רקע
משה סמילנסקי
בְּשֶׁל אִשָּׁה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשכ"ד

– מכל הפורעניות, ששלח אללה בחרון אפו על בני האדם, האשה – הקשה שבהן.

כך היה אומר בשיחת רעים השיך סעיד, זקן השיכים והמוכתר הראשון בכפר, בשבתו בין הזקנים והנכבדים בכפרו. והשיך סעיד ארבע נשים לו ובנות וכלות, וכולן שומעות בקולו, וכולן נאמנות לו, וכולן מסורות לביתו. ומה החטא אשר מצא בהן? מדוע כה יזעף לבו על האשה? אין זאת כי אם נבואה נזרקה מפיו, והוא לא חלה ולא הרגיש בשעת דבורו, כי על עצמו הוא מנבא וכי מביתו תקום עליו הרעה, אשר תמצאנו באחרית ימיו. שמעו־נא את אשר יסוּפר בכפר על סופו של השיך סעיד, ונרעש ונפעם לבבכם לשמע הדברים.

היה היה לשיך סעיד בן, בנו בכורו, ראשית אונו, יפה־תואר ויפה־מראה, ולב אשה לא־אחת חרד ורעד בתת בה העלם את עיניו; וחכם היה וטוב־לב ונוח לבריות, וכל בני הכפר אהבוהו ויהללוהו בפני אביו ושלא בפניו.

ובכפר בית־קהוה קטן על אם הדרך, ופתח בית־קהוה זה חָמד בן השיך לשבת, לעשן את הנרגילה, לשוחח עם חבריו וידידיו, או לחשוב בבדידות את מחשבתו. בעל מחשבות היה בנו בכורו של השיך סעיד.

ויהי באחד הימים, ימי סוף־קיץ, לאחר הקציר, לאחר הדיש, לאחר שכלתה העבודה מן השדה ומן הגורן, ובני האדם מרבים בישיבות בטלות ובשיחות־חולין ומבקשים לשעשע קצת את נפשם, – ובנו בכורו של השיך סעיד יושב, כדרכו, על כסא נמוך, בפתח בית הקהוה הקטן על אם הדרך, מוצץ בפיו את עשן הנרגילה, ושומע שמיעה חטופה את חדשות הכפר מפי בעל בית־הקהוה: על פלוני שהכה את אשתו ועל אלמוני ששבר את יד כלתו, בשל הנהגתה הרעה בעיניו; על פר העדר שהזקין ויש צורך להחליפו באחר, כי הרבה מן הפרות לא “הושבעו” השנה; על המגפה שפרצה בתרנגולות; על הילדים הנופלים ומתים בימים האלה כזבובים. ובנו הבכור של השיך סעיד שמע ולא שמע, ולא ענה דבר. שקוע היה במחשבתו שהגה בה הרבה בימים האחרונים: אזנו לקחה שמץ דבר, כי בערים הגדולות, ב“מדינות”, יש להם לבני־האדם תענוגות גדולים מישיבה על פתח בית־קהוה. בחורים מבני הכפר, אשר עבדו בצבא ונדדו לערים הגדולות, ליפו, לירושלים, ועד דמשק הגיעו, ספרו לו בסוד כמוס על הנשים המרננות והמרקדות. ונפש הבן הבכור של השיך סעיד נכספה מאד לראות במו עיניו מכל מה ששמעו אזניו. אבל ידו קצרה. אביו, זקן השיכים והמוכתר הראשון בכפר, היה איש אדוק בדתו ובמנהגי אבותיו ולא נתן את בנו בכורו, ראשית אונו, לצאת משער הכפר ולבוא אל הערים ההן, פן יעבירוהו שם על דעתו ועל דעת קונו.

השיך אהב מאד את בנו, כי על כן נקרא בשם אביו, הנחשב לקדוש בעמו, ועד היום נשבעים בשמו בני הכפרים אשר בסביבה, והאב התברך בבנו והתגאה בו, וכשהגיע זה לשנתו השמונה־עשרה, השיא לו אשה מבנות החשובים שבכפר, ובמלאות לו עשרים השּׂיאוֹ עוד אשה, וגם בסוף ימי הסתיו הזה, בעונת החתונות, כאשר תמלאנה לבנו עשרים ושתים שנה, אמר האב להשׂיאוֹ אשה שלישית, ובלבו נדר נדר כי עד שנת העשרים וארבע תהיינה לו לבנו ארבע נשים, כמנהג כל בני משפחתו מדור דור. מוֹרָשה היא מן הקדמונים שבמשפחה: על ארבע נשים יקום בית.

ועם כל הטובה הזאת, שהשפיע על בנו בכורו, היה זה סר וזועף ומחשבתו נשאה תמיד למרחקים.

ובעודנו שקוע כך במחשבתו, הגיע פתאום לאזניו קול תוף, קול מצלתים וקול שירה של… אשה.

הוא התעורר ממחשבתו, נפחד ונרעש: האם בהקיץ או בחלום־דמיונו שמע זאת?… מימיו של שמע קול שירה של אשה חוץ מיללות הנשים המקוננות בלוָית־המת, וחוץ מקריאות מסולסלות של הנשים בשמחת חתונה או ברית־מילה.

ואשר שמע בנו בכורו של השיך סעיד היה אמנם בהקיץ ולא בדמיון: קול התוף, קול המצלתים וקול שירת האשה הלכו הלוך וקרב, ועיניו ראו מעבר לכפר חבורת אנשים באה בדרך המלך, והיא מוקפה ילדים הרצים אחריהם מכל צד… מי הוליך אליהם את בשורת הבאים? בן השיך זרק את הנרגילה מידיו ויקם ממקומו ויעמוד מסתכל במראה.

בראש הלך איש בא־בימים, צולע על ירכו, בידו השמאלית החזיק תוף ובידו הימנית תופף בו במהירות רבה ובאמנות נפלאה… אחריו צעד קוף, ככלב גָדלוֹ, קשור בחבל אל אבנטו של האיש, והוא רוקד בארבע רגליו לפי הדפיקות על התוף. ואחרי הקוף… אשה צעירה לימים, לבושה שמלת משי, מכה במצלתים ושרה בקול ערב שיר מתוק כדבש… שיר רקוד הוא, והאשה יפה ומלאה קסם. שתי נשים לבן השיך, והרבה בנות יפות ראה בעיניו, אך אשה יפה כזאת עוד לא ראה מימיו. ושתי עיני האשה, השחורות כלילה, הרגישו בו, ננעצו בו, וניצוצן הבעיר אש להבה בלבו והרתיח את דמו…

כל הכפר בא אל פתח בית־הקהוה. זקנים ונערים, נשים וטף, גדולים וקטנים, כל הפסחים והחגרים, איש לא נשאר בביתו. וצריחות המסובים עלתה עד לב השמים, והאבק אשר התרומם מסביב עִוֵר את העינים וחנק את הנשימה. את עיניו ולבו נתן כל הכפר, לרבות הזקנים, וביחוד הילדים, לקוף, אשר רקד רקודים נפלאים לקול התוף המתופף ועשה מעשי להטים…

וקול המצלתים נדם, וקול שירתה של האשה פסק, איש מן הקהל לא דרש להם… עמד האשה קרובה לבן השיך, ועיני שניהם נדבקו, והוא טובל כולו באש אישוניה.

וקול ההמולה הגיע גם לאזני השיך הזקן, המוכתר הראשון בכפר, ובראותו כי כל ביתו וכל הכפר מסביב התרוקן מיושביו, לקח בידו את מקלו העבה וילך אף הוא אל בית־הקהוה ועיניו מזרות מבטי־זעם.

הקהל נרתע לצדדים בפני השיך, אשר בקע לו דרך עד פתח בית־הקהוה. לבו נבא לו רעה, ויבקש בעיניו את בנו בכורו. ויהי כי ראהו ואת האשה אשר לצדו, והיא לא נרתעה מפניו, וימלא חמה וקצף, וירם את מקלו העבה ויך לעיני כל הקהל את בנו בכורו על ראשו ועל גבו, ויקרא אליו בקול מצוה:

– יַא־ולַד, הביתה!…

ובן השיך הצעיר כבש את עיניו בקרקע מבושה וחרפה וילך אחרי אביו הזקן כנדון למות.

בלילה ההוא נדדה שנתו של בן השיך. הוא ישב בודד בפנתו כאָבל, ולא שעה לקולה של אשתו האחת ושל אשתו השניה כי ילך לשכב עמהן. שתיהן היו מאוסות בשעה זו בעיניו. ואף ילדיו ובית אביו היו שנואים עליו. נפשו חשקה באשה שם בחוץ, בין ההמון החוגג. היטב חרה לו אשר מנע אביו ממנו את העונג שבא לידו. ובהעלותו בזכרונו את אשר הכלים אותו אביו בפני האשה, צרבו העלבון והחרפה את לבו, ויבקש לשלוח יד בנפשו מרוב צער. זו הפעם הראשונה בחייו, שחשב מחשבות של מרד באביו. כי נכנע היה לו כל ימי חייו כעבד נאמן.

ויהי בחצות הלילה, בנפול תרדמה על כל בני הבית, הזדעזע פתאום בן השיך ממקומו. דבר מה רעד באויר, הגיע לאזניו והטיל חרדה בנפשו… הוא שמע את קולה… בתוך דממת הלילה באו אליו מרחוק סלסולי קולה הערב… הוא התנער, קם והביט לכל עֵבר, ובראותו כי אין מרגיש בו, יצא על בהונות רגליו מן הבית אל החצר. שער החצר היה סגור ומסוגר והמפתח בידי השיך הזקן… ויִפן כה וכה, ויאחז בעמודי השער, ויקפוץ אחת ושתים. עוד מעט ורגליו עמדו מאחורי החומה אשר מסביב לחצר… בצעדים מהירים צעד לקראת הקול אשר הגיע אל אזניו, מצד בית־הקהוה..

החצר מאחורי בית־הקהוה היתה מלאה בחורי הכפר עד אפס מקום. כולם עד אחד באו הנה לחזות בפלא, שהגיע אליהם במקרה מן העיר… וגם מן הפלחים הנשואים באו הנה. כלם ישבו בעגולים, עגול בתוך עגול… ובמרכז, סגורה ומסוגרה מכל צד, עמדה האשה… שערותיה השחורות והארוכות ירדו מעל ראשה לכל צד, ומבעד לשערותיה הבהיקו פניה שהסמיקו מחום ומהתרגשות, ועיניה השחורות הבריקו כשני לפידי אש. שמלתה, שמלת משי רקומה, היתה רחבה וארוכה והגיעה עד לארץ, שרווליה הרחבים היו פתוחים וחשׂפו את ידיה עד לבית השחי, חזיתה צרה ודבוקה לשדיה אשר בלטו מתוכה… ביד ימינה, המורמה למעלה, אחזה חרב־פיפיות שלופה, וביד שמאלה – המצלתים…

ברגע שבא בן־השיך עמדה דומם, אחרי־כן הכתה בחרב על המצלתים, הרימה את קולה בשיר ותצא ברקוד… תחלה רקדה לאטה, צעד צעד, מסביב לעגול, ובחרב הכתה על המצלתים בהתאמה לרקודה ושירה… אבל מרגע לרגע נעשה רקודה יותר מהיר ויותר סוער, והקול יותר רם ודפיקות החרב על המצלתים יותר תכופות. והחרב תכה פעם על המצלתים ופעם תסתובב מעל לראשה… ולבסוף נשאה כסער והסתובבה במהירות הבזק, ובאויר התנוססו, מרגע לרגע, פעם זרועותיה החשׂופות ופעם רגליה החשופות, הנראות מבעד לשמלה הרחבה, שהתנופפה והתרוממה למעלה, והחרב התהפכה מעל לראשה כגלגל ותכה בכל פעם על המצלתים, ושערות ראשה הארוכות התפתלו באויר כנחשים…

ושוב עמדה דוּמם, והיא נושמת בכבדות וזורקת מבטי־אש מסביב… וקולות ההתפעלות וההתרגשות של המסובים החרישו את האזנים… בן־לויתה החגר יצא לעבור בין העגולים וקערה בידו… מטבעות של נחושת נזרקו ברעש אל הקערה… ופתאום הרגישה אזנה של הרקדנית צלצול של מטבע־כסף, אשר נזרקה לתוך הקערה… היא הרימה את עיניה… בן השיך עמד מאחורי היושבים בעגולים, בפנת החצר, ופניו חורים ורועדים… היא נענעה לו מרחוק בראשה והצטחקה לו צחוק מצודד, ושוב יצאה במחול…

עוד לא ראו המסובים מימיהם מחול כזה, ואף המנוסים שבהם, אלה שעבדו בצבא ובאו אל הערים ואל ה“מדינות” הגדולות, לא ראו כמוהו בעיניהם. יש אשר התהפכה ממש באויר בתוך סבּוביה המהירים והגמישים; ויש שנדמה להם כי כולם רוקדים עמה וכל העולם רוקד עמה. וקול שירתה מלא קסם נפלא. ויש שנדמה להם כי כולם שרים עמה וכל העולם שר עמה.

וכאשר עמדה שוב, בקעו את האויר קולות משונים שהגיעו עד לשמים. כמטורפים, כמשוגעים ממראה עיניהם וממשמע אזניהם היו האנשים.

ורק בנו של השיך לא קרא ולא צוַח, רק פניו היו חִוְרים יותר ועיניו נוצצות יותר. והרקדנית רמזה לו, קרצה אליו בעיניה… הוא בקע לו דרך בין היושבים ויגש אליה… והרקדנית שלחה את ידה האוחזת בחרב ותחבק את צוארו…

וברגע ההוא נשמעו מתוך בית־הקהוה קולות צעקה, קולות קוראים לעזרה. מן הפתח הפונה אל החצר התפרץ בעל בית־הקהוה, ואחריו רץ השיך הזקן, המוכתר הראשון של הכפר, והכהו במקלו העבה…

מהומה ומבוכה בחצר… הכל קפצו ממקומותיהם. רבים מן הפלחים הנשואים ברחו על נפשם, והשיך הזקן הכה על ימין ועל שמאל, ויבקע לו דרך אל בנו…

ובן השיך עמד חור וחרד ליד האשה, אשר חבקה את צוארו ביד ימינה ושערות ראשה כסו את פניו…

– ו – ולד!… – צעק הזקן בחמה שפוכה, וירם את מקלו העבה ויך פעם על ראש בנו, ושנית הרים מקלו על ראש האשה… אבל בטרם נגע בה המקל, חטף בן השיך את חרבה מידה ויך על ראש אביו… השיך נפל ארצה מתבוסס בדמו.

למחרת הקיפו חַילים את כל הכפר ושׂמוּ מצור על בית השיך ועל בית הקהוה, ויעברו בכל החצרות, וישחטו את כל העופות אשר מצאו, למאכל להם, ויפתחו את המטמורות ויוציאו את השעורים, מאכל לסוסיהם. רוב בני הכפר ברחו על נפשם להסתתר במערות ובמחלות אשר בסביבה; בכּל היתה מהומה, ובכל חצר חרָדה.

ובחצר בית־הקהוה עוד מוטלת גופת השיך הזקן על האדמה, כי איש מן המסובים לא העז לנגוע בה בטרם תבוא הרשות… ולא הרחק מן המת ישבו כבולים בכבלי־ברזל בנו של השיך והאשה הרקדנית, וחַיל מזוין שומר עליהם… המלַוה החגר והקוף ברחו על נפשם בעוד לילה, האשה מאנה לעזוב את בן השיך, אשר כרע נפל ליד אביו…

התחילה החקירה־ודרישה. החוקר שבא מן העיר היה שואל, ושורה ארוכה של עדים היו עונים. מבעוד בוקר לקחו קרובי השיך וידידיו דברים עם החוקר ועם העדים, וכולם כאחד העידו, כי האשה היא אשר הכתה בחרבה על ראש השיך, והבן חף מפשע… והחוקר לא הקשה על העדים והאיר להם פניו.

ובהגיע תור האשה להעיד לא הגידה דבר, ורק בכי מר התפרץ מפיה, והחוקר נזף בה בדברים קשים.

ואולם, בהגיע תורו של בן השיך, עמד חִוֵר וחרד ויקרא בקול צלול וחזק:

– שקר העידו כל העדים האלה. האשה הזאת, העומדת פה עמנו, ידיה לא שפכו את הדם. אנכי בכעסי הרגתי את אבי וארור אהיה לנצח. – ופני החוקר ופני העדים וכל הקרובים והידידים של בית־השיך חפו.

וכעבור שלשה ימים הובלו בן השיך והאשה הרקדנית כבולים בכבלי־ברזל אל עיר המחוז, וחַילים־רוכבים שומרים עליהם בדרך.

ואת גופת השיך סעיד קברו בקבר אבותיו בכבוד גדול. כל הכפר נשא עליו מספד מר ויתאבל עליו שבעה ימים. וקרוביו של השיך זבחו זבח גדול לכל אנשי הכפר והכפרים השכנים, הנשבעים בשם אביו הקדוש של השיך סעיד.


המלצות קוראים
תגיות