(דברים שנאמרו לרגל “שנת ראשונים”)

לפני 50 שנה התפרסם סיפור עברי, שנתקבל מיד בעין זעומה, על חיי ארץ ישראל של אז, והוא עשוי כמין דפים מפנקסו של צעיר עברי המנסה למצוא מקומו, לבדוק חשבון זמנו ולשער אנה כל זה מוליך.

החשבון הוא ישן – הוא כותב שם – במקום האמונה באלהים שאבדה לכולנו, המציאו איזו אמונה חדשה עיוורת כוחות לאומיותנו הגדולים, שהם הראו ויראו נפלאות, “ונוכחתי – הוא מוסיף שם – כי עתה חייו של עם ישראל ודאי אינם חיים. ראיתי את תפקידו העלוב עד לבלתי נשוא של היהודי הממלא את כל הארצות. צעקתי הראשונה והאחרונה היתה: יסוד אחר, יישוב יהודי קרקעי עומד ברשות עצמו אם יש בנו עוד איזה כוחות. רק זה יכול להצילנו מחרפת חיינו ההווים. זו היא התקווה האחרונה”.

ובתקווה אחרונה זו הוא יוצא לנוד על פני הארץ ורואה את אשר לפניו. והשנה תרע“א, 30 שנה לאחר שנת תרמ׳׳ב, שנת הראשונים. והנה פרורים־תיאורים אחדים ממה שראה אותו מחבר: מושבה ביהודה – הוא רושם בפנקסו – עושה כולה רושם של קבצן שמן השואב מן הקערה בידיו המגואלות… פקידי המושבה – חזירים מפוטמים; ילידי הארץ – ערומים, נשחתים ונרפים, מדברים בז׳אַרגון, ובסך־הכל עיירה יהודית ליטאית משמרת, ורק 'פריץ׳ אין לה. עיקר עבודת החיים עושים זרים. יש גם מספר פועלים עברים אידיאליסטים עלובי נפש, אלא שציצים מלאכותיים – הוא כותב – לא יעשו פירות. חיים חנוקים, התרשלות, ובחילה שפוכות על הכל. חיי ארעי, הזיות ופריחה באוויר. תכניות של מוחות מיוגעים, געגועים של לבבות קרועים וטענות של פועלים בפי לא פועלים. הוא עצמו – מספר המחבר להלן – כבר ויתר על המעדר. עורו רך מדי, ידיו צבו ורגליו נפצעו. מגעו באילן רק משחית, מקלקל בגפנים, וכי בין כך ובין כך ייעקר הכל בעוד שנה… ועל השאלה הנוראה – ובכן: – באה התשובה הנמרצת: “במר רוחו ובזוב דמו – פאַרפאַלן!” כואב הוא משוטט לכאן ולכאן, בא ונכנס ב”בתים הקטנים׳׳, “שמדברים בהם כל כך הרבה על אידיאלים, אבל מרבים עוד יותר בחקירה ודרישה כמה נוטל בשכרו פקיד פלוני ביפו וכמה אלמוני בירושלים. וכאן הוא מגיע מיואש אל היצירה היישובית החדשה ביותר אז, אל מושב העובדים הראשון, אל עין־גנים. וזה מה שמצא: במציאות – הוא רושם – היה שם רחוב אחד משומם. בתים בלי חצרות, שדות בור מעטים, והכל עשה רושם אוירי. המתישב היה – הוא מספר – אדם המצטיין בחופש מחשבה וברוחב הלב, אבל יחד עם זה תועה כצל, קצוץ כנף וקל כנוצה, תמיד כאילו רימוהו. וכל החזיון הזה נראה כל כך אי טבעי, כל כך בלתי אפשרי, עד שמתבקשת לך מסקנה נוראה אחת: ״מאכסטרן לא ײעשה פועל”.

פועלי כל הארצות – הוא מסביר – חיים בדרגה הפחותה של סולם החברה והם מבקשים לעלות משפלם; ואילו החלוץ האידיאליסטי היהודי יכול לקוות לכל היותר לעליית נשמה לשעה, ואילו הזיעה השוטפת, היבלות השותתות דם, האוכל הדל, המשכב הנאלח, השכר המצומצם, היחס המשפיל מצד הסביבה, ההתנכרות וכו׳ מביאים בהכרח למחשבה הפסימית, כי כל ישוב של ארץ־ישראל אינו אלא: עוד ישוב גלותי כאן. מה ארץ ישראל – הוא שואל והוא משיב – באופן היותר טוב: חלום רחוק.

וכשנופלת רוח השומעים לו, והם כיבדו דבריו מאד, הוא מוסיף דברים אחדים שקורא להם בשם: “וזוהי צוואתי האישית”: “לעם ישראל: מצד חוקי ההגיון, אין עתיד. / צריך, בכל זאת, לעבוד. / כל זמן שנשמתך בך. / יש מעשים נשגבים, יש רגעים מרוממים. / תחי העבודה העברית האנושית”.

על פי חשבונות, איפוא, אין תקווה. הכל משאיר רושם אוירי, קל כנוצה, אכסטרן חולם, גלות נצחית, אלא, בכל זאת כל החשבון עוד לא נגמר. ואולי יש עוד משהו למעלה מן החשבון? ובכך הוא חותם את לבטיו מכאן ומכאן: על פי ההגיון – מוות. מצד הכיסופים האויריים, המיסטיים – אולי. אף־על־פי־כן, של רגעים רוממים בודדים.

לא יבשה הדיו של המחבר יוסף חיים ברנר, וכל העולם, קרובים ורחוקים, יצאו כנגדו: עוול, עיוות, פסימיזם, כפירה ו"דרך־ארץ׳׳, “עוכר ישראל”. הגדיל מכולם א. ד. גורדון לא רק בדברי התוכחה: "קריקטורה גרועה אינה הערכה עצמית׳׳, כי אם בהדגשת מה שנראה לו עיקר, נשמת הדבר, שנסתר מעיני הפסמיסט הנורא, “והוא דווקא חיוב אנושי חדש שאינו כתוב בשום תורה של אחרים”. “אנחנו לקינו בעבודה, ובעבודה נרפא” – כתב גורדון – “אלא שרעיון העבודה דורש הרבה מן האדם. הוא דורש הכל. את כל החיים הישנים תמורת החיים החדשים. אם אין אדם נותן לו את הכל, הרי אין הוא נותן לאדם כלום. זכה – הרי הוא שותף לטבע במעשה בראשית ובחיי עולם, לא זכה – הרי הוא עבד אדמה ועלוב החיים”. ומכאן אל הקריאה הידועה: “הבו לנו יחידים! הבו לנו מתייאשים! הבו לנו יחידים שאינם מתבטלים ושאינם עוזבים את המערכה, והבו לנו מתייאשים המשקיעים את יאושם בבניין”. ובמקום אחר: “באנו לארץ־שראל לבקש מה שאינו מן המוכן, שאין עוד דרך סלולה לבקשו. לבקש מה שאין לנו, היהודים, ואולי מתוך כך גם מה שאין לנו – בני אדם”.

