רקע
יעקב יערי־פולסקין
סוד המדבר: אבשלום פיינברג
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מזרחי; 1967

(תר“ן – 1889 – תרע”ז – 1917)

אבשלום פיינברג היה מחולל הרעיון של מרד בשלטון התורכי והקמת מדינה יהודית בעזרת הבריטים. בן־חיל היה מילדותו, רודף הרפתקאות, אוהב חירות, אמיץ שרירים, שש אלי קרב. בן לאביו ישראל פיינברג, איש ביל"ו, שהיה מכונה לוליק פיינברג, אשר גם הוא היה מפורסם בין היהודים והערבים כאחד כאיש־חיל. אבשלום נתחנך בחדרה – מקום מגורי הוריו – גדרה, וראשון לציון, ואולם שמו היה הולך לפניו בכל הארץ.

וכך מתארת חמדה בן־יהודה (אשת אליעזר בן־יהודה) את תולדות אבשלום:

"במושבה גדרה, בבית העומד על ראש ההר, התגוררה משפחה צעירה; ישראל פיינברג, או כמו שקראו לו בשם חיבה ‘לוליק’, אשתו פניה ובתם שושנה.

לוליק פיינברג היה אחד מחברי ביל“ו ונודע בכוחו וגבורתו, אף התכבד על הערבים השכנים. פניה לבית בלקינד היתה אחת משלוש הצעירות אשר נספחו אל גדוד הבילו”יים, בעלותם לארץ, בת ישראל יקרה, בעלת חן, בת דעת ועקרת הבית, איכרה מופתית לישוב המתהווה.

מה היום מיומים? כבר עלה השחר, האיר הבוקר, ופניה אינה נראית בחצר, אינה מאכילה את תרנגולותיה, אינה חולבת את פרתה ומלאכתה נעשית על ידי אחרים.

אבשלום נולד.

לוליק עומד אצל מיטתה ומביט על הילד השוכב לצדה. על שפתותיה צחוק מתוק, בעיניה – אושר.

‘פניה, שמשי, בן נולד לנו! אל לנו לפנקו ולעשותו לרך־הלבב כי תעודתו בחיים – מלחמה! לכשיגדל אקחהו אתי לכל מקום שאלך. יכיר את ארצנו, את יהודה והגליל, יצא ויבוא בין עם הארץ וידע לדבר בלשונו, ויתחבב על שכנינו, וכשיהיה לאיש יגור בתוכם ויהיה שייך ותגדל השפעתו על הסביבה. השנאה בינינו ובין שכנינו תהפך לאהבה ותביא קץ לריב בין הערבים ובין היהודים’.

הנער גדל, השנים חלפו, ואבשלום רץ מבית לבית ויהי לילד־שעשועים של כל המושבה. יפה, נחמד היה הנער: גבה־קומה, דל־בשר, אולם אמיץ־כוח. פניו היו שזופי־שמש ושתי עיניו הגדולות והשחורות בערו באש קדושה כנר תמיד. תנועותיו היו פזיזות, לבו חם ומלא גאוה לאומית".

אף הסופר משה סמילנסקי מספר בזכרונותיו, כרך ג', על אבשלום:

“את העלם הזה ידעתי היטב עוד מימי ילדותו. הנער אבשלום גדל בין ערבות חדרה לבין הבדווים השוכנים בביצותיה ועל חול הים. הבדווים היו חבריו במציאות, וחבריו בדמיון היו גיבורי ישראל מימי הנביאים הראשונים, ומתקופת המרד. הוא היה נער ער, בעל דמיון חי, ומאביו ירש כוח, מרץ ורוח־גבורה. לאחר התנ”ך ו’תולדות מלחמת היהודים'1 dir=“rtl” המשיך דמיונו לבקש לו מזון ברומנים הצרפתים וגם עשה בצרפת זמן מה בימי עלומיו.

כשהיה ל’איש' ונכנס לפני ולפנים של משק אביו (אשר חלה מחלה אנושה שמת בה) ולפני ולפנים של חיי הציבור במושבתו, לא ידע להסתפק בקטנות ובעסקי חול בלבד, ויבקש ‘עניין גדול’ לענות בו, וכשלא מצא הסתבך בסכסוכי המושבה, שחדרה היתה עשירה בהם תמיד וב’מלחמות' הכתות. ויהי בקרב ראש המדברים בכת האחת ושנוא נפשה של הכת השניה. וב’מלחמתו' זו בענייני המושבה לא הסתפק באמצעי מלחמה רגילים אלא תקף בכוח את ה’וועד', ‘כבש’ את ספר הפרטי־כלים, עשה בו שינויים כהבנתו, והדברים הובאו לידי משפטים ציבוריים. באחד המשפטים האלה הייתי גם אני אחד השופטים, והנער הזה – הוא היה אז כבן עשרים – העסקן הציבורי, היושב על ספסל הנאשמים, וכל זקני המושבה מביטים עליו כעל פושע מבטן, משך את לבי… וחשבתי: ‘חבל שכוח זה מוצא לבטלה’… השתדלתי עד כמה שיכולתי להקל במקצת את אשמתו ולמצוא דרך אל הפינה הנסתרת שבלבו… וחשוב חשבתי, כי כדאי הוא הנער הזה להתעסק בו לאחר המשפט… אבל הטרדות הפרטיות והציבוריות השכיחו עד מהרה מלבי את המשפט ואת הנער בן חדרה"…

עוד בנערותו כבר כבשה שאיפה חזקה את לבו, היא שאיפת הנדודים. הוא עבר ברגל וברכיבה על סוסו כמעט את כל שטחה של הארץ, ואף לעבר־הירדן הגיע ובחורן היה בן־בית. נדמה היה לו, כי אף הארץ צרה לו. הוא שאף לעבור את כל כדור הארץ, לראות הכל. הוא יוצא לתורכיה, שוהה זמן־מה במצרים, בא למטרופולין של צרפת.

הוא לא שהה זמן רב בפאריז. געגועיו תקפוהו אל מולדתו והוא שב לארץ־ישראל. האגרונום אהרון אהרונסון קיבלו לעבודה בתחנת נסיונותיו בעתלית.

תקופה חדשה החלה בחייו של אבשלום. בכל חום נפשו הסוערת נתמסר לאהרון אהרונסון, איש המדע. אף אהרון אהבו והיה לו כאח וכמורה. יחדיו סיירו לעתים את הארץ, חלמו חלומות עבודה והכינו תכניות לעתיד. אבשלום התקשר בעבותות ידידות גם עם שאר בני משפחת אהרונסון, עם אלכסנדר אחי אהרון, ועם שרה ורבקה אחיותיו. לאחר מכן נחשבה רבקה לארוסתו.

מעטים הם האנשים – מספר אלכסנדר אהרונסון בספרו ‘במערכה’ – בארץ־ישראל, שלא הכירו או לא שמעו על אודות אבשלום פיינברג. בלילות חושך וסער, כאשר נשמעו שעטות סוס דוהר במושבות יהודה ושומרון, ידעו התושבים שאבשלום עובר. בקטטות עם שכנים שרצו לפרוץ את גבולות מושבותינו, מצאו תמיד בראש הלוחמים את אבשלום. בנשפים ובריקודים צלצל צחוקו יותר מצחוקם של יתר המתענגים. מדן ועד באר־שבע הכירו את אבשלום. ולא רק היהודים בערים ובמושבות כי אם גם הערבים בכל הארץ דיברו על אודות ‘סלים’ בהדרת כבוד. ופעם, אחרי נאום חם ומרומם, שנאם אבשלום בערבית לפני שייך אבו־ראבאח המפורסם וקהל גדול ממעריציו, קפץ פתאום השייך וישם את ידיו על ראש היהודי הצעיר, ויפנה אל הערבים ויאמר להם: “מהיום הזה והלאה אל תקראו לו סלים – כי אם ‘שייך סלים’ יהיה שמו”. ובשם זה נקרא עד יום מותו.

