפני נכבדי הישוב – דיזנגוף, בריל וקאלוואריסקי – שהתייצבו במשרדו בדמשק ב־8 בנובמבר. דיזנגוף מספר על פגישה זו:

“בראותו אותי, ניתר מכסאו בזעם, נתן בי מבט זועף ודוקר, וקול כשאגת אריה קדמני: ‘מי יגידני, אם זה האיש הניצב לפני כעת אינו אהרונסון שני?! כל ידידי הזהירוני, אל תאמין ביהודים. ואני קרבתי אותם… והנה הראה לי אהרונסון את יושרו ואמונתו! נתתי לו לנסוע לברלין למטרתו המדעית, כביכול – והוא נמלט אל האנגלים ואירגן ריגול נגדנו’… כשנכנסו לחדר בריל וקאלוואריסקי, באי־כוח יק”א התנפל ג’מאל על האחרון: 'אתה הוא המוסר ליק“א בפאריז מכל הנעשה פה!… אם ייוודע דבר בעתונות האירופית על חקירות אנשי הריגול ומעשה השלטונות נגד היהודים – תיתלה בראש־פינה שלכם”.

מספר רב של עסקנים יהודים, הובאו לדמשק תחת משמר והושמו בכלא בלי שיהא להם קשר עם הריגול. האסירים היהודיים קיבלו מזון. כספים למטרה זו סופקו על ידי ‘ועד ההגירה’, שהתנהל על־ידי מאיר דיזנגוף. רק שלושה היו האסירים, שלא היה להם חלק במזון שנשלח מחברת העזרה. ודווקא אלה שסיכנו את עצמם בהבאת חלק גדול של הכספים שהוקדשו עכשיו לתכלית זו, והם: יוסף לישאנסקי, נעמן בלקינד ואחיו איתן. בין האסירים היהודים צצו תקיפים וחלוקת המזון נמסרה לידיהם. הם נזהרו שלא לבוא בשום מגע עם ראשי המרגלים, ואפילו אם הללו ימותו ברעב לעיניהם. השומר פיש מחדרה, ידידו של יוסף לישאנסקי, שאל את העסקנים הנכבדים מפני מה הם מרעיבים את יוסף ונעמן. כשהשיב לו אחד מהם: “אל תתערב בעסק לא לך”, נטל את מנת אוכלו והטיח אותה על פרצופו של העסקן המכובד.

יוסף נכלא בחדר מיוחד בקומה השניה. שלשלת כבדה היתה צמודה לרגלו, וארוכה היתה כל־כך שיכול היה להפשילה ולכרכה פעמים אחדות מסביב לצווארו. ימים ולילות היו עוברים עליו בלא ששמע שום קול, זולת קול הצילצול של כבליו הכבדים. הוא, הרגיל מנעוריו לטילטולים ולהרפתקאות, לרכיבה במרחב ולציד בהרים, נכלא עכשיו בין ארבעת הכתלים של חדרו. מתחילה ניסה להרבות בהליכה בתוך החדר, אך עד מהרה נמאס עליו הדבר, כוחותיו נחלשו מרעב וכובד השלשלאות העיק עליו ונטל ממנו את הרצון לתנועה.

הישיבה בחדר זה היתה לו לילה ארוך ורב־סיוטים אחד. בתוך הבדידות, הדממה והאפלה היה מרבה להרהר בעברו, במפעלו, בגורלו. היה שוקל בדעתו את מעלותיו וחולשותיו, את עלילותיו הכבירות ואת טעויותיו הגדולות כאחת. כלום לא הכל אחת היא עכשיו? כלום לא נגמר החשבון? לא! ברור היה לו, בכל אופן, שהחשבון לא נגמר, שהחשבון רק מתחיל עכשיו. פעמים נדמה היה לו, שהוא יושב בדין ופוסק עונשים לכל אלה שהתעללו בו, העליבו אותו ורמסו את כבודו. הנה צפה ועלתה בזכרונו דמותו של אברהם קריניצי בדמשק. כמה השתדלו הוא ושרה, שיגלה להם את המקומות לתעשיית־הפצצות, שהיו נתונים לפיקוחו. כל מחיר לא היה יקר בעיניהם להשגת ידיעות אלו, והוא באחת: אינו רוצה לבגוד. כאילו אנו בוגדים היינו, כשפעלנו לשיחרור מולדתנו. כיצד התנכר אלינו במלון הגרמני בחיפה, כאילו היינו קבצנים מטרידים בבקשת נדבה. ואחר־כך, כשחיכינו לו לפני שער המלון עד חצות־הלילה לא רצה אפילו לראות את פנינו. בעצבנות צילצל בפעמון בית־המלון, כנמלט מפני מצורעים, והרי גם הוא בן לאותה ארץ, שאנו עמלנו לשם גאולתה. הוא, לכל הפחות, התבצר לפנינו מאחורי הנאמנות לשבועתו. אבל מה חטאתי לאותו מוכתר, שתדלן ומלשין מראשון־לציון – מפני מה הלך וירק בפני בלי הרף כשהביאוני לרמלה? אין בו עוז לפעול משהו לטובת עמו – אל יעשה כלום, אבל היריקות הללו למה הן? ואותו בחור מחניכי גימנסיה ‘הרצליה’, מהנדס־עוזר בעירית דמשק? כשהייתי מהלך חופשי היה שמח לשרתני. ביד אחת הושיט לי את המפה של מוסדות־הצבא, וידו השניה היתה פשוטה לקבל באותו רגע עצמו את מאה לירות הזהב. ועכשיו הוא אסיר בין האסירים, אינו משמיע אפילו מלה אחת לטובתי, למשל, שיתנו גם לי לאכול מן ה’קאראוואנה'³ המשותפת. אכן, יפה אמרתי אז לאיתן בפניו: “ומה אתה אומר על כלב זה?” כלום לא צדק אהרון במשפט: “אם ניפול בדרך לא יעמדו להקימנו, ואם נעדר לא יזכרונו, כי בעם כפוי־טובה אנו מטפלים”. ואיך מתייחסים כאן אל צבי אחיו? הם, אסירי המלכות, קנאים לתורכיה יותר מן השופטים עצמם. לעולם לא יסלחו לנו את חטאנו. העזנו לעשות משהו לשם שחרור מולדת עם־ישראל, ולא שאלנו אותם, את העסקנים המכובדים, אם הם מסכימים לכך. משום כך אנו הרשעים והם הצדיקים… וחברי ‘השומר’, ‘המהפכנים’ הללו, את ידם שלחו בכספי ובדמי. בכספי הם מפטמים את חבריהם הכלואים, בכספי נהנים כמה מחבריהם המתהלכים בחופש מתענוגות ואותי הם מקללים וקוראים ‘מלשין’. אני מלשין ומרגל, והם גיבורים, צדיקים, קדושים, קרבנות עם־ישראל הזכאים לא רק לדרוש, אלא אף לקחת שכר טוב לעצמם בעולם הזה ובעולם הבא… אני המלשין… כמה פעמים הבטיחוני התורכים סליחה גמורה, אם רק אגלה, באיזו דרך באו הכספים מחוץ־לארץ אל דיזנגוף ‘ראש הגולה’ ושאר החברים של ‘ועד־ההגירה’, ואני – במקום להציל את חיי בהלשנה על אחרים השיבותי מיד: “האמנם חושבים אתם את האנגלים לטיפשים כאלה, שירשו לשלוח כספים לארץ־האוייב, ששמו מצור עליה?”

ומצד אחר – אילו היה כל הישוב כמותם, הייתי מוכרח להתייאש. אבל יש בו גם אנשים טובים וישרים, פשוטים וטהורי־לב. הנה החייט הטוב ממטולה, שלא שם לב להשתוללות הזדון. הוא שם את נפשו בכפו, כדי להציל איש נרדף מידי רודפיו. והנה הנער יעקב רזניק, בן האיכר ממטולה, שהביא לחם אל האיש הפצוע המתחבא כשכל השלטון והישוב רדפו אותו. והנה האשה האצילה מרים מפתח־תקווה ובתה לורט, וחיים בורנשטיין, האיכר הזעיר ממושב־העובדים עין־גנים – כלום לא מילאו את חובתם באמונה ובמסירות־נפש? אכן לא כל העם הוא כפוי־טובה…

גם ב’חאן־איל־באשה' נמצא אחד, שלפנים היה מקבל מיוסף כספים בשכר ידיעות צבאיות, ואף־על־פי־כן לא התכחש אליו לגמרי בעת צרה. זה היה הרופא הצבאי ד"ר משה ניימן, מתחנת הרכבת בעפולה, שהיה עצור יחידי בחדר, מול חדרו של יוסף.

כשנודע ליוסף, מי הוא האיש היושב בחדר שממולו, פנה אליו בדרך המקובלת בבית־הסוהר, בניגון של שיר עממי, וביקש פגישה לשם שיחה. הרופא הציע לו לרדת אל מקום הפגישה הכללי, בית־השימוש בבית־הכלא. שם התאונן יוסף לפני הרופא, שאינו יכול לשאת את הרעב. כל האסירים מקבלים אוכל לשובע, והוא מוכרח להסתפק בשתי הכיכרות הקטנות והיבשות של פת־בג המלך.

הרופא יעץ ליוסף לבקש את שומר הכלא, שיקבץ בשבילו נדבה בין האסירים, ואם ידעו שלטונות־הכלא, שיש לו מעט כסף ממקורות חוקיים, אפשר יהיה להוסיף לו על חשבון זה כל יום מעט מן הצד. שומר הכלא לא היה שונא ליוסף ומילא את בקשתו. הוא עורר את רחמיהם של האסירים והביא לו מלוא החופן מעות קטנות, ומאז היה הרופא שולח לו מזמן לזמן כיכר לחם, ובתוך הכיכר – מטבעות. בהן כבר יכול היה יוסף להזמין לו מזון לשובע.

פעם בערב עבר המפקח של בית־הסוהר במסדרון ושמע קולות שירה מתוך שני חדרי הכלא הנמצאים זה מול זה. שני האסירים שרים באותו ניגון עצמו, כשהאחד שר שותק השני, וכשהראשון מסיים עונה השני, והבין ששני האסירים כאילו משוחחים ביניהם. למחרת בא המפקח אל הרופא והזהירו, שלא ידבר ולא יבוא בשום מגע עם האסיר בעל השלשלת הארוכה היושב ממולו, מפני שהלה נידון למיתה.

מאז פסקו לשיר והמציאו דרך נוחה יותר לבוא בדברים זה עם זה. בכל ערב נתן הרופא לשומר המסדרון כיכר לחם, ובשכר זה נתנם להפגש ולדבר באופן חופשי ובינתים היה משגיח על המסדרון.

על חקירתו של לישאנסקי בדמשק מספר ד"ר ניימן:

"החקירה והדרישה שלו לקחה זמן רב. שאלו אותו, אם אמת הדבר, שהביא ששה־עשר אלף לירות זהב בשביל המהגרים. על זה ענה: ‘איך תתארו לעצמכם, האוייב שערך עליכם מלחמת־הרעבה, ישלח כסף וזהב לארצכם?’ השופטים קיבלו את דבריו כתרוץ מספיק. מבין הנאשמים היו אחדים, שהכחישו את אשמתם לגמרי. על אחרים הודה במקצת.

פעם אחת שר אלי בניגון ‘הגידו לי’, שג’מאל־פחה הבטיח לו סליחה גמורה, אם יודה באיזו דרך בא הכסף מחוץ־לארץ אל ועד־ההגירה. החילותי במזמורי תהלים בקול רם, שהגיעו עד אזני יוסף, והסברתי לו, שאם יהין להטיל עלילות על ועד־ההגירה, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, והוא יאבד את שמו ושמו ישאר לדראון. ‘שמעתי דבריך’, ענה לי, לא עלה כלל על דעתי להמיט אסון על מי שהוא. רק סיפרתי לך כי יש לי דרך להציל את נפשי, אולם בוחר אני ליפול קרבן תחתיכם'.

אחרת נהג לישאנסקי לגבי ‘השומר’. שפך את כל חמתו על החברים של אותה אגודה שהתנקשו בחייו. אמר, שהיא חברה סודות מסוכנת. לכל חבר תפקיד מיוחד, ואחד אינו יודע מתפקיד חברו. מתכוננים הם להתקוממות ולמטרה זו מוכן אצלם הרבה נשק וחומרי שריפה".

קשה לדעת מי מחברי ‘השומר’ הוזכר על־ידי לישאנסקי. שנים (סעדיה פז ושמואל הפטר) הסגירו את עצמם לשלטונות לפני שלישאנסקי נתפס. לגבי אחרים היו לשלטונות התורכים טענות בעסקי עריקה וכדומה.

לעומת זאת, נתענה בבית־הסוהר מורה מטבריה, אשר ארליך, שנאסר במקומו של איש ‘השומר’ שבתאי (שפסיל) ארליך, שירה בלישאנסקי בהתאם להחלטת ‘השומר’ להרגו. כשהחלו הרדיפות על ‘השומר’ חמק אל ההרים והתחבא ביסוד־המעלה, לאחר שלישאנסקי מסר לתורכים את שם המתנקשים בו, נטפלו הללו לאשר ארליך המורה. אשת המורה עמדה על הטעות ומסרה לבעלה בכלא שיודעת היא היכן מסתתר שפסיל. אך בעלה אסר עליה לדרוש משפסיל שיסגיר את עצמו לשלטון. הוא האמין, כי צדקתו תצא לאור, בעוד שלשפסיל צפויה תליה במקרה שיסגיר את עצמו. כשנערך משפטו של אשר ארליך הוכנס לאולם בית־הדין לישאנסקי כדי לזהותו. הוא העיף בו מבט ואמר מיד: לא זה האיש. זה מורה מטבריה. ראיתיו פעם אחת."

עדותו של לישאנסקי הצילה את אשר ארליך.

* *

עם בוא האסירים החלו בתי־הדין בפעולתם. ככל שחלפו הימים הלך מתח החקירות ורפה, בעיקר כשהחלו ה’באקשישים' לתת את אותותיהם. ראש ועד־ההגירה מאיר דיזנגוף הצליח למצוא מהלכים בין הפקידות התורכית הגבוהה בדמשק, ובסופו של דבר נכנס איש־סודו למשא־ומתן ישיר עם אב בית־הדין הצבאי. ראש השופטים, קאימאקאם פאחרי־ביי היה ידוע כקטלן. שבעים עסקנים ערביים לאומנים, שנחשדו בקשר עם בעלי־הברית, נשפטו על ידו למיתה. איש לא העז לגשת אליו ולהציע לו באקשיש. אתו השתווה שליחו של ועד־ההגירה, להמתיק את הדין בעד באקשיש של 10 לירות זהב לנפש. ראש השופטים משך אל ‘העסק’ את סגן היושב־ראש והתובע הכללי, ועוד שני דיינים. כוח כזה מספיק כדי להכריע את הדין לכף זכות.

מראשית בואם של נעמן בלקינד ויוסף לישאנסקי ל’חאן־איל־באשה' ברור היה כי מצבם חמור. מהם לא הוסרו הכבלים במשך כל ימי שבתם שם. איש לא טיפל בשחרורם, ולא נעשה מאמץ להמתיק את דינם. המשבר הנפשי שעבר עליהם נתן אותותיו גם בצורתם החיצונית. התהלכו מגודלי זקן־פרא, חיוורי־פנים ומדוכאים. שניהם נדמו לחיות נרדפות.

אף שצל המוות ריחף על שניהם התעורר בהם לפעמים זיק תקווה. נעמן בלקינד האמין כי התורכים יחונו אותו, או לפחות ימתיקו את דינו; ואילו יוסף לישאנסקי קיווה שהאנגלים יחושו להצלתו, או יתבעוהו מהתורכים, תמורת שבוי־מלחמה תורכי נכבד. הוא רקם גם את חלום החנינה. עם ואת חיפש לישאנסקי תחבולות לברוח. ד"ר ניימן מספר: “פעם אמר לי, ‘החלטתי לברוח, עזור לי בכסף’. הוא השתווה עם רב־טוראי ושני חיילים ב־20 לירות זהב, לפתוח לו את השער בלילה, אך הכסף מניין? שום אסיר לא חפץ לסכן את נפשו ולתת פרוטה למטרה זו, פן ייתפס לישאנסקי עוד פעם ויספר על עוזריו”. גם אל חבר ‘השומר’ יצחק רוזנברג פנה לישאנסקי בבקשת עזרה. השיחה ביניהם נתקיימה במקום המפגש הקבוע, בבית־השימוש. “כמה זהב הוצאתם ממני”, טען כלפיו לישאנסקי, “וכעת לירות בודדות בשביל להציל את חיי, אינכם רוצים לתת”. תחינותיו היו לשווא. אף פנייתו לדיזנגוף לא הועילה. בספרו ‘עם תל־אביב בגולה’ הודה דיזנגוף כי לישאנסקי שלח אליו בקשה לעזרה כספית, למען הכין פליטה לנפשו מבית־האסורים, אולם הוא לא נתן.

הישיבה האחרונה של בית־הדין הצבאי בעניינם של נעמן ויוסף נערכה ב־1 בדצמבר 1917. השופטים הסבו לשולחן מכוסה מפה אדומה. על ספסל הנאשמים ישבו יוסף לישאנסקי, נעמן בלקינד, צבי אהרונסון ויצחק הלפרין. לנאשם ד"ר ניימן היקצו כיסא, משום שהיה קצין בצבא התורכי.

ד"ר ניימן מספר, כי הפעם ניכרת היתה השפעת השוחד על השופטים. הם לא הכבידו בשאלות ולא נתנו לנאשמים להרבות דברים, שלא יכשלו בלשונם ולא יסבכו נאשמים אחרים. יוסף לישאנסקי התאמץ להגן על מי שיכול, וגם נעמן נטה לסניגוריה: “אינני מאשים את כולם בריגול. רק על פי בקשת בית־המשפט למסור להם שמות כל האנשים שנפגשו פעם בחייהם עם יוסף לישאנסקי הייתי מוכרח להכניס לרשימה גם את אלה שלא השתתפו בריגול”. אחרי שנסתיימה החקירה ביקש יוסף רשות להשמיע מלים אחדות: “זיכרו, טרם תחרצו משפט, כי אב למשפחה אני ויש לי ילדים קטנים”. גם נעמן בלקינד ביקש את רשות הדיבור: “נתתי לכם דבר שלם, לא העלמתי דבר מכל אשר ידעתי, בין מה שנוגע לאנשים פרטיים, ובין מה שנוגע לכלל; מסרתי לכם את כל המרגלים, ואת כל אלה שבאו במגע אתי ועם יוסף לישאנסקי. עתה עליכם למלא את אשר הבטחתם לי”. בדברו הראה, על השרשרת בתנועה שהביעה בקשה לשחררו מכבליו. האסירים יצאו מבית־המשפט עם הרושם שיוסף נידון למיתה ונעמן יקבל חנינה.

גם נוכח צלו של עץ התליה לא נקפו עסקני הישוב אצבע. לישאנסקי מילט את דיזנגוף, בסרבו לדבר על העברת הזהב לידי ועד־ההגירה, אולם דיזנגוף מאן להשתמש באותו זהב כדי לנסות ולמלט את לישאנסקי ממוות, על ידי מתן שוחד, או בדרך אחרת.

ב־8 בדצמבר צולמו האסירים מטעם שלטונות בית־הכלא. הם סודרו בקבוצות של ארבעה־חמישה, לפי חומרת פסק־דינם. למחרת הסירו את הכבלים מידי האסירים, חוץ מנעמן בלקינד ולישאנסקי. הדבר החדיר בלבם את ההכרה, כי סופם ממשמש ובא. בו־ביום הגישו לבית־הדין בקשה לשחררם מכבליהם. נענו, שבקשתם תועבר לג’מאל־פחה.

ב־9 בדצמבר 1917, בערב חנוכה, נכבשה ירושלים על ידי האנגלים. כעבור ימים אחדים הבקיעה הידיעה גם את כותלי בית־הכלא. אחרי שנסתיים משפטם של בלקינד ולישאנסקי, הוקל המשטר גם בבית־הכלא ופעולת השוחד עשתה אף היא את שלה. השומרים הניחו לאסירים להתכנס יחד בתא הגדול, כדי לחוג את חג האורים וחג שיחרור ירושלים במשותף. שומרי הכלא התורכים והערבים הצטרפו לשירת ‘עם ישראל חי’. אולם נעמן בלקינד ויוסף לישאנסקי לא הוצאו מתאיהם. כבולים בנחושתיים הוסיפו לשבת בתאיהם החשוכים. השירה הגיעה אליהם ממרחקים.

פעם בבוקר קרא יוסף מחלון חדרו החוצה: “מי יכתוב לי בקשה אל ג’מאל־פחה? יש לי לגלות לו סודות חשובים בדבר הפוליטיקה של סוריה ופלשתינה”.

לאחר שעתיים בא פקיד צעיר מבית־המשפט והזמין את יוסף לחדר הקצין. שם ישבו כשלוש שעות. יוסף מדבר והפקיד כותב. כשנסתיימה הכתיבה קיפל הפקיד את הניירות והסתלק, ויוסף הוחזר לחדר כלאו.

בערב סיפר יוסף לרופא את פשר הדבר:

“מגלה אני להם את תכנית המלחמה של האנגלים לכיבוש ארץ־ישראל וסוריה, אך חי ג’מאל־פחה אם מסרתי להם אף שמץ של אמת. על פתחו של גיהנום עוד אוליכם שולל, כדי שתמות נפשי עם פלשתים, ובסופי יבוא הקץ גם לחיי השלטון התורכי”.

יוסף ידע, שדינו נחרץ למיתה, וגם הכין את עצמו במחשבה לכך, ואף על־פי־כן היה לפעמים מנצנץ זיק תקווה בלבו: אפשר, יקרה משהו יוצא מן הכלל ויזכה לראות בעיניו את הגאולה. כך היה מפרפר בין תקווה ליאוש, כמו דג נצוד בחכה. הוא לא נואש גם מתחבולות להימלט. פעם כבר הצליח להטות את לב הקצין הממונה, שבשכר עשרים לירות זהב יפתח בלילה את שער הכלא. אבל רק בקושי הצליח לאסוף חמש לירות. השומר הסכים להעבירו לחדר אחר, שיש בו גזוזטרה פתוחה אל הרחוב. שם היה יכול להסיר את השלשלת מעל רגלו, לחלוץ את נעליו, לקפוץ בלילה מעל הגזוזטרה אל בליטה בכותל הסמוכה לעמוד־טלגרף ולרדת בעזרתו אל הרחוב. אולם לשם כך היה זקוק גם לעזרה מן החוץ ולמצוא בית להסתתר בו עד יעבור זעם – ועזרה זו לא נמצאה לו.

* *

חבר ניל"י איתן בלקינד, אחיו של נעמן, הצליח, בעזרת קצין מכר ממפקדי בית־הכלא, לעבור לקומה השניה, לחדר הסמוך לחדרו של יוסף לישאנסקי. הקצין הקל עליו בקבלת מזון מספיק וגם איפשר לו להיפגש מפעם לפעם עם יוסף לשם שיחה.

נושא השיחות היה אחד ובלתי משתנה: זכרונות מימי הפעולה וניחושים בנוגע לגורל משפטם: תליה או לא תליה? מפי השופטים אי־אפשר לדעת כלום. הם לא הודיעו לכל אחד את פסק־דינו, אלא ציוו להביא בפניהם את הנאשמים, שאלו אותם אם יש להם להוסיף משהו לזכותם, ושלחו אותם חזרה אל הכלא. שם צילמו את כולם זוגות־זוגות, ובאחד מן הלילות הודבקו על דלת כל חדר פסקי־הדין של העצורים בו. רק פסקי־הדין של השלושה – יוסף, נעמן ואיתן – לא הודבקו על הדלתות. פסקי־הדין לכל השאר היו – מאסר או שיחרור, ואילו הם, השלושה, היו בטוחים, שגזר־דינם נחרץ למיתה. יוסף אף ביקש פעם מן הרופא העצור בחדר שממולו, שיתן לו איזה רעל חריף להתאבד בו. “נשבעתי”, אמר, “לאבד את עצמי לדעת במקרה של אסון, כדי שהנבלים הללו לא יוכלו להתעלל בגופי”. הרופא סירב למלא את בקשתו.

הוא דיבר על הגורל המוכרח לבוא מתוך ביטחון גמור: “נפלנו בפח כמו טיפשים”, “המשחק אבוד”, “שנינו אבדנו”, “אין לנו כל תקווה”. רק בשביל איתן היו דברי ניחומים בפיו: “אני חושב, שאתה תצא בשלום. אני בטוח, שאפילו הכלבים הללו לא יעיזו לתלות שני אחים. דבר כזה לא נשמע מעולם.”

איתן קיבל עידוד זה בבת־צחוק. הוא כבר הספיק להכיר את הרגש האנושי של התורכים בארם־נהרים, מימי הזוועה של הגולים הארמנים. שם לא חמלו על אמהות ותינוקותיהן, וכשטבחו את מאות הילדים על הגשר של נהר פרת לא בדקו כל עיקר, אם יש גם אחים ביניהם.

ואף־על־פי־כן צדק יוסף בהשערתו. איתן הוזמן שוב להופיע בפני בית־הדין הצבאי. אחד השופטים, קצין צבא תורכי, שלפי מראהו אפשר היה לחשבו ליהודי, עיין בתעודות של איתן והראה לשופטים האחרים, שעדיין לא מלאו לו עשרים ואחד שנה, ולפי החוק אי־אפשר לדונו למוות. השופטים האחרים לא הסכימו לדעתו. אם גילו הצעיר לא שימש מעצור לכניסתו לצבא התורכי, אי־אפשר לפטרו גם מן האחריות למעשיו. אבל מאחר שפסק־דין שאינו ניתן פה־אחד, מתיר הגשת ערעור בפני בית־הדין הצבאי העליון באיסטאנבול, נדחה גזר־הדין לעיון נוסף.

* *

לאחר החקירה האחרונה בבית־המשפט הוסרו הכבלים מעל רובם של האסירים ורוח של חופש התחילה מנשבת בין כתלי־הכלא. האסירים הורשו לבלות את כל היום בחצר, לבקר מכרים, ואפילו לקבל ביקורים מן החוץ. הימים היו ימי חג החנוכה ולבית־הכלא הגיעו שמועות על נצחונות הצבא האנגלי בדרום הארץ. שמועות אלו הירבו את שמחת החג. אולם, שלושה אסירים היו, שאי־אפשר היה להם להשתתף בשמחה הכללית. הם נשאו את השלשלאות הכבדות ברגליהם ואת מועקת הגורל הנעלם בלבם.

בפגישתם הראשונה לאחר שחזרו מן הישיבה האחרונה של בית־הדין אמר נעמן לאיתן אחיו:

“ממהלך המשפט רואה אני שהעניין נסתיים ברע. לבי אומר לי, שלא אשוב לראות את ביתי”.

בפגישה הבאה אמר נעמן לאיתן אחיו:

“עכשיו ברור לי, שגזר־דיני נחתם למיתה. ביקשתי מן הקצין נייר ועט לכתיבת צוואה, והוא סרב לתיתם לי. רק הבטיחני להשתדל, שירשו לי לכתוב צוואה קודם התליה”'

צל־המוות, שריחף עליהם, לא רופף את המתיחות בין נעמן ויוסף בשל תעלומת אבשלום פיינברג. נעמן, שנכנס לכל ענין ניל"י לשם אבשלום פיינברג, אהוב נפשו,.לא יכול לדבר מטוב ועד רע עם יוסף, שהיה אחראי, לדעתו, לאבדן אבשלום.

תעלומה זו העיקה גם על איתן, וכשפגש את יוסף אחר גמר המשפט, פנה אליו בדברים אלה:

“שמע־נא, יוסף. הלא גברים אנו ועלינו לראות את מצבנו בעינים פקוחות כמו שהוא. אתה ונעמן הולכים למוות, ואולי גם אני עמכם. אמור לי את האמת: מה קרה לאבשלום יקירנו?”

“אין לי מה להוסיף על מה שסיפרתי. אם תחיה תדע אחרי־כן, ואם לאו – מוטב שלא תדע.”

הם שוחחו שעה ארוכה על הישגי האנגלים בדרום הארץ ועל הסיכויים להישגים מדיניים בלונדון לטובת הציונות, ולבסוף אמר יוסף:

“נו, איתן. אף־על־פי־כן עשינו דבר גדול. מה טוב ומה יפה היה אילו יכולנו גם אנו לראות את פרי עמלנו”.

והוסיף:

“אף־על פי שכמה מחברי ‘השומר’ התנהגו עמי באופן שפל מאוד, אני מצטער שהוכרחתי להכניס אותם לתוך צרה. המטרה, שלשמה עשיתי את הדבר, הושגה. הרווחנו זמן, ושוב לא יוכלו התורכים להטליא את החזית שנקרעה בעזרתנו ליד באר־שבע”.

באותו ערב בא שוקרי אל־איובי־פחה, מנהיג ערבי־לאומי שהיה אסור גם הוא בכלא, לחדרו של איתן ואמר לו:

“אני בא עכשיו מן הקצין הממונה. הוא הבטיחני שלא ישים מכשולים לכך, אם תרצה לבלות את הערב עם אחיך”.

חלחלה תקפה את לבו של איתן לשמע חסד זה. הוא שאל את שוקרי־פחה:

“שמא נודע לך, שהאסון הולך ומתקרב?”

“לא, אין לי שום ידיעה”, השיב שוקרי־פחה, בהתאמצו להעמיד פנים שוחקות. “אבל סוף־סוף צריכים אנו להיות מוכנים לכל מקרה. אפשר, יש לאחיך למסור הוראות בכתב או בעל־פה לאשתו ולמשפחתו. הוא ייטיב לעשות אם ימסור אותן לך, וכן גם אתה או אחרים. כל אחד צריך להשתדל להפגש עם הקרובים לו ולמסור להם את דבריו אל משפחתו, כי אין לדעת מי יקדים ומי יאחר לצאת מכאן… תוכל ללכת אל אחיך בשמונה בערב”. שוקרי־פחה יצא מן החדר.

כשצילצל השעון שמונה פעמים ניגש איתן אל דלת חדרו, והנה אינה נעולה. הוא יצא אל המסדרון ונשא את קצה השלשלת בידו, שלא תשמיע קול על הריצפה, עד שהגיע אל פתח החדר של אחיו. גם כאן מצא את הדלת פתוחה. לאחר רגעים מועטים הגיע שוקרי־פחה עצמו והביא על מגש של נחושת שלושה ספלים קטנים, מלאים קפה ריחני וחם. כחצי שעה ישב הפחה עם שני האחים ושוחח עמהם בידידות, ופעמים גם הכנים נימה של הומור לתוך דבריו. אחר־כך קם, חזר לחדרו והשאיר את שני האחים לבדם. שניהם הודו לו על חסדו ונעמן הוסיף: “לעולם לא נשכח את כל הטוב שעשית עמנו”.

דממה מעיקה השתלטה בחדר אחר יציאת הפחה. שני האחים הביטו זה אל זה ובעיני שניהם קיפאון ההשלמה עם המוכרח לבוא. נעמן פרע את הדממה וחזר לשאול לשלום ההורים, אשתו ובנו הקטן. כל מה שידע איתן עד שהובא מירושלים כבר סיפר לו ושום ידיעה חדשה לא הגיעה אליו מאז. ואף־על־פי־כן חזר נעמן על שאלותיו בדבר כל אחת מן הנפשות האהובות עליו.

כשעה וחצי נמשכה השיחה בין האחים, והנה בא השומר וגער באיתן ברוגז מעושה: “מי הירשה לך לבוא לכאן?! מהר שוב לחדרך!” פקודה היא פקודה. האחים נפרדו בברכת “ליל מנוחה! להתראות!”

בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר הוחרד איתן משנתו לקול צלצול שלשלאות כבדות על רצפת המסדרון. המום למחצה מחוסר־שינה רץ איתן אל הדלת. מן המסדרון הגיע לאזניו קולו של יוסף לישאנסקי בדברו אל נעמן. ברק מסנוור הבקיע את אפלת מודעתו העמומה; הסוף מתקרב! בכל כוחו התחיל לדפוק בדלת מבפנים וצווח בקולי־קולות: “פתחו לי! עלי לראות את אחי!” גם מן החצר נשמע קולו החנוק של נעמן: “רצוני לראות את אחי!” יוסף השמיע בקול צלול ותקיף, כמביע את דרישת היושר של איש מן הקהל: “צריך להניח לאיתן לרדת, להפרד מעל אחיו!”

קצין עלה ופתח את הדלת ואיתן ירד אל החצר. שני האחים התחבקו ונפלו איש על צווארי רעהו בבכי. בקול רועד ונרגש אמר נעמן את המלים הללו: “הייה אב טוב לבני”.

גם יוסף נפל בבכי על צווארי איתן וכיסה את כל פניו בנשיקות לוהטות. איתן לא יכול היה להתאפק מלשאול אותו:

“יוסף, אמור לי בפעם האחרונה מה קרה לאבשלום?”

