גברתי היושבת־ראש, חברי הכנסת. דומני כי לא אטעה אם אומר כי חוק זה בשלה שעתו לבוא וכמעט ואיחר.

מידותיה של הארץ מזה, קצב פיתוחה מזה וייחוד טבעה מזה – הגיעו עד מקום שקשה להמשיך בו במעשים כרגיל.

ארץ מכוערת תוליד אנשים מכוערים; אנשים מכוערים יולידו עולם מכוער, ועולם מכוער לא יוליד עוד, אלא יחנוק.

הרי זה מושכל ראשון שחוק זה בא להרחיק מקצת חזות קשה זו ואשר התפתחות בלתי־מרוסנת מאוּימת בו.

שני צדדים צריכים לחוק הזה: צד הציבור מזה, וצד הטבע מזה, אלא שהאחרון אילם. קל יותר לנסח משאלות הציבור, והן גם אמורות יפה בדברי ההסבר: נוף, בידור, לימוד וקצת שלווה. ומי שמשרת את הציבור בכל השאר, ישרתנו גם באלה. אולם מי יהיה צד הטבע? מי יהיה לו לפה? מי יבטא כאבו של חוף ים מופסד בשיטתיות, כמובן לטובת הציבור המשתכן ומפעלי הפיתוח, אך לרעת הציבור המייחל לים משלו, ים מסביר פנים. מי יעמיד, על פי חוק זה, בקשה זו וצורך זה מול צרכים דחופים ודוחקים, שהכל מסכימים להם, ואף כי לא הוכח לאיש שרק בדרך הרס אפשר לספקם?

מי יעכב פיתוח פזיז שלא יהיה מחבל לבלי תקן? מי יהיו על פי חוק זה אלה שיילחמו על כבודו של אילן כבד בשנים ועל יחוסו כנגד חשבונות וצרכים שמשרתי הציבור בשליחותם רואים כחובה קודמת וכערך בעל משקל יתר?

יתר על כן, מי יהיה במועצה הזאת לוחם לזכויותיהן, שאולי נראות כמגוחכות, של לטאות, חיפושיות שכמעט וכבר נשמדו, או מי על־פי חוק זה אמור להיות קשור יותר לצורך דוחק של רשות ציבורית פלונית כמקור הכנסה רב פיתוי ועוצמה. רק דונמים אחדים למכירה, ומצוקה מדכאה נפתרת, ויוצאים למרחב, מי יעמוד בפני פיתוי זה – השליחי אותה רשות ציבורית, או שכניהם למצוקה מימין או משמאל? מי יהיה על פי חוק זה רואה למרחוק, צופה לבאות, פטור משקול הכרח של רגע לוחץ ומיבלת מטרידה בנעלו?

זה איפוא לדעתי הפגם הראשי בחוק רצוי זה, כשערכי נוף וטבע כה רבים כבר קולקלו. שכן גם המועצה המוצעת פה, וגם רשות הגנים העתידה למשול בו, אין בהן פתחון פה לצד זה, שהוא למעשה רוח אפיו של החוק, מלבד משהו לצאת ידי חובה. שישה־עשר נציגי מוסדות נוגעים בדבר, מול ארבעה, אשר שר הפנים יחשוב כי יש להם ענין בחובבות טבע. ורבות מחשבות בלב השר על חובבים ועל טבע. הרי זה עיוות כל מאזן.

מועצה כגון זו המוצעת יפה היתה אילו היה מושם עליה רק לשמור מה שכבר נגדר, ולקיים מסורת שמירה נאותה שנקבעה לאחר נסיון רב, לימוד והקשבה מדוקדקת. ואילו כאן – שהכל בחינת מעשי בראשית, כשהיא נקראת להתחיל ולייעד שטחים, וזה למעשה כל תפקידה המוצע לה – אין למועצה הזאת בני פלוגתה, אין להם עם מי להתווכח, אין גם מי שיגן, בלא שום טובת הנאה אישית או חוּגית, על זה שאותו באים לשמור ועליו מתכוונים להגן. להגן על מה? כל אלה כוחם יפה יותר לענות כיצד להגן. כל אחד מהם יודע את פרקו: בטחון, בריאות, חקלאות, עתיקות וכו', ולשם כך הוא מצוי שם, אך מי מהם קרוב אל הדבר מצד עצמו, מצד מהותו, שאם היא מעיקרה אינה נכונה – לשם מה לשמור ולהגן עליה?

