רקע
יעקב יערי־פולסקין
חלוצת הפרדסנות העברית: שרה איטה פלמן
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מזרחי; 1967

(תרט“ז –1856 – תרצ”ו– 1936)

חלוץ הפרדסנות העברית בארץ־ישראל, ר' דוד פלמן, נולד בשנת תר“א במזריטש של פולין. שם חונך על ברכי התורה והמסורה כדרך כל ילדי ישראל בימים ההם. כשנשא אשה בחר בעסק המכניס רווחים הגונים: המסחר בזיפי חזיר, שהעשיר את העוסקים בו. בשנת תרמ”א, לאחר הפרעות בדרום רוסיה, כשהתחילה תנועת חובבי־ציון להכות שורשים, היה ר' דוד מן הראשונים, שנספחו לתנועה זו והתחיל חולם על עלייה לארץ. הוא התחבר לרוזינאים, שמהם יצאו מייסדי עקרון, אך אשתו התנגדה בכל תוקף לעלייתו לארץ־ישראל, כי חששה לגורל ילדיה הרכים בארץ השוממה.

בשנת תרמ"ג התחבר ר' דוד פלמן לקבוצת חלוצים, שגמרו אומר לעלות לארץ־ישראל, לקנות שם אדמה ולהתיישב עליה. קבוצה זו יסדה את המושבה יסוד־המעלה בגליל העליון. אך ר' דוד פרש ממנה וחזר ליהודה. בשובו ליפו התחיל לחקור את מצב הפרדסים הנמצאים בסביבותיה, כי חזה עתיד גדול לפרדסנות. הוא הביא עמו כארבעת אלפים רובל רוסי – סכום עצום בימים הם. בחלק מכספו קנה מידי ערבי פרדס צעיר, שלא נגמרה נטיעתו – הפרדס בן ארבעים דונאם, סמוך לכפר סומל ולא הרחק מהירקון.

פלמן עשה בארץ כעשרה חודשים ועבד בפרדסו. אחר־כך חזר למזריטש והעלה את אשתו הצעירה ובניו הקטנים. גם מלמד הביא לילדיו ושו“ב, שלא יהא תלוי בשחיטת יפו. מאז הקדיש את כל כוחו וזמנו לפרדסו, שתלה בו תקוות רבות. הוא האמין אמונה שלמה, שעתידה הפרדסנות להיות ענף חקלאי חשוב לישוב העברי. על אורח־חייו והלך־רוחו של חלוץ הפרדסנות העברית בארץ־ישראל מעיד אחד ממכתביו, שנשלח בשנת תרמ”ד לקרובו במזריטש, וזו לשונו:

ב"ה, יום א' לסדרה ‘זכור אשר עשה לד עמלק’

פה ‘גנח דוד’

לידידי הרבני הנגיד מורינו ורבינו יה"ר ר' יודל

נרו יאיר רינווין, שלום!

ראשית, באתי להודיע שאנחנו כולנו ברוך השם בקו הבריאה, יתן ה' לשמוע מכבודו גם כן בשורות טובות וישועות, אמן. שנית, מכתבו מיום ד' פרשה בשלח השגתי וגם המכתב מפרשת שמות ושמחתי מאוד בשמחה גדולה כאלו דברתי עמך פה אל פה, והעיקר כי רצונך גם כן לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.

מה אומר לך ידידי ומה אכתוב לך אודות נסיעתך? אם תרצה לקבל עליך אשר אם איזה דבר לא יהיה לך כמו בחוץ־לארץ, לא תתרעם על המקום, כי אם תקבל באהבה ובחבה הכל, אז לא לך לשאול שאלות, רק חגור מתניך ומקלך בידיך ועלה והצלח. היד ה' תקצר מהושיע? אבל אם תרצה ברבורים ושליו ודגים כמו בחו“ל, תיכף כאשר תבוא ולא תהיה מתון, אז טוב לך אשר תתעכב עד קץ הימים בחו”ל. יאמין לי ידידי, שאין לי עדיין פרנסה מן הגן, רק ברוך השם יש לי חלב משלוש בהמות ויש לי תרנגולים וגם ירקות מהגינה, על כן ההוצאה ברוך־השם קטנה. אני משער שאין לי עכשיו יותר מעשרה רו“כ לכל שבוע. וכאשר אני הולך ליפו או מיפו אני מנגן על הדרך, שזיכני השם יתברך לדרוך על אדמת הקודש ואני מברך לה' בכל הפסוקים אשר יבואו לפי בשמחה רבה ויזכני שיהיה לי עוד רב וחבר טוב שאתו אוכל ללמוד תורה לשמה. רק זה דוה לבי אודות הבנים כי בביתי אינם רוצים ללמוד, ואני אהיה מוכרח אי”ה אחרי פסח לתתם לירושלים למלמד טוב וד“ל”.

אך החלוץ הנפלא הזה לא הספיק לבצע את מעשהו ולא זכה ליהנות מפרי עמלו. באחד מימי תמוז הלוהטים, בהיותו עסוק בעידור השתילים הוכה מכת־שמש וכרע תחתיו. הרופא, שהובהל אז מיפו, אמר לרפא את פלמן בכינין, כסגולה נגד מכת־שמש… ימים אחדים התהפך על ערש־דווי והחום הגדול לא הרפה ממנו. הוא נאסף אל עמיו ונקבר ביפו.

כה מת האיש באביב ימיו.

* *

אחרי מות דוד פלמן נשארה אשתו שרה עם שבעת בניה ובתוכם שני בנים חורגים. האלמנה הצעירה טרם מלאו לה שלושים שנה. ועוד לא מלאה סאת צרותיה, כי חודש ימים אחרי מות בעלה מתה עליה בתה, בת שנה, בהיותה רחוקה מכל ישוב ורופא אין להחיש לה עזרה. בסביבה השתלטו בדווים שודדים ויד הממשלה התורכית קצרה לעשות בהם שפטים. אשת־חיל זו היתה המוציאה והמביאה בכל עבודות הפרדס, שדרשו כוחות רבים וכסף תועפות, ועליה היה מוטל גם לכלכל את ילדיה הרכים. באומץ־לב ובסבלנות שאינה מצויה התגברה האשה על כל המכשולים ונפתלה נפתולים קשים עם חוסר הכסף, המחלות ויתר הפגעים הרעים שמצאו אותה.

עדי־ראיה, שביקרו אותה בפרדסה, העידו שאדם אחר במקומה היה עוזב את הפרדס ואת הארץ. אך האשה אמיצת־הלב לא התייאשה וחתרה בכל מרצה וכוחותיה להביא את הפרדס לידי גידול ופריחה. כמה מחשובי רבני רוסיה, שהכירו את בעלה המנוח, – כגון ר' שמואל מוהליבר והרב מפיטרקוב, – התירו לה לשוב אל הגולה. היא מיאנה לשמוע בעצתם ונשארה יחידה ובודדה במדבר השומם, בפרדס בעלה. בהיותה בירושלים, נכנסה אצל הרב מבריסק ושאלה אותו אם גם הוא מייעץ לה לעזוב את הארץ. הרב ענה לה כדברים האלה:

“מעולם לא יעצתי לשום יהודי לעזוב את ארץ־ישראל. אבל לך, אשה אלמנה עם ששת היתומים, עזובה ובודדה במדבר שומם, הרחק מישוב עברי, אני מייעץ לעזוב את הארץ ולשוב לגולה”.

האשה לא שמעה גם לעצת הרב מבריסק ונשארה לשמור ולטפח את הפרדס. ההליכה מפרדסה ליפו היתה בימים ההם בחזקת סכנה. הכסף, שהביא אתו בעלה המנוח, הלך וחסר מיום ליום. היא מכרה כל מה שנמצא בביתה, כדי לגדל את העצים ולחנך את ילדיה היתומים, ואחרי שכלו כל הקצין כתבה למשפחת בעלה במזריטש וביקשה לשלוח לה את שארית הרכוש שנשאר שם. בני משפחתה דרשו ממנה להזניח את הפרדס ולחזור למזריטש.

היחידי, שעודד את האלמנה במצוקתה וחיזק אותה באמונתה, היה הרב אריה ליב פרומקין, מחבר ‘תולדות חכמי ירושלים’ ואחד מראשוני מייסדי פתח־תקווה. הוא נטע בשנת תרמ"ה פרדס בפתח־תקווה. בדרכו מפתה־תקווה ליפו היה סר לעתים תכופות לפרדס פלמן לעודד את האלמנה וגם ללמוד מפיה הלכות נטיעת פרדס. לשם זה לקח את בנה, נחמן, לפתח־תקווה ללמדו תורה בישיבה שלו בתנאי, שתלמידו יורהו את הלכות הנטיעה.

האלמנה נשארה על משמרתה ובני משפחתה במזריטש מכרו את רכוש בעלה המנוח ושלחו לה את הכסף. היא מכרה את תכשיטיה ואת ספרי בעלה היקרים כדי לספק לפרדס את ההשקאה הדרושה. כשאזל גם כסף זה והפרדס עוד לא הכניס, הלכה האלמנה לבא־כוחו של הבארון אדמונד דה־רוטשילד בארץ־ישראל, מר הירש, מנהל בית־הספר מקווה־ישראל, וביקשה ממנו להשיג למענה מהבארון הלוואה של שלוש מאות נאפוליאון־זהב לפרוע במשך עשר שנים. הירש, כששמע כבר על מרצה של אלמנה זו, המליץ עליה לפני הבארון, וכעבור זמן קצר קיבלה את ההלוואה אשר ביקשה והיא פרעה את הסכום הזה במשך עשר שנים. זו היתה אולי ההלוואה הראשונה, שנפרעה לבארון בשלימותה.

ואמנם הבארון הרים את המעשה הזה על נס! זה היה מקץ עשר השנים להלוואה. הבארון ביקר אז, בשנת תרנ"ט, בפעם השלישית בארץ־ישראל. האלמנה עם בנה בכורה באו לפתח־תקווה למסור לידי הבארון מכתב־תודה על שהציל את פרדסה והיא זכתה לראותו נושא־פרי. ראה הבארון את האשה ובנה מגישים לו מכתב וחשב, שזה מכתב־בקשה, שהיה רגיל לקבל על כל צעד ושעל. כעס מאוד ואמר:

“מדוע אתם מגישים לי מכתבי־בקשה? הרי החלטתי לחדול לתת תמיכות”.

ביאר לו הבן פלמן בצרפתית, כי הוא מגיש בשם אמו מכתב־תודה על ההלוואה. נשתומם הבארון ושאל:

“היש עוד בארץ־ישראל המחזיקים לי טובה על עבודתי בתוכם?”

ואחרי־כן פנה אל אשתו ואמר:

“שמעי־נא, אדלאידה. יש כאן עוד אנשים המעריצים את עבודתי. מביעים לי תודה ופורעים לי הלוואה שקיבלו.”

הבארון לקח את המכתב מידי האלמנה ובדרכו מפתח־תקווה ליפו קרא את תוכנו לאשתו בהתלהבות רבה.

* *

הפרדס התחיל נושא פרי והתחילו ימים טובים בחיי האלמנה השכולה. הבנים גדלו וגם הם טיפלו ביצירת אביהם. הישוב העברי הלך והתפתח והבטחון בארץ גדל. כל העולים והאורחים הרגישו מעין חובה לבקר בפרדסה של אלמנת פלמן, ששגשג בין נחלות הערבים.

אך הוטב מצבה הכלכלי של האלמנה וקפץ עליה ועל בניה רוגזה של הקדחת שהתפשטה מן הירקון הסמוך. אחד אחרי השני נפלו למשכב. הרופא של מושבות הבארון, ד"ר מזיא, המריץ אותה בביקוריו לבנות קומה שניה על ביתה, כי למעלה האוויר צח יותר ופחות נגוע קדחת. אם אין ידה משגת לבנות עוד קומה תעזוב את המקום, ואם לאו – ימותו מהקדחת הצהובה. האלמנה לא בנתה קומה נוספת מחוסר אמצעים, אך את המקום לא עזבה. ובניה שחלו זה אחר זה קמו מחוליים.

פרדסה של אלמנת פלמן נעשה לתחנה הראשית לכל עובר. מייסדי פתח־תקווה, בנסעם בימות הגשמים על חמוריהם ליפו, ובהגיעם לנחל מוסרארה, שהיה מלא מי־גשמים עד גדותיו, היו סרים לפרדסה ולנים בביתה. היא שמחה תמיד לקבל אורחים ועד שעה מאוחרת בלילה היתה מספרת להם על התפתחות פרדסה ועל התלאות הרבות שמצאו אותה.

בעתון ‘חבצלת’ משנת תרנ"ז, אנו מוצאים תיאור נאמן על מצב הפרדסנות בארץ־ישראל בכלל, ועל מצב פרדסה של אלמנת פלמן בפרט:

“בין כה וכה גדל הפרדס וגדלו ילדיה של בעלת הפרדס והיו לה לעזר בעבודת הפרדס, שהתגדל והשתכלל משנה לשנה בכמות עצי תפוחי־הזהב וגם באיכותם וכבר החל לשאת פרי לבעליו. עתה כבר אוכלת האשה החרוצה הזאת מפרי ידיה. אחד מבניה נשא אשה ויושב בירושלים. שני בניה הצעירים נשאו להם גם הם נשים והנם חיים יחד עמן ואחותם מפרי גנם, המכניס להם סכום מסויים מדי שנה בשנה, ואשר בעצי מטעו הרבים ובפריו הטוב יוכל להתחרות עם הגנים היותר טובים ומובחרים אשר בסביבת יפו, ועתידות טובים מאוד נשקפים להגן הזה כי יגדל ויתפתח ומחיר פריו ירבה משנה לשנה”.

והכותב שואל:

“האם לא תוכל האשה החרוצה הזאת להיות למופת גם לרבים מאחינו האיכרים בחריצותה, אומץ לבה וסבלנותה הגדולה? לו השכילו כמוה אחינו האיכרים, שבאו הנה לפני עשר שנים ויותר, בעת אשר הקרקעות בסביבות יפו היו בזול, לקנות להם אדמה ולהתחיל לעסוק בנטיעת פרדסים, כי אז כבר היו לנו בארץ־הקודש מספר מסויים של פרדסים עבריים שהיו מביאים שכר טוב לבעליהם. אך אחינו בני ישראל אינם רואים את הנולד ובבואם לעשות איזה עסק רגילים הם לחשוב תמיד את הריווח שיביא להם בראשיתו”.

והסופר מביא עובדות:

“היו רבים מאחינו אשר בראותם את המון הגנים מרהיבי־העין אשר לנוצרים פה, התאוו גם הם לנטוע להם פרדסים, אך בהווכחם אחרי־כן, כי נטיעת פרדס דורשת כסף ועמל רב ובעיקר סבלנות לחכות שנים אחדות עד אשר יתחילו עצי תפוחי־הזהב לשאת את פריים, ניחמו ממחשבתם ויעזבו מקצוע זה, באחזם כולם במטעי גפנים; במרוצת שנים אחדות כוסו כל מושבות אחינו ברבבות גפנים אשר אמנם ממהרים הם לשאת פרי תנובה הרבה יותר מעצי תפוחי־הזהב, אך בכל זאת שכרם יוצא בהפסדם; הוצאות רבות כרוכות בעקבות עסק זה והוא הדורש הכנות מיוחדות, כמו בניין יקב וכו' וטיפול מרובה במשלוח היין לשווקי אירופה למכירה. לולא ‘הנדיב הידוע’, המקבל את ענבי אחינו האיכרים ביקב, כי אז לא היתה כל אחרית טובה לעסק היין פה; תחת אשר מכירת תפוחי־הזהב אינה דורשת לא טפול מרובה ולא הוצאות יתירות; ואם ירבו הפרדסים פה, ימצאו תמיד בנקל סוחרים וקונים אשר ישלמו במיטב כספם עבור הפרי. ובכן לא יפלא אם בין תשע מאות הבאיארות1 הנמצאות ביפו יחידה היא הבאיארה המזריצית (לא אדבר על הפרדס של השר מונטיפיורי וזה של מקווה־ישראל, כי הם אינם קניין כטף של איש יחידי, כי אם קניין של ציבור)”.

* *

הפרדס העברי הראשון סבל גם מהתנפלויות בדווים עוברי־דרך והתנפלות אחת סיכנה את חייה של בעלת הפרדס, שנמצאה אז לבדה בביתה. בניה הלכו באותו לילה ליפו להצגת ‘שמשון הגיבור’, שהראה נפלאות. האם נתנה רשות לילדים ללכת להתענג קצת והיא נשארה לבדה, ולא התחרטה על כך. אילו נמצאו בניה בשעת ההתנפלות בפרדס היה הדבר מגיע להתנגשות דמים.

בדווים עברו באותו לילה על פני הפרדס והתנפלו עליו לשם שוד וביזה. בני הכפר הערבי סומל, שחיו בשלום ובשלווה עם בעלת הפרדס, בשמעם את קול היריות, יצאו מבתיהם והחלו מזעיקים את אנשי הכפר להחיש עזרה לאלמנת פלמן. אחרי קטטה שארכה כל הלילה, הלכו השודדים עם הנץ החמה.

פרנסתה של משפחת פלמן היתה דחוקה מאוד. האלמנה עצמה, עטופה עבאיה, הובילה על חמורה ירקות לשוק יפו, או נסעה בכפרים לקנות חיטה טובה במתיר זול ולאפות לחם לביתה. היא סרבה לקבל תמיכה וסיוע, ואת תשלומי ההלוואה שקיבלה מאת פקידות הבארון, היתה מביאה בעצמה לפקיד בלוך, שהיה מראה עליה כעל מופת לרבים.

במשך שנות העבודה בפרדסה נעשתה אלמנת פלמן מומחית בנטיעת פרדסים והיתה מבחינה יפה בעצים לסוגיהם. רבים לקחו לקח מפיה והיו מקשיבים לעצותיה הנבונות.

כשהתחילו לבנות את שכונת נווה־צדק ביפו עברה לגור שם עם משפחתה, אך השגיחה בעין פקוחה על מהלך העבודה בפרדסה היקר. באה מלחמת העולם הראשונה ופרדס פלמן היה לנקודה אסטראטגית חשובה. האנגלים עקרו בפרדס כחמש מאות עצים למטרות שונות וסוסיהם גרמו לו נזקים. לאחר כיבוש הארץ קבעה משפחת פלמן את מושבה ביפו. והזקנה בת השבעים, המלומדת נסיון, ישבה שם בשלווה ובנחת, לאחר שנות העמל הרבות. בפיה נשמרו סיפורים רבים על בוני הישוב הראשונים, אשר את כולם ידעה פנים אל פנים והיא סיפרה על השנים ההן בגיל ובגעגועים. גם זקני הכפר סומל ביקרו מזמן לזמן את שרה ודרשו בשלומה, כי בכל לבם אהבו אשת־חיל זו.

בינתים גדלה והתרחבה העיר תל־אביב ושטח בניינה כלל את אדמת הפרדס, שעציו הזקינו מרוב שנים ונכרתו להכשרת הקרקע לבניין.

שרה איטה פלמן נפטרה בתל־אביב, ביום ח' באלול תרצ"ח, בהיותה בת 83, ונקברה בקבר המשפחה בבית־העלמין הישן בתל־אביב.


  1. ‘באיארה’ – המילה הערבית לפרדס, שהיתה מקובלת אז גם בעברית.  ↩

המלצות קוראים
תגיות