רקע
יעקב יערי־פולסקין
אגדת גבורה ושמה שרה: שרה אהרונסון
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מזרחי; 1967

(תר“ן – 1890 – תרע”ח –1917)

"…אבל הנה באו הימים, אשר יכתבו בדם ואש בספר חיינו, ומתוך חשכת הימים האלה עלה השם הזה, וזיו של הוד מרחף עליו. מדן ועד באר־שבע סיפרו עליו אבות לבנים מתוך לחש של קודש.

ואנוכי, שלא ידעתי ולא הכרתי את האשה הזאת, רואה אותה בחזון יום יום, ובמשך כל החודשים הארוכים האחרונים אני רואה את תמונתה בכל קהל ובכל אספה; אני רואה אותה מרחפת בתכלת הערפל המכסה את הרי יהודה… ולעולם לא אשכח את הטרגדיה של זכרון־יעקב.

לא הייתי עד־ראיה למעשי־הדמים. רק מפי עד־ראיה שמעתיו, והנה רואה אנוכי יום־יום אח עינוייה, שומע אנוכי את דבריה, את צעקותיה של האשה הקדושה, הנסרות ונישאות בין הסלעים של הרי אפרים.

מה מקור קדושתה?

היכן המעין, שממנו שאבה את גבורתה?

ידעתי את סביבתה, המלאה מנוחה ושובע, הרוויה הכנעה; הכרתי את בית־הספר של אותה פינה.

לא אלה זרעו את גרעיני הקדושה על תלמי לבבה.

מי יצר? מי זרע?

אולי רוח ההרים, אשר עליהם מטפסים ועולים בלילה צללי הקדושים… אולי האגדה של עשרת הרוגי מלכות, אשר שמעה מפי סבתא? ואולי קיסריה – מרכז הדמים ומקור השיעבוד למולדת – מצד אחד, ועתלית – עיר האגדה של ביתר – מצד שני. אלה שתי הנקודות אשר ביניהן עברו עליה ימי ילדותה – אולי אלה הן שיצקו בה את רוח המרד?

לאלוהי ציון פתרונים".

משה סמילנסקי

* *

שרה נולדה בזכרון־יעקב ביום י“ד טבת תר”ן (1890) לאביה אפרים פישל אהרונסון, מראשוני המייסדים של זכרון־יעקב, ולאמה מלכה, בת ר' שמואל גאלאצאנו, ראש קהילת באקאו ברומניה. עד גיל שלוש־עשרה למדה בבית־הספר של המושבה, בין השאר גם צרפתית, ובגמרה השתלמה אף בגרמנית. בתום חוק לימודיה עזרה להוריה במשק הבית. היא הצטיינה בתפירה. עבודתה השקדנית לא מנעה אותה מלהוסיף ולקרוא, כהרגלה, במיטב הספרות העברית והלועזית. כן השתתפה בפעולות הנוער במושבה. בבמת־חובבים, הקדישה מזמנה לספריה הציבורית וכדומה. לאחיה אהרון סייעה בסידור ספרייתו המדעית ואוסף צמחיו. מלבד כל אלה הצטיינה ברכיבה על סוס, ולב אמיץ שכן בסגור חזה.

חמדה בן־יהודה (רעייתו של אליעזר בן־יהודה) שהכירה מקרוב את שרה, כתבה עליה:

"שרה אהרונסון גודלה וחונכה מלוטפת אהבתם הרבה של הוריה ואחיה. מילדותה הצטיינה בשכלה הצח והצלול ותפליא את רואיה ופה אחד ניבאו לה כולם גדולות.

אבותיה הנחילוה נועם וזוהר. אחיה המשכילים לימדוה וחינכוה ותהי שרה לעמוד־התווך של המשפחה ותקח חלק בכל עבודה ממשק הבית עד השדה והכרם. אף בחקירתו המדעית של אחיה המלומד השתתפה ובכל אשר שלחה ידה הצליחה.

הבית הנחמד, מוקף אילנות ופרחים, היה למרכז של חכמה ומדע, לקן של עבודה חרוצה.

הבחרות חננה את שרה ביופי וחן ותהי כגפן רעננה ובגוף היפה והבריא היתה גם נפש עשירה ורוח גדולה".

אהרון, אחיה הבכור, השפיע גם הוא לא מעט על רוחה ואופיה של הנערה. הוא הטיל עליה, והיא עוד רכה בשנים, עבודות מדעיות. היא היתה האחראית לרישום התצפיות המטראולוגיות שלו, שלוש פעמים ביום.

את השפעת אהרון על שרה, ועל אחותה הצעירה רבקה, אפשר לראות ממכתב שכתבו שתי האחיות אל מחיה השפה העברית אליעזר בן־יהודה, שערך את העתון ‘השקפה’, ושרה אז בת ארבע־עשרה. המכתב פורסם בגליון כ“ב, שנת תרס”ד.

"לכבוד עורך ה’השקפה', שלום.

ירשה נא לנו כבודו להגיד לו מדוע ובמה מחזיקות אנו טובה לכבודו עבור חמש המחברות הראשונות שכבר יצאו לאור ממלונו הנעלה, ועד כמה משתוקקות אנו לראות במהרה את המחברות הבאות אחריהן – וזה הדבר:

רבים כעת בינינו ההולכים בעקבות אדוני ומשתדלים לעשות שפתנו לשפה חיה, מדוברת. ושומעות אנו כבר גם בחוצות הערים, גם בטיולנו בשדות, עברית מדוברת. אולם, יכולות אנו להעיר על הדבר הזה, מה שהעיר כבודו בהקדמת מלונו על אודות הסופר סמולנסקין, כי הוא סיפר אך ורק על אודות עניינים אשר היו מושגיהם בעברית. וכן עושים רק המדברים עברית. במשך גלותנו האחרונה התרחקנו גם ממראות וממעשי הטבע, חדלנו להתבונן בהם: היינו לעירונים גמורים, וכזאת נשארנו עתה בכפרים ובמושבות, ובדברנו עברית מסתפקים אנו במושגים כללים אחדים, אבל אין בני ובנות המושבה, בני הכפרים, יודעים לקרוא בשם לכל אחד ואחד מהפרחים, מהצמחים היותר מצויים, מהצפרים העפות לפנינו, והרמשים המזמזמים באזנינו בעת טיולנו, כמו ששכיח הדבר אצל ילידי הכפרים של העמים האחרים, לפי מה שאפשר לנו לשפוט מספרי הקריאה שלהם, – כי ביניהם לא היינו. מאשימים בזאת את עניות שפתנו, אבל ההתנצלות זאת אינה נכונה. אם אנו עוברים על פני מעשי ומראות הטבע מבלי להתבונן אליהם אין זאת מפני עניות השפה, כי אם מפני שלא למדו אותנו להביט ולהתבונן. אם היו עושים בבתי־ספרנו כמו שראינו עושים בבתי־ספר של הגרמנים במושבתם בחיפה, למשל, לו התחילו המורים לזרז את תלמידיהם לבוא לבית־הספר ולאסוף שמה אבנים, צמחים, רמשים וכו', מכל הבא מתחת ידי הילדים, והיו קוראים לסוגיהם שם לכל אחד מהדברים המובאים, ומסבירים להם את ערך כל דבר ודבר, נחיצותו או נזקו שיכול לצמוח ממנו לאדם בכלל, ולאיכר בפרט, כי אז היינו מתרגלים להתבונן וההכרח היה מביא אותנו לחפש אחרי השמות העבריים ולהשתמש בהם, ואז היינו רואים כי במקום שחשבנו למצוא את עניות השפה אנו מוצאים את עשרה הרב והגנוז.

עד כמה נכונה השערתנו זו נוכל להביא ראיה מנפשנו, אף כי אין זה מן הנימוס, ויכולים לחשדנו במעט יהירות.

כרוב בני גילנו היינו תמיד עוברות בקלות ראש ומבלי להתבונן אל כל אלה הדברים אשר הערנו עליהם. והנה ראינו כי אחינו הגדול איננו יוצא אף פעם לנסיעותיו הרבות אל כל פינות ארצנו הנחמדה, אלא גם לטיולו סביב הבית מבלי שוב עמוס בצמחים שונים, אבנים, מתכיות וכו' והוא שומר עליהם כעל פנינים, רושם על פתקה יפה מקום מוצא של כל דבר ודבר, קורא לו בשם אשר מצלצל לפעמים צלצול כל כך מוזר לאזנינו, וכמעט שיכולים להגיד, כי מגפף הוא ומלטף הוא אותם.

אל נכון אוהב הוא את חברתם. עונג גדול הוא לו לשבת בתוכם ולקרוא על אודותם וכו'. ומעט מעט דבקה גם בנו מחלתו זו. התחלנו להביא גם אנו מטיולנו חפצים מחפצים שונים. הוא התל בנו בראשונה, ולאט לאט התחיל רושם גם בעבורנו על פתקאות, מחביא אותם בין גניזותיו וכך השתלשל הדבר עד כי כעת היינו הרשמיות, והטיל עלינו את הכנת הצמחים, ההשגחה על כל הצמחים והאבנים אשר אסף. ויכולות אנו להעיד, כי הידיעות אשר רכשנו לנו כפרי העונג לדעת בטיול לא רק לדעת את שם רוב הדברים אשר אנו רואות, כי אם גם את תועלתם, אם נמצאים הם בארצות אחרות, או רק סגולות ארצנו הם. כל זה משביע את נפשנו נחת ומענינים אותנו לכל הפחות כמו סיפוריו של הסופר היותר מהיר.

ובחפצנו לקרוא שמו עברים לכל הדברים אשר ראינו ולמדנו, היו לנו חמשת המחברות הראשונות של מלונו לסגולה יקרה, ומצאנו אותן מלאות וגם גדושות שמות ומושגים נחמדים על אודות אותם הדברים אשר חפשנו. ובזאת הננו באות להודות לו מעומק לבנו על העונג ששבענו על ידי כבודו, על הידיעות שרכשנו לנועל ידו ועל החיבה היותר עמוקה לשפתנו אשר באה לנו מידו.

והננו מרשות לנו להציע לפני כבודו גם את ספקותינו והערותינו על אודות אותם הביאורים, שלא יכולנו להבין, או שלא נחה דעתנו מהם. ומקוות עוד אנו, כי יואיל כבודו להשיב לנו על שאלותינו כיד חכמתו ואדיבותו הטובות עליו"

ב’השקפה' שנה שמינית, גליון מ"ח, בכתבה מזכרון־יעקב, מסופר על הצגת ‘אינטליגנט’ מאת פרץ הירשביין, על ידי חוג חובבי האמנות הדרמתית ועל תפקידה של שרה בהצגה זו:

“רושם נעים מאוד עשתה על הקהל העלמה שרה אהרונסון בדיבורה העברי הצח והנעים, בהצדיקה את נפשה ונפש אחיה לפני אביה מר הנפש ובבכותה לפניו ביאוש ויגון. ‘חפצה אני לדעת למה הוא מחרפני חנם’, היא קוראת בקול אחרי שהתנפל עלה אביה בתוכחתו ואיים עוד עליה כי את שערות ראשה יתלוש”.

שרה היתה, כאמור, רוכבת אמיצת־לב. בספרו ‘עם וארץ קמים לתחיה’ מספר פרופסור יוסף קלוזנר על סיורו בארץ־ישראל בשנת 1912. בבקרו אצל אהרון אהרונסון בזכרון־יעקב, שוחח אתו ארוכות על קביעת מונחים עבריים לפרחים וצמחים. האורח והמארח יצאו יחדיו לטיול לסביבות זכרון־יעקב. על טיול זה מספר הפרופסור קלוזנר:

“לאחר הצהרים החלטנו לנסוע בחבורה ביחד עם מר אהרונסון ושתי אחיותיו, שרה ורבקה, ועם ד”ר יפה, נסיעה של טיול אל שתי ‘בנותיה’ של זכרון־יעקב: המושבות הקטנות בת־שלמה ושפיה. בני חבורתי והד“ר יפה ואני נסענו בעגלה. מר אהרונסון רכב על סוס חום־אמוץ אביר ושתי אחיותיו – על סוסים שרוקים לבנים חסונים. וצריך היה לראות, באיזה חן ובאיזה אומץ דהרו שתי הבחורות, ילידות הארץ, על סוסיהן המגמאות ארץ! פעם נתנו חופש לסוסיהן – והן טסו כברק בדרך התלולה והמלאה חתחתים וכמעט נתעלמו מן העין. ופעם בלמו אותם הבחורות ונתנו מעצור לשטף מרוצתם – והסוסים הסתובבו על מקומם, מקפצים, מתגעשים ומתרוממים אל על וממקומם לא ימושו! והעבריות החדשות הללו נוהגות את סוסיהן בלא שום מורא ופחד ופעם בפעם הן פונות אלינו בדברים – בלשון עברית כמובן – במנוחה שלמה, כאילו לא היה מעשה זה שלהן חידוש גדול לבנות ישראל, שדרכן להתירא אפילו לגשת אל סוס”

אחד מפועלי תחנת הנסיונות בעתלית מספר:

"פעם אחת, בליל חשון אפל אחד, הופיעה אצלי שרה לפתע, לאחר חצות הלילה, רכובה על סוסה, לבושה כבדווי, סוערת־דוהרת ומכריזה בקול:

‘הא, בחור, קומה משנתך, חגור את חרבך וקח את הסוסה שלך וטוס עמי בדרך להרי הכרמל!’

נפחדתי מאוד. האם לא התנפלות שודדים? הבריקה מחשבה במוחי. ואולם שרה מצווה, ואין להרבות בשאלות. אנו טסים על סוסינו בחשכת הלילה. עוד מעט והליל יגוז ויאיר השחר. והנה קול ענבלים בלילה. אורחת גמלים. שרה מצעידה את סוסתה בעקבות הגמלים ואני אחריה. לפתע שלפה שרה את חרבה ושיסעה בה את החבל, המקשר את הגמלים, הפרישה מהשיירה כששה גמלים טעונים שקי חיטה והובילה אותם למחבוא החורשה. וכשהרגישו בכך הבדווים הרימו קול יללה בלילה. וכבר לא זזו ממקומם עד שהאיר השחר, ואנחנו הבאנו להם חזרה את רכושם. משנגשנו אל הגנבים, פתחה שרה ואמרה:

‘האזינו ושימעו, אחים. אנחנו לקחנו מכם הלילה את המלקוח, ולא למען הביזה, אלא בשביל שתדעו, כי אף אנחנו היהודים מוכשרים להתנפל עליכם ולגזול מכם את רכושכם. ועליכם להזהר להבא מלהתנפל על מושבינו.’

הערבים הקשיבו לדבריה הנלהבים של שרה ופתחו לפניה בדברי הלל ושבח כיד המליצה הטובה עליהם. ואכן, למושבה זכרון־יעקב היתה מאז הרווחה".

* *

כך גדל במושבה זכרון־יעקב, כמו ביתר המושבות, דור חדש, שינק אומץ וגבורה מקרקע המולדת. דור זה לא הסתפק בהתגוננות בלבד כאבותיו. אחיה של שרה, אלכסנדר, אסף סביבו צעירים מבני המושבות ויסד את אגודת ‘הגדעונים’ על שם הגיבור התנכ"י גדעון בן יואש, שהיה לה צביון צבאי. ‘הגדעונים’ רכבו על סוסים, אחזו בנשק ועוררו כבוד בלב השכנים.

עם ‘הגדעונים’, נמנה אבשלום פיינברג, יליד חדרה, בן הבילו"יים ישראל ופאני פיינברג. הוא היה לתלמידו ועוזרו של אהרון אהרונסון בתחנת־הנסיונות שלו בעתלית, והיה גם בן־בית אצל משפחת אהרונסון, שבזכרון־יעקב.

