בשנת 1997 תימסר מושבת־הכתר הבריטית הוג־קונג לרשות סין. אין זה דבר של מה־בכך למסור מיליוני אנשים שנהנו עד כה מחירויות הדמוקרטיה המערבית ומשגשוג הכלכלה המערבית, לשלטון הקומוניסטי שאירועי־הדמים בפקין חשפו את פניו הפחות חייכניות

דיכוי התנועה למען הדמוקרטיה בסין – דיכוי אכזרי ועם זאת מסקני והגיוני לחלוטין מנקודת־ראותם של ראשי המפלגה הקומוניסטית הסינית ודגמי המהפיכה והקונטרה־מהפיכה שלנגד עיניהם – עורר תגובות שונות ומעניינות במדינות רבות בעולם, ובכל תגובה משתקפות בעיותיה המיוחדות של המדינה ושל החֶבְרה המגיבה. בישראל חשבו הכל על האינתיפאדה והוציאו מן הפרשה הסינית את המסקנות המתאימות לכל מחנה: אלה מתקנאים, לא תמיד בחשאי, בדוגמה הסינית לדיכוי התקוממויות טורדניות (והרי אין התקוממות לא־טורדנית, אפילו כשהיא שקטה־יחסית למראית עין, כמו זו של הסטודנטים הסינים), ואלה טוענים כי את שאיפות החרות והעצמאות אי־אפשר לדכא בכוח־הזרוע (אף שהדיכוי הסיני מרמז לכאורה שאמנם אפשר).

תגובות מעניינות מאוד, תגובות הכוללות את העדר התגובות הרשמיות, נשמעו בברית־המועצות (“הרי זה יקרה לבסוף אצלנו”, אמרה רוסיה זקנה, למודת־מהפיכה, לעיתונאי בריטי שראיין אותה ברחוב מוסקוואי). אך אין ספק שהתגובה הנרגשת ביותר – ו“נרגשת” היא לשון לשון המעטה רבה – למאורעות הסיניים, היתה תגובתה של הונג־קונג, מושבת־הכתר האנגלית שמבחינה גיאוגרפית והיסטורית אינה אלא חלק זעיר של ארץ סין האדירה.

מושבת־הכתר לפי שעה, אך לא לימים רבים. שהרי בשנת 1997 אמורה הונג־קונג להימסר לרשות המדינה הסינית, על־פי הסכמים שנחתמו בשנת 1984 בין ממשלת תאצ’ר לבין ממשלת דנג שיאו פינג. חודשים ארוכים התנהלו הדיונים לקראת חתימתו של החוזה הזה, והיו מלווים לכל אורכם ויכוח ציבורי חריף ואף הפגנות, הן בהונג־קונג עצמה והן בלונדון. הבריטים היו חייבים לנהל את הדיונים הללו ולשאוף לחתימת החוזה בשל העובדה שהדגישו כל הזמן, ומדגישים היום אף ביתר שאת: תוקף החכירה (lease) שמכוחה מחזיקה בריטניה בהונג־קונג, פוקע בשנת 1997, ואז ממילא אין לה זכות להחזיק עוד במושבה האסיאתית האחרונה שלה.

כל הרעות החולות    🔗

מלכתחילה לוו שלבי המשא־ומתן ברגשות לא־נוחים. אחרי ככלות הכל, הונג־קונג לא היתה אמורה לזכות בעצמאות מדינית, אף שלא חסרו קריאות לא־ריאליסטיות לעצמאות מצד אנשי הונג־קונג רבים, אלא להימסר לידיה של המדינה הקומוניסטית הרצחנית, שרק לפני שנים מעטות נקטלו בה מאות אנשים ב“מהפיכה התרבותית” של מאו. למסור כמה מיליוני אנשים, שנהנו עד כה מזכויות הדמוקרטיה המערבית, ללוע הארי הקומוניסטי, אינו דבר של מה בכך. כאן נכונה מלכודת אמיתית לליברל הבריטי השש להתרחק מן העבר האמפריאליסטי של ארצו. כשהוא מוריד מעליו את עולה של הונג־קונג, הריהו משאיר מאחוריו את האימפריאליזם השנוא, ועם זאת, עושה פשע חמור פי כמה: מעלה על המזבח את חמישה המיליונים וחצי תושבי הונג־קונג.

והרי הונג־קונג לא היתה, ועדיין איננה, סתם מושבה אנגלית, אנכרוניזם גלוי בעידן החופש. היא היתה ועודה (אבל לשון־עבר כבר דבוקה בכל תיאור כזה), אי משגשג של חירות ודמוקרטיה. והפריחה הכלכלית שלה היא הוכחה מוחשית, המנקרת את עיני הממשל הפקיני, שרק דמוקרטיה וחירות ואף כלכלת־שוק לא־מוגבלת, מבטיחות שגשוג חומרי. הונג־קונג היתה קריאת־תיגר מתמדת על הקומוניזם הסיני הנוקשה. הייתכן שהיא עשויה להוסיף ולפרוח במסגרת של סין הקומוניסטית, הצנטרליסטית והמונוליטית ושאר הרעות החולות המבטיחות עבדות ושפל כלכלי מתמיד?

כן, אמרו מחייבי ההסכם, ובראש־וראשונה החותמים עליו, אלא שסין של דנג איננה עוד סין של מאו. הסינים הבינו שהמרקסיזם בגרסתו הנוקשה אין לו תקוה, הבינו את הצורך ברפורמות כלכליות מרחיקות לכת. והרי כבר שנים אחדות מדברים במערב, בהתלהבות הרגילה של אנשים שאינם צריכים לסבול על בשרם את שיטות הניסויים הקומוניסטיים למיניהם, כי “סין נפתחה לעולם”, שהמרקסיזם הסיני הוא למעשה נחלת העבר, שהכלכלה הסינית הולכת ומתדמה לכלכלות המערב, שהממשל הסיני קורא ליזמים מן המערב, שאלה באים להשקיע בסין, שיש כבר קוקה־קולה (אותו סמל ישן של הקפיטליזם הרקוב) בסין, וכו' וכו'. ואמנם נדמה שהיו סימנים להתפתחות כזאת, לרפורמות הכלכליות והאחרות. אלא שסין לא חשבה על דרך לרבע את המעגל הזה, ליצור כלכלה חופשית בלי חופש.

כך או כך, באווירה האופטימית של שנות השמונים המוקדמות, נראה היה שהונג־קונג אינה נמסרת לידי המפלצת הקומוניסטית הקשיחה, אלא לידי שלטון נבון המתקרב למערב, מנסה להתוות רפורמות מרחיקות־לכת, זונח את עקרונות המרקסיזם־לניניזם־מאואיזם. גם מרגרט תאצ’ר וגם סר ג’פרי האו, שר החוץ לשעבר, שעמד בראש המשלחת האנגלית לחתימת החוזה, הרגיעו את תושביה העצבניים של הונג־קונג: סין זו שהם יצורפו אליה בשנת 1997 לא תהיה סין שרבים מהם חזו מבשרם (וברחו ממנה בהמוניהם, כאשר עוד התקבלו במושבת הכתר). זו תהיה סין חופשית, כמעט כמו הארצות הדמוקרטיות של המערב.

באיזו מידה האמינו בכך אנשי ממשלת תאצ’ר עצמם אין לדעת; מכל מקום, זו היתה דרך נוחה להרגעת המצפון, הרגעת הקול הליברלי האנגלי, ומעל לכל, הרגעתם של תושבי הונג־קונג, שבפיהם שמו את הסיסמה “ההולכים למות מברכים אותך, דֶנְג!”. למותר לציין שלא כל תושבי הונג־קונג נרגעו, ועוד לפני חתימת ההסכם, התחילה הגירה מהונג־קונג. רבים נסעו לקנדה, רבים אחרים לארצות אחרות, בהן אנגליה.

אלא שהאנגלים לא ששו, ואינם ששים גם היום, לקבל בארצם את אנשי מושבת הכתר המשגשגת שלהם. לשלושה מיליונים וחצי מתוך חמישה מיליונים וחצי של תושבי הונג־קונג הוענקו תעודות־זהות בריטיות המקנות להם את כל הזכויות של נתין המלכה הבריטית, פרט לזכות אחת: זכות התיישבות באנגליה! מן הכלל הזה הוצאו כמה קטגוריות מצומצמות של הונג־קונגאים, כדוגמת “אנשים בעלי זכות מיוחדת בשירות הכתר הבריטי”. על רוב תושבי הונג־קונג אסורה הכניסה לאנגליה לשהות של קבע.

במשך כל חמש השנים שמאז חתימת ההסכם, נמשך וגועש הוויכוח על תעודות־זהות אלו היוצרות בעיות מבחינה תחוקתית. אבל אחרי ככלות הכל, הונג־קונג היתה אמורה להצטרף למדינה הסינית הגדולה, שתושביה הם ממילא בניה, ושבשנת 1997 תהיה כבר בלי ספק מדינה חופשית לכל דבר. והא ראיה: המלכה האנגלית ביקרה בסין ו“התקבלה בזרועות פתוחות” על־ידי דנג וחבריו, ובעוד חודשים אחדים היו אמורים לצאת לביקור בסין הנסיך צ’ארלס ואשתו, ואנשי הונג־קונג עוד יצטערו שלא הצטרפו קודם לארץ־האם כדי למהר לפקין ולחזות בזיו־המלכות של בריטניה המתארח אצל דנג הליברל, הרפורמטור הגדול.

מרחץ הדמים בכיכר טיאנאנמן הנחית מכת מוות, וכמובן, אין זה דימוי רטורי כל־עיקר, על אשליות אלו. המומחים לענייני סין, שעוד תמול שלשום התלהבו מן הרפורמות ומדנג וחבריו, נזכרו פתאום זה־כבר סטה מסלול הרפורמות מן הקו הישר, שלא רק עכשיו יש “בעיות” אלא אפילו היו סימנים מדאיגים זה שנתיים. אבל כל זה, כמובן, כאין וכאפס לעומת הדיכוי המזוויע, רב הזרועות שנעשה בסין – לאחר הקטל בפקין ובערים גדולות אחרות – והשקר הקומוניסטי הרגיל שבאמצעותו מוחקים כל אירוע, ולוא הגלוי והאימתני ביותר.

האו כצ’מברלין    🔗

החלום על הרפורמות הסיניות, על הכלכלה החופשית בלי החופש, נמוג כלא היה (או כמעט, כי כבר היום, זמן מה אחרי ההרג, נשמעים במערב קולות כי זה זמני, זה יתוקן, הדברים ישובו אל מסלול הרפורמה עם מותו של דנג, אם לא לפני כן; אין סוף למשאלות־לב ומשאלות־כיס על חשבונם של אחרים. אמנם גם הזריזים שבפוליטיקאים המערביים אינם יכולים להתכחש לגלוי לעין. סר ג’פרי האו עצמו הודיע, שומו שמיים, על ביטול הביקור של צ’ארלס ודיאנה בסין: “הוא לא יוכל להתבצע עקב מה שקרה”. עד כדי כך!

ואילו אנשי הונג־קונג אומרים עכשיו ביתר שאת מה שאמרו כל הזמן: אל תמסרו אותנו ללוע הארי. וכבר נמצא מי שהשווה את סר ג’פרי האו לשמרן אנגלי אחר, נוויל צ’מברלין, וחוזה הונג־קונג של שנת 1984 הושוה להסכם מינכן. יתר על כן: איש הונג־קונג אחד, הנושא את תעודת־הזהות שאינה מתירה ישיבת קבע באנגליה, הופיע בטלוויזיה האנגלית ודיבר על הדמיון בין מצבם של ההונג־קונגאים והיהודים תחת שלטון היטלר. גם מי שהשוואה נראתה לו מופרזת, לא יכול שלא לחשוב עליה, לחשוב על הפליטים היהודים המתדפקים על שעריהן של ארצות המערב, הנועלות את שעריהן, ועל האונייה ההיא, המלאה ביהודי גרמניה, שנסעה מעיר־נמל מערבית אחת למשנה, ונאלצה להפליג כלעומת שבאה מכל אחת מהן. אבל האנגלים אינם מסוגלים לקלוט באי שלהם, טוען סר ג’פרי האו, שלושה מיליונים וחצי סינים. כמות זו תכפיל את מספר המיעוטים באנגליה, והרי יש באנגליה בעיות קשות מנשוא עם המיעוטים היושבים כבר בקרבה.

הנימוק אינו קל לדחייה, אפילו ממשלת הצללים של הלייבור אינה מבטלת אותו כליל, אולי מתוך סברה שנראית לאחרונה בעלת סיכוי, שהיא עתידה לחזור לשלטון בבחירות הבאות, וממילא תצטרך להתמודד עם הנהירה האדירה של הסינים הבורחים מהונג־קונג. ועם זאת, רבים האנגלים, משמאל ומימין כאחד, המזדעזעים מן ההפקרה הזאת של מיליוני אנשים חופשיים לשלטון הדמים הפקיני. הזר המתבונן בדילמות הנוראות הללו יכול רק לשמוח שאין הוא חייב לנקוט עמדה כלפיהם, ועד מהרה הוא נזכר שהבעיות בארצו־שלו אינן מוקשות פחות, קורעות נפש פחות.

בינתיים מתדפקים על שערי הונג־קונג הוייטנאמים הבורחים בסירות רעועות מן הקומוניזם שלהם. אנשי הונג־קונג אומרים שאין הם מסוגלים להתמודד עם כמות כה גדולה של פליטים, הם כופים על הסירות לשוב לאחור, לחזור אל לוע הארי שממנו הצליחו לחמוק. ואתה חושב במלים של פרקי אבות, שאיבדו גם הן את נחמת הדימוי: על דאטפת אטפוך… ואילו ממשלת תאצ’ר הודיעה שהיא מעניקה ארבעה מיליונים וחצי ליש"ט להונג־קונג כדי לסייע לה בקליטת הפליטים מווייטנאם! הכסף איננו בעיה.

לונדון 28.7.89