היו"ר נ. ניר־רפאלקס:

רשות־הדיבור לחבר־הכנסת סמילנסקי, ואחריו – לחבר־הכנסת שחור.

יזהר סמילנסקי (מפא"י):

אדוני היושב־ראש, חברי הכנסת. הוויכוח שאנו עומדים בו היום, חוששני ייראה אולי בעיני מסתכל מן הצד כעשיר באבק. הרבה טענות של אבק, הרבה ראיות של אבק, איומים של אבק, ובעיקר – הסתתרות צדקנית בשם ערכים חשובים מאחורי אבק של “תרבות”, שבהתפזרו קצת מתגלה החשש: דאגה לשימוש פוליטי חד־צדדי במכשיר אחד רב־רושם, שהגיע עד ספנו.

למעשה, שני ויכוחים עמנו. זה אוחז בעקב זה, הוויכוח על התכנית המעשית לנסות מכשיר זה בתחומי בתי־הספר, ועל התכנית המשוערת להרחיב רשתו על פני כל הארץ. וצפוי מראש שגם כאשר ידברו על הראשון, יתכוונו בעיקר לשני, לטלוויזיה לכלל העם שתצמח כמשוער כפועל יוצא.

ואומר מיד כי ביחס לטלוויזיה הלימודית, קשה למצוא נימוק למה לא ינסו אמצעי זה שתי שנים, בתחומי קבוצת בתי־ספר, להיווכח מה טוב בו, מה אינו טוב, מה אפשר להפיק ממנו, מה אי־אפשר, מה טעון תיקון ומה פסול מעיקרו. כיצד לשלב מכשיר זה עם שאר מכשירי בתי־הספר להועיל. מורים, שידם לעתים קצרה מהבא לפני תלמידיהם מראות, דוגמות והמחשות שונות – יהא זה בא לשרתם ולשמשם. סטנדרטים בעלי רמה יוצבו לפני המורה לשיפור ולהישג לימודי. ולעתים תהא זו מראה מוצבת לפני המורה: לראות בה עצמו ולהעריך כוחו, להוציאו מבדידות מאמציו הכלים בין כתלי כיתה נידחת.

קשה איפוא למצוא טעם של ממש, למה לא ינסו מכשיר זה, שארצות אחדות שניסו בו מעידות שגם נשאו פרי ישווה לו. ובידוע, מקום שאינו מנסה – אין בו חיים, קל וחומר בית־הספר. מדוע, איפוא, מכל שאר אמצעי הלימוד בבית־הספר המצוייד כהלכה, דווקא אמצעי זה פסול, ועליו כל הקצף, כאילו סימל את תכלית השלילה והירידה?

דומני, כי אין בינינו אדם, וגם בין מצדדי הנסיון הנלהבים, הסבור שהנה הפעם מצאנו רפואה לכל כאבינו בבית־הספר. האומנם נמצא בינינו מישהו הסבור כי מכשיר מחוכם כלשהו יוכל אי־פעם להחליף את המורה, את מקומו ואת מעשהו? כשם שזה עצמו אינו שולל את כוח סיועו האפשרי של מכשיר למי שיודע להשתמש בו כהלכה, ובתנאי שלא יתגדל המשדר על מניפו; ואם יהיו מורים חסרי־נסיון, הנפוצים היום בישובים קרובים ורחוקים, מסתייעים בו, ופה ושם תידלק בלב אדם יזמה, פה ושם יגורה דמיון, ירחב לב לראייה נכוחה ולאופק רחב יותר, למה למנוע?

אילו היה כל הדבר דיון על הנסיון בבתי־הספר, איני יודע איך לא היה תם הוויכוח ב“ננסה ונראה”. והיד והטעם והרעיון שאנו סומכים עליהם בכל מעשי החינוך בארץ – הם שיעשו גם בשטח זה, ואין טעם לפקפק בהם, דווקא כאן. או שאינם טובים בכל השאר, או שהם טובים למדי גם כאן, ואם יזיקו כאן, הרי חמור יותר שהם מזיקים כל ימות השנה בכל בתי־הספר שבארץ תמיד.

