רקע
יעקב יערי־פולסקין
הסנונית הראשונה בשמינו: הטייס יוסף כץ
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מזרחי; 1967

(תרנ“ט – 1899 – תרפ”ג – 1923)

“הוא היה ידיד לי וחבר נאמן, יד ימיני בכל ההרפתקאות הקשות של ארבע השנים האחרונות. ועתה, כשעברתי את גבול מחצית שנות אנוש עלי אדמות, רשאי אני לומר, שאהבתי את העלם הזה כאהבת אב את בנו. אבל דברים אלה אני אומר, לא רק מפני שהוא יקר לי, וגם לא בשל יחסיו הפרטיים אלי. יוסף כץ ראוי להרשם בפנקסה של כנסת־ישראל. הוא היה כמעט טיפוס אידיאלי של הצעירים החדשים, שעמנו זקוק להם בשעה זו. אם צעירים כמותו לא יקומו לנו, יפסק סיפורנו בדף מעציב”.

זאב ז’אבוטינסקי

* *

יוסף בן נתן כץ נולד במצרים, בשנת 1899. בן למשפחה נכבדה, עשירה ורבת־יחוסין. מוצאה של המשפחה מארץ־ישראל היה, אלא שעוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה עזבה המשפחה את ארץ־ישראל וקבעה את מקום מגוריה בקהיר, עיר בירתה של מצרים, ושם המשיכה בחייה העבריים־הלאומיים. היהודים שהיו יורדים מצרימה לרגל ענייניהם היו סרים לביתה ששימש כמקלט לרוח המולדת על אדמת נכר.

מנעוריו שאף יוסף לגדולות, ובעיקר למבצעים לאומיים גדולים. בפרוץ המלחמה העולמית בשנת 1914 ויוסף רק בן 15, אין הוא יכול עוד לחבוש את ספסל הלימודים בין כותלי הליציאום הצרפתי, ורוח הגבורה המפעמת בו מחפשת לה מוצא.

בשלהי אותה שנה, התחילו באים למצרים באנייה איטלקית ובאניות מלחמה אמריקאיות גולי ארץ־ישראל, וביניהם יוסף טרומפלדור, שמיד בבואו התחיל להגשים את חלומו על יצירת הגדוד העברי הראשון, יחד עם זאב ז’אבוטינסקי, שבא אז ממוסקבה בתור סופר העתון הרוסי הגדול ‘רוסקיה ויידימוסטי’, להתחקות על המצב הצבאי במצרים ובארץ־ישראל.

כשרק נודע ליוסף כץ הצעיר על הפעולות הראשונות להקמת גדוד עברי, עזב בבוקר לא עבות אחד, בלי ידיעת ההורים והמורים, את קהיר ובא לאלכסנדריה, למקום הגיוס לגדוד העברי הראשון והתיצב לפני מפקדי־הגיוס.

זאב ז’אבוטינסקי, שנוכח בשעת מעשה מספר על כך:

“בחודש מארס 1915, במחנה שעל יד אלכסנדריה, הכריז המפקד פטרסון על קבלת מתנדבים יהודים לגדוד הציוני של נהגי הפרדות, והנה בא להרשם לבקן צעיר, צנום, אבל בעל קומה ובעל שרירים. תעודות לא שאלו אז מאיש. רוב הגייסות היו פליטים, שגורשו מארץ־ישראל על ידי התורכים לא רק בלי תעודות, אלא אף בלי לבוש. את העלם קיבלו לתוך הגדוד, אבל למחרת באו אל פטרסון קרוביו והמציאו תעודות מוכיחות, שיוסף כץ איננו פליט אלא תושב מצרים, והוא רק בן שש־עשרה שנה. בצבא היו רשאים לעבוד רק מבני שמונה־עשרה ומעלה. מובן מאליו, כי את העלם החזירו מהמחנה לביתו – ולא הועילו כל תחנוניו”.

יוסף בן השש־עשרה אינו משלים עם החזרתו מן המחנה ומטכס עצות ותחבולות כיצד להצטרף לחיילי הגדוד העברי הראשון היוצאים לכבוש את ארץ־ישראל. יגע ומצא. ביום 15 לאפריל 1915 כשחיילי הגדוד העברי קיבלו פקודה לעזוב בערוב היום את המחנה ולעלות על האנייה המפליגה לחזית. ידע יוסף את דבר הפקודה ואת שעת הפלגת האניות.

