(תר“ב – 1842 – תרנ”ד – 1894)
יהודה לייב חאנקין נולד בקרמנצוג, בפלך פולטבה אשר ברוסיה, בשנת תר"ב (1842), לאביו שלמה. כשגדל עסק בחכירת אחוזות, בניהול משק ובעסקי יבול וקרקעות, עם האיכרים הגרמנים בדרום רוסיה, וראה ברכה בעסקיו.
אך מהפרעות שפרצו בדרום רוסיה, בשנות תרמ“א־מ”ב, למד גם הוא, שליהודים אין עתיד ברוסיה ובארצות הגולה בכלל. בהיותו מאומן בעבודות משק חקלאי הגיע למסקנה, כי עליו להתנחל על אדמת ארץ־ישראל ולעבדה.
בשנת תרמ"ב (1882) עלה יהודה לייב חאנקין ארצה, עם קבוצה בת עשרה אנשים בעלי הון, הם ומשפחותיהם, לשם יסוד מושבה בארץ־ישראל. הוא בא בדברים עם עסקני חובבי־ציון ז. ד. לבונטין ויוסף פיינברג, שהקדימו לעלות ארצה חודשים מספר לפניו. הם החלו לתור אחרי חלקת אדמה, שממנה יוכלו להתכלכל כעשרים או שלושים משפחות. סניור יוסף נבון, יהודי ספרדי מנכבדי ירושלים, שקיבל מאת הממשלה התורכית את הזיכיון לבניית מסילות־הברזל יפו–ירושלים, החל להציע להם קרקעות. על־פי הצעתו נסעו חאנקין ולבונטין לסייר מקומות שונים, כדי לתקוע יתד למושבה עברית. הם נתעכבו בכפר ערבי אחד הנמצא במרחק כשעה וחצי הליכה מהעיר רמלה הסמוכה לדרך המלך יפו–ירושלים. האדמה נראתה להם מתאימה למטרתם מכמה טעמים, וביחוד באווירה הבריא והמעיין המפכה בגבולה. אפס, רכישה זו לא יצאה אל הפועל. לבסוף, הוחלט לרכוש את אדמת הכפר עיון קרא, שהסבו את שמה לראשון־לציון. על יהודה לייב חאנקין הוטל התפקיד למדוד את האדמה. תוך שבוע ימים הכין חאנקין תרשים מדוייק, שלפיו קבעו את מספר הדונאמים לשלושת אלפים שלוש מאות וארבעים.
באחד מימי חודש אב הלוהטים החליטו החלוצים לצאת להתנחל על אדמתם. על עגלה רתומה לשני סוסים הטעינו קרשים, מוטות־עץ ומחצלות כדי להתקין מהם אוהלים, לשם ישיבת־ארעי עד שיקימו לעצמם בתים. הם קנו את הרהיטים הדרושים למשק־בית, כגון: מיטות, כסאות, שולחנות, כלי־בישול שונים, פחמים, לחם, ירקות, תבן ומספוא לבהמתם. ידיהם היו עמוסות עבודה מעלות השחר עד שקיעת החמה, עד שהעמיסו הכול ועלו בעצמם בעגלה, לנסוע. בשעה ההיא הוצגה שאלה חמורה: מי ינהג בסוסים?
יהודה לייב חאנקין הכריז שהוא תורם עשרה רובאלים בעד הכבוד לנהוג בסוסי המושבה. הכבוד הרב הזה חולק לו בהסכמת כולם. בחרדת־קודש ובנפש שמחה יצאו יהודה לייב חאנקין וחבריו את גבולות העיר יפו ופניהם מועדות לאחוזתם. חמישה או שישה חלוצים וחאנקין בראשם הגיעו, איפוא, עם הכבודה אל גבעה שהתנשאה בטבור נחלתם. ז. ד. לבונטין ועוזרו המתורגמן, מילידי ירושלים נתעכבו עוד ביפו לסדר את חשבונותיהם ולפנות ערב יצאו גם הם אל הנחלה. סבורים היו שימצאו את חאנקין וחבריו תוקעים את אוהליהם, אבל מה גדל תמהונם בהגיעם אל המקום המיועד והנה אין איש… ליבונטין נשאר עם מתורגמנו להמתין עד בוא החברים. השממה מסביב הטילה אימה. אף סוכה או מלונה לא התנוססו במקום, ושום עץ או אדם לא נראו. רק קוצים ודרדרים הצמיחה האדמה על כל צעד ושעל. התנים השמיעו את יללתם. ליבונטין ירה כמה פעמים באוויר מרובהו להחריד את התנים, פשט את אדרתו ופרשה על הקרקע וישב עליה להנפש.
בציפיה של קוצר־רוח עבר הלילה תחת כיפת השמים על שתי הקבוצות, שחיפשו האחת את השניה בחשיכה. עם הנץ השחר ראה ליבונטין כי הכבודה של חאנקין חונה, על גבעה ממול במרחק לא־רב… האנשים קראו אחד לשני, רצו זה לקראת זה בשמחה רבה ובשיר ובזמר החלו לנטות את אוהליהם על אותה גבעה שעליה לנו בלילה. היום עבר עליהם במדידת הקרקע ובחלוקתו. הם קבעו את מקום הבאר ועסקו בעוד עבודות. פה אחד הוסכם ביניהם לקרוא למושבה העברית שיסדו בשם ראשון־לציון, וכן שמה עד היום הזה.
זה היה ביום חמישה־עשר באב תרמ"ב (1882).
המוציא והמביא בסידור המשקים ובמושבה היה יהודה לייב חאנקין, שעל פיו התנהלה כל העבודה. חאנקין, שהיה בעל אחוזה ברוסיה, ודרכי החקלאות היו נהירות לו, נעשה למורם הראשון של האיכרים העברים, שהיו בורים גמורים בחקלאות. הוא נהג ביד רמה את העדה הקטנה: רגיל היה להתרגז, לדבר קשות, כאיכר מבטן ומלידה, ודווקא ברוסית. חרף כל אלה אהבוהו האיכרים מאוד, במיוחד בגלל יושר לבו וכינוהו בשם ‘דיאדקה’ (דוד). הבית הראשון במושבה ראשון־לציון הוקם בכספו של יהודה לייב חאנקין.
מספר עליו אחד ממייסדי ראשון־לציון, דב חביב־לובמן, בספרו ‘ראשון־לציון’:
"עדת המתיישבים היתה מרובת פנים, חומר מגוון מאוד: בהם סוחרים, קבלנים, כימאים, בנקאים ותוכנים. תלמידי בתי־ספר תיכוניים ועליונים, כולם טירונים בעבודת־האדמה. חומר זה היה זקוק למדריך שיורהו ראשי פרקים בחקלאות. והנה נמצא ביניהם יהודה לייב חאנקין, שהיה בקיא קצת בעניין זה. זמן רב התגורר במושבות הגרמנים אשר בדרום־רוסיה והיה חוכר מהם אחוזות. יהודה לייב חאנקין נעשה למורה־דרך ולמנצח על העבודה. אמנם הכניסו אל המושבה גם שני מומחים מתלמידי מקווה־ישראל, אבל השפעתו שלו היתה ניכרת ביותר, כי היה האיש אוהב אדמה ואוהב עבודה, בעל מרץ רב ופניו מפיקים עוז. ובגלל החיבה אשר רחשו אליו האיכרים כינוהו בשם ‘דיאדקה ליובקה’ – ‘דוד ליובקה’.
