זה שמו. אמנם אין ברכתו גדולה. כל רכושו: שני אהלים. האחד עשוי סוּף, לקיץ. השני טווּי צמר, לחורף. גם שתי פרות לו וגמל. פרנסתו על… הזבל. מיום שנבנתה מושבתנו נטה את אהלו בירכתי אחת הגבעות השוממות אשר על גבולנו, ולקט את גללי הבקר אשר בשדה וימכרם לכורמים. את הזבל מלקטים בני־ביתו והוא המפקד על העבודה ועל המכירה במושבה, בני־ביתו אינם מעטים. שתי נשים לו, ולשתיהן ילדים. לגדולה חמשה בנים ולצעירה שלושה. הגדולה צופיה הליכות הבית: אופה, מבשלת, כובסת ועוסקת בפרות השתים, אשר גם חלבן נמכר במושבה. והצעירה וכל שמונת הילדים, מגדול ועד קטן, עוסקים כל ימות השבוע בלקיטת גללי־הבקר. מַבּרוּך שמח בחלקו. נחלתו שפרה עליו.
ומפני מה נקרא שמו מַבּרוּךּ? כך רצה אדונו, בעליו, אשר שחררוֹ מעבדוּת. מבּרוּך היה כושי, עבד, בן בלי שם. בילדותו נמכר לבעליו וכששחררוֹ קרא לו בשם מברוך ויתן לו לאשה את אחת השפחות אשר לו — כושית כמוהו. וכך התחיל את חייו. גם אשתו השניה היתה כושית. וכל ילדיו שחורים כהוריהם. בן כמה היה מבּרוּך — איני יודע. קשה היה לעמוד על שנותיו. אפשר זקן ואפשר צעיר.
אנחנו, אני ומברוך, היינו אנשים ידידים. ידידותנו התחילה מ… סל הזבל. המדה שהיה מודד בה את זבלו, לא שלו היא. אין מברוך מוציא מפרוטותיו על דברים שאין בהם צורך הכרחי. וכשהיה מוכר מזבלו לאחד האכרים, היו בוררים שני הצדדים סל מסלי הענבים אשר לאכר. תחלה היו עומדים על סל בינוני. אבל מיום ליום היה הסל הולך וגדול ולבסוף היה זה הגדול שבסלים. והיטב חרה למברוך על הדבר הזה. אלא שהחריש. כי ידע שאין דן עם מי שתקיף ממנו. לאשר לו הסל — לו הכח המכריע.
יום אחד נתוַדע לי מברוך, וגם קניתי ממנו את זבלו. ואני לא החלפתי לו את סלי עד היום האחרון. יום־יום היה מברוך בוחן את הסל בעיניו, וכשנוכח לדעת כי לא נחלף הסל, האירו פניו יותר ויותר. עיניו הביטו אלי בחבה גלויה, ושתי שורות שניו הלבנות נראו לי מתוך בת־צחוק של רצון, שרחפה על שפתיו. לבסוף נתתי לו את סלי למתנה עולמית, כי ימדוד בו את זבלו לכל קוניו. לאשרו לא היה גבול, ברוב שמחתו הביא לי במתנה זבל מלא עומסו של גמל, ושויו של הזבל היה היה כשויו של סל חדש…
ועל סל הזבל הזה נוצרה ידידותנו.
אמנם לא למזלו ולא לטובתו של מברוך שלח לנו אלהים את ידידותנו.
________
באחד מימות הגשמים, יום מעונן, חזרתי מכרמי, רוכב על חמורי הקטן, במרחק לא רב מן המושבה, ליד פנת אחד הכרמים, ליד גדר של צבר, חרד פתאום חמורי ונרתע הצדה. וגם מעברו השני של הצבר חרד ונזדעזע מישהו. “מי זה?” — חשבתי בלבי: “שועל או גנב במארב?…”. מששתי את אקדוחי על ירכי, קפצתי מעל חמורי ונגשתי אל הצבר. לפני עמדה נערה ערביה, רועדת כולה כעלה נדף, ושתי עינים שחורות, נפתעות ונבהלות, ננעצו בי. הפעם נרתעתי אני לאחורי.
— מי אתּ?… מה אתּ עושה פה?…
שתיקה מתה. ושתי העינים השחורות, הנפתעות והנבהלות שוהות עלי.
— לכי הביתה. עוד מעט ויחשך היום.
שתיקה מתה.
מפאתי דרום־מערב הבריק ברק. רעם התגלגל במרום. נשבה רוח קרירה. הבטתי אל הנערה, יחפה היתה. את ראשה כסתה חִרְקֶה לבנה. וכתונת־בד קרה דבקה בבשרה ותפול על מכנסיה הכחולים. כל גופה הצעיר והגמיש התבלט מתוך הכתונת, והיא כולה רועדת מקור.
— לכי הביתה. עוד מעט וירד גשם ותרטבי כולך…
שתיקה מתה. והנערה רועדת כולה. ושתי העינים השחורות, הנפתעות והנבהלות עומדות עלי.
שוב הבריק ברק. ושוב החריד הרעם את האויר.
“אלך אל המושבה ואשלח את הרועה, כי יאספנה הביתה”… — חשבתי בלבי. עליתי שוב על חמורי ואלך לדרכי.
בבואי אל המושבה, התחילו לטפטף טפות גשם עבות וכבדות. המחשבה על הרועה ועל הנערה הערביה התנדפה באופן מושנה ממוחי ואמהר אל חדרי. רק כעבור שעה, לאחר שאכלתי את ארוחתי, נזכרתי בערביה, שמצאתי בכרם, ולבי המה לה.
בחוץ גבר החושך ויכס את כל היקום. גשם עז נתך ארצה.
— מה עשתי?… מדוע לא שלחתי אליה את הרועה?… מה יהיה גורלה?"…
לא הרביתי עוד מחשבות. לבשתי את מעיל־הגשם, שמתי בכיסי קופסת גפרורים ופנס קטן, ואצא את חדרי. הרוח פסקה. הגשם אף הוא חדל מעט. מבין לעבים, השטים ועוברים על פני השמים במהירות רבה, נצנצו כוכבים בודדים.
שכחתי שוב את מחשבתי על הרועה, ובצעדים מהירים הלכתי אל המקום אשר בו מצאתי את הערביה.
_________
עמדה דממה מתה. חושך כבד רבץ על הכרמים. לא קול של תנועה. לא קשב.
“היא הלכה מזה” — חשבתי; והרגשתי כי הוקל לי, אם כי בלבי חרה לי משום־מה. הוצאתי את פנסי מכיסי, הדלקתי בו אש והבטתי סביבי ואבהל. הנערה עמדה במקומה הראשון, כמרותקת. כתנתה הרטובה נדבקה כולה אל גופה הרועד, ושתי העינים השחורות הנפתעות והנפחדות עמדו שוב עלי.
— למה לא הלכת לשוב אל ביתך?
היא החרישה ועיניה שוהות עלי.
— שמעי, הגשם לא יחדל כל הלילה. הלא תחלי…
היא הוסיפה לשתוק ולא הורידה את מבטה הנפחד מעלי.
— מי אַתּ, בת מי?… מאַין אַתּ?..
— מן זרעניה…
קול לחש. קול פחדים. הכפר — שכננו.
— לאן פניך מועדות?
— אינני יודעת. לילה.
— למה הלכת מן הבית, לפנות ערב?
— ברחתי…
דבר־מה הכה על לבי.
— למה?…
— אני יתומה. ברחתי מגואלי…
ופתאום נזכרתי מה שספרו לי בחורי הכפר.
— האם המוכתר הוא גואלך?…
— הוא גואלי…
זה הדבר!… מוכתר הכפר. איש בא בימים, אסף אל ביתו לפני שנים־מספר יתומה עזובה, בת אחיו, שמתו עליה ההורים. וכשגדלה הנערה ויפתה, חשק בה ויאמר לקחתה לו לאשה על נשיו הראשונות, ותמאן הנערה. היא נשאה את עיניה לחַרַתּ הצעיר. וגם הוא אהבה. וכשנודע הדבר למוכתר, בא לידי כעס. העליל עלילה על החרת וימסרהו למשפט, ואף נדון החרת למאסר שלשה חדשים. קִוָה המוכתר, כי בהעדר מתנגדו תתרצה הנערה לו. אבל היא עמדה במרדה. ויענה אותה גואלה ויעבידה כל עבודה קשה. וכשקצה בחייה ברחה מעל פניו.
עמדתי כאובד עצות. מה אעשה בה? הן לא אוכל לעזבה פה בליל חושך וגשם כזה? ואל הכפר, אל גואלה, לא תלך.
— מה תעשי כעת?…
היא הביטה אלי כאובדת עצות.
— שמעי. בואי עמי. אביאך אל בית הרועה. תליני בביתו הלילה.
היא נסוגה בפחד לאחור.
— לא. הוא ימסרני לידו… הם יהרגוני…
הרועה היה ממקורבי בית גואלה.
“מה לעשות?”…
מחשבה חדשה נצנצה במוחי.
— שמעי, בואי אתי אל חדרי. תלוני הלילה. מחר נראה מה לעשות.
היא התחלחלה שוב ונרתעה לאחוריה. הבנתי, כי העמדתיה בנסיון קשה. אבל אין ברירה. היא תמות פה בקור ובגשם.
— שמעי, אל תפחדי. אני אסגור את החדר ואלך לי לבית מכירי. איש לא ידע בבואך ובצאתך.
— לא אלך.
ושוב הבריקו ברקים בשמים. ושוב התגלגלו רעמים במרומים. ושוב נשבה רוח דרומית־מערבית, המביאה בכנפיה בשורת גשם שוטף ואולי גם ברד. הקור נגע גם עד בשרי. והיא כמעט ערומה ויחפה. מרחוק, מבין הכרמים, נשמעה יבבת שועלים רעבים.
— ואם שועלים יבואו עליך? ואם דַבַּע?…
היא חרדה והשפילה את עיניה למטה. ידעתי שפחד הדבר יעבירה על דעתה.
— התלכי?…
— לא…
— טוב כרצונך. אנכי הולך. אני אגיד לרועה…
— לא, לא!
היא נעקרה ממקומה ותלך אחרי.
_______
כמתגנבים באנו אל המושבה. עברנו מאחורי הרפתים, שלא יפגשונו נוטרי הלילה. באנו אל חדרי. ביד רועדת סגרתי את הדלת מאחרינו והדלקתי את המנורה. היא עמדה אל הדלת רועדת מקור ומפחד, כולה רטובה, מראשה ועד כפות רגליה, ומסביב לרגליה מקוה מים, אשר ירדו מעליה. פניה היו חִוְרים, ועיניה השחורות נוצצו מול אור המנורה והביטו שוב אלי בפחד ובתמהון.
“מה לי לעשות בה?”
מהרתי והוצאתי מארגזי כתונת־צמר חמה, תחתונים חמים וגרבים של צמר. שמתי את כל זאת על מטתי. רמזתי לה ואצא מן החדר. את הדלת סגרתי מבחוץ.
“התחליף את בגדיה?… התסכים?… מה תאכל?… ודאי רעבה היא ככלב”…
הלכתי אל בעלת הבית שלי, אשר על שולחנה אכלתי זה שנים מספר, ובקשתי ממנה לתת לי לחם, ביצים מבושלות וחלב חם.
— למה לך כל זה בלילה?…
— בא אלי אורח…
— בלילה כזה?!
תמהה עלי בעלת הבית והעניקה לי את כל הטוב אשר בקשתי מידה. שבתי אל חדרי. “ההחליפה את בגדיה?”…
לאט־לאט פתחתי את דלת חדרי.
היא ישבה על מטתי. לבושה היתה כתנתי החמה ומכנסי. הגרבים על רגליה, והיא מביטה עליהן מתוך הנאה יתרה… על ראשה, במקום ה“חרקה” הרטובה שלה, היתה מגבתי…
הרגישה בי, נפחדה ותקם ממקומה.
לא יכלתי להתאפק ואצחק צחוק קל בקרבּי. צחק קל, צחוק טוב, עבר גם על פניה. ופתאום התאדמה כולה והשפילה את מבטה. פניה זרחו מיופי ומרצון.
— הלא רעבה אתּ, אכלי…
אמרתי ושמתי את כל הטוב שבידי על השולחן, היא לא סרבה ותאכל בתאבון רב. ובאכלה הביטה אלי, ועל פניה היפים רחפה הבעת רצון. כשגמרה לאכול, התעצבו פניה פתאום, הביטה אלי ותאמר במבוכה גלויה:
— לאן אלך?
— אתּ תשארי פה… אני אלך…
היא השפילה את עיניה.
ברכתיה לשלום, יצאתי מן החדר וסגרתיו אחרי.
"לאן אלך לישון?…
לא הלכתי לשום מקום. איך אבאר, מדוע עזבתי את חדרי?…
עמדתי כל הלילה בצל המשפרת אשר ליד חדרי. לא זזתי ממקומי. איזה דבר, אשר לא ידעתי חקרו, רתק אותי אל הבית ולא נתנני לעזבו. ואל דלת חדרי, אשר מפתחו בכיסי, לא נגשתי אף פעם. כאילו פחדתי לגשת.
בבוקר, כשפתחתי בזהירות את דלת חדרי, מצאתיה יושבת על מטתי במקום שישבה אתמול, כשעזבתיה. ראשה נשען בקיר, והיא ישנה שנה עמוקה. אין זאת כי אם חששה כל הלילה לשכב… מסכנה.
עזבתיה שוב ויצאתי. בחוץ נשב רוח. השמים היו מכוסים עננים. גשם דק טפטף בלי הרף. הלכתי לאכול, ואחרי הארוחה עברתי את הרחוב הפונה אל הכפר. נפגשו עמי בחורים מבני הכפר, קראתי אלי אחד מהם.
— מה חדש בכפר?
— הלילה ברחה היתומה מבית המוכתר… — בשׂרני הבחור בשמחה. הצעירים היו עוֹינים את המוכתר.
— כיצד?… לאן?…
— אין זאת כי אם לבית הבֶּק.
— מי הוא הבּק?
— שכננו. יושב בפרדסו. ביתו בית־מקלט למרי נפש. נערה, כי יאמרו הוריה להשׂיאה לשנוא־נפשה, וברחה אל בית הבּק להציל את נפשה…
— ומה יעשה הבק?
— יחזיק את הנערה בביתו עד שיתרצו הוריה לתתה למי שחשקה נפשה בו.
— ואם הורי הנערה יגישו קובלנה לממשלה?
— מי ידוּן עם הבק?… ידו תקיפה…
— האם יאוֹת המוכתר לתת את היתומה לאהובה?… והלא הוא בבית־האסורים?
— אין דבר. אם המוכתר לא ידע להוציא את היתומה מבית הבק בעל כרחה — תשאר הנערה בצלו עד שוב אהובה מבית האסורים… אמנם מסופקני, אם יגיע הדבר לידי כך…
— למה?… מה עוד?…
— היתומה יפה מאד… והבק… נשים יפות לוקחות את לבו… הוא לא יוציאנה עוד מביתו ויוסיפנה על פלגשיו…
דבר־מה טפח על לבי. ברכתי את הבחור והלכתי לביתי.
הבנתי את השתלשלות הדבר. הנערה ברחה אל הבּק ולא מצאה את הדרך. טעתה בין כרמינו.
“הלילה תשלח את הנערה אל הבק”… אמר קול אל לבי. המחשבה הזאת לא היתה לי לרצון.
“ואם הבק יחשק בה?”…
כן. מה איכפת לי? ובכל זאת נקפני לבי.
“הלא תמיט אסון עליך ועל כל המושבה, אם יוָדע הדבר שהיא בחדרך… וגם היא תהיה בכל רע”…
ואמנם, אם יבקשוה בבית הבק ולא ימצאוה, מי יודע אם לא ימצאו את עקבותיה עד חדרי. ולאן אשא את פני אז?… המוכתר יסית את כל הכפר במושבה. ואותה ירצחו נפש…
חזרתי נסער ונרגש אל חדרי.
________
היא עמדה באמצע החדר לבושה כאתמול בכתנתי ובמכנסי. פניה מלאים פחד ודאגה. כשראתני הוארו פניה מגיל. ואנכי התאפקתי בכל כחי לבל אצחק.
— פחדתי…
— מפני מה?
— כי שלחת להגיד לגואלי…
— אל תפחדי. כזאת לא אעשה. הגידי… הרוצה אַת להמלט לבית הבּק?
צל של דאגה עבר על פניה.
— חפצתי, אבל פחדתי…
— מפני מה?
— מפני הבק.
תשובתה היתה לי לרצון. אבל מה אעשה לה?
— ומה תחשבי לעשות?
— אינני יודעת…
צל שחור כסה את פניה.
— הייתי משאירך בחדרי… אבל חושש אני גם לי וגם לך…
היא שתקה. ושתיקתה נראתה לי כהסכם להשאר בחדרי. נזדעזעתי, ופתאום נצנצה מחשבה טובה במוחי: אהביאנה באהלו של מברוך.
הוא ישמור עליה עד שיעבור זעם.
— יש לי עצה.
— מה?… — פניה צהלו.
ספרתי לה את דבר מחשבתי.
היא שמעה את דברי ועננת עצב עברה על פניה.
— מדוע התעצבת?
— אני יראה…
— מה אתּ יראה?
— אינני יודעת…
— אל תפחדי. אנכי מכירו. נפשו ישרה בו. הוא ישמור את סודך. אנכי אחראי לך.
הנערה עמדה עצובה וסרת רוּח.
אבל אחרת אין לעשות, ואין להעביר את המועד. מהרתי ואחבוש את חמורי ואסע אל אהלו של ידידי השחור. אחרי דברים מעטים הסכים לי. גם הבטחתי לו סכום כסף מסוים. התנינו שעם חשכה יבוא אל חדרי, לקחתה אליו.
_________
עברו ימים מספר. המהומה שקמה בכפר עם העלם היתומה אשר בבית המוכתר, גדלה מיום ליום. הבק ענה למוכתר, שבא לבקש את הנערה, כי איננה בביתו. תחלה מאן המוכתר להאמין לו ואִיֵם עליו בכל לשון של איום וגם הגיש קובלנה לממשלה. לבסוף נוכחו הכל לדעת, שאין הנערה בביתו. ויהי הדבר לחידה. ויבקשוה בכל מקום, אבל עקבותיה נעלמו. ויצא הקול כי טרוף נטרפה, דבע אכלתה, בברחה בלילה מבית גואלה.
תחלה דאגתי פן יוָדע סודי. אבל מברוך נחמני כי כל רע לא יאונה לי, וגם אם תמצא הנערה באהלו, יאמר כי באה לבדה אליו. ואני ידעתי שלא ירמני.
מברוך שמר על הנערה היתומה, החוסה בצל ביתו. כעל אישון עינו. ועל כל בני ביתו צוה לא לספר עליה דבר: מי שיספר מוֹת יוּמת. ובני הבית ידעו כי מברוך מקים את דברו, וישמרו סוד. הילדים אהבו את הנערה הפלחית, הלבנה, אשר באהלם, והתגאו בה. ורק שתי הנשים הביטו אליה בתרעומת ובעין רעה.
מבקר הייתי באהלו של מברוך לעתים קרובות, מביא מזונות לנערה וכסף לשמור עליה. מתחילה היה מברוך מקבל הכל ברצון מידי, אבל אחר־כך התחיל להתרעם ולהרגן:
— הלא אורחתי היא… וחוסה בצל ביתי…
והנערה הפלחית ישבה סגורה ומסוגרה באוהל מגינה השחור ולא יצאה מפתחו. היא היתה עצובה ומדוכאה ברוחה. פניה רזו מיום אל יום. אך בבואי אל האוהל, שמחה לקראתי, בעיניה נצנץ זיק של גיל, וברצון קבלה הכל מידי. הדבר גרם נחת־רוח לי וצער למברוך. ויש אשר לא ידע לשלוט ברוחו, ובפני היה אומר לנערה, כי היא נושאת את פני היהודי יותר מאת פניו, איש מוסלימי. והנערה היתה משפילה את עיניה. הצטערתי בלבי על גורל הנערה השבויה באהלו של השחור.
___________
היום המקווה בא. מן הכפר נתבשרתי, כי החרת של המוכתר חזר מבית־האסורים. מהרתי ללכת אל אהלו של מברוך, קראתיו החוצה, ספרתי לו את הדבר וזרזתיו ללכת אל הבחור ולהודיעו את מקום מחבואה של אהובתו, ליעצו כי ימהר לקחתה אל הקאַדי ולקדשה כדת וכדין, בטרם ימצא המוכתר זמן להפריעו. ומה השתוממתי בראותי את פני מברוך והם מתעוים מרוגז ומצער. הוא אמר אלי בהחלט גמור:
— לא אלך.
— כיצד?… — לא הבנתי לרעו.
— לא אלך. במה גרוע אנכי מן הבחור האסיר?… — והוא הדגיש בבוז את המלה האחרונה. לא התאפקתי וצחקתי בקול רם. צחוקי הרעימוֹ עוד יותר. בעיניו נצנץ זיק של שנאה וכעס. ובחמה גלויה אמר:
— מה צחקת? האינני מוסלימי גם אָני?!
הפעם היתה ההדגשה על המוסלימי ולא הבנתי אל מי היא מכוּוָנה.
— מברוך, לא אמרתי להעליבך… — בקשתי לפייסו בדברים רכים — אבל הלא נערה צעירה היא ואתה איש בא בימים… שתי נשים לך… ומטופל אתה בבנים… והיא נושאת את נפשה לאחר ובגללו סכנה את חייה…
— לא הבחור המפריע בעדה… — אמר השחור שוב מתוך כעס, שלא ידע להסתירו — היא אותו שכחה…
— ומי הוא זה? — שאלתי והבטתי אליו בתמיהה.
השחור שתר שתיקה קשה ולא הביט אלי.
החלטתי למהר ולעשות קץ לדבר, ולהציל את הנערה מידי השחור, ששׂם את עיניו בה. נכנסתי לאוהל וקראתי לנערה. היא שמחה לקראתי כבכל פעם. אבל פניה היו רעים מאד ומתוך מבטה השקיף אלי צער של ענויים. הבנתי, כי השחור מציק לה מכבר. ויחר לי על אשר לא בקרתיה זה זמן רב. מהרתי וספרתי לה את דבר בואו של אהובה ובקשתי עצה מפיה איך לסדר את דבר פגישתם.
צל עבר על פניה. היא נתנה בי מבט כאוּב ולא אמרה דבר. ופתאום נתלתה דמעה בריסי עיניה.
_________
עוד בערב ההוא שלחתי לקרוא את הבחור אלי, גליתי לו את מקום אהובתו וספרתי לו את כל הפרטים, לא כחדתי דבר; כי הפעם חששתי מפני מברוך. לשמחתו לא היה גבול. הוא תפס את ידי ונשקה ונשבע לי שבועת אמונים ומסירות לנצח. טכסנו יחד עצה מה לעשות, והחלטנו כי מחר יקח את הנערה, ושני עדים ממכיריו ילכו עמם אל העיר הקרובה, אל הקאדי, בטרם יוָדע הדבר למוכתר. שמח וטוב־לב חזר הבחור לביתו. ואנכי ליל־נדודים היה לי הלילה ההוא ולא ידעתי על מה.
למחרתו, בטרם עזבתי את חדרי, בא אלי הבחור וכולו חרד ונרגז.
— מה הדבר?
— השחור הארור לא נתנני לבוא אל האוהל… ואת הנערה לא הוציא אלי. הוא אמר כי לא יתננה לאיש…
ובדבּרו הביט אלי בכעס גלוי. עד־מהרה שכח את שבועת אמוניו… וגם לי חרה עד מות. השחור הזה חושב באמת לרשת את הנערה… הארור!
צויתי לרתום את עגלתי. ישבנו בה, אנכי, הבחור ושני עדיו, ומהרנו אל אוהל מבריך.
— אל תלך אתה אל השחור. הוא כמטורף… אולי נודיע לרשות? — אמר הבחור לעצרני. לא פקפקתי אף רגע ורק מששתי את אקדוחי על ירכי.
— אין דבר. אל תפחד.
לקול רעש העגלה יצא השחור מן האוהל אלינו, כולו זועם. פנים כאלה לא ראיתי בו עד כה. עיניו נוצצו כגחלי אש. שניו זו לזו נקשו. שערותיו עמדו כסומרות. כולו כחיה רעה. היינו זהירים. עמדנו מספר צעדים ממנו והלאה.
אז פניתי אליו ואמרתי בקול רם ומוחלט, כי הנערה אינה יכולה להשאר באהלו, ואם ימאן להוציאה אלינו אמסור את הדבר לרָשוּת.
הוא עמד רגעים מספר כמבולבל. לא עלה כנראה על דעתו, שלא אוַתר לו בשום אופן. לבסוף קרע ברוגז את היריעה מעל פתח האוהל וקרא בכעס בלי הביט אל איש:
— צאי!… הנה…. קחוה!
________
לאחר ימים מספר חזר הזוג החדש לכפר. אותו יום הרים מברוך את אהלו, והלך הוא וביתו דרומה.
_________
מני אז עברו שלשים שנה. רבים ממעללי נעורַי נשכחו מלבי. נשכח לגמרי גם המקרה המסוּפּר. והנה בשנה האחרונה עברתי במקרה ליד אותה הגבעה, מאחורי מושבתנו, אשר בירכתה נטה פעם מברוך את אהלו. ומה השתוממתי לראות פתאום את האוהל ההוא. אותו האוהל ממש. ובאותו המקום ממש. דבר־מה טפח על לבי. פתאום זכרתי את הנערה הפלחית, אשר ישבה לילה שלם על מטתי בחדרי ואנכי שמרתי אותה מבחוץ. זכרתי וצחקתי לי לעצמי. וגם את מברוך זכרתי, ואגש אל האוהל. ומה גדלה השתוממותי: לפני על הקרקע ישב מברוך!… הוא ממש, כלפני שלשים שנה. לא נשתנה בו מאום. האומנם רואה אני כל זה בהקיץ ולא בחלום לילה? והשחור, כשראני, התרומם ממקומו ונגש ישר אלי.
— ברוך הבא, חַוג’ה מוּסה!
— מברוך… — קראתי בשמחה ובתמיהה.
— לא, חוג’ה, מוחמד. בנו בכורו של מברוך. האם לא תזכרני?
נפתרה החידה…
— מתי באת הנה?… ומה שלום אביך?
— אבי החזיר את נשמתו למרום. לפני שנה. אללה ירחמהו. ולפני מותו צוה עלי לשוב אל המקום הזה, כי פה אמצא את פרנסתי ברוַח.
— ומה מעשיך?
— מלקטים אנו גללי הבקר מעל השדה ומוכרים אותם ליהודים…
— ומדוע לא באת אלי למכור לי מזבלך? האם לא ספר לך אביך עלי?
— ספר… וגם ראה ראיתיך בכרמים וידעת שזה אתה…
— מה ספר לך אביך עלי?
— אבי צוני לפני מותו: אם תבוא אל מקום מגורי ליד היהודים, תמצא שם איש אחד, חוג’ה מוסה שמו. את הזבל תמכור לו, כי איש ישר הוא ולא ירמה אותך, אבל מידידותו הזהר לך כמפני אש, אין ברכה בה, רעל בה…
צחקתי שוב. הפצרתי במוחמד, שימכור לי את זבלו ואל יפחד מידידותי. את בקשתי האחת מלא. אבל החצר ביתי לא דרכה רגלו אף פעם אחת. אל פרדסי הוא מביא את הזבל ושם הוא מקבל את שכרו. אל ביתי לא יבוא. חזקה עליו מצוַת אביו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.