כשהאניה ‘הימטס’ האנגלית היתה כבר בלב הים בדרך לגאליפולי1, עלה מבטן האנייה יוסף, כשבת־צחוק של אושר מרחפת על פניו העדינים, והתיצב לפני הקפיטן טרומפלדור והקולונל פטרסון. הוא מסר להם שעלה לאנייה בסתר, בלא יודעים ובלי רשות, כי ההורים וקרוביו שגו בתאריך יום הולדתו. כבר מלאו לו שבע־עשרה שנה והוא רוצה להלחם יחד עם אחיו המגוייסים בחזית, וסיים: “זה אני וזה מעשי, ותעשו אתי מה שאתם רוצים”. טרומפלדור ופטרסון הבינו ללבו של העלם ויוסף כץ נמנה סוף־סוף עם חיילי החזית. למרות גילו הרך התפרסם כאחד החיילים הגיבורים. פטרסון וטרומפלדור אהבו אותו כאהוב אב את בנו היקר ושניהם ניבאו גדולות לעלם.

בקיץ 1916 נתפזר גדוד נהגי הפרדות, לאחר שהתכנית של שר הצי הבריטי וינסטון צ’רצ’יל, להתקיף את תורכיה בחזית הדרדנלים, עלתה בתוהו. בשובו מגאליפולי למצרים נתקבל יוסף בשנת 1917 כקצין לחיל העובדים המצרי. בצבא האנגלי נוכחו מיד שיוסף כץ הוא אוצר בלום בשבילם, המדבר צחות צרפתית, אנגלית, ערבית, איטלקית, גרמנית ועברית, שאף היא נהיתה שגורה בפיו מזמן פגישתו עם המגוייסים הארץ־ישראליים. היה אהוב מאוד לא רק על היהודים, אלא אף על הקצינים הבריטיים, ואף על המצרים שעמדו לפקודתו.

בסתיו שנת 1918, כשהגדוד העברי של ז’אבוטינסקי הגיע יחד עם ז’אבוטינסקי אל החזית הארץ־ישראלית, נתמנה כץ לדרגת לייטננט והוטל עליו התפקיד הקשה להיות המפקד של אחד הגדודים של חיל העבודה המצרי־הערבי שסלל את קו הרכבת לוד–חיפה.

זאב ז’אבוטינסקי מספר מה שהמאיור האנגלי – מפקד חיל העבודה הערבי בחיפה, מסר לו אחר המלחמה על הקצין הצעיר יוסף כץ:

“יש לי קצין יהודי נפלא, הוא עדיין נער ממש. אבל בשום גונדה אין הערבים מיטיבים לעבוד כמו בגונדתו. יתר על כן, בגונדתו הם תמיד עליזים, מרוצים ממזונותיהם, ובכלל בגונדתו פחות סכסוכים וקטטות בין הערבים. הוא יודע לדבר בלשונם – ומלבד זה הוא בכלל בר־דעת וכולם אוהבים אותו”.

“אין פלא בדבר”, מעיר ז’אבוטינסקי, לדברי המאיור האנגלי על התנהגות תלמידו, “כי הוא גדל במצרים, ובין הערבים דיבר ערבית צחה. הוא ידע את כל מנהגיהם ונימוסיהם של הערבים. ההמון הערבי העריץ אותו, כי היה משטה בהם כאחד מהם. ובשעה שהופקד עליהם לראש, דאג לכל צרכיהם בכל כובד הראש של שייך הדואג לבני שבטו”.

* *

יוסף כץ פעל גדולות בעת הפרעות שפרצו בירושלים בפסח 1920 ובחירוף־נפש הציל נפשות רבות ממוות. הוא עזר לזאב ז’אבוטינסקי ופנחס רוטנברג להקים את ההגנה העצמית, על אפם ועל חמתם של מושל ירושלים הבריטי, הקולונל רונלד סטורס, והקצינים הבריטים האנטישמיים, מבני חוגו.

האות למאורעות הדמים ניתן על ידי העברת השוטרים היהודים מהעיר העתיקה אל תחנות המשטרה מחוץ לחומה. חוגגי החג המוסלמי נבי־מוסה, המוסתים, אנסו נשים, קרעו ספרי תורה, רצחו, הציתו אש בבתי־ישיבות ובבתי־כנסיות, מעודדים על ידי קריאות צעירים נושאי תמונת המלך פייסל: “יחי מלכנו!” “בשם מלכנו, אנו דורשים מכם להלחם ביהודים!”

