רקע
משה סמילנסקי
עַיְשָׁה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשכ"ד

כשהיתה עַישה ילדה בת שש, בת שבע שנים, היו אומרים בכפר: “השטן שוכן בתוך ילדה זו!”

ואמנם לא היתה עישה אלא מין שד בצורת ילדה.

כשהיו נערי הכפר מצחקים בשדה, והנערות יושבות להן מן הצד תחת העצים, קצת מתבישות וקצת מפחדות מהתערב במשחקם של הנערים אבירי־הלב, היתה רק עישה יוצאת אליהם, וכשיצאה — לקחה חלק בראש כל מעלליהם, אפילו במלחמה.

והיו הנערים נחלקים לשני מחנות ויוצאים להלחם זה בזה, ובראש המחנה האחד עומדת עישה ומפקדת.

וכשעישה מפקדת, כל חבריה חרדים ושומעים לקולה.

והמחנה שעישה עומדת בראשו, הוא המנצח תמיד.

_____

אביה של עישה עני מרוּד, אדם חלש ומדוכא ביסורים. ואת אמה אין עישה זוכרת כלל. היא מתה בטרם ידעה הבת לקראה בשם. ותהי עישה בעלת־בית קטנה בצריף הקטן של אביה, ועושה כל מה שלבה חפץ.

בת־עשׂר נכנסה בעוֹל הפרנסה: בימי הקציר היתה יוצאת עם אביה ללקוט לקט אחרי הקוצרים, ובימי זבּוּל הכרמים ובציר הענבים היתה הולכת לעבוד במושבות היהודים. ומשהתחילה עישה לעבוד, חדלה לשחק במשחקי הנערים, אבל תחת זה התחילה לצחוק בקול פעם בפעם. וכשהיו זקני הכפר שומעים את קול צחוקה, היו אומרים: “השטן צוחק מתוך גרונה של נערה זו”.

וחברותיה כי שמעו את צחוקה, היו צוחקות וצוהלות גם הן.

ובחורי הכפר, בשמעם את קול הצחוק יוצא מפי עישה, היו כשכּורים.

וגם בעת הבציר, כשקרני השמש לוהטות וצורבות, והכל מוטל כמתעלף לפני החמה בלי כח ובלי חמדה — גם אז חיים ושמחה מסביב לעישה. כל מי שדם נוער נוזל בעורקיו מתכנס סביבה, היא מספרת וצוחקת, והם שומעים וצוחקים… צוהלים בחוצפה בתוך דממתו של יום…

ויש שהבחורים מתעוררים ויוצאים פתאום במחול ורוקדים כמשוגעים…

— רקוּד השטן! — אומרים הזקנים ונאנחים בשברון־מתנים.

_____

ובהיותה בת חמש־עשרה — נשתתקה עישה פתאום.

אינה מספרת ואינה צוחקת.

וככל שגדלה — יפתה, וככל שיפתה — שקטה.

היא גדלה והתפתחה מיום אל יום ותיף עד מאד.

קומתה גבוהה וזקופה כתמר, גוה מוצק כשיש, שדיה בולטים בעוז מבעד לחלוקה המרוקם, פניה שזופים, אבל רכים ועגולים, שערותיה שחורות ומסולסלות… ואש זרה בעיניה הבוערות, הפקוחות לרוָחה.

ומאז נתעצבה ונשתתקה, נתערפלה האש שבאישון עיניה… והיא תמיד כעיפה או כנכלמה… ואי שלא ידע את חידתה.

ראו בחורי הכפר והיו נרעמים ושואלים: “מה זה היה לעישה?”

והזקנים היו אומרים, כי זכות אמה הכשרה עמדה לה לעישה, והשטן סר מעליה; והיו מרימים את ידיהם כלפּי מרום ולוחשים ביראה:

“לַא אַללָה אִלַה־אַללָה וְסַיִדֻנַא מֻחַמַד רַסוּל אַללָה!”

_____

ולאחְמד־עיד, השיך של הכפר, בן ושמו עבּדאללה.

וזה עבדאללה היה לפחד ולשנאה לכל בני הכפר.

הוא היה גבור וחסון כארז, ומאגרופו חַתּוּ כל בחורי הכפר. ויפה היה ומגוהץ מכל בני הכפר, וכל הלבבות של בנות הכפר היו רועדים בקרבתו.

