רקע
ס. יזהר
בגנות השיכון
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דיון בכנסת, 5.3.1963; 1963

אדוני היושב־ראש, חברי הכנסת. מעשה השיכון והדיור הציבורי בארץ שלושה פרקים לו: קודם, בשעת ולאחר. בכל אחד מאלה, הכל מודים בהתקדמות יפה, לעתים מהפכנית ולטובה, אף כי שום התקדמות לא תוכל לבוא ולכפר על כל החטאים והמשוגות שכבר נעשו בכל אחד מפרקים אלה אך זה תמול שלשום. שכן עדיין גרים בהם.

דומני כי אני פטור מלפרט כאן את הסיבות שדחפו בשעתן לעשות כפי שעשו ולהשיג מה שהשיגו. כולנו זוכרים יפה למה נעשו השיכונים בבהילות; מה הוא שלחץ ועד כמה לחץ זה לפתור בחפזה, ומה הוא שעיכב אז מהרבות בשאלות ספקניות ובהקדמת הרהורים גדולים למעשה הנחרץ, ואיך חסרון פנאי וחסרון כיס הפכו אותן שאלות להרהורי סרק נבובים, בטלים בפני גזירת המציאות: בחינת מעשה הצלה. וגם אין אנו עוסקים היום במה שכבר נעווה, אלא במה שעתידים לתקן מכאן ולהבא, לאחר שלמדו לקח טוב מן העבר, שעוד לא עבר כולו. אף על פי כן אין כל זה מקל מעל ממשות התוצאה שנקבעה ברוב כוח והוטחה על מפת הארץ ונופה, ולא עושה תוצאה זו פחות חמורה ולא מסלק אותה מסדר היום. שיכוני קבע לא מעטים, גדולים וקטנים, בכל רחבי הארץ, שהוקמו בשעתם, נראים היום – ואל אחטא בשפתי – כמין מפלצות של דלות בכל מובן שהוא, לרואה אותן מרחוק, לעובר בתוכן מקרוב, ויותר מכל לגר בהן פנימה, גם כשאינו יודע לומר, ושאי־אפשר להשלים עם הווייתו הזאת. לא במובן החברתי, לא במובן התרבותי ולא במובן הפשוט מכל: כמשכנות לגור בהם, לאורך ימים ולמורשה. נבראו אצלנו שיכונים – ואני אומר: שיכונים ולא מעברות, כי למעברות יש תקווה – שיכונים אשר בבואך אליהם אתה נוכח כי הרעיון המבוטא בהם אינו אחר אלא: אכזבה ושממון. קוביות בטון של בינתיים. בינתיים נצחי ומלך מלכי המלכים על כל הליכות אדם וחייו. בינתיים כחותם היכר וכתעודת זהות דבק בכל: במראה, בלבוש, בשפה, במנהג; בקשרים, באיכפת ובלא־איכפת ובשמחת החיים. בינתיים של מה לנו כאן, מי לנו כאן. הכל זמני, ארעי, עוד מעט אשוב, או עוד מעט אצא. מציאות שככל שניכרים בה יותר הצבעים החדישים והמרהיבים, סימני ההנדסה, התכנון, הסרגל הישר וקווי האנך של מחשבת יוצריה – הרי היא נעשית חסרת חנינה יותר, עירומה בעליבותה וריקותה מפהקת מכל זווית. ובתוך אווירת האדישות – לא שלנו, לא אנחנו, ואיננו אשמים בכלום – השפוכה שם על הכל, מתבלטת אז ביתר שאת הבהילות האחת, שהדריכה בשעתה את מנוחת יוצרי אותו שיכון, והיא: לא לעבור על התקציב. והצלחה אחת זו, המבוטאת שם בחומר ובלבנים, היא הצלחה עד כדי שצריך היום למצוא עצה כיצד להעבירה מהעולם ולפטור עצמנו מכיעור שאין לו תקווה, שהושלך פעם, בצוק העתים, על מדרון גבוה אחד או אל אמצע מישור אחד, כמין: הרי לכם, כאן תעשו חיים!

