רקע
שמעון הלקין
אברהם אפשטיין
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: אקדמון; תש"ל 1969

 

[1]

מיעוט הביקורת בספרותנו העברית בת־הדור ­– אין לך סימן מובהק ממנו למיעוט האהבה והאמונה בספרות זו בימינו ולעינינו. אמנם עובדה כללית מדהימה היא זאת בתולדות הספרות העברית החדשה, החילונית, שמעולם לא קמו לה מבקרים הרואים את תעודתם כסופרים רק בביקורת, בתיווך בין היוצר לבין הקורא – בין היוצר ליצירה, ביחוד. הביקורת היתה תמיד אצלנו מעין מקצוע־לוואי אצל העוסק בה, משלוח־יד נוסף וארעי למשורר או למספר, לחוקר ולפובליציסטן. תמיד – ואפילו באותם ימים רחוקים־מרוחקים, שהסופר העברי הצעיר רואה בהם כיום מעין אגדה, אידיאליזציה של העבר, עת שאנשים כבריינין וקלוזנר בעיקר־העיקרים ספרו צעדיו של כל יוצר עברי מראשית הופיעו ועד עמדו הכן, קיבלו כל יצירה חדשה בהידור־מצוה של סינדק ירא־שמים וצירפוה בקדושה ובטהרה לחשבון היצירה הלאומית. אלה גם הם לא היו מבקרים בלבד, לא ראו את תפקידם העיקרי בביקורת. אבל בדורנו אנו, דור אחר־המלחמה, כמעט חדלה הביקורת בשדה־הספרות לגמרי ואת מקומה ירשה הרצנזיה, זו הרודפת, כביכול, אחרי ההופעה האחרונה־האחרונה, ומרוב בהילות אינה מספיקה אלא להריח בה בקצה־חטמה מתוך עיטת־נצחים אל השלל הטרי. יתכן, שדרגת־ביקורת זו ציון נכון הוא ליחס הקורא בן־דורנו אל הספרות. בהילותו וקלות־דעתו של הרצנזנט, האדישות הגלומה בעצם גישתו אל הדבר המבוקר, אפשר משמשות בבואה נאמנה לריחוק לבו של הקורא מענייני־רוח, מדברי חזון ושירה בפרט. אלא שהיקש זה דווקא מן המבקר על הקורא, מן המורה וקובע־הטעם על קהל מודרכיו ומושפעיו, לא לגנותו של הקהל בלבד הוא מתבקש ועולה על הדעת.

 

[2]

על כן ייקר שבעתים לספרות בת־דורנו מבקר רציני, מעמיק וספוג אהבה ליצירה העברית כאברהם אפשטיין – מבקר בהיר־העין, רחב־הלב ואציל־הרוח, שיש בידו לברוא לב חדש לקורא ביחסו הוא אל היוצר העברי ואל יצירתו. דברים אלה קשה להשמיעם מפה לאוזן, אבל כדאי שייאמרו פעם אחת גלוי ומפורש: אם יש עדיין יחס־קדושה בקרב הסופרים העברים אל הספרות העברית בימינו, רק אצל מועטים שבהם בארץ־ישראל אתה מוצא אותו ובקרב השרידים־היחידים בארצות הגולה בכלל ובאמריקה בפרט. אפשר, דווקא באמריקה היהודית, שעדיין רחוקה היא מחיים רוחניים מובהקים, נשתמרה בעצם טהרתה ההרגשה, שהספרות העברית החדשה יש לה רב משלה להזין את הנפש ולסעדה גם בשנות מבוכה ותהייה אלה, ולפיכך חובה מוטלת על הסופר העברי האמריקני להגיד זאת ברור וקבל־עם למרות כל הגדולות והנצורות שבספרויות־לעז, מפני הדר־גאונן מתנמך לעתים קרובות כל כך טון הביקורת הארצישראלית על היצירה העברית “ממילא”, כדבר המובן מאליו. עושר־הרוח, הגנוז ביצירה העברית החדשה, יקר האדם ותפארת לבטיו, הם המסתמנים בקווים רחבים ועמוקים במסותיו של אברהם אפשטיין על כמה מנושאיה ודבריה. רושם זה מתרקם ועולה מתוך מאמריו, המכונסים רובם ככולם בספרו “סופרים” למרות הכיבוש האמוציונאלי שבהם – על אף ההבלגה וההתאפקות שבלב הדברים.

רחוק הוא אברהם אפשטיין מן ההפלגה ומשפת־יתר. סגנון דבריו מתנכר באריסטוקראטיות פנימית, המדירה עצמה מהנאת האימרה היפה, כתכלית בפני עצמה, ושופכת על כל היוצא מעטו יופי שקוף, מגובש, שכבודו בתוכו פנימה, בכנותו ובחמימותו המהותית. צניעות זו שבאהבה, אנינות־הדעת שבהערצה, טבועות בשורש־נשמתו ואינן נפגמות כמלוא נימה כשהוא דן בחרדת־קודש מיוחדת במינה אפילו בביאליק ובתהומיות “הקרע הפנימי”, למשל, המתגלה בשירתו ליודעי ח"ן. הטון, גובה־הקול, אחד הוא גם בדבריו על ביאליק גם בדבריו על סופרים אחרים, עם כל הבדלי היחס הפנימי אליהם – ש' בן־ציון וטשרניחובסקי, יעקב כהן ופיכמן, שניאור ושמעונוביץ, ברקוביץ ושטיינמן. לא אותם רחשים הוגה לבו לכולם, לא כולם משוררי־נפשו הם באותה מידה, אבל כשם שאין קול־דבריו יורד מתוך הנמך יחסו אל היוצר, כך אינו מתרומם עד לידי פאלצטו מתפקע, גם בהמות לבו ליוצר הנערץ לפני ולפנים. ומכאן אותה הרגשה לא־שכיחה, הלופתת אותך מתחילת הקריאה במאמריו של אפשטיין ועד סופה, כי עומד לפניך אדם, הרואה חזות־הכל בחיי־הרוח, בנפתולי שיטפם כבזירמם הקל, במישוריהם כבמעקשיהם ואתה הולך אחריו מתוך אמונה סמויה בו ובראייתו, רואה בעיניו ושומע באזניו, מוותר באותה שעה על טעמך ותביעותיך שלך, מסור לרשותו, כדרך שאתה מסור תמיד לרשותו של דובר־אמת, חותר אל היופי בשעת יחוד עם יצירתו.