מן הראוי איפוא, בבואנו לדון היום בנושא הטלוויזיה, להרחיב דווקא ולהתמודד עם סברת הטוענים שלא הנסיון במכשיר לימודי נוסף הוא הנושא האמיתי שלפנינו, אלא השאלה מרחיקת הראות: האם להביא עלינו צרה זו, או להימנע, לדחות ולהינצל? נושא זה קשה להימנע ממנו, וגם לא צריך, כשם שחובה למצוא עוז ולדון בו, פטורים ככל האפשר מכל אותן הכללות מוכנות מראש, מנותקות מכל ראייה של ממש, ושואבות השראתן מפחדים שונים מפני חדש, מפני חידוש ומפני עצמה בלתי־מוכרת. אבל כלום שמתם לב, חברי הכנסת, כי אנחנו מדברים לא על דבר משוער שאיננו עוד, ושרק על־פי החלטתנו היום יבוא בקהלנו או יישאר מחוץ, שכן הוא כבר כאן. לא רק בגלל אותם עשרת אלפי מכשירים שכבר מצויים ברחבי הארץ ושרבבות לא מעטות, גדולים וקטנים בכפר ובעיר כבר ניזונים דרכו מפסולת ומשיירי ארצות השכנים, ונוספים עליהם יום יום רבים להנאה הרסנית זו – –

חיים כהן־מגורי (תנועת החירות): האם הם לא ימשיכו בזה גם אחר־כך?

יזהר סמילנסקי (מפא"י): ייתכן, אבל כדאי שיהיה להם גם מקור שכנגד, חשוב יותר.

– – אלא מפני שהטלוויזיה, כפריט אחד המייצג משהו בנוסף חברתי־מעמדי וכשותף־תאום למושגים, לכלים ולאמצעים ייצוגיים שונים, הרי הוא כבר כאן, וכמעט אין ציבור או חוג בארץ פטור מזה, כחלק מן האפנה, מאופני הבידור, מחיתוך הדיבור, מן הפרסומת, מן הדברים שלהוטים אחריהם ומוכנים אף לשקוע בכל חוב שהוא ובלבד שלא לפגר, שאפילו אם מסך הכסף הזה עצמו עוד לא הוצב בכל “סאלון” משפחתי, כבר הוא מיוצג שם כהלכה בכל שאר הפריטים זולתו, ואין שום טעם שיסביר במה ייפלא הוא משאר כל אחיו בני סוגו בריהוט, בסגנון, בתאווה, בנופש, בבידור ובהשתוקקות המטריפה להשיגם.

מאוחר מדי להניח לכל אלה האחרים להגיע לכל בית “מצליח” ולכל בית שואף הצלחה, ולעכב רק את הטלוויזיה.

רמת החיים לא תיראה ירודה יותר או פחות שאפתנית כשרק סימן שובע זה לבדו יהיה נעדר. גם קשה לשער כיצד נוכל אנחנו כאן, כפי שאנחנו כיום, למנוע מה שלא מנעו כל האחרים בכל חלקי העולם, ושאליהם נושאים רבים בתוכנו עיני קנאה, בין למזרח ובין למערב.

מונים לפנינו לכאן ולכאן את ערכי הטלוויזיה לשבח ולגנאי. הכל מודים בעצמת מכשיר זה, שדרך ראיה ושמיעה הוא עלול להגיע עד ממדי כוח מבהיל ביכולתו. אני עצמי רואה בטלוויזיה סימן למצב התרבות והחברה – אבל לא גורם. סימן מדאיג ומעורר חששות.

במשפט אחד הייתי מנסח: גם הטלוויזיה היא ביטוי צרחן לאדם הצרכן. האדם הצרכן, הפאסיבי, הקונה את חייו, את יומו ואת תכניו, שאינו נדרש אלא לקלוט, אפילו לא לעכל, שכן זה כבר מעוכל בשבילו, ממותק, לעוס, נמס ורק לבלוע מתוך נמנום, ובלי שים לב כי כבולעו כן פולטו.

מיד באים המקטרגים ומוסיפים ומצביעים על היות הטלוויזיה מכשיר אלמוני המסיח עם אלמונים שאינו יודע עליהם, המסיח עם ממוצע סטאטיסטי ולא עם אדם מסויים. האינדיפרנטיות שבו – אליך היושב ממולו.

ויש בו, במכשיר, מה שיש, ולא מה שאתה מבקש, וזה כפוי וחובה עליך, ואתה חייב לפעור פה ולבלוע. קול דובר לא אל איש, אלא אל המאסה, פונה אל כלל הציבור שהשיג שליטה ברמת טכניקה, גידול בשעות הפנאי, בהכנסה, עלה קצת בהשכלה, ודחוף־הכרח לעשות משהו בכל זה. הרי זו חרושת מפותחת בעולם, המכסה בכנפיה קהל עצום. אלא שמי הוא בעל החרושת הזו ולטובת מי הוא עמל? כלום הציבור הוא רק שוק קונים לו? או שהוא בא להיות משרת הציבור, כמורה, כרופא, כשוטר?

הרי זו פנייה אל בסיסה הרחב ביותר של החברה, לאמור – אל המשטח הנמוך ביותר, הזקוק שיעשו לו הכל פופולארי יותר, מובן יותר, מוחשי יותר, פחות טורדני, טוענים כי “המוני העם”, במקום שינצלו זמנם הפנוי לטוב ולמוטב, ללמוד היסטוריה ופילוסופיה – כחלום אחדים –, או ליצור להם בכוחם תרבות עממית – כחלום אחרים –, פונים הללו אל הנאות קלות ופחות יומרניות, משתרעים להנאתם ומאגאזין קל בידיהם, או נופל על חטמם, להרדימם; או נוהרים לקולנוע ולשאר שעשועים ובידורים, ועתה הנה תתווסף הטלוויזיה על שונאיו.

טוענים איפוא כי הטלוויזיה מעודדת צרכנות חומרית, מציגה לפני הבריות אמת־מידה של כוח צריכה ראוותני, של כוח חמידה וולגרי, הערצת הצלחה, היגררות להרפתקנות חסרת דאגה או כמעט מופקרת, השחתת טעם הכלל על־ידי דוגמות חסרות־טעם ותכנים נדושים ונמוכי קומה.

אומרים שכל טלוויזיה היא קטע משיטת פרסומת שמציגה בפני העם, מדעת או מבלי דעת, סטנדרטים בינוניים של הכל: של תרבות, מדע, בידור, חכמה, טיפשות, הוללות, ויוצרת בשיטה המונית את הטוב ואת הרע המקובלים ברבים כדעות מוסכמות. וכתוצאה מכל אלה מתגלם הפאסיבי שבאזרח, השוקע בכורסה כדי לקבל ולא לתת, ובמקום פעילות של תרבות הרי הוא נרדם ומפסיד חירותו לבחור, חירותו לחשוב, חירותו להתנגד וחירותו להתערב. שכן הטלוויזיה כאילו כפוייה לספק את המכנה המשותף הנמוך של הטעם, להגיש את התכניות הרווחות ביותר על דעת הבינוני ביותר ולקהל המרובה ביותר. ואת הנטיה הטבעית לברוח מן המאמץ אל הקל, אל הטריוויאלי – את זאת הוא מעודד עד לשכרון.