בניגוד לחיצוניותו העליזה ואהבת החיים שבו אף קינן בלבו לעיתים צער עמוק, שמצא את ביטויו לא רק בסערת פעילות ובעבודה גופנית אלא גם בשירה. ברגעי בדידות, בין חורשות האקליפטוסים בחדרה, או על גבעות זכרון־יעקב, היה מביע את עצבותו בכתיבת חרוזים.

הנה אחד משיריו:

את השעות נושאים העננים הזעומים,

והרוח בסבך שר ביליל שירים איומים,

ובקול תיק־תק השעון קובר את חיינו.

ועוברים אנו כענן, כאיד המתפזר.

ושירתנו מתה ברוח ההומה ואינו חוזר,

ולא נפנה אנה ואנה והיינו כלא היינו..

ולשירת האביב בלאט מקיצים גבעולים,

וחדשים ורכים בעדנה מתפתחים העלים,

ולשמש ולאורה בגילה יקרצו עין

ובשמים משתפכים מחוּבּם בשירה נהדרה

ואבקת אהבתם מתפזרת, רוגשת ומהירה.

וובנכאים הם חיים ומאפס ומאין…

וקטף עצבונו בדרכו ילדות ופרחים

ובריאותינו נשאפם אל החזה ומריחים

פתרון החיים וסוד המות.

וכלו הנערות ומהר תשכחנה מלב

והפרחים יקמלו וחדלו מלבב

ובלבנו לא יפוגו יגון ועצבת…

ונטל השנים יכפפנו והלכנו שחוח,

וחדש לא נלמד וישן לא נשכח שכוח

וחפשנו בלי תועלת את תהום הרזים

ולא נוכל עזור, כי כמוץ לפני רוח

כך גם אנו נעבור ורק…

* *

בחוברת ‘סיפור אביב’, שנשארה אחריו בכתובים, שופך אבשלום בן השש־עשרה את צקון לחשה של נשמתו הפיוטית ואומר:

"מי יתן והאמנתי ויכולתי להתפלל ורווח לי.

מי יתן והתפללתי ופניתי אל האלוהים:

אלוהי הטוב והאהבה! עשני חזק ואמיץ! שאוכל הרבה לסבול, הרבה לסלוח. הרבה לשכוח, הרבה לאהוב, הרבה להקריב, הרבה לוותר, הרבה לחמול! עשה שהשנאה והאיבה והקנאה והמשטמה והנקמה והנטירה תושמדנה מן הארץ, ולא ישאר בלב האנשים כל זכר, ותבוא ממלכת הטוב על כל הארץ, בכל לבי, אמן".

* *

התפרצות המלחמה העולמית, שהמיטה ממש שואה על הישוב העברי בארץ, גרמה לדכדוך וגררה אחריה המון פגעים וגזירות רעות מצד שלטונות הרשע של התורכים כלפי הישוב העברי בארץ, אך הצמיחה גם כנפים לחולמי חלומות ולאבשלום, חולם המרד, בתוכם.

מראשית המלחמה לא ידע אבשלום שלווה בנפשו. רוחו סערה בקרבו ללא הפוגות. היה ברור לו, כי צריך להחיש את בואה של גאולת הישוב העברי; צריך להביאה בידים ממש. ואולם כיצד יתכן הדבר, כי מפינתו הנידחת בעתלית יצא אבשלום וייעשה שותף לכוחות הגדולים, הרועשים עכשיו בעולם ומשנים את מערכות העמים והארצות? משהו מכבשוני הלב האלה, אשר הסעירו את אבשלום, מגלה לנו משה סמילנסקי:

"בשנה הראשונה למלחמה העולמית הגדולה, בסוף קיץ שנת 1914, יצאה חבורה של צעירי חדרה, ובתוכם אבשלום פיינברג – לגור בסוכות ליד חוף הים, להיות קרובים למקום הרחצה. ושם בסוכות ליד הים היו לנים גם בלילות. בלילות שטו בים אניות המלחמה של ה’אוייב' (של האנגלים ושל הצרפתים), ויש אשר היו מאירים גם את החוף, והאור היה נופל על הסוכות של החבורה החדרתית הצעירה. ולפעמים, בלילות־חושך, כשנראה על פני הים אור של אחת האניות השטות, האיר רופא המושבה, שנמצא אף הוא בתוך החבורה, את פני הים באור הפנס החשמלי אשר בידו… והחבורה לא הרגישה, כי הבדווים החונים בחולות הים מביטים בעיני חשד אליהם, אל סוכותיהם וביחוד אל אור הפנס, שהיו שולחים כלפי הים… ואור הפנס הזה הוא ששימש יסוד ראשון לשטנה, שהגיש אחד השייכים מהכפרים השכנים אל הממשלה על בני חדרה והעיד, כי יד להם עם האוייב… השטנה נגעה גם באורחות הגמלים, שהיו יוצאות מן המושבה, או עוברות דרך המושבה, עמוסות חטים לתל־אביב ולמושבות הדרום… המשטינים חשבו, שהחטים האלה נועדו לאניות האוייב העוברות בלילות ליד החוף… השטנה הזאת גרמה לכך, שביום שבת אחד שם הקאימאקאם של ג’נין מצור על המושבה ויאסור את כל הצעירים ויאשימם במחשבות מרד, ולולא העזרה התכופה, שבאה מאת המושל שבשכם, היתה המושבה בכל רע.

המעשה הזה, ההתעללות במושבה היקרה לאבשלום מנפשו, החשד במרד, העירו את חמתו וגם את דמיונו, ומחשבה של מרד נגד מלכות הרשע נתקעה כמסמר במוחו. על ההתעללות הוסיפה נופך תחילה התנגשות בן בני המושבה ושכניה על אודות כברת אדמה, שביקשו השכנים לגזול מאת המושבה, ואחרי כן חיפושי הנשק שערכה המשטרה התורכית ביהודה, בפתח־תקווה, בשומרון ובזכרון־יעקב. הממשלה והמשטרה גופה כאילו הגישו לדמיונו של אבשלום הצעות של מרד עם נשק ביד. ואבשלום קיבל את ההצעה הזאת בכל חום לבו. בזכרון־יעקב היתה בימים ההם חבורה של צעירים, שמם ‘הגדעונים’, ובראשם מפקדם, אחד הבנים לבית אהרונסון – אלכסנדר. תעודת החבורה הזאת היתה – ליצור גרעין של צבא עברי. אבשלום היה אחד ‘הגדעונים’. הרי גדעון היה אחד מגיבורי דמיונו עוד מימי ילדותו. ובדמיונו של אבשלום נקבעה החלטה גמורה: מרד… חיילי המרד יהיו, כמובן, ‘הגדעונים’.

וכך היתה צריכה להיות פרשת המרד; לקשור תחילה קשרים עם האנגלים, להשיג מידם מעט נשק וביחוד מכונות יריה; לבחור אחר־כך מקום מבצר על חוף הים, הכי טוב: חורבות עתלית, והרי יש סברה, שבמקומות האלה נרקם גם המרד של בר־כוכבא… לקרוא ‘אל הדגל’ את ‘הגדעונים’ להתחבר במקום הזה ולהרים את נס המרד… היתה גם סברה לכבוש את קיסריה – הרי שם רק גדוד קטן של שוטרים – ולהניף את דגל המרד, את דגל הממשלה העברית הקמה לתחיה, בו במקום ששלטון הרומאים הורידהו… והמורדים הנלחמים בתורכים יקראו לעזרה את אנגליה… יבוא דסנט2 ממצרים וירד אל המורדים… ו’הממשלות המאוחדות', האנגלית והעברית, יכו את התורכים שוק על ירך.

ההצעה ‘החדרתית’ מצאה מהלכים בלבו של ‘המפקד’ הזכרוני והוחלט, כי אבשלום ואלכסנדר ירדו מצרימה, באחת האניות ההולכות מיפו לאלכסנדריה, לקשור קשרים עם האנגלים ולשוב אל הארץ להקים את ‘המרד’.