“ולפיכך – האומר כי פה אין די מרחב אנושי עולמי, כי פה החיים לא די עשירים, מוציא משפט על עצמו ולא על מה שיש פה; פה יותר מדי מרחב בשביל מי שאינו עומד איתן; פה הקרקע יותר מדי שמן, ומי שאין כוח יניקתו גדול – נובל. פה העלייה יותר מדי זקופה ומי שאינו עולה – יורד. כל כוח יכול למצוא פה את מקומו, להקלט ולחיות. לחיות לעומק, לגובה ולרוחב. אבל את זה – הוא מסיים – שוב קשה לבאר”. אמונה לוהטת, איפוא, אלא שאותה קשה לבאר.

אולי עתה נוכל לתפוס ביתר חיות משהו שבאמת קשה למדוד באמות המידה הרגילות המשומשות שבידינו. בואו נא, נצא רגע בעקבות סיפורו של חלוץ אחר המספר על ימיו הראשונים, אמנם לא משנות ה־80 של המאה הקודמת כי אם מן העשרת הראשונה למאה שלנו, אלא שבעיקרו קרקעם אחד וזמנם אחד.

מעשה בפלוני, צעיר יהודי, אחד ממאות, שלום ליש שמו, שמסתובב בפתח־תקוה מחוסר עבודה ככולם, שוקק כוחות עלומים לא נדרשים, זומם לכבוש את הארץ על־ידי כיבוש עבודה, וחש עם זה עצמו כוח בלתי נדרש וכמין גיבור שלום־עליכמי, בודד בתור מחנות ערבים, הזורמים פנימה, מהם למכור תוצרתם החקלאית, מהם לעבוד אצל חקלאים, כשבעלי הבתים, לבושי חליפות אירופיות וכובעי שעם לראשם רוכבים על אתונות ועובדיהם רצים אחריהם.

ערב אחד מציעים לו עבודה מיוחדת במינה. חלקה אחת של “אדמת מיר”, קרוב לירקון, צריך היה לעקור מעליה קבוצת אקליפטוסים גדולים, כדי לטעת פרדס תחתיהם. עקירה זו עבודה קשה היא מאוד. גם יהודים, גם ערבים כבר ניסו כוחם בה ועזבוה. האדמה שם היא נחושת, והאקליפטוסים עבותים. היא נמסרת בקבלנות למי שירגיש עצמו חזק למדי. היאבה לקבלה? – כמובן.

וזורח בוקר קיצי אחד ושלום ליש והמכוש והגרזן בידו, וכן גם אותו כלי הכרחי ששמו לבדו נתעשר והפך סמל, שכל תודעת ההיפוך שבהתקדשות אדם יהודי צעיר להיות חלוץ מוסר־נפשו – נתכרכה בו, באותה תקופה של טעימה ראשונה של אותן שתי התיבות הידועות, על כל חריפותן, מרירותן ושכרותן: “אדמה׳׳ ו”עבודה׳׳ – זה הכלי ההכרחי שלא נודע אז בשם עברי, כי אם בשמו הרוסי – “פיוש”, או בשמו הערבי “טוריה”, השאול מפי אותם שמהם למדו לעבוד אותם בחורי הישיבה שחייבו ידיהם הענוגות להחזיק בפיסת מתכת רקועה זו שלובת ידית־עץ וללכת “בתלם” סגורים מרצון במשולש שכבר לא היה מליצה: אדם, אדמה, עבודה.

האדם – ובכן, בחור רזה זה ובודד, שלא ניסה כוחו בזה מעולם, לא הוא ולא אבותיו הבוכים עליו מרחוק, אבל עקשן גדול; האדמה – כאמור, קשה, דרוכת עדרים, יבשה ומרוקעת, שגם המכוש המבתר מעליה ואינו מעלה אלא פירורים פירורים; עקשנית גם היא.

והעבודה – מעולם לא ראה איך היא נעשית, אלא רק כבזכרונות ילדות; את כל חריפות שכלו התלמודי מזה ואת מלוא מה שנמצא בשריריו המסכנים מזה, שלא הורגלו לשום מאמץ כזה – השקיע במערכה. גופו מרד, כל מכשול גרם יסורים, כאבים ללא נשוא; וכאבי נפש, נוסף עליהם, על חולשתו, והחלטה: איש אַל ירגיש, אַל ירחם עליו.

לעת ערב, מתוך הליכה איטית והתאמצות שלא לעוות פנים, שלא להיראות גונח, הגיע למושבה, הזדחל לבית־האוכל, חסר תיאבון, התקשה לקחת את כף המרק בידו, וכשנטלה התקשה להרימה, והתקשה לחזור ולקום לשוב אל חדרו, אל מצע הקרשים הדל שלו, נושך שפתיו שלא להאנח, וצונח, בודד, בלתי מרוחם. בבוקר הכל כואב מחדש, קשה כל תנועה, כפות הידים נסגרות בקושי ובקושי נפתחות. קשה להתלבש, הוא חייב להכניע כל אבר מורד מאבריו, לשבר כל כאב מתחנן על נפשו, לבדו יכין ארוחתו, מחריש ולא לתנות מכאוביו. כל קובלנה רק תחליש כוח רצונו. ולאור השחר, כמתגנב, כדי שלא יראוהו גם הטובים שבחבריו, בהליכתו המשונה, המסכנה, כשסל המזונות נראה מכביד ללא נשוא, כשכל כף היד בוערת, והוא שונא את מכאוביו, את חולשתו, את הליכתו המשתרכת, סביבו ערבים בריאים וצוהלים, זריזים ומרובים, והוא חומק נכלם ביניהם אל מקום המערכה שלו, אל הר המוריה של עקידתו מרצון, על שפת הירקון. עשרה ימים – ששה־עשר אקליפטוסים. בדידות מוחלטת. סגור בהחלטתו, כאבים בלתי פוסקים, הבועות הופכות מוגלה, אחיזת כלי־העבודה – יסורים בלי גבול ועקשנות גדולה עוד יותר. הידים נפוחות ודלוקות והוא ממשיך, חופר ועוקר עץ אחר עץ, יחידי במערכה. עם כל הפסקה קלה היה מחזיק ידיו מול פיו ונושף עליהן לקררן, מחתלן בלח עד שיחזרו לכוחן להחזיק. אבל כשנופל העץ העקור האחרון – אי־אפשר עוד להסתיר. חבריו מושכים אותו אל הרופא. הלה נדהם. מנתח וחובש שתי ידיו עד כי אינו מסוגל לשירות הקל ביותר לעצמו. שלושה שבועות מאסר ידים. “ואחר־כך – אומר הרופא – כשיירפאו ידיו, קחו והכניסו אותו לבית המשוגעים, אולי עוד ירפאוהו משגעונו”; ושלום ליש יוצא, ארבעה נפוליאונים בכיסו – שכרו, וששה־עשר עצי ענק כרותים. ולהוריו בגולה ולאמו השולחת לו ה' רובל כסף, שמא הוא זקוק להם, הוא מחזיר את השטר ומוסיף כי בנם הרחוק מתהלך בעקבות האבות הקדמונים ואולי גם באותם השבילים עצמם שבהם התהלכו הנביאים…

