א. מכתב מק־הון וטהרת הדמוקרטיה    🔗

הבּירוּר והליבּוּן של השאלה הארצישׂראלית – שאלת היחסים בּין היהוּדים, הערבים והאנגלים – מתרכּזת כּמעט תמיד בּשטח פוֹליטי בּלבד. מדבּרים על “שלטוֹן בּית”, על “פרלמנט”, על “ממשלה לאוּמית” בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, מתוֹך הגבּלוֹת שוֹנוֹת, מתוֹך סמכוּת רחבה אוֹ מצוּמצמת של המוֹסדוֹת הרפרזנטטיביים. הגישה הזאת אינה מוּצדקת כּלל על־ידי המצב המיוּחד של ארץ־ישׂראל.

דרישוֹת מנהיגי הערבים ל“ממשלה לאוּמית” מבוּססוֹת קוֹדם כּל על ההתחיבוּיוֹת האנגליוֹת בזמן המלחמה. ישנוֹ מכתב של מק־מהוֹן. והנה: אם רע הדבר ואם טוב, אוּלם עוּבדה היא, שלהבטחוֹת שניתנוּ בּזמן המלחמה, בּעצם ימי־הקרב, כּשהמדינאים והעמים היו מוּכנים, לשם הצלתם, להציע כּל מיני תכניות והצעות וּבּלבד שיגבר כּוֹחם – אין כּוֹח מחייב גם אחרי המלחמה, אם המעוּנינים בדבר לא דאגוּ לכּך שההבטחוֹת האלו תקבּלנה צוּרה קבוּעה, עד כּמה שאפשר צוּרה בּין־לאוּמית, גם בּזמן כּריתת בּרית השלוֹם. איש אינוֹ יכוֹל לדעת בּוַדאוּת גמוּרה את המצב הצבאי והדיפּלוֹמַטי בּסוֹף המלחמה ואת השינוּיים העלוּלים לחוּל בתמוּנה הבּין־לאוּמית וּבּיחסי הכּוֹחוֹת. למדינוֹת ההסכּמה היוּ התחיבוּיוֹת מסוּימוֹת לגבי רוּסיה, ואוּלם המשטר הצרי נפל ואתוֹ בוּטלוּ התחַיבוּיוֹת המלחמה של הארץ ההיא. הבטחוֹת ידוּעוֹת ניתנוּ לאיטליה בּנוֹגע לים האדריאטי אוּלם הן ניתנוּ בּטרם הצטרפוּ ארצוֹת הבּרית למדינוֹת ההסכּמה – וּבן־בּרית חדש וכבּיר זה סירב להכּיר בּהן ועל כֻן לא נתמלאוֻ בּמלוֹאן. הבטחוֹת ניתנוּ ליון – ולא רק בּשעת המלחמה אלא כּבר בּשעת כּריתת בּרית־השלוֹם – וג’מל פחה התקוֹמם נגדן, שינה את המצב האוֹבּיֶיקטיבי וּמדינוֹת ההסכּמה נכנעוּ. כּשנתפרסמה הצהרת בּלפוּר היה תכנה, בהכּרת המדינאים האנגלים, הרבּה יוֹתר רחב מן המנדט הארצישׂראלי שאושר אחר כּך. איש – מלבד הציוֹנים עצמם – לא הבין את ההצהרה אחרת מאשר הכרזת “המדינה היהוּדית”. וּבכל זאת נוֹצר, אחרי המלחמה, מצב בּין־לאוּמי אשר לא איפשר פירוּש כּה רחב של ההצרה, והציוֹנים השלימוּ עם המנדט. ואילמלי היוּ הציוֹנים דוֹאגים לכּך שיהיה להם מנדט, כּלוֹמר שהצהרת בּלפוּר תלבּש אחרי המלחמה צוּרה בּין־לאוּמית מסוּימת, היה ערכּה של ההצרה זאת לא יוֹתר גדוֹל מערכוֹ של מכתב מק־מהוֹן. אם רע הדבר ואם טוֹב אוּלם זהוּ המצב. ויש לוֹ גם הצדקה אוֹביֶקטיבית. הבטחוֹת־המלחמה אינן חוֹזים, הן רק שטרי־פקדוֹן שיש עוֹד הרבה לעבוֹד כּדי לקבּל את ערכּם במלוֹאם.

חסר־ערך בּאוֹפן מיוּחד הוּא מכתב מק־מהוֹן, אשר עליו מסתמכים מנהיגי הערבים וגם כּמה מהאנגלים, וּבין אלה – משוּנה הדבר למדי! – גם פילבּי אשר הקדיש בּזמן המלחמה את כּל כּוֹחוֹתיו כּדי לשים את הבטחת מק־מהוֹן לאל, כּשהיא לעצמה – סתמית ההבטחה הזאת וּמשוֹללת גם אישור רשמי של ממשלת בּריטניה. המדינוֹת האחרוֹת, שהיוּ אז בּנוֹת־בּרית לאנגליה ועל כּן היוּ רשאיוֹת להשתתף יחד אתה בּסידוּר המפה הגיאוֹגרפית שלאחרי המלחמה, גם לא ידעוּ על קיוּמה ולא כּלוּם. המכתב הזכּיר גם בּפירוּש את הצוֹרך בּתיקוּנים ידוּעים בּתכנית חוּסיין ואין ספק שהתיקוּן הראשוֹן היה צריך להיוֹת בּהוֹצאת סוּריה (אשר הכילה בּתוֹכה אז גם את ארץ ישׂראל) מתוֹך “ממלכת ערב” החוּסיינית. על כּך מעיד המשׂא־וּמתן שהתנהל בּדיוּק בּאוֹתוֹ הזמן גוּפא בּין מדינוֹת ההסכּמה על דבר ארץ־ישׂראל דוקא (הסכּם סַייקס־פיקוֹ). על כּך מעיד גם המשא־וּמתן שהתנהל עם ההסתדרוּת הציוֹנית, כּמעט בּגלוּי, על כּל פנים לא בּסוֹד מוּחלט, בּמשך יוֹתר משנה, בּטרם הגיע הדבר לידי פרסוּם הכרזת בּלפוּר. על כּך מעיד הנסיוֹן לקוֹמם את ג’מל פחה נגד ממשלת תוּרכיה. בּמשך כּל הזמן ההוּא לא מחוּ אנשי חוּסיין נגד הוֹצאת ארץ־ישׂראל מתוֹך הממלכה העתידה שלהם מפני טעם פשוּט – כּי אחרת לא הבינוּ כלל את מכתבוֹ של מק־מהוֹן וּמראש השלימוּ עם “איבּוּד” הפרוֹבינציה הקטנה הזאת. ולא רק לא מחוּ אלא הכּירוּ, בּאוֹפן רשמי וּמוּחלט, בּתכנית הציוֹנית (מכתבוֹ של פייצל לד"ר פרנקפוּרטר בּזמן ועידת וירסאל).

והאם רק הוֹצאת ארץ־ישׂראל הפריעה למילוּי הבטחת מק־מהוֹן? הלא ממלכת ערב היא לא קמה בּין כּך וּבין כּך, ולאו דוקא משוּם שבּינתים התפרסמה הכרזת בּלפוּר, אוֹתוֹ פילבּי, המזכּיר עכשיו את מכתבוֹ של מק־מהוֹן כּדי ללחוֹץ על הציוֹנים, הוּא גרם הרבה יוֹתר מהם לכשלוֹן תכנית חוּסיין, ואם תתבּטל הכרזת בּלפוּר, האם על־ידי כּך תתאחדנה כּל מדינוֹת ערב תחת שלטוֹן חוּסיין הזקן, היוֹשב בּאי קפריסין?

לדרישה “הבּין־לאוּמית” של מנהיגי הערבים אין כּל יסוֹד – על כּל פנים כּלפי ארץ־ישׂראל. בּנקוּדה הזאת אין הם רשאים אפילו להגיד כּי מי שהוּא “רימה” אוֹתם, כי יצרוּ אצלם בּכוָנה אשליוֹת, וסירבוּ אחר כּך להפוֹך אוֹתן לעוּבדוֹת. בּנידוֹן זה גם לא היוּ מעוֹלם כּל אשליוֹת.

בּפי מנהיגי הערבים – וּלעתים קרוֹבוֹת גם בּפי ציוֹנים – ישנה טענה אחרת: העיקרוֹן הדֶמוקרטי, אשר היהוּדים לוֹחמים בעדוֹ בּכל מקוֹם וּמקוֹם, העיקרוֹן של הגדרה עצמית אשר ציוֹנוֹת מבוּססת עליו, הם המחייבים הנהגת משטר רֶפרזנטַטיבי בארץ־ישׂראל. העיקרון הדמוֹקרטי קדוֹש הוא – למרוֹת כּל הנסיוֹן הקשה אשר הוּעמד בוֹ אחרי המלחמה בּכמה מדינוֹת אירוֹפה. כּל התוֹרוֹת של הקוֹמוּניסטים ושל הפשיסטים על ליקוּיי הפרלמֶנטריזם, על החסרוֹנוֹת של שלטוֹן העם, אין להן שחר, כוּלן נוֹצרוּ למטרה מסוּימת: להצדיק את שלטוֹן העריצים על המוֹני העם. אמנם, לפרלמנטריזם ישנן כּמה וכמה מחלוֹת ואוּלם אין לחפש כּל תרוּפה בּשלילת הפרלמנטריזם עצמוֹ. כּדי להבריא את החוֹלה אין הוֹרגים אוֹתוֹ. העם לא יתחנך לשלטוֹן עצמי בּלתי אם בּדרך של שלטוֹן עצמי. שלטוֹן העריצים דוֹחה רק את התהליך הטבעי הזה, ועוֹשה אוֹתוֹ לקשה יוֹתר וּמכאיב יוֹתר. ואם שלטוֹן הרוב – וזוֹהי הדמוֹקרטיה – אינוֹ נוֹח לפעמים למיעוּט, הרי יש להבטיח את זכוּיוֹתיו הידוּעוֹת של המיעוּט אוּלם אין לבחוֹר בּשלטוֹן המיעוּט על הרוֹב, לא רק משוּם שאין צדק בּדבר, אלא גם משוּם שאין כּל תקוה שהרוֹב ילמד פעם את מלאכת השלטוֹן המסוּדר, המוֹעיל לכּלל והחפשי מן הדיכּוּי המיוּתר של המיעוּט. גם הטענה נגד הדמוֹקרטיוֹת, אשר אנוּ שוֹמעים לעתים קרוֹבוֹת מפי דַבּרי “העמים השליטים” נגד העמים הבּלתי־מפוּתחים, כּי רק השכבה העליוֹנה של העם הבּלתי־מפוּתח תיהנה מהמשטר הדמוֹקרטי שינתן לוֹ והשכבוֹת הרחבוֹת יסבּלוּ הימנוּ – גם הטענה הזאת אין בּה ממש. אין אמת־מידה הנוֹתנת לעם אחד ולוּ גם לעם המפוּתח, את הרשוּת לחנך עם אחר, ולוּ גם בּלתי־מפוּתח ולוּ גם לטוֹבתוֹ, ואין לשדירוֹת הרחבוֹת של העם “הבלתי־מפוּתח” כּל דרך להגיע לשלטוֹן, בּלתי אם דרך המלחמה בשכבוֹת העליוֹנוֹת שלוֹ, ורק משטר דמוֹקרטי יכוֹל להבטיח את צוּרוֹתיה האנוֹשיוֹת של המלחמה הזאת. גם העיקרון של ההגדרה העצמית של כּל עם ועם קדוֹש הוּא. לכּל אוּמה יש זכוּת על המוֹלדת שלה, ואין להרהר אחרי זכוּת זוֹ.

