רקע
אליעזר שטיינמן
הבחירה בארץ הבחירה: תש"ו
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: [חמו"ל]; תשט"ז

 

מדינת היהדות

אומות העולם מונות לחמה, ישראל מונים ללבנה.

רמז גם כלפי המדינה כמושג, כחזון, כאפשרות היחידה להגשמה נכונה וישירה.

השמש מנסרת במרומים בהדרת־גאון, וכשהיא יוצאת מנרתיקה הריהי קופחת על הראשים. היא נותנת השפע, מקור הסמכות העליונה לעצמה. ויש בה הרבה ממידת האכזריות.

הלבנה אין לה משלה כלום. היא מקבלת אורה מן השמש. היא ענוה ומבוישת מקצת. מיעטה את עצמה, צמיחתה מן המולד ואלך נראית לעינים; ובהגיעה למלואה היא שוב פוחתת והולכת. מה מקום יש בה לזחיחות הדעת, להרגשת אני ואפסי עוד?

מהי מדינה? בחינת שמש או בחינת ירח? האם סמכותה בה עצמה ככוח ראשון ועליון או אין היא שואבת את סמכותה אלא ממקור העם?

יש רק שתי תשובות על שאלה זו, רק שתי אפשרויות, ומכל מקום רק שני כיוונים בשאיפה.

אומות העולם מונות לחמה, ישראל מונים ללבנה.

מימות עולם אין חולקים על עצם עיקרון המדינה אלא מתי מספר מן הבודדים, הבורחים למדבריות של חול או למדבר נפשם הרחק מפגעי בני אדם והרחק מן הדאגה לישוב האדם.

אין חולקים על עיקרון המדינה או על יסוד המלכות, שכן אי אפשר להתקין אפילו ד' אמות של חיים ופעולה בלי השגחה חיצונית, המשמשת מעין מסגרת (אפילו תמונה, שהיא רק בבואה של חיים, זקוקה למסגרת). ואילולא מלכות איש את רעהו חיים בלעו. אבל יש לחלוק על המסגרת הנכנסת לתחומי התמונה והדוחקת את רגלי התמונה עד שמטשטשתה לחלוטין והיא עצמה רוצה להיות התמונה. זכאית המלכות, אם היא של חסד, ולא כשהיא אכזרית.

יש מלכות אכזרית כלפי חוץ ומיטיבה כלפי פנים, ויש להיפך, שמכה את נתיניה בשוטים ובעקרבים ולובשת פנים שוחקות בחיבוב ובליבוּב ובהדרת נימוסים במשאה ובמתנה עם מעצמות־חוץ. אבל דוּ־פרצופית זו אינה יכולה להתקיים לאורך ימים, כי כל צביעות היא מטבעה פרירה. כל המתאכזר לשכניו אינו יכול להיות חונן ונותן לאמתו בקרב אנשי ביתו. מדינה המדכאה את נתיניה אי אפשר לה שלא תבוא בסכסוכי־דמים עם שכניה. העיקרון הפועל במושג המדינה קובע את פרצופה וקובע גם את גורלה. אם זה עיקרון של חסד ושל קבלת שפע, הרי המדינה המוקמה על יסודו היא בחזקת אם, שרחמיה על ילדיה ומיטב שאיפותיה לגדל את כלל נתיניה לחיי אושר ורווחה, שלום ופריחה. ואין שלום מבפנים, שאין השלום מבחוץ חומה לו. ואם מלכות אכזרית כלפי פנים, הרי שיש בה מיסוד הרחב והתנין. תנין חייב לבלוע ולהתנפח עד לאין שיעור. מלכות תנינית לא זו בלבד שאיננה מקיימת את תפקידה שאיש את רעהו לא יבלע חיים, אלא היא עצמה נעשית בולענית, היא בולעת את מיטב אישיה וחותרת לבלוע מדינות בזו אחר זו, בעשותה בעצם את שתי המלאכות הבזוּיות בבת אחת: תוך כדי בליעת שכניה היא זוללת וסובאת גם את דם מבחר בניה. אין היא פועלת כלל לשם איזו תכלית, לא תכלית חומרית ולא תכלית רוחנית, כי היא תכלית לעצמה, המדינה כמקור הסמכות העליון סופה לבקש עליונות לעצמה בכל. הכל למענה ולמען רוב מעלתה, ולא כלום כמעט למען האדם, שאיננו אלא בשר לתותחיה וכלי־שרת למטרותיה, הנעלמות, כשם שהן חסרות־שחר.

היהדות לא גרסה מימיה מדינה רבונית זו. אם לרבונות, יש רבונו של עולם. וכן לא עשתה היהדות את המלכות, על אחת כמה את המלך, אלהות. אם למלכות, לא מלך אביון הוא הראש. באמרי יהדות הריני יודע מאד, שהנני מתחייב לספוג שתין פולסין של לעג וביטול מפי חכמים אחרונים, שאינם מפחדים עוד מפני שום שטן, אבל הם מתמלאים אימה וחרדה בשמעם את השם המפורש של יהדות. החכמים האלה אומרים: יהדות – להד"ם! אין כלל יהדות בחינת השקפת עולם. או שאומרים: אם נניח שהיתה פעם קיימת יהדות כבחינת־עולם או כהשקפת עולם, הרי מכבר פרחה נשמתה ונתרוקנה מתכנה. עתים הם מנסחים שאט־נפשם לבעלי היהדות דרך שאלה לגלגנית: אדרבה, ילמדנו רבנו מהי יהדות? מה “אני מאמין” יש לה עוד בפיה בדור כופר זה? מה פסוק יכול אתה להשמיע בשמה, הכולל את עיקר ענינה ויסוד מהוּתה? מה? מה? – אם לברר תמצית, יסוד ושורש יארכו הדברים לאין שיעור. הדבור מתייחד כאן על פרשת המדינה ומצטמצם בנושא המלכות. והנה דווקא בפרשה זו ובנושא זה הגידה היהדות את דברה גלוי ומפורש בתוך כל קהלות ישורון ונגדה נא כל הגויים, כמה רב בוזה למלך אביון וכמה ממאסת היא להשתחוות לצלמים. אמנם, רבים מבוזי העם היהודי טופלים עליו אשמת העריצות הממלכתית, כשם שהם משמיצים את שמו בכמה עלילות אחרות ועד לעלילת הדם. בפסוקים קדומים אפשר למצוא אסמכתות גם למדינה תנינית בישראל. אבל רק מחוסרי הגיון במחשבה תחילה אינם מבחינים, שלא כל הפסוקים שווים במעלה לגבי הבנת נפש עם. יש פסוקים, שאפילו הם מקודשים מהווים בכל זאת שאריות של מושגים, שאין להם עוד אחיזה בתודעת האומה, על אחת כמה לא בחזונה. וחוות דעתו של עמנו על נושא המדינה נכתב לא רק בפסוקים, כי אם גם בפסקי דם ואש, שנחרתו בבשרם של שבטי ישראל בכל הדורות ובכל המקומות. שום שבט יהודי לא רצה להשתחוות לצלם. ומבחינה זו כולנו יהודים, כולנו, עד האחרון שבאחרונים ועד הכופר שבכופרים. שום יהודי, אפילו הוא נשבה לבין כל המושגים הגויים אינו מודה בסתר נפשו באליל המדינה, ואינו מקנה למלכות את הסמכות העליונה. אין אנו צריכים כלל להטריח את מגילות החזון של נביאינו לאחרית הימים בשביל להוכיח מה פירושה של מדינת היהדות; ואף לא להביא מראה־מקום ממאמר חכמינו, שכל סנהדרין שהוציאה פסק־מות אחת לשבעים שנה היא קטלנית. הדברים חרותים על לוח לבנו. בחביון נפשו של כל יהודי יושב ישעיהו בן אמוץ ועמוס הנוקד מתקוע. אין אני אומר, כי כולנו נביאים, כולנו קדושים, כולנו מלאכים, אבל אומר אני, שכולנו שונאים צלמים ובכל אחד מאתנו חי חזון מדינת היהדות. כל יהודי במסתריו מתפלל באמת ובתמים שיקוּיים במהרה ובימינו ולא ישא עוד גוי אל גוי חרב וממלכת הרשע כעשן תכלה. כל תרבות לאומית מכילה בתוכה חלק, שהוא בחזקת דרשה נאה, מלים יפות, מליצה, אגדה, והוא אולי חלק הארי שבה, וכנגד זה יש בה אילו עיקרים, שהם בגדר ייהרג ואל יעבור, שבהם התרבות כולה מעורה, מהם היא מתחילה וכשהם נפגעים בה היא גופה כלה והולכת. כל דברי ימינו מוכיחים, שענין מדינת היושר לא היה לעמנו פסוק סתם, מליצה יפה, אגדה. בנקודה זו כלוּלה התמצית היהודית. מכאן נשמת עמנו יוצאת ודרך כאן היא שבה לחיים. מן הסתם אין מקרים בתולדות העולם. ולא במקרה כל מדינה על תלה בנויה ומדינת היהדות מושפלת עד שאול תחתיה. אף לא במקרה כל הממלכות נהרסו עם חורבן מדינותיהן ורק מלכות ישראל לא דעכה בחזון ישראל גם לאחר חורבן ארצו. ועדיין היא זורחת על שוממות ציון וזריחתה מהלכת אחרי פזורי ישראל עד קצוי העולם. כל ענני הגלויות לא הקדירוה כליל והיא התלקחה בלהבה הקדושה בלבבותינו בדור הזה באור גדול ושגיא. אנו מאמינים באמת ובתמים, שאי אפשר לחזור ולשנן את המלים אחרית הימים עד לאין קץ ימים. צריך שתגיע פעם האחרית הזאת. והנה הגיעה האחרית בימינו. עדיין לא היה שבר כזה בשום זמן, שבר שהוא כמעט החורבן האחרון הצפוי לכלל העולם. וזהו הזמן שבו נעמד מין האדם במבחן האחרון, אם פניו לתחיה או לאבדן. ומה מנין השנים יהא מקובל עליו מעכשיו ולהבא בעסקי מדינות: אם לחמה או ללבנה. לעת כזאת לא עוד שכל ולא עוד יושר להחביא בלבנו משום אילו נימוקים וחששות, או גם פחדים, את זריחת הדורות שבנשמותינו: מדינת היהדות. אם נכון לומר שיש יום פקודה ושעת ההכרעה, הנה היום והנה השעה. ישעיהו בן אמוץ, רק אתה עלול להיות מציל העולם. מציל העולם ולא עמך? היתכן? כל מדינה על תלה בנויה ומדינת היהדות מושפלת עד שאול תחתיה? לא יהיה כדבר הזה. כי אם יהיה, עולם לא יהיה. לא תהיה מנוחה במצפון העולם, אם עולם הגויים לא ישיב לנו את גזלתנו; לא יהיה כלל עולם, היינו, עולם אנושי, אם גוי אחד, זורח כירח, לא יינתן לו מקום כבודו תחת השמש. לא היה שבט, לא דור, לא אדם, בישראל, אשר לא נשא בסתר נפשו כזריחה גנוזה את מדינת היהודים. אך כעת בימינו, בדור זה, בשעה זו, מה זריחה? אש מתלקחת. כקדוח אש המסים כן יהמה יחמר דם ישראל, החי והשפוך, הוא זועק מן האדמה ועד לשמים: מלכות גם לישראל, מדינת היהדות. ואף אם לא תרצו אתם המתכחשים, המתבוללים והמגמגמים, אין זו עוד אגדה.

ז' אדר א' תש"ו.


 

עוד לא אבדה תקותנו

“ולמה זה אבקש לי ארחות עקלקלות, ואעזוב אם ארחים” / יהודה הלוי.


יש עוול זועק לכל הרקיעים: בית ישראל ואין בית לישראל.

יש צער המקפיא את הדם ואת המוח: עם עולם ואין לו פּינה בעולם.

יש כאב העושה את הבשר חידוּדים־חידוּדים: גם לעת הזאת, במוצאי שואת עמנו, אשר כמוה לא היתה לעולמים, חייבים אנו לעקור הרים של נימוקים והסברות בשביל להוכיח לזרים, ואף לרבים מבני אחינו, שגם אנו זכאים לאחוזת־נחלה, לצל־קורה, למקום־שיכון לשרידי גלויותינו.

הנה מתעוררים וקמים לאומים רבים וגם עממים, אריות ושוּעלים גם יחד, איזבקים וקירגיזים, אלבנים וארמנים, ילדי ערב ובני הסלאו, אף כמה מנינים של בדואים, השומרים על שממה של דורות מעבר לירדן, ורק עם אחד ישנו בארץ, שאין מתירים לו לפצות פּה ולדרוש את גזילת חייו.

ראו נא כיצד נציגי גויים רבים מתחלחלים למשמע התביעה היהודית לזכותנו היסודית, הפשוטה כאור, כאויר, כאדמה, כחיים עצמם.

כל כושר שיפוטם ניטל מהם כשהם שומעים, שגם יהודים, שרידי הרג רב, רוצים להיות בתוך עמם, מעיזים לרצות בשבת אחים גם יחד בבית חייהם.

הם לוטשים עיני־תמהון ומוחם אינו תופס זאת.

הבאמת אינם תופסים זאת? גבירים אדירים, בעלי נחלאות עצומות, חולשים על ימים ועל יבשות, בולעים חבלי־עולם ואינם אומרים די. אינם מבינים, בתכלית הפשטות אינם מבינים, מה טעם גם עם עשוק ומוּכה ונרצח מבקש לו נחלה קטנה, ולא עוד אלא מעיז הוא לפרש בשם מדינה.

יובלות של עינויים, אשר נפלו בחלקו של עם זה, אינם משמשים להם נימוק והוכחה.

מאות שנות מסעי הצלב אינן מפרשות להם כלום.

אף הטבח הנורא, קבר המליונים הגדול, גל עד, שהוקם על אדמותיהם, אין לו בעיניהם כוח משכנע.

הם אינם מבינים מה מבקשים היהודים האלה ומה דורשים הם.

הבאמת אינם מבינים?

מזמן לזמן הם מכנסים את נציגיהם לועדות חקירה, מושיבים על כסאות למשפט את חכמיהם, מדינאיהם ומלומדיהם, והללו נוטלים איזמל קהה של חוסר־הבנה אם במחשבה תחילה ואם בטמטום מחמת הרגל־מורשה, וחותכים את חזון הדורות שלנו ומחטטים ומנקרים ובאים לבסוף, לידי נקודת המוצא שלהם, שאינם מבינים מה היהודים הללו רוצים.

ולפי שאין נציגי הגויים מבינים. גם רבים משלנו מזדעזעים ומתרתחים ומסלידים ומתחילים להתכחש להגיון הישר, לזכותנו היסודית, הפשוטה באור, כאויר, כאדמה, כחיים עצמם.

אך למה נבקש לנו ארחות עקלקלות ונעזוב אם ארחים?

אי־הבנתם של רבים אינה משמשת כלל הוכחה, שאין עמנו הדין, הצדק, היושר.

אי־הבנה זו גופה צועקת, כמו דמנו השפוך, לזכותנו.

כלל גדול הוא מימות עולם, שאין אנשים באים לידי הבנתם של הדברים הפשוטים ביותר אלא בדרכים עקלקלות ולאחר נפתולים שאין להם שיעור.

אלפי שנים משתחוים הבריות לכוכבים ולמזלות, סוגדים לשור, מאליהים את הזבוב ואת הצפרדע, כורעים לפני אלילים רבים, מזבחים למולך ועובדים כל העבודות הזרות, גורסים כל מיני ריבוי עד שמגיעים לרעיון הפשוט בתכלית, לרעיון האחד, לחזון האחדות, להגיון הנאצל, לאמונה בעצם הנעלם.

ומה יותר פשוט מדבר הצדק, מאמת השויון, מעיקרון כל אנשים אחים, מן הסיסמה לחם לכל ומן המצוה לאהוב את כל הנברא בצלם ולחמול על כל נפש חיה? אף על פי כן לא תפס מין האדם מחשבה פשוטה זו, המחזיקה אושר, תיכף ומיד בשכלו הישר לחוקק על פיה חוקי אמת וצדק, אלא התפתל בנפתולים לאין מספר ועדיין לא תפס מוּשׂכּל ראשון זה. תכלית כל המהפכות היתה להגיע לפשוט ביותר. גויים וממלכות נהרסו, נהרי נחלי דם נשפכו, בשביל ללמד לבני אדם אלף־בית. ועד היום לא למדו כמעט אותה. עשו חייל רב בהבנת סוגיות חמורות, חכמו והשכילו לבנות כמו רמים שיטות מדעיות, אבל לא חכמו ולא השכילו להבין את הפשוט. אין זאת שהפשוט מסובך לפעמים יותר מן המורכב, ואין דבר קשה מן הקל. אף אין יקר המציאות מן הקו הישר. הליכות גויים ומעמדות יש להן צורה של עקומה… נמצא שבעד האמתות הפשוטות משלמת האנושיות שכר־לימוד יקר ביותר.

מכאן אנו למדים אמת אחת, שכבר למדנוה מכמה וכמה מקורות אחרים, והיא, שפרשת ישראל נעוצה בצומת הבעיות העולמיות. יהודים לוקים – סימן שיש ליקוי המאורות בעולם כולו; ניטמטמו המוחות והקשיחו הלבבות עד שאינם חשים ואינם מרגישים בצער ישראל – אות הוא, שטמטום פגע בכושר הגיונם של הגויים ובראשם האנושי בכלל. ככל שהבריות מתרחקים מהבנת המושכל הראשון, כן צפויים הם להיאכל על ידי היאוש האחרון. אבל אנו התובעים את זכות עמנו ומבקשים הבנה לגורל ישראל חלילה לנו להידבק בחולי היאוש. אסור לנו להתיאש הן מן השכל הישר והן מנצחון היושר. אין תקוה לגאולתנו הלאומית, אלא מתוך אמונה בגאולת האדם מצפרני הטמטום האכזרי.

חושבני שכך אנו צריכים לדבר בתביעת משפטנו. לא בלשון־לימודים ובשפת־מתחכּמים, לא בחריפות למדנית ובעקירת הרים של סברות ונימוקים, אף לא בבקיאות מתרברבת בתלי־תלים של עובדות ומיסמכים. אנו באים לתבוע את הפשוט ביותר, את המושכל מאד, את המובן מאליו. וכך עלינו לדבר נגד כל הגויים, במלים פשוטות, ללא כיסוי והעלמה: כך וכך. כל גויי הארצות חייבים לנו, מטעמי דין וצדק, הגיון ויושר, את המדינה. והמדינה רק אחת היא לנו: ממזרח שמש, בבית מכורתנו. מחמת המציק היינו במשך יובלות עם מפוזר ומפורד, קרוע ומפולג בין רשויות רבות. הננו חולים בגוף ובנפש מן הקריעה הזאת והפיזור הזה. מבוקשנו, טמיר לשעבר, וכעת השעה לגלותו בשפת אמת, להתכנס מחדש ברשות היחיד שלנו. אנו צמאים לריכוז ברוב מנין וברוב בנין, וזקוקים להחלמה. רק מקום אחד בעולם הולם את יחודנו הלאומי ויחודנו הולם אותו. אחד הוא ולפי כל חוקי היושר רשאים אנו לדרוש מאחרים: זוּזוּ קצת ותנו לנו ריווח במקום הזה. זוזו קצת. כך פשוט עלינו לדבר. וככל שנדבר בפשטות יתירה, ללא גמגום וללא מעשי־מרכבה, כן יגדלו סיכויינו להיות מובנים. סוף־סוף עתידים לנצח חוקי היושר והשכל הישר. נחזור על כך, על הנקודה האחת הזאת, הפשוטה ביותר. כי, אכן, לא אבדה תקותנו.

י“ד אדר א' תש”ו.


 

זהו! זהו!

אף לי ניתנה הזכות לצעוד בתהלוכת הכבוד של מאתים אלף הפושעים, תושבי העיר העברית היחידה בעולם, אֶל הזהוי.

במגרש שטוף שמש עמדנו בצהרים הלוהטים, אָנו קהל גדול של עקורים זמניים שבתוככי הארץ הקדושה. אבות ואמהות החזיקו בזרועותיהם את עולליהם שנלחצו אליהם בעינים מפולבלות מחמת המציק של השרב הגדול. אנשים באים בימים החזיקו בזרועותיהם נסיון עתיק־שנים של עם נרדף מגולה אל גולה בשבט נוגשׂים, המחזיקים בארצות העולם כאילו הן קנינם מששת ימי בראשית; הצעירים שבנו החזיקו בלבם הבוער זעם עצור בתוך סוגר האחריות הישובים והלאומית – וככה צעדנו כולנו בסך עד שהיינו ניצבים לפני האיש אשר לו השלטון לזהות את כשרותנו האישית או לשים חלקנו בין החשודים הנשלחים אל מחנות העצורים.

והוא, איש השלטון, גבוה מאד, שמן מאד ובלונדי מאד. הוא. כמדומני, לא הסתכל בפני איש חי. הוא בחן ובדק את צלם האיש שבתעודה. ואף על פּי שלא הסתכל בנו חשנו את מבטו החמור, הנובר, למוד המחשך, שאינו מביט לכאורה, מכל מקום לא במישרים, אך חודר חדרי בטן באיזו הצצה מיוחדת משלו. משהגעתי לפני כס משפטו נתתי אני בו את עיני, מאחר שהוא, שקוע בצלם־דמות, לא נתן עינו בי. ועד שהוא מטייל ארוכות וקצרות, על־פּני רחבת ה“נייר” שלי לתכלית הזהוי. פלח את מחשבתי חזיז:

– זהוּ! זהוּ!

אכן: זיהיתי ללא תפוּנה את המזהה שלי. הוא מוּכּר לי מאד בצביונו, בשיעור־קומתו, בגזרתו הלזו ובמבט הלזה, הבוחן ואינו מביט.

זכוּר הוא לי מן המדינה ההיא, מן התקופה ההיא, בימי קיסר כל רוסיה, בזמן טרם־מהפּכה. הוא שומר החוק ובולש את מפריו, היה תמיד זקוף־קומה, שמן מאד ובּלונדי מאד. חיוך נעוה היה מתנחש בזויות שפתיו בדומה לזה המתפּתל בפתחי פיו של הניצב לנגדי, זה החיוך האומר: אני בא־כוח החוק והשלטון, מי הקשה אלי וישלם?! אותו שומר־חוק בלונדי אַלים עמד, זכורני, איתן על גבי דוכן בן כמה מאות שנות עריצות ושלטון בכיפה של שושלת אחת. הוא לא בילה אותי. אני בליתי אותו. לימים זכיתי לראותו מוּדח מעל כנו בן שנות המאות, מגורש מני גיו, מושפּל. אך, אוֹיה, הוא ירד מעל תל אשפּת שלטונו במקום זה ועלה למלוך על תלי־תלים של אשפּתות במקום אחר בדמות בן־שחץ נקלה ונתעב ומושחת לאין שיעור מן הראשון. ההוא, השני, רחץ את פּעמיו, לא, חצה עד צואר, בדם קרבנותיו. גויים רבים היו קרבנותיו, אך מיליוני חללי עמי היו קרבן המחים אשר לו. הוא לא שקע לתהום האבדון בנחלי הדמים אשר שפך, אך הגלים עברוהו בכל זאת ושׂמוּ מחנק לו. אף הוא רוממות החוק והסדר היתה בגרונו, סכין השוחט ושבט הנוגש בידו.

כמה דומה לההוא קו לקו ותג לתג פרצוף האיש הניצב לנגדי וּבוחן וּבודק את כשרותי האנושית. איזה דמיון מבהיל בזו הקומה, בזו הגיזרה, בזה המבט הנובר. ולמה נאמר שאין פרצופיהם של בני אדם דומים זה לזה? בעצם אין כלל רבוי גוונים בפרצופים. קיימים כמה דיוקנאות־אב אנושיים, טפסים נצחיים, שהעתיקים מהם חוזרים ונשנים לאין־שיעור. אף דיוקן־אב של איש רם הקומה, הניצב על משמר החוק והסדר וחרבּוֹ שלוּפה בידו, הוא בסטיות קלות קיים ועומד, כנראה.

אכן, זהו, זהו, העולם לא נשתנה. הוא רק צועד מחיל לבוש מדים ונושא פּגיון, כידון או חרב, אל חיל לבוש מדים ונושא בידו תת־מקלע או מכונת־יריה, משתנה צורת־הסגין, אולם חוגר החרב בצביונו עומד. וכן המפקדים על החיל הזה משנים חיתוך הדיבור וניבי הסיסמאות, שהם גוזרים אותם מפּעם לפעם בהתאם לרוח התקופה ולטעם הזמן. כן, העולם לא נשתנה. ותמיד נתון הוא בידי התקיפים. ותמיד עומד אני היהודי לזהוי ולבדיקת כתב הכשרות שלי. נבוכדנאצר בקלגסיו, רומא בסרדיוטיה, מסעי האבירים בצלביהם, שחצני צלב הקרס ושמשיה המרובים של המעצמה, החולשת על גויים רבים בתקופתנו, כמה רב הדמיון ביניהם בתכסיסיהם, בגינוניהם, במבטיהם הנוברים כנגדי, היהודי, הנע ונד בארצות, הנע ונד גם בארצי. אני היהודי העברין היחידי המפר חוק וסדר בעולם נאה זה, שהשלום ישכּוֹן בחילו והשלוה בארמנותיו.

זהו, זהו. הוא ניצב לנגדי קר, חד, זועם, נובר בי במבטו, אך אל צלמי החי לא יביט.

זהוּ, זהוּ, אשר כל מעללי הפשעים בארצות לא השביתו את שלות נפשו. הוא ראה במנוחת־לב טבח מיליונים מבני עמי, הוא כילכל בשלות־מצפון משרפות, תאי־גזים, מבול של דמים באירופּה ובאַסיה, פּרעות קילצה, אגרות־רעל המשוגרות בבי־דואר של שוייץ השׂבעה והמאושרה, את הכל הוא נושא וסובל בשלות גאיונים אך סמבטיון של חמת זעם מוסרית התגעשה בקרבו עד לבלי נשוא, כאשר קם גם בי בן עם הנשחטים רוח לגונן ולהציל את חיי. וראה, מעוצם המשׂטימה המפעפעת במבטו, דומה, אינו יכול להסתכל בפרצופי.

זהו. זהו.

אדבּרה נגדה נא כל הגויים הצדיקים, שומרי החוק האלה.

זיהוּני גם זיהוּני. אכן, אני הנני אני, היהודי מאז ומקדם. אולם אני גם אחר, ישן וגם חדש הנני. ואני היהודי החדש אדע לתבוע חוק לאמתו ולדבר משפּט כהלכתו, לגונן ולהציל.

ז' אב, תש"ו


 

חיה מדינית וחית הקודש

גם ביום שמחת לבנו אסור להוציא מן הידים מאזני השכל, אפליו אם כף אחת מהם עשויה עתים להכריע לצד העצבות; וגם שעה שהלבבות מלאים ועוברים על גדותיהם לא יאה לו למוח להתרוקן לחלוטין מכל מחשבה בוחנת.

נס גדול התרחש לדור זה בישראל, האומלל מאד וגם המאושר קצת, המוכה הרבה, והרואה עמל ויגון ללא גמול והזוכה בכל זאת לרגעי־נחמה. נס גדול התרחש לדור זה, שניתנו לנו אתחלתה של עצמאות, צל קוממיות, מדינה בכוח, בעצם רק כמה אמות קרקע פסיכולוגיות בחינת מנוף להתאחזות בעצמאות מלאה לעתיד לבוא – ועל כך אנו כולנו, סבור אני, אפילו רבי הפכחות וקטני האמנה שבינינו, מרימים כוס של ברכה, כוס של הודיה על רמזי הישועה ועל אתחלתא דגאולה.

אבל יהודי חייב לזכור תמיד, שכוס של ברכה היא גם כוס של קידוש. יהודי חייב לזכור הרבה דברים. הרי אנו עם הזכרון. ובמיוחד הננו מצוּוים על הזכרונות כל פעם שהננו מגיעים לפרשת מלכיות ולתקיעה בשופרות. ובכן, יהודי חייב לזכור תמיד את ענין הקידוש. אסור לעשות דברים שלא בקדושה ושלא בטהרה. דברים נאמר, על אחת כמה דבר זה, הדבר, דבר העם בתקומתו, דבר החותך גורל עם לא לדור, כי אם לדורי־דורות.

זה היום שקוינוהו לו, למדינה התפללנו תמיד. מרוב חיבה וערגון לה, מרוב חרדת־נפש וכליון־נפש עליה, לא פירשנו על הרוב בשמה, אלא רמזנוה בכנויים ובכנויי־כנויים. אמרנו ירושלים עיר הקודש. אמרנו שיבת־ציון. אמרנו ביאת הגואל, בנין בית המקדש, שיבת בנים לגבולם, קבוץ גלויות, שמות־היכר לרוב. וכולם מכוּונים למדינה. פחדנו לבטא אותה בשמה. פחדנו מתוך חוש לאומי נכון; מחמת מוראות שבזכרון העבר; בשל המראה הנעווה שיש למדינות בהווה; ובגלל ניחושים על של עתיד לבוא. פחדנו מפניה משום שהיא המדינה, מבצר־עוז לעם, היקום שתחת רגליו, בית היוצר לנשמת האומה, צוררת באמת בחובה פחדים ומוראים גדולים, סכנות עצומות.

המדינה היא מערת המכפלה. כל עיקרה נעוצה בגיזרת הכפולים. היא מקור הכוח, אבל היא עשויה גם לסחוט לתוכה תמצית הלשד הנפשי של האומה. היא ממלאה אסמינו מזן אל זן, אבל אפשר שתהא גם מעין עלוקה המקיזה דמים ללא שיעור. היא זוקפת כפופים שבאומה, אבל היא עשויה גם לקצץ את בעלי הקומה, שלא יהיו חלילה גבוהים משיעור־קומה בינוני. יש ענשים רבים ברשות המדינה, שלא תמיד הם צודקים ובמיעוט שבמיעוט הם טבועים במידת החסד. מקל יש בידה והוא בדרך הטבע מקל חובלים. סם ממאיר יש בידה והוא אוסטרקיזם. כל עם שיש לו ארץ יש לו גם ארץ־גזירה. רק עם ישראל רב המצפון, עם המוסר, שלא עשה שימוש יתר בשבט־מוסר, רק הוא המציא עיר מקלט בשביל חוטאים בשגגה. ואילו עמים דרך כלל הקצו ערי־לא־מקלט ומקומות נדחים, איים שוממים, לגרש לשם לא את הרעים והחטאים, אלא, להיפך, בני טובים, את חכמיהם ומדריכיהם, שאין דעת חכמי המדינה, התקיפים לשעה, נוחה מהם. כן, המדינה היא אם, ויותר מכך עלולה היא להיות אם חורגת. עתים תיבת פנדורה נתונה בחיקה. עתים היא בחזקת פרה אדומה, המטהרת טמאים ומטמאה טהורים, מעודדת חלשים וגוזרת נדוי על החזקים, מאמצת את רודניה ומביאה עד דכא את נאמניה, לוחמיה מקדשי שמה.

אכן, תריס למדינה הוא הקידוש, עשיית מלאכתה מלאכת הקודש, אכילת חוליה בטהרה. אין במדינה אלא מה שיש באדם היושב בה. אין מידת חסנה עולה על חסינות נתיניה. ואין מן הדין שתהיה קדושה יותר מקדושת חיי בניה. נאמר על האדם שהוא חיה מדינית. זו היא אמת. אבל כלום זו היא כל האמת? כל האמת אומרת, שהאדם הוא גם מין חית הקודש. אין האדם מלאך. אבל אין הוא גם שטן. אלא אם כן נעשה כופר גמור בניצוץ המלאך שיש בו והוא קם בשצף־קצף לעקור מן השורש את עם המלאכים אפילו כברואים שבחזון. כאדם כמדינה. המדינה עצמה אסור לה שתהא חיה מדינית בלבד. בלי אמונה בחיים קדושים, מכל מקום בניצוצות של קדושה גלויים ואף סמויים מן העין, פזורים על פני יריעת החיים ובין השטין של ספר החיים, בלי אמונה זו אין למדינה חיות אמתית, אין לה יניקה ממקור החיים, ועל כרחה היא מפנה עצמה לשאוב ממקור המות. המדינה אינה יכולה להתקיים בלי יסוד הקדושה. ואם אין היא יונקת מקדושת החיים הריהי משלשלת את דלייה לתוך באר המות להתקדש בו. בין כך וכך כל האומר שמושגו על המדינה בנוי על בסיס של חול וחולין, של חילוניות ישובית גמורה כביכול, אינו אלא טועה או מטעה. מדינה היא סך הכולל של היכלות ושווקים, של בתי־מחוקקים ובתי־משכית, של שערי־כבוד וגם, אל נכחד ואל נתעלם, של מזבחות. אלא שאינו דומה מזבח למזבח. אפשר לזבוח זבחי־צדק וזבחי־רשע. זבחי־צדק פירושם ויתורים, פשרות, הבנות־גומלין. סליחות וכפרות חוזרות ונשנות מזה אל זה. זבחי־רשע משמעם התנצחויות בלתי פוסקות, צחצוח חרבות או צחצוח לשונות, תאוות זרות להכניע ולשעבד ולהתמודד. כן, אפשר לזבוח את יצר הרע לטובת הכלל ואפשר לזבוח את יצר הטוב לתועלת הרבים כביכול. אפשר להעלות על המזבח את חית הקודש ואפשר את החיה הטמאה, חית הטרף, היושבת בנו. הקרבן הוא מחוייב המציאות. שאלה היא: איזה קרבן? אנו עומדים עכשיו בראשית הדברים, אין אנו רשאים לומר: הנה כבר! אלא אדרבא כך ראוי לומר: הענין רק עכשיו מתחיל. הרבה תלוי באופן ההתחלה. הצלילים הראשונים יבנו את יסודות הניגון כולו. עוד השעה כשרה לאזהרות ועוד אנו כשרים להיות מוזהרים. אין מקום לא למצהלות נפרזות ואף לא לרוגזות מוגזמות. עדיין אנו עומדים בראשית. מדינה נתונה לעולם בעצם ראשיתה. אין מדינה ניתנת. מדינה מושלמת אינה קיימת כל עיקר. היא מתהווית בלי הרף, נוצרת בכל עת ובכל שעה תמיד. היא בחינת חומר לאדם היוצר. לכשתרצו היא מושג מפשט, מגדל פורח באויר, עיקרון עריץ מוצץ וסוחט, אליל איום ונורא, שמן מאור מדם נתינים ומחלבם, ועתים מין מפלצת עבותה ומסורבלת, קצרת־רגלים ומטומטמת־ראש, שמרוב עביה ושמנה אינה יכולה עוד ללכת על רגליה והריהי מתנדנדת או מיטלטלת באלונקה סחובה על ידי ריקשות חגורי חרב. והריהי באמת תלויה על בלימה. אבל ברצות ההשגחה דרכי המדינה אין היא תלויה על בלימה אלא תלויה על האדם היושב בה, היא כלי אשרו, או כלי־שרת ליצור את אשרו, היא נותנת חיים לעם, לפיכך מתרוממת ומתעלה לחית הקודש של נתיניה, לירושלים עיר הקודש. כך בכו, התפללו, חלמו בחזיונות דורות יהודים אשר נתאוו לחונן עפר ארץ הקדושה. הם פחדו לבטא את שמה המפורש של המדינה. ואנו המבטאים חייבים לתלות כתובת על המדינה: זהירות! טהרה!

אלול, תש"ו


המלצות קוראים
תגיות