“בחוש בריא של יהודים וארץ־ישראליים – אומר אלכסנדר אהרונסון מפקד ‘הגדעונים’ – “הבינו המורה3 dir=”rtl” ותלמידיו, שנצחון גרמניה יהיה חורבן האנושיות בכלל, וחורבן שאיפתנו היהודית בפרט. אולם אף רגע אחד לא חדלו מהאמין אמונה עמוקה בנצחון בעלות ההסכמה4. וקשה, קשה היה לראות את תורכיה נספחת אל הגרמנים. אז התחילו ימים שחורים לנו הארצישראלים. רגש החובה פקד להיות נאמנים לתורכים, והרגש היהודי והאנושי נטה אל אלה שנגדם נלחמה תורכיה. אבל התנהגותה של הממשלה התורכית עם היהודים בארץ־ישראל הגיעה עד למדרגה כזאת, שמלחמת רגש החובה נגד הרגש האנושי והיהודי בטלה מעצמה. התחילו הרדיפות הידועות, החיפושים לתווים ציוניים ותמונות הרצל, גלות היהודים הרוסים מיפו, גלות המנהיגים, חיפושים של נשק, תעלולי בהא אל דין וחאסאן בק ביהודים, אשמות ובלבולים יום יום; לקיחת הנשק מהיהודים שבצבא התורכי ושליחתם לגדודי העבודה, ועוד ועוד. השודד אבו־הנטש מקאקון התנפל ביום שבת אחד על חדרה ויערוך שם כעין פוגרום. האשים את יהודי חדרה בבגידה בממשלה, ובהספקת חיטה לאניות מלחמה של האנגלים העוגנות על חוף חדרה. ובאשמה טפשית זו נאסרו שלושה־עשר אנשים מחדרה, ועל פי פקודת פון בק־פשה הובאו ירושלימה למשפט צבאי. אז אמר פון לודר, שלישו של בק־פשה, שאת כל היהודים ילחצו אל הקיר בכדי שירווח לגרמנים ותורכים. ובין שלושה־עשר הנאשמים היה גם אבשלום. בעין קרה ולועגת הביט אבשלום על המאשימים, ובלבו התלקחה אש קנאה ליהדות. הודות להשפעה עליונה, הוצאו הנאשמים לחופשי, אך הרדיפות לא חדלו, ויום יום נרמס כבוד היהודי ברגל. יום יום איימו על היהודי לעשות אתו מה שעושים בארמנים. ואנחה חרישית התגנבה אז אל לבות הארצי־ישראלים, ותפילה חרישית לגאולה וגואלים היתה משתפכת בחדרי חדרים. ובעבור אנייה על פני הים הכחול והיפה, הים הארצי־ישראלי, הביטו אליה אלפי עיניים מתגעגעות, והלב חרד וקיווה! אולי הם באים, סוף סוף באים!"

לאחר חילופי דעות מעמיקים החליטו השלושה, אהרון אהרונסון, אלכסנדר אהרונסון ואבשלום פיינברג להקים ארגון חשאי בשם ניל"י (‘נצח ישראל לא ישקר’), כדי לעזור לאנגלים בכל האמצעים לשם גאולת ארץ־ישראל מידי התורכים והגרמנים והקמת מדינה יהודית. הוחלט כי אבשלום ואלכסנדר יצאו למצרים ושם יבואו בדברים עם המפקדה הצבאית הבריטית וייצרו את הקשר.

למרות ההסגר על ארץ־ישראל הצליחו אבשלום ואלכסנדר לצאת מן הארץ ולהגיע בשלום למצרים, כשבידיהם תעודות מסע המעידות שהם אזרחים של מדינות נייטראליות. בכוח דיבורו הכביר ובשטף אמונתו העמוקה הצליח אבשלום לשכנע את קציני המטה הבריטי בקהיר ברצינות ההצעה לעזרה מטעם אגודת ניל“י בארץ־ישראל, להקים שרות מודיעין בארץ־ישראל לטובת הבריטים, שלא על מנת לקבל פרס, אלא תמורת עזרה מדינית לקידום שאיפות השחרור של הישוב היהודי בארץ־ישראל מעול התורכים. הוסכם שהבריטים יקיימו קשר תמידי עם ארץ־ישראל על ידי אניות שתבואנה בלילות־חושך אל חוף עתלית, מקום תחנת הנסיונות של אהרון אהרונסון ושם יקבלו את הידיעות שחברי ניל”י יאספו.

בחודש נובמבר 1915 חזר אבשלום ארצה באניית־מלחמה בריטית וירד בחשאי ליד חופי עתלית. אלכסנדר נסע לארצות־הברית לעשות שם נפשות לרעיון ‘המרד’ ולניל"י. גם אהרון לא שקט על שמריו, הוא גייס חברים חדשים לאגודה, את יוסף לישאנסקי, לשעבר חבר ‘השומר’, את אחותו שרה, את האחים נעמן ואיתן בלקינד, מראשון־לציון, ואחרים. אז החלה עבודת איסוף הידיעות הצבאיות במרץ רב.

* *

באביב 1915 פשט הארבה בארץ ואיים להביא חורבן על חקלאותה. המושבות העבריות קראו לעזרה את האגרונום אהרון אהרונסון, לשם הדברת הארבה. גם השליט התורכי ג’מאל־פחה, מפקד המחנה הרביעי, הטיל על אהרון את התפקיד לבער את הארבה ולהציל את הארץ מרעב. הארבה הופיע ובא מהמדבר שבדרום הארץ, ולמדבר, מקור הרעה, נשלח אהרון להתחלת הפעולה נגדו.

באחד הימים שבהם שהה אהרון במדבר, בא הקאימאקאם החיפאי לביקור בתחנת־הנסיונות בעתלית. הוא ביקש לשוחח עם המנהל, אולם אהרון לא היה שם. אבשלום וחבריו הנעימו לקאימאקאם את שהייתו בתחנה. הוא הוסיף לשהות שם עד הערב, ואחר־כך הודיע על רצונו ללון בתחנה.

ולאותו לילה נועד ביקורה של הספינה האנגלית. הקאימאקאם הושקה במשקאות חריפים ולקראת הלילה נפלה עליו תרדמה עזה. בלילה באה הספינה האנגלית וקיבלה את הידיעות שנאספו.

כך התנהלה העבודה כמעט ללא תקלה במשך כמה חודשים, אך פתאום נפסקה לגמרי. המפקדה הבריטית במצרים החליטה לשנות את איתות־האור של הספינה והמרגל הערבי־הסורי מקבוצת המבריחים, שנשלח על ידי הבריטים לעתלית למסור את ההודעה על דבר השינויים, לא מילא את שליחותו.

בחודש הבא ראה אבשלום את אורותיה של ספינת־המשחית הבריטית העוברת בליל־אפלה לפני חוף עתלית, אבל לא הבין את סימניה ולא ידע מה להשיב עליהם. לאחר זה פסקו ביקוריה של הספינה לגמרי.

נפסק הקשר עם האנגלים.

אי־אפשר היה לו, לאבשלום, להשלים עם רעיון זה. דומה היה לאדם שחרב כל עולמו. הוא הודיע לאהרון שהוא מתכוון לרדת מצרימה בדרך המדבר, לשם חידוש הקשר. אם כי תכנית זו לא נראתה לאהרון, הוא נאלץ להסכים לה בלית־ברירה.

לנסיעה הארוכה עד איזור החזית מצא לו אבשלום בן־לווייה מסור ומוכשר. היה זה העגלון אפרים כהן, רכב של מרכבה בין חיפה ליפו. עד באר־שבע הם נוסעים תוך ביטחון גמור. העיירה הבדווית העזובה משמשת עכשיו מרכז חשוב של עבודות ציבוריות, שנעשות בפקודת ההנהלה הצבאית, והנסיעה אליה איננה מעוררת חשד מיוחד. העיקר שתהא בידי הנוסע איזו תעודה בעלת חותמת, ובכמה עמדות־משמר נבדקות התעודות בידי אנשי־צבא, שאינם יודעים לקרוא.

בבאר־שבע קונה לו אבשלום גמל לרכיבה ופונה עם בן־לווייתו מערבה, לאיזור חוף־הים. הם עוברים את חאן־יוניס ושייך־זוויד ומגיעים לאחר נסיעה מפרכת לאל־עריש. כל פעם שהם פוגשים בפלוגת־סיור צבאית אינם ממתינים עד שיפנו אליהם בשאלות. אבשלום שואל מיד את החיילים, היכן יוכל למצוא את סאמי־ביי, המפקד הממונה על המדבר, שאליו הוא שלוח בעניין חשוב. הופעתו האמיצה של אבשלום ומדיו הרשמיים של פקיד־הארבה, הדומים למדי צבא, מעוררים אימון גמור בחיילים.

באל־עריש מרשה המפקד המקומי לאבשלום לשלוח לאהרון מברק על ‘הארבה’. אחד מן הפקידים נותן לו אפילו צידה לדרך. כמה מילין לפני שטח־הבינים, המכונה ‘איזור־החזית’, נפרד אבשלום מאפרים כהן ומבקש ממנו לחזור אל אהרון.

כהן מפנה את סוסיו אחורנית וממהר צפונה. אבל שוב אין הדרך קלה כמו שהיתה. באל־עריש הוא נתקל בהשתוממותו של המפקד הצבאי, מפני מה הוא חוזר לבדו, ולא ביחד עם פקיד־הארבה. כמו־כן מרבים לחקור אותו בדבר המקום, שבו נפרד מחברו לנסיעה. תשובתו של כהן מתקבלת על הדעת; הפקיד מצא את אנשיו של סאמי־ביי והלך עמהם. אף־על־פי־כן מרגיש המפקד בחוש, שדבר־מה אינו כשורה כאן. הוא אינו מעז לאסור את כהן, הנתין האוסטרי, אבל הוא מעמיד לשירותו חייל, שילווה אותו עד המפקדה הקרובה בעזה או בבאר־שבע, ‘לשם שמירה על בטחונו’.

חשדנותו של המפקד מעוררת חששות גם בלבו של כהן. קודם כל הוא חושש שאבשלום נתפס, ואפשר, גם נחקר. כלום נמצאו תשובותיהם מתאימות זו לזו? לעתים תכופות הוא מביט לאחוריו, אם אין רודפים אחריו. בחאן־יוניס הוא מצליח, בתוך־המון החיילים והעובדים הממלאים את התחנה, להתחמק מעיני ‘השומר על בטחונו’, ובנסיעת־חיפזון הוא מגיע לבדו לראשון־לציון, ומשם לזכרון־יעקב. כאן הוא מוסר לאהרון את ההוראה של אבשלום לשלם לו את שכר־נסיעתו ואת דבריו האחרונים של אבשלום: “כשיגיע כהן אליכם, תקבלו ממני הודעה על־ידי הספינה, שהגעתי בשלום למצרים”.

פניו של אהרון אהרונסון מחווירים לרגע אחד. שום הודעה לא נתקבלה. הוא מעלה על דעתו את האפשרות, שאבשלום נתפס. הניחוש הרע שלו לא היה בניגוד לאמת. בשעה שכהן מביא אליו את המכתב, כבר נמצא אבשלום בכלא באר־שבע.

סיבת מאסרו היתה מגוחכת למדי. בבאר־שבע קנה אבשלום גמל מידי אחד הבדווים, שנשבע לו באללה ונביאו, שהגמל הוא מן ‘השתקנים’. אבל הבדווי נשבע לשקר. אבשלום עקף ברכיבתו את קטיה ונכנס אל איזור־הביניים, שיחידות־הסיור של שני הצבאות רגילות לשוטט בו. צעד אחר צעד נתקרב לאור־הירח אל תעלת־סואץ. עוד שתים־שלוש שעות ויפגוש את המשמר האנגלי הראשון.. והנה מרגיש הגמל הצמא בקרבת המים והוא צורח איומות בתוך שלוות־המדבר. הקולות מעוררים משמר תורכי. הגמל ורוכבו נתפסים.

* *

באחד הימים האלה באו שוטרים לזכרון־יעקב וחקרו ודרשו שמא נמצא בתוכה העגלון אפרים כהן. מהשתדלותה היתרה של המשטרה לתפסו מבין אהרון, שאבשלום נמצא בכלא התורכי. לאחר ימים מועטים מגעת אליו ידיעה ברורה מנעמן בלקינד, שאבשלום כלוא בבאר־שבע.

ובאותו יום עצמו מתייצב לפניו אפרים כהן ומבקש ממנו הוראות בנוגע להתנהגותו להבא. אהרון חושש, שהתורכים יענוהו. אפשר שיודה על כל מה שידרשו ממנו ויסבך גם אחרים בעניין. הוא מציע, איפוא, שכהן יתחבא מעיני השלטונות עד שישתכח הענין. אבל כהן טוען, שהתחבאותו עלולה לחזק את החששות, ועל־כן מוטב לו, שילך ויסגיר את עצמו לשלטונות. לבסוף מוצא אהרון, שהצדק עם כהן והוא נותן לו כסף לכלכלת משפחתו למשך הזמן, שבו יהא ‘עסוק’ על ידי הממשלה, ואפרים כהן מתייצב למחר לפני המפקד הצבאי בחיפה ואומר:

“שמעתי, שהשלטונות שלחו אחרי לבקשני. אני מצטער, שלא יכולתי לפגשם, כי הייתי עסוק בעבודתי. לעגלון מסכן כמותי אין פנאי לשבת במנוחה בביתו. כשחזרתי לביתי נודע לי, שכבוד מעלתכם רוצים לראותני, ואם כן באתי והריני לפקודתכם”.

כהן לא הביע בפירוש את השערתו, שהוא מבוקש לאיזו עבודת־הובלה בשביל השלטונות. אך הופעתו השלווה והבטוחה עשתה רושם, כאילו זהו העניין היחידי, שהשלטונות יכולים למצוא בעגלון כמותו. המפקד אינו מוצא בו אפילו עניין זה. בכלל אינו יודע מה טיבו של ברנש זה ולשם מה נצטווה להביאו. הוא רק יודע, שמחובתו למלא את רצונה של המפקדה העליונה בבאר־שבע ולשלוח לשם עגלון יהודי, שנקרא בשם אפרים כהן, כבול בשלשלאות.

ההליכה לדרום נמשכת ימים אחדים. בדרך מספיק צבי אהרונסון, אחיו של אהרון, להיפגש עם כהן ולהודיעו בקיצור, שלא יפחד, כי נעשים צעדים לשחרורו של אבשלום ולשחרורו שלו. אפרים כהן יודע עכשיו מה לפניו.

הוא מובא לבית־הכלא בבאר־שבע ונחקר על־ידי קציני צבא. תשובותיו פשוטות וברורות. מר פיינברג, פקיד המחלקה למלחמה בארבה, הזמינו לנסוע עמו אל המדבר, כדי לחקור שם את מצב הארבה ואת הסיכויים, אם יעלה על הארץ באביב הבא או לא. עגלון כמותו, שזקוק לפרנסה, אינו חס על טרחתו; אם מזמינים אותו לנסוע אל המדבר, הריהו נוסע אל המדבר. ליד ביר־עבד פיטר אותו האדון הפקיד מעבודתו ולא נשאר לו אלא לחזור לביתו. הפקיד אמר שהוא הולך לבקש קיני־ארבה. משם ילך אל מחנהו של סאמי־ביי, ומשם יחזור לביתו. הוא עצמו, העגלון, קיבל בתודה את עזרתו האדיבה של כבוד המפקד באל־עריש, שהציע לו חייל מזויין ללוותו בדרך ולשמור עליו מפני שודדים. בחאן־יוניס הצטער מאוד כשנעלם ממנו שומרו הטוב. הוא הירבה לחפשו בין האוהלים, אבל לא יכול היה למצאו בתוך המון החיילים. למזלו לא אירע לו כל פגע בדרך והגיע בשלום לביתו בלא שומר.

זוהי, בערך, העדות שהחוקר הצבאי הצליח לגבות מאפרים כהן. החוקר שאל כמה שאלות נוספות, אך אפרים כהן לא התבלבל. תשובותיו התאימו למבנה הכללי של סיפורו וגם לעדותו של אבשלום.

אף־על־פי־כן לא שוחרר. פקיד, שנסע עמו, נתפס במקום חשוד, קרוב לאיזור הסיור של יחידות־האוייב. גם הפקיד שנאסר מספר אותו סיפור עצמו, וגם בעינויים אי־אפשר יהא, כנראה, להוציא הודאה אחרת מפיו. הוא כבר סיפר את הדברים כהווייתם – נסיעה להתחקות במדבר על מוצאו של הארבה. ליתר תוקף אמר לחוקר, שכשהיה בבאר־שבע הודיע למר מזרחי, פקיד־החקלאות מטעם המפקדה הצבאית, שהוא נוסע בעניין זה עד מעבר לאל־עריש וגם נתן הוראות לפקיד החקלאות לחקור באותו ענין עצמו באיזורו, בקו באר־שבע – דיר־חסן. כך סיפר פקיד־הארבה. אולם פקיד־החקלאות מזרחי מכחיש את דבריו. הוא טוען, שפיינברג לא הזכיר לפניו כלום על הנסיעה לאל־עריש. הוא רק הזכיר את חאן־יוניס ויפו. סתירה זו בין דברי הנאשם ובין עדותו של פקיד־החקלאות, יהודי מילידי־הארץ, מחזקת את החשד ביחס לאבשלום – ואם יימצא אשם, אין לשחרר אף את בן־לוויתו אפרים כהן.

כדי למנוע אפשרות של מגע בין אבשלום ובין כהן מעבירים את כהן לכלא הירושלמי. כאן מעמידים אותו כמה פעמים בחצר־הכלא כדי שיראה, כיצד מלקים ארמנים וערבים על כפות־רגליהם ומבטיחים לו, שגם הוא יטעם את טעמן של המכות הללו אם לא יודה על האמת. אבל אין זה משפיע ביותר על העגלון, שמבין כי מתכוונים להכשילו, ואבשלום עצמו עומד בכל תוקף על הודעתו הראשונה, ועל כל השידולים והאיומים הוא משיב תשובה אחת ויחידה: “האמת אחת היא ואינה משתנית”. הקצינים הגרמנים, הנמצאים במחנה באר־שבע, מציעים לתלותו מיד, בלא חקירה נוספת ובלא משפט, אבל כוח ההחלטה נמצא בידי הקצינים התורכיים, והללו יודעים מן הנסיון, שאסיר יהודי מכניס להם בחייו יותר מבמותו. הם משערים שאם יש לו קרובים אמידים, לא יחוסו הללו כספם כדי לשחררו.

* *

על נסיבות מעצרו של אבשלום ועל שהותו בכלא באר־שבע מספר זרובבל חביב, בן ראשון־לציון, בעתון ‘מעריב’:

"באר־שבע היתה באותם הימים מרכז צבאי גדול, שהתרכזה בו תכונה רבה לקראת נסיון כיבושה של תעלת־סואץ. על התכונה נצחו ג’מאל־פחה, המפקד העליון התורכי, ופון דר־גולץ פחה, הגרמני. את השעה הזאת, שעת השאון והמהומה והתנועה הבלתי־פוסקת בכבישים, בחר לו אבשלום פיינברג, צעיר נלהב ונמרץ, כזמן מתאים ביותר לנסיון חדירה מצרימה לשם חידוש המגע עם מפקדת הצבא הבריטי. הוא החליט לרדת לדרום הארץ באמתלה כי הוא עוקב אחרי מוצא להקות הארבה, המאיים לחזור ארצה אחרי שהשחית בה כל חלקה טובה והכביד על הצבא והאזרחים כאחד. כותב הטורים האלה היה אחד מעוזריו של ה' מזרחי, גיסו של אליהו קראוזה, מנהל מקווה־ישראל, אשר ג’מאל־פחה הטיל עליו משימה קונסטרוקטיבית של נטיעת גנים וגידול ירקות בשביל הצבא. היה זה משום כוונה להוכיח לכל באי־עולם כי ‘התורכים הצעירים’ אינם שואפי קרבות, ברברים צמאים לשפיכות דמים, אלא אנשי תרבות המבקשים להפריח שממות, לחסל משכנות עוני, לסלול דרכים ולפתח יישובים.

גרנו, איפוא, בבאר־שבע ותפקידנו היה לפקח על כמה נקודות ברחבי המדבר ולנהלן בהתאם לתכניות שהוזכרו. לרשותנו הועמדו על ידי הצבא מאות פועלים ממחנות ה’עמליה' – צבא העבודה – ובתוכם עשרות יהודים שעל ידי עבודתם אצלנו הצליחו להשתחרר מעינויים, השפלה ותנאי רעב במקומות אחרים. עצם מציאותנו במקום וקשרינו המצויינים עם קומנדאנט המדבר, בהגת־ביי, עשו אח תחנתנו בבאר־שבע לעוגן־הצלה להרבה יהודים שנאלצו למלא חובת הצבא וכן לסתם יהודים מומחים, מהנדסים ורופאים או בעלי מלאכה וסוחרים שנהרו לבאר־שבע, מי ברצון ומי באונס…

ביום לא עבות אחד, בעודנו טרודים ב’סבלותינו' להחיאת השממה בנגב, הופיעו בבאר־שבע שני אנשים. האחד צעיר, גבוה ואיתן, לוהט וחסר־מנוחה – השני קשיש יותר, נמוך, שקט ומסתיר סוד. הם סרו אל הבקתות של ‘החווה הממשלתית על גדות ואדי באר־שבע’ ללינת לילה, בכוונה לצאת באשמורת הבוקר לדרכם. לאן מובילה הדרך הזו – הם הסבירו כדלקמן: הואיל ומחנות הארבה מאיימים בקביעות על הארץ וערש לידתם נמצא אי־שם במדבר, וכיוון שעוסקים הם במחקר מדעי לשמו, הוטל עליהם למצוא את הארבה ולקבוע את מקורו. נודע לנו אחרי־כן כי מלווהו של אבשלום, מר כהן, חזר עוד באותו יום – ואילו אבשלום המשיך בדרכו למחרת.

לאחר יום יומים, נפגשנו במפקדת מושל סיני עם אחד משכיריו של המושל – יהודי מאיזמיר מידידינו בבאר־שבע – והוא מסר לנו בסוד גמור כי נודע לו שיהודי בן הארץ נתפס על גבול מצרים כמרגל ואחת דתו להמית! וכבר מקימים עמוד תליה בגן הציבורי אשר במרכז העיר למען יראו וייראו. עצתו לנו היא לבלי הראות כל סימן שמשהו ידוע לנו וכן להימנע מלבוא בקשר כל שהוא עם הנידון. הימים ימי מלחמה ואנו צפויים לעונש מוות.

שמרנו את הדבר בלבנו ודאגה ובעתה אחזתנו. חששנו כי יחס של איבה ונקמה ישתרר במהרה בכל החוגים כלפי היהודים וחיכינו בחרדה להתפתחויות.

והנה בעברנו, כהרגלנו יום יום, ברחובה הראשי של העיר נמשכו עינינו אל החנויות הראשונות בשורת הבתים משמאל, אשר שימשו בית־סוהר ארעי לשלטונות העיר והצבא. בירכתי אחת מהן יכולנו להכיר בדמותו הגאה של אבשלום, כשהוא רכון על כיסא נמוך. רעד עבר בלב. אולם מיהרנו להמשיך בדרכנו, כדי לא לעורר שימת לבם של השומרים. ובכן, אמת הדבר. אבשלום נתפס כמרגל! מה לעשות?

חלפו ימים וצל התליה נטוי על כולנו. באמצעות נער המלון, אשר היה מספק אוכל כשר לאבשלום לפי דרישתו, העברנו פתק לאסיר והודעה שנתאמץ לעשות ככל האפשר. זמן מה לא נענינו ואולם נזדמן לנו לראותו כשהוא פוסע ברחובה של עיר, מוקף שומרים, כדי להגיע מן הסוהר אל בית־השימוש, שהיה מהצד השני של הרחוב. צעדו היה בוטח וגאה וכולו אומר כבוד וגאון. אי־אפשר היה להאמין כי אדם זה עלול להיתלות מחר או מחרתיים. נודע לנו כי הוא אינו מודה באשמה ומתייחס לחוקריו בבוז ושאט־נפש. כאיש־מדע, טען, הוא מילא שליחות השובה, ואשר לפוליטיקה, אמנם הוא כותב יום יום מאמרים פוליטיים בשפה הצרפתית בעתון שהוא עורך, אבל – מה לו ולריגול.

סוף־סוף הועברה אלינו על ידי אותו שליח המלון, מעטפה סגורה שיש להעבירה לאהרון אהרונסזן בחיפה. היינו נבוכים. כל אנשינו הם בבחינת מגוייסים לצבא. איך נבצע את השליחות ואין אנו יודעים אל נכון מה מידת האמת בהאשמות הצבא ובהודעות אבשלום. החלטנו לרדת אל שרשי הדבר כדי שנדע איך לכלכל מעשינו.

נתכנסנו במסעדה צנועה של ידידים, הגפנו את התריסים ופתחנו בדחילו ורחימו את המעטפה. והנה לפנינו מכתב כתוב צרפתית אל אהרון אהרונסון בחיפה, ותוכנו: הודעה על ביצוע השליחות המדעית לחיפוש אחרי מקורות הארבה והאשמה חריפה כנגד השלטונות שהפריעו בעד הפעולה אשר כמעט הוכתרה בהצלחה. הוכינו בתמהון, האמנם כך הוא הדבר ואבשלום קרבן חנם?

משמשנו בניירות וראינו כי למכתב הנזכר יש תוספת והיא גליון נייר חלק ונקי. התגנב החשד כי גליון זה אינו סתם מקרה. בדקנו והפכנו אותו לכל הצדדים עד שנראו לנו באחת הפינות של הגליון כדמות שתי אותיות צ.ל., ושברנו את הראש למצוא פשרן. ומכיוון שלא נתקבלה על הדעת כל סברה אחרת – קבענו כי פירושן ‘צריך לקרוא’. ואולם איך עושים זאת והנייר נקי בהחלט. לעזרתנו באה אשתו של בעל המסעדה, עולה מרוסיה הצארית. היא טענה כי היא זוכרת את ימי המהפכה ואז היה מקובל כתב־סתרים, אשר לאחר חימום היה מתגלה ככתב אדום. הובאה עששית וחיממנו את הגליון והנה התגלו אותיות אדומות שורות שורות, והתוכן שונה בתכלית מן המכתב הקודם: הודאה בפעולה האחרת, ירידה בדרך מצרימה, וקריאה נמרצת לעשות כל הצעדים לשחרורו המהיר מידי הצבא.

והנה, נתגלתה לנו האמת, ואנו נקראים להציל יהודי וחבר מן התליה. ואין לדחות את הדבר. ידענו כי ברוחמה ישנו הנוטר יוסף לישאנסקי, המשמש גם כמוכתר הנקודה ולרגל תפקידו הוא מופיע בבאר־שבע. הודענו לו שיבוא מיד. בבואו הראינו לו את המכתב והצענו לו שיעביר אותו לתעודתו. יוסף לישאנסקי הסכים לקבל על עצמו את התפקיד. הגיע לחיפה, התראה עם אהרון וחזר כעבור יום כשבידו הוראות ובכיסו מטבעות זהב למכביר – פונטים אנגלים, הוצאת אותה השנה.

אבן נגולה מעל לבנו. מעתה יש דואג לאבשלום".

* *

בזהירות מרובה ביקש אהרון דרכים כדי לשחרר את אבשלום. נעמן בלקינד, ידיד נעוריו, שנרכש, כאמור, על ידי אהרון לניל“י, המליץ עליו לפני הקצין איזאט־ביי, והודות להתערבותו של זה האחרון הוקלו תנאי חייו של אבשלום בבית־הכלא וניתנה לו אפשרות לקבל כספים, מזון וידיעות מן החוץ. המקשר בין נעמן ובין אבשלום היה יוסף לישאנסקי, השומר ברוחמה, המושבה הדרומית ביותר ולפיכך גם הקרובה ביותר לבאר־שבע, שגוייס גם הוא לניל”י. לישאנסקי מוצא דרכים למסור לאבשלום על מה שנשלח אליו ולקבל ידיעות ממנו ומאחרים על מצבו. באחת מן הפתקאות הוא מוסר לו בשם אהרון: “חזק ואמץ! שמור את פיך ולשונך ואל תערבב אנשים אחרים בענין. לא נשקוט עד שנוציאך לחופשי”.

בשבוע הראשון של ינואר 1916 הועבר בשלום לירושלים ונחבש שם ב’חצר הרוסית'.

כאשר נדמה היה, שעם העברתו של אבשלום לירושלים הוחמר מצבו, החליט אהרון להעלות את העניין בפני ג’מאל־פחה. כשיצא אהרון מחיפה לדמשק ב־10 בינואר על מנת לבקש את התערבותו של ג’מאל־פחה לשחרור אבשלום, קיבל ידיעה כי אבשלום שוחרר.

כשהגיעה הידיעה על שחרורו של אבשלום אל הקונסול האוסטרי בירושלים דרש מיד לשחרר גם את אפרים כהן. כהן יצא לחופשי.

* *

לאחר שבועות אחדים כבר נמצאה שרה ביחד עם אהרון ואבשלום בדמשק. כאן, במקום מושבה של המפקדה הצבאית הראשית, היא מסייעת להם לרכוש ידיעות חשובות, העתידות לשמש, כפי שהם מקווים, מפתח להשפעה מכרעת מצדם על מעצמות־ההסכמה. ואילו באותה שעה עצמה בטוח ג’מאל־פחה שהמומחה החקלאי שלו תר ביחד עם עוזרו את הארץ כדי לעמוד על סיכויי היבול…

לילות שלמים הם יושבים ומטכסים עצות: שירות הריגול נתארגן כראוי. בביר־סאלים, מקום חנייתו של הצבא, עומד על המשמר נעמן בלקינד. על־יד גבול המדבר, בסביבות עזה ובאר־שבע, נמצא לישאנסקי. עוזרים נאמנים יש להם בכל הארץ ובמושבות הגדולות. יום־יום מתקבלות ידיעות חשובות, ואהרון עצמו עובר עליהן, מברר אותן ומפרשן, שיהיו ראויות לשימוש. אבל שלושתם יודעים היטב, שלחינם המאמצים, העמל וההסתכנות ברכישת־הידיעות, לחינם הארגון החשאי של בני־אדם מסורים בכל פינות־הארץ, אם לא יחודש הקשר עם האנגלים. נחוץ לחדש את הקשרים עם המפקדה הבריטית. אם יצליח להשיג בשביל אבשלום רשיון־נסיעה לארץ נייטראלית, יוכל לפנות שם אל הציר הבריטי ובעזרתו יחדש את הקשרים עם המפקדה הבריטית במצרים והשרות של אניית־הידיעות יחודש. אבשלום הגיע לקושטא ושם התאמץ להשיג רשיון נסיעה לחוץ־לארץ, אולם ללא הצלחה.

* *

הפסקת הקשרים בין קהיר ובין עתלית הדאיגה גם את המפקדה האנגלית במצרים. עתלית לא השיבה על איתותיה של הספינה. מי יודע, מה אירע שם. יתכן, שהיהודים נמלכו בדעתם והחליטו להפסיק את פעולתם, ואפשר גילו שלטונות הצבא התורכי את הקשר והפסיקוהו.

במקרה מצילים האנגלים מפי הבדווים ידיעה על בחור יהודי שנתפש במדבר והובא לבאר־שבע באשמת ריגול. לאחר חקירה זהירה בין היהודים פליטי ארץ־ישראל נודע להם שהאסיר אינו אלא אבשלום פיינברג. קבוצת עתלית קיימת, איפוא. מפני מה הפסיקו את קשריהם עם האנייה? צריך לברר את הסיבה ולחדש את הקשרים, אבל כיצד?

באותו פרק זמן, באביב 1916, הבריא בבית־החולים בקהיר המתנדב הפצוע צבי רבין ששרת בגדוד נהגי הפרדות בחזית גאליפולי. כשיצא מבית־החולים נטפל אליו אחד מאנשי האינטלג’נס וחקר אותו תוך שיחה ידידותית בדבר ידיעותיו על ארץ־ישראל. נתברר, שאדם זה עבד במשך שנים אחדות בתור עגלון בדרך חיפה־עכו ושהוא מכיר את אהרונסון ואת הסביבה של תחנת־הנסיונות כמו את עשר אצבעותיו.

חייל זה נבחר לשם חידושם של הקשרים עם תחנת־עתלית. בלילה אפל אחד הורד מספינה אנגלית מול התחנה, הובל בסירה עד קרבת החוף, ומכאן התקרב בשחיה אל היבשה.

הוא עלה בזחילה על החוף והתקדם בזהירות בין הסלעים והשיחים לתחנת־הנסיונות. סמוך לדרך־המלך הוכרח לסגת אחורנית, שלא ירגישו בו, כי כל אותו לילה עד אור הבוקר עברו שם יחידות ומטעני אספקה, שהוסעו מחיפה לצד דרום. לאור היום לא העז לעבור את הכביש מחשש שמא יפול בידי החיילים המשוטטים בסביבה. הוא החיה את נפשו בבקבוק מים ובצנימים יבשים שהיו בידו וחיכה לבוא הערב. עם חשכה התחיל שוב מסע הצבאות על הכביש ונמשך עד אור הבוקר, וכך הוכרח לשוב ולהתחבא ולהמתין לערב השלישי.

בלילה השלישי התקרב צבי רבין אל הכביש, כל עוד נפשו בו. עכשיו לא נשמע עוד קול שקשוקן של עגלות־הצבא. הוא עלה על גבעה וראה מרחוק את איתות־האור של הספינה החוזרת מחופי הלבנון. אם לא ישוב במהרה אל החוף, תימנע ממנו האפשרות לשוב מצרימה. הוא מיהר, איפוא, לבוא אל חצר התחנה. הדלתות היו נעולות והחלונות חשוכים. לדפוק בדלת לא העז. מי יודע, אם אין בבית מישהו מן השלטונות. הוא קשר, איפוא, אל היצול של מכונת־הקצירה את המכתב שהביא מן המפקדה, ומיהר לחזור אל הסירה, שהמתינה לו בחוף.

מן המכתב, שמצא אהרון בבוקר נודע לו, שהפסקת הקשרים באה לא באשמתם של האנגלים. לאחר שלושה שבועות תסע הספינה לחופי הלבנון, ובדרכה חזרה תתקרב בלילה לחוף עתלית, ואז יוכל להתקשר עם הקצין לפי ההוראות שבמכתב.

למחרת טילגרף אהרון לקושטא אל אבשלום, שהדודה הבריאה ממחלתה, היא מתגעגעת לראותו ועליו לשוב מיד.

אבשלום חזר ועכשיו עוברים ימים של צפייה נעימה. הירח קטן והולך. כבר הגיע לצורתו הדקה של חצי־הסהר המתנוסס על דגל הממלכה. עוד מעט ואורו יחדל לגמרי, ואז יופיע אור־הספינה על פני אפלת־הים…

אבל בימי הצפיה הללו נתפרסמה הודעה רשמית, שאחת מספינות האוייב נתקלה במוקש בקרבת ביירות וטבעה בים, ומפקדה ניצל ונלקח בשבי. זו היתה הספינה, שאהרון, אבשלום ושרה חיכו לבואה בכליון־עינים.

מה יהיה עכשיו?

לאבשלום היתה הצעה מוכנה: הוא יחזור לקושטא, שוב ישתדל לקבל דרכון וייצא לארץ נייטראלית, כפי התכנית הקודמת. אבל אהרון התנגד לכך. הוא עמד על דעתו, שהפעם כרוך הדבר בסכנה הרבה יותר גדולה. מלבד ההתלהבות והאומץ נחוצה גם מידה מרובה של זהירות. הפעם מוכרח אהרון עצמו לנסוע. הוא הצליח לקבל היתר יציאה לדנמארק הנייטראלית. מקופנהאגן הפליג בספינה הולאנדית היוצאת לארצות־הברית, שעדיין היתה מחוץ לקלחת המלחמה. כשעברה הספינה מצפון לחוף אירלאנד, נשלח אליה מספינת־מלחמה אנגלית אות־פקודה לעמוד. לאמר מכן עלו על ספינת הנוסעים ההולאנדית קצינים בריטיים והחלו בחקירת הנוסעים. לאחר שגילו בין הנוסעים את אהרון ועמדו על נתינותו התורכית – נלקח בשבי, והועבר ללונדון. אהרון מציג את עצמו בפני ראש ה’סקוטלאנד־יארד' סיר באזיל תומפסון, ולאחר הידוק הקשרים וקביעת תכנית פעולה להבא – מועבר אהרון בספינת־מלחמה למצרים.

* *

קודם הפלגתו של אהרון אהרונסון לארצות־הברית, מסר ידיעה על כך באמצעות כתובת ברלינית מסויימת לשרה ולאבשלום. על־ידי הסימנים המיוחדים שנקבעו בין אהרון ואבשלום, נתקבלה מתוך המכתב פקודה, להזדרז בעבודת איסוף הידיעות, כי לאחר שבועות מעטים יגיע אהרון למצרים ויתקשר עם תחנת עתלית בדרך הים.

העבודה, שהוזנחה אחר הכשלון לחידוש הקשרים, נתחדשה במרץ כפול ומכופל. יוסף לישאנסקי היה מקיים את קשריו עם בדווים ועם ידידים ערביים, המתגוררים בשטחים קרובים לאיזור־החזית ומלקט מפיהם שלל ידיעות צבאיות חשובות. שרה התיידדה עם משפחות נכבדות, שקצינים תורכיים וגרמניים היו מבאי־ביתן, והיתה שואבת שם ידיעות מעניינות.

כך נצטברו בתחנת עתלית ידיעות חשובות ומדוייקות, מוכנות למסירה ביום שבו תשוב האנייה האנגלית להראות במימי עתלית. אולם האנייה מאחרת לבוא, וגם מאהרון אין שום ידיעה. לפי המכתב האחרון היה עליו להיות במצרים זה כבר, אולם אין כל סימן לכך.

ברוח נכאה עובדת שרה בתחנה. אבשלום משתדל להפיג את עצבותה והוא מסייע לה גם בעבודה הבוטאנית, מלבד בעבודות הריגול. אבל אבדן עקבותיו של אהרון מסעיר גם את רוחו. מזמן לזמן הוא משוטט בארץ, לחיפה, לחדרה, לפתח־תקווה, ליפו, לראשון־לציון – אפשר, תקלוט אזנו בדרך מקרה ידיעה כלשהי על מורו.

מאחד הנדודים הללו הביא לעתלית את הידיעה המדהימה שאהרון נלקח בשבי בדרך מסעו לארצות־הברית. עוד מאנגליה דאג אהרון לכך, שהידיעה על דבר שביו תגיע מאמריקה אל ג’מאל־פחה, כדי שיתייאש ממנו ולא יוסיף לחקור על מקום המצאו.