בּמה דברים אמוּרים? כּשהעם הוּא בּביתוֹ והבּית בּיתוֹ בּלבד ואין הוּא מתנקש ברכוּש זר, בּכל סידוּר פנימי של העם דוֹרשים הסוֹציאליסטים והדמוֹקרטים – והיהוּדים על פי רוֹב אתם – משטר דמוֹקרטי, כּלוֹמר משטר של הרוֹב. אוּלם אם עם שבניו מרוּבים יחליט לכבוֹש את אדמתוֹ של עם אחר אשר מספר אנשיו קטן הוּא, הן כּוֹח ההצבעה יהיה אמנם על צדוֹ של העם הגדוֹל ואוּלם מי מטוּרף ויגיד שעקרוֹן הדמוֹקרטיה חגג כּאן את נצחוֹנוֹ? כּשכּבשה גרמניה את בּלגיה – והעם הגרמני עמד אז כּמעט כּוּלוֹ על צד ממשלתוֹ – הן התקוֹמם כּל העוֹלם נגדה, – ודוקא בּתוֹקף קדוּשת הדמוֹקרטיה. המספר הרב של הגרמנים בּהשוָאה עם המספר הקטן של הבּלגים לא הוֹעיל לגרמניה אלא להיפך החמיר פי כּמה את מצבה בּהכּרת העמים. רשאי כּל עם להגיד: אני מסדר את עניני כּטוֹב בּעיני, ואם גם הדבר אינוֹ טוֹב בּעיני אחרים. אוּלם אין רשוּת לעם להגיד: אני מתערב בּעניני עם אחר מכּיון שאם יצטרפוּ האוּכלוֹסים של שני העמים יחד ויהא הרוֹב על צדי, ולא זה בּלבד, יש מקרים שאין כּוֹחוֹ של הרוֹב יפה גם אם הרוֹב הזה הוא בביתוֹ, ואוּלם הבּית הזה נוֹגע בּבחינת מה לעמים אחרים. ישנוֹ לא רק עם כּשהוּא לעצמוֹ, בגבוּלוֹתיו הוּא, אלא גם עם בּיחס לשכניו. יש ועם אחד מחוּיב ל“הצטמצם” כּדי לתת אפשרוּת של נשימה לעם השכן, כּדי לתת לפולין אפשרוּת מוֹצא לים מוּכרחים היוּ לחתוֹך חתיכת אדמה גרמנית, על תוֹשביה הגרמנים, מבּשר גרמניה וליצוֹר ממנה פרוֹזדוֹר פוֹלני לים. אפשר כּי בּמקרה זה טעוּ החוֹתכים, אפשר כּי אין פוֹלין זקוּקה כּלל לים, ואפשר היתה דרך אחרת לספּק את הצוֹרך הזה אם ישנוֹ – אוּלם העיקרוֹן כּשהוּא לעצמוֹ הן ודאי צוֹדק הוּא: מחוּיב עם לוַתר גם על דבר שלכאוֹרה יש לוֹ זכוּת גמוּרה עליו, אם בדבר הזה תלוּיים צרכים חיוּניים של עם אחר, אם לפני ההכּרה הבּין־לאוּמית עוֹמדים שני מוּמנטים אלה, אחד מוּל השני – ויתוּר־מה מצד עם אחד, וסיפוּק צרכים חיוּניים של עם אחר – אין היא יכוֹלה בּלתי אם לבחוֹר בחוֹבת סיפוּק הצרכים החיוּניים. בנוֹגע למדינוֹת שבהן חיים עמים רבּים הסתלקוּ מזמן מהעיקר הדמוֹקרטי – כּלוֹמר מעיקר הרוֹב – בּטהרתוֹ, אם יבוֹאוּ היוֹם הפוֹלנים אוֹ הצ’כים לפני בּית־דין בּין־לאוּמי – לפני הקוֹנגרס הסוֹציאליסטי, אוֹ לפני חבר־הלאוּמים – ויגידוּ: הלא אתם מכּירים בּעיקר הדמוֹקרטי, בּאיזוֹ רשוּת אתם שוֹללים מאתנוּ את זכוּתנוּ הדמוֹקרטית (הן רוֹב אנחנוּ בּארצנוּ) לסגוֹר את בּתי־הספר של ה“זרים”, – של היהוּדים, של הרוּתינים, של הגרמנים – לא ישמע איש לדבריהם והסתמכוּתם על העקרוֹן הדמוֹקרטי תיראה כלעג לעקרוֹן. בּביתך, בּגבוּלוֹתיך, תעשׂה לפי רצוֹנך, ואוּלם אל תגע בזכוּיוֹת אחרים, אַל תגע בּרכוּש אחרים, ולפעמים תדע גם לוַתר על דבר־מה מזכוּיוֹתיך כּדי לאַפשר את סיפוּקם של צרכים חיוּניים אשר לזוּלתך – זהוּ עקרוֹן הדמוֹקרטיה ועקרוֹן ההגדרה העצמית של כּל עם ועם.

ב. הזכוּיוֹת על הארץ    🔗

ואם יש צדק בּהגבּלת זכוּת הרוֹב וה“הגדרה העצמית” שלוֹ כשהנידוֹן הוּא סידוּר חיי עם, הרי כּשהנידוֹן הוּא קיוּם עם על אחת כּמה וכמה. וכך עוֹמדת השאלה בּנוֹגע לארץ־ישׂראל. הישוּב הערבי איננוּ בּעלים יחידי של הארץ הזאת. הארץ שייכת גם לעם העברי, היא שייכת לוֹ בתוֹר מוֹלדת שלוֹ . מדוּע? משוּם שבּהכּרת העם העברי – וּבעצם בּהכּרת כּל האנוֹשוּת – הארץ הזאת היא המוֹלדת של היהוּדים; משוּם שלא היתה ליהוּדים מוֹלדת אחרת, איננה ולא תהיה; משוּם שהעם העברי נידוֹן לכלָיה אם ישָאר משוּלל מוֹלדת; משוּם שאין הארץ הזאת מיוּשבת ויש בּה די מקוֹם להקים בּה מוֹלדת עברית. אלה הן עוּבדוֹת היסטוֹריוֹת ועוּבדוֹת אנוֹשיוֹת, עוּבדוֹת המציאוֹת החיה, עוּבדוֹת הטרגדיה הלאוּמית שאין דוּגמתה בתוֹלדוֹת האנוֹשוּת, ושוּם רוֹב ערבי בּארץ־ישׂראל אינוֹ יכוֹל לשנוֹת בּהן מאוּמה. ואם כּך הוּא המצב, אם באמת הארץ הזאת שייכת לא רק לישוּב הערבי אשר בּוֹ כּי אם גם לעם העברי, הרי אין כּוֹחוֹ של העִקרוֹן הדמוֹקרטי יפה לה ואי־אפשר לתת לישוּב הערבי את הרשוּת השלמה “לסדר” את הארץ הזאת כּטוֹב בעיניו, כּל עוֹד סידוּר כּזה להחניק עם אחר, אשר זכוּת לוֹ על הארץ הזאת. המחשבה הזאת יכוֹלה לקוּם – בתוֹר תביעה מוּסרית, דמוֹקרטית – רק אצל אנשים אשר אין להם בטחוֹן גמוּר בזכוּת היהוּדים על ארץ־ישׂראל, אשר הרגשה להם כאילוּ היהוּדים באוּ הֵנה לבית זר וּבעֵצם קיוּמם כּאן הם גוֹזלים מבּעל הבית הזה דבר מה שאין להם רשוּת עליו. האנשים האלה, המבינים שאי־אפשר להרשוֹת לגרמנים מרוּבּי המספר לכבּוֹש את ארץ הבּלגים מעוּטי המספר; האנשים האלה, המבינים שיש חוֹבה לתת לפוֹלין אפשרוּת של מוֹצא לים, ולוּ גם על חשבוֹן הגרמנים היוֹשבים על אדמת הפרוֹזדוֹר, האנשים האלה, המבינים שאי־אפשר לפתוֹר שאלה של מיעוּטים לאוּמיים בדרך של הצבעה, אוֹתם האנשים אינם רוֹצים להבין שגם את שאלת ארץ־ישׂראל והמשטר בה אי־אפשר לפתוֹר בעזרת העיקרוֹן הדמוֹקרטי ועקרוֹן ההגדרה העצמית של הישוּב בּלבד. מהיכן אי־ההבנה הזאת? האוֹמנם רק מפני שאין בּידי העם העברי הכּוֹח הפיסי המספיק, כּדי להכריח שיוֹדוּ בּזכוּתוֹ וּבבעלוּתוֹ (המשוּתפת עם הישוּב הערבי) על הארץ הזאת?

ויש עוֹד טענה אנוֹשית: במה אשם הערבי הארצישׂראלי אם לעם העברי שבּעוֹלם אין מוֹלדת? מדוּע מחוּיב הוּא לשלם את החוֹב ההיסטוֹרי הזה? בּמה חטא הוּא, שאנוּ שוֹללים ממנוּ זכוּת זוֹ שישנה לאחיו בּארצוֹת השכנוֹת, להסתדר בּארצוֹ כּטוֹב בּעיניו? ועל השאלה הזאת אין תשוּבה. אם נגיד: אנוּ, הציוֹנים, נסדר את ארץ־ישׂראל בּצוּרה כזאת שתהיה ארץ יפה ונוֹחה לתוֹשביה, עשירה בּתרבּוּתה, מפוּתחת בּתעשיה, מתקדמת בּיחסיה החברתיים, – ולא יהא משוּם תשוּבה מספיקה על הטענה היסוֹדית. בוּלגריה או יוּגוֹסלביה מסוּדרוֹת פחוֹת מגרמניה אוֹ אנגליה, וּבכל זאת אין לגרמניה וּלאנגליה הזכוּת לבוֹא לארצוֹת אלוּ וּלסדר אוֹתן. אין תשוּבה לשאלה ההיא וגם לא יכוֹלה להיוֹת, ואין אנוּ מחוּיבים לתת אוֹתה. כי אין אנוּ אחראים לעוֹלם הזה על כּל פרטיו, אין אנוּ אחראים לזה שפלוֹני נוֹלד דוקא בּמקוֹם ידוּע, ולא במרחק של כּמה קילוֹמטרים ממנוּ. בּמה אשם הגרמני אשר בלוּתרינגיה, שנוֹלד בחבל ארץ זה דוקא ועל כּן פתאוֹם הפך אזרח צרפתי, ואינוֹ יכוֹל להיוֹת שוּתף בקיבוּץ הגדול של העם הגרמני? בּמה אשם הגרמני היוֹשב על אדמת הפרוֹזדוֹר הפוֹלני, שהוּא כרוּת מעמו? בּמה חטא הפוֹלני בּארצו, שאין חבר־הלאוּמים נוֹתן לוֹ לסדר את מדינתוֹ כּטוֹב בּעיניו וּלסגוֹר את כּל בּתי־הספר של “הזרים” שהם למוֹרת רוּחוֹ? וּבּמה אשמים אנוּ, היהוּדים, והמוֹלדת שלנוּ, אשר אלפים שנה היינוּ קשוּרים בּה וּמוֹלדת אחרת בּמקוֹמה לא מצאנוּ לנוּ, כּי היתה הארץ הזאת מיוּשבת גם על־ידי תוֹשביה הערבים? אין תשוּבוֹת לאי־צדק זה, אשר “מן השמים” הוּא. כּך גזרוּ סדרי ההיסטוֹריה ואין להתעלם מהם. הכּל יחסי, גם היחסים בּין העמים, ואסוּר לגרוֹם אי־צדק כּביר, ללא תקנה כּל שהיא, לעם אחד בּתוֹר עם, כּדי לשמוֹר על צדק של “מאה אחוּז” (והוּא גם מוּפשט בּהרבה) כּלפי כּל איש ואיש של עם אחר. אסוּר לשלוֹל מעם ישׂראל את זכוּת קיוּמוֹ כּדי לקיים לכּל פרטיה את זכוּת ההגדרה העצמית של התוֹשבים הערבים בּארץ.

כּי גם את זאת אין לשכּוֹח: יש הבדל יסוֹדי, הבדל מכריע, בּין מצבם של ערבי ארץ־ישׂראל, בּתור אוּמה, וּבּין מצב היהוּדים, בּתוֹר אוּמה. ארץ־ישׂראל אינה נחוּצה לערבים מבּחינה לאוּמית. הם קשוּרים במרכּזים אחרים. שם – בּסוּריה, בּעירק, בּחצי־האי ערב – מוֹלדת האוּמה הערבית. אם גם ארץ־ישׂראל תיסָפח לארצוֹת אלוּ, לא יוֹסיף להם הדבר מאוּמה. פרוֹבינציה קטנה נוֹספת בּין שטחי־אדמה עצוּמים ולא יוֹתר. ואם הם יאבדוּ אוֹתה – לא יאבדוּ ולא כּלוּם. לנוּ, ליהוּדים, אין מוֹלדת אחרת, אין מרכּז אחר, בּכּל העוֹלם כּוּלוֹ, ואם נאַבּד את הארץ הזאת, – הכּל איבּדנוּ. אי־אפשר להתעלם, כּשדנים בּשאלת ארץ־ישׂראל, בּצוּרת משטרה, מן העוּבדה היסוֹדית והמכרעת הזאת, נוֹכח חוסר ערכּה של ארץ־ישׂראל לאוּמה הערבית, נוֹכח הערך המכריע של אוֹתה הארץ לאוּמה העברית, יש לנוּ הזכוּת לדרוֹש מן הערבים, בּתוֹר אוּמה, את ה“ויתוּר” הקטן לשם קיוּמנוּ, ולנוּ הזכוּת לתבוּע מכּל העוֹלם שיעזוֹר לנוּ במילוּי הדרישה הזאת.

רבּוּ בּזמן האחרוֹן אנשים, בּבּית וּבּחוּץ, המוֹדים בּאי־האפשרוּת לפתוֹר את השאלה הארצישׂראלית על יסוֹד העקרוֹן הדמוֹקרטי אוֹ עקרוֹן ההגדרה העצמית של הישוּב הערבי בּלבד, והם מתאמצים להשלים בּין שני מוֹמנטים אלה: בּין זכוּת העם העברי וּבין זכוּת הישוּב הערבי. בּכל התכניוֹת האלוּ סוֹבבת ההשלמה מסביב לכּוֹח השלישי – אנגליה, חבר־הלאוּמים. הכוֹח הזה צריך לצמצם את סמכוּת הנציגוֹת הדמוֹקרטית ולשמוֹר לעצמוֹ את זכוּת הויטוֹ על כּל הענינים הנוֹגעים בהקמת הבּית הלאוּמי לעם העברי. תָכנן של התכניוֹת האלה הוּא על פי רוֹב אוֹנאה פוֹליטית אוֹ אשליה, אשר יסוֹדה בּאי־רצוֹן להבּיט בפני המציאוּת בעינים פקוּחוֹת וּלהגיע אל המסקנוֹת האחרוֹנוֹת שהיא מחייבתן. כּוֹחוֹ של “שלטוֹן בּית” – בשלימוּתוֹ. ואם מישהוּ עוֹמד מן הצד וּמשגיח וּמפקח, ולא בּענין מצוּמצם אחד, אלא בּדברים הנוֹגעים לכל עתידה של הארץ, הרי חדל “שלטוֹן הבּית” להיוֹת שלטוֹן מעשׂי והוּא נעשׂה לדבר שבּפיקציה, בּיחוּד כּש“השלטוֹן” הוא בּידי גוּף פוֹליטי חלש כּישוּב הארצישׂראלי, וה“עוֹמד מן הצד” הוּא ענק כּבּריטניה. כּל עוֹד יֵשב בּארץ הזאת הנציב העליוֹן האנגלי וּלרשוּתוֹ תעמוֹד כּל הפרֶסטיג’ה העצוּמה של אנגליה וכּל כּוֹחה התרבוּתי, הכּספי, הפיסי, משוּנה לדבר על השלטוֹן הדמוֹקרטי: ההכרעה תהיה תמיד בּידי הנציב. אמנם, הסידוּר הדוֹמה לזה קיים בּכמה ארצוֹת ויש לוֹ לפעמים ערך מעשׂי וחינּוכי גם יחד. אוּלם ערך זה ישנוֹ רק כּשהשלטוֹן מחוּלק בּין הרשוּיוֹת חלוּקה ברוּרה ומסוּימת, כּשמדינה גדוֹלה וחזקה שוֹמרת בּארץ ידוּעה על עניניה היא, נוֹתנת בּעד זה לארץ הזאת גמוּל ידוּע (נאמר בּצוּרת הבּטחוֹן הפנימי והחיצוֹני), ואוּלם את כּל הענינים הפנימיים היא משאירה, כּוּלם אוֹ בּחלקם הגדוֹל, לתוֹשבי־הארץ עצמם. הסידוּר הזה מן הנמנע הוא בּארץ־ישׂראל כּל עוֹד חוֹשבים בּרצינוּת על הקמת הבּית הלאוּמי לעם העברי ואינם מתכּוונים לעשוֹת אוֹתוֹ פלסתר. אין לך מקצוֹע, אין לך שטח חיים, מלבד ענינים פנימיים של כּל עם ועם, אשר אַתה יכוֹל להגיד עליהם בּודאוּת גמוּרה: הענינים האלה אין להם שייכוּת להקמת הבּית הלאוּמי ועל כּן מוּתר להוציא אוֹתם מסמכוּתוֹ של הנציב ולמסוֹר אוֹתם לסמכוּת בּיאוּת־הכּוֹח הדמוֹקרטית של תוֹשבי הארץ. על פי רוֹב מדגישים את העליה וההתישבוּת בדברים אשר אנוּ מעוּנינים בּהם בּיוֹתר ואשר אוֹתם יש לשמוֹר שמירה מיוּחדת. ואוּלם כּלוּם אפשרית היא העליה אוֹ ההתישבוּת בּלי סידוּר עיניני־הארץ האחרים, בּלי סידוּר מתאים של מכס וּמסים וקרקעוֹת וּבנק חקלאי, וּבנין כּבישים, ויבּוּש הבּיצוֹת, והדאגה לבּריאוּת וכוּ'. אצלנוּ מדבּרים לעתים על “הענינים המשוּתפים של הארץ בּכללה” אשר אוֹתם צריך וּמוּתר למסוֹר ל“פרלמנט הארצישׂראלי”, ואוּלם, מנקוּדת המבט של כוּח הקליטה (וזהוּ המוֹמנט המכריע בּשבילנוּ) האמת היא, שדוקא את הענינים הפנימיים של כּל עם ועם אפשר היה למסוֹר לדיוּן הפרלמנט (אלא שלכך אין שוּם טעם ואיש אינוֹ דוֹרש זאת), בוֹ בזמן ש“הענינים המשוּתפים” הם הם הקוֹבעים את פני הארץ, מבּחינה כּלכּלית, כּלוֹמר מבּחינת כּוֹח קליטתה. המפעל הציוֹני אינוֹ קם בּחלל ריק, ואין לך דבר קטן אוֹ גדוֹל, קרוֹב לעניני העליה וההתישבוּת אוֹ כּאילוּ רחוֹק מהם אלף פרסה, שאינוֹ עלוּל לפגוֹע בּהם פגיעה קשה.

מלבד זה: כּל מתכני התכניוֹת של הפרלמנט המקוים כּי יש אפשרוּת למצוֹא צוּרה של פרלמֶנטריזם אשר לא תפריע לנוּ, שוֹכחים, כּי רק בארצות מפוּתחוֹת מאד, רק בארצוֹת של תרבּוּת פוֹליטית גבוֹהה וּמסוֹרת פוֹליטית עתיקה, הפרלמנט הוּא הגוּף הציבּוּרי המחליט בּאמת והמכריע בּאמת בּחיי המדינה. למעשׂה, הרי הכּוֹחוֹת המציאוּתיים של החברה, העוֹמדים מאחוֹרי גבּם של המפלגוֹת והזרמים אשר בפרלמנט, הם המכריעים. בתוֹלדוֹת כּל הפרלמנטים קרה לא פעם, שאין מפלגוֹת הרוֹב יכוֹלוֹת לשנוֹת את סדרי החברה לפי רצוֹנן, מפני שהכוֹחוֹת החברתיים העוֹמדים מאחוֹרי גבּן של מפלגוֹת המיעוּט חזקים הם יוֹתר. הקוֹל הפרלמנטרי אינוֹ עדיין הכּוֹח החברתי הממשי. ואם גם תמצא בארץ־ישׂראל צוּרה של פרלמנט או של “ממשלה מעוֹרבת”, אשר כּאילו תטשטש את דבר היוֹתנו מיעוּט בארץ; אם אפילוּ ישבוּ היהוּדים עם הערבים בּמוֹסד מחוֹקק על יסוֹדוֹת פַריטֶטיים, תמיד יהיה ההפסד שלנוּ, כּל עוֹד נהיה כּעשׂרים אחוּז מתוֹשבי הארץ והערבים כּשמוֹנים אחוּז. בּמצב זה יהיוּ מנהיגי הערבים תמיד מוּכנים לחזק את עמדתם הפרלמֶנטרית על־ידי “פעוֹלת־רחוֹב” ממין זה, שעבר עלינוּ בחוֹדש אב.

על כּן: אוֹ אנחנוּ מוַתרים על זכוּתנוּ על הארץ הזאת וּמוֹדים בּזכוּת הישוּב הערבי “להגדיר את עצמו” בּתוֹקף מספרוֹ כּרגע – ואז המסקנה ההגיוֹנית, הדמוֹקרטית בּאמת, היא: עצמאוּת גמוּרה של הארץ. אוֹ אנחנוּ עוֹמדים על זכוּתנוּ לבנוֹת בּארץ הזאת את הבּית הלאוּמי לעם העברי – ואז אל נשלה אחרים ואת עצמנוּ על ידי נציגוּת פיקטיבית פחוֹת אוֹ יוֹתר על־ידי נציב אנגלי בּעל סמכוּת ידוּעה. אם הסמכוּת הזאת קטנה וּמצוּמצמת תהיה, אין בּה ערוּבּה כּל שהיא שלא יפריעוּ לנוּ בּמפעלנוּ, ועוֹד מסקנה נוֹספת תהיה לנוּ בּכל צוּרת פרלמנט שהיא: שחרוּר אנגליה מהתחַיבוּיוֹתיה כּלפי העם העברי וּכלפי מפעלוֹ בּארץ, כּלוֹמר איבּוד מעט הרכוּש הפוֹליטי (הוּא היחידי, הרציני) שיש לנוּ ושהשׂגנוּ אותו אחרי עמל של דוֹרוֹת וקרבּנוֹת של דוֹרוֹת.

ג. מלמטה למעלה    🔗

אין ארץ־ישׂראל שייכת לישוּב הערבי בּלבד, והיא איננה שייכת לעם העברי בּלבד. זכוּיוֹת היהוּדים על הארץ שאינן מוּטלוֹת בּספק, אינן זכוּיוֹת שלטוֹן על כּל שעל אדמה אשר בּה ועל כּל איש הגר בּה. הישוּב הערבי בּארץ – הוא עוּבדה, אנוֹשית ומדינית, אשר למדיניוּת האנגלית ולַמדיניוּת הציוֹנית אסוּר להתעלם ממנה. גם זכוּיוֹת הישוּב הזה על חייו בּארץ, על חיים חפשיים ועצמאיים, אינן מוּטלוֹת בּשוּם ספק. ולא רק זכוּיוֹת האזרחים הבּוֹדדים, אלא גם זכוּיוֹת הקיבּוּץ, זכוּיוֹת הגוּף הלאוּמי. התישבוּת היהוּדים אינה יכוֹלה ואינה צריכה לפגוֹע בּמשהוּ בּצרכי הישוּב הערבי וּבשכלוּל חייו, והשלטוֹן המנדטוֹרי מחוּיב לדאוֹג להתפתחוּתם ולשכלוּלם.

אין הפרלמנט הארצישׂראלי משמש תשוּבה כּל שהיא לשאלה הזאת, שאלת התפתחוּת הישוּב הערבי. חוֹסר הנציגוּת הפוֹליטית לא הוּא המעכּב את שכלוּל חיי הערבים, והקמתה לא תתן לוֹ תוֹקף ודחיפה. אין צוֹרך להיוֹת נביא כּדי לדעת מה יהיו פני הפרלמנט הזה, בּרגע הנוֹכחי ועוֹד הרבה הרבה שנים אחרי כן, אם בּינתים לא תיעשה עבוֹדה אחרת לגמרי בּקרב הישוּב הערבי, עבוֹדה חיוּנית, מעשית וחינוּכית, אשר כּיוֹם הזה יהיה הפרלמנט אך למכשוֹל לה. המוֹני העוֹבדים של הישוּב הערבי נתוּנים בּמצב של שעבּוּד כּלכּלי, סוֹציאלי ונפשי. בּקביעת העוּבדה הזאת אין שוּם הערכה שלילית של העם הערבי. כּל העמים – מלבד אוּלי העם העברי, בעל מבנה סוֹציאלי ורוּחני מיוּחד במינוֹ – היוּ נתוּנים, וּבחלקם עוֹדם נתוּנים גם עתה, בּמצב זה בּמשך אלפי שנים. מנהגי השעבוּד ומוּשגי השעבוּד שוֹלטים בחיי הישוּב הערבי, אין לעוֹבד הכּרה עצמית, הכּרת זכוּיוֹתיו בּחברה ותפקידיו לעתידה. הוּא לא רק שאינוֹ יוֹדע קרוֹא וּכתוֹב, אלא הוּא חוֹשב בּתמימוּתוֹ את עצמוֹ ראוּי לעמדת־עבד זוּ אוֹ דוֹמה לזוֹ שהוּא תוֹפס עתה. השליט שוֹלט עליו לא בּכוֹח בּלבד, לא בּתוֹקף כספוֹ אלא מתוֹך הסכּמתוֹ הנפשית של המשוּעבד. לא דת ודתיוּת אלא קלריקליוּת שוֹלטת על נפשוֹ של הפלח, מתוֹך התמזגוּת שלמה עם השעבוּד הסוֹציאלי. אין בחיי הישוּב הערבי שוּם תא חברתי חיוּני, שוּם גרעין יצירה חפשית, בּאיזה שטח חיים שהוּא. ארגוּן העוֹבד אינוֹ קיים, אוֹ הוּא מזוּיף אוֹ מדוּמה ומשוּלַל כּל ערך מעשׂי וחינוּכי. בראש הישוּב הערבי עוֹמדת כנוּפיה של תקיפים, בעלי־אחוּזוֹת, נוֹשכי־נשך, פקידים, כּוֹהני־דת, אשר טרם גילוּ כּל סימנים של התענינוּת אמיתית בּגוֹרל עמם. מעוֹלם לא דאגוּ להשׂכּלת ההמוֹנים, לשיפוּר תנאי חייהם, להטבת תנאי עבוֹדתם, להיפך: תמיד נלחמוּ בּכל מגמה של שכלוּל המצב בּקרב ההמוֹנים. הכּנוּפיה הזאת, המנצלת את המוֹני העם והמדכּאת אוֹתם, היא תקיפה וחדוּרת הכּרה עצמית, הכּרת זכוּתה לשלוֹט על ההמוֹנים וּלנצלם – בּאוֹתה המידה שההמוֹנים משוֹלַלים כּל הכּרה עצמית. טרם קמוּ לישוּב הערבי אנשי־הרוּח אוֹ בּני־הנוֹער הנוֹשאים את סבל העם על שכמם. רק שאיפה אחת גילוּ החוּגים השליטים, והיא השאיפה להנאה עצמית, לרכוּש, לעמדה חברתית. ועל כן יש רשוּת שלמה להסיק, שגם השאיפה המדינית שלהם (“הממשלה הלאוּמית”) אינה אלא רצוֹן להגביר וּלהבטיח לעצמם לעוֹלם ועד את שלטוֹנם על המוֹני העם, כּדי לנצלם וּלדכּאם ללא הפרעה כּלשהי.

בּתנאים אלה אין הפרלמנט יכוֹל להיוֹת וּלעוֹלם לא יהיה מכשיר להתפתחוּתוֹ של הישוּב הערבי, מכשיר להתקדמוּתוֹ וּלשחרוּרוֹ. הפרלמנט הזה יעשׂה הכּל כּדי לעכב את ההתפתחוּת וּלהפריע לשחרוּר. אפשר להניח מראש וּבודאוּת, שאף חוֹק אחד המקל על חיי העוֹבד והמגן עליו לא יעבוֹר בּפרלמנט הזה (עד כּמה שיהיה חפשי בּהחלטוֹתיו). הפרלמנט הזה יהיה, למרוֹת כּל הסיסמאוֹת הלאוּמיוֹת והדמוֹקרטיוֹת, אשר בהם דוֹגלים עכשיו מצדדיו, מכשיר של הריאַקציה הפוֹליטית והחברתית.

ומה הוּא המוֹצא? איך להבטיח את התפתחוּת הישוּב הערבי בכוֹחוֹתיו הוּא? כּיצד לספק את צרכיו החיוּניים של כּל אזרח ואזרח ושל הישוּב כּוּלוֹ, בּתוֹר גוּף לאוּמי? כּלוּם אפשר לעשׂוֹת את כּל התיקוּנים הדרוּשים לישוּב הערבי בּכוֹח הממשלה המנדטוֹרית בּלבד, מבּלי שתהיה לישוּב האפשרוּת לגלוֹת את כוֹחוֹתיו העצמיים? בּדרך פוֹליטית ארצית מרוּכּזת ודאי אין לחפש את המוֹצא הזה. דרך זוֹ תהיה בהכרח דרך הזיוּף והשלטת תקיפים. אוֹתוֹ נחוּץ לבקש ביצירת תאים חברתיים מחוּדשים. לא מלמעלה אלא מלמטה, לא בהקמת מוֹסדוֹת פוֹליטיים, אלא ביצירת חיים.

והאם בּמקרה הזה הִמצאנוּ, אנחנוּ הציוֹנים והסוֹציאליסטים, את הדרך הזאת, כּדי “לרמוֹת” את מישהוּ, כּדי להסיח את הדעת מן הדרך האחרת, מפני שהיא לנוּ בּלתי רצוּיה ומסוּכּנת? והנה גם אנחנוּ, בעבוֹדתנוּ אנוּ, הלכנוּ והוֹלכים בּדרך הזאת. בּתוֹר ציוֹנים התאכזבנוּ מזמן, עוֹד לפני עשׂרוֹת בּשנים, מהדרך הפוֹליטית בּלבד. חדל הלב מלכת אחרי הוֹדעוֹת ממשלתיוֹת והכרזוֹת ודוֹקוּמנטים וגם מוֹסדוֹת. כּל עוֹד אין רוֹאים בּכל אלה עזרה וסיוּע לעבוֹדה הממשית, ליצירה הישוּבית. אף על הצהרת בּלפוּר ועל המנדט לא סמכנוּ. העיקר היה תמיד בשבילנוּ – ונשאר גם אחרי כל ההצהרוֹת – בעבוֹדתנוּ אנוּ, ביצירה האטית. המתמדת, הסבלנית של תאי הישוּב העברי. אילוּ היה בא אלינוּ מישהוּ והיה מציע לנוּ “שלטוֹן”, שלטוֹן שלם, גמוּר, “ממשלה לאוּמית”, על הארץ הזאת אוֹ על חלק ממנה, ואוּלם היינוּ חוֹזים מראש, שהשלטוֹן הזה קשוּר בּעיכּוב התפתחוּתנוּ, בהפרעה ליצירתנוּ הישוּבית – היינוּ דוֹחים את השלטוֹן ובוֹחרים בישוּב. אמנם גם בקרב התנוּעה הציוֹנית יש אנשים – מתי־מספר – אשר כאילוּ הם מוּקסמים על ידי חיצוֹניוּת של שלטוֹן, וסימניו הדיקוֹרטיביים יקרים להם מהעבוֹדה הישוּבית, ואוּלם רוֹב התנוּעה הציוֹנית, ותנוּעת העבוֹדה ביחוּד, מתיחסים בלעג ל“פוֹליטיים טהוֹרים” אלה. דוּנם של קרקע, בית־ספר משוּכלל, חינוּך אנוֹשי־יהוּדי המתקיים בארץ על עבוֹדתוֹ, תרבוֹת עצמאית – אלה יקרים לנוּ יוֹתר מ“וָזָרות יהוּדיוֹת” והגם על “מדינת היהוּדים” אין אנוּ חוֹלמים, כּי אם על סיכּוּם אוֹרגני של מאמצי העם העברי לחיי העבוֹדה והיצירה העצמאית.

וּבתוֹר סוֹציאליסטים – כּלוּם לא התאכזבנוּ מן הפוֹליטיקה הצרוּפה, ויהיה ביטוּיה בּקלפי אוֹ בּבָּריקַדה? האם איננוּ רוֹאים, יוֹתר ויוֹתר, את דרך ההצלה להמוֹני העוֹבדים בעבוֹדה פנימית, מעשית וחינוּכית, בּארגוּן, בּהתלכּדוּת, בּגיבוּש, ביצירת כוֹח חברתי ממשי, אשר קבוּצה וקוֹאוֹפרטיב חקלאי, קוֹאוֹפרטיב יצרני, אגוּדה מקצוֹעית יציבה, קוֹאוֹפרטיב צרכני הנוֹשא את עצמוֹ, תרבּוּת חדשה, רגש הסוֹלידריוּת החי באמת בּלבּוֹת אנשים, חשוּבים לוֹ הרבּה יוֹתר מן הנצחוֹן הפרלמנטרי ומן המהפכה בּכוֹח?

וההכּרה הזאת – הכּרת היצירה האוֹרגנית, “מלמטה למעלה”, בּתוֹר יסוֹד החברה החדשה – איננה נחלת התנוּעה הציוֹנית בּלבד ופוֹעלי ארץ־ישראל בּלבד. הציוֹנוּת, ותנוּעת־העבוֹדה אשר בּה בּיחוּד, באוּ להכּרה הזאת כּמעט בּדרך האינסטינקט, מתוֹך נסיוֹן קשה וּמכאיב, דרך אכזבוֹת וּמפלוֹת. ואוּלם כּיוֹם הזה – בּיחוד אחרי מלחמת העולם ותקוּפת התסיסה הסוֹערת שבּאה בּעקבוֹתיה. על כּל המהפכוֹת שלה. – היא ההכּרה האנוֹשית השלטת בּכל התנוּעוֹת החברתיוֹת בעלוֹת כוֹח היצירה, הן לאוּמיוֹת והן סוֹציאליוֹת. סיסמה כּי תצלצל בּאזני מעמד או לאוֹם – פרלמנט, דמוֹקרטיה, מהפכה – לא יתיחסוּ אליה היוֹם בּאוֹתוֹ האֵמוּן וּבאוֹתו האמוּנה שנהגוּ להתיחס אליה בּימים עברוּ, אלא ינתחוּ את תכנה החיוּני, את אשר היא נוֹשאת בּכנפיה וישאלוּ קוֹדם כּל על כּוֹח יצירתה בּחיים ממש. ואם יוּכח, כּי הכּוֹח הזה אפס הוּא אוֹ גרוּע מאפס, לא יתמכוּ בּסיסמה ולא יעזרוּ לנצחוֹנה.

לא בּמקרה ולא מתוֹך רדיפה אחרי רוַחים, אלא מתוֹך אמת פנימית העוֹמדת בהתאמה גמוּרה לתפיסתנוּ הציוֹנית ולתפיסתנוּ הסוֹציאלית, נציע לישוּב הערבי, לשם חידוּשוֹ, לשם התפתחוּתוֹ והתקדמוּתוֹ, דרכים אחרוֹת מדרך הפרלמנט, דרכי לשם חידוּשוֹ, לשם התפתחוּתוֹ והתקדמוּתוֹ, דרכים אחרוֹת מדרך הפרלמנט, דרכי ההליכה “מלמטה למעלה”.

פירוּשן בּחיים הפוֹליטיים, בּחוּקת הארץ הוא: יצירת תאים חברתיים אוֹרגניים, מוֹעצה כּפרית, דמוֹקרטית, עממית, המסדרת את חיי הכּפר; מוֹעצה עירוֹנית, דמוֹקרטית, עממית, הדוֹאגת לעניני העיר ולתוֹשביה; איחוּד מוֹעצוֹת כּפריות ועירוֹניוֹת ליחידוֹת גדוֹלוֹת יוֹתר, הדוֹאגוֹת לענינים מקוֹמיים, המשוּתפים למחוֹזוֹת. ארגוּן ארצי של כּל הישוּב הערבי, בּתוֹר גוּף לאוּמי, לשם סיפוּק הצרכים הלאוּמיים הפנימיים; ארגוּן ארצי של העדוֹת הדתיוֹת לשם סיפוּק הצרכים הדתיים. “כּנסת ישׂראל” יכוֹלה לשמש דוּגמה לארגוּן כּזה, בּתנאי שישָמרוּ גם יסוֹדוֹתיה הדמוֹקרטיים. הממשלה המנדטוֹרית בּדקה וּבחנה, בּמשך שנים, כּל סעיף וסעיף של חוּקת הכּנסת שלנוּ. עליה גם לבדוֹק, וּבאוֹתה הדייקנוּת, את חוּקת הארגוּן הערבי כּדין, שהתקיף לא ישלוֹט בּה על החלש. על יסוֹדוֹת אלה זכוּת היא לישוּב הערבי לארגוּן ארצי.

אין לבנוֹת אנלוֹגיה בין הסוֹכנוּת היהוּדית וּבּין הנציגוּת של הישוּב הערבי. אין לערבי ארץ־ישׂראל אחים מחוּץ לגבוּלוֹת הארץ, הדוֹפקים על שעריה ושאלת פתיחת השערים שאלת־חיים היא להם. אין ערבים, מלבד ערבי ארץ־ישׂראל, אשר זכוּת מיוּחדת להם על הארץ הזאת. אין ערבים המשוּללים מוֹלדת ואשר ארץ־ישׂראל, היא לבדה, יכוֹלה להיוֹת ארצם. עצוּמים הם שטחי־האדמה העוֹמדים לרשוּת הערבים, וּוַדאי עשרוֹת בשנים תעבוֹרנה בּטרם יָפרוּ את כוּלם. ההבדל היסוֹדי שבּין המעמד החוּקי של היהוּדים והערבים בּארץ־ישׂראל הוא בּהתחיבוּיוֹת השלטוֹן המנדטוֹרי לדאוֹג לעליית היהוּדים הנמצאים עדיין בּחוּץ־לארץ וּלהתישבוּתם. ההבדל הזה נוֹבע מן המצב המיוּחד של היהוּדים, מן הצוֹרך החיוּני אשר להם בּארץ־ישׂראל וּמהעדר הצוֹרך הזה אצל האוּמה הערבית. “הסוֹכנוּת היהוּדית” היא נציגוּת של היהוּדים הנמצאים מחוּץ לארץ־ישׂראל ואשר להם זכוּת ורצוֹן לעלוֹת אליה. אין כּאן מקוֹם לאנלוֹגיה ומיוּתר איפוֹא לדבּר על הסוֹכנוּת הערבית, על אחת כּמה מחוּסר כּל טעם וכל הצדקה הוּא הדיבּוּר על “סוֹכנוּת מוּסלמית” אוֹ “סוֹכנוּת יהוּדית”. ואוּלם ישנה אנלוֹגיה בּין מעמד יהוּדי ארץ־ישׂראל וערבי ארץ־ישׂראל וצריך שתינתן אפשרוּת שלמה לישוּב הערבי לא רק להתארגן בּתאים מקוֹמיים, לא רק לדאוֹג, בּמסגרת אבטוֹנוֹמית, לעניניו הוּא (חינוּך, מוֹסדוֹת דתיים, מוֹסדוֹת צדקה וסיוּע), אלא גם להתיצב, בּתוֹר בּיאוּת־כּוֹח מוּכּרת ורשמית, הקבוּעה בּחוּקת הארץ, לפני ממשלת המנדט.

ההתפתחוּת הפוֹליטית העתידה – ענין לעתיד היא. ואוּלם אם בּאמת כּוֹחוֹת יצירה כּרוּכים בּישוּב הערבי, אם יש ממש בּכל התנוּעה הזאת, שהיתה עד־עכשיו שלילית ומהרסת בּלבד, כּלפי פנים וּכלפי־חוּץ, אם יש בּה מישהוּ הדוֹאג בּיוֹשר לעניני הערבים ולא רק למשרוֹת ולַעֲמָדוֹת חברתיוֹת וּלהגברת הרכוּש וּלהבטחת ההפקרוּת כּלפי העוֹבד והעמל, הרי גם מתוֹך הפרוֹגרמה הפוֹליטית “המצוּמצמת” הזאת נפתח להם שׂדה עבוֹדה פוֹריה לעשׂרוֹת שנים.

א' – ו' כסלו תר"ץ ( 8.12.1929 – 3 )