יום אביב יפה. השמש כבר התנשאה מעל להרי יהודה. החום היה מורגש, אבל נעים היה החום, מלא טעם מיוחד. רוַח ללב והוקל לנשמה, ונדמה לך כי כל נשימה מכניסה אל קרבך גל חדש של חיים. השמים היו כחולים־בהירים וכמו שקופים. הרי יהודה היו מכוסים אד־תכלת, ובגאוה התבלטו מתוך כל הסביבה. האויר היה קל, וכמו רחף, התגלגל, התהפך… הכל מסביב היה ירוק. השעורים כבר התחילו להוציא שבלים, והחטים עבות, שמנות ומלאות לח. צפרים עפו, רקדו בתוך הקמה וצפצפו צפצוף של חדוָה. רוח קל נשב מן המערב, והקמה התנועעה לאטה. נאה היה העולם, והכל כאילו אמר שירה.
בדרך העולה מיפו לעזה, לא רחוק מן הכפר יעזוּר, עבר רוכב. על סוסה יפה ולבנה רכב בדואי צעיר. את ראשו כסתה כופיה לבנה של משי ועגאל שחור. עבּיה שחורה, דקה, עטפה את גופו, ושני קצותיה נתלו משני עברי הסוסה. הפנים היו לוטים בתוך הכופיה, ורק מתחת למצח נוצצו שתי עינים שחורות. הסוסה קפצה ותרקד, והרוכב עצר בה.
זה היה רג’ב, בנו של שיך עשיר. אביו ושבטו ישבו במחנה, מהלך שלשה ימים מעזה. רג’ב נסע בפעם הראשונה בחייו ליפו. אביו שלחוֹ למכור את דגנו, ועתה הנהו הולך לשוב הביתה. גמליו יצאו מיפו עוד לפני צאת השמש. רג’ב היה נרעש מכל אשר ראה ב“מדינה”. ביותר משכו את לבו האניות, ההולכות בלב הים, מסע־הרכבת, המושך בכחו יותר מכל גמלי אביו, וכן הפליאוהו הנשים הנכריות, היוצאות בראש כל חוצות בפנים גלויים ומדברות עם הגברים כדבּר איש אל חברו… על כל זה חשב עתה רג’ב ברכבו על סוסתו, ומחשבותיו היו רבות ועמוקות. הוא כעס על סוסתו: למה היא רוקדת ומבלבלת את מחשבותיו? וגם סוסתו כעסה ולא ידעה את נפש בעליה: מה היה לו עתה? הלא תמיד הוא מחבב כל כך את רקודה?…
אך לא רק הסוסה, כי אם גם אדונה בעצמו לא ידע נפשו, לא ידע למה היא סוערת? אמנם הוא הוגה בכל אותם הדברים אשר ראה ביפו; אבל לא אלה הדברים הטילו סערה בנפשו.
מבין האניות וקרונות הרכבת, אשר עמדו לנגד עיניו, נשקפו אליו לרגעים שתי עינים גדולות, כחולות. כחולות כמראה השמים ועמוקות כעומק הים. וככל אשר התבונן בהן יותר, כן נעשו כחולות ועמוקות יותר… איפה ראה אותן?… והנה נזכר.
זה היה עוד לפני בואו ליפו. הוא וגמליו עברו בדרך אחרת: בין הרי יהודה והשפלה הגדולה. ומלוד באו ליפו דרך כּפר־ענַא. בכפר ענא עמדו לשתות מים, ושם ראה אותה…
היא עמדה על־יד הבאר וכד מים על ראשה, הביטה אליו בעיני תכלת, והעינים היו מלאות פחד ותמהון…
אז, בשעת מעשה, לא השגיח רג’ב. הוא הגה ביפו: מה יראה שם? וביפו היה עסוק. עסוק במכירת דגנו ומשוטט בכל מקום; בקש לראות כל דבר, ומתוך כך שכח מה שראה בכפר־ענא. אבל בלילה האחרון זכר פתאום, זכר — ונפשו נסערה. וכשעוררוהו עבדיו, בצאת השחר, לשוב לדרך, כעס וגער בהם ושלחם לבדם, באמרו שהוא ישיגם בדרך. למה כעס, למה גער בהם ולמה שלחם — לא ידע בעצמו. ולאחר שיצאו גמליו, קם גם הוא, שׂם את האוכף על סוסתו, רכב ויצא לדרכו. ולא כרכיבתו תמיד היתה רכיבתו הפעם. וגם סוסתו, לא כהרגשתה תמיד הרגישה את עצמה הפעם… וכשיצא רג’ב מבין העצים של יעזוּר והביט אל הככר הרחבה, אשר נגלתה לעיניו, וכשראה מרחוק לצד מזרח את כפר ענא הקטן — לחץ את סוסתו בשתי רגליו, ותקפוץ ממקומה ותעף מזרחה כחץ מקשת…
_______
בשעה מאוחרת אחרי חצות היום השיג רג’ב את גמליו. עליז היה, וסוסתו רקדה ככל אשר אִוְתה נפשה.
— סַלַאם עֲלֵיכֻּם! — קרא רג’ב בעליצות אל עבדיו.
— עֲלֵיכֻּם אִ־סַלַאם! — ענה, מרוגז קצת, הזקן שבחבורה, ערבי גבה־קומה ודל־בשר, וזקנו כזקן עז. הנהגתו של אדונו הצעיר לא ישרה בעיניו. הצעירים לא ענו כלום. רג’ב לא השגיח בכל אלה, או עשה את עצמו כאינו משגיח.
— חליל — כך נקרא הזקן, — חליל, הראית מימיך שמי־תכלת מתחת לשמי־תכלת?
— האלהים אחד ורקיע־עוזו אחד ואין שני! — ענה העבד הזקן בקול רגזני.
— ואנכי ראיתי! — קרא רג’ב וילחץ את סוסתו, עד שהזדקפה קוממיות ותקפוץ באויר כנשוכת עקרב.
חליל הביט בעצב אל בעליו ואל סוסתו והניע בראשו.
— חליל, — אמר רג’ב שנית, — חליל, הראית מימיך בת־ערבים שעיניה כחולות?
— עינַי כבר זקנוּ ואינן משגיחות בכמו אלה.
— עינים כחולות? — שאלו הצעירים בתמיהה, — לא, שחור הלילה של אללה, ושחורות העינים של בנות עבדיו.
— ואנכי ראיתי!… עיני בת השיך מכפר ענא!
— כפר ענא… — אמר חליל תפושׂ במחשבותיו, — לא רחוקה היא משׂרונה הגרמנית… אומרים, כי היוֹנים שבשׂרונה מנקרות באשפה שבכפר ענא…
על שפתי חליל רחף צחוק קל, צחוק מר…
רג’ב לא השגיח בגחוכו של עבדו. את קצות העבּיה הפשיל על צוארו, וידפוק סוסתו ותנשא הלאה כרוח… רק ענן של אבק נשאר מאחוריו.
— אִסְתַּגְפַר אַללָה אִל־עַזִים! — קרא חליל וישא את עיניו השמימה.
והצעירים קראו אחריו:
“לַא אַללָה אִלַא־אַללָה וַסַיִדֻנַא מֻחַמַד רַסוּל אַללָה!”
_______
בין השדות הרחבים אשר בדרום יהודה עמדו בשתי שורות אהלי השיך מוּסטפה — אביו של רג’ב. רחב מאד היה הקף השמים במקום הזה. לכל אשר תפנה — שדות ושדות. רק במזרח נראו מרחוק, כמו מתוך הערפל, פסגות הרי־חברון. כל השדות היו מכוסים שעורים. והשעורים גבוהות ורעננות וכמעט כולן משובלות. השמש נטה לערוב, כשחזרו רג’ב ומלויו מדרכם. מבין האוהלים עלה עשן: הנשים אפו פתות. מאחורי האוהלים, מעבר האחד, הרביצו הרועים את עדר הכבשים — ששערם היה לבן וארוך, — ומעֵבר השני כרעו הגמלים, עמדו הפרות והעלו גרה וריח החלב עלה מקרבן. במקומות אחדים בין האוהלים עמדו סוסים קשורים ולעסו שעורים. אצל האוהל הגדול, אשר עמד בראש כל האוהלים, היו רבודים על הקרקע מרבדים, וזקני העדה עמדו על ברכיהם והתפללו תפלת הערב. רג’ב ומלויו המתינו עד שגמרו הזקנים להתפלל, אחרי־כן נגשו אחד־אחד — זקן־זקן בראש וצעיר־צעיר אחריו — ונשקו את ידו של השיך וברכוהו בערב של מזל. רג’ב היה הצעיר מכולם ונגש אחרון לנשק את יד אביו. השיך מוסטפה קם והביט בגאון אל בנו, אל יחידו. הוא, מוסטפה, היה איש זקן ויפה עד למאד. זקנו לבן, ארוך ורחב, מצחו גבוה ועיניו שחורות ומבריקות כעיני הצעיר.
— מה ראה בני ב“מדינה”? — שאל הזקן וצחוק קל של נחת רחף על שפתותיו.
— כל מה שראה בנך ב“מדינה”, כמוהו כאין לעומת מה שראה בכפר ענא… — ענה רג’ב ועיניו הביטו תחנה אל אביו.
השיך הזקן הביט אל בנו כמשתומם והעביר את מבטו על עבדו הזקן. ופני חליל, עבדו הנאמן, החוירו כשׂיד.
— אל מה ירמזו דברי בני? יבאר נא לי!
— בנך ראה בכפר ענא בת, אשר עיניה תכלת, כמראה השמים של אללה…
— האם בת בדואים היא?
— לא… בתו של השיך מכפר ענא… פלח…
פני הזקן נשׂערו. עיניו הבריקו כגחלי־אש וידו הימנית רעדה. בקול חרד אמר:
— שמע, בני, לדברי אביך! כל עוד השמש תזרח במזרח ותשקע במערב, לא ישא בנו של השיך מוסטפה בת של פלח, של מצרי טמא…
ועצובים ומדוכאים הלכו כל המסובים איש לעֶברוֹ.
ודבר רג’ב נפוץ מהרה בין כל האוהלים.
וכשהלך רג’ב אל סוסתו, הביטו אחריו זוג עינים שחורות, מלאות קנאה וחמה. אלה היו עיניה של בת חליל, אותן העינים, שהיו תמיד מביטות אל רג’ב בחמימות ובאהבה…
ובלילה, בשעת הסעודה, כשבאו כל הגברים שבאוהלים לאכול מן הכבש שזבח מוסטפה לכבוד אורחו, ישבו המסובים והחרישו. והשתיקה היתה קשה. ופניו של רג’ב חִוְרִים.
_____
בשעה מאוחרת בלילה, כשכל שוכני האוהלים היו שקועים בשנה, עמדו מוּסטפה וחליל מאחורי האוהלים והתלחשו חרש. לפעמים נשמעה אנחתו העמוקה של השיך.
— אמור לו ושכחה מהר… — אמר חליל בלחש. לשמע הדברים האלה נסוג מוסטפה אחורנית כנבהל.
— פיו של מוסטפה לא יגיד כזאת! — אמר השיך בכל תוקף.
— ואנכי ירא… הוא יהרגני בכעסו…
______
ופני רג’ב הלכו והחוירו, הלכו והחוירו. אֵבל כבד עטף את נפשו. השעורים כבר עמדו לקצירה, ולבו של רג’ב אינו שמח. כבר הוחל גם גז־הצאן, ונפשו לא שקטה. סוסתו הצהילה קולה אליו מדי עברוֹ, והוא לא השגיח בה. בעצב הביט אל השמים הכחולים ואל הצפון הרחוק, מביט ונאנח.
— בני, מדוע תתאבל, כאילו מת אביך עליך? — שאל השיך את בנו.
— האם לא ראית את השעורים, איך הן הולכות ונובלות, בעצור אלהים את הגשם?…
— בני, לך מזרחה, לך דרומה, לך אל כל השיכים הגדולים של הבדואים הקדושים ומצאת את גשמך!
— הגשם שלי יבוא מן הצפון ולא מן המזרח והדרום…
וזמן רב עמד מוסטפה. הביט בפני בנו ולא אמר מאומה.
______
מה שלא רצה מוסטפה לומר ומה שירא חליל להגיד, אמרה בתו של חליל. זה כבר בקשה לספר לו, זה כבר התכוננה לזרוק בפניו את הדברים הנוראים ולנקום בו את נקמת לבה המר והקשה. היא לא יכלה למחול לרג’ב את זכר הפלחית, אשר גזלה את לבו. ופעם אחת, בלילה, כשזרחה הלבנה, אמרה לו הכל.
היא שמרה את צעדיו מאחורי האוהלים. רג’ב היה נוהג לצאת לילה־לילה לאחורי האוהלים, לשבת שם על הקרקע ולהתבונן בשמים הכחולים.
— רג’ב, רג’ב.
— מי שם?
— אנכי…
— מה חפצך?
— רוצה אני לדעת, במה יפו העינים הכחולות מן העינים השחורות?
— אהבתין…
— מדוע?
— לא אדע…
— הראית בת־ערב ועינים לה כחולות?
— והיא, האם איננה בת־ערבים?
— לא…
— גם הפלחים מוסלימים הם…
— לא היא…
— איך?
מתוך קולו של רג’ב נשמע רגש של פחד. אולם בת חליל צחקה פתאום צחוק פראי.
— למה אַתּ צוחקת?
היא הוסיפה לצחוק.
— הגידי, למה אַתּ צוחקת — צרח רג’ב בכעס.
היא התקרבה אליו ולחשה דבר על אזנו. פניו נעשו כפני מת. והוא נרתע אחורנית, מתנודד, כמי שנפצע.
ועיני בת חליל הבריקו בברק נקמה ונצחון.
רג’ב לא הוסיף עוד להביט השמימה, וגם צפונה לא הביט. אבל פניו נפלו עוד יותר וחורונם גדל. בלכתו היו ברכיו כושלות כברכי חולה. וגם חלה באמת. את השעורים טרם הספיקו לאסוף מן השדה, ורג’ב לא יכול עוד לצאת מתוך אהלו — כל היום היה שכוּב. וכשטמנו האנשים את השעורים במטמורות — הטמינו גם את רג’ב באדמה הקרה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.