‘הדוד ליובקה’ היה מפליא לעשות ולהמציא המצאות שונות בשעת הצורך. אחת מהמצאותיו היתה – לאסור את ספינת המדבר, הגמל, בעגלה ולנסוע ליפו… בימים ההם היה קרון פשוט נחשב ביפו כאחד מפלאי תבל; פרחחי הרחוב היו יוצאים לקראתו בהתפעלות ובשריקות והעגלון היה צריך להיות מומחה וזריז, כדי לצאת בשלום מהכנופיה הזאת, שלא יסתבך אחד ממנה באופנים ולא ישבור יד או רגל.
אפשר לשער מה גדולה היתה ההפתעה, בהופיע עגלה מלאה אנשים לבושי ‘פראנג’י’1 ורתומה לשני גמלים נטויי־גרון! מיד התאספו מאות אנשים סקרנים ונטפלו לאותה עגלה ועשו לה לוויה גדולה. ספקו כף, שרקו וקראו “חאדידו! חאדידו!” (קריאה של בוז לזרים). הגמלים נבהלו ורמסו על ימין ועל שמאל ותהום כל העיר".
העסקן הציוני יהושע ברזילי (אייזנשטאט) שסייר בימים ההם את הארץ מטעם חברת חובבי־ציון ברוסיה תיאר את מצבה של ראשון־לציון:
"גלמודה ובודדה התנוססה המושבה ראשון־לציון בשממה… שלוש אחיותיה: פתח־תקווה, עקרון וגדרה, שנוסדו בינתים, לא יכלו להושיע לה, כי הן עצמן עדיין היו צעירות ועניות. המטרופולין, יפו, היתה עיר מאוכלסת כולה ערבים. קצתם פראים למחצה, וקצת פראים גמורים. ועיר האלוהים, ירושלים, רחוקה מהלך שתים־עשרה שעה (מסילת־הברזל עוד טרם היתה בארץ), והיא עצמה מושפלת עד שאול תחתיה. היהודים המעטים תושבי הארץ מאז, עיניהם כהות מאבק החורבן ואינם מסוגלים להביט על הישוב החקלאי כעל מנחם.
ומבית אין נחת. אדמת המושבות, שנקנתה בצער ויסורים, אינה מוכשרה למזרע ואינה מכניסה כלום. פרדסים וגינות־ירק אי־אפשר לנטוע בגלל חוסר מים וכסף, ואת תורת החקלאות אין איש יודע אפילו במקווה־ישראל. בבית הפקידות מפהק איזה גנן צרפתי, אבל אין איש מאמין בתורתו. הגפנים בכרמים הקטנים נטועות פרע, ומי יודע אם תעשינה ענבים או באושים?"
* *
בעת ההיא ובמצב ההוא שפכה הפקידות של הבארון רוטשילד את ממשלתה על המושבה, שנכנסה אל תחת חסותו של הנדיב, והאיכרים היו מקבלים תמיכה מקופת הבארון. הפקידים רצו לשעבד את איכרי המושבה ודרשו משמעת חמורה. הרחיקו את המעולים מבני הישוב, אם היו חשודים על מהפכנות, וקרבו את הגרועים, אשר ידעו להתרפס ולהיכנע.
החלוצים הראשונים, שקיוו לאכול מפרי יגיעם על אדמתם, זקוקים היו שלוש שנים לתמיכות הפקידות, ללחם חסד. בשל עקת הנפש נחבא האידיאל הגדול של התחיה ואת מקומו ירשו מעשים פעוטים, דאגות יום־יום. איש לא ידע מה תהי אחריתו ואחרית כרמו.
והבארון אדמונד דה רוטשילד יושב בארמונו אשר בבירת צרפת ואין להגיע אליו. הפקידות העליונה בפאריז אוטמת אוזניה, ועל כל התלונות היא משיבה בפקודה להחמיר את המשמעת. “תכבד העבודה על האנשים האלה ואל ישעו בדברי שקר”.
על הפקידות של הבארון בזמן ההוא ויחסה למושבות וליהודים בארץ־ישראל יודע כל מי שקרא את קורות התקופה ההיא. הבילו"י ישראל בלקינד מספר, למשל, על הפקיד הראשי הירש, שהיה ידוע בכינויו ‘הסרג’נט האלזאסי’ (הוא התייחס בשלילה גמורה לרעיון ישוב ארץ־ישראל וליסוד ראשון־לציון בפרט), כי היה פונה ואומר לאיכרים בדברים כאלה: “למה לכם סוסים, כלי־עבודה וכיוצא באלה? הלא בין כך ובין כך משיכלה הכסף, שהנדיב הקציב למענכם, תהיו נאלצים לעזוב את הארץ, ולכן לא כדאי לנו לרכוש לגמרי את כל המכשירים הללו. איכלו לכם את כסף התמיכה ולכו לכם”.
והוא לא עשה כלום למען המושבה במשך כל הקיץ ולא רכש לה לא עגלות ולא מחרשות. הפקיד הראשי הזה שנא את המתיישבים הצעירים יוצאי רוסיה, שכמעט כולם היו חשודים בעיניו על אידיאליות נפרזה ועל דעות ראדיקאליות. ומתוך נטיה לעריצות היה מתנהג ביד רמה. הוא אסר, למשל, על בית־המרקחת בראשון־לציון למכור תרופות לכל מי שמתנגד לפקידות. אמנם הפקיד השני, יהושע אוסובצקי, אהב את הישוב במידה ידועה, ועל פי חינוכו העברי היה קרוב לרעיון חיבת־ציון; אבל מטבעו היה אוהב שררה, מפחד תמיד, אולי יבוא מי שהוא ויקח את מקומו, והדבר הזה עשה אותו להפכפך ולערום ולמלא מזימות. ולכן היה דווקא אוסובצקי זה הגורם למרידה שפרצה בראשון־לציון.
בין התקנות הקשות והמרגיזות, שתיקנו פקידי הבארון, נמצאו גם אלה:
א) כל איכרי המושבה נחשבים לשכירי־יום והרשות בידי המינהל לפטרם בכל עת ובכל שעה ולשלחם מחוץ למושבה.
ב) אסור לאיכרים לאכסן בביתם אנשים זרים למעלה מעשרים וארבע שעות, בלי רשיון מיוחד מטעם המינהל.
רוב האיכרים חתמו על התחייבות לקיים את התקנות האלה, ובשכר זה קיבלו תמיכה מקופת הבארון ולא היו תלויים ביבול כרמיהם. אולם חאנקין ובניו ויתרו על התמיכה וסרבו לחתום על התקנות. הם היו הראשונים, שהתחילו לדרוך יין מענבי כרמיהם. בעת ההיא היה המעשה הרגיל הזה מאורע ‘היסטורי’ בחיי המושבה היהודית.
ישראל בלקינד מספר על בציר הענבים הראשון בכרמיהם של בני חאנקין דברים אלה:
“יהודה ליב חאנקין ובניו יצאו עם עלות השחר לכרמיהם בלווית הרבה אורחים, שבאו לראות בבציר. כולם בצרו את הענבים ברינה ובשירה. שמו אותם בתוך חביות וחזרו למושבה במחולות ובזמר. היה זה מחזה תנכ”י אמיתי. אבל בעיני משרתי המינהל לא מצא חג הבציר הזה חן כלל וכלל, וזממו מחשבות כיצד להשביתו".
והנה עוד תיאור על בציר היסטורי זה:
"לפני ביתו של יהודה לייב חאנקין התעכבה עגלה עמוסה אשכולות ענבים ומסביב לה מכרכרים ומפזזים כל בני המושבה: ‘הידד, הידד!’ נטלו חבית גדולה וריקה, הכניסו אותה לתוך הפרוזדור שאותו הקצה חאנקין ל’יקב' ארעי; לקח את בן־זקוניו, נער כבן שלוש־עשרה, וקדש את ידיו ואת רגליו; הנער עלה על החבית שגדשוה בענבים והתחיל דורך בהן ברגליו. מיד התחיל היין שותת ונזול. אחד הזקנים ברך ‘שהחיינו בשם ומלכות’, ומלב כולם פרץ ‘האח, ראשון־לציון’.
התנהגותה המורדת והעצמאית של משפחת חאנקין וביחוד של הבן הצעיר יהושע חאנקין היתה החריפה במחאות נגד שלטונו של מינהל הבארון בזמן ההוא, ששיעבד את איכרי המושבה. הפקידים הביטו על ביתו של חאנקין כעל קן מהפכני וקשרו נגדו מלחמה עזה. קודם כל הגישו תלונה עליו למינהל העליון בפאריז. לאחר זמן־מה הגיע מיברק מפאריז ובו היה כתוב: אם במשך עשרים וארבע שעות לא יחתום חאנקין על התקנות, כשם שעשו זאת שאר האיכרים, ישלחו אותו מן המושבה, באמצעות הממשלה!
הפקיד אוסובצקי ביקש תמיד סיבה להראות את ידו הקשה לאלה שחשד בהם כי הם חותרים תחת כסאו. ביקש ומצא:
בזמן ההוא גר בראשון־לציון המהפכן הציוני המופלא מיכאל הלפרין. נאומיו ושיחותיו המלאים אש להבה לא נשאו חן בעיני אוסובצקי, ועל נקלה קיבל את הסכמתו של הירש, שהפקידות תגרש מן המושבה את הנואם המסוכן והמהפכן הזה.
מיכאל הלפרין לא היה רך כקנה ולא נכנע לפקידות. עמד אוסובצקי ודרש ממייסדי ‘אגודת הפועלים’ הראשונה, אוסטאשינסקי וזיברג, שבחדרם השכור התאכסן הלפרין, שיוציאו את המהפכן מחדרם. לאחר שהם לא נענו לו, פנה אוסובצקי לבעל־הבית שהיה מן האיכרים הניתמכים, ודרש ממנו כי בשם הפקידות יסיר את הדלתות והחלונות מהחדר המשותף, כדי שאוסטאשינסקי, זיברג והלפרין יעזבו את החדר בעל כורחם. פקודה זו נתמלאה, כמובן, על־ידי איום, בעצם ימות הגשמים.
חברי ‘אגודת הפועלים’ בשובם מעבודתם בשדה, ראו את אשר עשו להם, תפסו את בעל־הבית והלכו אתו יחדיו לבית־הפקידות לקבול לפני אוסובצקי על מעשה הפקרות זה.
לא נתברר, אם באמת נבהל אוסובצקי בראותו עשרות אנשים הולכים וקרבים לבית־הפקידות, שבו התגורר גם הוא, או כי היה זה מעשה עורמה מצדו להעמיד פנים, כי מגן הוא על עצמו מפני חבורת שודדים. הוא הוציא את אקדחו מכיסו וירה באוויר כלפי הבאים. המתקהלים נתרגשו אף הם וניגשו לשבור את הדלת.
תיכף שלח אוסובצקי שליחים למקווה־ישראל וליפו להודיע להירש ולהרצנשטיין, אחד מוועד חובבי־ציון, שהוא נמצא בסכנה ושיזדרזו לשלוח לו חיילים להגן על חייו. הירש לא איחר לקיים את פקודתו והחיילים יצאו לדרכם, מזויינים בכבלים ואזיקים – לאסור את ‘המורדים’.
אותה שעה נזדעזעה ראשון־לציון כולה. משעה שהתחיל הישוב החדש עוד לא אירע, שהממשלה תתערב בריב פנימי של מושבה עברית, וכי נגד האיכרים, חלוצי התחיה, המתאמצים לחיות חיי צדק ויושר, יבואו חיילים באזיקים, כמו שבאים על מורדים ופושעים. כל בני המושבה, מאיש ועד אשה, מקטון ועד גדול, מנער ועד זקן, מכורם ועד פועל, התאספו בבית־הכנסת, שנמצא אז בדירה שכורה, הוציאו מארון־הקודש את ספר התורה וכולם נשבעו שבועה קדושה לגרש את אוסובצקי מן המושבה ולבלי תת לו דריסת־רגל בראשון־לציון.
ואת אשר קיבלו עליהם קיימו. ישראל (לוליק) פיינברג, הרם והחסון כארז, שהטיל את פחדו על כל ערביי הסביבה, ועוד בחורים אחדים, הסבירו לחיילים התורכים, במופתים חותכים, שמושבה עברית איננה כפר פלחים. החיילים יצאו מראשון־לציין כלעומת שבאו ואחרי צאתם נשלח גם אוסובצקי ‘בכבוד הראוי’.
הפקיד הראשי הירש ניסה להכניס שוב את אוסובצקי למושבה, ואחרי אשר לא עלה הדבר בידו, חדל – כמובן, על פי צו הפקידות העליונה בפאריז – לתת לבני המושבה את תמיכתם החודשית.
אבל רוח האיכרים לא נפלה בקרבם. להיפך. הם התעודדו, השאיפה לחופש הזכירה להם את ימי עלייתם. הם התאחדו לקואופרטיב והתפרנסו בדוחק רב, בתקווה כי חובבי־ציון יושיטו להם יד־תומכת. בטוחים היו, שחובבי ציון יבינו לצערם, שהביאם לידי ה’מרידה', וישלחו משלחת לבארון רוטשילד לסנגר עליהם, והנדיב ימנה פקיד אשר ידאג באמת לטובת צמיחתה והתפתחותה של המושבה.
ואולי היתה תקוות האיכרים מתגשמת, לולא עלה בידי אוסובצקי להתעות את העתון ‘הצבי’ של אליעזר בן־יהודה, עתונו היחידי של הישוב העברי בעת ההיא. כדוגמה להלך הרוחות בחוגי הישוב היהודי בדבר הסכסוך הזה בין האיכרים ופקידי הבארון, יכולים לשמש דברי עסקן חובבי־ציון יחיאל מיכל פינס באחד ממכתביו:
“המפקח האחד לישוב ארץ־ישראל, דעו נא, רבותי, איננו כי אם הנדיב, ואל ישיאו אתכם הצעירים הנבהלים בדעותיהם הנפסדות להפקיע עצמכם מתחת אפיטרופסותו. תדעו, כי בלעדיו לא תקנו קרקעות ולא תבנו בתים ולא תעשו מאומה, כי כפי הנראה אותו שלח ה' ובו בחר, כי יצא דבר הרעיון לפועל על ידו, ומה אנו להשלות נפשנו במשאות שווא ומדוחים?” ופינס מוסיף להזהיר: “ודעו עוד, כי המנהל הירש נאמן מאוד לפני הבארון ודבריו קדושים המה, כי על כן חלילה וחלילה להקניטו”.
גם בחוץ־לארץ נמצאו רבים, שהאשימו את האיכרים בעוון מרי ומרד, וכל זה השפיע על ועד חובבי־ציון ברוסיה, שיחדל לעמוד לימינם. וכך היו המתיישבים נתונים בצרה גדולה, עזובים, גלמודים, סובלים חרפת־רעב.
הבארון אדמונד דה־רוטשילד ישב מרחוק והיה מקבל ידיעות מפי הפקידים שלו על המאורעות בהארה הרצויה להם. ראו זאת המתיישבים והריצו משלחת אל הבארון להרצות לפניו את המעשים מנקודת־מבט אחרת. ואולם כשבאו חברי המשלחת לפאריז, נודע להם, כי הבארון יצא בכבודו ובעצמו לארץ־ישראל, למקום המעשה. לראות הכל בעיניו.
כשבא הבארון למושבה, והאיכרים התייצבו לפניו לבושים בגדי חג, פנה אליהם הבארון בדברים כבושים על אודות מעשה אוסובצקי וביקש מהם, שישלימו עם הפקיד ושיסכימו, כי ישאר במשרתו בראשון־לציון. חלק מן האיכרים ענו בקול: “כן, אנו מסכימים!” אך חברי ההתאגדות ‘רודפי שלום’ (שפיינברג עמד בראשם) ענו פה אחד: “לא!”
אז התרגז הבארון והתחיל מדבר קשות:
“הזה הוא הגמול אשר אתם גומלים לי על כל הטוב אשר עשיתי ואשר עוד חשבתי לעשות לכם? אנכי אמרתי להראות לעולם, כי בני ישראל מסוגלים להיות עובדי־אדמה, והנה הראיתם כי יודעים אתם לקשור קשר”.
כמעט בדמעות דיבר את הדברים האלה, וכל עין ראתה, כי נכמרו רחמיו ולבו הומה ונרגש מאוד. הוא שלח מעל פניו את האיכרים שיתייעצו עד מחר, ומלא רוגז נסע למושבה עקרון.
ועוד באותו יום באה לפני הבארונית משלחת של שלוש מנשי ראשון־לציון, ובראשן אולגה בלקינד, ארוסתו של יהושע חאנקין הבן, לבאר לאשת הנדיב את דבר שאיפתם הגדולה של חלוצי הישוב לשוב לחיי הטבע בארץ אבות, את כל הצרות והפגעים ששבעו מיום בואם ועד עתה ואת תעלולי הפקיד אוסובצקי. המשלחת העתירה לפניה, כי תשתדל להרחיק מן המושבה את האיש הזה, העומד לשטן על דרך התפתחותה. הבארונית השתכנעה מדברי המשלחת והבטיחה לחבריה לעשות כל מה שבידה, למען הרחיק מן המושבה את הפקיד השנוא.
ביקורו של הבארון במושבה עקרון גרם לו יתר נחת. הוא מצא את העקרונים לבושים מכנסי בד לעורם וטליתות־קטנות על כתפיהם הערומות, והם עומדים בגרנם וחובטים את החיטה, כאשר חבטו אותה אבותיהם לפני אלפי שנים, פניהם נוטפים זיעה ועיניהם נוצצות משמחת העבודה. מראה האיכרים העברים הפשוטים והתמימים, המסורים לעבודתם והשמחים בחלקם, הטביע בבארון רושם עמוק כל כך, עד כי תיכף נשכח הרוגז מלבו, ובשובו לראשון־לציון היה עליז ושמח, וכל הערב לא חדל מלספר לאשתו על העקרונים, והציע לה, שתסע עמו מחר לשם, כדי שתראה במו עיניה את תחילת שיבתו של העם לתחיה. ואולם הבארונית סרבה להסכים להצעתו עד שיבטיח לה, שאוסובצקי יישלח מהמושבה לעולם ועד.
והבארון נאות לה. בערב, כששבו הבארון והבארונית מעקרון, פגשו אותם כל בני ראשון־לציון וילדי בית־הספר בספר תורה, באורים ובשירים, והפגישה הלבבית הזאת הוציאה דמעות גיל מעיני הנפגשים והפוגשים גם יחד. ושירת ‘האח, ראשון־לציון’ המתיקה אותו הלילה את שנתו של הבארון. את הבטחתו אשר הבטיח לבארונית קיים וראשון־לציון נגאלה מפקידותו של אוסובצקי.
אולם תיכף לאחר צאתו של הבארון מארץ־ישראל, שבו הירש, הוא ‘הסרג’נט האלזאסי’, וחבריו, להיות שליטים כבתחילה. הם גזרו על בני ראשון־לציון גזרות קשות, כדי לנקום בהם את נקמת אוסובצקי. את חמתם שפכו על כל אלה, שלא אבו להכנע, וביחוד הציקו למשפחת חאנקין.
ובדברי־ימי ראשון־לציון מן הימים ההם מסופר:
במוצאי יום הכיפורים של שנת תרמ“ז, בשובו מבית־הכנסת, מצא יהושע ברזילי, בא־כוחם של חובבי־ציון מרוסיה, שני מכתבים על שולחנו – מליליינבלום ומהד”ר פינסקר."2
מ. ל. ליליינבלום הודיע לו, כי פינסקר שב זה עתה ממסעו באירופה, ושם נודע לו, כי הבארון עומד לעשות גדולות ונצורות בארץ־ישראל, ולכן, הוא, ליליינבלום, מטיל עליו, על ברזילי, להשתדל בכל כוחו, כי אלה מכורמי ראשון־לציון, שעדיין לא חתמו על תקנות הפקידות, ימהרו לחתום עליהן, וכי שני הכורמים (יוסף פיינברג ויהודה לייב חאנקין), שנגזרה עליהם גזירת הגירוש, ימהרו לקבל עליהם את הדין, כדי שלא להרגיז את הבארון ושלא להפר את מחשבתו הגדולה. והד"ר פינסקר במכתבו הקצר מצטרף לדעתו של ליליינבלום, “משום שבזה תלויה הצלחתו של הישוב”.
ובו בלילה נסעו ברזילי ובא כוחם של חובבי־ציון הרצנשטיין להשפיע על פיינברג וחאנקין שיעשו כרצון פקידות הבארון. כשהראו לפיינברג את מכתבי ליילינבלום ופינסקר, ענה להם זה מיד: “הלא יום סליחה היום… הואיל ופינסקר וליליינבלום אומרים, שכך דורשת טובת הישוב – אני נכנע”. השליחים העירו אז גם את הזקן חאנקין משנתו וסיפרו לו את הדבר. יהודה לייב חאנקין ענה שאינו יכול לעשות כלום שלא מדעת בנו יהושע והוא שלח אותם אל בנו.
ברזילי הכיר יפה את חאנקין הצעיר ואת תכונתו, ובטוח היה מראש, כי לא יאבה ולא ישמע לו. לא נשארה לו דרך אחרת בלתי אם לפנות לארוסתו של חאנקין, אולגה בלקינד, שתשפיע עליו, כי ייכנע לרצון הוועד של חובבי־ציון. ברזילי הראה לה את המכתבים וברר לפניה את המצב לפי השקפתו. בתחילה התמרמרה אולגה בלקינד ושפכה כל חמתה על פינסקר וליליינבלום, הבאים להמיט שואה על אנשים ישרים. אולם סוף־סוף נוכחה, כי הפרט מחייב להכנע לטובת הכלל. הלא זו היתה תקופת אנשי החזון בארץ־ישראל, עת כל אחד ראה את עצמו לא כשומר על נחלתו הפרטית, אלא כאחד מן העובדים למען עם ישראל כולו.
למחרת היום הלכו יוסף פיינברג ויהודה לייב חאנקין אל הפקיד הירש במקווה־ישראל וחתמו על אמנה שהוגשה להם, ושלפיה הם מקבלים על עצמם למכור את נחלותיהם בראשון־לציון ולעזוב את המושבה.
וכעבור ימים מועטים קיימו את אשר הבטיחו לעשות. כך נאלצה משפחת חאנקין, בשל עריצותה של הפקידות, לעזוב את המושבה, שבה השקיעה כל כך הרבה זמן ומסירות־נפש.
יהודה לייב חאנקין עקר ליפו ופתח לו חנות למנופקטורה.
ביפו, ביום ט“ו כסלו תרנ”ד (1894), נפטר האיש הדגול. בעת מלחמת העולם הראשונה העבירו בניו את עצמותיו לקבורה בראשון־לציון, והוא חזר אל חיק אדמת המקום אשר כה אהב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.