לא תמיד אתה מסכים לדעותיו של אפשטיין, לא תמיד מתקבלות הן עליך במילואן ובשלימותן, אי־אפשר, למשל, להסכים ליחס־הביטול מצדו כלפי השפעתו של מאפו על סגנון הפרוזה העברית החדשה ולראות את הסגנון המנדלאי לבדו הוא (ולוא גם ראשיתו נעוצה בפרוזה של יל"ג) כיסודו האחד של הסגנון הסיפורי העברי. קשה כמו כן לתפוס את הפלאת העיירה בסיפורי ש' בן־ציון, כפי שהיא מתבטאת אצל אפשטיין, ודבריו על התהומיות בשירת ביאליק, עם כל האמת המתנחשת ובוקעת מתוכם, אינם מוכחים למדי מתוך הקטעים האחדים, שהוא מביא. אבל דוגמאות אלו לערעורים על דבריו, המתעוררים בלב הקורא, הן וכיוצא בהן, אינן גורעות כלשהו מן האמון שהוא רוחש לו ומקבלת משפטיו כנתינתם – ברעננותם ובחיוניותם. כי לא משפטים הוא שם לפניך, אלא דמויות־דיוקן של יוצרים רבי־חיים, שבפרצופיהם הוא מסתכל מתוך זווית־ראייה משלו ומגלה אותם גם לך בצביון חדש, שיש בו תמיד מן הבלתי־צפוי כמעט, מן המפתיע והמשכנע כאחד.

ראייתו של אברהם אפשטיין בעולמו של היוצר ראייה עצמית היא, כולה שלו, ויודע הוא לשתף אותך לראייתו. משקע הוא את מבטו תמיד בשורש, ביסוד, ומשם מתפצלות קרני־ראייתו לצדדים, עד שנפש־היוצר נוגהת לעיניך אחת ושלימה בכל גילוייה השונים, המפורדים לכאורה. הסינתיזה קודמת אצלו לאנליזה – כרוכה ומקופלת בתוך האנליזה. אמנם שלימות זו שבתפיסה לא במידה שווה היא מתגלית בכל מאמריו: לעומת המסות המקיפות, הממצות כמעט, על ש' בן־ציון ועל שניאור (ובמידה פחותה גם על יעקב כהן ועל שמעונוביץ), נראות המסות על י' ל' גורדון ועל ביאליק, למשל, ועל פיכמן ושטיינמן ביחוד1, מקוטעות במקצת, חומות שלא הגיעו לידי גמר בנייתן. כמו־כן נדמה לפעמים, שכמה מן המאמרים על אותו הנושא, שנכתבו בפרקי־זמן שונים, יכול המחבר לגבשם ולהביאם לידי שלימות יתירה, אילולא נתנם פרקים פרקים ככתיבתם, אלא חיברם והידקם למאמר אחד. אולם הרגשת השלימות שבתפיסה, בראייה במקור־היצירה האחד תמיד, אינה מתמעטת, אפילו כשהחומר הנלוש לתוך המסה הנדונה נראה כחלקי פחות או יותר: מערכת סופרים שונים אחד מחבירו בתכלית – יעקב לרנר ופוזננסקי, ב' נ' סילקינר וש' ב' מקסימון – דמויותיהם עומדות לעיניך חיות חיי־אמת, שגילתה בהן עין רואֶה מעמיק, עין אוהב ומבין. ביקורת במלוא מובן המלה – לא דברים על החסר לנו, על האין, כי־אם על היש מתוכו ובו. ביקורת מרעננת, מעמידה את היצירה על כנה; כדאי להגות ולשיר, אם ביקורת כזאת עדיין אפשרית אצלנו.


תרצ"ד



  1. ואף על פי כן דווקא במאמרים על שני הסופרים האלה, על פיכמן ועל שטיינמן, מטעים אפשטיין לקורא במיוחד את טעם כוחו בביקורת. שני היוצרים האלה, שהם שני צירים מנוגדים בקוטב־האמנות, שונים זה מזה בתכלית בחיפושיהם בחיים ובגיבוש חיפושיהם בשפת־השירה, צד שווה יש בהם מבחינת הקושי, שבו נתקל המבקר, כשהוא מנסה לנסח את תכני עולמם הרוחני במושגים, המצטרפים לחשבון־עולם מסוים. דומה: פיכמן – בעל־הפרוזה שבו בפרט – אין לך יוצר קשה ממנו לעשות את חשבון־עולמו, משום שהוא נראה ישר וחלק וגלוי כל כך – איש המילודיה הדקה, הטמירה מכדי תפיסה מושגית; ולעומתו שטיינמן מטיל אימה על המבקר, המנסה לעשות את חשבון עולמו שלו, מתוך שהוא נראה מסובל ואפל ב“נגלה” שבו, וב“נסתר” לא כל שכן – איש הפוליפוניה המסוכסכת.  ↩

המלצות קוראים
תגיות