רקע
משה סמילנסקי
פַיְסַל
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשכ"ד

א

ערב אחד דפק חברי על דלת חדרי. הכרתי את דפיקתו. הכרתי גם את מצעדו. אהבתיו. אך עוד מישהו זר הלך אתו. מי הוא זה?… בטרם עניתי נפתחה דלתי. חברי ידע: אורח קרוא הוא לי תמיד. הפעם לא היה לבדו. יחד עמו, כרוך בעקבו, נכנס החדרה בדואי, אשר את פניו לא ידעתי מתמול שלשום.

— פיסַל… שיך חַסַן שלחוֹ אלינו… — אמר חברי קצרות כאשר אהב, והציג את אורחו לפני. איש כבן שלשים, נעול מגפים אדומים, רחבים וקצרים, לבוש עבּאיה שחורה, וכופיה לבנה עטופה עגאל שחור, כסתה את ראשו ופניו, על מצחו ועל פיו, ורק עיניו השחורות והמבריקות הביטו אלי מתוך סקרנות ורצון. הוא ברכני קצרות, בשימו את יד ימינו תחילה על לבו ואחר־כך על עיניו, והוסיף:

— שיך חסן שולח לך את ברכתו…

— מבורך יהיה שיך חסן וכל הקרוב אליו… — ברכתיו אף אני ובקשתי מאת אורחי לשבת.

פיסל ישב בקושי על הכסא שהגשתי לו, ישיבה שאינו רגיל בה, וחברי הטוב העיף בי מבט של נזיפה ותוכחה. כמה פעמים כבר נזף בי במבטו, בבואו אל חדרי בלוית אחד מבני־הארץ, על אשר לא סגלתי את חדרי לאורחים מסוג זה. בחדר שלו היתה ספה נמוכה־נמוכה, מחצלות מצויצות, ואף מרבדים וכרים ושמיכות עבות היו לו, שהיה מציעם על פני הקרקע לאורחיו להסב עליהם…

שיך חסן היה מכירו הטוב וידידו הנאמן של חברי מכבר הימים. אחד משֵיכי הבדואים אשר בדרום היה, ואהלי שבטו נטויים על גבול המדבר. שנה שנה, כשהוא מביא את גזת כבשיו למכירה ליפו, יבוא לבקר את ידידו, חברי במושבה. וחברי היה עושה לכבודו “טביחה” בחדרו. ושנה שנה, אחרי הבציר, היה חברי נוסע אליו, אל הדרום, רכוב על סוסתו ומבלה באוהליו ימים מספר. ויש אשר גם אנכי נלוה בדרכו. ועוברים היינו שנינו, לבדנו, רכובים על סוסינו, דרך שלשה ימים ושלשה לילות, עד בואנו לאוהליו של השיך חסן. והיו השיך חסן ובני־שבטו מקדמים את פנינו בשמחה ובתשואות־חן, לוקחים את סוסינו אחר כבוד אל שרי השעורים הפתוחים לפניהם לרוָחה, מכניסים אותנו אל אוהל־האורחים הגדול, המפואר והמקושט מרבדים, כרים, כסתות ושמיכות אין סוף, ומושיבים אותנו בראש, ותוך כדי כך מתחילים לטחון את גרעיני הקהוָה באוהל הסמוך ומבשלים את המשקה הריחני, החריף והטעים; בינתים מזעיקים את הרועים ומצוים להם לבחור מן העדר את מבחר הכבשים לשחיטה… ואל סעודת הערב השמנה התכנסו אתנו מכל טובי השבט ונכבדיו.

פיסל מוֹצאוֹ מן הבדואים אשר בעֵבר־הירדן. בשל עסק ביש — בגלל עינים שחורות של אשה — רצח איש בכעסו, ונגזר עליו לעזוב את מקומו ואת משפחתו ולבקש לו מחסה ומקלט במרחקים, אצל השיך חסן, הקרוב לו קרבת משפחה ודם. משם הביאתהו המלצת־השיך אלינו, אל מושבתנו, לבקש עבודת שמירה בכרמים. עכשו הביאוֹ חברי אלי, כדי שאמליץ עליו לפני ועד המושבה.

— וסוס לרכיבה יש לך?