אך בגופו היפה הבריא הזה שכנה נשמה זעירה ומכוערה, נשמה רעה, מלאה קנאה ושנאה תאוה גסה. ויהי עבדאללה רודף אחרי הבצע ואחרי הכבוד, את דברו לא שמר ואת הבטחתו לא קיֵם מעולם, ורק את איבתו שמר לכל איש שראהו עומד בדרכו, ולא מאס בכל האמצעים עד שהדפו: צאנו ובקרו של יריבו היו נגנבים, גרנו היתה נשרפת, בנו היה נלקח שלא בצדק אל הצבא — ויש אשר גם הבת תעטה חרפה.

ועל כל אשר עשה עבדאללה לא נענש, כי אביו היה השיך הראשון, ה“כל־יכול”, ויהי מכסה על פשעי בנו.

ועבדאללה שׂם עינו בעישה. ותדע הנערה כי לא תמלט מידו.

ועישה אשר כל בחור מבני הכפר העשירים היה נותן מחירה חמשים וגם מאה לירה, היתה לעבדאללה בנזיד עדשים.

הוא נתן לאביה הזקן העני והחלש שני שקים חטה וחשה שקים דוּרה, וגער בו בחזקה, ויתן לו הזקן את בתו, ואחים וגואלים אין לה.

וכששאלו אותה חברותיה, אם שמחה היא בגורלה, שתקה עישה ולא ענתה דבר. וכשלחשו לה בחורי הכפר, מבקשי אהבתה, לאמר כי עתידים לה ימים ורגעים קשים, שתקה גם אז.

ותהי עישה לעבדאללה לאשה.

וכעבור שנה לקח עליה עבדאללה עוד אשה, וגם את זו קנה באפס מחיר.

וגם אז החרישה עישה ולא אמרה דבר.

וכשבאו אליה חברותיה לנחמה ולעורר קנאה בלבה, לא ענתה עישה גם על דבריהן, ותדום.

וכשפגשה ברחוב את מבטו של אחד ממבקשי אהבתה הראשונים, הפנתה את ראשה הצדה.

וקללות על ראש בעלה שמעה, ותּהי כלא שומעת.

______

אך הקללות הרבות, אשר קללו את עבדאללה, לא ירדו תהומה…

אחמד־עיד, השיך הראשון של הכפר, אבד חנו בעיני הקהל, וגם בני סיעתו החזקה מאסו בו, וכשהגיעו ימי הבחירה נבחר מתנגדו נִמְר־חַמרנא לשיך ראשון תחתיו, וירד אחמד־עיד מגדולתו.

אותה שעה הגיע תור עבדאללה להקרא לצבא. וגם נלקח ונשלח לתימן. וכשיצא עבדאללה מן הכפר, היתה השמחה בכל המעונות, וברכה אחת, של כל בני הכפר יחד, לותה אותו:

“ולואי שימות שם ולא ישוב!”

אך בזה לא כלתה עוד הרעה אל בית אחמד עיד, ולא נתמלאה עוד סאת ענשו של עבדאללה.

עונש גדול ונורא, עונש אשר כמוהו עוד לא ראה ולא שמע איש מאז עמוד הכפר על תלו, היה צפון לעבדאללה…

ומתוך ביתו קמה עליו הרעה הגדולה.

_______

כשיצא עבדאללה לצבא, השאיר את נשיו השתים בחוסר־כל ולא דאג להן ולפרנסתן. ותלך אשתו השניה ותשב בבית אחיה. והראשונה — עישה — נשארה לבדה בביתה הריק. התשוב אל אביה? והוא עני, זקן וחלש. ומשפחת בעלה גם היא לא שׂמה לב אליה ולא דאגה לשלומה. ותכלכל עישה את נפשה ביגיע כפיה: בימי החורף היתה עובדת במושבה של היהודים, ובימי הקיץ יצאה עם שאר בני הכפר הנגבּה, אל שבטי הערבים, לקצור קציר החטה והשעורה, ומשם היתה מביאה שקי־חטים שנַים ושעורים חמשה, ותאכל ותוֹתר. ככה עברו עליה שלש שנים.

וחייה הקשים לא נתנו בה אותות. היא יפתה עוד יותר, ולא עוד אלא שבזמן האחרון התחיל מצחק לפעמים בעיניה אותו ברק השטן של ימי בתוליה…

שלש שנים עברו, וברביעית היה הדבר:

גם בקיץ ההוא יצאה עישה בחבורה הנגבה אל הקציר. ויבואו אל אחד השיכים העשירים, ויעבדו בשדהו אשר על קצה גבול המדבר, מקום שם מתחילים המים המלוחים.

והשיך עשיר מאד, ולו שדות־תבואה רחבים לאין קץ, ומטמורות תבואה לרוב, ובקר וצאן לאין מספר, ושבטו הוא אחד השבטים התקיפים מאד אשר בבדואים, שבט שמוראו ופחדו על כל הסביבה.

ולשיך בן יחיד, בחור יפה־תואר ומלא כח עלומים, רענן ושחרחר, לו עינים לוהטות באש הנוער ובלורית שחורה כעורב, וכלי־זין לו, אשר כמוהם לא ראה עוד כל פלח, וסוסתו השרוקה — אחת בכל הסביבה!

וכשהיה השיך הצעיר רוכב על סוסתו האבירה, ורמחו הארוך נוצץ ומתהפך באויר, ובלוריתו השחורה נופלת על פניו — היתה כל הסביבה כאילו מלאה הוָיתו של זה, והוד למקום וקסם של חן וגבורה מסביבו…

וכגודל עשרו יפיו וגבורתו, כן גדלה נפשו הנדיבה. רעה לא עשה מימיו, ורק טוב וחסד. גם לאויביו לא הציק מימיו; בחמתו יהרוג את שונאו באחת, אבל הצק לא יציק לו והתעלל לא יתעלל באדם…

ובימי הקציר, בבוא הפלחים לקצור בשדה אביו, זובח הבן בכל לילה ולילה כבש טוב ושמן ועורך סעודה לכל הקוצרים, ובחַלקו להם את חלקם בתבואה, הוא מוסיף לכל אחד ואחד משל אביו.

באותו קיץ הראה את נדיבותו ואת ידו הרחבה יותר מבכל השנים, וחבורתה של עישה השתכרה כאשר לא השתכרה עד אז אף פעם אחת.

ועישה כאילו נתחדשו לה שנותיה ושבה לימי נעוריה! פעם בפעם התגלגל צחוקה הצלול והביא את כולם לידי צחוק וחדוה.

ובכל ערב וערב, כשבן השיך עורך את הסעודה לקוצרים, הוא נותן לעישה את המנה השמנה ביותר, מנה אחת אפים.

ולא־אחת היו עיניו של בן השיך שוהות על פניה של עישה… ועישה אף היא עונה לו במבט שתי עינים פקוחות לרוָחה…

______

ויהי הלילה, והבדואים ערכו “פַנְטַסִיָה” בשדה תחת כפת־השמים לאור הלבנה המזהירה, והפלחים והפלחות עומדים מן הצד ורואים. והנה עמדה חבורת בחורים בעגול: צמדים צמדים, כל אחד ידו האחת נתונה על כתף חברו וידו השניה אוחזת בחרב שלופה. קול התוף נשמע בענוה, והבחורים התחילו יוצאים לאט־לאט במחול, מתנודדים וקוראים לבנות:

— מי בת־חיל תצא אלינו!

יצאו אליהם אחדות מבנות הבדואים, האחת אחרי חברתה, והנה מבין הפלחים קמה פתאום עישה ותצא גם היא אליהם…

ולחש־בהלה קם מאחריה, גם חריקת־שן הגיעה לאזניה. היתכן? הנשמע כזאת, שבת־פלח כשרה תצא במחול, כצאת אחת הבדואיות החצופות בתוך עגול של בחורים?… ועישה כאילו לא שמעה ולא הבינה. בראש מורם יצאה, נטוית־גרון ומנצנצת בעיניה; בקומה זקופה, בחזה בולט וברגל ישרה צעדה קדימה, כקוראת למלחמה…

העגול נפתח לקראתה, ותבוא — ומיד נסגר עליה שנית.

ותושט עישה את ימינה, ותקח את החרב השלופה, ואת שמאלה שׂמה על ראשה, ותעמוד — חלוקה הארוך מתוח לכל תבנית גופה, להב החרב נוצץ באש קרה, וראשה מופנה אל כתפה — ותהי כשטן בצורת אשה, ועיניה נוצצות, ואש בוערת בתוכן. אש להבה…

— בת השטן! — נאנחו זקני הפלחים והסבו את פניהם הצדה. והצעירים ישבו כמו על גחלים בוערות.

והעגול הולך ורוקד סביבה. קול התוף הולך וחזק, המתופף מתלהב, והרקוד הולך הלוך וגָבוֹר. דהרות־דהרות תכופות וצחצוח חרבות מתהפכות בידי הרוקדים… כל אחת שלוחה אליה לנגוע בה, והיא סובבת על מקומה, סובבת במהירות של גלגל מתהפך. היא מכה ומצלצלת בלהב חרבה אשר בידה על גבי הנשלחות כברקים לנגדה… ככל שגובר רקודו של העגול, כן יגבר גם סבּובה יותר ויותר, ותהי כגלגל הסופה…

הכל מתלהבים, דוהרים, דולקים, והיא מסתובבת כרוח, כבת השטן, בין צחצוח החרבות, פוגעת ומכה ומנצחת על הכל….

ויותר מכל החרבות שלוחה אליה חרבו של בן־השיך, ויותר מכל החרבות מכה היא את חרבו…

בושו הפלחים וחפרו, נאנחו וחרקו שן: אוי לעינים שראו את בת כפרם בכך!…

ועד הכפר הגיע הקול לאמר: “יצאה עישה לתרבות רעה”…

אז תתעורר קנאה במשפחת בעלה: חרפתה — חרפתם.

לא עברו ימים מעטים — ויהי בחצי הלילה, וכל בני המשפחה של אחמד־עיד באו, וגם אבי עישה הזקן והחלש עמהם, ויקחו את עישה מעל שדה הקוצרים ויובילוה אל הכפר ויסגרוה שם בביתה…

ואת אחי עבדאללה הצעיר ממנו העמידו לשמור על הבית.

_____

בוקר אחד נפלה הברה, כי בן־השיך בא הלילה אל הכפר ביתה עישה, ושהה שם… ויהי כל הכפר כמרקחה.

שאלו את שומר הכפר, והוא ספּר, כי אמנם ראה איש זר, רכוב על סוסה אבירה ומזוין כולו, בא אל הכפר. וכשנגש אליו השומר ושאלו: מי הוא? שלח אליו את רמחו ואמר: “שתוק, ואם אַין מת אתה!” וגם הבטח הבטיח לו, כי אם ישתוק, לא יעדר מן הכפר מצאן ובקר ועד שרוך נעל.

וימהר אחי עבדאללה ויבוא אל בית עישה וידפוק על הדלת — והנה היא נעולה. נגר אל האוּרוָה וגם היא סגורה על מסגר.

יצא אחי עבדאללה אל הכפר והזעיק אליו את כל קרוביו. באו כולם אל בית עישה וידפקו בחזקה ויקראו:

— הוציאי אלינו את האיש הזר אשר בביתך ונדע מי הוא…

ותצא עישה אליהם ותעמוד ותקרא בקול:

— אל תהינו לנגוע באיש הזה, כי בעלי הוא!

חיל אחז את כל הנצבים למשמע הנבלה. ואחי עבדאללה צעק מרה:

— קדֵשה! הלא אשת אחי אָתּ!

ותען עישה ותאמר: שנאתי את בעלי, ואת האיש הזה אהבתי!

ויסבו כל קרובי אחמד־עיד ויאמר להכותה נפש… והנה — בן השיך לנגדם, כולו מזוין, בלוריתו נופלת על פניו, עיניו זורקות חצי זעם וחרבו שלופה בידו.

— הלאה! — קרא בן השיך, — ועל כולם נפלה אימה ופחד… ויסוגו אחור…

ובן השיך אחז ביד עישה וילכו על פני כל הכפר, ויבואו אל הג’אמע, ואף כלב לא חרץ להם לשון.

שמעו זקני הכפר ויבואו אל מקום הקודש, ויתאספו כל ה“חַג’ים”, חרדים ותמהים למראה הטומאה אשר דבקה בקודש.

ועישה נצבת לפני הקהל ואומרת: “כתבו אותי לאיש הזה, כי אשתו אנכי ואני הרה לו”.

דממת חרפה שׂמה מחסום לפי כל. הזקנים העלו עפר על ראשם, ואחר בכו על החרפה הגדולה אשר נעשתה לעדתם, ויצעקו אל בני הכפר:

— שלחו מקרבנו את האשה הטמאה הזאת ואף איש אל יעז לנגוע בה!…

ועישה אחזה ביד בחירה וישובו אל הבית אשר לנו בו. הוציאה עישה משם את צרורה, ואחר הלכו ופתחו את האוּרוָה, ויוציאו את הסוסה. הרכיב עליה בן השיך את עישה ויעל אחריה גם הוא. בשמאלו חבק את עישה ובימינו אחז במושכות סוסתו. וכל בני הכפר עומדים ומביטים ומחרישים ביראה ופחד…

ותעלם הסוסה עם רוכביה מן הכפר, ורק תמרות אבק מזהיר לפני השמש נראו לאורך הדרך.


המלצות קוראים
תגיות