חסרים, ובאופן בולט, ולא כזוכים מן ההפקר, שימצאו חן בעיני שר שיקבע אם אמנם יש להם ענין בחובבות הטבע – חסרים כאן אנשים שהטבע להם חזות הכל, שליבם פתוח לזה קודם כל ויותר מכל, חבורות אזרחים העוסקים בכל מאודם ואפילו מאורגנים לשם כך באגודות ובחברות, כגון החברה לשמירת הטבע, החברה לבוטניקה, החברה לזואולוגיה, החברה לגיאוגרפיה, החברה לגיאולוגיה, החברה לארכיאולוגיה. כשם שאזרחים שהכשרתם ועיסוקם מעניקים להם כוח ראייה יקר לענין זה: אדריכלים, ציירים, פסלים, ואולי גם משוררים, ולא אחרונים בשורה – אנשי מדע שהטבע הוא ספר יומם. בלי כל אלה אין המועצה מועצה, שכן במי תתייעץ? בכל אותם נציגים ונבחרים שנשלחו והוראות חשובות ונחוצות בידיהם מה לשמור ואיך לשמור את הנורמות המוקצבות על־ידי שולחיהם? מעשה זה של ייעוד שטחים, או ביטול שטחים אחרים שלא ישאו שם גן לאומי לשווא – הוא מעשה קובע עתיד. מקום בו למומחים ולחובבים, לבעלי השקפות פורחות באוויר כלבעלי השקפות מאוששות על מהו יפה ומה ערכו של קו מיתאר, של אופק, כנגד כל משקל ההון והנכסים האחרים, ולבעלי השקפות מסויימות במה מתחילין בהתחלה ובמה ממשיכים לעתיד לבוא.

אין במועצה המוצעת אנשים שסימנם היחיד הוא: טעם ליפה, ושאינם משלימים עם כיעורו של שיכון; או שיפי הארץ יהיה נכס לשיקול כלכלי בלבד, או שייחשב כנכסם הלבדי של יושבי אותו מקום או של פרנסיהם, אין בה אותם אנשים שהשקפתם איתנה כי נוף אינו דבר מותנה ברשות כניסה, אלא שזכותו של כל אזרח, – ולשם כך קיימת לו מדינה – לתיתו נשימת רווחה דרך חירות.

חוששני שמציעי הצעה זו לא דקו בהבדל שבין שתי גישות: האחת – שיפור נוף הארץ; והשניה – שמירת נוף הארץ. כאן הדגש שיפור, וכאן – שמירה. זו באה להציל את שיווי המשקל השורר בפיסת עולם קטנה אחת, וזו באה בראש מורם לשכלל, לייעל ולמסחר את הקיים, לתת לו “צורה” ו“טעם”. מכאן חרדה לקיים, שאין לו תמורה, וליתן זכות חיים גם לנמושות שבחיות; ומכאן יודעים יותר טוב איך הטבע צריך להיראות כדי שימצא חן, יהנה. בכל מקום שנושא השמור הוא מעשי אדם, כמצוי לרוב בארכיאולוגיה, יש מקום לטפל ולשפר, ואדם יכול ללכת, על אף הרבה הסתייגויות, בעקבות אדם אחר, קודם לו. אך רעיון שיפור הנוף, אם לטבע הכוונה – הרבה פליאות יש בו, נוסף על היהירות, ורבה החכמה הנדרשת מתי להרים יד ולא לגעת. כביש תמים ונחוץ שסוללים אל תוך תחומי הר נידח – משהו מרוויחים בו ומשהו מפסידים. או אנטנה של אלחוט שתוקעים על שיא הר, משהו מרוויחים בה ומשהו מפסידים.

היכן ישקלו זה כנגד זה? ויכוח זה עיקר נחוץ הוא. וצריך שיהיה אפשר לשני המחנות להתנצח דרך חירות ומתוך שווי ערך, שיחה בשני קולות בעלי זכות שווה, לא אלה בפנים ואלה צועקים “חי־וקיים” מבחוץ, אלא אלה לומדים לכבד עקרונותיהם וגישותיהם של אלה ככל שניתן.

זה ועוד זה: כמובן, שמורות טבע, גנים לאומיים וכו' יהיו אבן שואבת לתיירים. אבל תכונה זו הרי היא כה מובנה וגלויה עד כי מעמידה לפעמים בצל, חוששני, כי לא רק הם וטעמם הקובעים – אלא גם צרכיו של כל דכפין, ואולי האחרון ראשון. והכל כדאי בעיני למען משוטט שתרמילו על גבו. והנה בעוד שתיירות תשמש תמיד גורם מדרבן לקום ולעשות; הרי אותו נודד סתמי, אותו סתם הלך משוטט – מי יהיה לו לפה? שיהיו ערכים בארץ, כנוף, כים, כמרחב, כמצפורים בראשי הרים, או כהשתרכות בגיא נעלם – שאין בצדם שום עסקת חליפין, (ולפחות לא תמיד ולא בכל מקום) לא שלם וקח, אלא קח משלך מלוא חופניך. גם נושא זה שנוי במחלוקת. ומי במועצה המוצעת, ויותר מזה ברשות הגנים המוצעת – יטען טענות אלה? ומה יהיה משקלו של מי שדעתו אחרת, בטל בששה־עשר במועצה, וכלל לא מובטח ברשות הגנים.

אם יתוקן מעוות המועצה, בדין הוא שגם רשות הגנים תהיה מותקנת, ובפירוש, לא בלי מחצית אנשי ציבור. שלא מישהו יחליט על חובבותם, אלא שכל אחד מהם מכוחו הוא שם, ונקרא בשמו, שכן הוא בא מן החברה לבוטניקה, או מן הציירים, או שהוא חוקר טבע ידוע, שבלעדיו מחקר זה מתרוקן.

הרי זה חוק לבלימת היצר הפזיז לקבוע עובדות גמורות, ששכרו בצדו, בחינת מתנה מן השמים. הרי זה חוק שלא תעשה כל רשות מקומית בערכי יפי הארץ שבגבוליה כבתוך שלה. שתקשה על כל עסקת רווח, שבסיבתה יתכער העולם או שיישלל מן הציבור עולם של יפה.

כל מערכת היחסים בין מועצת הגנים הלאומיים ובין רשות הגנים אינה נהירה. כלום אין שום יחס ותלות בין השתים, והראשונה באה רק לייעד שטחים או לבטלם, והאחרונה תשלוט בשטחים בלי למסור אפילו דין־וחשבון לאיזו מועצה ציבורית, אלא לשר הנוגע בדבר או לשליחיו? או שמא נכון יותר שיהיו יחסי גומלין בין השתיים, ושהרכב הרשות לגנים יהיה כדוגמת הרכב המועצה, או שתנאי יהיה כי המועצה תציע למי שימנה את חברי הרשות רשימה שמתוכה ימנה? או שמראש נקבל סייג, כי לפחות מחצית חבריה יבואו מן הציבור?

מנסיוני למדתי כי לענין זה יש הקשבה רבה ורחבה ואמיתית, עולה על מה ששיערתי. נכונות מרובה מתגלה להתייצב ולסייע כדי להצליח במעשה גדול זה, שיציל לנו פינות לנשימה רווחה יותר. לאחרונה שמענו כי בעין־גדי, שנפתחה לרשות טיילים משנסתיימה סלילת הכביש, שוקק אדם רב – ובחג הסוכות האחרון ביקרו בעין־גדי כ־25,000 מטיילים, וכל העם הרב הזה נוהל והודרך בעיקר על־ידי מתנדבים, חובבי טבע ואוהבים לעין־גדי. האין בזה אות נוסף כי חוק זה צריך להיות פתוח ככל האפשר לשיתוף הציבור, מטפח ככל האפשר זיקת גומלין זו, שיהיו אזרחי הארץ עושים באהבה כל דבר שחוק זה בא להטיל עליהם?

אני מקווה כי הוועדה שתדון בחוק זה – ולפי טעמי היא צריכה להיות ועדת החינוך והתרבות – תתקן את הנחוץ כדי שיהיה חוק זה עושה נאמנה בשליחותו.

יזהר סמילנסקי (מפא"י), דברי־הכנסת, קריאה ראשונה של חוק הגנים הלאומיים ושמורות הטבע, ישיבה 191 של הכנסת החמישית 11.12.1962