כשני גדודים אויבים עמדו על הגבעה שתי קבוצות הבתים זה למול זה.
במורד — הבתים אשר לחמוּלת גַ’בּלי, הם הרבים, ועליהם הדרת שנים חופפת: פה ושם תמרים עתיקי־ימים על הבתים ינופפו, ומאחוריהם כרמי זיתים ותאנים, עצים מצלים, ענפים רחבים, והמה מוּקפים משׂוכות עבותות ירוקות, חומות צבר דוקר. ועל הגבעה — הבתים אשר לחמולת שהלי, והם המעט. אף דקל אחד אין ביניהם. רובם נבנו בימי יושביהם, וכרמיהם מאחוריהם דלולים והעצים ללא צל. ולעגו בני העמק ליושבי הגבעה וקראו להם: גֻ’הַאל. ובבני־שהלי הלא יש גם אנשים זקנים ונשואי פנים.
עוד בימי השיך אברהים, ראש ונגיד למשפחת ג’בלי ומוכתר לכל הכפר, נפלה קטטה בינו ובין השיך עבדאלה, זקן משפחת שהלי, על אודות חלקת־אדמה אחת. ובני ג’בלי היו הרבים והחזקים וירדפו את המעטים עד חרמה וימררו את חייהם ויסיגו את גבולם. אז יצאו כל בני שהלי מן הכפר ויבדלו מן העדה ויבנו להם בתים על ראש הגבעה, אשר מעֵבר לדרך המלך. — השיכים אברהים ועבדאלה הלכו בדרך כל הארץ, והמה זקנים ושׂבעי ימים, אבל שנאתם וקנאתם לא ירדו עמהם אל קבר, והיו מוֹרשה לבניהם אחריהם. הבנים לא התחתנו אלה באלה ולא התקרבו, ולא דרכו רגליהם של בני החמולה האחת בגבול בתיה של החמולה השנית. דרך המלך, כנהר אשר לא יעברוהו, הבדיל ביניהם. והבאר אשר על אם הדרך — אליה תצאנה השואבות ותבואנה לשאוב מים — אך אלה מעֵבר מזה ואלה מזה תעמודנה… גם במותם זה אל זה לא יקרבו, — בני שהלי הקצו להם בית־עלמין מיוחד על התל.
ועל חמולת שהלי כקללת אלהים רובצת, — הבנות הנולדות להם רבות הן, והבנים אך מעט, מספרם כאין וכאפס, ויהיו לצחוק ולקלס בפי אויביהם. וכי יריבו בני שתי החמולות ביניהן, וקרא הג’בלי לשהלי בבוז: אַבּוּ אִל־בּנַאת!
אבל אין רע בלא טוב תחת השמש. הבנות אשר לחמולת שהלי אין בכל הסביבה כמוהן ליופי, לחכמה ולגבורה. והיה כי תפרוץ תגרה בין שתי המשפחות, ובאו הנשים אשר לחמולת שהלי ונוספו על האנשים והכו את אנשי חרמן כגברים. ולזאת ילעגו בשוָקים לאנשי ג’בלי ויאמר: נשים גברו עליכם.
והבחורים אשר בכל הכפרים נפשם חשקה בבנות שהלי היפות, ורבים הם המחזרים אחריהן. ועוד מעלה יתרה להן: באין אחים וגואלים לנשים — פטורים בעליהן מעבודת־הצבא. והיו בעליהן הולכים אחר נשותיהם לשבת בכפר אבותיהן, והחתנים ממלאים את מקום הבנים, ועיניהם של בני ג’בלי רואות וכלות מקנאה. גם הבחורים אשר לחמולת ג’בלי עצמם מתגעגעים בעומק נפשם על יפין של בנות חרמם. את עשרם, את אדמתם ואת כרמיהם היו נותנים תמורתן, לולא היה פחד הזקנים על פניהם.
_____
ולחַליל, בנו של השיך עבדאללה, בת יחידה, ותהי לנחמה לו ולאשתו הזקנה על הצער והעלבון אשר מנע מהם אללה בן־זכר. וגם כל בני החמולה התנחמה בבת השיך, כי אמרו: בניהם של כל גדולי השיכים יבקשו להתחתן בבתו של חליל, והיה להם בעלה למעוז בפני אויביהם.
יפה פטמה, בת השיך חליל, ומי בבנות תדמה לה? עיניה — שחורות ועמוקות וערפל דק מרחף עליהן, והערפל הזה שבעיניה נוסך שכרון אל לב כל הבחורים וכמשתוללים הם. ויש אשר יארבו ויצפו לה שעות להציץ אך פעם אחת אל תוך עיניה. יביטו ולא יוסיפו. כי בהביט בחור אל תוך עיניה של פטמה, והורידה את עפעפיה השחורים והארוכים ויכסו את עיניה ביפי חנם… שערותיה — גם הן שחורות, שחורות כעורב ודקות ורכות כמשי, וכאשר תורידן מאחורי החִרְקַה הלבנה והארוכה, ונפלו לכל אורך גויתה הזקופה. את קצות שערותיה בתסרקתן יראו הבחורים ורעד קדחת יעברם. כל הנשים דוברות, ופטמה בדבּרה, כקול העוגב מפיה ינגן. והבחורים, כשהם שומעים את הקול והדבור, לבם ככנור יהמה, כאילו יד נעלמה פרטה עליו… ואת צחוקה לא רק הבחורים אהבו, כי אם גם כל הבתולות אהבו, ויש שהן עומדות עליהן ומפצירות בה: “צחקי, פטמה, צחקי־נא!” וכשהיא צוחקת, צוחקות כולן עמה.
ופטמה — טרם ילק לבה אחרי הבחורים ובקהלם לא תבוא. גם בימי הקציר, בצאת הבחורים והנערות אל השדה לפני עלות השחר, לתלוש את העדשה ואת הכרשינה בעוד הטל עליהן, והנערות מצויות אצל הנערים, לא העז עוד אף אחד מהם לנגוע בפטמה בת השיך…
והשיך חליל ואשתו שמרו על פטמה כעל בבת עינם, כי רק ממנה קוו להבנות. וכשהגיע פרקה להנשא, התחילו האבות נושאים־ונותנים עם השליחים, ששלחו אליהם הבחורים, מבני העשירים אשר מן הכפרים מסביב. עיני ההורים לא רוו מראות את השליחים הרבים, הדופקים יומם ולילה על פתח ביתם. ורק דאגה אחת היתה בלבם: מיום שהתחילו השליחים לבוא אל ביתם, התקדרו פניה של פטמה. ויאמרו חליל ואשתו אל לבם: מתעצבת פטמה על בתוליה. ויתנחמו.
אבל נימתם רפתה מיום ליום, כי פני בתם חָורו מיום ליום. ויש אשר בלילות ישמע גם קול בכיה, ובהתיפחה חרש על משכבה… ויפנו הזקנים באחד הימים אל פטמה ויאמרו:
— אל נא תתעצבי כה, בתנו. הלעולם תשבי בבתוליך? הנערה — אחת דתה לעזוב את אמה ואת אביה ולדבק בבעלה, ואַת הן לא תרחיקי נדוֹד. פה, אתנו בביתנו, תשבי, וגם אנו נבּנה ממך.
ולא ענתה הבת דבר, ורק ראשה הושח מטה, ותבך בכי תמרורים.
_____
הברה נפלה בין הבחורים המעטים אשר לחמולת שהלי: בנו הצעיר של השיך אברהים, זקן השיכים אשר לחמולת ג’בלי, מבקש את אהבתה של פטמה… והיא — אוי לאזנים שכך שומעות: אינה דוחה את פניו… ויחרדו ויתרגזו בחמולה על השמועה. היאָמן כי יסופר? הנשמעה חוצפה כזאת בכל רחבי עולמו של אללה? את פאר החמולה, את שארית תקותם יקח איש זר ואויב?… ויחר להם עד מות. ויחליטו הצעירים לא לגלות את הסוד הנורא לזקנים, כי אמרו, אולי רק עלילת דברים זאת. אך חקה התחקו מאז על רגלי פטמה וישמרו את עקבותיה. שומרים העמידו לה יומם ולילה. וככה נמנו וגמרו בלבם: אם תמצא בה ערוַת דבר, והרגו את שניהם נפש, את הבן והבת גם יחד… ועל כל הדרכים ובכל הכרמים שמרו לפטמה ולא מצאו כל דבר חטא… ויתנחמו הבחורים: שקר ענו בפטמה.
אך מספר שבועות עבר, ושמועה עברה בכפר. פטמה הרה. בתחלה אך התלחשו על הדבר מתוך פחד ובהלה. הבחורים התלחשו חרש בחריקת־שנים, והנערות גם בקנאה ובשמחה־לאיד. ואיש לא ידע מי הוליך ראשונה את הקול… ויש אשר התגנב הספק אל הלב: אולי שקר ענו בפטמה?… אבל פניה אשר חָורו מיום ליום, ועיניה המלאות חרדה, והאש הזרה אשר בהן העידו, כי לא לחנם ידברו בנערה ככה…
והלחם מפי הצעירים עבר לפי הזקנים — ותקם המבוכה בחמולת שהלי. אך אל חליל ואשתו עוד לא הגיע הדבר. ופטמה — יש אשר תשמע קול מתלחשים מאחריה… וחרדה כעלה נדף, ופניה יחורו כמות…
באחד הימים, לפנות ערב, כשחזרה פטמה מן הבאר, וכד המים על ראשה, פגשוה להקת נשים, ההולכות אל הבאר וכדיהן על ראשיהן. ויהי כי ראו את פטמה ותרעמנה עליה פנים. התבוננו בה, הקיפו אותה מכל צד, ובאצבע אל בטנה הראו ותקראנה מלא:
— ראינה את בת המרדות!… הנה כרסה בין שניה… ארורה!…
ופטמה נצבה במקומה. נדהמת וחורת, ועיניה שוהות על הנשים מתוך שתיקה מתה. אין בעיניה לא בקשה ולא בושה, לא תחנונים ולא כעס.
— התוַדי על פשעך, ארורה, למי אַתּ הרה?… והיתה נפשו כפרת עוונו!…
פני פטמה האדימו ושוב החוירו. אש הוצתה בעיניה ושוב דעכה — ואף מלה לא ענתה בפיה… התלקחה הקנאה בלב הנשים, — ותך האחת בכדה על ראש פטמה.
ופתאום וכל הכדים הריקים מושלכים בצוָחה וצריחה על פטמה הנופלת, על ראשה ועל פניה. והיא, רק אנחה חרישית אחת פרצה מפיה — ולא הוסיפה.
רק פעם הושיטה את ידה להגן על פניה הפצועים — ותורידן, ותשתטי מלא קומתה…
והנשים עודן מכות, — על ראשה, על גבה, על בטנה… כל הבא בידן תשלכנה בה: טיט, חצץ, לבנים ואבני־גיר… הנשים הכו, צעקו, צרחו, הריעו, וצעקותיהן נתפשטו על פני כל הסביבה — עד כי נזעק העם…
כדור־השמש האדום שקע בתוך הים הגדול. צללי ערב פרשו את כנפיהם על פני הקרקע וצעקותיהן של הנשים טרם תחדלנה. הן השתוללו על פני גויתה המתה של פטמה — וממרחקים התחילו השועלים מיבבים יבבת קללה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.