הקצין יוסף כץ נקלע במקרה לירושלים כמה שבועות לפני פרוץ הפרעות ובהתארגן ההגנה העצמית הצטרף אליה מיד. הוא ואלכסנדר אהרונסון היו בימים ההם היהודים היחידים במדי קצינים בריטיים שעמדו לרשות ההגנה העצמית והיו רשאים להתהלך ברחובות לאחר השעה שש בערב, בזמן העוצר. מן הערב עד הבוקר היה כץ מסייר בשכונות ירושלים, ובוחן את מצב הבטחון בהן. כשהמצב בעיר העתיקה הלך והחמיר, התפרץ כץ עם עוד צעירים לעיר העתיקה והפסיק שם את השתוללות הערביים. הוא היה גם השליח שהביא למרכז ההגנה העצמית, בשעה שלוש בבוקר, את הידיעה שיחידתו של זאב ז’אבוטינסקי בבנין ‘הרווקיה’ ליד ‘בצלאל’ נתפשה על ידי הבריטים.

* *

לאחר שחרור ז’אבוטינסקי וחבריו מכלא עכו הבריטי, יצא ז’אבוטינסקי ללונדון ויוסף כץ הצטרף אליו, לעבוד שם במחיצתו בתור מזכירו. הודות לבקיאותו הרבה של כץ בשפות וכשרונותיו הארגוניים, מצא בו ז’אבוטינסקי עוזר נאמן.

בקיץ שנת 1922 נסע ז’אבוטינסקי לארצות־הברית לשם ניהול תעמולה ציונית. יוסף כץ חזר למצרים והחליט ללמוד טיס. הוא עובר בהצטיינות את בחינות הכניסה לבית־הספר לתעופה הצבאית; ואף כי נתקבלו לבית־הספר נתינים בריטיים בלבד, נתקבל אליו גם הוא, למרות היותו יליד מצרים ובן להורים מיוצאי רוסיה. ז’אבוטינסקי מספר שכץ היה אז מאושר. “בדמיונו חזה תקופה שאפשר יהיה לנו לייסד בה פלוגת טייסים משלנו”.

לאחר זמן קצר עלה בידו לשלוט במטוסו כהלכה. לאחר חודש טס כבר ביחידות, בלי מורים ומדריכים. במכתב לז’אבוטינסקי הרבה לתאר את הצלחתו בטיסה. כן מסר במכתב זה שביום 24 לחודש דצמבר 1923 הוא מקבל חודש חופשה, כדי לצאת ללונדון, על מנת להכנס בברית־הנשואים עם בת־זוגו.

שבוע לפני יציאתו לחופשה קראו האסון. כיצד קרה האסון? הוא עשה סלסולים וזיגזגים, עליות וירידות, כשנמצא באוויר בגובה של 500 מטר. מטוסו נתקל אז בארץ ויוסף כץ נהרג. האסון קרה בשדה התעופה הצבאי באיסמעיליה, ליד קהיר.

לאחר מותו של כץ כתב עליו ז’אבוטינסקי דברי־הספד אלה: "אם יש בעולם צעירים במלוא מובן המלה, לא סתם עולי־ימים, אלא צעירים אמיתיים, צעירים בחסד־עליון, בא בכץ טיפוס זה לידי התגלמות. מעולם לא שיערתי, שעדיין לא פסקו מישראל בחורים כאלה, נועזים, נאדרים, שומרי אמונים אף לשבועה שבלב, מאמינים תמיד, עליזים תמיד, זריזים לכל עבודה – מתיקון פעמון עד שיחה עם סגן־שר, מוכנים ומזומנים גם ללבוש סמוקינג, וגם אם יש צורך בכך, להסיע ברחובות ארגז כבד; פרש, סייף, רקדן, מתעמל, נהג, סטינוגראף, בלשן.

המנהג הוא לסיים בדברים מעין אלה: זכרך ישמר לעד בלבבות… אינני יודע אם ישמר, אני נוטה יותר שלא להאמין בזה. את כץ אהבו הכל, אבל חוץ משנים־שלושה, הנה השאר, כנהוג, ישכחוהו; ואחד מהם אנוכי. ולא רק מפני שנפשי היתה קשורה בו והייתי מכיר לו תודה, אלא מפני שכאן שאלה חשובה, שלדידי יש בה חיתוך־גורל: פרש בכור־שטן זה, צאצא שמשון זה, שדוגמת אבי־אביו נתמזגה בו מזיגה אחת, לב יהודי ואי־עכירות רוח של פלישתי – מי הוא? זיק אקראי או הסנונית הראשונה? לתשובה נייחל מאת הדור ההולך וגדל, אולי…"


  1. המקום בו נחתו צבאות מעצמות הברית, כדי לכבוש את הדרדנלים מידי תורכיה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות