(תרכ“ו – 1866 – תרצ”ז – 1936)

ד“ר אידר היה מכובד לא רק על גדולי עם ישראל, אלא גם על אישים חשובים באנגליה ובעולם הגדול. ביתו בלונדון שימש בית ועד לחכמים ולסופרים, ואנשים כברנארד שאו וּוילס היו מבאי־ביתו. זמן רב שררה ידידות בינו ובין חברו למפלגה, הלורד פספילד, עד שזה סרח וגזר גזירות קשות על הציונות, בעת היותו שר המושבות, בזמן שמפלגתו, מפלגת הלייבור היתה בשלטון באנגליה, ואז בטלה הידידות ביניהם. ד”ר אידר היה לא רק רופא למחלות הגוף אלא גם למחלות הנפש של כל פרט, וכל מוכה גורל מצא בו את עוזרו. ‘רופא אנושי גדול’, כך הוגדר על־ידי סופרת מפורסמת באנגליה.

* *

דוד מונטגיו אידר נולד בלונדון ביום 12 באוגוסט 1866. הוריו היו אמידים ונתנו לו חינוך מעולה. דוד הצטיין בלימודיו וביחוד בתורת הרפואה. בימי בחרותו אחז גם בעט סופרים. הוא כתב ופירסם כמה חיבורים בתורת ההיגיינה של בתי־הספר ובפסיכו־אנאליזה. תירגם לאנגלית מספרי מורו ורבו הפרופסור זיגמונד פרויד והמלומד יונג. עמד בראש מכון מדעי לפסיכו־אנאליזה.

שנים רבות בילה ד"ר אידר כרופא בקולומביה הדרומית. הוא היה ידיד נאמן לכל מר־נפש. נטייה זו הביאה אותו עד התנועה הסוציאליסטית. הוא נעשה חבר מסור למפלגת העבודה באגגליה ומן החברים הוותיקים של התנועה הפאביאנית¹. עם כל היותו עמוס עבודה מקצועית – מצא תמיד זמן לעסקנות ציבורית חרוצה. הוא הירבה לסייר בעולם והתבונן אל חיי העמים ואל מצבם הסוציאלי. בהיותו בארצות הבלקנים למד את חיי היהודים יוצאי ספרד והשתדל ללמוד את לשונם. בשובו לאנגליה פירסם את רשמי מסעיו. אך את עיקר עבודתו ראה בתורת ההיגיינה הציבורית ובהפצת שיטת פרויד. היה משתתף קבוע בעתון הרפואי המרכזי באנגליה, ה’לאנסאט'.

ד"ר דוד מונטגיו אידר לא הסתגר בד' אמות של מקצועו. הוא היה ער לכל שאלות השעה והגיב עליהן במאמרים פובליציסטיים, במאמרי ביקורת, בוויכוחים. כלי־מבטא מרכזי שימש לו השבועון החשוב ‘ניו־איידג’.' (‘העידן החדש’). ידועים ויכוחיו עם הסופר האנגלי רסטרטון, שלא היה חובב יהודים. עקב ויכוחים אלה התעמק בבעיית היהודים והגיע למסקנה שהפתרון לה הוא טריטוריאלי – כלומר, יישובם של היהודים בארץ משלהם.

את התרבות הישראלית הכיר ד“ר אידר דרך צינורות זרים. רק לאחר גלגולי נפש נתפס כולו לתנועה הלאומית. את תורת הציונות התחיל ללמוד, כנראה, עוד בחיי ד”ר הרצל. גיסו, יוסף כהן, היה מראשי ‘הקולוניאל־בנק’, מיסודו של ד“ר הרצל. גם הסופר ישראל זאנגוויל היה מבני משפחתו. מאידך גיסא גברה עליו רוח הקומוניזם, בהשפעתו של קרוב אחר, מקסים ליטבינוב, מי שהיה לאחר־מכן שר־החוץ של הממשלה הסובייטית. לבסוף גברה עליו ההשפעה הציונית. ד”ר אידר נתן את ידו לאגודה הטריטוריאליסטית, לאחר הפילוג בקונגרס השביעי, בין מצדדי ציון לבי. התומכים בתכנית אוגנדה (הטריטוריאליסטים).

בשנת 1908 השתתף במשלחת הטריטוריאליסטית לקירינאיקה. הדין והחשבון של המשלחת לא היה חיובי. ישראל זאנגוויל לא אמר נואש. הוא ביקש טריטוריות חדשות שבהן אפשר יהיה לפתור את הבעייה היהודית – והד"ר אידר סייע לו בחיפושיו – עד שפרצה מלחמת העולם הראשונה.

בימי המלחמה שימש כרופא צבאי בצבא האנגלי וכתב ספר על תקופתו זאת. לאחר פרסום הצהרת בלפור נעשה ד"ר אידר ממצדדי ציון והשפיע על קרובו הסופר ישראל זאנגוויל למשוך את ידו מחיפוש טריטוריות זרות.

בסוף חודש מרץ 1918 צורף ד“ר אידר לוועד־הצירים הראשון לארץ־ישראל. הוא נסע כבא־כוח האגודה הטריטוריאליסטית, כביכול, אף כי היה אז כבד רחוק מרוחה. לפי פקודה מגבוה מטעם שלטונות הצבא הבריטיים לא נערכה קבלת־פנים חגיגית לחברי המשלחת בתל־אביב. היחס של השלטונות אליהם היה קר ושוטם. אצל רבים מהקצינים מצא ד”ר וייצמן העתקים של ‘הפרוטוקולים של זקני־ציון’, אשר הביאו אתם מחזית הצבא הלבן, צבא הפורע דניקין, ברוסיה… היחס הזה ריפה במקצת את ידי הד“ר וייצמן, שטרם הכיר יפה את האנגלים. לא כן היה יחסו של ד”ר אידר למצב. הוא, כיהודי אנגלי, שהכיר יפה את האנגלים, היה בטוח, כי לא ברעש וברוגז, אלא דווקא בשובה ונחת ישפיע עליהם לנקוט עמדה אוהדת לציונות.

כששה חודשים ישב הד“ר וייצמן, ראש ועד הצירים, בארץ, בשטח הנכבש המצומצם ביהודה. אחרי־כן חזר ללונדון. בגורלו של ד”ר אידר נפלה הזכות להיות עד־ראייה להשלמת כיבוש הארץ על־ידי האנגלים.

בתאריך 18 בספטמבר, 1918, הוחל בכיבוש השומרון והגלילים. ד“ר דוד אידר והקומנדאנט היהודי־הא’טלקי אנג’לו לוי ביאנקיני (חבר ועד הצירים מטעם ציוני איטליה, נרצח אחר־כך על־ידי בדווים בשנת 1920) דאגו לגורל מושבות השומרון. הם ניסו להתקשר עם מנהל המחלקה המדינית של צבא הכיבוש, הגנראל קלייטון. כאשר לא הצליחו בכך, החליטו שניהם לנסוע מתל־אביב צפונה, לשטח הנכבש, על אחריות עצמם. סמוך לעיר שכם נתקלו בקצין צבא בריטי, שביקש מהם לסור אל מושבות השומרון ולהרגיע את תושביהן. לפנות ערב הגיעו לזכרון־יעקב, שלא מכבר נכבשה על־ידי הצבא הבריטי. בישיבת ועד המושבה, שנתכנסה עם בואם, הירצה ד”ר אידר באריכות על המצב, והביע את השתתפותו בצער המושבה, אשר סבלה מאוד בגלל עינויי משפחת אהרונסון. מכאן נסעו לחדרה. גם כאן נתקיימה ישיבת הוועד בנוכחות האורחים. למחרתו ניסו לנוע הלאה – ולא יכלו. המלחמה היתה בעצם תוקפה. בדרך נפגשו עם הגנראל קלייטון, אשר התרעם עליהם על צאתם לדרך המסוכנת.

בשוב ד“ר אידר לתל־אביב הגיעה אליו קריאת ‘הצילו’ מטבריה, שבה פרצה אז מגיפת החולי־רע. הוא נסע לשם מיד עם חברו ביאנקיני. ביומנו רשם: “אני נכנסתי ונשארתי בטבריה וממדינאי נהפכתי בין־רגע לרופא”. בחיפזון רב הקים ד”ר אידר בית־חולים ארעי והציל מאות נפשות ממוות.

בינתים התקשר ד“ר אידר עם המשלחת הרפואית של ‘הדסה’, שבאה אז מאמריקה ודרש ממנה שתשלח לו יחידת תברואה לטבריה. הוא גם פנה אז אל ההנהלה הצבאית הבריטית שתתן רשיון ליחידת תברואה זו לעבור לטבריה. לתמהונו לא הגיעה היחידה של ‘הדסה’ וגם לא נתקבלה כל תשובה על המברק שלו לשלטונות הבריטים. הוא וביאנקיני נסעו מיד לירושלים. בדרך נודע להם כי יחידת התברואה של ‘הדסה’ עוכבה על־ידי השלטונות. הם נסעו ללא שהיות אל המפקדה הצבאית, ושם נתברר להם שהבריטים התנגדו לצאת יחידת התברואה של ‘הדסה’ לטבריה, מכיוון שרצו שתגיע לשם יחידת תברואה מיסיונרית. דבריו הנמרצים של ד”ר אידר בפני ראשי הצבא שינו את מצב הדברים והוא השיג את הרשיון הדרוש. בעזרת אנשי ‘הדסה’ לחם ד"ר אידר קשות במחלת החולי־רע ובשאר המחלות ששררו אז בעיר. ביומנו רשם: “כדאי לציין שגם החולי־רע וגם שאר המגפות לא יכלו אף במידת־מה להחליש את ההתלהבות הגדולה של הימים ההם. כמעט כל ארץ־ישראל היהודית היתה אז משוחררת. כל האוכלוסיה היהודית היתה חדוּרה רוח שמחה וציפייה לעבודת הבניין התכופה של הבית־הלאומי”.

* *

כעבור שנה נזדמן לי לראות את ד“ר דוד אידר בישיבה היסטורית חשובה אחת, באסיפת הוועד הזמני ליהודי ארץ־ישראל, שהיה אז המוסד העליון של הישוב העברי בארץ. הדבר היה בחודש מרץ 1920, ימים מספר לפני מאורעות תל־חי. על סדר־היום עמדה אז שאלת ההגנה על תל־חי. השתתפו בישיבה זו ד”ר אידר, מנחם אוסישקין, זאב ז’אבוטינסקי, הקולונל מארגולין ואחרים. ד"ר אידר ישב בענווה ובצנעה בשקט גמור וסביבו רתחו וסערו הוויכוחים. הוא לא אמר אז דבר, אולם בתור מנהל המחלקה המדינית של ההסתדרות הציונית עשה רבות להגנת צפון הארץ מפני כנופיות המתנפלים.

בימי הפרעות בירושלים, בפסח תר“פ (1920), נעדר במקרה ד”ר אידר מהארץ. בדרך שובו נתעכב יום אהד בסאן־רימו, כדי להתראות עם הד"ר וייצמן, שבא לשם מירושלים לוועידת באי־כוח המדינות בעלות־הברית, המנצחות במלחמה, בשאלת ארץ־ישראל. על סדר יומה של ועידה זו עמדה גם שאלת אישורה של הצהרת באלפור.

ד"ר אידר נפגש בסאן־רימו עם נחום סוקולוב, הקומנדאנט ביאנקיני ואחרים מראשי הציונים, אשד חיכו שם אז בכליון־עינים להצהרת בעלות~הברית על ארץ־ישראל העברית ובנין הבית־הלאומי. גם סר הרברט סמואל, שעתיד היה להתמנות לנציב העליון הבריטי בארץ־ישראל, נמצא באותו מעמד.

ד"ר אידר רשם ביומנו על מאורע היסטורי זה: “בשעות הצהרים, קודם שעזבתי את סאן־רימו, ישבנו ארבעתנו, סר הרברט סמואל, ד”ר חיים וייצמן, נחום סוקולוב ואנוכי – סביב שולחן התה באולם מלוננו ושוחחנו על עניינינו הציוניים. סמואל הביע את דעתו, כי לא כדאי לשבת עוד בסאן־רימו, מכיוון שהשרים אשר שם טרודים מדי, והוא, סמואל, חושב לשוב בקרוב ללונדון.

ברגע זה עבר לויד־ג’ורג‘, נשיא המיניסטרים באנגליה אז. סר הרברט סמואל קם ממקומו ואמר: ‘אשתמש בהזדמנות זו, כדי להפרד מאת לויד־ג’ורג’. כעבור עשרים רגע הוא שב אלינו ואמר: ''אדוני, רוצה אני להודיע לכם באופן בלתי רשמי, כי הוצע לפני לקבל את כהונת הנציב העליון לארץ־ישראל. לויד־ג’ורג’ ביקש אותי ללוותו לבית הוועידה ובשעת נסיעתנו אמר לי ‘היודע הנך כי באלפור, קרזון (שהיה אז שר־החוץ הבריטי) ואנוכי דיברנו היום בבוקר על אודותיך ועל המצב בארץ־ישראל. ואנו כולנו באנו לכלל דעה אחת; כי זקוקים אנו בארץ־ישראל לאיש, אשר יהיה חדוּר הרצון להקים את הבית־הלאומי היהודי. אתה הנך האיש!’ סמואל סיפר לנו כי הוא ביקש בתשובתו ללויד־ג’ורג' לתת לו ארכה של ימים אחדים כדי להמלך בדעתו, אם לקבל את ההצעה. שלושתנו התחלנו לשדלו שיקבל את כהונת הנציבות".

סמואל הבטיח לד“ר אידר, להודיעו, על כל פנים, את החלטתו עוד לפני בואו של ד”ר אידר לארץ־ישראל, וביקשו שיתראה עם המועמד להיות מזכירו האזרחי הראשון בנציבותו, עם הגנראל סר וינדהאם דידס, ששרת אז במפקדה הצבאית במצרים, ולהשפיע עליו שיסכים לקבל על עצמו את משרת מזכירו הראשי, אם תשובתו של סמואל על הצעת לויד־ג’ורג' תהיה חיובית.

ד"ר אידר נסע אז ללא שהיות מסאן־רימו, בתקוות טובות. ברדתו באלכסאנדריה שבמצרים נמסר לו מברק מאת סר הרברט סמואל, שבה הודיעו, כי החליט לקבל את הנציבות העליונה לארץ־ישראל.

אותו ערב התראה ד“ר אידר עם הגנראל דידס בענייו משרת המזכירות הראשית. הגגראל דידס פיקפק, אם טוב לפניו לקבל שוב משרה בארצות המזרח. אבל ברוב עסק השפיע עליו ד”ר אידר לקבל הצעה זו.

את יומנו מיום זה מסיים ד"ר אידר בדברים אלה: “במצב רוח מרומם, עם בשורת סאן־רימו ומינויים של סמואל ודידס לכהונות הנציב העליון והמזכיר הראשי, נסעתי עתה לירושלים. מניאפול עד אלכסאנדריה נסעתי יחר עם הגברת הנרייטה סולד. שנינו שמחנו בדברנו על עתידה הטוב של ארצנו, שסר הרברט סמואל יהיה נציבה העליון”.

אבל מצב רוחו המרומם של ד“ר אידר לא עמד בו זמן רב, באו מאורעות הדמים של חודש מאי 1921 ביפו ובפתח־תקווה ובחדרה והגזרות על העליה היהודית שנגזרו על־ידי הנציב העליון סר הרברט סמואל, וד”ר אידר התחיל לשנות את דעתו על הנציב העליון היהודי. הוא הירהר או שאולי רצוי יותר שהאבנים הראשונות של הבית־הלאומי היהודי בארץ־ישראל תונחנה על־ידי נציב־עליון לא יהודי.

בימי מאורעות הדמים של חודש מאי 1921 בארץ־ישראל נשא ד"ר אידר בסבלו של הישוב העברי בארץ כמנהל המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית. הוא הופיע אז כעד הראשי של הישוב העברי לפני ועדת־החקירה בראשות זקן השופטים הייקראפט, שלא היה אוהב ישראל. הוא ביקר בדברים פשוטים וכנים את השלטונות הבריטיים בארץ, על שאינם ממלאים את התפקיד אשר הוטל עליהם בשרותם בארץ זו, המיועדת להיות הבית־הלאומי לעם ישראל, מטעם כל העמים. הוא האשים כמה מראשי הפקידות הממשלתית הבריטית באנטישמיות.

חברי ועדת־החקירה שמעו בהקשבה רבה את דברי ד“ר אידר וזקן השופטים שישב בראש הוועדה לא הפסיקו אף פעם. הדין והחשבון הרשמי שפורסם בתום ישיבות הוועדה מתעכב ארוכות על דברי ד”ר אידר ויש בו הרבה דברי שבח על גילוי לבו. הדין וחשבון מעיר, כי לד"ר אידר אין כל רגש של איבה ושנאה כלפי הערבים, אף עם זאת מכריז הוא בגלוי־לב על מהותה החיונית והכרחיותה ההיסטורית של התנועה הציונית.

אחרי כחמש שנים של שרות נאמן. בארץ־ישראל חזר ד"ר אידר עם בני משפחתו ללונדון ושב שם לחייו הרפואיים והציבוריים.

באותו פרק זמן התגברה מאוד רדיפת הממשלה הסובייטית על הציונים. ד"ר אידר, שהיה קרובו של שר־החוץ הסובייטי ליטבינוב, נסע אז לרוסיה להשתדל למען הציונים הנרדפים. הוא בילה זמן־מה ברוסיה בהשתדלויות אצל השלטונות הסובייטיים, אולם לא הצליח בשליחותו לרכך את רוע הגזירות נגד הציונות וחזר לאנגליה כלעומת שבא.

בשובו לאנגליה התמסר ד"ר אידר לפעולה ארגונית למען האוניברסיטה העברית בירושלים, שהחל בה עוד בהיותו בירושלים בתור חבר ועד־הצירים, ביום הנחת אבן־הפינה, בחודש אוקטובר 1915.

אם כי ד“ר אידר לא מילא עוד שום תפקיד רשמי בהסתדרות הציונית, הוא המשיך לפעול למען הציונות ובניין ארץ־ישראל. ביחוד הורגשה פעילותו בימי מאורעות הדמים של שנת 1929. לאחר פרסום הספר־הלבן האנטי־ציוני על־ידי הלורד פאספילד, מטעם ממשלת הלייבור, הופיע ד”ר אידר באסיפות־פומביות מטעם הציונים ולחם ברוע־הגזירות.

כאשר נפטר הלורד מלצ’ט, נבחר במקומו ד“ר אידר לנשיא ההסתדרות הציונית באנגליה. משחלה ד”ר אידר בחליו אשר ימות בו, המשיך להתעניין בציונות, עד נשימתו האחרונה וביקש להקריא לפניו את חדשות היום, השייכות לארץ־ישראל. הוא נפטר ביום ז' ניסן תרצ"ו (30.3.1936), בלונדון.

מותו של ד“ר אידר מצא את ידידו ד”ר חיים וייצמן בלב־ים בדרך לארץ־ישראל. וייצמן הבריק למשפחתו: “טובי המשרתים לעם־ישראל נעלמים דווקא בימים אלה רבי־הקשיים והסכנות. שהייתו במשך חמש שנים בארץ־ישראל עיצבה את גורלו של הבית־הלאומי. כל מעייניו היו רק בשירות העם. לבי נשבר על מות אידר”.