פעלו של מאיר דיזנגוף להצלת העיר ותושביה מכליון בתקופת מלחמת העולם הראשונה 1914־1918

בספרו ‘עם תל־אביב בגולה’ סוקר מאיר דיזנגוף את תולדות הישוב עד לפרוש מלחמת העולם בשנת 1914:

"רבים מאתנו זוכרים עוד את סדרי תורכיה בחבל ארצנו תחת שלטונו של עבד־אל־חאמיד¹, הימים שבהם הותחל הישוב הציוני על אדמת המולדת. ישוב זה, כידוע, לא נתקיים אלא בזכות הקאפיטולאציה² שהכניעה את תורכיה למלכויות אירופה. יד הקונסולים, שהועמדו להשגיח על ממשלה זו, היתה תקיפה בארץ; ומטעם זה, כל היהודים החדשים, שבאו ליישב את הארץ ולהתאזרח בה – נשארו עומדים בנתינותם הקודמת, להיות חוסים בצל הקונסולים שלהם מפני שרירות לבה של הרשות הפרועה והעריצה.

והבאים, כידוע, רובם ככולם מיהודי רוסיה, רומאניה וגליציה היו, ועל נתינים אלו, מיראה של ‘פן ירבה’, גזרה הממשלה איסור רכישת קרקעות בפלשתינה. כמו כן לא הכירה הרשות בשום ציבור שיהא חשוב כגוף יורידי לקנין נכסים. ולפיכך היו היהודים, הללו קונים וכותבים את אדמתם על שמותיהם של נתיני מדינות אחרות, שלהם הותרה הקניה. כך, למשל, נקנו ונכתבו גם קרקעותיה של תל־אביב בשעתן על שמותיהם של ידידים, והם העותומאני הד“ר ילין והד”ר א. מאזיה, ואח"כ גם על שמו של הולאנדי, מר יעקבוס כהן. וכך, על גבי ‘שמות’ (שמות של יחידים) היו חלוצי הישוב בונים שכונות, מושיבים מושבות, זורעים, נוטעים ומשתרשים בארץ מתוך תקווה לשינויים שיבואו לטובה.

חלוצי הישוב שבימים ההם לא מצאו בארץ אלא עזובה רבה בכל, עזובה שאין גם לשערה עכשיו. סביבה של מסכנות, באקשיש ורקבון חברותי ומדיני, ובתושבי הארץ לא היה נראה שום רצון קולקטיבי, שום שאיפה ציבורית לתיקון המצב. לא רגש לאומי חי ולא חיבה למולדת איחדה אותם לעם, אלא הכרה דתית בלבד, מסורת עתיקה של ‘מצוות אנשים מלומדה’. איש לא דאג לחינוכו של הדור הצעיר, להשכלת עם הארץ, לפיתוח לשונו ולהחיאת ספרותו. ‘טובי’ הערביים היו רק מחשבים דרכים להתקרב לקונסולי חוץ בתור דראגומאנים וקאוואסים³, בכדי למצוא בהם מחסה בפני הפקידות התורכית. ‘פני הדור’ הללו השתדלו לסגל להם את השפה הצרפתית, שיהיו מוכנים לעמוד ולשרת בהכנעה וחנופה לפני הנכרים, נתיני חו"ל, שנראו להם כבני הגזע הנבחר אשר נועד למשול – והוא גם המושל בארץ. בקיצור: חלוצי ישובנו החדש, שבאו מתוך סביבה תרבותית, לא מצאו בהמונים הערביים שום בגרות ציבורית, ובכל מושבותם ביעור וזוהמה שהכריחו להתרחק מהם, להיבדל בישובים ובשכונות מיוחדות ולהיות ‘עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב’. וכך, בעזרת הקונסולים, נוצר הישוב היהודי כעין מדינה בתוך מדינה.

אכן, עם הפקידים התורכים, הבאים בשם החוק – דתי המלכות וגזרותיה, מוכרחים היינו ‘להתחשב’; אך משנתחשבנו היינו הולכים ויוצרים לנו את האפשרות להכניס פעם בפעם עולים חדשים, במידה ידועה, ולפתח עם זה קימעה קימעה את ההתיישבות הכפרית והעירונית. בצעדים ספורים ומדודים התקדמנו, אך מתוך צפיה להזדמנות שעוד תרשה לנו להגדיל את הטמפו ואת קנה המידה של עבודתנו לשיבת־ציון ותחייתה.

והנה נבנתה תל־אביב – וזו נעשתה מעין מרכז פוליטי־דיפלומאטי לישוב, ועם זה גם פינה חשודה בעיני אויבים ומקנאים.

חשודה אבל גם חשובה, כי היא שהועילה הרבה ליצור גם יחסי התקרבות אל הרשות. פחה חדש כי יבוא אל הארץ, היה קודם מבקר בתל־אביב ואחר־כך בא לירושלים. אחד מהם אמר לקאימאקאם יפו בפני כולנו, בשעת ביקורו הראשון בתל־אביב: “ראה ולמד איך בונים ומנהלים עיר!” פחה אחר באה לו קובלנא עלי (ראש ועד תל־אביב) שאני מכניס אל הארץ על־ידי בית־מסחרי פחמי־אבן בצורה של לבנים גדולות, ובתוכן ספונים אקדחים וכדורי־יריה, ושגם צינורות ברזל מיוחדים אני מכניס לעשיית קני־רובה. הזמין אותי הפחה לשעת קבלת הפנים של נכבדי העיר ואמר לי צרפתית בפני כל המסובים: “הנך רואה את מיני האשמות שהם מביאים לפני בטיפשותם, ואתה הלא מבין שלא אעמוד להיות מפריע לעבודת הישוב שלכם. השתדל רק שהאידיוטים הללו לא יבואו עוד להתלונן עליכם כפעם בפעם, ודי לחכימא!”… שליט אחר אמר לי פעם בתמימות עשויה: “הנה אנו שנינו נוסעים בכל שנה לפאריז, אתה לבארון ואני לבקר את בני הלומדים שם – כי על כן הבה ונעשה בינינו הסכם שכל אחד ממנו יביא לחברו מתנה מפאריז!”… ועל סמך ההבטחה החגיגית הזאת, של מתנות גומלין, קיבלתי אני ממנו רשיונות שונים לבנין, לפתיחת בתי־ספר וכו'.

במצב כזה ועל ידי יחסים שכאלה עבדנו וייחלנו…

מה היתה תקוותנו?

אמרנו: נכנס אל הארץ, נרכוש קרקעות, נבנה, ניטע בכל האמצעים שנמצא ונסתפק לפי שעה בכך, ואחר־כך נראה… בכל אופן, לכל מקרה שיקרה במשך הזמן ולכל מצב שיתרחש בארץ, אנחנו צריכים להיות מוכנים ומזומנים על המקום! מוכנים ומזומנים, שהשינויים והתמורות שההיסטוריה תביא עוד על הארץ הזאת, שכל כך חליפות כבר עברו עליה, ימצאו פה ציבור עברי מאורגן, חדור רצון לאומי חזק ושואף אל דרכו בהחלטה גמורה.

זאת היתה כל הפרוגראמה וכל הפוליטיקה שלנו בימי עבד־אל־חאמיד העריץ וגם בימי הקונסטיטוציה התורכית שבאה אחריו. גם אליה התחלנו מסתגלים, שתקוותנו היתה שתמצא בנו ישוב מועיל בהתקדמותו וממילא גם רצוי לתורכיה ‘הצעירה’.

והנה פרצה המלחמה – מלחמת העולם הידועה ומשנכנסה תורכיה למלחמה העולמית בא הישוב העברי שבארץ־ישראל במבוכה משונה לבלי למצוא דרך –

לאן?…"

* *

משנכנסה תורכיה לתוך קלחת המלחמה לצד גרמניה, הוטלה סערה בקרב יהודי תל־אביב, שברובם הגדול היו נתיני רוסיה, אויבתן של השתיים. גדול היה אז המשבר הכלכלי בתל־אביב, הואיל וחלק גדול מתושבי העיר חי על הכספים שקרוביהם היו שולחים להם באורח סדיר מחוץ־לארץ. מפעל העזרה הראשון של ראש ועד תל־אביב מאיר דיזנגוף היה, איפוא, הוצאת שטרי־כסף בחתימת הוועד האמור. סכום השטרות שהוצא לא היה גדול ביותר – חמישים אלף פראנק – אבל בשעת הדחק הגדולה ההיא היווה מעשה זה מפעל־הצלה גדול הן לתושבים והן לוועד עצמו.

הקאימאקאם של יפו היה אז צורר־הציונות הידוע בהא־אל־דין, ששוגר מתורכיה לארץ־ישראל בשליחות מיוחדת – לעקור את הישוב היהודי משורשו. בתשובה על דברי הברכה של החכם־באשי, רב העדה הספרדית, הצהיר בהא־אל־דין גלויות, כי הוא מוצא את השאיפה הציונית מסוכנת לממלכה העותומאנית. משום כך יתאמץ להחניק באיבה כל התגלות של חיים יהודיים עצמאיים. נאמן ליעודו התחיל בהא־אל־דין להצר ולהציק לתל־אביב שהיתה תמיד לצנינים בעיני הצוררים, בגלל אופיה העברי המיוחד. הוא התחיל בביטול השמירה העברית ומינה לתל־אביב עשרה שומרים ערביים, שעיקר תפקידם היה עיקוב ובילוש. אחר־כך גזר גזרה על השלטים הכתובים בשפה העברית, שלטי הרחובות ושלטי בתי־המסחר. את כולם היה צריך להסיר. אחרי־כן נערך החיפוש הכללי בתל־אביב.

הדבר קרה ביום הרביעי לחודש נובמבר, שנת 1914, למחרת סגירת בנק אפ"ק על ידי אותו בהא־אל־דין. בשעה תשע בבוקר הוקפה תל־אביב על־ידי משמרות צבא, ופקודה ניתנה לכל התושבים שלא לצאת מבתיהם עד להודעה חדשה. במשך כל היום ערך בהא־אל־דין חיפושים בבתיהם של רוב העסקנים, ביחוד בבתי הנתינים הרוסיים. הוחרמו כתבי־יד, שטרי־ערך וכסף מזומן. נערכו גם מאסרים. החיפוש העיקרי נערך בביתו של ראש ועד תל־אביב מאיר דיזנגוף.

אבל דיזנגוף לא נסחף במבוכה הכללית, שתקפה את כל תל־אביב בגלל תעלוליו של הצורר בהא־אל־דין. הוא המשיך בעבודתו המועילה. עמידתו האמיצה החלישה את תאוות ההשמד של הקאימאקאם המרושע.

מרצו של דיזנגוף בא לידי גילוי מיוחד באותו יום חמישי מר ונמהר, יום 17 בדצמבר 1914, יום הגירוש של נתיני רוסיה. גירושם של נתיני האוייב היה כללי בכל תחומי תורכיה, אבל בה בשעה שגירוש זה נערך במקומות אחרים בסדר ובמסגרת של תקנות וכללים, זכתה תל־אביב לגירוש של בהלה. ללא אזהרה פשטו השוטרים כמלאכי־חבלה על הנתינים הרוסיים, ברחובות ובבתים. את כל מי שמצאו העבירו לחוף הים, כדי להעלותו על אנייה. לא איפשרו לאומללים לקחת אתם אפילו את הדברים הנחוצים ביותר. מכיוון שהפעולה נערכה בבהילות ובחטף, אי־אפשר היה להבחין ולדייק. יהודים רבים, בעלי נתינות עותומאנית, שבמקרה לא נמצאו תעודותיהם עמהם, נחטפו גם הם בתור ‘רוסים’ והיה צפוי להם אותו גורל. בבהלה ובחיפזון הופרדו משפחות: בעלים נחטפו ברחוב ואילו הנשים נשארו בבית; אבות נחטפו בבית וילדיהם נשארו בבית־הספר, וכדומה. את המועמדים לגירוש כלאו בפונדק הארמני שבחוף ים יפו והחזיקו אותם עד שעת לילה מאוחרת, עד להפלגת האנייה.

את הגזירה אי־אפשר היה לבטל בשום־פנים ואופן, אבל דיזנגוף פעל כמיטב יכולתו להקל את מר גורלם של האומללים הצפויים לגירוש. במהירות רבה אירגן אספקת מצרכי־מזון אליהם, והוא עמד עמם כל הזמן ליד חוף־הים ועזר להם ככל האפשר. משום מה, פסחה עליו גזירת הגירוש, אם כי הוא עצמו היה עדיין נתין רוסי. קברניט האנייה הסכים להעלות על האנייה שבע מאות מגורשים בלבד. הודות להשתדלותו של דיזנגוף הותר לנשארים לחזור לבתיהם.

* *

חודש ימים לאחר מכן הגיעה מארמונו של מושל ארץ־ישראל ג’מאל־פחה, מפקד המחנה הרביעי, פקודה להבהיל לירושלים את דיזנגוף ואתו עוד עסקנים מספר. הם התאספו כולם ביפו ומשם נשלחו ירושלימה בקרון רכבת מיוחד, כאסירים מדיניים. איש מהם לא ידע את סיבת הזמנתם הבהולה למושל הארץ, אבל הם שיערו שיש לדבר קשר עם הציונות. בין הנעצרים נחלקו הדעות ביחס לעמדה שיש לנקוט. היו כאלה שהציעו להכחיש ולהסתיר כל שייכות לציונות. דיזנגוף היה בדעה שמן ההכרח להזדהות כציונים ולהצביע על הציונות כעל מקור־ישע לעם־ישראל. דעתו של דיזנגוף נתקבלה.

איש ביל"ו מנשה מאירוביץ שנמצא בין עסקנים נעצרים אלה מספר (בעתון ‘הישוב’ משנת תרפ"ה) על הפגישה ההיא עם מושל הארץ ג’מאל־פחה:

"בשעה חמש בדיוק הופיע ג’מאל־פחה, מקל קטן בידו, בלוויית קצינים רבים ושני גנראלים גרמניים. קמנו כולנו והסתדרנו בשורות. הוא התבונן בכל אחד מאתנו בעיניו השחורות והבוערות. שאלתו הראשונה היתה אם אנחנו מבינים צרפתית. אחר פנה לעסקן אלברט ענתבי בשאלת ‘מה שמך?’ ואחר־כך – לדיזנגוף ולאחרים. ככלות השאלה הזאת פנה אלינו בפנים זועפים: ‘אני קראתי אתכם להודיעכם, כי אתם כולכם מוכרחים במשך עשרה ימים לנסוע לקושטא. המבינים אתם?’

החבורה היתה כהלומת רעם. דיזנגוף בלבד מצא עוז בלבו לענות: "כן, אנו מבינים'.

בזאת תמה השיחה. את העצירים החזירו לבית־המלון. הם החליטו שאי־אפשר להשאיר את הדבר ללא בירור. לאחר התייעצות הוחלט לבקש ראיון נוסף אצל ג’מאל־פחה. ביקשו ונתקבלה תשובה שאת כולם אינו יכול לקבל ושיבחרו מהם שנים. הגורל נפל על ענתבי ודיזנגוף. לאחר שבאו אל ג’מאל־פחה יצא אליהם השליש והודיעם ש’הוד־מעלתו' יכול לקבל לראיון אחד מהשנים בלבד. הוסכם ביניהם שענתבי יכנס לחדרו של ג’מאל־פחה, מאחר והיה נתין עותומאני וגם הבין תורכית. ענתבי הצליח לרכך את לבו של ג’מאל־פחה. התוצאה היתה שרשימת הגולים הופחתה למחצית וגם מקום הגלות נתקרב. במקום קושטא ואנגורה הרחוקות באה טבריה שבארץ־ישראל".

בין הגולים שנשארו ברשימה היה גם דיזנגוף.

מצבם של הגולים בטבריה היה בכל רע. יהודי טבריה חששו לבוא עמם במגע, פן תחשוד הממשלה התורכית גם בהם. בשעה שהגולים טיכסו עצה איך לבטל את גזירת הגלות, ניצל דיזנגוף את ‘חופשתו’ מאונס וסייר את נקודות הישוב העבריות שבכל הגליל, לראות במו עיניו כיצד חיים שם אחינו בימי החירום והרדיפות. בחזרו לטבריה ערך תזכיר גדול לג’מאל־פחה, שפירט את סבל היהודים והסביר את שאיפותיהם ההיסטוריות בארץ־ישראל. הוא ציין, כי שאיפותיה של הציונות הן שאיפות הומאניות, שאינן יכולות להביא שום נזק לממלכה העותומאנית. משום כך חסרות יסוד הן כל הרדיפות שהשלטונות התורכיים רודפים את יהודי ארץ־ישראל. התזכיר הוגש לג’מאל־פחה והלז קרא וחזר וקרא בו, ודעתו על הציונות ועל דיזנגוף נשתנתה על ידי כך לטובה שינוי ניכר.

הגולים לא ישבו בטבריה זמן רב. בראותם שאין איש שם אליהם לב, קמו ונסעו איש־איש למקומו, והשלטונות עברו על כך בשתיקה. אך בהא־אל־דין המשיך ברדיפותיו ועל־ידו עזר הקומנדאנט של מחוז יפו, חאסאן־באק.

מנשה מאירוביץ מספר: “הישוב היהודי התחיל להרגיש את ידו החזקה. פקודתו הראשונה היתה לאסור אספות ושימוש בבולים ציוניים. כל יהודי שנפגש עם בהא־אל־דין הרגיש ברור, שהאיש הזה בא בתפקיד מיוחד להרוס את הישוב. התאספנו תכופות לדון על המצב. החלטנו לשלוח אל בהא־אל־דין משלחת ולדבר אתו דברים ברורים. דיזנגוף הלך אליו לבית־הממשלה לבקש ממנו ראיון וקיבל ממנו תשובה שהראיון יכול להתקיים בביתו הפרטי של הקאימאקאם”.

דיזנגוף ומנשה מאירוביץ הלכו אל בהא־אל־דין לביתו. לאחר שמסרו לו כי הציבור היהודי רואה את עצמו במצב מוזר בשל החשד שהוא, בהא־אל־דין, הטיל עליו, התחיל הקאימאקאם מדבר ארוכות על הציונות ועל עבודת ההתישבות. “יודעים אנחנו”, אמר, שהנכם אנשים משכילים ובעלי־כשרון. “רצונך”, פנה לדיזנגוף, “אשימך לראש עירית יפו, ואני בטוח שאתה תנהל את העיריה טוב יותר מראש העיריה הנוכחי. אבל אנחנו דורשים מכם שלא תיבדלו מיתר התושבים. כן אנו רוצים שאף יהודי אחד לא יבוא עוד לארץ־ישראל. אפילו מתימן לא ניתן עוד לעלות לארץ־ישראל”.

דיזנגוף לא התפעל מדברי החנופה של הקאימאקאם, אבל להיכנס אתו לוויכוחים לא אבה.

מיום שדיזנגוף התחיל מתחבב על המושל העליון ג’מאל־פחה ביכר בכל עצומותיו לפנות אליו ישירות, ולפסוח על בהא־אל־דין וחאסאן־בק. וג’מאל־פחה, לרוב, היה ממלא את מבוקשו של דיזנגוף.

דיזנגוף ראה עתה את עיקר תפקידו לרומם את רוחו הירודה של הישוב. אניות נייטראליות החלו לבוא לעתים תכופות ליפו לשם הוצאת נתיני ארצות האוייב מהארץ. בפני נתיני רוסיה נתעוררה שאלה מציקה: האם להשתמש בהזדמנות ולעזוב את הארץ או לקבל עליהם את הנתינות העותומאנית ולהשאר בארץ, הפקר לרדיפות, מצוקה נפשית, סבל גופני ורעב. דיזנגוף היה מראשי המעודדים והמעוררים שלא לעזוב את הארץ. על פי השתדלותו יסדה הממשלה ועדי־התעתמנות בכל מקומות־הישוב היהודיים. הוא היה יושב יום־יום בעצמו במשרד ועד ההתעתמנות שביפו, משגיח, ממליץ ומתרגם. תעמולה זו לטובת ההתעתמנות העמידה את דיזנגוף בסכנות אלימות מצד חוגים מסויימים שרצו לעזוב את הארץ. הם הסיתו נגדו את הציבור, שהוא מפקיר את בטחונם, כדי שישארו בארץ וישמרו על תל־אביב ‘שלו’. ההתמרמרות נגד דיזנגוף לבשה לעתים צורה מסוכנת, עד שידידיו החלו חוששים לחייו ויעצו לו לעזוב לזמן־מה את תל־אביב, אולם הוא המשיך את עבודתו ללא היסוס וללא רתיעה. כשנתקהל פעם המון־עם רב לפני ביתו ואמרו לפגוע בו, יצא אליהם בראש מורם ודיבר באוזניהם על יעוד עם ישראל בארץ־ישראל – וחמת ההמון שככה.

* *

בראשית שנת 1917 החלו מהלכות שמועות על גירוש כללי קרוב של תושבי יפו ותל־אביב. השמועות על גירוש זה תלויות היו באוויר כחרב מתהפכת, לאחר הגירוש של עזה שחל בינואר 1917. תשעה ימים לפני חג־הפסח בא ג’מאל־פחה פתאום ליפו והזמין אליו לארמון הממשלה את נכבדי שלוש הדתות. את דיזנגוף קיבל בחיבה והושיבו קרוב אליו. אחר־כך קם והודיע: היות והממשל הצבאי קיבל ידיעות, שציי־המלחמה הצרפתי והאנגלי הולכים וקרבים לחופי הארץ, במטרה להנחית צבא בחוף יפו, ומכיוון שאין הוא רוצה שהתושבים יסבלו מהקרב העלול להתחולל, לפיכך על תושבי יפו ותל־אביב לעזוב את המקום תוך עשרים וארבע שעות. נקל לשער את המבוכה שנשתררה על הנאספים לשמע גזירה חריפה זו.

בזכרונותיו, מספר הבילו"י מנשה מאירוביץ על ימים אלה: "למחרת הלכנו, דיזנגוף, בריל, ואנוכי, אל ג’מאל־פחה, בכדי להשתדל אצלו בדבר אילו הקלות. בשעה עשר נכנס ג’מאל־פחה לחדר שחיכינו בו. פניו היו כבדים. הרגשנו שהמצב נשתנה לרעה. הוא פנה אלינו בנימה החלטית ואמר: 'אלו הן הפקודות האחרונות שאני נותן:

א) כולם, ללא יוצא מן הכלל, מוכרחים לעזוב את יפו. רק לדיזנגוף עצמו תינתן הרשות לבוא לפתח־תקווה, כדי לטפל בעניני תל־אביב.

ב) את המושבות באיזור זה צריך גם כן לעזוב. רק הפרדסנים יכולים להשאר עם שני פועלים לכל פרדס גדול ופועל אחד לכל פרדס קטן. בעלי הכרמים יכולים להשאר, ללא פועלים. כל אלה צריכים לשלוח את משפחותיהם. בעלי הפלחה יכולים להשאר עם משפחותיהם עד אחר הקציר. לראשון־לציון עושה אני הקלה מיוחדת, ואני מתיר להשאיר שם תשעים ואחד בעלי כרמים, פקידים ופועלים.

המועד האחרון לעזיבה הוא שמונה באפריל (ב' דחול־המועד של פסח).

גם אלה הנשארים לעת־עתה במקומם על פי רשיוני, יהיו מוכנים בכל זמן ועת לקבל ממני פקודת עזיבה ואז יצטרכו לעזוב את מקומם תוך שעה אחת. קשה לי לפרסם פקודות כאלו, אבל הרי אנחנו נמצאים במצב מלחמה'".

לאחר פרסום הפקודות אי־אפשר היה לעשות מאומה לשם ביטולן. לא הועילו השתדלויותיהם של מר בריל, בשם הבארון רוטשילד, ושל החכם־באשי הספרדי. ג’מאל־פחה סרב גם־כן לדחות את ביצוע הגירוש עד לאחר חג־הפסח. לא נשאר, איפוא, מוצא אחר, אלא לשמור על הגולים שלא יאבדו בעוניים. דיזנגוף העמיד את עצמו בראש הפעולה הזאת. הוא היה אז יושב הראש של ועד תל־אביב, של ועד העיר ליהודי יפו ושל הוועד הכללי להקלת המשבר. הוא הקהיל לאספה דחופה את כל העסקנים, ועל פי הצעתו התמזגו כל המוסדות בוועד ההגירה שהוקם. אז החלה העבודה לאורך כל הקו: הוצא כרוז לאיכרי המושבות לבוא בעגלותיהם וקרונותיהם להסיע את הגולים החולים והעניים; סודרו מטבחים לשם אספקת ארוחות למעוטי־האמצעים; הוקמו בתי־חולים בכל מקומות הישוב שהיוו מקומות מקלט, וכדומה. קופת הוועד היתה ריקה מלכתחילה, אולם דיזנגוף גייס ולווה את הכספים הדרושים לפעולות הוועד.

את הגולים אי־אפשר היה לרכז במקום אחד. גורמים כלכליים ומדיניים מנעו זאת. נקבעו להם מחנות בפתה־תקווה, בכפר־סבא, בחדרה, בטבריה ובעוד מקומות שונים. בכל המקומות האלו הוקמו ועדי־הגירה מקומיים. בראש כל הפעולה הזו עמד דיזנגוף, שהיה נוסע ממקום למקום, מזרז ומעודד, בעל־פה ובכתב, שולח היה למקומות חוזרי־עידוד. בחוזר שנכתב על ידי דיזנגוף בימי המצוקה הגדולים ההם נאמר:

“…כל הוועדים ורראשי המוסדות צריכים לאזור את כל כוחותיהם להלחם במשבר, בכדי לא לתת לרעב לשלוט במחננו. הנה בחדרה ובזכרון־יעקב השיגו להם עסקני הישוב הלוואות אצל המוסדות המקומיים והכינו להם צורכי אוכל לזמן־מה. כך צריך לעשות בכל מקום ומקום. פנו לכם לוועדי המושבות, ליקב, לחברת כרמל, לפקידי יק”א וגם לאנשים פרטיים; איספו תרומות מכל מי שהיכולת בידו לתת. קנו מכולת בכל מחיר, הכינו חיטה ודורה עד לימי הקציר – הכל צריך להעשות ובלבד שנבטיח לרעבים פרוסת לחם.

הנה בתי־הספר נסגרים לקראת ימי החג וכל המורים נעשים חופשים. צריך, איפוא, שהמורים ייספחו לעסקני המקום, יסתדרו לקבוצות, לוועדים ולוועידות, אשר לכולם תהיה מטרה אחת: לחם לרעבים. כל הצרכים האחרים צריכים לרדת לעת־עתה מן הבמה. כל התקציבים צריכים להצטמצם עד למדרגה האחרונה, ורק דאגה אחת תהיה לכולנו, שאף אחד מאתנו לא ירעב ללחם. הכל מותר בשעת חרום זו: לבקש וגם לדרוש תרומות והלוואות מכל איש בכסף ובחיטה, לקבוע ולסדר הערכות וכדומה. הננו בטוחים שאלה שהיכולת בידם יעזרו לנו, ואחרי עבור הזעם נשלם את כל החובות שנתחייבנו בימים הרעים האלה, וכל העם ירחש רגשי תודה לשארית הפליטה בארץ על העזרה שעזרנו לאחינו הנדכאים והנדחים, על הנפשות שהצלנו ממוות ועל אשר הסירו מכולנו את החרפה היותר גדולה בשביל הקהל, חרפת־הרעב. הנה כי כן איפוא: אם לא עדר אנו כי אם עם, אם יש אלוהים בלבנו, ואם עוד נשאר בקרבנו חפץ ותקווה לחיים של אנשים מן הישוב, הערבים זה לזה, אל ניתן לאיש למות בתוכנו ברעב. נעזור לעצמנו, ואלוהי־ישראל יעזור לנו".

* *

בעוד דיזנגוף שקוע רובו ככולו בארגון העזרה לגולים, נקראו הוא ועוד ארבעה עסקנים ירושלימה אל ג’מאל־פחה. לא נמסרה להם סיבת ההזמנה הבהולה הזאת. רק לאחר מכן נתברר, שגרמו לכך הידיעות שגולי ארץ־ישראל במצרים (וידו של אהרון אהרונסון היתה בדבר) הפיצו בעולם ידיעות מפורטות על אכזריות הגירוש היפואי. העתונות האנגלית והצרפתית ראתה בידיעות הללו אמצעי מתאים לבזות את שמה של תורכיה ובעלות־בריתה. הדבר הביא במבוכה את השלטונות בקושטא ובברלין. מקושטא נשלחו הוראות לג’מאל־פחה לאסוף את גדולי היהודים ולהחתים אותם על הכחשה. ברשומות מן הישיבות של ועד ההגירה, מיום י' סיון תרע"ז, אנו קוראים על אודות פגישה זו:

“דיזנגוף מספר את פרטי הראיון שהיה לו ולבאי־כוח המושבות והמוסדות (ה' בריל, ד"ר טהון, ה' קראוזה, ה' מאירוביץ, ה' אברהם שפירא ועוד) עם השר ג’מאל־פחה בנוגע לענייני הגירוש ומצב המהגרים. דיזנגוף מקריא את תוכן המברקים מסוכנות ‘הוואס’ ומספר, כי היו מברקים מג’ימס סימון וגם מאנבר־פחה נתקבלו מברקים בענין זה. ג’מאל־פחה אמר: ‘האנגלים, ברצותם להחליש את הרושם הגדול של נצחונותינו היפים בסביבות עזה, באים ובודים עלינו בדותות על מעשים שלא היו מעולם ולא היינו מסוגלים לעשותם כלל. פרסום העובדות נתקבל כעובדה קיימת בכל העולם וההתפרצות והכעס כנגדי הם גדולים. היהודים, ביחוד, הרעישו עולמות. בכלל, יש להכיר עתה את כוחם וגבורתם של היהודים שידם על העליונה בכל השלטונות. ויודע אנוכי כי מקימי המהפכה ברוסיה יהודים המה כל רסן הממשלה החופשית ברוסיה נמצא ונתון בידי היהודים’.”

דיזנגוף מספר הלאה: "ג’מאל־פחה הקריא לפני מנאספים את המברקים שנתפרסמו על־ידי סוכנות ‘הוואס’. לאחר כל פרט ופרט הפסיק ופנה בשאלות לנאספים: ‘הכן הוא?’ מרוב הרגל ענו כולם: ‘לא כן’ – גם על עניין הגירוש והסבלות של הגלות. רק אנוכי שתקתי ולא עניתי מאומה. הוא הכיר בי כי שותק אנוכי, ויפן אלי בשאלה: ‘אם כן, נכון ואמת הדבר שהיהודים סבלו נוראות בצאתם מיפו?’

עניתיו: ‘אמנם נכון הדבר, כי הזקנים והחלשים סבלו מאוד מחוסר אמצעי־הובלה וגם מחוסר מזון מספיק.’ בתשובה על דברי אלה ענני בהתאוננות רבה על אשר העלמתי את הדבר הזה ממנו ולא פניתי אליו לעזרה…' "

מנשה מאירוביץ, שהיה נוכח בפגישה זו, מספר גם הוא את פרטיה:

"הלכנו כולנו לירושלים. ג’מאל־פחה קיבל אותנו בחדר עבודתו. הוא לקח משולחנו נייר ובצחוק קל אמר לנו: ‘האויבים שלנו – הצרפתים והאנגלים – מחפשים סיבות, אחרי שהצבא שלי ניצח פעמיים בסביבות עזה, איך להשפיל את כבודי. השמעתם את הידיעות המופצות בכל העולם על־ידי סוכנות הוואס?’ ברגע זה הרים את הנייר אשר בידו והתחיל לקרוא מלה במלה: ‘על פי פקודת ג’מאל־פחה הרגו בתל־אביב 100 יהודים ואת הנשארים גרש מתל־אביב באכזריות נוראה; אלפי נוצרים נתלו על פי פקודת ג’מאל־פחה. מצב המגורשים הוא נורא. הם מתים בדרך מרעב וממחלות שונות’.

‘האם נכון שהרגתי בתל־אביב, לוא אף יהודי אחד?’ פנה ג’מאל־פחה אל דיזנגוף.

‘לאו’, ענה דיזנגוף.

‘עלי נפל הגורל’, המשיך ג’מאל־פחה, ‘להיות אחראי כלפי הממשלה בעד המחוז שכל התושבים שבו הם נגדנו, ובכדי להחניק את התנועה – תנועת ההתנגדות – מצד התושבים האלה, אני מוכרח לגזור עליהם עונש מתאים. האם נכון שאני צוויתי לתלות מאה איש? הלא זה שקר גמור. במשך כל הזמן נתתי פקודות־מוות רק על עשרים איש. ביום שאני מוכרח לתת פקודת־מוות אינני רוצה לא לדבר ולא לראות שום איש ובמשך כל הלילה אינני עוצם עין. האם המגורשים מתל־אביב נרדפים מצדי?’ שאל את דיזנגוף. ‘אבל מצבם רע והם סובלים מאוד’, ענה דיזנגוף.

‘ולמה לא פניתם אלי ולא הודעתם לי אודות מצב זה?’ שאל בכעס את דיזנגוף. ‘הרי יודע אתה שבתור מוכתר של תל־אביב, אני יכול להעניש אותך על כך…’

רגעים אחדים עברו בשתיקה, מביטים אנחנו אחד על השני. הנעימה של ג’מאל־פחה והתרגשותו עוררו בלבנו פחד; מי יודע אם לא קרא אותנו הפעם לעשות אתנו ‘חשבון’? מי יודע אם לא ימסור אותנו מיד לשוטרים?…

דיזנגוף ענה לג’מאל־פחה: ‘לא רצינו להטריח את מעלתו, ועל המצב מסרנו למושל’.

‘למושל? האם יש עכשיו מושל? על הכל אתם צריכים להודיע לי ולא לשום איש אחר. נתתי לה’ בריל 1000 לירות בשביל המהגרים העניים, והיום נתתי לרב הורביץ ג"כ 1000 לירות. אני ממנה אותך (פונה אל דיזנגוף) לנשיא הוועד לעזרת המהגרים. קח לך עוד שני חברים, אחד מתל־אביב ואחד מפתח־תקווה. אני אתן לכם כעת עוד 3000 לירה, ואתה (אל דיזנגוף) תהיה נוכח במקום ותכין לי דין־וחשבון על מצב המהגרים. אלה מהמהגרים המסוגלים לעבודה, צריך להמציא בשבילם עבודה, וגם בשביל נשים וילדים, עד כמה שהם מסוגלים לעבוד. מהיהודים יהיו משמונה עד עשרת אלפים מהגרים ואפשר שנוכל להחזיקם בטבריה וצפת. אבל לא יהודים – אולי פי שלושה או ארבעה – ובארץ לא תהיה די חיטה בשבילם. לכן אהיה מוכרח לשלוח אותם עד חומס, ששם יש די צורכי אוכל'.

ג’מאל־מחה הרים את ראשו ופנה אלינו: ‘אם אומרים עלי שאני אוהב נשים ומשחק בקלפים ועוד דברים כאלה – איני מייחס לזה שום ערך, כי זה נוגע לחיי הפרטיים. אבל אם מפיצים עלי שקרים בתור בא־כוח ממשלתי, צריך אני להגן על כבודי, על כבוד ממשלתי. אני דורש מכם’, והוא העביר את מבטו על כולנו, ‘שכל אחד ישלח תיכף מברק לאירופה, כל אחד לידידיו, שידיעות סוכנות ‘הוואס’ עלי – שקר גמור. התעשו זאת?’ – בשאלה זו הורגשה ככר פקודה, פקודת ג’מאל, שאין להתווכח עליה…"

לשתיקתו של דיזנגוף פנה אליו ג’מאל־פחה שוב בשאלה: ‘מדוע אתה שותק?’

אז קם דיזנגוף וענה גלויות: ‘אם נבוא בהכחשה סתמית יבין כל בר־דעת שהדבר נעשה מתוך הכרח ולשמה של תורכיה לא יביא זה שום תועלת. ובינינו לבין עצמנו הרי אמת הדבר, שהגולים סובלים נוראות. ההכחשה הטובה ביותר, לדעתי, היא שהממשלה הצבאית תיטיב את מעשיה ותשנה אח יחסה לגולים’.

ג’מאל־פחה חשב רגע אבל נשאר בשלו, וסיים את דבריו: ‘אבל אני רוצה שהדבר ייעשה עוד היום. לכו הביתה, הכינו את המברקים ותמסרו לי אותם עוד היום. יכולים אתם לבוא אלי בכל שעה שתרצו, אפילו בלילה. אני בעצמי אשלח אה המברקים’".

אחרי הדברים האלה קם ג’מאל־פחה, והעסקנים היהודים הבינו שזוהי פקודה שאין להשיבה.

מהראיון עם ג’מאל־פחה חזר דיזנגוף עטור נצחון לפתח־תקווה ועבודתו לטובת הגולים החלה מסתעפת יותר ויותר. הרשומות והחוזרים של ועד ההגירה תורה שלמה הם לא רק ללימוד קורות הישוב העברי בארץ־ישראל בשנות המצוקה והרדיפות של מלחמת העולם הראשונה, אלא גם להכרת אופיו וכשרונותיו של דיזנגוף עצמו. גם את ידידיו ומקורביו הוותיקים היה דיזנגוף מפתיע יום־יום בפעלתנותו הציבורית, שלא ידעה מנוח אפילו לשעה קלה.

כל העם, על כל שכבותיו וחוגיו, הביט בגאווה על פעולותיו של דיזנגוף. כל אחד ידע אז שכל ביקור אצל ג’מאל־פחה כרוך בסכנת־נפש ממש. יש וידידיו היו מזהירים אותו ומדברים על לבו שלא ‘ישחק באש’ ולא יבליט את עצמו יותר מדי בפני העריץ. כאשר דיזנגוף היה משליך את נפשו מנגד והיה הולך לארמונו של ג’מאל־פחה – היו אלפי לבבות מלווים אותו בתפילה חרישית.

ותפילתם נענתה. דיזנגוף הצליח תמיד להטות אליו את לבו ההפכפך של ג’מאל־פחה. הגיעו הדברים לידי כך, שגם את כספי התמיכות בשביל לא־יהודים מסר ג’מאל־פחה לדיזנגוף. פעם אחת אמר לדיזנגוף: “הייתי יכול למסור את הכספים האלה לעיריות המוסלמיות, אבל מובטחני שחלק גדול מהכספים ייגנב עוד לפני שיגיע לתעודתו. בך אני בטוח שהכל ייעשה כדבעי”. בכספים אלה היה דיזנגוף מארגן את התמיכה לגולים המוסלמים והנוצרים, שהתרכזו בתול־כרם.

וכך נעשה דיזנגוף לפרנס הישוב, וכל דאגתו היתה עליו. הוא היה למגדלור בחשכת הימים ההם. משהגיעה הרעה גם למושבות יהודה ופחד הגירוש התחיל מדכא את עסקניהן, לדיזנגוף היפנו את שוועתם.

אופיינית לימים ההם פניית זקני המושבה רחובות אל דיזנגוף, בה הם מייחלים את פניו שיפעל אצל ג’מאל־פחה לבטל את רוע גזרת הגירוש.

רחובות, ב' מרחשוון תרע"ח

לכבוד האדון הנכבד מר מ. דיזנגוף

אדון נכבד.

בשם כל בני מושבתנו העומדים להגרש מהמושבה: אנשים ונשים וטף, לעת בוא החורף וימי הגשמים ולעת קשה כזאת שרוב בני המושבה סובלים הרבה מהמחלות המתהלכות… בשם כולם הננו מבקשים מכב' לקבל עליו הטורח להגיש את הבקשה הרצופה פה לכבוד מעלת השר ג’מאל־פחה, מפקד המחנה הרביעי, ולבקש מאתו שיחוס עלינו ולהשאיר אותנו על מקומותינו. והננו מביעים בזה את תודתנו לכב' בעד עבודתו הרבה לטובת הישוב הכללי ובשביל מושבתנו בפרט, והננו מאחלים לו הצלחה בשליחותו הרבה.

ברוב כבוד ויקר

זקני המושבה רחובות

א. איזנברג

מ. סמילנסקי

צבי הירש קאהאן

וכשהקריאות לעזרה היו מגיעות לדיזנגוף, היה קם ונוסע אל ג’מאל־פחה, משתדל, וההשתדלות היתה נושאת פרי.

לאחר שראה ג’מאל־פחה את רשת המוסדות שהוקמו על ידי ועד ההגירה, עלה בדעתו לעשות מכך פרסום לעצמו. הזמין אליו את דיזנגוף וציווה עליו לערוך סקירה מפורטת על כל המוסדות שהוקמו ועל סדרי פעולתם. כוונתו היתה לייחס את כל הפעולות הללו לעצמו ועל ידי כך להתפרסם כמושל רב־חסד ורב־פעלים. ניתן היה להבין שדיזנגוף בוודאי לא יקמץ בתהילות ובתשבחות לג’מאל־פחה, בהיותו תלוי בחסדיו. למעשה יצא אחרת. דיזנגוף תאר בצבעים שחורים את מצבם העגום של הגולים, ציין את כל נגישותיהם של הקאימאקאמים כלפי הגולים, סיכם את מספר החולים והמתים. המסקנה היתה שאין תרופה למכה זו, אלא בהחזרת הגולים למקום מושבם, מה עוד שהגירוש בא קודם זמנו והיה מיותר לגמרי. כשקרא ג’מאל־פחה את התזכיר נתמלא חימה, ובקפצו את אגרופיו החל צועק על דיזנגוף:

“הלהשחיר את פני אתה אומר? תזכיר כזה הכינות בשביל דעת הקהל בחוץ־לארץ? מיהו מושלה של המדינה – אני או אתה?” וכך הלאה וכך הלאה.

דיזנגוף ענה לו קצרות: “אם הוד־מעלתו אינו מרוצה מעבודתי, יכול אני לסלק את ידי ממנה”.

קצפו של ג’מאל־פחה גדל עוד יותר:

“אתה לא תסלק את ידיך מהעבודה! אני אגרש אותך מהארץ! אני אמסור אותך לתליה! אני – – –”

כפסע היה אצל ג’מאל מדיבור למעשה. כמעט הרגיש את החבל כרוך מסביב לצווארו. אבל באותו הרגע שיווה לנגד עיניו את הגולים המעונים והנדכאים, ללא לחם וללא קורת־גג, והוא התאזר עוז והחל מתאר בשקט בפני ג’מאל־פחה אחד לאחד את יסוריהם של הגולים. הדברים השקולים שיצאו מתוך לבו הכואב פעלו את פעולתם. ג’מאל־פחה נרגע, ואחרי שהתנצל על דבריו הראשונים, הסכים לדרישתו של דיזנגוף והקציב תמיכה חודשית של חמישה־עשר אלף לירות תורכיות לטובת הגולים.

דיזנגוף השתמש בשעת־רחמים זו והשיג דבר־מה גם בשביל תל־אביב שלו: הוא השיג רשיון בשביל מספר מסויים של צעירים, להתגורר בתל־אביב בתור שומרים.

חמישה־עשר אלף הלירות התורכיות, שערכן בשוק לא עלה אז על חמישה־עשר אחוז מערכן הרשמי) היו כטיפה בים לעומת המחסור הגדול ששרר אצל עשרת אלפים הגולים. צריך היה לעשות כל מה שאפשר וכל מה שאי־אפשר כדי למצוא לכל הפחות את האמצעים ההכרחיים בשביל לחם צר בעדם.

באחד החוזרים הוא כותב: "כל איש מישראל, בין עשיר ובין עני, חייב לעזור בפרוטתו האחרונה לתמיכת הגולים על פי האופנים השונים של סידור עבודות, תמיכות וכדומה. אין יהודי בעל רגש הרחמים והחמלה, אשר יישב על שולחן לאכול וישב לישון ולא יעלה על זכרונו את מצב אחינו הגולים, ולא יחייב את עצמו להפריש ממנת חלקו איזה סכום להחזקת הנפשות הנודדות בגלות. בבואנו לדאוג להמציא פת־לחם יבש ואוהלי מחסה לאחינו הפליטים, אנו ממלאים לא רק את חובתנו בתור אנשים בעלי רגש וחובה, כי אם עושים דבר לאומי חשוב, להציל ממוות ממש אותם הכוחות שנמנו מקודם בין בוני הישוב החדש בארצנו. אם נעזוב את הגולים לסבול רעב ושאר יסורי־גוף, אנו ממיטים בידינו על עצמנו חרפה לאומית גדולה שלא במהרה תימחה ושאין לה כפרה. ההזדמנות לנו עתה להראות ולהוכיח לעולם היהודי שבחוץ־לארץ, כי בעת צרה, בעת אסון שתקף את ישובנו אנו יודעים ויכולים לעזור לעצמנו מתוך עצמנו.

* *

דיזנגוף הקדיש תשומת לב מיוחדת לכפר־סבא, שהגולים בה סבלו נוראות והיתה ביניהם תמותה מחרידה. הקטע הבא, הלקוח מתוך חוזר של דיזנגוף, מצייר לעינינו את המצב הנורא ששרר שם בקרב הגולים:

“מצב המהגרים של מרכז כפר־סבא הורע בימים האחרונים עד מאוד. שאלת המזון התחדדה עד המדרגה האחרונה. הממשלה הצבאית אסרה כל מקח וממכר של תבואה בסביבה וגם ממקום אחר אי־אפשר היה להביא קמח או חיטה. כתוצאה מהמזון הלא־מספיק והצפיפות נתרבו שם המחלות, וביחוד טיפוס־הבהרות שהנו טיפוס־הרעב. מקרי המוות נתרבו, נתרבו החולים גם בבית־החולים וגם בבית. כל המהגרים נחלשו והתחילו להתייאש. האמצעים שאחזנו בהם במטרה להבריא את המקום – כמו טיהור כללי, סידור בית־חולים, משלוח תמידי של קמח ומכולת – הועילו אמנם הרבה להיטיב את מצב הבריאות בכפר־סבא ולהקטין את מספר החולים והמתים, אך שאלת הכלכלה לא יכלה להפתר והספקת צרכי־מזון נעשתה קשה כקריעת ים־סוף. המוצא היחידי מהמצב הזה היה איפוא היציאה מכפר־סבא, אם לא בשביל כל המהגרים – לכל הפחות בשביל הרוב. למספר יותר קטן יספיקו המים של הבאר, תספקנה גם הדירות, ואולי נספיק גם להביא צורכי אוכל מן החוץ ועל כן פניתי למהגרי כפר־סבא, כשהייתי שם ימים אחדים קודם הפסח, בבקשה ובעצה, שכל הבריאים וכל העומדים ברשות עצמם יעזבו את כפר־סבא ויסעו צפונה. אחדים שמעו לעצתי והלכו רגלי לחדרה ולזכרון־יעקב. אך הרוב הגדול לא יכול היה לזוז ממקומו באין עגלות ובאין שום אמצעי נסיעה אחרים”.

אבל סאת צרותיהם של גולי כפר־סבא לא נמלאה גם במה שתואר לעיל. קורע לבבות הסיכום שדיזנגוף עושה בחוזר לאחר שפרשת כפר־סבא באה לסיומה. החוזר הזה מובא במלואו, כי רב הענין גם בפרטי־הפרטים הכלולים בו.

ועד ההגירה, חיפה

יום י“א סיון, התרע”ה

לועד ההגירה המרכזי בדמשק

‘כפר־סבא’, הטרגדיה הנוראה, שתפסה בדברי־ימי הגירוש והגלות מקום חשוב מאוד ושנקראת ‘כפר־סבא’, נגמרה…

ובגורלי נפל לקחת חלק גם במערכה האחרונה של החזיון המעציב הזה. וזאת היא פרשת דברי ימי הגירתם האחרון בכפר־סבא בקיצור נמרץ: כפי שידעתם נקראתי לפני כחודש ימים לפני מפקד המחנה השמיני ג’ואד־פחה לתול־כרם; ושם אמרו לי שהממשלה הצבאית המקומית איננה יכולה עוד לראות ביסורי אנשי כפר־סבא, הסובלים מחוסר אוכל ומחוסר מים, מחוסר דירות ומסכנת היריות, ולכן היא מוכנה להקל עלינו בכל האמצעים שבידה את היציאה מכפר־סבא. ביקשתי וקיבלתי אורכה של איזה ימים, הזמן הנחוץ ללכת מתול־כרם לכפר־סבא, כדי לסדר שם את דבר היציאה ולבוא בדברים עם המפקדים המקומיים בשביל כל הסדרים הנחוצים. בכפר־סבא היו אז כ־1,200 נפש, יושבים צפופים באוהליהם, מלאי יאוש ופחד; אין אוהל שלא יהיה שם חולה או שנים, ובבית־החולים כששים נגועי טיפוס־הבהרות. משעה לשעה שומעים יריות נוראות של תותחים. אווירונים הולכים ומסתובבים מעל לראשינו וכדורים מתפוצצים בכל פינה ופינה. ומצב הרוחות של האנשים האלה נפל עד לאין ערוך. יושבים הם על אשפותיהם, מתפלשים באבק אוהליהם, חרדים על צרורות חפציהם הנרקבים, מביטים בעינים זולגות דמעות על קברי שלוש מאות המתים של שני בתי־הקברות – קברות יקיריהם שנפלו שדודים בחודשים האחרונים. ורואים את הקולות ואת הברקים ותמרות האש שבסביבם – ואינם חפצים לזוז ממקומם. מכל שדרות הקהל הזה באו אלי דפוטאציות⁴ ואנשים פרטיים בבקשות ובכיות להשאיר אותם על מקומם; רבים הציעו לוותר על תמיכתם הדלה ובלבד שלא ירגיזו אותם ‘ממנוחתם’, המלאה חרדות וחתחתים. באכזריות נוראה השיבותי את פני המבקשים ריקם: גזירה היא ואין להשיבה. גזירת הממשלה, גזירה מצד סכנת היריות וגזירה מפני חוסר הלחם והמים. אחרי שבאתי בדברים עם הפקידים והוועד המקומי, הוחלט: להודיע לקהל ולממשלה את סדר היציאה הזה:

א) צריכים לצאת כשש מאות נפש הבריאים, ויכולים להשאר לעת־עתה: החולים בבית־החולים, החולים באוהליהם, משפחות החולים, איכרי כפר־סבא, הפקידים והרופאים. בסך הכל כשש מאות נפש.

ב) הממשלה נותנת עגלות צבאיות להוביל את האנשים והחפצים מכפר־סבא עד התחנה חדרה אצל גן־שמואל ועד עפולה וסמך.

ג) שש מאות האנשים האלה צריכים להשלח: מאתיים לזכרון־יעקב, מאתיים לחדרה, ומאתיים לגליל. הסדר זה נתאשר בתול־כרם בתוך פקודות המחנה השמיני. ואני נסעתי משם לחדרה, זכרון־יעקב והגליל להכין צידה, אוהלים ודירות בשביל הגולים החדשים. עודני בדרכי לטבריה וידיעות מבהילות באות אלי על ידי הטלפון שהיריות על כפר־סבא התחילו להיות תכופות מאוד ושאחדים מהמהגרים נפצעו ונשלחו לדמשק ושהגזירה באה לגרש את כולם, מבלי להשאיר אף אחד. בינתים נודע לי, שהעגלונים של העגלות הצבאיות חמסו וגזלו בדרך עד כמה שהשיגה ידם, והמפקד מהמחנה השמיני, כשהגיעו התלונות אליו, ציווה להעניש קשה את כל האשמים בגזל זה.

במלה אחת, מובן, שהסדר שקבענו מראש, הופרע כולו. כשחפצנו לשלוח מהגרים מעפולה לסמך, סרבו כמעט כולם, ובחרו ללכת דווקא לחדרה, מפני קירוב המקום, למרות סכנת מחלת המאלאריה החריפה השוררת שם.

כשהתגלגלו המהגרים בתחנות בחכותם לרכבות, מוכרחים היינו לשלוח גם עגלות כדי לגמור את היציאה הנוראה הזאת. סוף סוף הוצאו כולם, כי בימים האחרונים כבר השתמשו הפקידים בשוטים, כדי לגרש את כולם בלי חמלה. נשארו רק כששים־ושבעה איש, ביניהם חולים מסוכנים בבית־החולים עם אחיות רחמניות, הרופא סלור עם משפחתו ואחדים מאיכרי המושבה. והנה איזה ימים לפני חג השבועות באו אלי רצים שקראו לי לחדרה ולתול־כרם לסדר את היציאה הזאת. כי מחסור האוכל הוא נורא והיריות נעשות תכופות יותר ויותר. אנשי כפר־סבא מבקשים להוציאם מבית־החולים להציל את חייהם ורק לא להשתמש בעגלות הצבאיות. שלחתי מחדרה ארבע עגלות בהתראה אחרונה לאנשי המקום שיעמיסו על העגלות את כל רכושם הפרטי והציבורי הנשאר עוד שם ויבואו מכפר־סבא כולם לחדרה.

העגלות באו לכפר־סבא ביום הרביעי שלפני החג, שעה לפני חצות הלילה. וחצי שעה לפני הגיעם לכפר־סבא נפלה פצצה בבית־החולים והרגה את האחות הרחמניה הגב' פומרנץ, שנפלה חלל במלאה את חובתה הקלושה. שומרי החולים העמיסו על שכמיהם את החולים והורידו אותם אל תוך החפירות, שעשו להם אנשי המקום, כדי להסתתר בהן מהפצצות.

אחרי זמן מה באו העגלות שלנו והעבירו את האנשים והחפצים מכפר־סבא עד התחנה ומשם העבירו את כולם לחדרה. נשאר בכל כפר־סבא רק איש אחד, שהתעקש ולא רצה לזוז בשום אופן מהמקום. כל חפצי המהגרים הראשונים־שנשארו בכפר־סבא, כל הרכוש הפרטי והציבורי כמו: של בית־החולים, בית־התבשיל וכדומה, נהרס כולו על ידי פצצות התותחים. כל הבתים נחרבו והמושבה כולה נמחתה מעל פני האדמה.

הנה ככה נגמרה הטראגדיה הנוראה המכונה ‘כפר־סבא’. אחרי כשנה ויותר של עינויים נוראים וחוסר אוכל ומים, מגפות וחללים, פחד ויאוש, נלקחה מהם לאחרונה גם תקוותם היחידה.

מ. דיזנגוף

* *

הנדודים וחיי המחסור והמצוקה הנפשית של הגולים עשו את שלהם: מספר המתים היה גדול. ומכיוון שרוב המתים השאירו אחריהם יתומים קטנים, שהיו זקוקים לטיפול ולחינוך, צצה בפני ועד ההגירה בעייה מטרידה חדשה: בעיית היתומים. דיזנגוף נתן דעתו לבעייה כאובה זו, כפי שאנו קוראים באחד מחוזריו:

“לצערנו העמוק עלינו לרשום לסוף שנת ההגירה מספר גדול של מתים, שהלכו לעולמם בלי עת בכל מקומות נדודינו. כולם השאירו אחריהם ילדים וילדות עזובים בלי אב ואם ובלי כל עזר. החלק היותר גדול של יתומים נפל בגורלו של מרכז כפר־סבא. החוב היותר קדוש המוטל עלינו הוא לדאוג ליתומים האומללים האלה. כולנו החיים אתנו הייו בארץ חייבים לשמור על הילדים האלה. לגדל ולחנך אותם לפי מצוות הרגש האנושי ורגש האחווה הטמון בלבנו. כל הניצולים מהאניה שנטרפה בלב ים מחוייבים לדאוג לילדי אלה שנטבעו במצולה. כבר יסדנו במלחמיה בית־יתומים ארעי, בשביל שלושים–ארבעים ילדי־מהגרים של מרכז טבריה, ועתה אנחנו עומדים ליסד בית בזכרון־יעקב בשביל ארבעים יתומי כפר־סבא. היחס של אחינו למפעל הזה וליתומים במושבות הנ”ל הוא באמת יחס של אהבה ושל השתתפות יהודית ראויה לתהילה. במלחמיה לקחו חלק בסידור הבית ובהלבשת הילדים, המורים, האיכרים ונשיהם. בזכרון־יעקב סידרו בני־הנעורים נשף לטובת היתומים וועד המושבה הבטיח את השתתפותו בחומר וברוח. אמנם כשם שאין אנו יכולים עוד להגביל את עבודתנו בעזרה למהגרים בלבד ומוכרחים להרחיב את פעולתנו ולכלול אל תוכה את כל מוסדות־הציבור, – אבל בדבר היתומים, הן אנו מחוייבים לדאוג לילדים של חללי ההגירה, אך האם נוכל להעלים עין מיתר היתומים שנשארו אחרי כל ‘חללי המלחמה’ בערי צפת וטבריה? הנה בצפת לבד יש כחמש מאות יתומים שמתו עליהם אבותיהם במשך שנות המלחמה.

הננו רואים, איפוא, שעלינו לחשוב על דבר יסוד מפעל גדול, שייקרא אולי ‘עזרה ליתומי קרבנות המלחמה’ בארץ. אם האסון העולמי הזה לקח מאתנו הרבה הרבה מאחינו, נציל לכל הפחות את עמלנו אלו הבנים, כל תקוותנו לעתיד. הננו חושבים איפוא להציע יסוד בתי־יתומים בכל המרכזים החשובים של ארצנו והננו בטוחים שהרעיון הזה ימצא הד בלבות כל אחינו בארץ־ישראל ובחוץ־לארץ".

לאחר שנכבשה יהודה בידי האנגלים נעשה מצבו של ועד ההגירה, שמקום־מושבו היה בחיפה, חמור מאוד. הגולים נמצאו ברובם הגדול בשומרון ובגליל, ומכיוון שנפסקו הקשרים עם המשרד הארצישראלי שבירושלים, שבאמצעותו נתקבלה התמיכה מחוץ־לארץ, נשארו אלה צפויים לרעב ממש. כיבושה של יהודה הכביד את המצב של ועד ההגירה גם בזה, שעורר את הגולים להגירה תמידית דרומה, אל בתיהם. הבשורות על־דבר שחרורן של ירושלים ויפו לא נתנו להם מנוח, ורבים העתיקו מושבם ממקום למקום, ובעיקר היו מתאמצים להתקרב לגבול, לעבר כפר־סבא, בכדי להיות הראשונים לגאולה.

כדי לקרבו יותר לשלטונות הגבוהים העביר דיזנגוף את ועד־ההגירה המרכזי לדמשק, למקום שבתו של ג’מאל־פחה. משהו מהעבודה הקשה שרבצה בימים ההם על ועדי ההגירה, מתאר לנו התזכיר הבא:

* *

דמשק, יום ג', 5.11.1918

לכל ועדי ההגירה ולכל חברינו במושבות, שלום.

חברים נכבדים!

אחרי הבהלה והחרדה של הזמן האחרון, שבו נקרענו ממרכזנו ונתרחקנו מהמקור אשר ממנו היינו שואבים את העזרה למהגרינו, הננו שבים עתה עוד פעם לעבודה מסודרת וממשיכים את ארגון העזרה לכל אחינו בארץ בהתאם לצרכים החדשים ולמצב. הננו באים, איפוא, להודיע לחברינו את המצב הנוכחי של הדברים, שאנו עומדים בהם, ולתת את ההוראות הנחוצות להמשכת העבודה להבא.

כשפסק הקשר עם ירושלים ופתח־תקווה נשארו כל המוסדות בשומרון ובגליל שהיו מקבלים את התקציבים מירושלים ופתח־תקווה בלי כל עזרה, ומן ההכרח היה לסדר את המצב הזה שנוצר כך, שכל הכספים בשביל בתי־הספר, החוות, הקבוצות העובדות והעזרה הכללית יעברו לידינו.

הנה כי כן התרחב חוג פעולתנו, ומעט מעט מקבל הדבר צורה של סדר קבוע ואנחנו מקווים שיעלה בידינו, למרות כל המכשולים הרבים, לבצר את עמדת כל העמלים בישובנו ולחזק ברכים כושלות עד יעבור זעם.

כל עבודתנו התרכזה עכשיו בדמשק, ששם נמצא הוועד המרכזי הן לעניני ההגירה והן לשאר סעיפי העבודה. והננו פונים, איפוא, לכל חברינו, לראשי הוועדים של המושבות ושל ההגירה ולכל העסקנים, בבקשה להמציא לנו את כל החומר הדרוש מכל מה שנעשה במשך הזמן הנ"ל, הן במה שנוגע לעניני ההגירה, הן ביחס לסיוע ולעזרה הכללית ולהחזקת הישוב כולו.

המצב הכללי. בזמן האחרון התגברה אצלנו תנועת ההגירה במידה גדולה מאוד. לרגלי המאורעות והמקרים שנתהוו בארצנו הוכרחו רבים מאתנו לעזוב את ירושלים ואת פתח־תקוה ולנוע לכפר־סבא, לחדרה, לזכרון־יעקב ולדמשק. מחיפה היינו צריכים לשלוח הרבה ממהגרי יפו כי כן הופקד עלינו. גם מטבריה צריך היה להעביר מאות אחדות של מהגרים לצפת, כדי להמעיט את מספר התושבים בעיר טבריה ההולכת ונעשית למרכז צבאי ואשר מצב הבריאות איננו מזהיר שם. עוד מעט היינו מוכרחים לשלוח עגלות מהגליל לפתה־תקווה לעזור לפליטים ולגולים לנוס ולהמלט.

מספר המהגרים כמעט שלא הוקטן. עתה יש לנו 4500 מהגרים שזקוקים לעזרה במקום 5000 שהיו לנו קודם. אולם צרכיהם נתרבו מאוד לרגלי הקור הנורא השורר עתה בארץ־ישראל בימות הגשמים וגם מסיבות התייקרות הלחם ושאר צורכי האוכל. חוץ מזה נחלשו האנשים מאוד במשך עשרת חודשי נדודיהם ועתה הם זקוקים למזון מבריא (תבשיל וחלב), כדי להחזיק את חייהם. הננו מוכרחים איפוא להוציא הרבה כסף על מלבושים ונעלים, על פחמים ועצי הסקה (בצפת) על תבשיל וחלב בכל המקומות.

בהגישנו את תודתנו לכל חברינו שעזרו למהגרי כפר־סבא, הננו מבקשים עוד הפעם את חברינו בזכרון־יעקב ובחדרה לעמוד על המשמר ולעזור תמיד לאחינו הנדחים האלה, אם מסיבות שונות לא יגיע בזמנו הכסף הנשלח על ידינו בכל הזדמנות (על ידי טבריה וחיפה), ימצאו הם עצמם על המקום את האמצעים הנחוצים ואנו נפרע אותם בהזדמנות הראשונה.

בתקווה שהמכתב החוזר הבא יביא לכם ידיעות יותר משמחות, הננו חותמים בברכה שבמהרה יבוא הקץ לנדודינו ולגלותנו, ושבו בנים לגבולם.

ע"ד ועד ההגירה מ. דיזנגוף

* *

עוד לא הספיק דיזנגוף לארגן את עבודתו בדמשק והנה קפץ עליו רוגזו של ענין הריגול. גילויה של מחתרת ניל"י הביא להרעת היחסים בין ג’מאל־פחה לישוב היהודי. המשטינים שבין הפקידים התורכיים, שהיו נושכים שפתיהם ושותקים למראה החיבה שג’מאל־פחה היה מראה ליהודים, הרימו ראש לאחר שנתגלתה בגידתם של היהודים. השלטונות התורכיים רצו להטיל את האחריות על הריגול על הישוב היהודי כולו. בתי־הסוהר שבנצרת ובדמשק נתמלאו יהודים. גם אל דיזנגוף כלתה הרעה. הבולשת התורכית החלה מביטה עליו בחשד ועוקבת אחר צעדיו. הגיעו הדברים עד לידי כך, שדיזנגוף, שעד כה היו דלתות ארמונו של המושל ג’מאל־פחה פתוחות לפניו בכל עת שביקש, מצא עתה דלתות ארמון זה נעולות בפניו. כשביקש דיזנגוף להתקבל לראיון אצל ג’מאל־פחה לאחר גילוי פרשת הריגול, קיבל את תשובת השליש, שהוד־מעלתו עסוק. אז ביקש דיזנגוף להודיע לג’מאל־פחה בפירוש שהוא רוצה לשוחח אתו בפרשת הריגול. כשנתקבל סוף־סוף לראיון, התנפל עליו ג’מאל־פחה כחיה טורפת. הוא רץ על פני החדר וצעק: “מנין אני יודע שלפני לא עומד איש כאהרונסון? מאין יש לי הבטחון שגם אתה אינך שייך לחבורת המרגלים? הלא אני כל כך האמנתי באהרון אהרונסון. כל כך כיבדתיו וכל כך הערצתי אותו. אפילו סודות מלחמה גיליתי לו, והוא בגד בנו באופן כל־כך מחפיר”. דיזנגוף ענה לו ארוכות והסביר לו שאין לגולל על הכלל את אשמתו של הפרט. סוף־סוף שככה חמתו של ג’מאל־פחה, ודיזנגוף הצליח להוציא ממנו עוד עשרת אלפים לירות תורכיות. בכסף זה השתמש ועד ההגירה גם בשביל שחרורם של חלק מהאסירים המדיניים.

סמוך לזמן ההוא נקרא דיזנגוף לקושטא על ידי ד"ר ארתור רופין כדי להשתתף במשא־ומתן שניהלו שם העסקנים עם הממשלה המרכזית, בדבר מתן בית־לאומי ליהודים בארץ־ישראל, תחת חסותה העליונה של תורכיה. קשה היה לברר אם הכוונה היתה באמת להיטיב לעם היהודי, או אם לא היה זה אלא תכסיס להסב לתורכיה את אהדתם של היהודים, שהיתה נתונה לאנגלים. במשא־ומתן השתתפו גם באי־כוח ‘אגודת ישראל’, שהשתדלו לתת לענין צביון דתי, וכבר היה להם איזה רב בתור מועמד לראש הבית־הלאומי. הדבר לא מצא חן בעיני דיזנגוף והוא הסתלק מהמשלחת שניהלה את המשא והמתן.

בקושטא עשה דיזנגוף כמה שבועות וניצל את שהותו שם לפעולות לטובת הגולים. הוא הצטייד שם במכתב מהציר הגרמני לגנראל פאלקנהיים, שבו נתבקשו הקצינים הגרמניים בארץ־ישראל להקל על עבודתו של דיזנגוף לטובת הישוב הארץ־ישראלי. בקושטא נוכח לדעת שימיה של תורכיה בארץ־ישראל ספורים, ושכיבושם של שאר חלקי הארץ אינו אלא ענין של שבועות או חודשים. לפיכך מיהר לחזור לארץ־ישראל והעביר את ועד ההגירה המרכזי מדמשק לחיפה.

אולם הפקידים התורכים לא חדלו להתנכל לו ולהצר את צעדיו. השטנה גברה לאחר הצעד הנמהר של אחדים מהעסקנים, שעברו את הגבול ליהודה המשוחררת. לאחר המעשה הזה החלו השלטונות התורכיים חושדים בכל יהודי, שהוא עומד לגנוב את הגבול ולעבור לחלק הארץ שנכבש על ידי הבריטים. פקידים תורכיים אלה השתדלו להכשיל את דיזנגוף על ידי תחבולה פרובוקטיבית. שלחו אליו ערבי לפתותו לעבור את הגבול. אף־על־פי שדיזנגוף עמד בנסיון ולא עבר את הגבול, הוא נאסר בחיפה ולא שוחרר אלא שלושה ימים לפני כניסת האנגלים לעיר.

דיזנגוף מיהר לתל־אביב שלו. הוא הגיע העירה בשמחת־תורה. העיר כבר היתה מאוכלסת בחלק מהתושבים שהיו בשטחים שנכבשו על ידי הבריטים. הם ערכו למושיעם קבלת־פנים לבבית. הוא לא התעכב בתל־אביב אלא ימים ספורים, וחזר להמשך פעולותיו להשבת שאר הגולים לגבולם.

בשם ועד ההגירה המרכזי פרסם אז דיזנגוף קול־קורא אל האיכרים:

"לפני שנה ושמונה חודשים, בעת אשר על־פי גזירת ג’מאל־פחה עמדה עדת יפו על פרשת דרכים ותרמילה על שכמה, עמדה בעינים דומעות מבלי הבין היטב, מגודל האסון ומפתאומיותו, עד כמה החורבן יגיע, עמדה ושאלה את השאלות הנוראות – לאן? איך?

הופעתם אתם האיכרים כמלאך־מושיע. בבת־אחת נפתרו שתי השאלות: ‘לאן?’ אל כל המקומות שיהודים נחיתים שמה. ‘איך?’ מאות עגלות עומדות הכן לשרת עת עדת יפו האומללה, וכשמש בוקר המגרש את הערפל וצללי לילה לעולם, כן זרחתם להם, וקרני תקווה חדרו ללבותיהם החרדים, תקווה שעוד לא עבדה תקוותם ויום יבוא ושבו בנים לגבולם.

אחים! היום המאושר הזה בא. נגדעה קרן העריצות וארץ־ישראל החופשית התאחדה תחת דגל אחד. האפשרות ניתנה לגולים האומללים לשוב לעיר מגוּרם משוש נפשם. לא כל היוצאים אז – ישובו עתה. רבים נפלו חללים במשך זמן גלותם. אין כמעט משפחה, שלא יחסר בה מי שהוא. רבים מהם שבורים, רצוצים, חולים, סחופים ודוויים ומלאך המוות כבר פרש את כנפיו עליהם, ורק השיבה המהירה הביתה מסוגלת להצילם מצפרני המוות.

עומד יתר הפליטה תוהה ונטרף בין תקווה ויאוש ושואל: ‘איך?’ כיצד שבים הביתה, אם אמצעים אין?'

האמנם, אחים, תעמדו מרחוק עתה? הכי לא תצאו חלוצים כעת להיות משיבי גולים כשם שיצאתם אז להוביל אחים לגולה?

אל תתנו לחלק מכם לגווע בעוני ובצער בעת שכולכם נגאלתם!

גיוס כללי של כל העגלות הנמצאות במושבות העבריות אנו דורשים. כאלפיים נפש מחכים לכן בכליון עינים.

חושו להציל אחיכם בעוד מועד!

טבריה, י“ד חשוון עטר”ת

* *

אחרי שנסתדרה החזרת הגולים כולם למקומותיהם, חזר גם דיזנגוף לביתו בתל־אביב, ושב לעסוק בבניין עיר טיפוחיו, כראשה וכאביה.