אבשלום היה יפה־תואר ואציל־נפש, משכיל ומשורר, וצד את לבה של שרה לאהבה אותו. אבל אבשלום הפנה את שימת־לבו דווקא לרבקה, אחותה הצעירה. רבקה היתה יעלת־חן, מלאת שנינות ועליזות. בחשבה, כי שרה היא בחירת לבו של אבשלום, הרגישה את עצמה יותר חופשיה בגישתה אליו, בדבריה ובמעשיה עמו. לאט־לאט נוצר, איפוא, המצב המוזר והמסובך: שרה אוהבת את אבשלום והוא אינו יודע, ואילו רבקה אוהבת את אבשלום וחושבת שהוא אוהב את שרה, ואבשלום אוהב את שתיהן, ועדיין אינו מעז להביע את אהבתו לאחת מהן, כי לא הכריע בלבו במי יבחר סוף־סוף.

ככל שהרבתה לחשוב, כי אבשלום אוהב את רבקה, כן הידקה יותר את המסווה שעל פניה והעיבה יותר את האור במבטה, שעה שנח על בחיר־לבה. בכל העוז אשר באופיה התאבקה עם סוד נשמתה, ותוכל לו. היא הצליחה להוליך שולל גם את אבשלום וגם את אחותה, עד ששניהם האמינו, כי שרה מחבבת את אבשלום רק בתור ידיד וחתן אחותה בעתיד. או־אז התקשרו אבשלום ורבקה בהבטחה הדדית לשמור אמונים זה לזו, וציפו ליום בו יוכלו לתת פומבי לאהבתם באירוסין.

ימים קשים ונוראים באו אז על שרה. יום־יום גדלה אהבתה לאבשלום וגברה הנחיצות להסתירה. בשום פנים ואופן לא רצתה שיתגלה סוד אהבתה לאבשלום ולאחותה. במוחה של שרה צצה או המחשבה, שחיש מהר הפכה אצלה להחלטה: לברוח, לברוח למרחקים.

וכאילו ביקשו מהשמים לסייע לרצונה של שרה, הופיע אותה שעה בזכרון־יעקב שבתאי לוי, ידיד ותיק של בית אהרונסון, כדי לדבר עם אביה של שרה בדבר־שידוך בתו למר חיים אברהם, יהודי עשיר מבולגריה ובעל עסקים גדולים בקושטא, שנמצא באותו זמן בארץ־ישראל. הוא דיבר בו נכבדות, שהנו בן למשפחה מיוחסת, בעל לב חם ואוהב גדול של ארץ־ישראל.

הודות לשידוליו של מר לוי ניאותה שרה להינשא למר חיים אברהם, בגמרה בלבה להיות אשה טובה ונאמנה לבעלה.

אחרי החתונה, כשעמדה שרה לעזוב את בית אביה ולנסוע עם בעלה לקושטא קרא אפרים פישל אהרונסון את חיים אברהם ואמר לו: "ראה, בני, את הבית ממנו אתה לוקח את אשתך –את בתי. ראה ראית את אהבתנו לה ומי היא שרה לכל הסובבים אותה. השגח עליה, הייה לה אוהב, אב, אם, אח ואחות. כי לנכר אתה לוקח אותה וזולתך איש אין לה במגוריה החדשים. אל תשכח! נכס יקר אנו מפקידים בידיך.. "

בעלה של שרה היה טוב לפי מושגיו. אבל איך יוכל הוא להבין ולהעריך את שרה, היודעת לשתוק ולסבול, לערוג ולחלום מבלי לומר דבר? שרה לא חסרה ולא כלום בבית בעלה. אך קשים היו לה החיים במטרופולין הגדולה, היו אלה חיים ללא מעוף וללא זוהר וגעגועיה לארצה הלכו וגדלו.

והנה פרצה מלחמת העולם, בקיץ 1914. החדשות מהמולדת מדאיגות את שרה ומגבירות את געגועיה. היא ערה לכל המתרחש ועוקבת אחר מהלך המלחמה. בהיותה בקיאה במצב יודעת היא אילו תלאות עשויות לבוא על ארץ מולדתה, אם הגרמנים יצאו כמנצחים במערכה. בצער רב היא רואה את תורכיה נסחפת גם היא בזרם המלחמה לצדה של גרמניה. ימים מזעזעים עוברים עליה כשציי האנגלים והצרפתים מתקיפים את מצרי הדרדנלים, בקרבת קושטא.

בתורכיה מתלחשים על הטבח שנערך בארמנים. מארצה מגיעים מכתבים הכתובים ברמזים, בם מספרים לה אהרון, אלכסנדר, רבקה ואבשלום על המצב בארץ ההולך ומחמיר. לפתע היא מקבלת גלויה מארצות־הברית מאת אלכסנדר אחיה ורבקה אחותה. בני משפחתה האחרים נותרו בארץ. לבה מנבא לה רעות ורוצה היא להיות קרוב לאביה, לאחיה, למושבתה. היא מוכרחה לחזור לארץ־ישראל ויהי מה.

לפני החליטה סופית לחזור לארץ־ישראל, היא עושה מאמץ אחרון לשלב את עצמה בחיי בעלה, שהתכונן לנסוע לאוסטריה ולגרמניה לרגל עסקיו, ומבקשת אותו שיקחנה עמו. אבל הוא מסרב לה, בטענה שבימי מלחמה לא יוכל למלא את מבוקשה.

ואזי היא מודיעה לבעלה על החלטתה לחזור אל בית אביה, לארץ־ישראל.

הנסיעה ברכבת האנאטולית לא היתה נוחה ביותר. נוסעים אזרחיים כמעט שלא היו בה. חיילים וקצינים מילאו את הקרונות. בכמה תחנות הוכרחה הרכבת לשהות שעות רבות, כדי לפנות מעבר לרכבות אחרות, המובילות חיילים אל החזית והמחזירות פצועים וחולים.

ככל שהתרחקה הרכבת מהמטרופולין וקרבה למקומות הסכנה, כן חזרה וגברה עליזותה הטבעית של שרה. קן שביה המרופד אשר בקושטא נמוג מאחוריה כחלום לא־נעים ובעיני רוחה כבר ראתה את המקום בו חיה את חייה הקודמים, היפים, קרב והולך אליה.

הנסיעה הקשה ברכבת האנאטולית, המלאה חיילים מרי־נפש וגסי־רוח, היתה לה כגן־עדן לעומת השלב הבא בדרכה – הנסיעה בעגלות דרך הרי טאורוס, מתחנת תרסוס עד חלב. לאורך הדרך נראו כפרים עזובים מיושביהם וחיילים פרועים או ‘פראר’ (עריקים) הפורצים לתוך הבתים וגונבים מכל הבא ליד. פה ושם מתקהלים עורבים על פגר אדם המוטל בצד הדרך. בדרך נראו שיירות של קהל רב, אנשים, נשים וטף, נהוגות בידי חיילים, הדופקים בנחשלים ומסלקים מן הדרך המשובשת את הנופלים לבל יפריעו את התנועה הצבאית בכביש, ומשאירים אותם טרף לעורבים ולזאבים. העם הארמני יוצא לגולה, אל המדבר אשר משם לא ישוב…

שרה נשכה את שפתיה לבל תשמיע אף מילה למראה הזוועות האלה. כאבן כבדה העיקה על לבה השאלה: מדוע הולכים כל אלה כצאן לטבח יובל ואינם עומדים על נפשם?

הנסיעה בעגלה נמשכה למעלה משבוע. פה ושם נמצא קצין צבא, שבמחיר באקשיש1 הגון הסכים לתת משמר חיילים לבית העזוב שהנוסעים לנו בו. רק בהגיעם לחלב בא הקץ למראה הזוועות. המפקד המקומי הטביע באדיבות רבה את החותמת על הרשיון לנסיעה ברכבת הסורית, שניתן לשרה.

בדמשק נגנבה משרה אותה מזוודה קטנה, שבה היו שמורים תכשיטיה, טבעת־הנשואין שלה ועוד כמה חפצים יקרי־ערך, ששמרה עליהם בשבע־עינים כל הדרך. הרגשת הנזק העצום הממה אותה לרגע. יעצוה לפנות אל המשטרה, אולי תצליח זו לתפוס את הגנב ולהוציא את שללו מידו. אך שרה התאוששה במהרה ונמנעה מכל פעולה, בידעה כי בזמן כזה לא יתפנה אף אחד לעזור לה למצוא את תכשיטיה. מוטב למהר הביתה. היא שולחת מברק אל אבא ואל אהרון אחיה שיבואו לפגוש אותה בתחנת עפולה.

* *

כאשר פרצה המלחמה העולמית אמרו השלטונות התורכיים, שהצטיינו בעריצות ובאכזריות, להכחיד את הישוב העברי בארץ־ישראל, כפי שהשמידו את הארמנים, כי חששו שהיהודים אינם נאמנים לממלכה העותומאנית והם עשויים לבגוד בה. הודות להתערבות ממשלת ארצות־הברית נמנעה המזימה השטנית להחרבת הישוב. ארצות־הברית שלחה סיוע כלכלי, להצלת הישוב העברי בארץ־ישראל מגוויעה ברעב. על חלוקת הסיוע במחוז חיפה נתמנה אהרון.

באותו זמן באה על הארץ מכת ארבה. כאשר המושל התורכי של הארץ, ג’מאל־פחה, שמע על בקיאותו הרבה של אהרון אהרונסון במדע החקלאות לכל שטחיה, מינה אותו למדביר הארבה.

לאחר שאהרון אהרונסון ועוזריו אלכסנדר אהרונסון ואבשלום פיינברג הגיעו לכלל הכרה, כי כל טובה לא תצמח לישוב היהודי בארץ־ישראל מנצחונן של גרמניה ותורכיה, שאינן מעוניינות בתקומת ישראל בארצו, וכי רק נצחון הבריטים יביא לשחרור ארץ־ישראל ולהפיכתה למדינה יהודית, החליטו להגיש עזרה פעילה לבריטים. בתחילה חשבו להניף את נס המרד בחוף קיסריה והאמינו שהבריטים ישלחו אליהם עזרה צבאית לכיבוש הארץ, אולם לבסוף הבינו שהתכנית הממשית היחידה הניתנת לביצוע בכוחות שבידם אותו זמן, היא איסוף ידיעות צבאיות והעברתן לכוחות הבריטים במצרים.

וכך, בבואה הביתה מצאה שרה, כי שני אחיה, אהרון ואלכסנדר, ואבשלום פיינברג יסדו אגודה חשאית בשם ניל"י (ראשי התיבות של ‘נצח ישראל לא ישקר’) ששמה לה למטרה להעביר לאנגלים ידיעות על המצב בארץ ובצבא התורכי, על מנת לעזור לנצחונם, ועל ידי כך לקרב את הגאולה. גם שרה, האמיצה והמהימנה, הוכנסה לסוד האגודה.

עוד קודם לכן, כדי ליצור את הקשר עם הבריטים, הצליחו אבשלום פיינברג ואלכסנדר אהרונסון לעזוב את הארץ והגיעו למצרים באנייה אמריקאית. שם יצרו את הקשר הנכסף. אלכסנדר המשיך לארצות־הברית, ואילו אבשלום חזר ארצה לארגן את העבודה, לאחר שקבע סימני קישור בין אניות אנגליות ובין תחנת־הנסיונות בעתלית.

לאחר זמן־מה, משנשתבש הקשר עם האניות האנגליות, ירד אבשלום שוב מצרימה דרך המדבר, כדי לחדשו, אולם הוא נתפס על־יד באר־שבע והיה צפוי לתליה, ורק הודות להשתדלותו של אהרון אצל ג’מאל־פחה שוחרר ממאסרו.

נעשו נסיונות נוספים לחדש את הקשר, וכשנכשלו נסע אהרון לחוץ־לארץ, כדי להתקשר עם המפקדה האנגלית דרך ארץ נייטראלית. בנסעו באנייה מקופנהאגן שבדניה לארצות־הברית נשבה בידי הבריטים והובא ללונדון. כאן הציע את תכניתו לראש שרות הריגול הבריטי. בסוף 1916 נשלח אהרון מצרימה להגיש את עזרתו למפקדה הבריטית שם.

לפני הפלגתו של אהרון מקופנהאגן לארצות־הברית, העביר מכתב לאחותו שרה ולאבשלום פיינברג, באמצעות כתובת ברלינית מסויימת. במכתב היו כתובים כל מיני דברים רגילים על מזג־האוויר החורפי ועל מצב בריאותם של קרובים וידידים. אך בעזרת הסימנים המיוחדים שנקבעו בין אהרון לאבשלום לפני צאתו לחוץ־לארץ, הבינו מקבלי המכתב כי עליהם להזדרז באיסוף הידיעות, כי בעוד שבועות מועטים יגיע אהרון מצרימה, ויתקשר עם תחנת עתלית בדרך הים.

העבודה שהוזנחה לאחר כשלון הנסיון לחידוש הקשר, נתחדשה במרץ מוגבר. חבר ניל“י יוסף לישאנסקי, לשעבר חבר אגודת ‘השומר’, היה מקיים מגע עם בדווים ועם ידידים ערבים שגרו קרוב לחזית. חדרו אשר במושבה רוחמה, על גבול המדבר, שימש אכסניה נעימה לידידים הללו, ומפיהם היה מצליח ללקט ידיעות צבאיות חשובות. חוג ידידיו ומכריו הלך והתרחב ובד בבד התרבו והלכו גם ידיעותיו על האוייב. ידיעות אלו היו מועברות באמצעות חבר ניל”י נעמן בלקינד מראשון־לציון, אל אבשלום פיינברג ושרה בעתלית, וכאן עברו תחת שבט הביקורת והוכנו למשלוח, לאחר השוואה עם ידיעות שנתקבלו ממקורות אחרים.

אולם האנייה אחרה לבוא, וגם מאהרון לא נתקבלה שום ידיעה. הן לפי המכתב האחרון היה עליו להיות מזמן במצרים; מדוע אינו נותן כל אות לקיומו?

ברוח נכאה היתה שרה עובדת יום יום בתחנת־הנסיונות של אחיה ומטפלת בצמחיה ואבשלום היה עוזר לה בעבודתה, כן המשיכו בפעולת איסוף הידיעות הצבאיות. אבל אבשלום לא יכול לשאת את אבדן עקבות אהרון ביגון שקט ובכאב עצור כמו שרה, מזמן לזמן היה משוטט בארץ, בא לחיפה, לחדרה, לפתח־תקווה, ליפו, לראשון־לציון – בתקווה שתקלוט אזנו בדרך המקרה איזו ידיעה כלשהי על מורו הנערץ.

מאחד הנדודים הללו הביא לעתלית את הבשורה המדהימה, כי אהרון נלקח בשבי בדרך מסעו לארצות־הברית. עוד מאנגליה דאג אהרון לכך, שהידיעה בדבר הלקחו בשבי תגיע מארצות־הברית אל ג’מאל־פחה, כדי שיתייאש ממנו ולא יוסיף לחקור אחרי מקום המצאו. מסביבת ג’מאל־פחה עברה הידיעה אל קצינים אחרים, שלא ראו כל צורך לשמרה בסוד, וכך נתגלגלה עד לאזני אבשלום.

בלבו של אבשלום גמלה אז ההחלטה לרדת בעצמו למצרים לשם חידוש הקשר עם המפקדה הבריטית. ושוב יצא לנדודיו. כעבור ימים אחדים חזר אל תחנת־הנסיונות בלוויית יוסף לישאנסקי והודיע לשרה, ששניהם, בלוויית בדווי נאמן, יחצו בהגנב את החזית ויעברו למצרים בדרך המדבר, לשם חידוש הקשר.

הם הצליחו לחמוק ולעבור בין משמרות הצבא התורכי במדבר, אך בשטח ההפקר שבין שתי החזיתות הותקפו על־ידי בדווים נודדים. בחילופי היריות עם הבדווים נפצע אבשלום פצעי־מוות; יוסף נפצע גם הוא ובהיסוגו נפל נטול הכרה ומתבוסס בדמו. בבוקר נאסף על־ידי כוח־סיור בריטי והובא לבית־חולים צבאי במצרים. כך נודע לאהרון, שכבר נמצא במצרים, כי אבשלום יקירו אבד במדבר.

* *

בבוא אהרון אהרונסון למצרים נתקל בקיר אטום של אדישות מצד קציני המודיעין הבריטיים, שלא העריכו כראוי אותו ואת הצעותיו. לאחר מאמץ רב מצדו עזרו לו לחדש את הקשרים עם עתלית. נמצא לו איש אחד, לייבל ברנשטיין, ממתנדבי הגדוד העברי בגאליפולי, שנטל על עצמו להגיע בשחיה מסירה אנגלית אל חוף עתלית ולהביא משרה אהרונסון ידיעות על הצבא התורכי.

ואילו בעתלית עדיין לא ידעה שרה לא דבר ולא חצי דבר על בואו של אהרון למצרים ועל נפילתו של אבשלום במדבר.

לייבל ברנשטיין הגיע אל חוף עתלית, אבל מפאת הסערה לא יכול היה לשוב אל האנייה. כעבור שבועיים חזרה האנייה הבריטית לחוף עתלית, ומאז נתחדשו הקשרים בין תחנת עתלית למפקדה הבריטית במצרים. פעם בשבועיים־שלושה היתה האנייה עוגנת מול עתלית, בלילה ללא ירח, ועוזריו של אהרון – רפאל אבולעפיה, לייבל ברנשטיין ולוי יצחק שניאורסון היו עולים אל החוף – לפעמים רק אחד מהם, ולפעמים יותר. מוסרים היו את המכתבים והמשלוחים שהביאו ממצרים, מקבלים את הידיעות הצבאיות שנאספו, ובחזרם למצרים היו מוסרים אותן לאהרון. הבסיסים למסעות אלה היו פורט־סעיד במצרים ונמל באי קפריסין.

יש ורב־החובל וולדון, שהיה מוביל באנייתו ‘מאנאגם’ את עוזרי אהרון ושרה, היה משאירם בעתלית ימים מספר וממשיך בדרכו לנקודות אחרות בחוץ, או לקפריסין ורק בחזרו היה מאסף אותם בחוף ומביאם מצרימה. ויש שהיו האנשים שהוריד, מקבלים מיד, בחוף, את הידיעות, וממהרים בו בלילה בחזרה לאנייה הממתינה להם.

האפשרות לגשת לחוף עתלית היתה תלויה גם במצב גלי הים. הגישה אל החוף נעשתה בסירה עד לאיזור שבירת הגלים, ומשם –בשחיה עד היבשה. העליה לשפת־הים היתה כרוכה בסכנה גדולה, כי חיילים ושוטרים תורכיים היו מרבים לשוטט במישור החוף, וגם בדווים היו לנים שם בלילה עם עדריהם.

מצד אנשי תחנת עתלית היו בדרך כלל יוצאים לפגוש את הבאים ממצרים חברי ניל"י מנשה ברונשטיין ויצחק הלפרין. לא אחת היו יוצאים לפגוש את הבאים מן הים, מצפים להם לשווא וחוזרים לתחנת־הנסיונות בידים ריקות.

הד לצער ולרוגז שהיו נגרמים לשרה כאשר הפגישות לא היו יוצאות לפועל, משתקף באחד ממכתביה אל אהרון:

“…זה הלילה החמישי שאנשינו יוצאים ערב ערב ומחכים עד שעה שתים בלי כל תוצאות. אנשינו שבים נרגזים ובלי כל תקווה, כי להסתכן חינם קשה כפלים. צריך לבוא בשעה המיועדת. פה מוציאים אנו הון־כסף והרבה כח ומרץ כדי לאסוף את הידיעות לזמן הידוע, והם אינם שומרים על הזמן. ההליכה אל המים לא כל כך קלה, כידוע לך. תמיד מסתכנים. ולמה זה לסכן חינם? אני כל כך נרגזה בראותי את השבים בלא כלום. זה מרגיז גם אותם, מפני שהם פשוט התעייפו לשכב ולצפות חמש שעות רצופות מבלי להניע ביד או ברגל”.

לאיחורים בביקור האנייה היו סיבות שונות, שלא בכל המקרים היו האנגלים אשמים בהן. פעם נתאחרה האנייה בשל הפחמים הגרועים שבהם הצטיידה, אשר לא יכלו לספק את החום הדרוש לקיטור מלא. לפעמים נתקבלה ידיעה על צוללת גרמנית המשוטטת במימי מזרח הים־התיכון. מלבד זאת עסקה האנייה לא רק בהחזקת הקשרים עם תחנת עתלית. היו לאנגלים עוד תחנות ריגול באיזור, בעיר צור שבלבנון ובמקומות אחרים. טבע הדברים דרש, שהקבוצות השונות, העובדות בשרות הידיעות, לא תדענה האחת על מציאותן של האחרות. משום כך היתה לפעמים האנייה מובילה תחילה את שליחי אהרון ושרה לקפריסין, ושם הוטל עליהן להמתין ימים מספר עד שהאנייה תסדיר את עניניה בחופי הלבנון, ללא ידיעתם, ותחזור כדי להביאם למחוז חפצם.

נוסף לאניות האנגליות והצרפתיות שעבדו באזור הים־התיכון בשרות הריגול הבריטי, הוטל תפקיד חשוב של קישור גם על אניית המלחמה היפאנית ‘מאלי־מארי’.

לפעמים, כשהאנייה ‘מאנאגם’ התעתדה לבקר בלילה הקרוב בחוף עתלית, היתה מקדימה אותה האנייה היפאנית ‘מאלי־מארי’ ועוברת ליד החוף בשעות אחר־הצהרים. האנייה היתה מקבלת – באמצעות סימנים מן התחנה בעתלית – הודעה מוקדמת על אפשרות בואה של ‘מאנאגם’ ללא סיכון.

הסימנים שניתנו מהתחנה ביום היו פחות מסוכנים מסימני הלילה. שום משמר צבאי תורכי מקיסריה או מטאנטורה לא היה מוצא בהם כל רע, אף אילו מזדמן היה לחצר התחנה בשעת מעשה.

כי על כביסת לבנים לא הוטל שום איסור, ולבנים שנכבסו הרי טעונים תליה על ההבל וייבוש בחמה. ישנם סוגים שונים של לבנים ובצבעים שונים, וכל אחד מהם יכול לסמל אות או מספר. צירוף של אחדים מהם יכול, איפוא, להביע הודעה שלמה. הבגדים המיועדים למטרת האיתות היו מוכנים בגיגית מיוחדת, וכשנראתה האנייה היפאנית באופק, היתה שרה שורה אותם במים ותולה אותם על החבל לייבוש. היא היתה עומדת לפני החבל המתוח בגובה, תולה עליו את הלבנים לפי הסדר המוסכם ומותחת כל בגד כדי שיראוהו ברור במשקפת מעל האנייה. קצין האיתות שעל האנייה היה רושם את ההודעות שקלט, בהתאם לסדר הלבנים התלויים לייבוש. אחר־כך היתה האנייה מרבה את עשנה, – האות שבא לומר: ‘קיבלנו, תודה רבה!’ – ומסתלקת לדרכה.

וכך מדי שלושה־ארבעה שבועות, של עבודה מאומצת, מותחת עצבים ומלאת סכנות, היו חברי ניל"י בעתלית חוגגים את חג הקשר, המסוכן לא פחות מן העבודה עצמה – חג ביקורה של האנייה ‘מאנאגם’.

מלבד קשר האניות היה קיים קשר נוסף על־ידי יוני־דואר, ששלח אהרון ממצרים לשרה.

גם חבר העוזרים הלך והתרחב. ניל"י הצליחה לשתול לתוך הצנזורה הצבאית התורכית את רוניא מזיא, שהודות לעמדת המפתח שבה ישב, ריכז בידיו ידיעות צבאיות ממדרגה ראשונה.

לעתים קרובות היתה גם שרה מצטרפת אל החבורה היוצאת אל החוף לפגוש את הבאים ממצרים. הפגישה עם הבאים היתה משכיחה את הלאות והחששות. באו רפאל אבולעפיה, יצחק לוי שניאורסון ולייבל ברנשטיין. כבדים היו השקים שהביאו. הם הכילו כסף להוצאות העבודה וכספים למנזרים נוצריים, שניל"י שימשה צינור להעברתם. מודעות שפורסמו בעתוני מצרים על אפשרות למשלוח עזרה לישוב העברי בארץ עוררו גם את דורשי טובתם של מנזרים אלה להשתמש בדרך מסוכנת זו.

בחוף, השאלות והתשובות קצרות הן. כל רגע יקר מפז. בנרתיק עור שהובא מצויים מכתבים, ובהם תשובות מפורטות לכל השאלות. אין פנאי לענות אפילו על השאלה המכאיבה מכל: ‘מתי תבוא הגאולה?’ – צריך למהר… לקפיטן וולדון הנמצא בסירה אין אפשרות לחכות. מהסירה ניתן אות לחזרה – ושלושת האורחים צועדים לתוך המים והאפלה בולעת אותם.

גם ההליכה חזרה מן החוף לתחנה, מלאה סכנות, והפעם קשה יותר להזהר בשל כובד המשא. אך סוף־סוף מגיעים הביתה מתוך הרגשה נעימה של מילוי־חובה.

כאשר אהרון שומע ששרה סיכנה את עצמה בהליכה אל הים, הוא נוזף בה במכתב על פזיזות זו:

“…כמה הייתי רוצה למרוט את לחייך על לכתך לחכות אצל המים. אבל גם לנשקך רציתי עבור זאת. בן־אדם, לא סמרטוט. המכירה את את השבט של ‘ערב סביח’? השם הזה בא להם מגיבורה אחת במשפחתם, ששמה היה סבחה. ועד היום, כשאחד מבני השבט רוצה לעורר את עצמו או את אחיו, הריהו קורא: ‘אני אחיך, סבחה אחותנו!’… הרוצה את, שאנחנו נהיה מבית שרה אחותנו?”

על מכתב זה השיבה שרה לאהרון, ובין יתר דבריה כתבה לו:

“…מצחיק אותי, אהר’לה, כשהנך כותב שצריך למרוט את לחיי על לכתי לקראת האורחים שמעבר לים. הגם אתה חושבה לי לגבורה? זאת עשיתי מפני שיוסף לא היה אז, אבל הוא אינו מרשני יותר לעשות זאת”.

והנה מה שמספר חבר ניל"י רפאל אבולעפיה, על פגישה אחת עם שרה באותם לילות, כפי שרשם ביומנו מיום 25 ביולי 1917:

“יהיה מה שיהיה – צריך ללכת. עברנו את החול, באנו לשדה, עלינו על הגבעה ושוב נכנסנו לשדה. הלכנו כמה רגעים, והנה קול לקראתנו: 'ניל”י'. ענינו להם כפי הסימן המדובר. אלה היו אנשינו, שלושה במספר, שחיכו לנו. שאלתם הראשונה היתה: ‘מתי כבר יבואו? הקרובה הגאולה?’… ענינו להם: ‘חיזקו ואימצו, הגאולה קרובה, אצלנו עובדים במרץ’. לקחתי את החבריה אל הים. נתתי אות בפנס והסירה באה. לקחתי את הכסף ואת היונים והלכנו. היונים, ימח שמן וזכרן, התחילו להגות ‘גואה, גואה’. אה, השד יקח אותן. נזכרתי במעשה האווזים שהצילו את הקאפיטוליום. אילו היה לתורכים מזל כמו לרומאים, ודאי היינו עתה קבורים באדמה. לייבל הציע להשתיק מיד את היונים במליקת ראשן. אבל אחר כך השתתקו היונים מאליהן. (כפי הנראה הרגישו בסכנה שהפטפוט המיותר עלול לגרום להן…) קמתי והלכתי אל התחנה, לראות את שרה. הלכנו בסבלנות. עלינו הרים, ירדנו בקעות, נכנסנו בין העצים, יצאנו אל ואדי, עד שהגענו אל דרך המלך. עמדנו רגע לשמוע אם אין עובר. הכל שקט. קדימה, חבריה! נכנסנו אל השער, הלכנו, ובחצי הדרך, מול התחנה, והנה שרה שוכבת בשדה. שלום! שלום! אה, זוהי גיבורת־חיל, אמיצת לב! שום התפעלות לא נראתה בה כשראתה אותי. איך באתי, איך עברתי, איך נרטבתי – לא כלום. כל זה אצלה כנראה דבר טבעי, כך צריך להיות. וחכמת הלב, הכל הבינה ברמז, ומה שהפליא אותי עוד יותר: היא הבינה מראש מה שרציתי להגיד. אינני יודע ממה: מעיני, מרושם פני? אין מה לדבר, לפני אשה כזאת צריך להרכין ראש".

* *

שובו של יוסף לישאנסקי ממצרים עורר שמחה רבה בלב חברי ניל"י בעתלית. אך השמחה הזאת נעכרה מיד בבשורת־האיוב המדהימה על רצח אבשלום, שהביא עמו. היללות שפרצו מפי שרה הקפיאו את דמו של יוסף בעורקיו. כרבע שעה שכבה שרה על הספה ומיררה בבכי, עד שנשמעו קולות צעדים מתקרבים אל הבית. הבחורים חוזרים משפת־הים. העבודה דוחקת ואסור לחלל את הכאב הגדול ולהציגו לראווה. שרה קמה מן הספה, מחתה את עיניה מדמעות והכינה עצמה לפגישה עם החברים, לדיון המשותף על מהלך העבודה.

רגש האבל המתמיד שנשאר בלב שרה מצא אחר־כך ביטוי עז במכתבה אל אהרון אחיה:

“קשה לי, יקירי, גם להזכיר בשורותי אלה את אסוננו הגדול. כל כך איום הוא ונורא. ונחמה אין. רק דבר אחד אגיד לך, כי חזקה אני מברזל ומאובנת מאוד־מאוד. לא פיללתי שימצאו בי כוחות כאלה. יש רגעים שאני חושבת את עצמי לאיזה דבר שאין בו חיים, כי מדוע אוכל להבליג על קרבן גדול שכזה? אפשר שיש לבקש את הסיבה בעבודה המוטלת עלי, כי רוצה אני להמשיך את אשר התחיל היקר לנו. כן, רק להמשיך רוצה אני, ונקמה – נקמה גדולה, הן בפראים של המדבר והן באלה שבהרים…”

כן, העבודה הגדולה, הקשה, הכרוכה במתיחות עצבים תמידית שהינה למעלה מכוחה של אשה, דווקא היא שנתנה לשרה את הכוח לשאת את מכאוביה בדומיה. היא שאבה עידוד נוסף מהבשורה שהגיעה אליה מאת אהרון אחיה, על הצהרת המצביא סר ארצ’יבאלד מוריי בחזית ארץ־ישראל־מצרים, בדבר הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל; הצהרה משלהבת זו ניתנה באפריל 1917, כשבעה חודשים לפני פרסום הצהרת בלפור.

מהבטחה זו שאבה גם כוח נפשי לכתוב לאחיה אלכסנדר ולאחותה רבקה, שהיו אז בארצות־הברית, על האסון הגדול שקרה לכולם באבוד להם אבשלום. וכה היו דבריה:

“רוצה אני להתחיל באבשלום היקר. רוצה אני לספר לכם מה שקרה אותו, בפירוט, כי כפי שאני רואה אין אתם יודעים את הפרטים אודות חביבנו המת. קשה לספר, כי הלב נקרע לגזרים והצער איום וגדול מאוד מאוד.”

להלן היא מספרת על מסעו של אבשלום מצרימה ליצירת הקשר עם האנגלים, על הפסקת הקשר ועל הנסיונות המסוכנים לחדשו.

"כמה שדיברתי על לבו, כמה שהתחננתי לפניו, הכל לא הועיל. אני ראיתי מראש, כי ראשו יפול בדרכו זו, והראיתי לו את זה, אבל לא היתה כל אפשרות להניעו ממחשבתו. יקירי, קשה לשאת את האסון שלנו, הוא חזק ועמוק מאד.

חביבנו יצא לדרך עם עוד ידיד אחד (דווקא בעל משפחה) האוהב להסתכן ולא להתחשב עם כל…"

ובסוף, לאחר תאור האסון, מסיימת היא לאמר:

"הקרבן גדול יותר מדי. ואם גם נצליח בעבודתנו וישועת ישראל תבוא על־ידי הקרבן שהבאנו, גם אז, יקירי, לא אמצא נוחם. כנראה כך הוא מזלם של כל השואפים והעובדים לטובת עמם וארצם!…

“…אני פה לוקחת חלק גדול בעבודה ואין אני חוששת לסכנה. העבודה חשובה ויקרה לי. הה, לו זכה יקירנו לשמוע את הבשורה הטובה, שלנו הבטיחו את ארץ־ישראל! מה לא היה עושה מרוב אושר! ואנחנו זכינו לזה עבור רעיונו…”

* *

תוך כדי התרחבות עבודת ניל"י התעוררו אצל שרה שאלות מציקות רבות שיכלה לפותרן רק אצל אחיה אהרון במצרים. במחצית שנת 1917 עוזבת, איפוא, שרה לזמן מה את ארץ־ישראל באנייה ‘מאנאגם’ ומגיעה מצרימה. במצרים מבלה היא את רוב זמנה בקהיר, בחברתו של אחיה. היא מסייעת לו בהכנת כתב־הסתרים החדש, שהוחלף מזמן לזמן, לשם הזהירות. היא משקיעה עצמה בעבודה. מקצין המודיעין הבריטי היא מקבלת הדרכה. היא עוקבת בערנות אחר פעולותיו המדיניות של אחיה לטובת הציונות. באין־מנוחה היא שוהה במצרים, כי געגועיה לארץ־ישראל ולחבריה החלו להציק לה. היא התכוננה לחזור ארצה.

ערב אחד, בשבתה בחברת אחיה וידידם פרץ פאסקאל מפתח־תקווה במלון ‘קונטיננטאל’ בקהיר, ניגש אליהם קצין־מטה בריטי ופנה אל שרה:

“גבירתי, שולחי, קציני הפיקוד העליון, מילאו את ידי להביע לך את רגשי־תודתם על השרות הגדול שעשית לאנגליה. ואולם משום־כך דווקא רואים הם חובה להזהירך, שלא תשובי לארץ־ישראל. מצרים פתוחה לפניך. תוכלי להשאר כאן כאוות־נפשך. מה שעשית עד עכשיו מספיק לנו לגמרי”.

היא סקרה במבט חודר את שני ה’קושרים', החרדים לשלומה, והם נמנעו מלהפגש במבטי עיניה. מיד הבינה שנעשתה כאן קנוניה מאחורי גבה, ואמרה:

“מסור נא למפקדיך את תודתי, וכי יחסם אלי נעים לי באמת. ואולם מטרתי האחת היא להציל את אחי ואת אחיותי העברים בארץ־ישראל. אלמלא העברים הללו כיצד הייתי באה אליכם? על אף הסכנות החלטתי לשוב, ואם ייעשו שגיאות ויתגלו סודות, הרי אני האחראית להם ודמי על ראשי יחול ולא על אחרים… אם אתם מכירים לי טובה, המציאו לי אמצעים לחזור. אם לא תמציאום לי אבקשם בעצמי, ואם למרות הכל לא יעלה בידי למצאם – אשלח יד בנפשי”.

רעד עבר בלב שלושתם לשמע דבריה אלה.

כל ימי שהותה במצרים אינה יודעת שרה עליזות. להיפך: תוגה חרישית כוססת את נפשה וכאילו מכרסמת באיטיות את שרשי הווייתה. היא יודעת את סודה של תוגה זו: ומי זולתה ידענה? היא ביקרה בביתו של רפאל אבולעפיה ואשתו הציירת העלתה את דמותה על הבד. נדמה היה לה, לשרה, ששום מראה ושום צילום לא גילו לה את המתהווה בנפשה, כתמונה זו. כלום היא זו? עצבות כה גדולה שפעה מכל קלסתר הפנים, מן העינים הגדולות הפתוחות לרווחה ומן השפתים הפתוחות קמעה.

מצב רוחה של שרה בימי היותה במצרים מוצא לו ביטוי במכתבה אל רפאל אבולעפיה. בין היתר היא כותבת לו:

“אדוני שואל ומקווה כי בריאה אני. לדאבוני עלי להודות, כי מעת שעזבתי את אלכסנדריה תמיד אני קודחת והנסיעה לא השפיעה עלי לטובה. מעת שובי מהנסיעה עוד לא היה לי יום בלי חום, ובפרט היום יש לי קדחת עזה. אבל בכל זאת אני גיבורה וחזקה. אין זה מפריעני מעבודה”.

בדרכה הביתה ממצרים לארץ־ישראל, על האנייה, היא עושה קצת חשבון־נפש. ביום 17.7.1917 היא רושמת ביומנה:

"אין בטבעי להתפאר ואיני אוהבת לדבר הרבה טובות על עצמי, אבל בזמן האחרון נוכחתי לדעת שעלי להוקיר את עצמי ולשימני במקום הנכון. אף־על־פי שתמיד מגנה אני את עצמי, ובשום אופן איני רוצה להסכים לדעת האחרים, המביעים עלי טובות.

"אני מבינה הרבה, חשה ומרגישה עוד יותר, אבל אללה לא נתן לי את כשרון הכתיבה וביטוי המלה ולכן הרבה דברים יפים ומחשבות עמוקות נקברות בתוך חדרי־לבי, ואין איש יודע, ואין איש מאמין בי, כי אמיתית אני יותר מדי, כי בחיים הנני.

"אני מוכרחה לקבל את החיים כמו שהם, ולכן מהרע אני בוחרת בטוב, ורוצה לאמר, מסתפקת. אך גם זה לא נכון.

“לא הרבה שרה’ות, אפילו כמוני ‘הרעה’, במציאות. אעיד בעצמי על עצמי. ובבוא הימים ייווכחו לדעת כי כן הוא. מיום ליום מתקשים, מתאכזרים והאמת הולכת ופוחתת. היבוא יום בו נראה את האמת בלי צעיף?”

זהו רק קטע מחשבון הנפש שעשתה שרה בדרכה ממצרים לארץ־ישראל.

* *

כשחזרה שרה ממצרים מצאה, שהעדרה במשך חודשיים מן הארץ, שהיתה כמובן, סגורה ומסוגרת בפני כל יוצא ובא – עורר חשדות חמורים כלפיה. לא רק במושבה, אלא אף בסביבה כולה, התחילו מתלחשים שבזכרון־יעקב ובעתלית מתרחש משהו איום, שיביא שואה על כל הישוב. את שרה קידמו בכל מקום פנים זועפות.

אבל היא לא נבעתה. היא שמה לב לכל המתהווה סביבה ושקלה בדעתה את מצבה בשלוות רוח וללא כל עצבנות; ב’ראש קר', כפי שהיא כותבת לחברי ניל"י במצרים.

בעוד חברי קבוצת ניל“י משליכים את נפשם מנגד בעבור הצלת הישוב, שחרור הארץ ועתיד הציונות, נמצאו בישוב חוגים שהתייחסו אליהם באיבה גלויה, על אף כספי הסיוע שהביאו אליהם חברי ניל”י ממצרים.

פעולות ניל"י לא נשארו עוד סוד כמוס. הקבוצה היתה זקוקה לעוזרים רבים ותוך הנסיונות לרכשם נודע בציבור שמץ־דבר על פעולותיה. בראשית האביב של שנת 1917 שלחו חברי ‘השומר’ מהגליל העליון שליח מיוחד אל ‘הוועד הפוליטי’ של הישוב בתל־אביב ודרשו ממנו “את פירוקה של קבוצת הריגול והעברת פעיליה תחת משמר לפנים הארץ, מבלי שתורשה להם הישיבה במושבות שליד החוף. ובמקרה שיסרבו לשמוע – לאחוז נגדם באמצעי טירור”. אולם אחד מכותבי הזכרונות הוכרח לציין בצער, כי “אף אחד מחברי הוועד לא היה מסוגל לתפוס את עוצם הסכנה ואת התנגדותנו אנו – בתור פועלים – לכל הרפתקאותיהם של המרגלים לטובת עצמה אימפריאליסטית”…

לא פחותה משנאת אנשי השמאל לחבורת ניל"י, היתה שנאתם הכבושה של אנשי הימין. אחד מזקני הסופרים, מרדכי בן הלל הכהן, רשם ביומנו ‘מלחמת העמים’ את הדברים הבאים:

“גם היום היתה מועצה בביתו של מר בריל (היה זה הממונה על מושבות הבארון ביהודה) על אודות מעשים זרים של האיש, אשר עליו מספר הכתוב, כי הרים יד במלך. לנו עסק עם טיפוס לא־נורמלי, סורר ומורה, שאינו מקבל מרות והנכון להפקיר גם את עצמו גם את כל סביבו. בן־ממר זה אינו משגיח, אין לבו אל הישוב העברי הנתון בסכנה לרגלי מעשי תעתועיו, אחת היא לו, אם ירע לכל העם העברי בארץ־ישראל בעבורו. זדון לבו לו לקו, ורצונו הפרא לו למשקל. והאיש שהוא לו לנביא ולאלוהים, ואשר עמו אסור היה אולי לבוא בדברים, נסע, נדד ונמלט ויושב לו שאנן ושליו בצל האוייב, וכפי הנראה גם ידו במעל, ונמשכים זעיר שם זעיר שם צעירים ברשת המסוכנה הזו. מה לעשות? מה לעשות? ואם נזעק תשיגנו הרעה, ואם נחשה ומצאנו עון. אבדה עצה ממנו ובכל עסקנינו לא מצאנו גם הפעם תרופה נכונה בכל המועצה. החלטנו להשתדל עד כמה שאפשר לאחוז בכל האמצעים להבדל, ולהבדיל את הצעירים מהשפעת העדה הרעה הזאת, ולשמור בכל זאת את עקבי הפרא, שאין מעצור לרוחו. את איש בריתו ראו בשבוע שעבר מגולח למשעי ולבוש הדר ומתאכסן בירושלים במלון הגרמני. כל זה לא היה לפי האמצעים של צעיר פועל, ואחות איש האלקים בשומרון ונביא הבלוף האמריקאי סובבת על ידו. כל זה חשוד מאד, נורא מאד, הרת חמרים מפוצצים, – ומה לעשות?…”

ברשימת יומן זו נזכרים ארבעה אישים אלמונים, שעל יסוד הידיעות שבידינו לא יקשה לפענח את מסתרי שמותיהם, וכדאי לנו הטורח הפעוט, כדי להכיר מכאן את יחסו של סוחר מכובד, סופר ועסקן בימים ההם, אל הגיבורים שמסרו את נפשם למען הישוב והציונות.

לא רבים הם האישים הנזכרים בתנ“ך כמרימים יד במלך, ורק אחד מהם דומה בשמו לאחד מחברי ניל”י, והוא אבשלום. כל דברי השטנה שבראש רשימת היומן מכוונים איפוא לאבשלום פיינברג, שבעל היומן עדיין לא ידע כי הוא נספה בדרך, בשימו את נפשו בכפו ליצור קשר בין הארץ ובין העומדים לשחררה. השני, ‘היושב לו שאנן ושלו בצל האויב’, ש’כפי הנראה גם ידו במעל', הריהו אהרון אהרונסון, הנקרא להלן ‘איש האלוקים בשומרון ונביא הבלוף האמריקאי’. השלישי, המגולח למשעי והלבוש הדר לא לפי האמצעים של צעיר פועל, הריהו יוסף לישאנסקי, שהוכרח לטובת העניין להתאכסן במלון הגרמני בירושלים, מקום מגורי הקצינים, כדי לקלוט בסביבתם ידיעות צבאיות, ולשם כך היה עליו להתלבש כראוי למקום ולנסיבות.

אחרי כל אלה לא קשה להבין, שהרביעית, ‘אחות איש האלוקים הסובבת על ידו’ היא שרה אהרונסון.

תחת הרושם המדכא של השנאה האופפת אותה ואת חבריה כתבה שרה לאהרון שיחיש את בואו של הצבא האנגלי, כי “המצב הולך ורע מרגע לרגע, היהודים שלנו מביאים אותנו בידי ג’מאל־פחה. חוסו נא עלינו, בואו, אל תעזבונו לנפשותינו”… “הישוב יחרב וילך לאבדון עוד מעט מידי התורכים, ומי יודע אם גם אז תמצאו אותנו בין החיים”.

כלפי חששותיה של שרה מפני מלשינות כתב לה אהרון: “…לפי דעתי אין לך להתירא מהמתנגדים שבתוכנו, שלבם לב שפן – נוכל להבין וגם לסלוח במקצת, אבל סכנה אין מצדם. התנגדותם היא רק פאסיבית”.

אהרון צדק בהערכת העוז הנפשי של המתנגדים. “לא נמצא אף עכבר שיעיז לתלות את הפעמון בצוואר החתול”, כפי שהתבטא אחד הסופרים בזכרונותיו מהימים ההם.

אך שיחות הלחש על פעולות הריגול של ניל"י הלכו וגברו עד שנשמעו גם בקול רם, והיה חשש, שבאחד הימים יגיעו הדברים לאזני השלטונות התורכים, ואז יבוא הקץ לא רק לפעולות, אלא גם לחיי עושיהן…

בין הידיעות ששלחה שרה לאהרון, מסרה לו גם על החששות והרינונים. או־אז הזמין אותה אהרון מצרימה, כדי להרגיעה ולהבריאה מהקדחת שסבלה ממנה. על זאת השיבה לו במכתבה מיום 23 לאוגוסט 1917:

“…ללכת כליל אין בי החשק, יען כי דווקא במקום הסכנה ובזמן הסכנה רוצה אני להיות יחד, ואני לא אעזוב את העבודה ואת העובדים דווקא בשעה חמורה. אני רוצה להיות האחרונה ולא הראשונה. אל תחשוב יקירי, שהעבודה אינה מסודרת, ולכן אני רוצה לעזבה. להיפך, יותר שהעבודה מסתדרת ומתפשטת – יותר היא מקשרת אותי, ואני רוצה להיות כאן. אם אני מביאה הרבה תועלת או מעט, אבל סיפוק יש לי, ולכן אני רוצה להשאר על שדה המלחמה והעבודה פה. במצרים אמנם ינעם לי יותר, כי אהיה בחברתכם, אחי יקירי, ופה החבריה אינה מנעימה לי ביותר את החיים. זה ידוע לך, וגם מאליך תבין, ובכל זאת טוב לי פה בארץ־ישראל החביבה שלי… רוצה אני שמצפוני לא יסבול. בל יאמרו: כל זמן שהיה טוב היתה פה, ובשעה חמורה עמדה וברחה. אתה תבין, אהר’לה, שלא אעשה זאת, אפילו אם אגרום לי על ידי זה כל מיני פורענויות…”.

אף כעבור שבועים, כשגברה יותר הסכנה על חברי ניל"י, אין שרה חושבת כלל על עזיבת הארץ ונסיעה למצרים. במכתבה מיום 14 בספטמבר 1917 היא כותבת לאהרון אחיה:

“…המצב אינו מזהיר ואין אנו יודעים מה שעומד מאחרי גבינו. קשה לשער, שמוחו של הקאימאקאם כל כך יבש, שאינו מרגיש כלום. ואפשר שזה יגיע בקרוב גם לאוזני ג’מאל־פחה, ואז יתחיל בודאי גם הוא להתעניין בדבר. אמנם אנחנו לא נסוג אחור, ואנחנו נחזיק במשוט בגודל רוחני. אבל השאלה המנקרת במוחי זוהי: האם כדאי כל הדבר? היקבל עמנו איזה דבר ממשי בעד חיינו שאנו מסכנים בכדי לעזור לאנגלים? הלא עליך לדעת, שאנו מסכנים הרבה ראשים ולא רק שלנו, אלא במידה ידועה גם של הישוב”.

במכתב אחר לאהרון כותבת שרה:

“…יודע אתה, אהר’לע, מה שהייתי רוצה ממך? תקנה לי, אם רק אפשר, איזה נשק טוב עבורי. פה אני משתמשת באקדח קטן. אבל זה צחוק. למה יהיה בכיסי אקדח של ילד קטן. מה דעתך? אם תמצא איזה דבר מתאים עבורי, טוב, ולא – אללה כרים. ואשתדל למצוא פה”.

תוך דכאונה הנפשי למראה הרפיון המקנן בלב כמה מעסקני הישוב, היתה שרה פונה במחשבותיה אל העבר והעתיד ומבקשת בהם נקודות משען איתנות. המחשבות הללו נתבטאו ברשימת יומן זו:

“…בהעיפנו עין על הכרמל נזכור תמיד, כי פה התגושש אליהו הנביא עם נביאי השקר, שהיו בודאי גיבורים כמו התורכים שלנו. ובשעה שאני יושבת בחוף ומקשיבה לקול הסער, הנני מהרהרת בכך, כי בוודאי גם אז התחוללה סופה, כשעבר פה אליהו, בברחו משומרון להתחבא במערות הכרמל. למעלה ישבו מלכי ישראל בכרמיהם ובארמונות הקיץ שלהם. הנני משתאה רק, כיצד השכיל מאפו שלנו להשקיף מרחוק על הסביבה הזאת ולתארה כמות שהיא. בהביאו הנה את אמנון, כאילו אף מחבר ‘אהבת ציון’ ישב כמוני בליל אחד והרגיש את הרגשותי…”

"…פה בסביבה הזאת רבצו לפנים גורי יהודה וחלמו הלומות. ועד כמה שונה עכשיו כל המראה! חורבות על כל צעד! הבה נקוה, כי לא ינקפו ימים רבים ונבנה את החורבות האלה, וניטע פה יערות, והרי הכרמל יכוסו דשא עשב וההר עין־חוט2 הירוק שוב לא יהא בן־יחיד.

“הדכאון שורר עכשיו בכל. בול ציוני הוא עוון פלילי. יהודים רבים כבר שלח מפה ג’מאל־פחה הצורר, ואולם אני מקווה, כי אנגליה תדע להעריך את עמלנו והיא תשלם לנו בעד מסירותנו לה..”

* *

למרות השנאה אליהם והחשש ממלשינות, המשיכו חברי ניל"י בעבודתם במרץ רב, מבלי להרתע מפני הדיבות ששונאיהם ומתנגדיהם הפיצו עליהם.

אולם בין בני החבורה עצמה לא שררה תמימות דעים מוחלטת. התנהגותו של יוסף לישאנסקי, שהיתה גורמת לפעמים להסערת רוחות האזרחים השקטים, לא היתה לפי רוחו של נעמן בלקינד. ברור היה לנעמן כי ידידו וחברו אבשלום פיינברג לא היה מנהל את הפעולה בדרך מסוכנת כזו. והנה, במקום הנהגתו של אבשלום האציל הוטלה עליו מנהיגותו של יוסף השחצן. נעמן בלקינד האמין כי אבשלום חי אי־שם. בפעם האחרונה ראה נעמן את אבשלום בחורף 1917, בעת שרכב יחד עם יוסף כדי להגיע מצרימה בדרך היבשה, ומאז נעלמו עקבותיו. פעם אמר לו יוסף, שאבשלום נשאר במצרים לעבוד במודיעין הבריטי. פעם אחרת – שנשלח לבריטניה ללמוד בבית־ספר לקציני־טיס. יוסף היה מוכרח להעלים את דבר מותו של אבשלום, כדי ששמץ דבר מן האבל על מותו לא יגיע לאזני השלטונות התורכיים. נעמן שלח מכתבים למצרים לאבשלום, דרך תחנת עתלית על ידי האנייה ‘מאנאגם’, אולם ברור כי תשובה לא קיבל.

הרצון להפגש עם אבשלום ולשפוך לפניו את כל המעיק על לבו התגבר על נעמן והשתלט על כל מאווייו. כמה פעמים ביקש את יוסף שישלח פעם גם אותו מצרימה באנייה ‘מאנאגם’, כדי להפגש עם אבשלום, אולם בקשתו זו נדחתה על ידי יוסף ושרה בכל עת. אפילו האפשרות להתראות עם רפאל אבולעפיה, שהיה קרוב משפחתו, בליל בואו לחוף עתלית ממצרים, לא ניתנה לו. נעמן נפרד מהם ברוגזה, ונסע הביתה להכין את עצמו לצאת למצרים דרך המדבר. לשווא הזהירו אחיו, איתן, שהיה גם הוא חבר ניל"י, לבל יצא לדרך מסוכנת זו. אולם נעמן באחת: אם אבשלום הצליח לעבור את החזית מצרימה, מדוע לא יצליח גם הוא? מוכרח הוא לדבר פנים אל פנים עם אבשלום ואהרון. אלה בעתלית קשרו עליו קשר להפריד בינו ובין ידידו, ואינם מוסרים את מכתביו לאבשלום… אך הוא לא ישלים עם ההתנכלות הזאת בשום פנים!

הוא נפרד מהוריו ומאשתו, כאילו יש בדעתו לנסוע לחיפה… בפתח־תקווה ביקש מגיסו סוסה לרכיבה, לכאורה ‘בשביל לישאנסקי הנוסע אל המדבר’. גיסו העמיד לרשותו גם מורה־דרך בדווי בשם אחמד אבו־סיטה, הבקי בשבילי הנגב. בלילה יצאו את המושבה דרומה, עברו את באר־שבע בדרך לעוג’ה אל חפיר אל האיזור המדברי שאין בו חזית רצופה, אלא רק שרשרת דלילה של משמרות, שאפשר לעבור ולחמוק ביניהן.

הרכיבה במשך יומים עוררה לפעילות מחלת־מעיים שהתחילה להציק לנעמן מאוד, והוא הוכרח להפסיק את דרכו וללון באוהל בדווי בעסלוג'. כשנתעורר – ראה באוהל משמר צבאי תורכי, והבדווי, מורה־הדרך שלו, איננו. החיילים כבלו את ידיו בשלשלאות, הובילוהו לבאר־שבע ומסרוהו לבהג’ת־ביי, המפקד הממונה על המדבר. נעמן הסביר שנסע אל הנגב לקנות שעורים בשביל סוסי ראשון־לציון, העובדים בשרות ההובלה של הצבא.

האמתלה יכולה היתה להתקבל על הדעת, אבל בחוגי הצבא התורכי ידעו על קיומה של רשת ריגול יהודית לטובת הבריטים, ואם נתפס יהודי במקום חשוד כזה, צריך לנסות להציל מפיו דברים מועילים, בכל האמצעים. האמצעים לחקירה היו עינויים, מכות וצום ואיום בתליה על העץ שכבר הכינו לו בבית הסוהר בבאר־שבע. אבל נעמן עמד על דעתו שנסע לנגב לקנות שעורים. התורכים רצו לתלותו ללא חקירות נוספות, אולם הקצין הגרמני טלר־ביי, שנזדמן אל המקום, אמר להם: “מה אתם ממהרים? לתלותו תספיקו גם אחרי־כן. מפי אדם כזה צריכים להציל קודם ידיעות בעלות ערך רב”. הקצינים התורכיים שמעו לעצת הקצין הגרמני, הרסו את עץ התליה, והחזיקו את נעמן בכלא עד שיוציאו הודאה מפיו.

השמועה על מאסרו של נעמן החרידה את החבורה בעתלית. יוסף נסע לבאר־שבע לבקש דרכים להצלת נעמן.

לא בידים ריקות יצא נעמן בלקינד לדרכו מצרימה. הוא לקח אתו את המסמכים שעליהם היו רשומות הידיעות שאסף מאת אחיו איתן וממקורות אחרים, כדי למסרם במו־ידיו לאהרון. כן הכין סקירה על פעולותיו, בחשבו שיוסף לישאנסקי העלים מעיני אהרון את הדו"חות שלו, כפי שהעלים את מכתביו אל אבשלום פיינברג. את כל המסמכים האלה שם בתוך אוהלו של הבדווי מורה־הדרך. הבדווי מסר את המסמכים לעטיף־אפנדי, מזכירו של בהג’ת־ביי, המפקד הממונה על איזור המדבר.

עטיף־אפנדי הרגיש בחוש שניתנה בידו ההזדמנות לקבל באקשיש נכבד וחיפש דרכים להתקשר עם הוריו של נעמן, או עם אחיו איתן, שהאפנדי הכירו. כשהגיעה הידיעה לאיתן, מסר לשני יהודים, שהיו שליחיו של עטיף־אפנדי, סכום כסף גדול, לשם שחרור אחיו, אולם השליחים שמו את הכסף בכליהם ולא מסרוהו לתעודתו. שלושה שבועות החזיק עטיף־אפנדי את המסמכים בידיו בחכותו לכסף ממשפחת נעמן. במשך הזמן הזה נחקר נעמן פעמים רבות, ותמיד חזר על טענתו שהלך לקנות שעורים בנגב בשביל סוסים, ואף רצה לבקר את ידידו עלי פואד־פחה החונה במדבר שהוא מכירו, מעת שהיה עם יחידתו בראשון־לציון. בידי החוקרים לא היו שום הוכחות נגד נעמן, והם חשבו כבר לשחררו. והנה, לאחר שלושה שבועות נואש עטיף־אפנדי מקבלת הכסף, ומסר את המסמכים שבידו לידי הקצין החוקר.

בינתים הגיע יוסף לישאנסקי לראשון־לציון, עם כמה מחברי ניל"י. בדעתם היה לנסוע לבאר־שבע ולשחרר את נעמן מבית־הכלא אפילו בכוח. אולם האח איתן, בחשבו שכסף השוחד ששלח באמצעות שני השליחים הגיע לתעודתו והמסמכים הושמדו, הרגיע אותם ואמר להם שאין צורך להסתבך בהרפתקאות נוספות.

ואילו עתה כבר היו נקודות חשד רבות נגד נעמן; אפס, דברים ברורים לא יכלו חוקריו להציל מפיו, ושום הסבר לא קיבלו ממנו על הרמזים המטושטשים ושמות האנשים שברשימותיו. בתחילה חשבו להוציא מפיו הודאה על־ידי עינויים, אולם החליטו לנסות שיטה אחרת. הם העמידו פנים כמאמינים לדבריו, שחררו אותו ממאסרו ושלחוהו אל ידידו עלי פואד־פחה בלוויית שני חיילים מזויינים, שנצטוו לשמרו בדרך מכל פגע. ובינתים הודיעו לפחה טלפונית את כל העניין.

הפחה קיבל את נעמן בסבר־פנים יפות, הביע את שמחתו לשחרורו והזמין אותו למשתה. גם במשתה היין שמר נעמן את פיו ולשונו. עד שהפחה השתמש בכשרונו ההיפנוטי ושבר בו את כוח התנגדותו של נעמן. הוא לא סיפר את כל הפרטים. דיבר רק על רצונו להיות קצת במצרים ושמח מאוד בשמעו שהפחה מוכן לעזור לו בכך. מתוך שמות החברים העוזרים הזכיר את השמות לישאנסקי ואהרונסון.

מאחורי יריעת האוהל ישב קצין שרשם את דברי נעמן. כשנסתיימה השיחה הידידותית, נכנסו חיילים ואסרו את נעמן בשלשלאות והעבירוהו לכלא באף־שבע, ומשם העבירוהו אחר־כך דרך עפולה לדמשק.

* *

לאחר שהגיעה לעתלית הידיעה על מאסרו של נעמן, הרגישו החברים כי הקץ הולך ומתקרב. מיד שלחה שרה הודעה קצרה אל אהרון במצרים, באמצעות יונת־דואר, ובה פרטי אסון מאסרו של נעמן. את הפתק קשרה שרה לרגל היונה. הכתב היה בעברית באותיות לטיניות. אולם לתמהון אנשי עתלית לא רצתה היונה לעוף. אז לקחו רובה והבריחו אותה ביריה, אבל היונה התעופפה ללא חשק, כאילו באונס. הדבר הפליא את שרה, מאחר ולא פעם שלחה למצרים ידיעות חשובות באמצעות יוני־הדואר, והיונים היו מגיעות למטרתן ללא תקלות. רק כעבור זמן נתברר שקרתה תקלה במשלוח היונים ממצרים. לתפקיד יוני־דואר משתמשים אך ורק ביונים זכרים, כי הזכר ממהר לשוב אל בת־זוגו, ולא להיפך; והנה, בעת שהכינו את משלוח היונים הזכרים לעתלית, הכניסו בטעות לתוכם יונה נקבה אחת. זו היתה היונה שעליה הצמידה שרה את הפתק.

זמן־מה לאחר שילוח היונה ירדה שרה להתרחץ בים, לא רחוק מקיסריה. והנה ראתה את היונה הנושאת את הפתק לרגלה עומדת על בריכת מים ומרווה את צמאונה. המעשה היה תמוה בעיניה. עד עתה לא היו יוני־הדואר רגילות למעול בשליחותן ולהפסיק את מעופן, לשם שבירת צמאונן. שרה חשבה שמא שכחו להשקות את היונה לפני צאתה, ועתה, שהיונה רוותה את צמאה תמשיך במעופה. זרקה עליה שרה צרור עפר והעיפה אותה משפת הבריכה.

שרה חזרה הביתה רגועה, בחשבה שלמחר בבוקר יגיע הפתק לידי אהרון, והוא לא יאחר לשלוח את הוראותיו, כיצד לנהוג בימים הקרובים. האם עליהם להמשיך בעבודה כרגיל, או שמא תמהר לבוא אנייה ותאסוף את כל החבורה כדי להעבירה מצרימה, בטרם תשיגם יד התורכים.

כעבור ימים אחדים נפוצה השמועה כי יונה זרה ירדה לחצרו של אחד התושבים בקיסריה. הוא תפס אותה ומסר למודיר3 dir=“rtl” התורכי את הפתק שהיה קשור לרגלה.

מתוך הפתק לא יכלו התורכים לדעת דבר, כי המפתח לכתב־הסתרים לא היה בידם. אבל נתברר להם, על כל פנים, שבקרבת מקום באיזור החוף, מצפון לקיסריה, נמצאת תחנת ריגול הפועלת בשרות הבריטים. המודיר של קיסריה שלח איפוא, שוטר־חרש להתאכסן במלון בזכרון־יעקב ולהתחקות על הנעשה במושבה.

בינתים אירע מאורע אחר, שהיה עלול להרגיע במקצת את חברי ניל“י. בחיפה נאסרו שני צעירים ערבים־נוצרים, שלפי השמועות שנפוצו בעקב פטפוטיהם, הגיעו אל החוף בסירה מאנייה צרפתית, לפני כשלושה שבועות. המאסר הזה עלול היה להטות כלפי חיפה את החשד שנוצר בשל גילוי יונת־הדואר. אך חברי ניל”י בעתלית לא רצו לסמוך על הנס.

מכיוון שבכל זאת נותר בלב התורכים חשד כלשהו בזכרון־יעקב, הכניסו את יונת־הדואר שנתגלתה בקיסריה לכלוב והביאו אותה לזכרון־יעקב, למלון ‘גראף’, בתקווה שבעזרתה יתגלו להם פרטים נוספים. כלוב היונה הועמד על שולחן גדול באולם המלון.

איכרי זכרון־יעקב ובני המושבה כולה, שלא היתה להם כל ידיעה על יונת־דואר זו ועל אופן לכידתה, הלכו לתומם, מתוך סקרנות, למלון כדי להסתכל עליה. בין המבקרים במלון היה גם חבר ניל"י מנשה ברונשטיין, שבא להקשיב לדברי הקצינים התורכיים ולפטפוט התושבים, ולגלות שמא נודע להם שמץ־דבר מהעניין.

כאשר נכנס מנשה ברונשטיין אל אולם המלון, פנה אליו קצין תורכי אחד שהכירו, ואולי גם חשד בו, ואמר לו: “לך תדבר אתה עם היונה, אולי אתה מכיר אותה”. מנשה לא איבד את עשתונותיו ובקור־רוח ניגש אל היונה ואמר בערבית: “ואללא, אנא מא־בעראף אלמאניה”. (“באללה, אינני יודע לדבר גרמנית”). בזאת רצה להדגיש שהיונה באה מהמחנה הצבאי הגרמני. הקהל קיבל את דברי מנשה ברונשטיין כהלצה והדבר עבר בשלום.

יוסף לישאנסקי היה באותו יום חולה, בחיפה, כשנודע לו על לכידת היונה, בא חיש מהר לזכרון־יעקב ופקד על מנשה ברונשטיין להשמיד תיכף ומיד את כל היונים שברשותם, בעתלית ובזכרון־יעקב. את היונים שידעו לעוף שיחרר מנשה והן עפו למצרים, אולם בחצר תחנת הנסיונות בעתלית היו גם גוזלים שלא יכלו לעוף. מנשה שחטם, שרף את גופותיהם ופיזר את אפרם. אותו דבר עשה ליונים שנמצאו בחצר בית אהרונסון בזכרון־יעקב.

היונה שהובאה למלון ‘גראף’ בזכרון־יעקב לא הביאה לכל גילוי ממשי והקצין התורכי לקחה ונסע אתה לחיפה. אולם שרה הרגישה שהאסון הולך וקרב, כתוצאה ממעצרו של נעמן בלקינד ולכידת היונה. היא החלה עוסקת, איפוא, בביעור המסמכים ושאר החפצים שעלולים לעורר חשד. כן החביאה את המוצגים הבוטאניים והגיאולוגיים החשובים מתוך האוסף המדעי של אחיה אהרן, אולם את הספריה המדעית הגדולה של אחיה, בת אלפי הכרכים, לא יכלה להחביא.

תוך דאגות וחששות לאשר יבואם ביום המחרת המשיכו חברי ניל“י את עבודתם ואת אורח־חייהם הרגיל. בערב ראש השנה תרע”ח עוד ביקרה שרה במעונות הפליטים והמגורשים מתל־אביב ויפו ששהו בזכרון־יעקב, עודדה וניחמה אותם והבטיחה להם כי בקרוב יוכלו לחזור לבתיהם.

בליל יום־הכיפורים ביקרה האנייה ‘מאנאגם’ בחוף עתלית. אחדים מחברי ניל“י ואחדים מעובדי התחנה, שידעו במקצת על ענייני ניל”י, ואשר חששו כי סכנה אורבת לחייהם, דרשו בכל תוקף להסיעם מצרימה, כדי למלט את נפשותיהם מפני האסון הצפוי לבוא בכל רגע. אך שרה נשארה איתנה ברוחה. העוז השופע מכל ישותה הרגיע אותם והגביר בהם את ההחלטה חדורת הכבוד – להשאר ולעמוד על המשמר עד הרגע האחרון.

בכל זאת השתדלה שרה בכל מאמציה להציל את הנפשות שסכנת מוות ריחפה עליהן. היא שלחה באנייה ‘מאנאגם’ לאחד מחברי ניל"י במצרים את המכתב הבא:

“השתדל בלי תרוץ שיבואו אלינו ב־274 dir=”rtl" , כי מי יודע אם עוד תמצאונו. כי מרגע לרגע המצב הולך ומחמיר וגם מצד יהודינו זה נורא. כולם מבוהלים, ואפשר, יהיו גם מוכנים למסור אותנו לידי הממשלה. מי יודע? ולכן דאגו עבורנו. אם הזמן של הפגישה קצר, צריך שנהיה מוכנים ושאתם תבואו. אנו מחכים עד שלא יתלונו".

כעבור יומים, ב־25 לספטמבר 1917, כשהאנייה ‘מאנאגם’ חזרה מקפריסין לעתלית, שלחה שרה מכתב נוסף לחבר ניל"י, שבו היא כותבת:

"ראפורט על מצבו של נעמן אין כותבים הפעם שוב מאותה סיבה, שיוסף חולה, ואך היום הוטב לו קצת, ואין הוא יכול עוד לכתוב, ושנית, הרי בעוד זמן קצר נהיה שמה, אם עוד נזכה ונספיק. אז נכתוב ראפורט מדוייק על הכל. ועכשיו ניגש למצבנו אנו. המצב הולך ומחמיר כאן מרגע לרגע, ואף על פי כן אין אנו יכולים לברוח ברגע זה, מפני שבבריחה הפתאומית נזיק לישוב כולו, וביחוד לקרובינו.

ולכן, הסכמנו לסדר קודם את העסקים שלנו פחות או יותר ושלא ננתק את כל הקשר בינינו, ובין ארץ־ישראל, כדי שנוכל עוד להתגנב לכאן באחד הימים ולראות את הנעשה עם הנותרים. אפשר מאוד, שזו טעות מצדנו ושנאחר את המועד לברוח, אבל אנו מסכנים את עצמנו עד הרגע האחרון, ומשאירים את אנשינו אתנו כדי שאם לא נוכל להגיע לחוף בגנבה, אזי נגיע אליו בכוח הנשק ויהי מה".

חברי ניל"י במצרים החליטו לדחות את דרישתה של שרה; כי לבוא ב־27 לחודש, פירושו היה לבוא בליל־ירח, בשעה שהתורכים יכולים לגלות בנקל את אניית־הקישור בים, ועל ידי כך להמיט שואה ודאית על המפעל, על המושבה ועל הישוב כולו. כלום מן ההכרח הוא להסתכן באופן כזה? יש לקוות, שעד ל־18 לחודש הבא לא יתרחש אסון. ועל כן – יש לחכות בסבלנות עד אותו יום, ואזי יבואו בכמה אניות להצלה. אבל הם טעו בחשבונם.

* *

עבר יום הכיפורים ובמושבה זכרון־יעקב התכוננו לחג הסוכות. מצב הרוח לא היה משמח ביותר. רבים היו המגורשים מיפו ותל־אביב שישבו בסוכות כל הקיץ ועתה הולכים וקרבים לבוא עליהם ימי הגשמים – ואיפה ימצאו מחסה? גם בני המושבה לא יכלו לשמוח. מלבד החרדה התמידית מפני ביקור חיילים לשם שוד או חטיפת אנשים לשרות הצבא ולסחיטת שוחד, היתה מעיקה על הלבבות חרדה לגורל המושבה, לאחר התגלות מעצרו של נעמן בלקינד וגילוי שמץ־דבר על פעולות קבוצת ניל"י ובית אהרונסון בזכרון־יעקב. אף־על־פי־כן הבליגו כולם על פחדם וחששותיהם וחגגו כדת את היום הראשון של חג הסוכות.

לפתע נפלה קריאה במושבה: פלוגת פרשים הולכת וקרבה!

הרחובות המלאים חוגגים נתרוקנו כהרף־עין. מגורשי תל־אביב ויפו נמלטו אל מאורותיהם, פן יבואו החיילים לגרשם גם מכאן. הצעירים ברובם נמלטו גם הם אל הכרמים הרחוקים והתחבאו, כדי שלא יתפסו אותם לשרות הצבא. בין הנמלטים אל הכרמים וההרים היו יוסף לישאנסקי, חבר ניל"י ראובן שווארץ, שהיה מעובדי תחנת הנסיונות בעתלית, מנשה ברונשטיין ואחרים. רק אפרים פישל הזקן, בתו שרה ובנו צבי נשארו בביתם אשר ברחוב הראשי.

הפרשים צעדו לאיטם והתקרבו מדרך חיפה אל הגבעה שהמושבה בנויה עליה. בראש רכב הקאימאקאם החיפאי, ולפי המפה שבידו שלח יחידות פרשים לשים מצור על המושבה מכל עבריה ולחסום את כל מוצאיה ומבואיה. עם שקיעת החמה הגיעו פרשים בודדים מכל צד ועבר אל הקאימאקאם והודיעוהו שהפקודה נתמלאה, המושבה מוקפת ושום אדם אינו יכול לצאת ממנה. אז עלה הקאימאקאם בראש יחידת פרשים חזקה אל המושבה עצמה וניגש ישר אל בית אהרונסון.

חיילים מספר נצטוו להקיף את הבית והקאימאקאם נכנס בלוויית מלווים מזויינים אל הבית והרעים בקול זועם: “איה יוסף לישאנסקי?” מבלי לחכות לתשובה שוטטו חייליו בכל החדרים, חיפשו בארונות ומתחת למיטות. תוך כדי כך תרו בעיניהם, אולי ימצאו חפצים בעלי ערך שכדאי להשקיעם לתוך הכיסים.

חפצים לגנוב מצאו החיילים, אבל לישאנסקי – איננו.

ושוב, “איה לישאנסקי?”

“אינני יודע”, השיב אפרים פישל הזקן.

“אני דורש ממך להסגיר לידי את לישאנסקי!” הרעים הקאימאקאם בזעף.

“לישאנסקי איננו אצלי ואינני יודע איהו”.

“לאן הלך?”

“אינני יודע. לא ראיתיו”.

ותוך שאלות התחילו להכות את הזקן בפרגולים באכזריות רבה, אך הוא באחת: “אינני יודע. לא ראיתיו”.

לרגעים מעטים הרפו מאפרים פישל הזקן ופנו אל בנו צבי באותה שאלה עצמה. גם הוא אינו יודע וגם אותו הטעימו את טעם הפרגול. אך לשווא. מלבד זעקות כאב, לא שמעו דבר מפי הנחקרים. גם השאלות שהופנו אל שרה לא הביאו את התשובה הנכספת. היא הוכיחה אותם על פניהם: כיצד אינם מתביישים לענות איש זקן?

אז לקחו לחקירה את המשרתת אשר בבית. זו נבהלה מפני העינויים והודתה מיד שראתה היום את לישאנסקי בבית הזה.

הקאימאקאם פקד להמשיך בעינויים. והנה ביקשה אותו שרה לגשת אתה אל פינת החדר, כי דבר־סתר לה אליו. שם לחשה לו בצרפתית, כי אמנם היה כאן לישאנסקי היום אחר־הצהרים, בעת שאביה היה ישן, אבל היא לא יכלה להודות על כך בפני אביה, כי לישאנסקי הוא אהובה ובא לבקרה בחשאי, ללא ידיעת הזקן.

האמתלה היתה בנויה כהלכה, אבל הקאימאקאם לא האמין בה; עם זאת למד מכך, כי עינויי האב נגעו עד לב הבת. הוא החליט לנצל את הדבר. הוא הורה לחיילים להמשיך במלאכת עינויים. הם קשרו את ידיו ואת רגליו של הזקן לשני רובים. את האחד נתנו בידי שרה ואת השני בידי צבי, ואחר־כך דשו בלי הרף את בשרו של הזקן בפרגולים. מדי חצי שעה היו החיילים המכים מתחלפים באחרים, כי ידיהם ועצביהם נתעייפו במהרה. כשתקפו עליו מכאוביו, היה אפרים פישל צועק בקול רם ‘שמע ישראל’, אך ידיעות על לישאנסקי ועל רשת הריגול לא מסר.

ברור היה לקאימאקאם ששרה יודעת בעניינים אלה יותר מאביה, אך מהיותו איש בעל נימוסים ניסה להמנע כבל האפשר מהכות את האשה. הוא קיווה שלמראה עינויי האב לא תוכל שרה להתאפק ותהיה מוכנה לספר את הידוע לה.

העינויים הלכו ונמשכו בשעות הלילה. קולות הצעקה פלחו את אוויר המושבה והחרידו את הלבבות.

שרה חששה שמא לא יוכל האב לעמוד בנסיון העינויים הקשים ויפתח את פיו. פנתה אליו ואמרה:

“אבא, זכור, כי רק שנים ספורות נשארו לך עוד לחיות. מוטב למות בכבוד כנכד החשמונאים!”

התרגז האב והשיב:

“הלא תבושי! אותי את מזהירה?”

הקאימאקאם שלא הבין את המדובר, הזהיר את האב והבת שלא ידברו בפניו בשפה לא מובנת, פן יחמיר בעונשם. האזהרה היתה מיותרת, כי השנים כבר הספיקו לומר אחד לשני את מה שרצו לומר

לפנות בוקר הופסקו העינויים והקאימאקאם הבטיח לחזור מהר ולהמשיך בהם. שרה היתה עייפה בגופה ורצוצה בנפשה מזעקות הכאב של אביה; אך לנוכח הקאימאקאם שמרה על עוז רוחה ופניה הביעו קפאון של פסל, לבל יאמין אותו רשע, כי הצליח לשבור אותה באכזריותו. היא השכיבה את האב במיטה, כדי להקל על מכאוביו בתחבושות קרות. לאחד החלפת תחבושות אחדות נרדם הזקן במיטתו, אך מנוחתו לא היתה שלמה. הוא היה מתהפך מצד אל צד והיה גונח מכאב תוך שנתו.

לפני הבית דשדשו צעדיו הקצובים של החייל השומר על מבואו. הוא הפסיע הלוך ושוב בגזרת משמרתו. מאחורי גבו עברה־חמקה דמות אדם באפלה, הודפת את השער ונעלמת בחצר. הבא הצליח לחדור לבית מבלי שהחייל הרגיש בו. היה זה יצחק הלפרין, אחד משלושת חברי ניל"י ששלחה שרה עוד אתמול להחבא בהרים, בהיוודע לה כי בערב יקיף צבא את המושבה. היוצאים לקחו אתם אל ההרים את נשקם.

שרה הרגישה בבואו ויצאה לקראתו על בהונות רגליה. בטרם פתח הלפרין את פיו לשאול על המצב, אמרה לו שרה בקול כבוש:

“אני בכל רע. חזור אל יוסף ואמור לו כי ימהר להמלט על נפשו”.

וכנזכרת במשהו נחוץ הוסיפה: “חכה רגע”'.

חזרה ונכנסה אל הבית. יצאה, ובידה כיכר לחם עטוף במטפחת, צרור מטבעות זהב ובקבוק קטן של מי־קולון.

“את אלה מסור לידו. תאמר לו שאם יתפסוהו, יטיל הכל עלי, השמעת? עלי יטיל את הכל, עלי ולא על איש אחר. לך לשלום!” לחצה את ידו, וחזרה אל החדר לשכב ולאגור כוח.

עם בוקר התעוררה שרה ופקחה את עיניה. בחדר המוצף אור־שמש עמד חייל תורכי לפני הספה. גם הקאימאקאם החיפאי היה בחדר, עם עוד חיילים. הוא פנה אל שרה בצרפתית ואמר:

“הנני מצטער, גברתי, על הכאבים שנגרמו אמש לאביך. הוא עצמו אשם בדבר, על שלא נעתר לבקשתי להשיב על שאלותי. הפעם אפנה בשאלותי אליך והנני מקווה שלא תשיבי את פני ריקם”.

שרה הסבה את פניה אל הקיר והחרישה.

“גברתי, אם לא תקומי להשיב על שאלותי, אצווה לחיילים שיעמידו אותך על רגליך”.

היא רכסה את כפתורי חלוק הלילה, ישבה על הספה והביטה לפניה באדישות.

“הנני חוזר ושואל: איה יוסף לישאנסקי? איה ראובן שווארץ? ואיה… ואיה…? ואם לא תשיבי לי ברצון, אוכרח להוציא מילים מפיך בכוח”.

שרה משכה בכתפיה וחיוך־בוז עבר־חלף על שפתותיה.

במקום האדיבות המעושה שנראתה מקודם בהבעת פני הקאימאקאם, באה ההבעה הטבעית של אכזריותו הפראית ואש־זעם הוצתה בעיניו.

“קחוה החוצה אל הרחוב!” פקד על החיילים.

הם גררוה אל הרחוב, לפני שער החצר, קרעו מעליה את החלוק, קשרו את ידיה בחבל על עמוד השער והתחילו להצליף על גופה בפרגולים. לב החיילים, איכרים פשוטים מאנאטוליה, התחמץ בקרבם לשמע הפקודה להכות את האשה האמיצה הזאת. אך חייל חייב למלא את הפקודה. הם היכוה והיכוה והקאימאקאם חזר על שאלותיו. ושרה – כאילו לא בה פגעו המכות ולא אליה נאמרו הדברים. השתיקה הזאת הגדילה את רוגזו של הקאימאקאם עד להשחית. גם הזקן לא גילה כלום, אבל הוא לפחות צעק בכאבו. וזאת – אף אות של סבל לא נראה על שרירי פניה.

“הוסיפו! יותר חזק!” צרח הקאימאקאם.

החיילים עשו את מלאכתם באמונה. בעקבות הפרגול נצרר הדם בפסים אדומים־כהים על הגב, הכתפים והזרועות, אולם שרה אינה עונה על השאלות.

“הוסיפו יותר חזק!” צרח הקאימאקאם בזעם. “איה לישאנסקי? איה שווארץ? מי הם עוזריך? מה עשיתם לנו? מה מסרתם לאוייב?”

אילו ניתנה רשות להמיתה היה הקאימאקאם מכה אותה עד מוות, להתנקם בה על שתיקתה הגאיונה, המעליבה אותו עד עמקי נשמתו. אבל הוא נצטווה להביא מזכרון־יעקב את סודות רשת הריגול ואת חבריה, ולא להמיתם.

לאחר כמה שעות של עינויים, ללא תוצאות, ציווה הקאימאקאם להתיר את שרה מאסוריה ולהכניסה הביתה, כדי שתנוח קצת ותחליף כוח לעינויים חדשים. בינתים ניגש הקאימאקאם לאסור ולענות אנשים אחרים. אולי יצליח בעזרתם ללכוד את האנשים אשר הוא מבקש…

* *

החיילים מילאו את רחובות המושבה והיכו כל עובר ושב. הם צעקו: “תנו את יוסף לישאנסקי! תנו את ראובן שווארץ!” הם תפסו את ראש ועד המושבה, את המוכתרים ואת הזקנים, אסרו את ידיהם ורגליהם בחבלים, השכיבו אותם על קרקע הרחוב והילקו אותם על כפות רגליהם. המוכים צעקו והנשים בכו בקולי־קולות. כשמוע ראובן שווארץ ממקום מחבואו את זעקת אבי אשתו המוכה, לא יכול עוד להתאפק. גם זעקה אחרת כמו עלתה לאזניו – זעקת הכאב של אשתו שכרעה ללדת את בנו השני. הוא נכנס אל המושבה והסגיר את עצמו לשלטונות, אך בזאת לא רוכך לב התורכים. גם אותו כפתו בחבלים והלקוהו על כפות רגליו ועל כל גופו ובלבד שיגיד להם איה לישאנסקי.

החיילים תפסו להם בית באמצע המושבה. שמה הכניסו את הנתפסים והנעצרים, ומפעם לפעם היו מוציאים אותם אל הרחוב ומכים אותם מכות רצח. אל אסירי זכרון־יעקב צורפו עוד אסירים מחדרה. אותן הזוועות חזרו ונשנו גם בפתח־תקווה, ראשון־לציון ובשאר המקומות בארץ. מכות־רצח, צעקות ויללות מילאו את כל הישוב העברי, פקודות חמורות נשלחו לגרש מזכרון־יעקב את גולי תל־אביב ויפו למקומות אחרים, להפקירם לסבל, רעב, ומחלות.

לאחר שורה ארוכה של מכות ועינויים היה הקאימאקאם לוקח את ראש ועד המושבה ומכריחו ללכת כמו כלב־גשש בראש פלוגת חיילים ולשוטט בהרים ובכרמים, כדי למצוא את האנשים המבוקשים. הוא היה הולך מכרם לכרם, מנקיק־סלע לנקיק־סלע ומחפש, ובחזרו אל המושבה ללא תוצאות, היה הקאימאקאם מצווה להכפיל את מכותיו. בכוח לא כוחו התהלך פעמים אחדות בראש החיילים, וכבר לא האמין כי יחזור חי הביתה. רק לפנות ערב, לאחר שראובן שווארץ הסגיר את עצמו לשלטונות, הרפו ממנו הוא גרר לביתו את גופו הרצוץ.

הקאימאקאם כינס את חברי ועד המושבה ואת נכבדיה ונאם לפניהם צרפתית. הוא סיפר, כי בזכרון־יעקב קשרו קשר על הממלכה העותומאנית. כאן התנהל ריגול צבאי מאורגן, שבראשו עמד יוסף לישאנסקי. אותו מוכרחים למצוא, ויהי מה! הוא, המושל, יעשה כל מה שבידו ולא יחוס ולא יחמול על איש. בשעה שהמולדת בסכנה מוכן הוא להעניש אפילו מאה חפים מפשע, ובלבד שיתפוס את החוטא האחד.

“הרי לכם דוגמא בולטת לארגון החזק והמסוכן”, הוסיף הקאימאקאם. “את הפועל זלדין עינו עינויים קשים ומרים, ואף־על־פי־כן עמד על הודעתו, שהוא היה זה אשר הסיע את שרה אהרונסון. ואילו ממקור נאמן ידוע, שהיא היתה נוסעת עם לישאנסקי ולא עם אותו זלדין. אני עצמי פגשתי פעם את שרה בחברתו של לישאנסקי. ידוע למדי מה שעשיתי לארמנים המורדים: שחטתי את כל מי שנפל לידי. כאן אצלכם לא אשאיר בית אחד על תלו ואמחה את כל המושבה מעל פני האדמה, אם התושבים יתעקשו ולא יסגירו בידי את לישאנסקי. הנני מפקיד את גורל המושבה בידי מפקד הצבא, הגנראל האדריאו־ביי, וזה ישפוט אתכם על פי דיני המשפט הצבאי”.

אחריו כינס הגנראל את זקני המושבה ונאם לפניהם לאמור:

“אם לא תמסרו לידינו את לישאנסקי תוך שלושה ימים, נעמיד באמצע המושבה שני תותחים ונחריב את כל בתיה, ואבן על אבן לא תשאר! ואל תדמו בנפשכם כי איום בלבד הם דברי אלה. מארמניה אני בא. ומה שעשינו שם נעשה גם לכם. לנצח נפריד את הבעלים מנשותיהם ואת האמהות מילדיהם, ואל תענו לי תשובות. שום דברים איני רוצה לשמוע. לכו והיכונו לאחריתכם”.

לשמע איומו של הגנראל פרצו במושבה יללות קורעות לב. האמהות נפרדו מילדיהן. נשים רבות השתטחו על הקברים להיפרד ממתיהן, והכול התכוננו לאחריתם.

כל בני המושבה, נער וזקן, נשים וטף, נתאספו אל בית־הכנסת שלה. באו לשם גם הגנראל ופקידי הרשות התורכים המנצחים על העינויים. נפתח ארון הקודש וכל הקהל נשבע שבועה חמורה, שאינם יודעים את מקום מחבואו של לישאנסקי, ומי שיידע – מתחייב למסור על כך מיד לשלטונות. הרב הקריא את נוסח השבועה וכל הקהל ענה אחריו בהרמת היד הימנית. בין הידים המורמות היתה גם ידו הקטועה של אחד מעסקני המושבה, שנאם אחר־כך נאום נלהב בערבית על החובה כלפי המולדת, וכל הקהל התמוגג בדמעות.

אחרי השבועה המחרידה שוטטו נערים מבית לבית לחפש את לישאנסקי, ונערים אחדים באו מן השדה וסיפרו, שראוהו מתחבא בין הסלעים. השמועה הגיעה גם לאזני המפקד, אבל פלוגות הצבא שיצאו לחפש אחריו שבו ריקם.

השבועה בבית־הכנסת ריככה קצת את אכזריות התורכים כלפי תושבי המושבה. רק בבית אהרונסון נמשכו העינויים, וזקני המושבה נשארו מחכים במאסר לגורלם הנעלם, שמילא בחרדה את לב כל התושבים.

* *

יום־יום היו חיילים מובילים את שרה אל בית שבו קבע המפקד התורכי את מרכז החקירה והעינויים. החיילים היו דשים את בשרה בפרגולים, לוחצים את אצבעותיה בין הדלת והמזוזה, צובטים את בשרה במלקחיים ושמים ביצים רותחות תחת בית־שחיה. כל עינויי התופת שהנהיגה האינקביזיציה במרתפיה האפלים קמו כאן לתחיה בפקודתו של הקצין עוסמאן, רב האינקביזיטורים.

“מי הם עוזריך?” היה עוסמאן צורח באזניה בלי הרף.

כמעט תמיד השיבה לו שרה בשתיקת־בוז. כאילו אין איש לפניה. אך לפעמים כיבדה אותו בתשובה:

“אין עוזרים לי. רק אנוכי. רק אנוכי הכינותי לכם את האבדון, כי שנאתיכם, אדוני הפלאקה5 והבאקשיש, המרמה והשקר. כי בזיתי לכם, הנקלים והנרפים. כל מי אשר תענו בלעדי – דם נקיים הוא. איש בלעדי לא עשה כלום. איש בלעדי לא ידע דבר. רק אנוכי ידעתי. וממני – את הנשמה תוציאו, אבל לא את הדברים. תפשו את הרוח בשדה!..”

ושוב היכו. ושוב הגבירו את העינויים.

“הגידי את האמת, ואם לאו – מוות לך!”

"המוות? בוז לכם ולמוות!… בוז לכם, המאה, המענים אותי את האחת.. הכו! ענו! על כל שערה משערות ראשי שתיפול ארצה תתנו את הדין. יש מי שינקום את נקמתי. הכו! ענו! את ממשלת הזדון של הפלאקה והבאקשיש לא תצילו! הגיע סופה!..

"החיילים האנאטוליים לא הבינו את דברי שרה, אך גם להבעת פניה וקולה הנוקב אחזתם רעדה. הם הוסיפו להניף את הפרגול על בשרה בתוקף הפקודה. אבל דברי האשה, הנאמרים בשקט, כבשיחה רגילה, אך בלוויית מבט נוקב ושורף, הקפיאו את דם לבם וריפו את ידיהם. הקצין המנצח על העינויים חמתו בערה בו לשמע דברי שרה וציווה להגביר את עינוייה.

“ענוני, הכוני, ככל אשר תאבה נפשכם. לשווא. כל דבר לא תצילו מפי. הלא יומכם האחרון כבר בא. סבורים אתם, כי הואיל ואשה אני, אהיה חלשה ברוחי ואפיל תחנונים לפניכם. את צחוקי אני מגלגלת עליכם. בוזי לכם. לא היו לי כל שותפים בפעולתי. אני לבדי עשיתי את העבודה וכריתי קבר למענכם. הקבר כבר פעור לפניכם. מחר יבוא יום הגאולה. בוא יבוא. ואתם תפלו בבור אשר חפרתי לכם”.

* *

בנפשה של שרה הבהבה תקווה קלושה: אולי יקרה נס והיא תנצל בעזרת חברי ניל"י ואנשי צבא בריטיים. אם תעבור אנייה מול החוף והנוסעים בה יראו כי החלון העליון בסוכה שבכרם אביה סגור, אז ידעו כי היא בכל רע.

בעת שנאסרה היה החלון פתוח, והיא כבר לא יכלה לעלות בסולם ולסגרו. בלכתה למקום העינויים תחת משמר חיילים היתה דורשת לשלום כל הנפגשים על דרכה ברחוב. משעבר אחד המכרים הידידים האיטה את צעדיה ופיזמה שיר קל בניגון עממי:

בכרם אבא חלון פתוח

סולם חבוי בגפן

יש לסגור מפאת הרוח

ואיני יודעת, אנה אפן?

החיילים לא הרבו לתמוה על שירתה של האשה בלכתה אל העינויים. רגילים היו לפלא גדול מזה: השתיקה בשעת המכות. הידיד לא הבין בו ברגע את פשר הדבר. אולם אחר־כך, כשהתגנב אל הכרם של בית אהרונסון וראה בסוכה את החלון הפתוח למעלה ואת הסולם החבוי בין הגפנים, מיהר להציב את הסולם, לסגור את החלון ולהשיב את הסולם למקומו.

כשחזרה שרה מהחקירה ועברה ברחוב ליד הידיד, קראה אליו “שלום?” בקול של שאלה, ובשמעה את תשובתו החיובית “שלום!” ידעה שהחלון כבר נסגר, ואם תעבור אנייה ידעו אנשיה את אשר לפניהם.

* *

ארבעה ימים הסתערו עליה כל עינויי האינקביזיציה ובשרה כבר השחיר מרוב פצעים וחבורות ומכות טריות. אך זעקת־כאב לא השמיעה. אפס, ביום החמישי לעינויים אזל כוחה הגופני של שרה, הגם שרוחה לא נשברה. חייל אחד חמל עליה והתיר את החבל שהיתה קשורה בו, למען תיפול ארצה ותנוח קצת. אך בלב הקצין הממונה על העינויים לא היתה חמלה. הוא ציווה להקימה, לאסרה מחדש ולהוסיף מכות על מכותיה. עתה כבר ניתנה לו תאוות־נפשו. שרה החלה לצעוק בקולות מחרידים, שחדרו החוצה בעד הקירות, הקולות נקבו את האזנים וזעזעו את נפשות כל החיילים והתושבים. גם עצבי הקצין נקרעו מיללותיה. מאוד רצה להפסיק את העינויים, אך לא יכול היה להיות מנוצח בידי אשה. ככל שגברו צעקותיה כן הוסיף לענותה. אולי סוף־סוף תגיד לו, מי הם עוזריה. אולי יישבר גאון עוזה!…

אך שרה באחת. תשובתה למענים היתה:

“רק את גופי תוכלו לרמוס. אך בנפשי לא תוכלו לשלוט לעולם. אני בזה לך ולממשלתך הזדונית. אתם התורכים זמנכם עבר. הארץ הזאת מולדתנו היא ושלנו תהיה”.

אלה היו דברי שרה לקצין העינויים, בין צעקות לצעקות.

עתה שכחו תושבי זכרון־יעקב את שנאתם לקבוצת ניל"י. כולם הזדעזעו לשמע צעקותיה המרות של שרה, הסתתרו בבתים ואטמו את אזניהם שלא לצאת מן הדעת מרוב צער. הבתים נתרוקנו. המושבה כאילו מתה כולה. חיו רק הצער והכאב, שנתמקדו כולם באשה יחידה.

סוף־סוף נשתתקו הקולות האיומים, ומבעד לחלונות שנפתחו תריסיהם נראתה שרה מובלת הביתה בין חיילים מזויינים. פניה מביעות עוז, קומתה זקופה, רק צעדיה איטיים מחמת המכות והכוויות על כפות רגליה. מוליכים את שרה מכלאה אל בית אביה, לרחוץ בשרה ולהחליף שמלתה, בטרם יסיעוה לנצרת. שרה עוברת ברחוב, צועדת בראש מורם, כולה אומרת זוהר. מודיר קיסריה, אחמד־ביי, שהלך עמה בלוויית כמה חיילים, סיפר: “ראיתי את שרה בלכתה והיתה בעיני כבת מלכים. ראיתיה והוד מלכות חופף עליה. אז האמנתי באמונה שלמה במלכות ישראל”.

עננה קלה עברה על פני השמש. היא כיסתה את פניה כמתביישת להביט אל כברת־אדמה זו, עליה נעשה הפשע הבזוי ביותר. כלימה כיסתה גם את פני מפקד הצבא. הוא נתן צו לאסוף את כל האסירים החשודים ולהעבירם מזכרון־יעקב לנצרת. יעשו להם שם מה שיעשו. הוא אינו יכול לשאת עוד עינויים כאלה בתחום שלטונו.

כשהודיעו לשרה כי היא תובל יחד עם אביה ועם שאר האסירים לנצרת, ביקשה שיחזירוה תחילה לביתה, כדי להתרחץ ולהחליף את בגדיה. היתה זו בקשה שהקצין לא יכול לדחותה. גם לו יותר נעים היה, שהיא לא תבוא לנצרת בבגדים מגואלים בדם פצעיה.

היא נכנסה לחדר האמבטיה, בדקה את אקדחה ומצאה שהוא בסדר. מתוך בטחון באקדח הגואל מיהרה וכתבה את רצונה האחרון והטמינה את מכתבה בחרך החלון הסגור. המכתב היה מיועד לידיד המשפחה שטרנברג ונאמר בו:

"אם הממשלה תעזוב את פועלי התחנה חופשים, אז ראה שימשיכו את העבודה בתחנה, יתפרנסו מהחיטה והשעורה הנמצאת בתחנה, ויקבלו שלושים פראנק לחודש. אם תאסור הממשלה עליהם לעבוד בתחנה, אז תן להם לכל פועל חמישים פראנק ‘אוואנס’6 וילכו לחפש עבודה.

ראיתי שהמודיר מסר לקומנדאן שלושה שמות: אפלבום, פייטלזון, מדורסקי, מחדרה. אלה סיפרו להם על אודות עבודתנו. הם פשוט מסרו עלינו, וכמובן שאנו כעת במצב נורא מאוד, ואני עוד יותר מכולם, כי לקחתי עלי את כל האשמה.

קיבלתי מכות רצח, עינויים נוראים. אסרוני בכבלי ברזל. זכור לספר את צרותינו וסבלנו לאלה שיבואו אחרינו. אני אינני מאמינה שנחיה עוד אחרי שמסרו והגידו עלינו את הכל.

בטוחתני שבקרוב ינצחו ידידינו, ואת אחי תראה. תספר להם את הכל ואמור להם: שרה הטילה עליכם לנקום את דמה.

לא לרחם, כמו שלא רחמו עלינו.

אין לי כבר כוח לסבול. העינויים הם נוראים. טוב לי להמית את עצמי מאשר להענות עוד בידיהם המגואלות. הם אומרים שישלחוני לדמשק ושם בודאי יתלו אותי. אני יש לי נשק קטן. אני אינני רוצה שהם יתעללו בגופי. צרותי עוד יותר נוראות מפני שאני רואה את אבא סובל נוראות. אבל לא, לא נדבר! לשוא הם מנסים את כל מיני העינויים. אנו לא מדברים, וזכרו אתם, כגיבורים הומתנו ולא הודינו.

אין דבר, אנו הקרבנו את עצמנו, אבל הצלנו את העם, גאלנו את הארץ! אל תתחשבו עם דברי מנוולים ומלשינים. אני שאפתי לעמי ולהטבת עמי, ואם עמי נבזה – יהי. ישתדל יצחק ללכת אל ההרים אחרי לכת הצבא ולמצוא את יוסף לישאנסקי, ויאמר לו: אל תמסור עצמך לעולם. המת את עצמך ואל תתמסר!

באו ואיני יכולה עוד לכתוב".

החייל העומד בחוץ והממונה על שמירתה ניגש ודפק על דלת חדר הרחצה. הגברת מאריכה בהכנות יותר מדי.

באותו רגע נשמע קול יריה מתוך חדר האמבט הסגור.

הכדור שקלעה שרה באקדח לתוך פיה, לא די היה בו לכבות את נר חייה, אולם בכבוד השלטון התורכי הצבאי פגע פגיעה כבדה. מעתה אבדה כל תקווה להוציא מלים מפיה. אפילו להעמידה לדין ולהאשימה אין אפשרות. קצין העינויים שנפגע קשות, שלח את המוכתר להבהיל אל שרה את רופא המושבה – ד"ר הלל יפה. ביומנו, מתאריך 5 באוקטובר 1917, רשם הרופא את פרטי ביקורו אצל שרה, לאחר שבדק אותה:

“מצאתי את שרה מוטלת על הקרקע בחדר האמבטיה. ההכרה אבדה לה. דפקה חלש קצת וקצת דם שותת מבין שפתיה. אחרי זריקה שבה רוחה אליה. הכירה אותי והתחננה אלי: ‘בשם אלוהים, שים קץ לחיי! אינני יכולה לסבול יותר’. השכבתיה במטה וראיתי, שידיה ורגליה משותקות שיתוק גמור ולשונה פצועה. אקדח קטן נמצא לידה על הקרקע, ומתוך בדיקה על ידי זונדה הוברר לי, שהכדור אשר ירתה בעצמה פלח את כל אברי הלשון ונתקע בעמוד השדרה. ידיה היו נפוחות וכחולות מן המכות שהכוה. ושוב בכתה והתחננה אלי, כי אשקה אותה סם־מוות. תחילה סרבה לגרגר ולקבל רפואה; לא רצתה לסבול יותר. אבל לאחר שהבטחתי לה, כי אדבר עליה עם המושל הצבאי חדלה לסרב”.

מספר דוד כהן:

“בחול המועד פסח, שנת 1917, בהיותי בפתח־תקווה, באו לאסרני קצין ופרשים מצבא תורכיה. הייתי בימים ההם קצין תורכי בחופשה. השכם בבוקר נסענו לזכרון־יעקב. שם הכניסוני לבית משפחת אהרונסון. מהחדר שנמצאתי בו, שמעתי גניחות ואנחות, שהגיעו אלי מהחדר הסמוך, בו שכבה שרה אהרונסון, פצועה קשה. מנערה צעירה שהגישה לי משהו לאכול, נודע לי ששרה ירתה כדור מאקדחה לפיה. במשך היום הגיע אליה ד”ר הלל יפה, בלוויית קצין תורכי, כדי להגיש לה עזרה רפואית. שרה סרבה כנראה לשתות את התרופה, ושמעתיה אומרת: ‘איני רוצה לחיות. הם יוסיפו לענותני ולהתעלל בי’. בערב התעניינה לדעת מיהו הנמצא בחדר השני ושלחה לי כר ששמתי למראשותי. בלילה שמעתי אותה גונחת ואנחותיה הלכו וחלשו יותר ויותר. בבוקר הוכנסתי לכרכרה והובילוני לנצרת".

המושל הצבאי ועוזריו הקצינים והפקידים, כולם מצווים על הרופא להציל את חייה של שרה. נחוץ מאוד להובילה לנצרת ולדמשק ולהעמידה למשפט צבאי. הרופא מצווה למסור הודעה למושל הצבאי על כל שינוי שיחול במצבה של שרה.

למחרת הירצה הרופא לפני המושל על מצבה של שרה וסיים את דבריו בהודעה מפורשת, שלא ישוב לרפאותה אלא אם יהיה לו בטחון גמור, שלא ישובו לענותה. מיד קם המושל ואמר: “על דברתי, דברת איש צבא, אני מבטיה לך, שאיש לא יגע בה לרעה אם תרפא”.

דרישת הרופא להבטחה כזו נתנה תקווה בלב המושל ועוזריו, שאפשר יהיה להציל את חיי שרה. אך אביה ושאר האסירים, שהובלו לנצרת כשהם עקודים כצאן מובל לטבח, יצאו לדרך מתוך בטחון גמור, שהיא כבר נגאלה לחלוטין מכל החקירות והיסורים.

הרופא מיהר אל שרה ומסר לה את הבטחת המושל. היא הודתה לרופא על השתדלותו, ואת המודיר אחמד־ביי שהיה באותו מעמד קיללה קללות נמרצות בעברית ובערבית. הוא השפיל את ראשו ושתק.

באו הפקידים והחוקרים והתחילו לשוחה עם שרה בנימוס. אולי יצליחו להציל איזו הודעה מפיה.

“הלאה רוצחים, אל תעיזו לגשת הנה!” קראה אל כולם. “ואתה עוסמאן, מפלצת הפראות, הפעם התגברתי עליך. אינני פוחדת ממך. אין ביכולתך להרע לי. פחדן, גיבור להלחם עם נשים!”

גבורת שרה זיעזעה גם את לב הגנראל האדריאו־ביי, שאמר: “חיי מאה אנשים הייתי נותן כופר חייה”. כשבא קצין־העינויים לערוך דו“ח אחרי היריה, אמר לצרף את האקדח אל הדו”ח, כפי שדורש החוק, אך האקדח נעלם. לאחר סטירות אחדות הודה החייל השומר שגנב את האקדח, וכשהחזירו לידי הקצין אמר זה לקחתו לעצמו, מזכרת לגבורת האשה הנפלאה.

בשרה טיפלו שלוש נערות מקרובותיה וכן כמה שכנות. יוסף לוי, פועל תימני שהוטל עליו מטעם המפקד התורכי לטפל בחצר אהרונסון בימי החיפושים, היה מתגנב לחדרה של שרה לעזור לה בסבלה, אמר תהלים והתפלל לחייה.

הנערה פרידה שווארץ, אחת מהנערות שטיפלה בשרה בימיה האחרונים, סיפרה כי הנעת ידה קשתה עליה, שכן רוב גופה היה משותק. היא דיברה בקול שקט אבל ברור. עיניה מלאו דמעות מעוצם מכאוביה, אולם בהכנס לפתע קצינים תורכים פנימה, העמידה מיד פנים נוקשים שלא יראוה בסבלה.

לאחר הבטחת המושל לא לענות את שרה הוקל לה קצת, ותקווה קלושה הבהבה בנפשה: אולי יקרה נס והיא תשאר בחיים, ובינתיים יבוא ‘הדוד יעקב’ (כך כינו ביניהם חברי ניל"י את הצבא הבריטי), וישחרר את הארץ.

אך התקווה נגוזה חיש. הכדור, שהחטיא את מטרתו הישרה ולא פגע במוח, נשאר נעוץ בעמוד שדרתה. כל אבריה שותקו ורק בראשה יכלה להניע. הרופא ביקש להעבירה לירושלים, שבה נמצאים כירורגים גרמנים מפורסמים אשר יוכלו אולי להצילה על־ידי ניתוח. המושל הצבאי השיב, שהכירורגים התורכיים טובים ומנוסים לא פחות מהגרמנים. הוא הזמין מנצרת את הכירורג התורכי עדל־ביי. הכירורג התורכי בא והתנהג בגסות ובחוצפה. תחילה לא האמין שהחולה משותקת. כשהראהו הד“ר יפה את הדרך שהכדור עבר בה, התחיל להתייחס אליה ביתר דרך־ארץ. הוחלט לא לבצע ניתוח. החום עלה. שלחו להביא קרח. כמו כן הובאו לדרישת הד”ר יפה שתי אחיות קאתוליות מבית־החולים הגרמני בחיפה כדי לטפל בחולה, והן התמסרו לתפקידן במרץ ובחיבה.

ביום ד באוקטובר, יום הושענא רבה, רשם הרופא ביומנו:

“החום עולה ועולה. הכאבים פוחתים והולכים. הכרתה של החולה ברורה. אין היא פוסקת להכחיש את כל האשמות שמטילים עליה ואין היא פוסקת גם לבקש שיתנו לה רעל. עם ערב –זריקה.”

למחרת, במוצאי שמחת תורה, רשם הרופא:

"מצבה של שרה הורע. ריח של גנגרנה עולה מפיה, והחום מוסיף והולך. במשך היום בקרתיה הרבה פעמים. שלוש פעמים בקרתיה גם עתה בלילה. היא מבקשת את נפשה למות. מזמן לזמן אובדת לה הכרתה ופעמים היא הוזה. החום 40 – 39.

שלוש בלילה. שרה צועקת שהיא משתגעת. מבקשת שיקראו אליה את כל קרוביה מפני שקרב קצה והיא רוצה להפרד מהם. להפצרותיה המרובות מסכימים סוף־סוף השוטרים שהקרובים יבואו. היא נפרדת מהם ומבקשת מאתם שישמרו על אביה המסכן. היא מתחננת שישחררוהו. פתאום התרוממה ממקומה ושוב שכבה".

שרה שוכבת בדממה ועיני האחיות והקרובים צמודות אליה בלי הרף. פעם עוד התעוררה ואמרה: “אך זה טוב, עכשיו אין לי לפחד יותר”… ואחר חזרה ושקעה בדומית־נצח.

* *

לאחר מותה, כשטיפלו נשי־המושבה בהכנת קבורתה, לא נמצאה פיסת־בד בכל המושבה לעטוף את גופה, שהשחיר כולו מפצעים. כזו היתה ההשפעה של שלוש שנות המלחמה על המושבה. לשם עטיפת גופה הורידו מחלונות ביתה את הוילונות…

ההלווייה היתה גדולה מאוד. כל בני המושבה, וביניהם גם מתנגדיה ושונאיה של שרה, השתתפו בה. גם מעניה הקצינים והמושלים התורכים השתתפו בה. הכל הלכו אחרי מיטתה. אבל כבד שרר בכל המושבה.

כשהביאו את גווייתה לבית־הקברות, עדיין לא נסתיימה חפירת הקבר, כי במקום קברה נמצאו סלעים. שעה שלמה צריך היה להמתין עד שהוכשר הבור.

בשעה זו הניחו את גופה על העשב הרך, שלבלב על יד קברה. והנה השתטחו פתאום כולם על האדמה מסביב לגופה, ובדומיה עמוקה שכבו כך האנשים כל אותה השעה של חפירת־הקבר.

וכשנסתם הגולל על גופה המעונה התקדרו השמים בעננים, וגשם קל התחיל יורד. הגשם הראשון אחר חום הקיץ, היורה.

טיפות־טיפות ירדו ולסירוגין העננים, השמים, היקום כולו, כאילו שפכו דמעות על מות בת יחידה, יקרה מאוד, על נפש שרה בת אפרים ומלכה, הקדושה והטהורה, שמסרה את נפשה על קידוש שם עמה וארצה. הדברים, שהיו צריכים להיאמר על קברה, לא נאמרו מפחד המושלים והקצינים, שהשתתפו בהלווייתה, אבל לא היתה נפש אחת במושבה שלא הקדישה לה בלבה את ההספד הנעלה ביותר, זה ההספד של החוזרים בתשובה ושל הלבבות הנשברים, מחרטה.


  1. שוחד – בתורכית.  ↩

  2. הר בסביבות עתלית.  ↩

  3. מודיר – קצין  ↩

  4. לחודש ספטמבר, כלומר, כעבור ארבעה ימים מביקור האנייה ולא כעבור שבועיים, כרגיל.  ↩

  5. ההצלפה.  ↩

  6. מקדמה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות