(תרכ“ז –1867 – תש”ז –1947 )
חיים מרגלית־קאלוואריסקי נולד ברוסיה באחוזת דוברוצורטקוף ליד פשירושלי, פלך סובאלק, ביום י“ח באדר תרכ”ז (25 במרץ 1867), לאביו אשר. הוא קיבל חינוך עברי־מסורתי, ועד מהרה היה לתועמלן נלהב של חיבת־ציון בקרב צעירי ישראל המתבוללים של שנות התשעים, ועיניו ולבו היו נשואים לראשית צעדיו של הישוב החקלאי בארץ־ישראל. כשהחליט בנפשו לעזוב את הגולה למען בניין ארץ־ישראל, נסע למונפאלייה של צרפת, ללמוד שם את תורת החקלאות.
בפעולתו ההתיישבותית של הבארון הירש בארגנטינה ראה קאלוואריסקי רק פיזור כספים וכוחות לבטלה, מעין התחרות בפעולתו ההתיישבותית של הבארון אדמונד דה־רוטשילד בארץ־ישראל – התחרות בארונים. אחד־העם הוקיר מאוד את חיים מרגלית־קאלווארלסקי. אחרי מות בא־כוח חובבי־ציון בארץ־ישראל, בינשטוק, הציע אחד־העם לשלוח את קאלוואריסקי כבא־כוח רשמי לארץ־ישראל. הצעת אחד־העם לא נתגשמה. בשנת 1895 בא חיים מרגלית־קאלוואריסקי על דעת עצמו ואחריותו לארץ־ישראל ונתקבל כמורה במקווה־ישראל.
התחילה תקופה חדשה בחיי האיש, שביקש שדה־פעולה להגשמת חלומותיו וגם מצא אותו. בהיותו מורה במקווה־ישראל נעשה בית־הספר למרכז־מעט לצעירים בארץ. שם התרכזה האופוזיציה למעשי הפקידות של הבארון וגם למעשי שליחיהם של חובבי־ציון. אחרי תקופת מקווה־ישראל התחילה תקופת הגליל שלו. תחילה כמייסדו ומנהלו של היישוב משמר־הירדן מטעם יק“א1 ואחר־כך כיוצר הגליל התחתון העברי מטעם פיק”א.2 הוא אשר יסד את המושבות בגליל־התחתון וסיים את גאולת הקרקע שהתחיל פקיד הבארון אוסובצקי באיזור זה, וגם הוסיף עליה הרבה. קאלוואריסקי קנה לו שם בעבודת ההתיישבות וחידש בה הרבה ותיקן הרבה לגבי עבודת הפקידים לפניו.
קאלוואריסקי נתפרסם ביחוד בימי מלחמת העולם הראשונה, בעמדתו הגאה לפני שר־הצבא ג’מאל־פחה ובכשרונו להשפיע עליו ולהגן על הישוב. בעצם ימי המלחמה יסד קאלוואריסקי את תל־חי, כפר־גלעדי ואיילת־השחר – כמעט על דעת עצמו, לפני קבלת הסכמה על כך מפאריז.
המכיר את תולדות ישובנו החקלאי, ידועים לו גם התנאים הקשים, בהם עבד קאלוואריסקי את עבודתו למען הישוב. פקידות הבארון, מפאריז עד ארץ־ישראל, הביטו עליו בעיני חשד – כציוני היחיד בין פקידי הבארון והנהלת יק"א. על רכישת קרקע חדשה בגליל־התחתון, ועל יסוד מושבה או מושב או קבוצה, אנוס היה תמיד להילחם מלחמה קשה מאוד עם חבריו בפקידות, בין הנמוכים בארץ ובין הגבוהים בפאריז. בעיני ‘הכל’ במנגנון הבארון היה קאלוואריסקי ‘חשוד’ בציונות, והתחקו אחריו בשבע עינים. אך קאלוואריסקי הלך בשיטתו: לפעול ולעשות תחילה ולבקש אחר כד אישור רשמי למה שכבר נעשה. כך נוצרו כמה נקודות ישוביות בגליל־התחתון, יצירי כפיו.
מימיו לא ראה את עצמו כפקיד הבארון ויק"א, אלא כשותף ליצירתו במושבות וכך העריך את פעולותיו בנו בכורו של הבארון, יעקב־ג’יימס רוטשילד, בבואו אל הארץ כמאיור עם הצבא הכובש. כשראה את קאלוואריסקי בעבודתו וכשנודע לו דבר פעולותיו בימי המלחמה, אמר: “אין קאלוואריסקי פקידו של אבי הבארון, אלא חבר לעבודתו, שותף במעשהו ההיסטורי”.
* *
קאלוואריסקי הודרך בפעולותיו למען הישוב בנסיון־החיים האישי שלו; וגם ל’אני מאמין' המדיני שלו במיוחד ביחס לערבים, הגיע תוך נסיון ועבודה עצמית. כך פעל ויצר, חלם ולחם כל ימיו – בימי שלטון השולטן עבדול חאמיד ו’התורכים הצעירים', בימי המלחמה הראשונה, בימי שלטונם של ג’מאל־פחה וחאסאן־באק, ולאחר הכיבוש הבריטי וחתימת המאנדאט. בכל עת תמיד לא חדל להאמין ולהטיף כי בצ’ארטרים בלבד ובהצהרות גרידא לא נוושע ולא נגשים את חזון הציונות. בבקשו פתרון לשאלה הערבית, נקט גם צעדים מעשיים על אחריותו, כגון יסוד בית־הספר המשותף הראשון, בית־הספר העברי־ערבי בראש־פינה. הוא לא ראה בזה מעשה תעמולה גרידא, אלא מעשה ידידות לשכנים, יחס אנושי־תרבותי לאנשים הדרים בסביבתו, שאין לאל ידם לתת חינוך לילדיהם. דבר זה היה, לדעתו, חובתו המוסרית של כל יסוד אנושי מפותח ותרבותי באוכלוסיה – לדאוג להרמת מצבם החברתי והתרבותי של שכניו.
כשבא אל הארץ כאיש פעלים התחיל להטיף מיד בין עסקת הישוב, שיש צורך לקשור קשרי ידידות, אחווה ושלום עם העם הערבי היושב בארץ, וכי אנו מוכרחים, הכרח חיוני, לחיות עמו חיי שכנים בארץ אחת. לא תמיד מצאו דבריו אזנים קשובות אצל עסקני הישוב וראשי הציונות; וקאלוואריסקי היה מטיף ומדבר עד שנתעוררה בארץ, לפני המלחמה העולמית הקודמת, תנועה ערבית־לאומית… שגם אותה לא ידעו כמעט עסקני הישוב וראשי הציונים.
הממשלה התורכית שלטה אז בארץ ביד חזקה ושמרה שמירה מעולה שכל רוח ליבראלית או לאומית תדוכא מיד. הערבים הלאומיים נחבאו אל הכלים ולא העזו להרים קולם. בענייני רשות היו היהודים נושאים־ונותנים עם השלטונות התורכיים בלבד ולא באו במגע עם האומה הערבית. עם הכרזת הקונסטיטוציה התורכית יצאו הלאומיים הערביים ממחבואיהם בכל ארצותיהם והחלו לדרוש אוטונומיה. יתר המעוטים בממלכת תורכיה תמכו בידי הצירים הערביים. אז נוסדה מפלגה חזקה שבראשה עמדו, בדמשק, אחדים ממכריו וידידיו של חיים מרגלית־קאלוואריסקי, שהשפעתם היתה גדולה על הערביים. התורכים הצעירים ממפלגת ‘אחדות וקידמה’, ששלטו אז בתורכיה, נטו קצת לציונות והעסקנים הערביים החלו להביט עליה בחשד ולהתנגד לה בכל תוקף. עקב התנגדות זו בוטלה הרכישה הגדולה של אדמת בית־שאן, אשר השר התורכי תלעת־ביי רצה למכרה ליהודים. קאלוואריסקי, שהיה אז פקיד ראשי אצל הבארון ומקורב למנהיגי הערביים בסוריה ובארץ־ישראל, ראה במו עניו את התנועה הלאומית הערבית הולכת וגדלה.
הוא העיר באופן זהיר מאוד לעסקני הישוב וראשי הציונים על הסכנה הנשקפת מהתנועה הלאומית הערבית, אם לא נתקרב אליה בעוד מועד ולא נכירנה ולא נקשור אתה קשרים – קשרי שכנים בארץ אחת. עסקני הישוב ומנהיגי הציונות זילזלו אז בשאלה הערבית. התנועה הלאומית הערבית לא נחשבה בעיניהם כתנועת־עם אמיתית. בראשית שנת 1914 התחילה להתגבר העליה לארץ־ישראל. כל אנייה רוסית הביאה מחוף אודיסה אילו מאות עולים, ואלה השתקעו בארץ. השטנה הערבית נתגברה אף היא. העתונות הערבית קראה תגר על העליה והציונות, ובראש הצעקנים עמדו אז העתונים ‘פלשתין’ ביפו ו’כרמל' בחיפה.
בישוב העברי בארץ קרו אז מקרים שהיו טעונים הבהרה וברור. הספסרות בחולות תל־אביב על ידי ‘החברה החדשה’ וחברות אחרות גברה מאוד. ההסתדרות הציונית שלחה אז ועדה לחקור ולדרוש את המצב, וגם לחקור את הבעייה הערבית, שקאלוואריסקי לא פסק מלהטריד בה את ראשי הציונות.
קאלוואריסקי מספר בזכרונותיו, כי מארבעת חברי הוועדה היה נחום סוקולוב האחד שהתעניין בשאלה הערבית. ברצותו להכיר את ראשי התנועה הערבית־הלאומית, נסע עם קאלוואריסקי לביירות ולדמשק. שם ניהלו שיחה עם מנהיגים, מהם שמילאו אחר־כך תפקיד חשוב בתנועה זו, ומהם שהועלו לגרדום בימי המלחמה העולמית הקודמת על ידי ג’מאל־פחה. סוקולוב וקאלוואריסקי דיברו עם מנהיגי התנועה הלאומית הערבית על הקרבה הגזעית בין היהודים והערבים ועל התועלת המרובה שתצמח לשתי האומות משיתוף־פעולה בכל ענפי החיים. הוסכם ביניהם להתאסף בברומנה אשר בהר הלבנון ולדון בכובד־ראש בשאלת היחסים בין היהודים לבין הערביים בארץ־ישראל. לאסיפה זו יבואו עשרה צירים מכל צד, בראשות־הכבוד של הוואלי3 dir=“rtl” בביירות, כדי לחפש דרכים להסכם יהודי־ערבי וליחסי־שכנים טובים בארץ־ישראל.
הוואלי בבירות היה איש נבון וישר וראה את התועלת המרובה, שהישוב היהודי בארץ־ישראל מביא לכל תושבי הארץ. הוא הכחיש את העלילות והדיבות שהפיצו ‘הכרמל’ מחיפה וה’פלשתין' מיפו. זמן־מה לפני המועד שנקבע לאותה אספה כתב הוואלי בעתון הערבי ‘קול האמת’ שיצא לאור בביירות, כדברים האלה: “היהודים הם יסוד מועיל וחשוב מאוד בשביל ארץ־ישראל, ויש לקבלם בזרועות פתוחות. הארץ זקוקה לאנשים תרבותיים וחרוצים”.
משני הצדדים הוחל להתכונן לאספה החשובה. המנהיגים הערביים שלחו לקאלוואריסקי את רשימת האנשים שישתתפו באספה זו וקאלוואריסקי שלח את רשימת המשתתפים היהודיים, כפי שקיבל אותה מן המשרד הארצישראלי ביפו־תל־אביב אשר בהנהלת ד"ר רופין. הוואלי מביירות קיבל עליו ברצון את נשיאות הכבוד של האספה והכל היה מוכן ומזומן… אך לבסוף נתבטל העניין. מפני מה? – לא ייאמן – אך עובדה היא: עסקני הציונים והישוב התיחסו עוד בפקפוק ובחשד אל העניין הזה, ואפילו נבחרי הציונים והקונגרס, סוקולוב ומוצקין, לא ירדו לעומק הבעייה והזניחו את ההזדמנות שבאה לידם לדון באספה משותפת על הסכם ערבי־עברי.
על סיום פרשה זו כותב קאלוואריסקי בזכרונותיו:
“הרבה צער הסב לי העניין בזמנו. הרבה מרירות הצטברה אצל הערבים כאשר נודע להם כי באשמתנו בוטלה האספה”.
ואיך בוטלה? אחד ממנהיגי הערבים, ידידו הטוב של קאלוואריסקי, נאסיף־ביי איל־כאלדי, בא עם מכתב הוואלי לאספה, ומצא שם שני עסקנים יהודיים, אשר במקום לדבר לטובת העניין, השתדלו להוכיח לו וליתר המנהיגים הערביים שאין צורך באספה זו, הואיל ו’הממשלה היא עמנו'. היטב חרה הדבר לנאסיף־ביי בשמעו את הדברים יוצאים מפי מנהיגים יהודים, ובצאתו מבית הממשלה, המקום שהועד לאספה שלא נתקיימה, לא יכול להתאפק עוד ואמר לעסקן הציוני שעמד על ידו: “הזהרו נא, אדוני הציונים, ממשלה עוברת, אבל עם קיים ועומד”.
* *
כידוע, עבר סבל רב על ראש הישוב העברי בארץ בימי מלחמת העולם הראשונה. הסבל והמצוקה לא פסחו גם על המושבות העבריות שבגליל־העליון ובגליל־התחתון. קאלוואריסקי עזר אז רבות למושבות בשני הגלילים להחזיק מעמד ולא להכשל. הוא ניצב אז כראש לא נבחר של הישוב הגלילי, ולא רק היהודים והערבים, אלא גם פקידי הממשלה התורכים, ראו בו את נציגם של ישובי הגליל. קאלוואריסקי לא נטל גדולה לעצמו, אלא נשא את הסבל כאחד מבני עמו, ובצרתו לו צר – אף על בריאותו לא שמר, ובכל שעת צורך היה בא במגע גם עם חולים במחלות מידבקות. פעם נסע עם המורה וילקומיץ ממטולה לראש־פינה. כשראהו וילקומיץ מזלזל בהילכות זהירות, בזמן מגיפת טיפוס־הבהרות שעשתה שמות בימים ההם, הוכיחו על פניו: “צריך אתה להזהר, כי בנפשך היא. בפרט אתה, מר קאלוואריסקי, אסור לך לזלזל בדבר הזה, שאם חס־והלילה יקרך אסון ואבדנו כולנו. מי ידאג לישוב בגליל?”
כשם שהיה דיזנגוף ‘ראש־גולה’ לגולי יפו ותל־אביב, כן היה קאלוואריסקי מגן לישוב, תריס בפכי הפורענויות שהתרגשו ובאו עליו יום־יום. הוא עמד על משמרתו ודיבר בגאווה לאומית אל ג’מאל־פחה. פחד הגרדום לא נפל עליו גם כשאיים ג’מאל־פחה לתלותו על עץ בראש־פינה שלו.
בימי צרה ומצוקה אלה, כך מספר קאלוואריסקי בזכרונותיו, אפשר היה לראות בביירות ובדמשק ובמקומות אחרים בארץ, אנשים ונשים וטף מתגוללים בראש־חוצות, ערומים־למחצה ומתיפחים בקול נואש: ‘דז’ואן’ (רעב). גם בצפת ובראש־פינה, ובכל מחוז ‘שלטונו’ הבלתי־רשמי של קאלוואריסקי, הציק הרעב מאוד לאנשים. בעת צרה זו החליט קאלוואריסקי לפתוח בראש־פינה – בכספים שהשיג – בית־תבשיל במחיר מצער וחינם אין־כסף, בשביל הסובלים ביותר, בלי הבדל דת. נהנו מזה עניי ראש־פינה וצפת והערביים מן הסביבה. קאלוואריסקי מציין בזכרונותיו, כי אף על פי שמצוקת היהודים היתה גדולה מאוד והקומץ לא יכול להשביע את הארי, לא נמצא איש מבין היהודים שהתאונן על אשר בעת־צרה כזאת אין נוקטים את הכלל ‘עניי עירך קודמים’.
שנת המלחמה הרביעית היתה הקשה ביותר בארץ. חלק גדול של יהודה, עם ירושלים, שוחרר, אך השומרון, שני הגלילים, חיפה, טבריה וצפת – נמצאו עוד בידי התורכים; וקאלוואריסקי נמצא בחלק התורכי של הארץ. חודשי ספטמבר ואוקטובר בשנים כתיקונן הם לחקלאים חודשי־הכנה לעונת־החורף: הם מכינים תבואה לזריעה ובהמות לחרישה. וכך היה גם בשלוש שנות המלחמה הראשונות. אולם בשנת 1918 לא ראה קאלוואריסקי הכנות בחודשים הללו – לא אצל היהודים ולא אצל הערבים, כולם עייפו כבר למלחמה ולרעב.
קאלוואריסקי איש החקלאות, התחיל לעודד את האיכרים והפלחים. הוא קרא ושאל את מוכתרי הכפרים, השייכים והזקנים שבסביבתו, לפשר הדבר: “מדוע אינכם עושים הכנות לעונת החורף?”
“אין כוח, חוואג’ה”, השיבו המוכתרים וזקני הכפרים. “הצעירים עזבונו, נמצאים בחזית או מסתתרים ואינם יכולים לשוב לעבודתם. לא נשארו בכפרים אלא זקנים וילדים ונשים. כסף לקנית בהמות ולזריעה אין, ולמי כל העמל?”
“אבל”, אמר להם קאלוואריסקי כאב הדואג לבניו, “אם לא תזרעו ולא תקצרו, תמותו ברעב בשנה הבאה. חישבו היטב את דרככם. אם נחוצה לכם עזרה, אשתדל להמציאה לכם, ובלבד שלא תפסידו שנה שלמה.”
“תודה, חוואג’ה קאלוואריסקי, על דאגתך לנו”, ענו לו מוכתרי הכפרים וזקניהם. “אבל כל זה ללא־תועלת. בין כך, אם תמשך המלחמה עוד שנה, נמות מרעב וממחלות. הלא תודה, שגם אתה, חוואג’ה קאלוואריסקי, עייף מאוד, ואין בכוחך לפעול עוד כבשנים הראשונות למלחמה”.
וצדקו השייכים ומוכתרי הכפרים. אחרי ארבע שנות־עמל בזמן המלחמה, הרגיש קאלוואריסקי את עצמו עייף מאוד ואובד־עצות לעתיד. הוא לא ידע כי קץ המלחמה הולך וקרב.
שמו של קאלוואריסקי יצא לתהילה לא רק בקרב כל בני הישוב הגלילי, כיהודים וכערבים, אלא אף אצל הקצינים בצבא התורכי. ביום כיבוש ראש־פינה בידי האנגלים נזדמנו לביתו כמה קצינים תורכיים שבויי־מלחמה, שהצבא מסרם לידי קאלוואריסקי לשמרם על אחריותו. והוא שמר על כבודם כג’נטלמן. בארוחת־הצהרים, שסידר בטאקט המיוחד לו, אכלו האנגלים עם הקצינים התורכים יחדיו. בזאת רכש לו את לב הקצינים משני העמים. למחרת, בעת סעודה קטנה שערך בביתו, קם אחד הקצינים התורכיים וביקש את רשות הדיבור. היה זה הקצין הצעיר שבחבורה, מסביבות חומס או חאלב, וכה אמר: “מר קאלוואריסקי, זה מקרוב שמעתי שהאנגלים הבטיחו לתת לכם את ארץ־ישראל ובקרוב תייסדו פה ממלכה יהודית – יהי ד' עמכם והצליחו! אך בוודאי תצטרכו לצבא ולקצינים – אנא, אל תשכח אותנו. דע לך, שאני ורעי מוכנים לשרת בצבא היהודי כקצינים ומדריכים”.
אחריו הרים את כוסו הקצין חברו, לחיי ג’עוני (שמה הערבי של ראש־פינה) ולחיי ה’ואקיל' (המנהל) קאלוואריסקי ובני־ביתו ולחיי כל היהודים. הקצין התורכי הראשון רצה לשוב ולדבר, אבל דבריו נחנקו בגרונו. הוא רק הספיק לומר שלעולם לא ישכח את חסד היהודים ויברך את הממלכה היהודית החדשה בכל טוב. ככה – מספר קאלוואריסקי – קיבלו קצינים ערביים ותורכיים, בסוף מלחמת העולם הראשונה, את השמועה שהגיעה אליהם על הכרזת בלפור ובניין הבית־הלאומי. לא קינאה או שינאה עוררה השמועה בלבם, כי אם רגשי שלום ועידוד.
* *
אחרי המלחמה השתתף קאלוואריסקי באורח פעיל בהגנת תל־חי וכפר־גלעדי שהוא יסדם. הוא סיכן אז את חייו והיה רוכב בלילות, ללחום עם אנשי הישובים ועודד את המגינים.
בשנת 1923 פרש מעבודתו בחברת פיק"א ונכנס להנהלה הציונית בירושלים בתור מומחה לשאלה הערבית. שם המשיך את עבודתו בבקשת פתרון לשאלה הכאובה בארץ – לשאלה הערבית; עתים באופן רשמי, באחת המחלקות של ההנהלה הציונית, ועתים באופן פרטי, כעסקן ישובי ותיק, שנהירים לו שבילי השאלה בכל היקפה. בחוצות ירושלים אפשר היה לפגוש את האיש קאלוואריסקי מהלך בקומה זקופה ופניו מפיקים אצילות וישוב־הדעת, ועיניו אומרות רחמים רבים, טוב־לב וסבלנות בדיבורו ובהליכותיו. ברבות השנים הוא לא נעלב על קיפוח זכותו בעסקנות הישובית, שכאילו הורחק ממנה בידי צעירים שכוחם עמהם, שעלו לבמה הציבורית. קאלוואריסקי לא התמרמר על כך, שהרי זהו חוק החיים, כי יתפסו הצעירים את מקום הזקנים. על מה הצטער? על שאין הצעירים רוצים ללמוד מנסיונם של זקנים, אשר עדיין צעירים הם ברוחם ובכל מחשבותיהם…
קאלוואריסקי נפטר בירושלים ביום כ“ז בטבת תש”ז (19 בינואר 1947) וזכה עוד להקבר בהר הזיתים, ההר הקדוש, אשר בגמר מלחמת ישראל־ערב נותר בידי הערבים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.