רקע
יעקב יערי־פולסקין
הבונה הנאמן: דוד מאיר גוטמאן
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מזרחי; 1967

(תקפ“ז –1827 – תרנ”ד – 1894)

דוד מאיר גוטמאן נולד במערב הונגאריה, בשנת תקפ"ז (1827) לאביו ר' טוביה. למד בחדר ובישיבה והתמחה במסחר אצל אביו. שנים רבות גר בעיר זולו אגריסק. היה סוחר עשיר, חביב ומכובד על ידי תושבי העיר בגלל אומץ־רוחו ורוחב־לבו.

בשנת 1848, בימי המהפכה שעברה באירופה ושנגעה גם באוסטריה– הונגאריה, נקרא דוד מאיר גוטמאן לחיל המילואים. מספרים, כי פעם נתקבלה פקודה להעביר אל אחד ממחנות הצבא כמות מרובה של רובים. לפי מספר החיילים שנועדו למילוי התפקיד הזה נאלץ כל חייל לשאת על שכמו עשרה רובים, מהלך של כמה שעות. עייפים היו החיילים מנטל משאם הקשה וצמאים מחום היום ומאבק הדרכים. כשמצאו לפניהם בדרך נחל מים, פרצו כולם כאחד לשבור את צמאונם. והנה רק גחן גוטמאן אל הנחל, ופתאום ניתר ממקומו כנשוך נחש. הוא נזכר באותו רגע, כי יום כיפור היום…

היה מוהל מומחה שלא על מנת לקבל פרס, ותמך ביד נדיבה בלומדי תורה ובנצרכים. כן תמך בישוב ארץ־ישראל.

כשנתכנס הקונגרס של יהודי הונגאריה בשנת תרכ"ה, כדי להקים באישור הממשלה, ארגון ארצי של קהילותיהם, שינהל את ענייני הדת שלהם היה גוטמאן אחד הצירים מסיעת החרדים. אחרי שרוב הסיעות היה בעד רפורמות דתיות והתכחשות ללאומיות הישראלית, נפרדה סיעתו זו ויסדה ארגון יראי־שמים מיוחד.

כנאמנותו לדתו כן היתה נאמנותו לציון, ובשנת תרל"ו חיסל דוד מאיר גוטמאן את עסקיו ועלה עם אשתו ירושלימה. הוא הביא עמו סכום כסף ניכר, וכתוצאה מכך כונה בתואר ‘הגביר ההונגארי’.

בעלי החלוקה1 ההונגארית, כת התקיפים בעיר־הקודש שבימים ההם, ניסו למשוך אל חברתם את דוד מאיר גוטמאן, העשיר ההונגארי, אולם גוטמאן דחה אותם, לאחר שנוכח כי לא מהחלוקה ומכל הכרוך בה תיבנה הארץ ולא ממנה ייוושע ישראל. לבו נתחמץ בקרבו למראה מאות בחורי הישיבה המתנועעים כצללים על דפי הגמרא, ושמחייתם באה מדמי החלוקה. הוא שאל, האם בכוחו של חומר אנושי שכזה אפשר יהיה לבצע משימה גדולה ואחראית כבניין ארץ ועם?

אך רוחו של דוד מאיר גוטמאן לא נפלה בקרבו והוא הוסיף לטפח את חלומו לגאול את שממות הארץ. הוא יסד בירושלים חברות לישוב הארץ וקנה קרקע לשם בניין שכונות מסביב לירושלים. ואולם עיקר מטרתו וראש מאווייו היה – לרכוש את שטח הקרקע הראשון שישמש ליסוד המושבה העברית הראשונה.

בעתון ‘יהודה וירושלים’, בעריכת יואל משה סאלומון, מיום י“ד אייר תרל”ז (1877) נתפרסם תיאור חג חנוכת בית־מדרש שהקימה חברת ‘משכנות ישראל’ בירושלים, – חברה שדוד מאיר גוטמאן היה בה הרוח החיה:

“ביום א‘, ג’ דחוהמ”פ חגגו בני ציון את חג חנוכת הבית בחברת ‘משכנות ישראל’ ברוב פאר והדר קודש. עוד מהבוקר נהרו המונים המונים מיושבי ירושלים אל המקום הנפלא הזה, העומד על גבעה נחמדה למערב העיר… הנשקפה על פני כל העיר ירושלים. בשעה שבע בצהרים נראו שם הרבנים הגאונים ואחדים מרבני וחכמי הספרדים, והובילו לבית המדרש הנ"ל ספר תורה וכו‘. והחזן ומשורריו שרים מזמורי תהלים, וכל העם הריעו תרועת שמחה ותודות לה’, על אשר הראנו בחסדו את כל אלה.

“ומה מאד עלץ לבנו בעת נגש הגביר היקר מוהר”ר דוד גוטמאן, אחד מנכבדי

בני חברתנו הנ"ל ואחד מבחירי המשתדלים בכל כוחם ליסד אבן פנת ‘עבודת אדמה’

על הרי ישראל, ויברך את הרב הגאון וכו' מהר“מ אוירבוך זצ”ל בברכת ‘מזל טוב’

בחרדת קודש, ויענהו הרב הגאון – ‘יתן ה’ ונזכה לברך איש את רעהו בברכה זאת

במהרה בחנוכת בית־המדרש הראשון, אשר נדרתי לבנותו בעז"ה מכספי בקולוניה

הראשונה, אשר יזכנו ה' לכונן על הר קדשנו, מושבת אחינו ב"י, יראי ה' ותופשי

התורה‘. והרב הגביר והעומדים שמה ענו בכל כחם: "אמן!’"

* *

באותו זמן התוודע גוטמאן לשני אנשים מיושבי ירושלים, יואל משה סאלומון ויהושע שטאמפר, שגם הם כמוהו נשאו בקרב לבם בחשאי את הרעיון הקדוש של ישוב ארץ־ישראל. בחשאי, כי הדיבור בקול על עניין זה בפני בעלי החלוקה היה כרוך בסכנת נפשות ממש, מחמת שאלה חששו פן יפקח הישוב החדש את עיניהם של בני תפוצות הגולה ויטה את זרם הכספים מהחלוקה אל העוסקים בישוב ארץ־ישראל. לאחר בירורים רבים יצאו גוטמאן, סאלומון ושטאמפר לסביבות חברון, להתבונן אל שטח האדמה שנקרא צינברה ולקנותו לשם יסוד מושבה. כשנודע הדבר לעסקני החלוקה, שלחו כנגדם חבר בעלי אגרוף, כדי להניעם ממעשם. אולם גוטמאן וחבריו, שלא נמנעו מלהשתמש בשעת הצורך גם בכוח, הצליחו לעמוד כנגד המתנפלים.

מטיבות שונות לא נרכש אותו שטח אדמה ליד חברון. אולם לא עברו ימים רבים והם רכשו את שטח האדמה של הכפר הערבי אמלבש. שם יסדו את המושבה העברית הראשונה בארץ־ישראל – את פתח־תקווה.

כשקרבו הימים הנוראים, ביקש דוד מאיר גוטמאן לקבץ במושבה מניין מתפללים, כדי שהמשפחות הבודדות המתגוררות במושבה לא תצטרכנה לנוע לירושלים או ליפו. לתכלית זו השפיע על יתר חבריו, כי יביאו גם את בני משפחותיהם אל המושבה. כשנכנסה העגלה הראשונה אל המקום השמם, ובה נשותיהם ובניהם של מייסדי המושבה, רץ לקראתם דוד מאיר גוטמאן וקיבל את פניהם בשמחה ובצהלה ומתוך התלהבות קדושה פרש את שתי ידיו למרום וקרא: “אודך ה', אלקי, כיום, בהיות לנו במקום הזה מניין אנשים יהודים. תקוותנו חזקה, כי בנה יבנה הישוב כולו ויהיה למשען ולמחסה לנו ולבנינו עד דור אחרון.”

כשהתחילה המושבה מתרחבת והולכת, היה דוד מאיר גוטמאן המוציא והמביא בה את הכל – בונה, מנהיגה ויועצה של המושבה. הוא גם היה שולח ידו אל הנשק בשעת הצורך.

על תקיפות־רוחו של דוד מאיר גוטמאן מספר חברו יואל משה סאלומון:

"המאמורים – הפקידים התורכים הממונים על גביית המעשר בשביל הממשלה, – דרכם היתה תמיד להציק לכל הפלחים, בהגיע עונת הדישה. מהתחלת הקציר ועד יום לקיחת המעשר, עומדים חיילי הממשלה על כל הגרנות, להשגיח על הבעלים שלא יגנבו את התבואה ולא יעלימו מהממשלה. בעוד שעל הבעלים לכלכל כל הימים את החיילים, לספק כל צרכיהם וצרכי בהמתם וגם להשגיח, שלא יגנבו ולא יחמסו הם, החיילים ‘המשגיחים’ בכבודם ובעצמם. ועל כן, מלבד מה שהמאמורים היו מרוויחים די כסף מעסק הקבלנות עצמה – ממה שהיו שוללים ובוזזים בגרנות – היו מרוויחים עוד כהנה וכהנה מנטילת הבאקשישים, בעת נתינת הרשות לדישה. כי אוי ואבוי לאותם הפלחים המסכנים, שלא עלתה להם להשתוות עמם, כי רע ומר היה גורלם. עליהם היה להתענות תמיד ולשמור על תבואותיהם מפני הגנבים בלילה והחמסנים ביום, וגם לכלכל את החיילים כל העת, עד התחלת ימי הגשמים ועד בכלל.

"והנה, המושבה הגרמנית שרונה היתה הראשונה שהצליחה בכח הממשלה הגרמנית לפרוק מעליה את העול הכבד הלזה. ובכל זמן שהיתה מוכנה לדישה היתה מודיעה להמאמורים, שיבואו להשתוות עמה, בהערכת כסף מזומן, על ידי תשלום חלק עשירי מהסכום של כל חגורן, ואם לאו, – היו המאמורים מוזהרים מגבוה להתיר להם את הדישה וליטול אחר־כך חלקם בתבואות. בדרך הזו עשו גם היהודים. הם הודיעו למאמורים וכשבאו, קיבלו היהודים את פניהם בכבוד והאכילום והשקום ואחר כך ביקשו כי יתנהגו עמם כמו עם הגרמנים. אך המאמורים עזי־המצח הם ועל ידי סרסורים, שהיו הולכים עמם, אלו השייכים והמוכתארים מהכפרים שבסביבה, אמרו להם (ליהודים) לשקול על ידם באקשיש בסכום הגון ואם לאו – לא ירשו להם לדוש, ועליהם יהיה להתענות עד יתך עליהם הגשם. הדבר אך יצא מפיהם, והנה עמד דוד גוטמאן על רגליו ברוח אומץ וגבורה והרעים בקול זועם: “באקשיש אתם מבקשים ממני? הוי נבלים! הבה ואראה לכם באקשיש!” ובקראו – תפש בידיו את הכסא שישב עליו, לרוצץ בו את גולגלתם. המאמורים, שלא חיכו לתשובה מוזרה כזו, נבהלו מאוד בראותם את אומץ־לבו ודיבורו בקול מושל, והתחילו שואלים אותי – המתרגם את דברי דוד גוטמאן לערבית – מי זה האיש, אשר יהין לעשות כאלה. ‘ומה אתם שואלים אותי’, – עניתי להם, – ‘שאלו נא את אלה השייכים והמוכתארים, היושבים בשכנותנו, המה יספרו ויגידו לכם, האיש הזה הוא מכובד מאוד בעיני כּל הקונסולטים היפואים והירושלמיים. האיש הזה ידוע להם כעשיר גדול וישר־רוח, וממשלת מדינתו כבדתהו בכל הכבוד. וגם עדים המה השייכים האלה היושבים בזה, על כל הכבוד שחלוק לו הקונסול פסגל היפואי והגנרל קונסול הירושלמי, כשבאו פעם לברר את פניו’.

הדברים האלה הספיקו דיים לרכך את לבבם הקשה של המאמורים, באופן שהבינו את אשר לפניהם. ותחת חשבם בתחילה לעשות מעשה אלמות בכח המסור בידם מהממשלה ולהובילו בלוויית חייליהם, שהיו עמם – ליפו, כמנהגם וכדרכם לעשות לכל השייכים הממרים את פיהם, נשתנו פניהם פתאום לכמה גונים, ובעל כרחם כבשו את כעסם והתחילו מדברים עמו דברי פיוס, מתוך יראת הכבוד – ורק לאחר שנשתוו עם היהודים בדבר המעשר כחפצם של אלה האחרונים, רק אז נעתר להם דוד גוטמאן ונפרדו בשלום".

מלבד הכוח והמרץ הרב, שגוטמאן היה משקיע בבניין המושבה, בארגון חייה הפנימיים והנהלתה, – היה מוציא הרבה יותר מאשר חבריו – סכומי כסף עצומים לרכישת חלקות אדמה, לא למען הרבות נכסים לבנים אשר לא היו לו, אלא פשוט, שלא להשאיר את האמה בלי בעלים ובלתי נעבדת. וכשנזקקה המושבה אחרי כן לעוד סכומי כסף להוצאות משפטים ולתשלומי חובות, לא נמנע מלמכור את מגרשיו ואת שאר נכסיו בירושלים ולהשקיע את תמורתם באדמת פתח־תקווה.

* *

בשנת תרמ"ה (1885) נבחר דוד מאיר גוטמאן למנהל המושבה. עם התמנותו למשרת־כבוד זו כתב לו יואל משה סאלומון, בתוך שאר הדברים: “הנני אומר לו בלי שפתי חנף, כי שמח אני כי ענייני חברתנו ניתנו בידי איש, אשר כל נפשו ומאודו הקריב לטובת ישוב ארצנו. יתן ה' ופעולותיו יצליחו והיו לתפארת למרות עיני שונאינו, ויגדל וירום שמו”.

* *

במשך שנות פעולתו הבלתי פוסקת של דוד מאיר גוטמאן, הספיק להוציא את הונו הרב עד הפרוטה האחרונה, כי מלבד מה שהשקיע ברכישת קרקעות, שהיה חוזר ומטעים מתוך שביעות רצון מיוחדת כי לא למענו הוא רוכש, אלא למען הישוב כולו – ילד שעשועיו – הנה גם את החובות המרובים שחבו לו אנשים פרטים לא ניסה מעודו לתבוע, עד שבשנותיו האחרונות, נתדלדל לגמרי והגיע למצב של מחסור ממש.

אחרי שדוד מאיר גוטמאן מכר את ביתו לפקידות הבארון רוטשילד, כדי לסלק בכסף זה את שארית חובותיו, חזרו הוא ואשתו והתיישבו בירושלים.

ביום ב', ר“ח טבת תרנ”ד (1894) נפטר דוד מאיר גוטמאן בהיותו ביפו, אחרי מחלה קצרה, והובל לקבורה בירושלים, מתוך עוני ובדידות. בן ששים ושבע היה במותו.

שנים רבות אחר־כך נזכרו זקני פתח־תקווה בדוד מאיר גוטמאן וקראו רחוב על שמו במושבתם.


  1. הם הממונים על חלוקת כספי התרומות מן הגולה, לבני עדת היהודים יוצאי הונגאריה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות