(תקפ“ג – 1823 – תרפ”ד – 1924)
אברהם קופלמן נולד בעיירה הקטנה ואסיליצ’ק שברוסיה, לא הרחק מוולוז’ין המפורסמת. בשנת תקפ"ח, בהיותו עוד צעיר מאוד, נכנם לישיבה הוולוז’ינית ולמד שם עד שנתו השבע־עשרה. אך נשא לו אשה ונתישב עמה בסלונים, שם התחיל עוסק במסחר היערות.
הרעיון של ישוב ארץ־ישראל התחיל מפעמו עוד בהיותו תלמיד בישיבה. אולם מאי־יכולתו אז, מכמה טעמים, לעלות אל הארץ מיד, עמד ושלח את שני בניו לירושלים לתלמוד של תורה – תחילה את בנו בכורו אשר, וכעבור שנתים – את בנו הצעיר מנדל.
כשהגיעה אליו השמועה, עוד בהיותו בסלונים, על אודות שטח האדמה שנרכש על ידי מייסדי פתח־תקווה, בא בחליפת דברים עם י. מ. פינס1 ובאמצעותו קנה בשבילו חלק משטח האדמה ההיא. מיד לאחר הרכישה הזו הוא עלה לארץ־ישראל, והתנחל על אדמתו במושבה.
על ראשית עבודתו, שלא הצטיינה במומחיות יתרה, מספרים ליצני הדור שלו, שכשהחליט לזרוע את שדהו דורה ושומשומים והוצרך רק למספר רוטלים2 של זרעים משני המינים הנזכרים, עמד וקנה מטען־גמל שלם של דורה ושומשומים – כמות, שהיתה מספיקה אז בדיוק כדי זריעת כל שטח אדמת פתח־תקווה.
עם חורבנה של פתח־תקווה, כשאברהם קופלמן, כשאר הבריו, עזב את המושבה ונתיישב בירושלים, עמד ופתח במוצא מעין בית־חרושת לרעפים, במקום שהוא, בעל בית החרושת עצמו, היה נכנס בשתי רגליו היחפות לתוך החמר ולש ודש בו כדי להכשירו. את עבודתו זו היה אברהם קופלמן עושה מתוך שמחה ושביעות רצון מרובה, כשהוא מדגיש לאורחים העומדים סביבו ומתבוננים במעשיו: “מוטב לעבוד בחמר ובלבנים בארץ־ישראל מרצון, מלעבוד למצריים במצרים מאונס”.
שלא כמו כל יתר חבריו, חלוצי הישוב העברי בימים ההם, שהיו עושים את מעשם הרב בכובד ראש ובהדגשת האחריות הרובצת עליהם, היה אברהם קופלמן הקל והעליז מטבעו, מחונן גם בכשרון הגזמה פיוטי, נוסף על החוש המעשי שבו. והאגדה והמציאות היו ממוזגות אצלו מזיגה אחת. כשרונו זה עמד לו בימים הבאים, בצאתו בשליחות אחיו אל הגולה.
* *
י. ל.מ. פינס היה הראשון, שידע להעריך כראוי את תכונתו זו של אברהם קופלמן ואת התועלת הממשית שניתן להפיק ממנה בשביל הישוב, שנמצא אז במצב עגום למדי ולכן, כשהוחלט לשלוח איש לרוסיה, למכור שם ליהודים חלק מאדמת פתח־תקווה, לא מצא פינס אדם מוכשר יותר למילוי שליחות זו מאברהם קופלמן, שרק הוא בכשרונו המיוחד היה מצליח לעורר ולהלהיב את דמיונם הקפוא של אחיו בגולה.
אפס, זו לא היתה מלאכה קלה. מכירת חלקות האדמה לאנשים, אחרי כל אשר שמעו על אודות המקום ההוא ועל גורלם הקשה של תושביו, היתה עבודה קשה מאוד. ואברהם קופלמן נאלץ, איפוא, לגייס את כל כוחות דמיונו ואת כל כשרון המשחק שבו, כדי לשדל את האנשים להכנס עמו במשא ומתן על כך. בקצרה: בכדי לחבב על אחיו בני הגולה את הארץ עד כדי לעורר בם את הרצון לעלות אליה, לעבוד ולחיות בה, הפליג והפריז בשבחה של הארץ כיד דמיונו הנלהב, אשר חונן בו מטבעו, בעצם, אך חזר על אשר אמרו אבות־אבותיו חובבי הארץ הקדמונים, על אותם השבחים שמכרו בנוסחאות שונות כמה וכמה פעמים בתורה. כתוב, למשל, “ארץ זבת חלב ודבש” והוא שינן להם אותו הפסוק בצורתו, אלא בתוספת הערה קלה מצדו, כי אין זו מליצה, אלא מציאות ממש… רק זה ואולי קצת, רק קצת, יותר מזה… ורבים משומעי שבחיו שמעו והאמינו. כשאחד מבני ביאליסטוק, בן־ציון שאטיל, מרוכשי אדמת פתח־תקווה, שעמד כבר באריזת חפציו לשם עליה לארץ־ישראל, שאל את קופלמן אם כדאי לו לקחת עמו את הצילינדר שלו, העמיד עליו קופלמן זוג עינים תמהות וקרא: “הרי אמרתי לך בפירוש: הארץ זבת חלב ודבש וכל עץ וכל שיח שם ענפיהם מטפטפים עסיס, ולמה לך שם צילינדר? האם רק ללכלכו? הנח אותו, חביבי, אין צורך”.
ובן־ציון שאטיל שמע לעצתו של קופלמן והשאיר את צילינדרו בגולה.
לשאר הקונים היה מספר כך:
“יושב לו יהודי על אדמת הקודש בביתו הקטן, הלבן והעטוף כולו ירק אילנות. וליד החלון עין לימונים. ופותח לו היהודי את חלון ביתו, שולח ידו וקוטף אחד הלימונים, חותך ממנו תתיכה ושם בכוס התה שלו… וכשהוא צריך עוד, הריהו שוב פותח את החלון ושוב קוטף מאותו עץ. יושב לו יהודי בביתו על אדמת מולדתו, מוקף כולו עצים רעננים תאווה לעין, אוכל פירותיהם בעצמו ומאכילם לאשתו ולבניו, ממש כבתוך גן האלוהים בעדן”.
“רצונכם לעמוד על טיבה של אדמת פתח־תקווה?” סיפר פעם לקוניו, “הרי לכם עובדה אחת שממנה תוכלו להקיש על השאר: על גדות הירקון גדלים אבטיחים בשיעור גודל כזה, שחצי אבטיח מספיק מאכל לשובע למשפחה רבת־נפשות למשך יום תמים, וכשתוכו של אותו החצי נאכל עד תומו, הרי מתיישבת לה המשפחה בתוך קליפתו, המקבלת צורת סירה, ומפליגה בה על מי הירקון, פעמים לשם, טיול ופעמים לשם ציד דגים, – דגי הירקון הגדולים, המשובחים, שהקטן בהם משקלו לא פחות מחצי הפוד3 dir=”rtl" הרוסי…" ושומעי קופלמן היו שומעים, מתפעלים ורוכשים אדמה.
ואולם כשהקונים באו לבסוף אל הארץ, עלו על אדמתם בפתח־תקווה, ראו את המושבה בחורבנה והספיקו גם לסבול לא מעט מסבלם של חלוצי הישוב, החלו להמטיר מכתבים למשפחותיהם וקרוביהם בביאליסטוק על האכזבה שמצאתם בארץ. התחילו יהודים מריצים מרוסיה מכתבים לי. מ. פינס, מלאים תלונה על אותו האיש קופלמן, אשר גרם להם בתעלוליו הזרים את כל הרעה הזאת.
וכך כתב י. מ. פינס על קופלמן באותו זמן, באחד ממכתבי התשובה שלו:
“את קופלמן מצאתי ישר ונאמן לפני, אחרי כל התלונות שבאו לי עליו. בני ביאליסטוק ופוניבז' אמרו עליו שהוא ירבה לשקר להם, להראות להם גני עדן וגלוסקאות וכלי מילת יוצאים מאליהם. ועשיתי חקירה ודרישה ופנים בפנים התווכחו הוא והמתלוננים עליו, ומצאתי רק כי האנשים האלה נפשם מרה עליהם שלא מצאו באמת גלוסקאות וכלי מילת מוכנים לפניהם. ובכל זאת, בצאתו שנית ושלישית פקדתי עליו פקודה נמרצה שגם שבח המקח לא יגיד. ובמכתבי שמסרתי לידו אמרתי בפירוש שדרכו להגדיש מעט, כי על כן לא יסמכו על ההגזמות ועל השבח מאומה”.
כי אברהם קופלמן השתמש בגוזמאות שלו לתכלית רצויה ונחוצה מאוד, יעידו אותם הביאליסטוקאים עצמם, שלאחר שנתים בקירוב, כשהללו הספיקו להסתגל אל תנאי הארץ והעבודה, התחילה האימרה “אין ארץ־ישראל נקנית אלא על ידי יסורים”. אימרה שנתגלתה אליהם באורה האמיתי, מתחבבת אט אט עליהם כאמת הכרחית, שאין להכחישה ואין להשתמט ממנה. וכששאלו פעם את קופלמן מה ראה להפליג בפניהם כל כך בשבחה של הארץ, ענה להם קופלמן ואמר:
“שוטים שכמותכם, וכי מה יכולתי עשות אחרת, ואתם הרי הייתם כאותו החמור המסרב להכנס לאורווה, אלא אם כן מראים לו תחילה צרור שחת. לא רציתם לשמוע ממני אף דבר וחצי דבר מכל אשר דיברתי אליכם, והרי את אדמת פתח־תקווה היה מן ההכרח לגאול, ובכן הראיתי לכם צרור שחת, אלא… במקום שהיה עלי למשככם הלוך ומשוך אחרי ולהכניסכם אל האורווה – הכנסתיכם לארץ־ישראל…”
* *
יהושע אייזנשטאש (ברזילי) שהכיר את קופלמן כתב עליו:
"הוא היה אחד החלוצים ובין מייסדי המושבה ימנה. אך מובנו בחובת קולוניסט היה שונה לגמרי ממובננו אנו. ולפי מובנו היתה גם תלבשתו, שעיקרה היה מעיל הדומה הרבה ל’חאלאט', ורק נשתנה ממנו בשרוכים המקושרים בעניבה למטה מחזהו, וגם קמטיו וקפליו, שחיברו אותו אל גופו הקצר והחסון של נושאו, היו משונים קצת לגבי רוח המקום והזמן. ראשו של קופלמן היה מכוסה אותו הכובע, שבו עלה מארץ מולדתו שתים־עשרה שנה קודם לכן, והמשיך לשאת אותו גם שנאבדה ממנו מצחייתו.
בפיו, בין שיניו היתה נעוצה מקטרת עץ קטנה וכהה כעין הפחם. מקטרת זו, שמעולם לא פסקה מפיו, היתה לו כאחד מאברי גופו. בתוך מקטרתו זו היה צפון כל אוצר חידודיו השנונים, שהיה מפזר על ימין ועל שמאל ועל פי נטיותיה השונות בפיו היו אלה, שידעוהו היטב מכירים את הערך שקופלמן בעצמו היה נותן לכל אחד ואחד מחידודיו".
* *
כך חי האיש קופלמן, קל־רוח ועליז־חיים, עד מאה שנה. בהיותו כבר באותו גיל, ביקרתיו פעם בשבת בלוויית ראש ועד המושבה בימים ההם – זלמן גיסין, כדי לקבל ממנו אילו פרטים מנסיעתו הראשונה לביאליסטוק. על שאלותי השונות שהצגתי לפניו ענני תשובות ברורות ומפורטות, כאילו זה תמול קרו הדברים ובכוח זכרונו של זקן מופלג זה לא חל אף שינוי כל שהוא.
את מלאך המוות היה קופלמן מבריח מעל פניו בחידודיו ובהלצותיו. פעם, בשעת מחלתו, כשהרופא שהוזמן אליו נטל את העט לרשום בשבילו תרופה להקאה עצר קופלמן בידו של הרופא והתחיל קורא פתאום: “גיטה! גיטה!” (אשתו השלישית או הרביעית).
“לשם מה אתה קורא לאשתך?” שאלהו הרופא תמה.
“רצונך לרשום בשבילי תרופה לשם הקאה”, ענה הלץ הזקן, “אין צורך כי תטריח את עצמך, אדוני הרופא. אני אציץ רק פעם בפניה של גיטה, החמוצים כל כך היום, והמטרה תושג על נקלה”…
לא עברו ימים מרובים וקופלמן הבריא והיה עוד מוסיף ללכת בדרכו אל יקב המושבה לבחור בעצמו ממבחר המשקאות אשר אהב.
במושבה היה לו מספר הגון של נכדים, גדולים וקטנים, שהיו מקיפים את הסבא העליז מוכנים להשתובב עמו. פעם כשקרא אליו, בעברו ברחוב, שנים מנכדיו, שהיו שקועים במשחקם ולא נענו לו, ניגש אליהם ואמר להם: “אי לכם, שובבים, מסרבים אתם ללכת אל הסבא שלכם. גם לי, חביבי, אין כל חשק ללכת אל הסבא שלי”…
סוף־סוף כשהרגיש פעם כי קרוב קצו, שלח לקרוא אליו את דוב ימיני, אחד מזקני המושבה, מהביאליסטוקאים, שהיה גם ראש החברה־קדישא וגם מנהל היקב של המושבה. כשנכנס דוב ימיבנ אל ביתו של קופלמן, מצאו לזה כשהוא שוכב במיטה וגונח בחשאי.
“מה שלומך? ר' אברהם”, שאלהו ימיני
“ברל”, פנה אליו קופלמן הזקן, “שלחתי לקרוא לך. הרי אתה ראש החברה־קדישא, ושעתי הרי הגיעה כבר לערוך את הטיול להתם. ובכן, רוצה אני ממך שתבחר בשבילי מקום ראוי ומתאים לי ב”בית החיים'".
דוב ימיני, שידע את קופלמן ואת כל אשר פעל ועשה בשביל המושבה, התחיל מהרהר ברצינות מה המקום אשר יבחר בשבילו. על יד הרב הרוז’יני ר' מרדכי גימפל? על יד מייסד המושבה ר' יהושע שטאמפר? או בין שאר נכבדי המושבה המנוחים? וכשלא ידע בעצמו להכריע בענין זה, פנה אל קופלמן והציע לו שהוא עצמו יבחר לו את המקום הנראה לו ביותר.
“טוב”, ענהו קופלמן והתרומם קצת מעל מיטתו, “אתה נותן לי לבחור בעצמי את המקום הנראה לי ביותר, ובכן זה חפצי ורצוני, ברלה רחימאי, כי תקבע את מקומי ב…ב – יקב שלנו, בין אותן החביות הטובות, המחממות…”
* *
כשנפטר אברהם קופלמן, בשנתו המאה ושלוש, יצאו ללוותו למנוחת עולמים כל תושבי המושבה מטף ועד זקן. כל אות של אבל לא ניכר בלוויה. רוחו הקלה והעליזה של אברהם קופלמן נחה על המון מלוויו מחבביו, והיו כמטיילים לרוח היום.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.