“אם תחייה, תדע”, ענה לו יוסף. ואחר־כך הוסיף: “אני מאושר שאינך הולך אתנו”.

הוא הירפה מאיתן ופנה ללכת אל השער.

ושוב נפל נעמן על צוואר אחיו ופרץ בבכי.

יוסף קרא אל חיילי המשמר: “בואו, כבר צריך ללכת!”

אחר־כך נשא את עיניו אל החלונות האפלים המקיפים את החצר מסביב, וקרא: “שלום לכם, יהודים! אני הולך לדרך רחוקה…”

קצין המשמר נתן צו ללכת. התהלוכה זזה אל הפישפש, שנפתח בחריקה מחרידה, ואיתן ליווה את שניהם עד השער וקרא אחריהם:

“נצח ישראל לא ישכחכם! נצח ישראל לא ישקר!”

* *

כשנכנסו החיילים באותו בוקר לחדרו של יוסף לישאנסקי ועוררוהו משנתו ללכת עמהם, הבין מיד לאן הם רוצים להוליכו. בכלא הצבאי התורכי מקובל היה להמית את הנידונים בבוקר השכם, בטרם תזרח החמה.

“באנו להעביר אותך לחאלב”, אמר לו אחד מן החיילים.

“וכי למה אתם משקרים לי? כלום אשה פחדנית אני? כלום יש עיר בשם חאלב גם בעולם הבא?” השיב יוסף בנזיפה.

קוממיות יצא בין החיילים אל המסדרון. שם צרפו אליו את נעמן שכמעט קרס תחת משא השלשלת הכבדה, ושניהם ירדו אל החצר. לאחר שנפרדו מאיתן יצאו אל הרחוב וצעדו בין החיילים מכודני־הרובים דרך הרחובות הדוממים האפלים, עד שהגיעו לכיכר מארג' הסמוכה לקרסקטיני הצבא. שם הוכנסו לתוך ריבוע מוקף חיילים מזויינים שבמרכזו – לאור פנסים דולקים – עמלו נגרים במשורים ובפטישים. הם היו עסוקים בהכנת שתי פיראמידות משולשות של עץ. מישהו ניגש אל נעמן ויוסף והסיר מעליהם את הכבלים.

מעל מרחב המדבר התחילו פני הרקיע מחווירים, והנגרים עוד לא סיימו את מלאכתם. הד הלמות הפטישים נתקל בקירות הקסרקטין ונשבר במרחק. יוסף התלוצץ:

“תורכים נרפים ועצלים! אפילו תליה בזמנה אינם מסוגלים להכין.”

ואחר־כך פנה אל ראש המשמר:

“עד שהבטלנים הללו ימשמשו בכליהם עוד אספיק להתלבש כראוי לחג זה. צווה־נא להביא לי את חליפתי הטובה. גם את העניבה לא תשכחו.”

החכם הספרדי נתנאל הכהן תראב, מורה לעברית בבית־הספר של ה’אליאנס' בדמשק, עמד כל אותה שעה על־יד יוסף ונעמן. הוא נצטווה מטעם השלטונות לקיים לשני הנידונים את הפולחן הדתי שלפני המיתה, וידוי וצוואה ורשימת מקרה־המוות בשביל ספר המתים של הקהילה היהודית. בעתון ‘חדשות הארץ’ מאוקטובר 1919 הוא תאר את המעמד הזה לכל פרטיו:

“במושצ”ק ר“ח טבת תרע”ח לקחו אותי בחזקה קרוב לחצי הלילה להיות נוכח בשעת תליית שני האשכנזים ר"ל, שיתוודו לפני כדרך המומתים וימסרו לי מה שיש להם לצוות. רועד כולי עמדתי שם. ויען יראתי פן אתבלבל בשאלות והתשובות כתבתי על הנייר שאלות אחדות ולבסוף סיימתי: ‘אשריכם, מה צפון לכם על אשר מסרתם גופכם ונשמתכם לאהבת ה’ ולאהבת ארצו, תהיה מנוחתכם כבוד תחת כסא כבודו יתברך'.

ויהי טרם עלות השחר והנה הופיע שר־הטבחים בלווית גדוד חיילים שהיו מכודנים מפה ומפה ויצוו להביא את שני האשכנזים. הם היו אסורים באזיקים, אך אימת המוות לא הבעיתה אותם. על פניהם לא נראו שום סימני תוגה, כאילו הולכים לטייל. אחרי שהסירו את השלשלאות מהם אמר השר לנשפטים: ‘התחפצו לעשן?’ – ‘לא!’ ענו. מיד פנה שר הטבחים אלי ואמר: ‘הצע להם שאלות והקרא להם וידוי’. בחיל ורעד שאלתי לשמם, לשם אבותם ומולדתם ואם יש להם נשים, ילדים ונכסים. את תשובותיהם רשמתי בצד השאלות. אח“כ שאלתים, אולי רוצים הם לצוות לביתם והם ענו, כי אין להם מה לצוות. אחד מהם (לישאנסקי) חפץ לכתוב גט לאשתו, אבל השר גער בי: ‘לא עת גרושים עכשיו’. אחר הקראתי לפניהם קריאת שמע ו’אנא בכח גדולת ימינך', והם קראו אחרי מלה במלה. אחד משני הנתלים והוא הבריא והגבוה בהם שלח ידו ודפק שתי דפיקות על שכמי, דרך חבה. ואמר בקול רם: ‘עתה ידעתיך, שהנך יהודי באמת, הבה לי ידך’. נתתי ידי לידו. אמר לי: ‘שלום לך, ותן שלום לכל אחי היהודים’. כאשר כליתי מעשי הפניתי שכמי ללכת לבלי לראותם בהתלותם, והנה קול אדיר קורא אלי והקול קול שר הטבחים: ‘אנה אתה הולך? עמוד!’ הייתי מוכרח להשאר. ארכובותי דא לדא נקשו. השר דרש ממני את הנייר שרשמתי עליו את התשובות ואמר לי: ‘בטח, אתה תהיה הניתלה השלישי’… בבואי אל החכם־בשי וספרתי לו מכל המאורע, התרעם עלי שמסרתי לשר את הנייר. עניתי, כי הדבר לא היה תלוי בי. השר לא נח ולא שקט עד ששלושה יהודים תרגמו את התשובות לפניו בדיוק. תהילה לאל שלא יצא מזה שום מכשול לאחרים”.

דיבשה ארליך סיפרה:

“מבעוד יום נודע לי, כי לפנות בוקר עומדים התורכים לתלות שני יהודים מאסירי ‘חאן־איל־באשה’. החלטתי לגשת אל המארג' ולראות במו עיני מה יתרחש שם. השכמתי קום ובשעה ארבע הייתי שם. בחוץ עדיין שרר חושך גמור. היה זה ליל־סגריר והשמים נתקשרו בעבים. בבואי למארג' מצאתי מאות ערבים שבאו לצפות במחזה. הם היו רגילים במחזות־תליה; ערבים רבים נתלו באותו מקום קודם לכן. אף־על־פי־כן לא מנעו עצמם מהצגת אימים זו שוב. איחרתי במקצת. באתי בשעת נאומו של הקטיגור, לישאנסקי היה לבוש בחליפתו האזרחית ההדורה. לא שכח לענוב את עניבתו ואף את שרוכי נעליו קשר כיאות. דומה, כאילו התקין עצמו לחג. מה שאין כן בלקינד, שאותות רישול טרם נימחו מעליו”.

* *

נעמן ביקש ניר ועט לכתוב צוואה למשפחתו. בקשתו נתמלאה בתנאי שיכתוב לא בעברית, אלא בלשון מובנת לשלטונות. הוא כתב את צוואתו בשפה הצרפתית. את שמו חתם בצרפתית ובעברית. בין השאר כתב: “אלה הכועסים עלי משום־מה, יסלחו נא לי, כמו שאני סולח עכשיו לכל מי שעשה לי רעה מרצונו או שלא מרצונו. ואני מבקש מכם, שביום יבוא אל תשכחו להעביר את עצמותי מדמשק לראשון־לציון”.

יוסף לא כתב שום צוואה. כמה ימים קודם לכן ביקש מן הרופא ד“ר ניימן נייר ועפרון לשם כתיבת צוואה. הרופא סרב מתוך פחד, ורק הסכים לשמוע את דבריו ולשמרם בזכרונו. ואלה דברי יוסף אל ד”ר ניימן:

"אני וחברי לא עבדנו בעד בצע כסף, אלא לשם אידיאל נשגב. אנו, היהודים, מקווים להשיג מן הממשלה האנגלית זכויות על ארצנו, כמו הפולנים והצ’כים. והנה אלה שפכו את דמם והשתתפו במלחמה. אבל אנו מה עשינו? ואיזה חשבון נוכל להגיש לפני השולחן הירוק של כנסיית־השלום, שיתן לנו פתחון־פה לתביעת זכויות לאומיות על ארצנו? אם אין בידינו לשפוך את דמנו בשדה־הקרב, חובה היתה עלינו לסייע למדינות ההסכמה כיהודים לאומיים בדרכים ממשיות אחרות. ודבר זה עשינו!

כשסיים נעמן לכתוב את הצוואה ומסרה לקצין, אמר לו יוסף:

“עד עתה התייחסת אלי ברוגז. לא נשאר לנו הרבה זמן לחיות על פני האדמה. הבה נתפייס לפני מותנו”.

“אם תגיד לי, יוסף, איפה השארת את אבשלום ומה קרה לו, אתפייס עמך”, השיב נעמן בתקיפות.

יוסף השיב:

“אם יקרה נס טפשי כזה, שנשאר בחיים, אז תדע את האמת, ואם גורלנו למות, מה תועיל לך ידיעת האמת לזמן קצר. מוטב, שאקח עמי סוד זה אל הקבר”.

בינתים הביא חייל אחד את בגדיו הטובים של יוסף. הוא הסיר מעליו את בגדי הכלא, לבש את בגדי החג ודיקדק בקשירת עניבתו כהולך לנשף חגיגי.

הקצין הציע לשניהם סיגריות, לבלות את הזמן עד שיסיימו את ההכנות. הם השיבו את פניו בתודה אדיבה.

מסביב לכיכר נתאסף קהל מרובה, כי עוד אתמול העביר הכרוז הממשלתי קול בעיר, שמחר בבוקר ייתלו שני בוגדים מאסירי ‘חאן־איל־באשה’. בין הבאים היו גם כמה נשיהם של כמה אסירים, שחששו שמא יהיו בעליהן בין הניתלים. כמו כן נאספו הרבה ערבים מתושבי דמשק.

הנגרים סיימו את מלאכתם. שתי פיראמידות־עץ הוכנו על כיכר מארג' לתלות עליהן שני בני־אדם. הגיעו גם התליין המומחה וראש־השופטים. נעמן פנה אל השופט בצרפתית: “ואייה הבטחת הן־צדקך, שאם אודה באשמתי אקבל חנינה?” השופט הנמיך את ראשו ושתק.

הפיקוד עבר לידי הקצין הממונה על הפלוגה ועל ההוצאה־לפועל. הוא פנה אל שני הנידונים בתורכית, ומזכיר בית־הדין תירגם את שאלתו לערבית: “היש לכם עוד לומר משהו?”

“לא” השיבו שניהם בערבית, והמזכיר תירגם לתורכית.

“ועתה הביטו וראו”, פנה הקצין אל הקהל. “ככה ייעשה לאנשים שבגדו במולדתם!”

כשנתרגמה הכרזת הקצין לערבית ביקש יוסף רשות־דיבור וקרא בערבית אל הקצין והקהל כדברים הללו:

“איננו בוגדים. בגידה אפשרית רק אם קדמה לה אהבה. אבל אנו לא אהבנו מעולם את שלטון הפאלאקות והבאקשישים, את שלטון תלייני העם הארמני. תכלית שנאה שנאנו אותם. לא בגדנו בו, אלא מאסנו אותו מתוך שאט־נפש. בכל מאמצינו חפרנו לו קבר. עד מהרה ימות שלטון התורכים במולדתנו האהובה, שבגלל טעות היסטורית נפלה בידיהם והם הוסיפו להחריבה להרסה. טעות זו תתוקן. כשבא המלך המשיח שלנו, תיאודור הרצל, אל השולטן עבד־אל־חאמיד, שידיו מגואלות בדם הארמנים, האשורים והכורדים, והציע לו תכנית גדולה לבנות את ארץ מולדתנו תחת חסותו, מצא אזנים אטומות להצעתו, ועל כן שנאנו כפליים את השולטן ואת ממלכתו הנדונה להתפוררות. כן, אנו, חברי ניל”י, ובראשנו היהודי הגדול, אהרון אהרונסון, חפרנו קבר עמוק לקיסרות העותומאנית והתקשרנו עם הצבא האנגלי הבא לשחרר אותה ולמסרה לנו לצמיתות. בשעה זו, שאתם עסוקים בנו, כשאתם מוליכים אותנו לתליה, נכנסים צבאות בריטניה לירושלים עיר קדשנו וצבאכם בורח ככלב מוכה בלי התנגדות".

לקצין שלא הבין ערבית, היה נדמה, שהנאום נמשך יותר מדי. הרושם על הקהל היה חשוד בעיניו. אז ראה בעיני הערבים הדמשקאים הבעת פחד וזוועה. ועתה – הסכמה, שביעת־רצון ומבטי־עידוד. הוא ביקש מן המזכיר, שיתרגם לו בקצרה את תוכן הנאום, כשהלה מילא את בקשתו, ציווה מיד להחריש את קולו בתרועות חצוצרות.

ההפרעה עוררה רחש רוגז בתוך הקהל. יוסף סיים:

“תורכיה הארורה, אני מוסיף לך את קללותי על קללות הארמנים, שנפלו בידי מרצחיך, וברגעים האחרונים לחיי אני שמח על סופך המתקרב באין מעצור”.

הוא גמר את נאומו, ותרועת החצוצרות נשתתקה. שני עוזרי התליין ניגשו להעלותו על כיסא התליה. הוא הדף אותם הצדה באמרו: “אני יודע בעצמי את הדרך”. עלה על הכסא ושם את צווארו בתוך העניבה. כמותו עשה גם נעמן והתליין הידק מסביב לצוואריהם את עניבת־החנק. קריאתו האחרונה של נעמן היתה: “רעיה! עוזי!” כשהפיל התליין מתחת לרגלי לישאנסקי את הכסא, עוד הספיק לקרוא בקול צלול ורם:

“שרה! ניל”י! ניל“י!”

לחזיהם של שני המתים הוצמדו טבלאות קטנות, ועל כל אחת מהן היה כתוב בתורכית שמו ופשעו של התלוי.

השמש יצאה את הארץ, והמשמר הצבאי עוד נשאר על הכיכר לשמור על שני התלויים. קצינים יהודיים מן הצבא האוסטרי צילמו את המראה לזכרון מאחורי גבו של הקצין התורכי המשגיח.

בתשע בבוקר באה מכונית צבאית שחורה להוביל את המתים לקבורה.

* *

כפי ששרה אהרונסון רצתה, ואולי הזתה בעיני רוחה, אנשי ניל“י לבדם שילמו בחייהם בעד פעלם. איש מבני הישוב לא הוקרב. “ויהי אחרי מות שני הגיבורים”, כותב ד”ר משה ניימן בזכרונותיו, “ותשקוט הארץ. רוח דרור החל מנשב בבית־האסורים. דלתי החדרים נפתחו והאסירים יצאו מחוריהם לשאוף אוויר וליהנות מזיו השמש”.

פעלו של מאיר דיזנגוף להצלת העיר ותושביה מכליון בתקופת מלחמת העולם הראשונה 1914־1918

בספרו ‘עם תל־אביב בגולה’ סוקר מאיר דיזנגוף את תולדות הישוב עד לפרוש מלחמת העולם בשנת 1914:

"רבים מאתנו זוכרים עוד את סדרי תורכיה בחבל ארצנו תחת שלטונו של עבד־אל־חאמיד¹, הימים שבהם הותחל הישוב הציוני על אדמת המולדת. ישוב זה, כידוע, לא נתקיים אלא בזכות הקאפיטולאציה² שהכניעה את תורכיה למלכויות אירופה. יד הקונסולים, שהועמדו להשגיח על ממשלה זו, היתה תקיפה בארץ; ומטעם זה, כל היהודים החדשים, שבאו ליישב את הארץ ולהתאזרח בה – נשארו עומדים בנתינותם הקודמת, להיות חוסים בצל הקונסולים שלהם מפני שרירות לבה של הרשות הפרועה והעריצה.

והבאים, כידוע, רובם ככולם מיהודי רוסיה, רומאניה וגליציה היו, ועל נתינים אלו, מיראה של ‘פן ירבה’, גזרה הממשלה איסור רכישת קרקעות בפלשתינה. כמו כן לא הכירה הרשות בשום ציבור שיהא חשוב כגוף יורידי לקנין נכסים. ולפיכך היו היהודים, הללו קונים וכותבים את אדמתם על שמותיהם של נתיני מדינות אחרות, שלהם הותרה הקניה. כך, למשל, נקנו ונכתבו גם קרקעותיה של תל־אביב בשעתן על שמותיהם של ידידים, והם העותומאני הד“ר ילין והד”ר א. מאזיה, ואח"כ גם על שמו של הולאנדי, מר יעקבוס כהן. וכך, על גבי ‘שמות’ (שמות של יחידים) היו חלוצי הישוב בונים שכונות, מושיבים מושבות, זורעים, נוטעים ומשתרשים בארץ מתוך תקווה לשינויים שיבואו לטובה.

חלוצי הישוב שבימים ההם לא מצאו בארץ אלא עזובה רבה בכל, עזובה שאין גם לשערה עכשיו. סביבה של מסכנות, באקשיש ורקבון חברותי ומדיני, ובתושבי הארץ לא היה נראה שום רצון קולקטיבי, שום שאיפה ציבורית לתיקון המצב. לא רגש לאומי חי ולא חיבה למולדת איחדה אותם לעם, אלא הכרה דתית בלבד, מסורת עתיקה של ‘מצוות אנשים מלומדה’. איש לא דאג לחינוכו של הדור הצעיר, להשכלת עם הארץ, לפיתוח לשונו ולהחיאת ספרותו. ‘טובי’ הערביים היו רק מחשבים דרכים להתקרב לקונסולי חוץ בתור דראגומאנים וקאוואסים³, בכדי למצוא בהם מחסה בפני הפקידות התורכית. ‘פני הדור’ הללו השתדלו לסגל להם את השפה הצרפתית, שיהיו מוכנים לעמוד ולשרת בהכנעה וחנופה לפני הנכרים, נתיני חו"ל, שנראו להם כבני הגזע הנבחר אשר נועד למשול – והוא גם המושל בארץ. בקיצור: חלוצי ישובנו החדש, שבאו מתוך סביבה תרבותית, לא מצאו בהמונים הערביים שום בגרות ציבורית, ובכל מושבותם ביעור וזוהמה שהכריחו להתרחק מהם, להיבדל בישובים ובשכונות מיוחדות ולהיות ‘עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב’. וכך, בעזרת הקונסולים, נוצר הישוב היהודי כעין מדינה בתוך מדינה.

אכן, עם הפקידים התורכים, הבאים בשם החוק – דתי המלכות וגזרותיה, מוכרחים היינו ‘להתחשב’; אך משנתחשבנו היינו הולכים ויוצרים לנו את האפשרות להכניס פעם בפעם עולים חדשים, במידה ידועה, ולפתח עם זה קימעה קימעה את ההתיישבות הכפרית והעירונית. בצעדים ספורים ומדודים התקדמנו, אך מתוך צפיה להזדמנות שעוד תרשה לנו להגדיל את הטמפו ואת קנה המידה של עבודתנו לשיבת־ציון ותחייתה.

והנה נבנתה תל־אביב – וזו נעשתה מעין מרכז פוליטי־דיפלומאטי לישוב, ועם זה גם פינה חשודה בעיני אויבים ומקנאים.

חשודה אבל גם חשובה, כי היא שהועילה הרבה ליצור גם יחסי התקרבות אל הרשות. פחה חדש כי יבוא אל הארץ, היה קודם מבקר בתל־אביב ואחר־כך בא לירושלים. אחד מהם אמר לקאימאקאם יפו בפני כולנו, בשעת ביקורו הראשון בתל־אביב: “ראה ולמד איך בונים ומנהלים עיר!” פחה אחר באה לו קובלנא עלי (ראש ועד תל־אביב) שאני מכניס אל הארץ על־ידי בית־מסחרי פחמי־אבן בצורה של לבנים גדולות, ובתוכן ספונים אקדחים וכדורי־יריה, ושגם צינורות ברזל מיוחדים אני מכניס לעשיית קני־רובה. הזמין אותי הפחה לשעת קבלת הפנים של נכבדי העיר ואמר לי צרפתית בפני כל המסובים: “הנך רואה את מיני האשמות שהם מביאים לפני בטיפשותם, ואתה הלא מבין שלא אעמוד להיות מפריע לעבודת הישוב שלכם. השתדל רק שהאידיוטים הללו לא יבואו עוד להתלונן עליכם כפעם בפעם, ודי לחכימא!”… שליט אחר אמר לי פעם בתמימות עשויה: “הנה אנו שנינו נוסעים בכל שנה לפאריז, אתה לבארון ואני לבקר את בני הלומדים שם – כי על כן הבה ונעשה בינינו הסכם שכל אחד ממנו יביא לחברו מתנה מפאריז!”… ועל סמך ההבטחה החגיגית הזאת, של מתנות גומלין, קיבלתי אני ממנו רשיונות שונים לבנין, לפתיחת בתי־ספר וכו'.

במצב כזה ועל ידי יחסים שכאלה עבדנו וייחלנו…

מה היתה תקוותנו?

אמרנו: נכנס אל הארץ, נרכוש קרקעות, נבנה, ניטע בכל האמצעים שנמצא ונסתפק לפי שעה בכך, ואחר־כך נראה… בכל אופן, לכל מקרה שיקרה במשך הזמן ולכל מצב שיתרחש בארץ, אנחנו צריכים להיות מוכנים ומזומנים על המקום! מוכנים ומזומנים, שהשינויים והתמורות שההיסטוריה תביא עוד על הארץ הזאת, שכל כך חליפות כבר עברו עליה, ימצאו פה ציבור עברי מאורגן, חדור רצון לאומי חזק ושואף אל דרכו בהחלטה גמורה.

זאת היתה כל הפרוגראמה וכל הפוליטיקה שלנו בימי עבד־אל־חאמיד העריץ וגם בימי הקונסטיטוציה התורכית שבאה אחריו. גם אליה התחלנו מסתגלים, שתקוותנו היתה שתמצא בנו ישוב מועיל בהתקדמותו וממילא גם רצוי לתורכיה ‘הצעירה’.

והנה פרצה המלחמה – מלחמת העולם הידועה ומשנכנסה תורכיה למלחמה העולמית בא הישוב העברי שבארץ־ישראל במבוכה משונה לבלי למצוא דרך –

לאן?…"

* *

משנכנסה תורכיה לתוך קלחת המלחמה לצד גרמניה, הוטלה סערה בקרב יהודי תל־אביב, שברובם הגדול היו נתיני רוסיה, אויבתן של השתיים. גדול היה אז המשבר הכלכלי בתל־אביב, הואיל וחלק גדול מתושבי העיר חי על הכספים שקרוביהם היו שולחים להם באורח סדיר מחוץ־לארץ. מפעל העזרה הראשון של ראש ועד תל־אביב מאיר דיזנגוף היה, איפוא, הוצאת שטרי־כסף בחתימת הוועד האמור. סכום השטרות שהוצא לא היה גדול ביותר – חמישים אלף פראנק – אבל בשעת הדחק הגדולה ההיא היווה מעשה זה מפעל־הצלה גדול הן לתושבים והן לוועד עצמו.

הקאימאקאם של יפו היה אז צורר־הציונות הידוע בהא־אל־דין, ששוגר מתורכיה לארץ־ישראל בשליחות מיוחדת – לעקור את הישוב היהודי משורשו. בתשובה על דברי הברכה של החכם־באשי, רב העדה הספרדית, הצהיר בהא־אל־דין גלויות, כי הוא מוצא את השאיפה הציונית מסוכנת לממלכה העותומאנית. משום כך יתאמץ להחניק באיבה כל התגלות של חיים יהודיים עצמאיים. נאמן ליעודו התחיל בהא־אל־דין להצר ולהציק לתל־אביב שהיתה תמיד לצנינים בעיני הצוררים, בגלל אופיה העברי המיוחד. הוא התחיל בביטול השמירה העברית ומינה לתל־אביב עשרה שומרים ערביים, שעיקר תפקידם היה עיקוב ובילוש. אחר־כך גזר גזרה על השלטים הכתובים בשפה העברית, שלטי הרחובות ושלטי בתי־המסחר. את כולם היה צריך להסיר. אחרי־כן נערך החיפוש הכללי בתל־אביב.

הדבר קרה ביום הרביעי לחודש נובמבר, שנת 1914, למחרת סגירת בנק אפ"ק על ידי אותו בהא־אל־דין. בשעה תשע בבוקר הוקפה תל־אביב על־ידי משמרות צבא, ופקודה ניתנה לכל התושבים שלא לצאת מבתיהם עד להודעה חדשה. במשך כל היום ערך בהא־אל־דין חיפושים בבתיהם של רוב העסקנים, ביחוד בבתי הנתינים הרוסיים. הוחרמו כתבי־יד, שטרי־ערך וכסף מזומן. נערכו גם מאסרים. החיפוש העיקרי נערך בביתו של ראש ועד תל־אביב מאיר דיזנגוף.

אבל דיזנגוף לא נסחף במבוכה הכללית, שתקפה את כל תל־אביב בגלל תעלוליו של הצורר בהא־אל־דין. הוא המשיך בעבודתו המועילה. עמידתו האמיצה החלישה את תאוות ההשמד של הקאימאקאם המרושע.

מרצו של דיזנגוף בא לידי גילוי מיוחד באותו יום חמישי מר ונמהר, יום 17 בדצמבר 1914, יום הגירוש של נתיני רוסיה. גירושם של נתיני האוייב היה כללי בכל תחומי תורכיה, אבל בה בשעה שגירוש זה נערך במקומות אחרים בסדר ובמסגרת של תקנות וכללים, זכתה תל־אביב לגירוש של בהלה. ללא אזהרה פשטו השוטרים כמלאכי־חבלה על הנתינים הרוסיים, ברחובות ובבתים. את כל מי שמצאו העבירו לחוף הים, כדי להעלותו על אנייה. לא איפשרו לאומללים לקחת אתם אפילו את הדברים הנחוצים ביותר. מכיוון שהפעולה נערכה בבהילות ובחטף, אי־אפשר היה להבחין ולדייק. יהודים רבים, בעלי נתינות עותומאנית, שבמקרה לא נמצאו תעודותיהם עמהם, נחטפו גם הם בתור ‘רוסים’ והיה צפוי להם אותו גורל. בבהלה ובחיפזון הופרדו משפחות: בעלים נחטפו ברחוב ואילו הנשים נשארו בבית; אבות נחטפו בבית וילדיהם נשארו בבית־הספר, וכדומה. את המועמדים לגירוש כלאו בפונדק הארמני שבחוף ים יפו והחזיקו אותם עד שעת לילה מאוחרת, עד להפלגת האנייה.

את הגזירה אי־אפשר היה לבטל בשום־פנים ואופן, אבל דיזנגוף פעל כמיטב יכולתו להקל את מר גורלם של האומללים הצפויים לגירוש. במהירות רבה אירגן אספקת מצרכי־מזון אליהם, והוא עמד עמם כל הזמן ליד חוף־הים ועזר להם ככל האפשר. משום מה, פסחה עליו גזירת הגירוש, אם כי הוא עצמו היה עדיין נתין רוסי. קברניט האנייה הסכים להעלות על האנייה שבע מאות מגורשים בלבד. הודות להשתדלותו של דיזנגוף הותר לנשארים לחזור לבתיהם.

* *

חודש ימים לאחר מכן הגיעה מארמונו של מושל ארץ־ישראל ג’מאל־פחה, מפקד המחנה הרביעי, פקודה להבהיל לירושלים את דיזנגוף ואתו עוד עסקנים מספר. הם התאספו כולם ביפו ומשם נשלחו ירושלימה בקרון רכבת מיוחד, כאסירים מדיניים. איש מהם לא ידע את סיבת הזמנתם הבהולה למושל הארץ, אבל הם שיערו שיש לדבר קשר עם הציונות. בין הנעצרים נחלקו הדעות ביחס לעמדה שיש לנקוט. היו כאלה שהציעו להכחיש ולהסתיר כל שייכות לציונות. דיזנגוף היה בדעה שמן ההכרח להזדהות כציונים ולהצביע על הציונות כעל מקור־ישע לעם־ישראל. דעתו של דיזנגוף נתקבלה.

איש ביל"ו מנשה מאירוביץ שנמצא בין עסקנים נעצרים אלה מספר (בעתון ‘הישוב’ משנת תרפ"ה) על הפגישה ההיא עם מושל הארץ ג’מאל־פחה:

"בשעה חמש בדיוק הופיע ג’מאל־פחה, מקל קטן בידו, בלוויית קצינים רבים ושני גנראלים גרמניים. קמנו כולנו והסתדרנו בשורות. הוא התבונן בכל אחד מאתנו בעיניו השחורות והבוערות. שאלתו הראשונה היתה אם אנחנו מבינים צרפתית. אחר פנה לעסקן אלברט ענתבי בשאלת ‘מה שמך?’ ואחר־כך – לדיזנגוף ולאחרים. ככלות השאלה הזאת פנה אלינו בפנים זועפים: ‘אני קראתי אתכם להודיעכם, כי אתם כולכם מוכרחים במשך עשרה ימים לנסוע לקושטא. המבינים אתם?’

החבורה היתה כהלומת רעם. דיזנגוף בלבד מצא עוז בלבו לענות: "כן, אנו מבינים'.

בזאת תמה השיחה. את העצירים החזירו לבית־המלון. הם החליטו שאי־אפשר להשאיר את הדבר ללא בירור. לאחר התייעצות הוחלט לבקש ראיון נוסף אצל ג’מאל־פחה. ביקשו ונתקבלה תשובה שאת כולם אינו יכול לקבל ושיבחרו מהם שנים. הגורל נפל על ענתבי ודיזנגוף. לאחר שבאו אל ג’מאל־פחה יצא אליהם השליש והודיעם ש’הוד־מעלתו' יכול לקבל לראיון אחד מהשנים בלבד. הוסכם ביניהם שענתבי יכנס לחדרו של ג’מאל־פחה, מאחר והיה נתין עותומאני וגם הבין תורכית. ענתבי הצליח לרכך את לבו של ג’מאל־פחה. התוצאה היתה שרשימת הגולים הופחתה למחצית וגם מקום הגלות נתקרב. במקום קושטא ואנגורה הרחוקות באה טבריה שבארץ־ישראל".

בין הגולים שנשארו ברשימה היה גם דיזנגוף.

מצבם של הגולים בטבריה היה בכל רע. יהודי טבריה חששו לבוא עמם במגע, פן תחשוד הממשלה התורכית גם בהם. בשעה שהגולים טיכסו עצה איך לבטל את גזירת הגלות, ניצל דיזנגוף את ‘חופשתו’ מאונס וסייר את נקודות הישוב העבריות שבכל הגליל, לראות במו עיניו כיצד חיים שם אחינו בימי החירום והרדיפות. בחזרו לטבריה ערך תזכיר גדול לג’מאל־פחה, שפירט את סבל היהודים והסביר את שאיפותיהם ההיסטוריות בארץ־ישראל. הוא ציין, כי שאיפותיה של הציונות הן שאיפות הומאניות, שאינן יכולות להביא שום נזק לממלכה העותומאנית. משום כך חסרות יסוד הן כל הרדיפות שהשלטונות התורכיים רודפים את יהודי ארץ־ישראל. התזכיר הוגש לג’מאל־פחה והלז קרא וחזר וקרא בו, ודעתו על הציונות ועל דיזנגוף נשתנתה על ידי כך לטובה שינוי ניכר.

הגולים לא ישבו בטבריה זמן רב. בראותם שאין איש שם אליהם לב, קמו ונסעו איש־איש למקומו, והשלטונות עברו על כך בשתיקה. אך בהא־אל־דין המשיך ברדיפותיו ועל־ידו עזר הקומנדאנט של מחוז יפו, חאסאן־באק.

מנשה מאירוביץ מספר: “הישוב היהודי התחיל להרגיש את ידו החזקה. פקודתו הראשונה היתה לאסור אספות ושימוש בבולים ציוניים. כל יהודי שנפגש עם בהא־אל־דין הרגיש ברור, שהאיש הזה בא בתפקיד מיוחד להרוס את הישוב. התאספנו תכופות לדון על המצב. החלטנו לשלוח אל בהא־אל־דין משלחת ולדבר אתו דברים ברורים. דיזנגוף הלך אליו לבית־הממשלה לבקש ממנו ראיון וקיבל ממנו תשובה שהראיון יכול להתקיים בביתו הפרטי של הקאימאקאם”.

דיזנגוף ומנשה מאירוביץ הלכו אל בהא־אל־דין לביתו. לאחר שמסרו לו כי הציבור היהודי רואה את עצמו במצב מוזר בשל החשד שהוא, בהא־אל־דין, הטיל עליו, התחיל הקאימאקאם מדבר ארוכות על הציונות ועל עבודת ההתישבות. “יודעים אנחנו”, אמר, שהנכם אנשים משכילים ובעלי־כשרון. “רצונך”, פנה לדיזנגוף, “אשימך לראש עירית יפו, ואני בטוח שאתה תנהל את העיריה טוב יותר מראש העיריה הנוכחי. אבל אנחנו דורשים מכם שלא תיבדלו מיתר התושבים. כן אנו רוצים שאף יהודי אחד לא יבוא עוד לארץ־ישראל. אפילו מתימן לא ניתן עוד לעלות לארץ־ישראל”.

דיזנגוף לא התפעל מדברי החנופה של הקאימאקאם, אבל להיכנס אתו לוויכוחים לא אבה.

מיום שדיזנגוף התחיל מתחבב על המושל העליון ג’מאל־פחה ביכר בכל עצומותיו לפנות אליו ישירות, ולפסוח על בהא־אל־דין וחאסאן־בק. וג’מאל־פחה, לרוב, היה ממלא את מבוקשו של דיזנגוף.

דיזנגוף ראה עתה את עיקר תפקידו לרומם את רוחו הירודה של הישוב. אניות נייטראליות החלו לבוא לעתים תכופות ליפו לשם הוצאת נתיני ארצות האוייב מהארץ. בפני נתיני רוסיה נתעוררה שאלה מציקה: האם להשתמש בהזדמנות ולעזוב את הארץ או לקבל עליהם את הנתינות העותומאנית ולהשאר בארץ, הפקר לרדיפות, מצוקה נפשית, סבל גופני ורעב. דיזנגוף היה מראשי המעודדים והמעוררים שלא לעזוב את הארץ. על פי השתדלותו יסדה הממשלה ועדי־התעתמנות בכל מקומות־הישוב היהודיים. הוא היה יושב יום־יום בעצמו במשרד ועד ההתעתמנות שביפו, משגיח, ממליץ ומתרגם. תעמולה זו לטובת ההתעתמנות העמידה את דיזנגוף בסכנות אלימות מצד חוגים מסויימים שרצו לעזוב את הארץ. הם הסיתו נגדו את הציבור, שהוא מפקיר את בטחונם, כדי שישארו בארץ וישמרו על תל־אביב ‘שלו’. ההתמרמרות נגד דיזנגוף לבשה לעתים צורה מסוכנת, עד שידידיו החלו חוששים לחייו ויעצו לו לעזוב לזמן־מה את תל־אביב, אולם הוא המשיך את עבודתו ללא היסוס וללא רתיעה. כשנתקהל פעם המון־עם רב לפני ביתו ואמרו לפגוע בו, יצא אליהם בראש מורם ודיבר באוזניהם על יעוד עם ישראל בארץ־ישראל – וחמת ההמון שככה.

* *

בראשית שנת 1917 החלו מהלכות שמועות על גירוש כללי קרוב של תושבי יפו ותל־אביב. השמועות על גירוש זה תלויות היו באוויר כחרב מתהפכת, לאחר הגירוש של עזה שחל בינואר 1917. תשעה ימים לפני חג־הפסח בא ג’מאל־פחה פתאום ליפו והזמין אליו לארמון הממשלה את נכבדי שלוש הדתות. את דיזנגוף קיבל בחיבה והושיבו קרוב אליו. אחר־כך קם והודיע: היות והממשל הצבאי קיבל ידיעות, שציי־המלחמה הצרפתי והאנגלי הולכים וקרבים לחופי הארץ, במטרה להנחית צבא בחוף יפו, ומכיוון שאין הוא רוצה שהתושבים יסבלו מהקרב העלול להתחולל, לפיכך על תושבי יפו ותל־אביב לעזוב את המקום תוך עשרים וארבע שעות. נקל לשער את המבוכה שנשתררה על הנאספים לשמע גזירה חריפה זו.

בזכרונותיו, מספר הבילו"י מנשה מאירוביץ על ימים אלה: "למחרת הלכנו, דיזנגוף, בריל, ואנוכי, אל ג’מאל־פחה, בכדי להשתדל אצלו בדבר אילו הקלות. בשעה עשר נכנס ג’מאל־פחה לחדר שחיכינו בו. פניו היו כבדים. הרגשנו שהמצב נשתנה לרעה. הוא פנה אלינו בנימה החלטית ואמר: 'אלו הן הפקודות האחרונות שאני נותן:

א) כולם, ללא יוצא מן הכלל, מוכרחים לעזוב את יפו. רק לדיזנגוף עצמו תינתן הרשות לבוא לפתח־תקווה, כדי לטפל בעניני תל־אביב.

ב) את המושבות באיזור זה צריך גם כן לעזוב. רק הפרדסנים יכולים להשאר עם שני פועלים לכל פרדס גדול ופועל אחד לכל פרדס קטן. בעלי הכרמים יכולים להשאר, ללא פועלים. כל אלה צריכים לשלוח את משפחותיהם. בעלי הפלחה יכולים להשאר עם משפחותיהם עד אחר הקציר. לראשון־לציון עושה אני הקלה מיוחדת, ואני מתיר להשאיר שם תשעים ואחד בעלי כרמים, פקידים ופועלים.

המועד האחרון לעזיבה הוא שמונה באפריל (ב' דחול־המועד של פסח).

גם אלה הנשארים לעת־עתה במקומם על פי רשיוני, יהיו מוכנים בכל זמן ועת לקבל ממני פקודת עזיבה ואז יצטרכו לעזוב את מקומם תוך שעה אחת. קשה לי לפרסם פקודות כאלו, אבל הרי אנחנו נמצאים במצב מלחמה'".

לאחר פרסום הפקודות אי־אפשר היה לעשות מאומה לשם ביטולן. לא הועילו השתדלויותיהם של מר בריל, בשם הבארון רוטשילד, ושל החכם־באשי הספרדי. ג’מאל־פחה סרב גם־כן לדחות את ביצוע הגירוש עד לאחר חג־הפסח. לא נשאר, איפוא, מוצא אחר, אלא לשמור על הגולים שלא יאבדו בעוניים. דיזנגוף העמיד את עצמו בראש הפעולה הזאת. הוא היה אז יושב הראש של ועד תל־אביב, של ועד העיר ליהודי יפו ושל הוועד הכללי להקלת המשבר. הוא הקהיל לאספה דחופה את כל העסקנים, ועל פי הצעתו התמזגו כל המוסדות בוועד ההגירה שהוקם. אז החלה העבודה לאורך כל הקו: הוצא כרוז לאיכרי המושבות לבוא בעגלותיהם וקרונותיהם להסיע את הגולים החולים והעניים; סודרו מטבחים לשם אספקת ארוחות למעוטי־האמצעים; הוקמו בתי־חולים בכל מקומות הישוב שהיוו מקומות מקלט, וכדומה. קופת הוועד היתה ריקה מלכתחילה, אולם דיזנגוף גייס ולווה את הכספים הדרושים לפעולות הוועד.

את הגולים אי־אפשר היה לרכז במקום אחד. גורמים כלכליים ומדיניים מנעו זאת. נקבעו להם מחנות בפתה־תקווה, בכפר־סבא, בחדרה, בטבריה ובעוד מקומות שונים. בכל המקומות האלו הוקמו ועדי־הגירה מקומיים. בראש כל הפעולה הזו עמד דיזנגוף, שהיה נוסע ממקום למקום, מזרז ומעודד, בעל־פה ובכתב, שולח היה למקומות חוזרי־עידוד. בחוזר שנכתב על ידי דיזנגוף בימי המצוקה הגדולים ההם נאמר:

“…כל הוועדים ורראשי המוסדות צריכים לאזור את כל כוחותיהם להלחם במשבר, בכדי לא לתת לרעב לשלוט במחננו. הנה בחדרה ובזכרון־יעקב השיגו להם עסקני הישוב הלוואות אצל המוסדות המקומיים והכינו להם צורכי אוכל לזמן־מה. כך צריך לעשות בכל מקום ומקום. פנו לכם לוועדי המושבות, ליקב, לחברת כרמל, לפקידי יק”א וגם לאנשים פרטיים; איספו תרומות מכל מי שהיכולת בידו לתת. קנו מכולת בכל מחיר, הכינו חיטה ודורה עד לימי הקציר – הכל צריך להעשות ובלבד שנבטיח לרעבים פרוסת לחם.

הנה בתי־הספר נסגרים לקראת ימי החג וכל המורים נעשים חופשים. צריך, איפוא, שהמורים ייספחו לעסקני המקום, יסתדרו לקבוצות, לוועדים ולוועידות, אשר לכולם תהיה מטרה אחת: לחם לרעבים. כל הצרכים האחרים צריכים לרדת לעת־עתה מן הבמה. כל התקציבים צריכים להצטמצם עד למדרגה האחרונה, ורק דאגה אחת תהיה לכולנו, שאף אחד מאתנו לא ירעב ללחם. הכל מותר בשעת חרום זו: לבקש וגם לדרוש תרומות והלוואות מכל איש בכסף ובחיטה, לקבוע ולסדר הערכות וכדומה. הננו בטוחים שאלה שהיכולת בידם יעזרו לנו, ואחרי עבור הזעם נשלם את כל החובות שנתחייבנו בימים הרעים האלה, וכל העם ירחש רגשי תודה לשארית הפליטה בארץ על העזרה שעזרנו לאחינו הנדכאים והנדחים, על הנפשות שהצלנו ממוות ועל אשר הסירו מכולנו את החרפה היותר גדולה בשביל הקהל, חרפת־הרעב. הנה כי כן איפוא: אם לא עדר אנו כי אם עם, אם יש אלוהים בלבנו, ואם עוד נשאר בקרבנו חפץ ותקווה לחיים של אנשים מן הישוב, הערבים זה לזה, אל ניתן לאיש למות בתוכנו ברעב. נעזור לעצמנו, ואלוהי־ישראל יעזור לנו".

* *

בעוד דיזנגוף שקוע רובו ככולו בארגון העזרה לגולים, נקראו הוא ועוד ארבעה עסקנים ירושלימה אל ג’מאל־פחה. לא נמסרה להם סיבת ההזמנה הבהולה הזאת. רק לאחר מכן נתברר, שגרמו לכך הידיעות שגולי ארץ־ישראל במצרים (וידו של אהרון אהרונסון היתה בדבר) הפיצו בעולם ידיעות מפורטות על אכזריות הגירוש היפואי. העתונות האנגלית והצרפתית ראתה בידיעות הללו אמצעי מתאים לבזות את שמה של תורכיה ובעלות־בריתה. הדבר הביא במבוכה את השלטונות בקושטא ובברלין. מקושטא נשלחו הוראות לג’מאל־פחה לאסוף את גדולי היהודים ולהחתים אותם על הכחשה. ברשומות מן הישיבות של ועד ההגירה, מיום י' סיון תרע"ז, אנו קוראים על אודות פגישה זו:

“דיזנגוף מספר את פרטי הראיון שהיה לו ולבאי־כוח המושבות והמוסדות (ה' בריל, ד"ר טהון, ה' קראוזה, ה' מאירוביץ, ה' אברהם שפירא ועוד) עם השר ג’מאל־פחה בנוגע לענייני הגירוש ומצב המהגרים. דיזנגוף מקריא את תוכן המברקים מסוכנות ‘הוואס’ ומספר, כי היו מברקים מג’ימס סימון וגם מאנבר־פחה נתקבלו מברקים בענין זה. ג’מאל־פחה אמר: ‘האנגלים, ברצותם להחליש את הרושם הגדול של נצחונותינו היפים בסביבות עזה, באים ובודים עלינו בדותות על מעשים שלא היו מעולם ולא היינו מסוגלים לעשותם כלל. פרסום העובדות נתקבל כעובדה קיימת בכל העולם וההתפרצות והכעס כנגדי הם גדולים. היהודים, ביחוד, הרעישו עולמות. בכלל, יש להכיר עתה את כוחם וגבורתם של היהודים שידם על העליונה בכל השלטונות. ויודע אנוכי כי מקימי המהפכה ברוסיה יהודים המה כל רסן הממשלה החופשית ברוסיה נמצא ונתון בידי היהודים’.”

דיזנגוף מספר הלאה: "ג’מאל־פחה הקריא לפני מנאספים את המברקים שנתפרסמו על־ידי סוכנות ‘הוואס’. לאחר כל פרט ופרט הפסיק ופנה בשאלות לנאספים: ‘הכן הוא?’ מרוב הרגל ענו כולם: ‘לא כן’ – גם על עניין הגירוש והסבלות של הגלות. רק אנוכי שתקתי ולא עניתי מאומה. הוא הכיר בי כי שותק אנוכי, ויפן אלי בשאלה: ‘אם כן, נכון ואמת הדבר שהיהודים סבלו נוראות בצאתם מיפו?’

עניתיו: ‘אמנם נכון הדבר, כי הזקנים והחלשים סבלו מאוד מחוסר אמצעי־הובלה וגם מחוסר מזון מספיק.’ בתשובה על דברי אלה ענני בהתאוננות רבה על אשר העלמתי את הדבר הזה ממנו ולא פניתי אליו לעזרה…' "

מנשה מאירוביץ, שהיה נוכח בפגישה זו, מספר גם הוא את פרטיה:

"הלכנו כולנו לירושלים. ג’מאל־פחה קיבל אותנו בחדר עבודתו. הוא לקח משולחנו נייר ובצחוק קל אמר לנו: ‘האויבים שלנו – הצרפתים והאנגלים – מחפשים סיבות, אחרי שהצבא שלי ניצח פעמיים בסביבות עזה, איך להשפיל את כבודי. השמעתם את הידיעות המופצות בכל העולם על־ידי סוכנות הוואס?’ ברגע זה הרים את הנייר אשר בידו והתחיל לקרוא מלה במלה: ‘על פי פקודת ג’מאל־פחה הרגו בתל־אביב 100 יהודים ואת הנשארים גרש מתל־אביב באכזריות נוראה; אלפי נוצרים נתלו על פי פקודת ג’מאל־פחה. מצב המגורשים הוא נורא. הם מתים בדרך מרעב וממחלות שונות’.

‘האם נכון שהרגתי בתל־אביב, לוא אף יהודי אחד?’ פנה ג’מאל־פחה אל דיזנגוף.

‘לאו’, ענה דיזנגוף.

‘עלי נפל הגורל’, המשיך ג’מאל־פחה, ‘להיות אחראי כלפי הממשלה בעד המחוז שכל התושבים שבו הם נגדנו, ובכדי להחניק את התנועה – תנועת ההתנגדות – מצד התושבים האלה, אני מוכרח לגזור עליהם עונש מתאים. האם נכון שאני צוויתי לתלות מאה איש? הלא זה שקר גמור. במשך כל הזמן נתתי פקודות־מוות רק על עשרים איש. ביום שאני מוכרח לתת פקודת־מוות אינני רוצה לא לדבר ולא לראות שום איש ובמשך כל הלילה אינני עוצם עין. האם המגורשים מתל־אביב נרדפים מצדי?’ שאל את דיזנגוף. ‘אבל מצבם רע והם סובלים מאוד’, ענה דיזנגוף.

‘ולמה לא פניתם אלי ולא הודעתם לי אודות מצב זה?’ שאל בכעס את דיזנגוף. ‘הרי יודע אתה שבתור מוכתר של תל־אביב, אני יכול להעניש אותך על כך…’

רגעים אחדים עברו בשתיקה, מביטים אנחנו אחד על השני. הנעימה של ג’מאל־פחה והתרגשותו עוררו בלבנו פחד; מי יודע אם לא קרא אותנו הפעם לעשות אתנו ‘חשבון’? מי יודע אם לא ימסור אותנו מיד לשוטרים?…

דיזנגוף ענה לג’מאל־פחה: ‘לא רצינו להטריח את מעלתו, ועל המצב מסרנו למושל’.

‘למושל? האם יש עכשיו מושל? על הכל אתם צריכים להודיע לי ולא לשום איש אחר. נתתי לה’ בריל 1000 לירות בשביל המהגרים העניים, והיום נתתי לרב הורביץ ג"כ 1000 לירות. אני ממנה אותך (פונה אל דיזנגוף) לנשיא הוועד לעזרת המהגרים. קח לך עוד שני חברים, אחד מתל־אביב ואחד מפתח־תקווה. אני אתן לכם כעת עוד 3000 לירה, ואתה (אל דיזנגוף) תהיה נוכח במקום ותכין לי דין־וחשבון על מצב המהגרים. אלה מהמהגרים המסוגלים לעבודה, צריך להמציא בשבילם עבודה, וגם בשביל נשים וילדים, עד כמה שהם מסוגלים לעבוד. מהיהודים יהיו משמונה עד עשרת אלפים מהגרים ואפשר שנוכל להחזיקם בטבריה וצפת. אבל לא יהודים – אולי פי שלושה או ארבעה – ובארץ לא תהיה די חיטה בשבילם. לכן אהיה מוכרח לשלוח אותם עד חומס, ששם יש די צורכי אוכל'.

ג’מאל־מחה הרים את ראשו ופנה אלינו: ‘אם אומרים עלי שאני אוהב נשים ומשחק בקלפים ועוד דברים כאלה – איני מייחס לזה שום ערך, כי זה נוגע לחיי הפרטיים. אבל אם מפיצים עלי שקרים בתור בא־כוח ממשלתי, צריך אני להגן על כבודי, על כבוד ממשלתי. אני דורש מכם’, והוא העביר את מבטו על כולנו, ‘שכל אחד ישלח תיכף מברק לאירופה, כל אחד לידידיו, שידיעות סוכנות ‘הוואס’ עלי – שקר גמור. התעשו זאת?’ – בשאלה זו הורגשה ככר פקודה, פקודת ג’מאל, שאין להתווכח עליה…"

לשתיקתו של דיזנגוף פנה אליו ג’מאל־פחה שוב בשאלה: ‘מדוע אתה שותק?’

אז קם דיזנגוף וענה גלויות: ‘אם נבוא בהכחשה סתמית יבין כל בר־דעת שהדבר נעשה מתוך הכרח ולשמה של תורכיה לא יביא זה שום תועלת. ובינינו לבין עצמנו הרי אמת הדבר, שהגולים סובלים נוראות. ההכחשה הטובה ביותר, לדעתי, היא שהממשלה הצבאית תיטיב את מעשיה ותשנה אח יחסה לגולים’.

ג’מאל־פחה חשב רגע אבל נשאר בשלו, וסיים את דבריו: ‘אבל אני רוצה שהדבר ייעשה עוד היום. לכו הביתה, הכינו את המברקים ותמסרו לי אותם עוד היום. יכולים אתם לבוא אלי בכל שעה שתרצו, אפילו בלילה. אני בעצמי אשלח אה המברקים’".

אחרי הדברים האלה קם ג’מאל־פחה, והעסקנים היהודים הבינו שזוהי פקודה שאין להשיבה.

מהראיון עם ג’מאל־פחה חזר דיזנגוף עטור נצחון לפתח־תקווה ועבודתו לטובת הגולים החלה מסתעפת יותר ויותר. הרשומות והחוזרים של ועד ההגירה תורה שלמה הם לא רק ללימוד קורות הישוב העברי בארץ־ישראל בשנות המצוקה והרדיפות של מלחמת העולם הראשונה, אלא גם להכרת אופיו וכשרונותיו של דיזנגוף עצמו. גם את ידידיו ומקורביו הוותיקים היה דיזנגוף מפתיע יום־יום בפעלתנותו הציבורית, שלא ידעה מנוח אפילו לשעה קלה.

כל העם, על כל שכבותיו וחוגיו, הביט בגאווה על פעולותיו של דיזנגוף. כל אחד ידע אז שכל ביקור אצל ג’מאל־פחה כרוך בסכנת־נפש ממש. יש וידידיו היו מזהירים אותו ומדברים על לבו שלא ‘ישחק באש’ ולא יבליט את עצמו יותר מדי בפני העריץ. כאשר דיזנגוף היה משליך את נפשו מנגד והיה הולך לארמונו של ג’מאל־פחה – היו אלפי לבבות מלווים אותו בתפילה חרישית.

ותפילתם נענתה. דיזנגוף הצליח תמיד להטות אליו את לבו ההפכפך של ג’מאל־פחה. הגיעו הדברים לידי כך, שגם את כספי התמיכות בשביל לא־יהודים מסר ג’מאל־פחה לדיזנגוף. פעם אחת אמר לדיזנגוף: “הייתי יכול למסור את הכספים האלה לעיריות המוסלמיות, אבל מובטחני שחלק גדול מהכספים ייגנב עוד לפני שיגיע לתעודתו. בך אני בטוח שהכל ייעשה כדבעי”. בכספים אלה היה דיזנגוף מארגן את התמיכה לגולים המוסלמים והנוצרים, שהתרכזו בתול־כרם.

וכך נעשה דיזנגוף לפרנס הישוב, וכל דאגתו היתה עליו. הוא היה למגדלור בחשכת הימים ההם. משהגיעה הרעה גם למושבות יהודה ופחד הגירוש התחיל מדכא את עסקניהן, לדיזנגוף היפנו את שוועתם.

אופיינית לימים ההם פניית זקני המושבה רחובות אל דיזנגוף, בה הם מייחלים את פניו שיפעל אצל ג’מאל־פחה לבטל את רוע גזרת הגירוש.

רחובות, ב' מרחשוון תרע"ח

לכבוד האדון הנכבד מר מ. דיזנגוף

אדון נכבד.

בשם כל בני מושבתנו העומדים להגרש מהמושבה: אנשים ונשים וטף, לעת בוא החורף וימי הגשמים ולעת קשה כזאת שרוב בני המושבה סובלים הרבה מהמחלות המתהלכות… בשם כולם הננו מבקשים מכב' לקבל עליו הטורח להגיש את הבקשה הרצופה פה לכבוד מעלת השר ג’מאל־פחה, מפקד המחנה הרביעי, ולבקש מאתו שיחוס עלינו ולהשאיר אותנו על מקומותינו. והננו מביעים בזה את תודתנו לכב' בעד עבודתו הרבה לטובת הישוב הכללי ובשביל מושבתנו בפרט, והננו מאחלים לו הצלחה בשליחותו הרבה.

ברוב כבוד ויקר

זקני המושבה רחובות

א. איזנברג

מ. סמילנסקי

צבי הירש קאהאן

וכשהקריאות לעזרה היו מגיעות לדיזנגוף, היה קם ונוסע אל ג’מאל־פחה, משתדל, וההשתדלות היתה נושאת פרי.

לאחר שראה ג’מאל־פחה את רשת המוסדות שהוקמו על ידי ועד ההגירה, עלה בדעתו לעשות מכך פרסום לעצמו. הזמין אליו את דיזנגוף וציווה עליו לערוך סקירה מפורטת על כל המוסדות שהוקמו ועל סדרי פעולתם. כוונתו היתה לייחס את כל הפעולות הללו לעצמו ועל ידי כך להתפרסם כמושל רב־חסד ורב־פעלים. ניתן היה להבין שדיזנגוף בוודאי לא יקמץ בתהילות ובתשבחות לג’מאל־פחה, בהיותו תלוי בחסדיו. למעשה יצא אחרת. דיזנגוף תאר בצבעים שחורים את מצבם העגום של הגולים, ציין את כל נגישותיהם של הקאימאקאמים כלפי הגולים, סיכם את מספר החולים והמתים. המסקנה היתה שאין תרופה למכה זו, אלא בהחזרת הגולים למקום מושבם, מה עוד שהגירוש בא קודם זמנו והיה מיותר לגמרי. כשקרא ג’מאל־פחה את התזכיר נתמלא חימה, ובקפצו את אגרופיו החל צועק על דיזנגוף:

“הלהשחיר את פני אתה אומר? תזכיר כזה הכינות בשביל דעת הקהל בחוץ־לארץ? מיהו מושלה של המדינה – אני או אתה?” וכך הלאה וכך הלאה.

דיזנגוף ענה לו קצרות: “אם הוד־מעלתו אינו מרוצה מעבודתי, יכול אני לסלק את ידי ממנה”.

קצפו של ג’מאל־פחה גדל עוד יותר:

“אתה לא תסלק את ידיך מהעבודה! אני אגרש אותך מהארץ! אני אמסור אותך לתליה! אני – – –”

כפסע היה אצל ג’מאל מדיבור למעשה. כמעט הרגיש את החבל כרוך מסביב לצווארו. אבל באותו הרגע שיווה לנגד עיניו את הגולים המעונים והנדכאים, ללא לחם וללא קורת־גג, והוא התאזר עוז והחל מתאר בשקט בפני ג’מאל־פחה אחד לאחד את יסוריהם של הגולים. הדברים השקולים שיצאו מתוך לבו הכואב פעלו את פעולתם. ג’מאל־פחה נרגע, ואחרי שהתנצל על דבריו הראשונים, הסכים לדרישתו של דיזנגוף והקציב תמיכה חודשית של חמישה־עשר אלף לירות תורכיות לטובת הגולים.

דיזנגוף השתמש בשעת־רחמים זו והשיג דבר־מה גם בשביל תל־אביב שלו: הוא השיג רשיון בשביל מספר מסויים של צעירים, להתגורר בתל־אביב בתור שומרים.

חמישה־עשר אלף הלירות התורכיות, שערכן בשוק לא עלה אז על חמישה־עשר אחוז מערכן הרשמי) היו כטיפה בים לעומת המחסור הגדול ששרר אצל עשרת אלפים הגולים. צריך היה לעשות כל מה שאפשר וכל מה שאי־אפשר כדי למצוא לכל הפחות את האמצעים ההכרחיים בשביל לחם צר בעדם.

באחד החוזרים הוא כותב: "כל איש מישראל, בין עשיר ובין עני, חייב לעזור בפרוטתו האחרונה לתמיכת הגולים על פי האופנים השונים של סידור עבודות, תמיכות וכדומה. אין יהודי בעל רגש הרחמים והחמלה, אשר יישב על שולחן לאכול וישב לישון ולא יעלה על זכרונו את מצב אחינו הגולים, ולא יחייב את עצמו להפריש ממנת חלקו איזה סכום להחזקת הנפשות הנודדות בגלות. בבואנו לדאוג להמציא פת־לחם יבש ואוהלי מחסה לאחינו הפליטים, אנו ממלאים לא רק את חובתנו בתור אנשים בעלי רגש וחובה, כי אם עושים דבר לאומי חשוב, להציל ממוות ממש אותם הכוחות שנמנו מקודם בין בוני הישוב החדש בארצנו. אם נעזוב את הגולים לסבול רעב ושאר יסורי־גוף, אנו ממיטים בידינו על עצמנו חרפה לאומית גדולה שלא במהרה תימחה ושאין לה כפרה. ההזדמנות לנו עתה להראות ולהוכיח לעולם היהודי שבחוץ־לארץ, כי בעת צרה, בעת אסון שתקף את ישובנו אנו יודעים ויכולים לעזור לעצמנו מתוך עצמנו.

* *

דיזנגוף הקדיש תשומת לב מיוחדת לכפר־סבא, שהגולים בה סבלו נוראות והיתה ביניהם תמותה מחרידה. הקטע הבא, הלקוח מתוך חוזר של דיזנגוף, מצייר לעינינו את המצב הנורא ששרר שם בקרב הגולים:

“מצב המהגרים של מרכז כפר־סבא הורע בימים האחרונים עד מאוד. שאלת המזון התחדדה עד המדרגה האחרונה. הממשלה הצבאית אסרה כל מקח וממכר של תבואה בסביבה וגם ממקום אחר אי־אפשר היה להביא קמח או חיטה. כתוצאה מהמזון הלא־מספיק והצפיפות נתרבו שם המחלות, וביחוד טיפוס־הבהרות שהנו טיפוס־הרעב. מקרי המוות נתרבו, נתרבו החולים גם בבית־החולים וגם בבית. כל המהגרים נחלשו והתחילו להתייאש. האמצעים שאחזנו בהם במטרה להבריא את המקום – כמו טיהור כללי, סידור בית־חולים, משלוח תמידי של קמח ומכולת – הועילו אמנם הרבה להיטיב את מצב הבריאות בכפר־סבא ולהקטין את מספר החולים והמתים, אך שאלת הכלכלה לא יכלה להפתר והספקת צרכי־מזון נעשתה קשה כקריעת ים־סוף. המוצא היחידי מהמצב הזה היה איפוא היציאה מכפר־סבא, אם לא בשביל כל המהגרים – לכל הפחות בשביל הרוב. למספר יותר קטן יספיקו המים של הבאר, תספקנה גם הדירות, ואולי נספיק גם להביא צורכי אוכל מן החוץ ועל כן פניתי למהגרי כפר־סבא, כשהייתי שם ימים אחדים קודם הפסח, בבקשה ובעצה, שכל הבריאים וכל העומדים ברשות עצמם יעזבו את כפר־סבא ויסעו צפונה. אחדים שמעו לעצתי והלכו רגלי לחדרה ולזכרון־יעקב. אך הרוב הגדול לא יכול היה לזוז ממקומו באין עגלות ובאין שום אמצעי נסיעה אחרים”.

אבל סאת צרותיהם של גולי כפר־סבא לא נמלאה גם במה שתואר לעיל. קורע לבבות הסיכום שדיזנגוף עושה בחוזר לאחר שפרשת כפר־סבא באה לסיומה. החוזר הזה מובא במלואו, כי רב הענין גם בפרטי־הפרטים הכלולים בו.

ועד ההגירה, חיפה

יום י“א סיון, התרע”ה

לועד ההגירה המרכזי בדמשק

‘כפר־סבא’, הטרגדיה הנוראה, שתפסה בדברי־ימי הגירוש והגלות מקום חשוב מאוד ושנקראת ‘כפר־סבא’, נגמרה…

ובגורלי נפל לקחת חלק גם במערכה האחרונה של החזיון המעציב הזה. וזאת היא פרשת דברי ימי הגירתם האחרון בכפר־סבא בקיצור נמרץ: כפי שידעתם נקראתי לפני כחודש ימים לפני מפקד המחנה השמיני ג’ואד־פחה לתול־כרם; ושם אמרו לי שהממשלה הצבאית המקומית איננה יכולה עוד לראות ביסורי אנשי כפר־סבא, הסובלים מחוסר אוכל ומחוסר מים, מחוסר דירות ומסכנת היריות, ולכן היא מוכנה להקל עלינו בכל האמצעים שבידה את היציאה מכפר־סבא. ביקשתי וקיבלתי אורכה של איזה ימים, הזמן הנחוץ ללכת מתול־כרם לכפר־סבא, כדי לסדר שם את דבר היציאה ולבוא בדברים עם המפקדים המקומיים בשביל כל הסדרים הנחוצים. בכפר־סבא היו אז כ־1,200 נפש, יושבים צפופים באוהליהם, מלאי יאוש ופחד; אין אוהל שלא יהיה שם חולה או שנים, ובבית־החולים כששים נגועי טיפוס־הבהרות. משעה לשעה שומעים יריות נוראות של תותחים. אווירונים הולכים ומסתובבים מעל לראשינו וכדורים מתפוצצים בכל פינה ופינה. ומצב הרוחות של האנשים האלה נפל עד לאין ערוך. יושבים הם על אשפותיהם, מתפלשים באבק אוהליהם, חרדים על צרורות חפציהם הנרקבים, מביטים בעינים זולגות דמעות על קברי שלוש מאות המתים של שני בתי־הקברות – קברות יקיריהם שנפלו שדודים בחודשים האחרונים. ורואים את הקולות ואת הברקים ותמרות האש שבסביבם – ואינם חפצים לזוז ממקומם. מכל שדרות הקהל הזה באו אלי דפוטאציות⁴ ואנשים פרטיים בבקשות ובכיות להשאיר אותם על מקומם; רבים הציעו לוותר על תמיכתם הדלה ובלבד שלא ירגיזו אותם ‘ממנוחתם’, המלאה חרדות וחתחתים. באכזריות נוראה השיבותי את פני המבקשים ריקם: גזירה היא ואין להשיבה. גזירת הממשלה, גזירה מצד סכנת היריות וגזירה מפני חוסר הלחם והמים. אחרי שבאתי בדברים עם הפקידים והוועד המקומי, הוחלט: להודיע לקהל ולממשלה את סדר היציאה הזה:

א) צריכים לצאת כשש מאות נפש הבריאים, ויכולים להשאר לעת־עתה: החולים בבית־החולים, החולים באוהליהם, משפחות החולים, איכרי כפר־סבא, הפקידים והרופאים. בסך הכל כשש מאות נפש.

ב) הממשלה נותנת עגלות צבאיות להוביל את האנשים והחפצים מכפר־סבא עד התחנה חדרה אצל גן־שמואל ועד עפולה וסמך.

ג) שש מאות האנשים האלה צריכים להשלח: מאתיים לזכרון־יעקב, מאתיים לחדרה, ומאתיים לגליל. הסדר זה נתאשר בתול־כרם בתוך פקודות המחנה השמיני. ואני נסעתי משם לחדרה, זכרון־יעקב והגליל להכין צידה, אוהלים ודירות בשביל הגולים החדשים. עודני בדרכי לטבריה וידיעות מבהילות באות אלי על ידי הטלפון שהיריות על כפר־סבא התחילו להיות תכופות מאוד ושאחדים מהמהגרים נפצעו ונשלחו לדמשק ושהגזירה באה לגרש את כולם, מבלי להשאיר אף אחד. בינתים נודע לי, שהעגלונים של העגלות הצבאיות חמסו וגזלו בדרך עד כמה שהשיגה ידם, והמפקד מהמחנה השמיני, כשהגיעו התלונות אליו, ציווה להעניש קשה את כל האשמים בגזל זה.

במלה אחת, מובן, שהסדר שקבענו מראש, הופרע כולו. כשחפצנו לשלוח מהגרים מעפולה לסמך, סרבו כמעט כולם, ובחרו ללכת דווקא לחדרה, מפני קירוב המקום, למרות סכנת מחלת המאלאריה החריפה השוררת שם.

כשהתגלגלו המהגרים בתחנות בחכותם לרכבות, מוכרחים היינו לשלוח גם עגלות כדי לגמור את היציאה הנוראה הזאת. סוף סוף הוצאו כולם, כי בימים האחרונים כבר השתמשו הפקידים בשוטים, כדי לגרש את כולם בלי חמלה. נשארו רק כששים־ושבעה איש, ביניהם חולים מסוכנים בבית־החולים עם אחיות רחמניות, הרופא סלור עם משפחתו ואחדים מאיכרי המושבה. והנה איזה ימים לפני חג השבועות באו אלי רצים שקראו לי לחדרה ולתול־כרם לסדר את היציאה הזאת. כי מחסור האוכל הוא נורא והיריות נעשות תכופות יותר ויותר. אנשי כפר־סבא מבקשים להוציאם מבית־החולים להציל את חייהם ורק לא להשתמש בעגלות הצבאיות. שלחתי מחדרה ארבע עגלות בהתראה אחרונה לאנשי המקום שיעמיסו על העגלות את כל רכושם הפרטי והציבורי הנשאר עוד שם ויבואו מכפר־סבא כולם לחדרה.

העגלות באו לכפר־סבא ביום הרביעי שלפני החג, שעה לפני חצות הלילה. וחצי שעה לפני הגיעם לכפר־סבא נפלה פצצה בבית־החולים והרגה את האחות הרחמניה הגב' פומרנץ, שנפלה חלל במלאה את חובתה הקלושה. שומרי החולים העמיסו על שכמיהם את החולים והורידו אותם אל תוך החפירות, שעשו להם אנשי המקום, כדי להסתתר בהן מהפצצות.

אחרי זמן מה באו העגלות שלנו והעבירו את האנשים והחפצים מכפר־סבא עד התחנה ומשם העבירו את כולם לחדרה. נשאר בכל כפר־סבא רק איש אחד, שהתעקש ולא רצה לזוז בשום אופן מהמקום. כל חפצי המהגרים הראשונים־שנשארו בכפר־סבא, כל הרכוש הפרטי והציבורי כמו: של בית־החולים, בית־התבשיל וכדומה, נהרס כולו על ידי פצצות התותחים. כל הבתים נחרבו והמושבה כולה נמחתה מעל פני האדמה.

הנה ככה נגמרה הטראגדיה הנוראה המכונה ‘כפר־סבא’. אחרי כשנה ויותר של עינויים נוראים וחוסר אוכל ומים, מגפות וחללים, פחד ויאוש, נלקחה מהם לאחרונה גם תקוותם היחידה.

מ. דיזנגוף

* *

הנדודים וחיי המחסור והמצוקה הנפשית של הגולים עשו את שלהם: מספר המתים היה גדול. ומכיוון שרוב המתים השאירו אחריהם יתומים קטנים, שהיו זקוקים לטיפול ולחינוך, צצה בפני ועד ההגירה בעייה מטרידה חדשה: בעיית היתומים. דיזנגוף נתן דעתו לבעייה כאובה זו, כפי שאנו קוראים באחד מחוזריו:

“לצערנו העמוק עלינו לרשום לסוף שנת ההגירה מספר גדול של מתים, שהלכו לעולמם בלי עת בכל מקומות נדודינו. כולם השאירו אחריהם ילדים וילדות עזובים בלי אב ואם ובלי כל עזר. החלק היותר גדול של יתומים נפל בגורלו של מרכז כפר־סבא. החוב היותר קדוש המוטל עלינו הוא לדאוג ליתומים האומללים האלה. כולנו החיים אתנו הייו בארץ חייבים לשמור על הילדים האלה. לגדל ולחנך אותם לפי מצוות הרגש האנושי ורגש האחווה הטמון בלבנו. כל הניצולים מהאניה שנטרפה בלב ים מחוייבים לדאוג לילדי אלה שנטבעו במצולה. כבר יסדנו במלחמיה בית־יתומים ארעי, בשביל שלושים–ארבעים ילדי־מהגרים של מרכז טבריה, ועתה אנחנו עומדים ליסד בית בזכרון־יעקב בשביל ארבעים יתומי כפר־סבא. היחס של אחינו למפעל הזה וליתומים במושבות הנ”ל הוא באמת יחס של אהבה ושל השתתפות יהודית ראויה לתהילה. במלחמיה לקחו חלק בסידור הבית ובהלבשת הילדים, המורים, האיכרים ונשיהם. בזכרון־יעקב סידרו בני־הנעורים נשף לטובת היתומים וועד המושבה הבטיח את השתתפותו בחומר וברוח. אמנם כשם שאין אנו יכולים עוד להגביל את עבודתנו בעזרה למהגרים בלבד ומוכרחים להרחיב את פעולתנו ולכלול אל תוכה את כל מוסדות־הציבור, – אבל בדבר היתומים, הן אנו מחוייבים לדאוג לילדים של חללי ההגירה, אך האם נוכל להעלים עין מיתר היתומים שנשארו אחרי כל ‘חללי המלחמה’ בערי צפת וטבריה? הנה בצפת לבד יש כחמש מאות יתומים שמתו עליהם אבותיהם במשך שנות המלחמה.

הננו רואים, איפוא, שעלינו לחשוב על דבר יסוד מפעל גדול, שייקרא אולי ‘עזרה ליתומי קרבנות המלחמה’ בארץ. אם האסון העולמי הזה לקח מאתנו הרבה הרבה מאחינו, נציל לכל הפחות את עמלנו אלו הבנים, כל תקוותנו לעתיד. הננו חושבים איפוא להציע יסוד בתי־יתומים בכל המרכזים החשובים של ארצנו והננו בטוחים שהרעיון הזה ימצא הד בלבות כל אחינו בארץ־ישראל ובחוץ־לארץ".

לאחר שנכבשה יהודה בידי האנגלים נעשה מצבו של ועד ההגירה, שמקום־מושבו היה בחיפה, חמור מאוד. הגולים נמצאו ברובם הגדול בשומרון ובגליל, ומכיוון שנפסקו הקשרים עם המשרד הארצישראלי שבירושלים, שבאמצעותו נתקבלה התמיכה מחוץ־לארץ, נשארו אלה צפויים לרעב ממש. כיבושה של יהודה הכביד את המצב של ועד ההגירה גם בזה, שעורר את הגולים להגירה תמידית דרומה, אל בתיהם. הבשורות על־דבר שחרורן של ירושלים ויפו לא נתנו להם מנוח, ורבים העתיקו מושבם ממקום למקום, ובעיקר היו מתאמצים להתקרב לגבול, לעבר כפר־סבא, בכדי להיות הראשונים לגאולה.

כדי לקרבו יותר לשלטונות הגבוהים העביר דיזנגוף את ועד־ההגירה המרכזי לדמשק, למקום שבתו של ג’מאל־פחה. משהו מהעבודה הקשה שרבצה בימים ההם על ועדי ההגירה, מתאר לנו התזכיר הבא:

* *

דמשק, יום ג', 5.11.1918

לכל ועדי ההגירה ולכל חברינו במושבות, שלום.

חברים נכבדים!

אחרי הבהלה והחרדה של הזמן האחרון, שבו נקרענו ממרכזנו ונתרחקנו מהמקור אשר ממנו היינו שואבים את העזרה למהגרינו, הננו שבים עתה עוד פעם לעבודה מסודרת וממשיכים את ארגון העזרה לכל אחינו בארץ בהתאם לצרכים החדשים ולמצב. הננו באים, איפוא, להודיע לחברינו את המצב הנוכחי של הדברים, שאנו עומדים בהם, ולתת את ההוראות הנחוצות להמשכת העבודה להבא.

כשפסק הקשר עם ירושלים ופתח־תקווה נשארו כל המוסדות בשומרון ובגליל שהיו מקבלים את התקציבים מירושלים ופתח־תקווה בלי כל עזרה, ומן ההכרח היה לסדר את המצב הזה שנוצר כך, שכל הכספים בשביל בתי־הספר, החוות, הקבוצות העובדות והעזרה הכללית יעברו לידינו.

הנה כי כן התרחב חוג פעולתנו, ומעט מעט מקבל הדבר צורה של סדר קבוע ואנחנו מקווים שיעלה בידינו, למרות כל המכשולים הרבים, לבצר את עמדת כל העמלים בישובנו ולחזק ברכים כושלות עד יעבור זעם.

כל עבודתנו התרכזה עכשיו בדמשק, ששם נמצא הוועד המרכזי הן לעניני ההגירה והן לשאר סעיפי העבודה. והננו פונים, איפוא, לכל חברינו, לראשי הוועדים של המושבות ושל ההגירה ולכל העסקנים, בבקשה להמציא לנו את כל החומר הדרוש מכל מה שנעשה במשך הזמן הנ"ל, הן במה שנוגע לעניני ההגירה, הן ביחס לסיוע ולעזרה הכללית ולהחזקת הישוב כולו.

המצב הכללי. בזמן האחרון התגברה אצלנו תנועת ההגירה במידה גדולה מאוד. לרגלי המאורעות והמקרים שנתהוו בארצנו הוכרחו רבים מאתנו לעזוב את ירושלים ואת פתח־תקוה ולנוע לכפר־סבא, לחדרה, לזכרון־יעקב ולדמשק. מחיפה היינו צריכים לשלוח הרבה ממהגרי יפו כי כן הופקד עלינו. גם מטבריה צריך היה להעביר מאות אחדות של מהגרים לצפת, כדי להמעיט את מספר התושבים בעיר טבריה ההולכת ונעשית למרכז צבאי ואשר מצב הבריאות איננו מזהיר שם. עוד מעט היינו מוכרחים לשלוח עגלות מהגליל לפתה־תקווה לעזור לפליטים ולגולים לנוס ולהמלט.

מספר המהגרים כמעט שלא הוקטן. עתה יש לנו 4500 מהגרים שזקוקים לעזרה במקום 5000 שהיו לנו קודם. אולם צרכיהם נתרבו מאוד לרגלי הקור הנורא השורר עתה בארץ־ישראל בימות הגשמים וגם מסיבות התייקרות הלחם ושאר צורכי האוכל. חוץ מזה נחלשו האנשים מאוד במשך עשרת חודשי נדודיהם ועתה הם זקוקים למזון מבריא (תבשיל וחלב), כדי להחזיק את חייהם. הננו מוכרחים איפוא להוציא הרבה כסף על מלבושים ונעלים, על פחמים ועצי הסקה (בצפת) על תבשיל וחלב בכל המקומות.

בהגישנו את תודתנו לכל חברינו שעזרו למהגרי כפר־סבא, הננו מבקשים עוד הפעם את חברינו בזכרון־יעקב ובחדרה לעמוד על המשמר ולעזור תמיד לאחינו הנדחים האלה, אם מסיבות שונות לא יגיע בזמנו הכסף הנשלח על ידינו בכל הזדמנות (על ידי טבריה וחיפה), ימצאו הם עצמם על המקום את האמצעים הנחוצים ואנו נפרע אותם בהזדמנות הראשונה.

בתקווה שהמכתב החוזר הבא יביא לכם ידיעות יותר משמחות, הננו חותמים בברכה שבמהרה יבוא הקץ לנדודינו ולגלותנו, ושבו בנים לגבולם.

ע"ד ועד ההגירה מ. דיזנגוף

* *

עוד לא הספיק דיזנגוף לארגן את עבודתו בדמשק והנה קפץ עליו רוגזו של ענין הריגול. גילויה של מחתרת ניל"י הביא להרעת היחסים בין ג’מאל־פחה לישוב היהודי. המשטינים שבין הפקידים התורכיים, שהיו נושכים שפתיהם ושותקים למראה החיבה שג’מאל־פחה היה מראה ליהודים, הרימו ראש לאחר שנתגלתה בגידתם של היהודים. השלטונות התורכיים רצו להטיל את האחריות על הריגול על הישוב היהודי כולו. בתי־הסוהר שבנצרת ובדמשק נתמלאו יהודים. גם אל דיזנגוף כלתה הרעה. הבולשת התורכית החלה מביטה עליו בחשד ועוקבת אחר צעדיו. הגיעו הדברים עד לידי כך, שדיזנגוף, שעד כה היו דלתות ארמונו של המושל ג’מאל־פחה פתוחות לפניו בכל עת שביקש, מצא עתה דלתות ארמון זה נעולות בפניו. כשביקש דיזנגוף להתקבל לראיון אצל ג’מאל־פחה לאחר גילוי פרשת הריגול, קיבל את תשובת השליש, שהוד־מעלתו עסוק. אז ביקש דיזנגוף להודיע לג’מאל־פחה בפירוש שהוא רוצה לשוחח אתו בפרשת הריגול. כשנתקבל סוף־סוף לראיון, התנפל עליו ג’מאל־פחה כחיה טורפת. הוא רץ על פני החדר וצעק: “מנין אני יודע שלפני לא עומד איש כאהרונסון? מאין יש לי הבטחון שגם אתה אינך שייך לחבורת המרגלים? הלא אני כל כך האמנתי באהרון אהרונסון. כל כך כיבדתיו וכל כך הערצתי אותו. אפילו סודות מלחמה גיליתי לו, והוא בגד בנו באופן כל־כך מחפיר”. דיזנגוף ענה לו ארוכות והסביר לו שאין לגולל על הכלל את אשמתו של הפרט. סוף־סוף שככה חמתו של ג’מאל־פחה, ודיזנגוף הצליח להוציא ממנו עוד עשרת אלפים לירות תורכיות. בכסף זה השתמש ועד ההגירה גם בשביל שחרורם של חלק מהאסירים המדיניים.

סמוך לזמן ההוא נקרא דיזנגוף לקושטא על ידי ד"ר ארתור רופין כדי להשתתף במשא־ומתן שניהלו שם העסקנים עם הממשלה המרכזית, בדבר מתן בית־לאומי ליהודים בארץ־ישראל, תחת חסותה העליונה של תורכיה. קשה היה לברר אם הכוונה היתה באמת להיטיב לעם היהודי, או אם לא היה זה אלא תכסיס להסב לתורכיה את אהדתם של היהודים, שהיתה נתונה לאנגלים. במשא־ומתן השתתפו גם באי־כוח ‘אגודת ישראל’, שהשתדלו לתת לענין צביון דתי, וכבר היה להם איזה רב בתור מועמד לראש הבית־הלאומי. הדבר לא מצא חן בעיני דיזנגוף והוא הסתלק מהמשלחת שניהלה את המשא והמתן.

בקושטא עשה דיזנגוף כמה שבועות וניצל את שהותו שם לפעולות לטובת הגולים. הוא הצטייד שם במכתב מהציר הגרמני לגנראל פאלקנהיים, שבו נתבקשו הקצינים הגרמניים בארץ־ישראל להקל על עבודתו של דיזנגוף לטובת הישוב הארץ־ישראלי. בקושטא נוכח לדעת שימיה של תורכיה בארץ־ישראל ספורים, ושכיבושם של שאר חלקי הארץ אינו אלא ענין של שבועות או חודשים. לפיכך מיהר לחזור לארץ־ישראל והעביר את ועד ההגירה המרכזי מדמשק לחיפה.

אולם הפקידים התורכים לא חדלו להתנכל לו ולהצר את צעדיו. השטנה גברה לאחר הצעד הנמהר של אחדים מהעסקנים, שעברו את הגבול ליהודה המשוחררת. לאחר המעשה הזה החלו השלטונות התורכיים חושדים בכל יהודי, שהוא עומד לגנוב את הגבול ולעבור לחלק הארץ שנכבש על ידי הבריטים. פקידים תורכיים אלה השתדלו להכשיל את דיזנגוף על ידי תחבולה פרובוקטיבית. שלחו אליו ערבי לפתותו לעבור את הגבול. אף־על־פי שדיזנגוף עמד בנסיון ולא עבר את הגבול, הוא נאסר בחיפה ולא שוחרר אלא שלושה ימים לפני כניסת האנגלים לעיר.

דיזנגוף מיהר לתל־אביב שלו. הוא הגיע העירה בשמחת־תורה. העיר כבר היתה מאוכלסת בחלק מהתושבים שהיו בשטחים שנכבשו על ידי הבריטים. הם ערכו למושיעם קבלת־פנים לבבית. הוא לא התעכב בתל־אביב אלא ימים ספורים, וחזר להמשך פעולותיו להשבת שאר הגולים לגבולם.

בשם ועד ההגירה המרכזי פרסם אז דיזנגוף קול־קורא אל האיכרים:

"לפני שנה ושמונה חודשים, בעת אשר על־פי גזירת ג’מאל־פחה עמדה עדת יפו על פרשת דרכים ותרמילה על שכמה, עמדה בעינים דומעות מבלי הבין היטב, מגודל האסון ומפתאומיותו, עד כמה החורבן יגיע, עמדה ושאלה את השאלות הנוראות – לאן? איך?

הופעתם אתם האיכרים כמלאך־מושיע. בבת־אחת נפתרו שתי השאלות: ‘לאן?’ אל כל המקומות שיהודים נחיתים שמה. ‘איך?’ מאות עגלות עומדות הכן לשרת עת עדת יפו האומללה, וכשמש בוקר המגרש את הערפל וצללי לילה לעולם, כן זרחתם להם, וקרני תקווה חדרו ללבותיהם החרדים, תקווה שעוד לא עבדה תקוותם ויום יבוא ושבו בנים לגבולם.

אחים! היום המאושר הזה בא. נגדעה קרן העריצות וארץ־ישראל החופשית התאחדה תחת דגל אחד. האפשרות ניתנה לגולים האומללים לשוב לעיר מגוּרם משוש נפשם. לא כל היוצאים אז – ישובו עתה. רבים נפלו חללים במשך זמן גלותם. אין כמעט משפחה, שלא יחסר בה מי שהוא. רבים מהם שבורים, רצוצים, חולים, סחופים ודוויים ומלאך המוות כבר פרש את כנפיו עליהם, ורק השיבה המהירה הביתה מסוגלת להצילם מצפרני המוות.

עומד יתר הפליטה תוהה ונטרף בין תקווה ויאוש ושואל: ‘איך?’ כיצד שבים הביתה, אם אמצעים אין?'

האמנם, אחים, תעמדו מרחוק עתה? הכי לא תצאו חלוצים כעת להיות משיבי גולים כשם שיצאתם אז להוביל אחים לגולה?

אל תתנו לחלק מכם לגווע בעוני ובצער בעת שכולכם נגאלתם!

גיוס כללי של כל העגלות הנמצאות במושבות העבריות אנו דורשים. כאלפיים נפש מחכים לכן בכליון עינים.

חושו להציל אחיכם בעוד מועד!

טבריה, י“ד חשוון עטר”ת

* *

אחרי שנסתדרה החזרת הגולים כולם למקומותיהם, חזר גם דיזנגוף לביתו בתל־אביב, ושב לעסוק בבניין עיר טיפוחיו, כראשה וכאביה.

(תרנ“ט – 1899 – תרפ”ג – 1923)

“הוא היה ידיד לי וחבר נאמן, יד ימיני בכל ההרפתקאות הקשות של ארבע השנים האחרונות. ועתה, כשעברתי את גבול מחצית שנות אנוש עלי אדמות, רשאי אני לומר, שאהבתי את העלם הזה כאהבת אב את בנו. אבל דברים אלה אני אומר, לא רק מפני שהוא יקר לי, וגם לא בשל יחסיו הפרטיים אלי. יוסף כץ ראוי להרשם בפנקסה של כנסת־ישראל. הוא היה כמעט טיפוס אידיאלי של הצעירים החדשים, שעמנו זקוק להם בשעה זו. אם צעירים כמותו לא יקומו לנו, יפסק סיפורנו בדף מעציב”.

זאב ז’אבוטינסקי

* *

יוסף בן נתן כץ נולד במצרים, בשנת 1899. בן למשפחה נכבדה, עשירה ורבת־יחוסין. מוצאה של המשפחה מארץ־ישראל היה, אלא שעוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה עזבה המשפחה את ארץ־ישראל וקבעה את מקום מגוריה בקהיר, עיר בירתה של מצרים, ושם המשיכה בחייה העבריים־הלאומיים. היהודים שהיו יורדים מצרימה לרגל ענייניהם היו סרים לביתה ששימש כמקלט לרוח המולדת על אדמת נכר.

מנעוריו שאף יוסף לגדולות, ובעיקר למבצעים לאומיים גדולים. בפרוץ המלחמה העולמית בשנת 1914 ויוסף רק בן 15, אין הוא יכול עוד לחבוש את ספסל הלימודים בין כותלי הליציאום הצרפתי, ורוח הגבורה המפעמת בו מחפשת לה מוצא.

בשלהי אותה שנה, התחילו באים למצרים באנייה איטלקית ובאניות מלחמה אמריקאיות גולי ארץ־ישראל, וביניהם יוסף טרומפלדור, שמיד בבואו התחיל להגשים את חלומו על יצירת הגדוד העברי הראשון, יחד עם זאב ז’אבוטינסקי, שבא אז ממוסקבה בתור סופר העתון הרוסי הגדול ‘רוסקיה ויידימוסטי’, להתחקות על המצב הצבאי במצרים ובארץ־ישראל.

כשרק נודע ליוסף כץ הצעיר על הפעולות הראשונות להקמת גדוד עברי, עזב בבוקר לא עבות אחד, בלי ידיעת ההורים והמורים, את קהיר ובא לאלכסנדריה, למקום הגיוס לגדוד העברי הראשון והתיצב לפני מפקדי־הגיוס.

זאב ז’אבוטינסקי, שנוכח בשעת מעשה מספר על כך:

“בחודש מארס 1915, במחנה שעל יד אלכסנדריה, הכריז המפקד פטרסון על קבלת מתנדבים יהודים לגדוד הציוני של נהגי הפרדות, והנה בא להרשם לבקן צעיר, צנום, אבל בעל קומה ובעל שרירים. תעודות לא שאלו אז מאיש. רוב הגייסות היו פליטים, שגורשו מארץ־ישראל על ידי התורכים לא רק בלי תעודות, אלא אף בלי לבוש. את העלם קיבלו לתוך הגדוד, אבל למחרת באו אל פטרסון קרוביו והמציאו תעודות מוכיחות, שיוסף כץ איננו פליט אלא תושב מצרים, והוא רק בן שש־עשרה שנה. בצבא היו רשאים לעבוד רק מבני שמונה־עשרה ומעלה. מובן מאליו, כי את העלם החזירו מהמחנה לביתו – ולא הועילו כל תחנוניו”.

יוסף בן השש־עשרה אינו משלים עם החזרתו מן המחנה ומטכס עצות ותחבולות כיצד להצטרף לחיילי הגדוד העברי הראשון היוצאים לכבוש את ארץ־ישראל. יגע ומצא. ביום 15 לאפריל 1915 כשחיילי הגדוד העברי קיבלו פקודה לעזוב בערוב היום את המחנה ולעלות על האנייה המפליגה לחזית. ידע יוסף את דבר הפקודה ואת שעת הפלגת האניות.

כשהאניה ‘הימטס’ האנגלית היתה כבר בלב הים בדרך לגאליפולי¹, עלה מבטן האנייה יוסף, כשבת־צחוק של אושר מרחפת על פניו העדינים, והתיצב לפני הקפיטן טרומפלדור והקולונל פטרסון. הוא מסר להם שעלה לאנייה בסתר, בלא יודעים ובלי רשות, כי ההורים וקרוביו שגו בתאריך יום הולדתו. כבר מלאו לו שבע־עשרה שנה והוא רוצה להלחם יחד עם אחיו המגוייסים בחזית, וסיים: “זה אני וזה מעשי, ותעשו אתי מה שאתם רוצים”. טרומפלדור ופטרסון הבינו ללבו של העלם ויוסף כץ נמנה סוף־סוף עם חיילי החזית. למרות גילו הרך התפרסם כאחד החיילים הגיבורים. פטרסון וטרומפלדור אהבו אותו כאהוב אב את בנו היקר ושניהם ניבאו גדולות לעלם.

בקיץ 1916 נתפזר גדוד נהגי הפרדות, לאחר שהתכנית של שר הצי הבריטי וינסטון צ’רצ’יל, להתקיף את תורכיה בחזית הדרדנלים, עלתה בתוהו. בשובו מגאליפולי למצרים נתקבל יוסף בשנת 1917 כקצין לחיל העובדים המצרי. בצבא האנגלי נוכחו מיד שיוסף כץ הוא אוצר בלום בשבילם, המדבר צחות צרפתית, אנגלית, ערבית, איטלקית, גרמנית ועברית, שאף היא נהיתה שגורה בפיו מזמן פגישתו עם המגוייסים הארץ־ישראליים. היה אהוב מאוד לא רק על היהודים, אלא אף על הקצינים הבריטיים, ואף על המצרים שעמדו לפקודתו.

בסתיו שנת 1918, כשהגדוד העברי של ז’אבוטינסקי הגיע יחד עם ז’אבוטינסקי אל החזית הארץ־ישראלית, נתמנה כץ לדרגת לייטננט והוטל עליו התפקיד הקשה להיות המפקד של אחד הגדודים של חיל העבודה המצרי־הערבי שסלל את קו הרכבת לוד–חיפה.

זאב ז’אבוטינסקי מספר מה שהמאיור האנגלי – מפקד חיל העבודה הערבי בחיפה, מסר לו אחר המלחמה על הקצין הצעיר יוסף כץ:

“יש לי קצין יהודי נפלא, הוא עדיין נער ממש. אבל בשום גונדה אין הערבים מיטיבים לעבוד כמו בגונדתו. יתר על כן, בגונדתו הם תמיד עליזים, מרוצים ממזונותיהם, ובכלל בגונדתו פחות סכסוכים וקטטות בין הערבים. הוא יודע לדבר בלשונם – ומלבד זה הוא בכלל בר־דעת וכולם אוהבים אותו”.

“אין פלא בדבר”, מעיר ז’אבוטינסקי, לדברי המאיור האנגלי על התנהגות תלמידו, “כי הוא גדל במצרים, ובין הערבים דיבר ערבית צחה. הוא ידע את כל מנהגיהם ונימוסיהם של הערבים. ההמון הערבי העריץ אותו, כי היה משטה בהם כאחד מהם. ובשעה שהופקד עליהם לראש, דאג לכל צרכיהם בכל כובד הראש של שייך הדואג לבני שבטו”.

* *

יוסף כץ פעל גדולות בעת הפרעות שפרצו בירושלים בפסח 1920 ובחירוף־נפש הציל נפשות רבות ממוות. הוא עזר לזאב ז’אבוטינסקי ופנחס רוטנברג להקים את ההגנה העצמית, על אפם ועל חמתם של מושל ירושלים הבריטי, הקולונל רונלד סטורס, והקצינים הבריטים האנטישמיים, מבני חוגו.

האות למאורעות הדמים ניתן על ידי העברת השוטרים היהודים מהעיר העתיקה אל תחנות המשטרה מחוץ לחומה. חוגגי החג המוסלמי נבי־מוסה, המוסתים, אנסו נשים, קרעו ספרי תורה, רצחו, הציתו אש בבתי־ישיבות ובבתי־כנסיות, מעודדים על ידי קריאות צעירים נושאי תמונת המלך פייסל: “יחי מלכנו!” “בשם מלכנו, אנו דורשים מכם להלחם ביהודים!”

הקצין יוסף כץ נקלע במקרה לירושלים כמה שבועות לפני פרוץ הפרעות ובהתארגן ההגנה העצמית הצטרף אליה מיד. הוא ואלכסנדר אהרונסון היו בימים ההם היהודים היחידים במדי קצינים בריטיים שעמדו לרשות ההגנה העצמית והיו רשאים להתהלך ברחובות לאחר השעה שש בערב, בזמן העוצר. מן הערב עד הבוקר היה כץ מסייר בשכונות ירושלים, ובוחן את מצב הבטחון בהן. כשהמצב בעיר העתיקה הלך והחמיר, התפרץ כץ עם עוד צעירים לעיר העתיקה והפסיק שם את השתוללות הערביים. הוא היה גם השליח שהביא למרכז ההגנה העצמית, בשעה שלוש בבוקר, את הידיעה שיחידתו של זאב ז’אבוטינסקי בבנין ‘הרווקיה’ ליד ‘בצלאל’ נתפשה על ידי הבריטים.

* *

לאחר שחרור ז’אבוטינסקי וחבריו מכלא עכו הבריטי, יצא ז’אבוטינסקי ללונדון ויוסף כץ הצטרף אליו, לעבוד שם במחיצתו בתור מזכירו. הודות לבקיאותו הרבה של כץ בשפות וכשרונותיו הארגוניים, מצא בו ז’אבוטינסקי עוזר נאמן.

בקיץ שנת 1922 נסע ז’אבוטינסקי לארצות־הברית לשם ניהול תעמולה ציונית. יוסף כץ חזר למצרים והחליט ללמוד טיס. הוא עובר בהצטיינות את בחינות הכניסה לבית־הספר לתעופה הצבאית; ואף כי נתקבלו לבית־הספר נתינים בריטיים בלבד, נתקבל אליו גם הוא, למרות היותו יליד מצרים ובן להורים מיוצאי רוסיה. ז’אבוטינסקי מספר שכץ היה אז מאושר. “בדמיונו חזה תקופה שאפשר יהיה לנו לייסד בה פלוגת טייסים משלנו”.

לאחר זמן קצר עלה בידו לשלוט במטוסו כהלכה. לאחר חודש טס כבר ביחידות, בלי מורים ומדריכים. במכתב לז’אבוטינסקי הרבה לתאר את הצלחתו בטיסה. כן מסר במכתב זה שביום 24 לחודש דצמבר 1923 הוא מקבל חודש חופשה, כדי לצאת ללונדון, על מנת להכנס בברית־הנשואים עם בת־זוגו.

שבוע לפני יציאתו לחופשה קראו האסון. כיצד קרה האסון? הוא עשה סלסולים וזיגזגים, עליות וירידות, כשנמצא באוויר בגובה של 500 מטר. מטוסו נתקל אז בארץ ויוסף כץ נהרג. האסון קרה בשדה התעופה הצבאי באיסמעיליה, ליד קהיר.

לאחר מותו של כץ כתב עליו ז’אבוטינסקי דברי־הספד אלה: "אם יש בעולם צעירים במלוא מובן המלה, לא סתם עולי־ימים, אלא צעירים אמיתיים, צעירים בחסד־עליון, בא בכץ טיפוס זה לידי התגלמות. מעולם לא שיערתי, שעדיין לא פסקו מישראל בחורים כאלה, נועזים, נאדרים, שומרי אמונים אף לשבועה שבלב, מאמינים תמיד, עליזים תמיד, זריזים לכל עבודה – מתיקון פעמון עד שיחה עם סגן־שר, מוכנים ומזומנים גם ללבוש סמוקינג, וגם אם יש צורך בכך, להסיע ברחובות ארגז כבד; פרש, סייף, רקדן, מתעמל, נהג, סטינוגראף, בלשן.

המנהג הוא לסיים בדברים מעין אלה: זכרך ישמר לעד בלבבות… אינני יודע אם ישמר, אני נוטה יותר שלא להאמין בזה. את כץ אהבו הכל, אבל חוץ משנים־שלושה, הנה השאר, כנהוג, ישכחוהו; ואחד מהם אנוכי. ולא רק מפני שנפשי היתה קשורה בו והייתי מכיר לו תודה, אלא מפני שכאן שאלה חשובה, שלדידי יש בה חיתוך־גורל: פרש בכור־שטן זה, צאצא שמשון זה, שדוגמת אבי־אביו נתמזגה בו מזיגה אחת, לב יהודי ואי־עכירות רוח של פלישתי – מי הוא? זיק אקראי או הסנונית הראשונה? לתשובה נייחל מאת הדור ההולך וגדל, אולי…"