רקע
משה סמילנסקי
שָׂעִיר לַעֲזָאזֵל
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשכ"ד

הדבר היה לפני הרבה שנים. במחלקה השלישית, ברכבת העולה מירושלים ליפו, הובא בתא מיוחד רוצח, אשר נאשם בעוון קשה — בגזל וברצח — ונדון לעבודת פרך חמש־עשרה שנה. שומריו, שני שוטרים מזוינים, הביאוהו ברכבת לרמלה, כדי להעבירו משם ברגל לעכו, במקום שצריך היה לשאת את ענשו. האסיר, שידיו ורגליו היו כבולות בכבלי ברזל, ישב בפנים התא, ושני שומריו, — השוטרים — על הספסל אשר ממול פתח התא מבחוץ. מתחילה נזורו כל יתר הנוסעים מן החבורה הזאת ולא נגשו אליהם. אבל מעט־מעט התגברה ההתענינות על הפחד ועל הבחילה והתחילו הנוסעים להתקרב אל התא ואל השוטרים ולבוא עמהם בדברים. בתחנה השניה, כשהודיע אחד השוטרים, שהאסיר מבקש לחם לאכול, קמה התעוררות כללית. כל אחד חשב לו לחובה לפרוס מלחמו ולתת לאסיר. הפלחים שבין הנוסעים אספו בשבילו המון “פתות”, שנתנו ביד רחבה. רבים מסרו את לחמם לידי השוטרים, ואחרים נגשו בעצמם עד לתא וזרקו את הלחם לידי האסיר ושבו בפנים מאירים, כאילו קימו חובה צבורית.

גם בי נתעורר הרצון לראות את האיש הסגור שם בתא. קמתי ממקומי ואשב על הספסל ליד השוטרים, מול פתח התא.

התא היה אמה על אמה וללא חלון. על הקרקע ישב האסיר, כושי. בין שתי ידיו, האסורות בפרקיהן בשלשלאות, אחז ככר לחם, שנתן לו זה עתה, וטרף ממנו בשניו הלבנות, הנוצצות והחדות, חתיכות־חתיכות גדולות ובלען זו אחר זו בלי ללעוס אותן. כולו היה שקוע באכילתו, אכילת חיה, וכל מעיניו בה, עד כי נדמה שלא הרגיש כל דבר מסביבו. אין זאת כי אם רעב מאד היה. רגש בחילה נתעורר בי פתאום וָאוֹמַר לקום ולשוב אל מקומי. אבל ברגע זה משך דבר־מה את תשומת לבו של האסיר. פתאום הרים את ראשו מעל טרפו והישיר מבטו אלי…

לבי נקפני. הפנים היו אמנם פני כושי רגילים: שערות־תלתלים שחורות מזפת, קצרות וקשות; מצח דק ושקוע; פנים שחורים, נוצצים כנעל שחורה אחרי יד המצחצח המומחה; חוטם קצר, משוקע באמצע ורחב בקצהו, ונחירים בולטים ופתוחים לרוָחה; שפתים עבות ובולטות למעלה, וסנטר קצר מחודד ומכוסה שערות בודדות וקשות. ארשת־הפנים כולה קשה ואכזריה. אבל העינים… הן אשר הכו על לבי ומשכוני אליהן כמו בחבלי קסם… גדולות היו, שחורות, אבל לא בולטות החוצה, והלובן שבעין לא כתום כעיני הכושי. ומה שהפליאני ביותר — זה מבט עיניו: גלוי, תמים, פשוט וטוב, כעיני הילד, או כעיני הנערה הכפרית.

“הככה יביט איש שגזל ורצח?”…

— מה אתה מתבונן בו כך, האם הכרת אותו מתמול שלשום?… — שאלני אחד השוטרים, שסימני שׂיבה בשערותיו, ופניו נזעמים למראה וסתר בת־צחוק טובה עליהם.

ואף הכושי הרוצח הביט אלי במלוא מבטו הילדותי, נעץ בי את עיניו וכאילו בקש דבר־מה בפני. ואת פיו פתח לרוָחה, וצחוק קל, צחוק טוב ומלא־רצון, עלה מבין שפתיו העבות ויכס את כל הפנים החשכים והנוצצים משחור… ברגע זה נדמה לי, כי אמנם מכיר אני את הכושי הזה מכּבר־הימים… “מי הוא זה? וּמנַיִן אני מכיר אותו? האם ככה יצחק איש הנדון לחמש־עשרה שנות עבודת־פרך?”

— מה שמו? — שאלתי את השוטרים.

האחד, הצעיר שבהם, העמיד בי מבט זועם, כאילו אמרתי חלילה להעבירו על קדושת תפקידו. והשני, הזקן, הביט אלי שוב מתוך צחוק מפיק טוב־לב, העביר את מבטו על הרוצח ושוב העמידו עלי ואמר באריכות:

— שמו?… אתה רוצה לדעת את שמו?… אמור: חמידי… זהו אדם מפורסם… נדון לעבודת־פרך זאת הפעם השלישית… פעם לחמש שנים, פעם לעשר והפעם לחמש־עשרה… ובפעם הרביעית אולי יזכה לתליה…

וליֶתר באוּר העביר השוטר ידו על צוארו ועשה תנועה כאילו הוא חונק מישהו בחבל.

ועל פני הרוצח, שנדון לעבודת־פרך חמש־עשרה שנה ושלעתיד נשקפה לו התליה, הוסיף לרחף הצחוק הטוב והילדותי ומאורו הוארו כל פניו.

— כיצד? — השתוממתי: — האמנם כבר עברו עליו חמש־עשרה שנה בעבודת־פרך?.. והרי עדין הוא נראה כבן שלשים!…

— ואולי גם לא שלשים… — הוסיף אחרי השומר, ויפן אל הכושי וישאל:

— בן כמה שנים אתה?

— אַללה היודע!… — נהם הכושי נהימה קצרה. וצחוקו התרחב עוד יותר למלוא פניו.

— כלום סבור אתה שכּבר מלא פעם את סאת ענשו?… — הוסיף השוטר והמשיך: — דרכו לברוח מבית כלאו, אחרי שנה או שנתים, וגם הפעם יברח.

ושוב פנה השוטר אל הכושי ואמר:

— הלא תברח גם הפעם, חמידי?

והכושי הוציא שוב מפיו נהימה של שתי מלים, אשר לא עמדתי על טיבן. לא ידעתי, אם היתה זו תשובה לחיוב או לשלילה.

— וכיצד יוכל לברוח איש כבול בידיו וברגליו?

שני השוטרים והכושי עמהם צחקו לי מטוּב־לב.

— רק תצטרך משפחת האֶפנדים שלו ל“שׂעיר”, ואמצעים לבריחה ימצאו…

— כיצד? מה אתה סח?…

השוטר הצעיר הזדעזע, העיף בחברו מבט של כעס ותרעומת ויסגור את פיו בהתאמצות יתרה, כאילו חשש פן יפתח הוא עצמו בשיחה בלתי כשרה. והזקן מדד אותי במבט ממושך, כאילו נסני אם כדאי אני לשיחה נפשית גלויה, אחרי־כן הקריב אלי את ראשו וילחש על אזני:

— האמנם תחשוב, שזה גזל ורצח?…

— מה?!

שאלתי שוב בתמיהה ובקול רם. גם השוטר הזקן זרק בי מבט של תרעומת ונשתתק. אבל חשק הדבור היה חזק בו, כנראה, ויט שוב את פניו אלי:

— הוא אינו אלא “שעיר לעזאזל”… לפני עשר שנים ירה אחד האפנדים ממשפחת ש' באיש יהודי במושבה נ' והרג אותו…

— הלא במושבתנו היה הדבר! — קראתי שנית בקול, מבלי יכולת למשול הפעם ברוחי: — האם זהו יוסף?!…

הפעם נתן בי השוטר הזקן מבט של זעם מהול בבוז וישתתק. נקלוֹתי לגמרי בעיניו. שתיקתו היתה הפעם מוחלטת. אף את פניו הסב מעלי והעמיד מבט זועם וזועף כלפי האסיר. והמבט הזה הפיל אימה על הכושי; הצחוק, אשר רחף על פניו, נעלם. וראשו שקע שוב בין שתי כפות ידיו, שעדין החזיקו שירי לחם.

__________

ואנכי נזכרתי מעשה שהיה:

את אדמת מושבתנו קנינו מידי אפנדי עשיר ממשפחת ש'. איש טוב ורך היה, לא ידע לשמור את הנחלה הגדולה אשר ירש מאביו. לא ידע לשמור על בניו, שהתחילו לשחק בקלפים ולשתות יין. והיה מוכרח למכור את אדמתו.

האפנדי ומשפחתו ישבו כל הימים בעיר המחוז, ואת הנחלה כלכל עבדו השחור, אשר ישב, הוא וביתו, אשה ושלשה בנים, בחורבה על אחת הגבעות. רק בימי הדיש שבכל קיץ היה בא האפנדי, נוטר את אהלו ליד החורבה וגובה את החומש מאת הפלחים השכנים, המעבדים את אדמתו בתור אריסים. וכשנמכרה האדמה לנו, ועל אותה הגבעה גופה התחילה להבנות המושבה החדשה, נשאר הכושי ומשפחתו לשבת בחורבתו והיה לרועה עדר של המושבה, ושלשת בניו היו לעגלונים במשקי המתישבים. פני שלשת הבנים היו כפני כל הכושים, ורק עיניהם… העינים לא היו כעיני הכושים. והפלחים, אריסי האדמה מקודם, היו מצחקים עם בחורי המושבה ומספרים, שאת העינים ירשו בני הכושי מאת “מיטיבם” — האפנדי…

עוד בשנה הראשונה לבנין המושבה מת האפנדי ממחלה מדבקת, שהתהלכה אז בארץ, ואחריו מתו בבת־אחת גם הכושי ואשתו באותה המחלה. אחרי מות האבות עזבו שני הבנים הגדולים את המושבה וילכו להם באשר הלכו, ורק הקטן — יוסף — נשאר אצל בעליו, אכר יהודי רוָק, כי נקשרה נפשו בו לאהבה, וגם אדונו שמר עליו והיטיב עמו.

ובשנה השנית קרה המקרה העגום הזה:

אחד מבני האפנדי בא אל המושבה עם כנופיה של חברים, שתו לשכרה בבית־המלון, וכשיצאו אל הרחוב נפגש להם האכר ועגלונו השחור בשובם מן השדה, ויושט בן האפנדי את רובהו ויור אל לב האכר ויהרגהו. הרוצח וחבריו נמלטו בטרם נזעקו בני המושבה. וכשבאו השוטרים, אשר הובהלו מן העיר הקרובה, מצאו ליד ההרוג המתבוסס בדמו — כי לפי החוק אסור להרים הרוג ממקומו בלי עדות הרשות — את השחור, ויאסרוהו ויביאוהו העירה. שנה שלמה נמשך המשפט ובלע הון רב מכסף המושבה. האפנדי הרוצח התהלך כמעט חפשי לנפשו ולא נתפס. והשחור העצור בבית האסורים נשכח מן הלב. המושבה עדין לא ידעה אז את נכלי המשפט התורכי ואת כל שבילי החקירה־והדרישה, והסרסור, מילידי הארץ, אשר כלכל את המשפט, לקח שכר־טרחה משני הצדדים. ומה נפעמה המושבה לשמוע ביום המשפט, כי הכושי יוסף נדון כרוצח האכר… השופטים המתיקו את דינו מפני שהרג את בעליו בכעסו, בריבו עמו על קפוח שכרו! והעדים אשר ראו בעיניהם את מעשה הרצח היו בני החבורה של האפנדי… ועד המושבה נסע ממקום למקום, מחה, כתב, נתן שוחד על ימין ועל שמאל, וכל עמלו היה לשוא.

________

“האמנם זה הוא?… הלא שמו היה יוסף?”…

עיני לא ירדו כל הזמן מעל פני הכושי. הוא גמר לאכול את לחמו ופניו לבשו מנוחה שלמה. עיניו הטובות והתמימות הביטו ישר נכחי. והפעם לא צחקו, אף לא הביעו צער. שקטות היו.

— יוסף?…

שאלתי ואפנה ישר אליו. השוטר הצעיר נתר שוב ממקומו, והזקן נגע בי בידו, כאומר:

— הנח לו, מה איכפת לנו?

— אנכי… — נהם הכושי.

— ולמה קוראים לך חמידי?

שוב צחקו עיניו הטובות וצחקה כל רחבת פניו הקשים.

— היאה לאיש להשפט שלש פעמים באותו השם עצמו?… — ענני השוטר הזקן, אוהב הדברים, שכבר הבליג על רגש הבוז לבן אותה המושבה, אשר לא ידעה לנקום את נקמת דמו של אחד מבניה, וגם על רגש הפחד, שהעיר בו שמו האמתי של הכושי, אשר נשׂא בפי איש מן הצד. אחרי כן הוסיף:

— משפט משפט ושמו. אז במושבתכם — ההדגשה היתה שוב לא לטובתנו — אסרנו את יוסף; אחרי כן… בפעם השניה אסרנו את גשם… והפעם את חמידי… ומה יהיה שמך בלכתך אל התליה?…

הכושי לא שעה הפעם אל דברי השוטר. הוא לא נהם ולא צחק, ועיניו, שירדו מעלי, היו נטויות עתה לעבר החלון היוצא אל השדה הרחב, המשׂתרע לפניו. נדמה לי, כי איזה צל של עצב רחף הפעם על עיניו, אולי צל געגועים הוא, ואולי נזכר בימי נעוריו, באמו?

“מה חושב האיש הזה? מה הגיגו ואל מה ישאנו לבו?”…

— ועל מה נדון בפעם השניה? — שאלתי את השוטר. כי חפצתי לעורר שוב את התענינות הכושי.

— שוב בעניני אותה “המשפחה”. הפעם בשל אחי “מיטיבו”. דוֹד הבעל־דבר “שלכם”…

ושוב בטל אותי מבטו של השוטר כעפרא דארעא.

— ומה היה הדבר?

— הדוד הזה נחשד, כי הרג בכעסו את שומר פרדסו… אחרי כן נמצא הרוצח האמתי… שוב אותו הכושי, שהלך לגנוב תפוחי־זהב, ובהתפסו על־ידי השומר — הרגוֹ. פועלי הפרדס, העובדים ביום, ראו בעיניהם את הדבר בלילה… והפעם היה שם הכושי גשם… ולשם כך הבריחוהו מבית־כלאו מעכו…

— ולמה שנו את שמו?

— הלא אמרתי: כן יאה יותר. אז, בשעת הרצח, עוד ישב יוסף בבית כלאו בעכו, ולא נאה לדון אדם על מעשה רצח ביפו אם האיש ישב בו־ביום בבית־הכלא בעכו… הכרח היה שיקרא גשם!…

שני השוטרים צחקו בקול רם, ויחד עמהם צחק גם הכושי. צחוק תמים. הפעם התעצבתי אנכי, ולא ידעתי על מה ולמה. ופתאום נזכרתי בפרטי המעשה ששמעתי עכשיו ושידעתיו בזמנו.

— והרי אותו האפנדי נהרג אחר־כך באמצע הרחוב על־ידי מוגרבי?

— זה היה אחיו של אותו שומר… המוגרבים אינם יהוּד!…

הפעם היתה הדגשת הבוז מלאה על גדותיה. ואנכי… פני אדמו ואוריד את ראשי, כאילו באמת רבץ עלי חטא בני־מושבתי, על אשר לא שפכו דם תחת דם.

וכדי לצאת ממבוכתי הוספתי לשאול בלי ענין, כי כל התענינותי התנדפה פתאום ונפשי כאבה ולא ידעתי על מה.

— ועל מה נדון הפעם?…

גם רצון הדבור של השוטר נפגם. אולי מפני שכבר התקרבנו לרמלה, ומרחוק התנוסס ראש המגדל הישן והזכיר לו כי מכאן והלאה תתחיל הדרך הקשה לעכו, ואולי עברה גם עליו הרוח הרעה שעברה עלי. הוא ענני שוב באריכות, כדרכו, אבל בבלי־רצון:

— קודם באשמת בנו של “מיטיבו”, אחרי כן בשל אחיו, ועתה בגלל נכדו… הנכד “השתובב” במשחק הקלפים, הרג את חברו וגזל את כספו… וגם הפעם הוטרח הכושי לברוח מבית הכלא… ושוב שוּנה שמו, והפעם מתוך רגשי רחמנות… אלמלא כן, עלול היה לעלות לגרדום כבר עכשיו… ואולי מטעם אחר רחמו עליו… “משפחתו” ודאי תצטרך לו עוד…

השוטר הסב את פניו הקשים והנזעמים אל הכושי ושאלוֹ:

— בחטאו של מי תלך לתליה?… שוב באשמת מישהו מ“משפחתך”?… לשם כך יצרוֹ אַללָה. משפחות אפנדים, משפחה משפחה ו“שעיר לעזאזל” שלה…

השוטר דבר בקול רגזני. קשי הדרך הקרובה הרגיז אותו. ואולי משהו עוד.

— שקט!… אַל תזוז ממקומך!… מ־נ־וָ־ל!… — צעק פתאום השוטר וירקע ברגלו כלפי הכושי, אם כי זה אף לא חשב להזיז יד או רגל.

שלשתנו, — אני, השוטר הצעיר והכושי, — הבטנו בתמיהה אל השוטר הזקן. הרכבת נתעכבה ברמלה. השוטרים והאסיר הכושי יצאו. גם אני יצאתי אחריהם. דבר־מה משכני להביט עוד פעם בפני האסיר. ושוב נדמה לי, כי צעיף של עצב כסה את עיניו. לבי התכוץ בי פתאום. ברור היה לי ברגע הזה, כי בין הכושי ובין התליה רק מרחק של זמן־מה.

ורצון התעורר בי לעזור לו. איך? במה? התקרבתי אליו בלי דעת בעצמי למה, בלי דעת מה אשאלהו ומה אגיד לו. פתאום נזכרתי ושאלתיו:

— יוסף… היכן שני אחיך כיום?…

הוא הביט אלי כמשתאה וכאינו משיג את שאלתי. מה לו ולאחיו? מנַיִן לו לדעת, אַים? ומה לי ולו?

השוטר הזקן הלך לרגל עבודתו והצעיר העמיד פנים נזעמים ויגער בי:

— לך מזה!…

הלכתי. הרכבת זזה. שבתי למקומי.

וזמן רב עמדו לעינַי פני הכושי הזה ומבט עיניו התם, הפשוט והילדותי. ויש אשר אראנו לפנַי עומד על הגרדום, מוכן לתליה, ומבטו התם והגלוי שוהה עלי וכאילו שואלני דבר. מה?…


המלצות קוראים
תגיות