א    🔗

הידעתם את הכפר הזעיר חֵיט?

אחד הכפרים בדרום יהודה, בין קו מסלת־הברזל במערב ובין רוכסי ההרים במזרח. הכפר מונה אֵילו עשרות בתי־חומר, מוסבים מרחב רב של אדמה שחורה וכבדה, הנהפכת בימי החורף לבוץ ובימי הקיץ היא נסדקת סדקים־סדקים רחבים ועמוקים. פוריה היא האדמה, ובשנים גשומות היא נותנת ביד רחבה חטה, דוּרה ועדשים מאכל לבני־האדם, וכשרינה וחלבה מאכל לבקר.

שם לא הרחק מן הכפר, במסלת־הברזל, עוברים רכבות וקטרים סואנים, וקול שקשוקם מגיע לפעמים עד אזניהם של אנשי הכפר, גם ביום וגם בלילה. ובדרך־המלך, על ה“אַספלט” הנמתח מיפו לעזה, טסים אוטומובילים. יש שאורותיהם המסמאים את העינים נראים מרחוק עם אישון לילה, ויש אשר גם דרך הכפר טס ועובר אוטומוביל — ונעלם בן־רגע; הכפר, כשהוא לעצמו, עדין לא ידע את המכונה ואת הקיטור. המים מבארו האחת עולים מתחתיתה למעלה בדלי גדול, אשר גמל־הצבור, עִוֵר שתי עיניו, מושכו בחבל. הגמל צועד לאטו מעם הבאר אל הקיר, החצוב באבן למולו, ומושך בחבל; ובהגיעו לקיר — ועמד מאליו, ובעמדו יצוף דלי־המים אל שפת הבאר, וידי הנשים העומדות ומחכות לתור תחזקנה בו ושפכו את המים אל כדיהן. והגמל חוזר מן הקיר אל הבאר, לבדו יפנה וילך — כי רגיל הוא ומנוסה במלאכתו — והדלי עם החבל יורד למטה… ושוב חוזר הגמל אל הקיר האטום. איש אינו נוהג בו ואיש אינו משגיח בו, ורק לפנות ערב יבוא רועה־הכפר והשקהו והאכילוֹ.

הגמל שואב מים בכפר, הרועה רועה את הבקר, והנשים תומכות פלך. שתי שנים תטוה האשה, לילה לילה, ואחרי־כן תביא את אריגה לשוק ותמכרנו בחצי־לירה, ותשמח על שכרה כמוצא שלל רב. וגם אל הפלח תשלחנה בנות־חיט ידיהן לטחון גריסים מגרעיני השדה, מאכל לבני הבית, והפלח החיטי ישים שק חטים או דורה על גב חמורו וירד אל הריחים בפַלוּגָ’ה לטחון לביתו קמח, אשר יאכל על הסובין ועל הפסולת.

הבנות שבכפר־חיט מפורסמות הן, ידועות בכל הסביבה. סגולה מיוחדת להן: אין ריח התַּבּוּן, שכל פלחה ספוגה בו, נודף מן החיטיות. כי מנהג משונה נהוג בכפר מקדמת נדא: אין אנשיו אוכלים לחם־קרדיש האפוי בתּבון, כי אם לחם־פּתּות, אפוי על פני הסג‘, יאכלו. כדרך הבדואים. פלחים שאינם אוכלים קַרדִיש כי אם פתות — השמעתם מימיכם? סוד כמוס הוצק בכל הענין הזה, ורק בצנעה מגלים את הדבר, מפה לאוזן. וזה הדבר שזקני הכפר מספרים לבניהם, והזקנים שמעוהו מפי אבותיהם. הראשון אשר יסד את הכפר היה פלח מעַרַק־אִל־מַנְשִיָה, הכפר העומד כשומר על גבול הישוב — כפרי־הדרום — על פתח המדבר שבנגב — מחנות הבדואים. הפלח הזה נשא אשה מבנות הבדואים… ולא יכלו אנשי הכפר לסלוח לבן־עדתם את החרפה אשר המיט עליהם. הנשמעה כזאת שפלח ישא לו לאשה בת־בדואים?… ויגרשוהו מהסתפח בנחלתם. וגם הבדואים, ממשפחת האשה, לא נתנוהו לבוא בקהלם; כי איך ישב פלח, איש הקרדיש והתּרבּוּש, “אבו־אחמד”, בין בדואים? היתנו את שבטם לקלון ולשנינה?… וילד הפלח מאנשי ערק־אל־מנשיה ואשתו מבנות עַרַבּ אַ־תִּיַאהַא ויבקשו וימצאו להם כברת אדמה (ובימים ההם עדין אין יהודים עובדי־אדמה בארץ, והאדמה נתונה חנם אין כסף לכל מי שמחזיק בה וחורשה וזורעה) בקרן בן שמן, ויבנו להם “בַּאיְכָּה” של חומר וישבו בה. ויזרעו את האדמה ויאכלו מלחמה. וילדו בנים ובנות ויקימו דורות אחריהם, ומהם ומן הנלוים עליהם נבנה והוקם הכפר חיט. ומנהגה של אותה בת־בדואים, אֵם כל חי בחיט, לאפות לחם־פתות על פני הסג’, היה בכפר חוק לדורות, עד היום הזה.

ועוד סגולה אחת היתה לחיטיות, אשר פרסמה אותן בכל הארץ: נפשן נכספת למנגינת החליל… כי תשמע חיטית קול חליל — ועזבה את עבודתה והזניחה את ילדה ופסקה מאכילתה ועמדה והקשיבה רב קשב… נפש החיטית הולכת שבי אחרי צלילי החליל. ולזאת רבו הדופקים על פתחי המוכתר שבכפר, להתקבל למלאכת רועה העדר. הרועה הוא גם אמן החליל, והחיטיות מרבות עמו את חסדן. אין בכל הסביבה ובכל הכפרים רועה אוכל לשובע כרועה בחיט, ואין כמוהו לובש כתונת בלא קרעים וסנדלים בלא טלאים. החיטיות שומרות על רועי כפרן בעבוּר חליליהם.

וביום השוק בפלוג’ה רבתי, אשר אליה ואל חנויותיה יבואו מכל הסביבה פלחים ובדואים, אנשים ונשים וטף — זה לקנות לו שור וזה להחליף את חמורו, זה לקנות סכין חדש למחרשתו או קלשון, וזאת לבחור בד לשמלה או חִרְקָה, או סנדלים לבעלה — ביום השוק בפלוג’ה, כי ישמע קול חליל מפיו של מחלל בדואי בן המדבר, אשר הביא לשוק צאן או גמלים למכירה, — וחרדו כל החיטיות אשר בדוק ועזבה אשה אשה את מלאכתה ואת קרוביה ואת בעלה, והתקבצו כולן יחד ועמדו כלהקת צפרים צפופות וסמוכות זו לזו, פעורות פה, פתוחות אזנים ומוּרדות עינים — והקשיבו…

וכל הרואה מאחוק את חבורת הפלחות האלה עומדות דום — וידע מי הן, ואמר לנפשו:

— חיטיות!

 

ב    🔗

הידעתם את האביב, את ימי הרַבּיע? —

הפרדסים נותנים ריחם החריף והמשכר, ועד למרחקים ישאנו הרוח מן הים. וריח האזוב הדק והעדין, הבא מגבעות הבּוּר וחודר עד לעמקי הנפש, יתחרה בריח הפרדסים. השדות הזרועים עטופים מרבד עבה וירוק של תבואה רעננה. ושדות הבור יתקשטו דשא ירקרק המשמח את עין האדם ומעדם ומדשן את בשר הבקר. בין הדשאים — רבבות רבבות פרחים, למאות צבעיהם וגוניהם, והאויר גולו ספוג זמזום ורנה דקה של יתושים וצפרים למיניהם. הדבורים אצות־רצות דחופות ומבוהלות מעץ לעץ ומשיח לשיח, ומצצו מעסיס הפרחים, ותוך כדי כך מתכסות כנפיהן אבק העלי אשר לפרח האחד והעבירוהו אל גבעול הפרח השני והפרוהו. על פני שדות הדשא משתרעים עדרי צאן ובקר וסוסים ואכלו ושבעו ובעטו. חפץ הסוס את זנבו, נושא רגליו ורץ כעל כנפי נשר ובא אל הסוסה, העומדת וצוהלת לקראתו ומריחה בנחיריה הפתוחים לרוָחה את האויר, — ונעצר ועמד אצלה ופשט את ראשו והריח מריחה. והפר של העדר זועק, נוהם, ורעדה האדמה לזעקתו. רבּיע.

וכשחל בעצם ימי הרביע החג הגדול, החג הקדוש לכל אנשי האיסלם — חג הקרבן, וגדלה השמחה שבעתים. בחג הזה ינוחו כל בני־האדם מעבודתם, מרגזם ומכעסם. אין איש מושך בעול העבודה, ואין איש עוסק במקח וממכר, ואין ריב ואין מדנים ואין מחלוקת בין אחים, ואין דאגה, חג לאלהים ולאדם. בכל בית, וגם בבית העני, ישחט כבש לכבוד החג — קרבן — ואכלו כל בני הבית מן הבשר לשׂובע, ושלקו ביצים וצבעו אותן בצבע אדום וכחול, ואפו לחם־כּעך מקמח חטים ועשוהו מעשה־תשבץ.

הפלחים יחבשו לראשם תרבושים חדשים ולבשו כתנות־בד לבנות וקשרון על מתניהם באבנטים; ועל רגליהם, אשר רחצון היטב־היטב מכל הבוץ שדבק בהן במשך השנה, ישימו סנדלים צהובים חדשים עם פיות חדים המופנים למעלה… הדרת קודש חופפת על ראשיהם והם הולכים בנחת, צעד צעד, למסגד להתפלל עם כל הצבור.

הפלחות תלבשנה את כתנותיהן־שמלותיהן הכחולות, הרקומות רקמה נפלאה לרוחב פסי השמלה, בקצה השרוולים ועל החזה — פרי עבודה של חדשים ושנים — וחרקות צבעוניות לראשיהן, והלכו בסך אל הבאר להביא מים בכדים חדשים לכבוד החג.

והילדים — צריחותיהם וקריאות־שמחתם פולחים את האויר, ואף הם לבושים בגדי חג, ביצים צבעוניות וכעכים בידיהם, והם רצים לככר הגורן לשחק משחקיהם…

“כֻּל עַאם וְאִנְתִּ סַאלִם!…”

כל אנשי חיט חוגגים, נחים הם ובהמתם. רק הגמל העִוֵר עומד על משמרת עבודתו. היצמא הכפר למים ביום חג? ורק הרועה אסף גם היום את הצאן והבקר להובילם אל המרעה, כי הן לא יסגרו כל היום בחצרות! ורק הנשים, אחרי הביאן מים מן הבאר, עומדות ועוסקות בהכנת המאכלים; הן לא ירעבו בעליהן בחג! דממה בכפר. אין קול ואין קשב ואין נראה צל אדם. כל הגברים יצאו אל המסגד בכפר השכן (עדין אין מסגד בחיט), ובני־הנעורים הלכו אל ככר הגורן אשר מאחורי הכפר, לשחק משחקיהם.

ורק בדרך אל הבאר נראתה דמות אחת. בתו של המוכתר היא זאת, הבת הצעירה. רבו האורחים אשר יאכלו היום עם המוכתר מן הקרבן, ורבה התכונה בבית, והמים כלו; ותשלח האם, עקרת הבית, את בתה הצעירה אל הבאר למלא עוד כד מים.

צעירה מאד היא בת המוכתר. זה־עתה שדיה נכונו, והם בולטים בעד כתנתה הכחולה, הרקומה רקמה נפלאה בעצם ידיה, — כשני עפרים. עוד טל הילדות על פניה המלאים זיו וחן, ושתי עיניה שחורות כלילה ומבריקות בברק של רצון ושמחה; כי בריאה היא ושלמה בגופה, וזקופה כתמר הדק אשר במקשת אביה.

בת המוכתר נגשה אל הבאר, הורידה את כדה מעל ראשה, זרזה את הגמל המנמנם; חרק החבל, נמתח בתוך החריקים העמוקים שנחרתו באבן מרוב שנים, ודלי מים זכים עלה למעלה. אחזה הבת בדלי לשפכו אל כדה, ופתאום עמדה תמהה ותקשב קשב רב…

קול נגינת חליל, אשר כמוהו עוד לא שמעה מימיה, הגיע לאזניה… מי הוא זה שככה יחלל?… רועה הכפר הרחיק עם עדרו בשדה, וגם אין חלילו מפליא לנגן כה…

מעל אם־הדרך התנשא עמוד אבק… מתוך האבק נפלט עדר קטן של כבשים, עזים וגדיים… מאחורי העדר כלב גדול ושחור… בראש העדר הלך הרועה ונגן בחלילו… איש־המדבר היה הרועה, מן העַבִּיד, שחור… גבוה, חסון כאלון, ולוית־חן נסוכה על פניו השחורים, גלוי־ראש; וקווּצות תלתלים שחורים, כתלתלי הכבשה, כתר לראשו. ערום הלך, ורק עור־כבש אחד תלוי לו באלכסון על גבו ועור אחד על מתניו.

הרים הרועה את ראשו וירא את הבאר ואת הנערה ואת דלי המים אשר לפניו — ויעמוד, ועדרו עמד מאחוריו.

— יַא־בִּנְתּ!… תשקיני?…

הביטה בו הבת בתמיהה, ותאמר:

— אשקך… וגם את צאנך אשקה…

הביט אליה הרועה במבט תודה ורצון, ויגמא מלוא הדלי מים, כי עיף היה וצמא. מן המדבר בא, למכור את גדייו בכפרים לכבוד החג בקש, אך אחרו פעמיו… וככלותו לשתות ויבקש להשקות גם את צאנו, ותזרז הבת את הגמל ותסיע ביד האורח למלא את שוקת־האבן אשר עם הבאר מים, ולהשקות את הצאן… וכשכלה העדר לשתות, פנתה הבת אל הרועה ותאמר:

— אנא… השמיעני מנגינת חלילך…

ויצטחק הרועה ויבט אל הבת מבט רב־רצון ויתן את חלילו לפיו וירעיד עליו את אצבעות ידיו… יפה היתה נגינת החליל, מלאה המית נפש, רצון ותודה; ובנגנו התלקחו עיני הרועה ותבערנה כניצוצי אש. ולא הורידן מעל הבת, אשר עמדה כמוקסמת, בולעת כל צליל וצליל.

ועוד הרועה מנגן והבת מקשיבה — והמוכתר וכל אנשי הכפר חזרו מתפלתם. וירא המוכתר את האורח וישאל לשלומו ולמעשי ידיו ויזמינו אל שולחנו, אל הקרבן, לכבוד החג, וגם הבטיח לו כי ירשהו להרביץ את עדרו בחצרו ולרעות את צאנו במרעה אשר בין גבעות הכפר. וישתחוה הרועה ויודה לו וילך אחריו. והבת מלאה את כדה מים ותלך אחרי אביה ואורחו, ולבה טוב עליה.

 

ג    🔗

למחרת החג בא הרועה אל המוכתר ובקשה בפיו: דשא השדות טוב בעיניו ועת מכירת הגדיים עברה — ירשהו נא אדונו להתארח בשדות־הכפר ימים מספר, ושי הביא למוכתר — טלה רך ונחמד לעין. ותיטב המתנה בעיני המוכתר וירשה לאורח להשהות את עדרו בין הגבעות, במרעה הכפר, וגם להשקותו ממי הבאר. וישתחו הרועה אפים ארצה ויודה לו על חסדו וילך, כשחלילו תקוע לו בחגורתו אשר על מתניו. ובת המוכתר נזדמנה אותה שעה מאחורי הקיר והקשיבה לשיחת אביה עם הרועה מן המדבר, ולבה פחד ורחב בה ופניה הסמיקו. ראתה האם את הבת מתמהמהת אצל הקיר, ותגער בה ותשלחנה אל הבאר להביא מים. נזדרזה הבת מאד למלא את פקודת אמה — ופנים אל פנים נפגשה עם הרועה, שיצא מעם אביה, נפגשו מבטי שניהם ולא נרתעו. הרועה שׂם את החליל אל פיו וישמיע צליל אחד, צליל נפלא מלא קסם, אשר חדר אל אזניה, צלל בלבה ולא נשכח עוד. ולא ידעה הנערה מה הצליל הזה — אם ברכת־שלום או ברכת־פרידה, או סימן ורמז כמוס… ותפּעם רוחה.

איש מאנשי הכפר לא ראה את רועה־המדבר ואת בת המוכתר בצאתם מבית אביה ובהפגשם ברחוב, ואיש לא שמע את צליל החליל אשר נפל באויר ונעלם. אבל רועה־הכפר, שהיה עוֹין את רועה־המדבר למן הרגע הראשון, ראהו בצאתו מעם המוכתר ובהפגשו עם הבת וישמע את צליל חלילו, כי בשעה ההיא עבר עם עדרו מן הבאר אל השדה — ויזרוק בו מבט זעם וישמור את הדבר בלבו.

באישון הלילה, וכל הכפר ישן שנת־עובדים עמוקה ושתיקת־מות השתררה בכל, לא קול ולא קשב, וגם שומר הכפר, איש צולע על ירכו ומקל־חובלים עבה בידו, נרדם בעמדו נשען אל קיר־הגמל אשר עם הבאר, וגם השכוי עיף מקריאותיו וראשו צנח למטה, — באישון הלילה נשמע פתאום מרחוק, מאחורי הכפר, מבינות לגבעות, צליל יחידי של חליל, בודד ויתום — ונדם…

רק אוזן אחת קלטה את הצליל הזה: אוזן בת־המוכתר. היא לא נרדמה מאז, מתחלת הלילה, ותהי ערה על משכבה. חכתה לדבר־מה, עצרה את נשימתה והקשיבה רב קשב — ולא ידעה מה… וכשמעה את צליל החליל חָרדה כולה, כי ידעה שהקול קורא לה, ותקם ממשכבה ותצא על בהונות רגליה מבית אביה, אל מחוץ לכפר — ותעלם ותבּלע בתוך חשכת הלילה. רק הכוכבים הקטנים, המזהירים שם הרחק הרחק בשמים, ראו את בת־המוכתר מַישירה לכת כסהרורית מן הכפר אל עֵבר הגבעות, בלי התעכב אף רגע, כאילו כח פלאי מושכה אליו בחזקה. ומן המערב באו הריחות המשכרים של הפרדסים, והאויר היה ספוג ריחו העדין של האזוב, והיתושים לא פסקו מזמזומם גם בלילה, ואֵי מזה, מרחוק מרחוק, נשמעה דהרה עזה של סוס אביר… שם בבצה רועה עדר־סוסים.

לא חדלה הבת מלכת עד אשר הרחיקה מרחק רב מן הכפר, ועד לגבעות המכוסות דשא רענן הגיעה. מתוך החושך נתבלט לקראתה צל אדם, שעמד נשען על מקלו הארוך. לפניו, על הקרקע, רבץ עדר הצאן, וכלבו הגדול והשׂעיר רבץ לרגליו… הריח הכלב באויר, הזקיף את אזניו, אמר להתפרץ קדימה, אבל הביט תחלה מבט מלא־תבונה אל אדוניו, הבין לרעו, ויכשכש בזנבו ויזחל על בטנו לקראת הבאה אליהם.

ותעמוד הנערה ותבט ישר אל פני האיש אשר לקראתה, ועיניו עיני־אש נפלו עליה.

— נגן לי…

צלילים נמוכים כלחש, צלילים נעימים ומתוקים הרעידו רעד קל את האויר. והצלילים ספרו לבת על שדות־מרחב, על לילות־קסם, על מלחמות איתנים ועל געגועים עזים כמות. והנערה עמדה כמאובנת על מקומה, ונפשה יצאה למרחקים, לעולמות שכולם סוד כמוס וחידה סתומה. הזקיף גם הכלב את אזנו ויקשב. וירעדו גם הכבשים ויתעוררו משנתם וירימו את ראשיהם ויקשיבו: — מה הלילה הזה מכל הלילות?…

שעה ארוכה לא פסק חליל־הרועה מנגינתו. וכשפסק — צנחה הנערה תחתיה ותשב על העשב, כאילו כלו כוחותיה ולא יכלה לעמוד עוד, ותכבוש את פניה בקרקע. לבה המה המה — ולא ידעה מדוע. ישב גם הרועה, איש המדבר, אצלה.

אלמים הכבשים ואינם מספרים מעשי הרועה. גם הכלב, נאמן בעליו, שומר על סודו. והכוכבים הקטנים המזהירים הרחק־הרחק בשמים אינם מתערבים במעשיהם של בני־אדם. ואין איש יודע מכל אשר נדברו רועה־המדבר ובת־המוכתר, ואם בכלל נדברו; כי אנשי המדבר מליהם ספורות, וגם בנות הפלחים לשונן אלמת למחצה. ואין איש יודע מכל אשר היה ביניהם, ואם היה דבר־מה. אבל, כשנזכרה פתאום בת־המוכתר את אשר עשתה, כי פג ממנה רגע רוח־השכרון של החליל, ותרעד כולה מפחד ומורא ותקפוץ ממקומה, ותרץ בבהלה ותשב אל הכפר, אל בית אמה. וזמן רב הביטו אליה עיני הרועה, ואש נוצצה בהן — כמו בקשו להאיר את הדרך לפני הנערה. וכשנעלמה בתוך אפלת הלילה, צפר צפירה דקה ונמוכה וגונזת סוד לכלבו — כנראה, צוה עליו להביט בשבע עינים אחרי הצאן, והוא עצמו נשתטח מלוא קומתו ארצה ותרדמה מתוקה נפלה עליו.

 

ד    🔗

עוד אוזן אחת קלטה את צליל החליל מתוך חשכת הלילה: — הרועה של הכפר. הוא שמר את צעדי הרועה מן המדבר, וגם אחרי צעדי בת־המוכתר עקב, כי מר־נפש הוא היום: בטרם יבוא הנה האיש מן המדבר היתה בת־המוכתר באה בערבים עם כל בנות־הכפר לשמוע לנגינת חלילו, — עתה חדלה. גם בנות־הכפר תמהו על אשר זה ימים־מספר לא יצאה חברתן עמהן לשמוע אל נגינת הרועה בערבים, והלא תמיד היתה מן המקדימות, אף כי צעירה לימים היא, צעירה מכל הבנות. ועוד תמהו: בוקר בוקר, כשהן יוצאות כולן לשאוב מים, מחכות הן ליד הבאר עד שישקה הרועה את עדרו ויוציאו אל השדה, ואחר הן שבות הביתה; ואולם בת־המוכתר עומדת על מקומה וכדה בידה ומוסיפה לחכות… למי היא מחכה?

ובאותו הלילה, בהגיע צליל־החליל הבודד אל אוזן הרועה, הכירוֹ וידע מאין בא, ויחרד לבו… ועד־מהרה נחפז וירץ עד השבילים העולים מן הכפר אל הגבעות, ובטרם הגיעו לשביל רבץ־שכב על הקרקע ויסתתר בעשב, שלא יראנו איש. מקץ רגעים מספר תפסו עיניו החדות את הדמות ההולכת בחפזה מן הכפר אל עבר הגבעות, ובטרם יכיר אותה ידע מי היא. והיטב חרה לו, עד מות חרה לו. בת־המוכתר, היפה בבנות הכפר, הולכת שבי אחר נגינת חלילו של איש־המדבר, פרא־אדם, שחור, עבּיד… הוא אמר לקרוא לה ולעצרה, לבל תלך בדרך הרעה ולבל תמיט חרפה עליה, על בית אביה ועל כל הכפר; אבל לא קמה בו רוח וקולו נחנק בגרונו, ועוד הוא חושב בלבו כה וכה — והיא נעלמה. ושוב נצנצה מחשבה במוחו ללכת בעקבותיה ולהחזירה, או להכות את השחור נפש… אך בזכרו את השחור, את חסנו ואת מקל־החובלים שבידו, נפל לבו עליו, וישב כלעומת שבא.

בבוקר למחרתו, בטרם ירד הטל מעל העשב, הוביל הרועה את עדרו אל מול הגבעות, וילך לפניו, ויסתכל היטב היטב בעשבים… הבחין ומצא את הצעדים… עד לגבעות הובילוהו עקבותיהם… ושם הכיר עקבות שני אנשים יחדיו, וגם את מקום שבתם על העשב ראה… ויאנח בשברון מתנים, וישבע בשם אללה לנקום את נקמת הכפר, וילך עם עדרו לדרכו.

תחלה אמר הרועה לספר את הדבר לבנות־הכפר — והתחרט, פן תלעגנה לו… אחרי־כן אמר לגלות סודו למוכתר — ולא נתנוֹ לבו. ויבקש עצות בנפשו מה לעשות, ולא ידע.

גם בלילה השני שמע את קול הצליל הבודד של החליל בא מן הגבעות, וידע את פרושו, וידע מי בת־הכפר שוב יצאה לסורה… ויבקש את נפשו למות.

ולילה לילה היה צליל בודד של חליל בוקע את האויר, ומחצר ביתו של המוכתר היתה דמות מתגנבת על בהונות רגליה אל עבר פני הגבעות ונעלמת ונבלעת בחשכה.

ופעם אחת, בהגיע שוב קול הצליל לאזנו של רועה־הכפר, התעורר כארי וישׂם נפשו בכפו וילך אל עבר פני הגבעות. ובטרם הגיעוֹ אליהן השתרע על הקרקע ויזחל כנחש על גחונו בין העשבים ויסתתר מאחורי אחת הגבעות… ופתאום הגיע קול לחש אל אזניו.

— הפלחה את?

— פלחה…

— ריחך כריח בנות־המדבר…

— איננו אוכלים לחם מן התּבּון…

— המ־ם…

— נגן על חלילך…

— ואם ישמעונו ובאו והרגונו?…

— נגן…

… צלילי החליל, צלילים נמוכים וערבים, הרעידו את האויר.

— פלחה, בואי אחרי המדברה, אנגן לך יומם ולילה…

— יראה אנכי….

— מחרב אביך? חרבי חדה ומרוטה מחרבו, מתחת לעור־הכבש החבאתיה.

— לא מחרב אבי — מדמעות אמי…

— נשקיני מנשיקות פיך, כי מתוקות הן מדבש…

— נגן לי…

“הוא מפתה אותה! הוא מוליכה אחריו אל המדבר”…. — צעק קול מר מעומק לבו של רועה־הכפר — והוא קפץ על רגליו.

זה מזמן עמד כלבו של רועה־המדבר ואזניו נטויות ומתנועעות לאטן. לא הרגיש בו בעליו, כי לא היה לבו נתון עתה לכלבו ולקולות הלילה. אך פתאום חרק הכלב שנים, נבח וזנק ממקומו אל עבר הגבעה מזה… קפץ רועה־המדבר ממקומו וחרב פיפיות, אשר שלף אותה כהרף־עין מתחת לעור־הכבש אשר על גבו, הבריקה בידו… קפץ אחרי כלבו. עמדה בת־המוכתר מוכת־תמהון והביטה נכחה: מה הדבר אשר קרה?

— גַ’י, יֵא־נאְס, גַ’י!…

נשמע קול בהלה, קול קורא לעזרה, מעבר לגבעה. הכירה בת־המוכתר את הקול ותדע מי הקורא, ותרץ לקראתו, כי פחדה לרועה־הכפר, ולידידה פחדה, פן תגואל ידו בדם…

ועד שהגיעה למקום אשר משם נשמע הקול, חזר ובא ידידה. חרבו איננה בידו, כי החביאה… על ברק עיניו רבץ צל… ותדע בת־המוכתר את אשר קרה, ויחרד לבה, אך לא אמרה דבר ולא שאלה דבר; וגם ברמוז לה איש־המדבר ללכת אחריו, לא שאלה ולא הוציאה הגה — ותלך. בצעדים מהירים הלכו שלשתם — הרועה, בת־המוכתר והכלב. לבדם הלכו — את הצאן השאירו מאחריהם. כופר נפש השאיר איש־המדבר את צאנו. וילכו אל מול המדבר, הנגבה.

 

ה    🔗

כשנשמע בכפר הקול הקורא לעזרה מן השדה באישון לילה, הכירו אנשי הכפר את הקול וידעו כי אנשי־המדבר התנפלו על העדר לגזול ולשדוד. וימהר כל גבר עז־רוח ויתפוס את מקל־החובלים בידו, וגם כלי נשק חם הוצאו ממקומות־הסתר אשר החביאום שם, וירוצו אל השדה, אל עבר הקול אשר שמעו… אך בבואם אל המקום עמדו אנשי הכפר תמהים ונדהמים: כבשים לא־להם עמדו נבוכים מסביב לרועה־הכפר המוטל זב־דם על פני האדמה… ויפוצו כל אנשי הכפר לכל עבר, לבקש את עדרם, וימצאוהו שלם במקומו, לא נעדרה אפילו כבשה אחת… ויתמהו אנשי־הכפר, ופשר־דבר לא הביו, ולא ידעו על מה ולמה הוכה רועה־הכפר נפש… ויאספוהו עמם אל הכפר; ואולם לא יכלו להציל מלה מפיו. מכת החרב אשר הוכה בה אל ירכו היתה אנושה מאד, הוא נטה למות.

רק עם אור הבוקר, כשאשת המוכתר קראה לבתה, לזרזה אל הבאר — ולא נענתה לה, וכשבקשה בכל המקומות וגם על יד הבאר — ולא מצאוה, ויהיה הדבר כחידה בעיני כל; — רק אז התעוררו בנות הכפר, אשר נתקבצו כולן ליד הבאר, ותשאלנה: “היכן רועה־המדבר”?… וכשבקשוהו הבחורים בין הגבעות ולא מצאוהו, ואת כבשיו מצאו נדחים לכל צד מאין אוספם — ויבינו את אשר קרה…

אז הכתה אשת המוכתר בידיה על ראשה ותילל מרה, והמוכתר זָעף זַעף גדול ויקרא למיטב הבחורים שבכפר ויצאו לדלוק אחרי הבורחים. לשוא. רועה־המדבר ובת־המוכתר הספיקו לעבור את הגבול עד אור הבוקר, ובין משכנות העַרֵבּ יד איש לא תשׂיגם עוד.