רקע
משה סמילנסקי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשכ"ד

יחיא, בן תימן, מוסלימי אדוק ושומר ותיק. בעניני דת יכול אללה להיות סמוך ובטוח בו: את מצוותיו לא יחלל. ואשר לשמירה — הריהו חומה בצורה. בעליו יכול לישון במנוחה: גדר פרדסו לא תופרץ ופירותיו לא יהיו לבז.

גופו של יחיא דל ורזה. ידיו צנומות וכחושות. כלי־זין אין עליו: לא רובה ולא אקדוח. ורק מקל־חובלים קצר לו, וראש המקל עגול ומסומר — מקל בלוּטי, קשה כברזל. ופניו של יחיא חִוְרים ודקים, קמטים חרשו בהם לארכם ולרחבם, ושׂיבה זרקה בשערות ראשו.

במה כחו של יחיא הגדול? ובמה סגולתו להפיל אימה ופחד על גנבי לילה, כי יזהרו וימנעו מבּוֹא אל הפרדס, אשר בידי יחיא שמירתו? יש אומרים: ישרוֹ. שום דבר לא יפתנו ושום שוחד לא ישחדנו להפקיר את פרי בעליו — לא כסף, לא איומים אף לא קסמי אשה. ואם ינסה מי שלא הכירוֹ מקרוב לקחת דברים עמו ויעשה את עצמו כלא שומע — יפגע בו ברק זעמן של עיני יחיא, ונסוג בבהלה לאחוריו, ולא יוסיף. ויש אומרים: ענוָתו הדתית מפילה אימה על הגנבים, שברובם מוסלימים יראי־שמים הם. חוששים הם לקללתו, פן תשמע במרומים. ויש אומרים: מאכלת קטנה חדה כחלָף טמונה לו בין מדיו, ומי שישלח את ידו בו לא יִנקה… קל וגמיש הוא יחיא וכנחש יתפתל בהאבקו.

עין לא ראתה את המאכלת של יחיא, ורק ספר יספרו עליה איש מפי איש. ורק “נמר” ראה אותה במו עיניו…

את הכּרוּתי הראשונה עם יחיא לא עשיתי אלא השנה, אף כי שמו ידוע היה לי משכבר. את הקלמַנטינה שבפרדסי מכרתי לסוחר ערבי מרמלה. “דַמַן” מכרתּיה; לאמור: את הפירות כשהם על העצים, על אחריותו של הקונה. כי חששתי לגנבות. ימי מלחמה הם, שעת חירום — ופרדסי נמצא בתחומם של כרמי רמלה. וקונה הפירות שלח את יחיא לשמור. אם יחיא כאן — בטחון מכל גנבה כאן. הוא לא ישא אפילו פני חַיל, אפילו פני הפרדסן. ומדעתי את הדבר, התניתי תנאי מפורש עם הקונה כי רשאי אני לקחת בכל ערבי שבתות מאה קלמנטינות לצרכי הבית, מכל אשר אבחר.

יחיא הקים לו את “סוכתו”. ארבעה כלונסאות בעמידה, קשורים מלמעלה בארבעה מוטות דקים, ו“התקרה” ושני “קירות” עשויים עשבי־שדה ממזרח ומדרום — מחסה מחורב יום. על אחד הכלונסאות תלוי שקיק של קמח ועל השני — קערה ללוש בה את הבצק, ו“סאג'” קטן לאפיה. בתוך האדמה חבוי עד לצוארו “אִיבְּרִיק” מים לשתיה, שלא יתחממו בשמש, ועוד איבּריק מים למעלה — לנטילת ידים ורגלים לפני התפלה. ומחצלת פרושׂה על הקרקע, עליה יכרע יחיא ברך בשעת התפלה. וזה הכל. כל כלי־מטה לא היו ליחיא. אמרו עליו, כי אינו ישן כל־עיקר, לא בלילה ולא ביום. תמיד ראוהו בישיבה, בעמידה או בהליכה. רק לרגעים־מספר הוא מנמנם, על־פי רוב מיושב, ולפעמים גם מעוּמד — איש לא בדק עד כמה נכון הדבר. אבל כל זה הוסיף נופך של שבח על כושר השמירה של יחיא.

בפעם הראשונה, כשהתודעתי אליו, בחן אותי בשתי עיניו, השחורות, הצרות, הנוצצות בעומק חוריהן, בחינה קפדנית. לאחר שברכנו איש את רעהו לשלום, ושאלנו איש לשלום ביתו של חברו, נודע לי כי בכלל אין לו בית. בודד וגלמוד הוא, נע ונד. מארץ תימן בא, אשה לא לקח מימיו — ידו לא השיגה — וקרוביו נשארו בתימן. פה, בארץ הזאת, לא קרוב לו ולא גואל.

לאחר שנתודענו איש לרעהו הודיעני יחיא במלים קצרות וברורות כי חוץ ממאַת הקלמנטינות בכל יום ששי, שאוּכל לעשות בהן כטוב עיני, לאכלן, לחלקן או למכרן, אסור לי לנגוע אף בקלמנטינה אחת או לכבד מישהו מאורחי… ואסור לפועלי, העובדים בפרדס, לנגוע אף באחת…

— הפועלים… סלקא דעתך?… והרי כתוב אפילו על הבהמה: “לא תחסם שור בדישו”?

— קלמנטינה אינה דיש… ובן־אדם אינו שור… עליו להבין, כי אסור — אסור…

— ואף אתה מדיר עצמך הנאה מקלמנטינה?

מבט של זעם ולגלוג פגע בי במקום תשובה. ובכל זאת הוסיף לבסוף ואמר:

— יחיא עבד אללה, ואת דבר אללה ירא — באשר לא לו את ידו לא ישלח.

ונזכרתי רק אחר־כך. אחת השמועות המתהלכות בצבור על יחיא היתה כי לא יגע בכל פרי מפירות בעליו שמצא ברשותו ושלא בפניו.

וכשקטפתי ביום הששי, לפי המדובר, את מאַת הקלמנטינות שלי מן העצים, עמד עלי יחיא והסתכל יפה יפה ומנה אחת אחת לסלי שלא תפול, חלילה, טעות במספר.

ברגע ההוא התודעתי גם אל “נמר”.

כששלחתי את ידי, בפעם הראשונה, אל העץ לקטוף את הפרי הראשון, הרגשתי פתאום בעיטה קלה ברגלי מאחורי, בעיטה שגרמה לי כאב… הפניתי בתמהון את פני לאחורי.

תיש פעוט נמוך, קרניו כפופות כלפי פנים, עמד מאחורי וראשו מוּרד למטה, מתכּון לשוב ולנגוח אותי. אבל ידו של יחיא אחזה בו ומשכתו אליו… פניו הרזים והמקומטים של יחיא נהרו מרצון. ורק אז נזכרתי, כי עוד ממבטי הראשון אל יחיא ראיתי תיש קטן מתחכך בין רגליו.

— וזה מי הוא? — שאלתי את יחיא.

שלי הוא… — אמר יחיא וכל פניו הוארו בסבר־רצון, והוסיף: — טרם נודע לו על הרשות שנתנה לך לקטוף מפרי הפרדס. — יחיא שחק מטוב לב, ושתי שורות של שנים לבנות כחלב התגלו מבין שפתיו. הזעם סר מעל פניו וקו של רוך נמתח עליהם. בידו הרזה עבר בחבה על פני הצמר הגדוש, הנמוך והקשה של התיש. ותוך כדי דבור קצר ספר לי את תולדות “נמר”.

אמו הובלה לשחיטה בשוק רמלה, והוא, יחיא, קנה את הגדי ואמץ אותו לו וטפל בו, גדל וטפח אותו. והתיש דבק בבעליו ויהי לו ככלב נאמן. לכל אשר ילך — ילך עמו, ובכל אשר ילין — ילין עמו. ונאמן התיש לבעליו. והוא מסַיע לו בעבודת השמירה. באותם הרגעים המעטים והנדירים, שיחיא מנמנם שעה קלה בישיבה או בעמידה, עומד “נמר” על המשמר. וכשתגיע לאזנו אִושה כלשהי, רשרוש קל מרחוק, נוגע בו נמר בקרניו ומעיר אותו. מכיר הוא שמתרחש דבר־מה. וכשמעז איש לנגוע ביחיא, ואם רק מתוך כוָנה לשחק בו, הריהו מתקומם בכל כחו, מנגח ביריבו של יחיא.

— נסה נא לנגוע במקלי ולקחתו ממני — לחש לי יחיא, והבעה של לצון השתפכה על פניו. עשיתי כבקשתו: “התנפלתי” על יחיא כשאני מתכּון לקחת ממנו את מקלו… ועוד לא הספקתי להפיק זממי, ונמר קפץ על גבי, דפק בי ברגליו הקטנטנות, נגחני בערפי בקרניו הקשות… בעמל רב הורידוֹ יחיא מעלי, כשהוא שוחק בקול. וגם אני צחקתי, אבל הרגשתי את נגיחות התיש בכל אברי.

— זהו נמר — אמר יחיא ונתן עינו, עין חבה וגאוָה, בתיש אשר נח מזעפו וחכך את כל גופו בין רגלי בעליו…

— בן כמה הוא?

— שנה אחת.

— הישאר תמיד1 עמך?

פני יחיא נשתנו פתאום. כאילו הוארכו. מבטי עיניו הפנו כלפי דרום. וארשת של יראת־שמים בפניו.

— לא תמיד… — ענני יחיא כמעט בלחש — ימי חייו קצובים מראש, עוד חדשיִם… בעוד חודש נזכה לרמדן, וככלות הצום — לעִד־אִל־פִטִר…. הוא יזכה להשחט קרבן לחג… בשם הנביא…

התחלחלתי כמעט:

— מי ישחטהו?… הלא כה אהבת את התיש והוא אהבך ומאמין בך — האתה תשחטהו?…

— כן… למצוה זו גדלתיו… הצלתיו מהיות נמכר לשחיטה של חול… קדשתיו להיות קרבן לסעודה של מצוה…

ונמר הוסיף להתחכך מתוך חבה ומסירות ואמון בין רגלי בעליו.

כחודשיִם ויותר עמד יחיא על משמרתו בפרדסי. ונמר עמד עמו במשמר יומם ולילה. נמר כבר הכירני ולא פגע בי, גם בהיותי קוטף את הקלמנטינות חלקי, וגם בהיותי מתגרה דרך־לצון ביחיא ל“הכותו”… והוא היה מתחכך, לפעמים, גם בין רגלי… בלא יודעים נכרתה ברית־שלום בינינו… ושכוח שכחתי את דבר “יעודו” הקדוש…

פעם אחת, ימים מספר לפני גמר הקטיף, למחרת עִד־אִל־פִטִר, באתי אל פרדסי, והפתיעה אותי האוירה של שקט מוזר שעמדה בפרדס, כאוירה של בית־עלמין. הבטתי בתמיהה אל יחיא שישב יחידי, גלמוד, על פני האדמה ליד מלונתו.

והבנתי את סבת השקט… נמר לא היה עמו… איהו? חשבתי בלבי. ופתאום נזכרתי, והבטתי נכחי: על אחד הכלונסאות תלוי היה עורו של נמר, העור כולו של כל הגוף, על ראשו ועל כרעיו….



  1. “תמיך” במקור – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות