רקע
יעקב יערי־פולסקין
המורד הגא: יוסף פיינברג
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מזרחי; 1967

(תרס“ו – 1855 – תרס”ב – 1902)

יוסף בן משה פיינברג נולד בשנת תרט"ו – (1855) בסימפירופול, בקרים אשר ברוסיה, למשפחה מיוחסת ונכבדה. את חוק לימודיו גמר במכללה בהיידלברג שבגרמניה ויצא מוכתר בתואר כימאי. בחזרו לארץ מולדתו עבד בבית־חרושת לסוכר במחוז קיוב וחי ברווח ובכבוד.

בשנת תרמ“א (1881), שנת פרעות, צרה ומצוקה לאחינו ברוסיה, התעורר פיינברג לקול אנקת אחיו, ורוח לאומית לבשה אותו. הוא יצא לארץ־ישראל. בעברו דרך אודיסה התוודע למ. ל. ליליינבלום1 dir=”rtl" , וקיבל ממנו מכתב המלצה לז. ד. לבונטין2 dir=“rtl” , אשר היה כבר אז בארץ וטיפל בבחירת קרקע ליסוד מושבה.

ז. ד. לבונטין קיבל את פיינברג בזרועות פתוחות וראשית מלאכתם היתה לסייר את הארץ ולראות מקומות מתאימים ליסוד מושבה. הם סיירו במשך שמונה־עשר יום. ביקרו בעיר עזה ועד גבול ארץ מצרים הגיעו. לבסוף רכשו את אדמת עין־קורא, ויסדו שם את ראשון־לציון; אזי הביא פיינברג את בני ביתו מרוסיה. וגם סכום הגון – חמשת אלפים רובל.

לא ארכו הימים והמושבה החדשה באה במצוקה. כספי התושבים תמו, והם עוד בראשית המלאכה. מייסדי המושבה החליטו לשלוח את "וסף פיינברג לחוץ־לארץ להיות להם לדובר לפני נדיבי העם ולהצילם ממצוקתם ולסייעם להביא לידי גמר את העבודה הגדולה אשר החלו בה.

תחנתו הראשונה היתה לווינה, בירת אוסטריה, כי חברת ‘אהבת־ציון’ נוסדה אותם ימים בעיר זו. הוא חשב שהיא תוכל לעזור לאיכרים בראשון־לציון. כעבור ימים אחדים לבואו לווינה נודע לו, שאין בסים כספי לחברת ‘אהבת־ציון’. שם, איפוא, פעמיו למיינץ אשר בגרמניה. הרב דוב להמן, אשר לבו היה נתון למתיישבים הראשונים של יסוד־המעלה ושלח לעזרת הפליטים מרוסיה שבאו לארץ־ישראל אילו מאות מארקים – קיבל את השליח בסבר פנים יפות. הוא הדפיס בכתב־העת הגרמני הישראלי קול־קורא מאת יוסף פיינברג, שתוכנו היה בקשת הלוואה בשביל המושבה ראשון־לציון. בין השאר נאמר בו: “קומו נדיבים, התעוררו ברחמים על משפחות עניים מרודים אשר בראשון־לציון, תמכו בידיהם כי יוכלו לבנות להם בתים לשבת ולקנות בהמות ולחרוש, וכו'…. לכל הדברים האלה נצרך רק שלושים אלף פראנק”…

אף כי הסכום המבוקש מצער היה, לא מצא פיינברג כמעט שומע לדבריו, שנאמרו למען ישוב ארץ אבותינו; רבים לא האמינו או לא חפצו להאמין בקיום יישובים של בני ישראל בארץ־ישראל. בכל זאת, במיינץ, כמו בערים אחרות שפיינברג עבר בהן, נוסדו אז ועדים לאסוף כסף לטובת הישוב בארץ־ישראל. משם שם פיינברג פעמיו פאריזה.

בדרכו פאריזה, סר פיינברג להיידלברג וראה את הפרופסור הרמן שפירא, שמפיו שמע תורה במקצועות שונים בהיותו תלמיד במכללה ההיידלברגית. שפירא נתן לו מכתב לרב צדוק הכהן, ובו כתב דברים קצרים בנוסח הידוע: “יודע אני את האיש פיינברג, כי כל מה שיאמר – אמת ויציב”. עם המכתב הזה בא פיינברג לפני הרב צדוק הכהן.

גם מייסד מקווה־ישראל קארל נטר, שהיה אז בארץ־ישראל, בהיוודע לו על נסיעת פיינברג בעניני מושבתו לחוץ־לארץ, שלח מכתב לרב צדוק הכהן, שיעזור לפיינברג בהשגת מטרתו.

מכתב נטר ומכתבו של פרופסור הרמן שפירא הביאו את הרב כהן להתעניין בדברי פיינברג, והוא הציגו לפני מיכאל ארלאנג’ר, מחברי ועד ‘כל ישראל חברים’. ארלאנג’ר יעץ לו לפנות בבקשה אל ועד החברה. פיינברג כתב בבקשתו, שהחברה, העומדת להקים מזכרת לנטר (כי ביום שפיינברג בא אל הרב צדוק כהן, הגיע מברק המודיע על פטירתו של נטר), אין טוב לפניה אלא לקיים את חפצו האחרון ולתמוך בראשון־לציון.

חברת כי"ח היטתה אוזן קשבת לבקשת המושבה, ובישיבתה הראשונה החליטה לעזור בהקצבה חד־פעמית – עשרת אלפים פראנקים. אבל מיכאל ארלאנג’ר והרב צדוק הכהן מצאו בשביל השליח פיינברג מקור נאמן יותר לעזרה והביאו אותו אל היכל שר ונדיב אחר מעמנו. בעזרתם נתקבל פיינברג לראיון אצל הבארון אדמונד דה־רוטשילד. פיינברג תיאר לפניו את הסיכויים והתקוות המזהירים לעתידה של ראשון־לציון. הוא הצליח לעניין בה את הבארון. בשיחותיו עם פיינברג נתברר לבארון, שהאיכרים החלוצים מרגישים את הליקויים בהכשרתם החקלאית. מייסדי ראשון־לציון ניסו לזרוע חיטה בחולות המושבה, שאינם מתאימים אלא לנטיעות. והחליט הבארון על דעת עצמו שלמתיישבים בראשון־לציון נחוצה לא רק עזרה כספית, כי אם גם הדרכה מקצועית.

פיינברג הקסים את הבארון בסיפורי גבורה על חולמים ולוחמים על אדמת הקודש, ועורר בו השתתפות בגורלם, עד כדי דמעות. ומהדמעות האלו פרצו מעיינות הישועה להתיישבות בארץ־ישראל. הבארון קצב את עזרתו למושבה – שלושים אלף פראנק, והבטיח להוסיף עוד בעתיד, אם תהיה העזרה דרושה, בתנאים אלה: שיקבלו עוד חמש־עשרה משפחות אל המושבה הזו, שלא יבקשו עזרה מאחרים ולא יגלו את שמו ברבים. מלבד הכסף הנזכר, הבטיח להתקין באר ארטיזאנית וגם מינה גנן, אשר יטע אילנות ונטיעות שונים וישגיח על אלה שלא נוסו עוד בעבודת־האדמה. את המנהל הירש ממקווה־ישראל הפקיד הבארון למנהל ומשגיח על פעולות הסיוע שלו לישוב בארץ־ישראל.

בשיחתו עם ז. ד. לבונטין, כשנתיים אחרי ביקור פיינברג אצלו, אמר הבארון: “אמנם היטה האיש פיינברג את לבי לקחת תחת חסותי את המושבה ראשון־לציון. אפשר לעניין בישוב הארץ־ישראלי גם אחרים מידידי, אבל צריך שהאיכרים ישמעו לפקודת המנהלים שאני שולח ולא יריבו עמהם. איני פילאנטרופ. יש הרבה יהודים אומללים ברוסיה וברומניה ואנחנו לא נוכל לעזור להם. אנוכי נכנסתי אל העניין הזה, כדי לעשות נסיון אם אפשר ליישב יהודים בארץ־ישראל”.

* *

אבל למרות הערצתם את הבארון ונדיבות לבו לא יכלו החלוצים הראשונים להכנע ולהיות עבדים לפקידי הבארון. וכאן התחילה פרשת היסורים והנדודים של יוסף פיינברג. יוסף פיינברג וחבריו התייחסו תחילה בסבלנות לפקידי הבארון, אולם הפקידים הצרפתים־היהודיים, שהיו יותר צרפתים מיהודים, אמרו אז על איכרי ראשון־לציון: “כל היהודים הרוסים אינם שווים את החבל לתלותם עליו”. הבארון ציווה לפקידיו לספק לאיכרים, החלוצים והביל“ויים, את הצרכים שהם ציפו להם בקוצר־רוח, דהיינו: שיקנו להם סוסים, עגלות, מחרשות ושאר הכלים הדרושים להם לעבודתם. באי־כוח הבארון לא רצו בדבר הזה, וכאשר יוסף פיינברג וראשוני החלוצים והביל”ויים שאלו את הפקיד הראשי, מדוע אינו קונה את הכלים הדרושים, ענה שאין בזה צורך – “הלא בין כך תברחו מכאן, תעזבו את המושבה וגם את ארץ־ישראל, ולמה להוציא כסף על כלים שונים? קבלו במזומן את הכספים שהבארון קצב לכם לתמיכה, עד שתאכלו את כסף התמיכה ותסעו מן הארץ”.,. דברים מעליבים אלה פגעו ביוסף פיינברג ובחבריו והם התארגנו מיד למלחמה עד חרמה בפקיד ובשיטת עבודתו.

זה היה האות הראשון למרדם של החלוצים נגד הפקידות ושיטתה, בשנות תרמ“ג – תרמ”ד. כעבור שנתים פרץ המרד השני של איכרי ראשון־לציון נגד פקידי הבארון, והפעם הזאת יצאו נגד יהושע אוסובצקי, בא־כוחו של הבארון ומנהל ענייניו בארץ. תפקידו של יוסף פיינברג במרד השני היה לא רב, כי לא רצה להרגיז את הבארון פן יסתלק מעבודתו בבניין הישוב. אבל הפקיד אוסובצקי הוציא עליו דיבה רעה לפני הבארון, שהתכונן לביקורו הראשון בארץ־ישראל.

במצב־רוח של ‘ברוגז’ בא הבארון לבקר במושבותיו ובראשון־לציון התחיל. בחצות־הלילה בא למושבה, בחשאי נכנס עם הפמליה שלו, קבע את אוהליו בשדה והשתמט מהפגש פנים אל פנים עם האיכרים שהכעיסוהו. וכך תאר זאת סופר ‘המליץ’:

“אין קול ואין קשב נשמע לקדם את פני הבארון ולברכו בבואו, כי אנשי הקולוניא בידעם חטאתם וכובד עוונם הלכו אט ופניהם טוחות בקרקע איש אל עבר פניו ואין דובר דבר. כשעה אחת שהה הנדיב עם פקידיו עושי דברו ואחר שילחם וילכו איש לביתו, אף הוא הלך אל מחנהו אשר בשדה, אבל לא אץ לעלות על ערש יצועו, כי עוד הרבה ראינוהו מתהלך הנה והנה בפתח אוהלו, מאזין ומקשיב לקול שיח הגפנים והזיתים הרועשים מסביביו בהיות שם הרוח, מתבונן לנוגה ירח יקר חולף, אל פעולות ה' בהדר הטבע, אשר פיזר האביב לרגליו במקום הנפלא הזה ואל מעשה ידיו הוא – שדרות הבתים והבניינים היפים אשר נוכח פניו בחוצות הקולוניא. האם יהרסם ולא יבנם עוד? האם ימוד לכפויי־הטובה במידתם וכגמול־ידיהם יעשה להם? רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום. הוא עמד מלכת וירם ראש, והנה נעה היריעה בפתח הוהל ותכס עליו ויעלם” –

למחרתו, בבוקר, יצא בלוויית הפקידות לסייר את השדות והכרמים, ורק בצהרי היום נכנס בדברים בפעם הראשונה עם האיכרים. הוא יצא אליהם סר וזעף – מודיע כתב ‘המליץ’ – ודיבר אתם קשות וגער בם על המעשים אשר נעשו בראשון־לציון ואמר להם: “הזה הגמול אשר אתם גומלים לי על כל הטובה והאמת אשר עשיתי ואשר עוד דימיתי לעשות לכם? אנוכי אמרתי להראות לכל באי עולם, כי יכולים בני־ישראל להיות איכרים עובדי־אדמה, ואתם הראיתם לדעת, כי יודעים אתם לקשור קשרי־מרד. על כן אסתיר פני מכם והסירותי את כפי מעליכם ואת ראש המורדים אשר לכם (פיינברג), המסית ומדיח אתכם, לא אחפוץ לראות ולא אוסיף לדעתו”…

רוגז הבארון לא נמשך הרבה ועוד באותו יום הושיט יד־שלום לחלק מהמורדים, זולת פיינברג… ובסופו של דבר הוקם במושבה השלום. גם יוסף פיינברג העז להופיע לפניו.

ז. ד. לבונטין מספר לנו: "הבארון פנה לפיינברג ואמר לו: ‘אתה הכנסת אותי לתוך עסק ביש, וכאיש משכיל היה עליך לשמור, כי לא תגיע המריבה לידי מדרגה כזאת. מכור נחלתך לי וצא מזה’.

‘אדוני הבארון, לדבר כזה לא יספיקו המיליונים שלך’.

‘אם כן, אתה נחשב בעיני כמת’.

פיינברג הלך לביתו וכתב מכתב לבארון לאמור, כי אמנם חשב את עצמו למת ויבוא אל עולם־האמת ולא נתנו לו להכנס לשם באמרם כי הוא חי.. וכאשר אמר לבית־דין של מעלה, כי הבארון רוטשילד אמר לו שהוא מת, השיבו לו, שאין כוחו של האיש הזה יפה לגזור על החיים ועל המתים… המשל מצא חן בעיני הבארון והבארונית; בכל זאת לא אבה לסלוח לו את פשעו. ובמצב זה של עלוב ונרדף נשאר יוסף פיינברג עוד זמן־מה כאיכר במושבה. הבארון עזב את הארץ ופקידיו החלו לנקום את נקמתם במורדים ויותר מכולם רדפו את יוסף פיינברג, כדברי יהושע ברזילי:

“ראשון־לציון היתה כמרקחה כולה. המנהל הירש, ראש הפקידות, דרש שהאיכרים יחתמו על האמנה, אשר הגיש להם, ובה כתוב, שכולם כאחד אינם אלא שכירי־יום העובדים נחלות אחרים. ועוד דרש הירש, ששלושה ממייסדי המושבה (יוסף פיינברג, יהודה לייב חאנקין ואייזנבאד), אשר נתנו לראשון־לציון את כל לבם ונפשם ואת כל מאודם, יגורשו מתוכה. בתחילה שמו ‘הראשונים’3 את מבטחם ב’המליץ', אשר בו ניסה ליליינבלום להגן עליהם, אך הנה נהפך גם הוא לקטיגורם והתחיל מאשים את האיכרים ומצדיק את הדין עליהם. הכורמים המעטים אשר נהו אחרי הפקידות, חתמו על האמנה תיכף, אבל יתר הכורמים, והמה המרובים, מאנו לחתום ודחו את הדבר מיום ליום.”

ברזילי כתב אז כמה מאמרים ב’המליץ' ו’הצבי' להגנת יוסף פיינברג וחבריו. בזכרונותיו הוא הוסיף דברים על יוסף פיינברג וגורלו:

“פעם אחת שבתי מ’יוסלה החלבן' (יוסף פיינברג) שנמצא אז במצב מדוכא מאוד, כי נשללה התמיכה מאתו וכבר נתן בעבוט את כל אשר היה לו, והתחיל להתעסק במכירת חלב במושבה… וידה החזקה של הפקידות הולכת וקשה על האיכרים, ובגולה לא קם להם איש להצילם מרעתם. אפילו הגדול והנבון שבחובבי־ציון, ליליינבלום, היה כותב לו, שאין להתנגד לרצונו של הבארון ואין כל סכנה בדבר, אם האיכרים יקבלו עליהם את מרות הפקידות. ובארץ כהו הלבבות וכהו הרוחות… אין עוזר ואין מתאזר. המצב הרע הזה הכריח אחדים מן החלוצים הראשונים לייסד אגודה חשאית שתעודתה היתה לשבור את עוּלה של הפקידות מעל הישוב כולו. תשעה אנשים היו מייסדי האגודה הזאת וראשית מעשיהם היתה – למסור להירש מכתב, הכתוב בלשון של בקשה ואזהרה כאחד. אחד מן הגדרתים, צעיר שהיה קורא לעצמו ‘אזרחי’, הפציר במייסדים כי ימלאו את ידו למסור את המכתב להירש – ונאותו לו. והאיש בעל לב חם ורגש, אבל גם בעל מוח חם ומבוהל, ומוזרות היו הליכותיו. כיוון שמסרו את המכתב לידו, עמד ושחט יונה ובדמה חזר וכתב את המכתב, אף הוסיף בו נפכים משלו וגם יד שחורה הוסיף לו בסופו. לבש בגדי בדווי, חתל את פניו ולא גילה אלא את עיניו – כדרך שהבדווים החמסנים עושים, ותיכף משמסר את המכתב להירש נעלם. הירש קרא את המכתב והתחיל מרעיש עולמות. אף פנה לקונסולים. אלא ששומע לא היה לו משום שנודע הדבר ש’אזרחי' הוא הבדווי המסוכן'…”

זה היה בשנת תרמ“ז. בחודש אלול יצא ברזילי מראשון־לציון ליפו, להאחז בעיר זו. וכששב במוצאי יום הכיפורים תרמ”ח מבית התפילה לביתו מצא שני מכתבים – מאת ליליינבלום ומאת הד“ר פינסקר. ליליינבלום כתב לו, שפינסקר שב זה עתה ממסעו במערב־אירופה ושם נודע לו, שהבארון מבקש לפעול גדולות ונצורות בארץ־ישראל. ולפיכך הוא, ליליינבלום, מטיל עליו שישתדל בכל יכולתו כי כורמי ראשון־לציון שעדיין לא חתמו על האמנה האמורה שתיקנה הפקידות, ימהרו לחתום, ושלושת הכורמים, שנגזרה עליהם גזירת הגירוש – ימהרו לקבל עליהם את הגזירה, כדי שלא להרגיז את הבארון. מכתבו של ד”ר פינסקר היה קצר ובו נאמר, שגם הוא מצרף את בקשתו לבקשת ליליינבלום משום שבדבר זה תלויה הצלחת הישוב.

קשה היה לברזילי לעשות את הדבר אשר הוטל עליו, ואף־על־פי־כן מיהר לעשותו. ליליינבלום היה הפוסק היותר גדול בעיניו, וכל שכן שד"ר פינסקר מצטרף אליו.

ברזילי משתפנו ברגשותיו בשליחותו זו לראשון־לציון:

“בו בלילה נסעתי ‘ראשונה’. צריך – אמרתי לנפשי – להשתמש בריכוך הלבבות של יום הכפורים ואין להחמיץ את שעת הכושר. הזמנתי את אלעזר רוקח שילך גם הוא עמדי, אבל הוא דחה את הזמנתי בטענה, שאינו יכול לנסוע תיכף אחרי הצום. נסע עמדי במקומו ברנשטיין. כשבאנו למושבה היתה זו כבר תפושה שינה כולה. בעיקרו של דבר היינו צריכים להשפיע על יוסף פיינברג ועל יהודה לייב חאנקין, משום שיתר ‘המורדים’ המעטים, שעדיין עמדו במרדם, היו נשמעים להם. כשהראיתי את המכתבים לפיינברג ענה לי תיכף: ‘הלא יום סליחה היום… הואיל ופינסקר וליליינבלום אומרים שכך דורשת טובת הישוב – אני נכנע’. העירונו גם את הזקן חאנקין משנתו וסיפרנו לו את הדברים והוא ענה לנו: ‘איני יכול לעשות דבר שלא מדעת יהושע בני. פנו לכם אליו’. ואני ידעתי את חאנקין הצעיר ואת קשי־ערפו ובטוח הייתי מראש, כי לא יאבה ולא ישמע לנו. לא היתה לנו דרך אחרת, אלא לפנות לארוסתו, שהשפעתה היתה רבה עליו. הראינו לה את המכתבים וביררנו לה את מצב העניינים לפי השקפתנו, והיא לא אחרה לכלות את כל חמתה בד”ר פינסקר וליליינבלום, הבאים להמיט אסון על אחרים, ולבסוף הודתה שיש להכנע… למחר או למחרתיים הלכו פיינברג וחאנקין להירש וחתמו על האמנה אשר הוגשה להם שהם מקבלים עליהם למכור את נחלותיהם בראשון־לציון, אשר בדמי־לבבם ובכל כובד נפשם יסדוה וטיפחוה, ולצאת. לא היו ימים מועטים וקיימו את אשר הבטיחו לעשות".

יוסף פיינברג עזב את המושבה כחייל נאמן. הוא מכר את נחלתו וקנה בית לשם יסוד בית־חרושת לתעשיית־שמן בעיר לוד, ואחרי שהפסיד בו את כספו, פתח בית־מרקחת ביפו. לאחר כמה הרפתקאות הורע מצבו עד כדי כך, שלקה במחלת לב. הוא עקר ליריחו, ושם מת בודד ועזוב בשנת תרס"ב והובא לקבורות לירושלים.


  1. עסקני ‘חובבי־ציון’.  ↩

  2. עסקני ‘חובבי־ציון’.  ↩

  3. בני ראשון־לציון.  ↩

המלצות קוראים
תגיות