אַל תקראו: אביה של הדבּה; קראו: אביו — הדבּה. כי כידוע, כשם שקוראים את האב על שם בנו כדי לגרום לו נחת־רוח, כך נוהגים לקרוא את הבן על שם אביו, שוב כדי לגרום לו נחת־רוח. ואם תאמרו: הרי הדבּה שם של אשה הוא ולא שם של גבר, וכלום אשה היתה אביו של מוחמד? אבל — כאן מקור כל אסונו של מוחמד. ואל תחשדו, חלילה, שמוחמד נולד לאמו בחטא, ומשום כך קוראים אותו על שמה ולא על שם אביו האלמוני. חס וחלילה. הדבר פשוט הרבה יותר, ויחד עם זה מעציב הרבה יותר.
וזה ספור המעשה.
כשם שידע אַללה ליצור את סמל היופי — את האשה, ואת סמל היופי שבאשה — את עיניה, כך ידע ליצור גם מין בריה גבוהה, דקה וכפופה קצת, עם ידים גדולות, עבות, ארוכות וקשות כמטילי ברזל, עם ראש גדול ועגול כאבטיח, ולו, לראש הזה, שערות־פשתן, מצח־רצועה, עינים קטנות ושקועות עמוק עמוק, חסרות צבע וחסרות בטוי, וגם הבריה הזאת היתה, כמו להכעיס, אשה, ושמה הדבּה.
והדבה ישבה בבתוליה בית אביה שנים רבות, רבות. אף אחד מבחורי הפלחים לא חפץ לקרוא את שמו עליה. עד שרחם אותה עבדול־עזיז, בחור מַסרי, וקדשה לו לאשה. אמנם לא הדבה לקחה את לבו של עבדול־עזיז, כי אם החלק השמיני אשר לה ב“קרט” של אביה ואשר יהיה לה אחרי מותו. כי לעבדול־עזיז לא היה בכפר לא חלק ולא נחלה, אף לא ד' אמות של “חַכּוּרָה”.
והדבה היא שנתנה לו את התקוה להקרא בעל בעמיו, בעל־קרקע, וגם פּנה ב“חכּוּרה” של אביה נתּנה להדבה עוד בחיי אביה. בפנה הזאת בנה לו עבדול־עזיז צריף מעמודי העץ אשר קנה במשיכה מן המושבה העברית הסמוכה, והדבה טחה אותו בטיח ויהי לבית. וַיִקָרֵא עבדול־עזיז בעל־בית.
ולתקופת השנה נולד לעבדול־עזיז בן ויקרא שמו מוחמד. הוא מוחמד דנן.
אבל מזלו של מוחמד לא שׂחק לו. עברה עוד שנה וסבלנותו של עבדול־עזיז פקעה. הוא היה מטרה לחצי הלעג של בחורי הכפר, אשר לא קראו לו כי אם “בעלה של הדבה”. ואביה של הדבה עודנו בחיים, ועוד כחו וגבורתו עמו, והחלק השמיני של ה“קרט” אינו עובר עדין לרשותו של עבדול־עזיז. ויקץ עבדול־עזיז בחייו.
וביום בהיר אחד נעלם ואיננו. ורק כעבור חדשים־מספר נודע הדבר, כי הלך להרי חברון ושם לקח לו אשה על אשתו הראשונה וראה חיים בנעימים. לשוא הלכה הדבה אליו, היא ובנה. לשוא התחַיב אביה למסור לו את חלק הקרקע עוד בחייו. אין עצה ואין תושיה. עבדול־עזיז מגרש מעליו את אשתו הראשונה ואת בנה, ואינו רוצה לשמוע לכל דבריה ובכיותיה והפצרותיה.
כך נשארה הדבה “עזובה” לכל חייה. ותשב היא ובנה בבית אשר בנה עבדול־עזיז, ותלך יום יום לעבוד במושבה העברית. וכשגדל מוחמד הלך אף הוא עמה. ועל עבודתם חיו שניהם.
ומוחמד זה, אף שהגיע כבר לשנתו החמש־עשרה, נשאר קטן כבן עשׂר. גוץ ועגול. מרחוק היתה לו כמעט צורה של אבטיח. לצורתו האבטיחית גרמו לא רק בטנו וכתנתו, כי אם גם אבנטו. כי את האבנט היה מהדק היטב היטב על חלציו, ואת הכתונת היה מושך למעלה עד שהיתה עומדת כגלגל… ורגליו הקצרות והשחורות נשארו חשופות עד למתנים ומעל למתנים…
אגב: אלה היו כל בגדיו. הכתונת והאבנט. חוץ מאלה לא היה לו כלום. סנדלים עוד לא נעל מימיו. ו“טַאקֶיה” חבש לראשו רק לעתים רחוקות: כשהיה מוצא במזבלה שארית של טאקיה, היתה אמו מתקנת אותה ומטליאה טלאי על טלאי והוא חובשה עד שלא תתמעך לגמרי על ראשו.
את ראשו ומצחו וחטמו ושפתיו ירש מוחמד מאמו. אבל את עיניו, השחורות והנבונות, ירש מאביו. וגם שכלו היה ער כשל אביו. ובחורי הכפר וגם הילדים ואף הזקנים ונשואי הפנים בחרו להם את מוחמד להיות מטרה לחצי לעגם, תחת אשר לעגו קודם לאביו עבדול־עזיז. ויהיו קוראים לו בפניו: מוחמד אבו הדבּה. מוחמד — אביו הדבּה.
הוי! לו דשו את בשרו של מוחמד בקוצים ובעקרבים, לו דקרו את בשרו החי במחטים — לא היה מתענה כאשר התענה בקרוא לו האנשים בשם הזה. פניו, מתחת לשכבת הרפש העבה, היו מסמיקים, עיניו השחורות היו מתמלאות דם, ואת ידיו הקטנות היה מכַוץ לאגרוף.
יש אשר מרוב כעס יכה מוחמד באגרופיו על ראשו וברח מאחורי הכפר והסתתר תחת אחד השיחים, שלא יראהו וברח מאחורי הכפר והסתתר תחת אחד השיחים, שלא יראהו איש בקלונו ולא יקניטהו.
ויש אשר יקרא ויצעק בפני האנשים:
— שקר הדבר!… מוחמד אבו עבדול־עזיז אנכי!… אבי — עבדול־עזיז!…
ולקול צעקתו ממלאים הבחורים צחוק פיהם.
ויש אשר… — אין אדם משיג את מדת כעסו. יש שמוחמד חוטף אבן מאבני המקום ורץ אל ביתו וזורק את האבן בכל כחו באמו, בהדבּה…
אל תדונו את מוחמד לכף גנות. איש מכם לא עמד במקומו. לאיש מכם לא נאמר שאביו — אשה!…
גם במושבה היהודית, כמו בכפר הערבי, היו קוראים לו: מוחמד אבו הדבה. ואף כי בני־המושבה לא הכעיסוהו כל־כך — הלא רק יַהוּד הם — בכל זאת חרה לו גם על אנשי המושבה.
ורק אנכי הייתי קורא לו תמיד — ודוקא בפניו — מוחמד אבו עבדול־עזיז. ומובטחני, שבשכר זה מזומן לי חלק נאה בעולם הבא. כמדומני, מעולם לא נהנה ילוּד־אשה כאשר נהנה מוחמד, בשמעו מפורש מפי זולתו: מוחמד אבו עבדול־עזיז. פניו נוהרים מאושר ומשמחה, ועיניו השחורות והנבונות מביטות בגאון על כל המסובים: “הנה כמוני ככולכם, בן גבר!”… ולבסוף ישהה מבטו עלי, מבט מלא תודה וחבה עמוקה, מובטחני שבחבה כזו עוד לא הביט אדם מעולם בפני חברו…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.