אפשר להוסיף ולהוסיף ביתר חריפות וביתר צבעוניות ולתלות קולר כל הרע בצוואר שידור נחזה־נשמע, ואולי גם לחכמה ייחשב לנו קטרוג זה. אבל האמת הפשוטה היא, כי הטלוויזיה לעצמה היא גולם – גולם מיכני לטוב ולרע. אמנם זה מכשיר רעשני, מחוק־פרצוף, מטרטר וולגרית, נוגד למסורת הטובה, אבל אין בו כלום שאין בבעליו. כמוהו כבעליו, הרי הוא אספקלריה של החברה, של הישגיה ושל מידותיה. לא המכשיר אשם.

יצחק מאיר לוין (אגודת ישראל): תחכה עד שהאספקלריה תהיה טובה.

יזהר סמילנסקי (מפא"י): מכשיר זה איננו נותן מה שרוב הציבור אינו משתוקק אליו. וכל ערך שהיה נושא של רמה – נגזר עליו להשפיל במעט או בהרבה כשמופץ אל הרבים, כשתו הייצור בהמון מוטבע בו.

אכן, הרי זה גולם שאם תולים עליו שם מפורש הוא אחד, ואם אין תולים עליו – הוא אחר. הרי הוא מכשיר תקשורת, אבל לא יחידי במינו כי אם אחד בין רבים המקובלים בינינו, ולא ברור למה הוא מכולם נבחר להיות שעיר לעזאזל. הקולנוע איננו אחר.

יצחק מאיר לוין (אגודת ישראל): אני מסכים לאסור הקולנוע.

יזהר סמילנסקי (מפא"י): ספרים שונים ותרבויות שונות, ואפילו רבי־מכר, אינם שונים. וגם, לעתים קרובות, העתונים שבידכם, ובעיקר רבי־התפוצה, הם ממש כאלה. כל מה שאמרנו למעלה על הטלוויזיה, כוחו יפה גם עליהם. אף הם שייכים לתרבות שמותר לקרוא לה: תרבות של אריזה. כל מה שהם יודעים באמת לעשות הוא, לתת לא דעת כי אם כותרת קולעת, לעתים כותרת מובהקת לרחשים קיימים, עמומים או מוגדרים. לעתים קרובות יותר כותרת חסרת־תוכן, שיוצרת בועה בחלל, משחק מלים ותוכן להעמדת פנים ושיחות, באסיפות ובנאומים רבי־רושם.

מכשיר הוא גולם – כן, אך הוא יהיה כפי שנהיה אנחנו. גם הוא, גם הבמה הקלה, הקולנוע, העתון, הקפה, הרחוב, הכל – כל אלה מאוחדים לתת לקהל מה שהוא רוצה, וקוראים לכך: הצגות קופה. תאמר: לא לתת לקהל מה שהוא חפץ – תהיינה אלה הצגות של כפייה.

והעתונים הנפוצים, הנחטפים על־ידיכם, יודעים נפש קוראיהם ועושים להם מטעמים כאשר אהבו, בארשת פנים צדקנית, ומרקחת קלושה זו שלהם נגמעת בצמא בלי לעורר קול חרדה מצד איש מן החרדים אשר התעוררו כאן היום.

מה ההבדל בין דייסה קלושה וממותקה של עתון רב־דפים וצרחן כותרות ותמונות, ובין דייסה דומה על המסך הביתי?

בעלי טעם זורקים את זה וסוגרים את זה. אלא שלא הם מיטב קוני הסחורה ולא על פיהם יחיו העתונים.

אבל מן הראוי ליתן את הדעת על שיעור כוחם האמיתי של אמצעי התקשורת להמון, שהזכרתי. בעלי הדבר עצמם, העתונים, הרדיו, הקולנוע וכו', נוטים ומתאמצים לנפח חשיבות עצמם ומעידים הם על עצמם כי הם הציבור, הם דעת הצבור והם הם ביטוי הציבור, ושכוח עצום בידיהם להטות את לב הבריות לכאן ולכאן, אם בעסקי פרסומת מסחרית, אם בעסקי פרסומת פוליטית או “מעין תרבותית”.

ואילו עיון במחקרים שנערכו בנושאים אלה מראה כי אף כי אין כל אלה נטולי השפעה, אין השפעתם למעשה אלא מוגבלת. השפעה נוראה בשעות היסטריה ציבורית, אבל קלה יותר בכל שאר ימות השנה, ויותר משזה מלאך חבלה הרי זו תעשיה קולנית, לא תמיד נאה, אך לאושרנו לא משחיתה מאד.

אינני בא להקל ראש בסרטי קולנוע גרועים ובהשפעתם על ילדים, למשל, או במחקר שנערך באוכספורד ב־1958 סיכמו המחברים כי השפעת הטלוויזיה, הקולנוע וכו' על חוג התענינותם, על ידיעותיהם, על השקפותיהם ועל ערכיהם של הילדים – השפעה זו נתגלתה בסיכומו של מחקר ככלל לא מרעישה ולא דרמטית, כאשר היה מדומה מראש על פי ההשערות שרווחו בציבור. מחקר אחר שנערך לאחרונה באנגליה מסכם לאמור, כי שום אמצעי תעמולה, בכל צורה שהיא – לא הוכח בוודאות כוחו המשפיע. לא הוכח קשר גומלין חיובי בין התנהגות הבריות ובין לחץ התעמולה, על כל צורותיה – לא בתחומי המדיניות בכללה ולא בבחירות כלליות. וכי אין אנו זוכרים כי אך תמול שלשום 100% מן המאגאזינים הנפוצים, 80% מן העתונים הגדולים ו־80% מחברות השידור שבארצות־הברית היו בידי הרפובליקאים שעה שנבחר קנדי לפני כשנתיים? וגם בשעה שכל אמצעי התקשורת כולה היו מונופולין בידי הממשלה – הרי לא הונגריה בשעתה, לא פולין בשעתה ולא מזרח גרמניה בשעתה, לא נתגלו כשלולי דעת או כוח אמירה ועשיה שכנגד, בשעתם. או, עליית הליברלים באנגליה לפני כשנה נעשתה בלי שהיה להם עתון לעצמם ולא שום כוח השפעה בשירותי השידור.

מסתבר איפוא כי כוחו של אדם להיות מה שהוא על־פי טעמו ועל־פי יכולתו – עצום ורב פי כמה וכמה מכל מה שהיינו נוטים לקבל מראש. אין מאזין בא לשמוע חדשות כלוח חלק, ולעולם אינו קולט חסר־דעת, גם כשהרבה אינו יודע לאשורו.

על־פי מיטב ידיעותינו, הרי אין אמצעים אשר בכוחם אפשר למנוע את חירותנו לבחור לנו ולהכריע על הטעמים ועל הערכים אשר ביקרם נחפוץ. זו תגלית גדולה, חשובה ומשחררת. ולפיכך גם טלוויזיה, למרות שהיא סימפטום מרגיז למצב חברתי שהגדרתי כ“ביטוי הצרחן לאיש הצרכן”, אין היא כשלעצמה לא שד נורא המחשיך את אור היום, כקטרוג המתנגדים, ולא שום מלאך נפלא הנושא עמו אור וקידמה, כהמלצת הסניגורים. היא גולם טכני, שיכול לסייע או להפריע תהליכים באדם או בחברה, על־פי מה שהם. החברה קובעת ערך הטלוויזיה, העתון, הקולנוע וכו', שלהם היא נזקקת.

בני־אדם הם חופשיים ובעלי דעה מסויימת הרבה יותר משסבורים לעתים קרובות, ודווקא זה מחייב ופותח אפשרויות חיוביות. לא שהשפעת הטלוויזיה מבוטלת מעיקרה, אלא שהיא אינה כוח מסתורי. כל אמצעי התקשורת והתעמולה – התקנה הטובה למנוע את נזקיהם הוא חינוך יסודי טוב. אין השפעתם ניכרת מיום ליום, לא השחתה ולא הטבה מבוקר עד ערב, אלא פעולה למרחוק, איטית, בחינת אבנים שחקו מים. וכל תפיסה אחרת אינה אלא קוצר ראיה שיש לה, משום־מה, הרבה מעונינים להתפאר בה, כאילו היתה תכלית החכמה.

