(תר“ח – 1848 – תרצ”א – 1931)

מיליונרים יהודים רבים היו בעולם, אך מעטים מאוד מביניהם היו כנתן שטראוס, הנדבן היהודי והגדול מארצות־הברית, הידוע היטב לתושבי ישראל מתוך פעולותיו הגדולות למען בריאותם, ושעל שמו קרויה העיר נתניה.

בשנות נעוריו היה נתן שטראוס, כיתר אחיו העשירים מסוגו וממעמדו, שייך למעמד ‘היאהודים’ בארצות־הברית, היהודיים הרפורמיים, ובזה יצא ידי חובתו לעמו; אך בעשרים וחמש שנותיו האחרונות נעשה לציוני נלהב, ליהודי לאומי בלב ונפש. עם זאת, גם כאשר השקיע את ראשו ורובו בבניינה של ארץ־ישראל, לא זנח את דלת העם בארצו, והתמסר להקלת סבלה.

נתן שטראוס היה קרוב מאוד לפועלים היהודים בארצות־הברית, תמך בהם וסייע להם בעתות צרה. לא פעם היה שטראוס מופיע באספות פועלים בפרבריהם והיה בא לעזרתם בימי חוסר עבודה ובימי החורף הקשים והקרים, כשבבית אין פחם להסקה וחלב לילדים. הוא היה מספק לפועלים רבים גם את הפחמים להסקה וגם את החלב לילדיהם. שטראוס הקים ברחבי העיר ניו־יורק תחנות רבות שבהם חילקו למעוטי־יכולת חלב במחיר מוזל ביותר.

ידועה המימרה שלו שהיה משמיע לעתים באספות נדבנים: “הכסף שבן־אדם מחלק לדברי צדקה, בשעה שהוא בריא – זהב הוא. הכסף שבן־אדם מחלק בזמן שהוא חולה – הוא כסף ולא זהב. והכסף שבן־אדם משאיר לדברי צדקה אחרי מותו – אינו אלא עופרת”.

מלבד צדקתו שאף נתן שטראוס להרבות שלום בעולם מתוך הכרה ששלום בין העמים הוא גם שלום לעמו לישראל והוא תמך הרבה במוסדות שהטיפו לשלום בין העמים.

גם בארץ־ישראל עמל וטרח שטראוס לטעת את נטע השלום בין היהודים והערבים. אחרי רעידת־האדמה שפקדה את הארץ בשנת 1929, אשר פגעה רובה ככולה בערבים, ביחוד בשכם ובמקומות אחרים של מגוריהם, היה נתן שטראוס הראשון בין הנדיבים היהודים בארצות־הברית ובעולם כולו להחיש עזרה לסובלים.

את ארץ־ישראל ביקר בלוויית אשתו כמה פעמים. עם כל ביקור הרחיב והגדיל את פעולותיו בשדה הבריאות. מפעלי הבריאות שיסד מפוזרים בכל הארץ.

* *

נתן שטראוס נולד ב־1848 בעיירה הקטנה אוטרברג, בבאוואריה שבדרום־גרמניה. אבי סבו, יעקב בן אליעזר, היה ציר באספת הנבחרים היהודים שהתכנסה בפאריס בשנת 1806, כדי לכונן את הסנהדרין שביקש לייסד נפוליאון בונאפארט, והוא היה בא־כוח יהודי באוואריה בסנהדרין זה.

בשנת 1808, כשנפוליאון פירסם את הצו, שעל יהודי אלזאס לבחור בשמות משפחה, בחר יצחק, בנו של יעקב בן אליעזר, את השם ‘שטראוס’. בנו של יצחק זה, לאזארוס, הוא אביהם של איזידור, נתן ואוסקר שטראוס – שכל אחד מהם נתפרסם בתחומו שלו. הבכור, איזידור, טבע יחד. עם האנייה ‘טיטאניק’.¹ אוסקר היה השגריר היהודי הראשון של ארצות־הברית בתורכיה.

האב לאזארוס, שהיה עסקן מדיני ליבראלי, נחשד בהשתתפות במהפכת 1848, ולאחר שנפוליאון השלישי הוכרז לקיסר, הוכרח לעזוב את אירופה. ואכן, בשנת 1859, בהיות נתן בן ארבע, עקר האב את רגליו לארצות־הברית ללא משפחתו. יחד עם שותף רכש עגלה וסוס והשנים נסעו כרוכלים מעיר לעיר ומכפר לכפר. לאחר שצבר לאזארוס סכום כסף השתקע בעיירה נידחת בדרום ארצות־הברית, שלא היה בה זכר ליהודי ופתח שם חנות לממכר צמר־גפן. כעבור שנתים הביא לארצות־הברית את בני משפחתו, אשתו, בתו ושלושת בניו. הבנים ביקרו רק ביום ראשון בשבוע בבית־ספר נוצרי־באפטיסטי, ובימי השבוע האחרים עזרו לאביהם בחנותו ובמסחרו.

נתן שטראוס עזר גם הוא לאביו הרוכל בנסיעותיו בעגלה. את ימי היותו רוכל לא שכח נתן שטראוס במשך כל חייו. אלה שהשתתפו בחג יובל השמונים שלו, שנערך בארמונו הנהדר בניו־יורק, מספרים כי באמצע החגיגה, בזמן שהנואמים עסקו בהמטרת שבחים על אישיותו, נעלם פתאום חתן היובל. כעבור שעה קלה נכנס לאולם החגיגה יהודי רוכל, עם תרמילו על כתפו. זה היה נתן שטראוס הצעיר. הוא יצא להזכיר לעצמו ולבניו ולכל העולם, ששקר הזהב והבל הכסף. תמונת שטראוס הרוכל נתפרסמה אז בעתונות וזכתה להד רב.

את השכלתו רכש נתן שטראוס בבתי־ספר שונים שבמדינות הדרום. כשעברה המשפחה לניו־יורק, עבר גם הוא לשם. בתחילה השתלם בלימודיו בבית־ספר תיכון ואחר כך בבית־ספר גבוה למדעי המסחר. אחרי גמר לימודיו נכנס גם הוא, כמו יתר אחיו, לעסקי אביו.

נתן שטראוס היה החרוץ ביותר במסחרו, ובן עשרים ושש נעשה שותף לעסקי אביו, שרחבו ושגשגו. בהיותו בן עשרים ושבע נשא לו לאשה את הגברת לינה ממשפחת גוטהרץ, והיא היתה לו לחברה נאמנה בדרך חייו.

בהיותו לסוחר גדול ולשליט יחידי בעסקי אביו, גילה את רוחו הנדיבה, ונתן דעתו לפעולות לטובת החברה, במיוחד בתחום התברואה. נתן שטראוס היה חובב גדול של צמחים ונטיעות. הוא ראה בהם תועלת רבה להבראת האוויר המזוהם בכרכים. כשהמפלגה הדמוקראטית, שהיה חבר פעיל בה, הציעה לו כהונה רמה בניו־יורק, הסכים להבחר אך לוועד לשמירת הגנים והיערות בניו־יורק. בהמשך נבחר לנשיא הגנים העירוניים. משרות כאלה, שאין בהן שמץ פוליטיקה, ביכר שטראוס על משרות אחרות שהוצעו לו מטעם המפלגה הדמוקראטית. כאשר הוצעה לו משרת ראש העיר ניו־יורק – סרב לקבלה.

זוהי בקיצור נמרץ דרך חייו עד שנת 1892. אלילו, עוד היה הממון, מטרתו היתה – לצבור ולהרוויח הרבה כסף. מקדשו – בית־מסחרו והתפתחותו. עמו – הדולארים. נשמתו – הספורט, כל סוגי הספורט שהיו נפוצים אז בארצות־הברית. תענוגו הגדול היה מרוץ הסוסים. ידידיו מעולם החיות היו הסוס המצויין והכלב המסור. תואר הכבוד שלו בעולם הספורט היה ‘מלך המרוצים’.

כל אותה תקופה היה נתן שטראוס רחוק מעניני צדקה. והנה חל בו פתאום מפנה עצום; עבר עליו אותו המשבר הנפשי – המשבר החוצה את חיי האדם לשניים. המשבר כפול היה – משפחתי, ולאומי־כלכלי. המשבר הטביע בו את חותמו לכל חייו, והפכו לנדבן דגול מרבים, במיוחד לטובת ארץ־ישראל.

