(תקמ“ו – 1786 – תרי”א – 1851)
כמו מתוך הערפל מופיעה אלינו אישיותו המופלאה של זלמן צורף, אחד מעשרת הראשונים למניחי הישוב האשכנזי בירושלים, בונה חורבת ר' יהודה החסיד.
ר' זלמן צורף היה תלמיד חכם גדול, שלא עשה את תורתו קרדום לחפור בו. כי אם התפרנס מיגיע כפיו, היא מלאכת הצורפות בכסף ובזהב.
זקני ירושלים היו נוהגים לספר סיפורי אגדות רבים על תכונותיו האישיות המצוינות של ר' זלמן צורף, על חוסן גופו, הדרת־פניו, קומתו הזקופה, שבהם היה מעורר רחשי כבוד והערצה בתוך בני הישוב היהודי ואף בקרב הערבים והשרים רמי־המעלה.
ר' אברהם משה לונץ, החוקר הירושלמי, מתארו בדברים אלה: “הוא היה גבה־קומה, חסון בגופו, בעל רוח כבירה להלחם בעד רעיונו גם עם גדולים ותקיפים ממנו. וכשהתייצב לפני הגיבור מחמד־עלי, מושל מצרים, סוריה וארץ־ישראל, וביקש ממנו רשיון להקים את חורבת ר' יהודה החסיד, נשא מאוד חן ברוח גבורתו בעיני המושל והיטה את לבו להוציא פירמאן, כי הרשות בידי העדה האשכנזית להקים את החורבה ולבנות בתוכה מעונות ובתי־כנסת”.
* *
ר' אברהם שלמה זלמן נולד בשנת תקמ“ו (1786) בקיידן, בליטה. הוא היה אומר על צמו: “נולדתי בשנת תקו”ם”. רצה לומר: היתה בקרבו תמיד הרגשה, כי עליו לקום ולעזוב את עירו ואת ארצו, ולשים את נפשו בכפו, לעבור ארצות וימים ולעלות לציון. ואמנם, בשנת תקע"א (1811) עוזב ר' זלמן עם בני־ביתו את ליטה ועולה לארץ־ישראל.
קורא בן־זמננו אינו יכול כלל לשער לעצמו מה זאת אומרת ‘עליה לארץ־ישראל’ בימים ההם, שלא היו בהם לא דרכים סלולות ביבשה ולא אניות ערוכות לעבור ארחות ימים. כל צעד בדרך הזאת היה כרוך בסכנת נפשות. לאודיסה נסע ר' זלמן בעגלות. שבועות וחודשים נמשכה הנסיעה לעיר־החוף. מאודיסה לקושטא היה, אמנם, קשר באניות־קיטור, ואולם מקושטא ואילך נסעו על פי רוב באניות־מפרש. צריך היה להלחם לא רק עם הנחשולים אלא גם עם שודדי־ים; והנה על אף כל הסכנות האלו נמצאו בעמנו גיבורי־כוח ואמיצי־נפש, כר' זלמן צורף, אשר הפליגו בימים על מנת לחונן את עפרות המכורה. בהושענה רבה תקע"ב (1812) עגנה ספינתו הקטנה של ר' זלמן בנמל עכו. הוא זכה ובא בשלום ובני־ביתו עמו, לארץ־הקודש.
בימים ההם היו המוסלמים הירושלמיים רודפים כל עולה חדש מבני האשכנזים בגלל חוב ישן של העדה האשכנזית שם, שלא נפרע מחמת חוסר אמצעים. לכן נאלץ ר' זלמן צורף להתישב תחילה בצפת. שם הוציא את פרנסתו ממלאכת הצורפות. בנה לעצמו בית, את מלבושיו האשכנזיים החליף במלבושים ספרדיים, כמשפט ילידי הארץ, ואף רכש לו את ידיעת השפה הערבית – ועל ידי כך ניתנה לו האפשרות לבקר לעתים תכופות את ירושלים לרגל עסקיו ולבוא במגע ומשא עם החכמים הספרדיים, אשר הוקירו מאוד את תכונות רוחו הנעלות ואת הליכותיו המפוארות.
עד מהרה נעשה ר' זלמן צורף שד“ר1 מטעם הספרדים לחוץ־לארץ, לקבץ רומות לטובת הישוב הספרדי בירושלים, בשנת תקע”ט (1819) יצא בשליחותו הראשונה לארצות רוסיה, אשכנז ואיטליה. הדבר חרה מאד לקבוצת אנשים מהעדה הספרדית, והם יצאו נגד נכבדי הקהילה, בטענם כי אין זה מקובל לשלוח איש אשכנזי בשם הספרדים. לאחר שנוכחו לדעת כי בירושלים לא יצליחו לבטל את שליחותו של ר' זלמן, עשו מעשה מרמה: אחד מהם ערך לו לעצמו כתב שד"רות על שם ‘החכם הגדול ר’ אברהם שלמה זלמן' ועל ידי תחבולה השיג לו גם את הגושפנקא של הגאונים וראשי הקהילה, וחתם בה על הכתב. בינתים יצא לדרכו ר' זלמן צורף המוסמך באמת, לשליחותו.
והנה גם ר' זלמן המזוייף לקח בידו את כתב־השליחות שכתב לעצמו ונסע ישר לאיטליה, בידעו כי על ר' זלמן לעשות דרכו תחילה במדינה אחרת ורק אחר־כך לבוא לארץ זו.
‘ר’ זלמן המזוייף' הקדים לבוא לאיטליה. בינתיים הגיעו מכתבים לחכמי איטליה מאת הגאונים שבירושלים והודיעו להם כי באלו הימים יבקרם השד"ר החכם השלם רבי אברהם שלמה זלמן, ועליהם לקרב אותו ולכבדו בכל הכבוד, ולהעניק לו נדבות שמטרתם חיזוק התורה והישוב בארץ־הקודש.
‘ר’ זלמן המזוייף' הגיע בשלום למחוז חפצו, ורבני איטליה וכן נדיבי היהודים קיבלו אותו בכל הכבוד, כדרישת גאוני ירושלים, ואף העניקו לו כספים כמשפטם תמיד. כך עברו על הזייפן הזה חודשים אחדים באיטליה.
בינתים הזדמן אף ר' אברהם שלמה זלמן האמיתי לאותה קהילה, שבה היה הזייפן. קודם בואו הודיע במכתב לרב המקומי את יום בואו שמה. והיות ובאותה העיר נמצא אז השד“ר המזוייף, פנה אליו מיד רב העיר בתמימותו והודיעו את הפליאה הגדולה: כי הנה נמצא עוד איש אחד הנושא עליו את שמו ממש, וכן אף הוא בא מוכתר בתואר שד”ר מירושלים. שני יוסף בן שמעון!
תשובתו של ‘ר’ שמעון המזוייף' היתה, כי על הרב ועל גבירי העיר לתפוס את השד"ר החדש, בהיותו שקרן וזייפן, ולמסרו לבית־הכלא ולדונו כדין הזייפנים.
ר' אברהם שלמה זלמן הגיע לעיר בערב השבת ולתמהונו הרב ראה, כי איש לא יצא לקראתו, לקדם את בואו בברכה ושלום, כמנהג העולם לשד"רי ירושלים. לא ידע ר' זלמן מה לחשוב. למחרת היום ביקש מאת בעל מלונו להובילו אל בית־הכנסת הגדול שבעיר, ששם מתפלל הרב דמתא.
ר' זלמן בא אל בית־הכנסת שהיה מלא מתפללים לכבוד השבת, קרא לשמש, וציווה עליו להגיד לרב, שהוא השד"ר רבי אברהם שלמה זלמן מירושלים; תקוותו היתה, כי הרב ימהר לגשת אליו ולהעמידו על ידו ועל יד נכבדי העיר, ב’מזרח'. והנה לא כאשר חשב כן היה: השמש שב והראה לו מקום ישיבה בירכתי בית־הכנסת.
ר' זלמן חזר על דבריו עוד פעם בהגידו לשמש: “לך ואמור לרב, כי אני הוא השד”ר הרב ר' אברהם שלמה זלמן מירושלים".
השמש הלך עוד פעם אל הרב, שעל ידו ישב השד“ר ‘ר’ זלמן המזוייף', ומסר לו את דברי האורח. בין הנכבדים היושבים מסביב לרב והשד”ר, קמה מהומה: איכה זה מרהיב בנפשו עוז עובר־אורח רמאי להכתיר את עצמו בשם השד"ר הירושלמי השוכן כבוד ביניהם?
אזי ניגשו אל האורח אחדים מהגבירים ודיברו אליו בקצף ובבוז: “הלא השד”ר ר' אברהם שלמה זלמן האמיתי מתהלך אתנו זה כמה זמן, ואיך תעז לבוא אלינו בזיוף כזה? דע לך כי עוונך גדול מנשוא וענוש תענש למחרת השבת על־ידי המלכות".
אולם ר' שלמה זלמן לא נפל ברוחו וענה להם שהוא השד"ר. הוא ולא אחר. דיבורו הגא ומתק שפתיו פעלו על האנשים הללו, והם שבו אל הרב ולחשו לו באזניו: “רבנו! יש דברים בגו. הכרת פני האורח המוזר תעיד עליו, שהוא איש נכבד ולא זייפן. הדבר צריך בירור”.
רב העיר עמד על דעתו, שיש לנהוג בענין בזהירות רבה, והשאיר את האורח על מקומו הקודם. וכשעלו הקרואים לתורה, כיבדו, על פי מצוות הרב, גם את האורח, אולם כיבדוהו בעליה פשוטה. ר' זלמן עלה לתורה. הוא התחיל ללכת ממקומו הרחוק לבימה ועיני כל מתפללי בית־הכנסת נטויות לאיש המוזר הזה: האמנם כזה מראהו של זייפן?
ר' זלמן עלה לתורה, ברך לפני הקריאה ואחרי הקריאה ואחר פתח את פיו ואמר בקול רם לפני כל הקהל המביט אליו בשבע עיניים: “רבונו של עולם! הנך בוחן לבבות! אתה היחידי היודע את האמת, ואין אחד זולתך לברר דבר. למען כבוד ירושלים, חכמיה ואביוניה, עליך לברר!”
הדברים יצאו מפיו ברגש וכאב־לב מרובים, והנה ‘ר’ זלמן המזוייף', שישב על יד הרב והנכבדים, נתכרכמו פניו. הוא פנה אל הרב ואמר בבכי מר: “אמנם אנוכי חטאתי, עוויתי, פשעתי; הוא הצדיק ואני הרשע.”
ובדברו את הדברים האלה צנח אין־אונים ארצה.
אנשים הרימו את המתעלף והובילוהו אל בית־החולים. והרב והנכבדים וכל הקהל מדו נרעשים למראה המחזה המוזר הזה.
אזי ניגשו הרב וכל נכבדי העדה אל ר' זלמן, ביראת כבוד, הצטדקו לפניו, והושיבוהו במקום הכבוד. ואחר התפילה ניגש אליו איש מעשירי העיר והזמינו לכבדו ולהתאכסן בביתו. ואחרי שר' זלמן הסכים לו, הזמין הגביר גם את הרב וכל נכבדי העדה לביתו. המאורע הזה עשה לו כנפים, ושמו של ר' זלמן יצא לתהילה בכל העיר ובכל ערי איטליה.
* *
הצלחתו הכספית של ר' זלמן צורף במסעי השד"רות בארצות אירופה נתנה לו אפשרות להקדיש את רוב זמנו וכוחותיו לטובת רעיונו המרכזי, משאת־נפשו, היא גאולת חורבת ר' יהודה החסיד.
כדי לתת לקורא מושג על השתלשלותו של ענין גאולת החורבה נביא בקצרה את דברי ר' יהוסף שווארץ בספרו ‘מעשר הארץ’ (הופיע בשנת תר"ה – 1845).
מעשה במופתי2 רשע, שונא ישראל ודת ישראל, שבא בשנת שמ"ו לירושלים, והכריח לסגור את בית־הכנסת של האשכנזים שנמצא במקום בית־הכנסת ה’חורבה‘, מכיוון שבינתים, לפי דבריו, המקום נתקדש כבר לשם מרג’עה מוסלמי. אולם יהודי ירושלים לא החרישו וזכו במשפט הערכאות בשכר אלף גרוש. אבל במשך הזמן עשו הערבים במקום מה שלבם רצה, בנו חנויות, סידרו בבית־הכנסת הסגור ‘בית־טחינה לצימוקים לעשיית דבש’ שהתקיים עוד בימי ר’ יהוסף שווארץ.