אפשר שתרבות של אמת לעולם לא תהא אלא נחלת מעטים. במה דברים אמורים – כשיהיו אלה המשפיעים על הרבים. ואם בידי אלה יינתנו הכלים להפצת רעיונות ודעות, אולי יוכל לעשות הגולם גם לטוב ולמוטב, כגון נסיונות לטפח את הטעם הטוב על־ידי הצגה מתמדת של ערכים אמנותיים מובחרים, שכוחם להם להשפיע מתוך מגעם, כמין זריעה לא־פוסקת ועקשנית לתוך הבצורת הכללית; לטעת את ההכרה כי יש מעולה יותר, יש יפה יותר, יש ראוי יותר; תכניות שאולי יצליחו לעודד קריאת ספרים (שהרי הטלוויזיה לא רק עוקרת ילדים מקריאה, היא גם עוקרת ואולי עוד יותר, קלפנים מתוך קלפיהם, ומבלי עולם מבזבוזם); שתביא קריאת ספרים בלי שתבוא היא במקומם, שיעודדו צעירים ומבוגרים לבקר בתערוכות או בקונצרטים בלי שיבואו במקום הביקור וההאזנה! שיעודדו לדון בשאלות שונות שעל פרשת הדרכים, ולא שיבואו במקומן בהצעות גמורות והחלטיות. שיעודדו דיון פעיל של כל יחד וכל חוג, של אמון בנקיטת אמת־מידה רחבת־לב, הרואה משני צדי הדבר, שמודדת בעין יפה השקפה מנוגדת ולומדת לפגוש דרך חברות, גם יריב בדעות, ולהכשיר ויכוח של רמה בכל נושא שעל הפרק.

לעולם אין לראות בטלוויזיה חזות הכל. אין היא כלל מין מושיע כל־יכול, אלא רק אמצעי עזר נוסף, המשלב חזות עם שמיעה, וניתן להכוונה ממרכז רב יכולת ואמצעים, אל אזור דל ומרוחק משפע התרבות ומפלאי העולם, הנותן למורה פלוני אמצעי נוסף בשביל בני כיתתו – על־פי מידותיו, על־פי המרצתו ועל־פי כוחו האישי ומגעו האנושי, כאדם המכוון מכשיר, ולא ככורע תחתיו.

הנכבד שבמכשיר זה הוא ההזדמנות ליצור גשר של היכרות עם כל קבוצה, עם כל חברה, עם כל אזור, עם כל בעלי דעה, להודות ברשותם ולהיראות לפניהם בהיווכחות של אמת, להחליף דעות, להתקשר זה עם זה, מעבר לחומות, גלויות כסמויות, כהות כבהירות, בנויות או פרוזות, מעבר למחיצות מסתגרים או סוגרים – של עמידת נוכחות אחת של בני־אדם פתוחים זה אל זה ומחפשים בכל יכולתם האנושית – זו אשר התעמולה אפסה על סיפה – את הטוב יותר ואת המאיר יותר.

יש בינינו חוששים מפני כל זר בתחום שלהם, מפני דעה כחולה במקום שהכל ירוק, מפני ביקורת במקום שניסו להימנע ממנה או להסוותה. כאן כוחו של אמצעי תקשורת, ועיקר כוחו ליתן הזדמנות נאותה לראות איש את אחיו כפי שהוא ולרמז לכל אחד כי יש גם יותר ממה שיש בידו, ניצוצות שיפה לטפחם, בדרך של הוראה פה ושם, בדרך של מגע אנושי מפרה. וכוחו של הכלי כרוחו של בעליו.

דיון במליאת הכנסת, 1.1.1963