פיסל נתן בי עיני נעלב, לאמור: שאלה זו מה טיבה? הלא בדואי הוא — וסוסה לרכיבה אין לו?… בכאחד הפלחים דמיתיו, כי ילך ברגל או ירכב על גבי החמור?… וגם חברי הביט עלי שוב בתרעומת על אשר פגעתי בכבוד האורח.

— לפיסל “אַצילָה”… מן הסוסות המפורסמות של שבט עַטִיָה, אשר בקצה המדבר דרומה… — ענני חברי במקום האורח. ועל פני אורחנו, אשר מרוב התרגשות הסיר את הכסות מעל פניו, זרחה בת־צחוק של אושר וגאון.

— בטרם נתתי את חילי לאשה היתה לי סוסה, — הוסיף פיסל על דברי חברי בגאות־לבב.

ידעתי כי אשמתי, ובקשתי לפַיֵס את אורחי ולהוציא מלבו חשש של עלבון, וָאוֹמַר:

— ולי אין סוסה…. ואף אשה אין לי…

על פני האורח עברה הבעה של תמיהה וצער. רגע העיף בי מבט של רחמים… ואל חברי נשא את מבטו בתמיהה, לאמור: ולמה אמרת לי, כי המסכן הזה יכול לסַיע לי?…

ואמנם, מה כוחו של בן־אדם, שאין לו סוסה ואשה אין לו?…

— גם לי אין אשה… — בקש חברי לשתף גם את עצמו בצערי… — אבל סוסים לרכיבה יש לנו לשנינו.

סוסים?… — התפרצה מפיו של פיסל, שלא מרצונו, קריאת בטול, מעורבה בקורטוב של בוז. פני חברי הסמיקו במקצת. זה היה באמת מקום התורפה שלו… כל ימיו הצטער על כי אין ידו משגת לקנות לו סוסה לרכיבה.

— אנחנו…. — בקש חברי להתנצל — כרמים לנו, והסוסים חורשים בחורף בכרמים… ובקיץ, לאחר גמר העבודה, אנו יוצאים ברכיבה לטיֵל בארץ…

חברי המסכן! הפעם נכשל כשלון שאין לו כפרה… פניו של פיסל הוכו ממש מתמהון. הוא פער את פיו ופקח את עיניו עד מאד.

— הסוס שאתה רוכב עליו — גם למחרשה תרתמהו? — שאל פיסל, ופני חברי חפו ויכבוש את מבטו בקרקע.

ספלי הקפה הריחני, אשר הכינה בעלת־ביתי הטובה, על פי בקשתי, בטעם בני המקום, היטיבו את לבו של פיסל וקרבו במקצת את הלבבות של שני העולמות הרחוקים. וכשהגשתי לפניו, אחרי שתית הקפה, אשכולות ענבים עסיסיים, תאנים ושקדים, נפתח לבו לטוב, ויספר לנו ארוכות על עבר הירדן מזרחה, על מולדתו היפה והחביבה, על שדות הבר, על מרעה הדשא, על הענבים המתוקנים ו…על הבנות היפהפיות, ששפתותיהן מתוקות מענבים.

נפרדנו כידידים וחברים.

עוד באותו ערב המלצתי על פיסל לפני חברי הועד, אשר בנות מבוגרות להם ועל כן הם נושאים לי חן וחסד, והצלחתי להטות את לבם אליו. למחרתו נתמנה לשומר ראשי בכרמינו.

 

ב

שנים רבות עבד עמנו פיסל באמונה ובמסירות. בימיו לא היה כל פרץ וצוָחה בכרמים. שמו הטוב ושם חבריו וידידיו העזים אשר בדרום ובמזרח עמדו לו, ויהי מוראו על כל הסביבה. איש לא העז לשלוח את מקנהו לרעות בכרמים אשר שמו של פיסל נקרא עליהם. ומסור היה ונאמן לשנינו, לי ולחברי. אמנם יחס של חבה היה לו בעיקר אל חברי. יתרון לחברי בטעם הטוב של הסוסות, וחלקו גדול מחלקי בנשיקות הבנות, ומעלותיו אלה הגדילו את ערכו בעיני פיסל, וחבּבוהו עליו. הוא התמכר לו ויאהבהו כחבר וכאח מבטן ומלדה. יחדיו נסעו בלילות־החושך לשמור בכרמים, ויחדיו הלכו מן הכרמים בשבילי־סתר, הנהירים רק להם, מבּין כרמי הזית והתאנה אשר בסביבה, אל העינים השחורות מלילה, שחכו להם בחרדה… ברית־אחים כרתו ביניהם נכדו של יצחק ונכדו של ישמעאל, ולא היה דבר אשר יבקש האחד ולא יעשה השני כבקשתו.

ובתקופה המתה, בחדשים שבין הבציר לימי הגשמים, כשאין עבודה בכרמים ואין גם שמירה, לאחר שהפירות נבצרו והדשא המושך את לב הבקר טרם צמח, היו חברי ופיסל יוצאים לשוט בארץ לארכה ולרחבה, ורק את הירדן לא יעברו מזרחה, כי נקמת־דם שומרת שם את עקבות פיסל…

ויש שגם אני אארח להם לחברה. שוב אנו באים אל השיך חסן, וגם לאהליהם של שיכים אחרים בדרום, אשר ידעו ואשר הכירו את פיסל. ובכל מקום בואנו שמו של פיסל הולך לפנינו, והאנשים מקדמים בחבה ובברכה אותו ואת ידידיו העברים. בכל מקום זובחים בשבילנו כבשים, טוחנים גרעיני קהוָה ופותחים נאדות שמן זית זך. ובערבים מתכנסים אל אהלו של השיך, לכבוד האורחים, זקנים וגם נכבדים, וככלות הסעודה, עם ספלי הקהוה ההולכים וסובבים בתּור את כל המסובים, מתחילות שיחות ארוכות… בזמן הסעודה אין משוחחים; שתיקה של קדושה שוררת אז… והשיחות הארוכות, ענינן ארצות ומדינות, עמים ולאומים, גבורים וקדושים. ספורים על מלכת הפלא, היושבת על אי בלב הימים, וממשלתה פרושה על כל היבשות… על בני אשׂראיל, אשר חטאו לאלהים, ויגרשם מעל פני האדמה אשר נתן להם וימסרנה לשמירה בידי בני ערב, עד ישוב אללה וירחם את עמו וישיבוֹ אל ארצו, אל אדמתו ואל נחלתו. ועל השיך הגדול אשר במדבר ערב, השומר על הדרכים אל מדינה ואל מכּה הקדושות. על סוסות אבירות, סוסות נהדרות של המדבר, הלא הן האצילות, השומרות את שלשלת היוחסין עד לסוסתו של הנביא מוחמד… ועל האשה, אחות לשטן, בשר מבשרו ועצם מעצמיו, שאם אמנם זקוק לה האדם, כי בלעדיה לא יקום זרע אנשים, אבל הזהר יזהר מפניה שלא תמשול בו ולא תעבירנו על על דעתו ולא תצעיד את פעמיו לשטן… כי קשות כשאול עיני האשה, רשת השטן פּרושׂה בהן…

ומבּין סדקי היריעות, מתוך האוהלים הסמוכים, נוצצות ומבריקות העינים השחורות, החוטאות… הלוקחות הן שמץ מדברי הגברים?… ומה שיחתן והגיגן הן?… והאם תדברנה בפיסל ובחבריו העברים?…

דבר לא מנע פיסל מחברו העברי, ורק דבר אחד לא בקש ממנו חברו, ואילו בקש, לא היה ממלא את בקשתו… את סוסתו, ה“אצילה”, לא יתן לו לרכוב עליה… מאז עלה עליה לא ידעה איש זר. ונפש חברי כלתה אל סוסתו של פיסל.

ופעם אחת עשה פיסל גם את הבקשה הזאת של חברי, אם כי לא בקש ממנו בפיו, ורק עיניו התפללו לו… “מלך” היהודים בא בימים ההם אל הארץ וסר גם אל המושבה, ורוכבי המושבה התכוננו לפגוש אותו על אם הדרך בואכה למושבה… ואולם אף סוסה אחת לא היתה להם לתפארת; כל סוסיהם — בהמות־עבודה… ועיני חברי מביטות אל סוסתו של פיסל וכָלות… אז בא פיסל אל חברי ואת סוסתו הביא עמו בידו ויאמר לו:

— הנה… קחנה… עלה, רכב עליה ופגשת את מלככם!…

לאשרו של חברי לא היה גבול. וידור אז נדר לשמור אמונים לידידו פיסל לעולם, וגם בי הפציר כי אבטיח נאמנות־עד לידידו, הבטחתי לו.

ושנינו לא שמרנו את הבטחותינו. אמנם לא משכחה ולא מרצון רע… יד האלהים היתה בנו…

 

ג

חברי היה הראשון ש“בגד” בפיסל. ימים קשים באו למושבה. משבר חמרי כבד, שהביא אותה עד עברי פי פחת: מחיר הענבים ירד פלאים וקונים לא היו להם. ועל ביתו של חברי נפתחה הרעה. יום אחד מתו עליו אביו ואמו, וילך קדורנית תחת נטל אֶבלוֹ. מחוסר נסיון לא ידע להחזיק מעמד. ימים רעים ומרים באו עליו, ועזרה לא ידע לבקש מאיש, והחסד תועבה לו. ורעה גדולה מזו מצאה אותו: הנערה, אשר שמר לה חבה בלבו וגם היא נטתה חסד אליו, נתּנה לאחר… וביום עֶברה וזעם לא קם בו הרוח, עמד ומכר את נחלת אבותיו, עזב את המושבה ונמלט אל מעֵבר לימים. ובהמלטו לא ברך איש מידידיו וחבריו, גם לא את פיסל… רק אל ביתי בא כמתגנב בלילה וישק לי לפני לכתו וישבע לי, כי תשכח ימינו אם ישכח את ירושלים, וכי עם משחרריה הראשונים ישוב אליה… ויהיה כאשר נודע הדבר לפיסל וירע בעיניו, ויחר לו עד מאד. חברו הלך לו, ואת ברכתו לא לקח ממנו, ולא ברכהו. ויהי הדבר גם כחידה בעיניו: הככה יעשה לו חברו, אשר כה האמין בו וכה נקשרו נפשותיהם לאהבה?

השקפת עולמו של פיסל היתה שונה מזו שלנו לא רק ביחס אל הסוסות. היו לו “חוקים” משלו, חוקים בעל־פה, אשר נקדשו בעיניו מכל חוק שבכתב.

להרוג איש אשר נתן את עיניו באשה אשר אהבת — הרי זה דבר המובן מאליו. ולהורג ירחש פיסל כבוד בלבו. ואולם להקל במדה של הכנסת־אורחים כלפי איש שבא בצל קורתך — לעוון פלילי יחשב בעיניו.

לרמות את איש חרמו, לשקר בפניו ולהקים נגדו עדי שקר — זהו דבר המובן מאליו. ואולם לעבור על פני חברך ולא לברכו לשלום — לחרפה ולמדה מגונה יחשב.

וב“שלחן ערוך” שלו, הערוך לכל פרטיו ודקדוקיו במוחו, ימצא תשובות ברורות לשאלות החיים. ורק למעשה שעשה לו חברו לא מצא תשובה, ויתעצב פיסל בלבו ולא מחל לחברו. אכן גם כעס לא הגה אליו בלבו, ורק התאבל עליו כהתאבל על המת.

אבל עוד הפתעה, גדולה מזו ורעה מזו, היתה צפויה לו.

המשבר החמרי הקשה, שנתנסתה בו המושבה, עבר. והנה הגיעו לה ימי־נסיון חדשים. משבר רוחני בא עליה.

אנשים חדשים באו אל המושבה, ואלה אמרו: לא זה הדרך. כל עם מצווה לעבוד לעצמו ולשמור על עצמו. חרפה היא לעם לחיות על עבודתו של עם אחר ולסמוך על שמירתו. חרפה וגם סכנה. סכנה לעתיד, כשכל עם ועם יעמוד ויעשה את חשבון עולמו.

וצעירי המושבה הטו אוזן קשבת לדבריהם של החדשים ותסיסה התעוררה בלבותיהם.

ובימים ההם קרו במושבות רבות מקרי שוד, גזל וגנבה. במקרים רבים היו ידי השומרים הערבים עם הגנבים והשודדים. וגל עבר במושבות: שמירה עברית! ועם כלות השנה לא חדשה גם מושבתנו את החוזה עם שומריה הראשונים, והודיעה לפיסל, כי לשנה החדשה חפשי הוא לנפשו. תחילה לא האמין בגזרה הרעה, אבל לאחר שנוכח לדעת כי אמנם כן הוא, בא אלי לבקש עזר ממני… וכשראיתיו בביתי, נפל עלי לבי. כנדון למיתה ישבתי נכחו. הוא בקש לזכור לו את חסד ידידותנו וחסד חברנו שהלך מאתנו… ואנכי נחמתיו בשפה רפה ותארתי לו את חמדת שיבתו אל מולדתו…

וגם דברי היו כחידה בעיניו. סר וזעף הלך מחדרי. בערב הלכתי אל הועד להמליץ על פיסל, כי יפיסוהו בכסף. הועד נעתר לי ונתן את הכסף על ידי. ולמחרתו באתי אל פיסל, אל אהלו, וישבתי עמו על המחצלות שפרשׂ לי, ישבתי כעל גחלים לוחשות, וטעם הקפה אשר שתיתי היה כלענה בפי… לבסוף אמרתי לו בלחש, כי אין לשנות את החלטת הועד וכי הבאתי לו את מתנת הועד — ומסרתי לו את מטבעות הזהב אשר עמדי. הוא שתק ולא אמר לי דבר. ברכתיו ובקשתי ממנו לבוא עוד אל חדרי בטרם לכתו, והתחמקתי לצאת מאהלו. לבי היה רע עלי וכל אותו הלילה התהפכתי על משכבי. יתוש של צער וחרטה נקר כל הזמן במוחי. ועם אור הבוקר יצאתי מביתי לראות אם פיסל מרים כבר את אהלו ומתכונן לדרכו. ואולם במקום אשר עמד האוהל עליו היה ריק… פיסל וכל ביתו הלכו עם אשמורת הלילה האחרונה. הוא לא בא אלי לברכני ולקחת את ברכתי.

 

ד

עברו הרבה, הרבה שנים. חברי קיֵם את הנדר אשר נדר לפני עזבו את הארץ. הוא שב אל הארץ כמפקד אחד הגדודים העברים, אשר השתתפו בצבא הבריטי בבואו לשחרר את הארץ. ביום הראשון לבואו ארצה יצא חברי ברכיבה על סוסו ובא אלי, אל המושבה, לבקרני. בלילה ההוא לן בביתי. עד שעה מאוחרת ישבנו וזכרנו ראשונות ונשכחות.

— ההוספת לראות את השיך חסן, אחרי לכתי מן הארץ?… והיכן פיסל?…

את השיך חסן לא ראיתי כל הימים. ועל פיסל ספרתי לו מכל אשר ידעתי. שמעתי כי לאחר שעזב את המושבה השלים עם יריביו ושב אל עיר מולדתו ואל משפחתו לסַלט. חברי הקשיב רב קשב לכל דברי, וצל של עצב חרישי עבר על פניו.

אחרי שבועות מספר, כשבקרתי את חברי במחנהו, יצא אלי ופניו זרחו משמחה ורצון. עוד מרחוק קרא אלי:

— נחש נא, מי בא לבקרני באהלי?…

— פיסל?… — שאלתי מתוך פקפוק ומבוכה.

זריחת פניו של חברי לא היתה לו עוד, צל של עצב חרישי עבר על פניו.

— לא… לא פיסל… השיך חסן!…

ושוב זרחו פני חברי מרצון.

— השיך חסן?… מנַיִן לו?… מי הוליך את הקול אליו, כי חזרת?… פלא!… ואני לא חשבתי כי עוד בין החיים הנהו… בדרום נהרגו רבים כמרגלים…

— עוף השמים הוליך את הקול!… הדבר מענין מאד… כאן, בארץ זו, ללא טלפון וללא טלגרף, נפוצות כל השמועות במהירות הבזק… עדיִן אורח אני בארץ, וכבר הגיע שמעי לשיך חסן אשר במדבר…

— והוא שמח לך?…

— כאח וכרֵע!… וגם על פיסל ספר לי… ועליך חרה לו, כי לא באת לבקרו במשך כל השנים הללו…

אכן, מאז יצא חברי את הארץ חדלתי לנוע ולנוד בה, בין משכנות הערבים.

— והאם רק לראות את פניך בא אליך?…

חברי נבוך מעט.

— כן גם בקשה אלי בפיו. הוא חשוד בעיני האנגלים… בימי המלחמה הראשונים נחשב בין הנאמנים לתורכים… ועלי שמע כי “ראש וראשון” אנכי במלכות… ועל כן בא אלי לבקשני, כי אזכור לו חסד נעורים ואמליץ עליו לפני המלך הבריטי… כמה הגזמה והפלגה בכל מושגיהם!…

ושוב ישבנו ושוחחנו וזכרנו ימים עברו, ימי הילדות הטובים של הישוב.

— אם אגיע עם הצבא הכובש לעבר הירדן ואבוא לסַלט, אבקש ואמצא את פיסל… ואם עודנו חי, היטב איטיב עמו על העול שנעשה לו.

ושוב קִים חברי את נדרו, אם כי לא במלואו… גדוד הרגלי שלו זכה לעבור הראשון את מעברות הירדן ליד ים המלח, והוא אשר כבש את סלט. חברי נכנס הראשון אל עיר מולדתו של פיסל… וכעבור ימים־מספר, לאחר שנח מעט מעמלו ומטרדותיו הרבות, — כי העליה מעמק הירדן למרומי סלט היתה מן הכבּושים הקשים ביותר של הצבא הבריטי בארץ, — התחיל חברי לחקור ולדרוש על פיסל ועל משפחתו. בראשונה התכחשו לו האנשים, כי חשדו בכונותיו. ורק כשהודיע, שידידו וחברו של פיסל משכבר הימים דורש לו, באו אליו בני משפחתו, בלא פיסל, וככה ספרו לו:

לאחר שכבש הצבא הבריטי את דרום־הארץ הגיעה שמועה לאזניו של פיסל, כי איש עברי, מי שהיה חברו וידידו, בימים שעבד עם היהודים במושבותיהם, הגיע עם הצבא הכובש אל הארץ, והוא מן הראשים והראשונים במלכות… ולפיסל קרוב וגואל בין השיכים אשר לבדואים בדרום, וגם השיך חבר ורע לאיש העברי, וישלח פיסל אליו לשאול מפיו, אם אמת השמועה אשר שמע? ותשובת השיך היתה: אמנם נכון הדבר כנכון היום. חברם לשעבר נלקח אחר כבוד ושוכן בראש גדודו… הוא, השיך, הלך לבקרו, והעברי שמח לקראתו וקבל את פניו בחבה, בשמחה ובכבוד גדול… וכששמע פיסל את הדברים הללו נתבלבלה עליו דעתו. הוא רצה לראות את חברו, את ידיד נעוריו, ויהי מה. בכן גמר אומר להתגנב ולעבור חרש את החזית התורכית, ולבוא אל דרום הארץ… כל בני משפחתו הרבים התקוממו לדבר הזה ולא נתנוהו להפיק זממו, כי סכנת מות רחפה עליו. הם הרבו דברים על לבו, כי יחכה עד יעבור זעם, עד שיבואו צבאות הכובשים אליהם… ואולי יבוא גם חברו וידידו עם הצבא לסלט?… אבל פיסל מאן לשמוע לעצתם הטובה. קצרה נפשו לחכות… ובאחד הלילות רכב על סוסתו ויצא חרש מעיר מולדתו. יצא ולא חזר… מקץ ימים מספר הגיעה הבשורה הרעה, כי פיסל נתפס על גבול החזית ונהרג וסוסתו נלקחה בשבי… הסוסה היתה בעוכריו… לוּ התגנב ללכת ברגל, כי אז לא הגיעתו הרעה. אבל פיסל מאן ללכת ברגל. כי איך יבוא לפני חברו ברגל, כאחד הפלחים?… וסוסתו בהירה היתה, ובחשכת הלילה משכה את עין התורכים…

חברי נרעש ונפעם מכל אשר שמע והתעצב מאד אל לבו. ופתאום זכר כי חַיליו הביאו עמהם סוסה ערבית בהירה, אשר לקחוה מידי התורכים… ויצו להביא אליו את הסוסה… ואף אמנם משפחת פיסל הכירה אותה: זאת היתה סוסתו של פיסל…

וישקול חברי על ידי משפחת פיסל פי שלשה במחיר הסוסה, ויקחנה לו למזכרת.


המלצות קוראים
תגיות