* *

מספרים כי הסיבה שהניעה את נתן שטראוס לייסד את תחנות טיפת־החלב בארצות־הברית, אחר־כך באירופה, ולבסוף גם בארץ־ישראל, היתה זו:

בשנת 1892 מת על נתן שטראוס בנו האהוב ממחלת השחפת. האב התאבל מרות על בנו. בפקודתו חקרו הרופאים ודרשו לסיבת המחלה ומצאוה בחלב הפרה הגזעית הטובה ביותר שבאחוזתו.

נתן שטראוס שקע אז בהרהורים מרים. אם פרתו המיוחסת, ברפתו הנקיה והחדישה בתכלית, הנתונה להשגחת רופא בהמות מומחה, יכלה לחלות במחלה קשה כזו ולהסב לו אסון נורא כל־כך, על אחת כמה וכמה פרות פשוטות, מנוונות, מזוהמות, נטולות השגחה, עלולות ללקות בחולי זה – ומי יודע כמה אמהות משכלות את ילדיהן מחמת חלב הפרות האלה?

ואמנם, הסטטיסטיקה הראתה על תמותה איומה בין הילדים משחפת שמקורה בחלב.

כשהחל שטראוס לחקור חקירה יסודית יותר בבעיה זה נוכח לדעת כי בניו־יורק עירו, תמותת הילדים (שהיתה, כאמור, מבהילה) באה כתוצאה מן החלב המזוייף שבו ניזונו, קם שטראוס ויסד בכל השכונות שבניו־יורק מוסדות לפיסטור חלב. את החלב המפוסטר היו מחלקים להמונים העניים. המוסדות האלה נתנו עד מהרה את אותותיהם, ותמותת הילדים נתמעטה. אז יסד שטראוס מוסדות לפיסטור חלב גם בשיקאגו ובפילאדלפיה. כך הלך מחיל אל חיל בתחום זה עד שרשת המוסדות של טיפת־חלב הקיפה את כל ארצות־הברית. לא בנקל עלה לו הדבר. הטרוסטים, בעלי המחלבות הגדולות, התנגדו לו. גם עירית ניו־יורק התנגדה לכך בתחילה. הלשינו והעלילו על שטראוס שאין הוא מתכוון אלא ל’ביזנס' חדש וכל הדאגה לילדים אינה אלא פרסומת ותו־לא. התארגנו נגדו גם מוכרי החלב. הוא לא נבהל. עמד ופתח על חשבונו חנויות רבות לממכר חלב בחלקים שונים של העיר, מקום משכנה של דלת העם, ושם מכרו חלב מפוסטר לעניים במתיר סנט הבקבוק.

הוא קצב לחלב מחיר זול ביותר, אולם לא חילקו חינם, כדי שהעניים, הבאים לקחת את החלב לילדיהם, לא יראו את עצמם כמקבלי צדקה. הוא ידע שאלפי אנשים עניים לא יבואו לקחת חלב חינם ולהנות מן הצדקה. כלל גדול היה בידו, כי לא מתן הצדקה העיקר, אלא הצורה שבה היא ניתנת.

בשנת 1920 היו לנתן שטראוס 297 תחנות לחלוקת הלב מפוסטר בשלושים ושש ערים בארצות־הברית. תמותת התינוקות ירדה אז באורח ניכר.

שמו של נתן שטראוס נעשה מפורסם וזכה לחיבה ולהערכה לא רק בארצות־הברית אלא גם באירופה. בשנת 3–1892 שרר בניו־יורק חורף עז וקשה, וגדול היה העוני והלחץ ברובעי המוני העם בזמן השביתה הגדולה של הכורים. נתן שטראוס נענה מיד לסבלם של העניים והתקין רשת של מחסנים לחלוקת פחם, לחם וצרכי מזון לזקוקים. ובשנה שלאחר זו, בעבור משבר קשה על הפועלים העניים שבעיר ניו־יורק, סיפק דירות למחוסרי קורת־גג.

בשנת 1909 יסד שטראוס את התחנה הראשונה למניעת שחפת אצל תינוקות. בשנת 1911 נבחר שטראוס כציר ארצות־הברית לקונגרס הבין־לאומי בברלין להגנה על התינוקות. כעבור שנה השתתף בתור ציר ארצות־הברית בקונגרס למלחמה בשחפת שנתקיים ברומא. וכך נמשכו הוא ואשתו לכל מיני מפעלי חסד וצדקה לנצרכים, לניזוקי עבודה ומלחמה, לחיילים נכים, לצלב האדום. את אניית השעשועים ‘סוסולינה’ מכר ואת דמיה הקדיש לתמיכה ביתומים ובאלמנות שאבותיהם ובעליהם ניזוקו בעבודה או נהרגו תוך כדי מלחמת החיים.

תקופה זו של נדיבות־יד ועבודה ציבורית נמשכה למעלה מעשר שנים, מבלי ששטראוס יתעניין באופן מיוחד בסבל עמו. הוא ידע אז רק את סבלות האנושות; והנה קרה בשנת 1904 מקרה בחייו, שעורר בו דחף עז להכיר את עמו. המקרה חולל בלבו מהפכה חדשה, ומאז החלה אצל נתן שטראוס תקופתו הציונית, התקופה המזהירה בחייו.

* *

ישנן כמה גירסאות לסיבה שהביאה את נתן שטראוס לציונות. הגירסה האחת מספרת שהוא רצה לנסוע עם בני משפחתו מניו־יורק לאחד ממעונות הקיץ אשר בלייקווד במחוז ניו־ג’רסי (מקום קיט אריסטוקראטי דאז). הוא שלח הזמנה לכמה חדרים לבעל המלון המהודר וקיבל תשובה ש’יהודים אינם רצויים לנו'. לבו הרגיש של נתן שטראוס התחיל תוסס ופועם בקרבו. הוא ראה בתשובה זו לא רק עלבון לעצמו, כי אם לכל העם היהודי. מה עשה? הלך וקנה בכספו מלון גדול סמוך למלונו של האנטישמי, והתחרה בו עד שהלז נכנע והחל להזמין יהודים לבית־מלונו.

גירסה אחרת מספרת: הקאתולים אשר בלייקווד היו זקוקים לכנסיה. עמד נתן שטראוס ונדב את הכסף הדרוש למטרה זו. והנה נתברר שהמטפל בהקמת הכנסיה הוא בעל בית־מלון, שעליו תלוי שלט כי ‘יהודים אינם רצויים בו’. שטראוס ניסה להשפיע על בית־מלון זה שיסיר את השלט, אולם קיבל מענה מחוצף: “אם אחפוץ אסגור את המלון גם בפניך”. שטראוס התרגז מאוד. בפעם הראשונה הכיר באופן כה אישי את השנאה לעמו. הוא החליט לנקום באנטישמי זה. הוא רכש בניין מול בית־המלון ופתח בו מוסד לשש מאות ילדים חולים. האורחים האריסטוקראטים האנטי־שמים ואחריהם בעל המלון האנטישמי נאלצו לברוח ממקום זה…

הנקמה בבעל המלון האנטישמי עלתה לשטראוס בכמה מאות אלפי דולארים, אבל לא איכפת היה לו כלל להוציאם; להיפך, הדבר גרם לו הנאה רבה. ומה שמשפט דרייפוס היה לד"ר הרצל, היה ענין לייקווד לנתן שטראוס. הכרה יהודית לאומית החלה לפעם בו והוא החל להתענין בציונות ובארץ־ישראל.

הד“ר י. ל. מגנס, בראותו את המהפך הנפשי שחל בידידו נתן שטראוס, הציע לו לנסוע לארץ־ישראל לביקור. שטראוס הסכים לכך, אבל היתנה תנאי שד”ר מגנס יתלווה אליו ומגנס קיבל תנאי זה ברצון.

הרושם המדאיב שארץ־ישראל השוממה והחרבה עשתה אז על שטראוס אינו ניתן לתיאור במלים. בשובו לניו־יורק מסיורו בארץ־ישראל הוזמן לכנס של ההסתדרות הציונית ונתבקש לספר שם את רשמיו. בהגיע תורו לדבר, נתמלא התרגשות ופרץ בבכי. מאז היו חייו קודש לארץ־ישראל.

* *

יותר משני מיליון דולאר השקיע נתן שטראוס בארץ־ישראל. וכיצד השקיעם? כשנתן שטראוס ורעייתו ביקרו בארץ־ישראל בפעם הראשונה, יסדו את בתי התבשיל הציבוריים בירושלים. לראשונה נוסד בית־תבשיל שלו בעיר העתיקה, ומוסד זה השביע בכל יום רעבים מדלת העם. בימי מלחמת העולם הראשונה, כשגדל המחסור בירושלים, פתח במאה־שערים בית־תבשיל שני. באותה שנה שלפני המלחמה יסד שטראוס בירושלים תחנת בריאות, מכון פסטר ומעבדה בקטריולוגית.

בשנים 1913–1914 הניח שטראוס את היסוד לרפואה הציבורית בארץ־ישראל בהמציאו ל’הדסה' את הכספים הדרושים למשלוח שתי אחיות מוסמכות לארץ־ישראל, לשם עבודת רפואה ציבורית.

משפרצה המלחמה עזר נתן שטראוס למשלוח אנית המזון ‘וולקן’ לארץ־ישראל, כדי למנוע חרפת רעב מהישוב העברי בארץ, שהיה מנותק.

אבל גולת הכותרת של פעולות נתן שטראוס בארץ הן מוסדות התברואה הציבורית שהקים. יסוד בית־חולים ‘הדסה’, פתיחת בתי־תינוקות וטיפות־חלב הביאו להמעטת תמותת הילדים בין עדות המזרח. מהתחלה צנועה נתפתחה רשת של תחנות לטיפול בתינוקות ואמהות. מפעם לפעם תרם שטראוס סכומים גדולים למטרה זו ולמטרות ציבוריות אחרות.

בימי ביקורו האחרון בארץ־ישראל בשנת 1927, כשבתל־אביב שרר חוסר־עבודה גדול, תרם אז שטראוס עשרים אלף דולאר להקלת מצוקת הסובלים.

גולת הכותרת לפעולותיו של שטראוס בתחום התברואה הציבורית מהווים שני בתי הבריאות בתל־אביב ובירושלים, שהנדבן השקיע בהם למעלה מחצי מיליון דולר.

ביום הנחת אבן הפינה לבנין בית־הבריאות בירושלים, בכ“ח אדר א', תרפ”ו, אמר נתן שטראוס:

"יש מקום לחילוקי־דעות בשאלות שונות הנוגעות לארצנו הקדושה. אבל יודע אני שאין מקום לחילוקי־דעות בשעה שהדבר נוגע לחיי ילדים ולבריאות העם. אין מלים בפי להביע את שמחתי שזכיתי להיות אתכם בארץ אבותינו. זה כבר שאפתי לעשות כל מה שביכולתי כדי למנוע מחלות ולהקטין את התמותה בכל מקום שאפשר. אך בהנחת אבן־הפינה לבית־הבריאות בירושלים מתגשם חלומי היותר יקר. אכן, זהו סיפוק הנפש היותר נעלה שנתן לי ה', בתתו לי את האמצעים ואת הרצון להקל על הסובלים ולעזור לבני־אדם.

אני מתגאה במפעלים שהקים עמי בארץ־ישראל. אני מתגאה במה שפעלו החלוצים שלנו בקרבנותיהם ובעבודתם הקשה. אני מתפאר במעשה ידי האיכרים – החלוצים הישנים והחדשים; ואני מתגאה בכל אלה שנתנו ידם לבנין ארץ אבותינו.

איני יכול לומר, שמתגאה אני במה שנעשה על ידי העשירים שבעמנו לגאולת הארץ. צר לי להגיד, שרק מועטים מן העשירים נתנו את חלקם. רוב העשירים נחשלים עד עתה במילוי חובתם. מי יתן ובאו הנה לשאוף את אוויר הארץ ותשרה עליהם רוח חדשה, אשר תתן להם אושר רב יותר מאשר יש בכוח עושרם לתת להם… אני מאמין באמונה שלמה, שיום יבוא וירושלים זו, שהיא ערש הדתות הגדולות, תשוב להיות מקור תורה ודת לכל העולם, בירת השלום".

זהו ה’אני מאמין' הנעלה שמילא את לבו הציוני של נתן שטראוס.

נתן שטראוס נפטר ביום כ“ג טבת תרצ”א (12 בינואר, 1931). בן שמונים ושלוש היה במותו. התאבלו עליו תושבי ארץ־ישראל כולה, מבני ברית ושאינם מבני ברית.