אבשלום לא יכול לשאת את עוצם כאבה של שרה, שהוסיף על כאבו שלו. אבדו הקשרים עם המפקדה ועכשיו אבד גם אהרון.

אבשלום אינו רוצה להכנע. נחוץ לחדש את הקשרים עם המפקדה. רעיון נצנץ במוחו, אבל כל זמן שלא עיבד אותו לפרטיו, אינו מוציא מילה מפיו. שוב יצא לנדודיו, ולאחר ימים אחדים חזר אל התחנה בלוויית יוסף לישאנסקי והודיע לשרה, ששניהם בלווית בדווי נאמן יעברו את החזית וירדו למצרים בדרך היבשה.

למחרת יוצאים שני הרוכבים מהתחנה. הם הולכים לקראת חלאות וסכנות. אבל, לכל הפחות, יש להם הרגשת סיפוק כלשהי שהם מתקדמים.

רטובים מגשם הגיעו באחד מן הערבים שני פרשים לבושים אירופית אל חצר המשק של רוחמה, ולמחרתו יצאו משם בערפילי הבוקר הטחוב והקריר שני בדווים רוכבים על גמלים, ופניהם מועדות דרומה־מערבה.

לא פעם היה לישאנסקי עובר בדרך זו בלבוש בדווי, כשהוא מלווה את אורחיו השוכנים באוהלים על שפת־המדבר. גם עכשיו, מלווה הוא, כנראה, איזה שייך צעיר החוזר אל שבטו. הבדווים, כחולות־המדבר וכענני־השמים, אינם יודעים גבולות וחזיתות, הם הולכים אל אשר ישאם הרוח, והמשמרות המשוטטים של הצבא כבר יודעים, שאין להם להפריע את הבדווים בתנועתם החופשית. רק בקרבת החזית יש להשגיח, שלא יעברו אל האוייב.

חשכת־הערב משגת את שני הבדווים המדומים ואת בן־לווייתם הבדווי האמיתי בלב־המדבר, כשהם רחוקים מכל מחנה ומכל משמר צבאי. באפלת־הלילות, תחת שמים מעוננים, המשיכו השלושה את דרכם, פסחו על חפירות ריקות ועקפו אנשי משמר נרדמים, וכך עברו את האיזור של החזית התורכית. בשטח הבינים הוסיפו להתקדם מערבה תחת מחסה הלילה והגיעו עד לשייך־זוויד, לא רחוק מנקודת־המשמר של האנגלים. עוד מעט והבוקר יאיר עליהם במחנה האנגלי מחוז־חפצם.

עם דמדומי־השחר הגיחה לקראתם מבין הגבעות להקת בדווים מזויינים, כשלושים במספר, ופתחה ביריות. אין לדעת מי היו הבדווים הללו; סתם שודדים, שכירי התורכים לשמירת החזית, או מרגלי האנגלים, שמסע אנשים אחדים בשטח זה היה כפגיעה בזכותם המיוחדת. יתכן, שהיו גם שודדים וגם שכירים של שני הצדדים.

לקול היריות פנה מלוום אבו־חאסאן, ורץ לעבר הבדווים. אבשלום ראה בכך אות לבגידת מדריכם והפיל אותו מעל גמלו ביריה אחת.

עכשיו התלקח קרב נורא בין השנים ובין השלושים. מסביב לאבשלום ולישאנסקי מתעופפים כדורי־מוות וכדוריהם שלהם מפילים איש אחר איש. כדור פגע בלישאנסקי והפילו. קרני־השמש הראשונות שהגיחו מאחרי המדבר עוד ראו את אבשלום עומד על נפשו בגבורה נגד עשרות תוקפיו. אך בצאת השמש כבר היתה דממת־מוות על פני המדבר. אבשלום היה מוטל על הקרקע ללא רוח וחול־המדבר ספג את דמו…

…ולו גם תיתן לבנו טרף לעיט ולעורב

השחור, המקנן בהר חורב –

…ומתנו בשחוק־לעג, בנשיקה מלאת זיו,

ומלאה הארץ לנצח אהבה ואביב…

שירת־הנעורים של אבשלום הפכה לנבואה: לבו ניתן טרף לעיט ולעורב שבמדבר־סיני, בהר חורב…

* *

יום אחד, בשעה שאהרון עסוק היה במפקדה הראשית הבריטית בקהיר, קיבל ידיעה, שבבית־החולים־הצבאי שוכב אסיר או שבוי פצוע, כפי הנראה יהודי מארץ־ישראל. הוא מזכיר את השמות פיינברג ואהרונסון, ואינו רוצה לספר שום פרטים על דבר בואו עד שימצא אדם מתאים, שיוכל לסמוך עליו.

הוא הלך לבית־החולים הצבאי בלוויית ידידו פרץ פאסקאל מפתח־תקווה, שערך אז גלות במצרים. כשבא לשם נודע לו, שהפצוע הוא יוסף לישאנסקי, שנמצא שותת דם בין שתי החזיתות סמוך לשייך־זוויד, והמשמר המשוטט במדבר הביאו אל המחנה. שם קיבל עזרה ראשונה ונשלח לבית־החולים. סבורים שהתורכים שלחוהו לרגל את החזית.

הרי זהו איש־האמונים שלו ושל נעמן בלקינד! מפי הפצוע נשמעה הודעת־זוועה: אבשלום פיינברג נהרג במדבר!

זעקת־הכאב שפרצה מפי אהרון משתקת את אנקותיהם של הפצועים והחולים. הכל מביטים בתמהון על האדם רחב־הכתפיים, הקורס תחת עוצם כאבו, ובנפשו של יוסף נתעורר מחדש חזון־הבלהות של אותו בוקר ארור: שריקת־כדורים, דם נשפך, פצעים ומוות…

הדממה, שנשתלטה אחר־כך בחדר, הופסקה על־ידי גניחותיו של יוסף שפניו החיורים הצהיבו מתוך לובן תחבושותיו.

“כיצד אירע הדבר?!” מקשה אהרון מתוך חרון אין־אונים.

הפצוע אסף את שארית כוחותיו ותיאר את פרטי המאורע. במאמצים מרובים הצליח יוסף לישאנסקי להשיב על שאלותיהם הרבות של אהרון ופאסקאל. הרופא התורן ביקש מן המבקרים שיחדלו לייגע את הפצוע בשאלותיהם. הוא הפסיד הרבה דם ומצבו אנוש.

שני דברים ביקש אהרון מן המפקדה: ראשית – להעביר את יוסף לבית־חולים לקצינים ולטפל בו במסירות הגדולה ביותר; שנית – לשלוח כוח־סיור חזק לסביבות שייך־זוויד לבקש את גופתו של אבשלום ולהביאו לקבורה.

הבקשה הראשונה נתמלאה מיד: יוסף הועבר לבית־חולים משובח ולאחר זמן קצר הלך והחלים. כשנשאל בפעם השניה למסיבות מותו של אבשלום, השיב כהוזה מתוך קדחת: “מי יודע, אפשר עוד אבשלום חי…” וכשנשאל שוב לאחר שהבריא חזר על התיאור, שמסר בסיפורו הראשון, בשינוי כמה פרטים לא חשובים.

אילו נמצאה גופת אבשלום והובאה לקבורה, אפשר, שלב אהרון היה נרגע ומשלים עם הבלתי ניתן להשתנות, אבל כוח־הסיור, שנשלח לפי דרישתו של אהרון, לבקש את גופת אבשלום, חזר ריקם. המדבר בלע את סוד מותו.


  1. מאת יוסף בן מתיתיהו.  ↩

  2. דסנט – חיל נחיתה.  ↩

  3. הכוונה לאחיו אהרון.  ↩

  4. הכוונה – לבריטניה, צרפת, רוסיה, והמדינות האחרות שלחמו בגרמניה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות