לֶסְבִּיָה שֶׁלִי, נִחְיֶה גַם נֹאהַב

עַל כָּל פִּטְפּוּטֵי הַזְקֵנִים הַמַחְמִירִים

לֹא נָשִׂים אֲפִילוּ פְּרוּטָה שְׁחוּקָה אַחַת.

הַשְׁמָשׁוֹת תִִשְׁקַעְנָה וְתַעֲלֶינָה שׁוּב

אַךְ כַּאֲשֶׁר יִשְׁקַע אוֹרֵנוּ הַקָצָר

מְחַכָּה לָנוּ רַק שְׁנַת לַיְלָה מַתְמִיד.

תְּנִי לִי אֶלֶף נְשִׁיקוֹת, אַחַר־כָּךְ מֵאָה,

אֶלֶף אֲחֵרוֹת וּמֵאָה נוֹסָפוֹת –

כָּךְ נִתְנַשֵׁק אֶלֶף אַלְפֵי פְּעָמִים

עַד שֶׁנְאַבֵּד כָּלִיל אֶת הַחֶשְׁבּוֹן

וְאֵין רָשָׁע שֶׁיוּכַל לְהָטִיל עַיִן רָעָה

בִּנְשִׁיקוֹת שֶׁמִסְפָּרָן כֹּה רַב.

אם סאפפו, שבשיר משלה פתחנו את האנתולוגיה הקלאסית¹, היא הגדולה במשוררות־האהבה היווניות, אין ספק שקטולוס הוא גדול משוררי־האהבה הרומיים. ביוון נתנה האשה את הביטוי המושלם ביותר לדראמה־של־האהבה – ברומא נועד תפקיד זה לגבר. יש, כמדומה, משמעות סמלית לכך שהקול הנשי הוא קולה של הליריקה היוונית בשיאה, ואילו קול השירה הרומית הוא קולו של הגבר. אפשר לפתח את הרעיון ולהבחין שבעוד בספרות היוונית בכללה רבות הן המשוררות, אין גם משוררת אחת בספרות הרומית! יש בכך לזרוע אור על טבען של שתי התרבויות הגדולות של העולם הקלאסי שהאחת, הרומית, עמדה בזיקה כה אמיצה אל קודמתה, היוונית, ואף־על־פי־כן נבדלה ממנה במהותה.

הקשר בו קישרנו את קטולוס לסאפפו אינו מקרי – המשורר הרומי עצמו, שחי וכתב כחמש מאות שנה לאחר סאפפו, בארץ אחרת ובלשון אחרת, כיוון אל קשר זה בשירתו. לגבורה הראשית של שירי האהבה שלו הוא קורא “לסביה”. שמה האמיתי של אהובת קטולוס, הידוע לנו ממקורות שונים דוגמת כתבי אפוליאוס, בעל הרומאן “חמור הזהב”, היה קלודיה. אין ספק שקטולוס כינה את אהובתו בשיריו בשם הבדוי לסביה לכבודה של סאפפו, בת האי לסבוס. עדות נוספת להערצתו של קטולוס למשוררת היווניה ניתן למצוא בכך שקטולוס תירגם לרומית את שירה של סאפפו המתחיל “כאחד האלים נראה לי” – וזהו אחד מפלאי אמנות־התרגום.

אך עלילת־האהבה שמגוללים שיריו של קטולוס שונה מאוד ברוחה מזו המסופרת בליריקה הענוגה של סאפפו. כי שיריו של קטולוס הם שירי־יסורים, קנאה, לעג לזולת ולעג עצמי, ורבים מהם שירי זימה לכל דבר, שבמהדורות הפוריטניות של הקלסיקנים הושמטו וניתנו במקום נקודות לציון ההשמטה. “קטולוס המסכן, חדל להשתולל” – הוא מתרה בעצמו בפתיחת אחד משיריו. ואכן, אלה שירי השתוללות – שגעון־אהבה אמיתי המצליח להבקיע את חומת הדורות ולזעזע גם את לב הקוראים של היום. השירה הקלאסית, המסוּרה מזה מאות שנים לידיהם ולהבנתם של חוקרים דקדקניים, חושפת בשירת קטולוס, יותר מבכל פרק אחר שלה, את החיוניות המיוסרת שכמו כוסתה באבק ספרי־הדקדוק ומילונים עבי־הכרס של השפה הקדוּמה. לסתירה פאתטית זו שבין יסוריו החיוניים של המשורר לבין הלמדנות הפדנטית של אלה המפענחים את שירתו הקדיש ויליאם בטלר ייטס את שירו “המלומדים” – ולא בכדי בחר בקטולוס כנציגם של כל אותם “האנשים הצעירים המתהפכים על משכבם ומתוך יאוש של אהבה חורזים טורי־שיר באוזנה הנבערת של היפהפיה” – אם לתרגם מילולית את פסוקי שירו של ייטס.

ביומן האהבה המתהווה משיריו של קטולוס תופס השיר שבאנתולוגיה שלנו את אחד הדפים הראשונים, או שמא את הראשון ממש. רק בדפים שיבואו תבואנה הקינות, הקללות, זעקות־הטירוף והלעג המר שתעורר בו התנהגותה של לסביה, היא קלודיה, כלפיו. בשיר זה קטולוס פונה בדברי־שידול ספק עולצים ספק מלנכוליים אל אהובתו. הארגומנט הוא ישן־נושן – החיים קצרים ועלינו לנצלם עד תום, כל עוד אנו צעירים, ואל נשים לב לדברי־המוסר הפוריטניים – הבה נתנשק בלא חשבון.

יצויין עוד לסיום שקטולוס משתמש בשיר הזה במלה מיוחדת ל“נשיקה” – basium. הוא הראשון שהשתמש בה בספרות, כל הסופרים הרומיים שלפניו נוקטים את המלה osculum. הדעת נותנת ש־basium של קטולוס היא מלה בניב המקומי של אזור ורונה שם נולד המשורר ומשם הגיע לרומא בעלומיו, אך העדרה של המלה מן הקומדיה (הנוקטת לשון עממית) מהווה מכשול מסוים לקבלת ההנחה הזאת. היתכן שקטולוס המציא אותה? גם זה אינו סביר, אלא רק מתקבל על הלב: היינו רוצים שהמשורר שהוא אחד מ“ממציאי” האהבה המערבית ימציא גם את המלה שהיא דווקא שעברה ללשונות הרומניות, יורשותיה של הרומית: bacio באיטלקית, beso בספרדית, baiser בצרפתית. וכאשר המשוררת הצרפתיה בת המאה השש־עשרה לואיז לאבא כותבת באחת הסונטות שלה Baise m’encore, rebaise moy et baise – “נשקני שוב, שוב ונשקני נשק” – היא חוזרת לא רק על הרעיון שבשירו של קטולוס אלא גם על המלה שהוא הראשון שהגה אותה.

הארץ, 9.1.76