ככל שהארץ נעשית נושבת יותר: מלאה יותר, הרי שאלת המשך הבניה; איתורה, אופיה, תכנונה, יחסה אל סביבתה ופתרונותיה החברתיים והאישיים – שאלה זו נעשית דוחקת יותר ומכבידה יותר. מעתה כל שגיאה שתיעשה קודם שיונחו היסודות, תהיה מעוות חסר כפרה. שכונה כעורה, זרה לסביבתה, עויינת ליושביה, רומסת כל מאמץ של כל חינוך שהוא, ושום בית־ספר טוב שהוא לא יוכל לעשות בתחומיו כל כך כדי ליישר מה שהשכונה בהווייתה היום־יומית רומסת תחתיה; מה גם שכלל איננו כה גיבור ונצחני, בית־הספר שבאותה שכונה.

ולפיכך כה חיונית ההקפדה למסור את ביקוש הפתרונות לשאלות יסוד אלה בידי הטובים ביותר שאפשר למצוא בינינו, ושאינם רק אנשי בנין בלבד. והציבור יכיר טובה אם יציגו לפניו את האחראים לתכנון השיכונים, אותם מניחי יסוד למראה הארץ ולרווחת האדם בה. והייתי מציע לפרסם בראש כל שיכון ושכונה את שם האדריכל אשר יצרה. למען ייזכר וייפקד לדורות. מברכיו יברכוהו, ולאחרים תהיה כתובת.

ואינני בא היום לחזור אל מעשים שהיו כשהקימו שיכונים על אדמה עידית טובענית כשמנגדה גבעות חול או זיבורית של כורכר. את אדמת הפלחה השמנה כיסו בטון עבה ואת החולות יזבלו וידשנו היטב כדי שיפרחו. ואילו צד הזכות היחיד ליצירות בנאות עלובות אלה – הוא התפוררותן המהירה, מחמת בניה דלה ורשלנית – לו יתפוררו! – וגם היינו־הך להתחקות על עקבות אותם אדריכלים רזי דמיון ושונאי אדם שזו יצירתם. חשוב מזה לשאול על העתיד, מכאן ולהבא.

עתה, כשמלאה סאת האפשרות לשגיאות נוספות ואין עוד מקום פנוי בארץ לנסיונות נפל, ובהבטה כזו לעתיד שני נושאים לפנינו: החדש שעוד לא נבנה, ואותו חלק מן הישן שחבל שנבנה ככה, ושאסור שיהיה סוף פסוק.

אזרחים פרטיים, שכספם וטעמם להם, גם הם נכשלים לעתים ומשיגים במחיר רב קלקלה גדולה למגוריהם; אך שיכון ציבורי גדול אינו נושא ונותן עם נקודה אחת ולא בא להטיל כתם אחד בתמונה גדולה. שיכון הוא התמונה כולה.

הוא שינוי בנוף בבת אחת, במרחב שמאופק עד אופק, ולעתים הוא שינוי סדרי בראשית, הוא קביעת עובדה חומרית, כלכלית וחברתית, כשם שהוא קביעת עובדה ניצחת בטעם, בסגנון, בהליכות חיים מכוח מעשה חד־פעמי שהוליד מיד עובדות נוספות בהמון, ושינה פני האזור, קבע אמות־מידה ונעשה, מדעת או שלא מדעת – הוא והתעסוקה – לגורם החינוך העז ביותר: שבית־הספר בצידו אינו אלא פרט אחד ממנו.

שיכון, על כן, אינו שוליים במציאות שלנו, הוא האמצע, הוא מסכת האריג שעליה נרקמים פרטי החיים. אין הוא חישובי תקציב וכמויות חומרי בנין, ולא בסיס מרובע לרצפת מגורי משפחה, הוא מסר להשקפת עולם ולהליכות חיים, ובו בזמן שיכון הוא בחינת בגד אחיד ומחוייב לבישה לאנשים שונים בצעדיהם הראשונים בחברה ובארץ.

ולפיכך אין התנופה הממלכתית העצומה במעשה השיכון יכולה להסתפק בפתרון חלוקת שטח מוגבל פלוני ליחידות כאלה או אחרות, אלא היא שקובעת את פרצוף כל הבניינים, את מערכת היחסים בין מבנים אלה לבין מבנים אחרים, את חלוקת האוויר והאור, הגובה והרוחב, החלל כולו, השקט והרעש וגדלי היסוד שעליהם ילד גדל. היא היא המעמידה את יסוד המגע והקשר בין אדם לאדם במסלולים, בכבישים, במדרכות. היא המציבה ומייסדת את מוסדות הציבור ואת מקומם, את חזותם ואת כושר שימושם. בקצרה, אין זה תא שנבנה שם, כי אם הגוף כולו, ולא לשעה קלה, כי אם לדור ולדורות. אין זה דבר־מה בין דברים אחרים: זה ממש יסוד מוסד.

ולפיכך הרי זו קריאה לא רק לכשרונם הטוב של אדריכלים מובחרים, אנשי בנין ולבנים, אלא לנסיון הסוציולוגים ולראיית המחנכים, ולראייתם למרחוק של אנשי רוח שונים. שכן מתמעטים המקום והיכולת לעשות שגיאות של בהילות, והעדרם של אלה האחרונים עלול להיות גורלי. וגם אין זה ענין של תקציב בלבד, אף כי כמובן הרי זה ענין של תקציב כבד שבלעדיו דבר לא יזוז. אך יותר מאשר ענין של תקציב, זה ענין של אנושיות. בו, בתקציב, אפשר לעשות כיעור ואפשר לעשות אחרת. זה נקבע לדורות וזה נקבע לדורות. למה לא להתאמץ איפוא ולהטות לצד היפה יותר? וצריך, על־כן, שיהיה מישהו ער וקשוב ורגיש, שלא יניח ולא ישלים עם פתרונות של אץ־קוצץ. ופרטים של מה בכך, כביכול, כגון צבע הכתלים או צבע הפתחים אלה מול אלה, או מראה הכניסה וחבלי הכביסה, והכבסים שבלי חבל, מעל חזית הבית, ושל דודי השמש על הגגות, והפתרונות או אי הפתרונות לפחי האשפה – הופכים כשהם נכפלים פי מאות, ובמתכונת דומה, לערכים מכבידים מנשוא, שאילו פרעו האחראים להם תחת נטל עולם, לא היו יכולים לא לנוח ולא לשקוט ולא לקבל עליהם שום דבר שבראיה ראשונה, או בנגישת הממונים עליהם, נראה כפתרון קל. אל הקל הזה מתנפצים ערכים כבדים וחמורי תוצאות. וקודם כל: יחס אדם אל בית חיותו.

ויפה אולי גם שידע הציבור ויכיר את מי שקובע לו את כל אלה. ושיהיו אלה טורחים ובאים ומגינים ברבים על הכרעותיהם ביחס שבין ציבור–בתים ובין קו האופק הטבעי, והיחס שבין אוויר פתוח ובין חלל סגור וכבוש, ושיהיה שיתוף פורה בין אלה שמתכננים את החיים כמקום שמכינים למענם, לבין אלה שיהיו חיים באותם מקומות מגורים, כשיוכנו.

כדאי להרחיב רגע בנקודה זו. שתי דרכים הן: לתת הכל בידי מומחים לדבר, הם יחליטו ואנחנו נחיה בפרי הכרעתם; או לבקש מן המומחים שיעשו לנו כיד חכמתם כפי שאנו רוצים לחיות. בדרך האחת אנו נותנים הכל בידי אלה, שגזירה שהם באמת חכמים מאתנו, מנוסים מאתנו ויודעים יותר מכל מה יפה לנו. ולפיכך אנחנו בעיניהם איננו כי אם קליינטים, צרכנים דוממים, שחושבים תחתיהם, מחליטים במקומם ופותרים למענם, בלי להיזקק לחיווי דעתם. משל היה המשתכן כמין חפץ חי לשבצו פנימה, חסר ערך להישאל ולהשיב. חובה עלינו ככל האפשר וככל שניתן לשתף את המשתכנים בכוח, גם כשהם מגמגמים, בדיון על רעיונות היסוד וההכרעה על הפתרונות שמציעים לשיכון שהם יגורו בו. חובה לא לקבוע להם מחוץ לכוחם לבחור יותר מדי. חוששני, שאנו נוטים בחברה המודרנית לתכנן כדרך שעושה רופא החיות: מרפא בלי לשאול, חותך בלי להסביר, וגוזר בלי להתנצל, כמובן לטובת החיה המסכנה. דרך זו לא רק עזות פנים בה, אלא שתוצאותיה, הישירות והעקיפות, מרחיקות לכת יותר מן המשוער והרסניות.