דומני כי כאן הכל: ברקע, בגבורים, בהוויה, בקונטרסטים, בהרמוניות, בהעפלה זו, בנקודת השיא ובשתיקה המופלאה גנובת הדמעה שבסוף.

כלום יש צורך להצביע על גבורת גיוס כל האדם, כל האנושי המורד בחוקי הכובד ועולה מכוח רצונו ומעלה עצמו, מעל לחשבון, מחוץ לתחומי האפשר – האי אפשר של יום־יום. יחיד וזר במקום שאינו מקבלו במעשה שאינו ערוך לו, בלי שום חנינה או המתקת הדין. זרות זו, עלבונה של זרות במקום הקדושה שלך – האדמה הנכריה, הקשויה, הקשוחה, רעת הפנים, הבלתי נעתרת, והבדידות, בדידות מרצון, בדידות זאבית, שלא להראות בחולשה, שלא ליתן פרצה או מקום תורפה לנחשול חמלת אמו, חמלת נוחיותו, חיסת ערכו המקופח, החשש ששמים וארץ, אחיך ורעיך ילעיגו לך; ההיזרקות הזאת, ההיזרקות שאדם זורק עצמו מרצון, לא מאי־דעת, אל המצב הראשוני: רק אתה ויצירתך. סגורים מפני כל השאר, מבודדים בכבשון האבקותם, ולא לגבוה, ולא לתת לשברון הנפש לתפוס בך. כי מה שבחוץ – כבר קבע את הכרח הכשלון, רק מה שבפנים יכול עוד להציל. מחוץ לכל חשבון ויותר מכל חשבון, וההרגשה שהכל יצליח או יפול אתך, בגללך. ולפיכך אינך כאן רק בשמך, לא רק בן לאמא אבא, לא רק רע לידידיך, לא רק אוהב אהבותיך – אלא שליח הכל, בעול השליחות; חוּדוֹ של המאמץ הכללי, של רצון העם, של בינת כל הימים – זה אתה, ועל פיך ממשיך הכל, קם או נופל. ושריפת הגשר לאחור, אל רחמי אם, אל אהבה, – ורק הניחו לי להיות כל מרום מה שאוכל. כאילו כל מהלך היסטוריה היהודית מיצה והביא והחביא ניצוץ מיוחד זה בלב, ואתה שם מול האקליפטוסים, אתה הוא נושא הניצוץ, ובידו, ועל פי התנהגותו, לא על פי הטפתך או על־פי סברתך, אלא ממש על פי כוחך לשאת ולעשות – יכבה הניצוץ או יעלה. ואל תדבר – אם תדבר תבכה. אם תבכה – תפסיק, אם תפסיק – תיפול.

והטוהר הזה, המצניע לכת, פת הלחם הזו ובקבוק החלב, נקיון ההליכה ההיא בצדי הדרכים, הטוהר העושה את היפה מכל, הבורא את אותו המיוחד שהיה להם ושפוחת והולך מידינו – והלא הוא: המגע. המגע הראשון, מגע אדם במעשהו, זיקת הגומלין המפרה, מגע האדם עם תולדותיו, מגע האדם באין שום מחיצה עם הארץ בטרם לבשה תרבות, מגע על־פי הכרעת־רצון, על־פי בחירה, על פי החלטת אהבה. מגע שכבש לנו כה הרבה, וגם השם לנו כה הרבה, שכבש את האפשר הזה שאנו בו מידי האי־אפשר ושהשם את אותה רציפות לעומק הדורות ונתן עליה אות הפסק – עד כאן, ומכאן ולהבא. ולזה ולזה תוצאות הכרחיות ומרחיקות לכת אשר לא שוערו אז.

וההרגשה הרליגיוזית, תחושת היקום, תחושת השחר, הקיץ, הטל, הערב, החום, האדמה, האלימות, והחשוף שבטרם כלום, בטרם דבר, בטרם פרדס, בטרם יער בטרם בית: הכל בפתוח. וגם האילנות היהודיים הללו שהנה תמול נטעו והיום כבר עוקרים בשביל פרדס, שייעקר מחר בשביל טבק, שייעקר מחר בשביל שקדים, שייעקר מחר בשביל גפנים, שייעקר מחר בשביל פרדס, שייעקר מחר בשביל שיכון ופניו לא יהיו לו עוד.

ורוממות המציאה שמצא האדם בחיים שהוא עצמו עושה לו, מהתחלה. מהראשית, לפרט קטן ולפרט גדול, מהאכילה, שתיה ולינה, ממצע הקרשים, מריהוט פחי הנפט, מן הלשון המעורבת, עברית, ז׳רגון, רוסית, ערבית, בניגון הגמרא, והדיסקוסיות אין קץ עם העבר על העתיד, עם התורות, עם האמונות והדעות, והכוח להיות ולא להידחות, לא להגמר ולא להזרק, לא להפוך את היאוש למציאות, ושלא עפרון חכמת בעלי החשבון הוא שיקבע מידות, אלא עקרון הליכת הרוממות: רוממות תחושת המקום; רוממות תחושת הנוכחות ועוד רוממות אחת – שאי־אפשר שלא להבליטה: שאף על פי שההתחלה כאן – הרי זה המשך; שכל מה שהיה החל באי־שם בימי האבות והנביאים, מגיע כאן לשלימותו, סוגר את תהום הזמן – זו תחושת ההתפקדות: דור אחר דור כאן בא, מתייצב ואומר: הנני, כאן אני. ועד אותו אפרוח של אמא־אבא העומד ומנקר על קרקע נוקשה וסרבנית זו של אמא־אבא מופשטת שהיא, ומעז, כשהכל מכחישו לומר אף הוא בקולו: הנני, הנני, כאן אני; – מתפקד בטור האחד שלהם. והפאתוס המופלא ביותר: להתחיל מן הקשה ביותר – מהכנעת עצמך. מצד זה רוממות: לבדי, אני, בי זה מתחיל; מצד זה האימה: האם הכל הכל עלי, אני לבדי?

אולי מיטב משמעה של עליית ראשונים היה הוויתור. הוויתור מרצון כדי להשיג. ההתנזרות, מ’אפשר' מפתה, כדי להשיג. אי־אפשר מרומם, ופותח מרחבים חדשים, ושכל מה שהיה אז לא היה אידיליה, אין גם צורך לומר: בדות היא. והוויתור, לעולם קשה הוא לבליעה מרצון. ושום אידיליה לא היתה אז, מן היום הראשון לא. מן המגע בחוף יפו לא. דפדפו ועברו עדות אחר עדות מן הימים ההם תמצאו כי הפגישה תמיד היתה מכה, שאמנם ידעו להתגבר עליה או לדחותה או לסלקה לצדדים. שום סיפור מתוק לא יוכל לבוא ולהסתיר את ההלם ההוא שנהלם ראשו ולבו כולו של הבא. מכת התפכחות: כלום כך זה הדבר?

יש שהמציאות בילעה אותם, שיתקה, הלמה הולם, חיסלה ומחתה פיה; ויש מי שהמציאות נתקעה בו כמין קריאת מדון: ובכן, אני אכניענה, אני אעשה מציאות אחרת. בין כך ובין כך: הלב ההומה על גלי הים עד חופי יפו, מנפצי הגלים מכאן, ומה שנתגלה מרגע דרוך כף הרגל על אדמת יפו מכאן, היה מכת התוודעות מנפצת ובלתי ניתקנת ואותותיה – עד היום. מי שאש יקדה בלבו – לא יכול, מיהר, בו ביום או למחרת, לבוא פנימה, אל הארץ החדשה – אל מקווה, ראשון, פתח־תקוה, לנשום שם את הראייה הנכונה יותר, המטהרת, המפוללת.

“עמד לו יצחק קומר על אדמת א”י שנתחמד לה כל ימיו לראותה – מספר ש׳׳י עגנון – למטה מרגליו סלעיה של א׳׳י ולמעלה מראשו יוקדת שמש של א"י, ובתיה של יפו צפים ועולים מן הים כגדודי רוח, כענני הוד, והים מרתיע ובא לעיר, ולא זה בולע את העיר ולא זו שותה את הים. לפני שעה שתי שעות היה יצחק על הים, ועכשיו הוא ביבשה. לפני שעה שתי שעות היה שותה אוירה של חוץ לארץ ועכשיו הוא שותה אוירה של א׳׳י, לא הספיק לצרף מחשבותיו עד שעמדו עליו הספנים ותבעו ממנו ממון. הוציא ארנקו ונתן להם. חזרו ותבעו ממנו ממון. הוציא ארנקו ונתן להם. חזרו ותבעו עוד. לסוף בקשו בקשיש׳׳.

האיש מן הים הגיע אל היבשה. וזו, המוכרה והנחמדת כל הימים – מגלה פניה. גדודי הרוח וענני ההוד הופכים מהר לפראים צועקים ותובעים עוד ועוד. ולמעלה, כמובן, השמש. זו הפגישה עם השמש. מה לא אמרו על השמש, מה לא שרו מרחוק, ופגישת השמש – באין חנינה, באין ריכוך, עומדת למעלה ושורפת למטה. המון שמות מוכנים לך, המון ידיעות מראש מה תראה, המון תפילות ממתינות לרגע הזה, המון כינויים למה שצריך היה לבוא, המון קלישאות נפלאות לביטוי הדבר הזה המפולל – ומכל זה נופלים עליך – השמש היוקדת מלמעלה וקהל הצועקים “עוד ועוד” מלמטה. מציאות שהיא ליעוגו של הדבר הקדוש – בקשיש בקשיש: השתקפות הרוממות בהיפוך עולם. לא על כל מחפשי אידיליות ושרי שירי “היו זמנים” – כעמידה הלומה זו. אבל כאן, דוקא מרגע זה, דוקא מהיתקלות זו של לידה אל ה"אמת מא׳׳י׳׳ – דוקא כאן מתחיל הדבר: גיוס כל עצמך. הפיכת כל האמירה הנוזלת־אוירית למוצק ולחובה. כאן מתחיל הדבר חסר הביאור: “ובכל־זאת”. והוא הדיבור האנושי ביותר. ומרגע זה והלאה, מסת־המבחן.

כשעלה ברל כצנלסון לארץ, ב־1909, והוא “מבוגר׳׳, בן 23, וכבר ידע לומר בפאתוס, עוד בטרם הגיע לארץ, כי “א”י היא החוף האחרון וחוף אחרון אחר לא יהיה”, וחבריו שנתפעלו מדברים כל כך יפים, וידעו לחזור ולומר כנגדו דברים לא פחות יפים, ולשיר בשירים, וגם לרקוד, – כשירד אברך זה מן האניה אל תוך יומו הראשון בארץ, הוא מספר כעבור זמן, כי כל מה שהתרחש באותו יום כאילו בא לומר לו: “בן־אדם, אסוף כל תקוה!”

אבל הכוח לקוות באין תקוה, לא כמליצה, לא כהטפה, לא כמימרה הזוכה לתשואות הוא הוא דוקא זה שמכבשונו אנו קיימים כאן עד היום ובזכותו.

העלייה הראשונה, שלא היתה למעשה, אלא אך פלג דק מן הזרם היהודי הגואה, שנהר אותה שעה ממקום מקווהו במזרח אירופה, אל מעבר לים, נדחף מתוך זעזועים קשים, כלכליים, חברתיים ולאומיים, וזרם במליונים מערבה, אל העולם החדש, ופלג דק אחד, בן מאות ספורות נדד מזרחה אל העולם הישן שלעולם לא נכחד מן הלב ומן התפילה של כולם, בחזון עתיק ולו גם עמום, על שיבת־ציון, קיבוץ גלויות וימות־המשיח; ממוזג, זה מקרוב, עם רעיונות מהפכניים וחדשים על מולדת, על חיי שדה ועל דפוסי חברה הדשים.

תנועה כבירה זו – שפנתה בנהר גדול מערבה ובפלג דק מזרחה – היתה מכוונת עם שעת ההתעוררות מבית: כשיוצאי חומות ירושלים וצפת מייסדים את פתח־תקוה לשפת הירקון, ואת גיא־אוני אצל ראש־פינה, ומקוה־ישראל כבר ממתינה לבאים, אצל יפו, ועוד נקודה או שתיים, נאחזות כאתחלתא דיישוב; ועומדים לפגוש כאן, בלא צפוי כלל, אחים שהיו רחוקים מתודעתם וממהלך חייהם דורות מרובים – והם עולי תימן, שראשוניהם מגיעים ממש אז אל אותו חוף, הנה זה באו, נרדפים, ערומים ויחפים אבל דולקי גאולה.

מתפתה בי כעת דבר שאינו ברשותי, לקחת זמן ולספר לפניכם, ולהוסיף, על הפגישה הזו של “אכסטרן” פלוני, או אברך דבית־תלמוּדו אלמוני, או בן טיפוחי־אמא פלמוני, עם האדמה החדשה, לקרוא לפניכם, דרך משל, סיפור פגישתו של אחד בחור עם אדמת מטולה. איך היה מתאמן לחרוש בצמד שוורים, בדחילו ורחימו, כלעבודת הקודש, מתבטל־מתפעל מיכולת החרתים המנוסים מימינו ומשמאלו, מעוּדד בעצות יגאל הטוב והמיטיב, ואת כל נפשו ואת כל מאודו, את כל כוח משמעת אופיו הוא הופך לקשב: להיות יכול אף הוא. עד בוא היום, שפורצת בו הקריאה, לא תובן לזר, קריאת "מצאתי׳׳ נרגשת:

"כבר אני יודע לחרוש!' – כך קורא שם צבי נדב, מאצל הסינסלה, לצלע הבוסתן, בואכה ראש־פינה – “מה מאושר אני! ערכי עולה בעיני!” – ולהלן: כבר יודע אני לחרוש בכל סוגי האדמות: אדמת סיד לבנה וקלה, אדמת חמרה כבדה, ואדמה שחורה דשנה, יודע לעקוף סלע – ולא שברתי אף חלק מן המחרשה! – כך נפעם לב אדם ביופיו.

סיפורי חלוצים ופיונרים מכל העולם ידועים למדי, ודומני, כי אין אנו יחידים ומופלאים בפיונריות, אלא שכל הייחוד שלנו הוא ייחוד ניגונו של האף־על־פי־כן שלנו. הלא־יאמן שבמראהו של מי שהולך לעשות את הלא־יאמן. הניגון היהודי שמקורו ייחוד ותפילתו ייחוד; ושטעמיו לא תמיד זר יבין להם. מלבד משהו שבדיבוק, שבשגעון אותו שגעון שרופאו של שלום ליש רצה לרפא. אולי ייחוד כזה שברל כצנלסון סיפרו ככה:

“אחרי העבודה… אתה יוצא לעין גנים והליכתך אטית מאוד, אטית ביותר, ואתה מתמתח על הארץ בחוץ ואין לך כל צורך אף לא בספר ולא בדיבור – ותוקפת אותך הרגשה כל־כך טובה שגם אם תהרהר הרהורים מרים ואם תהיה נתון בתוגה עמוקה מאוד למשמע שיחתו של ברנר, וגם אם תראה כל הסובב אותך, והנה הוא רע מאוד, וגם המעשה הנעשה בך בעצמך רע הוא מאוד – בכל זאת טוב לך טוב בתכלית. אין מלה לבטא אותה”.

שוב על גבול הדיבור, ועל סף התחושה הרליגיוזית מיסתורית של רוממות חדשה: חסרת ביאור, אבל קיימת. מוחשה גופנית שהיא רוחנית, שהיא הזכּוּת הגבוהה ביותר של הממשי.

לא בלא יודעין היו כל המובאות שהבאתי בפניכם ממה שנכתב שלושים שנה לאחר ההתחלה הראשונה. הראשונים לא השאירו אחריהם ביטוי כה מפורט, או שהחוויה היתה נשגבה מכוחם, או שכוחם לא היה פנוי, או ששפתם לא היתה בביטוי כזה דווקא, ואולי משום שלנו הוא נהיר פחות. – אבל ההוויה, זו שאת ביטויה אנו מחפשים היום, לא היתה שונה מאוד, ובעיקרו של דבר הווית ראשונים נצחית היא מעל מקומה, מחוץ לזמן היא עומדת, מופלאה.

וגל גדול זה של אמונה ושל תקווה – אך עלה ומייד נתקל במציאות שהיתה לפניו שם, קשוחה מכל צדדית ואכזרית בגילוייה. הישוב הקיים שהיה דל כוח, המשטר התורכי שהיה רקוב ועצל, והאוכלוסיה הערבית הפרימיטיבית – ליוו כל צעד וצעד מצעדי הבאים בחשד ובהתנגדות גוברת, נוסף על פגעי האקלים והטבע, שנפלו על תמהונים אלה, הלובשים לבוש זר ומוזר לאקלים ולנוף, המעלים בחריפותם אמצאות לרתום גמל לעגלה ולנסוע ליפו, זה מכאן, ומכאן העדר הרגלי עבודה, כרוכים בהרגלים נושנים של בני בעלי הבתים מתמול, ועל הכל הדלות המחפירה באמצעי היישוב – כל אלה וכיוצא באלה – הכריעו עד מהרה את ההתחלה הנלהבת, עד לשברונה כמעט – לולא הנדיב, והדברים ידועים (לחשוב, כי בימינו וּבאמצעים שברשותנו, היינו צריכים לעשות את כמות ה"יש׳׳ שנוצר אז – הרי זה לעג לרש, כבאפס־יד ובנקיפת אצבע היה היום כל משקה הכמותי של העליה הראשונה: פחות מרבע מיליון דונם היו במה להצגה מופלאה זו, ופחות מ־50 אלף נפשות השתתפו בה (אידיש כלשון עיקרית) – בפרוס העשור התשיעי למאה הקודמת; ואלה עצי־הבער הראשונים למדורה הגדולה שלנו…).

כ־20 אלף יהודים הגיעו בין 1882–1890. והעולים שבעין לא היו, כמובן, אלא אפס קצה־המחנה. התעודות שבידינו אומרות, כי כ־500 בני ביל׳׳ו היו מייחלים אותה שעה בחוץ לאות עלייה שיבוא אליהם מאת כ־50 חבריהם שבארץ, ואף מקומץ זה – שהוא תפארת ביל׳׳ו – לא נותרו בעבור שנתיים אלא מקצתם. המוני העולים, מחוסרי אמצעים ועזובים ליאושם נתלבטו באין דואג להם. ה“ישוב הישן” – חרד, כנראה, למנת "חלוקה׳׳ שלו, עד כדי משטמה שלא תיאמן אל הבאים “לחון עפר הארץ”. רוב העולים – חזרו ונפלטו. והברירה האכזרית מי יישאר ומי יעזוב נתנה בנשארים חותם כוויה: חולם עקשן, או: עקשן חלום.

דברי אותם ימים ידועים למדי, כמדומה, ואין אני בא להרצות כאן היסטוריה, (אף כי מובטחני, שפרקים גדולים ומופלאים יש לשנן לרבים־רבים מתושבי הארץ של היום בכל דרך שהאדם רואה, שומע וחש). אילו זמני אתי הייתי הולד צעד אחר צעד עמכם אחר אנשי ביל׳׳ו הראשונים. תנועה, שכולה ייחוד וככל שסיפרו בה לא אמרו עוד החצי.

אבל פרט אחד, אופייני לטיבם הייחודי, רציתי להזכיר היום, והוא דווקא שעורר עליהם בשעתו את חמת הנדיב ופקידיו; ועל כל שאר מכות ראשונים לקו הם בו שבעתיים.

תקנות חברת ביל"ו משנת תרמ׳׳ב פותחות בהכרזה הבאה: “מטרת החברה היא תחיה מדינית, כלכלית ולאומית־רוחנית של העם העברי בסוריה ובארץ־ישראל”.

“כדי להגיע למטרה זו שואפת החברה – נאמר בתקנות – לעורר אנשים ללא הבדל מעמד ודת (!), להתאגד לשם הגשמת הרעיון הנעלה והקדוש הזה”.

ולהלן: “את כל אשר יעשה האדם, יעבוד בזיעת כפיו וימצא מחייתו לנפשו ולנפש ביתו – מבלי דרוש לעזרת אחרים”. ולפיכך אומרים הם להקים מושב אחד לדוגמה, מרכז לכל עבודת ביל׳׳ו; מחצית חברי ביל"ו יהיו מחוייבים תמיד להתעסק רק בעבודת האדמה והם מקבלים על עצמם כזאת: “המושב הזה כל אחד יוכל לומר, כי שלו הוא, וכל אחד לא יוכל לומר, כי לו שם אף כברת ארץ קטנה ככף איש׳׳. התלהבות כנה זו לרעיון חברה שיתופית־חקלאית, לנבט של קומונה בת־חורין של אכרים – הוכתה מיד בשלושה מברקים שבאו מפריס: מאת הבארון, מאת כי”ח ומאת הרב צדוק הכהן – לפטר את הניהיליסטים הללו מן העבודה. ומכאן ולהבא עוין הבארון אותם, את גדרה שלהם ואת כל הליכותיהם. והתרחקות זו מאתם משאירה אותם לא רק בודדים וחשופים, אלא מופקרים בפועל, באין תומך כמעט – (זכור לטוב הרב יחיאל מיכל פינס).

המלים “המושב המרכזי – קנין של החברה הוא, אין לשום איש דבר השייך לו לעצמו, כי קודש המושב הזה להרעיון הנשגב הקדוש וביכורי החברה הוא” – מלים מופלאות אלה הן שנראו בחילול הקודש בעיני שומרי קודש הרכוש.

"מלחמת קודש׳׳ אחרת נתחוללה בתרמ׳׳ט, שהיתה שנת שמיטה, וקומץ האכרים, שעוד לא הכו שורש, נתבעו לתת את מלוא הקדושה, ולשאת את השמיטה בידיים ריקות, בלחץ אכרזות, חרמות ונידויים; וקול גדול, יצא נגדם, לא תמיד מתוך מניעים קדושים מאוד, והפתרון היה אחד: יעבדו נכרים ויתקדשו היהודים.

עזיבותם של הביל׳׳ויים, עזיבותה של גדרה שלהם, עזיבותו של חלומם, הפקרתם מחוץ לתחום הסיוע, נתנו בהם אותות – אבל לא רק לנפילת הרוח.

כותב דב אריאל (ליבוביץ): “כל המרירות הזאת אשר מיררו את חיינו בטלה מפני רוח השירה אשר סבב ומילא את חיינו… כי בהתקרבנו אל הטבע התענגנו על מראותיה הנחמדים כחבורת ננסן בים הקרח בשעתה, וכל חפירה וכל צמח וכל אשר מצאנו בהרי גדרה השוממים, העסיקו אותנו והיה לנו לחומר רב ערך לשיח בו בערב, אחרי הסעודה, להתווכח עליו. ותחזק עלינו יד השירה הזאת אז, עד כי לא נמחו עקבותיה ימים רבים, גם בהשתנותם בהמשך הזמן מן הקצה אל הקצה”.

אכן – נשתנה הזמן מן הקצה אל הקצה, אך עקבות השירה הזאת בנו הם, ולולא שירה זו מי יודע מה היה בידינו היום. השירה ההיא, התום ההוא, המגע הקרוב אל ההתחלות; ככל שמעטים הכלים והנכסים, כן קרוב יותר האדם אל מקור השירה; ושולחנם, שולחן החבורה הקטנה, חבורת ננסן המוקפה קרח משטמה סביבה היה שולחן קודש עד מדרגה שבאמת לא תוכל לספרה אלא שירה בלבד. “חדר צר – מספר אחד מהם – 10 אנשים יחד, ערירים, רווקים, ובליל התקדש החג – היה לנו הלילה תמיד”.

זה מכאן. ומכאן – בראשון־לציון תובע אז הירש, פקיד הבארון, לגרש מגדרה את משפחות הממרים. וצריך שירוצו שתדלנים ומליצי יושר ומעבירי רוע הגזירה וכו' וכו' – והדברים ידועים.

ידועים פחות הם מעשי אותו חוג של ביל׳׳ו שנתקרא שה׳׳ו – שבות החרש והמסגר – שישבו בירושלים מתכוננים לפתח תעשיה ומלאכה כבסיס חדש לכלכלת הארץ. כל כולם תשעה חברים. חבל שאין ביכולתי כעת לספר עליהם רבות, אבל איני רשאי לפסוח על סיפור אחד זה. תשעה חברים היו וחמשה נתגוררו בחדר אחד גדול וארוך ששימש גם סדנא וגם מגורים.

“מחצלת על הארץ – מספר דוד יודלביץ – וספסל ארוך אצל השולחן הלבן; על כסת אחת שהבאתי אתי מחוץ־לארץ, ישנו כולנו. הכסת באמצע המחצלת, וראש כל אחד נשען עליה. הרגלים של זה לצפון, של זה לדרום, של זה למערב,ְ ושל זה למזרח, והחמישי – ישב על יד השולחן וכתב מאמר ל”ראסזוויט׳׳ הרוסי. הוא כתב, יען כי לא היה לו מקום לישון. ובכל שתי שעות קם אחר לכתוב מכתבים ומאמרים למכתבי העתים, ויתן מקומו להכותב שקדמהו, שהלך לישון, וייקץ השני ויכתוב ל“רוסקי עברי”, וייקץ השלישי לכתוב ל“המליץ׳׳, והקודם שכב לו על מקומו של זה. וכך בילו גם הרביעי והחמישי את יתר שעות הלילה”.

משה ברסלבסקי, בספרו “פועלים וארגוניהם בעליה הראשונה”, מעלה בחישובו כי מלבד האיכרים, היו באותו פרק זמן (בין 1882–1891), כ־10 אלפים פועלים יהודיים אשר עברו, נדדו, על פני הארץ מהכא להתם, ומהתם להכא. מיעוטם נקלט ורובם נפלט.

מחנה רב זה, על פני שדות כל כך מעטים ואפשרויות כה מוגבלות, גם בשעה שבראשון־לציון לבדה – כפי שמספר יהודה גרזובסקי, ב־1890 – יצאו כאלף עובדים ערביים יום־יום בעונת החורף לעבוד אצל איכרי המושבה אשר 40 היה מנינם. אי־אפשר היה שלא ישאיר מהלך זה רישומו העמוק. 10 אלפים עובדים. אנשים זרים ומוזרים. מהם רודפי משא קודש, מהם נפעמי חזון מהפכה חברתית ופאתוס תסיסות רבולוציוניות. מהם אורחים פורחים, יחפנים ותמהונים למיניהם. מהם מחפשי מזלם, ומהם שאינם יודעים לשאול אלא רק לתת את כל אשר להם, את נפשם, וזה כל אשר היה להם.

על אודות המושבות, מאבקן ומפעלן, גאות ושפל, נכתב הרבה, וידוע למדי. אך לא על תנועות הפועלים, אגודות פועלים אשר נוסדו לזמנים קצרים ושבו וקמו בצורות שונות, מחליפות פנים כשהן מתגבשות לאטן, ותמיד יש בגרעין הוויתן: כוח אחדותו של הפועל, עזרה הדדית, מוסדות עזר וסעד משותפים, וכלים משתכללים לקליטת העובדים החדשים, ותמיד כוח רעננות בהם, ואותה שירה – שעיקר השראתה כיסופי מהפכנות ברוסיה, – ועליית נשמה חסידית. כשם שירידה בצדה, ונפילה למפחי נפש, ליאוש ולהתפזרות. אפוטרופסות הבארון דיכאה יוזמה, הרדימה כוחות, ורק תסיסת הפועל, ויכוחיו, להטו, רעבו ויחפותו, הסתערותו על הנבצר ממנו, הדריכו מנוח והאחיזו אש נעורים רעבים.

בשלהי העשור השמיני נתדפק על שערי הארץ נחשול מוגבר של עולים, גדול פי כמה מכוח קיבולה של הארץ, וכוח קיבולה היה כדי כוח משקה, וכוח משקה, היה כדי כוח הרצון של העם היהודי בעולם לעמוד לישע המתיישבים, ככל שכבר היה רצון יהודי זה מאורגן – ומתברר, כי תנופת רצון זה היתה דלה עד כי לא תיאמן. מחשבי חשבונות מצאו, כי עד 1890 אספו כל אגודות חובבי ציון ברוסיה ובאירופה באותן שמונה שנים נוראות הוד, כדי 87,000 לי׳׳ש, ואילו הבארון, כדי שהקיים ההוא לא יתמוטט והחלום לא ייבש, השקיע במחצית אותו פרק זמן פי 20 – 1.6 מיליון לי׳׳ש. אלו שקלו במאזנים ישאו יחד, את כובד כל הדברים, הדיבורים, האספות, הכנסים, המיטינגים, חשאיים כפומביים, ה"דיסקוסיות׳׳ למיניהן, הדרשות ההטפות ההלכות הפסוקות וההלכות לימות המשיח, הכתיבות והמכתבים ומכתבי־העתים ועושר כל מליצותיהם בשפת עבר ובשאר כל לשונות, של חובבי ציון על כל פלגותיהם באשר הם – כי אז הלא היה מראה ציון שכה חבבוה וכובד כל ישותה – בלא נחטא בשפתינו… עם מופלא העם היהודי חם־הלב, אשרי מי שיכול להגאל קודם שיגאלו כלל העם.

תר׳׳ן ותרנ׳׳א שנות התעוררות: רוסיה התנערה ממרבית יהודיה, והללו, במוט הקרקע תחת רגליהם – וכששמע הישוב הצעיר בארץ האבות פותח מעינות בלבם – נתעוררו, נדחפו לבוא במחנות גדולים למצוא מחייה באותן נחלות קטנות שהיו לפניהם קודם שידעו הם כל צרכם וידעה הארץ כל צרכה – מה עושים וכיצד.

לא אבוא לספר היסטוריה מופלאה אף כואבת זו, או לחפש עקבות הזמן האבוד. אני עומד כאן כדי לראות את הזמן שעבר בתוך היום הזה, כמקור, כמורשה וכאות, ואולי תבינו לרוחי אם אטול לעצמי רשות עתה למגע פרטי יותר, שכן ההיסטוריה שלי בארץ־ישראל, מתחילה באייר תרנ׳׳א – כשעלה אבי על חוף יפו, וצמיחתי על קרקע זו פותחת באב תרנ׳׳א, כשהתנחל אבא עם אחיו ואחיניו על אדמת חדרה, והקימו להם שם “סוכת קרשים” על מגרש פתוח מכל עבריו, “לקליטת אויר חופשי – מספר אבי בזכרונותיו – פתוח ללטיפת קרני השמש”. (על היתושים נודע מיד אחר־כך). (מחציתי האחרת, מצד אמא, נשתלה בתמוז תרס"ח, כשאמי מרים ואחיה יוסף ויץ הגיעו ארצה).

כלום תהא זאת פריצת תחומי היאה – אדוני היושב־ראש – אם אטול לעצמי רשות לספר לכם, כי חמשה היו הסמילנסקאים הללו שהתישבו על אותה קרקע, מואסים לגור בחאן המפורסם: "מזוהם ללא נשוא׳׳, "פעור פה כשל חיה רעה׳׳, “הקודר והמלוכלך והסגור מכל צדדיו”, כאשר תיארו מבנה ידוע זה איש איש מהם לפי דרכו. הלא הם: המבוגר בהם, זאב – אדם בן 17 עובד מסור ושתקן. אחריו, רב פעלים וקודם לו בארץ בחצי שנה, אף כי צעיר ממנו בחצי שנה – משה. דוד, הנקי והשקדן היה בן 15, ומאיר, הרך והענוג, הוא בן 15, ועוד האחות – שפרה, בוערת באש טולסטוי – כולם מנוחתם שלום.

שנה קודם לכן ביקר בארץ הסב – שמעיה סמילנסקי, אשר כ־50 אלף דונם מאדמת אוקראינה היו נחלתו, ולא חסר לו בה ולא לבניו ולבני־בניו מאומה, לא בנכסים ולא בתורה. אך בהמלצת טיומקין קנו להם נחלה נחלמת בארץ האבות. אדמה ירוקה – ספרו תחילתה – קרובה לים, ונהר עובר בקרבתה… כולה עידית להזרע חיטים, ושחור הקרקעות מזכיר שחור קרקעות של נוף הילדות…

בסוכת הקרשים והמחצלות, על גבעת החול, הופרש מדור קטן לאחות. אך החום, הקור, הגשמים והחול הפורח, לא שעו לקירות וחדרו בנקל, ואתם כל השרצים האפשריים, ועל כולם היתושים.

המים הובאו מן הבאר, דלוחים ומרופשים, על ראש ערביה; הלחם אפוי בזכרון־יעקב, ולא היה במי לתלות אשמת כתמי העובש הירקרק שפשו בו. קמח, סוכר ושמן הובאו מיפו. מן הצ׳רקסים קנו חלב, חמאה, עופות וביצים, ולעתים היה בא הרופא.

הידענים הסבירו כי המלריה הנוראה, מקורה בעיקר בעיפוש האויר. פתחו איפוא חלונות; הרבו אור, הרבו אויר, ותבריאו!

היו אמנם שתלו את המלריה באכילת אבטיחים יתר על המידה. אחרים התלוננו על המים, הם המאררים. ואלו היתושים, לא היו אלא בין טרדנים מציקים, ותמימים למדי בכל השאר.

אלא שהקדחת לא היתה תמימה. בני ה־15 ובני ה־17, החלו נוכחים מיום־ליום בבוא המוות. על ימינם ועל שמאלם התהלך המוות, לא פוסח על איש, לא על גיל, לא על זכויות, ולא על צדקת אדם. קראו לה קדחת רגילה, קדחת ירוקה, קדחת צהובה, והיתה שם כמובן גם קדחת שחור השתן. בתי העלמין בזכרון־יעקב, ביפו ובחדרה עצמה לא ידעו שבעה. עובדים, שרים, חורשים, מקווים לבנות בתים כשיגיע הרשיון, ואפילו בלעדיו – אלא שהמוות מלווה ומקיף סביב. צללים רועדים מתהלכים שם קודחים, בוערים, שיניהם צוללות.

קרובים ורחוקים התחילו מתערבים, נוזפים במתיישבים. אלה קוראים להם “ילדים” ואלה – “מטורפים”. ושני הכינויים אמת.

הרבו אויר רענן, הסתלקו מן הטחוב – והנצלו. אכלו היטב – והנצלו.

גורו לכם על שפת הים מול הרוח – והנצלו. אבל המוות היה חזק מדי, ואין ניצל מידיו. עוברים ושבים סבבו סחור סחור חדרה, שלא לבוא עד תחום המוות.

שממון ושעמום וקדרות בין צריפי המתיישבים. הרוח היתה עוד רעננה בעד המחצלות – אך רוחם של אותם שגדלו בינתיים בשנה, וכבר היו בני 16 ובני 18 – היתה נמוכה ביותר. אחר־כך בא היורה. הקדחת קצת רפתה. אבל גם כוחות המתישבים, והונם שיצא לא לברכה מרובה – ובראש כבוש הם נוסעים למצוא מנוחת מה בראשון־לציון, ואגב, שמועה אומרת כי בונים את רחובות.

הסיפור לא תם. רק התחיל. גם התלאות וגם הפלאות. אבל די בזה. הלא כל בר־בי־רב יודע היום כי לא אויר טהור בחלונות סוכת הקרשים החולמת ידביר את האנופלס מחולל המלריה. כל כך אנו יודעים זאת, עד כי שוכחים כי אכן דוקא האויר ההוא, הטהור, העלומי, החמים – הוא שעשה כל זה. בצריף הדל, המחופה ענפים על גבעת החול, מוקפים לא־כלום, עומק שממה אשר לא שיערו גודלה (אילו תפשו – אולי לא יכלו לעמוד בידיעתם הנוראה הזו). נערים רכים, תמימי מבט, כשמכאן הקברים התחוחים הנוספים יום יום, ומכאן אין קץ הלא נודע ולא נכבש, ומעבר מזה הירוקת הכוזבת של הביצות. להיות בלב כל זה, הרחק מאמא־אבא, להתהלך עם המוות בחדרה, ולשאת עינים תמימות אל המופלא – זה הדבר אשר כל ביאור לא ידלנו, וכל פירוש לא יכילנו, אלא רק אולי לפתוח ולשיר, או אולי להחריש ולקשוב.

אהה, מי יתננו כאן, כעת, קצת מאותה רוח שנשבה אז בפתח סוכת קרשים אחת ישנה, רחוקה, שם על גבעת החול.

הפועל הצעיר כרך ל"ד, חוברות 11–12

דברי־הכנסת, ישיבה קפ“ח, ז' בכסלו תשכ”ג, 4 דצמבר 1963

דבר המהדיר: אלו דברים שיזהר חזר אליהם שוב ושוב, עד שחתמם ב“צלהבים”