כל החצר הזאת נקראה בפי אנשי ירושלים דיר שיכנז3, כלומר, כנסיית האשכנזים.
בשנת ת"ן (1690 אחרי ימי המבוכה של שבתי־צבי, עלה ירושלימהר' יהודה החסיד משדליץ, פולניה, עם חבר תלמידיו. הם התיישבו בדיר שיכנז, שהיה, כנראה, במצב חרב. מאז נקראה החצר בשם חורבת ר' יהודה החסיד. הם לא הצליחו במקום זה. לאחר שלושה ימים לבואם נפטר הצדיק ר' יהודה, ולאחר־מכן נפטרו חלק מתלמידיו. הנשארים בחיים, דוויים, נאנחים ונאנקים, לא מצאו מנוח, כי סבלו רעב. כתוצאה מהעוני והדחקות והלחץ, הוכרחו הנשארים בחיים ללוות מהמוסלמים בירושלים כסף ברבית גבוהה. תמורת הכסף שלוו מישכנו את כל בניניהם ואת הקרקע אשר להם בירושלים. הרב הגדול משה הכהן, מנהיג האשכנזים בירושלים דאז, שם פעמיו לערי אשכנז לשם עריכת מגבית להקלת סבלם של התושבים האשכנזים בירושלים. אמנם הצליח לאסוף סכומים ניכרים, אולם בכל הטרחות שטרח לא עלתה ארוכה ומרפא כהוגן לצרות האשכנזים, כי החובות למוסלמים הלכו וגדלו והכספים שנאספו לא הספיקו לכסותם.
לאחר שהמוסלמים לא הצליחו לגבות את כל המגיע להם, הם באו בשבת, ה' לחודש מרחשון שנת תפ"א (1721), אל בית־הכנסת של האשכנזים והבעירוהו באש, על כל ספרי התורה וספרי הקודש שנמצאו בו. הם תפשו את עסקני העדה והסגירום למאסר ואחר־כך השתלטו על כל בניני ה’דיר' וגירשו את האשכנזים משם; מהם שברחו מירושלים לצפת, או לחברון, ומהם אף חזרו לחוץ־לארץ.
ומהיום ההוא והלאה לא יוכל אשכנזי להראות בירושלים. המוסלמים התגוררו בכל הבניינים והחצרות אשר היו לאשכנזים סביב בית־הכנסת, בנו מסביב חנויות ואת חצר בית־הכנסת הפכו למקום מצבור של אשפה, שהלכה ונערמה עד שכיסתה את הבתים.
בשנת תקע"ב (1812) פרצה מגפה גדולה בגליל העליון והתחתון. אשכנזים ברחו משם ירושלימה, ובשימם נפשם בכפם התיישבו בעיר. הם לבשו בגדי ספרדים ומספרם הגיע לעשרים.
בשנת תקע"ד (1816) השתדלו עסקני האשכנזים בירושלים אצל גדולי המלכות בקושטא לקבל צו המבטל את חוב האשכנזים למוסלמים. מספרם בירושלים הלך והתרבה והיה להם גם בית־מדרש קטן, ‘מדרש מאור חיים’.
בשנת תקצ"ו (1836) החליטו עסקני האשכנזים, ובראשם ר' אברהם שלמה זלמן צורף לפנות למלך מצרים מחמד עלי פשה, שיתיר לבננות את חורבות נחלת אבותיהם. ר' זלמן צורף ירד מצרימה ושם שיטח את בקשתו לפני הקונסולים הכלליים של אוסטריה ורוסיה לדבר על לב המלך בעניין זה. גם הוא עצמו הגיש בקשה ברוח זו אל המלך. המלך עיין בה והוציא צו לאפשר לאשכנזים לבנות מחדש את ‘דיר שיכנז’, ואסר לתבוע מהם את חובות אבותיהם.
ר' יהוסף שוורץ ממשיך ומספר: “ביום ה', י”ט אלול שנה הנ“ל התחלנו לפנות האשפה והזבל ויחלו לבנות. ועד ר”ח שבט יום ז' ש“ק פרשת וארא כבר נגמר בית־המדרש וכבר יכולים להתפלל בו ונחנכו ביום ההוא בשמחה גדולה. ברוך מציב גבול אלמנה! ויקרא את שמו ‘מנחם ציון’. ויבנו עוד כל הבנינים והבתים והנחרבים והנהרסים אשר בכל החצר הגדול הזה. והרב ר' אברהם שלמה זלמן הנ”ל טרח עד מאוד בבנינים אלה, להשגיח על המוציא והמביא, ולעמוד בפרץ נגד הנלחמים והמעכבים בבנין זה. ויהי ד' עמו לגמור כל הבנינים."
* *
ואולם גם שונאי ישראל לא נחו ולא שקטו. משראו המוסלמים כי היהודים נגשים לנקות את החצר, קם אפנדי אחד ובנה שם שמונה חנויות. ר' זלמן צורף נזדרז ורכש מאפנדי זה את כל שמונה החנויות בכסף מלא. אז התחילו הערבים לאיים על היהודים הבונים את החורבה, במעשי־רצח.
ר' זלמן לא נרתע. הוא הכריז בכל בתי־הכנסת בירושלים. כי החובה על כל היהודים בזקניהם ובנעריהם לבוא ולהשתתף במו ידיהם בניקוי החצר מגלי האשפה. הקול נשמע וקהל היהודים נזדרז למלא את הצו. רבים רצו לעבודת־קודש זו. הערבים התכנסו בקרבת המקום ואבנים בידיהם. ר' זלמן עלה על גבעה ונצח על המלאכה, באיימו על הערבים, שכל מי שיהין לגשת אל החצר יימסר בידי הרשות.
מאז שטמוהו ערביי ירושלים בלבם והביטו עליו בקנאה.
והנה פעם בחצות לילה, כשר' זלמן ישב באותה שעה והגה בתלמוד תורה, התגנב ערבי קנאי אחד וירה בר' זלמן דרך החלון הפתוח. הערבי ברח והתחבא מרוב פחד בבור הסמוך. למחרתו מצאו את הערבי הלז טבוע באותו בור, שהיה מלא שמן שומשומין. ואולם הכדור לא נגע כלל בר' זלמן.
לא עברה שנה מזמן ההתנקשות ההיא, שלא הצליחה, ובבוקר אחד, עם עלות השחר, משיצא ר' זלמן מפתח ביתו, ללכת לבית־הכנסת להתפלל עם הוותיקים, התנפל עליו ערבי מאחוריו והיכה בחרבו על ראשו. ר' זלמן נפל על סף ביתו, מתבוסס בדמו.
כעשרה חודשיים שכב ר' זלמן במיטתו. מכוח המכה הקשה נשתתק לחלוטין כוח־זכרונו, ורק ביומו האחרון, עם גסיסתו, הוא קרא לכל בני משפחתו וביקש מהם, שיכינו הרבה כיסאות לכבוד האורחים הרבים והחשובים, הבאים לבקרו. ציווה כמו־כן להדליק והתחיל שואל לשלום כל אחד ואחד מבני משפחתו. כך יצאה נשמתו היפה, האמיצה, המסורה לעיר קדשו, במסיבת בני ביתו הנאהבים והנעימים.
היה זה ביום תשעה באב, שנת תרי"א (1851).
ואולם על ר' זלמן, שעבר בחייו סכנות רבות, הוטל לסבול טלטולים גם אחרי מותו, כי הפרנסים קשי־הלב לעדת הספרדים, הממונים על ‘החברה־קדישא’, סרבו לתת לנפטר אחוזת־קבר כל זמן שיורשיו לא יסלקו להם כמה חובות שהם תבעו, לדבריהם, מאת המנוח מזמן שליחותו באיטליה. עכשיו מצאו בעלי־החוב שעת־כושר לגבות את חובם… ואולם ביתו של ר' זלמן היה ריק, ולאלמנתו ולבניו אחריו לא השאיר כל ירושה, חוץ מארונות ספרים – חלקו מכל עמלו.
בכי האלמנה ותחנוניהם של קרובי המת לא הועילו לרכך את לבות הפרנסים. רק השתדלותו של הרב ר' שמואל סאלאנט לפני החכם־באשי הצליחה להשיג למען הנפטר החשוב אחוזת־קבר.
ר' זלמן צורף נקבר סמוך לקברו של זכריהו הנביא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.