כל זה נוגע למה שעוד יבוא, ושקיצורו הוא כי יפה שיקום גוף ציבורי בעל ערך, שיראה את התמונה בשלימותה, שלא יפסח על האדם שבה, ושיהיה עשוי לפתור מתוך עושר דעת, אף על פי שיעלה, ככל הצפוי, על כושר היכולת שתעמוד לרשותנו, לעשות הכל, אבל שימנע רעות חולות.

אבל מכולם נוראים הם השיכונים ה“זקנים” כני עשר השנים. די להתהלך בכמה רחובות מאותם שיכונים, או שכונות ש“בגרו” מהר מאד וכמשו בעודם באיבם, ולהיווכח איך שכונות חדישות חזרו ונעשו ואדי־סליב ומוצררה, בעוד צבען טרי עליהן (ואדרבא, הדיסוננס רק צוחק למשובתנו), מראה עלוב של התמוטטות, של מוזנחות ושל אזלת יד, ומה שגרוע מכל: של התרגלות למצב מעורער ודל זה, כאילו כך הוא ואין להשיב. לא יצאו שנה או שנתיים וכל המבנה החדש, שכה שקדו עליו בוניו, נראה כמין חורבה, שהכבסים על החזית המטופחת ועל מיטב חלונותיה ומרפסותיה מפרסמים הרבה דלות בכל מיני צבעונין. כלום אין פתרון אחר לכך? או אילו דר המתכנן עמהם, כלום היה משלים עם זאת, אם נניח כי רק שוגג או פליטת־שכחה היה זה?

או שמא יפה שבכל שכונה יישאר עם הבתים הנגמרים, הנמסרים לבעליהם החדשים, גם מדריך או חצרן, שלא יניח לדיירים הללו להזיק, וסמכויות יהיו בידו להקפיד ולקרוא לסדר מי שאינו יודע חובה כנגד זכות.

או עצים. בתים שאין צל עצים עליהם – הם מעברה, גם כשבנויים בטון קשוח ובקומות גבוהות. כעומק שרשי העצים שסביב הבתים וביניהם – עומק קשר האזרחים לחצרם, לביתם, למקומם ולארצם. ואולי אפשר שלא לסיים בית ולמוסרו לבעליו בלי לתת עמו לפחות ארבעה עצים מצלים בכל פינות הבית?

ונקיון החצר על מי? או דודי־השמש, כלום חובה שיהיו תקועים פרע בראש כל גג, או אפשר שיהיו מתוכננים שם שלא כמין שיניים תותבות.

אבל מסתבר כי שברון מראה הבית החדש בלא עת אינו פועל יצר־הרס, אלא בעיקר פרי חוסר־דעת; אין הרגלים, אין אכפת מחייב ואולי גם תוצאת רכישת הדירה בחצי חינם? קופסה נאה שאין יודעים איך לקיימה – האם על־ידי פריטה על נימי הבעלות: זה שלך? או על־ידי פריטה על נימי האזרח: זה שלנו? או על־ידי קריאה לחוש היפה: אל תשחית? או על־ידי הטלת מרות ביד זועמת? ומכל מקום לא להשאירם לבדם בתיבות הנוצצות החדשות שקיבלו. מישהו צריך להישאר עמהם להדרכה, לחינוך ולטיפוח.

עד שבונים שיכונים נוספים, חובה להציל את השיכונים הקודמים מכלימתם, לנסות להצילם מחובת ההתכערות בלא עת והחזרה המבישה על שכונות עוני. שלא יהיו עוד שיכונים בני עשר שמראיתם כגרוטאות מחלידות, אין חפץ. ככל שבונים שיכונים נוספים, יפים ומשופרים כל צרכם, חובה לחזור אל אותם שנבנו אז בחפזה ובבהילות, ולהיות נכונים לשאת בקצת מן ההוצאות, שרובן כמובן על התושבים עצמם, ולתכנן חידוש פניהם על־ידי נטיעות שיכסו מומים פה ושם, על־ידי שיפורי מבנה, תוספות ושינויים, בין במגע קל ובין במגע יותר מקל, על־ידי הדרכה, על־ידי עמידה על המשמר, ולא לתיתם להתרגל לעזובה, שהיא אם כל חטאת.

מכוח עצמם לא יוכלו להיוושע יושבי שכונות שהוזנחו. וחובה לסייע עמהם, לא בהטפת מוסר, אלא במציאת דרכים מעשיות שתבאנה בהדרגה גם את ההתחלות הראשונות ההן להטבה. גם מה שבא באשמת קוצר ידם וקוצר רוחם של מייסדי אותו שיכון, וגם מה שבא באשמת רשלנותם ושמיטות ידיהם של הדיירים. יחזרו נא הבונים והמתכננים המנוסים אל השיכונים שבחזקת גמורים, ולא יניחו להם לחזור אל מיטמוט מגורי עוני. לא תמיד עוני כלכלי הוא. לעתים קרובות הוא עוני חברתי, עוני חינוכי, עוני במושגי יסוד של אזרח בן־חורין. לפיכך גם בית־ספר מעשי זה של אי־ההשלמה עם עזיבות ושממון – חיוני הוא ומוטל עלינו, כאותו הכרח של חינוך חובה לתינוקות של בית רבן. אף כי כאן אולי לא לחינם, ורק כחובה הדדית. שום רשות מקומית לא תעמוד בזה לבדה, כשעודנה כורעת תחת כל צעד וצעד, אלא יש להוסיף נטל על האחראים למעשי השיכון: תיקון מעוות החיפזון של ימי החירום, ככל שניתן.

כי לא נצא ידו חובתנו אם לא נאשים מישהו בהזנחה זו ונעזבו לנפשו. פה ושם הרי זו שפלות ידיים, אבל בדרך כלל הרי זה קוצר דעת: או אולי קוצר המצע? דירה שאינה מכילה את יושביה, ולפיכך הם פורצים את מה שגבל המתכנן ויוצאים מגדרם כפי מעט כוחם: בקרש ישן, בפח מחליד, בארגז נוסף, בבלויים על החדש, או שמנסים למתוח הרגלים ישנים על פני מציאות חדשה ושונה בתכלית, והכל מתבלבל בידיהם, הישן עם החדש, וזה גם מראיתם.

אם כה ואם כה הילדים הגדלים ברחובות המזוהמים, בבתים שנתמרטטו, בחצרות השוממות, ובעירום חסר הצל של השכונה – הם ודאי זכאים ליותר מזה.

מלה על צפת, על צפת העתיקה. בעוד שמשליכים על הרי צפת המופלאים קוביות שיכונים חורגות לאלוהים, הרי צפת העתיקה מתמוטטת. מבנים בזה אחר זה, והשכונה כולה, נפסדים והולכים, ואין להם תמורה. בתי כנסת, מסגדים, מעונות מגורים, שחותם כבוד שנים ודורות עליהם, ויפי התואם בין מעשי אדם לקורות העתים – מתמוטט. נכון שצפת בכללה צריכה לתעסוקה, לתעשיה, למסחר ולכל פיתוח שהוא, אך צפת העתיקה, עם אלה ובלי אלה, בתיה נופלים תחתיהם. אם לא יעשו מעשה עתה, מיד, יאבד ערך שאין לו חילופין. היש מישהו שיתעורר לעשות מהר שצפת העתיקה לא תימחה?


יזהר סמילנסקי (מפא"י), דיון בכנסת על תקציב משרד השיכון, 5.3.1963

המלצות קוראים
תגיות