רקע
משה סמילנסקי
עַבְּד אִל־הַאדִי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשכ"ד

הכפר, אשר בו נולד עבּד אל־האדי, קטן היה עד מאד: אל צחיח סלע, בין הרי יהודה דרומה, דוּבּקו במורד כעשרה בתים קטנים, הנראים מרחוק כקני צפרים – זהו כפרו של עבד אל־האדי. ומסביב לכפר קטן זה הרים גבוהים ועמקים וגאיות עמוקים, המבדילים אותו מכל העולם כולו. ורחוק הוא הכפר הזעיר גם מדרך־המלך, ורק משעול צר ועקלקל מוליך ממנו אליה. שנים תעבורנה ורגל זר לא תבוא אל הכפר. העולם אינו יודע על קיומו של הכפר, והכפר אינו יודע על קיומו של העולם… גם השמש ממעיטה להביט שמה. היא פוקדת אותו באורה רק לשעות הצהרים בלבד: תעלה בבוקר, תזרח, ואל הכפר לא תאיר – צללי ההרים ממזרח יכסו אורה; תרד לערב – וצללי הערב ממערב יכסוהו. זמן רב משפיעה עוד החמה את אורה על ההרים, על הגבעות ועל סלעיהם – והכפר שרוי כבר בסתר צללים שחורים… שדות־זריעה אין לבני הכפר. הפסים הצרים של אדמת עפר וחמר עוברים כגידים בין צחיחי הסלעים, והם נעבדים רק ביד האדם, בלי עזרת הבהמה – ומדת התבואה, שמוציאים בני הכפר לכלכלת נפשם במשך השנה, זעומה היא מאד. לעומת זה רב הצאן אשר בכפר; בני הצאן קופצים שם כשֵדים בין הסלעים, מטפסים על צוקי ההרים ומוצאים שם את ספוקם ברוַח – לפיכך כל בני הכפר רועי־צאן הם.

*

רחוק הכפר מאדם ודבר אין לו עם אדם, אך על אדם אחד היו מספּרים שם כמעט יום־יום – על אִבּרַהים־פּחה.

שיחתם החביבה ביותר היתה מפעולות הגבור הזה.

יושבים להם הזקנים בחבורה בצל סלע כבד, ועל ידם הטף אשר בכפר עומדים מקשיבים לספורם; ומספרים שם על הגבורות ועל הנפלאות ועל התקונים אשר עשה אברהים־פּחה בארץ. בימיו לא נכּר שוע לפני דל. פחות השלטון ונסיכי הלבנון היו עומדים מסביב לשולחנו כמשרתים… ונמשך הספור, והכל שומעים ומשקיעים עצמם בתור־הפלאות ההוא.

וסַאלִיח, אביו של עבד אל־האדי, היה בראש המספרים.

הוא, סאליח, נלחם תחת דגלו של אברהים־פחה והלך אחריו עד עכּו ועד החרמון, עד דמשק ועד בירת השולטן…

ומספר סאליח על סוסתו של אברהים־פחה, שזכה לראותה בעיניו ממש, סוסה זו שאברהים היה עובר בה, עבוֹר וחצה, עבוֹר טוּס ותוּר במחנה התורכים, והם לא יכלו לפגוע בה, וגם כל כדור לא יאונה לה – תעבור כסערה, תעלם, וכל רודפיה לא ישיגוה ושבו על עקב בשתם…

ומספר הוא על הרובה של אברהים־פּחה, אותות ומופתים הוא מספר: היש מספר ליריות שיָרה רובה זה? הלא אין. ואף פעם, אף פעם לא החטיא זה את המטרה!…

הוא מספר, וכל בני הכפר, וזקן ונער, יושבים סביבו ושומעים את דבריו כחדשים, שומעים ומחרישים, שומעים ומשתאים בלי הוציא אף הגה מפיהם הפעור. גם הסלעים מסביב, עֵדי עולם, עומדים ומקשיבים בתמיהה לדברי סאליח, האיש מצבא אברהים־פחה.

וגם הנער עבד אל־האדי עומד ושומע לדברי סאליח אביו, שומע וחולם על אברהים־פחה…

ויש אשר יקפוץ על אחד האילים ואחז בקרניו ורכב עליו וקפץ בין הסלעים – מקפץ ומדלג ורואה את עצמו רוכב על סוסתו של אברהים־פחה… יש אשר יצא בקשתּו – ונדמה לו כי הרובה של אברהים־פחה בידו…

______________

וכשמת סאליח, ירש הנער עבד אל־האדי את הרובה, אשר נלחם בו אביו תחת דגלו של אברהים־פחה… כל בחורי הכפר קנאו בו – ועבד אל־האדי ידע את אשר בידיו וילמדן להשתמש בכלי יקר זה… ויצא שמו לתהלה בכל הסביבה: לא היה יורה כמוהו בין כל בני הכפרים אשר בהרים מסביב. ויאהב עבד אל־האדי את רובהו, ונפשו נקשרה בו, וישמרנו כאישון עינו.

ויגדל עבד אל־האדי ויקח לו אשה ויולד בנים, ויאהב את אשתו ויאהב את בניו, אך הכל ידעו ואמרו: “יותר משאוהב עבד אל־האדי את אשתו, את בניו ואת צאנו – אוהב הוא את הרובה שלו”…

וגם אמנם אהבוֹ… ולפי דבריו לא החטיא גם רובה זה את המטרה אף פעם אחת… ותהלת עבד אל־האדי ורובהו גדלה ותצא גם מחוץ לגבולי הכפר – מיום שהרג את הדבּע.

דבע זו ישבה זה־שנים בקרבת הכפר. רבים מבני הכפר ירו בה ולא יכלו לה – וידעו כי אך מין גלגול היא, או משלחת מכשף או רוח רעה. ויהי פחדה על כל בני הכפר, ומתיראים היו לצאת יחידים בלילה מן הכפר, עד שקם עבד אל־האדי והתנדב להרגה. ישב כל הלילה, הוא וחבורת רועים בין הסלעים אשר על יד המערה, ויהי אך יצוא יצאה הדבע ויור בה עבד אל־האדי – וכדורו הראשון הפילה ארצה.

אז ראו הכל, כי רובה זה של עבד אל־האדי לא רובה פשוט הוא…

ופעמים רבות אחר־כך העמיד עבד אל־האדי את עצמו בנסיון ויצא מנצח. פעמים רבות נקרא לכפרים מסביב, להצילם מפחד הדבע אשר בגבולם, ופעם בפעם בא עם רובהו ולא הוביש מבטחם – בא והציל. יש שארב כמה לילות על מערתה של דבע ולא יצאה, אך כיון שיצאה – השיגה כדורו ותפול.

ויצא שֵם עבד אל־האדי ושֵם רובהו עד למרחקים. והיה כל אשר יזכור את עבד אל־האדי וזכר את רובהו עמו, כי אחד הוא ואין שני!…

______________

ויהי אחד שיך בארץ, וישמע את שמע הרובה אשר לעבד אל־האדי, ויחמדהו בלבו.

והשיך איש תקיף ועשיר, שליט בכל הסביבה.

– מכור לי את הרובה שלך ושלמתי לך במיטב כספי!

ולא ענהו עבד אל־האדי דבר, אך צחוק צחק לו בלבו.

– עשר לירות זהב אתן לך! – קרא השיך העשיר.

ויבּהל עבד אל־האדי בשמעו על הון רב כזה, אשר לא חלם עליו מעודו, ויהי כאיש נדהם. רגעים עמד דומם וראשו מוּרד ארצה – אחרי־כן הרימוֹ, הביט בפני השיך ויען: “לא!” – וילך לו עצוב ומר־נפש מאת פני השיך הכועס, הלוֹך ולחוֹץ את רובהו אל לבו…

כחמש ועשרים שנה נאמן לו הרובה הזה – ואיככה ימירנו?

יאמרו אנשים מה שיאמרו, יספרו להם בני אדם, כי כבר המציאו בעולם רובים חדשים וטובים, ואולם הוא, עבד אל־האדי, יודע כי רובה כזה אשר בידו לא יהיה עוד – רק בימי אברהים־פחה יכלו לעשות כמוהו…

לא! את כבודו לאחר לא יתן – בעד כל הון לא יתננו!

*

והשיך לא שכח את הרובה אשר לעבד אל־האדי, גם זכר את העלבון שהסב לו בעליו בסרובו, וישמור את איבתו בלבו.

והנה הגיע התור לבן בכורו של עבד אל־האדי להקרא לצבא.

ויקרא השיך לעבד אל־האדי ויאמר לו:

– תן לי את הרובה שלך, והיה זה כופר נפש בנך ולא יותן לצבא.

שמע עבד אל־האדי ויעמוד רגע אובד־עצה, זכר את בנו אשר טפח וגדל, זכר את אשתו, ויתאפק וישלח ידו אל רובהו לתתו לשיך. אבל אך נגע בו – וכאב־מוסר גדול תקף את כל קרביו, וירם ראש ויען ויאמר בהחלט גמור:

– לא! לא אתן!…

ופני השיך חפו… אַחַר צחק ואמר: “ובכן, לך לך לשלום”…

ויסורי נפשו של עבד אל־האדי היו קשים ונוראים. בפעם הראשונה בחייו ידע מלחמה נפשית כבדה.

אשתו בוכה ומתחננת אליו לתת את הרובה כופר בנם, והבן אינו אומר דבר, אבל הבט יביט אל אביו במבט תחנונים ותקוה, וקשה לעבד אל־האדי מבטו של בנו מבכיתה של אשתו. וגם הוא עצמו מדבר על לבו, מחנן ומיסר את עצמו בחלום ובהקיץ…

ואולם גבר הרובה ונצח גם הפעם!

עבד אל־האדי לא נתן את כבודו לאחר – ובנו נלקח לצבא.

וכשהוליכו אנשי־צבא את בנו, את בכורו – היו פני הזקן חִוְרִים, חִוְרִים מאד – אך דמעתו לא באה…

______________

והנה אסון אחרי אסון!

נקרוא נקרא עבד אל־האדי לכפר רחוק אשר בסביבות חברון להרוג שם את הדבע, אשר השחיתה מסביב ולא יכלו לה. ויהי כי בא אל הכפר, ויראו את הרובה הישן אשר בידו ויאמרו האנשים לתת לו אחר, חדש, אבל הוא לא ענם כלום, ורק צחוק קל עבר על שפתיו.

ויארוב בלילה לדבע… וכשיצאה, כונן את רובהו – והנה קול דפיקת המנעול נשמע – ויריה אין…

דמי עבד אל־האדי קפאו בעורקיו – רובהו בגד בו…

והדבע הולכת ומתקרבת אליו… יש להחליף את הכדור, אך ידיו אינן נשמעות לו… והדבע הולכת וקרבה.

אמנם נס נעשה לו במקום הזה – הדבע שבה פתאום לאחור ותעלם, אך כל שער ראשו הפך פתאום לבן…

איש לבן שב עבד אל־האדי אל כפרו, אבל עוד לא נואש ויתנחם לאמור: “אך מקרה הוא – ודאי לא הייתי ראוי אותה שעה”…

והדבר אשר קרה אחרי־כן היה קשה מן הראשון.

בנו של אותו השיך העשיר, שחמד את רובהו של עבד אל־האדי, סר פעם אל הכפר הקטן. וזה הצעיר ראה את העולם ומלואו, בקר גם ביפו וגם בירושלים, וגם לבירות ולאלכסנדריה של מצרים הלך. נאספו ובאו אליו כל בני הכפר. והוא ישב וספר לפניהם על האניות המתהלכות בלב־ים ועל הרכבות העוברות מרחקים גדולים ועצומים בלי סוסים ובמהירות נפלאה, ויספר גם על כלי הנשק החדשים, על הרובים ועל כלי התותח, ואות בידו – רובה חדש ומגוהץ, היורה למרחק רב – ועבד אל־האדי גם הוא עומד ושומע.

ויצחק הצעיר בן השיך לעבד אל־האדי הזקן ולרובהו ויאמר:

– רוצה היה אבא לתת לך מאתים פרנק בעבוּר זה, ואני בחנם לא הייתי לוקח קנה רצוץ כזה… יודע אתה, זקן, איה מקום כבודו של זה? – במזבלה!…

פני הזקן חָורו, ידיו ורגליו רעדו. לוּ את חרפתו שמע, לוּ שמע את חרפת אשתו ובניו, כי אז לא חרה לו, כאשר חרה לו הפעם, ואך מיראתו לענות לבן השיך כחרפתו, ענה:

– ואנכי לא הייתי מחליף את הרובה שלי בעשרה “מגוהצים” כזה שלך!

– אפשר עוד יש לו ערך לזה שלך, – ענה בן השיך, – אפשר ראוי הוא להריגת כלבים!

– החדש שלך אינו אלא כלי־שעשוע… שלי – זו מעלתו שהוא ישן! – צעק עבד אל־האדי, – בדורות הללו אין עושים עוד כלי נשק כאלה. רק בימי אברהים־פחה היו כאלה!…

לאחרונה התערבו הצעיר בן־השיך והרועה הזקן: רובהו של מי ירחיק לירות…

באו כל בני הכפר לראות בדו־קרב זה.

שניהם הציבו להם מטרה רחוקה.

הרובה החדש השיג את המטרה.

והרובה הישן – כדורו נפל באמצע הדרך…

גם קולו של הישן מול קולו של החדש היה כקולו של זקן עובר־ובטל…

חפו פני הזקן ולבו נשבר.

כך נקם בן־השיך הצעיר את נקמת אביו, נקמה אכזריה…

*

אבל עבד אל־האדי התעודד בנחמה ואמר:

– אמנם הרובה שלי אינו מרחיק לירות כאלה החדשים, אבל את המטרה לא החטיא אף פעם…

אך הה, נחמתו זו לא ארכה – מביתו קמה עליו הרעה ותדכאהו.

שמונה שנים עבד בנו בצבא, עבר בכל רחבי הממלכה – ולבסוף זכה עבד אל־האדי לראותו חפשי בביתו.

נקבצו ובאו כל בני הכפר לקדמו ב“ברוך הבא”, נסבו וישבו ושאלו לחדשות – והנה גם בנו מספר על האניות ועל מסע־הקיטור ועל כלי הנשק החדשים…

עמד הזקן ושמע לספורי בנו והתחיל מלגלג ואומר, כי כל זה אינו אלא צחוקו של השטן, מעשי רמאות ואחיזת־עינים בלבד.

וגם בכלי־הנשק החדשים אינו מאמין:

– הם אמנם מרחיקים לירות, אבל אינם קולעים אל השׂערה, ומה תועלת יש בהם? אילו קם עתה אברהים פחה, היה מבטל את כל החדשים שלכם, שלא באו אלא לרמות את הבריות!… הלא כלי־הנשק שלכם כולם אינם שוים ברובה האחד שלי!

צחק הבן ואמר, כי רק בידו המנוסה והרגילה של אבא יש איזה ערך למין כלי שכזה:

– לוּ לקחת, אבא, את הרובה שלי, כי עתה ידעת שנשקך אינו אלא חרס הנשבר…

הדברים יצאו מפי הבן – ואגרופו של האב נפל על ראשו ועל פניו.

ובכל זאת שמר האב את דבר הבן בלבו, ושלשה ימים ושלשה לילות לא מצא מנוח…

______________

ויהי בחצי הלילה, בנפול תרדמה על כל בתי־הכפר, ויקם הזקן מעל משכבו ויצא חרש כגנב מביתו אל השדה, אל מחוץ לכפר… ובידו שני רובים: שלו ושל בנו…

והלילה ליל ירח, בהיר ויפה.

וילך הזקן כמתגנב, מביט לרגעים לאחוריו, לראות אם אין רואה בו ושומר צעדיו – וילך הלוך והתרחק מן הכפר.

וכשהרחיק מאד ויבוא בין הסלעים, הניח את שני הרובים אשר בידיו ארצה, ישב, הביט עוד פעם אחורנית, סקר את כל הסביבה – עד אשר נתברר לו כי לבדו הוא… טוב, איפוא! עתה יראה, עתה יוָכח וישפוט!…

על אחד הסלעים – הסלעים מכיריו – עמדו עצים אחדים בודדים; המה יעידו!

ויקח הזקן את רובהו הישן ויור אל עץ אחד.

ויקח את הרובה החדש ויור בעץ השני.

וינח את שניהם על הקרקע, ויגש אל העצים ויתבונן בהם, התבונן הרבה – ואנחה חרישית, אנחה המשברת את הגוף, יצאה מלבו…

ועוד פעם חזר אל הרובים ועשה כמעשהו הראשון.

ועוד פעם הלך להתבונן אל העצים…

ועוד פעם לא יכול להתאפק – ויאנח.

וישלש הזקן את מעשהו – וירא כי צדק הבן.

אז יקח עבד אל־האדי את הרובה שלו, את הרובה אשר אהב, אשר לא נפרד מעליו אף יום אחד, ואשר הקריב לו הון עצום ואת בנו ראשית אונו – וישליכהו בכל כחו ממרום הסלע אשר עמד עליו, אל בין הסלעים, אל התהום – ויעמוד…

ובאזנו קול רעש, קול נפילת כבודו משן־סלע אל שן־סלע, אל תוך האבדון.

*

ולפני זריחת הבוקר שב אל ביתו ובידו – רק רובה אחד, הרובה של בנו…

איש לא ראהו בצאתו ואיש לא ראהו בבואו, רק הירח והכוכבים והסלעים והעמקים אשר מסביב, הם שמרו את סודו.

______________

למחרת חלה הזקן, ולא עבר שבוע־ימים ועבד אל־האדי שבק חיים לכל חי.


המלצות קוראים
תגיות