א

הכל חוֹלף חוץ מן ההכל חולף.

החלוף חוק בל יעבור הוא, כי השטף לבדו חי וקיים. והחולף, כלום להיכן הוא חולף ועובר? אל עצמו הוא חולף, אל תוך עצמו, על מנת לשוב ולהתגלות משם הוא גופו בעיבור־צורה ובשינוי־לבוש.

כיוון שהנחת מציאות של הוא גופו השונה מעצמו, כבר הסכמת שיש חוזר ונשנה, או שהיש הוא חוזר ונשנה. ההשתנות היא ההתעצמות. השוני הוא בתופעה ולא בעצם. החיים לעצמם לא ישנו טעמם ולא ימירו דתם לעולמים, אך הם פושטים צורה ולובשים צורה, הקליפה נזרקת והתוך אינו מתבטל. אמנם, הכל הוא כגלגל החוזר, אולם רק הגלגל חוזר ולא המרכבה, כי היא רצה אורח בנתיב שגבלו לה מקדמותה. תנאי המקום והזמן הם מעשי־מרכבה וצירופים, כלומר, יחסי הכוחות. ואילו הכוחות עצמם בעינם עומדים. סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח.

ואתה צא וראה, רפי־רוח מכוננים את צעדיהם לפי משב הרוח, הם נישאים ברוח, ככתוב ביחזקאל א': “על אשר יהיה שם הרוח ללכת ילכו שמה”. סבורים הם כי הגלגלים הם המרכבה וכי “רוח החיה” באופנים ולא בנפש החיה, היינו, בעצם הישות. הם מטיילים בשדרות ואינם מגיעים כלל אל הלוז שבשדרה. בכל מסכת חדשה מגלים פנים חדשות ובכל חילוף־משמרות – שינוי־ערכין.

אמת היא; אין ראיה ניצחת ליסוד הנצח המפעמנו מן השטפיות האופפתנו.

אנו חיים בתוך הזמני, אך נושמים את הנצח; הננו מעורים במקומי ורוחנו מרחפת באויר העליון. הגוף שלך, אדמתנו; והנשמה הוצבה מזוהר־עולמים. אין החומר אלא כלי לרוח.

המקרים והמעשים הם כלים. פשיטא שאנו מצווים להיאחז בהם, היין הטוב אינו נאחז אלא אם כן הוא נתון בכלי. המקרים והמעשים הם ידות לחיים, ככתוב: כי יד על כס יה. אנו אוחזים בידות הללו כדי להתאחז בחיים, לקנות לנו אחוזת־חיים. דין הצופה בשער לישב על מדוכת הכלים ולתהות על הקנקנים, ובלבד שלא לבוא מתוך אותה הסתכלות לידי התעלמות ממה שיש בהם. חיי־שעה הם גלים של חיי־עולם. ומה טעם לרכב על כל גל וגל לחוד, כאילו הוא הים הגדול?

הרוכב על גל בודד משול לדרדק הרוכב על גבי מקלו ואומר: זה סוסי ואנוהו! אין גל משתער ובא אלא בכוח הדוחף של גל קודמו או של ציבור משברים עזים.

אחד הוא האדם בכל הדורות, כשם שהעולם הוא אחד בכל הזמנים וההגיון האנושי הוא אחד ואין שני לו. כל עוד השמים יהיו למעלה והאדמה מתחת, הראש זקוף כלפי מרומים והרגלים דורכות למטה, לא ישתנה הטבע האנושי ויצרי־לב לא יצאו בדימוס.

חדשה לא תתחולל לא במערכי היקום ולא במערכי הרוח באנוש. חוקים שפעלו בימי קדם ביחסי הבריות שוכני היערות והמערות מניעים גם את ההמונים בכרכי העולם של זמננו וידריכו את התהליכים החברתיים לעתיד לבוא. מין אנושי אחר, נבדל לחלוטין מזה הקיים בעין, לא יקום. שיעור־קומתו הרוחני של האדם לטפסיו השונים נחתך ונקבע מראש ומקדם ועד אחרית הימים. אין כל חדש תחת השמש, לא בשמש המאירה לארץ ולדרים עליה ולא בצללים, מחויבי המציאות השמשית, המקדירים שטחים נרחבים של חיינו עלי־אדמות.

מי שענה ליונה הנביא במעי הדגה הוא שיתן קול־ענות גם ליונה במעי הלויתן של זמננו, הטורף עמים וממלכות כדגי־רקק. קול, קול, קול רכבי־ברזל ומכונות־פלדה, ההומים ומחרישים אזני הרוח. אך גם לעומד על המצפה בזמננו אין תפקיד שונה משל תפקידו של רב החובל בדברו אל יונה: מה לך נרדם? קום קרא אל אלהיך!

הצופה שמש הקהל הוא, הדופק באשמורת הבקר על התריסין: קומו לעבודת האמת! הרימו כוס־ישועות לקידוש החיים! רדו לפני התיבה להתפלל עם הותיקין שבאילנות ובדשאים! אל תעשו את מלאכת העם רמיה! הצופה הוא מעורר. טבע המעורר לזרז ולהזהיר. כל הזהרה כרוכה בחזרה. החוזר חורז את ניביו ואף קודח בהם. חורז אחד לאחד את המקרים והמעשים, הבאים ללמד זה על זה, ואף קודח ונוקב לתוכם, כדי לעשותם לקח, כלומר, מקור חרטה על לשעבר ותהיה על להבא. הוא קודח במשמע הכפול. רוחו קודח ומרעיד והוא קודח לתוך העומק, כדי לחשוף את המניעים, לפרש את הגורמים ולהבהיר את התוצאות, להקנות משמעות למאורעות ולהפיק מהם את מוסר ההשכל.

כשם שהמשוגה, החטא, האיולת, הבערות, הרהב, רעות הרוח וההתפראות הם גלגל החוזר בעולם, כך השופרות לעמים חייבים לקיים “הלוך וקראת”, הלוך ותקוע באזנים, עד כי גם החרשים ישמעו, לקרוא בקול־חרדות. לקרוא תקיעה, שברים, תרועה, לקרוא ולבלי לחדול, להעיר ולעורר, להכות על הכפתורים וירעשו הספים, כדי להביא את הטועים והמוטעים, אף את המטעים והזדים, לידי עיון־מחשבה, לשיקול הדעת ולהרהורי תשובה וחרטה.

לא נכתבה שום מגילת הזעם, אלא מתוך אמונה בניצוץ הטוב, הלוחש ואינו פוסק בכל נפש. רק המיואשים אינם צועקים, ורק האדישים אינם תובעים דין וחשבון, אבל הצופים, המצפים באמת להתעוררות מעוררים ואינם מפסיקים.

החיים הם גלגל החוזר, ואף השמירה על החיים אין לה גבול ושיעור. השומרים בלילות צועדים בלי הרף, בודקים פינות נסתרות ואל מקום־תצפיתם הראשי הם חוזרים מפעם לפעם, החזרה היא נשמת המנגינה. כל דובר בשער יש לו ניגון החוזר. על כך לא יגונה. אדרבה, בזאת ייבחן. אף מי שנפשו משמשת קן לשאיפות רבות, כולן טובות, כולן ברורות, יפות ונאצלות, דרך הטבע צמוד ביותר לשאיפה ראשית אחת, המפעמתו תמיד. אפשר לטייל בפרדס ארוכות וקצרות, ובלבד שיש נקודת־מוצא אחת, שהיא גם נקודת־שיבה. כל אחד צריך לדעת לא רק לאן הוא הולך, כי אם גם לאן הוא שב. לשוב הביתה, כי שם הנקודה. בלי הנקודה כל האפקים רחבים הם רק חזיונות־שרב. בנקודה סוד הדביקות. הדביקות הוא יסוד האמת.

ב

מבחינת הגלגל החוזר יש, כמדומה, ליייחד יתרון־ערך למחזור של פרקי־עיון, הסובבים על ציר הענינים השוטפים, במידה שנתקפלו לתוכם הגיונות מאוצר המחשבה הקיים ועומד. מחשבה צרופה, שאין לה סומכות בפרשיות־חיים מסוימות בתחום המציאות החברתית, נראית לפעמים כקטר ללא קרונות. היא קלת־כנף יותר לפי שהיא קלת־מטען. היא מבריקה יותר, זוהרת פעמים, וכזוהר הרקיע, שאין אדמה מתחת לו, לא קשה להיות בן־כנף, אבל קשה להיות מהלך על שתים, מבלי לצעוד ברגל גסה. רבותה היא להיות מלאך, שרף, או שר בשירים האומר זמירות על העולם הקטן או האני הגדול? אבל רע ומר הנסיון לאכול פת במלח של עסקי יום־יום על טהרת האמת. יש רואים בפיוט גלוסקאות וכלי־מילת ופרקי־עיון על נושאים זמניים פת־קיבר. אבל פת־קיבר של היום, שנלוש ביושר, יכול שיזכה להיות לחם הפנים של מחר.

הדברים נאמרים לגופם. וכל מי שיגלה בהם נעימה של התנצלות לא יהא חלקו עם הטועים.

ראיתי זכות – ובמידה ידועה גם חובה לעצמי – להוֹציא בספר “הבחירה בארץ הבחירה”, מבחר פרקים שפרסמתי בשנות תש“ה–תשט”ז על דרכי המדיניות והתרבות, אף על יחסי־ציבור, בישראל.

זהו כינוס של אזהרות, חרדות, תצפיות, צפיות, תקוות ומשאלות. שום ענין מן הנושאים הנדונים בפרקים ההם לא נתיישן. שום אימה לא פגה, שום תקוה לא נתבדתה, שום שאיפה לא נתגשמה במלואה, שום פגם ועיוות לא תוקנו כל צרכם. הכל עדיין שוטף בשילוח! רוב הזנחות והן כמות שהן. בוודאי נמצאו תרופות לכמה מחלות הילדות של מדינתנו, אבל רק תרופות, העוצרות אולי את המחלה ומאיטים את תהליכיה, ולא רפואות שלימות העוקרות אותה משרשה. הכל עדיין כדאשתקד. שנת תשט“ז כשנת תש”ז לרפיפות המחשבה, לצפיפות היצרים ולהיסח הדעת לעתים מן העיקר והתוך. אף אורים רבים נוצצים בתוככי ישראל. מפעלים גדולים צומחים; יזמה כבירה שוקקת בעיר ובכפר. עצום המעוף, אך רבים גם המעקש והפתלתול. דעת הקהל בישראל, שבכתב ושבעל־פה, אף היא כגלגל החוזר. הבעיות הנושנות מנסרות בה כחדשות וכל אחד בא, תוקע ומוקיע אותן, כאילו הוא הראשון נתן את התקיעה הגדולה ולא היה לפניו מעיר ומזהיר. השכחה היא, כנראה, העזה שבתאוות. שכחת־ראשונים היא מסתמא מצוה. כל אחד תנא קמא. וממילא דין הוא לשים עפר בפיו של מי שקדם לו. אולם לא זו הצרה, שזוכרים כל כך היטב להשכיח בעלי הדברים אלא זו, שכל קלות־ראש בבעלי דברים גוררת אחריה קלות הדעת גם לגבי הדברים וגופי המעשים. כיוון שהכל הם ראשונים שוב אין מצווה להעמיק בשום בעיה כדי לחדש בה דבר־מה ולחפש פתרונות חדשים, אלא די בשיגרה ובטחינה. ותחת העמקה והנמקה באה הרקה מן הריק אל הריקן. תחת בכי זמר. והזמר נעשה פזמון. לא עוד מעוררים שאלות אלה מרדימים אותן; אין מחדשים תשובות אלא מיישנים אותן. וכל מראות הנגעים בעינם עומדים.

ואף זהו טעם מספיק לכינוס המגילות, המצטרפות לתעודה, כי הענינים אצלינו חוזרים ונשנים. האור הוא אור והצללים אינם נסים כלל; גלגל החמה בארצנו מנסר בעוז ובהבהקה רבה, אבל גם ענני־יגונים מצטברים; קרן ישראל רוממה, אולם חית ישראל היא בעלת שתי קרנים: קרן קיימת אחת ממקור ישראל וקרן אחת שנחקק עליה מטעם המתבוללים והמתיוונים שבכל הדורות: אין לנו חלק ונחלה באלהי ישראל, אור וחושך משמשים בערבוביה; פריחה וניוון זה לצד זה וזה בתוך זה. רהב לאומני וכחש לעצמיותנו מהלכים לעתים שלובי־יד. יש המראה ואין סימני הבראה; כשרון בכפיפה אחת עם רפיון הרוח המחריד.

אכן, תעודה היא בישראל, גל־עד. אך גם רמזי־גיל נוצצים בה. מכל מקום אין כאן דמעה, שאינה נוצצת בדמעת־גיל.

להתנצלות על החזרה צריך להוסיף לימוד־זכות על האזהרה.

דברי־כבושים רבים, ופעמים קשים כגידים, נתלכדו יחד במסכת הזאת, דיבור לדיבור מצטרף לחשבון מר ונוקב, שאפשר לדרשו כמין הגזמה, ורבים אומרים שדרכה להזיק אפילו כוונותיה רצויות.

אך אני איני בדעה זו. נניח, מוגזם במקצת, הרי כל תוכחה היא במקצת מוגזמת. הגזמה היא מלח האמת. אף הברכה היא ממולחה כל־שהיא ואין שבח שאין בו קצת פלפלא חריפתא. אבל שום דיבור, בין לחיבה בין לחובה, אינו מחבל, ובלבד שהוא מתכוון להועיל ולתקן.

האמת אינה מזיקה. כל שמקורו הרצון הטוב חותמו אמת. אפילו דעה אישית, פרטית לגמרי, נכונה, מאחר שאין כלל בעלי־מונופולין לאמת מוחלטת. אין רעיון שאין עליו פירכה. ומצד שני, אין שום דעה, שאינה עשויה להתבצר בלב כאמונה. תוך ועיקר בכל “אני חושב” הוא ה“אני מאמין” שבו. אפילו משפטים שהם כתהום רבה אינם נעלים מן הנטיה האישית, והנטיה מחייבת ממילא פניה. דיינו, אם אנו משיחים את עצמנו כפי ראות עינינו ושיקול־דעתנו מתוך שאיפה להגיד באמת את אשר עם לבנו. השאיפה לאמת היא האמת עצמה. כל אמת אישית היא אמת הציבור, ובלבד שהיא נובעת מן השכל והלב, ולא מן האני הקטן.

מותר לנו, ואף חובה עלינו, להביע את השקפותינו על הדברים והמעשים, כפי שהם נראים לנו וכפי שהם מתרחשים בתוככי ישראל המדינה.

לא לנו, לא לנו, יאמרו המבקרים הדוברים בך קשות, כי אם לך המדינה חרדתנו.

עליך נטינו את קו ההערכה, כי טובתך היא אמת־מידתנו ומידת אמתנו.

יען נאהבך, לכן נוכיחך תמיד. לך עינינו נשואות תמיד, ואולי משום כן יש שאנו צופים בך בעינים מוגדלות כעיני הפחד, ואף נמוד לך מידה גדולה, גדושה, של בקורת, כזו הנראית בזכוכית המגדלת של ההגזמה.

אהבתנו לך עזה כמות, לכן קשה כשאול קנאתנו לך.

גויים רבים אוהבים את מולדותיהם, אך הם הלא איש ואיש יולד בארצו. ולא כן אנחנו כי ממרחקים באנו אל ציון משושנו. נכתבים אנו לה ולא נולדים בה. לא היא הרתה וילדה רבים מבינינו, כי אם אנו הרינו והגינו אותה, בחזון־דמיוננו טפחנוה וגדלנוה. ואף בנינו, אשר נולדו תחת שמיה וקמו לעבוד את אדמותיה, עדיין לא ינקו את לשדיה מחלב אמותיהם ומבעד לעורקי האבות ואבות האבות, צנור המורשה של הדורות.

רוצים אנו לראות את ציון בהדר־זיוה, לכן נאמר לה: שובי שובי השולמית, שובי שובי ונחזה בך. בציון מחפשים אנו את השלימות, היינו, את הדרך אליה. ציון היא לנו לא רק יסוד, כי אם גם הוד שביסוד ותפארת אדם, עם סגולה, גוי טוב, גוי חכם, עם־אדם. רוצים אנו לראותה יפה כלבנה, ברה כחמה, כי אחת היא לנו משנות דור ודור, אחת היא לאם־אומתנו.

לכן אנו רואים בה פגמים לרוב. אף איזוב־רע בקיר ארצנו הוא בעינינו כארז בלבנון.

והלא אף בארזים נפלה שלהבת.

רבות הכרזנו במחזור זה של פרקי־עיון על חטאים, העושים את ציבורנו כמרקחה; לא רבות הפרזנו. ויסולח נא למעט הנפרז. הכרח הדור, צו התקופה, פרי הנסיבות הוא. עמנו יושב פרזות בארצנו. לא חומה ולא מגן לו בבית־נפשו מפני רוחות הפרצים של תרבות הלעז. הבו חומה לנפש האומה, מצודה לציון ומגן לתרבותה.

ואם חומה תהיה לנו נבנה עליה טירת כסף, בירת הכיסופים, רגשת הצמאונים לתפארת ישראל, לעצמאות שברוח, לרום־מעלה בקרב תרבות הגויים.

סובב סובב הולך הרוח בישראל ועל סביבותיו שב הרוח, למקור נצח ישראל שוב ישוב על אף כל תהפוכות העתים.

סיון תשט"ז.

מדיניות ריאליסטית

כשם שיש אפנת־בגדים, המציינת מסתמא קו בפני הדור באותה שעה, כך מצויה אפנת־מלים, המגלה טפח מהרהורי־לבם של הבריות באותו זמן. אפנה מילולית זו אתה מכיר לפעמים בפסוק אחד או בסיסמה אחת השגוּרים בלשון ומהווים פזמון של יום.

מזמור של ימינו הוא, לפי כל הסימנים, המדיניות הריאליסטית.

עתים אתה קורא מאמרים של סופרים שונים, בעלי כיוונים מתנגדים מן הימין הקיצוני ועד סיטרא דשמאלא, ובכולם חוזר ונשנה הפסוק דרך אגב או בהדגשה, ומכל מקום מתוך רוממות־בטחון, בסגנון ההלל הגדול, שהמדיניות בימינו היא ריאליסטית בהחלט; אף כותבים דרך משל: בואו ונחזיק טובה למעצמה פלונית, שראשי דבריה ומנהיגיה הם אנשי הקו הריאליסטי במדיניות. או מנסחים כך: מעצמה אלמונית למדה דבר־מה מלקח הימים, ושוב אין היא שוגה בדמיונות, אלא דוגלת בפוליטיקה ריאלית לפעול בהתאם לצרכיה החיוניים. מסתבר שתכלית הכתיבה הזאת ללמדנו מוסר השכל, כי כך נאה וכך יאה לנהוג בימינו וכל החפץ חיים חייב להבין לרוח הזמן.

הרבה טרחתי להבין ענינו של הריאליזם החדש הזה ולא הצלחתי. במיוחד סתום ממני פשר הניגון העליז והצוהל שפוזמים בו אותה סיסמה מוצלחת, שבאה כביכול זה מקרוב.

לדידי זוהי סיסמה ישנה־נושנה: השודד שודד.

אכן, הכרתיך, ריאליזם מיוּדענו. יש לך ותק עתיק־יומין.

ראשונים היו קוראים לך עולם של הפקר או כל דאלים גבר. וביתר דיוק: אדם לאדם זאב.

אחרים היו מלבישים אותך נוסחה חכמנית: הכוח הוא הזכות.

במהדורה עממית שלך היתה הגירסא כך: בעל המאה לו הדעה.

יאמרו מה שיאמרו על אלפי שנות תרבות עמים וישוב מדינות, אבל אין חולק על כך, שהנוהג שבעולם היה תמיד ריאליסטי בהחלט.

הדל הוא הנגזל, העני והאביון ידו על התחתונה, לא די שהוא מנוצח מחייבים אותו להיות נכנע ולומר “יישר־כוח” לבעלי הכוח.

בכי אלמנות ושוועת יתומים היו גם בימי קדם ענין שבסנטימנטים ושברחמנות, אבל העולם מתנהג על פי הדין ואין רחמים בדין. העולם המדיני לא כל שכן שלא הביא בחשבון אלא את צרכיו החיוניים של בעל היד החזקה.

ובכן, מה חידוש יש בבית מדרשה של המדיניות הריאליסטית? מדיניות של כוח, של שרירות־לב, של האוחז ביד? – האם זהו החידוש?

נבוכדנאצר, סנחריב, אלכסנדר הגדול וכל יתר האלכסנדרים הגדולים והקטנים, כלום מה עשו? אף הם עשו כורך כוח וזכות, חמסנות ומציאות, גזל וחוק הטבע. כל דבר שיש בו משום טובת הנאה לתקיף חותמו ההכרח האוביקטיבי. הם פסקו שלי שלי ושלך שלי ואמרו: הנה מציאות, הרי לכם חכמה עליונה של ריאליזם. כיוון שאני חזק העולם הוא שלי וכל חלוקה שאני עושה לפי מה שטוב לי היא חלוקה נכונה.

גדולה מזו: חכמת הריאליזם אינה כלל בגדר מותר האדם. שביליה כבר היו נהירין לעמי הארצות שבבעלי החיים. עם הזאבים מחונן בחושים ריאליסטיים בהחלט. חבר הלאומים של זאבים ואריות וכיוצא בהם אינם שוגים בדמיונות ואינם שוקדים על תקנתם של אידיאלים נאצלים. אצלם ההויה קובעת את התודעה. מימיהם לא נקפו אצבע להקים איזה בנין־על. ורק האדם התם, הבלתי ריאליסטי, מנסה לפעמים לצאת מתוך כלי החבלה, המכונים כוחות, גורמים, תנאים ומציאות ארורה.

אמנם, יש מקום לטעון, שכבר הגיעה השעה להכיר את המציאות כמות שהיא, שלא יהיו עוד פּתאים המאמינים בהבטחות לנצחון קל ומהיר על הרע החיצוני ועל השחיתות הפנימית, ואל יתעו עוד בצפיות־שוא לגאולה שלימה, אנושית ולאומית, שתבוא אלינו על ענני שמים או בשם המפורש של כוחות המחר.

אמונה תפלה זו אינה כלל סגולה יקרה; אין היא גם בחזקת צדקה; ואפילו כמידה של תמימות אינה ראויה להוקרה.

אולי רק מצד זה מותר להטיף לריאליזם, בחינת דע את עצמך, דע את העולם הסובב אותך, ודע כמה עוד רבה הדרך אל האושר.

כי אין אושר בלי יושר.

ואין טובת הכלל בלי עמל כל הפרטים.

כל הפרטים חייבים לעמול לשנוי צביונו של עולם ולחידוש פני המציאות. ואיך תתחדש המציאות אם לא יעמדו נגדה במערכה?

החיים החדשים יבואו על ידי אנשים חדשים. ומוטב לומר: על ידי אנשים.

לא כלים ינצחו במלחמה למען הטוב, אלא אנשים חיים. ואנשים חיים הם בעלי־רחמים. רחמנות וריאליזם תרתי דסתרי. אנשים חיים ומרחמים יעשו גם מדיניות חיה וחומלת. לא מדיניות של שלושה או עשרה גדולים, ובכלל לא מדיניות של גדולים, אף לא של עמים גדולים.

אין עמים גדולים, אלא יש תנינים ולויתנים גדולים, שבלעו לתוכם קטנים. אבל העמים הגדולים אינם מן השמים ולא הובטח להם הנצח. כל עם גדול שכזה הוא גיבוש זמני. יסודו שררה ודיכוי. על במת העולם גם העמים הגדולים באים והולכים, נוצצים ונובלים. לא כפי מידת הכוח מידת הצדק שלהם.

מעצמה פלונית שבימינו נוקטת קו מדיני ריאליסטי, רבוּתה גדולה! הרי זה מעשה ישן־נושן.

הדברים כתובים בספר תולדות האדם: הדברים כבר היו לעולמים. שר הגורלות יש לו בכל תקופה קצרה או ארוכה שוט גדול, מקל חובלים, שבט מוּסרו, מטה זעמו, בתבנית עם גדול, להכות בו את כל העמים הקטנים או לאסוף אותם כביצים עזובות. אבל סופם של המכים להיות מוּכים. היום הם על הבמה – ויש היום שארכו יובלות – ולמחר הם יורדים.

עושר והצלחה, נצחונות וכיבושים, אינם משמשים סימן־היכר ליושר ולאמת.

כן, המדיניות היתה ריאליסטית בכל הזמנים לרוע מזלם של העמים הנרדפים, הנתונים בצרה ובשביה. אבל אין להבין מה שיר המעלות הזה בפי רודפי הסיסמאות למדיניות ריאליסטית? מה הגדוּלה ומה השמחה?

“אשרי, יתום אני”?

אבל מין האדם יתום זקן הוא, מיום שנפרדו הבריות למשפחות, לשבטים, לגויים וּלמעמדות.

אלא שבכל דור קמו מוכיחים ישרים צועקי חמס על עולם־הפקר, על לית דין ולית דיין.

“ותאמרי להיות גברת לעולם” קצף ישעיהו על בת כשדים.

בזכרון הדורות שמור ואינו שמור רהב הגויים העריצים הבוטחים בכוחם. כל כוחות המחר מלשעבר נהפכו לצללי־תמול.

דורשי צדק לא הרכינו ראשם בפני המצוקים של המציאות, בפני גבורי הממשות. ומה התפעלות־עגלים כעת בפי אישים מכל הזרמים למדיניות הריאליסטית של מעצמה אלמונית?

מזמור שיר ולא קינה? אנחה של ניחוּתא ולא צעקה גדולה ומרה?

איזה שפע של פקחות ריאליסטית ומעשיוּת נבונה שוטף עלינו. שפע מדאיג.

י“ג טבת תש”ה.

מדינת היהדות

אומות העולם מונות לחמה, ישראל מונים ללבנה.

רמז גם כלפי המדינה כמושג, כחזון, כאפשרות היחידה להגשמה נכונה וישירה.

השמש מנסרת במרומים בהדרת־גאון, וכשהיא יוצאת מנרתיקה הריהי קופחת על הראשים. היא נותנת השפע, מקור הסמכות העליונה לעצמה. ויש בה הרבה ממידת האכזריות.

הלבנה אין לה משלה כלום. היא מקבלת אורה מן השמש. היא ענוה ומבוישת מקצת. מיעטה את עצמה, צמיחתה מן המולד ואלך נראית לעינים; ובהגיעה למלואה היא שוב פוחתת והולכת. מה מקום יש בה לזחיחות הדעת, להרגשת אני ואפסי עוד?

מהי מדינה? בחינת שמש או בחינת ירח? האם סמכותה בה עצמה ככוח ראשון ועליון או אין היא שואבת את סמכותה אלא ממקור העם?

יש רק שתי תשובות על שאלה זו, רק שתי אפשרויות, ומכל מקום רק שני כיוונים בשאיפה.

אומות העולם מונות לחמה, ישראל מונים ללבנה.

מימות עולם אין חולקים על עצם עיקרון המדינה אלא מתי מספר מן הבודדים, הבורחים למדבריות של חול או למדבר נפשם הרחק מפגעי בני אדם והרחק מן הדאגה לישוב האדם.

אין חולקים על עיקרון המדינה או על יסוד המלכות, שכן אי אפשר להתקין אפילו ד' אמות של חיים ופעולה בלי השגחה חיצונית, המשמשת מעין מסגרת (אפילו תמונה, שהיא רק בבואה של חיים, זקוקה למסגרת). ואילולא מלכות איש את רעהו חיים בלעו. אבל יש לחלוק על המסגרת הנכנסת לתחומי התמונה והדוחקת את רגלי התמונה עד שמטשטשתה לחלוטין והיא עצמה רוצה להיות התמונה. זכאית המלכות, אם היא של חסד, ולא כשהיא אכזרית.

יש מלכות אכזרית כלפי חוץ ומיטיבה כלפי פנים, ויש להיפך, שמכה את נתיניה בשוטים ובעקרבים ולובשת פנים שוחקות בחיבוב ובליבוּב ובהדרת נימוסים במשאה ובמתנה עם מעצמות־חוץ. אבל דוּ־פרצופית זו אינה יכולה להתקיים לאורך ימים, כי כל צביעות היא מטבעה פרירה. כל המתאכזר לשכניו אינו יכול להיות חונן ונותן לאמתו בקרב אנשי ביתו. מדינה המדכאה את נתיניה אי אפשר לה שלא תבוא בסכסוכי־דמים עם שכניה. העיקרון הפועל במושג המדינה קובע את פרצופה וקובע גם את גורלה. אם זה עיקרון של חסד ושל קבלת שפע, הרי המדינה המוקמה על יסודו היא בחזקת אם, שרחמיה על ילדיה ומיטב שאיפותיה לגדל את כלל נתיניה לחיי אושר ורווחה, שלום ופריחה. ואין שלום מבפנים, שאין השלום מבחוץ חומה לו. ואם מלכות אכזרית כלפי פנים, הרי שיש בה מיסוד הרחב והתנין. תנין חייב לבלוע ולהתנפח עד לאין שיעור. מלכות תנינית לא זו בלבד שאיננה מקיימת את תפקידה שאיש את רעהו לא יבלע חיים, אלא היא עצמה נעשית בולענית, היא בולעת את מיטב אישיה וחותרת לבלוע מדינות בזו אחר זו, בעשותה בעצם את שתי המלאכות הבזוּיות בבת אחת: תוך כדי בליעת שכניה היא זוללת וסובאת גם את דם מבחר בניה. אין היא פועלת כלל לשם איזו תכלית, לא תכלית חומרית ולא תכלית רוחנית, כי היא תכלית לעצמה, המדינה כמקור הסמכות העליון סופה לבקש עליונות לעצמה בכל. הכל למענה ולמען רוב מעלתה, ולא כלום כמעט למען האדם, שאיננו אלא בשר לתותחיה וכלי־שרת למטרותיה, הנעלמות, כשם שהן חסרות־שחר.

היהדות לא גרסה מימיה מדינה רבונית זו. אם לרבונות, יש רבונו של עולם. וכן לא עשתה היהדות את המלכות, על אחת כמה את המלך, אלהות. אם למלכות, לא מלך אביון הוא הראש. באמרי יהדות הריני יודע מאד, שהנני מתחייב לספוג שתין פולסין של לעג וביטול מפי חכמים אחרונים, שאינם מפחדים עוד מפני שום שטן, אבל הם מתמלאים אימה וחרדה בשמעם את השם המפורש של יהדות. החכמים האלה אומרים: יהדות – להד"ם! אין כלל יהדות בחינת השקפת עולם. או שאומרים: אם נניח שהיתה פעם קיימת יהדות כבחינת־עולם או כהשקפת עולם, הרי מכבר פרחה נשמתה ונתרוקנה מתכנה. עתים הם מנסחים שאט־נפשם לבעלי היהדות דרך שאלה לגלגנית: אדרבה, ילמדנו רבנו מהי יהדות? מה “אני מאמין” יש לה עוד בפיה בדור כופר זה? מה פסוק יכול אתה להשמיע בשמה, הכולל את עיקר ענינה ויסוד מהוּתה? מה? מה? – אם לברר תמצית, יסוד ושורש יארכו הדברים לאין שיעור. הדבור מתייחד כאן על פרשת המדינה ומצטמצם בנושא המלכות. והנה דווקא בפרשה זו ובנושא זה הגידה היהדות את דברה גלוי ומפורש בתוך כל קהלות ישורון ונגדה נא כל הגויים, כמה רב בוזה למלך אביון וכמה ממאסת היא להשתחוות לצלמים. אמנם, רבים מבוזי העם היהודי טופלים עליו אשמת העריצות הממלכתית, כשם שהם משמיצים את שמו בכמה עלילות אחרות ועד לעלילת הדם. בפסוקים קדומים אפשר למצוא אסמכתות גם למדינה תנינית בישראל. אבל רק מחוסרי הגיון במחשבה תחילה אינם מבחינים, שלא כל הפסוקים שווים במעלה לגבי הבנת נפש עם. יש פסוקים, שאפילו הם מקודשים מהווים בכל זאת שאריות של מושגים, שאין להם עוד אחיזה בתודעת האומה, על אחת כמה לא בחזונה. וחוות דעתו של עמנו על נושא המדינה נכתב לא רק בפסוקים, כי אם גם בפסקי דם ואש, שנחרתו בבשרם של שבטי ישראל בכל הדורות ובכל המקומות. שום שבט יהודי לא רצה להשתחוות לצלם. ומבחינה זו כולנו יהודים, כולנו, עד האחרון שבאחרונים ועד הכופר שבכופרים. שום יהודי, אפילו הוא נשבה לבין כל המושגים הגויים אינו מודה בסתר נפשו באליל המדינה, ואינו מקנה למלכות את הסמכות העליונה. אין אנו צריכים כלל להטריח את מגילות החזון של נביאינו לאחרית הימים בשביל להוכיח מה פירושה של מדינת היהדות; ואף לא להביא מראה־מקום ממאמר חכמינו, שכל סנהדרין שהוציאה פסק־מות אחת לשבעים שנה היא קטלנית. הדברים חרותים על לוח לבנו. בחביון נפשו של כל יהודי יושב ישעיהו בן אמוץ ועמוס הנוקד מתקוע. אין אני אומר, כי כולנו נביאים, כולנו קדושים, כולנו מלאכים, אבל אומר אני, שכולנו שונאים צלמים ובכל אחד מאתנו חי חזון מדינת היהדות. כל יהודי במסתריו מתפלל באמת ובתמים שיקוּיים במהרה ובימינו ולא ישא עוד גוי אל גוי חרב וממלכת הרשע כעשן תכלה. כל תרבות לאומית מכילה בתוכה חלק, שהוא בחזקת דרשה נאה, מלים יפות, מליצה, אגדה, והוא אולי חלק הארי שבה, וכנגד זה יש בה אילו עיקרים, שהם בגדר ייהרג ואל יעבור, שבהם התרבות כולה מעורה, מהם היא מתחילה וכשהם נפגעים בה היא גופה כלה והולכת. כל דברי ימינו מוכיחים, שענין מדינת היושר לא היה לעמנו פסוק סתם, מליצה יפה, אגדה. בנקודה זו כלוּלה התמצית היהודית. מכאן נשמת עמנו יוצאת ודרך כאן היא שבה לחיים. מן הסתם אין מקרים בתולדות העולם. ולא במקרה כל מדינה על תלה בנויה ומדינת היהדות מושפלת עד שאול תחתיה. אף לא במקרה כל הממלכות נהרסו עם חורבן מדינותיהן ורק מלכות ישראל לא דעכה בחזון ישראל גם לאחר חורבן ארצו. ועדיין היא זורחת על שוממות ציון וזריחתה מהלכת אחרי פזורי ישראל עד קצוי העולם. כל ענני הגלויות לא הקדירוה כליל והיא התלקחה בלהבה הקדושה בלבבותינו בדור הזה באור גדול ושגיא. אנו מאמינים באמת ובתמים, שאי אפשר לחזור ולשנן את המלים אחרית הימים עד לאין קץ ימים. צריך שתגיע פעם האחרית הזאת. והנה הגיעה האחרית בימינו. עדיין לא היה שבר כזה בשום זמן, שבר שהוא כמעט החורבן האחרון הצפוי לכלל העולם. וזהו הזמן שבו נעמד מין האדם במבחן האחרון, אם פניו לתחיה או לאבדן. ומה מנין השנים יהא מקובל עליו מעכשיו ולהבא בעסקי מדינות: אם לחמה או ללבנה. לעת כזאת לא עוד שכל ולא עוד יושר להחביא בלבנו משום אילו נימוקים וחששות, או גם פחדים, את זריחת הדורות שבנשמותינו: מדינת היהדות. אם נכון לומר שיש יום פקודה ושעת ההכרעה, הנה היום והנה השעה. ישעיהו בן אמוץ, רק אתה עלול להיות מציל העולם. מציל העולם ולא עמך? היתכן? כל מדינה על תלה בנויה ומדינת היהדות מושפלת עד שאול תחתיה? לא יהיה כדבר הזה. כי אם יהיה, עולם לא יהיה. לא תהיה מנוחה במצפון העולם, אם עולם הגויים לא ישיב לנו את גזלתנו; לא יהיה כלל עולם, היינו, עולם אנושי, אם גוי אחד, זורח כירח, לא יינתן לו מקום כבודו תחת השמש. לא היה שבט, לא דור, לא אדם, בישראל, אשר לא נשא בסתר נפשו כזריחה גנוזה את מדינת היהודים. אך כעת בימינו, בדור זה, בשעה זו, מה זריחה? אש מתלקחת. כקדוח אש המסים כן יהמה יחמר דם ישראל, החי והשפוך, הוא זועק מן האדמה ועד לשמים: מלכות גם לישראל, מדינת היהדות. ואף אם לא תרצו אתם המתכחשים, המתבוללים והמגמגמים, אין זו עוד אגדה.

ז' אדר א' תש"ו.

עוד לא אבדה תקותנו

“ולמה זה אבקש לי ארחות עקלקלות, ואעזוב אם ארחים” / יהודה הלוי.

יש עוול זועק לכל הרקיעים: בית ישראל ואין בית לישראל.

יש צער המקפיא את הדם ואת המוח: עם עולם ואין לו פּינה בעולם.

יש כאב העושה את הבשר חידוּדים־חידוּדים: גם לעת הזאת, במוצאי שואת עמנו, אשר כמוה לא היתה לעולמים, חייבים אנו לעקור הרים של נימוקים והסברות בשביל להוכיח לזרים, ואף לרבים מבני אחינו, שגם אנו זכאים לאחוזת־נחלה, לצל־קורה, למקום־שיכון לשרידי גלויותינו.

הנה מתעוררים וקמים לאומים רבים וגם עממים, אריות ושוּעלים גם יחד, איזבקים וקירגיזים, אלבנים וארמנים, ילדי ערב ובני הסלאו, אף כמה מנינים של בדואים, השומרים על שממה של דורות מעבר לירדן, ורק עם אחד ישנו בארץ, שאין מתירים לו לפצות פּה ולדרוש את גזילת חייו.

ראו נא כיצד נציגי גויים רבים מתחלחלים למשמע התביעה היהודית לזכותנו היסודית, הפשוטה כאור, כאויר, כאדמה, כחיים עצמם.

כל כושר שיפוטם ניטל מהם כשהם שומעים, שגם יהודים, שרידי הרג רב, רוצים להיות בתוך עמם, מעיזים לרצות בשבת אחים גם יחד בבית חייהם.

הם לוטשים עיני־תמהון ומוחם אינו תופס זאת.

הבאמת אינם תופסים זאת? גבירים אדירים, בעלי נחלאות עצומות, חולשים על ימים ועל יבשות, בולעים חבלי־עולם ואינם אומרים די. אינם מבינים, בתכלית הפשטות אינם מבינים, מה טעם גם עם עשוק ומוּכה ונרצח מבקש לו נחלה קטנה, ולא עוד אלא מעיז הוא לפרש בשם מדינה.

יובלות של עינויים, אשר נפלו בחלקו של עם זה, אינם משמשים להם נימוק והוכחה.

מאות שנות מסעי הצלב אינן מפרשות להם כלום.

אף הטבח הנורא, קבר המליונים הגדול, גל עד, שהוקם על אדמותיהם, אין לו בעיניהם כוח משכנע.

הם אינם מבינים מה מבקשים היהודים האלה ומה דורשים הם.

הבאמת אינם מבינים?

מזמן לזמן הם מכנסים את נציגיהם לועדות חקירה, מושיבים על כסאות למשפט את חכמיהם, מדינאיהם ומלומדיהם, והללו נוטלים איזמל קהה של חוסר־הבנה אם במחשבה תחילה ואם בטמטום מחמת הרגל־מורשה, וחותכים את חזון הדורות שלנו ומחטטים ומנקרים ובאים לבסוף, לידי נקודת המוצא שלהם, שאינם מבינים מה היהודים הללו רוצים.

ולפי שאין נציגי הגויים מבינים. גם רבים משלנו מזדעזעים ומתרתחים ומסלידים ומתחילים להתכחש להגיון הישר, לזכותנו היסודית, הפשוטה באור, כאויר, כאדמה, כחיים עצמם.

אך למה נבקש לנו ארחות עקלקלות ונעזוב אם ארחים?

אי־הבנתם של רבים אינה משמשת כלל הוכחה, שאין עמנו הדין, הצדק, היושר.

אי־הבנה זו גופה צועקת, כמו דמנו השפוך, לזכותנו.

כלל גדול הוא מימות עולם, שאין אנשים באים לידי הבנתם של הדברים הפשוטים ביותר אלא בדרכים עקלקלות ולאחר נפתולים שאין להם שיעור.

אלפי שנים משתחוים הבריות לכוכבים ולמזלות, סוגדים לשור, מאליהים את הזבוב ואת הצפרדע, כורעים לפני אלילים רבים, מזבחים למולך ועובדים כל העבודות הזרות, גורסים כל מיני ריבוי עד שמגיעים לרעיון הפשוט בתכלית, לרעיון האחד, לחזון האחדות, להגיון הנאצל, לאמונה בעצם הנעלם.

ומה יותר פשוט מדבר הצדק, מאמת השויון, מעיקרון כל אנשים אחים, מן הסיסמה לחם לכל ומן המצוה לאהוב את כל הנברא בצלם ולחמול על כל נפש חיה? אף על פי כן לא תפס מין האדם מחשבה פשוטה זו, המחזיקה אושר, תיכף ומיד בשכלו הישר לחוקק על פיה חוקי אמת וצדק, אלא התפתל בנפתולים לאין מספר ועדיין לא תפס מוּשׂכּל ראשון זה. תכלית כל המהפכות היתה להגיע לפשוט ביותר. גויים וממלכות נהרסו, נהרי נחלי דם נשפכו, בשביל ללמד לבני אדם אלף־בית. ועד היום לא למדו כמעט אותה. עשו חייל רב בהבנת סוגיות חמורות, חכמו והשכילו לבנות כמו רמים שיטות מדעיות, אבל לא חכמו ולא השכילו להבין את הפשוט. אין זאת שהפשוט מסובך לפעמים יותר מן המורכב, ואין דבר קשה מן הקל. אף אין יקר המציאות מן הקו הישר. הליכות גויים ומעמדות יש להן צורה של עקומה… נמצא שבעד האמתות הפשוטות משלמת האנושיות שכר־לימוד יקר ביותר.

מכאן אנו למדים אמת אחת, שכבר למדנוה מכמה וכמה מקורות אחרים, והיא, שפרשת ישראל נעוצה בצומת הבעיות העולמיות. יהודים לוקים – סימן שיש ליקוי המאורות בעולם כולו; ניטמטמו המוחות והקשיחו הלבבות עד שאינם חשים ואינם מרגישים בצער ישראל – אות הוא, שטמטום פגע בכושר הגיונם של הגויים ובראשם האנושי בכלל. ככל שהבריות מתרחקים מהבנת המושכל הראשון, כן צפויים הם להיאכל על ידי היאוש האחרון. אבל אנו התובעים את זכות עמנו ומבקשים הבנה לגורל ישראל חלילה לנו להידבק בחולי היאוש. אסור לנו להתיאש הן מן השכל הישר והן מנצחון היושר. אין תקוה לגאולתנו הלאומית, אלא מתוך אמונה בגאולת האדם מצפרני הטמטום האכזרי.

חושבני שכך אנו צריכים לדבר בתביעת משפטנו. לא בלשון־לימודים ובשפת־מתחכּמים, לא בחריפות למדנית ובעקירת הרים של סברות ונימוקים, אף לא בבקיאות מתרברבת בתלי־תלים של עובדות ומיסמכים. אנו באים לתבוע את הפשוט ביותר, את המושכל מאד, את המובן מאליו. וכך עלינו לדבר נגד כל הגויים, במלים פשוטות, ללא כיסוי והעלמה: כך וכך. כל גויי הארצות חייבים לנו, מטעמי דין וצדק, הגיון ויושר, את המדינה. והמדינה רק אחת היא לנו: ממזרח שמש, בבית מכורתנו. מחמת המציק היינו במשך יובלות עם מפוזר ומפורד, קרוע ומפולג בין רשויות רבות. הננו חולים בגוף ובנפש מן הקריעה הזאת והפיזור הזה. מבוקשנו, טמיר לשעבר, וכעת השעה לגלותו בשפת אמת, להתכנס מחדש ברשות היחיד שלנו. אנו צמאים לריכוז ברוב מנין וברוב בנין, וזקוקים להחלמה. רק מקום אחד בעולם הולם את יחודנו הלאומי ויחודנו הולם אותו. אחד הוא ולפי כל חוקי היושר רשאים אנו לדרוש מאחרים: זוּזוּ קצת ותנו לנו ריווח במקום הזה. זוזו קצת. כך פשוט עלינו לדבר. וככל שנדבר בפשטות יתירה, ללא גמגום וללא מעשי־מרכבה, כן יגדלו סיכויינו להיות מובנים. סוף־סוף עתידים לנצח חוקי היושר והשכל הישר. נחזור על כך, על הנקודה האחת הזאת, הפשוטה ביותר. כי, אכן, לא אבדה תקותנו.

י“ד אדר א' תש”ו.

זהו! זהו!

אף לי ניתנה הזכות לצעוד בתהלוכת הכבוד של מאתים אלף הפושעים, תושבי העיר העברית היחידה בעולם, אֶל הזהוי.

במגרש שטוף שמש עמדנו בצהרים הלוהטים, אָנו קהל גדול של עקורים זמניים שבתוככי הארץ הקדושה. אבות ואמהות החזיקו בזרועותיהם את עולליהם שנלחצו אליהם בעינים מפולבלות מחמת המציק של השרב הגדול. אנשים באים בימים החזיקו בזרועותיהם נסיון עתיק־שנים של עם נרדף מגולה אל גולה בשבט נוגשׂים, המחזיקים בארצות העולם כאילו הן קנינם מששת ימי בראשית; הצעירים שבנו החזיקו בלבם הבוער זעם עצור בתוך סוגר האחריות הישובים והלאומית – וככה צעדנו כולנו בסך עד שהיינו ניצבים לפני האיש אשר לו השלטון לזהות את כשרותנו האישית או לשים חלקנו בין החשודים הנשלחים אל מחנות העצורים.

והוא, איש השלטון, גבוה מאד, שמן מאד ובלונדי מאד. הוא. כמדומני, לא הסתכל בפני איש חי. הוא בחן ובדק את צלם האיש שבתעודה. ואף על פּי שלא הסתכל בנו חשנו את מבטו החמור, הנובר, למוד המחשך, שאינו מביט לכאורה, מכל מקום לא במישרים, אך חודר חדרי בטן באיזו הצצה מיוחדת משלו. משהגעתי לפני כס משפטו נתתי אני בו את עיני, מאחר שהוא, שקוע בצלם־דמות, לא נתן עינו בי. ועד שהוא מטייל ארוכות וקצרות, על־פּני רחבת ה“נייר” שלי לתכלית הזהוי. פלח את מחשבתי חזיז:

– זהוּ! זהוּ!

אכן: זיהיתי ללא תפוּנה את המזהה שלי. הוא מוּכּר לי מאד בצביונו, בשיעור־קומתו, בגזרתו הלזו ובמבט הלזה, הבוחן ואינו מביט.

זכוּר הוא לי מן המדינה ההיא, מן התקופה ההיא, בימי קיסר כל רוסיה, בזמן טרם־מהפּכה. הוא שומר החוק ובולש את מפריו, היה תמיד זקוף־קומה, שמן מאד ובּלונדי מאד. חיוך נעוה היה מתנחש בזויות שפתיו בדומה לזה המתפּתל בפתחי פיו של הניצב לנגדי, זה החיוך האומר: אני בא־כוח החוק והשלטון, מי הקשה אלי וישלם?! אותו שומר־חוק בלונדי אַלים עמד, זכורני, איתן על גבי דוכן בן כמה מאות שנות עריצות ושלטון בכיפה של שושלת אחת. הוא לא בילה אותי. אני בליתי אותו. לימים זכיתי לראותו מוּדח מעל כנו בן שנות המאות, מגורש מני גיו, מושפּל. אך, אוֹיה, הוא ירד מעל תל אשפּת שלטונו במקום זה ועלה למלוך על תלי־תלים של אשפּתות במקום אחר בדמות בן־שחץ נקלה ונתעב ומושחת לאין שיעור מן הראשון. ההוא, השני, רחץ את פּעמיו, לא, חצה עד צואר, בדם קרבנותיו. גויים רבים היו קרבנותיו, אך מיליוני חללי עמי היו קרבן המחים אשר לו. הוא לא שקע לתהום האבדון בנחלי הדמים אשר שפך, אך הגלים עברוהו בכל זאת ושׂמוּ מחנק לו. אף הוא רוממות החוק והסדר היתה בגרונו, סכין השוחט ושבט הנוגש בידו.

כמה דומה לההוא קו לקו ותג לתג פרצוף האיש הניצב לנגדי וּבוחן וּבודק את כשרותי האנושית. איזה דמיון מבהיל בזו הקומה, בזו הגיזרה, בזה המבט הנובר. ולמה נאמר שאין פרצופיהם של בני אדם דומים זה לזה? בעצם אין כלל רבוי גוונים בפרצופים. קיימים כמה דיוקנאות־אב אנושיים, טפסים נצחיים, שהעתיקים מהם חוזרים ונשנים לאין־שיעור. אף דיוקן־אב של איש רם הקומה, הניצב על משמר החוק והסדר וחרבּוֹ שלוּפה בידו, הוא בסטיות קלות קיים ועומד, כנראה.

אכן, זהו, זהו, העולם לא נשתנה. הוא רק צועד מחיל לבוש מדים ונושא פּגיון, כידון או חרב, אל חיל לבוש מדים ונושא בידו תת־מקלע או מכונת־יריה, משתנה צורת־הסגין, אולם חוגר החרב בצביונו עומד. וכן המפקדים על החיל הזה משנים חיתוך הדיבור וניבי הסיסמאות, שהם גוזרים אותם מפּעם לפעם בהתאם לרוח התקופה ולטעם הזמן. כן, העולם לא נשתנה. ותמיד נתון הוא בידי התקיפים. ותמיד עומד אני היהודי לזהוי ולבדיקת כתב הכשרות שלי. נבוכדנאצר בקלגסיו, רומא בסרדיוטיה, מסעי האבירים בצלביהם, שחצני צלב הקרס ושמשיה המרובים של המעצמה, החולשת על גויים רבים בתקופתנו, כמה רב הדמיון ביניהם בתכסיסיהם, בגינוניהם, במבטיהם הנוברים כנגדי, היהודי, הנע ונד בארצות, הנע ונד גם בארצי. אני היהודי העברין היחידי המפר חוק וסדר בעולם נאה זה, שהשלום ישכּוֹן בחילו והשלוה בארמנותיו.

זהו, זהו. הוא ניצב לנגדי קר, חד, זועם, נובר בי במבטו, אך אל צלמי החי לא יביט.

זהוּ, זהוּ, אשר כל מעללי הפשעים בארצות לא השביתו את שלות נפשו. הוא ראה במנוחת־לב טבח מיליונים מבני עמי, הוא כילכל בשלות־מצפון משרפות, תאי־גזים, מבול של דמים באירופּה ובאַסיה, פּרעות קילצה, אגרות־רעל המשוגרות בבי־דואר של שוייץ השׂבעה והמאושרה, את הכל הוא נושא וסובל בשלות גאיונים אך סמבטיון של חמת זעם מוסרית התגעשה בקרבו עד לבלי נשוא, כאשר קם גם בי בן עם הנשחטים רוח לגונן ולהציל את חיי. וראה, מעוצם המשׂטימה המפעפעת במבטו, דומה, אינו יכול להסתכל בפרצופי.

זהו. זהו.

אדבּרה נגדה נא כל הגויים הצדיקים, שומרי החוק האלה.

– זיהוּני גם זיהוּני. אכן, אני הנני אני, היהודי מאז ומקדם. אולם אני גם אחר, ישן וגם חדש הנני. ואני היהודי החדש אדע לתבוע חוק לאמתו ולדבר משפּט כהלכתו, לגונן ולהציל.

ז' אב, תש"ו

חיה מדינית וחית הקודש

גם ביום שמחת לבנו אסור להוציא מן הידים מאזני השכל, אפילו אם כף אחת מהם עשויה עתים להכריע לצד העצבות; וגם שעה שהלבבות מלאים ועוברים על גדותיהם לא יאה לו למוח להתרוקן לחלוטין מכל מחשבה בוחנת.

נס גדול התרחש לדור זה בישראל, האומלל מאד וגם המאושר קצת, המוכה הרבה, והרואה עמל ויגון ללא גמול והזוכה בכל זאת לרגעי־נחמה. נס גדול התרחש לדור זה, שניתנו לנו אתחלתה של עצמאות, צל קוממיות, מדינה בכוח, בעצם רק כמה אמות קרקע פסיכולוגיות בחינת מנוף להתאחזות בעצמאות מלאה לעתיד לבוא – ועל כך אנו כולנו, סבור אני, אפילו רבי הפכחות וקטני האמנה שבינינו, מרימים כוס של ברכה, כוס של הודיה על רמזי הישועה ועל אתחלתא דגאולה.

אבל יהודי חייב לזכור תמיד, שכוס של ברכה היא גם כוס של קידוש. יהודי חייב לזכור הרבה דברים. הרי אנו עם הזכרון. ובמיוחד הננו מצוּוים על הזכרונות כל פעם שהננו מגיעים לפרשת מלכיות ולתקיעה בשופרות. ובכן, יהודי חייב לזכור תמיד את ענין הקידוש. אסור לעשות דברים שלא בקדושה ושלא בטהרה. דברים נאמר, על אחת כמה דבר זה, הדבר, דבר העם בתקומתו, דבר החותך גורל עם לא לדור, כי אם לדורי־דורות.

זה היום שקוינוהו לו, למדינה התפללנו תמיד. מרוב חיבה וערגון לה, מרוב חרדת־נפש וכליון־נפש עליה, לא פירשנו על הרוב בשמה, אלא רמזנוה בכנויים ובכנויי־כנויים. אמרנו ירושלים עיר הקודש. אמרנו שיבת־ציון. אמרנו ביאת הגואל, בנין בית המקדש, שיבת בנים לגבולם, קבוץ גלויות, שמות־היכר לרוב. וכולם מכוּונים למדינה. פחדנו לבטא אותה בשמה. פחדנו מתוך חוש לאומי נכון; מחמת מוראות שבזכרון העבר; בשל המראה הנעווה שיש למדינות בהווה; ובגלל ניחושים על של עתיד לבוא. פחדנו מפניה משום שהיא המדינה, מבצר־עוז לעם, היקום שתחת רגליו, בית היוצר לנשמת האומה, צוררת באמת בחובה פחדים ומוראים גדולים, סכנות עצומות.

המדינה היא מערת המכפלה. כל עיקרה נעוצה בגיזרת הכפולים. היא מקור הכוח, אבל היא עשויה גם לסחוט לתוכה תמצית הלשד הנפשי של האומה. היא ממלאה אסמינו מזן אל זן, אבל אפשר שתהא גם מעין עלוקה המקיזה דמים ללא שיעור. היא זוקפת כפופים שבאומה, אבל היא עשויה גם לקצץ את בעלי הקומה, שלא יהיו חלילה גבוהים משיעור־קומה בינוני. יש ענשים רבים ברשות המדינה, שלא תמיד הם צודקים ובמיעוט שבמיעוט הם טבועים במידת החסד. מקל יש בידה והוא בדרך הטבע מקל חובלים. סם ממאיר יש בידה והוא אוסטרקיזם. כל עם שיש לו ארץ יש לו גם ארץ־גזירה. רק עם ישראל רב המצפון, עם המוסר, שלא עשה שימוש יתר בשבט־מוסר, רק הוא המציא עיר מקלט בשביל חוטאים בשגגה. ואילו עמים דרך כלל הקצו ערי־לא־מקלט ומקומות נדחים, איים שוממים, לגרש לשם לא את הרעים והחטאים, אלא, להיפך, בני טובים, את חכמיהם ומדריכיהם, שאין דעת חכמי המדינה, התקיפים לשעה, נוחה מהם. כן, המדינה היא אם, ויותר מכך עלולה היא להיות אם חורגת. עתים תיבת פנדורה נתונה בחיקה. עתים היא בחזקת פרה אדומה, המטהרת טמאים ומטמאה טהורים, מעודדת חלשים וגוזרת נדוי על החזקים, מאמצת את רודניה ומביאה עד דכא את נאמניה, לוחמיה מקדשי שמה.

אכן, תריס למדינה הוא הקידוש, עשיית מלאכתה מלאכת הקודש, אכילת חוליה בטהרה. אין במדינה אלא מה שיש באדם היושב בה. אין מידת חסנה עולה על חסינות נתיניה. ואין מן הדין שתהיה קדושה יותר מקדושת חיי בניה. נאמר על האדם שהוא חיה מדינית. זו היא אמת. אבל כלום זו היא כל האמת? כל האמת אומרת, שהאדם הוא גם מין חית הקודש. אין האדם מלאך. אבל אין הוא גם שטן. אלא אם כן נעשה כופר גמור בניצוץ המלאך שיש בו והוא קם בשצף־קצף לעקור מן השורש את עם המלאכים אפילו כברואים שבחזון. כאדם כמדינה. המדינה עצמה אסור לה שתהא חיה מדינית בלבד. בלי אמונה בחיים קדושים, מכל מקום בניצוצות של קדושה גלויים ואף סמויים מן העין, פזורים על פני יריעת החיים ובין השטין של ספר החיים, בלי אמונה זו אין למדינה חיות אמתית, אין לה יניקה ממקור החיים, ועל כרחה היא מפנה עצמה לשאוב ממקור המות. המדינה אינה יכולה להתקיים בלי יסוד הקדושה. ואם אין היא יונקת מקדושת החיים הריהי משלשלת את דלייה לתוך באר המות להתקדש בו. בין כך וכך כל האומר שמושגו על המדינה בנוי על בסיס של חול וחולין, של חילוניות ישובית גמורה כביכול, אינו אלא טועה או מטעה. מדינה היא סך הכולל של היכלות ושווקים, של בתי־מחוקקים ובתי־משכית, של שערי־כבוד וגם, אל נכחד ואל נתעלם, של מזבחות. אלא שאינו דומה מזבח למזבח. אפשר לזבוח זבחי־צדק וזבחי־רשע. זבחי־צדק פירושם ויתורים, פשרות, הבנות־גומלין. סליחות וכפרות חוזרות ונשנות מזה אל זה. זבחי־רשע משמעם התנצחויות בלתי פוסקות, צחצוח חרבות או צחצוח לשונות, תאוות זרות להכניע ולשעבד ולהתמודד. כן, אפשר לזבוח את יצר הרע לטובת הכלל ואפשר לזבוח את יצר הטוב לתועלת הרבים כביכול. אפשר להעלות על המזבח את חית הקודש ואפשר את החיה הטמאה, חית הטרף, היושבת בנו. הקרבן הוא מחוייב המציאות. שאלה היא: איזה קרבן? אנו עומדים עכשיו בראשית הדברים, אין אנו רשאים לומר: הנה כבר! אלא אדרבא כך ראוי לומר: הענין רק עכשיו מתחיל. הרבה תלוי באופן ההתחלה. הצלילים הראשונים יבנו את יסודות הניגון כולו. עוד השעה כשרה לאזהרות ועוד אנו כשרים להיות מוזהרים. אין מקום לא למצהלות נפרזות ואף לא לרוגזות מוגזמות. עדיין אנו עומדים בראשית. מדינה נתונה לעולם בעצם ראשיתה. אין מדינה ניתנת. מדינה מושלמת אינה קיימת כל עיקר. היא מתהווית בלי הרף, נוצרת בכל עת ובכל שעה תמיד. היא בחינת חומר לאדם היוצר. לכשתרצו היא מושג מפשט, מגדל פורח באויר, עיקרון עריץ מוצץ וסוחט, אליל איום ונורא, שמן מאור מדם נתינים ומחלבם, ועתים מין מפלצת עבותה ומסורבלת, קצרת־רגלים ומטומטמת־ראש, שמרוב עביה ושמנה אינה יכולה עוד ללכת על רגליה והריהי מתנדנדת או מיטלטלת באלונקה סחובה על ידי ריקשות חגורי חרב. והריהי באמת תלויה על בלימה. אבל ברצות ההשגחה דרכי המדינה אין היא תלויה על בלימה אלא תלויה על האדם היושב בה, היא כלי אשרו, או כלי־שרת ליצור את אשרו, היא נותנת חיים לעם, לפיכך מתרוממת ומתעלה לחית הקודש של נתיניה, לירושלים עיר הקודש. כך בכו, התפללו, חלמו בחזיונות דורות יהודים אשר נתאוו לחונן עפר ארץ הקדושה. הם פחדו לבטא את שמה המפורש של המדינה. ואנו המבטאים חייבים לתלות כתובת על המדינה: זהירות! טהרה!

אלול, תש"ו

עם, מדינה, חברה, תרבות

א

השם צרפת כולל עם צרפת, מדינת צרפת, חברת צרפת ותרבות צרפת. כיוצא בזה דניה, הולנד, שבדיה ובמידת־מה גם אנגליה. ואילו האומר בלגיה, למשל, מתכוון בעיקר למדינת בלגיה, מאחר שאין עם בלגי אחיד; הואיל ושתי שפות מתהלכות בה, יש לנו ממילא שתי חברות ושני נוסחי־תרבות. מעצמות גדולות המיושבות עמים רבים, הדוברים בלשונות שונות ודתיהם ונימוסיהם שונים, לא כל שכן שאין שמן מכיל אלא את תכנן המדיני בלבד, אם כי גם בארץ־רבת לאומים שוררת או הולכת וגוברת לשון עם הרוב, רוב המנין או רוב הבנין, הטובעת בחותמה גם את החיים החברתיים והתרבותיים של כלל האוכלוסים.

העם הוא התוך, היש המוחשי או המבוקש; החברה צרה את התמונה; המדינה היא כל עיקרה חישוק או מסגרת, המשמרת את התמונה, אף משלימה אותה ומוסיפה לה נופך משלה. התרבות, או כוח היצירה, היא גולת הכותרת של הדיוקן הלאומי, הכוח הפועל בעם ועושה אותו חטיבה.

לא בכל זמן ומקום פועלת המדינה לעלוי התמונה ושוקדת החברה להגברת כוחו הפועל של הרוח הלאומי, יש שהמדינה צוררת לתרבות הלאומית או שהחברה מתנקשת בה לקצץ בנטיעותיה ולזלזל בערכיה. דברי הימים שופעים דוגמאות לחתירת המדינה תחת ערכי הלאום ולפגיעות החברה בצפור נפשה של נשמת העם.

הריב בין הכוהנים והמלכים, הנביאים והמושלים, תמימי־לב מבני דלת העם, השומרים מסורת האבות, ואנשי מרום עם הארץ, הנוטים אחרי הבעל, הוא עתיק־יומין, אבל הוא מתחדש בכל זמן ובכל שעה, בהתאם לנסיבות הימים. או שהתמונה נאלצת לעמוד על נפשה כנגד המסגרת, המבקשת להמעיט את דמותה, או שהשועים והקועים זוממים להמירה באחרת. יד השרים היתה ראשונה במעל להשתחוות לאלוהי הנכר. השועים והקועים מהווים אותה שכבה בעם, המתגבשת לפני כל השכבות האחרות. וכל מקום שאנו מוצאים את המושג חברה סתם בעולם העתיק, בתקופת ימי הביניים, ובעצם, גם בזמנינו החדשים, משמעו האמרכלים, הפטריצים, ראשי הקהל, ראשי המדברים, העסקנים ואנשי ההגה, הקיצור, החברה הגבוהה. כל אלה הבאים לפי מקצועם ולפי עסקנותם במשא ומתן עם החוץ, מתקרבים מהכרח או מרצון אל הזר, למדים מנימוסיו, ואם הזר הוא החזק והעשיר הם מתפעלים מברק חצרותיו, מיפעת כרכיו, מקרני ההוד של תרבותו ומהליכות היפות או הנחזות כיפות של מרומי החברה שלו. מכלל התפעלות הם באים לידי התבטלות או לידי אימה פנימית מפני כוחו וחינו, ויש שהם אומרים: מפני חסדו. הם מתחילים להסתכל בעניני הבית הלאומי הצר והעני שלהם מבעד לאספקלריה של העולם הגדול והעשיר. היינו, של היריב החזק, מבקשים דרכי־פשרה עמו, תחילה אולי לשמה, אבל אין הם נקיים גם מן הפניה להציל בדל־שלטון לעצמם בכל התנאים. עיקרו של דבר. לבם נהפך עליהם. הם הציצו בגלית ונפגעו. מכאן ואילך הם זורקים אבנים בעמם הקטן, עם דוד. הם מבזים בגלוי או בסתר לקטנות המכורה ומזלזלים בפרהסיה דוקא בערכי־מסורה. בתוך עמם הם יושבים ומתאוים לטמיעה. ההתבוללות היא תאוה וגם חולי הלב. אין אדם נעשה מומר לחוץ אלא אם כן נעשה תחילה מומר מלפני ולפנים.

טעמים כלכליים מעורבים על הרוב בערעור יסודותיה של התרבות הלאומית על ידי מכווני המדיניות או גאיוני החברה, אבל הגורם הכלכלי אינו אלא גלגל אחד מכלל הגלגלים, המניעים את הפרטים והקיבוצים בכל שטח־חיים. אין העולם אלמן מרודפי־בצע, רודפי־שררה, ורודפי הנאה, אבל יצר הבצע וההנאה אינו בן־יחיד כלל וכלל. האדם שטוף תאוות שונות, ויש מהן ההורסות אותו, אבל כיון שנכנסה בו תאוה חדשה שוב אין הוא חס על ימיו ועל דמיו. אף ההתבוללות היא תשוקה עזה. יש שזו תוקפת חוגים של האומה, על הרוב החוגים העליונים, אבל ייתכן שהיא תדבק כמחלה ממארת גם בפשוטי־עם, בהדיוטות. ברוב המקרים הכפר הוא נאמן בית־האומה והכרך קוסמופוליטי. אבל חזיון הפוך מזה גם כן אינו נמנע המציאות. “ובילדי נכרים ישפיקו”, היא נטיה מצויה אצל כל השכבות, העליונות והנמוכות, של העמים הקטנים והחלשים. החלש לא רק מפחד מפני החזק, אלא גם מכבד אותו ומבקש להידמות אליו בכל, אוהב אותו ורוצה להתקשר עמו בלב ובנפש – הנה מקור לקלקול גדול והרס רב בחיי הפרט והכלל.

פעמים גם עמים חזקים למדים מדרכי עמים חלשים והיו כובשים שדבקו בתרבות הנכבשים. תורת ישראל וחכמת יון פשטו בקרב הגויים לאחר שיהודה ויון נחלו את מפלותיהן המדיניות, אבל אין למדים מיוצאים מן הכלל. יהודה ויון היו שני גאוני־עולם, ואף מהן לקח העולם הגדול ערכים רק לאחר שסבור היה, שהנופלים הללו לא יקומו עוד לתחיה. אין אוהבים חלשים, המעיזים לחיות עוד. חכמת המסכן החי בזויה. צרה היא שהמסכן עצמו אינו מכבד את חכמתו והוא נופל ברצון “כורעים” בפני הכוח המקובל או היופי המוסכם, שאף הוא בחזקת כוח. כריעת־ברך זו יש שאינה כרוכה כלל במגמות מדיניות, אלא בשאיפות חברותיות, שאינן נרתעות אפילו מלפגוע בחוט השדרה המדיני. מצויים חוגים בעם הבורחים ממרכזם הלאומי, ממקור חיותה של המכורה, ונמשכים החוצה. רוסיה במאה הי"ט כבר הגיעה לחוסן מדיני, אבל במובן תרבותי ואף חברותי היתה מעין מושבה צרפתית. החברה הגבוהה אימצה לה את שפת צרפת לשפת האם שלה וקיבלה את ההשראה מטעם צרפת ומנימוסיה, תרבותה היתה לועזית לשליש או למחצה.

ב

מדינה מושלמת היושבת על מלאת ארבעת תכניה – ארץ, עם, חברה, תרבות – אינה קיימת כמעט בימינו. או שהמדינה צרה ממידת ארבע הרשויות ואינה משמשת חישוק נאות להן, כגון אימפריה החובקת בזרועותיה עמים, חברות ותרבויות לרוב, מעין בבל הגויים, עד שמגודל המאמץ עשוי החישוק גופו להתפקע, או שהמדינה רחבה מתכניה ואין בכוחה ללכד את אוכלוסיה המעטים לחברה בעלת תרבות – שכן יצירת תרבות בימינו מחייבת חברה גדולה חזקה ובטוחה בעצמה – בדומה לבגד רחב, שאינו מחטיב כהלכה את הגיזרה לצור לה צורה נאה ומתוך כך הוא מתקמט ומתמעך ובליתו קרובה.

העולם בזמננו אחד הוא רק במובן זה, שהגדול והחזק יכול להיות בכל עת ובכל שעה בכל מקום שבעולם, ואילו הקטן והחלש כל כך נדחק ונלחץ בצד ובכתף עד שאינו יודע עוד היכן עולמו ולרוב אין לו דריסת־רגל אפילו בד' אמות שלו. זמננו אכזרי מאוד לעמים הקטנים, אם כי הרבה מדובר על כך שהגיע תורו של האדם הקטן. הטרגדיה של העם הקטן בימינו, שהוא עצמו מתכווץ ורע לו. ואם אפילו הוא מחרף נפשו לעמוד כנגד לוחציו ומקצציו המדיניים, אין לו עוז, ועל הרוב גם לא רצון, לעמוד כנגד המבול התרבותי, הזורם עליו מעולם־חוץ. למתנקשים לעשות חורבן בגופו הוא עונה במאבק, ואינו חש ואינו מרגיש שאותה שעה עצמה הלויתן הגדול בולע את תרבותו ונשמתו נשרפת באש הזרה. הוליבוד, למשל, נושאת סכנות שמד וטמיעה לעמים הקטנים לא פחות מן הנפט. אבל הכל צועקים על הנפט ואין מתקומים על הוליבוּד, כאילו רק הנפט בוער ומסרטים רעים אין מתלקחות שריפות בנשמות.

אפילו עמים גדולים ירדו בימינו למדרגות קטנים. לא רק עולם הכוח, כי גם עולם הרוח, נעשה מונופולין של שתים־שלוש מעצמות. הללו משתלטות בכוח, בפיתוי, בערמה, בשוחד, באיומים על כל העמים, על כל האדם. הן לוקחות לעצמן את הסמכות העליונה על האמת, על היושר, על החן, על הצדק והן שפוסקות הלכה מה זו התקדמות ומה לאו, מהי טובת העולם ומה היא טובת־הנאה לאומית קטנה, ואף מה זו לאומנות. הוא הגדול, שיש לו הרבה בהווה, מותר לו להתבצר גם בערכי מסורת שלו ולעשות פולחן לאבותיו ולגבוריו המדיניים, לך החלש אסור לזכור עבר ולכבד אבות ולרחם על נשמת עמך, שאם אתה עושה כך הנך בוגד באידיאלים האנושיים. הגדולים, החזקים, העשירים, מודדים אידאלים לחלשים. לעניים. הם כותבים בשבילם שירים, מחברים למענם מחזות, סרטים, מנגינות, מלמדים אותם מוסר, טעם, אמנות ודרך ארץ, פוסקים להם גם לבוש ואפנה והשקפת־עולם. איכה יקום עם קטן בתוך ים השעבוד, המכונה תרבות העולם או אחדות העמים? תרבות כרכים זרים העושה למס עובד עניי־עמים; אחדות העולם, המטילה את החלשים על כרחם בזרועותיהם של החזקים.

הגייס החמישי חדש כמונח, כמטבע הוא ישן־נושן. במיוחד במקצוע הרוח. כל תרבות גדולה יש לה סוכניה הגלויים והחשאיים בקרב כל האומות הקטנות והם שמביאים אל הקרתנים ברחבי תבל את יצירותיה של המטרופולין, אם כי על הרוב בבואות קלושות ומתוך פחת רב. העמים הקטנים משלמים גם בחיי הנפש בלוי הלך ומנדו אל העמים העשירים. בכל הדורות נלחמו העמים הקטנים על זכות סגנון משלהם ולא הצליחו, בימינו לא כל שכן. סגנון מקורי הוא בגדר מותרות, שרק החזקים תופסים לעצמם. אולם אין קיום לאומי בלי סגנון עצמי. צער להגיד: הקטנים בימינו מתקדמים רק במובן של טשטוש צורתם. באין עצמאות רוחנית אין גם חברה עצמאית. אפשר לומר, שמשכילי העמים הקטנים עצמאיים רק במובן החסרונות, שיש להם משלהם. ואילו רוב מעלות שאולות אצלם משל הגדולים שבאומות הגדולות. המדינאים, החכמים והאמנים במדינות הקטנות מבקשים להידמות אל אנשי המופת שפעלו במדינות גדולות. זה רוצה להיות נפוליון, זה ביסמארק, זה שואף להגיע למעלת טולסטוי או דוסטוייבסקי, זה מגדל לו צורה של גנדי או טגורי, זה משחק על הבמה נוסח סטניסלבסקי וזה מעמיד פני אדם העליון כניצשה, מנתץ אלילים כבירון או מסלסל כווני־חן כאוניגין. אהבת החזק והתאוה להידמות אליו עושות את הקטן קטן יותר.

רק פעם אחת היה מעשה בזמן האחרון ושתים־שלוש מדינות קטנות הגיעו גם כן לידי הגמוניה בעולם היצירה הספרותית. איבסן לא היה חיקוי למי שהוא מבחוץ. הוא היה דומה לעצמו בלבד. וכן קירגהורד גדל הרוח. וכן סטרינדברג, וכן יקובסון. כיוון שהיו תקיפים בשורש נשמתם נתבצר להם מקום גם בעולם הגדול. אף הגדולים יש להם דרך־ארץ מפני בן עם קטן שהגיע לעצמאות רוחנית, היינו, לגדלוּת אמיתית, אלא שהחזיון הסקנדינבי היה גם כן מעשה־פלא, פריחה חד־פעמית, שלא ארכה אלא כדי דור או דורותיים, ודומה שהאומות הקטנות האלו נחלשו מאוד מגודל המאמץ והשכינה נסתלקה מהן. הקטן משלם בעד הכל כפלי־כפליים ובמיוחד, בעד המאמץ להיות גדול באמת. לאיבסן ולסטרינדברג לא קמו ממשיכים בשיעור־קומתם.

ג

לא אוסיף לדבר ברמזים. אני נוקב ויורד לתוך בעית ישראל בימינו, היינו, בישובנו. הענין הוא מסובך וחמור עד למאוד. מאבקנו המדיני מסיח את דעתנו מן המאבק החברותי והתרבותי, המנסר גם כעת בקול, אם כי לא בקולי־קולות, העתיד להחריף דוקא במידה שהסכסוך המדיני יתישב כל־שהוא. אנו כעת מטילים דגש חזק בארץ משום שהננו נטולי־קרקע, בבית לאומי, משום שהננו מחוסרי־בית, במדינה משום שהננו צמאי מולדת, אבל ארץ, קרקע, מדינה, מולדת הן רק תנאים להתהווּתו של עם ולהתרקמותה של חברה יוצרת מתוך כבוד לנפשה ואמונה ביעודה המקורי. אנו רוצים להיאחז בארץ. האם אנו רוצים להיווצר גם כעת, כחברה, כתרבות חדשה? האם אנו שואפים לעצמאות רוחנית?

אין זה מחקר לעתיד לבוא. זהו התוך של עניננו בישוב הזה לאלתר. יש לנו חלוצים, יש לנו גבורים להגנה ולהחייאת שממות, האם יקומו לנו גם יהודים צמאים לקוממיות רוחנית? האם נראו כבר ניצניה של חברה עברית בעלת שיעור־קומה, השואבת את סמכותה מתוך מקור נפשה? טרם מצאתי סימנים לכך. אהה, רואה אני הרבה נבטים המבשרים את ההיפך מכך. אסור לתבוע שבח ועליה לאלתר בכל השטחים. שר ההיסטוריה איננו פזרן. כשהוא נותן מכאן הוא לוקח מכאן. אבל אסור גם כן לבלי לתבוע. לא נתגבשה עדיין חברה עברית בארץ. אף לא הבשילה עדיין הרגשת הצורך בה. יש לנו עדות, מפלגות, חוגים, מעמדות, יוצאי־ארצות, ואין חברה. מתהלכות בישובנו הרבה שפות. אף העברית מתהלכת, אבל צולעת. הננו בבל של תרבויות ונימוסים, אבל אין תרבות ואין אנו יודעים מה נימוס יש לנו.

אין פלא שאין אנו יודעים גם כן לענות על השאלה: מה זה יהודי? מי זה יהודי? במשך דורות רבים ידענו, וכעת איננו יודעים. שם בגלות ידענו במידת־מה יותר מאשר כאן. שם ידענו שיהודי הוא זה שהנהו בגלות. ואילו כאן ייתכן שלא נהיה עוד בגלות ודוקא משום כך יחסר לנו סימן־היכר מובהק. הגלות היא העדר מסגרת מדינית. אבל העדר־מסגרת הוא גם כן מסגרת כל־שהיא. היתה אחדות יהודית הנודעה, ובמידת־מה היתה גם אחידות הפרצוף היהודי לכל הארצות. שמרו על צלם היהודי. היהודים בכל העולם היווּ חברה, שהיתה לה תרבות משלה, אם כי לקויה ואם כי פגומת־צורה, כן, היהודי שם היה פגום בצורתו, אבל היתה לו צורה, ייתכן שנהיה פגומים פחות ואף על פי כן מחוסרי־צורה. היהודים בתפוצות מחוסרי־המסגרת עשו חלק מן התמונה במקום־מסגרת. התורה, היהדות היו להם שלטי הגבורים לעיני כל העמים. הם נשאו את המדינה על גבי מצחם, טוטפת בין עיניהם. הזקן והפיאות שימשו עמודי הגבולין, שוטרי הספר שלהם.

איני מציג את העבר למופת. איני קורא לשוב אל הראשונות. אני קורא לשוב אל עצמנו כפי שהננו בהווה, לירד אל תוך נבכינו, להיאחז בנקודתנו המקורית, להיות אנשים ראויים לשמם, אנשי תוקף־דעה ואומץ־רוח. איני סבור שרשאים אנו להשלות את עצמנו בנחמה, שהפלגות שלנו הן חזיון עובר, מחלות הילדות של הישוב, חוששני שהן מחלות הזקנה הרוחנית. הצעיר והרענן מורד בעולם־חוץ ושואף להתחיל הכל מחדש. אף אנו צריכים להניח יסודות חדשים לתרבות־עולם, ליצירה ברוח. אין זו הזמנה מבחוץ; זה קול קורא מפנימיותנו, קול הקדמון המתהלך בנפשנו. נאזין אליו ויישמע לנו. הוא דופק בקרבנו. וזהו גם קול אבות אבותינו שנלחמו עם כל העמים והלשונות בעד אמונת אחדותם, בעד תכנם, צורתם, צלמם, השקפת עולמם ובנין ביתם לפי רוחם. סכנה נשקפת לנו שהיהודי בתחומי מולדתו הנושנה יהיה פּחות אדם חדש, היינו פחות יהודי, פחות אמיץ־רוח, פחות יוצר ומחדש, כי אם יסתפק בחידושי הגויים ובכשרון חריצותו לחקות אותם. יש משהו בחברה שלנו בארץ, שאינה רוצה להיות חברה יהודית, שאינה רוצה לבנות עצמה כעם, היא נמשכת ממרכז עצמה והלאה. היא פוזלת לחוץ לארץ ובוערת באש זרה לתרבויות זרות. איני מנבא רעות, במידה שאנו עוסקים בנבואות ראוי לנו לנבא רק ישועות ונחמות, אבל אני מאיר ומעורר. תאוות־הטמיעה נוברת בישוב הזה, מתחת למאבקינו, הראויים לכבוד ולהשתוממות, על זכויותינו הישוביות והמדיניות, הננו כורעים ונופלים אי שם בשטח הרוח. כישוב אנו עולים, כעם הננו יורדים. ומכל מקום הננו בורחים ממשהו שהוא יסוד ושורש בנו, נמשכים ממרכזנו והלאה, מבקשים להחליף את הטבעת. בריחה מן הסגנון העברי ונטיה להתבוללות בתוך הטעם הגויי ולקבלת עצות, הערכות והשקפות־עולם מן החוץ – הנה הם סימני ישובנו. נוח לנו בתרבות, שהיא טלאי כל הגויים ובאמנות, שיש עליה חותמת עם לועז. כל שיהיה בו תוך ומקור ולהט נפשי וגעגועי־מורשה וגאון אישי וישראלי, ודעה עצמית וחדוות בחירה, יצטרך לעמוד כאן על נפשו.

בעיות רבות משתרגות עלינו בתחומי עם, מדינה, חברה, תרבות. אין בכוחנו לפתרן לאלתר. אין בכוחו של דור לפתור סבך לאלתר, אבל אין אנו רשאים להתעלם מהן. אנו חייבים לנבור בתוכן, הואיל והן נוברות בתוכנו, אל נתרחק מן החקירה, כי מעצמנו נתרחק.

י“ג אלול תש”ז.

צער גידול אבות

(מפי אב, שהוא בנין־אב לכלל האבות)

הנני ואסיח לפניך מקצת מצערי: צרת הבן. סבורני שזו היא כעת צרת רבים. ואני אפרש כמה פרטים מן הפרשה שלי, מנסיוני הפרטי.

לשעבר היו אומרים צרת הבת משום שהאבות נתיסרו בדאגות הנדוניה לבנותיהם שהגיעו לפרקן. בימינו ענין הנדוניה לבת שהגיעה לפרקה הוּסר מעל הפרק, וממילא בטל כוחו של הפתגם: מצא בת מצא דאגה. כנגד זה עשוי הבן לגרום לאביו עגמת־נפש במידה יתירה. ולאו דוקא משום שהוא חס ושלום בן סורר ומורה, גולם או מטומטם רחמנא ליצלן. אדרבה, המדובר הוא בבן חביב ונחמד, בן־חיל, תכשיט, בדומה לבני שלי. עיקר הדברים, שיש לי להגיד לך, סובבים על ציר אחד, והוא בני.

לא אוסיף להלאותך בהקדמות. יש לי בן מוצלח. אין לי עליו טענות. אבל הוא בא עלי תמיד בטענות. ובכך צערי.

ובלבד שלא תעשני שותף בדעה לתורת התסביכים הרוֹוחת, שאף תסביך האַב נכלל בתוכה. כל הענינים היו מסובכים אף לפני שגילו את משנת התסביכים. למה לי תסביך? אני גורס לשון קדמונים: מלחמת האבות והבנים. חוק עולם הוא: דור מדור יאמץ. ברם, מלחמה כללית זו יש לה גלוייה הפרטיים והמיוחדים בכל דור ובכל בית. ועל כמה מגילוייה בביתי שלי, ביני לבין בני, אספר לך הפעם בראשי פרקים.

ביום הוּלדת הרביעי או החמישי, איני זוכר בדיוק, קניתי לבני פיל. ויצור־מידות זה כבש את לבו של הפעוט. בחור דנן רכב על הפיל, אָכל על הפיל, דרש להשכיב את הפיל עמו לישון במיטתו. לא זז מלחבבו וללטפו ולאמצו אל לבו. לא אמר די בפיל המוחשי, אף בספרי־קריאה המצוירים הפלה לו בתוך יתר החיות והעופות לאהבת־נפש את הפיל, שהיה זן בו את עיניו לתיאבון. לימים נעשה לו הפיל אמת המידה לכל דבר. היה אומר, למשל, על בית שהוא גבוה כפיל או כפיליים. את שיעור קומתי העריך כדי שלושה או ארבעה ואפילו חצי תריסר פילים, הכל לפי מצב־רוחו ולפי מעלות חום אהבתו אלי. אלוהים נגלה לו באיצטגנינוּת הפיל שאין גבוה ממנו בעולם. בנקודה זו לא היו מחולקות הדעות בינינו. לגבי אלוהים אין שום הגזמה. כל שהפה יכול לבטא והדמיון לתאר הולם את הנעלם. ואילו מידת ההפלגה, שהיה נוהג לפעמים כלפי ברגעי הגיאות של אהדתו אלי, בזקפו את ידו הקטנטונת כלפי מעלה, מעל לשיעור קומתו, ניקרה ממש את העינים. היא ניקרה גם את לבי.

לא אעלים ממך: קומתי לא הניחה מימי את דעתי, ובתקופה מסוימת של חיי גרמה לי עצבות ורוגז. הנני בעל קומה בינונית פחות או יותר. דומני שאני נראה בעיני רבים פחות מאשר יותר, נמוך מכפי שהנני. כנגד זה מכיר אני אנשים, הנראים גבוהים משיעור קומתם. הכל תלוי במזל. אף התופעה הנאה או הבלתי נאה של הגידול, ההילוך, העמידה, שיעור הקומה, היא ענין שבמצב־רוח ושבכוח הרצון ובמעלת החוצפה. אדם מרוצה מעצמו, קומתו מזדקפת והוא צועד קוממיות. ממילא הוא נראה כאילו גובה לו. יש אומרים שתרגילים מיוחדים מגבירים את הגידול. סבורני, דרוש פנאי לגידול באורך, כשם שדרוש טיפול ורוב פנאי לגידול ברוחב ולעומק. עסוק אני וחסרה לי השהות לגדל את קומתי. מיעוט דמותי בעיני הבריות שימש לי מקור להגיגי־נכאים נסתרים. והנה בא זאטוט זה ומגדלני ומנשאני במחי־יד אחד עד לרום קומתו של פיל, ואף למעלה מכך. בתום הוא פוסק לי שבח שאין לו רגלים, בחמימות־לב ורגשת־נפש. אותה שעה הוא מחבקני בכפונת אחת ומלטפני בשניה ואוצל לי נשיקות לרוב. נצמד אלי, נועץ את ראשו החמוד המעוטר תלתלים בתוך אבהותי, משל הוא מחפש בי מקלט מפני כל הביעותים המהלכים עליו מגור בעולם־בלהות זה. אומר אני לך… בשעה שזאטוטי מרחיש בשפתיו את קילוסיו לרום קומתי, בשרי עלי מתחתך ודמותי מתמעטת עוד יותר. אומר אני לך… אם יש עצבות, שאין עמה קולות וברקים, אף נביעתה מתוך איזו ניחותא, מתוך מין תכלית הפשטות, ומשום כך דווקא היא נוקבת ויורדת לתוך עמקה של נפש, הרי זו העצבות הנוטפת מתוך עיני תינוק תמים, הסבור בטעות שיש לו אבא גדול, גבוה, חזק, להגן עליו מפני כל הפגעים והמזיקים, ואילו האבא אינו גברן כל עיקר. הזאטוט שלי פוסק ואומר: "אתה אבא’לה, הפיל הגדול שלי. “אתה אבא’לה החזק שבעולם. הנך גדול וחזק כמו שני פילים, כמו שלושה”. ויש שהוא מפטיר ואומר: “רק אלוהים גדול וחזק ממך. אבא’לה. כי אלוהים הוא גדול כמו כל העולם, כמו מיליון פילים”.

למרבה התמהון לא חדל הזאטוט מלהמשיל עלי את הפיל גם לאחר שיצא מגיל הזאטוטות ונעשה ילד מגודל וכבר שמט לחדר הגרוטאות את הפיל הגלמי וראה בטביעות עין בהירה את ממדיהם הנכונים של העצמים. עלי הוסיף משום־מה להביט באספקלריה של גירסה דינקותא. כל אימת שמתרגשת עליו גיאות החיבה אלי הוא לוחש לי בשפת־חונף מתוקה: “אתה, אבא’לה, הפיל הגדול שלי!” אלא שאותה שעה מפעפעת בקולו נעימה של היתול קל ואף לא קל כלל חיוך לגלגני במפורש מנצנץ בשפתיו.

האדם על כל גיליו מקופל בנער ובפרחח. הזאטוט שלי התנכר מילדותו בחביתו היתירה לליצנות ולקונדסיות, ולא משום שהוא ריק ופוחז מטבעו חלילה. בני הוא קודם כל בר־דעת. ובתוך כלל המעלות שנתייחדו בו תופסת הרצינות מקום בראש. אלא שכובד הראש וקלות הדעת אינם סותרים כלל זה את זו. כל מהתלה של בני עשויה עטיפה של כובד־ראש, ונכון לומר: של כובד־רוח, או אפילו: של קדרות־רוח. וכאן העוקץ. כל איטלולא קלה, שהוא משלשל בי, פגיעתה קשה ביותר על שום קורטוב הרצינות המלפף אותה. לעולם איני רגיש לסתם הלצה פוחזנית, אבל דיבור של בדיחותא, שיש לו צליל מתכתי עמום, אפשר שיגרום לי זעזוע. רצה הגורל שבני יהיה מצויד במין היתול דק, שהוא דק וגם גס, גס מאד על שום שהוא דק ביותר, דק ועוקצני. הואיל והוא דק וכבד בבת־אחת הרי בזכות קלותו הוא רץ אורח חיש־חיש להגיע אל הנקודה הרגישה ובמחי־כבדו עשוי הוא להמהמנו ואף למוטטנו.

כל איש יש לו נקודה רגישה משלו, שהוא מעלימה ברוב שקידה מעיני הזרים, גזירה שמא יראוהו במפולש ויהיה פרוז לתוקפיו. מעיני זרים אפשר להעלים היאך שהוא חולשות, אבל כיצד נעשה זאת לגבי קרובינו ושארי בשרנו, על אחת כמה לגבי בן יקיר, ילדון חמוד, שאתה קשור אליו באהבת נפש, מוכן ומזומן תמיד לפתוח לפניו את שערי לבך? נניח, יכול אדם לרדת למחתרת גם בביתו שלו ולנהוג בבני משפחתו כבעדת רודפיו. אך איני יכול לעשות זאת במעמד בני. איני יכול הואיל ובני הוא פיקח, פּלפּלא חריפתא, ואין נסתר מטביעות עינו. הוא חובב הפילים לשעבר, שהסתכל בכל הדברים באיצטגנינות הפיל, כאילו אין קיימים כלל בעולם יצורים זאטוטיים, רמשוניים וזבובוניים, כיון שיצא מחיתולי הילדות ועמד על דעתו, החריף שׂכלו ונתחדדו חושיו להבחין בכל זוטה. דומה, זיקתו היתירה לקטנות, שגברה בו עם גידולו, היתה מעין תשובת המשקל לנטיה הפּילאית שהיתה מפעמתו בילדותו. וכדרך שנתחבבו עליו ציד הזבובים, רדיפה אחרי פרעושים ופרפרים, התחקות על חיפושיות וגחליליות, כך היה טופל עצמו לכל מיני סדקית שבחפצי־חומר ושבחפצי־רוח, אף לסדקית שבמחשבה. הקיצור, בחור שמטבע ברייתו קבועה זכוכית מגדלת בעיניו.

אין תימה שהוא ראשון צד במבטו את השערה הלבנה הראשונה שצמחה לי בראשי. זריז וחרוץ ופיו סמוך ללבו, מהיר במלאכתו, נזדרז לבשׂר לאבא שלו על כך.

– אבא’לה – הצהיר בפני פעם אחת בה בשעה שראשי היה שרוי בין שתי כפּיו הילדותיות בחום ליטופיו – כבר יש לך שׂערה לבנה אחת, לאחר שתצמח לך עוד שׂערה לבנה אחת תהיינה לך שתים, ולאחר כך שלוש, וארבעה והרבה הרבה שערות לבנות עד שתהיה כולך לבן וזקן מאד. וסופך שתהיה מת לגמרי.

הזאטוט בן השבע המיתני ברוח פיו. הקשבתי וחייכתי. וללא פחד. איני מפחד מפני המות. אין איולת גדולה מן הפחד מפני דבר, שהתרחשותו אינה מוטלת בספק. לא כל שכן שאיני תפוס לאמונה התפלה, שהדיבור על המות עלול לפתוח פה למלאך המות. אבל איני מתבייש לומר לך, שאני שרוי תמיד באימה מפני הזקנה. ניתן לומר, אני מפחד אימת־מות מפני הזקנה. פשוט מאד. אי אפשר לו לשום אדם לבלי למות, אבל סבורני שיכול כל אחד לבלי ליפּול לתוך הזקנה. הזקנה היא כשלונו הפרטי של כל פרט. חרפה היא להיות זקן כושל, שׂב ומעוטר בכתר שיבה. אימת הזקנה היא הנקודה הרגישה שבי. פחד הזקנה מלפּפני משחר נעורי. זכורני: בן כעשר לבי כבר נקפני, שהגיע לי תור הזקנה. מאז ואילך כל יום עובר העבירני מחדש על נעורי. כל עליה בסולם החיים כדי שנה נראתה לי כשלב של ירידה במדרון וכל חג יום הולדת נהפך לי לחגא. אהה, משום סלידתי היתירה מפני הזקנה והתגוננות כנגדה הערימה עלי מכשפה בלה זו, נתכווצה כתולעת ונתחלחלה לתוך גנזי נפשי ושם היא מכרסמת אותי בחשאי.

ומנין ידע הפיקח הממולח שלי להתקיפני מן הצד הרגיש, הפצוע, שבי? הואיל וחריף הוא, לשונו שנונה ומבטו שנון, וכשם שרואה הוא כל קמט שבחפץ הנגלה, כך בוחן ובודק הוא כל קמטוּט שבנשמה. אהה, שׂערה לבנה ראשונה אינה ראשית שקיעה, היא השקיעה עצמה. כלום הערב ממשמש ובא עם התעגלותו הגמורה של הירח המכסיף? אף חצי־ירח אומר לילה. אף חרמש דק מן הדק ממנו קוצר את היום. וכך קמצוץ שׂערות־כסף בראש מכריז ומודיע: אתא לילה. אני רואה את השערות הלבנות כפּצעים שבגויה או כתולעים האוכלים אותנו חיים. פצע אחד בגויה הרסני כגויה המכוסה כולה פצעים. לדידי אין בין שׂערה לבנה אחת לבין ראש כולו לבן הבדל של כלום.

לימים נעשה לבי גס בפצעי הלבנים ולא חשתי עוד חלחלה למראה התולעים הפּרים ורבים בראשי. ועל כך חייב אני שלמי־תודה לא מעטים לידידי הטובים ולמכרי החביבים, שהיו מביאים לי מפעם לפעם את הבשׂורה על הצמרת הלבנה של אילן חיי, המתפתחת לתפארה בשכלול מיום ליום. ובכך הם הרגילוני לאט־לאט ובהטעמה מפורשת אל מעמדי החדש כדי לקיים בי כנראה, את הכתוב: חנוך לזקן על פי דרכו. חושבני שצדקה יתירה נעשתה לי, שהזקנה לא קפצה עלי, אלא זחלה עלי אט אט, והתמשכה עלי מפּיות ידידי הטובים ומכרי החביבים.

אגב, מנין הכוננות היתירה והנכונוּת הלבבית של רבים ממקורבינו ומאנשי שלומנו להריץ לנו את הבשׂורות הלבנות הללו? הם עושים זאת בחביבות רבה, במתיקות מופלאה, מותר לומר, גם בהתלהבות, משל הם מודיעים לנו על זכיה בגורל שנפלה בחלקנו. ארגנו לתכלית זאת לשכת־מודיעין פּעילה ביותר. מכיר אני רבים מחברי, שהם מעצם ברייתם קצרי־ראות, אבל מחוננים בטביעות־עין יוצאת מן הכלל לצוד אצלך שערה דקה שהלבינה. חידה היא, אומר אני. אבל אין מעניני לפתור חידות הידידים המקורבים. אני על בני מדבר, עצמי וּבשרי, בני מחמדי, שהרכיבני לשעבר על פילים, אף הוא לא חסך ממני את הצער הזה. אדרבה, הוא הראשון שהריץ אלי את המברק על זקנותי הממשמשת וּבאה.

תחילת סיפורי בפיל, סיומו בשׂערה לבנה אחת. אך באמצע לפני הסיום, ולאחר כך משׂתרעת פרשת־יחסים סבוכה ומפותלת מכאיבה, ביני לבין בני. עיקרה של הפרשה טענות ומענות, טענות הבן ומענות שלי. ולא אני בא בטענות על הבן, כדרך העולם, אלא, להיפך, בני בא עלי בטענות. הוא התוקף ואני מתגונן. הגעתי לעוקץ הענין.

מלחמת האבות והבנים קיימת מאז ומעולם ואל נכון תתקיים עד סוף כל הדורות. אבל דומה שנתהווה חידוש־מה בימינו באָפיה של מלחמה זו. לשעבר היו האבות מקדשי מלחמה להשתלט על הבנים ולשמש להם מדריכים בכל. האבות כפוּ את שלטונם על הבנים אם במקל־נועם ואם במקל־חובלים, אם בשבט־מוּסר ואם ברצועה ממש. יצאו והורו: כּבד את אביך ואת אמך. נטלו לעצמם את הזכות לחנך את צאצאיהם וללמדם נימוס ודרך־ארץ. והם שחייבו לעצמם את הזכות לחנך את צאצאיהם וללמדם נימוס ודרך־ארץ. והם שחייבו את בניהם להרוֹותם נחת, נחת, משל לא באו הבנים הללו לעולם אלא על מנת לשמש מקור־תענוגות להוריהם. אך לא כן האבות בימינו, שהדירו את עצמם לגמרי מן התביעות הללו. לא אדבר על כלל האבות. אני על עצמי. את הפרשה שלי הנני מרצה הפעם. בין אם כלל האבות בימינו ויתרו על סמכוּתם העליונה לגבי דור הבנים ובין לאו אני ויתרתי. מימי לא הייתי אב קפדן, מחמיר, שורר בביתו. לא הטלתי אימה על בני, לא תבעתי ממנו דין־וחשבון תלמודו. לא חקרתי ודרשתי אותו על הילוכו, לבושו, שׂיחו, אכילתו, אם הוא מכין את פרק היום לבית־הספר; לא שקדתי לחנכו, להשמיעו מוּסר השׂכל ולתקנו בעצות טובות. על אחת כמה לא העמדתי מימי כנגדו פני אב מקופח, שלא בא על סיפוק הנחת. לא ראיתי זכות לעצמי לבוא באיזו טענה על בני. כלל גדול בידי: הבנים הם תכלית לעצמם ולאו דוקא מקור־נחת להוריהם. הנני אבא נוח, וזו היא הצרה, שדוקא האבא הנוח שבי לא נעם לרוח בני. אותה אדיבות ודרך־ארץ שנהגתי בו, משל אנו, שני רעים וידידים, שימשה לו, לפי כל הסימנים, מקור לאי־שביעות־רצון מתמדת, לרוגזה, מותר לאמור אפילו: לטינה שבלב. מכל מקום רשאי אני להגיד בבטחון, שבני לא שׂבע נחת ממני. והרי עיקר החידוש שבימינו הוא שהאבות מתחייבים לשמש מקור נחת לבנים.

איני מדבר מליצה. הכזבתי את בני. לא הייתי אב־חמד בעיניו. ועל כך הוא שומר לי עברה בלבו. רואה אני בחוש, מכיר אני לפי רמזים שונים והנני קורא זאת בכל מבט שלו, עלה וצמח בינתיים בגידול נאה, גידול־קומה וגידול־אופי, ונעשה בחור־חמד באמת, פּיקח וישר ונלבב ומעוטר בכמה מעלות אחרות, שגילוי הלב הוא כתרן. דוקא ישרנותו היתירה של בני וגילוי־לבו הנפרז שנתלבלבו עד למאד בתקופת התבגרותו. הנחיתו את הפגיעות המכאיבות ביותר באנוכיותי האבהית וברגישותי האנושית.

אני מערבב ענין בענין. פרשת היחסים שביני לבין בני עיקרה תערובת משונה. ערבוב המגוחך והרציני. הנני חוזר לשעה קלה למעשה הפיל. מתחילה היה בני מודדני בקומת הפיל. כיון שצמח וגדל היה מעמיד עצמו בשיעור קומתו של השולחן, לאחר מכן היה מסמיך עצמו אל מידת גבהי. אכן, הבחור טיפס במעלה קומתו חיש־מהר להפליא. לא עבר זמן מרובה והוא הפליג משכמו ולמעלה מקומתי. ראני בני בכך והצהיר לפני בתום היתולי העטוף רצינות כבדה, כמהלומה בראש:

– אבא’לה שלי, מה לך שנעשית קטן?!

אך מה הוא צער גידול הקומה לעומת צער גידול כל יתר התכוּנות שבנפש? כשהנני מסתכל בבני רואה אני, שהוא לא רק גדול ממני בקומתו, גם נעלה עלי בתכונתו. הוא פשוט, אמיץ, ישר וטבעי ממני. הוא שונה בתכלית ממני: חדיש יותר. איני יודע כיצד להגדיר זאת. אני חוליה בינונית או סופית בשלשלת הדורות. ואילו בבני אני חש משהו שבאתחלתה, שבראשוניות. אין אב מקנא בבנו, ובכל זאת כשאב מסתכל בהישגיו הגדולים של בנו, רגש ענוה והכנעה מחלחל לתוכו. מסתכל אני בבני ורואה שאיני יורד לסוף דעתו, איני מבין שיחו, איני משיג שיגו. מגיל י"ב ואילך נעשה לי בני ספר החתום. לבי מנחש לי, שדבר־מה חשוב מאד כתוב שם, ובכתב־אמת. איני רואה עצמי זכאי למתוח עליו בקורת וחלילה לי להטיל בו דופי, אבל צער יש לי שאין רוחו כרוחי. כמעט בכל הענינים אין הוא תמים הדעים עמי. מבין אני רק דבר אחד, שאיני מסוגל להבין אותו, שהוא בן זמן אחר, שונה משלי מן הקצה עד הקצה.

וכאן מחויב אני להעיר דרך כלל. מרובים אצלנו מגני הנוער. אומרים: הנוער רע־לב, צר־אופק, סגור ויבש. כל קטרוג על דור הוא פּרי חולשת הדעת, ריטון של יורדים. נערינו אינם נופלים מאבותיהם, הם שונים מהם. בני שונה ממני. אבל אין זה הכל. אף אני הייתי שונה מאבי ואבי אבי. צרה היא, שבני לא רק שונה, אלא גם נבדל ומתבדל ממני. אין הוא רוצה כלל להתווכח או להתקוטט עמי. אני קדשתי ויכוח עם הורי. בני לאו. הוא מתרחק ממני בלא אומר ודברים. זהו הענין. על פרשת שני הדורות האחרונים נתרחש מאורע נעלה מהשגתנו, הוקם חיץ, שלא היה דוגמתו בחילוף־משמרות מלשעבר. אבות ובנים שאינם תמימי־דעים תופעה שכיחה היא, אבל אנו ובנינו איננו עוד תמימי־רגשים. לא די שאין בנינו שותפים להשקפותינו, אינם הוגים עוד כל אהדה לנו. וזהו מעליב לאין שיעור. תחוּשה יסודית חדשה ירדה ללב בנינו, שאנו האבות עומדים המוּמים כנגדה. יחס חדש לכל הדברים: לחיים, למות, לאמת, לגבורה, לפרט ולכלל.

לא אכנס לפרטים. אציין קו אחד בלבד, אם כי בהבליטי אותו עשוי אני לשווה לדברי צורה בדוחה כל שהיא. דורות ראשונים היו דורות של שמש וירח לסירוגין, הדור האחרון כולו שמש. אין הוא גורס כלל את הירח וכל מעגל הרגשת הכרוך בו. לא איכפת לי אם דברי אלה יתפּרשו גם כפשוטם. אלא שעיקרם משל וסמל. החלק הירחי, הרומנטי, של החיים נצטמצם במוּשׂגי הבנים עד לכדי מיעוט שבמיעוט. ממקור הירח שופעים החלומות ואין בני הנעורים של זמננו אוהבים לשגות בחלומות. ומכאן תשובה לרבים מן ההורים השואלים בתום לב: “במה נשתניתי מבני שהוא בא למרוד בי? תינח אני ברחתי מבית־אבא, שהיה שומר דת ואני הצצתי ונפגעתי; הוא היה משכים ומעריב לבית־הכנסת ולי היתה לזרא תפילת אנשים מלומדה; הוא לובש ארוכות ואני לבי הולך אחרי יופי הקצרות; הוא מהדר במצווֹת קלות כבחמורות ואני רציתי לפרוק מעלי עול מצוות וחוקים שאין להם טעם וריח. אבל בני מה עול רצה לפרוק מעל עצמו בהתמרדו. עלי? כלום איני חפשי כמותו? כלום איני רחוק כמותו מכל אמונה תפלה? ובכן, מה? מה?” ואין המקשנים התמימים האלה חשים ומרגישים, שבנינו נתרחקו מאתנו ביחסם לכמה ערכי־יסוד ותחושות ראשוניות הרבה יותר מאשר אנחנו מאבותינו, ההבדל בין אב שומר מצוות הדת ואדוק במסורה לבין בן אפיקורוס לגבי דת ומסורה קטן לאין ערוך מאשר ההבדל בין אב בעל תפיסת־עולם רומנטית הנושא לעתים את עיניו אל הירח, לקבל ממנו השראה, לבין בן, שמחק את כל ענין הלבנה החיורת מ“סידור” החיים. כן ידידי, אנו נראים בעיני בנינו כמיני בריות שקפצו מן הכוכב ההוא ששמו ירח. אנו שׂרידי הדור העבר, רוקדים עד היום כנגד הלבנה ומקדשים עליה, אף בודקים לאורה את עולמנו הפנימי ועושים את חשבון נפשנו. נודה ולא נבוש: הננו רומנטיקים ללא תקנה, מתהלכים כחולמים, נתונים כמעט תמיד על עברי פי ההתאהבות. לפיכך הננו גם גנחנים בעלי־מקצוע. לא דם, כי אם ליריקה זורמת בעורקינו. לא די שהננו בעלי־בכי, הרינו חשים מתיקות בבכי ובטעמה של דמעה מלוחה אנו מרגישים מלח החיים. אנו דור כזה. ובנינו הם דור אחר. כיוון שהגיע בני לגיל בר־מצוה וכבר פסק לי:

– אבא, כסבור הייתי שאתה בן המאה התשע־עשרה; אבל הנך שׂריד מן המאה השמונה־עשרה.

חד וחלק. וזה נאמר בהיתול שהיתה בו יותר משמינית של רצינות.

זאטוט שכזה! וכלום רשאי אני לנזוף בו? בני היקר, מחמד נפשי, מאור עיני והדר זיוי, האמת עצמה מדברת מתוך גרונו. כך הוא בהחלט. אנו שנולדנו בשלהי המאה התשע־עשרה נתנסינו במשברים נפשיים, חברתיים ואישיים כאלה, שהושלכנו לאחורינו מעצמת הזעזועים, ורבים מאתנו נתגלגלו מן ההשלכה הזאת עד למאה השמונה־עשרה ואף במרחק זמני רב ממנה. אנו ראינו את העוני, את השכוֹל, את הקטל, את ההתפּוררות המשפחתית והעדתית בשבט עברתם. סבלנו כל כך הרבה חבלי משיח שאיבדנו במו ידינו את המשיח. שכחנו כי אנו עצמנו מקור אסוננו. השוֹאָה לא התרגשה ובאה עלינו, אלא אנו הבאנו אותה. אמנם, כל הזוועות נעשו בידי הבנים שהוטלו לתוך קרבות הדמים, אבל הרי אנו הטלנו אותם. המצביאים ביקשו להסתלק מן האחריות ובני המאה התשע־עשרה יצאו להלעיז על מאת העשרים, שהיא אשר חוללה את כל הפורענות. הרגשתי שלי, שאנו האבות הכשרנו את החורבן, אנו ה“מחברים” של השואה ולא בנינו. והואיל והנני מרגיש את עצמי חוטא ופושע, הריני עומד לפני בני בקומה כפופה, מלא בושה וכלימה. איני מעיז פּני בפניו, שהבאתיו לעולם הרוס כזה. איני מעיז כלל להתווכח עמו בשום ענין. יודעני, בכל הוא הצדיק ואני הרשע; הוא הזכאי ואני החייב; הוא המאמין על פי דרכו ואני הכופר. הוא הלוהט ובוער כשמש וזונק תמיד לפעולה ואינו חת מפני סכנות, כוּלו דרוך לבנות, לנטוע, להציל, ואני חולם והוזה וגונח ומהסס. אך אני בלתי מרוצה, ואני מקופח בעיני עצמי, ואני שופך לפניך את שיחי על צרת הבן.

קיצור, עזבתי את המערכה במלחמת האבות והבנים. איני נלחם עוד. איני רוטן על בני. איני מתקיף את הדור החדש, אף איני מתגונן מפניו. איני דש עוד את הפזמון, שהימים הראשונים היו טובים מאלה או שאנחנו האבות היינו טובים מן הבנים. לא טובים היינו מצאצאינו. אדרבה, גרועים מהם בכל. אני זנחתי את כל עולם ההשקפות ואת כל השקפת העולם של הדור ההולך. הריני מביט כעת על הדברים והמעשים באיצטגנינותו של בני, ורואה עולם בלי ירח, חיים בלי חלומות וכיסופים; אף איני משתכשך עוד לתיאבון בתוך אגם הלבטים שבני דורנו היו טובלים בו ש"י טבילות. הרי לפניך קיצור דברי־ימי, שלשלת של ויתורים מדור לדור. ויתרתי תחילה על קומת הפיל, לאחר כך על סמכות האב, לאחר כך על נקודת ההשקפה, ולבסוף גם על מראה־עינים והלך־נפש שנתיחדו לי, היינו, על כל עולמי הרוחני. קבלתי עלי דין בנים במלואו. ובדין. אני, האב, שלא יכלתי להעניק לבן עולם של שלום ואמת ובריאות ושמחה ויחסים אנושיים בין אדם לחברו ובין עם למשנהו, עולם שאין בו רעב, לא תליות, לא מחנות־הסגר, לא ספרות קלוקלת, לא תיאטרון ירוד, ולא סרטים השופעים תיפלות וניבול־פּה – ועין – ואוזן – אני אין לי הזכות לדגול בהשקפת־עולם משלי. כיון שיצאתי נקי מכל נכסי הרוח אין לי ברירה אלא להסתפח על נחלת הבן, להיות סמוך על שולחן הרוח שלו, ללכת בכל בעקבותיו. וכיון שבכל הענינים הנוגעים לאמונות ודעות נהוג אני לשתף את רעיתי הנכבדה, הודעתי גם לה את החלטתי המפורשת לקבל חינוך והדרכה מפי בני. וכך אמרתי לה:

– אנו, רעיתי, נתפלל מעכשיו ולהבא מן ה“סידור” של בננו. נקבל תורה וחכמה מפיו. נלך בעקבותיו תמיד.

ענתה ואמרה:

– חידוש גדול השמעתני? אני מאז ומשכבר דעתי כדעתו בכל. אצלי החלטה קיימת ועומדת: כל מה שבננו עושה, חושב, מרגיש, הוא טוב. טוב. טוב.

מששמעתי זאת נכנסה פליאה וגם חדוה ללבי.

צא וראה, אמרתי לעצמי, כמה פקחות הן הנשים הללו וכמה הן חודרות לטיבו של כל ענין. רעיון זה, שעלה לי ביגיעת הרוח, במיחושים נפשיים כל כך מרובים, הושיטה היא לי במלים פשוטות וחזקות, הנטועות כמסמרים, אכן, אמר לך אדם יופי יש בכל אשה, אל תאמין. אמר לך חכמת חיים ותבונה מעשית מצויות בכל אשה, האמן והאמין. נרגש ונפעם משיח אשתי הנבון, קראתי אף אני:

– וזו היא גם דעתי שלי. כל מה שאומר ועושה בננו חותמו אמת, חותמו טוב, משום שיש לנו בן טוב. טוב. טוב.

כיון ששמעה אשתי כך נכנסה גם בה רוח של התלהבות וקראה אחרי בקול מלה במלה:

– יש לנו בן טוב, טוב, טוב.

יצאנו מחמת רוב התפעלות מגדר המתינות גם מבחינה הקולית ולא דיברנו עוד, אלא צעקנו. שכן לא יצאו רגעים מועטים ובננו נבהל ובא לחדרנו וגער בנו:

– מה הרעש הזה מחדרכם? אתם מתקוטטים או סתם משתובבים כילדים?

את המלה אתם התיז כמנהגו דרך זלזול, בדומה לגדול המגיס את לבו בקטנים ואומר להם: הסו, אתם! כלומר, אתם הזאטוטים.

פתח בלשון רבים והפנה מיד את זעמו, שהיה מהול, אמנם, כהרגלו, בהיתול־מה, כנגדי, בהמתיקו בו ברגע את מבטו כלפי אמו, שכן דור הבנים בזמננו מצוי יותר אצל אהבת אם מאשר אצל אהבת אב.

– אבא, דומה, כבר יצאת מגיל השובבות, ועדיין אתה אוחז במעשי־נערות, ואינך יודע לכלכל את מעשיך בהשקט ובנחת.

שמעתי את מוסר בני בצידוֹּק הדין. אף נוח היה לי ממוסרו. ומבלי משים העליתי על שפתי חיוך של החזקת טובה לבני. וכאילו רומז לו: מודה ועוזב ירוחם.

ברם, דוקא חיוכי זה, שהיה שופע ועולה מתום לבי, הטיל רוגז בבני ואף הביאו לידי כעס. הטיח כנגדי דברי כבושים ואמר:

– אבא, אתה פשוט מרגיזני בפנים השוחקות שלך. כל אימת שאני רוגז אתה מחייך וכל דיבור היוצא מפי אתה מיד עונה אחריו אמן במפורש וברמז בניד־ראש או במאור־פּנים. אבא, אני רוצה שתהיה אבא. תכני בשבט פיך, תוכיחני, תדריכני, תילחם בי, תתווכח עמי לפחות.

טוב הוּא בני, אף רחמן גדול. אלא שהפעם לא יכול אף הוא לכבוש את שאט־נפשו כנגדי והפטיר במרי־רוחו ובמרי מבטיו:

– איזה אבא אתה לי, שאין לך אומץ־לב לעמוד כנגד בנך במערכה! אבא חייב לשחר את בנו מוסר; אבא חייב לעמוד על שלו. אבא חייב להלחם בבנו מלחמת האמונות והדעות.

ככה הטיח כנגדי בני בן הט"ז את זעמו ובוזו בפני. ושוב מודה ומתודה אני: הדין עם בני! מה אומר ומה אדבר? אין מלים בפי. בנינו הם דור יתום. האבות מתו עליהם מיתה רוחנית. ולכך נתכוונתי באָמרי צרת הבן. בנינו שרויים בצער, הואיל ואין להם אבות כראוי להם. דורות ראשונים היו קובלים על צער גידול בנים. לא הצליחו בנינו לגדל להם אבות תפארת להם להרוותם נחת.

כ“ט באלול תש”ז

דרך במדינה

שגור היה בפינו: מדינה בדרך. כעת חובה לקבוע בלבנו: דרך במדינה. כל מעינינו, כל מאמצינו, כל שאיפותינו למצוא דרך במדינה, שיהיה דרך החיים לאומתנו.

דרך פּירוּשה צוּרה, תוכן, כיווּן תוכן, כיווּן ומגמה, אבל משמעו גם כן חזון, משא־נפש ואמונה שבלב.

אין אנו יכולים ואין אנו צריכים לקחת את הדרך הזאת מן המוכן לא בפירושו הראשון ולא במשמעו האחרון. כל חקוּי לא יהיה לנו להועיל. אילו אפילו קיימת בעולם מדינה אחת יושבת על מלאת השלות והנחת, שכל תושביה שׂבעים ומרוצים ומאושרים, אין זו מן החכמה לקום ולעשות כמתכנתה דווקא. טוב לשבת בגן־עדן זה, שידינו נטעוהו ורוחנו יצרה אותו. ועדיין יש בעולם יותר גיהנום מגן־עדן.

מאוצר הערכים הכלל־אנושי ניטול את הטוב, ובלבד שיהא מתוקן ומשוכלל על ידינו ומותאם לתנאינו ולצרכינו ואף לקוי היסוד של אפיינו.

דרך משל: משטר דאֶמוקראטי. הכל מודים בו. אלא שלא הכל מפרשים אותו כהלכה. ויש שמפרשים אותו דווקא בניגוד להלכה. אבל כלום אנחנו צריכים לחפּש את פּירושו הנכון באיזה מקום אחר מחוץ ללוחות הברית שנחקקוּ בנשמה היהודית: כל ישראל חברים. או כל ישראל אחים. בענין זה בוודאי שאין אנו צריכים ללכת אצל אחרים לבקש מהם הלואות או נדבות של פּרוטות. הרי יש באוצר נשמתנו אותו דינר גדול שממנו נשחקו הפּרוטות ההן. אין זאת אומרת שבּמציאות היהודית נתגשם בכל הזמנים עקרון האחוה והחברות אף בחיים הקהלתיים. אבל כחלום טורד ואף ככוח פועל היה חי וקיים אצלנו תמיד. וחלום הדורות עומד ומצוה עלינו לעשותו מציאות בדורנוּ זה.

אין חלום בלי סיגים ואין אידיאל משתמר בטהרתו לאורך ימים. דורות רבים לא היתה לנו מדינה, לא מלכות, לא ציביליזציה עברית עצמאית, אף כמעט לא תרבות אנושית במובנה החילוני, שאם היא נעשית באמונה וביושר הרי אף היא קדושה. יצירת המדינה כרוכה גם ביצירת ציביליזציה עברית, תרבות חילונית שיסודה טהור ושרשה קדוש. מה גדול התפקיד ומה כבדה האחריות. ואף בכך אין לומר: אנו נעשה כמתוקנים שבגויים. מה שתיקון לאחד אפשר שיהא קלקול לאחרים. כשם שאין אנו רשאים להעתיק דאֶמוקרטיה, העתקה שהיא מעין מלאכת יד ולא מלאכת מחשבת, כך אסור לנו להעתיק באופן מוכני תרבות, ציביליזציה, נימוסים, סדרי־מדינה וגינוני־שלטון. ואם נעשה ככה לא תהיה תפארתנו על הדרך הזאת. ברם, פסוק זה יש בו משום ריח מליצה. אין כאן רק שאלה של תפארת. אלא שאלת חיים. אם נעשה ככה לא נוכל לחיות, אם נתפור לנו את המדינה לפי מידה מעל כתפי אחרים לא יהיה לנו קיום בתכלית הפּשטות. הארץ הזאת, הנתונה בתנאים מיוחדים, לא תישא זאת. עמנו הנהו גוי מיוחד, מיוחד מצד עצם טבעו ומשום שהוא עמוס עבר גדול – ועבר אינו נמחק. עבר הוא גם הווה – וגם משום שיש לעמנו ראש גדול ורגלים קלות שכבר שפשפו את עפר כל הארצות – עמנו זה לא יסבול זאת.

ציינתי דאֶמוקראטיה, תרבות, ציביליזציה. והרי אפילו המושגים סדר ומשמעת אין לתרגמם לנו מבלעז אחר. מאמין אני בחוש הסדר הנטוע בנו, ומכל מקום בשאיפת הסדר המפעמת אותנו. אבל סדר יהודי דינו שיהא נעלה מסתם דבר־מה פורמאלי. היהודי מוכן לקבל עליו עול סדר ומשמעת. חיי הדת בישראל היו טבועים בסדר של ברזל. יהודי של שולחן־ערוך לא כל שכן שהוא יהודי הסדר. עם של “נעשה ונשמע” מסתמא צו המשמעת טבוע בדמו. אבל היהודי אוהב דבר שיש בו טעם ושיש לו טעם. כן, סדר, אבל טעמו מהו? הריני מוכן ומזומן לקבל עלי תרי"ג מצוות, אבל אוהב אני שיגידו לי על דרך הפשט ועל דרך הדרש טעמן של מצוות. היהודי אינו גולם. עמנו אינו יכול להיות “עמך”. לא מספיק לומר: זה מיניסטר; פלוני גאֶנאֶראל; והוא מפקד על כל המחנות – ובלום פיך! היהודי שואל: מי שׂמך? תמצאו לומר: אין זו מידה נאה! איני בדעה זו. זו היא מידה ואינה מידה. זו היא מידה כשהיא עשויה במידה, בטעם, בשכל טוב. עמנו הוא עם השׂכל. הוא אוהב שישכנעו אותו, שיכניסו את הדברים בלבו. אפילו התורה והמצוות קיבל לא רק משום שהן מן השמים. לא מן השמים היא, כי בפיך ובלבבך לעשותו.

עמנו הוא עם של לב. הולמת אותו מדינה של לב. לא מדינה של שופטים ושוטרים, של מיניסטרים וגאֶנאֶראלים, של מפקדים עוטי־מדים ושליטים מגבוה, של נתינים צייתנים, כפופים ונכנעים והולכים בתלם. אלא מדינה של עם חפשי, שכל בניו הם זרע ברך, כולם חכמים, כולם נבונים וכולם באמת מסוגלים להיות ראשונים. כל אחד ראשון במדריגה שלו. כל איש מישראל בחינת משה רבינו. לא גאֶנאֶראל אלא רב הוא לנו התואר העליון. וככה ייאמר בישראל: פלוני רב במדיניות, פלוני רב במדע, באמנות היפה, כהנהגה צבורית, בתרבות, בהתקנת מזונות לישוב, לחם לכל, בגד לכל. אפילו ספר וכנור לכל. כן, מדינה של כשרונות. מדינה שכל היושבים בה הם עלויים איש במקצוע שלו. ממילא אין מקום לעיקרון יבש ומופשט, פורמאלי, של דאֶמוקראטיה. אחרי רבים להטות – הוא מושׂכּל ראשון. אבל גם המיעוט אינו הפקר. המושג העליון, הערך העליון, הוא עקרון הכבוד האנושי, חיבה לצלם האדם. דאֶמוקראטיה פירושה דין. אבל החיים האנושיים הטובים והישרים מתחילים לפנים משורת הדין. ואין הבדל בין חיי פרט לחיי כלל, בין חיי אדם לחיי מדינה. אין המדינה עלוקה של נתיניה; אין היא אוכלת יושביה, אף אין נאכלת על ידי המריבות שבין תושביה. היא מידת החסד שבלעדיה אי אפשר לו להתקיים לשום שלום־בית. המדינה היהודית אי אפשר שתהא קיימת ופורחת אם לא שתהא בחינת בית ואנשיה משפחה. כל ישראל אחים. אמרנו תמיד לתקן עולם במלכות שדי, וכעת עלינו להוכיח שהננו מסוגלים לפחות לתקן מדינה במלכות שדי. כלום הכרח הוא שרק עוול ילין בתחומי המדינה? וכלום חוק ולא יעבור הוא שתהא המדיניות רשת של נבלים ותככים? אפשר שיהא שלום־אמת שורר בין עמים וארצות, על אחת כמה בין עמים שכנים בתחומיה של ארץ אחת. ובשטח זה כל שכן שאין אנו צריכים ללכת אצל אחרים לקבל מהם בתורת הלואות ערכין מושכלים, רוחניים ומדיניים, תמורת משכנתא של נשמתנו. אנו גרסנו מאז ומעולם בית ישראל. כלומר, עם שהוא בית. עם – משפחה. העולם לא יתקיים אם לא ישובו כל העמים להיות משפחות וכללם יחד משפחת האדם. וכלום לא אחד מאתנו טבע את הצירוף עם־אדם? כעת עלינו להגשים את הנוסחה: מדינה־משפחה.

דרך במדינה – כמה קשה התפקיד וכבדה האחריות, אבל אין הם למעלה מכוחנו. אדרבה, מהם ניקח כוח חדש. עמנו זקן. אבל גם צעיר מאד; הוא מלומד נסיונות ומלא חשק לעשות נסיונות חדשים. אין אָנו עם המחפּשׂ לו מלך ואין אנו עם שיכול ללכת בדרך המלך. על כרחנו עלינו ליצור מין מדינה שהיא בריאה חדשה. כל התנאים מחייבים אותנו לכך, הננו עם קטן מכדי להשתעשע בגינוני שררה גדולים; אבל הננו עם גדול מכדי להתכנס לתוך מיטת סדום של הנימוסיות המקובלת ומסתמא נשכיל לבלי להחליף סדר במסדרים, מידות במדים, הלכות־חיים ישרות בתהלוכות מרעישות, כוח נפשי סמוי מן העין בתמרוני כוח מנקרי־עינים.

אמנם, אין אנו טובים מכל יתר בני האדם, כלומר, כל יחיד בישראל אין לו שום זכות להתימר שהוא יפה, חכם וצדיק מבני גויים אחרים. אבל עם זה, שאנו ענפים מאילנו העתיק, הוא באמת נפלה מכל האחרים, נפלה מכל מקום בגורלו. ואף נפלה בכך שהוא תועה, תועה במדבר, תועה באין דרך. ופתאום לפתע בחד רגע הוא מתרומם למחזה גדול ומושיט את ידו, לא רק את ידו, את כל כולו, את צוארו, את עולליו ויונקיו של כל הדורות, לקבל מתן גדול והוא יוצא לדרך לארץ הבחירה, לדרך החיים. ורק אם מנחל בדרך הזאת נשתה נרים ראש.

י“ח כסלו תש”ח.

יתכן, הכל יתכן

א

אין טעם לטשטש. קם עלינו כוח עוין ואכזרי, שאינו נרתע משום תחבולה דרקונית להצר את צעדנו בחבל־עולם זה ולזרוע בנו הרס ורצח. עלול זה לשם השגת מטרות משלו אף לצעוד בדרכים שכבר סללו לפניו רבי הטבחים הנאצים. ראשי המפקדים על המערכה נגד ישראל בארצו ואנשי בליעל ההם הם קרובי־משפחה ותלמידי בית־מדרש אחד. אפשר שהם מחולקים בפרטים, בתכסיס, בקצב של פעולות ההשמדה, אבל תמימי־דעים הם לגבי העיקר: אין יושר, אין רחמים, אין מצפון, וכל המרבה לגזול ולחמוס ולהשטין על החלש ידו על העליונה.

דומני שאפילו בישובנו, שראה כימי דור את נכליו של השלטון הזה בשבט עברתם, יש רבים שאין דעתם נוחה מהטלת גזירה שווה בין הרשעים מגזע אלביון לבין בכור־שטן מגזע הטבטון. בכל זאת, אומרים הם, לא הרי זה כהרי זה, יש משהו המפריד ביניהם. ובכן, נניח שיש משהו מפריד. אבל כלום עיסוקנו כעת במחקר טבעי העמים לפרטיהם ולדקדוקיהם? אנו מתגוננים כנגד צנים ופחים של רשע אכזר החולש על גויים רבים ומשסה בנו עבדיו ושכיריו, ובין שהוא זומם זאת מדעת בין לאו הריהו פועל בכיוון של המטת שואה על עמנו בדומה לזו שחוללו המרצחים הנאצים. והרינו חייבים ליתן את הדעת לא על נקודות המפרידות בין שני המחבלים, אלא על הצד השוה שביניהם. רבים ממעשיהם של מחברי השואה בתפוצות עמנו הם סימן לנכלי תעלוליהם של אלה המנצחים כעת על מלאכת הרצח. זה התכנון, זו הגישה, אלה הנפתולים והפיתויים ואחת היא התכלית: לכבות נר עמנו בעולם. והסך הכל: מזימה לרצח־עם. מזמן השואה בתפוצות הגולה שגינוּ הרבה בקוצר־ראיה ובחוסר־הבנה. אפילו עמנו המלומד בנסיונות עם צוררים לא חש ולא הבין איזה אשמדאי איום ונורא קם עליו ולא הכין לו סם־התגוננות, שהיה ללא ספק מקטין את השואה במידה מרובה. תמימים היו המוני עמנו וכשיות תמימות נהרו להרג־רב. אם ברגל ואם בקרונות. הם לא רק הומתו, הם גם הושפלו והיו מרומים. לפיכך מצווים אנו להטיל גזירה שווה בין עורכי המשרפות אז לבין עורכי המלחמה בישראל כעת. אין לומדים דבר אלא על ידי השואות והשוואות. דרכי התגוננות לא כל שכן שצפויה להן תועלת מן ההסתכלות בעבר.

ב

אין אימה גדולה ממתן הדעת על השואה ההיא. לא רק הלב מתחמץ והדם קופא, אף השכל מתחלחל וההגיון נטרף. אין אנו מסוגלים להשיג היאך התחולל האסון האיום והנורא והעולם לא נזדעזע ואף הקרבנות עצמם לא הרעישו שמים וארץ ולא קמו מיליוני הנסחבים אל מחנות העינוי ואל המשרפות כאיש אחד, במקלות ובאבנים ובסכינים ובשניהם ובצפרניהם להפיל לפחות רבבות חללים בקרב החיות הטורפות ולקחת למצער הרבה נפשות טמאות כופר נפשם.

אבל הנכון הוא שאף האויב המנוול לא היה בטוח מראש שזממו המביש יעלה בידו על נקלה. אף הוא היה חושש מפני דעת הקהל העולמית והביא בחשבון נסיונות של התגוננות והתקוממות. ולכן תיכן כנגד זה בערמת שטן שלוש תחבולות:

א. את בתי המטבחים ותאי המשרפות הראשיים הקים לא בתחומי ארצו, אלא בארצות הכבושות, הרחק מטבורו של המערב התרבותי כביכול, כדי לבצע את פשעיו בהסתר ככל האפשר ולטשטש בשעת הצורך את העקבות של מחוללי ההרג הרב.

ב. הוא הטבטון רם המעלה היה כל עיקרו מקור ההשראה למרצחיו שכיריו מפסולת העמים. כך דרכם של פושעים גדולים, שמלאכתם נעשית על ידי שכירים. לעולם נוח יותר להיות נותן־עבודה מלהתפרנס מיגיע כפים. וביום־דין יש סיכוי להתחמק גם מן המשפט ולהתחבא מאחורי המרצחים השכירים.

ג. ואסור לנו להסתיר דבר זה, אם כי חרפה תשבור את לבנו. לא רק מורדי הגיטאות קמו בינינו. אנו גם הצמחנו מתוכנו ידים רבות שסייעו בידי בוני הגיטאות ומשמידי תושביהם. רבים מבינינו סייעו למרצחינו, מי בשוגג ומי בזדון, מי בשיתוף פעולה בתוך ועדי הזקנים ומי בהפצת דעות מוטעות והסברה לא נכונה על טיבו של האויב ועל כוונותיו. ואויבנו פלילים בכל הזמנים. אולם האויב הטבטוני היה ערום לאין שיעור בה במידה שלא היה קץ לתמימותנו. הוא בא עלינו בפיתויים כרוכים באיומים ובהבטחות מתוקות, שנתקפלו לתוכן העריצות והשחיתות. הוא ניצל עד לזוועה את תמימותנו היהודית, את אמונתנו המסורתית והנואלה בשם המפורש של תרבות. הוא היורק על כל הערכים האנושיים הופיע בעיני המוני עמנו כנציג האומה התרבותית הראשונה במעלה, נצר מגזע עם המשוררים והוגי הדעות. לא היה לנו שכל, לא היה לנו כוח־שיפוט עצמאי להכיר את עומק שפלותו ומלוא אפסותו האנושית ולבוז לו כערכו. אנו לא בזנו לו. אדרבה, רחשנו לו דרך ארץ וזכרנו לו את שלשלת היוחסין שלו. לפיכך נאחזנו מתוך עיקשות יהודית ברעיון נואל, שיהיה צורר זה מה שיהיה, אבל כלה לא יעשה בנו. שמד כללי לא יתכן. דבר זה לא יתכן. אין הוא מתכוון אלא לקצת מעשי־נקמה, למקצת ענשים, לשוד ולגזל מעט. ולאחר שירוה כל־שהוא את צמאונו לדם יניח להמוני ישראל. נמצא שעצם שיתוף הפעולה עם הצורר הזה היה, לפי ההנחה המוטעית הזאת, דבר שבפיקוח־נפש: הצלת הרבים על חשבון המעטים, הצעירים בשכר הזקנים, הפרטים לטובת הכלל. לא היה זה מלכתחילה אלא רעיון מוטעה. אבל טעות־מחשבה זו חתכה גורל מיליוני נפשות בישראל. נתפתינו לנכלי הצורר והושטנו לו אצבע לשיתוף־פעולה. כמה נשבר רוחנו. אהה, נשבר גם מצפוננו. אף נחלש כוח־שיפוטנו. ובפינו האשליה האחת: לא יתכן. שמד כללי לא יתכן. לא, דבר זה לא יתכן.

השואה, כפי שהיא מסתברת, השתלשלה בשלבים הן בחבלת הגופים והן בשריפת הנשמות. והדעת נותנת, שאף הצורר עצמו ירד בשלבים עד לדרגה התחתונה של שחיתותו. אפשר שמלכתחילה לא נתכוון אלא לעשות נקמות בעם השנוא עליו, המפריע לו, לפי השגתו, לכיבושיו. אלא שעם מעשי הרצח בא התיאבון להרג־רב ולשמד כולל. לגיהנום יש מדורות. ואף השחיתות היא גיהנום שיש בה שבעה או שבעים ושבעה מדורות. אין זה מן הנמנע שהרוצח עצמו לא עמד לפני זאת על כל תהום שפלותו של עצמו. מכל מקום לא התחיל בסבון אלא הגיע אליו בהדרגה. ואפשר שהרבה מגלויי־שחיתותו לא היו יוצאים אל הפועל אילו התקומם להם העולם ואילו קרבנותיו היו מנחשים אותם מראש ומזעיקים בעוד מועד על כך. אבל האויב היה רב־נכלים. הוא עשה לנו רוח פרצים של תקוות ואכזבות ועל ידי מלחמת עצבים הרג את עצבינו, שבר את רוחנו ומוטט את מצפוננו.

ג

צוררנו בהווה עושה את דרכו לתהומה של גהינום הרישעות כמעט לפי אותם הציונים שנתפרשו לעיל.

א. אף הוא עורך את תכסיסי השמד לא בארצו שלו, אם כי בירתו, משמשת בית היוצר לכל אותם התככים, שאין ביניהם ובין הקמת בתי־משרפות ולא כלום. אף הוא מוביל אסירי עוני ועינויים כשבויי־חרב, אמנם, הקרונות שלו מפלסים להם נתיבות לא ביבשה אלא בימים. הלא עם זה הים מכורתו, כשם שכלי־חמס מכורתו. אין זה מקיים בים אלא מה שההוא עשה ביבשה. וזה סוד המזימה הגדולה הצפויה בפינוי. כל זמן שהיה צל של זיקה, מנדטורית לפחות, לחבל־ארץ זה, הרי זה מעין צל־בית לתופשי השלטון וכל נושא שלטון נושא באחריות כל־שהיא כלפי איזו דעת־הקהל. ראינו שאפילו גדולי הנוכלים נוח להם לעשות את הנבזויות שלהם לא בבית. וכמו קודמיהם זוממים אף הם לסגרנו בגיטו.

ב. דבר שאין צורך לומר, שאף הללו הזוממים רצח־עם במהדורה שניה מתחכמים לעשות את המלאכה הזאת בידים שכירות, אם כי גם הם בדומה לקודמיהם אינם סולדים חלילה מליתן יד גם בפועל לעסק זה. אינם אומרים די בהעברת ציוד. הם ממציאים גם מפקדים ומאמנים לשימוש בציוד החדיש הזה. אף על פי כן שוקדים לחרוך את צידם ובהעמידם פנים של שאינם נוגעים בדבר ואף מתווכים לשלום הם מעמידים בחלון הראוה של המערכה עם ישראל שבעה עממים הכפופים מי בסתר ומי בגלוי למרוּתם.

ג. מסתבר שהללו יודעים גם כן את הסוד, אף בקיאים בו ביתר יסודיות מקודמיהם, שהרג־רב ורצח־עם אינו נעשה בידים בלבד ובכלי־משחית בלבד. אף קול יפה לרצח ואין כפיתוי תחבולה בדוקה ומנוסה להוביל נרדפים כיונים תמימות אל הטבח. אשר לפיתויים ולמיני־מתיקה בערמה מדינית הללו הם גאוני־עולם. אין כמוהם. יש להם בית־מרקחת נע על גלגלים, העובר זה דורות מקצה עולם ועד קצהו, ובו תרופות וסגולות וסמי־שינה להרדים עמים, אף סמי־שכרות לסכסך גזעים, לחרחר ריבות ומלחמות ובמיוחד הם מומחים גדולים למלחמת עצבים. קודמיהם היו דרדקאות לעומתם. ההם, כסילים שכמותם, טרחו להקים בתי־מדרשות ולחבר שיטות מדעיות והשקפת־עולם להשניא גוי קטן אחד. ואילו בעלי המהדורה השניה אינם עוסקים בשטויות שכאלה. אין הם מבססים שיטות לימודיות. אין זה עם של להלכה, כי אם של למעשה, בעל הברקות אמפיריות. החיים עצמם עושים את מלאכתו; העובדות כביכול נלחמו לו. אין הוא אלא משמש פרשן לעובדות ובכוח הפרשנות אין מי שידמה לו. ואף פרשן איננו אלא באין ברירה. בדרך כלל הוא מציין את העובדות כמין שופט עליון. הוא רק מפיץ שמועות, מסנן ידיעות ומרביץ תורה ברבים מתוך מתינות וקור־רוח. ניתנה לו אותה מידה של קור־רוח, שחכמי ישראל מייחדים אותה לעמלק, שנאמר עליו אשר קרך בדרך ויזנב את הנחשלים. אין זה פועל אלא מתוך קור־רוח, ובמקום נחשל שם הוא מפיץ את קורו וקרחו כפתים.

ד

וזה הלקח שאנו מסיקים מהשוואה זו: בכל השטחים חייבים אנחנו לפעול כנגד הכוח העויין הזה אחרת מאשר נהגנו במורו ורבו. שאין הישוב העברי בארצו נחשל חלילה – את זאת כבר הוכחנו באותות ובמופתים. אבל לא פחות מגבורה במלחמה חייבים אנו לגייס גם חכמה ועצה. חלילה לנו להכשל שוב ואף כחוט השערה בתמימות ובאמונה טפלה בשם המפורש של תרבות. לא עוד נאמר: לא יתכן שעם בעל תרבות יגיע לידי דרגה שכזו. אדרבה, למדנו שיתכן. הכל יתכן. ולפי שכבר למדנו להשיג את תהום השפלות של צוררינו, מצוּוים אנו לנחש מראש את כל מדורי הגהינום של שחיתות, שהללו עלולים לעבור בהם בשביל להנחית לנו מכה ניצחת אם בנשק חדיש ואם בנכליהם עתיקי היומין, שאפילו השלום למראה עינים אינו תריס כנגדם. אדרבה, השלום עשוי לשמש שעת־מקלט לשפיתת תבשיל התככים המדיניים. מוסר השכל: גיוס כל כוחות התבונה וההעזה לקרוע את מסכות השקר מעל השטן. לא לתת לבוחשים בסיר הנכלים כל עיר־מקלט בשטח הפסיכולוגי, לא פינת־מחבואים תרבותית ובסיס להתחמקות, לא צל סניגוריה, לא ראש־גשר, אף לא חוט השערה לפיתויים מתוקים, אף לא קורטוב התנדבות ל“הבנה” כביכול מן ההבחינה האוביקטיבית. אף לא אצבע לשיתוף פעולה עמהם לעת עתה. כל משא ומתן עמהם כעת עשוי רק לטשטש ולהחליש את עירנותנו ולאחז עיני העולם. כל מעשיהם ותכסיסיהם מעידים עליהם, שכבר הגיעו לדרגה של “יתכן, הכל יתכן”. אין לאו בתורת האדם יכול לשמש להם בלם. חובתנו האנושית והחובה לשמירת נפשנו מצוות עלינו לא לטשטש, לפרסם את טיבם במלואו לעצמנו ולאחרים.

שבט תש"ח.

אם

בימים אלה תרחפנה לנגד העינים כל רגע, כל רגע, שתי אותיות המחזיקות יקר כל סגולה, הלא הן: אם.

כי מי יתנה צער אם במדינת ישראל בימים אלה ומי יספר גבורתה וחוסן רוחה?

תלא הלשון, תאלמנה כל בנות השיר, להגיד תהלתה.

בפרק שנים עשר ממזמור שיר לאודיסיאוס נאמר: עזי הרוח היורדים למשכנות הדס בחייהם מתים פעמיים, כי יתר בני האדם אף פעם ימותו.

אולם אם בארץ־ישראל בימים אלה יורדת יום־יום ושעה־שעה למשכנות הדס ורוחה מתה בקרבה מפעם לפעם אם מדאגה וחרדה לבנה אשר הלך לעמוד במערכה עם כל הפלשתים ואם חלילה, לשמועה רעה כי באה.

וזאת במדינת ישראל בימים אלה כאשר לפנים בישראל בימי־קדם: לא בכות, לא ספוד, לא תאניה ואניה. אמהות בארץ־ישראל אינן בוכות בקול רם. אך כאבן תחרשנה באנקה חרישית.

זאת גבורתך, אם בארץ־ישראל, כי תשאי את חרדתך וסבלך ואבלך בדממה דקה, אף בהקריבך את בנך את יחידך אשר אהבת.

אנו היושבים על הכלים, הנפעמים ומשתוממים למפעלות הגבורים של בנינו, מביעים לרגעים את רחשי הערצתנו לבני החיל לאמר: דורנו הוא דור הבנים בישראל. אבל נכון גם לומר: דורנו הוא דור האמהות בישראל.

כי אַת, אם במדינת ישראל, לבשת עוז והדר אשר לאורך־רוח ולחוסן־אמונה ותרבי ותגדלי באומץ־לב ובכוח־סבל ותבואי בעדי עדיים של גבורת ישראל החדשה, אשר לאורה יחוורו גם מפעלי ימי־קדם.

גדלת אם בישראל, חזקת ועצמת כגודל המשימה שהוטלה עלינו, כחוזק מבצרנו אשר נקים במו ידינו וכעצמת הכוח היהודי אשר צמח לנו בדרך פלא.

לכן תרחפנה לנגד העינים כל רגע, כל רגע, שתי האותיות משפתנו, המחזיקות יקר כל סגולה, תמצית לב, שורש האמת.

כי אם היא אמת, גולת הכותרת אשר ברגש אדם. אם היא אמונה. אמן מקורה. אמן פירושו כוח, עצמה, חוסן.

שפתנו היא החכמה בלשונות תבל. כל הלשונות הוגות דעות במשפטים ובצירופיהם. ואולי לשוננו צפנה שכל רב גם באותיות ובצירופיהן.

אם מורכבת מאות ראשונה ואמצעית. אמת מאות ראשונה, אמצעית ואחרונה. אמן מאות ראשונה, אמצעית וזו שלאחריה. חכמה רבה צפונה בדבר. האלף בית העברית היא עצמה תורה שלימה.

משתי האותיות אם נגזרו כל מלות הכוח, החוסן, האמונה, הבטחון, והאמת, הראשית והיסוד.

מן האם נבנה הלאום.

אם אומרת: אום אני חומה. אם משמעה מבצר: עיר ואם בישראל.

מאם בישראל מתחילה שירת הגבורה והכוח, תוכה רצוף הלל למנחיל הגבורה ולנותן הכוח.

קדם ל“עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל” המזמור “אנכי לה' אנכי אשירה, אזמרה לה' אלהי ישראל”.

האם בישראל תתנוסס כסמל הגבורה, אשר האמונה תשוה לה הוד והדר ולוית־חן.

לכן תרחפנה בימים אלה לנגד העינים כל רגע, כל רגע, שתי האותיות משפתנו, שני העמודים עליהם נשען בית ישראל.

ככה אראך אם במדינת ישראל. ככה אראך בחרדתך, בדאגתך, בסבלך החרישי ובאבלך הענו.

וככה אראך במאור פניך במקלטים האפלוליים בימי ההפצצה ובלילות ההרעשה, בהחזיקך בידך את עוללך המנמנם בחיקך או בהצהילך אליו את פניך להשכיחו עצבו ורוגזו ולהפיג את פחדו או כי תרביצי לו בעצם המוראות ראשית דעת באותיות שפתנו ותחילת היכר בצבעים למיניהם.

חוש נכון מנחה אותך תמיד להיות אשת חיל, מקור הכוח והחוסן לעם העומד בשער. ככתוב: חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועותיה, עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון.

אם בישראל! לימים ייאמר: בזכותך קמה מדינת ישראל.

י“ט באייר תש”ח.

בימי מסה

א

אנו באים בימים גדולים ונוראים; גדולים מלקדם אותם בתבונת־אדם ונוראים מלבטא תכנם, מהותם, חזונם וגבורתם. המאורעות חזקים מאתנו, היינו, מכלל השגותינו, אבל, הבה נקוה מתוך עוז אמונה ובטחון, לא, מכוח הסבל ששר החיים נטע בקרבנו. המעשים נחזים כפלאים לפעמים, כשריקות עדרי הגורל. כל איש מבני הישוב הזה מוזמן לעליה: לעליה בחומה, לעליה ברום המעלה של ההתנדבות וההזדככות, לעליה בחשק הליכוד עם קהל עדת מקדשי הגנה. בטחון העם מחייב גיוס כולל, גיוס בנפש וברכוש, ואף במה שיקר מן הנפש ומן הרכוש: ברוב מושגים הפועמים ברוחנו, מושגי עשין ולאוין, נכסי מורשה קדושים, שאוייב אכזר כופה עלינו הפרתם לשם הצלתנו ופדות נפשנו והרמת קרננו בעולם.

גור אריה יהודה מטרף בני עלית, מן הטרף אשר חמדו בנו חיות הטרף עלית על החומות להשיב נקם לצרינו. לא עת מאורעות היא לנו, אף השם פרעות לפי פשטם המקובל אינו הולם את מעלל הדמים הזה אשר התרגש עלינו הפעם. לא פרעות עורכים בנו, כי אם שמות מתנכלים לעשות בנו. שם בגלויות בקשו להכחידנו מגוי, לפוררנו ולבוללנו בין זרעי העמים, להבליענו ולהטמיענו לתוך משפחת הנכרים. אולם כאן זוממים מנדינו להכחידנו גם מאדם, להכריתנו מתחת שמי ציון, היינו, מתחת שמי העולם, כי ציון היא לנו ראשית ואחרית, ענף ושורש ותמצית המהות ונס קיומנו ונס להתנוסס. קמינו בציון מתכוונים לא רק להקים בתי־משרפות לגויותינו ולשלוח אש בקמות שדותינו. הם זוממים גם כן לכפוף את קומתנו ולהעלות בתימרות עשן נשמת ישראל, בית מקדשנו ברוח, המתנוסס אף על פי כן לתלפיות בין היכלי המשכית של כל גוי וגוי. הם מבקשים לכבות את גחלתנו ולעקור את הכל.

הימים תנ"כיים. נחשול־קדומים זנק עלינו ולו לוע הדרקון. הדרקון ינק וזלל וסבא והשמין מטומאת תרבות בליעלית של מערב, אבל עשוי הוא לעשות משמן יתר בתפנוקיו תחת שמשה הלוהטת של המזרח. יש ערמה שפיפונית נחבאת בין קפלי האיצטלה של בן המדבר, המעמיקה מזימה אפילו מאנשי המדים המכהנים בתוך היכל הנכלים של המדיניות העולמית. והם עשו יד אחת. הם אנשי כלי חמס מכרותיהם ואנשי מכורת החמס, האוכלים זה דורות עמל גויים; הם בעלי־חצים המסתתרים על גגות מסגדים להפיל ממרחקים עוברים ושבים נקיים והצלפים מלשכות המודיעין ולשכות השידור למרחקים המשחיזים שפת שקר להשמיצנו בדבות ובעלילות; חמת זוחלי עפר וחמת זוחלי מזימות רשע, ראש פתנים אכזר וראש מדנים נוכל, שניהם שרשם בעמלק, יחד חוברו עלינו, יחד. כן. הימים הם תנכיים גם כפשוטו של מקרא בשירת דבורה בימי דבורה וברק בן אבינועם “בפרוע פרעות בישראל, בהתנדב עם”, “ארץ רעה גם שמים נטפו…”, “…חדלו ארחות והולכי נתיבות ילכו ארחות עקלקלות, חדלו פרזון בישראל חדלו”. חדלו פרזון בישראל. כמו משא־נפש רחוק. עוטה הוד עבר, הוד אגדיי, נחזית כעת ההבלגה, אשר שמנו אותה לנו לקו בשנות המאורעות. אז, אז, היה עדיין עולם אחר. אנו לפחות האמנו אז שהעולם הוא אחר. אנו אז שמנו את מבטחנו בגויים. אנו הבלגנו. אבל גם הגויים הבליגו בשחוט השוחט קהל עדת ישורון בכל ארצותיהם. אז ראינו עד היכן מגיעה מידת יכלתם שלהם לעשות בנו ועד היכן מגיעה מידת כשרם לעמוד על דמנו. אנו למדנו לקח. לא למדו לקח רק אלה מבינינו שלקה בהם חוש החיים העמיי ואף ניטל מהם חוש הרחמים על שארית ישראל והם מצרפים את קולם לדיבת משנאינו – שאפילו טמטום־לב אינו יכול לשמש לה כפרה – כאילו מתחוללת כאן מערכה בין שני צדדים לאומניים ובין שני מחנות תוקפים. לא רק לקויי־חושים וקצרי־דעה הם, כי גם כעיוורים הם מגששים בימים האלה וכחרשים הם לשוועת הימים. הם תועים מדרכי האמת ותועים מדרכי הזמן. זהו זמן כזה, זמן של מסה גדולה. מתוך הזמן קם עלינו רעש גדול ונתערערו מוסדי המושגים. במערכה עומדות שארית ישראל, נשמת ישראל; במערכה עומדים הכל, הכל, אף העולל הזה, היונק הזה, כל כבודנו ומעמדנו, גזענו בעולם הזה, הצבי ישראל וארץ הצבי שניהם יחד על במה הזאת.

אנו באים בימים גדולים ונוראים, אבל גם ימים שיש בהם הוד נורא ובטחון שגב ועם שאנו נושאים את כפינו לקדש מלחמה על קמינו הננו נושאים גם את נפשותינו לנס הפדות אשר בוא יבוא, אל נכון בוא יבוא, כי נס זה לישראל יהיה גם נס לכל הגויים.

ב

ויהי בנגוע כותב הטורים על דפי עתון הסופר בקצה קולמוסו בנושא הימים האלה ויאמר איש הטורים ככה:

מה לכם דופקים ורוטנים: הסופרים, למה אתם מחשים לעת כזאת? אתם אנשי הרוח, המושכים בשבט הסופר, מפני מה אינכם נושאים את מדברותיכם על ציון ועל מקריה, על שריקות החצים מעל המסגדים, על גבורת אנשי המגן אשר לנו, על תפארת בחורים המתנדבים בעם, על קשיות ערפם של נערינו וזריזות מצעדם בהרים ובעמקים להרוס קני מרצחים, על רוחו העשוי לבלי חת של הישוב כולו? כלום אין מתן הניב יעוד הסופר?

לאט לכם הדופקים והרוטנים. אנו עומדים בעצם הימים הגדולים והנוראים ובתוך־תוכם של מעשי הפלאים. המעשים חזקים מאתנו. והם חזקים לאין־ערוך משיח שפתותינו. יש רגע גדול בו השלך הס בכל חדרי נפשנו. נפעמים מעצמת המחזה הננו עומדים משתאים ומשתוממים ודוממים. אין מלים בפה. אין אף אגלי־דמע בעינים. לא דמעות־יגון ולא דמעות־גיל.

אמת היא שמתן־ניב לילדי־יום ולמקרי הזמן הוא בגדר יעודו של הסופר. אבל נכון הוא גם כן, שאף חסכון הניב ועוצר הביטוי ושמירת הלשון הם בכלל היעוד הזה. חכמת הדבור היא בחלקה הגדול דעת מה לא לדבר ובינה לעת לחשות. סופרים אינם אמרכלים, כלומר, אומרי הכל. אדרבה, חובתם ללמד לבריות מה דברים השתיקה יפה להם, אילו ענינים די להם ברמיזה ואילו הם בחזקת הלב אינו מגלה לפה. ועיקרה של אמנות הסופר היא אנינות הדעת, אימת הצבור ואימת הדבור, פחד מפני הבטוי, רגש של מיאוס להיות שותף בחנם למפעלים נועזים, שגבורים מחרפים נפשם עליהם, שותף בזכות לשון־למודים בלבד. החלחלה מפני שותפות של חנם, התוקעת עצמה לתוך כל דבר שברוממות בלי יראת הרוממות ומנעימה זמירות בעצם המוראות, גוברת במיוחד בימים גדולים, גדולים לאסון חלילה או לאושר, אף למזיגת העצב והשמחה כאחד.

אי עט סופר שנון מסוגל לבטא אף שמינית שבשמינית מעצמת ההתרחשות בימינו? מי יתנה תוקף בחורינו? מי רשאי להגיד רחימו בלי דחילו במעמד מגינינו? מי יהין לתאר במלים, אם גם במלים רוטטניות או במלים צולפניות, רכות או חדות, לילה אחד, פלח לילה אחד, שעה לילית אחת, של צפיה של אם במושבות ארצנו, המתעטפת באלף יגונות וברבבות חרדות לנערה אשר הלך עם הגששים בליל־אופל לתוך לוע האוייב “בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא בעד האשנב, מדוע בושש רכבו לבוא, מדוע אחרו פנמי מרכותיו?” – פסוקים נפעמים אלה, הנחפים רון ורחמים ככנפי יונה, הקדישה שירת דבורה לסיסרא האויב, אשר יעל אשר חבר הקיני, מנשים באוהל תבורך, הלמה אותו, מחצה ראשו ומחצה וחלפה רקתו. ומה מלים תיניק לנו השפה בעטיניה הדלים לתאר לילה בציון של אם עבריה בימים הנוראים האלה? מי מתברך בלבו אשר כוחו עמו ושפתו לו להביע אומר הנותן כוח כצבא רב? מי יעלה בהר הקודש הזה לברך משם ברכת כוהנים לגבורים, לקדושים? מי מוסמך לברכה זו ומי יעיז להלל את הקרבן?

אהה, יש שירות ותשבחות בקולמוסי היושבים על הכלים לנופלים בחללים, שהן בנותן־טעם של פיט על הפגרים.

נס גדול היה לנו פה. קם דור מקדשי השם, דור מחרף נפשו, דור מגן אבות ועומד בשער – מפעלו הנועז מצווה לעומד שמירת הלשון. מתוך מורא הוד.

כבוד לגבורינו, אבל אל נהלל פן נחלל. ואל נרבה אמרים פן לא יעמדו ניבינו במבחן ימי המסה.

י“א בשבט תש”ח

מנהג חדש בא למדינה

מנהג חדש בא למדינה עם ייסוּד המדינה: שלטון התואר ורבונות הנציג והממונה. מסתבר שאין חזיון זה נדרש לגנאי דווקא. בשטח הבטחון, וכן בעסקי בנין קנין, למשל, לא יגונה הכרח הדירוּג לתארים והציוּת הגמורה לרשויות מפקדות ולאישים הפועלים בשמן. וכל זמן שלא בא עדיין לעולם אדם, שהוא מעצם טבעו צדיק יסוד עולם להיות טובת זולתו חשוב אצלו כשל גופו, חייבים להעמיד על עדת האזרחים גזירות – ואין גזירות מתקימות בלי שופטים ושוטרים. אבל חושש אני שהמשטרתיות היתירה, שניצניה כבר נראו גם בתחום הרחוק לגמרי מעסקי קנין ובנין, היינו, בתחום התרבות והיצירה הרוחנית, עתידה להתבצר ולהתפשט במידה גדושה, שלא נוכל עוד להתעלם מן הקלקלה שבה.

הצבא הפקיד קציני־תרבות. חלילה לי ההדיוט בתכסיסי־מלחמה לדרוש במעשי־מרכבה של צבא. כל הפועל בתחומי הצבא ובסמכותו דינו כחייל. אולם גם במחנה היושבים על הכלים הונהג, כנראה, תואר הקצינות לתרבות. הנטיה הכללית היא, כמדומה, לשים את גושפנקת המלכות על רוב ענפי החכמה והמדע, הספרות והאמנות ולמסור אפילו את הנהלת העולמות העליונים בידי משגיחים מומחים ממש ומפקחים מטעם השררה. במקצוע העתונות הנצנים כבר עשו פרי. לשעבר היו עתונאים וטובים וגרועים, ישרים ומקולקלים, שוקלים במאזני־צדק ומפריחי עורבים, אבל כולם כאחד היו שליחי עצמם. אך העתונאים שליחי עצמם פוחתים והולכים ומתרבים שמשי המלכות השביעית, שהם בעצם פקידי המלכות הרשמית. זה קצין־קשר ופלוני מנהל לשכת המודעין; זה דובר ופלוני כתב צבאי; זה סוקר לפי מקורות מהימנים ופלוני פרשן מוסמך; זה מקורב ליודעי־דבר ופלוני בן־בית בחוגים הגבוהים. אלו ואלו אינם רואים עוד יעוֹּד ותפקיד עצמם לטבוע את חותם מחשבתם ומצפונם האישי בדעת הקהל; אין הם אפילו יצוריה של דעת הקהל בדומה לעתונאי הרחוב המסתגלים אל משב הרוחות שבהמון. הם פשוט יצוריו של המנגנון וחותם שולחיהם ומכווניהם ניכר בכל דבור ודבור שלהם. שוב אי אפשר אפילו להטיל בהם דופי, שהם בחזקת עטים נובעים, כנוי־גנאי מקובל לשעבר. לא, אין הם נובעים כלל. אדרבה, אין כמוהם שליטים בכוח המעצור; הם יודעים בדיוק כמה טפחים מותר או חובה לגלות לפי הורמונא של מלכות וכמה אסור. אין הם מדברים אלא דוברים; אין הם כותבים אלא כתבים. וכלום צריך להרבות בהוכחות, שאין העתונות מטעם בחזקת כלי מחזיק ברכה? כשם שטובת האזרח מחייבת הפרדה בין המוסדות המחוקקים והמנגנון המוציא לפועל. כך דין להבדיל בין המנגנון המוציא לפועל לבין הנצבים בשער להעריך את הפעולות, לבקר את המעשים ולשפוט את אנשי המעשה. לא יתכן שתוסברנים ופרשנים יהיו בגדר פקידים ומושך בשבט עתונאי ישמש בתואר קצין.

ענין השרים שכבודם במקומם מונח חודר, כאמור, גם לתוך כל רשויות התרבות והיצירה הרוחנית. אמנם, חכמים ומלומדים לא מאסו מאז ומעולם בתארי־מעלה ובחלוקי־דרגות וכן לא נהגו עין רעה באיצטלות ובגלימות כלל וכלל, או שציינו את רום מעלתם ובאדרת רחבה ובעניבת־אמנים, אבל בדורות האחרונים התפשטו תלמידי החכמים את המדים ולא נתנו לעצמם עטורים חצוניים, אלא כמעין תכשיט ותפארת המליצה. ענין אחר המנהג החדש שבא כעת לרוב מדינות. אין הוא מסלסל כלל במליצות. הוא זורם בהחלט באפיק המעשיות. התורה עשויה להיות סחורה פשוטה כמשמעה, התרבות ענף משקי, האמנות תוצרת, הספרות מכשיר, המדע כלי־זין. ממילא לא יהיו עוד חכמים ומלומדים, אמנים וסופרים. במקומם יבואו שרי החכמה ומפקדי המדע, אלופי האמנות וקציני הספרות. ואין צריך לומר שכל מקום שיש שר ממנים ממילא גם תת־שר ולקצין מתאים תת־קצין, וכנגדם יש סרן ורבן ודרגא למטה מהם הטוראי. ומלאה כל הארץ שרים וקצינים וסרנים ורבנים ואלופים לתרבות. ולא עוד יאמרו שמלה לך קצין תהיה לנו, אלא כך יאמרו קצין אתה, מכלל שהנך מלא וגדוש תרבות או כשרון או כוח־בטוי או רעיונות מקוריים ואף רגשות עמוקים.

אפשר טועה אני. אפשר תפוס אני למשפטים קדומים. אבל עדיין מחזיק אני בדעה, שאין עולם האצילות יכול להיות כפוף לעולם העשיה ואין הכשרון הנאמן לעצמו מוסיף כוח ויושר וחן ואמת על ידי שהוא מקבל עליו את מרותה של הרשות. כל אדם הגון חייב להיות אזרח הגון וכל אזרח הגון שומר מצוות המלכות שבצלה הוא חוסה. אולם אמת ונכון הוא גם כן שמלכות־חסד ושררה נבונה אינן מתימרות כלל לשים אפותיקאי על כל האדם, היינו, גם על חלק אלוה ממעל שבאדם, זאת אומרת, על כשרון היוצר שבו. כשרון היוצר הכרח לו שיהיה נתון בספירת החופש הגמור. רשאים אנו לפסוק על האמן: בעל כרחך אתה בן־חורין, ואם רצונך לשמור על הניצוץ עליך להתרחק מן הרשות.

איני משער לי כלל, שחכמה עשויה להיות ארוזה בתיקים ושהאמנות תמצא לה מקום־מבטחים בלשכות ובמשרדים, כל פקודה היא מעין צמצום, ובכך כוחה. לפיכך כל מפקד הנהו מעצם טבעו מוגבל. מי שיש לו בידים תוקף שלטון, בין רוצה ובין לאו, הוא מצמצם ומגביל את כל הבאים עמו במגע וכופה עליהם מרות שלא מדעת. יש בוודאי מפקדים חכמים, אבל אין חכמים מפקדים. פקידים חרוצים אינם נדירים כלל, אבל אמן חרוץ במלאכתו לא ירד לעולם לדרגת פקיד, המוציא לפועל הוראות משרדיות.

אין חכם מטעם, אין אמן מטעם, אין סופר מטעם. לא יתכן שמי שיש לו רגש נכון וכשרון נאמן לשרת את עמו בשדה הרוח יקבל פקודות מגבוה. איני מניח שתצמח תועלת כל־שהיא מכל אותם קציני הקשר והמנהלים הרבים, שנתמנו לכוון ולהדריך מפעלי־אמנות. הפקידות יסודה השיגרה, וזה צד השבח שבה. אולם יצירה אמנותית יונקת מיצר החדוש ומן השאיפה להרפתקה. הפקיד אינו יכול לסכן, אף אינו מיופה־כוח לכך. הוא מעצם טבעו משמש בלם. יש לפניו דפתראות. הוא צמוד לדפסים, ואם הוא פקיד טוב וישר הריהו מגיע למעלת מורה בכיתה, שמחוייב להתכוון לפי הקו הבינוני של הכיתה. הפקיד מצווה לשמש את הבינוניות ולזנב לא את הנחשלים, כי אם להיפך, את החרוצים והמוכשרים יותר. מכל מקום המנוי שלו מחייבו לנהל את הענינים בסדר, בסדר, בסדר גמור, שלא תהיינה חס ושלום קפיצות. אולם היצירה הרוחנית היא כל עיקרה קפיצה, זינוק לתוך הנעלם.

תמה אני אם כדאי הדבר מבחינת הטעם הטוב ומצד התועלת לעם ולמדינה, שאנשי היצירה הרוחנית יהיו קרובים יותר מדאי למלכות ויהיו מצויים יותר מדאי אצל תיקים ומשרדים ודפתראות ואף יהיו מעורבים יותר מדאי בכל הטקסים הרשמיים. ראיתי שכמה חכמים נפגעו קצת, שלא נתכבדו להיות בין הקרואים אל הטקס של הכרזת המדינה. וכן שמעתי ריטון של עגמת־נפש על שום שנציגי הממשלה לא נתנו את דעתם על איזה כנוס של סופרים. לדידי הדברים פשוטים יותר. מי שאינו מוזמן לטקס רשמי לא ניטל חלילה כלום מכבודו. כבוד אינו ניתן. כבוד שוכן בקרב לב. ומי שאינו מקבל ברכה רשמית מאיזה נציג אף הוא לא הפסיד כלום. אולם חשש של המעטת הדמות והפסד אורב תמיד למי שמכוון את היצירה בת המעמקים כלפי החלונות הגבוהים. כל הכבוד לאנשי המעשה, היודעים עת לכל דבר ורוח תבונתם תנהלם לנצל כל שעת־כושר לתועלת העם ולעזרת הכלל. אולם יפה דייקו יוצרי מטבעות לשוננו לומר חכמי העתים. יש הבדל בין יודעי עת לבין יודעי העתים. איש המפעל מעצם טבעו צמוד אל העת ומכוון לשעה. אבל יש בחינה לא של עת אלא של עתים ולא של השעה אלא של ראיה שהיא מעל לשעה. יוצר האדם בחכמה ברא אותו וכנגד אדם העת והשעה טבע אישים המחוננים בבינה לעתים והצופים לרוב שעות. איש העתים והשעות מתכחש לישרו וליעודו אם מתוך התאוה להסתגלות הוא מקריב את השעות על מזבח השעה ותחת להיות יודע־עתים הוא נעשה דובר מטעם החוגים הגבוהים יודעי־דבר. הגאולה. אמר אחד העם, תבוא בידי הנביאים ולא בידי הדיפלומטים. ויש להוסיף: מכל מקום לא על ידי קצינים.

ניתנה האמת להיאמר, שתפקיד הדובר בשער, בין כפרשן מדיני ובין כמבקר ומוכיח, נעשה קשה ביותר בזמננו, והוא כמעט למעלה מכוח אדם, ואפילו המחונן ביותר. הפובליציסטיקה הטובה נולדה בחיקה של הקרתניות הנעימה. לפני חצי יובל היתה אירופה כולה מעין קריה. ואפילו פריז המטרופולין לא היתה אלא קרית מלך רב, ובכל זאת קריה. פלוני הסופר כתב מאמר בעל ערך בינוני מבחינה ספרותית בשם "אני מאשים, או “לא אוכל החרש” – ומיד רעשו כל אמות הספים של בית המשפחה הגדול. דוסטויבסקי נשא על פושקין הספד, שאין לייחדו כלל בין המסות הספרותיות המובחרות, אלא שנאמרו בו, כנראה, דברים שהיה בהם משום הכרח לשעה, הרי נקבע אותו יום ההספד כתאריך של חג בתולדות הספרות של רוסיה. בימינו אפילו אם ישאג אחד כארי “אני מאשים” ויחצוב להבות במשא־קינה על אבל יחיד או אבל עם, אין שומעים לו, ואם שומעים אין מתרגשים, ואם מתרגשים קצת אין מתפעלים כל עיקר. נשתנו הזמנים; נשתנו המסיבות; נשתנו ביסודם. צעק שמע ישראל, צעק אל כל הגויים, פנה אל ההגיון, אל הצדק, אין הד לדברים, ואין הד גם משום הטעם שאין איש בטוח בצועק שהוא באמת מכיר לעמקו את הענין שהוא נתעורר להזעיק עליו. החיים מורכבים בימינו. אפילו חיי היחיד; לא כל שכן החיים החברתיים, על אחת כמה וכמה החיים המדיניים. וכלום יתכן שמשקיף מדיני וסוקר חברותי ועומד על המצפה בעתון, יהא בקי ברוב הדברים שהוא מצווה לדון עליהם ושכל אחד ואחד מעורה בצומת ענינים מורכבים ומסובכים. אין בן דורנו יכול להתחרות עם המנגנון. וכיוון שאין תא מן החיים החברותיים שאין לו מנגנון משלו, הרי שאין לך שאלה העומדת על הפרק, שאפשר לחוות עליה דעה ברורה ומוגמרת מבלי להיכנס לתוך הסוגיה וללון בה ולהכירה לפרטי־פרטיה. כן, המנגנון בימינו עושה כמעט הכל. אבל אם המנגנון הוא ראש העושים אינו דין שיהיה גם ראש המדברים. אם אי אפשר לדעת הכל, כלום צריך לוותר על כל דעה? משום שאין אזנים רבות קשובות בימינו לקריאת המצפון האישי ולקול התבונה העצמאית, כלום נוציא מכך מסקנה שצריך לקטול את הבחינה האישית ולחסל לחלוטין את השפעת נציגיה ולהשליט גם בתחום היצירה הרוחנית את המנגנון ואת הממונים המשרתים אותו?

דוברים וכתבים וקציני־קשר לתרבות ומנהלי לשכות־מודיעין לעתונות ומפקדים לאמנות ופקידים, המכוונים את פעולת התיאטרון והקולנוע והשדורים האמנותיים ברדיו ומדריכים ומפקחים לתזמורת הסמפוניות, ונציגים מטעם לכוון את היצירה הספרותית – האם כקסרקטין נעשה את בית היוצר? כלום פקידים ישבו לנו או יושיבו אותנו על האבנים? תרצה לחוות דעה על איזה ענין ולחרוץ משפט על כל נושא אחר שהוא – יאמרו לך: דבר זה שייך לתיק פלוני וענין זה הוא מסמכות של שר פלוני, ואשר לנושא זה ראוי לך לבוא עליו בדברים עם מנהלה של לשכה פלונית או עם הקצין הממונה מטעם מוסד פלוני והוא יורך בינה וישמיעך לקח. הסופר, העתונאי והאמן לא ישמשו עוד בקולם הפנימי, כי אם בבת־קול של פלוני השר והמפקד. איני אומר שהדברים כבר הגיעו חלילה לידי כך; המנהג פורענותו קשה אפילו משל הדין. על דין פעמים יש עוררים, ואילו המנהג פועל כשטפון. רבים אינם יודעים כלל שהם נגרפים בשטפון הזה. מצוה לקרוא בקול:

– חכמים, הזהרו. מנהג חדש בא למדינה.

ט' תמוז תש"ח.

יום זכרון – יום חשבון

ביום הזכרון הראשון במדינה לנושא חזון המדינה רואה אני חובה לעצמי להביא לפני משפט הקהל הצעה זו: מצוה עלינו להטיל שינוי ניכר בתכנו של יום הזכרון להרצל ולעשותו ליום חשבון הנפש של המדינה.

אין זה ממנהג ישראל לקבוע ימי־זכרון לאנשי המופת שבאומה, אפילו לא לאישים רבי־פעלים מניחי יסודות. יש זכר ליציאת מצרים, למתן תורה, לסוכות אשר בהן ישבו אבותינו במדבר, לנס חנוכה, לבנין בית המקדש ולחורבן בית המקדש, אף למקרים ולמעשים אחרים בקורות האומה. אבל לא ייחדו ימי־אזכרה למשה ולדוד, לישעיהו ולירמיהו, לר' עקיבא ולר' יוחנן בן זכאי, לר' יהודה הנשיא מסדר המשנה ולאמוראים שהקימו כמו רמים את מגדלור הש“ס, לרמב”ם ולרש“י, לגאון מוילנא ולר' ישראל בעל שם־טוב ולא לשום גאון בישראל. אין עושים נפשות ליהודים גדולים הואיל ובעשית נפש יש משום פּוּּלחן לבשר ודם. כל ענין ההילולות והאזכרות למתים הוא לנו בגדר זמורת זר. היהדות אינה דורשת אל המתים משום שגם המתים חיים לפניה. לומדים יהודים משתפים את כל חכמי התורה בני כל הדורות בשיח ושיג חי. הרמב”ם אומר, רש“י מפרש, חכמי התוספות מקשים, מהרש”א מתרץ. הכל לשון הווה, הווה חי, וממילא אין יום המיתה, אלא בכל הימים נזכרים החכמים והצדיקים לברכה ולקבל לקח מפיהם.

ומכיון שנטלתי לי רשות לדון בסוגיה זו אגלה גם זאת ולא אכחד: אין דעת חכמי הטעם נוחה מכל אותם המאמרים המרובים והדרשות בשפע המנסרים משנה לשנה בימי הזכרון לגדולינו והרצל בכללם. על הרוב טוחנים מה שטחון משכבר, משננים פסוקים נודעים, כגון “אם תרצו אין זו אגדה”, מכניסים הרבה תבן. מדקלמים מן ההתחלה ועד הסוף שיר המעלות אָרוך שלב השומעים כבר גס בו. רק יחידי־סגולה מצליחים לגלות מפעם לפעם באבן־חן איזה גוון חדש, איזה זיו־יקרות שאחרים לא שיערוהו לפניהם. אבל בדרך כלל דשים בנושנות. לא תוספת לקח לקהל ולא תוספת כבוד ויקר לנפטר הגדול. וכלוּם אין זה סוד גלוי, שאף סופרי המופת זיוום כהה וטעמם מתקהה על בני הנעורים, שרבותיהם מלעיטים אותם יצירות נאות על כרחם? גורל סופרי המופת הוא גם גורל אנשי המופת. הן לא כבר קראנו שקלא וטריא בענין ה“ציונוּת” שמרוב דישה בה הכניסוה במרכאות. וכי אין סכנה כזאת צפויה חלילה גם ליוצרי הציונות?

לפיכך סבור אני שיש טעם והגיון לעשות שינוי־מה בתכנו של יום הזכרון להרצל ומוּבטחני ששינוי זה יביא תיקוּן ליום ועילוי לנשמת האיש, ששמו יהיה קשור לעד עם בנין המדינה.

יהיה נא כ' תמוז יום חשבון הנפש למדינה, יום טענות ומענות של קהל למדינה, יום בירור וליבוּן לשאלות האזרחים בינם לבין המדינה, הקיצור, מעין יום הכיפורים למדינה, יום בו יטהרו ויתקדשו נושאי המשרות במדינה. לבדוק עצמם לאור הצדק והיושר.

ענין יום הכיפורים דבר גדול הוא. צורך־נפשי, כורח־חיים הוא לפרט ולכלל, ליחיד ולעם. אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, לכן גם הצדיק חייב לעשות תשובה מפעם לפעם, אין נשיא אשר לא יחטא, אין עם שאינו נתפס לפעמים לעבירות קלות וחמורות. כעם ככהן. כמדינה – כולם חייבים לפשפש במעשיהם. אפילו מדינה דמוקרטית אפשר שתתנהג בעריצות או תשאב את סמכותה מריבוניותה המלאה, שאינה נתונה כלל לערעור, לפי השגתה. מדינה אפשר שתהיה אָב קפּדן ואפשר שתהיה אם רחמניה; אפשר שתהיה כל עיקרה מידת דין או כל עיקרה מידת ההפקר ואיש הישר בעיניו יעשה, או שתשתף בתבונה דין לרחמים, חופש הפרט להשגחה עליונה. ואסור שיהיו במדינה צועקים ואינם נענים, מקופחים ואין דואג להם, מתרעמים ומתמרמרים ואין משגיח בהם. אסור שירגיש עצמו איש ישראל במדינת ישראל מוזנח ומבוטל. ממדינת ישראל הרבה יידרש, כי אנו כל הדורות בגלויות צפינו לה בכליון־עינים. אי אפשר שאיזה פקיד גבוה או נמוך ינהג זלזול בקטן שבנתינים, יצפצף על פלוני או אלמוני הצועק על איזו עוולה. אסור שבמדינת ישראל יהיה ריטון, יהיה רינון בסתר, יהיה רוגז כבוש, או שיהיה אחד מתלונן: אני צעקתי אל המלכות ולא היה שומע לי. אין עולמנוּ עולם שכוּלו טוב, ואין מלכות שכולה תכלת. אבל השאיפה לטוהר התכלת היא תנאי ראשון לקיום ישראל בארצו, וזה ענינו של יום הכפורים למדינה. ביום זה תצא קריאה לטהרת המידות, לנקיון היחסים בין אדם לחברו, בין אזרח לאנשי־שׂררה, בין קהל התושבים לנושאי השלטון במדינה. ביום זה תעשה המדינה תשובה ותתן תשובה ממש לרוב שאלות התלויות ועומדות ולרוב ערעורים בקול רם או בריטון חשאי שהוגשו כנגדה.

יום הטהרה הולם בהחלט את זכר הרצל. הטוהר היה קו היסוד, קו המלך, בדיוקן הרצל. חולמי שיבת ציון קמו לפניו; בחזון תקומת ישראל היו שעלו עליו. אין הוא יחיד בשום שטח מן החזון הציוני, אבל אין משלו לטוהר השאיפה, לעוז הרצון – והעוז אף הוא דבר שבטהרה הנהו. הרצל לא רק חלם, לא רק רצה, לא רק פעל, הוא היה כולו קודש לחלום הזה, לרצון הזה, לפעולה הזאת. לאחר שהחליט מה שהחליט, כבר היה כולו ערוך ודרוך לנקודה אחת. הוא כולו בכל מאודו ירד ונשתקע לתוך הנקודה האחת. הגיע בהגיונו ובחזונו עד קצה הגבול, מטוהר מכל סיג וסייג, ללא כל תערובת זרה. טוהר זה ראוי לו להיות קשור עם המדינה.

וזו שאיפתנו: מדינה טהורה. כשמה כן היא: ישראל, לא נאמר ר' ישראל ולא נתפרש כלל ישראל, אלא כלל ופרט עולים בה לאחדות טהורה אחת.

יום הזכרון להרצל ראוי לו להיות יום חשבון הנפש למדינה.

כ' תמוז תש"ח

מאחורי מסך הצ’יזבאת

שבע מדינות ערב הציגו לעיני העולם מחזה־דמים מבוהל ומבולבל ומבולל רהב, הפחדה, התפארות, אונאה עצמית, רפיון־רוח, אזל־יד וכשלון המעשה, שאין ליישב על הדעת לא את עצם המחזה ולא את טיב ההצגה אלא בהגיון הצ’יזבאט. רצה לומר, ניתנה כאן לעולם המחשה מלאה ומושלמת של צ’יזבאט מזרחי, המשמש כוח הפועל בקנה־מידה רחב על רקע מדיני גדול.

אין הציזבאט כידוע תרגום מדויק של השקר. דרך כלל אין שקר אחד, אלא יש מינים שונים וזנים מרובים של שקר, כדרך שאין תפוח, שזיף וענב מין אחד בלבד. דומה שהציזבאט הוא אותו מין שקר הנתון בערך באמצע בין השוא והרמאות. צד השוא שבו מפיג הרבה את טעם הרמאות שבו. הדובר והשומע שניהם יודעים שיש קורטוב, או גם כמה קורטובים, של הגזמה בדברים, ואולי הם בטלים מיסודם, אבל כמעין הסכם חשאי ביניהם סוברים ומקבלים שהכל אמת. ובמיוחד מקבליםל סברה זו אם הדברים המסופרים יפים ומושכים את הלב ומרהיבים את הדמיון. הציזבאט הוא שקר יפה, חביב, מסולסל, שאינו חסר, כמובן, גם את יסוד המליצה והתפאורה. אבל אין להניח את הדיעה, שהציזבאט אינו כלל בגדר שקר, מאחר ששני הצדדים מכירים בסתר מחשבתם בטיבו של זה. הוא שקר הואיל והוא חוזר ונשנה ונהפך למנהג הנספג לתוך הדם וטובע את אופי. אין אדם יכול לעשות תרגילים הרבה באומנות הציזבאט מבלי שייהפך למעין שקרן על פי הרגל או בכוח השיגרה. קל וחומר ציזבאט קבוצי שהוא פרי מורשה וחותם המסורה טבעו בו. אין המליצה, על אחת כמה מליצה מקודשת, ענין תמים כל עיקר. המליצה מתנקמת.

הציזבאט התנקם בעמי המזרח. כל כך הרבה סלסלו בשקרים תפנוקיים, ששוב אין הם מכירים את המציאות של עצמם כמות שהיא, לא את המציאות של עצמם ולא זו של אחרים. הם אבירים בדמיון; גבורים בדמיון; אנשי־מלחמה בדמיון ואצילים בדמיון. אף נוחלי נצחונות מדומים. כל פעם שהפריחו שמועות על נצחונות וכיבושים שלא היו ולא נבראו אפשר שהם עצמם נתפסו לאמונה בהרהורי לבם. לגבי אנשים המחונכים מדורי־דורות על הזלזול בממשות שוב אין ממש גם בעובדה, שהמשלט החשוב הוא דרך מקרה לא בידיהם אלא עבר לידי היריב. לגבי אנשים כאלה כיבוש עיר מיד עצמם, כגון עזה ובאר־שבע, אף הוא שמו כיבוש. וההתפארות המוקדמת שהופרכה על ידי המציאות אינה מעורערת כל עיקר, שהמציאות לחוד והדמיון לחוד. איש הציזבאט הוא לרוב פגע רע יותר מן השקרן. השקרן חולה ממש והמציאות המטפחת על פניו עשויה לרפאו. הציזבאטן חולה מדומה, ואילו רפואתו היא נמנעת המציאות, שאין האיש נתון כלל לחוקי המציאות. השקרן מורד במלכות ועלול לשוב לחיק המלכות; איש הציזבאט כופר בעיקר.

מחלת הציזבאט, שאפשר לכנותה בשם מחלה מזרחית, אם כי היא נפוצה במידה גדושה גם בכל ארצות העולם ופורחת יפה בכל האקלימים, פגיעתה לא היתה רעה אולי כל כך בעמי המזרח, אילמלא נמצאו לה מליצים ומטפחים לרוב, ההופכים בהבל פיהם את המום הזה למין חמדה גנוזה. לחשנים רבים נמצאו בעולם המערבי, שהרימו על נס את הדמיון המזרחי ועשוהו כמין חומר לדרשות נאות או כמין עיסה לתקוע לתוכה את אצבעותיהם המששניות. פיטנים והוגי־דעות משוטבריאן הצרפתי ועד קייזרלינג המתנבא וציוני המערב שלנו וכל מי שביקש לחמם באש מסתורית את עצמות אירופה הבלות כביכול, הלכו לחפש את האור מן המזרח ולקבל תורת החן מפי איש הנרגילה. שלות הנפש שלו, אף עצלות הנפש שלו, החן הנשיי שבו, השממה הרוחנית הזאת המתאבכת מתמרות העשן שבפיו ומכל הויתו, הצבעוניות הריקנית האופפת את דבורו ולבושו, אף קשיחות הלב המעוטפת במלמלה ובסלסלה של נימוס שגרתי – כל שיחו ושיגו, ארחו ונוהגו של איש המדבר הזה, שאותות המדבר טבועים בו אפילו כשהוא יושב בהיכל־שן, הוצגו לפנינו כמופת של מין אדם שהוא כמעט עליון, ומכל מקום הוא נאצל, יומטובי, תפאורני. ועל הכל, הדגישו קצת חסידים שוטים וקצת חוקרים משטים או משתטים, יש בזה סגנון, צבע יש לזה, גינוני־חן מציינים אותו. ולא כן איש המערב שכל עיקרו אפור, חסוך־אושר, חסוך־אמונה, חסוך הלך־נפש. הבו גודל למזרח, שהוא כולו נשמה, והוא מחצב כל האמונות והדתות ובו מקור החכמה.

אלה עלו לרגל אל המזרח למצוא בו את מכרות החכמה ואלה עטו אל המזרח להציפו בכלי־רכב ובנשק חדיש בשביל לנצל את מכרות הזהב ומעינות הנפט שלו. אולם אלה ואלה היו מעונינים לפרוש על המזרח את מסך הציזבאט, להדק מסביבו חגורת הכזבים ולהשקיעו לתוך מצולות היון של ההזיה הזרועה נקודת־חן של ציזבאט. המדינאים הגדילו לעשות. הם ניצלו את האידיאה הנפסדת של אור המזרח. בשני כיוונים פעלו. המשיכו חשכות ובערות על המזרח – החשכות והבערות צמודות תמיד יחד, כשם שהבערות וההתרברבות שלובות זו בזו – והמשיכו סנוורים על המערב, שאפילו החכמים שבו לא יוכלו להבחין בטיבו של המזרח ובכוחו. הם יצרו בכוונת מכוון מעין מיתוס של מזרח גדול, רחב, מלוכד, שופע כוח, עז־מרץ ורב־תחבולות. הנה, הנה יקום המזרח הזה בהמוני מיליוניו. יקח את חרב הקסמים של מוחמד הגנוז אי־שם במערה קדושה ויצא למלחמת מצוה. כסער יופיע. כמטאטא השמד יעבור ארצות ועמים ונקה לא ינקה. היה מי שמעונין לתת יד ושם למין כוח מסתורי כזה. והיה מי שמעונין להיות האדון והאפיטרופוס לכוח הזה, אף להחזיק אותו באיזה כיס משלו כקלף־סתרים. אכן, להחזיק בכיס כוח כקלף־סתרים אפשר רק אם זה מין כוח ציזבאטי. כוח ממשי אינו עשוי להיות נתחב לתוך כיס. הוא חי ונושא את עצמו ופועל בשמו המפורש. ואילו כוח שהוא גולם, פעמים חזק, כך סבורים היו מושכי החוטים במשך דורות, אפילו משם המפורש. אין הציזבאט אלא פיקציה. אולם פיקציה יש לה איזה צד גבורתי שאינו בכוח ממשי; אין נגשים לבדקה כראוי, ולפיכך יש שהיא מאריכה ימים הרבה יותר מכוחות שבעין. הרבה חורבות כוח השפעה יוצא מהן, שלא היה כלל לבנינים עצמם בזמן שעמדו על תלם.

אחד מגדולי המנפחים של כוח ציזבאטי זה הוא לורנס, שלא היה רחוק גם ממכרות החכמה ואף חיבר ספר בשם שבעת עמודי החכמה. והוא עצמו איש הציזבאט והמליצה, כלומר, חי על דרך המליצה ורוב הליכותיו עשויות סלסללה ומלמלה. הוא שנא נשים. ומנקודת השקפתו בדין. האשה קרובה יותר לפי כל מהותה, בגוף וברוח, אל הממשות, ואילו לורנס עצמו נימק את שנאתו לאשה בטעם זה, שכל פעם שמפרקים מכונה אין מוצאים בה אשה. את האשה שנא ואת המכונה העריץ ומפיה למד תורה על הכל. סופו שהמכונה פגעה בו והמיתתו. כל אחד מוציא, כנראה, את נשמתו בחיק אהובת נפשו. מלבד המכונה נתן לורנץ את הוקרתו למיתוס של הכוח המזרחי, שהוא בחלקו גם מעשה ידיו. לא רצה לורנס לפרק גם את המיתוס הזה בשביל לתכן היטב את תוכו. ואפשר הכיר את טיבו של הציזבאט, אלא שלא ראה צורך לפרסם את ענינו ברבים. אולם נוטה אני לשער, שלא הכיר כהלכה את כל מגרעותיו של הגולם, שאף הוא השתתף בהקמתו ובארגונו. מטבע כל מחבר להיות עיוור לגבי החולשות של פרי רוחו. לורנס לא גילה לנו אף קורטוב אמת על ה“אור ממזרח” ועל ה“כוח ממזרח”.

דווקא אחרים קטנים ממנו עשו זאת ורמזו אף לחשו זעיר פה וזעיר שם, שהענין בדוי ומבויים. אולם העולם לא שמע לרמזים וללחישות הללו. העולם אינו להוט לקבל מושג נכון על דברים. הוא יותר נוטה להקשיב לסיפורי־בדים. הוא אוהב ציזבאטים. הוא אוהב להיות מרומה, ובמיוחד הוא מתלהב מספורי־מעשיות שמספריהם עצמם תוך כדי סובבם בכחש את האחרים הם גופם נמצאים מרוּמים. העולם אוהב ספורי אלף לילות ולילה ואגדות הגבורה של עלי באבי. המזרח המסכן! במשך יובלות רבים הוטל עליו להיות ילד־שעשועים, ילד־ציזבאטים, של המערב. שרים ונוגנים, מדינאים ומצביאים, רבי הקצינים ורבי הנוכלים חוברו עליו יחד להשקותו סמי־תרדמה ומיני־סמים, שכל השותה אותם ראשו מסתחרר עליו והוא מתמלא שגעון הגדלות.

שרי משקים רבים קמו על המזרח לנענעו ברעש הקדומים ולנסוך בו שגעון. והגדיל שר המשקים האחרון. הלזה מצטיין בטבעו ולפי תכניתו בכוח ארגון. הוא מארגן תוהו ובוהו ושגעון הגדלות.

מזלנו הרע או מזלנו הטוב, ואולי מזלנו הנשגב – ואשר נשגב הנהו הריהו מעבר לטוב ולרע – להופיע במזרח לעת הזאת ולפזר בעצם מציאותנו כאן, בכל מדרך כף רגלנו המרפא את השממה, בכל נקישת פטיש, אהה, גם בנקישת הרובה, את ענני הערפל ואת אדי השכרון והשגעון האופפים את המזרח, את התינוק בן אלפי השנים, את הרודם שאינו צעיר כלל, להעירו מן התנומה, מאהבת המדומה החולנית, אשר רב יתר שקע לתוכה בשל עצותיהם של ידידיו המדומים. אנו ידידיו ממילא ובתוקף המציאות. אנו מקיצים את נרדמיו, היינו, את אדמותיו הנרדמות ואת מוחותיו השקועים בערפל השינה. אנו לבדנו נבין את המזרח ונשכילהו לעצמו ולאחרים. הננו עצם מעצמו ובשר מבשרו ואנחנו קורעים מעליו את מסך הציזבאט טוב לנו ולטוב לו.

לזכור היטב גם זאת: שליחותנו אל המזרח, שתהיה בה הנאה לנו והנאה לו, תהיה נאמנה ופוריה רק במידה שנהיה נאמנים אל עצמנו בכל. יש מלמדים, הלומדים יותר מדאי מתלמידיהם עד ששוכחים את משנת עצמם. יש מנצחים וכובשים הנופלים תחת השפעת המנוצחים והנכבשים. פעמים גלויי טמיעה בתוך החלש מזיקים יותר מן הנטיה להתבוללות בתוך החזק, שהחזק דוחה מעל עצמו גוף זר, והחלש מפתה ומתפתה.

לא תהא תפארתנו על דרך עשיית כווני־חן לסגולות אנשי הציזבאט ולהרגליהם. אל נרבה בציזבאט בפינז’אן וב“כיף” ובכיוצא בזה. מלים אינן מלים בלבד, הן סיסמאות, כתובות קעקע בנשמות. נהיה מה שהננו והאמת של עצמנו תיהפך לברכה של ממשות גם לאחרים.

ט“ז בתמוז תש”ח

המדינה והזבוב

“לא בקלות תמצאו אחד כמוני, שעומד – אף אם מצחיק הוא המשל במידה ידועה – על גבי המדינה, בפקודת האל, כאותו זבוב ממש שמעורר איזה סוס גדול ואציל, שמפאת גדלו הוא עצל קצת וזקוק לדחיפה, – כך, נראה לי, העמיד אותי האל על גבי המדינה”.

התנצלותו של סוקראטס

א. יעוד הבקורת

כל אחד לפי שיעורו שלו. מפי סוקראטס הדגול בדורות דובר דימון המרי שגיא הכוח, אבל גם כל אחד במקומו ובשעתו, הניצב בשער להתריע על עוולות, חש מפעם לפעם הרגשת סלידה משליחות זבובית זו שנעמסה עליו מטעם הגורל. לא, אין זו מלאכה נעימה לעמוד תמיד כזבוב על גב המדינה להוקיע מומים ולגלות מראות נגעים. לכשתרצו הרי זו מלאכה מופרכת במקצת גם על ידי ההגיון. כלום רק מומים ונגעים יש? המדינה היא בית־חרושת גדול, המוציא גם הרבה תוצרת טובה ומקיים כל מיני שירותים מועילים, הפועלים באופן גלוי ובדרכים סמויות מן העין לתקנת הציבור, ואילולא המנגנון של המדינה לא היו החיים החברתיים אפשריים כל עיקר. ובמיוחד יש להרים על נס כמה מאנשי ההגה המדיני שלנו, שחוללו פלאות ממש בבריאת יש מתוהו ובוהו והקימו מפעלים ישוביים כבירים בתנאי־חירום. אף על פי כן אין דרכה של הבקורת ולא יעודה לשבח את המעלות, אלא לגנות את החסרונות, כשם שאין חכמת הרפואה עוסקת בבריאות אלא במחלות. הטוב הוא דבר המובן מאליו והוא מגיע לנו, וכל מה שהוא מתוקן אין להרבות דבורים עליו. אולם פגעים צריך לעקור, על עוולות חובה להתריע. המדינה טעונה בקורת ממש, כשם שהבית טעון טיפול מתמיד לנקיון. אלא שמלאכת הניקוי, היא עצמה, אינה מלאכה נקיה וקלה. אשרי מי שאומנותו בּשׂם או מנעים זמירות ומחבר שבחים, ואוי למי, שניצוץ של מבקר נזרק לתוך נשמתו ועל כרחו הוא אוחז בידו אומנות הזבוב הטרדן על גב המדינה.

קשה להיות מבקר, קל וחומר מבקר במדינת ישראל. אמנם, כולנו מבקרים בני בניהם של מבקרים, ובמשך דורי־דורות הוקענו את פשעיהם של הגויים ומלאנו את פינו צחוק ולעג על הבלי הגויים. לא היה כתב־עת יהודי, שלא קבע בעמוד המזרח שלו מדור “על המדינות בו ייאמר” ליתן הדרכה נאמנה ולהשיא עצות טובות לקברניטי אומות העולם כיצד לסדר את עניניהם. אולם חוששני שכל כך הרבה התרגלו להיות בעלי־עצות לאחרים, שאין דעתם של אוחזי ההגה במדינתנו הטירונית נוחה כלל, ואף אזניהם אינן פנויות לגביית עצות לעצמם. רואה אני העוויה של גיחוך ושומע ריטון של לעג. מה מבקר זה בא להשמיענו דעה? כלום מבין הוא בענינים אלו? וכי יש לו השגה בחומר הבעיות הישוביות והמדיניות? ובמידה ידועה טענה זו ניצחת היא. המנגנון המדיני בימינו מסובך עד למאד; יחסי הכוחות הישוביים והצירופים החברותיים מרכבים לאין שיעור. אתונה של סוקראטס, למשל, היתה בחינת כפר לעומת הקריה שלנו. אפילו בפאריס של דנטון ורובספיר היו היחסים קרתניים בהשוואה לנוהג שבין אדם לחברו ובין מוסד למשנהו שבימינו. נהירים כשבילי הגן בסתיו היו שבילי המדינה בזמנים ההם; דרכי המשא־ומתן בין המעצמות בימינו הם לפעמים בגדר יער עבות או אפילו מבוא סתום, ועל הרוב הם משובשים בסתרי־בעיות של יבוא ויצוא ועסקי דלק וגלם וסיבוכים פנימיים, שרק המומחים איש במקצועו מוצאים את ידיהם ורגליהם. ואפילו בתוך המדינה גופה יחסי הכוחות בעשייה וביצור מפותלים עד כדי כך, שמוחו של יחיד אינו מסוגל עוד להקיפם. מעציב מאוד מעמדו של הזבוב על גב המדינה המודרנית. וכלום אין מכך מוסר השכל, שהגיעה שעתו של המבקר להסתלק מן העולם ושל הפובליציסטיקה, במידה שאינה ריפורטז’ה על המוסדות, גילוי דעת מטעם בעלי התיקים, להיבטל לגמרי?

בעיה היא האומרת דרשני, אך לא עליך המלאכה לפתרני. בני דורנו, בני ישובנו, דוברינו, לא הרשמיים במדינתנו הצעירה, חייבים ללוּן בסוגיה זו. אני, בכל זאת מצדד בזכותו של הזבוב לזמזם, ובטרדנות מרובה, גם לתוך אוזן מדינתנו בימים ההם ובזמן הזה. אני הקורא בעוז “תחי מדינת ישראל, תגדל ותפרח” קורא גם באדיר: “יחי גם הזבוב, או בעל־זבוב הקדמון, זה המבקר העומד ומצליף בשוט לשונו על גב הסוסה האצילה: צדק צדק תרדופי!”

אמנם, לא הרי המדינה בימינו כהרי המדינה ביון ובישראל לפנים, ואף לא כהרי רומא או פריז או מוסקבה בסוף המאה האחרונה ובראשית המאה שלנו. כל צורות החיים וקשרי היחסים נשתנו. אבל הצדק לא נשתנה מאז ועד היום. הצדק אחד הוא בכל הזמנים, והעוול בכל הדורות זועק עד לשמים, אפילו השמים נראים לרבים ריקים מכל. ואילו הנפגעים ממעשי העוול, המקופחים והממועכים מתחת לגלגלי מרכבתה של המדינה, מה תירוץ הוא זה בעיניהם, כשאתה מסביר ואומר להם, כי כך הוא נוהג המדינה בימינו, שהיא סתומה ואטומה וחרשה לשוועת העניים ולזעקת האובדים והנידחים? אין רעה גדולה ממדינה חרשה ועיוורת, שאין עליה עיני המבקר צופיות ואין בה אזנים קשובות לקובלנות ולתוכחות. מדינה שאין בה אזנים קשובות סופה שיהיו בה הרבה פיות רוטנים, קובלים ומתמרמרים. אם לא תעמוד על גב המדינה עדת מבקרים דוברים באמונה סופה שרוב הבריות בה יהיו בחזקת מבקרים ולהקות מרי־נפש תשוטטנה בכל הפינות. איני סבור, שהגיעה שעתה של הבקורת להסתלק מן העולם. אדרבה, חובה כפולה עליה: לדבר ואף להרים את קולה, מאחר שזמננו הוא בשלטון הרעש. משל הזבוב חל על המבקר במדינה, שנתגלתה לבחיר אזרחיה בצורת סוס אציל ועצל. אולם המדינה בימינו לא עוד אורח סוס לה. היא רצה אורח כמטוס במרומים. אין היא עשוייה עוד להתרשם מזמזום הזבוב.

מבקרים דומים לאריות דרושים למדינה בת זמננו.

ב. מגן דוד אדום העוול

הבקורת החברתית בימינו בעיה חמורה היא. אין צורך לומר שאין הדבור כאוב מארץ הולם אותה. ספק גדול הוא אם עוד יפה לה עצת קדמונים לדבר בנחת בשביל שתהא נשמעת. לא דור של נחת הוא דורנו, כשם שאינו נוהג של חשאי. הננו נתונים בכל השטחים לשלטון המנגנון ורוב מעשים אינם מנסרים עוד בריש גלי, אלא טמונים בתוך תיקים. מה כוחו של פּה מוכיח לעומת המנגנון ומה מועיל בדעת יחיד המבוטאת בפּה מלא ובלב גלוי לעומת התיק הצופן בתוכו סתרי־תורה, סתרי פקודות ורמזי־תכנוית? גופי המעשים נחתכים בועדות חשאיות, והחלטות פומביות נמשכות בחוטים סמויים מן העין מידי המצביעים לפי הוראות נסתרות של מפקדים ומצביאים. החברים מן השורה סבורים עדיין לפי תומם, שהם הכוח הפועל של היד המבצעת ואינם חושדים כלל, שאינם אלא הידים המורמות להצבעה. האמנם אף הבקורת בימינו נידונה להיות רק מין מלל חוזר כפזמון, שעדיין מייחדים לה מדור בכתבי־עת לשם יציאת ידי חובת בקורת עצמית, זכר לימים שבהם היו מוכיחים ומטיפים, מבלי לייחס לה כל ערך של שירות, לא מעשי ואף לא עיוני, מאחר שכל החכמה וכל הידיעות מרוכזות בידי אנשי המעשה, רבי המנגנון, המחזיקים את התיקים?

שואל אני זאת מבלי להתיימר שיש לי תשובה על השאלה. אין לי כל עצה, אם כי יש לי הצעה. ברם, הצעות כמה הרבה הן צצות ונובלות. ולאמיתו של דבר יש לי שתי הצעות. הצעה א', שנעיין היטב בבעיה זו, שנדע ונבין את חומר עניניה, שיסתבר לנו יפה־יפה כמה שומם יהיה עולמנו, הן עולמו של הפרט והן עולמו של הציבור, כמה יגעים יהיו דרכי־האזרח ואף דרכי המדינה, אם לא יתבצר בתוך כלל אנשי השרת למדינה גם מעמדם של פועלי הנקיון המדיני, כלומר, של המבקרים. עיקרם של מבקרים שהם בוחנים את המעשים לא מבחינת אנשי המעשה, ולאו דווקא מתוך כבשונם של תיקים ולפי הקו המנחה של המשרד – זה האוצר הבלום של תכסיסים שוטפים וחולפים – אלא באספקלריה של הצדק ושל היושר, כן של היושר האנושי התמים, שאנו כל כך מתביישים לפרוש בשמו. הצדק והיושר שני מלאכים טובים, שאף על פי שהם מלאכים אינם בעלי־כנף ואינם פורחים או בורחים במירוץ הזמנים, אף אינם יושבים בסתר, אינם עוטים ערפל של סודיות או מומחיות ומקצועיות. הם חשופי־פנים וגלויי לב, דיבורם צלול וישר. כל מעשי־מרכבה וסיבוכים זרים להם. הם קוראים לאור אור ולחושך חושך. אין הם מחליפים טוב ברע, ואין הם אוהבים לא רזים ולא רמזים, אף נפשם סולדת מדיבורים המשתמעים לכאן ולכאן. הרי זה טבעו של מלאך. לא די שאין הוא דו־פרצופי לעשות שתי שליחויות, אין הוא גם דו־משמעי. הוא קורא לכל דבר בשמו. וזה יעוד המבקר. הוא כאדם הראשון קורא מפעם לפעם שמות לדברים – ולפיכך הוא גם נמנה עם העושים ושותף לכל יצירה על שום חלקו במתן שמות ובשמירה על השמות ההולמים לדברים. כל מקום שאנו מוצאים כוח היוצר מתלווה אליו אמן הבקורת.

ששניהם ממלאים זה את זה ומסייעים זה לזה. וכלום תיתכן יצירת מדינה בלי ליווי הבקורת?

אולם הבקורת בימינו צריכה להתחדש מיסודה. דין הוא שאף היא תהיה סמוכה במידת מה לאיזה מנגנון ותקבל ממנו, אמנם, לא השראה במלואה, אלא עידוד וסיוע כל שהוא. כיוון שתקופתנו עומדת במזל המנגנון חייבת גם התוכחה להיות פרי של איזו צוותא, בת־חסות של ציבור. הריני מגיע להצעתי השניה, כלומר לעצם ההצעה. אין המכוון למנגנון של מוסד ישובי, מדיני, כלומר, עשייני. כל הנסיונות של ועדות בקורת רשמיות, הממונות מטעם המוסדות לפקח על פעולות המוסדות ולתקן את העוול המשרדי, לא הצליחו, אם משום שלא הגיעו עד שרשי הרע הגנוז בחביון המוסדות ואם משום שלא ניגשו כלל לעצם הבדיקה. כלל הוא: אין יוסי מכה את יוסי. דין בקורת מטעם המלכות כדין אופוזיציה של הוד מלכותו. זו וזו אינן באות כלל להרחיק את הרע, אלא, אדרבא, להסתירו, כלומר, להעמיקו. אני מדבר על מנגנון לא־רשמי, לא־משרדי, לא־מלכותי. רצוני להציע מעין מגן דוד אדום כנגד העוולת במדינה. מגן דוד לעזרה ראשונה ומהירה ולעזרה מתמדת ואטית. מגן דוד שהוא בית ועד של אנשי־עצה, חכמי־עיון, בעלי־יושר, כן, של אנשי־לב שיש להם לבבות מתחמצים למראה שוד וגזל, סוג של בני־אדם המפורשים בפרשת “יתרו”, בפסוק “ואתה תחזה”, “אנשי חיל, יראי אלהים, אנשי אמת, שונאי בצע”. ובדעתי להוסיף גם: אוהבי המדינה, אוהביה בלב ונפש, חרדים לכבודה, ולא פחות מכך, חרדים לשלום אזרחיה, צבא־ישע לתקלות החברה.

ובטוחני שאנשים כאלה ישנם בינינו. אין ציבור עני מנקיי־הדעת ומחסרי־הפניות. אפשר וצריך לחפש אחריהם הרבה, אבל אין ספק שנמצאם. ובלבד שלא נחפשם דווקא בקרב עסקנים נודעים, אף לא בקרב אישים נודעים לשם בכל שטח שהוא, אפשר שהללו שכיחים ביותר בקרב פשוטי־עם וקטני־ארץ. ואין ספק שיש גם חכמים ישרי־לב שעטרת מבקרים הולמתם. וברור שאין הללו מתמנים מטעם המלכות, הלא הם מיועדים להיות צופים הליכות המלכות ומשגיחים על סדרי המדינה ועל היחסים בינה לבין נתיניה. הם נבחרים מטעם האזרחים ובזכות תבונתם וישרם בלבד. אין להם שום התמנות, אין הם מחזיקים תיקים ציבוריים, אין הם קשורים בשום כת וסיעה; הם לא נשבעו אמונים לשום מעמד, הם נשבעו אמונים רק לאמת, לצדק, ליושר, לטובת הכלל. ולפי שאין תגא לגופם, לא עטרה לראשם ולא רצועה בידם, זכאים הם להורות ולדון, להורות לאחר שהם ידונו היטב בכל ענין המובא לפניהם, יבררו וילבנו כל קובלנה, כל טענה, כל טרוניה, אף כל שמועה רעה ולחישת־קיפוח המנסרת בציבור.

אף על פי שאין לאנשי בית הועד, לסנהדרין המבקרים הזה, כל תוקף שלטון יש להם זכות־גישה אל בעלי התיקים לחקור ולדרוש ולהוציא לאור דין־צדק. מתוך בית הועד הזה יצאו המבקרים ופרחי המבקרים לקבוע את דבריהם בדפוס ולהגיש לפני דעת הקהל כל הטענות והמענות של המעוּולים והמקוּפּחים. לא עוד יהיה המבקר זבוב קטן המנסר לו כלבבו על גב המדינה, שאין בה כלל אזנים קשובות. תהיינה אזנים, שאין הציבור יכול להתכחש לציבור ואין ראשי העדה יכולים ורשאים להתעלם מדברי הבקורת של עיני העדה. כן, מגן־דוד אדום כנגד העוול במדינה – וכי שוגה אני בחלום אשר לא יעלה ולא יבוא?

לא טובה השמועה

“אל בני כי לא טובה השמועה אשר אנכי שומע מעבירים עם ה' " – שמואל א‘, ב’, כ”ד.

כולנו חרדים לכבודה של מדינתנו הצעירה, אולם כולנו חרדים גם לשלומה ולשגשוגה הנאות, ולכן אין אנו פטורים מלהעביר תער הבקורת על כמה מגילוייה, אם כי טרם צמחו לה מחלפות שמשון, ויש חוששים להרהר אחרי מעשיה ועושיה, שמא תיגרם לה חלילה חבלה או אף שרטת כל־שהיא.

נגיד ברורות: לא טובה השמועה שמעבירים על סדרי הבריאה של מדינתנו הצעירה ודרכי התרקמותו של המנגנון הממשלתי. אומרים שאין התיכון הדרוש ואין התכנון המתאים ושעל הרוב אין גם דאגה לתיקון. יש הרבה בלבול־יוצרות וערבוב־תפקידים וממילא גם ריבוי פקידים וערבובת של תיקים ושכל לפנים מן הקלעים נהפך למעין מעשי־מרכבה של משרדיות. הקיצור, הרבה מן התוהו יש עוד בבית היוצר של הכלים, שנועדו לשרת את המדינה. ואם כי גזירה היא מששת ימי בראשית שהתוהו קדם לבריאה, הרי מימי־בראשית אנו למדים גם כן, שאין להניח את התוהו בקיומו אפילו זמן קצר למעלה מן הדרוש. רק נבראו השמים והארץ טרם היה כל דשא־עשב ואף רמש אחד טרם היה בעולם, וכבר אמר האל: יהי אור. אף אנו בני־אדם, שאין בנו מדעת עליון, מצוּוים להסמיך את אור הבקורת אל התוהו, שעל ידי הארה והסברה נכונה אנו נעשים שותפים לאלה השוקדים לפזר אותו.

אפשר ואין שמועות עשויות לשמש יסוד נכון להארות בקורת, מאחר ששמועות, בדומה ללחישות, קשורות לרוב בקשקוש־לשונות של יושבי־ קרנות והן מעוררות חשד למציאותו של רצון רע, או רצון־פועל־בטל, לחרחר ריב ולרפות ידיים עמלות, אף להשחיר פניהם של מושכים בעול. ומן הדין הוא אולי לבלי להתריע בפומבי על עוולות שלא נחקרו תחילה כהלכה, כמו שנאמר וחקרת ודרשת היטב והנה אמת נכון הדבר. אבל אמת היא שיש שמועות ויש שמועות. יש שמועות פורחות כלהקות עורבים הפורחות ונמוגות אגב מעופן ויש שמועות עומדות מזדקרות במין עקשנות תוקפנית לתוך האזנים; יש שמועות קלוטות מן האוויר ויש שמועות הממלאות ומדחיסות את האוויר, שאי אפשר עוד לנשום. אלו האחרונות יש בהן עצמן מעין תוקף של עובדות; הן גופן חתיכת מציאות. הן בבחינת מה שנאמר בתהלים: אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם בכל הארץ יצא קוָם.

מסוג האחרונות הן השמועות שמעבירים כעת על אופן החישול של כלי השרת למדינת ישראל. כל הארץ מלאה אותן. האויר נעשה דחוס. רץ אחרי רץ בא וקובל: ראה איזו ריצה אחרי משרות, איזו מהומה בחטיפת כסאות, איזה עודף־מרץ בהפעלת מרפקים להשגת משלטים מפלגתיים במנגנון, איזו התרוצצות של רשויות ואיזו פעלתנות יתירה בהכרזות ובאזהרות פומביות מטעם שרים ראשונים ואף שניים במעלה וכן מטעם סגנים וסגני־סגנים על כל ענין, בין שהקול יפה לו ובין לאו, פעלתנות מילולית, שהיא גופה משמשת הוכחה חותכת לקנאת פקידים מצויה, שאינה מרבה לא ענוּוה ולא נימוס, לא חן ולא שכל טוב. וכלל גדול הוא: מקום שיש עבירה גלויה על הנימוס יש איזו פגיעה נסתרת בעצם המוסר. האדם הנכון במקום הנכון, אינו אץ לעשות פרסומת לא לעצמו ולא למוסד שלו, אף אינו בהול למתן הצהרות. בארץ זו, בשעת מאבק דמים זה שזרחה בחיינו שמש הגבורה, שמש קדומים, ודור הבנים קם על נדיבות לחולל מעשים טובים. שישמשו אבוקה לזמנים ארוכים, אבוקה על העקידה של הקרבה עצמית ומסירות נפש, בו בזמן נתחולל לקוי־מאורות במחנה רבים מן היושבים על הכלים ומן החושלים את הכלים לשלטון ישראל. אנו משתאים ומשתוממים לראות לוהטי־חזון מצד זה ופורעי־חזון מצד זה, אמיצי־לב מכאן ומוגי־לב מכאן, מקדשי השם מעבר אחד ומחללי השם מעבר שני. ועל הכל נתרבו רודפי־רווחים, רודפי־עמדות, רודפי כיבודים ותארים ודרגות ו“עליות” שמנות. האדם הקטן אינו כלל בר־משקל, הטוראי אינו כמעט בחשבון, ומי שאינו חוסה בצלו של איזה שר או תת־שר או מקורב לתת, רואה עצמו כאבר מדולדל בחברה. אין איש רוצה להיות מדולדל, על אחת כמה מיותר ויוצא־דופן. הדברים הגיעו לידי כך שמי שאינו “מקורב” למי שהוא גבוה מעל גבוה או גבוה לפחות או עוזרו של הגבוה, אין לו כמעט כל סיכוי ל“הסתדר”, ואם אפילו חכם הוא ובעל ידיעות תורניות ואנוס על פי עצם כשרונותיו להפיץ את מעינותיו ולהשפיע, סופו שהוא דומה לשולחני שיש בידו מעות ואין למי להרצותן.

אפשר טועה אני. ולואי שיתברר לי שאני טועה. אבל הרושם הוא, כי במדינתנו הצעירה אדם בלי משרד אינו ולא כלום. מה תימה, שרבים כל כך להוטים כל כך להיצמד לאיזה מקום מכובד, לחסות בצל מי שהשררה בידו. אבל אין החוסה נותן את חסותו אלא למי שהיה עוד לפני כן לאיש־חסותו. אחד מן השרים, שהוא לרוב גלוי־לב קצת יותר מכפי הדרוש, ראה צורך לפרסם ברבים את ה“אני מאמין” שלו בשטח זה. אין בדעתו, הוא אומר, למנות פקידים במשרדו אלא מבין אלה שיש לו לשר אימון אישי להם, רצה לומר: הוא יקח לו את אנשי־אמונים שלו. אבל אפילו תמים עלול לשאול: והיכן הגבול בין אנשי־אמוניו של איש לבין אנשי־שלומו? כל אחד יקרב את מקורביו – ובכן, מה יהי בסופו של דבר? לא הכשרון, לא ההכשרה, לא ההכרעה האוביקטיבית, מכריעים, כנראה, בבחירת האדם לתפקיד, אלא קשרי האמון הפרטיים. ולמה באה הבלטת אימון הציבור? כלום לא המוסד, אלא המנהל עיקר? כלום כל שר רשאי לומר: המשרד זה אני. אף כלל השרים אינם רשאים לומר: המדינה זה אנחנו. האמת היא, שכלל אנשי המדינה הם נושאיה, ואין בכלל אלא מה שיש בפרט. כבוד לאזרח אחד הוא כבוד כלל האזרחים. אולם הרושם הוא שהמנגנון שלנו מסגל תפקידים לאנשים ולא אנשים לתפקידים. יוצרים משרות יש מאין.

לא רק המפתח המפלגתי פוגם: המפתח האנושי נתערער, המזוזה שבלב נפסלה. ושוב אין נקודת הכובד נעוצה דווקא בכך, שיש אולי במנגנון שלנו מנין גדול של פקידים מיותרים ולא צרת הכפילות בנושאי־משרות היא עיקר הצרה. גזירת הכפולים אף היא גזירה רעה היא, וכל פקיד מיותר לא די שאינו מועיל, גם מזיק. אבל שורש הרע נעוץ בתפיסת המדינה על מוסדותיה המוציאים לפועל כמין ענין של אילו פרטים, בין האישים רמי־מעלה ובין גושים רבי־משקל. לא רק האני, גם הגוש עלול להיות בעל־כרס. כל הבלטת אני מביאה תקלה כשם שאסור לפסוע על ראשי עם, כן אסור לפסוע על ראשי המוסדות של המדינה, אין ראש המשרד, אפילו ראש המשרד העליון, בחינת האדם העליון במדינה, שכל דיבור שלו חוק וכל רמז שלו צו וכל חיוך או העוויה משלו נותנים חומר למחשבה ותובעים ציות מוחלטת. העליון אינו עליון, ממילא הנמוך ממנו אינו עליון על מי שעומד בדרגה אחת נמוכה הימנו. חוששני כי גם התואר שר שהונח למיניסטר היה טעות מכשילה. עיקרון הדירוג בתארים הוא עקרון רצוץ. אין הוא משמש אפילו גורם משפיע למשמעת, אדרבה, הוא משמש מנוף לקנוניות, לחתירה בסתר, לשמור לי ואשמור לך, ליצירת כת של אנשי־שרד. ואין סכנה גדולה ממנה לשלומה של מדינת ישראל ולשגשוג הנאות. מדינת־שרד עלולה לגדל צבור של פקידים, שאין להם בעולמם טובת הכלל אלא פריחת ה“קריירה” הפרטית, ה“עליה” האישית. ארץ־ישראל נבנתה על ידי עליות, אבל הן היו עליות מחזיקות ברכה של עמל ידים ויגיע־כפים. ואילו עליות של מרפקים עלולות להביא רק קללה לעולם, רק הרס, רק חורבן. מציד משרות עד לשוק שחור של משרות לא ארוכה הדרך.

* *

השמועות הרבות המנסרות מסביבנו, המזמזמות באזנינו בלי הרף, מכריזות ומודיעות על מאבק מרפקים־גדול, המתחולל בתחומי מדינתנו הצעירה, על משרות ותפקידים, על גילויי־כוח וסמכות־שלטון, מאבק־אגרופים המרפה ידים וגורם שברון לרוחות שאינן מחוסנות ביותר וזורע הרהורי דכאון ויאוש בלבבות שלא נתחשלו היטב־בכוּר המבחן של אסון ישראל ואמונת ישראל. אפשר שהשמועות הללו מוגזמות הן, אבל חוש אומר, שאין הן מוגזמות ביותר. מן הסתם יש חלק בהפצתן גם לרועי־רוח מרי־נפש, לרואי־שחור מקצועיים, לבעלי־אכזבות עקרוניים, לרבים שאינם חס ושלום משופעים בכיסופים למשיח, אבל להוטים הם להתריע על חבלי־משיח, כדי לפסוק את הפסוק הרומז להם בתנומה נעימה, ייתי ולא אחמיניה ולהפטר מן המשיח עצמו, אבל אסור שההשערות הללו תשמשנה הנחות ליצר הרע של אדישות ונימוקים להתעלם ממראות הנגעים, שאישורם אינו זקוק כלל לגביית־עדות מפי בעלי השמועות.

בתוך כלל החובות והמסים הרובצים על האזרח היא גם חובת הבקורת וההתרעה על עוולות. מצפוני האזרחי מחייבני לשלם מס הבקורת למדינתו הצעירה, לשלם לאלתר, ללא דחיה והשהיה. יש אומרים: ילד נולד לנו. הוא עודנו בחתוליו, בקרבתו חייבים אנו בהילוך איטי־חרישי, שלא להרגיזו ושלא להקניטו. כן סבורים רבים, שמדינה צעירה היא מעין תינוק שאי אפשר עדיין לחנכו. אולם אני סבור שדווקא עכשיו, בחדשי העיבור וההריון של צורות החיים וההנהגה במדינתנו, צריכים אנו להקפיד ביותר על חוקי הנקיון המוסריים. השנים הראשונות, ואולי גם החדשים הראשונים, של ישראל החדש, עשויים לקבוע את צורתו לדורות הבאים. מעשה באם אחת שבאה לשאול בעצתו של אומן פדגוג גדול מה טיפול נאות לתינוקה בן החודש. ענה לה האומן מיניה וביה: חוששני שכבר אחרת לבוא אלי בשאלת עצה כדי חודש אחד, שכן התינוק בטרם היותו בן־יומו הוא כבר בר־טיפול.

אף אני סבור כך. כנגד האומרים שעדיין מוקדם מדי להשיא עצות למדינתנו הצעירה ולהשפיע עליה דברי־כיבושים והדרכות נאמנות, מעיז אני לומר, כי לפי עניות דעתי עוד מעט יהיה מאוחר מדי. ועל יסוד ואם לא יגיד ונשא עוונו – הנה הגדתי דברי על השמועות.

דרגות

רואים אתם, הענינים בישראל מתפתחים בערך כפי שבעלי מרה־שחורה היו נוהגים להתנבא עליהם מראש: התנפלו כעדת רעבים וצמאים על גינוני המלכות ותארי־כוח וצורות בולטות של שלטון. לשעבר היינו כולנו בני אדם מן הישוב וכעת הכל בהולים ודחופים להיות בני־אדם מן המדינה. לשעבר חלמנו לבנות חברה מתוקנת, שאפנו להיות יהודים בתכלית הפשטות, וכעת צועדים בסך בעלי־תפקידים. אלה ראשי־מדינה, אלה חכמי־מדינה ואלה נציגי־מדינה. אנו מתפרצים להיכנס לתוך כל מ"ט שערי המדינה ועדיין איננו אומרים דיינו.

ענין הסריקה הוא עצמו מבשר ואומר: אזרחים, היו נכונים, אנו מביאים אתכם לארץ הבחירה של המדינה. איני דן על פעולת הסורקים, זו היא פרשה לחוד של כיצד סורקים. אני מציין את המונח המחודש הזה בתרגומו מלועזית לעברית. חפשתי לו שורש בגנזי לשוננו בעל פה ובכתב ולא מצאתי. היהודים דווקא עסקו הרבה בחיפושים ובחיטוטים. הם חקרו ובדקו, ירדן למצולות והמריאו למרומים, אבל לא סרקו. שמענו חקירת עדים, בדיקת־חמץ, חפוש חטאים, היינו שוחרי אמת, בוחני כליות, מחשבי קצים, אבל בעסקי־סריקה לא טפלנו. והנה קבלנו בירושה מאלה שאבות אבותיהם דשו את אבות אבותינו במסרקות של ברזל את המונח סריקה, והננו מגלגלים בו בלי הפסק. אנו סורקים משתמטים ועריקים, סורקים מבריחי־מזון ותופשי בתי־מגורים, אף שודדי רכוש האויב. מפעם לפעם אנו מתבשרים, שכבר נסרקו מאה וחמישים או מאתים אלף של התושבים, ועוד יד הסריקה נטויה. האהבה לסריקה סמל היא לאהבת כל מה שבא מן הגוי, לנטיה היהודית לחקות כקוף את לשון הגוי וממילא גם את מנהגיו, שכן בין שיחו ושיגו אין הפסק אפילו כדי חוט השערה. וכיוון שהננו עם בעל מזג סוער, השואף בכל ענין ומעשה להגיע לידי השלימות האפשרית, יש לשער שאנו נעשה גם את ענין הסריקה בשלימות הדרושה, ולימים לא יהיה אף אזרח אחד בישראל בלתי מסורק כל צרכו מלגו ומלבר מצד הכשרות והישרות והשיכות למישהו או למשהו, וכל העם היושב בציון יהיה שקוף ומפולש, מוקף עמוד־אור גדול…

ואם מכאן מסרקים הרי מכאן מדרגים, ובכך אני מגיע לעצם הנושא המרומז בכותרת מאמרי. קראתי זה עתה, שועדה מוסמכת מטעם המדינה יושבת ועוסקת בצרופי־טעמים לקבוע מעין שלשלת־יוחסין של דרגות שתהא חופפת את כל סולם הפקידות של המדינה. משערים שתיקבענה 14 דרגות בערך. משקראתי זאת חשתי על גבי בשרי מעין סריקה של כמה תריסרי זבובים. ארבעה עשר סוגי פקידים. קרי: ארבעה עשר סוגי בני־אדם. כל מקום שיש חלוקה יש עגמת־נפש. מה נשתנתה חלוקת הארץ מחלוקת אנשי הארץ? כל האומר חלוקו או גזורו מביא רעה לעולם.

לא נתכוונתי כלל להיות איש סורר ומורה לגבי המציאות. האנשים מחולקים במציאות לפי כשרונותיהם השכליים, לפי סגולות הכוח וכוח־הרצון וכושר היזמה וההוצאה לפועל. בלי דירוגים אי אפשר כנראה לסדר שום חברה. אבל לעולם אין הדירוגים שבידי הטבע כל כך קשים ואכזריים, כפי שהם עשויים להיות על ידי נופך הדירוג שמוסיפים בני אדם. כשאומרים לנו שנתמנתה ועדה לדירוגים יש מקום לחששות ואף לפחדים. קל וחומר כשמגישים מעין פועל־יוצא מן הדיון: ארבעה עשר שלבים בסולם. הגעו עצמיכם, כמה בדקו וחקרו וסרקו ותכנו ותכננו אנשי הועדה עד שנמנו וגמרו ארבעה עשר ולא שלושה עשר או חמשה עשר, או עד שהחליטו, למשל, שיש לקבוע רק דרגות שלימות, ולא גם חצאי דרגות, כגון שפלוני הפקיד הוא בעל דרגה שבע ומחצה ואלמוני טפס ועלה לאחת עשרה ושלושת רבעי דרגה. כאן, משמע, היה דיון מעמיק, היו בחינות נוקבות ויורדות, כאן נכנסו חכמים בעובי הקורה וקבעו לא שלוש עשרה, אלא ארבע עשרה מידות שבהן נדרשת תורת הפקידות. נמצא שהביאו את עסק הדרגות לידי בחינה תורנית, ומפני תורות יש לפחד.

* *

יש אומרים, שסדר העולם מחייב סולם, אבל מכך אין כלל ראיה, שעולם האנשים בנוי מלכתחילה בצורת סולם ושנגזר עלינו מששת ימי בראשית להיות ערוכים כגון בתים רבי־קומות. האמת היא שכל אדם הוא עולם קטן לעצמו, בעל שיעור־קומה בפני עצמו. הרי לשם כך ניתן לכל אחד ראש, שיהא רוכב ומנהיג לעצמו ולא על מנת שירכיבו ראשים על ראשו. כלל גדול הוא וכל רוחות הזמן לא יזיזוהו ממקומו: אנשים אחים אנחנו, בני־אב אחד הננו, כיפת תכלת אחת חופפת על ראשינו, ראשית אחת ואחרית אחת לכולנו. כל האנשים שוים, ורק התפקידים שונים. אולם דרגות שקדם להן דיון תורני קובע משהו יותר מהבדל התפקידים הצודק או אפילו מהבדל המשכורות הבלתי צודק. לדירוג המנסר בסביבתנו החדשה מתלוית איזו בת־קול של בידול ותיול ועולה ממנו ניגון לא טוב, לא מלבב, לא יהודי, לא ישובי, לא ציוני. יש בו טעם של חקוי רע ל“מתוקנים” שבגויים, שזה דרכם מאז ל“סרוק” למשעי עדות, גזעים, מעמדות, עמים. מן הדירוג הזה נודף ריח של מדים, של תארים, של עמדות מבוצרות, של כסאות נוחים ומרופדים, של רהב משרדי, של שעות קבלה. ריח של ניר נודף ממנו. ניר. הרבה ניר. עולם של ניר, שכל נפש היפה סולדת ממנו. לא עולם של ניר הכתוב יצירות ספרותיות משובחות, אלא ניר פשוט, הרבה ניר של תזכירים ותזכורת ובקשות. עובש הרבה. נשמות מתעבשות ומתיבשות ומחלידות וידים הרבה מושכות בקולמוסים לברר וללבן עסקי הדרגות. כיוון שיש דרגות הן טעונות תמיד טיפול. דרגות משולות לחולים. הדרגות עצמן הן מחלה בבשר החברה.

פליאה היא משום מה דברים מתפתחים בכיוון הפוך מן הרעיון שהונח ביסודם ומן ההוראה שנרמזה אפילו בשמם, בניסוח מקוצר: מפני מה הכיוון עושה פעמים פלסתר את הכוונה? משל קללה רובצת על רוב פעלי אדם, שיתגלגלו לתוך צד הבטנה שלהם. יצאה, למשל, סיסמה: צבא אחיד, הרי טוב. ואילו במציאות יוצא דווקא צבא רב־דרגין, שיש בו עליונים ותחתונים ואמצעים ובעלי תארי־בינים ובינים לבינים. צבא מתורגם מחוקות הגויים ללא שמץ מקוריות והמצאה יהודית, ללא סימן של אחדות ישראל, צבא שאינו מתנזר אפילו מהצדעת החובה. שמעתי הרבה פרקי הסברה מפי מומחינו החדשים בענין הדירוג הצבאי, אבל מוחי הלא־צבאי לא קלט את ההכרח שבדבר. לא שוכנעתי. אפשר שאין השעה כשרה או שאין הדיוטות שכמותי כשרים לערעורים על תורת ההדרגה הצבאית. אפשר שאינם מרוצים חייבים שתיקה. אבל איני יכול לשתוק לגבי עצם התופעה המוזרה, שכל פעם שפותחים באחוּד מסיימים בפילוג ובדירוג. יהודים כשרים היו משתוקקים להוציא את נשמתם באחד, ואילו אנו מתחילים באחד ומוציאים את כל הקיטור בדירוג ובפילוג ובכיתות. לקיים וכתתו את עצמותם לכתים.

ארבע עשרה דרגות זו על גבי זו – איזה מגדל הפורח באויר. איני מניח שהתפקידים בפועל ממש מפוצלים עד כדי כך. הרבה יש כאן, לפי ההשערה. מן השאיפה להגדיל פילוג ולהאדיר חלוקה. יש כאן מסתמא הרבה פלפול־מוח וסברות־כרס. חוששני שצפון כאן איזה מיקוח פנימי, איזה חילוק הנושא את עצמו ואינו כלל מחוייב המציאות. הללו רוצים, משמע, להקים לנו דור הפלגה בהדרגה. ופיצול מפולפל זה צריך להיות מין פועל־יוצא של כיסופי דורות לעם ישראל אחד, של כיסופי שלושת דורות חלוצים בארץ ישראל להקים חברה צודקת, חברת אנשים ישרים החיים מיגיע כפּם ובורחים מן הרהב, מן התוקפנות. מן הכתרים ומכל קניני השוא, ושל כיסופי טובי אנשינו, בני כל העליות, לשוב לא רק אל חיק ציון אמנו, כי אם גם אל חיק הטבע אבינו.

אכן, אמת היא שאף הטבע חוטא לשויון. הואיל ואינו אמן מושלם ומתחת ידו יוצאים אנשים מתוקנים יותר ומתוקנים פחות, מוכשרים הרבה ומוכשרים מעט, מסוגלים למלא תפקידים מסובכים ושאינם מסוגלים לכך. אבל לעולם אין הטבע מגזים בקלקוליו כמנהג האנשים ולעולם אין יחידים עלולים לסלף דברים כפי שהם מסתלפים לפעמים על ידי ועדות ובאי־כוח מוסדות. חלוקה של דרגות שיש עליה גושפנקה של מלכות, כביכול פרי של שיקול הדעת וצורך המדינה, עשויה להתפרש כמין הכשר הרב להבדלה בין אנשים מכל הבחינות. בכגון זה גושפנקה של מלכות גוררת רעה גדולה, הואיל והגושפנקה כרוכה במתן שמות לסוגים הנבדלים וכל שם צופן בחובו כוח הפועל אף מעבר לגבולות תכנו –ויש שהוא כל עיקרו מזין את התוכן. דרגות לאחר שמתלבשות בשמות נהפכות ל“דיבוקים”, הנכנסים לפני ולפנים ומשתלטים על האדם.

* *

כל אשר עינים לו רואה, שכבר צמח לפנינו במשך חדשים מספר טיפוס חדש של יהודי בארץ, שלאחר שעשה “קידוש” על ארבע כוסות של דרגות ולגם קצת טיפות של שלטון, הריהו צועד קוממיות ומדבר נגידים ומביט מגבוה ומדמה עצמו עמוד התוך של המדינה ומגיס קולו ומגיס גם את מידותיו ולעולם הוא תפוס ועסוק, ואין שעתו פנויה לדורשיו, ואי אפשר כלל להגיע אליו, משום שהוא נעשה מבוסם גדלות מלגימה כל שהיא מתוך כוס הכוח. הוא זה אדם יהודי חדש באמת, אדם חיצוני בניגוד ליהודי שהיה משתוקק כל ימיו לפנימיות. הלזה הוא קרבן התואר, הדרגה. השם. שם של גברא רבא, סבור הוא, חייב שעבוד הזולת. חושבני שסוף כל הצדעה בידים להביא גם לידי הצדעה בנשמה. בעל השם המצלצל ברבות הימים מתמלא יראת הרוממות כלפי עצמו ויראת המגע וההתקרבות כלפי זולתו. הדרגות לא די שהן עושות הבדלות ומקימות מחיצות, הריהן מותחות גם מרחבים מדומים ומבוימים בין איש לרעהו, בין פקיד גבוה לפקיד נמוך, בין כלל הפקידות לכלל האזרחים.

מצד אחד הוקם סולם המעלות של שליטים ופקידים בעלי דרגות ומצד שני קיימים במדינה המוני אדם, שאינם מקורבים כלל למלכות, וממילא אינם בגדר שום דרגה. בני בלי דרגה אלה נדחקים אם לא לשפל המדרגה, הרי לפחות לקרן־זוית. האיש הפשוט, שאינו מוכתר בשום תואר, מה חנו ומה ערכו בסביבה שהתאריות והדרגיות נתונות ברוב המעלה? יאמרו שאני משחיר יותר מדי את התמונה. אבל הזמן הוא שמלביש הכל שחורים. כל דבר שיש בו מתחילתו קלקול כל שהוא, הריהו לוקה והולך. אסור להניח אף פירצה קלה לגנב. אם יש אחד שהוא גבוה בשם ובמלכות, כל האחרים חייבים מאליהם להסתדר לפי נומך מודרג. כך התפתחו הענינים בכל הארצות ובכל הזמנים: הראשונים היו כמעט תמיד גבורים או אפילו צדיקים. אך מתהוית שושלת ומתפתחות שכבות ומתגבשים מעמדות. המדינה חותכת קו בין שולטים ונשלטים, מפקדים ומצייתים, מטילי מרות ונכנעים. פקיד גבוה אחד חולש בחתימת־ידו על גורלות יחידים וקיבוצים. ממילא לבו נעשה גס בגורלות ונעשה דק ועדין ורגיש ביותר כלפי עצמו. רואה הוא תור גדול של אנשים צובאים על דלתו והוא מתמלא הרגשה עצמית דשנה. אין תימה שבכל מדינה מתבשל דור של מרי ומרירות וריתחת המתיחות בין הכוחות המתנצחים אינה פוסקת. קיומה של מדינה הוא ממש נס, הקמת מדינה חדשה וביסוסה הם נס שבנסים. ודרושה זהירות יתירה לשמור על שיווי המשקל של הכוחות ושל שוויון הזכויות. לא זו אף זו, שויון ככל האפשר ביחסי הכבוד שבין אדם לחברו ובין מלכות לנתיניה, שלא יתחולל קרע שאין לו תקנה.

ובכן, מהי העצה? ומה התרופה? מי בשר ודם רשאי להתימר שיש בידו עצה נכונה ותרופה בדוקה? הרבה תורות בקשו לשתף יושר עם כושר, שויון עם משטר מתוקן, צדק עם חופש, מידת הדין עם מידת הרחמים ולא הצליחו לעת עתה להביא תיקון לעולם. אין אנו בטוחים איזו הדרך אל הטוב. אבל אין אנו פטורים מלחפש אחרי הטוב.

אשר לקברניטיה הטירונים של מדינתנו הטירונית אפשר להשמיע באזניהם דבור אחד, שהוא, כמדומה, נכון לכל הדעות: יאה ענוה למנהיגים ולפרנסים בישראל, יאה להם מידת צנע. הן צנע בהנהגה והן הצנע לכת בהתנהגות. שלוחי עם עני חיים של פשטות הולמים אותם, היינו, מגורים פשוטים, הליכות פשוטות, דבורים פשוטים, נימוסים תמימים וישרים, שיסודם ברגש כל ישראל חברים. כשם שאיני בקי בתכסיסי־מלחמה, כך, למשל, איני בקי במלאי חומר הדלק שלנו ובעסקי כלי הרכב שלנו, אבל חושנני לומר: שמרוצה יתירה של מכוניות משתקשקות מצויה אצלנו, שרים נואמים יותר מדי, מצהירים יותר מדאי, ממלאים את מדינתנו טקסים רשמיים יותר מדאי. חיינו נעשים רשמיים, מדיניים לאין שיעור. אני ושכמותי מתגעגעים על קצת ישוביות במקום מדינתיות. קצנו בניבים של נאומים ותזכירים. אנו רעבים וצמאים למלים פשוטות ולאנשים פשוטים, שאפילו אינם גבוהים בסולם המעלות של המדינה, הם בעלי איכות מעולה בסולם יעקב בעל החלומות.

טוב לחלום מעט אפילו בימינו. טוב לצאת קצת מכל ארבע עשרה הדרגות של הרשמיות ולחזות חלום עם אחיד באמת בקרב מין־אדם אחיד. והעם כולו זרע ברך, כולו בעלי דרגה עליונה, עם של לעילא ולעילא.

י“ג טבת תש”ט.

במעמד שרים

מפעם לפעם מזדקרות לעיני שורות מספר במדור הכרוניקה. שתכנן הוא בערך כך: הצגת־בכורה זו של להקה פלונית נתקיימה במעמד שרים אלו ואלו. או: בהלויתו של פלוני הנפטר השתתפו המונים ובתוכם היו נוכחים גם שרים אלו ואלו.

תמה אני מה ההודעה על נוכחותם של השרים באה להשמיענו. שמא אנו למדים מכך, שההצגה היתה בעלת איכות אמנותית משובחת ושהנפטר היה איש רם המעלה?

נזדמנתי לנשף של זמרת יפת־קול וראיתי בו קהל מגוון, אף סופרים, אף אישים מכובדים מעולם הניגון. אולם המודיע בעתון הבוקר דייק לפרש: במעמד שרים וקהל רב נתקיים אמש נשף של זמרת פלונית. דייק לפרש שרים ולהבליע בשתיקה סופרים, זמרים ומנגנים. מילא, סופרים. עליהם מצוה לשתוק. הם עצמם חוטאים בעט. וכל מושך בעט אינו מחבבם ביותר להודיע עליהם ברבים. אבל הזמרים והמנגנים המרובים שנתלקטו ובאו לנשף במה חטאו ששמם לא ייזכר ולא יפקד? לכאורה הם היו המחותנים הראשיים בשמחה זו ונוכחותם באולם באה באמת להשמיענו משהו על טיב האמן, שיש לו כוח המושך לזמנם כולם לאולם אחד. אבל כלום גם עצם נוכחותם של שרים מספר באולם יש בה משום מתן אישור לכשרון? וכי מאימתי נעשו הללו מומחים גם לחכמת הבמה ולאמנות הזמרה? וכי לא הדיוטות שכמותנו היו זה תמול שלשום בכל האותיות הזעירות של המלאכות היפות? ובכלל, מה לשון היא זו: במעמד שרים וקהל רב? משל שקול שר אחד, כמשה בשעתו, כנגד הקהל הרב.

אין עיני צרה בשרים ואנשי־שלטון. כבודם במקומם עומד, ויש מהם שאף הם עצמם עומדים במקומם, בחינת האדם הנכון במקום הנכון, וממלאים את שירותם באמונה ובהצלחה. ועל כך שמורים להם רחשי הוקרה בלבנו. אבל איני סבור, שמידה היא זו לדרוש סמוכין כל שהם בין נוכחות השר בהצגה לטיב ההצגה או להניח, שמוסיפים לוית־חן לנפטר על ידי שמספרים שפלוני השר היה בלויתו. אני רואה טעם רע בפרסום שמות של אישים התופסים משרות רמות בציבור בשעה שמדברים בענין הנוגע לכלל הציבור או לקהל מסויים.

לכאורה אין זה אלא עניין של מה בכך, ובאמת אין זה כלל ענין של מה בכך, הואיל ואף דברים של מה בכך כשהם באים צפופים ודחופים מצטרפים למסכת מאלפת, מדריכה לטוב או מדיחה לרע, בונה או הורסת.

משכבר מנקר בי חשש, ואם תרצו לומר חשד מפורש, שעל הרוב אין קוראי העתונים מקבלים הדרכה לא מן המאמרים הראשיים ולא מן המאמרים הצדדיים או הנתונים מתחת לקו, אלא מקבלים דווקא השראה מאותן שורות מספר במדור הכרוניקה, המסיחות לפי תומן מה סח פלוני הנואם והיכן בילה ירח של חופש אלמוני העסקן ובכמה מסיבות היה נוכח במשך השבוע האחרון זה או אחר מראשי השלטון ומפרנסי העיר.

בדומה לכך רואה אני השפעה מגית יוצאת משתי מלים תמימות, שנתרווחו בימי שלטון הזר: כבוד השופט. כבוד השופט נכנס לאולם. כבוד השופט הואיל לקום ולצאת מהאולם. כבוד השופט הגיד בפסק־דינו כך וכך. המוח הקולט במשך שנים זוג־מלים זה סופג ממילא לתוכו השגה, שכל המזכיר שם השופט בלי לווי הכבוד חוטא לדרך ארץ ופוגע בקודש, מאחר שאין השופט בן־תמותה רגיל ואין הוא חלילה בר־שגיאה, לא כל שכן שאין הוא סתם פקיד המלכות, אלא הוא בא־כוח של ריבון העולם עלי אדמות וכולנו חייבים לבטא את שמו בדחילו ורחימו. לדידי אין הדבר נכון כלל לגבי השופט. אף הוא אדם, ולפעמים גם בשר ודם רב־חולשות. מסתבר שהוא עשוי לטעות. ואין צריך לומר שאין הוא אדם העליון וכל האומר סתם מר שופט לא נתחייב לא לשמים ולא למלכות הארץ. ברם, האדונים הזרים היו מעונינים להקיף את מר שופט בענני כבוד, להלבישו תגא, לשים לראשו פיאה נכרית ולהציגו בתודעת קהל הנתינים כמעין חוק שנתלבש בדמות בשר ודם. כך עשה השלטון הזר בשעתו – ואנו ממשיכים את המסורת הזאת כלפי השופט, אף מחברים לנו מסורת חדשה לגבי השרים, משל אף השר או פרנס העיר הוא עיקרון עליון של שלטון והנהגה שנעשה בשר ודם.

ראשי השלטון הזר לקחו להם איצטלה של יצורי־מעלה כנגד הילידים. מי בעצם מעונין לטפח בישובנו רגשי הוד־מלכותיות ורחשי משרתות לגבי רבי המלוכה שלנו? איני יודע. אבל חש אני לפי כמה אותות וסימנים, שמין פיטום הקטורת כזה הולך ומתבשל. משל יש איזו כת נעלמה של יוצר־משרתים מקטירי קטורת ורוקמי הילות של מיתוס אישי, אבל אין דבר זה הולם לא את רוח המסורת היהודית ולא את הרוח שבאנוש היהודי החי. לא עובדי כוכבים ומזלות היו אבותינו ואין אנו מתבטלים לא בפני נושאי־מדים ולא בפני בעלי תארים רמים. הגויים מיחסים חשיבות לכפתורים נוצצים. אנו מייחדים ערך רק לכפתור אחד, שכל פעם שמכים עליו רועשים הספים, הוא כפתור של פרח המצפון, הוא כפתור של הנקודה האנושית, ואין חשש לומר גם של הנקודה היהודית. כולנו בני בניהם של מלכים. כולנו מועמדים לכהונה גדולה ולשירות גדול. כל הכבוד לאוחזים שעה זו בהגה, לעמלים לביסוס המדינה, לאנשי הכשרונות ההנהגתיים. מפקדים ומצביאים הם במוסדותיהם, בשעת מילוי תפקידיהם. אבל כאחד מאתנו הם ברדתם מעל דוכנם אם למסיבת־רעים ואם לכינוסי־עם, אם לחזות בהצגה מעל הבמה ואם לשמוע אל הרינה ואל התפילה. לא יקום בקרבנו מיתוס אישי. אין משרות רמות נמוכות. כל איש במקומו ובמלאכתו הוא אזרח רם־מעלה כעץ רענן. האומר כבוד השופט או כבוד השר, חייב לומר גם כבוד הרופא וכבוד המהנדס וכבוד הסופר וכבוד הפרופיסור היושב בקתדרה וכבוד המלמד לדרדקאות וכבוד נהג המכונית וכבוד הפועל האוחז באמת הבנין, ולכל לראש כבוד ההולך אחרי המחרשה ורועה הצאן. לדידי שום אומנות אינה קשה מדי ואינה קלה מדי ושום אומנות אין בה כדי להמשיך חוט של חן מיוחד על בעליה. ואילו אני נשאל איזו אומנות בכל זאת מעוררת בך רחשי פליאה והשתוממות, שיש בהם מיסוד ההערצה, למי שמחזיק בה, הייתי עונה ללא תהיה והיסוס: זו של פועלי הנקיון. מבינים אתם, לפועלי הנקיון יש להודיע חיבה יתירה ואף חרדה ודאגה מיוחדת, וממילא גם חייבים אנו להם שלמי תודה כפולה ומכופלת. יש ואני תוהה על עצמי ושואל: מה אומנות יש בעולם שאיני רואה עצמי מסוגל לה? ובגודל לבי ובעוצם הרהב שיש בי אני מודד לראשי את כל הכתרים שבעולם ומדמה, שאין אף אחד שאינו הולמני. אבל כשאני מסתכל באומנותו של פועל הנקיון הנני מתמלא רתת ודרך־ארץ. הנה מלאכה לא קלה ולא נקיה, הנה שירות לציבור המחייבת התמכרות כל האדם בגוף ובבגד ובנשמה ממש. כמה התלהבות לתפקיד, כמה אהבת הבריות ואהבת העולם דרושות לאדם שיהא משקיע עצמו באומנות המייגעת לנקות את כל הלכלוך האנושי, לעשות ניקוי זה יום־יום, בוקר־בוקר, כל הימים, כל שנות החיים. אבל הרי אין אנו מכריזים ומודיעים את הוקרתנו לפועלי הנקיון. אַל נא נכריז ונודיע גם את כל הדרת הכבוד שאנו רוחשים לאדריכלי קוממיותנו.

כולנו בני אותו המעמד, מה משמע מעמד השרים?

ט' תשרי תש"ט.

מבראשית

חוּש צופה למועדים רחוקים הדריך את שר התורה של אומתנו להתחיל מבראשית ולסיים ב“לעיני כל ישראל”, כעין סמל התמיד לסמיכות שתי הפרשיות הללו. סמוך לישראל אומרים בראשית.

אף אני אומר: צאו וראו, הרי ישראל, כלומר, מדינת ישראל, ובה צומחים ועולים חיים חדשים, אף על פי כן נצטרך עוד לאורך ימים לעשות מחזורי בראשית לגבי פתרונות של בעיות קשות של הקיום הישראלי בחומר וברוח שהטרידונו לשעבר. המדינה גואלת, אבל לא מכל הצרות. היא מקילה רוב סבל, אך אין בכוחה לפרוק מעלינו כל סבל המורשה בשובנו לציון. ערש קדומינו, הננו משנים מקום, אולם מוקדם לנחש, אם על ידי כך ישתנה גם מזלנו מן הקצה אל הקצה.

בימינו אין עוד חולקים על כך, חוץ מעקשנים נוקשים, שעם בלי מולדת הוא כגוף בלי נשמה או כנשמה בלי גוף, ואולי הוא דומה יותר לצל מאשר לגוף. ולכן בדין הננו קוראים ברוב רגש בשם המולדת ורואים בה מקור ריפוי לרוב תחלואינו. אלא שאין להפליג לאמונה יתירה בכוח המולדת לשמש רפואה שלימה לכל החלאים. במולדת מתחוללים לפעמים נסים, ואילו המולדת עצמה אינה מעשה נס ואינה נבנית בדרך הנס. היא כל עיקרה דרך הטבע. וכשם שהטבע מהווה פקעת של בעיות וצרור חלאים, אף המדינה כך. אדמת הטבע יש בה סודות הטעונים פענוח ומצויים בה מקומות חולים – בצות וחולות ושממות וטרשים – הטעונים רפוי – ואף המדינה כיוצא בה. לא, אין המדינה משיח הגואל; היא חבלי־משיח שאינם פוסקים, ואך תמימות היא לצרף לברכת “שהחיינו” על המדינה גם ברוך שפטרנו מכל בעיות ישראל, מכל השאלות הטורדניות שהציקו לעם־עולם בתפוצות.

אדרבה, עם תקומת המדינה מתחילה מבראשית, ואף מחמירה ביותר, לנקר בתוכנו ומסביבנו פרשת בין ישראל לעמים ובין ישראל לקונו ולקדמונו. ושוב אנו עומדים כבשנים קדמוניות ושואלים, ועוד נעמוד ימים רבים ונשאל, לנתיבות עם עולם.

ישראל, לאן? – אנו שואלים מבראשית בימים האלה ובזמן הזה. ובתוך שאלה כללית זו מקופלת שאלתו הפרטית של כל יחיד מישראל: אדם מישראל, לאָן? דור הולך ישאל דור בא: לאן, בני, פניך מועדות? מה מגמתך בעולם? מה צורת חיים מבוּקשך ומה צורת־אדם שאיפתך? אף דור בא ישאל דור הולך, ישאל בסתר, בחשאי, בלא מלים. או בקול דממה דקה, שהרי בגלוי ובקול רם חייב בן להיות מרדן, לא מטה אוזן חלילה, כי אם פונה עורף לאביו מולידו. אבל בסתר, בחשאי, בעינים דאוגות נבטות, ישאל: אבי, איזו הדרך שתפארת ממנה לאדם, ואושר ממנה לחיים. והאב יענה ויאמר בעידוד לבן: שאל, בני, שאל. שאל אם כי נבוך גם אני ואין מענה בפי. אבל אחת אני יודע: חייב אדם לשאול תמיד, בכל דור ודור מבראשית.

ברור, למשל, כי בשוב ישראל לארצו לא יצא כלל ממעגל הבדידות, שהקיפו בשנות דורות בארצות הגויים וכן לא נמחק מעליו, ואף לא יימחק בעתיד, תו המיוחד במינו שטבע את צלמו בנכר. אדרבה, בדידותנו הישראלית כאילו נתגבשה ונתרכזה כעת במקום מוגדר. אם היינו לשעבר עם שוכן לבדד, אבל מפוזר ומפורד, על אדמות הגויים, נהיה מעתה עם שוכן לבדד על אדמת ישראל. אם היינו לשעבר עם מדבר בהרבה לשונות, ולפיכך רוב יחידים מישראל היו מובנים, אך לא מושגים, לאזרחי המדינה, הרי נהיה בעתיד גם לא מובנים כמעט לבני גויים רבים מחמת יחוד שפה לעצמנו והתבצרות שממילא בתוך תחומי רוחנו המיוחדת.

שומע אני את התשובה המהירה: אנו כאן בארץ הזאת לא נחזור בעתיד על שגיאות העבר הרחוק ולא נצטמצם בארבע אמותינו, לא נברח מילדי הגויים, לא נהיה צרי־מוח וצרי־עין, לא נגזר על יינם, בין יין מכרם ענבים ובין יין מכרם החכמה, לא נהיה לאומנים דלי־אופק. אנו נקים קשרי־מסחר, קשרי־תרבות, אף קשרים מדיניים, עם גויים רבים מקרוב ומרחוק. מסתבר שלא נרגיל את עצמנו להיות נדחים לקרן־זוית, אלא נשאף להיות גורם בחבר העמים. עם הקידמה אנחנו והרי העולם בכל זאת מתקדם והולך. הנטיה הבולטת היא כלפי עולם אחד. ובתוך העולם האחד הזה הלא יגיל ויפרח ישראל.

כן, זוהי התשובה, אבל לא תשובה שאין אחריה עוד כל שאלה. אדרבה, היא עצמה משמשת צומת של בעיות חדשות, חמורות מאוד. עולם אחד ממש הוא חזון אחרית הימים. אולם עד שיבוא תור הזהב של אחרית הימים, הרי נצטרך לעבור דרך כור הברזל של זמנים קשים לאין שיעור. כן, נטיה לעולם אחד. וכנגדה יש סטיה רבתי מן האיחוד והאחדות. חיי האומות בדורות הקרובים יהיו ים גועש של נטיות וסטיות מתנחשלות בזו אחר זו. ובתוך געש הנחשולים האלה יצטרך ישראל לבסס עצמו, לקיים מעמדו, להחזיק מעמד היאך שהוא. לשעבר אמרו: קשה להיות יהודי. האם לא ייאמר לעתיד: קשה להיות ישראלי? וכלום רק ישראלי יהיה קשה להיות? הרי כבר בימינו קשה להיות צרפתי או איטלקי, שבדי או הולנדי. קשה מאד להיות בן לאומה קטנה. דומה לעתים שאין בזמננו תקומה אלא לשניים־שלושה לויתנים גדולים שבין העמים. נשתנו הזמנים שנוי מחריד לרעת היחידות הקטנות. הקרקע נשמטת מתחת לסדנת האומן; מלאכת־יד עוברת ובטלה; אף בתי חרושת קטנים מתמוטטים. הוא הדין עמים קטנים ומדינות זוטות. פשוט האדמה רועדת מתחת לרגליהם של הללו. רק שתים שלוש מעצמות מושלות בכיפה. ואין זו בעיה מדינית בלבד, אלא שבשטח המדיני הדברים בולטים וגלויים יותר. ולאמיתו של דבר אף בשטח התרבותי רועדת האדמה מתחת לעמים קטנים. מתריעים כל כך הרבה על שלטון הדולר ואין מרגישים כמדומה ככל הצורך, שהדולר משליט על העולם לא רק את כוחו הגשמי, אלא לוקח בשבי גם את כל הרוח. אין אנו עומדים בימינו בהתגוששות של דתות או תרבויות, אלא במלחמה לחיים ולמות בין הציביליזציה והתרבות. וזו היא מלחמה מרה מאוד. כל זמן שעם היה במשמע דת ובית־מקדש, תרבות ובתי־מדרשות או בתי־משׂכית ובתי־נכאת היתה איזו אפשרות לקיום עמים רבים בעולם, שדתות ותרבויות אפשר שתהיינה שוכנות זו בצד זו, אם כי גם הן לוחשות בסתר כנחשים וטורפות כשועלים זו את זו. וכן יתכן שבתי־מקדש ובתי־נכאת יהיו שרויים זה בצד זה. אולם אין מקום לציביליזציות שונות זו בצד זו ואיבה כבושה בין ציויליזציה לכל תרבות המבקשת להתבצר בצדה. מה תימה שכל כך קשה בימינו להיות צרפתי, איטלקי, שבדי, הולנדי או בן של כל עם קטן אחר? בין שאזרח המדינה הקטנה מקבל עליו עול מלכות הציויליזציה הגדולה, המשטפת אותו גלים־גלים אם מקרוב ואם מרחוק, ובין שהוא מתמרד למרות הנכרית הזאת, הריהו נידון לחיים קשים וללבטים שאינם פוסקים. הוא מוצא בכל יום ושעה לשמד הנכר. ולא משום שהוא מנושל מעל אדמתו ונעקר על כרחו לגלות. אין הוא יוצא כלל לגלות, אלא הגלות באה אליו. הוא נידון בפועל ממש לשריפת נשמה בגוף קיים.

צרת עמים רבים היא זו בימינו, שאין לנו ממנה אף חצי נחמה. ומה אם רבים ישתו מן הכוס המרה הזאת? הלא גם בקרבנו יבוא הרעל הזה.

כל עם חייב להיזהר על פי דרכו מן התרעלה הזאת, ואנו על פי דרכנו. לשעבר הלכו עמים לגולה. בימינו עשויות ארצות ללכת לגולה. ולפי שארצות אינן בהילוך, הרי המעצמות הגדולות הופכות את הארצות הקטנות לגלויות שאינן מיטלטלות, אמנם, אלא שנשמות עמיהן נמצאות מטולטלות ומנוערות עד לכדי דרגה אחרונה של דלדול ועקרות. וכלום אין אנו עדים לחזיון מחריד, שעמים קטנים אין להם עוד אורח יצירה? הם חדלו ללדת. נסתלקה מהם השכינה משום שהם מזועזעים בתוך תוכם, מבוטלים לעצמם ומשועבדים למעצמות הרבה יותר בכוח מאשר בפועל.

חזות קשה אני רואה לך גוי קטן, כל גוי קטן, הוי גוי קטן, גוי קו־קו, גוי צעד־צעד. הגיע תורם של התופים והדובים, ומה יהיה עליכם החלילים והזוטרים שבאומות? זו היא בעיה נוקבת ויורדת עד תהום קיומם של כל העמים הקטנים ואף הלא־גדולים, ושל קיום ישראל לא כל שכן. תמימים אומרים: הנה בא גם לישראל אורח כל העמים, נהיה עם מתוקן החי חיים מתוקנים בתוך מדינה מתוקנת. הוי, תמימות! – הרי כל העולם אינו עוד כתיקונו ועמי כל הארצות מוט התמוטטו. ועוד אשליה אחת רווחת בקרבנו לאמור: נקרעו מעלינו כל בלואי הגלות, אף בלואיה של הנשמה הגלותית. דור חדש קם ובא, דור בנים זקופי קומה, ישרי־גב וצלולי־נפש. לא עוד קרעים ולבטים וחטוטים בנשמות. הה, אשליה נואלה! יהודי חדש באמת קם ובא והוא חזק בגופו, דרוך־שרירים, אף דורך בעוז ומכה באדיר. לא דור של בונקרים, כי אם דור של משלטים, מפליא מכותיו באויביו, ואף הצבור הישראלי בכללו לא יהיה עוד כבשה בין זאבים. אבל היות ישראלי יהיה משמע גם בעתיד בן למיעוט, יוצא ירך עם קטן, איש שחותמו היחוד, יצור אנושי רב־סבוכים, באר אנושית עמוקה שופעת בעיות חמורות לעתיד.

אנו מתחילים את מעגל הלבטים הישראליים מבראשית. עשוי שופט שטחי לומר: מה הישראליים הללו עושים? הם מקדשים חג המדינה באסרו חג של כל הגויים הקטנים וכן הם מחדשים תרבות בשעה שציויליזציה שופכת את רודנותה על כל קטני העמים. קשה להיות בימינו צרפתי, איטלקי, שבדי, הולנדי, פיני, נורבגי, על אחת כמה קשה להיות ישראלי. אבל אנו נהיה ונתקיים, נבנה ונתקדם. כי יהדות אינה רק דת, לא בית־מקדש בלבד, אף לא תרבות בלבד, לא כל שכן לא לאום בלבד. היא השגת־עולם עמוקה לעצמה. לעתיד לא יהיה ישראל עוד עם שוכן לבדד, משום שיהיה משוזר ומרוקם ביחסים בין־מדיניים ובין־תרבותיים לרוב. אבל יהיה מעין קוסמוס שוכן לבדד. ולידי קיום של פריחה יגיע רק אם יתעמק להבין סוד קוסמום לעצמו שבמהותו.

היות יהודי או ישראלי היינו הך. היות יהודי או ישראלי משמע היות עמקן, היות נוקב ויורד עד שרשי בראשית.

כ“ו בתשרי תש”ט.

והמשכיל בעת הזאת אל ידום

חבר אומר: מה לך עוד מדיין בסוגיות־עיון ורושם רעיונות על גליונות נייר לבן, לבן, לבן? וכלום אינך יודע שהעולם בימינו הוא אדום, אדום, אדום?

מה כלי־יוצר בידך? מלים. מלים המצטרפות לפסוקים ונחרזות למליצות. וכלום אינך יודע שאין הללו עוד בגדר כלי יקר בימינו, מאחר ש“כלי” מסוג אחר עלה לגדולה ומושל בכיפה? והלא כבר נעשה ברור וגלוי לכל, כי לא על גשר של נייר יעבור משיחנו או כל משיח אחר, כי אם על גשר של ברזל – וכלום אף אם תדבר בשפת כל החכמים שבעולם יהא דברך ניצוק בדפוס של ברזל?

צא וראה נער אחד אוחז סטן כוחו יפה משבעה משיבי־טעם. ומה לך לוטש כנגדי עיני תמהון? לקח ימינו הגיע אל נכון גם עדיך. אין צורך להביא ראָיות מן הרחוק. די להסתכל בסביבתנו הקרובה. היו שוחטים אותנו, משמידים עד אחד, עוקרים מן השורש את כל הישוב הזה, אשר הכה שרשים עמוקים על האדמה הזאת ושלח תועפות ענפים תחת שמי ציון, והעולם לא היה נרעש. אף איש הגון, מלומד ונציג היושר, לא היה פוצה פה. אולם עמדה לנו זרוע בנינו, חרבם הנאמנה, עצמת המחץ של הנערים שלנו. לא התקפנו את קלגסי פורעינו, פסולת כל המזרח וערב־רב של חלאת המערב, בספרי הנביאים והכתובים, בפרקי חסידות, בשירים ובסיפורים יפים, בהישגי־תרבות נעלים, כל־שכן לא באותיות מחכימות של הספר “חובת הלבבות”. אנו שלחנו בהם כלי־רכב משורינים, פיזרנו לרגליהם מוקשים וזרקנו על ראשם חמרי־נפץ. לא כן?

הלא תבין, כבר תש כוחו של הניב האנושי להשפיע על הלבבות וניטל הסיכוי מן ההסברה הנכונה לכוון בזמננו את המעשים. המלים היפות מתגוללות כצפרים שחוטות בצדי הדרכים. דרך המלך אחרת נסללה בתולדות הזמן החדש. מתו המלים. אף האידיאלים שבקו חיים לכל חי. במשאלות חסודות אי אפשר לרצף אפילו שביל צדדי אל גן העדן. אנו מתוך יצר השיגרה ומחמת עצלות חוזרים על משפטים שעבר זמנם ועדיין אומרים, שהחומר נלחם ברוח. ואין זה כך. בין החומר לרוח אפשר להשלים היאך שהוא ולחלק ביניהם שטחי־חזקה. אולם לא החומר, כי אם חומר הנפץ מקדש עכשיו מלחמה על הרוח, לשברה ולרסקה לרסיסי־רסיסים, שלא יישאר ממנה שריד ופליט. עשוי היה נביא לעמוד מול כוהן או אף מול מלך משוּח ולהרעימו בשופר שבפיו. הואיל וגם אנשי הזרוע נתנו שופר אל פיהם בקראם למלחמה והם הכו באלות או היו מנגחים בקרני השור. אך בימינו אין תוקעים בשופרות לפני שמפילים את יריחו, אלא הופכים ערים ומצודות על יושביהן לעיי־מפּולת בכלי־חבּלה, שדמיון־אנוש לא ראה אותם לפנים אפילו בחלומות־בלהות פּרועים לשמצה. דויד בשעתו דיבר אל גלית. גלית דיבר אל כל עם ישראל בחרפו מערכות אלוהיו. האויבים נצבו זה לפני זה בקרב פּנים אל פנים. ואילו במלחמה של ימינו אין הקרב פנים אל פנים אלא אֶפּיזודה, שאינה משפּיעה על כיוון המערכה כי אם במקרים נדירים ביותר. אין עוד פנים אל פנים ולא פה אל פה. לדו־קרב אין מתלווה עוד דו־שיח. אין כמעט דיבור. מתו המלים. נשרו מעלינו קליפות המליצות ונתרופפו בידינו ההוכחות ההגיוניות, לא כל שכן שאין עמנו בטחון שאפשר לשנות אף כקוצו של יוד בעניינים העומדים על הפרק על ידי חוות דעת, על ידי איזו הגדה נכונה והסברה מועילה. אין בימינו צורך בבעלי־עצה. אין שואלים עצות אלא מפי מומחים, מפי כל אחד במקצוע שלו, באותה אומנות שהוא בר הכי לה. אבל הגד לי, בבקשה, איזו אומנות היא מתן עצות ואיזה מין מקצוע הוא הטפת מוסר או הבעת רעיונות ורקימת שטיחים של מלים יפות והגיונות נעלים או לא נעלים כל־כך, איזה מין מקצוע הוא זה, שואל אני, שהעולם נצרך לו?

אין בימינו צורך בחכמי לשון. וכל דבר שאין בו צורך לעולם, לא די שאינו מועיל הריהו מזיק, כי הוא תופס מקום שלא לפי ערכו, מתלבּט בין הרגלים ותובע לעצמו זכות קיום. אבל מה זכות קיום יש בימינו, חוזר ושואל אני, לפסוקים, צללי־רפאים אלה, המשוטטים עדיין משום־מה בין החיים ומפריעים, מפריעים, מפריעים? ושוב לא אסתמך על מעשים שהיו אי־אז ואי־היכן, אלא על עובדות, שאנו כולנו היינו זה עתה עדי־ראיה להן.

בידוע שמחסן הפסוקים הוא בידי האבות, אבל לא מן המחסן הזה הוצאנו את החצים ואת המקלעים ואת הרמונים שזרקנו על אויבינו להגן על חיינו ועל אדמתנו. חלקם של האבות פחות מדאי וחלקם של הבנים רב מדאי בפרשת הגבורה החדשה, המקדשת שם ישראל בגויים ומבצרת את מעמדנו על אדמת ארץ ישראל. אשרי הבנים שלא מלאו את אשפתם בחצי הפסוקים, אלא בחצים של ממש. ואילו שאלו באמת את אבותיהם היו מגידים מסתמא אחרת מכפי שפעלו הבנים, והכל היה נראה כאן אחרת, או, נאמר פשוט יותר: אחרים היו נראים כאן אדוני הארץ, ואנו אפילו עבדים לא היינו על אדמתנו, אלא פגרים מתים. הכיבוש הזה, מעשה ידי הבנים, נעשה באופן שונה לגמרי מכפי מה שכתוב בספרם של אבות. ואמנם, האבות בארצנו מתהלכים ברגש ובגאון בשל נצחון הבנים, אבל בסתר לבם הם גם מבוישים קצת. לא ידם חוללה את הפלא, אלא יד הבנים. אילו שמעו לעצתם לא היינו מגיעים עד הלום. היינו נבוכים ומטולטלים ומצפים לחסדי לאומים עוד דור ועוד דורותיים. חסד לאומים – חטאת, אבל גם חסד הבנים הוא דבר מה הגורם חולשת הדעת להורים.

מגמגמים ואומרים: נס. האבות הללוּ כל פּעם שהם נופלים לתוך מבוכה מיד מושכים איזו מלה סתומה וסותמים בה את הפּרצה. וכך מצאו את המלה נס. אבל מתחת לנס יש היסוס של חולשת הדעת. לא אנו עשינו את המיבצע ולא ידינו כבשו את המשלט. אדרבה, לפי כל החכמה שלנו, לפי השקפת עולמנו, אי אפשר היה להצליח ואסור היה להעיז. בנינו העיזו ואנו לאו. משום כן אנו מבויישים קצת. כל תורתנו נתערערה בידינו, כל עולמנו הנפשי נתערער. אין עוד מלים בפינו ולא עוד אנשי־עצה אנחנו. הגיגים אלה כתובים וחתומים בפני כל דור האבות. ואני אומר לך, חבר, הגיגים הללו הם נכונים בהחלט. הואיל וכך מן הראוי לאבות להנמיך קצת את קולם. יתר על כן, לשתוק צריכים הם. כמה שנאמר: והמשכיל בעת ההיא ידום, מאחר שנסרחה חכמת החכמים. בתכלית הפשטות: אילו שמעו בעצת אבות המחוכמה היינו כולנו ילדים טובים, יהודים יפים, אבל יהודים מתים חס ושלום. שריד ופליט לא היה נשאר מן הישוב הזה. ולכן תמה אני שאתה עדיין מדיין בסוגיות־עיון ורושם רעיונות על גליונות נייר לבן.

וזו תשוּבתי לך, חבר.

תמה אף אני: מה ראית להוסיף על כלי החבלה שהבאת מדברי הימים האחרונים, לערער בהם את עולם הפסוקים שלי, גם את הפסוק העתיק והמשכיל בעת ההיא ידום? ראה, גם ראה, אתה בורח מן הפסוק והפסוק רודף אחריך. כן, אין מנוס מן הפסוק, רוח החיים בכל, כשם שאין להמלט ממכשיר הלשון בכללו. הפסוק הוא בדמנו. אף האומר השמש זורחת חוזר על פסוק. כל הנימוקים נגד ההגיון אינם יכולים לערער את ההגיון, הואיל ואף הם, הנימוקים שכנגד, חצובים ממקור ההגיון. בדומה לאותו חכם שביקש להוכיח את רום מעלתה של השתיקה ולקח את כלי זינו, מתוך בית היוצר של הדבור, ונמצא דבורו סותר את רעיונו. הרי זה מעגל־קסמים. האדם שבוי בידי לשונו ואין הוא יכול לצאת אף כתחום שבת מעולם הדיבור. הואיל ואף השתיקה מדברת. אדם מברייתו הוא מדבר, כשם שהוא חי. הוא הדין לגבי דברים שברוח. אפשר לכפור ברוח, אבל אין להתכחש לו לאורך זמן. הוא בשר ודם הוא רוח. אף אתה חושך הנחך לבלי להסתפק במלחמתך עם ההסברה וההטפה בנימוקים לקוחים מתוך מציאות של ברזל, אלא הגנבת לי כאילו בהיסח הדעת אסמכתא על פסוק הזהב והמשכיל בעת ההיא ידום. הוה אומר: גם אתה עודך נתון בלי יודעים להשפעתם של מאמר קדמון, של מליצה נאה, של מקרא מפורש. איני אומר דבר זה לגנותך חלילה. אדרבה, מעלה היא זאת לך ולנו. אפילו ברגעים של מרי ומרירות, בהתחמץ הלב מן הענין הרע אשר תחת השמש, אין אנו באים לידי כפירה קיצונית, הננו שבויי־רוח ואסירי־תקוה. בכל הזמנים ובכל התנאים ואפילו בשעת נפילת המוחין עדיין נר תמיד של התבונה דולק בנו ובת־קול לוחשת, שאין העולם עשוי כולו ברזל ושאין הסייף פוסק אחרון ואין היד החזקה סוף־פסוק, לא כל שכן שאין היא כל הפסוק, כמה שנאמר לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח. ודע לך, חבר, נאמר זה שאמרתי אין משמעו שוב מקרא מפורש בספר, אלא מקרא מפורש בחיים דווקא, החיים עצמם מצווחים בקולי־קולות: אַל תישענו על הכוח בלבד ואַל תשימו את מבטחכם בחיל בלבד כוח וחיל כובשים ואין מבצרים, בחרב מנפנפים, ואין בונים יישוב חי וקיים על חודה של חרב. החרב קוצרת החיים וזורעת מות וחורשת קברים, אבל אין חורשים בה שדות ואין קוצרים בה תבואה להאכיל עם רב. וכיוון שאין זורעים בה יחסי חברות וידידות, אין גם כופין בכוחה את השלום. אין

הדברים הללו צריכים כלל להיאמר, שהרי הם בגדר מושכל ראשון, אולם דבר אחד כדאי להדגיש, שאפילו הכוח הגס אינו מצליח אלא במידה שהוא בא־כוחו של רעיון נאצל או לפחות שותף, אם כי לאחוזים מועטים, עם דבר־מה לשם שמים. מיום שהעולם קיים לא נחלו רשעים גמורים נצחון גמור. הרשע המנצח הוא לעולם מטה־זעמה של איזו מידה טובה, שנמצאה מקופחה על ידי זה שידו היתה פעם על התחתונה. זה הכלל: אין לוקה אלא החוטא. ואם כי בעל מקל החובלים כל שכן שהוא חוטא ופושע, ובוודאי שהוא ראוי לעונש, אין מקשין על ההשגחה. לפי שעה זה משמש מקל. ואף הוא יבוא על ענשו. קיצורו של דבר, אין הכוח הגס אלא שמש של הרעיון, מוציא לפועל פסק־דינה של אידיאולוגיה, ואף הכפירה באידיאולוגיה היא אידיאולוגיה. ובכן, הכל אידיאולוגיה. ובמובן זה אפשר לומר: יד הרוח בכל. לרוב אין זו נראית לעין, שהרי רוח היא וטבעה להיות סמויה מן העין. אבל לעולם היא מושכת בחוטים מתוך מחבואיה.

אף אני לא ארחיק עדותי, כי אם אגבה עדות מפי המעשים שנתארעו זה עתה לעינינו. כלום באמת היה כוחנו עדיף משל האויב? אם ליד החזקה. הרי ידנו היתה על התחתונה, נשקנו פחות כבד ופחוד חדיש, נשק בכוחות־אדם ובציוד קטן משל יריבינו. אבל אנו שלפנו את חרבנו לא מתוך נדן של עץ או ברזל, אלא מתוך נרתיק הרוח. הסייף שלנו היה כרוך בספר, בספר הספרים, בספר הצער הישראלי, במגילת הזעם של דורות עשוקים ומקופחים. אויבינו פרשו עלינו כנף הברזל ואנו השיבונו אליהם מלחמה, מתוך שעשינו לנו שתי כנפיים: אחת של ברזל ואחת של רוח. אילולא אני חושש להמשיך עלי קורטוב הגון של לעג הייתי אומר בפירוש, שאנחנו הרבצנו באויבינו אש קטלנית גם מתוך פסוקים. ידנו היתה נאמנה משום שכל אחד מלוחמינו נאמן עליו הדיין שבלבו, שהוא נלחם למען הצדק והיושר. אנו נצחנו בכוח הבנים ובזכות האבות שהנחילו לנו ערכים נעלים, שמרו עבורנו על מסורת הדורות, נתנו לנו מורשה כתובה, תורת חיים, מין חמדה שהיא מזיגה של כתב ובעל פה, של עקרון ומעשה, של הלכה כרוכה באגדה, בשר מזוקק באש הרוח. היהדות חתרה באמת ובתמים לזווג הלכה פסוקה עם חיים טובים, לכרוך יחד פסוק עם נוף, והיא שיצרה מסכת פסוקים יפת־נוף. ציון לעצמה היא שם־דבר של ארץ שהיא שמיים, של גוף שהיא נשמה, של חיים שהם חלום.

ובכן, חבר, אנו היושבים בציון והעולים לציון, חלילה לנו לשחק על החלומות ולהפליג בהרהורי כפירה ברוח ובכל פרי הרוח. שתי ברכות עלינו לברך, בורא פרי האדמה ובורא פרי השמים. לפי מושגי עמנו משולים החיים לעץ וכל מקרי החיים הן פרי עץ החיים. כל המבזה למלים פוגע בשרשי עץ החיים. ואם תאמר שרוב פסוקים נתישנו ונתקהו עלינו, עץ הדיבור יחיה לעולם. כשם שיש חליפות בטבע הבריאה, כך יש חליפות בטבע הרוח, שהוא עולם היצירה. אביב חדש יבוא גם לעולם הדיבור והכתב, אם בכלל יבוא אביב חיים חדשים לעמי העולם. כל הפסוקים הטובים עוד יחיו לפנינו, ישגשגו ויפרחו. כל מה שהיה טוב ונאה לפנים יחדש נעוריו כקדם. הטוב באמת טוב תמיד. החי אינו מת, הוא משנה צורה, משיר קליפות, מוריד עלים. כן, השלכת היא גזירת הטבע. אבל אחרי כל בליה תבוא תקופת עדנה. סוגיות עיון, מסכתות־מחקר, פרקי שירה והגות – אל נא תבוזו להם. הם לא רק פרפרי חזוננו, הם לחם חוקנו. בלעדיהם אין טעם לחיים. אין ממש לשום תיקון של נוהג ומשטר. כל מה שאינו כתוב בספר השירה אינו ראוי להכתב לחיים.

נצחו הבנים, אבל, אבות, אַל תפול עליכם רוחכם, אַל תדמו עצמכם נידונים להיות מעכשיו ולהבא סמוכים על שולחן הבנים. אתם ובניכם יחד סמוכים על שולחן גבוה אחד והיא הרוח ממרום ועליכם לשרת את המגמה הנאצלה האחת.

ואם למגמה ההיא, הרי גם לכם יד ושם ונסיון וטוב־טעם ותבונת־מורשה. האבות, זקפו ראש, פתחו פה, דברו היטב ואמרו בעוז: המשכיל בעת הזאת אַל ידום.

י' חשון, תש"ט.

מזכירים פרטיים

איני מומחה לעסקי משרד ומנגנון, ובכל זאת הנני מורה היתר לעצמי להטיל סימן השאלה בצדו של המזכיר הפרטי ולהביע ברבים אילו היסוסים לגבי מידת התועלת שיש בשירותו לציבור.

תוהה אני ושואל: קימא לן שכל מחלקה יש לה מנהל משלה ולמנהל מן הסתם סגן־מנהל ויש מזכיר המחלקה המוציא לפועל את העבודה השוטפת, הגזבר ומנהל החשבונות עושים גם כן את שלהם, ובכן מה תפקיד מיוחד נשתייר למזכיר הפרטי של המנהל הראשי, שאינו נכלל בתוך הפעולה הכללית של עובדי המחלקה?

אין כלל בלי יוצא מן הכלל. יש להניח שנשיא המדינה וראש הממשלה זקוקים באמת למזכירים פרטיים, המשמשים נושאי־כלים או מליצים ומתווכים בין שני הפקידים הגבוהים של המדינה לבין קהל האזרחים. הטעם ברור. שני ראשי השלטון האלה, המסמלים מבחינת־מה את פני המדינה, משמשים אישי־תלפּיות, שרבים פונים אליהם בעסקי הכלל לבקשת עצות ולמתן עצות, להבעת איחולים ולהבאת תכניות ממשיות או דמיוניות לתיקון החברה ולהרמת קרן האומה. ולפי שמעמדם הרם של שני אנשי־מעלה אלה מחייבם להשפיל שבת בתוך העם ולהשיב לכל שוחריהם דברי תודה ועידוד וכל מיני איחולים טובים שכנגד מתוך נימוס ודרך ארץ, לכן מעמידים לכל אחד מהם מזכיר פרטי, צינור הנימוסין, להשיב לאיש ואיש מפני הכבוד ולשמש קצין־קשר בין העם לבין נציגו הגבוה. הנשיא וראש הממשלה כל אחד מהם לחוד הוא מעין מוסד לעצמו או מחלקה בפני עצמה, ואפילו הצד הפרטי שבו שוב אינו רק פרטי, אלא גם ציבורי ומדיני.

אולם תמה אני מה צד פרטי, שהוא גם ציבורי, יש לכל שר אחר, ולא כל שכן למנהל מחלקה סתם, שהמדינה חייבת להעמיד לרשותו אדם מיוחד לשמש לפניו מזכיר. אין דעתי העניה תופסת מה עבודה פוריה מזומנה למזכיר הפרטי יום־יום בלשכתו ואיזהו סוג התוצרת היוצא מתחת ידו.

מסתבר, שהמזכיר משמש מעין וו החיבור בין השר והמנהל לבין קהל דורשיהם, אף בינם לבין עדת פקידיהם, אבל דווקא תיווך של חיבור זה נראה לי בלתי מועיל, וממילא מיותר, ומסתמא גם מזיק. דברים עולים יפה רק כשהם נעשים במישרים בין הנותן והמקבל. כל גורם שלישי המתערב באמצע מפריע או גם מכשיל. תופש המשרה הגבוהה, שרבים נצרכים לו, מטבע מעמדו שהוא מתגבה על אחרים המייחלים לחסדו. בא המזכיר הפרטי ומרים את ראש המנהל כדי שיעור קומה נוספת אם לא למעלה מזו. משרה מחייבת תוכן. באין תוכן ממשי ממלאים אותה תוכן מדומה, מנופח. המזכיר הפרטי, שאין לו עשיה מסויימת, רואה לרוב עיקר תפקידו בהקמת חייץ בין האישיות ההנהלתית ובין הנצרכים לה והמבקשים אצלה ראיון. ה“ראש” נמצא מוקף, במידת־מה גם ביזמת המזכיר הפרטי, ערפלים לא טהורים של טרדות לאין שיעור. בא פלוני ודופק על דלתו של המנהל הראשי או מצלצל אליו בטלפון, מיד נשמעת תשובתו של המזכיר הפרטי בנוסחה, שנמצאה כבר כתובה אצל אבן העזרא מר הנפש: השר רכב, השר שכב. או המנהל עסוק מאוד ואינו פנוי כעת לאורחים. על הרוב נזרק המענה השגור: המנהל תפוס בישיבה, או: נקרא לישיבה דחופה. “ישיבה, תמיד ישיבות. כל כך הרבה ישיבות למה?” רוטן הנצרך במרי אין־אונים ובמרירות אין־תקוה. רוטן הוא לעצמו, שכן המזכיר הפרטי, כפי המורגל, אינו בר־קשב אפילו שעה ש“הקרבן” נראה לו עין בעין, קל וחומר בשיחה מרחוק, שהשפופרת נגלשת מן היד במחי יד ורשאי פלוני המתמרמר לרטון לתוך התיבה הריקה. ואין הדברים שמחים יותר גם בשעה שהפניה אל המנהל הראשי באה בכתב והשואל מקבל תשובה מעין זו חתומה בכתב ידו של המזכיר הפרטי: הבאתי את הצעתו או את בקשתו של מר לפני כבוד המנהל הראשי והוא רשם לפניו את הדברים לתשומת לבו. הללו הן מלים סתמיות מתוך תשובה סתמית, שתכנן הוא יחס סתמי. הכל סתום ומעורפל וקונספּירטיבי כביכול. אין מגע ישיר בין השואל והמשיב, בין המבקש והמבטיח או המסרב.

עיקר ליקוייה של המזכירות הפרטית היא התיצבותה כאבן־נגף על דרך יחסי־המישרים. הכל נעשה סתמי ואלמוני, בחינת הסתר אסתיר. חס מלבוא פנימה. אי־שם בחביון הלשכה טמונה האישיות התקיפה האוחזת במושכות והממונה על גורלות. היא עצמה היושבת בסתר בבל תיראה ובבל תימצא. אלהות קטנה כביכול. ובדומה לאלהות היא פועלת על ידי מלאָך או על ידי שליח ואינה נגלית אלא ליחידי־סגולה, ולאחר קבלת הורמנא מאת המזכיר הפרטי, כלומר, לאחר שאותו נצרך מקבל טבילת־אש מאת מבטיו הבדקניים של המזכיר הפרטי ועומד במבחן לשיקול דעתו, אם כדאי והגון הוא ואם ענינו דחוף, בוער ממש, להביאו לחדר השר או המנהל פנימה. ומכל מקום אין זוכים לראיון עם ה“ראש” אלא לאחר גלגול מחילות וכיתוּת הרגלים בדרך הייסורים. ונוסף לכך צריך להיות עקשן גדול ומחוצף קצת או חייכן הרבה לפרוט על נימים הפותחים שערים.

האלמוניות האופפת את הסדר המשרדי הזה מטילה שיתוק־מה ברגש האנושי, שצריך לפי הדין ולפי היושר לשמש יסוד לכל היחסים בין אדם לחברו ובין אדם לחברה. הגעו בעצמכם. פלוני בא בתביעה של קיפּוח כלפי מחלקה זו או אחרת, רוצה הוא לצעוק חמס או לבקש רחמים, לעורר המיית המצפון של מי שהכוח בידו לעמוד לו בשעת דחקו – יתנו לו לגשת ישר אל המנהל הנושא באחריות המוסד כולו, הריהו דופק במישרים על הלב של מי שהתאכזר לו, ואפשר שיתרכך הלב ומידת הרחמים תתגלגל עליו. סוף סוף אף המנהל אינו אלא אדם. לא כן המזכיר הפרטי, אין הוא חורץ את המשפטים. אין הוא כלי ראשון. הוא רק נושא כלים לכלי הראשון. לא עליו האחריות. לפיכך פטור הוא מיסורי המצפון. דומה הוא למלאָך דומה: אין לו אזנים, אם כי הוא כולו עינים. יכול הוא להשיב לאותו נצרך טרדן: לא בעל־דברים שלי אתה. איני אלא מזכירו של מי שגורלך בידו. המזכיר הפרטי שאינו רואה עצמו שותף לאחריות אינו כלל בתשובה ובחרטה.

לא זו אף זו, בדרך מן המנהל הראשי אל המזכיר הפרטי וחזרה, יש שהאחריות הולכת לאיבוד. הבריות מתרשמים ממראה עינים יותר מאשר מהלך־נפש. רחוק מן העין רחוק מן הלב. ורק מעטים יש להם כוח דמיון עשיר להתמלא רחמנות גם ממרחק. כיוון שהמנהלים באים במגע נדיר עם שוחריהם נוח להם להתנכּר. הם כביכול נחבאים מאחורי גבם של מזכיריהם הפרטיים; ואילו המזכיר הפרטי נמס ומתמוגג בתוך אדי הערפל המסתוריים של האישיות ההנהלתית, מתמוגג ממש כמלח במים. וכך בין המנהל הראשי ובין המזכיר הפרטי מתמעך רגש אהבת הבריות וכאילו אינו. יכול הנצרך לצעוק חי וקים – אין שומע לו. יש פרגוד רם ונישא. וככל שאדם צופן בחפניו מידה מרובה של סמכות וכוח שלטון, כן הוא נמצא נחבא וטמון יותר מאחורי הפרגוד. בשמירתו המעולה של מזכירו הפרטי.

המשחק במחבואים, ששימושו כה נפוץ בידי אנשי שררה ותוקף־סמכות, אף הוא רעה גדולה. לפי היושר אין אדם צריך להיחבא מאדם וכל הגדול בכוח ובשלטון קל וחומר שהוא צריך להיות קרוב ורגיל ונדרש תמיד אצל כל אלה הצריכים לו והצופנים בחובם את מקור כוחו וסמכותו. הפרוש מן העולם רשאי לערוך לו התבודדות. ואילו ראשי הציבור, מנהלי מחלקות ומכווני מוסדות, חייבים להיות מעורבים עם הציבור ועומדים תמיד לשירותו. למעשה יוצא ההיפך. עובדי הציבור מתנשאים לרוב מעל לציבור ונחבאים מאחורי נושאי־כליהם. והמזכירים הפרטיים יש שהם משמשים כלי־רכס משוריינים, אי־חדורים, החוסמים לגמרי את הדרך. אין בדברים אלו קטרוג על המזכיר הפרטי כבשר ודם. אפשר שהוא עצמו טוב וישר. אבל התפקיד גורם. המנגנון אָשם. סדר הדברים הוא כזה, שמתהווית כעין רקמה דקה של התחבאוּיות וכל הוויות העולם המשרדי נעשות כמין רשות של עינויים, שהנצרכים נופלים לתוכה כלתוך מלכודת. ועל הכל הרבה זריקת־אבק והעמדת פנים.

קפקה כבר תיאר את הגיהינום הזה. אדם משוטט במדינה כבתוך עולם התוהו. הוא נאשם, נידון, נהרס בגוף ובנפש ואינו יודע מפני מה ועל ידי מי. הוא מכתת את רגליו ממשרד למשרד, דופק על דלתות, נשלח ממזכיר למזכיר. הוא תוהה ובוהה: היכן הראש? איפה מקום כבודו של השופט העליון? כבודו מלא כל המדינה ואין הוא נראה. סנוורים מסביב. מזכירים לרוב, אך אין זוכר ואין פוקד אותו. מכונות־כתיבה דופקות, אנשים אצים רצים על המדרגות. עולים בקומות ויורדים. לא סולם יעקב ומלאכים עולים ויורדים, אלא סולם־נפתולים ומלאכים דוממים עולים ויורדים. ריצה ומהומה ומבוכה ואין יודע דבר. יש רואים הגזמה בתיאורי קפּקה. אבל כלום אפשר להגזים בתיאור המכשלה, המכונה ביורוקרטיה?

בראשית היה המשרד. הביורוקרטיה היא בתו. האלם הוא בנו. קדמה לידת הבת הרבה יובלות ללידת הבן. הביורוקרטיה משלה בכיפּה גם בדורות קדמונים. אולם כשמתלווה אליה האלם, סכנת חורבן באה לעולם. האלם הוא כל עיקרו פרי הזמן החדש. ואף המזכיר הפרטי תורם מנה משלו להעמקת האלם ולהרחבת שלטונו.

והמבין יבין, שאין ענין המזכירים הפרטיים המדובר כאן, אלא ראש־פרק, פרט אחד מני רבים. כלומר, סמל בלבד. אבל סמל ראוי להדגשה. שכן המנהל היושב בסתר המוסד אוצל מרוחו על כל סדרי המוסד ומשרה רוח של סתריוּת על כל להקת עובדיו. אדם לאדם נעשה דבר־סתר. כל איש נחזק איש סוד. אין פנים אל פנים. אין יחסי־מישרים. הכל עומד בסימן עקיפין. תאי השלטון במדינה נעשים מעין תאי־מחתרת. כל מנהל גדול או קטן, כל תופש עמדת־מפתח כל שהיא נאה לו להיות נחבא, רואה ואינו נראה. הלבבות מיטמטמים והרגשות מתקהים. כי באין פנים אל פנים אין גם לב אל לב, וכשהאדם נחבא, אף קולו האנושי נחבא ורגשו האנושי מסתתר. פורחת ביורוקרטיה ואנשי־שרד פּרים ורבים. לא רחוק היום ויעלה ויבוא גם בקרית ישראל אותו “אדם בתוך הנרתיק”, אותו פקידון, שעליו שפכנו כל כך הרבה לעג בארצות הגויים.

עיקר לא שכחתי. הנפש סולדת מן המשרדיוּת הזאת לא רק משום שהיא מידה מגונה, אלא גם משום שהיא מידה זרה, נטע זר, דבר של חיקוי גרוע, מועתק קו בקו ותג בתג מן המקולקלים שבגויים. וכלום לא נאה לו לישראל לחדש משהו משלו גם בסדרי הנוהג המשרדי?

ראויה היא מדינת ישראל, שכל ישראל יהיו בה חברים והיחסים בין אדם לאדם ובין אזרח לרבי השלטון יהיו חבריים ולא יהיו אדונים נחבאים ורמי מעלה היושבים בסתר. יהיו הפנים גלויים והלבבות פתוחים וְהקולות אנושיים ולא יהיה אדם בישראל צועק ואינו נענה.

כלום דרישה זו יש בה משום תפיסת מרוּבה?

אין צורך להדגיש, ואם יש צורך הריני מדגיש, שאין חלילה כל כוונה לפגוע באופן פרטי במזכירים פרטיים. הם כשלעצמם טובים, אך ללא עקיפים וללא גינוני־תחליפים וללא נטילת חלק במשחק המחבואים, שראשי ציבור חומדים להם בחסות מזכיריהם הפרטיים.

י“ז חשוון, תש”ט.

סייגים

יהודים בלי מדינה הם אבק חוצות, מדינה בלי “נקודה יהודית”, כלומר, בלי חזון הצדק שמחצבתו יהוּדית, עשויה להיות טיט היון.

מפני מה התרגום מיעוטו יפה וריבויו קשה? משום שאין אדם יכול לאמץ הרבה ילדים זרים שלא על חשבון בני ביתו.

אין הספר ראי החיים בלבד, אלא חטיבת־חיים ממש. ההרגל לתרגם רוב ספרים לועזיים מחנך את העם לתרגם גם את גופי החיים של הנכרים וליהפך לתלמיד מקשיב לזרים בכלל.

עם הנשען על כוח היצירה של עם זולתו סופו להישען גם על בינתם של אחרים ואף להתקפּח ברגש הכבוד העצמי.

תרנגולת העומדת להמלטה מתקינים עבורה מצע קש ומחפים עליה. כנהוג במשכנות דלים, בנפה כדי שתהא אפוּפה אוירה של חום אפלולי להמשיך עליה הזיה מתוקה. כל שכן שאין לידה של ערכים אנושיים בחלל ריק אלא על מצע של מסורת הדורות שפרושה עליה חוּפת כבוד וחום ורוך שבאהבה לאבות. אפלוליות של הזיה געגועית יפה ליצירה.

יונקים מן העבר וחובקים בידים את הרך הנולד העתיד; מקבלים השראה ממה שהיה והשקאה ממה שעתיד לבוא. העבר הוא בחינת אב והעתיד אם. כל מה שאינו מכה שרשיו בעבר או שאינו שולח כנפיו לעתיד הוא יתום מאב או מאם.

ריטוטי האתמול בהיום, נצנוצי הקרנים המגיעים אלינו משמש המחר.

ברם, תימרות האבק המתאבכות מתחת לפרסות הסוסים האבירים, הנושאים עליהם את פרשי העבר, יש שהן מסנוורות את העיניים בהווה מלראות נכוחה את העתיד

שומרים נאמנים מתריעים בימים בהירים על עננים המצטברים באופק, ובעת שהשאננים שוכבים סרוחים על משכבותיהם ואומרים שׂישׂוּ בני מעינוּ, הללו צועקים חמס על הפּרצים שנבעו בקיר וקוראים לבדק הבית. ומה דעת הבריות על הצעקנים הללו? דעתם היא שאין אלה אלא רעשנים לתיאבון או להכעיס, רואי שחורות וצופים בעננים שאינם, מציצים מן החרכּים ומטפסים על הקירות. אך הנה התגלגל הרעם, התחוללה הסוּפה והבית התמוטט. ושוב יוצאים השאננים לשעבר ומטיחים את לעגם כלפי השומרים שלא היו צופים נאמנים על משמרתם ולא טפסו במרומי החומה להזעיק על הסכנה וממשמשת ובאה. וכך הם רוגזים במרי־שיחם: אנשי הרוח מפני מה לא נחה עליכם הרוח לראות את האותות מראש? הכהנים, על שום מה בגדתם? תלושים אתם מן המציאות.

עושי המציאוּת השחורה ומעצביה הם לרוב הראשונים להטיח כלפי אנשי הרוח, שהנם תלושים מן המציאות. אלה שפועלים במיטב יכלתם לתלוש מתוך המציאות החברתית את השפעתה של הרוח, הם הראשונים לזרוק את שם הגנאי תלוּשים.

יש התולשים עצמם מסביבתם לברוח אל מדבר הבדידות ובלבד להציל עצמם ממדבר השקרים שמסביבם ולתלוש בסתר אהלם את שערותיהם מכאב ומחרון אַף – ואף הללו אינם נפטרים מכנוי של גנוי תלושים הנדבק להם.

הכשרון אינו ניזון מן הצעירות של לחיים אדומות בחסד הגיל, אלא מן הצעירות של לב בוער ואדום, שבאשו נשרף כל גיל.

בקורת המקרא ללא אימה ופחד, תקונים והגהות בפסוקי התנ"ך ללא עיון קפדני, הם עבירה הגובלת לפעמים בשפיכות־דמים. יש עורכים הלהוטים לתקן כתבי־יד; הם מוכנים לתקן כל כתב־יד הבא לידם, עד שאינם מבחינים כלל בין חיבור שאינו אלא צירוּף־מלים מקרי, או, לכל המוטב, שילוב רעיונות מופשטים, לבין מסכת מחשבות הומה ותוססת שהיא בגדר יצור חבור עצבים, אורגני, בשר ודם ממש, נפש חיה, והנפש היא דם. עורך, המתקן ומשמיט בחיבור של מופשטות, אפשר שהוא חוטא לאמת, אבל אינו מחבל בחיים. כיוון שננעצת סכין העורך במסכת האורגנית שהיא בשר ודם, הרי נחתך אבר מן החי, נשפך דם.

העוקר פסוק ממקומו בתנ"ך או אפילו רק משנה צורתו, עוקר אבר מן החי. נניח שהאמת ההגיונית עמו, אולם טעות שהיא חיים יקרה לנו יותר מזו.

במה ניכרת מלאכת מחשבת נאה ומתוקנת? בחותם ההכרח הטבוע בה.

לאחר שהיא באה לעולם שוב אין אנו יכולים לשער לנו את העולם בלעדיה. בדומה לפני מכרינו הקרובים הנראים לנו מחויבי המציאות.

אמנוּת גרועה מחקה את החיים; אמנות טובה מהווה חטיבת־חיים לעצמה.

מלאכת־מחשבת ראויה לשמה אינה פרי הרוח בלבד, אלא פרי עץ החיים בכללו, שמעניקה לנו לחם וחזון כאחד. ולא פרי בלבד. היא עצמה עץ המצמיח פירות. וכעץ יש לה מועדי פריחה ושלכת.

האמן חוצב ממעמקי נפשו, ויש לו הרגשה, שאין הוא נותן משלו לאחרים, אלא משלהם הוא נותן להם. אין נכנס להיכל האמנות אלא מי שעבר ברגשו ובחזונו את גבולות השלי ושלך. ולקחתם לכם משלכם – זהו פסוקו של הנותן מטובו החזוני לבריות. יתר על כן, איש החזון היוצר מדמה לרוב שהוא מתעשר מפסלתם של יתר הבריות, שהרי את כל שיחם ושיגם, כל קו ותג בדיוקנם, הוא נוטל ופותך לתוך פּך הצבעים שלו, הרי הוא גוזל את הרבים. ויש שהוא נוטל דפוסים מוכנים ממש מימרות מפורשות, פרצופים גמורים ועושה מהם תרשימים לתמונותיו. אין הוא לכאורה אלא בעל כלים ומשל אחרים הוא סוחב ושׂם בכליו. הרי גנב הוא.

אין אמן שאינו שרוי רוב שעות בדכאון. רובץ על הלב משא של חטא. סוף־סוף אמנות היא עבירה. לא תעשה לך פּסל. זו היא העזה יתירה, חוצפה כלפי שמיא להידמות אל יוצר העולם. מה ברואים עושה אפילו גאון שבאמנים? ברואים אלמים, חסרי־חיים, נחזים כאילו יש בהם נשמה. נטפים מים הגדול כלום הם ים? רמזים לאין סוף כלום אינם יצורים נקלים לאור אין־סוף דווקא? יאה בושה לאמן.

השכל נרדף תמיד. לשעבר היו אנשי הדת וחכמי המסתורין עוינים אותו. בזמנים החדשים שוקדים להשפילו ולהבזותו מטעם ההשראה וכוח החיים או כוח ההיוּלי הגס, ואם תמצא לומר בשם היצרים האפלים והאינסטנקטים השפלים והחושים התפלים. הואיל והשכל נרדף סימן שהוא צדיק ודורש טוב לאדם, כל הכוחות שחוברו עליו יחד להציק לו אינם מבינים לרוחו, ולכן ישטמוהו. אינם מבינים, שהרי שכל אין להם – ובלי שכל הבנה מניין?

ההתקפה היא הטובה בדרכי ההגנה. ואם כך ראוי היה לו לשכל להתקיף את יריביו, כגון את אנשי רזין דרזין, ולקפּחם בטענה זו, למשל: וכי מי גילה לכם סוד זה שיש רזין דרזין אם לא אני בחזון תבונתי, ואילולא חרשתם בעגלתי לא מצאתם את חידתכם. אלא שאין השכל משיב כלל מלחמה שערה. הוא בטוח בהגיונו וזכותו כל כך מובטחת בעיניו, שאין הוא רואה צורך לבזבז הוכחות לצידוק שלטונו הנראה לו בגדר מושכל ראשון. הואיל והשכל נראה לעצמו מושכל ראשון, אין הוא רואה עוד צורך להשכיל. וזו היא טעותו המתנקמת בו מרה, שכן יש דורות שפיתוח השכל הפועל מוזנח בהם והבריות נמצאים חשוכי־שכל. בשל מיעוט התבונה מתחוללות פורעניות גדולות בעולם ואין משכיל את משוגת הרבים, או שיש משכיל, אלא שהוא אוחז אומנות השכל בידו שהיא שתיקה.

היהדות אומרת: כל בכור קודש לי. כל ראשון ומניח־יסוד נדחק לקרן־זוית ונחבא בצל. לא משה אלא יהושע מכניס. לדוד מניח אבן־הפינה לבנין בית־ישראל נאמר: “לא אתה תבנה לי הבית לשבת. והקימותי את זרעך אחריך וכו' הוא יבנה לי בית”. לוחות ראשונים נשברו; הבית הראשון נחרב. וצא וראה, מעשי ראשונים סימן לאחרונים. שיבת ציון אחרונה, שקדמו לה כמה וכמה עליות, נקראת, אמנם, על שם העליה הראשונה. ואילו עיקר הבנין והביסוס וכן הנפת דגל המדינה נעשו על ידי אנשי העליה השניה.

האם גזירה עליונה היא ראשית התבואה מעשר היא, לאדני, או להבדיל, לשממה. דור ראשון לגאולה הוא גם דור המדבר. הבנים ירשו את הארץ.

א' כסלו תש"ט

פנים לכאן ולכאן

החלטתי להסיח לפניכם צער אחד שנצטבר בלבי. איני מצפה לישועות ונחמות מהסחה זו. אבל מה אעשה והרגל הוא אצלי לשפוך לעתים מרי־שיחי ברבים.

בזמן האחרון הנני נבוך מאד ואיני יודע באיזה עולם אני חי, אם בעולם שכולו טוב וכל הפנים שוחקות או חס ושלום להיפך, בעולם שכולו קהה ואדיש וכל הפנים חמוצות. יש וטורדני רעיון, שכל אדם הוא דו־פרצופי וכל הדברים מתרחשים בחיים כפולים ואני עצמי נע ונד בין שני עולמות, מיטלטל אילך ואילך ואין בי נחת. וצרה יתירה, שבשעת טלטולי בדרכים בין שני העולמות אבד לי משהו יקר, נשמט מידי המשקף, משקל מצפן, השולט על אופן הראיה שלי, זה בית היוצר של השקפותי. משום שהכל כפול ומכופל בעיני נתערבבו לי מראות הנופים בכללם, אף נופי הפרצופים האנושיים. חוששני שלא אהיה מסוגל עוד לשפוט על צורה לאשורה ועל דבר כהלכתו, אלא הכל יהיה נראה לי תמיד פנים לכאן ולכאן.

אזכיר קצת נשכחות. ישובנו לא היה מעולם ישוב של רכּים. לא של רכּי־לבב, לא של בעלי נימוסים מרוכרכים, לא של אנשי מענה רך, אף לא של לובשי סבר־פנים רך ומתקתק. ניתן לומר ללא היסוס: מתוקי־מזג לא היו בינינו אלא במנין קטן. נמשלו אנשי ישראל לבני צרויה, אחותו של דוד המלך, שדוד עצמו התריע עליהם: “והאנשים האלה בני צרוּיה קשים”. לא נתכוונתי חלילה לקטרג על אנשי ארץ ישראל על שום קשיוּת ערפם. אין זו מן החכמה לקטרג ולבוא בטענה על מי שהוא או על משהו. צריך לקבל אנשים ודברים כמות שהם מבלי להילחם בפסיכולוגיה, כלומר, באופי או במנהג. ומה גם שאופי הבריות ומנהגותיהם יוצרים ממילא את התנאים הנוחים להסתגל אליהם.

אף ישובנו סיגלנו אל נימוסיו ולמדנו במשך שנים הלכות דרך־ארץ המקובלת בו.

רצונכם בדוגמאות? הנה מקצתן: אין נהוג בישובנו להקדים שלום איש לרעהו. ומה רע? נושאים שלום זה לזה בחשאי, אף ללא קידה. אומרים שלום בלב, בעפעוף־עין. רוצים לברך ורצון טוב מצטרף למעשה. ואם אחד עקשן וטרדן עוצר חברו ברחוב, תובע בפה ואומר: גזלן, מה לך עובר לידי ללא ברכה, אינך שואל ואינך משיב? מיד עונה לו חברו מיניה וביה: טעות היא בידך. אמרתי! וכבר נקבע מעין מנהג בארצנו, שאין אומרים זה לזה שלום אלא אומרים: אמרתי! ולאחר שאומרים אמרתי נפטרים בנחת־רוח ובסיפוק גמור. העיקר שיש סיפוק.

כיוצא בזה אין אדם במקומותינו מתבקש לישיבה בכניסתו למשרד פרטי או ציבורי, אלא אם כן הוא גברא רבא או עשירא רבא שרבים נצרכים לו. ולא חס ושלום משום שרוב אנשי ארץ ישראל רעים ואכזריים או יהירים, אלא פשוט משום שאין מדקדקים אצלנו בכיבודי ישיבה ואין גורסים פינוקים בין איש לרעהו. מה נפקא מינה מברכים או אין מברכים, יושבים או עומדים, מסבירים פנים או לאו. ואילו אניני הדעת שנוהגים פינוק בעצמם ומקפידים, למשל, על ישיבה דווקא בשעה שהם מרצים את ענינם לפני מי שהכוח או הדעה בידו, כבר סיגלו להם טכניקה מיוחדת לבלי להרגיש עצמם נפגעים בכבודם והם מזדרזים ויושבים מטעם עצמם. זריזים אלו מקדימים את בעל הבית והם נמצאים ישוּבים תוך כדי כניסתם לחדר פנימה, משל הם נפלו מבחוץ דרך הפּתח על הכסא בכוח הדוחף של איזו השגחה עליונה. כל מקום שנאמר השגחה עליונה, אף יד אדם באמצע. השגחה משמע טכניקה. וזו, כידוע, מסייעת תמיד בידי האדם למצוא את דרכו בחיים ולהסתגל לכל התנאים. הקיצור, אנו בני ארץ־ישראל כולנו עברנו דרך כּוּר ההסתגלות. הסתגלנו אל האַקלים, ואל התנאים, אף הסתגלנו זה אל זה; הסתגלנו לאי־שלום, לאי־ישיבה, לאי־סבר־פנים־יפות. ראינו שגלתה בת הצחוק מעל השפתיים ונתמעט המאור בפנים ופחתו והלכו הניבים הנלבבים בשימוש לשוננו, וכנגד זה רבתה הקרירות בין אדם לרעהו, אבל חדלנו לקרוא תגר ולהתמרמר. המתמרמרים הם לעולם מגוחכים. אדרבה, הפכנו את המצוקה לצדקה. שבחנו נוהג החומרה, התענגנו על גילוי הלב, גילינו רוב נקודות־חן בפשטות הביטוי, בגלמיות שביחסים. הגיעו הדברים לידי כך, שאם אומרים לפלוני “חמור” ותינוק זורק כלפי חברו או אף בפני המבוגר את שם המפורש “טמבּל”, הרי דיבור חד־משמעי זה מצלצל כמין מחמאה, לטיפה שבעל־פה. כן, מתרגלים ומסתגלים לאַקלים בין קר ובין חם, ובלבד שיהיו הלבושים הולמים את מזג האויר.

עד כאן בעבר. היה מזג־אויר קר שורר בישובנו, בנשמות, בפרצופים, בשיח ובשיג, אבל היה כלל לא רע באויר החד־משמעי. אולם בזמן האחרון בא בלבול לעולמנו ונתבלבל האקלים, נעשה מעורבב ומשונה. אי אתה יודע אם הוא קר או חם, ואולי פושר, וממילא אין יודע מה לבוש הולם אותו. הגעתי לעצם מרי שיחי. צער נצטבר בלבי. נבוך הנני. הכל עשוי בגזרת הכפולים כביכול; ואני לבדי עודני קיים בחד־משמעותי. לא אדבר בחידות. מותק ירד פתאום לעולמנו, רוך ועידון בכל, אף בפרצופים. מסתכל אני מסביבי ורואה לפעמים כל פנים מעין מנורה רבת־קנים מודלקה. אני מתכוון בעיקר לתצלומי הפנים, המתנוססים בעתונים המצויירים ושאינם מצויירים.

יש אומרים, אין מביאים ראיה מדיוקנאות בידי הצלם, שאינן אלא בבואות. איני בדעה זו. לדידי אף הבבואות הן גופים וצל הוא בגדר ממש. ראיה לדבר: סרטים על הבד.

איזו השפעה יוצאת לעתים מהם על הבריות. פעמים רישומם ניכר יותר מאשר של גופי־חיים. ובכן, הפרצופים של הצלם, שהם צללים לכאורה, כמה מאירים הם. גן־עדן של חיוכים פורח בהם. תחפשו בין הבריות, הקופצות מתוך המצלמות ישר לתוך עתונינו, פנים חמוצות הנודעות לנו משכבר – אין ואין. לאן נעלמו כל מרי המראה וחמורי הדיוקן, שהיו משוטטים תמיד בישובנו? הם לבשו כתנות אור, כתנות בת־צחוק, כתנות סבר רך ומתקתק. תצלומי האנשים, בין של אנשי־שם ובין של עלומי־שם, שזנקו רק לרגע של ארעי מתוך אלמוניותם אל הפומביות, שופעים מאור־פנים וחיוכים ונדיבות וחביבות ואדיבות עד בלי די. הרפתן והחייל, הפקיד והעסקן, הרופא והחולה המונח על שולחן הנתוחים, השחקן והכדורגלן, המורה והתלמיד, התינוק בעריסה, האחות הרחמניה, העולה החדש המניף את מטפחתו כדגל מעל סיפון האניה, הנואם על הדוכן, אם עובדת ונוער עובד, המנהיג והמדריך, לא כל שכּן הנערה החולבת פרה והבחורה הנצבת על המשמר ורובה בידה, אין צריך לומר השוטר, על אחת כמה השוטר הצבאי, כל היושב במשלט והמשתתף במפקד ובמסקר, הכל פניהם שקוּיים חדות שחוק וחמדת נימוס, חן וחסד ואהבת הבריות ושובע נדיבות. רואה אני: אלי הם מחייכים, אותי הם מחוננים במבטיהם, בכל עפעוף־עין הם אומרים חן־חן. אני טובל בים של חיוכים ונשיקות. עולם כל כך חביב ואנכי לא ידעתי.

תשאלו: ומה איכפת לך אם באמת כל כך חביב? ובאמת לא איכפת לי. ובכל זאת איכפּת לי, כנראה. פּחד בלב. יותר מדאי חביב. ואני טרם הסתגלתי לכך. אדרבה, רגיל ולמוּד הייתי בחוּמרה, בקפּדנות, בחומץ ־ והנה יין טוב ושוחק. לשעבר היה לי קר. ואילו כעת קר וגם חם. החיים מפגרים קצת אחרי התצלומים. והחיים עצמם עדיין אינם מאירים פנים. נמצא אני ורבים שכמותי רואים חיים כפולים ושרויים בעולם של דו־פרצופים.

אני נבוך. פנים חמוצות בחיים ופנים שוחקות בתמונה, נימוסים קשים יום־יום ואדיבות רכרכה בטקס ובמסקר, ובקבלת אורחים נכבדים מן החוץ. מיעוט אהבה במציאות ופלגי אהבה משתפכים בפרצופים על הבד ועל הנייר. חמסין חיוכים מכאן ומקרר חשמלי של מבטים מכאן, חמימות ממוגגת את הנפש וקור מקפיא את העצמות.

איני יכול לעמוד ברוח־פרצים זו. קשה לערוך “גלות” לאורך זמן בין פרצופים סובּטרופיים מצוּיירים ובין פרצופים ציר־צפוניים מציאותיים. זהו הענין. צר לי נורא. קר לי משום שגם חם לי, מר לי משום שיותר מדאי מותק שופע בכל ניב רשמי מטוּקס. נבוך אני ואיני יודע באיזה עולם הנני חי.

חושבני, שכל אדם חייב לדעת שלושה דברים, ואלו הם: מה השעה, ומה הענין ומה מזג־האויר מסביבו. ואני איני יודע מה שעה היא זו. אם שעת־נימוסין של טקסים וקבלת אורחים רמי־מעלה או שעה סתם; אם יום של חול גדול וכבד לנו או יום של תצלומים חוגגים. ואיני יודע אם קיץ או חורף לנו, אם עדיין תושב הצפון הנני או שלפתע פתאום העתקתי את מושבי לאקלים סוּבּטרופי של נפשות. אי־ידיעה גוררת אי־ידיעה. כיוון שהנני נבוך בזמן, הריני נבוך בכל. לשעבר ידעתי, למשל, שאוהבים מעט מאד בישובנו. והיה לזה הסבר מניח את הדעת. אוהבים מעט משום שאין פנאי. האהבה, כידוע, דורשת הרבה זמן. ומעשה בתינוק פיקח אחד שענה לפלוני שכן טורדן, שתבע ממנו אהבה, בערך כך: איני יכול לאהוב אותך משום שאני צריך לאהוב את אבא שלי ואת אמא שלי ואת הדוד והדודה שלי ואת עמוס חברי גם כן, לכו איני יכול לאהוב גם אותך. צדק אותו תינוק פיקח. האהבה היא עניין של זמן, של כוח. היא עבודה קשה. ויש שיעור לכוח העבודה של בר נש. אף אנשי ארץ ישראל נהגו בעבר חסכון באהבה, כיון שכל יהודי חייב לאהוב את העם, את הארץ, את בנין הארץ, את ציון וירושלים, את עבודת האדמה, כל כך הרבה עדות לאהוב, את האבנים לחונן, ואת שמי ישראל בוודאי שצריך לאהוב, פעמים הוא מודיע קצת אהבה גם לבן־מעמדו או לחבר במפלגתו – ואין לו עוד זמן וכוח לאהוב את האדם באשר הוא אזרח, שכן, עובר־אורח ונברא בצלם. לפיכך לא היו אנשי ארץ־ישראל פזרנים ברגשי־אהבה, על אחת במה בוידויי־אהבה. ויש בחזיון זה גם הרבה טעמים לשבח. קמצנים לאהבה אפשר שיהיו פזרנים ליושר, לאמת, למעשים טובים. ואכן, חותם של אמת קפּדנית היה טבוע ברוב יחסים ומעשים שבישוב. עדים לכך ויכוחים גלויי־לב, הדיבור הדווקאי. חתכוּ ניבים עוקצניים, נוקבים ויורדים; חשפו עד השרשים. כל אחד חייל בחזית. לא לקחו פרצופים בהשאלה וחיוכים בהקפה. התמונה אחת בחיים ועל הבמות, במציאות ובטקס.

והנה התמונה נתפוררה. לא עוד אנשי־מקשה. לא עוד עור אחד ולא עוד אור או אי־אור אחד. כפילות רואה אני בכל. מהלך ת"ק פּרסה מבדיל בין הממש ובין הבבואָה, בין הגוף ובין התצלום, בין הפנים כהויתם ובין הפנים שבהקפה המשתקפים במצוייר. אני איש נבוך ועייף חייב לעשות מפעם לפעם מהלך כה רב, לכתת את רגלי, להחליף נקודות־השקפה, לכוון את המשקף שלי לסירוגין לכאן ולכאן. דנים אותי ברותחים ובצוננים בזה אחר זה ואף בבת־אחת. ממרירים וממתיקים בו ברגע. בתוך גן־עדן של חיוכים הפורח בתצלומים מתבצר גיהינום של יחסים נוקשים. יש גורם שלילי בעצם עלייתה לגדולה של המצלמה. את רוב המלאי של הרגש הטוב והחיוכים המהבהבים מבזבזים נוכח הצלם ומשתייר מעט מאד נפשיות ולבביות עבור החיים. הצלם עלה בחלונותינו ומרושש אותנו. הוא שופך את כל האורים על הבבואה והמציאות עצמה עוטה אופל. לקריאתו הסתומה של גיתה “הרבו אורה” יש לפרש ולומר: הרבו אור בפנימיותכם, זרעו יתר אורה בחיים שבצנעה, שפכו אור הנדיבות על כל סביבותיכם, תחת להשקות בפלגי אורה את דפי העתונים המצויירים ולצער את לבנו בפנים לכאן ולכאן.

ח' כסלו תש"ט

פיוס

עולה חדש, מר נפש, שופך את מרי שיחו:

– הכל מרננים שבארץ ישראל אדם זקוק לפרוטקציה, ומי שאין בידו פרוטקציה אין לו שום תקוה להסתדר ולבוא לידי איזה מעמד של פרנסה. כן, פרוטקציה, פרוטקציה, זו פותחת לפני העולה החדש את כל הדלתות. אין לך פרוטקציה, לך והשתטח ברחוב. אין דואג ואין מרחם. ואמנם, כמה מחברי לעליה כבר הספיקו להסתדר בזכות הפרוטקציה. סדום כאן ולא ארץ־ישראל.

בן־שיחו מאזין לדבריו בהשתתפות, אף שהוא מבקש להמתיק את הדין. אומר:

– סדום היא לשון הגזמה. קשיחות־לב בוודאי מצויה כאן כבכל מקום אחר. אין צריך לומר שאין אנו יוצאים כל צרכנו ידי חובת הכנסת אורחים לאחים שבי־גולה ודויי־נפש. ואילו זכינו היו הדברים שמחים יותר והלבבות פתוחים יותר ואף הפנים מאירות יותר למראה השבים לציון מכל מחנות הנידחים כיונים השבות אל ארבותיהן. אלא שגוזמה היא להגיד שאנו לגמרי רעים ואכזרים ושאין אנו נוקפים חס ושלום אצבע לטובת העולים החדשים. אשר לפרוטקציה הרי גם לגבי זו אין להגזים. לא כל מה שיש לו שם רע של פרוטקציה הוא באמת בגדר זה. הגע עצמך, עולה חדש שיש לו כאן אח, שאר־בשר או אפילו ידיד סתם, מתחייב שיש לו כאן עוזר ותומך. אין לעקור רגשות אנושיים משרשם. כל אדם קרוב אצל קרובו ורוצה לגמול לו טובה, לעמוד לו בשעת דחקו, להשיג עבורו עבודה וכל פרנסה אחרת כשזה נצרך לה. הריהו מכוונו ומדריכו ומסייע בידו לדפוק במקום שצריך לדפוק ולפתוח לפניו את שערי הפרנסה. אין זה דווקא פרוטקציה במשמעה הביש, הנודע לשמצה, אלא הושטת יד עזרה והדרכה. כלום אסור להורות דרך לחברך הנתון במצוקה ולומר לו: צעד לשם ותיחלץ מן המצוקה? הוא הדבר: חובה להבדיל בין פרוטקציה למתן עצה, בין הושטת עזרה לנצרך באופן חוקי לבין רדיפה אחרי שלמונים והתנהגות של משוא־פנים. אלו המפיצים שמועות בדבר שלטון הפרוטקציה אינם זהירים בהערכותיהם, אינם בוחנים ואינם בודקים, הם סתם נגררים אחרי שמועות שוא ושקר או נותנים אף הם את חלקם בהפצת סיפורי־מעשיות מוגזמים לכל הפחות. הטוב לכל עולה חדש תחת להיעשות מחמת קוצר־רוח וצער הלב סוכן שלא מדעת להפצת דיבות, יבחן נא את דרכו יפה בחיים החדשים, ישים אל לבו מה חפצו, מה מעמד מבקש הוא לעצמו כאן ההולם את יכלתו בתנאים ההווים. וכשיהיה חפצו ברור לפניו יבקש אנשים מבין מכריו לסייע לו בהגשמת חפצו. ואם יבקש ימצא אל־נכון. סוף־סוף אי־אפשר לתת לאדם התמנוּת עד שמכירים אותו, את מידת ישרו ואת היקף כשרונותיו. על כרחו כל אחד מחפש לו בסביבה החדשה אנשים המכירים אותו מלשעבר. אל תאמר פרוטקציה, אמור היכרות. בלעדיה קשה באמת להשיג אחיזה בשום חברה.

העולה החדש מחייך בעינים נוטפות צער והבנה:

– זהו. זהו. אף אני סבור כך. לאמיתו של דבר הרי גם אני כבר קיבלתי משהו בחלקי כאן בארץ. ברוך השם כבר השגתי דירה מרוּוחה, נאה דווקא, וסמוך לכניסתי לארץ, אם כי כמה מחברי לטלטולים טרם הגיעו לכך.

– והדירה מנין?

– מה שייך מניין? בזכות מכּר אחד, זאת אומרת, ידיד שלי, שדרך מקרה נזדמן לי ביום הראשון סמוך לירידתי מן האניה. הוא שהדריכני על איזה כפתור יש ללחוץ. ואכן, לחצתי. וברוך השם כבר הגעתי אל הנחלה. יש לי דירה־מלוּכה, אלא מה חסר אני? קצת פרנסה. לחם לאכול. אילו רק עוד פרנסה מעט הריני בא גם אל המנוחה. ומי ידמה לי?

– אף הפרנסה תבוא. רק סבלנות. אמונה ובטחון. סבלנות פירושה כוח לסבול יסורים. אין ארץ־ישראל נקנית אלא ביסורים. וכלום אנו, העולים הראשונים, לא סבלנו הרבה עד שהגענו לידי מעמד כל שהוא? כלום הכינו לנו דירות מרווחות, פרנסה בשפע, כבישים מתוקנים, פנים מאירות, אחוה וריעות? עברנו מדורי־סבל רבים. אבל אין לנו טענות לארץ־ישראל. אין לנו טענות. ארץ־ישראל נתנה לנו הרבה: גג על הראש, קרקע תחת הרגליים, קומה זקופה, שפה עברית חיה בפה, בטחון בעתיד הדורות ובנצח ישראל, בהמשך של עשרים וארבעה כתבי הקודש. ארץ־ישראל נתנה לנו את עצמה. ודי לנו בכך. אין לנו טענות לארץ־ישראל.

– וכלום יש לי טענות לארץ־ישראל? – עולה וזורח אור ציון בעיני הגלות הנפחדות של העולה החדש – לארץ־ישראל בוודאי אין לי טענות חס ושלום. ארץ יפה, חמודה, יקרה, שופעת אור תמיד, חומה מחיה נפשות. ציון היא משׂושׂ כל לב. ואשר לפירות הארץ, כלום יש פרי טוב כפריה? אמרתי היום, היום דווקא אמרתי לרעיתי: אילו שׂמו כל פירות העולם בכף אחת של המאזנים ואת האשכולית של הארץ בכף שניה תכריע האשכולית את כל פירות העולם. אין טעם טוב כטעמה ואין מתק כמתקה. הכל בארץ טוב ומתוק. פּת במלח ובארץ־ישראל. אף לא פּת במלח, אלא פּת חרבה שמלפפים אותה בארץ־ישראל – אף היא מאכל מלכים. אלא צריך שתהיה פּת חרבה זו. פּרוסת־לחם מרוּחה בארץ ישראל. בנת? ואם תרצה לומר הרי אני מאמין בעומק לבי, שאף פּת תהיה לי. ואלא מה? אמוּת כאן מרעב חס ושלום? אנוּ העולים החדשים דווּיים אנו, סחופים אנו, מרי־נפש אנו מרוב צער ועלבונות, אבל חס ושלום לומר שאיננו בעלי־בטחון. אף אנו יהודים מאמינים בני מאמינים. ואני מאמין: יגעתי מצאתי. וכלום אני מאבן נולדתי שמא תאמר שאין לי מנין חברים, ידידים ורעים, אף ידידי־נפש משלי כאן. צריך אני רק לחפשם ואמצאם. ובעצם מסכים אני לדעתך: אי אפשר לשנות סדרי בראשית. כל ישראל אחים. אבל אח פדה יפדה איש. טבע הדברים שכל אחד רוצה להיות גואל לקרובו לקיים מבשרך אל תתעלם. רגשות אנושיים עומדים בחזקתם גם כאן. הידיד ידיד הוא לעולם. ויש לחפש ידידים כמה שנאמר: עשה לך רב וקנה לך ריע, או לכל הפחות רכוש לך מכרים. לעולם יהא אדם מעורב עם הבריות. וחזקה על מי שהוא מעורב עם הבריות שיגיע בסופו גם לידי עירוב תבשילין – מסיים הוא בחיוך רחב המשתפך על פניו. החיוך יש לו כמה משמעיות: קורת־רוח מן החידוד, אור זרוע של תקוה ובטחון ואף חרטה ותשובה על חלקו בהגזמה בדבר רוע לבם של אנשי הארץ. ועיקרו חיוך של פיוס.

כ“ט כסלו תש”ט

בשפת המדינה

פגשתי בפלוני והוא מאנשי שלומי ושאלתיו בענין פשוט לכאורה להסביר לי משהו. הוא הקשיב בסבר־פנים חשוב וענה בארשת־פנים מסתורים כמעט:

– דומה שהענין נתון בשלב שלפי שעה איני מוסמך להגיד עליו שום דבר ברור.

– השמועה אומרת שיש איזו התקדמות במצב. לא כן? – נקטתי אף אני דיבור מסוייג.

פרצופו לבש הבעה נוקשית; נעימתו החמירה:

– זו היא שמועה מרחיקה לכת. איני יכול לא לאַשר ולא להכחיש אותה. הרהרתי חרטה, שנמצאתי לוחץ על אדם עובר לפי תומו לגלות לפני דבר שהשתיקה יפה לו, כנראה. נפרדתי הימנו בשלום טוב. לא עברו רגעים מרובים והמקרה זימן לפני שוב אחד מאנשי שלומי. נתתי לו שלום, החזיר לי שלום. הנימוס מחייב ניב־שפתיים. מעשה שטן. בפעם שניה לא נזהרתי בלשוני ושאלתי להגיד לי מה חדש בענין הסכסוך שנפל בין שני גושים ציבוריים, ובעצם בין שני מוסדות חשובים. לפי מיטב ידיעתי לא היתה לו כל נגיעה אישית בדבר. אף שייכותי שלי למעשה לא היה אלא בגדר סקרנות טהורה, נחלת כל בעלי המשאלות הטובות במדינתנו לשמוע בשורות ונחמות על ריבוי השלום בישראל.

– דומה שאתה קרוב יותר ממני למקורות – אמרתי בהתנצלות על תחילת שיחי, מעשה טרדן.

– מקורות היא מלה שנתיישנה, חביבי – השיב מיניה וביה בנעימה אפיטרופוסית. איני מצוי אצל מקורות. פעמים יגונב אלי משהו מפי גורמים.

– והגורמים מה אומרים? – שאלתי מתוך החלטה גמורה לבלי להיסוג לאלתר כבמקרה הראשון. וזה לו עונש על היוהרה שבדבורו.

– הגורמים אינם אומרים, אלא רומזים.

– ומה נרמז לך מפי הגורמים? כלום יש סכוי לשלום קרוב בין שני היריבים?

– יתכן שמתרחש משהו בשטח זה – השיב בשפה רפה – אם כי אין להגיד אל נכון, כי משהו מתרחש באמת.

– ואלי הגיע הקול, ששני הצדדים כבר פתחו במשא ומתן – הטעמתי את המלים לשם עידוד עצמי מסתמא.

– דבר שהוגד לך אינו מציאותי כלל, אף מוסמך אני להצהיר בפניך, שהעובדות אינן מאשרות אותו.

– רצונך לומר, שאין כל משא ומתן?

– זהו. זהו. ברם, אין להגיד בפה מלא, שגם לא היה כל נסיון לכך. היה משהו בדומה לזה. נאמר: גישושים היו.

– כלומר, גישושים למשא ומתן.

– והרי תבין, כי רב הוא המהלך בין משא ומתן לבין גישושים למשא ומתן – הצהיר האיש בנעימה למדנית.

– אודה לך על האמת: הנני מקצת בור בפרשה זו ואיני מבחין יפה בין מה שקוראים משא ומתן ובין מה שאינו אלא גישושים אליו – אמרתי בהתנצלות, אף היא תוקפנית קצת – לדידי היינו הך.

– לדידך. אבל אי אתה יכול לחייב גם אחרים שידברו במונחים המקובלים עליך בלבד – הטיח בקפידה גלויה, שהיתה, כנראה, בבואה מבת־הקול הקנטרנית שבצבצה בתשובתי – הבריות דרך כלל יודעות להבדיל בין שלביו השונים של משא ומתן למה שקודם להם, אשר לנידון שלנו, הרי לא הגיעו עדיין הגורמים אפילו לשלב ראשון של משא ומתן, ואין כל בטחון, שכבר נעשו כדבעי הגישושים הראשונים. אלא שאין אנו פטורים מלהגיד, כי הענין זז בכל זאת מנקודת הקפאון. – זז, משמע…

– כן. זז מנקודת הקפאון. ולא יותר מכך. ואולי גם פחות מכך – שינה לפתע את מבע קולו וסבר פניו. כאילו נתפס פתאום לנימוק חדש המערער את הצהרתו הקודמת – אנו מצווים לדבר על כל פרט של הפרשה הזאת בהסתייגות מרובה, חביבי, זהו ענין מסובך למדי – השמיע כעת כל משפט בהטעמה יתירה ובקול מורם, שהגביר משום־מה את המבע המסתורי בפניו – ולדיוקו של דבר, מצב הקפאון עודנו בהויתו, אלא שבצבץ בו סדק כל שהוא ומבעד לסדק מנצנץ מעין שביב סיכוי לתזוזה מנקודת הקפאון, ואם תמצא לומר אפשר להגדיר את המצב בערך כך: חוגים אופטימיים, יודעי־דבר סבורים, שאם כי המצב אינו משביע רצון, אינו בכל זאת מחוסר־תקוה. ומומחים מניחים, כי בכל זאת זז משהו, אני בלשוני שלי: מורגש מעין משב־רוח רענן יותר. זה הכל מה שאפשר להגיד. ואין זה מן הנמנע, שהמצב של עכשיו, יש בו כדי לשמש קרש־קפיצה לאיזה שנוי המסתמן באופק, ואז אולי יותקן הבסיס לגישושים למשא ומתן. אם כי בטחון גמור אין עדיין. בכל אופן הענין עדין למדי, ומסתבר, כי אין כל יסוד להגיד, שכבר הותקן הבסיס לגישושים. אני מדבר באופטימיות זהירה.

– אף לא בסיס לגישושים למשא ומתן? – פרצה מפי קריאה של מרי ויאוש גם יחד – ואלא מה נתחדש?

– אם שואל אתה באמת ובתמים מה נתחדש, הנני להגיד לך – ענה בן־שיחי במענה רך ומלבב במשיות הקול ואף פניו נעשו שוחקות, כאילו שינה לפתע את טעמו כנגדי מן הקצה אל הקצה לשם תשובת המשקל לרוגזי הגלוי – אני כשלעצמי אילו נדרשתי להגדיר את המצב כהויתו הייתי אומר, שאם כי אין עדיין בהתנהגותם של שני הגורמים כדי הבטחת בסיס לגישושים בדבר משא ומתן, יש בה מכל מקום משום זינוקים ראשונים לטרום־גישושים לשם התקנת הבסיס למשא ומתן. אלא שגישה ריאליסטית מחייבת אותנו להגיד, כי הענין בכללו עודנו מעורפל למדי, ולעת עתה אין סיכויים אלא קלושים ביותר להפוגה, לא כל שכן לשביתת נשק ממש.

לא ידעתי אם האיש מסיח לפי תומו או מבקש לקנתרני בלצון קל. כיוון שמאור פניו כבה לאלתר והבעתו חזרה ולבשה מסתורין נסתבר לי, שאפילו הוא משטה בי מקצת, הריהו נוהג את ליצנותו גם כן בכובד ראש.

– הנח – אמרתי לו אף אני בקול ספק מלבב וספק מייסר וגוער – מה אתה מערפל כל כך ומה לשון זהירה ומשתמטת אתה נוקט בדבורך עמי? דבר אלי בלשון בני אדם.

– גם אתה? – הטיח בן־שיחי בגערה נלבבה, דו משמעית אף היא – איני מדבר בלשון בני־אדם? אני מכל מקום מדבר בשפה השגורה בפי כל הבריות בימינו. בפי כל הבריות בני ימינו, ולא בני דור מתושלח, כמוך למשל, אני מדבר בשפת ימינו, בשפת חכמי מדינתנו – הפטיר בקול חוגג ותוקפני – אני מדבר אליך בלשון חכמי־מדינה, בשפת המדינה, ואילו אתה מקשקש במחילה מכבודך בשפה הנשמעת כאספרנטו ישן־נושן, בשפה פרטית משלך ומשל עשרה בטלנים כמותך, שעוד נותרו לפליטה בימינו. אתה, חביבי, יש לך בפיך מין שפה ב', שתינוקות משתמשים בה, ואילו אני מדבר אליך בשפת המדינה. בנת?

י“ג טבת תש”ט.

על טקסים בלי רוגז ובלי רחמים

א

עדיין עומד בכל תקפו ירח הדבש של המדינה – ירח ארוך המחזיק ירחים רבים – ובדרך כלל אנו שרויים במצב רוח מרומם, הכרוך ברוב עצרות־עם, אספות חגיגות וטקסים מרהיבי־עינים ומשמחי־לב. אף על פי כן כבר הגיעה השעה, כמדומה, להשקיף על כל הענינים האלה גם מצד השני של המטבע ללא חשש שמא יטיל דבור מפוכח קורטוב מרירי בטעם הדבש המתוק.

החג נאה לו שלא יהא תדיר; הרגשת־חג מתמדת פוגעת בכושר העשיה ואף בטוב־טעם השיפוט הנכון; רבוי הטקסים מקנה למעטים המשתתפים בהם – ואכן, רק מעטים, והם המקורבים למלכות, או המיוחסים, בעלי זכויות יתר, ראשי הקרואים והמחותנים הראשיים בכל החגיגות והמסיבות – השגה מוטעית של עלית־נשמה, שאינה יונקת ממקור ההתלהבות הטבעית, ואילו בלב המרובים, שעל אף כל הרצון הטוב אי אפשר לשתפם בסוד הקרואים המכובדים, הוא מעורר גם כן מעין הרגשה בלתי מציאותית של הפסד־מה וקיפוח.

חושבני שהלקוי הראשון קשה מן השני. אם פלוני, למשל, לא היה נוכח בטקס, שהיה רב־רושם, לפי הודעת העתונים, ממש בבחינת עין לא ראתה, הריהו מצטער קצת או הרבה על החסרון שנפל בגורלו, ואף, נניח, מתבייש מקצת. אבל הוא מוצא לו נחמה פורתא שממלא את חסרונו בפועל על ידי פעולת דמיונו וסופג ככל האפשר יותר הדי רשמים מפי הקריאה או השמועה. ואם לקריאה הרי עתונינו אינם מקמצים ברוך השם בצבעים בהירים ובתיאורים מפורטים לתנות את גודל ההוד והפאר של המעמד. תמצא לומר דלה הלשון ועניים הניבים. הרי גם הצלמים אינם שובתים חלילה – ואשר נבצר מקולמוס הכתבים אותו תביע המצלמה בתמונות מאירות עיניים. כנגד זה נדמה לי שדווקא האישים הנכבדים, המצויים ברוב אספות חג ומועד ושבמקום טקס שם הם, מאבדים משהו יקר, מלבב ורענן מאד על ידי כך שעיניהם מתחילות להתפלבל מרוב הצצה בתאורות ובתפאורות ולבם נעשה גס בראוות וחושיהם מתקהים מחמת התפעלות־תמיד. וזאת לדעת: כל הצגה מניחה לאחריה איזה משקע של אכזבה מעטה ושל ריקנות לא פחותה מן האכזבה. סוף־סוף אין החיים באים לידי ביטויים המובהק בטקסים. ובדומה לכך יש להניח שאין החיים וההיסטוריה חופפים זה את זה.

הגעתי לעצם הענין. היסטוריה וחיים אינם היינו־הך. שעה שאנו עושים היסטוריה אינה דווקא הזמן שבו החיים נעשים. אשרי העם הממעט ככל האפשר לעשות היסטוריה, וכנגד זה מרבה חיים. עמים נבונים, חזקים, מרחיקי־ראות שבזכרונם הקבוצי נאגר נסיון רב־דורות, נזהרים מהבלטה עצמית אפילו בינם לבין עצמם והם משכילים אל החיים הרבה יותר מאשר אל הראוות. מסתבר שהם נמנעים מלהרבות הצגות ומלעשות רעש על סביבותיהם. אף הילוכם שקט וצעידתם בקול דממה דקה. משום כך אין הם מצויים אצל מצעדים ואינם מתירים ימים־טובים פומביים אלא במספר קטן. וכלום מי אינו מבין, שטקסים בשפע מרוששים עם ורוב עצרות ושבתונים מגדילים את הבטלה וחגיגות יתירה, הרצופה נאומים, ויכוחים ודיונים לאין שיעור והצהרות מקרן השפע, סופה שהיא פוגעת בכושר העבודה ובעשית החולין, שהם עיקר חיינו, ומזיקה למפעל הבנין והישוב?

כן, הכל, דומה, יודעים זאת. אלא שאין אנו מסוגלים לעת־עתה לנטוע את הדעת הזאת במרכז מחשבתנו ולכוון על פיה את מעשינו. עדיין עומד בכל תקפו ירח הדבש של המדינה ואנו שרויים רוב הימים במצב־רוח מרומם. אמת היא שהננו כחולמים. איננו יכולים שלא להשתאות מפעם לפעם על הנסים והנפלאות שהתרגשו עלינו. אי אפשר לנו שלא להינשא מפעם לפעם בנחשולי ההתלהבות ושלא להיגרר אחרי טקסים חדשים. אולם כיוון שאיננו מסוגלים ואיננו יכולים ואי אפשר לנו, ראוי גם כן להשמיע לפעמים על כיבוש יצר הטקסים ושימת רסן בפני זרמי ההתפעלות. התלהבות, שמגבירים את להבותיה, עשויה להיהפך לבולמוס, להיסטריה.

ב

כשם שאין זו מן המידה להפליג במעלת חשיבותם של טכסי־עם, כך לא מן החכמה היא להגזים התפעלות מטקסי שלטון וגינוני שררה ועצמאות, שזכינו להם מקץ יובלות של שיעבוד־גלויות. אפשר זו היא תביעה, שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה ושאין המיעוט העומד בראש הצבור ומכוון אותו רואה צורך לעמוד בה. אבל אמת היא, שנוסף על ההתרגשות האמתית הפועמת אותנו מהישיגי עצמאותנו, יש גם יד המנצחת על מלאכת ההתרגשות הזאת ומשפשפת לא במעט את מודד החום של ההתלהבות להעלות את חומו. ויד זו כמה אצבעות לה. אצבע הכתבים הנלהבים, אצבע רבי הטקסים המגבירים מתיחות ומאדירים פתוס. חבל על רגשי הפתוס המתבזבזים על רוב דברים חיצוניים או ענינים שאינם חיוניים ביותר. עיקרו של הפתוס דרוש ליומיומיות הפשוטה, לעמל המתמיד, למלחמת הקיום החמרי והרוחני שאינה פוסקת עולמית, לחיים ממש ולא לנובלות של חיים.

הננו מדינה צעירה, אבל כלל לא עם צעיר. כבר ראינו מראות ושמענו הרבה על מפעלות גויים וממלכות. מסתבר שאנו מקבלים נחת מן הדפוסים הממלכתיים שכבשנו לנו בעמל וזיעה של שלושה דורות ובדם גבורים מן השילשים בישראל. לקבל נחת אפשר, אבל אין טעם להתמוגג מנחת. דפוסים אינם אלא קליפות. הכל תלוי בתוכן שיימזג לתוכם. ולגבי התוכן עדיין מרובה התעיה וגדולה המבוכה. טוב נעשה אם נמעיט בתרועות ובהצהרות ונרבה ביגיעה שבצנעה ואף בהתבוננות חרישית. לשעבר לעגנו קצת לציונות של “הידד”. האומנם נתרגל מראשית מצעדנו בממלכתיות של “הידד”? אפשר להבין לרגשת לב הרבים בקריאות הפליאה וההשתוממות: מי פילל ומי מילל שאנו עוד בעינינו נזכה לסדר של שלטון ישראלי ואף נצליח לעשותו! אשרינו שבמו עינינו רואים אנו את הנשיא הראשון למדינת ישראל לאחר אלפיים שנות חורבן, את ראש הממשלה הראשון, את השר הראשון, את ראש המטה הכללי הראשון, את רב־אלוף הראשון, את הקצין הראשי בחיל התעופה ובחיל הים, את רב החובל הראשון בצי המסחרי הישראלי. כן, הכל אצלנו בגדר ראשון. והרי זה לא כבר היו הכל ממלאים פיהם תהלות ותשבחות לילד העברי הראשון שמגמגם עברית, לחורש הראשון, לחלוץ הראשון, לפועל הרכבת הראשון, ואחד העם ברך שהחיינו על פרק קצר שנכתב בכתב־עת ארצישראלי על שיטת הזיבול, ולא נחה דעתו עד שהכריז, כי מן הזבל עולה אליו ריח הבושם של ארץ־ישראל, ובכן, אנו עושים כעת בעצם חזרה של ראשונים על הראשונים, שהיו לנו כבר לפני דורותיים ושלושה דורות. וכשם שהתרגלנו לראשונים ההם כך עלינו להתרגל, וחיש־מהר ככל האפשר, לראשונים השניים. אין לנו ברירה, על כרחנו להתרגל בעובדה זו שיש לנו ראש מדינה וראש ממשלה ושר הפנים ושר החוץ וקצינים גבוהים ואף פקידים גבוהים ואספה מכוננת ושגרירים נשלחים אלינו מכל הארצות ומדברים אלינו שגרירית ואנו עונים להם שגרירית, ולפי הצורך הננו מקיימים טקסים ועורכים קבלות־פנים ונכנסים במשא ובמתן עם מדינות־חוץ וכותבים חוזים וקושרים בריתות. הכל כנוהג שבעולם. ויש להשלים עם הרעיון, שכל זה הוא בדרך הטבע. אין כאן לא נסים ולא נפלאות. אין אנו מקיימים כל יום שני וחמישי מעמד היסטורי, לא כל תהלוכה וטקס בגדר מאורע ואין כל מעשה גדול או קטן של מוסד ממשלתי זה או אחר, ואף של כל הממשלה, מעשה הרה־עולם, אשר זכרו ייחרת בלב כל הדורות, או, כפי שהנואמים מצהירים במיטב הנאום, בלב כל העמים.

יאה לנו צניעות, הולמת אותנו הענוה. צניעות וענוה בעשיה ובדבור, בתהלוכה ובטקס. אם לאו עשויים אנו לבוא לידי גיחוך בעיני עצמנו, ובעיני אחרים לא כל שכן. ואין דבר נלעג מן הגיחוך. כשם שיש אדם קרתני ועיר קרתנית כך עשויה מדינה להיות קרתנית. מדינת ישראל חייבת זהירות יתר בשביל להתרחק מן הקרתניות. הננו טירונים בין הממלכות, אבל אין אנו תינוקות בין הגויים.

ג

ובסמיכות לענין הטקסים והכינוסים פרשיה אחת, צדדית קצת.

כל פעם שמתקיימת עצרת־עם חגיגית ונערך טקס רב־רושם, מתברר לאחר מעשה או גם לפני המעשה, שבין הקרואים והמכובדים לא נמצא הסופר והאמן. ומיד אחד הסופרים והאמנים תובע בפומבי את עלבונו. או מי שהוא מן הקהל מתנדב להיעלב בפומבי מטעם צבור הסופרים והאמנים שנתקפח חלקו.

תמה אני, אם יש מקום לעליבות זו, המיוסדת כל עיקרה על שתי הנחות,

שההשתתפות בטקסים היא עבודה פוריה ומועילה מאד וכן שעצם הזימון לטקס יש בו משום מתן כבוד והוקרה לאדם. לדידי שתי ההנחות האלו אינן נכונות. הטקס הוא אולי דבר שבהכרח, במיעוטו, כמובן; אבל כיוון שהוא נעשה מה איכפת לו לזה שלא הוזמן, אם הענין ההכרחי נעשה בלעדיו? העיקר שנעשה. ואות כבוד והוקרה כלום דרוש לאומן המכבד את נפשו ומוקיר את מקצועו? אהבת האומנות והוקרתה היא הטובה שבפרסים. לדידי קצת רחמנות על האנשים שמעמדם מחייבם שיתוף בטקסים.

לא זו אף זו, צדקה עושים לאנשי השרת של האמנות לכל ענפיה, שמרחיקים אותם מן המסיבות הפומביות ומכל מקומות הראוות החיצוניות. אמנות עיקרה פנימיות ותמצית, דביקות בעיקר, בחיים של ממש. החיות האמתית אינה באה לידי גלוי בראוות, במפקדים ובמסקרים, ולאו דווקא בהתאסף ראשי עם ומנהיגי מפלגות ודוברים ראשיים להתמודדות בנאומים חזקים. יש תאי־חיים קטנים, שבהם דווקא מפכים החיים בעוז. בסדנה, בבית החרושת, בגני־ילדים, בכתה של בית הספר, בחוג המשפחה, במושב רעים, בגינת הירקות, בין הקמה בשדה, אף בין ארבעת הקירות ליד השולחן ועליו ספר־קריאה. לא כל שכן במקום שילדים משחקים במצהלות־צחוק ובמשובה, שם, שם מכים החיים את גליהם. שם לא טקסים פועלים, אלא הממשות לאמתה נושאת את מדברותיה. שם מתחוללים הכינוסים רבי הכוח וגדולי העלילה. כל החפץ לראות חיים במלואם ולהידבק בעם ולשתות ממעינותיו, ילך אל גופי החיים, שהם כמעינות הנובעים ושהדרך אליהם אינה חסומה בסדרנים בודקי כרטיסים.

אין גורמים פחתת או פחיתות כל שהיא לאמן, שאין מביאים אותו בין הקרואים הראשיים לטקסים. אדרבה, טובה היא לו. אילו היו חלילה משתפים אותו בכל הטקסים, מלאכתו אימתי היתה נעשית?

ומותר להגיד ללא היסוס: מתארי החיים, חוקרי האומה, הוגי מחשבת המדינה ותוכני רוחה ונפתולי גורלותיה, כל העמלים למתן צורה לתכנים השוטפים, טובה להם תלישות מעט מן החיים הצבוריים לשם עלוי אמונתם. כשרונות אמנותיים אינם יכולים להתבשל בתוך הקלחת הצבורית; הם מבשילים יפה בצנעה, ומוטב להם שיהיו שמוטים קצת לקרן־זוית. אמנם, יצר־לב הוא במחילה להוט אחרי פומבי ופרסומת. אבל כלום אפשר להצליח באיזה מקצוע בלי כיבוש היצר?

וכבר סח ניצשה מעשה בתלמיד־חכם מתבודד שכתב על דלתו: מי שיפקוד את נוי, יגרום לי כבוד, ומי שיוקיר רגליו ממנו, יגרום לי נחת־ רוח.

י“ט בשבט תש”ט

חמורו של משיח

– ובכן, אומר לי מכרי משכבר זה מקרוב בא לארץ, אתה חי לך בארץ־ישראל ולא כלום, כאילו הורתך ולידתך כאן, וכאילו דרך הטבע בדבר, ואתה כמה זמן ישיבתך כאן? כמעט רבע המאה. כך, כך, הרי הנך מן הותיקים ממש. וכבר לבך גס בכל. לא כן? מתרגלים לכל, אף לפלאי הפלאים מתרגלים, כיוון דדש דש. ואין צריך לומר שכבר נעשית מורגל גם בנס הגדול שבגדולים, בנס של מלכות ישראל, מה שייך? יש לנו מדינה, יש לנו צבא, יש לנו שרים ומוסדות ממשלתיים משלנו, יש לנו קרקעות שנפלו בחלקנו, יש לנו ויש לנו. מה שייך? מלכות! לא כן ואילו אני, אומר לך את האמת, הנני פשוט נבהל ומשתומם למראה עיני. נפלאתי מאד, אביט ולא אאמין. בשכלי אני מבין כל זאת, אבל ברגשי טרם השגתי זאת. פשוט, איני מסוגל להקיף את כל המערכה. בוודאי ובוודאי המעשים והמאורעות והמפעלים מדברים בעדם. כיצד אתם הותיקים מבטאים זאת? מציאות אומרים אתם. כן, אתם קוראים לזה מציאות, אבל אני איני יכול לכנות זאת אלא בשם מציאה, מציאה שבהסח הדעת, הרי זה אחד מדברי הסגולה, שאינם באים אלא בהיסח הדעת, כגון שאמרו על ביאת המשיח שהיא בהיסח הדעת. ובאמת: משיח, ימות המשיח. אולם דומה שאתם הותיקים שנתרגלתם משכבר לחמודות ארץ־ישראל, לישיבתכם בארץ, כן, לישיבתכם כאן, שהיא פלא ישן־נושן וחדש כאחד, אינכם מסוגלים להבין את מלוא עוצם המתיקות של ביאת המשיח. אתם שהנכם בעלי הנס אינכם מרגישים בנסכם.

מכרי משכבר, שזה עתה עלה לארץ ובא תחת צל קורתי להתראות עמי פנים, כפי לשונו הנמלצה והנלבבה מאד – שפת עבר בארצות לא־שם, ואולי גם לא יפת – מעיף את מבטו על סביבותיו. מבטיו לרגע יונים, לרגע מבהיקים כשל חתול באופל, לרגע חרדים ומסלידים כשל מי שמציץ בחמה. הוא כל כך הרבה מביט, שפיו משתתק לשעה קלה, משל השקיע את כל עצמו בהבטה זו ומשום כך נחלש עליו כוח הדיבור. לאחר הפוגה קצרה הוא שב אל שיחו ברגשת־לב גוברת:

– מסתכל אני בך, בשלך, בכל אשר מסביבך, והנני מלא פליאה והשתוממות. יושב לו יהודי משלנו, מכרי, ואולי מותר לומר ידידי, משכבר הימים – ולא כלום. הענין נראה כאילו פשוט ביותר. הרי זה שולחן, הרי אלו קירות, וזו קורת הגג אף רהיטים יש, ספרים – וכל זה יחד הוא חתיכה של ארץ־ישראל, חתיכה חיה וממשית. וחתיכת ארץ־ישראל זו אף היא בגדר נוהג שבעולם. זה ההרגל וזה כוחו. ואילו רק לפני ארבע או חמש שמיטות לא היתה ארץ־ישראל זו כולה על שמיה ועל אדמתה, על עציה המעטים ועל שממותיה המרובות, אלא דבר שבדמיון, מכל מקום שבחזון, חלום ולא יותר. אז כשדיברו על ארץ־ישראל לא דיברו על אלה הבתים, על אלו הקירות והגגות והשדות הזרועים והמשקים הקיימים, לא כל שכן שלא נתכוונו ללהקות הזאטוטים הללו צאן קדשים, הפזורים ביחידות ובקבוצות בדשאים, ובין השיחים שעל המגרש מנגד, הממלאים את הרחוב שאתה גר בו המולה עליזה. ארץ־ישראל של אז היתה רעיון, ציון – נושא של חיבה, נחלה בארץ הקודש ־ מליצה יפה. והציונות כלום מה היתה? אף היא רעיון או תנועה. וכך גלגלו הנואמים והדרשנים וסופרי העתים: רעיון, תנועה, רעיון. והנה, הרעיון הזה לבש ממשות, כלומר, קיבל צורה של ערים, כפרים, קבוצות וקיבוצים. לרעיון הזה יש רחובות, בתים, גגות, עצים לרוב, מגרשי־ מישחקים לתינוקות, כבישים, מדרכות, שוטרי־תנועה, ואף אתה, ידידי משכבר, כוננת לך מקום מגורים בקרב הרעיון הזה. את שולחנך, שעמד לשעבר בכרך גדול אחד בגולה, העברת לכאן ואתה יושב לך – ולא כלום. תמה אני על טבע אנוש שכל כך מהר מתישנים עליו אפילו החידושים המופלאים ביותר. ולי נדמה שאני לחידוש ארץ ישראל לא אתרגל לעולם, אני לא, אני בשום אופן לאו.

וכאן באה אתנחתא שבממילא, זהו הנוהג. כיוון שבתוך שטף השיח הכללי פיו של אדם עולה על שרטון האני, אם בעל נפש הוא הדובר. מיד דיבורו נעצר מעט־קט מחמת בושה קלה, מתוך חרטה כל שהיא, או לשם חשבון הנפש קצר. משול האני למין שד היושב בסתר האדם והוא נדחק ובא לתוך כל שיחו ושיגו דווקא באין שעת־כושר, כאילו בכוונת מכוון להדליח כל זוך שבהתלהבות לשם שמים. לאחר מאבק נמהר עם השד שנתן סימניו בארשת פניו הנבוכה של האיש ובהסעת מבטיו כלפי מטה ואף ברחישת שפתיו, שנראתה כמין לחש לגרש את הדיבוק, הסיע את אני השייט של שיחו מעל השרטון במרץ־משנה.

– ומוטב שלא לערבב לתוך הנושא הזה את הנעימה האישית, אין זו הרגשה פרטית בלבד שלי, שלך או של פלוני אחר. תוכו של ענין עמוק לאין שיעור, והיקפו רחב לאין גבול. הגע עצמך, חלום חלמנו. עם ישראל חלם את החלום הזה. דורות מישראל חלמו את החלום האחד הזה. ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, אשר כל בניו ובנותיו, זקניו ותינוקותיו, רקמו במשך דורי־דורות טוי חלומי כזה, כזה. טווי שהחוט הראשון שלו אחוז בידי אברהם בן תרח בן נחור מארץ כשדים והחוט האחרון יתמשך, אנו מאמינים, כולנו מאמינים, עד סוף הדורות. כן, חלום חלמנו, חלום השבות, חלום הפדות. אבל, בינינו לבין עצמנו, דורי־דורות, חלמו את החלום הזה בחינת חלום בלבד, כלומר, שהוא עצמו יש לו קיום משלו, קיום לאין קץ וגבול, אולי, שהרי אסור היה לדחוק את הקץ. נמצא, זה היה חלום על מנת שלא יתגשם. וראה פלא, הוא דווקא התגשם. דורי־דורות היו שפתותיהם מרחישות: ואף על פי שיתמהמה אחכה לו, ובינו לבינו ניתנה ארכה מרצון למשיח; יתמהמה לו. אנחנו נחכה, טובה התקוה. אך המשיח הנה בא, בא, בא המשיח. צופה אני ומביט מסביבי, בשמי ארץ ישראל המשתרעים מעל לראשינו, בבתים המתנוססים מנגד, בגגות, בקירות, בך היושב לך לבטח ליד שולחנך תחת קורת גגך, בכל פרט ועצם מביט אני ורואה, כי כל קורטוב ממשות ארצישראלית, כל קיר, כל לבנה שבקיר, כל כלי מרהיטי הבית, כל תינוק גועה ופועה, כל זקן הצועד כאן על משענתו ועובר בזהירות את הכביש, כל כזית מציאות כאן, היא נוצה מצפור הקסמים המכונה חלום המשיח. ידידי, יקירי, אתה, אני, כולנו כאן, יושבים בקרב המשיח, אוכלים מרכז רוחני, שותים חזון, יונקים חלום, מתחממים לאורה של שמש הציונות, זוללים וסובאים ממש כיסופי כל הדורות. ואני כאן בארץ עולה כמעט לא חדש, זה לי השבוע הששי שאני צועד על אדמת ארץ ישראל ועדיין לא שמעתי יהודי מן התושבים הותיקים אומר: מה נורא ונפלא המקום הזה! לא, לא, אין אתם מתפעלים עוד כלל, וקשה מזה: אין בכם עוד אף קורטוב פליאה והשתוממות. גרוע מזה: חום ההתלהבות אין בכם. נעשיתם יהודים קרים, יהודים מתונים ומיושבים, סבורים אתם שכל החן הארצישראלי הרב, כל התפארת הזאת, כל ההדר הזה, מגיעים לכם. אבל משום מה מגיע לכם? על שום מה מכל הדורות אשר חלמו על ציון, התפללו ונאנקו ופרשו כפים לציון, אתם לבדכם זכיתם לכך? השמת אתה לפחות את דעתך על כך? אתה, אתה, אף אתה יושב לך בנחת תחת צל קורתך ושוב אין אתה מהרהר אולי כלל בדבר, שכל לבנה מן הקיר, כל אבן מן המדרכה, כל אילן, כל ניר, כל מכון ישובי היו לשעבר רעיון, רוח, וכעת הם דבר שבגשמיות. את כל הנשמה היתירה של עמנו השקענו בבנין הזה, בישוב הזה, במציאות הזאת. אלא שאי אתם מרגישים בדבר משום כוחה של השיגרה. רואה אני שאנשי הארץ הם קרבן השיגרה. הם אוכלים את ארץ ישראל כמין פת במלח או כמין עוגה טעימה. ולא כך צריך לנהוג בארץ זו, שכל צעד ושעל בה הוא מדרך כף רגל של המשיח. לא כך, לא כך. חוששני לומר זאת, אבל איני יכול לכלוא את הדיבור: אנשי ארץ ישראל, דומה, יותר ממה שהם מקבלים את פני המשיח הם נותנים עיניהם בחמורו של המשיח. תסלח לי, אולי חוצפה היא זו בי, חדש אני, אבל כך אני רואה, כך אני מרגיש. לא עצרנו כוח להיות עם המשיח. היה לנו רק הכוח לחכות למשיח. אבל אין בנו יתרון הכשר להלך לקראת המשיח, לכוון את לבנו ואת מחשבותינו אל המשיח, לחיות בכל חום נפשנו את ימות המשיח. להרגיש בכל שעה ורגע את עוצם הפלאים וגודל הנס. אני צופה ומביט מסביבי ורואה חולין, חולין, קור, קור, הרגל, שיגרה, שמחת אנשים מלומדה. לא אנעים זמירות, לא קול ה' בכוח, לא קול האדם בהדר. הווי קטן רואה אני: יומיומיות די והותר, אדישות לא במעט. משל לאחר אלפיים שנות שעבוד גלויות מספיקים שנים־שלושה חדשים של גאולה. ולא כן, ידידי, לאחר אלפיים שנות שעבוד ראוי לנו לחוג אלפיים שנות גאולה ושחרור. אלפיים שנות המשיח, לא חול מכאן ומועד מכאן, אלא יום־טוב ארוך. יום־טוב משום שארץ ישראל היא מקום־טוב, ציון משוש כל לב, יום־טוב וחום־טוב, אף קורטוב. בארץ ישראל הכל טוב. כי טוב.

ושוב שתיקה קצרה לא ביותר, אלא שהפוגה ראשונה היתה פרי חרטה על לשעבר, ואילו השניה מכוונת, כנראה, לתהיה על להבא, לפשפש בניבים בשביל לסיים את השיחה בעוקצה שלה, שהוא דווקא היה מוכן מראש ואף נחבא במתכוון, משל כל דיבוריו הקודמים לא היו אלא בחזקת הקדמה ל“צימוק” העתיד לבוא, מעין הכשרת לב השומע, וכה נאמר:

– דיברתי על המשיח, אפשר נקטתי לשון רוממות יתירה. ושמא לא נאה כלל לגלגל בכגון זה, שרוב יושבי־קרנות פורסים בשיחם היומיומי פרוסות מן המשיח לתבל בהן את להגם, אלא שאיני יכול שלא להביע עד גמירא. מה אעשה? ואנו עם המשיח. עליו נהרגנו. שום משקה לא יערב לחכנו, באין הוא נובע ממעינות המשיח. וכלום אפשר להתכחש לדבר זה? בידוע, ארץ ישראל, ימות המשיח ועולם הבא חד הוא, והנה בדבר המשיח עוד מלים מעטות לי, מלים של פליאה. חדש אני בארץ. בטרם בואי לכאן, עוד אני שם, והתקוה משעשעתני, שבארץ ישראל אין פלגות, אין חילוקי־דעות על עצם העיקר. מה שייך? כל ישראל יש להם חלק במשיח ובארץ ישראל. ממילא אחדות. אין לשער כלל ארץ ישראל מפולגת לשבטים, למעמדות, לכיתות, לעליונים ולתחתונים, לעשירים ולעניים, לימין ולשמאל. מה שייך? יד אחת, עם אחד, חלום אחד. צדק אחד. אין צדק לשיעורין, ובידוע, המשיח הוא אך טוב. המשיח הוא סמל החן, סמל הצדק, האמת והיושר. ואף ארץ ישראל כך. ואם כך על עצם המשיח אין מקום כלל להתווכח, לגבי זה אין חולקין. ואלא במה מחולקות הדעות ועל יסוד מה כה נתרבו הכיתות והמפלגות והאגודות בארץ ישראל, אם המשיח אחד הוא לכל? הוי אומר: עיקר הפלוגתא בשל חמורו של משיח, מה צבע הולם את החמור, שחור או לבן, אדום או ירוק. ואולי אף לא על החמור נסבה המחלוקת, אלא על האוכף שעל החמור מה דינו לצבע, לגוון או לבן־גוון. עליו, על החמור, או על האוכף, רבים ומתקוטטים האיגודים והארגונים המרובים, המרובים עד בלי די, בארץ ישראל, לא כן? אבל כלום בשביל דברים של מה בכך כאלה כדאי להפר שלום־בית, שלום זה הבית שכולנו, כל הדורות מישראל, חלמנו לבנותו מרום ונישא על אדני הצדק והיושר? מה? –

ובלחש, בבת־קול של תביעה:

– או שמא סבור גם אתה שכדאי להרעיש עיר ומתים בשל החמור, בשל החמור? – הפטיר בשפת־עבר נמלצה ונלבבת…

י' אדר תש"ט

חזות המדינה¹

יהדות וישראליות

א

שמענו הערב דעות שונות בדבר “שיתוף סופרים ואנשי־רוח בעיצוב דמות האומה במדינת ישראל”.

רבים מחברינו הנכבדים המסובים כאן סבורים, שמרכז הכובד הוא בדיון על דרכי קליטתם הרוחנית של העולים החדשים. אחרים רואים את הפגישה הזאת כהזדמנות נאה לתבוע מאת ממשלתנו הרמת קרנו של הסופר בישראל. והיו חברים זריזים שהקדימו נעשה לנשמע והביאו לכאן ראשי־פרקים של תכנית מסועפת להפצת הספר, שבה לא נפקד גם מקומה של הדאגה לתרגומים, שלא יחסרו חלילה בישראל. מסתבר שהובעה אף התביעה לסופר, שאין פוסחים עליה בשום הזדמנות, לבלי לערוך התבודדות במגדל השן שלו, וכיוון שניתנה הרשות לתבוע מוסיפים ותובעים: לרדת אל העם, להקשיב לדופק הזמן, לשקף את המאורעות הגדולים, או כפי שנסח חבר אחד, ללוות בשיר ובספור את גופי המעשים.

אולם, רבותי, חייב אני להקדים ולומר, שעם כל חשיבותם של הענינים הללו אין הם נראים לי כמחויבי הדיון בפגישה זו דווקא. מצד אחד הובאו לכאן תכניות מפורטות, שאפשר לדון עליהן רק בועדות מצומצמות, ומצד שני תפשו מרובה בחיפוש תשובות על שאלות הנוגעות לסידור חיינו בכללם, שהן מעשיות בחלקן הגדול וטיפולן מסור לידי מוסדות מיוחדים.

דרך משל, קליטתם הרוחנית של העולים החדשים היא בוודאי ענין העומד ברומו של עולמנו. אבל כלום אפשר לתקן הרבה, או אפילו רק להתוות קוי־פעולה כל שהם לתיקון, בשיחה אחת שהיא לפי עצם טבעה חטופה ודלגנית מענין לענין? נאמר כאן שחייבים הסופרים והאמנים ללכת אל העם, לחולל תנועה של הליכה אל העם, בדומה ל“הליכה” שהיתה נהוגה בשעתה ברוסיה. מסתבר שאין הנידון דומה לראיה. ברוסיה הצארית היו מעמדות גבוהים ונמוכים, מרומי העם ואנשי־שפל, שלא קרבו זה אל זה מימיהם. ואף שם הלכו לאו דווקא סופרים ואמנים, אלא אנשים שהרגישו בעצמם נטיות חינוכיות ושהירידה לעם היתה להם צורך כפרת עוון דורות אבותיהם בגזל עניים ואביונים.

אין להניח כלל, שהסעד הרוחני לעולים בארץ תינתן בדרך כזאת ומתוך נימוקים שכאלה. סופרים ואמנים יחידים אפשר יעזבו את דלת אמותיהם ויתערבו בלב ונפש עם המוני העולים להתהלך עמהם, לסגל את כל שיחם ושיגם אל צרכיהם ומושגיהם, להשפיע עליהם שפע עליון כביכול לא מלמעלה אלא מלמטה. אין לגזור גזירה זו על כלל האמנים והסופרים. דווקא מי שאינם סופרים ואמנים עשויים להצליח הרבה יותר בהוראה ובהדרכת המונים. אין האמן יכול להיות מלמד דרדקאות, והוא חייב לעסוק בשלו. אי אפשר לו שלא לשבת על תורתו, שהיא גם עבודתו הבולעת את כל זמנו וכוחו. אמנם, אין שום נכס, אף לא הרוחני, פטור ממס. אפילו הבודד והמתייחד מצווה לצאת מפעם לפעם מאיצטגנינותו ולפרש את משנתו לרבים ולהזרים תמצית ממנה אל הציבור. ברם, יש גבול ליצירה זו וליכולת ההתמזגות עם הקהל. השפעה במישרים על הציבור הוא מקור שאיפתו של כל מי שיש לו מה להגיד לזולתו, אבל אין לחולל תנועה מלאכותית לשם כך.

אלה שדברו על הרמת קרנו של הסופר פרשו גם הערב מגילה זו במלואה. עניינים שבחומר ושברוח. שברוח משמעו בעיקר מעמדו החברותי של הסופר, שהוא, לפי דעת רבים, ירוד. ירוד מסתמא משום שאין מקרבים אותו אל החלונות הגבוהים ואין נותנים לו התמנווית רמות־מעלה, אין מעניקים לו אליפות ושררה, ואף לא היו מחזרים אחרי הסופרים להושיב כמות בלתי מבוטלת מהם בקרב נכבדי העם בבית המחוקקים הישראלי. אשר לעסקי פרנסה אין כדאי לדבר עליהם ברוב עם, לא כל שכן במושב זה. אולם תמה אני אם יש יסוד להניח שיהיה שבח לסופר ולאמן על ידי עליה בשלבי החברתיות במשמע האמור. לדידי אין האמן זקוק לגרם־מעלות אחר מאשר מעלת מקצועו. המקום שהוא עומד עליו לרגל מלאכתו בקודש הוא גבוה למדי. כל שדה־פעולה רוחני בולע את האדם כולו – ואי אפשר לעבוד לשני אדונים. הוא הדין אי אפשר לעדור בשדות שניים. האמנות אף היא מלכות לה, ואין מלכות צריכה להיות מקורבה למלכות. חושבני שריחוק־מה של המוזות מן הרשות אינו מזיק להן כלל.

אמנות עיקרה ריחוק מעט או הרבה ממקום המעשים ומסתמא גם מזמנם. הריחוק דרוש לשם ראיה נכונה ולתכלית הסתכלות בלתי משוחדת. לפיכך איני יכול להסכים להגדרת תפקידו של האמן והסופר בחינת בן־לויה למעשים ולעושים, מעין יוצר משרתים, כלומר, שהיוצר שם מלכתחילה ובכוונת מכוון את חלקו בין המשרתים את הצבור או את המדינה. חושבני שקודם כל חייב הסופר להיות בן־לויה לעצמו, לשמוע לקול דפקו של עצמו, לשקף את מאורעות לבו, את מערכי רוחו, את חויותיו, להביע את רגשיו, הגיגיו, לבטיו ואת מאבקיו ונפתוליו עם עצמו ועם זולתו, כלומר, עם החברה, עם הטבע ועם הנוף. כמו שנאמר: “מבשרי אחזה אלוה”. כיוון שאדם מסתכל בנאמנות וביושר לתוך נפשו הוא רואה בה חזות כל המעשים. ואם הוא דובר אמת על חיי נפשו, סופו שישמש ראי נכון לחיי החברה כולה. הוא יעשה שרות למדינה בדיעבד. ואילו כוונה של שירות מלכתחילה פוגמת גם את האמנות וגם את השירות. ממה נפשך, או שהמדינה מגייסת את אמניה לתפקיד של גבעונים חוטבי עצים ושואבי מים ומורידה אותם לדרגה של משרתים, המקבלים פקודות והוראות מגבוה או שגורסים את האמנות כמלכות החירות ואין עוד מקום לשום הוראה והזמנה או תביעה לליווי. וממילא אין מקום לשקלא וטריא בצבור איזו הדרך יבור האמן לשרת בה את הצבור והמדינה. יפרש לפנינו את הגיון רוחו ואת מראה־נופיו, יגיד לנו באמונה מה דבר ממראות הטבע או מדברי ימי האדם נפל לתוך לבו וטבע שם את חותמו העמוק – והוא נמצא עוסק בצרכי ציבור באמונה.

במושב זה, שבו נזדמנו לצוותא אחת אנשי־מדע, סופרים ורבי־שלטון, ראוי לפי דעתי, לייחד את הדיבור על ענין אחד הטעון בירור יסודי. זהו ענין שבו תלויים לא רק גופי־מעשים, אלא גם גופי־חיים וגופי תורת־חיים, גופי־הכרה ביחודנו הלאומי וגופי בנין של עצמותנו האנושית והויתנו הצבורית. הענין הזה בוער ממש, אם לדבר בלשון מהלכת. השעה הזאת, התקופה האחרונה, רבת הזעזועים ורבת ההישגים, הטילו את חמרי השריפה שלהן לתוך הענין הזה ועשוהו לתבערה. תוכו של דבר שכולנו נזדעזענו עד השרשים ונתערערו בנו היסודות. רבים נשאו הערב את דברם על קליטתם הרוחנית של העולים החדשים. אבל אמת היא שכולנו זקוקים לקליטה רוחנית חדשה, משום שכולנו נתערערנו עד עמקי עצמיותנו. היו שדברו מתוך דאגה וחרדה לשרידי המחנות ולהמוני היהודים בארצות הגולה, שלא זכו עדיין ליהנות ממאורה של ארץ ישראל. אבל אמת היא, שיש לייחד דאגה וחרדה גם לנו היושבים פה, שמא לא נוכל ולא נשכיל להמשיך עלינו את המאור הגדול, שזרח עלינו כנס ממרום, ולזרעו בתוך לבנו.

תחילה מחמת הצרות והפורענויות בשנות השואה, ולאחר כך מרוב הישגים והצלחות לאומיים, נתערערו בנו יסודות הרוח והמוסר. ואין להתעלם מן הדבר, שאף למדינה יש חלק בזעזועים הרוחניים והמוסריים האלה. לא הייתי בין מתנגדי המדינה אף קודם שבאה עלינו לטובה. אדרבא, צפיתי לה בכליון־נפש. כולנו דבקים בה. אולם חובה לזכור תמיד, שאף המדינה היא בבחינת זכה נעשתה לו סם חיים, לא זכה אפשר שתצמחנה ממנה תקלות רבות. המדינה מרימה את קרן ישראל, אבל יתכן שהיא עשויה להנמיך את קומתו של אדם מישראל, או שהיא מרימה יחידים, קצת ראשי העם, למעלת גדולים, וזורעת דלות־רוח ונמיכות־השגות בקרב רבים והמונים.

ושמא מותר לגלות ברמיזה, שפגיעת המדינה כבר היתה רעה, למשל, בתנועה הקיבוצית, גולת הכותרת של הישגינו הרוחניים בדורות האחרונים. ולא חלילה שזו פגעה בזו במתכוון. ברם, עצם עלייתה של המדינה כמרכז הכבוד של האומה ערערה את מעלת מקומה של התנועה הקיבוצית, לשעבר מלח הארץ. אי אפשר שיהיו שני מרכזי־כבוד, שני בתי־מקדש, שני נסים להתנוסס, שתי רשויות מלכותיות. המדינה שהוקמה במוצאי יובלות של כיסופים באומה, על כרחה בולעת לתוכה תמצית הלשד של כיסופי האומה. אבל, דומה שאין התנועה הקיבוצית, התובעת כל כך הרבה מן האדם, התובעת ממנו קרבן התמיד, עשויה לשגשג אלא על ידי שתספוג לתוכה תמצית הלשד. הקבוצה אוכלת חלום. אף מדינת ישראל יונקת מן החלומות. המדינה תובעת מאתנו חיים, רכוש, אוצרות־נוער. נדע זאת שהיא תובעת לאין שיעור, ונשלם לה מידה כנגד מידה: נתבע ממנה הרבה.

לא דברתי בקבוצה אלא דרך משל. לעיצומו של דבר המדינה עשתה בכל אחד מאתנו טלטלה רבה, אם כי מבחינה זו היא רק השלימה את פעולתם של המאורעות שקדמו לה בשנים האחרונות. ראינו בעינינו: הכוח מושל בכיפה, הרוח יתומה. כל דאלים גבר ואף כבודו מתגדל בעולם. תלמידי חכמים והדיוטות, גדולים וקטנים, הכל היו עדי ראיה ושמיעה, שאין דין ורחמים בעולם. כיון שכך נצנצה הכפירה כנגע צרעת בלב רבים. ויש מהססים ואומרים: חס וחלילה הקיץ הקץ על עשרת הדברות וכל עיקרי האמונה יצאו בדימוס. אכן, נתערערו היסודות. בענין זה אין הבדל בין נשיא המדינה לבין כל זעירא דמן חבריא. הכל טעונים חיזוק מוסרי, הכל זקוקים לטל של תחיה, לסם של אמונה, לניסוח חדש וכביר של אני מאמין: אני מאמין אנושי. ואנו, בני ישראל, זקוקים גם כן למתן אני מאמין יהודי, שכן לשעבר, כלומר, אף בעבר הקרוב, היינו יהודים, ועם תקומת המדינה נעשינו ישראליים, יש בין שני המושגים האלה הבדל עצום.

גלוי וידוע מהו יהודי ומהי יהדות. אולם אף דבר זה אינו גלוי וידוע אלא בקירוב ובעמעום, ומכל מקום במורגש. יהודי משמע היות ער מאד ורגיש מאד, היות רחמן וסובלן. יהודי משמע קודם כל נושא על שכמו עול ארוך ונושא בחובו זכרון ארוך, עמוס סבל המורשה, ומרותק לכבל האחריות, בחינת כל ישראל ערבים זה לזה ומעורבים זה בזה, כגון מה שאמר אותו רבי של חסידים, שהוא חש בכאבה של אצבע קטנה של כל יהודי, אף של הנדח בירכתי תבל. וברור שיהדות תוכה רצוף תרי"ג מצוות, מסורת, עול תורה, כיסופי־גאולה, חזון אחרית הימים, גבורת הרצון, מין כשרון מיוחד להיות עם לבדד ישכון ואדם לבדד ישכון, לעמוד מעטים כנגד רבים ולשמור בקנאות על צלם היהודי גם בקרב המוני זרים. כללו של דבר, יהודי ויהדות הם תורה גדולה, שאנו קוראים לה בקיצור: הנקודה היהודית.

אולם מהי ישראליות ומה צלם תבניתו של הישראלי לעתיד לבוא אין אנו יודעים לעת עתה. וכמעט שאיננו מסוגלים לשוותם לעיני רוחנו אפילו באספקלריה שאינה בהירה. ברור שישראליות היא מין בריאה חדשה לגמרי, ואולי בריאה עתיקת־יומין המתחדשת עלינו, אלא שאף קנקן ישן־נושן זה עשוי להתמלא תוכן חדיש לגמרי. אסור לנו להתעלם מן ההתרחשות החדשה, הנושאת עמה שנוי־ערכים יסודי. יחס חדש לכוח ולרוח, לעבר ולמסורה, אף יחס חדש לחיים ולמות. היהדות הישנה מתפרקת ועמה מתפרקים גם אנחנו. רכבת היהדות מעתיקה עצמה אל הפסים של הישראליות. אך בעקרה מדירה לדירה נשברים כמה כלים ישנים ושבירה זו מחייבת עשיית רהיטים חדשים.

שאלה היא: מה אנחנו מעבירים מן היהדות לתוך הישראליות? מה הם בעינינו נכסי צאן ברזל ומה הם בגדר קליפות, מה עיקר ומה טפל, על מה מן הישן הננו מוכנים עוד ליהרג ועל מה לאו? וכן: מה מן הערכים הישנים אנו חייבים לתרגם למושגינו החדשים? הרי, למשל, רחמנות, סלידה משפיכות־דמים בכל התנאים, תפלה בצבור, שהיא בעצם חיים בצבור, קדושת שבתות ומועדים, ששימשה מעין לא אכזב לקדושת החיים ולעלית נשמתו של כל יחיד באומה, כל אבני היקר האלה, אבני השתיה של בנין היהדות, נשמטו כמעט – ומה אבנים טובות וחפצי־ערך־עליון אנו מסיעים במקום השמיטה הגדולה? מה רהיטים רוחניים חדשים אנו מתקינים לקשט בהם את בית ישראל החדש? ולא רק לקשט בהם, שכן רהיטים אינם קשוט בלבד, אלא עצם הרווחה הביתית. ויש מהם הצופנים בחובם טעם החיים ממש. אכן, אף הישראליות היא תורה גדולה – ולבירור ראשי פרקיה ועיקרי קויה צריך להיות מוקדש כל מושב חכמים וסופרים בישראל.

סנהדרין ותפקידיה

אי אפשר לחבר תורה ישראלית על רגל אחת, ואפילו לדבר עליה ברמיזה על רגל אחת. מה טוב אילו יצא מן הכנוס הזה קול קורא לכונן מעין סוד חכמים ונבונים, סופרים, אמנים ואנשי־מדע, לחקירת סוגיה זו. הסוגיה חמורה והסוד מן הראוי שיהיה חמור. קראו לפמליה זו של חכמים בכל שם שהוא. יש חוששים מפני הקבלות היסטוריות נועזות ונפשם סולדת משמות מקודשים, שהוד קדומים חופף עליהם. אבל מעין מכון עליון, שיש בו מכוחה של סנהדרין ומסמכותה, ראוי להקים ולכונן במהרה בימינו.

סנהדרין, לא כנסת ולא בית נבחרים של אנשי הרוח, בדומה ל“בית” ההנהגה המדינית הקיים, לא בית לתופשי שלטון כל שהוא מיסודה של רבנות ראשית, למשל, אף לא ועד מיעץ ליד מוסדות השלטון הקיימים, כגון חבר חכמים מומחים, ששר ההשכלה והחנוך נהנה ממנו עצה ותושיה. אני נגד כל מרות אנשי הרוח לתופשי השלטון. חכמים ואנשי־מדע יחידים, הרי עובדים בשירות המדינה. ואילו חבר חכמים, סנהדרין בכללותה, בחינת גוף מייעץ למנהלי מוסדות המדינה, אינו רצוי כלל, לפי דעתי, ולא תצמח ממנו תועלת מרובה. מנהל משרד ממשלתי המקבל עצה, אפשר נשמע לה ואפשר לאו. לא מכל עצה יוצאת תושיה. ועד המייעץ ליד מדינה נהפך למין קישוט, לנרות חנוכה הללו שקודש הם ואין משתמשים בהם, סופו שיהיה שלט יפה לתופסי השלטון ולא יותר. אולם סנהדרין יש לה מקור סמכות משלה: העם. על שום שאין לה יניקת־מישרים מן הכוח המדיני ואין אנשיה סמוכים אל קופת־המלכות, אף אינם מתכבדים בתארים ואינם נושאים איצטלות, אפשר שתהא מאור ושמש למדינה.

תפקידי הסנהדרין רבים הם. התפקיד המחקרי הוא הראשון שבהם. חבר חכמים מומחים מתייחד בתוך אהלה של תורת ישראל ברוח הזמן החדש ובמשמעו החדש. אין הישראליות נבנית מחורבנה של היהדות, הישראליות כתורה שלימה לא באה אלינו במורשה, לא תפול עלינו מן השמים, ולא תינתן לנו בהיסח הדעת, היא עשויה להתגבש ברוב עמל ויגיעה. על היהדות טרחו מוחות במשך דורות, ואנו סבורים לפי תומנו, שיסודות הרוח והמוסר שרירים וקיימים אף בתמורות העתים ללא כל מאמץ המוחין וללא עמל הנפש. תורת ישראל החדש היא עבודה לדורות, שסידורה ועריכתה חובה לעשותם גם לאלתר בתוך הזעזועים הגדולים – זעזועי השואה וזעזועי ההישגים והנצחונות הגדולים – שהתחוללו בנו ומסביבנו.

עבודת־מחקר זו היא פעולת נפוי ושיפוץ, סיור וטיהור, חיבור וחיסור, חפירה במטמוניות התולדה הישראלית וחיטוט בגנזי הנפט של אדם מישראל בזמננו. של חשיפת מעינות המקור בספרנו ובחובנו ומזיגה נכונה והרמונית של ערכי־מקור וערכי־תרגום. זו היא עבודה מעונפת שתיעשה על ידי חבר חכמים יודעי־חן וחכמי־הגיון, משוררים, סופרים ומלומדים אנשי־מידות וגבורים בחובות הלבבות ובחשבון הנפש.

כל דור יש לו דורשיו ופורשיו; כל זמן יש לו נבוכיו. זמננו לא כל שכן, שנטל תשעה קבים בפרישה, בהריסה, ובמבוכה. ובכן אנו כולנו עומדים ומצפים לחבור הגדול בשני המובנים. חיבור פזורי נפשנו, חיבור יסודות רוחנו, חיבור הניצוצות של יהדות מתוקנה שיתלכדו יחד לשלהבת חדשה בתוך הישראליות; אף לחיבור פשוטו כמשמעו, ספר שישמש מעין מורה לנבוכי זמננו. כולנו מזועזעים ומעורערים. החכם וההדיוט, רבי ההנהגה וכל טוראי בישראל. אנו מסוערים מאד ומשתוקקים לדעת מה צלם תבניתנו החדש, מה נקודה ישראלית חדשה ומוצקה עשויה להתגבש בתוכנו, מה אנו לתרבות ישראל ומהי זיקתנו לתרבות הגויים, עד היכן רשאים אנו להתרחק ממקורותינו בלי חשש לסיכון עצמותנו ואף את עצם קיומנו. יש בקרבנו נמהרים המקצצים לא רק בנטיעות, אלא מבקשים לפגוע גם בשרשים. יש מפליגים את שרשינו עד עמקי הקדומים, ואחרים, להיפך, רוצים לקצץ את זכרוננו ההיסטורי על שום שהוא ארוך מדאי. הם מזלזלים בשרשים, וכנגד זה מבקשים להצמידנו לנטיעות אחרונות דווקא, נטיעות שהן בסך הכל בנות כמה מאות שנים, ובתוכן רבות שהן נטע זר או נטע קלוקל מלכתחילה.

הדברים טעונים חקר מחוקר. חובה לסייר נכסי הרוח של דורות ולנער ערכים בכברה, לעקור ולנטוע, מסמרות לקבוע, יסודות לייצב, חישוקים לחשל, לכתוב תורה שלימה ערוכה בספר, שממנה ניתזים ניצוצות, להדליק נר תמיד חדש, ואל נכון חדש־ישן בלב הישראלי.

הסנהדרין יושבת לא רק על התורה, אלא גם על עבודת ההדרכה לעם; אין עיסוקה מתחיל ומסתיים בחיבור ספרים בלבד או בעיבוד יצירתנו הרוחנית לכל ענפיה. היא גם שומרת על טוהר החיים, הטוהר המוסרי והאסתטי. היא העין הפקוחה על זרמי החיים במדינה, שלא יישבתו מטהרם. אמנם, המדינה צופיה הליכות אזרחיה. יש למדינה חוקים, אף שופטים ושוטרים. אולם החוק מפגר לעולם. ואילו החיים רצים אורח. יש פינות־חיים נסתרות שיד השופטים והשוטרים קצרה להגיע אליהן, ואילו עיני חכמים ואמנים ורבי־חזון משוטטות גם במרחקים ההם, יפה כוחו של מקל־נועם ביד אומן פדגוג לבטל רעות, שאין לעקרן במקל החובלים של הדין.

לא אהיה כהולך רכיל אם אגיד, שמצויות בחיינו פרצות רבות. כל כמה שמתריעים עליהן אין עומד בפרץ ואין מתקן. כמה מן הפרצות הללו באו לנו מכוחה או מכוח־כוחה של המדינה. כלום לא ידעתם ולא שמעתם, שמרירות רבה כבר נצטברה במדינתו הצעירה? קול שאינו פוסק: עוול גדול מטייל במושבותינו. הלבבות הקשיחו, הפקידות היא בחלקה רברבנית ואכזרית; הביורוקרטיזם משגשג. נתרבו רודפי משרות שמנות ונוהגי שררה ברמה. האיש מן השורה, המכונה האדם הקטן, הוא לרוב אובד־עצות, אין תומך בו ואין מסייע לו לחלצו מן המיצר. אין לסמוך על החוק שיישר את כל ההדורים ויעמוד לימין החלש, העני או המקופח. אף החוק עשוי להסתלף ולהיעשות כלי־שרת בידי מפירי־חוק ומעקלי־משפט. השופט הממונה מטעם המלכות תפקידו כפול מעצם טבעו: להגן על האזרח ולהגן גם על החוק – ושני חלקי התפקיד צוררים פעמים זה לזה. וי לעשוק. אפילו ימסור דינו למשפט המלכות צפוי הוא לענוי הדין ודחוי הדין ותליית עינים לדין. יש עד שתבוא הנחמה תצא הנשמה. מאז ומעולם לא נושעו החלכאים והנדכאים תשועה נאמנה על ידי כוהני החוק וממוני המשפט בלבדם. בכל הזמנים הניחו מקום להתגדר גם לחכמי היושר הזועקים על כל עוול, השופרת והשעונים המעוררים לדעת הקהל.

בימינו נצרדו קולותיהם של השופרת האלו ונתקהה דפקם של השעונים המעוררים. זמננו הוא רב־המולה, הוא רמקול. קול יחיד, אפילו הוא מייסר ומוכיח ובעל לשון־למודים, נחרש בתוך השאון הגדול המנסר בנפתולי המנגנון, העושה פלסתר כל תלונה ומחאה כנגדו. אנו חיים בתקופה שהחיים החברתיים הם מעשי־מרכבה מסובכים מאד. אין קולו של היחיד – אפילו הוא רב־כשרון – יכול לחולל דעת־קהל. העברינים עושים את שלהם, הנגזל דופק על שערי הרחמים או על שערי הדין, רץ במסדרונות של היכלי החוק, מוסדות המדינה, ולרוב אין הוא יודע אפילו על איזה כפתור של איזו דלת עליו ללחוץ. הוא מתגלגל ככדור מפקיד לפקיד וממשרד למשנהו, צועק “חי וקיים”, אין שומע לו. אין שומע גם לקול הסופר העומד בשער ומרצה את טענות המקופחים. אין שומע משום שאין קוראים רבים, והקוראים אולי אינם קוראים כלל בכוונת הלב. אלה שהכוח בידם ושהתביעה צריכה לדפוק על לבם, לא כל שכן שאינם מכניסים את דברי התוכחם ללבם כדי לתקן.

מפעם לפעם אנו שומעים קובלנות כביכול: סופר, אייך? על שום מה אינך מרים את קולך? – אבל כשהוא מרים את הקול אין שומע לו. לכל היותר יזכה למעין מחמאה כזאת: יפה דרשת! או: מכתלי דבריך ניכר שבעל לשון אתה וחוט של חן מתוח על סגנונך. בינתים אותו מקופח, אותו נגזל, תובע דין ואינו נענה. אינו נענה בין הוא צועק ובין אינו מעיז כלל לצעוק – ונוהג זה שכיח יותר – אלא חורק שן ובוכה במסתרים.

כזהו בערך המצב במדינתנו הצעירה: העם בוכה; מלאי של מרירות בלבבות, ואין מציל. הצעתי פעם להתקין מגן דוד אדום כנגד העוול. סבורני, שמגן־דוד זה הוא מענינה של הסנהדרין, אחד מתפקידיה הראשיים. מגן־דוד אדום כנגד העוולות במדינה הוא מנגנון לא רשמי, לא משרדי, לא מדינתי, יש לו שופטים ואין לו שוטרים, ויותר ממה יש לו שופטים יש לו רופאי־נפש. פעולתו היא רפואית, המכוונת לעזרה מתמדת ושיטתית. היא מרפאה מכות ומקדימה רפואה למכה. ואף על פי שאין לאנשי מגן דוד הזה, חברי הסנהדרין, כל תוקף שלטון, יש להם זכות גישה אל בעלי המנגנון המדיני לתבוע משפט ולהחיש דין צדק. יש להם מגע, אמנם, זהיר, עם נציגי המדינה, אבל לא זיקה של קבלת סמכות מהם. העם, היושר, הצדק, חוק הלב, הם מקור סמכותם. הסמכות הקיבוצית הזאת, אוצלת תוקף גם לקול היחיד הדובר בשער וגואלת את איש הרוח מן התפקיד הלא־מבורך והלא־מנוחם לשמש זבוב מזמזם על גב המדינה או כלב נובח מאחוריה.

הסנהדרין צופיה הליכות המדינה ושומרת על טוהר חזונה וטוב־טעם הופעותיה, לא אדבר ברמזים. כל מקום שנאמר רוח, צדק, מוסר ויושר המכוון הוא גם לטעם הטוב, לנוי, לתפארת. הרע הוא מכוער; הגזל מגונה; הפריצות בזויה וכל מה שעובר תחומי הטעם הטוב, הגובל בתיפלות, הוא גם מוקצה מחמת מיאוס. והרי לפנינו התפקיד השלישי, שאינו פחות במעלה מן השניים הראשונים, של הסנהדרין: בידה שמורה החותמת של הטעם הטוב ועינה צופיה על צנורות התרבות, ההשכלה והאמנות לעם, שלא יזדהמו. מותר להגיד, משום שזו היא הגדה מתוך כאב־לב, שהרבה צנורות להשפעה רוחנית ותרבותית בתחומי המדינה מזוהמים ומזרימים שפעי דלוחים לתוך הלבבות.

אפרש בשמות: העתונות, מכשיר השידור, דוכני ההרצאות, התיאטרון, אף הספרות היפה, ואין צריך לומר הסרט, במלל ובצלל, בעל־פה ובכתב, בניגון ובריקוד, בנשפי־חשק ובתהלוכות־עם, במסדרים ובמסקרים, בספור הבלשי ובהצגה המכוונת למשוך המונים, שבה הקופה מושלת בכיפה, בפעולות שהן לרוב תרבותיות רק לפי שמן ונושאי פורקן והתפרקות לפי תכנן, בכל ועל הכל מנצחים לרוב חוסר הטעם והעדר התרבות. מוכרים אופיום לעם מתוך העמדת פנים של טיפוח ההשכלה והפצת האמנות: מרעילים נשמות ודורשים שכר בעד הקניית שעשועים כביכול להמוני עם.

משער אני שרבים אולי נפגעים ברגשם החירותי מתביעה זו, שאפשר לייחס לה משמעות של צנזורה על הנשמות. צנזורה לאו דווקא. אבל גם נשמות אינן הפקר, שכל רוכלי רגשות ומורטי עצבים רשאים לפטם אותן בפסולת של תרבות, בכל מיני סחי ולכלוך, שקוראים אותם לתפארת המליצה בשם מזמוטים או אמנות זוטא. הצנזורה אסורה, אבל הפיקוח הכרחי הוא. שלטון המספריים בידי פקידים על גידולי הרוח אסור; אבל אין כל יסוד לסברה, ששדה הרוח, ויבחוד שדה הפעולה האמנותית, אפשר שיהיה הפקר לגמרי, הרבה ענבי־רוש צומחים בכרם האמנות; הרבה קוצים ודרדרים, יצירות־נפל, מלאכות ־מחשבת שהן בגדר מלאכות בזויות, הרבה סמים משכרים וסמים מרעילים מותקנים בשוגג ובזדון בידי רוקחים רמאים בשוגג או במזיד. על שום מה מותר לבדוק מטעם השלטונות את החלב והחמאה ויתר צרכי אוכל שלא יזדייפו? ואילו כשאתה מחפש דרכי התגוננות מפני השופכין התרבותיים המזהמים את נשמות ההמונים, מיד מתמלאים חמה קדושה על הפגיעה בחופש הרוח כביכול. אבל חופש אינם שם דבר להפקרות. אמנות־שקר ותרבות פלסתר קלקולן גדול אף משל הבורות והבערות.

לא מצאנו מתעוררים על התקלה של זיהום הצינורות בתרבות: לא הרב הראשי, לא הסופר הראשי, לא נתעוררו על כך. אף זו היא הוכחה, שכולנו המסובים כאן, כל אנשי העם היושב בציון, ראש המדינה ואף זעירא דמן חבריא, כולנו הדבקים בתרבות מעורערת זו, הצמודים לנוהג זה, הננו מעורערים ביסודנו.

ניסן תש"ט

נסיעה אל המישלטים

כל נסיעה יש בה שמינית של שובבות וקלות־ראש ובין מניעיה ראוי לייחד מקום לא אחרון במעלה ליצר ההפוגה לגבי חובות ואחריות ולתאוות נופים חדשים, שיש בהם כדי לגאלנו מנוף היומיומיות האפורה. אך פליאה היא שאף שעה שנקראתי להשתתף בסיור הנתיבות העקובים מדם גבורינו הצעירים, כובשי המישלטים ופורצי הדרכים לירושלים הבירה, נצנצו בלב אותם כיסופים לחירות חדשה ואותם געגועים טמירים ליפה־נוף, המתעוררים בקרבנו לפני כל יציאה לדרך. בשר ודם אפילו דופקים עליו מאורעות ומוראות גדולים אינו נגמל מחולשותיו הקטנות ובדומה לסוס, כיוון שהוא מריח דרך, הריהו צוהל.

ואילו העולם באותו בוקר אינו צוהל דווקא. קלסתר דיוקנו אפשר לגלות בו פנים לכאן ולכאן, ספק מעונן לגמרי ספק מעונן רק למראית עין. החמה יצאה וחזרה והצינה נתלוותה אליה בין כך ובין כך. וכשאין הבריאה מראה פנים שוחקות נוטה אדם להתכנס לתוך עצמו ואף פג ממנו החשק להחליף מלים עם שכנו. הוא צולל לתוך עיון מחשבה.

טוב שנתלווה אלינו מורה דרך להקנות לנו דרך אגב, כלומר דרך נסיעה, קצת ידיעות בטבע הארץ. בנופה, באקלימה, בקורותיה. אתה נמצא פטור גם ממחשבה ומקבל תורה בחינם. קדמונים הבינו דבר זה בחוש נכון: יפה הדרך לגירסה.

אכן, מורה הדרך שלנו הוא מורה להועיל. מפיו אני למד קצת דברים חדשים בידיעות הארץ וקצת דברים ישנים שנשתכחו ממני מפאת מיעוט הזכרון ובשל רוב לימודים חדשים הקופצים יום־יום עלינו. נחת רוח יתירה יש לי מפרק־לימוד זה, שרק בטעות אנו קוראים את המישור המשתרע על שפת הים בשם שפלת הים או שפלת החוף. באמת מישור אינו שפלה. השפלה מתחילה דווקא בקרבת ההרים שהגבעות משתפלות והולכות. תל־אביב, כמובן, אינה נתונה באיזור השפלה. ככל שאנו מתקרבים אל המקומות הגבוהים הננו נכנסים לתחום השפלה.

בחולדה נכנסנו לבית־הספר ממש ושמענו לקח בפרשת הקרבות ובהלכות כיבוש משלטים, מפי איש־צבא. איש־צבא זה אינו אלא כמעט־נער, אחד מילדי העברים החדשים, שצמחו לנו בדרך נס, גור אריה דבי עילאי מן הגזע הפלמ"חי. ילדי הגזע הזה ניכרים בחיתוך דיבורם, בתוי פניהם, בהליכותיהם ובעמידתם, בכל תנועה משלהם ממש. שיחם קצר, עניני, עצור, לא קורטוב מליצה, לא צל או קרן־אור של פתוס. אף הוא מספר בשקט פלאי־גבורה ועצמת עלילה, וכל פרט מחריד את הנפש, ואנו בני הדור שהיינו פחות גבורי־חיל ורבי־עלילה ויותר גדולי־מלל וחכמי־דמיון, מוכרחים להוסיף: כל פרט עושה את הבשר חידודים־חידודים.

ואין צורך לומר שהוא מדבר בלי ידים. ידיו תפוסות בעפרונות המשרטטים על המפה קוים ומסמנים כתמים, כל כתם מעפל גבורים לכיבוש, כל קו זינוק עקלתון או ישר להישג חדש. ההויה הגדולה של לחימה מתכנסת לתוך נקודות קטנות, נקודת־זינוק ונקודת־הישג. ובין נקודה לנקודה מתרחשים המעשים הגורליים, חיים נהרסים וגופים פורחים, רעננים, נשרפים, נרמסים. מצודות דורות נופלות ומבצעים כבירים מתחוללים. ועל הכל מסופר בשקט, בענוה, בלי הפלגה ובלי שימוש כל־שהוא בסממנים צבעוניים. שפת החומש. כך נאה וכך יאה לאנשי־בראשית. בדרך זו המסתמנת באופק עברה פלוגת ל“ה ושם פלסו להם נתיב “הפורצים”. מן הבסיס ההוא הגיחו חברינו שפעלו במסגרת “הראל” ודרך שם צעדו כובשי הקאסטל. ובנתיב ההוא התפתלו חברינו שהתקיפו את “בית־סוריק” ו”בידו", “כפרי רוצחים, משכן למפקדי הכנופיות, ובסיסים לממקשי הדרך”. הקיצור, נקודה, בסיס, משלט, מבצע. רוב מלים חדשות או שנתקלטו תוכן חדש. ולא יהא בכך משום הגזמה אם אומר שבשעת שמיעת ההרצאה היבשה הזאת המחזיקה להט כל כך כבוש נתחוורה לי בוודאות מציאותו של אדם חדש בתוכנו, אדם יהודי שהנקודה היהודית שלו נתחשלה באש, נתקשתה ונתברזלה. אדם־יהודי־ברזל. הוא מביא את קרבנו מתוך חובה מובנת מאליה, ובספרו את פרשת הקרבנות הוא עושה זאת בתכלית הפשטות, ללא אנקה, ללא הטעמה כל שהיא וללא רגשנות יתירה. אף את הספור המחריד בדבר הפקודה שניתנה בנקודה פלונית בשעת התקפה שנכשלה, שעל המפקדים כולם להחזיק מעמד בשביל לחפות על נסיגתם של החיילים, ושכל המפקדים, חוץ מאחד, נספו בו במקום, הוא מבליע בטוב־טעם ובהתאפקות.

מלואים להסבריו של איש צבא הם סיפורי החבר מחולדה על ימי חולדה בזמן המצור. חולדה הקטנה שימשה בסיס ראשי לפלוגות לוחמינו והיה לה משום כן כוח־משיכה חזק למטוסי האויב. היא הופצצה בלי הרף. ולפי שנקודה קטנה זו היתה מלאה אדם רב לא היה בה מנוס מן הפגזים וההפצצות. מבוגרים וילדים התרוצצו ממקום למקום. חולדה נתנה קרבנות. אף נסים התרחשו בה לרוב. עשרה רגעים לאחר פינוי בית התינוקות הופצץ הבית ונהרס כולו. ומעשה במשוריין שנלכד בידי האויב, היה בו חבר אחד שריסק את המשוריין ואת עצמו בחומר־נפץ, ועוד הספיק להודיע על החלטתו באלחוט לבסיסו. אף חבר ותיק זה, שאינו לובש מדים, שיחו עצור, קב ונקי, קו ובקי. נזהר מכל ביטוי נמלץ, ותחת זאת חורז פרטים יבשים לכאורה מתוך דיוק רב ובקיאות־להפליא. הזמנים החדשים מחדשים את האנשים, שיחם ושיגם. נחשול הגבורה שפרץ בארץ צרר בשלוחותיו את הכל וטבע בחותם החלמישיות, גם את ותיקי הדור.

עוד רוממות הסיפורים בפי מלוינו ואנו יוצאים מן השפלה לשוטט במעלה ההרים. צינת הרים פוגעת בגוף ובאזנים שורקת הרוח ומצלצלות המלים המחרידות, האחרונות, שנהגו בפי האלחוטי, טריביץ מחולדה, רגע או שניה לפני התפוצצותו בתוך המשוריין המתרסק: שלום לכל החברים, אני מפוצץ את עצמי עם המשוריין. כמעט שחפצתי להגיד: שלום לכם, הרים גבוהים ונישאים, שלום לכם הגיאיות, שלום, שלום לרחוק ולקרוב, אבל שלום של פגישה ולא של פרידה. אולם הנפש סולדת מכל המלים שבשעות הגדולות, הגורליות, הן סופקות לתוכן משמע רם, ואילו בשימושנו היומיומי הן יורדות לדיוטה התחתונה של שיגרה. צרעה הרמה והנישאה, מולדת גבורה עתיקה, הר הקסטל המתנוסס לתפארה, נס להתחדשות הנסים בישראל – העינים משוטטות בכל ובעקבותן רץ אורח הלב והאזנים לא תשבענה לשמוע מפלאי־מעשים, אגדות של ימינו עד בואך לקרית ענבים.

בקרית ענבים, בחדר האוכל של הקבוצה, הננו שוב מסובים אל שולחנות ושמים אזנינו כאפרכסת לדברי תורה. איש קרן הקיימת מרצה לפנינו לא באגדה, אלא בהלכה, או בהלכה שיש בה טעם של אגדה. הענין הוא ששטחי־אדמה להתישבות יש לנו כעת ככל הצורך, ואלא מה אנו חסרים במידה הדרושה? מתיישבים. עיקר הבעיה בכוח האדם שאינו מצוי כפי הדרוש. ירושלים הרים סביב לה, אבל כל זמן שכל השטחים ההריים האלה לא יינטעו ולא ייזרעו לא יינתן בראש ירושלים אותו כתר־מלכות שהיא ראויה לו לפי מעלתה הרמה והמקודשת. כל הלבבות חרדים ונכספים לכבוד ירושלים, אבל צריך שישובים רבים ישמשו לה חגורת־כבוד ואיזור מגן. כל האומר שההר אינו טוב להתישבות אינו אלא טועה. אדרבה, ארץ הררית זו טובה וברוכה היא ושופעת סיכויים להתישבות צפופה. הבו גודל, הבו כבוד לסביבה נהדרת זו, אבל הבו לה גם מטעים לרוב, יערות יינטעו בה. חובה לכפות את ההר, את היער, כגיגית על המתישבים החדשים. היערות הם מקומות של פאר; היערות הם מקור של הבראה ואוצר הרפואות לאדמה כולה. היערות שומרים על האדמות הקרובות, מפני הסחף הנגרם על ידי גשמי־עוז והם משמשים סכר בפני רוחות זלעפות. אין דבר מחזיק ברכה כיער הטוב הזה. הגעו עצמכם, גשם בשטפו ובשצפו מכה על האדמה, מכה בלי רחמים, ואילו גשם ביער הרי כל טיפה וטיפה נעצרת תחילה בעלים, משם היא יורדת על האדמה; בינתיים תש כוחה ושוב אין עמה מחץ ולא חשש חבלה. הגעו עצמכם, שטחים הרריים עצומים מכוסי יערות וביערות כנפי־רננה נעלסות. איזה שינוי בנוף! איזו תמורה באקלים! איזה ריח־ניחוח מסביב. אף מקורות הכנסה חדשים נפתחים לכלכל עם רב. נכון הוא שמצויים בינינו ספקנים לגבי ברכת ההר. אבל כלום היה מקור־ברכה, שלא נמצאו קטני־אמנה לפקפק בטוּבה הרבה הצפונה בו? לא הספקנים, אלא בעלי האמונה והבטחון, זכאים לחנך את העם ולהדריכו. הסופרים, חלוצי החלוציות, לא כל שכן מצוּוים להעיר ולעורר את כולנו לישא את עינינו אל ההרים ולפרוש עליהם משטח של יערות, משטח הקסמים, עליו יעברו גולים לגאול את עצמם ולגאול את ירושלים השבויה. הסופרים, מה לכם מחרישים? קחו שופרות ותקעו בקול גדול: כל ההרים יתכסו במעטה יער. היער הוא פאר, הוא שומר נאמן, הוא פודה ומציל. הסופרים!

יש אנשים המדברים על הנושא; ויש שהנושא מדבר מתוכם. הם מלאים את הענין שהם מטיפים לו וכל עצמותיהם תאמרנה. הקריאה אל היער נשמעת באזני כשוועה מפי איש שחזון ההר והיער עצור בעצמותיו, והוא באמת שרוי בצער על מיעוט היער ומיעוט דמותו של ההר. ברור, שאף הסופרים נושאים בחטא ההזנחה הזאת. הסופרים יש להם חלק בכל חטאי העם ובכל הזנחה שהיא. מסתבר שאני מסכים בהחלט לכך. כל דבר מפואר מצד עצמו הוא גם מועיל לעולם. וראיה לדבר היער. הפאר שומר מפני סחף. אילולא היופי היה האדם – מאבד צלם אלהים, והעולם חוזר לתוהו ובוהו.

סוף כל המסעות לבית הקברות. אף נסיעתנו אל המשלטים מסתיימת בבקור קצר בבית העלמין החדש בקרית ענבים. טובי בנינו הגבורים באו שם למנוחות לאחר מסעם כביר העלילה אל המשלטים. המצבות הלבנות משחירות לעינים. לא אחד מאתנו חש סומק של בושה זורח בפניו למראה הלובן הזה של האבן הסותמת חיים צעירים. בזכותם של שוכני העפר אלה מתקיימת מלכות ישראל; בזכותם אנו דורכים ברגלינו על האדמה ושואפים אויר; בזכותם העשרנו היום את בית היוצר של רוחנו במראות־נופים חדשים. בזכותם אנו מדברים לראשונה ולא על דרך המליצה, על הרים ונופים, יערות ומשלטים, ערים גדולות וישובים צפופים, כבוד ישראל ונצח ישראל. בזכותם של הרבים הנקובים בשמותם כאן על המצבות ושל המעטים שהורדו לתוך הקברות ואף שמם לא נודע ולפיכך נכנסו לתוך הנצח בתו האלמונים, זה שמם וזה² זכרם חרות בכתב.

האלמונים. צינת־בלהות אופפת את הלב למקרא מלה זו. לא אב, לא אם, לא אח, לא אחות, לא כלה, לא אשה, לא בן ובת – זהו משמעה של מלה זו. יכול אדם לחיות לעצמו; אבל הכרח לו למות למי שהוא. ואילו החייל האלמוני הקבור כאן, הוא וחברו, מתו לא למי שהוא. אף לא נספדו. אף לא יהיה מי שיבוא להתאבל עליהם ולהמתיק עמהם שיח. בודדים אף במותם. אך לא בודדים. האלמונים הם של כולנו. אם מות כל איש יורדד לתוך קרוביו ומחלחל שם, מותם של האלמונים יורד לתוך לב כל הרבים הבאים לכאן. כל אחד מהם הוא של כולנו. כאן, ליד קבר האלמוני, אנו שוהים הרבה יותר ומאריכים להתייחד עמו. הכי לא למדתני גם נסיעה זו שהיפים שבמשלטי־נוף הם משלטי־אדם ושהטוב שבכוחות עולם הוא כוח האדם?

בדרך חזרה עגן הלב ברעיון אחד:

הנסיעה אל המשלטים בארץ ההררית היתה בעצם נסיעה אל המשלטים שבאדם. ארץ חדשה, טובה וברוכה נפלה בחלקנו, וגם יהודי חדש עולה ובא.

י“ד ניסן תש”ט.

חג זה מכובד מכל החגים

יש משום סמל כבד־משמעות בדבר, שהארץ המובטחה לאבותינו ניתנה לנו בתקופת הנס הזאת בידי בנינו, ונחלת המורשה מדורות נפלה בחלקנו בזכות דור שבמידה ידועה כבר נתקיים בידו השחרור מסבל המורשה.

עבר ועתיד השתטחו יחדיו כגשר על פני ים גועש של הווה שוצף באסונות ובחורבנות, שלא התחוללו עלינו דוגמתם מיום היותנו לגוי.

אכן, כגשרים נתרצפו הנערים אשר קלו מנשרים ומאריות גברו לעשות רצון שר אומתנו לשוב ולהתנחל בעולם הזה כבימים מקדם.

ויען כי בדם הבנים חיה המדינה, לא עת לנו לשמוח, לא עת לצהול ולקדש חג בצלמם ובתבניתם של כל החגים והמועדים, אשר קיבלנו עלינו ועל זרענו לפנים בישראל לזכר ימי גאולה ופדות.

לא לנו לקטוף פרחים צומחים בשדות הקטל, אשר רווּ דם הבנים; לא לנו לענוד לראשינו זרי דפנא של נצחון על אויבינו. לא לנו לקדם את היום הזה בתרועות־מצהלות, במדלק־לפידים ובתהלוכות־פאר.

אף כי לברך את היום על שולחנות ערוכים בשר ודגים וכל מטעמים ולישא לזכרו כוס־ישועות, שוצפת היין הטוב.

נלמד מאבותינו, אך לא על מנת לעשות כמתכנתם בכל דבר וענין ולקיים את כל מנהגיהם כסדרם וכהלכתם. אסור לחקות. אפילו מעשי־אבות אסור לחקות לדיוקם.

אנו כבר קנינו דעת יתירה לאחרי אבותינו ולמדנו לא מעט מן הנסיון. הרבה ראינו בקום גוי ובנפול גוי, בעלות הגלגל ובהיהפך הגלגל עשר מעלות אחורנית.

השכל הטוב והרגש הנכון מצווים עלינו לבלי להשיא משואות שמחה וששון על תשועתנו ועל מפלות אויבינו.

אפילו קדמוני חכמינו כבר הרגישו בדבר ואמרו: "ולמה אין אתה מוצא בפסח אפילו שמחה אחת? בשביל שמתו בו המצרים. וכן אתה מוצא: כל שבעת ימי החג אנו קוראים בהם את ההלל, אבל בפסח אין אנו קוראים את ההלל אלא ביום טוב ראשון ולילו. משום “בנפול אויבך אַל תשמח ובכשלו אל יגל לבך”.

הם כבר הגיעו למידה של כיבוש יצרי הרהב, גאות השוא ותפארת הרמיה, אנו לא כל שכן שחייבים לטהר את לבנו ולזכך את נפשנו מיוהרה תפלה זו, שאינה אלא עבודה זרה לאלילי הכוח הגס.

חלילה לנו להגס את לבנו בכוח הגס ולעשות אותו מין פולחן או לסמוך אליו איזה פולחן שהוא, אפילו נכתירהו בשם חג. כגון חג החירות, חג התקומה, חג הגבורה, חג הישועה, על אחת כמה וכמה חג הנצחון.

ואין צריך לומר, שלא מן התבונה היא לעשות חג לאומי משלנו שם־נרדף לחגא של איזה עם אחר.

אכן, יום המדינה יום חג הוא לנו, אך זה חג על דרך הסמל; סמל לגאולתנו ולפדות נפשנו; סמל לרוח הדעת וההשכל המפעמת אותנו במעשינו ובמלחמותינו, סמל לרוח היוצר אשר נתחדש בקרבנו.

ובכן, זה חג אשר עלינו לקדש אותו לא בבשר וביין. על אחת כמה לא בדם, כי אם ברוח. זהו חג המדע העברי, חג האמנות היוצרת בישראל, חג כשרון המעשה, חג נצחון האמת ושבאַמת הבנין. נגיד בקיצור: חג החכמה. ובשם זה עלינו להכתיר את יום טוב המדינה. החכמה היא אם; המדינה אם. ולכן עלינו לקדש ולהקדיש את יום המדינה לתורה, לחכמה ולתעודה, אף לכבוד אם, ולאהבת האמנות. כן, לאהבת הבריות.

אמנם כל החגים והמועדים שנתקדשו בעמים ובעמנו נתקדשו בדם, ונתכבדו בבשר וביין, וכבר אמרו, שאין שמחה אלא בבשר וביין. אולם אנו אומרים: אין שמחה אלא באדם, בקשרי אהבה שבין איש לרעהו. וזאת הפעם בישראל נודיע חדשה לעולם. שלא חג הדם קדוש, אלא קדושת הדם היא חג וכי לא לבשר וליין קוראים יום טוב – ימים טובים למאכל ולמשתה מצויים בשנה די והותר, אלא לתנופת הרוח ולהרמת קרנה של היצירה.

יהיה יום המדינה יום מועד, יום מקרא קודש לכל בנות השיר, יום תור הספורים היפים, נקדמהו בכנורות ובמצהלות זמרה, או אז יהיה חג זה מכובד מכל החגים.

ח' אייר תש"ט.

דמות האזרח בישראל

הכרזנו על המדינה, אבל אין מכריזים על האזרח. אין זה נוצר במאמר־פה וּבמתן־הצהרה. האזרח הוא נטע הדורות, השתול על פלגי המסורה, אם כי התנאים המשתנים טובעים את רישומיהם בקלסתר־דיוקנו והרגלי הסביבה מוסיפים לוית־חן או קורטוב־קלקול לצביונו. ואילו המושג אזרח בישראל משמעו רחב הרבה יותר מאשר אצל אומות העולם, בקפלו לתוכו לא רק את הנתין ואת התושב, אלא גם את הבעל בעמיו, המעורה בתוך ארצו כעץ רענן, כל הרוחות שבעולם לא יזיזוהו.

הכתוב מדבר באזרח ישראלי קדמון, שדמותו מרחפת מעל דפי התנ"ך, על אחת כמה וכמה באזרח ישראלי של ימינו, שלתוך קוי־דמותו נבלעו רישומי־גולה ארוכים, יסורי מאבקים עם נחשולים זידונים וניצוצות־כיסופים ליחוד לאומי, והכיסופים ליחוד שהיו בוערים בנשמתו במשך דורות, הם שמהוים חלק מאופי היחוד שבו. כי האזרח הישראלי של ימינו הוא תמצית של הויה, שהיתה מכל מקום מופלאה בעבר. חובה לזכור יחוד זה. אפילו הרוצים לשנות מן המטבע של העבר, המדמים שאפשר ליצור את האזרח של לעתיד לבוא במדינת ישראל כמין בריאה חדשה, גם כן אינם רשאים להסיח את דעתם משלשלת היחוסין של האזרחות הישראלית בעבר. כדי לעקור דבר מן השורש דרוש להכיר טיבו של השורש.

בשביל לדוּן נכוֹחה בטיפוס הנכסף של האזרח במדינת ישראל ראוי להסתכל בשלושה דברים: מה בין מושג האזרח במשמעו הלועזי לבין מושג האזרח לפי צביונו הישראלי הקדום; מה דינו של היהודי לאזרחות ישראלית בתפוצות; באיזו מידה עשויים התנאים הלאומיים והבין־לאומיים של זמננו לסייע להכשרתו של האזרח השלם ונאמן הרוח במדינת ישראל.

ברור למדי כי מקדמות הימים הננו מחולקים עם אחרים בתפיסת האזרח, מושגו ומהותו. “אנו מדברים באזרח כמו בספן, שהוא אחד מכל אנשי השירות באניה” אומר אריסטו, הגדרה זו זרה מעיקרה לרוחה של הישראליות, כשם שההגדרה בדבר טיבו של האדם כחיה מדינית אין רוח ישראל נוחה הימנה. וכיוצא בכך אין היהודי הקדמון יכול להפיס דעתו בתפיסת הבית כמין מושג של “איבוס” ואנשי הבית בחינת “חברי האיבוס” או “חברי המזנון”. מתוך תפיסת הבית כאיבוס מצטיירת תמונת החברה כמין סולם, ששלבו התחתון הוא הבית או האיבוס. שלבו האמצעי הכפר או העיר, והשלב העליון המדינה, שהיא התכלית, היינו, הבית המושלם, וכל שהוא מושלם יותר, אומר אריסטו, הוא טבעי יותר. נמצא, המדינה היא הדבר השלם והטבעי ביותר, והאדם חיה מדינית מטבעו. מכאן מסתבר מאליו, שהמדינה נתונה על גבי האדם, עליונה לו, והיא גם התכלית, שכל הפרטים כפופים לה מעצם טבעם, חיים וקיימים בזכותה ובעבורה, ביסוד השירות. הוי אומר: האזרח לפי טיבו משרת, נתין. ואיזהו אזרח מושלם יותר? שהוא יותר בשירות, העומד בדרגה גבוהה יותר של שלטון. ואמנם, שומעים אנו ברורות מפי אריסטו, כי ה“אנשים אשר חלק להם בשררה הם אזרחים”, להוציא את העבדים ובעלי המעמדות הנמוכים, שקיומם הכרחי, כנראה, במדינת השירות, אך הם אינם בגדר אזרחים. אולם לא באלה חלק יעקב. היהדות תנא הוא ופליג על התפיסה האריסטוטלית, שהונחה ביסוד המושגים החברותיים והמדיניים של העולם הלועזי. הסולם הישראלי הפוך מן הסולם של עמי העולם. בסולמנו הבית הוא השלב העליון, לכן אנו גורסים בית ישראל, כלומר, המדינה היא בית; העם – משפחה; האזרח – בן־בית או חלק מן המשפחה. אין האזרח משרת, אף לא נתין בלבד, אלא בעל בעמיו, ואין המדינה מולך, הר כגיגית, עלוקה, תכלית, כוח עליון מופרש לעצמו, אלא היא בית חיינו, מקדש עם. אף כל העם קדוש, ממלכת כהנים. כל ישראל יש להם חלק במקדש בית מלוכה.

ב.

בספרו של ישראל אין כתוב מדינה, אלא יש ארץ הקודש, ארץ האבות, ארץ הבחירה, מכורה או מקור מחצבת. ארץ אינה מושג מדיני או חברותי, אף לא קורותי או תולדותי בלבד. היא ענין בריאתי, אדמתי, נטעי וגזעי. אדם יסודו מעפר ארצו. העם נלוֹש מתוך עפר ארצו. וכשם שאדם נולד רק פעם אחת, אף עם כך. פעם אחת ייוולד גוי ולא עוד ימיר את עצמיותו לנצח. אפילו ילך לגולה הוא גולה מעל אדמתו, אבל אינו גולה מארצו. רוחה מובלעה לתוך נשמתו. יהודי אחד בודד בירכתי־תבל ויש לו קצת עפר מארצו, הריהו יושב על קצת עפר זו. היהודים בגולה גרו בנכר, אבל ישבו בארצם. במובן זה נאמר, שעתידה ארץ־ישראל להתפשט בכל הארצות. ולא משום שארץ ישראל היא מושג רוחני, חזוני בלבד, שמחביאים אותו בתוך מדור חשאי שבלב ובירכתי התודעה, אלא, אדרבה, משום שהיא מושג גשמי ביותר, ששום עם לא יצר משלו. היא נתונה בבשר היהודי ומובלעה בעצמותיו. לא בדין קטרגו על היהודים, שהם רוחניים ביותר, ועל היהדות שהיא מעין צל־רפאים בעולם. יהדות משמעה רוחניות שלבשה בשר. אצילות מתגשמת, ארץ ישראל, כלומר, ארץ שהיא ישראל וישראל שהיא ארץ: ציון וישראל חד הוא. אין ציון מושג מדיני משפטי או מופשט, היא בשר ודם. אזרח בציון פירושו לא רק תושב בה, הוא בן לציון, יושב חיקה. כל מקום שהוא יושב הוא יושב בתוכה. ציון היא אמנו, מכורתנו. אין ממירים אם, למכורה מכורים לעדי־עד. אדם גולה ממדינתו, אבל אינו גולה מארצו, כי זו מהלכת אחריו. אם המדינה היא עסק של שותפות לבעלי ה“אבוס”, כפי הגדרתו של אריסטו, הרי כל אחד הוא אזרח במדינה כפי סכום המניות, שיש לו בשותפות זו. ומי שאין לו אף מניה אחת אינו כלל בגדר אזרח. אולם לציון ייאמר: כל אשר יולד בך הוא בנך. לא השותפות לעסקים, אלא השותפים ללידה, היא שעושה את האזרחות הישראלית. יכול אדם להחליף את נתינותו, אבל אזרחות ישראלית אינה מוחלפת, היא מוחלטת. יהדות ענינה זיקה אל המוחלט. אף האזרח בישראל הוא משורש המוחלט.

אין אנו אומרים בהגדרת המושג אזרח “ראה מה בין בני לבין בן חמי”, לשם סלסול ברגש “אתה בחרתנו”, אלא לשם הסברת מהותנו. נבין יעודנו מתוך שנסתכל במהותנו. אין לשגות באשליה, שהיהדות קיימה כל מה שקבלה עליה והלבישה בשר כל חזוניה. כשאנו אומרים יהדות, הננו מתכוונים לכיסופים נעלים, לחזיון גדול, לשאיפה נאצלה, לרצון מובהק. ואכן, רצונה המובהק של היהדות היה לבנות בית חם לעם ולא מדינה קרה, לגדל בנים ולא עבדים, לטפח אזרחים ולא נתינים. ובמידה שנאמני־רוחה של היהדות היו נציגיה ודובריה, עומדים ליד ההגה ומנגנים עלי כנור הגיונה, הם הביעו בדבור ובמעשה, בשירה ובהגות, את משאלותיה הטמירות וכיסופיה הבוערים לבנות בית נאמן לבניה תושביה. המדינה כשם המפורש לשררה, תכלית לעצמה, לא תזכר ולא תפקד. אם כי עבודה זרה של המדינה פורצת מפעם לפעם לדברי ימי ישראל, הריהי פורצת תמיד מן החוץ או בסיוע כוחות־חוץ ונעשית רקב לישראל. כל אנשי־פנים, נאמני בית ישראל, קמים בגבורה להגן על טהרתו של מושג המכורה הישראלי ולהציל את האזרח מפורעניותו של הנתין. בזכות המטהרים האלה לא עלה הכורת על האזרח הישראלי בשעה שהקיץ הקץ על הנתין למלכות ישראל.

מת הנתין, חי האזרח. הוא הלך בגולה לשמור שם מרחוק ובחביוני לבו על גחלת האזרחות הישראלית. לאמיתו של דבר אף בזמן שבית המקדש היה קיים כבר נתפשטה אזרחות ישראלית בארצות הגולה. בזכותה של זו לא כל היהודים הנדחים בירכתי הגולה נהיו לאובדים. מכל הארצות הרחוקות שלחו היהודים תרומות ומעשרות לארץ הקודש, נתקיימו קהלות הקודש בנכר, נגבו מסי ישראל בלי שוטרים ושופטים. היהודי הנאמן הוא אזרח בעמו, אפילו כשאינו תושב בארצו. אין זו תופעה גלותית דוקא. שרשיה נעוצים בקדמות התודעה הישראלית, ומן הסתם אף בזמנים שקדמו להתגבשותנו הלאומית. במושג האזרח הישראלי חקוק זכרון משפחתי עתיק־יומין, זכרון שבטי, גזעי, ביתי, אחוותי, חוקי, לא חוקי מופשט, אלא חוקי־דמי. כל ישראל אחים הם, כשם שכל העצים יונקים את ליח האדמה האחת. לעולם בא בתנ"ך השם אזרח במובן אחוותי, משפחתי, תורני. כגון שנאמר חוקה אחת לאזרח ולגר או תורה אחת לאזרח ולגר. ואילו המדינה נזכרת, כמדומה, לראשונה רק בשכנות עם עושק, עם ריב ומדנים, כמה שנאמר בקוהלת ה‘, ו’, “אם עושק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה”. או שהיא נתונה בסמיכות עם עולי־בבל בעזרא ב'. כלומר, מושג שאול מן החוץ. כל הראיות לכך, שישראל הקדמון לא גרס את המדינה במשמע הלא־ישראלי, הרומאי. במחשבה תחילה התנכר לה. אין המדינה עליונה, אדרבה, המדינה היתה חלק מן הארץ.

ג.

המדינה בחינת בריאה לעצמה, העומדת מעל לעם, מעל ליחיד, מעל לצבור, אינה כתובה בתורתנו, אינה חקוקה בתולדותינו, אינה זורמת בדמנו, אינה מקננת בטבענו. אפשר לזמן־מה לכפות על העם מושגים חדשים, לעורר בו אפילו הרגשות חדשות, אף להמשיך עליו חויות חדשות, אבל אין לשנות מטבעו ולנתקו ממקור־חיותו לאורך־ימים. לא רק משכילים בעמנו, אפילו פשוטי־אדם שבנו, מרגישים בחושם הטבעי מה פעל ישראל בכל הדורות, לקראת איזו מגמה חתר בכל שנות יסוריו ובאיזה אפיק של חוק ומשפט, צדק ואמת, עשויים חיינו הישראליים להתחדש בארץ ישראל הבנויה. אפשר להבין, כי במעמדים ידועים חובה להכריז כנגד המתבוללים היהודיים ועקומי המוחין השייכים לגזע היהודי, הכופרים בזכות תקומתו בעולם, שבני־ישראל לא נשתנו מאומות העולם וככל הגויים בית ישראל. ככל הגויים, ובכל זאת לא בדיוק כמוהם. אף האדוקים ב“ככל הגויים” יודעים מסתמא בסתר לב, שאין אנו יכולים להיות ככל הגויים משום שאיננו יכולים, ואילו יכולים היינו, אין אנו רשאים להיות משום פיקוח נפשנו, מתוך חרדה לעצם קיומנו. אנו מוכרחים להיות שונים מאחרים בשביל שנוכל להיות קיימים בעולם בדומה לאחרים.

לא נוכל לכונן כאחרים מדינה בחזקת ערפד. טבענו, שהוא תמצית הויתנו התולדתית, לא יכלכל זאת. הוא הדין אין אנו יכולים לשים את מבטחנו באזרח־רק־נתין. לא על הנתין לבדו תכונן מדינת ישראל. אין היהודים מסוגלים להיות נתינים כפופים לחוק הערטילאי. המסורת הגלותית, המובלעה בדמינו, למרוד בשררה, להפר את חוקיה, להעקיף על משפטיה, להבריח את מכסיה, אינה ניתנת להיעקר על נקלה, לא תיעקר בשנים מספר, חוששני לומר, אף לא בדורות מספר. אבל אם קשה כקריעת ים סוף לטעת בלב היהודי רגשי־נתינות ורחשי־מדינה חזקים, לא קשה כלל לעורר בקרבו את חוש האזרח הישראלי הטבוע בדמו ולטפח בנפשו אהבת המכורה ונאמנות למקור מחצבתו. היהודים בכל הזמנים היו נאמנים בארצות הגולה לקהלות הקודש שלהם ושמרו אמונים, וגם אהבה לוהטת, אהבה על־אנושית כמעט, לא סתם לאומית, לארץ האבות. היהודי הוא אזרח טוב במידה שהוא בן־חורין, במידה שהוא בן, במידה שהוא נושק בשפתי הזכרון את אדמת אבותיו, במידה שהוא סמוך על שולחן גבוה של האבות. הוא מוכן תמיד לשלם תרומות ומעשרות, ואף יותר מתרומה ומעשר, אבל אין לו חשק לשלם מס־הכנסה. זו סתירה. ואין זו סתירה. יש נותנים את נפשם למען המולדת אבל נלחמים כנגד איזה ניפוח ממון בגיזרת אמרכלי השלטון, אם המס נראה להם בלתי צודק.

דרך כל התולדה הישרלאית עובר חוט־השני הזה: העם נלהב להתנדבות ואין הוא נמנע לפרוק מעליו נזמי־זהב, צמידים וטבעות, לבנות את המשכן, אבל עלול הוא להחריב את מקדשו בשל איזה עלבון של קמצא ובר קמצא, כלומר, בשל איזה עלבון, שאפילו הוא קל שרשו נעוץ בפגיעה בצדק ובחטא לשויון, והוא מזלזל בדברה העליונה, הזורמת בדמנו הישראלי, והיא: כל ישראל אחים. כל החוטא לרגש המשפחתי מקעקע את לאומיותנו הישראלית, סותם את מקור ברכתנו, והיא אהבת־ישראל, שבלעדיה לא תקום מדינת ישראל. אין אהבת ישראל בלי רחמנות. רחמנות בשפתנו משמשת רחמים ואהבה כאחד. אמר לך אדם, שאפשר לבנות מדינת ישראל בלי הרגש כאבן־שתיה לה, לא תפס כלל מה זו מדינת ישראל ואיזה מקור שפע דרוש לה כדי שתוכל להתקיים, על אחת כמה וכמה לשגשג ולפרוח.

אין צורך להביא ראיות מרחוק. היינו עדי־ראיה לכך. כימי דורותיים נתקיים, בחסות השלטון הנכרי, ישוב ארץ ישראלי שלא שקט כלל על שמריו, אדרבה, העמיס על עצמו ברצונו תפקידים התישבותיים כבירים לבנין הארץ ולגאולת העם מתוך פזוריו. היה הדבר בעיניו בחינת מושכל ראשון להביא את עצמו בעול חוקים חמורים שלא נחתמו כלל בגושפנקה של הרשות המושלת בכיפה. להיפך, הרשות לא הביטה עליהם בעין יפה. ולעתים גם נלחמה בהם. אך הצבור ברוב מנינו קיים את המצוות התלויות בישוב הארץ, משל הוטלו עליו בצו מלכות. יהדות ארץ ישראל היתה מלכות ללא גינוני־מלכות, שימשה בכתר הגאולה ללא שרים נושאי־כתרים ורצון האומה שפך את שלטונו על מערכות החיים ללא נציגי־שלטון גבוהים. נתקיים פיקוח צבורי ללא שררה של פקחים. היינו מודרכים ללא מגלב ורצועה. הקימונו מתנדבים ללא צו גיוס, שמרנו אמונים לתוצרת הארץ – ושוב המדובר ברוב מנין – לעבודה עברית ולשפה עברית, שתלנו נטעי נעמנים של ערכים ארץ ישראליים, חלוציות, חיים שיתופיים, עזרה הדדית, ללא כפיית נוגשים, להוציא הנוגש הפנימי שבלב.

היו מעטים פורצי גדר, אבל הרבים שירתו את הרעיון באהבה. היינו אזרחים לא בדחילו, כי אם ברחימו, לא מתוך אונס כי אם על פי בחירה. לא נחטא לאמת אם נגיד, שאזרחות מרצון זו ינקה שפע טוב לא רק מאוירה של ארץ ישראל המחכים, מן הניגון החדש של קצב החיים הארצישראליים המתחדשים, כי אם גם ממקור האהבה והרחמים של חיי ישראל בגלות. זו היא אמת, שאפשר להתכחש לה, אבל לא לאורך זמן. הגלות ינקה חיות מארץ ישראל, אבל גם ארץ ישראל משכה שפע רב מן הגלות, שינקה חיות מארץ ישראל. אפשר לומר בלי הגזמה, שיהודים בארץ ישראל הם חומר אנושי משובח במידה שיש בהם עוד איזה ניצוץ של הגלות והם זוכרים את פזוריהם בארצות הגולה. זוכרים עצמם גרים בארץ לא להם, זוכרים עצמם נתינים זרים ואזרחים לנפשם.

ד.

אנו פותחים דף ראשון של לוח־תולדותינו החדש ומוצאים בו בשוֹרה ושוברה בצדה. שתי פרשיות כתובות זו בצד זו והן נוגדות זו לזו מן הקצה אל הקצה. פרשיה ראשונה אומרת רוממות־רוח וגדלות הנפש, חן נעורים ועוז־נערים, מעשי־גבורה ומפעלי קידוש השם, עצה ותושיה גם יחד לכונן מדינה בתוך החרבות ולהקים עם מתוך הלהבות, לבנות, ולגונן, לדבר בשער בסוד מועצות העמים, ואף להלחם בשער בעוז כנגד ערב־רב של גויים. בשולי הפרשיה הזאת ובין השיטין שבה מובלעים הרבה אותות של התלהבות־עם, של ניצוצין קדישין, של נחשול־אמונה וגל־אמונים, הפורצים ועולים מתהומות הנפש הפרטית והקיבוצית. אך אין המסתכל יכול להתעלם גם מן הפרשיה השניה, הכתובה כנגדה או בצדה ולא באצבע אלוהים, כי אם בצפרני השטן. והיא פרשיה רעה ואכזרית מאד, תוכה רצוף יצרים רעים משתוללים, יצרי פירוד ושנאה, קנאה ותחרות, יצרי כבוד וכיבודים, וכרוכים בהם תאוות התארים וחשק הרהב והראוה, בולמוס השררה, רדיפה אחרי בצע, להיטות אחרי מעשי־שחיתות, מין עברינות לתיאבון ולהכעיס בעסקי שוק שחור, הכוללים הפקעת שער וזיוף צרכי־אוכל ואף הברחת מכס מעיני הרשות. מכל מראות הנגעים האלה מפעפע ועולה רגש של בושה ודכאון, המחלחל לבבות ועלול להשפיע עלינו דכדוך המוחין והכנעה למין גזירה רעה, שאין טוב ואין צדק ואין יושר ואין מי שיציל. כך, כנראה נוהג המדינה: כל דאלים גבר.

אין אנו רשאים להיתפס למידת היאוש, שרבים גודשים אותה מתוך מין אהבה משונה לעשות שפטים בעצמם. אבל אין גם לאטום את האזנים לחירוק השנים העולה מכנף הארץ בה בשעה עצמה, שמכנף ארץ שניה עולות זמירות. רבים ממראות הנגעים שבחיי מדינתנו ניתנים מסתמא להתבאר במפעל הבנין העצום. כל מפעל גדול גורר אחריו מפל. כשחוטבים עצים ניתזים קיסמים וכשגוזרים אותם במשור יורדת נסורת. אנו לא רק מסיעים עצים, אזרחים ישראליים מארצות הגולה, לשקעם בבנין המדינה. אנו מביאים לכאן עצים כסוחים, מכורסמים, ולא מעט עצים יבשים מבחינה לאומית, מפולת הסופה האכזרית שלא היתה משלה.

ואף כשבאים לכאן העקורים והפליטים, ממורטי העצבים וקרועי הנשמות, אין הם מובאים לאלתר אל המנוחה ואף לא לצל של נחלה, לשום בטחון־קיום. אפשר להסביר הרבה מן החזיונות השליליים. אבל כלום הסבר משמע צידוק כל־שהוא או נחמה פורתא? יש להיזהר בהסבר זה, שלא יהיה עלה־תאנה לכסות על רוב פשעים שאין מקורם כלל בזרם העליה, אלא בזרם הירידה, שהתחולל בכולנו הוותיקים בציון. אסור להתעלם מכך שהמדינה עלולה לפתוח פירצה לשחיתות אנושית, שבתנאים אחרים לא יכלה להגיע לשיעורים כאלה. משולה המדינה לתיבת פנדוֹרה. צריך לפתחה בתבונה שלא תעופנה מתוכה התקוות הטובות. נדבר גלויות: המדינה מרימה קרן כלל ישראל, אבל היא עשויה להשפיל כל יחיד בישראל. וכשם שהיא פותחת את שער הכבוד לפני ישראל בעולם, היא עלולה לפתוח את שער האשפוֹת של נפש הנתין.

מסתכל בלתי משוחד רואה שגם רבים מותיקי העדה לא הגיעו בתוך המדינה לכלל עליה, אלא, אדרבא, לבשו פנים חדשות, חשובות מדי, חמורות ביותר. מי שלקק בקצה המזלג דבש התארים נעשה כולו עוקץ. איש רך הלבב מתמול, כיוון שעלה לגדולה של שררה כל שהיא, הריהו מתחרה בלולב ליובש ובאתרוג להדר של סרק. רבים אומרים: כעת הגיעה שעתנו לעשות חיים. מנהיג לשעבר אינו מתבייש להיות עכשו רוכב. תושבי הארץ נחלקו לשני מעמדות: הולכי־רגל ואנשי כלי־רכב; נצרכים ופרנסים, שהכל מצפים למוצא פיהם; מכאן מצייתים ומכאן מפקדים ומורי־הוראות, אשר כל דיבור־סרק שלהם מתפשט על דפי העתון בכותרת שמנה כסיסמה, שמצורפת לה תמונת הדוֹבר. אין עוד מדברים בתוך המדינה כאיש אל רעהו, אלא דוברים, מצהירים, רומזים, מנדבים ניב־שפתיים. ובה במידה שהעליונים מתעלים והולכים מתחייב, כנראה, מתוך הגיון של ברזל או מדרך הטבע האנושי הרך כבצק, שהתחתונים ירדו ככל האפשר בדרגת התחתותניוּת ויהיו כאסקופה הנדרסת. הסך הכל של תקופה קצרה להכרזת המדינה הוא לא התעלות הפרט והגברת כבוד האדם וערכו, אלא, אדרבה, מיעוט הדמות של האדם, הנמכת קומתו והפחתת מעלתו הן לעצמו והן לאחרים. אותה שעה גובר והולך מעין אספורט של התחרות האזרח במדינה להפרת חוקיה, הברחת מכסיה והעקפת מסיה. מתפשטת עברינות לתיאבון. אף אזרחים ישראליים, שהיו שומרי־חוק נאמנים ומקיימי מצוות לאומיות בזמן השלטון הנכרי, נעשו מורדי־חוק וחכמי־הברחה בתוך מדינת ישראל. הלא דבר הוא. נחשול השחיתות הגובר, פרץ המעילות, אותו זרם תת־קרקעי של אכזריות ושנאת־אחים השוצף ועולה מאילו תהומות, שלא היה לנו, כמדומה, כל מושג עליהן, אותם רמזי עינוּיים וחבלות שבין אָח לאָח, אותה השראה מחתרתית ומשטרתית, כלום אינם מחייבים אותנו לא רק לפשפש במעשינו, אלא גם לפשפש במושגינו, לבדוק את מושכלותינו ולעשות חשבון הנפש וחשבון ההגיון כאחד?

אין הגיון לבנות את מדינת ישראל, בריאה של חידוש מופלא, על מושגים זרים, שאולים מן הלועזיות האירסטוטלית. אפשר שגאולת ישראל לא תבוא על ידי נביאים, אלא על ידי דיפלומטים, אבל מדינת ישראל בוודאי לא תיבנה על ידי נתינים, אלא בכוח אֶזרחים. בני־חורין, שוויי־זכויות ושוויי־שררה, אַחים יכוננוה ויקימוה.

ה.

הריני מעיז לומר, שגילוי פנים לא־ישראליים במושג המדינה נושא בחובו נבטים רעים מאד. ישראל לא תכלכל מדינה קרה, אם חורגת. היהודי לא יהיה נתין. כל אזרח בישראל הוא שר לישראל. אזרח אחר לא יקום ולא יהיה לנו, כשם שחוק לועזי לא יפרנס את נפשנו ולא יוכל לשוות צביון ודמות לחיינו. החוק הגויי הוא אבי אבות כל הפשעים. בתחומי החוק הלועזי יכול אדם לעבור על כל העבירות שבעולם, אם הוא רק יודע עסקי החוק, שלא יהא נחשב כלל לפושע. אין העולם יכול להתקיים על החוק בלבד. ובמידה שהוא קיים על החוק והדין, או ואבוי לו. הצדק והיושר מתחילים במה שלפנים משורת הדין. וזהו בעצם משמעו של האזרח בישראל: אין הוא רק שומר חוק ומצוות לאות המתה, אלא הוא שומר לעשות את הטוב והצדק ומצוּוה לשמוע לא רק בקול מפקדים ומורים, אלא גם בקול לבו. נבדלת האזרחות מן הנתינות בכך, שאין היא זיקה של כפיפוּת, מרוּת של צייתנות, אלא התנדבות, קבלת עול מרצון, לא משמעת עוורת, אלא חברות נאמנה. הנתינות היא מצב קפוא, האזרחות היא התחדשות מתמדת; הנתינות היא סבילות, האזרחות פעילות; הנתינות חובה, האזרחות נדבה השותה ממעינות העמוקים מן החובה. אזרח בישראל עשוי להיות רק מתנדב ללא הרף, מתחדש ללא שיעור, פועל טוב בכוח היזמה האישית: לא חייל כלל וכלל, אלא אָח וחבר. החייל הטוב ביותר הוא זה שאינו בחזקת חייל. הנתינות היא עול; האזרחות שמחה; הנתינות מלאכה, האזרחות השראה.

דבּרי מדינתנו בשעה זו נוהגים לתבל את שיחם בניבים כגון נוהג, חוק, משמעת. אף שוקדים על עסקי תפאורה. וכשם שהם מצחצחים במלים הם מצחצחים בלבוש, בתואר, בדרגה, באותות־כבוד, אם כי אינם מוותרים, לכל הפחות בהצהרותיהם, על הרוחניות הישראליות בחינת סממן לבנין המדינה ולחינוך האזרח. אבל הדרשות הנאות אינן שוות־זכויות למעשים, שאינם בכל התנאים נאים. למעשה גובר הנוהג, והחוק של האות המתה מתיימר להיות אדון. כנגד פרח הרוח מתגדל הכפתור הנוצץ. המדים המטופחים לא יתכן שלא יחבלו במידות הטובות. במקום טעם זקנים ותבונת הדורות וחכמת המסורה והזכרון הער של האזרחות הישראלית, שעמדה במבחן־הזמנים, פורץ, דומה, מתוך ישראל הנער שבישראל, הנער היושב במסתרי כל אחד, הנער השובב, חומד השעשועים, אף חומר האכזריות³ הקרה, חומד הרהב, תאב השררה, יוצא הנער ומתנשא לכל לראש ואומר: אני אֶבנה! אני אֶשלוט! אני אַנהיג משמעת. אני אַעמיד הכל על הדין. אין תימה שרגשי דכאון מפעפעים בנו: האם אל הנער הזה התפללנו? וכי סימני־נערות אלה, יצרי השררה האלה, הם תמצית חזון ישראל בדורות?

חזות־שוא היא. ארץ ישראל לא תהיה מדינת הנתינים. היהודים כבר איבדו את כושר הנתינות. הדבר אמור לשבחם. אין אנו, בחינת עם, מסוגלים עוד להידבק בחולף. רק הקיים ועומד, בן הנצח, יכול להאיר את דרכנו. אף המצב הלאומי והבין־לאומי בזמננו אינו מרשה קיום מובדל של נתינים בלבד. מי שאין לו אלא מולדת של “איבוס” סופו שתהיינה לו שתי מולדות. ושתי מולדות פירושן: השניה היא הראשונה. מי שאינו יונק ממקודו הוא ממילא נתין־חוץ, אם בחומר ואם ברוח. אי אפשר בימים האלה ובזמן הזה להתקיים כמדינה קטנה בתוך המעצמות הגדולות, אלא אם כן יש משמעות רוחנית לקיום הזה. המעצמות הגדולות לא רק שולחות את זרועותיהן הארוכות אל המדינות הקטנות לשעבדן בחומר ולעשות אדמותיהן בסיסים לעצמן, גם שופכות את רוחן על הקטנות ומשלחות בהן מלאכי התרבות להפוך את תושביהן לגרים בתרבות מכורתם. כל המטפח בזמננו את המושג שירות בכל מובניו ובכל תנאיו מגביר את המשרתיות בעולם. לא לכך אנו קמים במדינת ישראל כדי שנהיה כורעים־נופלים בבית חיינו, נתינים בכוח לזרים, אלא בשביל שנהיה אזרחים בני־חורין במשמע ישראל הקדום.

מכים או לא מכים?

אסור להכות אדם. אסור להכות אפילו יהודי בעל זקן ופיאות בישראל, שלבו מתחמץ בקרבו למראה חילול שבת בפרהסיה וברום עם. ואיסור ההכאה חל על כל איש, אף על שוטר. כן, אף על שוטר שבא לפזר הפגנה העשויה להפריע את שלום הצבור.

אולם בירושלים פעלו השוטרים ביד חזקה לפזר יהודים המפגינים נגד חילול השבת.

מה פירוש יד חזקה? דומה שהפירוש הוא סטירת־לחי, בעיטה בגב ומהלומה על הראש. ובכן, זו היא מעין הכאה. מסתבר שהכו. אם כי מתוך “המסקנות בענין מהומות בשבת”, שנתפרסמו מטעם ועדת החקירה, אי אפשר להגיד זאת בבירור. לשון המסקנות נקיה בה במידה שהיא מעורפלת. למדו אנשינו כדבעי לחבר נוסחאות בשפת חרטומים. הועדה קובעת “שהתנהגות המשטרה הצדיקה את עצמה ליד קולנוע “אדיסון” וכו' “, אלא ש”מספר שוטרים השתמש בכוח יתר על המידה”. “אף שמעה תלונות על הכאת האסירים בזמן הסעתם ובשעת הורדתם”.

סתמה הועדה ולא פירשה, אם הוכחה צדקתן של התלונות או לאו. ואם כן מה תיקון מצאו לעוול זה ואם בכלל חיפשו או מחפשים תיקון לו. בין כך וכך יש ידיים לדבר, כי ידיהם של נציגי החוק לובשי מדי ישראל היו בעבריינים האסירים. אילולא כן לא היו התלונות על ההכאות נזכרות בכתב הבירור אפילו ברמיזה. דרך כלל אומרים לך חברך הוכה. מסתבר שהכו.

ומסתבר גם כן שלא רק יהודים מפגינים אלו הוכו בידי נציגי החוק. הרבצה באסירים היא, כנראה מנהג במדינתנו. אפשר מושרש הוא בהרגל ישן. אולם מנהג הוא מנהג. כל מנהג נעשה הרגל. אין זה מתקבל על הדעת שפתאום לפתע נכשלו הפעם אנשים, שאינם נוקפים לעולם אצבע על חטמו של אסיר וירדו לתוך לחי של זה ולגבו של פלוני. אין מכים לאחדים אלא בסיטונות. מי שמרים היום יד חזקה פעל מן הסתם גם אתמול וכן ינהג להבא. יד שנשתלחה פעם ופעמיים הענין נעשה לה כהיתר ואף כמין מבצע אבירים, שיש להתפאר בו, דבר שבאפנה. השכל מחייב והנסיון מוכיח, שאין מכים אלא במקום שיש מסביב להכאות אוירה של יישר כוח וחן־חן. אוירה זו קשה פי כמה מן ההכאה עצמה, שכן היא הופכת את המנהג של הרמת היד למעין “הדר”, ומהדרין מן המהדרין בה נחשבים בני־חיל.

דומה, שועדת החקירה לא טיפלה בסוגיה זו כל עיקר, לא חקרה עד השורש. היא רק קבעה ש“השתמשו בכוח יתר על המידה”. במידה, משמע, מותר. והועדה לא טרחה כלל להחכימנו בתורת המידה הזאת, עד היכן המידה ומהיכן מתחיל “יתר” שלה. אכן, הועדה לא החכימתנו בשום דבר. רינון שאינו פוסק מבייש ומדאיב עובר במחנה: יהודים מכים יהודים במדינת ישראל ותוך כדי השלטת החוק פורעים חוק. אין אנו יודעים אם נכון הרינון הזה במלואו, אבל בחלקו נכון הוא, כנראה. וכיוון שלא שמענו שנתעוררו לפני הועדה או לפחות לאחריה לעקור את הנגע הרע הזה משמע שהעבירה על פסוק מפורש בתורת משה ובתורת האדם “רשע, למה תכה רעך?” אינה כנראה ענין לענות בו.

משמע: מכים, יכו. יהודים יכו יהודים בישראל – ואנחנו, אפילו לא צעקנו על החרפה. הדממה שקמה בתום ענין החקירה – משל עצם פרסום המסקנות הוא מעשה רב המתקן הכל – היא החרפה. אין השפלה גדולה לכולנו יחד ולכל פרט מאתנו מהרמת־יד זו. כל מכה הניחתת באסיר או בעברין, בחייל עריק, בילד עזוב, בכל ילד או חלש, היא מכת־לחי. לא יהיה כדבר הזה בישראל. הארץ לא תישא את חרפת הלחי הנתונה למכים.

עיקר גדול בחוקת ישראל: המרים יד על רעהו יורד ממשרתו, לא יכירנו מקומו בין נציגי החוק.

ט' סיון תש"ט.

המאור שבעבר

לא כדאי להעלים את הדבר. נוצר דבר־מה חדש מסביבנו, שאי אפשר להשתכן בתוכו אלא אם כן מסתגלים אליו, דבר־מה שהוא בחלקו מתוקן, ובחלקו – לאו דוקא. היינו יהודי כל ישראל חברים. וכעת הננו אזרחי ישראל והוקם סולם המעלות, ששלביו השונים הם דרגות במנגנון השלטון, תארים, משרות, פקידות גבוהה, נציבות כלפי חוץ ועמדה מקורבת פחות או יותר אל השרים היושבים מלפני ולפנים. הטו אוזן לצרופי־מלים החדשים שנשתגרו בעל־פה ובכתב, שהם בעצם צירופי־חיים חדשים. אנשי מפתח, חוגים הקרובים אל הקריה; יודעי דבר; דובר מטעם הממשלה; אישיות מוסמכת; נציג מוסמך של החוגים הקרובים לנוגעים בדבר, וכיוצא באלו בטויים, שזה עתה יצאו מתחת המחטים של חייטי שפת עבר החדשה. והללו הן מלים כדרבנות, לא תקצץ אותן בגרזן ההגיון.

לשעבר היו גורסים מאמר החכם ומסתמכים על דברי חז“ל או שהיו מהממים בר פלוגתא במראה־מקום מפלוני הפילוסוף ולא היו מזלזלים אפילו בבית משיר של פייטן, לתבל בו את הדבור. אף היו מקשיבים לשיחות־חולין של תלמידי־חכמים, שאפיל הם בטלנים, הרי הם בטלנים חביבים ומקובלים על הציבור. שדבריהם צריכים לימוד. והבריות בכלל היו מחבבים שיחה נאה. אולם מצב הענינים נשתנה כעת מן הקצה אל הקצה. מה שיחה נאה? מה מאמר החכם? למה לנו מופתי ההגיון ולמי נחוצים בתי־שיר? יכול אדם לחיות אחד ממשיבי־טעם, חכם ונבון, שמלא את כרסו בש”ס שלנו ובכל הפוסקים שלהם, אין משגיחים בו ובדבריו, אלא אם כן הוא שייך אל “החוגים”, נמנה עם אנשי המפתח, משמש נציג ודובר מטעם, או נחשב משום־מה אישיות מוסמכת. הזכיה לתואר אישיות מוסמכת היא לאו דווקא תוצאה של יגיעה רבה בתורה ובחכמה ובמידות טובות. שתכליתה התפתחות האישיות והשתלמותה, אלא תוצאה של צירופים מקריים המקנים לזה או לפלוני עמדה ציבורית – ואף המונח “עמדה ציבורית” עובר ובטל, וכך אומרים: עמדה משרדית, או שלטונית. אלא מה? אינך מקורב לחוגים הנוגעים בדבר. כל חכמתך מלכתחילה בטלה ומבוטלה. מי אתה ומה אתה?

האיש יפה הרוח הלך לעולמו; התבונה נוטה למות, וחי המשרד. איני מתכוון לעשות מספּד על ההווה. אין ההווה חס ושלום כולו שחור. אדרבה, זכינו לאור גדול. אור חדש באמת על ציון. זכינו לעליה גדולה ולשבח גדול בכמה שטחים. אבל בחובה עלינו לעשות חשבון הנפש. חשבון דרוש. אף האור עצמו טעון בדיקה חמורה כמה יש בו מן אור־יקרות וכמה מן הקפאון. וברור לכל צופה אפילו שאינו מעיין, שאם זכינו לעליה מכאן, ניכרת ירידה מכאן. אף צפויים לנו קלקולים נוספים, אם לא תבוא התעוררות גדולה בעוד מועד לקדם את הקלקלות הבאות. הירידה והקלקול הם בשטח היחסים האנושיים, בדירוג של תארים, בפילוג שבין החוגים, בהגזמה שבנציגות, בהפרזה שבמשרדיות, ובכך, כן, בכך, בכך במיוחד, שהיתה נקודה יהודית, והיא, דווקא היא, נשמטת והולכת.

היינו בית יעקב; היינו כנסת ישראל – וכעת כנסת לחוד וישראל לחוד; היינו אחים; היינו משפחה: היינו פשוט יהודים. והיות יהודי טוב משמעו היה היות אדם פשוט. היינו מדברים זה עם זה, הגדול עם הקטן והרב עם הצעיר, כדבר איש אל רעהו, וכעת מצדיעים. חלק גדול מן הנשמה היהודית נעשה רשמי. הרשמיות אוכלת הרבה מן התוך. אדם מישראל אין לו עוד אותו הפירוש, שנשתגר אצלנו לפי האגדה והמדרשים, היינו: אחד מישראל, ר' ישראל, שכמוהו ככלל ישראל, אלא מיד עומדים⁴ ושואלים: אדם מישראל אבל איזה אדם? באלף רבתי או באלף זעירא. ולא אלף אלא דווקא אלוף. רב־אלוף, או לפחות, סגן־אלוף. והרי היו מכנים כל אחד, אפילו פשוט שבפשוטים מ“עמך” בשם ר' פלוני. תואר רב הלם כל יהודי. וכעת, דרך־ארץ, רבותי! מי שאינו לפחות רב־סרן ואין שומעים בצדו צלצלי שלשלת היוחסין של סרני פלשתים אינו כלל בגדר גברא רבא.

הגיעו הדברים לידי כך, שעל עמודי ה“דבר” דווקא קראתי דברי־שבח לפקיד. שהוא נוהג כבן־אדם ומעורב עם יתר הבריות כאיש מן הישוב ממש. וכך לשון הכותב: “מי לא יזכור כיצד נהגה בחגיגות גדולות הממשלה הזרה שהיתה ממונה עלינו. ראשי השלטון היו מופיעים בלבושים תיאטרליים ממש, ביחוד המזכיר הראשי בתלבושת לבנה עם פסים אדומים או שחורים במכנסיו, חבוש כובע גדול ומשונה כשנוצות בת היענה מזדקרות מעליו, חרב נוצצת נגררת לצדו ומראהו מתוח, רציני וקודר”. “והמזכיר שלנו ישב אי שם בין קהל המוזמנים, לבושו ככל האדם, משוחח בשלווה ונחת, כאילו כל הטקס הזה אינו נוגע לו”. עד כאן. אבל הרבה כתוב ומרומז בדברים שנאמרו עד כאן. משמע שחייבים אנו הלל ושבח למזכיר, על שום שאין לו חרב נוצצת בצדו ונוצות בת היענה בראשו ועל שום שהוא יושב אי־שם בין קהל המוזמנים ולבושו ככל האדם. הנה עד היכן הגיעו הדברים. אנו מתפתחים ומתקדמים בהחלט, ולאו דווקא לצד השכל הישר והפשוט.

אל יתפרשו דברי כקטרוג או כריטון. אף לא כנהיה סתומה אחרי הימים הראשונים שהיו טובים מאלה. איני גורס שהימים הראשונים היו טובים מאלה. אבל בכל זאת אנו היינו יותר טובים, בשאיפה לפחות. נקודת השאיפה היתה תפארת אדם. לא נאמר בכך תפארת אדם השלם. אין אדם השלם. אבל נאמר בכך תפארת אדם הפשוט. וזוהי מדרגה שכל אחד יכול להשיגה. מכל מקום מניחי היסוד של הישוב הזה היו אנשים פשוטים לפי מיטב שאיפתם והם הניחו ביסוד החיים הישוביים את פשטות ההליכות. פּשטות גם בלבוש, במעמד הבית, בכל מעמד. זה היה מין צנע שבדרך הטבע, מובן מאיליו, צנע במשק הבית ובמשק הנפש. בכוח הצנע שביחסים עשינו הרבה חיל. צנע ביחסים היתה מידה יהודית, נאמר, גלותית. אבל מותר לומר שהיה גם בגלות צד מאיר, שכדאי להורישו למדינה. סבר פנים יפות ומאירות בין יהודי לחברו היה באמת צד מאיר, שהאיר לנו את חשכת הגלות ואף אצל קרני־נוגה לחיים בעמק הבכא בכלל.

בזכות המאור הזה לא היו כמעט שכבות חשוכות לגמרי בקרב עדת ישראל. אף הבור וההדיוט מלא מצוות כרמון ויכול להיות כמשה. הרבה זלזלנו בחביטה על השכם. שהיתה נהוגה בין יהודי לחברו. אולם גדולה חביטה שהצילה אותנו ברוב זמנים מחיבוּטים קשים אחרים. כשיד על השכם אף הלבבות מתקרבים זה לזה. יהודים היו קרובים. כל היהודים קרובים. לא היו חישוקים חיצוניים – אדמה, מדינה, מלכות, כהונה גדולה – אבל היה חשק פנימי להתקרבות. ולפי שדרך כלל מהלכת מידה של פשטות, גם ההתקרבות נעשית על נקלה. כל הפשוט יותר הוא גם קרוב יותר.

האמת היא, שכל הפשוט יותר הוא גם יפה יותר. ראשונים מניחי היסוד לישוב הזה, אף ראשוני הראשונים, ובמיוחד אחרוני הראשונים, נשאו בקרבם את חזון האדם היפה, היינו, היהודי היפה. הרבה לגלגנו גם על “היהודים היפים”. מימות המשכילים גלגלו את “היהודי היפה” כדחליל. ומנדלי הגדיל. אבל זה הדחליל הרי היה יהודי יפה בראי עקום, טפוס עקום, עיט צבוע, מכוער המתלבש באיצטלה של יפה, הלובש בעצם איצטלה לא יפה, קפוטה של משי קרועה ובלואה. אבל משום אלה שקלקלו, קרעו את משא הנפש, את משי הנשמה, והלבישוהו בלואות, אין אנו רשאים לבטל את עצם חנו של היהודי⁵ היפה, כפי שנצטייר בדיוקן הנאה והמושלם וכפי שנתגלם לעתים בנושאיו החיים הראויים לשם זה. היו יהודים יפים, שזיככו באמת את מידותיהם, טיהרו את לבם והקפידו על הילוכם, דבורם, אף הגיעו למידה של פשטות עליונה. חושם אמר להם שהפשטות עתידה לגאול את העולם. המשיח היה הפשוט מבני העם. הוא נגלה בדמות רועה, אכר חורש אדמה, עני היושב בשערי העיר. שיבת ארץ ישראל שימשה ממילא שיבה אל הפשטות. גורדון במשנתו העלה את הפשטות ליסוד קוסמי. ברנר קרע מעליו את כל המליצה, קרע עם עורה גם חתיכות בשר. כצנלסון איש המעשה ליטש את הפשטות כמעין מלאכת מחשבת. וזו היתה הפשטות שבאיסתניסיות. מתוך פשטות זו יש בושה לשבת בראש, להתנוסס ליד כותל המזרח, לעלות על במות, להיות בין ראשוני הקרואים, לנהוג גינוני נשיאות. אל תעקמו חוטם, שהגינונים דקדוקי עניות הם. ולא היא. הם עיקר גדול. גינונים הם חלק מן המנגנון המגבשים את הסגנון, סגנון החיים וסגנון הדבור.

לכשתרצו הסגנון עיקר גדול. הסגנון הוא האדם, הוא המדינה, הוא הפקיד, הוא הקצין, הוא רב האלוף. הוא הכל. השלום במדינה ומלחמת האזרחים תלויים הרבה בסגנון. יש סגנון של השחזת סכינים וצחצוח חרבות, השולט באדם אפילו שעה שהוא מדבר על מזג האויר או מתווכח ב“כנסת” על איזה סעיף קטן של התקציב. יש סגנון של אדם שבלע מקל. יש סגנון של הצדעה אפילו בשעת הזמנת כוס משקה. יש אומר שלום “עליכם” וכאילו הוא מחבר תזכיר. ואפילו כשפקיד אומר “לאו” יש סגנון ל“לאו” שלו או של נעיצת חרב בלב או של התנצלות חברית. הכלל תלוי בנעימה, בניגון. היהדות היתה נעימה נפשית, ניגון לבבי, בת־קול של פשטות עולה מכל דבור שלה. והיא יצרה אנשים פשוטים בצלמה ובתבניתה.

יהודים פשוטים. מניחי היסוד של ישובנו היו יהודים כאלה. ועדיין חיים ברוך השם בינינו שיירי אנשי כנסת הגדולה ההיא. כנסת ישראל הפשוט. הפשוטים האלה הולכים ופוחתים. קולם נשמע רק בלחש. הם עצמם שמוטים לקרן־זוית, עלה על הבמה אחר, לא פשוט. יש להבין זאת ולהתחקות על החזיון הזה. נשתנה מזג האויר מסביבנו. צריך לדעת זאת. לא עוד יהודים חמים ופשוטים, אלא יהודים קרים, או, להיפך, רותחים, ולא פשוטים. התוצאות של החזיון הזה כבר נתגלו בעין. נהדקו החישוקים החיצוניים, אבל מתפרק החשק הפנימי לליכוד ולאחדות. היינו גוי אחד ללא ארץ, גוי מפוזר, אבל לא מפורד ביותר. והנה יש לנו ארץ והננו עלולים להיעשות חלילה שני גויים או שלושה וארבעה גויים, עם־ימין ועם־שמאל, אף עם מרכז ועם צדי־דרכים. תאוות הפירוד מתלקחת כאחד עם השינוי בחיתוך הדבור והחילופים בסגנון.

לא באתי לקבול ולרטון. אין מחזירים שום גלגל אחורנית. אבל גם ברוץ גלגלים ובהמון גלים אין אנו פטורים מלפקח את הגל מעל שרידי הטוב ומעל ניצוצות המאור שבעבר. נזכור ראשונים, אנשי היסוד, שהיו מלמדים אותנו באורח דבורם ובדרכי התנהגותם את חכמת הפשטות. צריך שהאדם מישראל יהיה גם להבא איש פשוט, נקי מגינונים ומהעויות שלטוניות ומשרדיות יתירות. האדם הפשוט הוא גם האדם הגמיש יותר. הגמישים יוצרים גבישי הטוב.

כ“ד אב תש”ט.

מרבד הפליאות

א

אנשים כתיקונם, בריאים בגופם ושלמים ברוחם, אינם זקוקים לזריקות תכופות של תחושות חזקות וחויות מרעישות, ואינם להוטים אחרי תהלוכות־פאר וראוות משכרות החוזרות ונשנות. רק ממשלות, המרעיבות את העם ושוקלות את צעדיו לבל יצא חלילה לתרבות רעה של חירות יתירה, מפטמות את האזרחים בטקסים מופרזים ושוקדות להשכיח את הריש והשעבוד המשתוללים במדינה על ידי מצעדים בשפע. אולם ככל שהמדינה מתוקנת יותר ומעטים בה המדוכאים והבלתי־מרוצים כן היא מניחה לאזרחיה יתר חופש תנועה ויתר פשטות באורח החיים ובנימוסים. האנשים בדרך הטבע הולכים או מהלכים, אפילו צועדים איש לדרכו או קבוצות במשעולן, אבל אין הרבה בעלנים להיות מצועדים וממושטרים רב מדאי.

אזרח ישראלי לא כל שכן שאין צרך להלעיטו בשפע ראוות וטקסים. יהודי הדר בארץ בזמן הזה הוא באמת כחולם ויש לו הזדמנויות לרוב להתפעל מכל מראה עיניו ומשמע אזניו. הוא מהלך ארבע אמות לכאורה לנפשו, והריהו כמצעד. יום־יום ושעה־שעה הוא רואה ושומע על כל צעד ממש חידושי־מראות ופלאי־מעשים: הישגים וכיבושים, בניה ועליה, תנופת דגלים ושירת חוגגים; אף מחזות מעציבים, מחרידי־נפש, של המונים המחפשים דרכי־קליטה, נחשלים וחסרי־ישע, מייחלים לעידוד ונטושים לא במעט. אלמי־לשון, שמבטיהם המדוכדכים מדברים תחנונים בשבעים לשון, אינם חסרים בכל עיר ובכל מושב. הישיבה בארץ בזמן הזה היא מעין תהלוכת מעפילים בלתי פוסקת וכל ישראל יש לו חלק במצעד היום־יומי להקמת המדינה.

ולכן יש לציין בפליאה רבתי שמתגבש והולך במדינתנו מעין מעמד של רבי־טקס וחכמי־מצעד, כוהנים גדולים יודעי דת ודין בהלכות ראוותנות ושעשענות, המתאמרים לנצח על מלאכה זו כאילו יש להם באמתחתם “נסיוב” סודי שכזה, קבלה בידם מאנשי כנסת הגדולה או מסבי דבי אתונא, לפאר ולרומם ולעלה את הטקס אשר בו ישראל יתפאר; וכן מתגבש והולך, כנראה, מין שבט מיוחד של ראשונים לכל טקס, אזרחים ממדריגה ראשונה, מיוחדים ו“מחותנים” על כל הבמות, בכל חג וכינוס, המשקיפים ממילא מגבוה, מעל כסאותיהם הרמים במקומם המורם, על “עמך” המצטופף ליד הגדר מבחוץ ובמבואות. מצעד מוצלח הוא זה ש“עמך” ידע לכבד את המכובדים ואם כי זע ולא נע ועמד מרחוק־מרחוק וניהנה מכך שה“מחותנים” הראשיים נהנו; לא־מוצלח – משמע: שהעם לא שלט עוד ביצר הסקרנות, שנתגרה על ידי הפרסומת הגדולה, שבה נתבשרה הראווה ארבעים יום קודם להיולדה, ואף הוא ביקש לתחוב את חטמו למקומות הקרובים לבמת המעלות או לתחוב לפחות את מבטו לתוך המעמד ההיסטורי הגדול ולהציץ בין החרכים.

אפשר שמתוך “תפיסה” זו אין להתפלא עוד על כך, שבפרוס כל תכונה לטקס, של תהלוכה או של כינוס חגיגי, יוצאים קולות שבעל פה ושבכתב – שבכתב משמעו כל צורות הבטוי שבכתב, ובמיוחד צורת המכתבים אל המערכת –התובעים לשתף ככל האפשר יותר אנשים מכל החוגים, ככל האפשר יותר, ואם אפשר את כל העם היושב בציון, במעמד החגיגי, לבל יהיה חס ושלום אף מקופח אחד בעליה לרגל, אף לא אחד, מטף ועד זקן. הפרקליטים הללו מכריזים ומודיעים, שהעם צמא לראווה ונפשו יוצאת לחוויה החזקה, מאחר שבלי השתתפותו במעמדים גדולים חייו ממש אינם חיים. ובאמת הכל מתאווים להיות נוכחים בכל הטקסים, שלפי המוסכם, נוכחים בהם רק רמי־מעלה ועצם ההתראות שם הוא כבוד גדול.

אך אם גם נניח שהארץ צריכה להיות זבת טקסים ומעמדים חגיגיים, כשם שהיא זבת חלב ודבש, הרי גם אכול דבש הרבה לא טוב. כן, לא טוב. דבש הטקסים ברבויו אינו הכרחי על אחת כמה וכמה במדינת ישראל, שכן החיים בארץ בזמן הזה, חיי כל יום וכל שעה, הם בגדר מעמד היסטורי. אמנם, מן הראוי שלא יהיו פשוטי־עם מקופחים ב“עליה” לטקסים. אבל מן החכמה היא, שאף מי שלא היה שם באותו מעמד אל יראה את עצמו בחזקת נחות־דרגה ואל יאמר עץ יבש אנכי.

חיינו בארץ הזאת שופעים לחלוחיות לאו דווקא במעמדים גבוהים.

ב

ב“דבר” ז' באב נתפרסם מאמר “למען המצעד”, ובו יצא מחברו לקנא קנאת משוררנו הלאומי, שלא חלקו לו בחג העצמאות כבוד הראוי לו.

בפתח המאמר שומעים אנו נעימה אלגיה רוננת: “עברו שבועים מיום הצבא ועדיין הלבבות רוטטים אושר וגאוה” אולם חיש־מהר בא היגון. שכן ביום מכובד זה “חל, למגינת לבנו, פגם קשה, פגם שאין סולחים אותו אפילו לראש ממשלה ראשון במדינת ישראל וכו‘, כי נגע הדבר בכבוד שהעם והמדינה חייבים לחלוק למי שגדול הוא אף מאלה שזכו להיות ראשונים לחזור ולשבת על כסאות ציון וכו’. הקיצור, כבוד ביאליק נפגע משום שביום הצבא, לא נזכר שמו “אפילו מפיו של ראש הממשלה”, “וגדול הכאב מאד וגדולה מאד הכלימה”. לפי דעת הכותב “גם אילולא היה זה אור ליום הזכרון החמשה עשר למותו של ח. נ. ביאליק, אלא אך ורק מסדר ראשון לחלוקה ראשונה של אות הגבורה לילדי רוחו של בעל “בעיר ההרגה” – אף היה ראוי שמישהו בממשלה יציע בעוד מועד, כי הממשלה כולה במלוא הרכבה, ונשיא המדינה, ראש הממשלה והרמטכ”ל בראשם, יעלו לפקוד את קבר ח. נ. ביאליק”. כיוון שהדבר הזה לא נעשה, לא נזכר שם המשורר ולא נפקד קברו. ואף “לא השכילו להביא אפילו משהו, אפילו מלה אחת מבעל “ברכת עם”, “מתי מדבר”, “אל האגדה” ו”מגילת האש", הרי נתהווה פגם “אשר האומה, תרבות ישראל, הספרות העברית, לא יוכלו לסלוח בשום פנים”.

לא יוכלו לסלוח. הנה עד היכן הגיעו הדברים, שאפשר לפגוע בכבוד משורר, לחלל את השם ממש, בלא תעשה, באי־צעידה אל קברו, באי־שיתוף שמו במצעד.

אין מקום, כמובן, להתווכח עם הכותב, שאין זה כך; שאין זה כלל קל לפגוע בכבוד משורר; שאנחנו סוף סוף מה שהננו הננו, אבל יהודים הננו, כי יש לנו קבלה מפי חכמים יהודים שכבוד בת המלך פנימה ואין עושים נפשות לצדיקים שדבריהם הם זכרונם; בכלל לא גדול הכאב ולא גדולה הכלימה, מאחר שהמשורר באמת אינו תכשיט לימי־גנוסיא בלבד, אלא קוראים בו גם בימות החול ומלמדים אותו בבתי־ספר. אין מקום להתווכח מכיוון שעיקר הכל בתפיסה. ותפיסתו של כותב המאמר יש לה סמוכין בהשגותיהם של כלל בעלי ה“מכתבים למערכת”, התובעים “חויות” לכל העם. ומה גם שיש לו אסמכתא במעשה שהיה בארץ לא קטנה, כי “הנה הגיעו אלינו העתונים מברית המועצות ומן המאמרים והרשימות, הכרוניקה והתמונות, ראינו כיצד מרכזים המוני עם בחגיגות המדינה, בהשתתפותם של ראשי השלטון, מסביב לשמו של פושקין, וכיצד מסתייעים באהבתם של המעטים הנבחרים למען עורר און והתלהבות ברחבי המדינה כולה” וכו'.

אכן, אסמכתא. אבל עדיין אנו סבורים ששירה היא לחם לעם, ולא אופּיום להתלהבות, ושכבוד למשוררים המתים, גם במאורות הגדולים שבהם, יש לתת על ידי מתן מעמד של כבוד לשירה החיה ומתן חיים של כבוד, ואף חיים ממש, לפועלי הרוח בזמן הזה.

ג

הנה עד היכן הגיעו הדברים בתפיסה מסולפת בטיבם של מעמד רם ואנשים רמי־מעלה. תפיסה זו משתבשת והולכת ומגיעה לידי הגשמה גסה. אנו בארץ ידענו תמיד לכבד ברגש חרישי את אנשי המעלה המתנדבים והמתגייסים לשירות העם. לא קראנו אחריהם “אברך” ו“הידד”. אולם בצל המדינה, בחסותה של תעשיית הטקסים והמצעדים, נתרווח בפי רבים, נואמים ומושכים בעט, סגנון של “הנותן תשועה”, ו“ירום הודו” ומספרים שבחי השרים ופרטי הליכותיהם, שיחם ושיגם, בניבים מתוקים שופעים התמוגגות.

בצער יש לציין כי אף על דפי העתון, הקולטים טורים אלה, מנצנצים לפעמים ניבי־שפר אלה בשביל לקשור עטרת־חיבה לאישי המדינה, שאינם זקוקים כלל לגדל לעצמם עטרה זו, שהיא בלאו הכי גדולה. ראה את התיאור בעמוד הראשון של גליון ז' באב, בשם “ים לבבות וראשים של אמהות ואחיות”, המוקדש לביקורו של ראש הממשלה בועידת הפועלות ב“אהל שם”. וראה פרק קל, וכלל לא כבד־חן, במדור “במבואות הקריה”, ז' באב. "מעולם לא שמעתי נאום אפי כל כך בפיו של שר החוץ כנאום שנשא אתמול באזני הכנסת בענין הפליטים הערבים. משה שרת קרא את דבריו בקצב של יריות תותחים, אף שהקצב הרגיל של נאומיו הוא כשל מכונת יריה. הוא לא חייך ולא הסתכל בפני שומעיו וכו‘. שר החוץ בא לכנסת בזמן הקבוע להצהרתו, במעיל בהיר ועניבה, ער ותוסס וכו’. הוא הלך בלוית בנו ורעיתו וכו' –”.

אכן, סגנון חדש בא ומתגבש בכתבי־עתנו. סגנון צבאי, מצעדי, ובכל זאת חייכני, לבוש מעיל בהיר ועשוי עניבות־עניבות.

י“ז אב תש”ט.

השיטה העמילנית או האדם המעומלן

א

אין עוד מקום לחדש אף נופך בדבר הגלוי וידוע, שקיימים שני מעמדות: רכושנים ועמלנים. אבל אולי גנוזה שמינית של חידוש בהנחה, שהאנושיות נחלקת גם לשני מעמדות נוספים: מעמד פשוטי־אדם ומעמד העמילנים, היינו, אנשים המתנהלים לפי השיטה העמילנית, שכל הנוהג שלהם – עמידתם, הילוכם, דבורם, מבטם, סבר פניהם וארשת חיוכם, אף צחוקם – עשוי עמילן.

מה משמע אדם פשוט הכל יודעים. האדם הפשוט הוא בשר ודם, שיש בו קצת מעלות וקצת חסרונות שבטבע האנושי. התכונות הטובות והרעות משמשות בו לרוב בערבוביה, אלא שגילוייהן הן לסירוגין. לפיכך הוא עתים טוב ועתים רע, פעמים רך ופעמים קשה, רגע הוא זועף ומתמרמר ורגע מחייך ומתפייס. משום שהאדם הפשוט הוא לא רק בשר ודם, הוא בשר ודם ורוח. ובכן, הוא נתון למצבי־רוח מתחלפים ולפי חילופיהם משתנים רגשיו, יחסיו, תגובותיו ואף הערכותיו. אמנם, הוא נמצא מתוך כך נתפס לפעמים לסתירות, ואפשר שלא בכל הענינים הוא פועל מתוך נאמנות לעקרון הראשי ולכלל גדול המניעים אותו, הרי כנגד זה הוא נמנע מלסתור את הרגש הטבעי החם המפעם אותו אותה שעה, והוא נאמן ככל האפשר לנטיה שבלב.

קו ראשי בתואר פניו של האדם המעומלן שהוא נאמן לעולם לאיזה קו, לאיזה חוק ולא יעבור, לאיזה כלל גדול, שהוא עצמו קבע אותו בחינת מניע למעשיו ולכלל התנהגותו. הקו, חוקי הכלל הם: נהג כך שכל פעולה, כל תנועה משלך, כל נדנוד וניע יהיו טבועים בחותם החשיבות וירימו את ערך מעלתך בעיני הבריות. אל תעשה צעד שאינו משמש לך הגבהה כדי שלב בסולם המעלות של החברה.

לא נאמר בכך שהמעומלן דווקא סורו רע וטבעו משחת. שהוא דווקא רודף־בצע, בהוּל ולהוט לבסס את מעמדו החמרי ולעשות חיל ועושר או חיל ושם גדול, קריירה בלע"ז. הוא הדין לא נאמר בכך, שהוא כולו בשר ודם ללא רוח. אדרבה, מוצא אתה אישים מעומלנים במנין רב אף בין אנשי שאר־רוח, בקרב חכמים ולמדנים ורבי־כשרונות. האדם המעומלן אפשר שהוא גם בעל מזג טוב, אלא שאין הוא מסוגל לגרום הרבה טובה משום שהוא במחילה מכבודו נתון בתוך סוגר של עמילן והצד החיצוני של האני שלו מקיף אותו כמין בית־כלא, שקרני השמש של נפשו חודרות לשם רק במקרים נדירים. הוא בשר ודם, רוח ועמילן, ארבעה יסודות, שהאחרון שבהם גובר לרוב וכשרף הנוטף מעצי הקטף כן הוא נוטף מתוך נשמתו העמילנית ומשתפך במראה פניו ובתנועות גופו, אף זורק את קרחו כפתים בכל דבוריו ומעשיו. האדם כולו נמצא משוכן בתוך מחוך. וכדרך שכבר בדקו חוקרי טבע אנוש ומצאו שיש אדם בתוך נרתיק, כך ראוי לנו להתחקות על טיפוס אנושי חדש, שהוא, אמנם, גם ישן ואף עתיק־יומין, והוא: אדם בתוך מחוך.

מותר לנו לכנותו גם בשם אדם־מחוך, שם הרומז, שאין זה איש מחייך, כלומר, זהו איש שכמעט אינו מחייך, ואם הוא מחייך באיזה רגע־רצון בלתי מצוי הרי חיוכו עצור, כבוש, חנוק מתחת לתריסי העמילן, המכסים את פניו. אין הוא מחייך הואיל והחיוך הוא ענין של רוך, של קלות, של משובה קטנה, של פיוס מעט, של יציאה כל־שהיא מתחומי הנרתיק, של עשיית עצמו חולין והמעטת חשיבות עצמו. והאדם המעומלן אדיר חפצו להיות חשוב. אין דבר מפחיד אותו יותר מהמעטת דמות עצמו.

ב

הגענו לעצם מהותו של האדם המעומלן, לשורש טיבו. הוא לאו דווקא אדם רע; הוא לאו דווקא בר־נש הלהוט אחר עושר, רווחה ונוחיות. אין הוא בעל “אני ואפסי עוד”. יתכן שבסתר לבו אין הוא מודיע כלל חיבה יתירה לאני שלו, ואדרבה, קיימת מתיחות כל־שהיא בינו לבין העולם הקטן שלו. אך דווקא משום כך שוקד הוא בהתמדה להקיף עצמו ואת כל הכרוך בעצמו בענני חשיבות. “את כל הכרוך בעצמו” – פירושו כאן התפקיד, המשרה, העמדה, התיק המסור לידיו, המשׂימה שהוטלה עליו. האדם המעומלן יותר ממה שהוא קרוב אצל עצמו הוא קרוב אצל עסקו, משלח־ידו ומעמדו הנוהלי שבתוך משרדו, ויותר ממה שהוא מכבד את עצמו הוא מכבד את מקומו, את דרגתו, את תארו, את תבנית המדים ואת כל הפכים הקטנים, ולאמתו של דבר הרבה יותר מחלק, שכן זה טבעו של העמילן שפעמים הוא מטשטש את צורות החלקים וטפלות מתבלטים ומזדקרים על ידי התקשותם כעיקרים.

חס לו לאדם המעומלן להיות, למשל, מכונה בפי אחרים בשם סגן־מנהל לאחר שבדין ומתוך משא ומתן מייגע עטרו לראשו את כתר ראש המנהל. מוכן הוא להיהרג על פחות משוה פרוטה בדירוג ובתיאור. ולא משום שהוא קטנוני ואנוכיי, אלא, אדרבה, משום שהוא גדלולי ודואג באמת לשלום סולם המעלות שלא יהיו בו פחת או יתיר. סדר צריך להיות. סדר קודם לכל. תיקון החברה וטובת המדינה מחייבים להחמיר בכל כגון זה. שאם לאו יהיה תוהו ולא סדרים. שאם לאו עשויה המכונה כולה להתערער. אין מכונה פועלת בלי דלק. והדלק של המכונה החברתית הוא עמילן. כיוון שהאדם, כלומר, בשר ודם, הוא גופו, אינו ניתן להיות מעומל כל צרכו, מעומל ממש מכף רגל ועד ראש, שהרי יש לו חולשות והוא עשוי לחייך או לבכות, להתרגש או להתרגז, לרדת בשטף רגשיו כמה שלבים אחורנית מרום מעלתו ולהיות לפתע פשוט־פשוט אפילו בשיחו ושיגו עם מי שאינו כערכו, הרי יש יתרון־כובד ולוית־תוקף לתפקיד, למשרה הרמה, לדוכן המשמש לו עמדה חברתית, שאינם עשויים להיפגע מזעזועים של רגשות או כל כשלונות אנושיים אחרים. התפקיד עשוי להיות מעומל יפה־יפה. אדם בתפקיד פטור מרוב מצוות, פטור מחמלה, פטור מבת־צחוק, פטור מסבר פנים יפות, פטור מכל. ושוב אינו איש מן השוק, יצור של חול, אלא יש לו מראה כהן, המתרומם לכדי ערך מקודש. מעמד העמילנים הוא מעמד הכהנים של זמננו. אנשיו אינם מקטירים לבונה, אלא מייצרים עמילן, לטובת העם ולשלום הצבור.

כשם שעיקר מלאכתו של הכהן לשמור על סדרי המשטר ולפקח על הטקסים, כך עיקר פרנסתו התרומות והמעשרות. ולא רק תרומה ומעשרות בתבואה ובפירות אלא בכל. ראשית תבואה הוא קציר הנימוסים העשויים כדת ובכורי הפרי הם פרי הדר, תפארת הנהגה. הכהן שומר נוהגו יותר ממה שהוא שומר נפשו והוא חס על איבוד כבודו יותר ממה שהוא חס על איבוד ימיו. על אחת כמה וכמה יותר ממה שהוא חס על איבוד ימיהם של אותם ההמונים המצטופפים בחדר ההמתנה ומצפים להופעתו. כן, מצפים להופעתו. כוהן גדול, הוא הדין פקיד גבוה, למשל, אינם באים, אלא מופיעים, אינם משיבים אלא עונים, אינם אומרים אלא מגידים, אינם מברכים בשלום, אלא לוחשים מין לחש בשפה רפה, שאפשר אותיותיו מצטרפות למלה שלום, אילו ניתנה הרשות לאזנו של בשר ודם להבחין בצירופן. הכוהן חי מן התרומה, חי בתוך תרומה. כמה שנאמר תרומה אתם לי, אנשי־תרומות. ולכן כל מידותיו הן תרומיות. מבטו, דבורו, הילוכו תרומיים. מבטו הכיצד? אין הוא מביט במישרים, אלא סוקר את האיש הנצרך לו באלכסון, צופה עליו מגבוה, נותן בו עינים נוטפות עמילן. מביט עליו מבעד לתפקיד, כדרך שהוא נהוג בהבטתו על הכל. אף מדבר בשפל־קול, בחצי־פה, בגמגום־ניב, שהשומע שומע ואינו שומע, ואם הוא שומע אינו מבין אם דינו יצא לחסד או לחובה ואם יש לו סיכוי או צל־סיכוי לקבל מן היד התרומיית את מבוקשו. הילוכו לא כל שכן שהוא תרומיים, שכן אין הוא נפטר כלל מן האיש שזכה לאחר חיבוטים מרובים לבוא אצלו לקבלת־פנים ולשטח לפניו את בקשתו, אלא נאסף מעמו, מתאבק ועולה מעליו כמין ענן, מתרומם ומתפרש בחטף בתוך ענני הכבוד האופפים את רום מעמדו. הנה האיש המורם ניצב לפניך, נגלה לכאורה לעיניך פנים אל פנים, נגלה לכאורה לעיניך ולפתע פתאום עלה למרומיו, בדומה לחנוך שעלה חי השמימה. אדם־מחוך אמרנו. והנה אדם־חנוך. וזו היא אחת מסגולותיו החיוניות ביותר של המעומלן שהוא נחטף מידי הנצרכים לו דוקא ברגע המכריע ביותר, ברגע שלכאורה הנה־הנה נקרע התריס של עמילן והמחוך מתפרק והלב האנושי יבצבץ בין החרכים, פתאום לפתע צץ מאחורי האיש המורם מי שהוא סגן או שליש, שומר־ראשו או נושא־כלים וחוטפו לרגל ענין דחוף. לעולם מצויים הענינים הדחופים, הדוחפים את הכהנים להתאבך ולהיעלם בסתר משכנם, הלא אלה הם הענינים שהתפקיד גרמם. התפקיד קורא – וקהל המצטופפים בחדר ההמתנה ומייחלים למראה פניו של הכוהן במה נחשב הוא?

ג

ייארכו הדברים אם נבוא לדון בענינים שבין מנהלי משרדים לבין קהל שוחריהם; שבין פקידים גבוהים לבין עדת האנשים הנצרכים להם בעצה, בהדרכה, בסיוע, בסידור צרכי יום־יום; שבין מיעוט תופשי משרות נמוכות הכפופים להם בכל אורחם ושיגם במעמדם היום ובעלייתם האטית או המהירה בדרגות, אלה הם דברים העומדים ברומו של עולמנו, ברחבו ובעמקו. בזמן הזה שהמלכות מרכזת בידיה – פקידיה הן ידיה הממשמשות בכל וזרועותיה הארוכות מכל – את הפיקוח על כל המשא והמתן, הרי אנושיותו הטובה של הפקיד, נוהגו הרך ומידות החסד שלו, או היפוכו של כך, חותכים גורל הישוב, מאוששים או מערערים את הבסיס המדיני והחברתי.

אך המדובר כאן הוא האדם המעומלן לעצמו, בינו לבין עצמו, הוא בחינת טיפוס אנושי, שכבר היה, אמנם, לעולמים, אבל נעוץ הוא בזמננו, אף עולה ומשגשג בו, בממדים שלא היו לשעבר. זמננו הוא ברזל. וברזל בעמילן שמתחברים יחד זיווגם עלול לעלות יפה, יפה עד לחרדה, עד לחזיון־בלהות. הדורות הקודמים כך היו אומרים: הנשמה לך והגוף פעלך. ובכן, לא היתה להם שליטה, שליטה גמורה לפחות לא היתה להם, על הנשמה לעשות בה כבתוך שלהם. ממילא לא היו מסוגלים לייבש את שארית הלחלוחית שבה ולעמלנה עד שרשיה. אולם בזמננו אין הנשמה אלא בת־לוי פגרנית, סרח העודף, שארית נגררת, לגוף. וכבר ניתנה הרשות לדרשה כולה, כולה, כמין חומר, כמין חתיכה של גשמיות ולנהוג בה כאילו היא חתיכה הראויה להתכבד בכל אותות הכבוד הקלים, הנקלים והנפסדים, שעושים אותם עטרה לגוף. ובכן. יתכן שבקרוב־קרוב תצמחנה לנו נשמות מעומלנות, שהן כולן עד שרשן מקשה, נשמות מטורשות, מטורזות, זרועות סיקוסים. ואם חלילה יעלה ויבוא האדם המעומלן אף בתור התוך של נשמתו הרי אוי ואבוי יהיה למין האדם מעלבונה של נשמה.

אך לא, היה לא יהיה כדבר הזה. נצח נשמת האדם לא תשקר. השיטה העמלנית לא תחגוג את נצחונה בחיי נשמות, לא. אלף פעמים לא. ולכן אני כותב את מאמרי מספר אלף ואחד על זה הנושא בקירוב – היינו, על הטיפוס האנושי הסוטה מצלם האדם.

כ“ב באלול תש”ט.

כתמול שלשום

א

דרך כלל נכונה מסתמא הדעה, כי רוח התקופה ומאויי הדור באים לידי בטוי בכתביהם ובנאומיהם של אנשי השם. אבל דומה שיש מקום להנחה, שפעמים בת־קולה האמתית של הרוח, הפועמת את הצבור בשעה זו ובתקופה פלונית, נשמעת דווקא מתוך רשומות־ארעי של עלומי־שם ובשיחות יושבי־קרנות. כיוצא בזה יש שכמה שורות אלמוניות של כרוניקה בעתון מפרשות לנו טיבו של דופק הזמן הרבה יותר מאשר, למשל, מאמר ראשי או מסה ספרותית.

הנה מסופר ב“דבר”, כ“א שבט, על פגישת עובדי “מכון וייצמאן” עם הנשיא, ש”המסיבה הצנועה והלבבית נסתיימה בשירה אדירה של “התקוה” כשהנשיא עומד נרגש מאוד. כתום המסיבה נשאר הנשיא שעה ארוכה לשוחח עם בני משתפחתו ועם העובדים המדעיים ואחרים. בפשטותו ובנועם הליכותיו העממיות נפגש הנשיא עם רבים, לחץ ידיהם כאשר היה נוהג מתמול שלשום". כל פסוק מן הכתבה הזאת הוא מודע ישן־נושן שלנו. “מסיבה צנועה ולבבית” – ברור שכך. כלום יש מסיבה שאינה צנועה ולבבית? “הנשיא עומד נרגש מאוד” קראנו על כך בימים האחרונים לא מעט. אף מחבר הכתבה הקדים ואמר, שהנשיא קם נרגש והוסיף ואמר, שהקהל שמע בהתרגשות. אבל בגדר חידוש גמור, חידוש של פליאה, היא ההודעה על לחיצת הידים “כאשר היה נוהג מתמול שלשום”. מכאן משמע, שלפי שורת ההגיון אין הנוהג של תמול שלשום הולם את הליכות הנשיא.

קשה לדבר על פסוק־הבאי זה בקשר לשמו של האיש רב־הזכויות, שהבחירה עשתה אותו דמות, שהכל חייבים בכבודה. יש לשער, איש רב־פעלים זה נעלה מעל הכיבודים, שריח של אנשי השרת נודף מהם. אבל בינתיים רואה אני, לצערי, ששם הנשיא נעשה מעין נקודת־מוקד המושכת אליה פרפורי־קילוסים בנוסח “הנותן תשועה”. פורח מין סגנון של “מי שברך” ומצויים עקשנים שאינם גורסים כלל תואר הנשיא, אלא מברכים דווקא בשם ובמלכות. “פתאום נראה בכל הדרו העם המתאסף מסביב למלכו המשיח”, סח לנו מר י. הפטמן בפרק “במחיצתה של גברת היסטוריה”, “הבקר” י"ט שבט. ולא נחה דעתו של מר הפטמן הנרגש עד שהוא חוזר ואומר שם באותו פרק המנעים שיח עם הגברת היסטוריה: “רעמו מחיאות הכפים במשך רגעים ארוכים עד כי נדמה היה, שזהו הד תרועת ההמונים החוגגים מלפני אלפי שנים, המריעים “יחי המלך” לכבוד מושלם, עד כי הארץ נבקעה לקולם”. כלומר, יושב־ראש האסיפה הכריז בסוף ההשבעה במפורש “יחי הנשיא”, אולם נדמה היה שהם הריעו “יחי המלך”. ולא למחבר הפרק הזה בלבדו נתרחשה טעות־שמיעה זו. ברוח זו כתבו בכל העתונים סופרי המודיעין שלנו. הקרי היה נשיא והכתיב מלך. עיינתי בפרשה זו כפי שהיא נתפרשה בעתונותנו. לא פליטת הקולמוס של אחד מסופרי הכנסת, לא טעות שמיעה או הפלגת הדמיון, אלא מעין בת־קול מקובצת. אפילו אם נזקוף מקצת גם על חשבון תפארת ההגזמה רואים בחוש, אם איני טועה, שצלחה על רבים רוח הכיסופים להדרת מלך ולמנעמי־מלך.

ואולי אין בדבר משום שירות שאינו מועיל. אם אני כאן מתגייס להעמיד את הנוסח על תיקונו ולומר: לא למלך עינינו תלויות, אלא לנשיא דווקא. נשיא רב־תבונות. תפקיד זה ותואר זה מכובדים למדי. ואין בנו אף קורטוב געגועים או כיסופים למשהו שהוא למעלה מזה.

ב

חושבני כי שרשי ההגזמה, הן בתיאורים לגינוני המלכות והן במתן־בטוי לסימני ההתרגשות ולגילויי ההתלהבות, נעוצים בצמד־מלים זה “כתמול שלשום”, שהתמלטו מקולמסו של הכתב האלמוני. רוצים אנו להשכיח, ויהי מה, את ה“תמול שלשום” שלנו, להעביר מרחק על עברנו, להבליט בכל האופנים את העליה שזכינו לה. כיוון שתמול היינו נתונים בשפל המדריגה, הרינו מזדרזים היום לדבר גבוהה־גבוהה על כוחנו, על קוממיותנו, ועל עצמאותנו. לא מעטים הם בינינו המגבירים תביעה לזקיפת קומתנו, להבלטת אי־תלותנו ולמתן פרסום רב ככל האפשר לגבורתנו. בעצם התביעה הזאת יש הרבה מן החולשה. בעל הקומה הרי קומתו זקופה ממילא; העצמאי אינו צריך לפרסם את אי־תלותו; ורק החלש יאמר ואף ישנן גבור אני, ואילו הגבור פטור מדבורים על כוחו ועוצם ידו. הוא הדין מי שיומו מאושש בידו אינו בורח כלל מתמולו; אדרבה; מבין הוא בשכלו וחש ברגשו, כי הימים אינם אלא חוליות בשרשרת הזמן ואין להשמיט חוליה אחת מבלי שתיפגע השרשרת כולה. “כתמול שלשום” כותב האלמוני בפרשת היום – ועל כרחך אתה סומך לכך ספור המעשה בפלוני בן־כפר רוסי, שלאחר שנלקח לצבא וקבל שם תואר פלדפבל הריץ מכתב להוריו ולאחיו לבשר להם את שלומו ואת עליתו בדרגה ובא על החתום בסוף אגרת השלומים: ממני דמטרי הפלדפבל, לשעבר בנכם ואחיכם.

ה“לשעבר”, היחס אל העבר, המשאלה להפריד בין “תמול שלשום” להיום, מסגירים תמיד את התפיסה הקרתנית. החלה הן על המקום והן על הזמן. הקרתני מבחינת המקום רואה את ישובו הקטן טבור העולם והקרתני מבחינת הזמן עושה את היום מכובד מכל הימים. ההתכבדות ביום הזה דווקא היא מכל מקום הגזמה, שאפילו יום גדולות אינו נולד מעצמו. הוא המשך מתמול שלשום. כולנו הוגים ומדברים ופועלים על דרך ההמשך. לא יוולד גוי ביום אחד. והלך הנפש של גוי גם כן אינו משתנה בתקופה קצרה, אף לא בתקופה רבת־פעלים ורבת־רושם. נפשיותו של עם צומחת לאט־לאט ורק הדבור עשוי להיות מהיר, כשם שלא קשה לעשותו נמלץ ומפוצץ. אדרבה, ככל שהננו מרבים להתעטף באדרות המליצות לתנות את גודל השעה ואת עצמת ההישג של עצמאותנו⁶, מתבלטים יותר מיעוט דמותנו וצמצום קוממיותנו הרוחנית.

הרבה אנו מדברים על עצמאותנו הרעיונית, למשל, ולמעשה הננו משתמשים בלי הרף בזכות אבות ובשפת המורשה ומצטטים לאין שיעור פסוקי התנ"ך. כיוון שפסוקים נופלים לתוך פינו הרי אין זו אשמתנו כביכול, שהננו אומרים אותם כצורתם. המלכות והמלכים גולשים מאליהם לתוך פינו. אנו סמוכים לגמרי על שולחן האבות, מתפרנסים מן המליצות המוכנות, חותכים תלושים ממניות הערך של הנביאים⁷. בכוח זה הננו תוקעים ומריעים ותוקעים כי מציון יצא מדע חדש לעולם, שישובנו הקטן עתיד להיות נס לגויים, שהנס שנתרחש לנו הוא בעצם נס לכל הגויים, ושכל צעד שאנו דורכים על במת ההיסטוריה בעיר הקדושה לכל העמים יוליד בנות־קול בלב כל העמים. הרבה התפארות, הרבה גדלות דמוחין וגדלות־לשון. בכך אנו באמת ממשיכים את המסורה ועושים הכל כדאשתקד, בדומה לתמול שלשום. שהרי כך נהגנו בכל היובלות של שעבוד גלויות. עסקנו בזכרונות, במלכות ובשופרות לשלם תפלות וזמירות ומליצות את חסרונותינו.

אם אנו באמת רוצים לשנות מתמול שלשם ולהתחדש בפנימיותנו עלינו לתת בפינו דיבור חדש, שונה מתמול שלשום. דיבור שאין בו הרבה זכרונות, מלכות ושופרות.

ג

ובינתיים אנו תוקעים בשופרות לא רק לכבוד היושבים ראשונה במלכות, אלא מלווים בגינוני תרועה גם את כל השליחים הגדולים והקטנים היוצאים מישראל לארצות הגויים. קשה מזה: אחינו הפזורים בארצות הגויים עורכים לשגרירינו קבלות־פנים נרגשות ונלהבות, העושים אותנו לפליאה ולשנינה בקרב אזרחי העמים האחרים, פליאה ושנינה שכרוך בהן חשש עין רעה ואף חשש גזירות רעות על עליית המונינו. המבין יבין. התלהבות קולנית זו התוקפת את המוני היהודים בתפוצות למראה שליחיה של מלכות ישראל יש לה סמוכין ברגש, אבל השכל הטוב סולד ממנה. מה הרעש הזה? למה האוכלוסיה היהודית כולה זורמת לחוצות להעיף מבט על פלוני השגריר המוכתר? למה הם צובאים על בית הכנסת ומטפסים ועולים על הגגות, כפי שמתארים הכתבים של בירות רבות? למה ההתראות הזאת וההתקהלות והיציאה מן הכלים והשלכת עצמם לעיני זרים המרגיזה לרוב את הבריות? סוף־סוף אותו שגריר אינו אלא בשר ודם וסימני־קרנים לא ימצאו בו. אלא מה? בולמוס, ניפוח. הגזמה עצמית. ואין לדעת אם הדברים נעשים מעצמם או שיש גם מושכים בחוטים להאדיר פרסומת. מסתבר שההתפעלות הרעשנית הזאת נעשית בחלקה מעצמה ובחלקה היא מודרכה על יד כוח הפועל. אין היא אלא נחשול־בן־נחשול מנחל הרעש האיתן הזורם מכאן, מציון. כגוונא שאנו מתיחדים בצלצלי תרועה בחלונות הגבוהים של השררה, הננו מרבים שמשות צבעוניות גם בחלונות הלא־גבוהים. העמדנו רמקול והוא נוהג את נחשוליו באדיר מקצה העולם ועד קצהו. לא בחכמה ולא בשכל. אף לא לפי צו השעה. אדרבה, אנו פועלים כתמול שלשום לפרנס את המוני עמנו הצמאים לגאולה בתקיעות בשופרות.

אכן כתמול שלשום, עמא פזיזא להתלהבות ולהתפכחות כאחת. אולם אם אנו מצויים על איזו פעולה דחופה בתחום החינוך, הרי זה לחנך את עצמנו ואת שומעי לקחנו לענוה, למתינות ולצניעות בכל ההליכות והתופעות.

תש"ט.

תרבות של חול המועד

א

לשעבר בתפוצות הגולה נהוג היה לנסוע בחול אל קרובי המשפחה ואל מכרים טובים שבעיירות הסמוכות. יהודים אוהבים קשרי משפחה ויחסי ידידות. אלא שהם מוטרדים תמיד בדאגות פרנסה ואינם יכולים לטייל ארוכות וקצרות בגן הידידות. ואילו בשבתות ובחגים אין היתר יציאה מחוץ לתחום שבת. צדקה עשה הקדוש ברוך הוא שהתקין ימי חול המועד. שבה חוּברוּ יחד הטוב והנעים שבחול ובשבתון. אין בהם רדיפה אחרי הפרנסה, ובכל זאת התנועה מותרת בהם, אין בהם הרבה תפלות ושירות ומצוות שהחג גרמן, אבל גם הם זמנים לשמחה וממעטים בהם בעבודה ככל האפשר. ימים אלה נועדו מששת ימי בראשית לקשרי אחוה וריעוּת. ואכן, אנשי שלומנו יוצאים בהם למסעות בעיירות הסמוכות לפקוד את קרוביהם ועמיתיהם, להביא להם ברכת יום טוב ולשמוח עמהם על ראיון־גומלין. בינו לבינו עושים קצת מסחר ואינם נמנעים גם מקשרי שידוכין, מבלים יחדיו שעות וימים באכילת מטעמי חג וּבשיחות נעימות. אין ימי חול המועד יוצאים חלילה לבטלה. אדרבה, יש אומרים שעיקרו של חג גנוּז בהם דווקא. יש בהם הרחבת הדעת והרחבת הנאות הגוף, יש בהם ביטול מלאכה בצדה של עשיה מכניסה רווחה או רווחים, שלוות השבתון שלהם מזוּגה ברעש החולין הנעים לאזנים, נוסף לטוב־טעם הפּגרה התבלין הטוב של סיגרה מעלה עשן שבפה, על כל כזית חולין קורטוב של נשמה יתירה. הרי זה באמת חג כפול ומכופל.

היו מהדרים בתענוג חול המועד שהוסיפו מן החול על חול המועד וצרפו אליו גם אסרו חג ומחרתו של אסרו החג, שלא לקפח חלילה את חלקו של שום קרוב או מודע בביקורים ובפיקודים. מאחר שהזכרון האנושי רופף בעוונותינו הרבים ועלול להיכשל, השכילו ותיקי חול המועד להתקין להם לוח הקרובים והידידים, ערוך על פי אלף בית ומחולק לפי השעות והימים, שמור אצלם כל ימות השנה. המהדרים הללו, שמנינם לא קטן, נודעו בכל ערי התפוצות בשם אנשי חול המועד.

אנשי חול המועד, מסתבר, אינם מפלגה או כת, אבל הם בכל זאת בחזקת סוג או טיפוס. יש להם קוי־אופי ואף סימני־פרצוף משלהם. הם מהירי תנועה. פניהם מבהיקות, חיוכם חגיגי תמיד, ואולי נכון לומר, חול־המועדי. הם אנשי־ריעים וענין החברותה קרוב מאד ללבם. אין צורך לומר שהם חובבי שיחה, נפשם יוצאת לידיד. והם ממש בוראים להם נפשות קרובות במאמר פה. לעולם הם מוכנים להוכיח לך, לפי תוים מיוחדים משלשלת היוחסין הנודעים להם בלבדם, שבעצם אתה קרוב־משפחה שלהם וכל מקום שאין להם שארי־בשר במזומן הם ממציאים אותם מדמיונם. שגור בפיהם על כל בעל מוניטון: פּלוני בן פּלוני הוא ידיד־נפש שלי. ביחסי־משפחה אף שלישי בשלישי או רביעי ברביעי נחשב אצלם כשני בשני ממש. ומי שאינו שאר־בשרם הרי הוא לפחות שאר־רוחם או שאר־מצב־רוחם, היינו, חבר להלך־רוח. בדיעבד אף חבר ללגימה דינו כחבר לדעה ולמוצא משפּחתי. זה הכלל, חול המועדיים אנשי רעים הם להתרועע ואנשי קהל להתקהל, אף קובעים עתים לכל עניני התקהלות ודרי פגרא. הבטלה היא תכלית מלאכתם. הפּגרה – מחוז שאיפתם. שמאי הזקן היה אוכל בכל ששת ימי המעשה את השבת ואנשי חול המועד ניזונים כל ימות השנה ממצב־רוח ומנחת־רוח חולהמועדיים. ומאחר שחולהמועדיים משפּחתיים לפי טבעם, הם עצמם מהווים מעין משפּחה הדוגלת בכמה עיקרי־אמונה ועיקרי־אופי משלה. אפשר לומר שקיימת מעין השקפת עולם חולהמועדית. ויש תרבות של חול המועד.

ב

הזמנים משתנים, אך טיפּוסי האנשים קיימים ועוברים מדור לדור. אנשי חול המועד ויומא דפגרא לא בטלו חלילה מן העולם. בתוכנו מכל מקום תרבות חול המועד עולה כפורחת.

אין צורך לומר, שענין העבודה אינו חס ושלום מקופח במדינת ישראל. לא רק הכפרים, אף הערים בישראל, הם פרי עמל קשה ומפרך. הכל עמלים: חורשים ובונים, מלמדי תינוקות ורופאים חולים, הפקידים, האומנים ופועלי החרושת, החייל והשוטר, קל וחומר פועלי הנקיון והסבלים הסוחבים בפועל משאות כבדים על גבם, אף עקרות הבית הנושאות בימינו הקשים בעול משק הבית, הנהגים והמפקחים על התנועה. אף הפקחים על הצנע. אין מלאכה קלה, חוץ ממלאכת תרבות של חול ומועד, שכבר נתייחדו מומחים לה. אכן, נתגבשה בישובנו להקת בעלי־מקצוע לרקימת יחסים ולקשירת ידידות עם גורמי חוץ וגורמי פנים, בעלי מקצוע לעריכת מסיבות נאות וצנועות, אם על דרך הצנע ואם על דרך הבזבוז, בצנעה ממש ובצנעה פומבית, שמשתתפים בה מאות ופעמים אלפים, וכן לסידור חגיגות וקבלות פנים לאורחים רמי מעלה מחוץ לארץ ולאישים חשובים מבינינו, שהגיע להם זמן שמחה, כגון יום הולדת כפול ארבעים או כפול חמישים, הוא הדין חמשים וחמשה. כל תאריך של מנין־שנים נאה לו, לפי השגת חכמי חול המועד, לשמש עילה למקרא מועד קטן או גדול אל שולחנות ערוכים בטוב טעם וברוב חן ובשפע ברכות והערכות. הוא שאמרתי: נתרבו בינינו אנשים שמחמת שאינם עוסקים במלאכות נעשו מומחים לברכות ולהערכות חגיגיות.

אין לנו מחסור באורחים רמי מעלה ולא בחתני יובל. סתם אורחים הם, כידוע, רמי מעלה, אפילו מעלתם מתחילה להתרומם רק מרגע כניסתם לתוך המטוס המפליג אל על, במחיצתם של חתני־יובל. לא כל שכן שיש למלל ראמות ולהפליג בשבחם ככל האפשר ואף יותר מן האפשר. בין כך וכך מתפשטים רוממוּת לשון והידור דיבור של שבת והפלגה, שאינם הולמים לא את המעשים כהויתם ולא את האישים כמות שהם. ניתנים מהלכים רבים לשפת חול המועד, מין אספרנטו חדש, שמכל מקום אינו עשוי להוסיף אף קורטוב טובה וברכה לישוב זה, שלעת עתה אינו אלא בבל של לשונות.

לא כדאי להסתיר. יודעני שאין רבים עמי בשלילת תרבות חול המועד. אדרבה, יש רואים בה אוצר טוב המחזיק חברותה ורחמנותא וברכתא. סבורים הם בתכלית הפשטות, שכל ברכה היא פתח לשלום וכל שבח פנים אל פנים פתחון ליחסי ידידות ואהבה. נמצא שאנשי חול המועד מרבים אהבה ושלום בעולם. הואיל והם מזכי הרבים הרי הם עמלים עם הצבור. תוספת ריווח, לפי סברה זו, שמחזקים את החברה ונותנים עידוד ליחידים הזכאים, בעלי הכשרונות ובעלי המעשים הטובים. על ידי שעורכים הילולות לכבד את הראויים לכך מכריזים ומודיעים שאין עושי הטוב נעזבים ונשכחים. יש עין צופיה ואוזן שומעת וגם פה מהלל. אלא שמפריזים קצת בהלל. ומה בכך? העיקר – החיזוק. מתוך שמחזקים חכמים ואנשי מעשה מגדילים חכמה ומעשים ומאמצים את בעלי הרצון הטוב לפעול כפלים לתושיה. הסכמנו שעידוד הוא הכרח וההילולה ענין חיוני, לכלל ולפרט. על כרחנו להודות, שמתן צביון להילוּלות ועריכתן כהלכתן הן חכמה או מלאכה, שאין לעשותן באפס יד ובלי מומחיות. כשם שזה בשׂם, זה בורסי, זה חקלאי, זה חייט או סנדלר, כך זה מקבל אורחים, עורך מסיבות־יובל, סדרן של פגישות רעים וכינוסים לחגים ולמועדים.

זו היא דעת רבים, מסתמא גם טובים. מה אעשה ודעה זו נראית לי מוטעית? ההילולה, התלויה לפעמים על בלימה, על הרוב מופרזת ומנופחת, עולה לנו לא רק בקלקול ערכי הדיבור ובזלזול במידות ההגיון והטעם הטוב, כי אם גם באיבוד זמן יקר, בבזבוז ימי עבודה בהמון. אפשר לפקפק גם בצד החיזוק האצור בה. אמנם, החג הוא עידוד. אבל כלום הצטופפות אלפים, המרבה אבק ויגיעת גופים וצרידות הגרונות וליאות הרוחות, אינה גורמת רפיון ודכדוך? סבורני שאי אפשר לתפור ממלים צבעוניות וחנפניות בגדי חג. ולא משום שמלים אינן בנות משקל. אדרבה, יש מלים כבדות, אף כי שקופות ושופעות זוהר, בדומה לאבנים יקרות, האוצרות בתוכן סגולות הברק והרעם, הסערה והלהבה. והיו מלים שמהן נתהווּ הימנונות ותפלות, אלא שהן נאמרו במורא ובזהירות. אך מה חג נוצר ממלים של חטף ולטף? מלים חול המועדיות אינן אפילו בגדר שיחות־חולין, המקרבות לפעמים את הלבבות, המשמשות מעין עירוב תבשילין לשיתוף הבריות. שבחים קרים, מחושבים, היוצאים מן הראש, מביאים רק צינה וקפאון ועושים פלסתר את השפה, הנכס האנושי היקר. סופנו שנשכח פירושן הנכון של המלים וניגמל מן השימוש ההגיוני בניבים. העישון, למשל, מוצאים לו צידוק בהנאת הגוף. תינח המעשנים הותיקים המוצצים את הטבק מלוא הלוגמה ובולעים את העשן לתוך ריאותיהם. כנגד זה מצויים רבים, שאינם לוגמים ואינם בולעים כלל לתוכם, אלא רק פולטים ומפיחים עשן. במיוחד מצויים פולטים שאינם בולעים בין הזאטוטים המחקים מעשי הגדולים. עושים פיח־פיח וכלל אינם ניהנים, אך מפיחים עשן ומפיצים ריח הטבק. הנאומים החול־מועדיים לכבוד חתני יובל הם גם כן בלי לגימה ובליעה. הכזהו מקרא ידידות? האם בכך נותנים כבוד לתורה, לחכמה, למעשים טובים? מעשנים נאומים מן הפה ולחוץ.

ג

אין דבר כל כך מנוגד להגיון כמנהג זה שמושיבים אחד בראש השולחן ואומרים עליו: זה הבחור חתן יובל יהיה, ולאחר כך מעריכים ומגדירים ומחבבים ומהללים אותו.

כל הגדרה יש בה קורטוב חילול. ויש טעם לפגם גם בפסקי־הערכה, שאדם שומעם על עצמו לא בראש השולחן, אלא קוראם בצל קורתו. שבח בפני אדם אף הוא מעין ניתוח בבשר החי. כל אחד לעצמו הוא אדם השלם, וכשחותכים ממנו מקצת הוא חש כאבים, אפשר והנני מתנקש בזכות הביקורת, הריני באמת מתכוון לכך. הרבה ישבתי על מדוכה זו ועדיין איני יודע ביקורת מותרת או לאו. נוטה אני ללאו. לעולם יש בזו קורטוב חנופה אי יותר משמינית של רישעות. או שהיא ידידותית ושלמונית: או שהיא מחפּה במלים על טינא כבושה. לא מצאתי כמעט ביקורת כתובה או אמורה על טהרת היושר והצדק. או שהיא פגומה מצד הרחמנות או שהיא מוקצה משום האכזריות שבה. יתכן שביקורת ישרה, נקיה מכל משוא פנים, אף מקוצה של תחבולה ערמומית, היא למעלה מכוח אדם. משום כן אולי חייבים אנו לגלגל רחימנו גם על המבקרים עצמם, ועל האכזרים שבהם לא כל שכן, שהוטל עליהם יעוד כה קשה.

תמה אני שגם מבקרים שאומנותם בכך אינם נמנעים מלהתערב עם אנשי חול המועד. רואה אני בפליאה, שאף בשעה שתותחי הברכות רועמים אין שותקות בנות הביקורת. ולא זו בלבד שהביקורת הולכת בתלם המסיבות וההילולות, הרי אף היא מושכת בקרן היובל ומשתפּכת בניגון שלה לתוך הקצב הכללי. ולפי שאין כותבים עוד בימינו ביקורת אלא לרגל איזה חג וסומכים ברכות להערכות, נמצאת הביקורת ממילא חלק ממלאכת הפּגרה דחולמועדית.

סבורני שיש יסוד לקיים חשדהו הרבה יותר מכבדהו בנוהג החולמועדי. כשם שהרגל נעשׂה טבע, כך מנהג נעשה מסורת. שפת המסיבות עלולה להשתגר על לשוננו. שלא נוכל עוד לדבר בשפה אנושית פשוטה. ומה בצע שפלוני עקשן יוסיף לדבר בה, אם לא יהיה עוד מובן לבריות? דינו יהיה כבן עם לועז. שפת חול המועד אינה לשון סגי נהור ולא חס ושלום שפת גנבים, אבל בכל זאת שפה מוזרה וקלוקלת. יש בה כלאים של חג וחול. כחול היא נשפכת, מפוררת, מפוזרת, כחג היא שוקקת, נטולת כובד החולין וטוהר העמל. אף קלה ועליזה רב מדאי. הרבי ציווה להיות שמח, אבל הרבי לא ציוה זהירות, שיקול הדעת, שמירת הלשון, נקיון הביטוי, אמת. בשפת חול המועד אפשר לדבר תמיד כך, שהאמת אינה אמת והשקר אינו שקר, כל דיבור אפשר לגלות בו פנים לכאן ולכאן. כל פסוק הוא קצת חג וקצת חול. קצת דבר וקצת היפוכו. כל שבח ניתן להתפרש כמין גנאי וכל יישר כוח אפשר שהוא הצהרה ומילתא דבדיחותא בנשימה אחת. ולאמתו של דבר הדיבור החול־מועדי נתון על עברי פי ההלצה. כל שטר של כובד ראש יש לו שובר בצדו, השובר לו את הראש כולו. פעמים יש לדיאלקט אנושי זה כל כך הרבה פנים, ששום דיבור אין לו כבר שום פנים.

ד

אומרים פקחים: מה פגם כאן? קצת בדיחות הדעת. בלי זה עשויים חיינו להיות אפורים לגמרי. ישמחו קרואי־מועד וישבעו קצת תשבחות.

חולק אני על כך שבלי זה חיינו אפורים. אין החיים אפורים, כשאין מאפירים אותם מתוך קטנות המוחין. ואם הם אפורים כל שכן שאין בכוחן של בדיחות להפיג את השעמום. אם אנחנו רוצים להתבדח ולהציל עצמנו מדלותנו, חתני הייבלות והמסיבות מה חטאו? מפני מה הם נבחרים לקרבן? סוף סוף אין מושיבים אדם בראש השולחן לומר לו חתן תהיה לנו, אם אינו בעל זכויות מסויימות.

אנו מגדלים תרבות בדוחים. נוטלים אדם שלא הזיק כלל לחברה, אדרבה, גמל לה טובה, מושיבים אותו בראש ומעבירים מעל השולחן ביב של שבחים ישר מפינו לתוך אזניו. נוהגים באדם מבוגר כאילו הוא תינוק שמותר לצבוט את לחיו בפרהסיה. אנו תוקעים לתוכו הערכות, הגדרות, ברכות, מניחים אותו על הדף ורוחצים אותו בחמין ובצוננים. באמת אמרו: מכל נאום של יובל עולה בת קול של הספד ולכל מסיבה יש לוית־טעם של סעודת הבראה.

מכל סוגי התרבות הרעה פּגומה ביותר תרבות של פגרא, של חול המועד.

כ“ח אב תש”ט.

מכת בית אבא

א

בפולמוס השפות, שהתלקח בשנים שלפני המלחמה העולמית הראשונה בארצות הגולה שבמזרח אירופה, לא היה חלקם של הסופרים רב ביותר. אנשי המפלגות נלחמו איזו שפה ואיזו ספרות, העברית או האידית, ראויה לכהונה גדולה, והם, הכוהנים עצמם, מטפחי הלשון ויוצרי הספרות החרישו כמעט.

כמה טעמים גרמו לפרישת הסופרים מן הפולמוס. ראשית, הספרות בימים ההם היתה נטע רך והיחסים בין נושאיה היו רכים. לא היו מוציאים מקרא מידי פשוטו. קוראים לזו יפה, כשמה כן היא. כל הבא לתחומיה נכנס לתחום היפה. והסופרים בוודאי שהם אנשים יפים ולא נאה להם להתקוטט. ועל מה יריבו? אני כותב בלשון זו ואתה בזו, אבל שנינו מחברים שירים או נובילות, אם כן אנשים אחים אנחנו. העיקר שהשיר הוא שיר והנובילה היא נובילה. שנית, אם יש צורך בשנית לאחר הראשית המיישבת הרבה, הרי בהתחלה לא הגיע עדיין פולמוס השפות לידי ריב־יצרים והתנצחות־רצונות. היה בירור. רבים סבורים היו שכדאי להתעלם מן הבירור או לדחותו לאחר זמן, לעת עתה אפשר להניח שני תפילין.

ובאמת הניחו שני תפילין ושימשו בשתי לשונות. אפילו אחד־העם לא הדיר עצמו הנאה, אמנם, במקרים נדירים, מהבהרת מחשבתו בשפת אידיש. ברדיצ’בסקי, ההולך בכול לשיטתו ואינו נוח לשוּם פשרה, כתב סיפורים באידיש. קיימת סברה, שאף פרץ היה עובד בסתר לבו לאלהי העברית, ומכל מקום פעמה בו נקודה עברית חזקה, אלא שגרמו עוונות הדור או מסיבות הזמן והרחיקוהו ממקור מחצבתו. מכל מקום לא ריחוק של טינה שבלב, קל וחומר לא של שנאה כבוּשה. אדיר חפצו היה לתפור לילדי־רוחו שני מלבושים, אחד של חול ואחד של שבת. וכיוצא בו נשאו את נפשם כל אלה אשר התיחשו על בית פרץ לבוא אל התיבה שנים־שנים, כלומר, אחד במקרא שפתם ואחד תרגוּם לעברית. פשוט מאוד. רוב סופרי ישראל בימים ההם, בין שכתבו בלשון הקודש ובין בלשון חול, היו בני משפחה אחת מגיזרת הכפולים. והגדול מכולם מנדלי הסבא, ראש שני בתי האבות, שהיה יוצק מטבעות לשתי הלשונות ונוקב מרגליות־ביטוי לשתי קריות־ספר. מפיו וברוחו יצא המאמר המחוּכם, שעמנו משמש בשתי לשונות, כשם שהחוטם שואף ונושם בשתי נחירים.

ביאליק אומר בשירו לאחד העם, שבני־דורו היו ילידי־בינים משוּם שזמנם היה זמן בין השמשות. יש להוסיף לכך, שלגבי בעית השפות נתקיים בין השמשות ארוך מאשר לגבי כל הבעיות האחרות והשואלים לנתיבות בשטח זה נתמהמהוּ על פרשת דרכים הרבה יותר מאשר בשטחים אחרים. קרבות רבים היו נטושים בין ציוני־ציון וציוני־אוגנדה, בין הרוחניים והמדיניים, בין שוללי הגלות ומחייביה, בין ציונים כלליים ואנשי תנועת העבודה, אך רודפי שלום־בית בחזית הלשונות, המסתייגים מכל חיכוך וסכסוך ודוחים את ההכרעה לעתיד לבוא רחוק, מצויים היו בכל המחנות.

איני יודע כמה מיילדות בדיוק היו לתנועת התחיה של שפת אידיש. אבל ברי שהציונות לא היתה האחרונה ביניהן. ואפשר שהיא היתה הראשונה. בכל אופן פעלה הרבה בכיוון זה משום שהיתה בכלל פעלתנית מאוד. ביקשה הציונות לפנות אל האומה היהודית ולעוררה מתרדמתה. כיוון שמצאה לפניה את האידיש שפת־ההמונים, אימצה לה כלי־שרת זה ושקדה עליו לעשותו נאה לתעודתו. יסדה בשפה זו כתבי־עת ברוב ארצות תבל, העשירה את אוצר מליה, ליטשה את בטוייה, כינסה תחת דגלה אמני־לשון ואימצה לה סופרים והעמידה מתוך מחנה פעיליה דוברים לוטשי־סגנון, כגון בעל מחשבות, ש. גורליק. לכתחילה היתה השפה העממית כלי־שרת לציונות, בדיעבד הציונות שימשה כלי־שרת לשפת המון־עם. מתוך שלא לשמה באים לשמה.

במידה ידועה היתה דרך הטבע בדבר. הציונות שאבה כוחה מאהבת ישראל ומתוך זיקה נפשית להמונים. אהבת העם מעוררת ממילא אהבה לניב שפתיו, לכלל ניביו. הפניה לאידיש לא היתה פניה של תועלת בלבד. אף הרגש תרם את חלקו. ובמקום שיש רגש שוב אין מקשים מן ההגיון.

תאמר: כלום יש שתי שפות לעם? הרגש אמר: כן! או שלא אמר כלום, כי אם דחה את התשובה. בשטח השפות אף הציונות לא היתה הגיונית כל צרכה. היא דחתה את ההכרעה ואמרה “יישר כוח” לרגשות, לסנטימנטים בלע"ז, אפילו הללו ניזונו מחורבנה של השקפת עולמה. וגם אבירי הקרב של הציונות היו מוגי־לב בנקודה הלשונית. אדרבה, הם הקנאים לציונות היו פשרנים אף ותרנים ביותר, במלחמת השפות. את הנטיה לאידיליה, ששום נפש חיה אינה נטולה ממנה, הם ריכזו בשטח הלשוני דווקא.

ב

החיים אינם יכולים כנראה, לכלכל אידיליה ארוכה בשוּם שטח. רגשות משפיעים כל עיקרם בתחומי המשפחתיות. כיוון שיוצאים מתחום זה מיד עולים לשררה המרפקיים, השוט, מקל החובלים והחרב. היבסקציה, משהריחה קורטוב שלטון, חיבלה בעברית ולא חמלה על רגשות, עקרה את העברית מן הספר, מבית הספר, מן ה“סדור”, מפי תינוקות של בית רבן, לא נהגה שום רתוּי, לא זכרה לעברית אהבת עולם הנטועה בלב כל הדורות לשרידה היחידה, לא זכרה תרבות מורשה, אור לכל הגויים, שנצררה בצלילי שפת התנ"ך, לא זכרה את קדושת הלשון ולא את דרכי הצדק הנעלים הערוכים בפסוּקיה, שכוחם יפה להורות אורח־חיים בחולין על טהרת הקודש. לא זכרה לשפה שום חסד, כי אם עשתה נקמות בה ובנושאיה. קצצה ענפים תחילה, ולאחר כך עקרה שורש. השמידה הכל.

רבים מן הנוקמים והמשמידים עשו בחבלה זו נקמות גם בנפשם וגזרו שמד על הטוב והמאיר שבאישיותם הרוחנית. שכן בסתר לבם היו מעורים בתרבות עברית; היו ביניהם חובבי שפת עבר בצנעה, מורים עברים לשעבר, כותבי צחות בשפה המתה ומתרפקים בחדרי־חדרים על ספר עברי. הכרתי כמה מהם, גדולי המסיתים לשמד עברי, שהיו באים בסתר לשאול לעצמם ספרים עברים בעצם ימי הרדיפות על הלשון ושוחריה. הסנטימנט לחש, אבל הוא לא מנע את היד מלשלח כדור ואת הפה מלהסית ומלהלשין. רגש לחוד ופעולה לחוד; יחסי משפחה לחוד ודין מהפכה בסייף לחוד.

באותה תקופה מרה וחצופה נעקר כל שריד של אידיליה והניצוץ המשפחתי כבה לחלוטין, אח לא הכיר עוד את אחיו מאתמול. לקו כל המאורות, ומאור הרחמים והידידות בכלל זה, זמן בין השמשות נגוז. נגזר שמד על שפת החן והתפארת, שפת אבות־עולם וחוזי־יד, שפת תפילות והימנונות, יעודים נצחיים וכיסופי יושר וצדק, ואין מוחה, אין פוצה פה, אף אין מנדב מבט של חמלה ואהדה. מפני מה לא נשמעה מחאת חברינו מתמול שלשום לשיר, לנובילה? למה לא צעקו חמס סופרים אלה באידיש, שהיו נהוּגים באופן חברי כל כך להסתופף בצל המערכות העבריות בזכות תרגום? נעקר נחיר אחד, אבל החוטם סובב את עצמו בכחש, שמעכשיו ולהבא ינשום לרווחה. לא די שסופרי אידיש בארץ הגזירה הרעה לא השתתפו בצער, קל וחומר שלא הביעו השתתפות בקול רם. היו רבים מהם שמחים לאיד וללא מעטים מביניהם נתנו את ידם לחבל, ומכל מקום כולם יחד שתקו על משבתי העברית. ורבים, רבים מאד, שחקו על המשבתים. יתכן שמפני מוראה של מלכות לא היו אפילו מעטים מעיזים למחות, אבל כלום נציגי הספרות האידיש בארצות־חוץ הקהילו לפחות אסיפה אחת להרעיש את העולם על שמד זה? לא נתעורר המצפון החברי, המשפחתי, האנושי. והיו לא מעטים גם בארצות־חוץ שהצדיקו את הדין. מה נאמר ומה נדבר, אם גם המשורר מנחם, אני אנין הדעת, השופע אהבת ישראל והכרת היחוּד הישרלאי, לא ראה כל און ברדיפת חלוּצים ובהחרבת קני־הכשרה בקרים, ואף לבו לא התחמץ למראה אסירים הנשלחים לסיביר על חטא הוראת אלף־בית לתינוקות. אדרבה, התייר, נתן למשמידי העברית ברכת אורח רחב־דעת ונדיב הלב. הסופרים העברים השרידים, כגון אברהם פריימן, ח. לנסקי, אלישע רודין, שמעון הבונה ואחרים, התהלכו נזוּפים מבוּישים, מנוּדים, עד שנתפסו למלכות על חטא לשונם, הוגלו ונאסרו או נאסרו והוגלו, נמקו באבדנם, נכרתו בגופם ובנפשותיהם מעם ומתרבותם – וכלום נמצא אחד נציג ספרות אידיש מרים קולו וצועק וי? שכחו חברות, שכחו משפחתיות, שכחו שיתוף המוציא, הלא הוא החדר, בית המדרש, גירסה דינקוּתא, שכחו שספרות יפה מחייבת את נציגיה להיות אנשים יפים ובעלי רחמים, המשתפים עצמם לא רק בצערן של נפשות מדומות, כי אם גם בצערה של נפש חיה, של נפש האומה, של רוח חיה וממללא. ברגסון צרח: תנו כדור בראש כותבי עברית! וחבריו שלחו לשון רעה כמוהו.

ירח הדבש של המסיבה המשפחתית, של שבת אחים גם יחד תחת החופה המשותפת של שכינת ישראל, בא לקצו, או שקצו בא עליו כחתף. בין כך וכך ניגר הדבש ויצא ולא היה עוד. גורל השבט העברי היה מר מאוד.

ג

ומה היה גורלו של שבט אידיש?

איני כותב את הדברים הללו לקנטר או להתנצח, כי אם להזכיר נשכחות על מנת להפיק מהם לקח לבאות. חושבני שהחיים ניתנו לחיות אותם ואף ללמוד מהם משהו. מי שמונע עצמו ממוּסר־השכל הריהו מביט ב“סידוּר” החיים כתרנגול בבני־אדם, וכאילו אין הוא חי כלל.

כן, מה היה גורלו של שבט אידיש שם בארץ השמד העברי? עינינו הרואות, יד זו שקצצה נחיר אחד עמדה וקצצה גם את הנחיר השני. רואה אני רבים תמהים ושואלים: מה טעם נעקרו כעת מן העולם נציגי האידיש בארץ הפורשת את חסותה על עמים רבים, המניחה מרחב־מחיה לכל הלשונות, ולא עוד אלא שטרחה הרבה להחיות לשונות כמעט־מתות ולחבר תוי־קריאה וסימני־כתיב לפראי־עמים נטולי־לשון? אך אני תמה על התמיהה. הרי יש דין בעולם, המשלם מידה כנגד מידה. ואם אין דין הגיון מכל מקום יש הגיון המעשים עצמם, והם גומלים לאיש כפעלו. הגיעו עצמכם, אילו רגש ההגינות החברית היה עומד על משמרתו מתחילתו, וידידים מאתמול לא היו קמים לנשל את השבט העברי מעל תרבות עמו ולקצץ את לשונו מנשמתו, מן הסתם לא היה עולה כלל על דעתה של הרשות לנהוג בקיבוץ היהודי המלוכד, או המחובר לפחות, דין יוצא מן הכלל, לעקור ממנו נחיר אחד ולגזור כרת על לשונו. שום כוח מן החוץ לא היה מעורר כלל לחבלה כזו, אף לא היה מצליח להוציאה אל הפועל. שום כוח חיצוני אינו מסוגל לרצוח נשמה של עם, אלא אם כן מסייעים לו אנשים מבפנים. אך אנשי היבסקציה לא היו מסייעים בלבד, הם היוזמים והמסיתים והמחבלים בפועל. היה המעשה ממש כפי שמסופר על שמעון בן יעקב, שיוסף במצרים ביקש להכניסו לתוך בור בית האסירים, הביא שבעים גבורי מצרים. "כיוון שקרבו אצלו צוח עליהם שמעון, כיוון ששמעו קול נפלו על פניהם ונשתברו שיניהם. והיה מנשה בן יוסף יושב לפני אביו. אמר לו אביו: קוּם אתה. מיד עמד מנשה והכה את שמעון מכה אחת והכניסו לבית האסוּרים ונתן עליו כבלים. אמר שמעון לאחיו: אתם אומרים, מכה של מצרים היא, זו אינה אלא של בית אבא!

כן, בדיוק כך. העברית נפלה על ידי מכת בית אבא. והגיון המעשים פעל, שאף היד הקוצצת תיקצץ. כיוון שניתנה הרשות להכות בלשון יצא הקצף על המשפחה כולה ונתערערו שרשי הגזע במלואו. ראו הכוחות החיצוניים – קראוּ להם גורל או השגחה או מידת הגמוּל – שאין ליכוד במשפחה הזאת, אין ערבות הדדית, אין נאמנות לרוב ערכי־מסורה. יצאו ואמרו: אין מסורה להללו: כיוון שאין להם מלט של אחדות, מכלל שאף לשדם יבש; ומאחר שכסחו בלי רחמים ענפי עץ הדר, סימן הוא, שאף שרשם נבל. הם נפלו בכוח־כוחה של המכה, שהם עצמם הנחיתו בשבט העברי, וכלל לא היה דרוש מאמץ להפיל את הנופל משכבר. כל ערכי התרבות האידישית נתמוטטו מאליהם לאחר שדלל מקור יניקתם הקדום, כי העברית היא המכורה והמחצבת. כל הפוגע בריבונות העברית ממיט שואה על האלף־בית שלנו ומכבה את מאורה של הנשמה היהודית. שום דברי־רגש על אחדות הלשונות בימינו ושום פניה רגשית לאהבת ישראל במדינת ישראל והרעשת הלבבות בזכר הקדושים, אינם יכולים לשנות כלום. שפת תורתו של ישראל היא מקור ישראל ויסוד קיומו בין בארץ ובין בחוץ־לארץ, בין בדור זה ובין בדורות הבאים. כשם שאין שתי נשמות לפרט, כך אין שתי לשונות לעם.

ד

מי אשם בצרה הזאת?

בנוהג מזכירים לשמצה את שמו של פלוני ופלוני מן היבסקים, או את הקבוצה כולה, כאילו זו היתה עדה רעה וחטאה שלא קמה כמוה, משומדים מלידה ומבטן. ואינו כן. רבים מן היבסקים היו מהפכנים ישרים מתחילתם, בעלי־נפש, אנשי־רגש, מתכוונים לפעול צדק, לפי השגתם. אך בדיעבד נעשו עוכרי עמם והוציאו לשמד את כל תרבות עמם ועקרו מפיו את שתי הלשונות. ובוודאי שהחבלנים ההם לא יצאו נקיים מלפני בית דין של מעלה, אם במרומים ואם בפי הדורות הבאים. רצח תרבות או לשון אף הוא בגדר “גינוסיד” השמדת עם.

אך אם יש למצוא בכל זאת קורטוב המתקת הדין, גנוּז הוא בכך, שאף כוהני הדמים האלה היו קרבנות, קרבנות עיוורונם הנפשי לגבי צבעי הקשת הישראלית וגם קרבנות השניות היהודית. מן השואה התרבותית הגדולה הזאת צריך להוציא מוסר־השכל זה: אסור לקיים שתי רשויות בתרבותנו.

אי־אפשר להניח שתי תפילין ואין לשכן על נקודת־נשמה אחת של עם שתי לשונות. הלשון הלאומית היא נקודה מרכזית, ואין שתי נקודות מרכזיות. אין להתיר אפילו שיכון בצוותא של שתי נקודות, אחת ראשית ואחת שניה במעלה. הינחת שתי נקודות – נתת ממילא פירצה ביניהן לריב ולמדנים, לפולמוס גלוי או נסתר, רועש או עצוּר על הבכורה. פולמוס על הבכורה סופו מביא לידי מכת־בכורות.

ביתנו בישראל יעמוד איתן אם יהיה אחיד משרשו ועד צמרתו. שום הבטחת נאמנות, בסייעתא של רגשות לא תעמוד במבחן בעתיד, כשם שלא עמדה בעבר. והרי התקופה האידילית היא מאחורינו והחזון המשפחתי נמוג משכבר. בין השמשות תם ונשלם. אור אכזרי בעבר קרע את עינינו, צריך לבנות מלכתחילה בית נכון ולו אבן־פינה רק אחת ללא כל יסוד לריב־אחים, שסופו מכת בית אבא.

ח' בתמוז תש"י.

מזמור שיר לארץ

א

אילולי המנהג הראוי לשבח ליתן למאמרים שמות קצרים הייתי קורא לפרק זה “מזמור שיר לארץ ולא לעם הארץ”, כי סופה של כותרת זו היא לי ראש ועיקר. המפורסמות אינם צריכים פרסום נוסף והכל יודעים כמה גדולה מעלת הארץ לעם היושב בה. מוציאים לחם מן הארץ וכל הזמירות נשמעות מכנף הארץ; מתוך אויר הארץ שותים חיי נשמות; הקצור: הארץ עצמה אומרת שירה ומלוא כל הארץ כבודה אפילו אין מנעימים לה זמירות ואורגים לה שירים. לא באתי להכניס תבן של קלוסים לבן יקיר לי אפרים, לקרקע ישראל, שהיא היקום תחת רגלינו, אך רצוני להדגיש מתוך כלל מזמור שיר לארץ את הלאו של עם הארץ, כלומר, חלילה לכם לענות אמן אחרי האומרים מזמור שיר לעם הארץ. ורבים אומרים את המזמור הזה, רבים וכן שלמים עם נפשם במזמור זה, אף רבים וכן לא שלמים עם נפשם, אלא שחוזרים על המזמור מתוך תאות החקוי או אהבת האפנה או הכניעה לשיגרא והפניה לכל זרם עכור שהזמן גרמו. זה כימי שני דורות מסלסלים מי בכה ומי בכה מזמור שיר זה, אך סכנתו של המזמור לא היתה גדולה כל כך כבימינו, בישראל זו. כאן ועכשיו עלול המזמור להתגלגל לתוך יומיומיות מחרידה, עמהארץ כאן אינו לא מזמור, לא דרוש, לא רמז ולא סוד אלא פשט, שיש בו כדי להמיט עלינו התפשטות הרוחניות ולהציגנו כעדה חסרת ניצוץ אנושי וישראלי.

אמנם, יכול מקשן לומר: כלום מה ענין עמהארציות זו המתרגשת ובאה עלינו מתוך תהומה של בערות ושפל גלויות ופסולת היצרים הטרופים של התקופה, ולתורה הדורשת בשבחו של עם הארץ מטעמים של בריות הגוף וטבעיות הנפש? כולם עמהארציות זקוקה להכשר הרב ולגושפנקה של פיטנים? או שמא הדיוטות, עומדים ומצפים לברכת הכהנים הגדולים? אף על פי כן כוח ההשפעה יש גם לפרקי פיוט ולברכות כהנים. אף השדה אינו עומד ומצפה שיזרעוהו קוצים, הוא בין כך וכך מגדל אותם, אם אין ידים מטפלות בו לרפא את שממותיו. ברם, בשדה־אדם המצב חמור יותר, שכן מצויים תמיד בעלנים לזרוע שממה בלבבות לברוא חושך במוחות, להעלות את ההדיוט והבור לדרגת לעילא ולעילא ושופרא דשופרי. היו שדרשו את החסידות, שכל עיקרה התלהבות הלב, מעין למדנות של הרגשות, כמעשה־מרד של עם הארץ כנגד הלמדן, דרש דחוק ופלפול מסולף. היו שהשקיפו על היהדות כעל שורש פורה לענה של רוחניות סחוטה ונפנפו כנגד הספר בחרב ויצאה תביעה להערכת הכוח הגס כתשובת המשקל לאהבת התורה. גדולה מזו, ממילא טפחו מעין יראת הכבוד לבור דאוריתא כסגולה כנגד יראת שמים, הגורמת ליראת הארץ כביכול. מהדרים מן המהדרים – והם לא היו כלל המהגרים מן המהגרים בתרבות ישראל, כי אם פנימיים שבפנימיים בתוך אהלי שם – לא ראו תקומה לעם ולארץ אלא בהרמת קרנו של עם הארץ, או עם הכוח, עם השרירים. וכך צמחו לנו שירים לשרירים, כלומר, מזמור שיר לעם הארץ.

כנגד קשירת מזמור שיר לעם הארץ, שנתגלגלה לפעמים למעין קשר על תורה וחכמה, על שלטון הרוח וכבוש היצר, על טוב־טעם שבדעת ועל כוח החיים של אורחא דמהימנותא, אף על האור הזרוע בשירה, אני טובל הפעם את עטי בדיו – ואילו בא אחד חכם והמציא מין דיו עשויה שצף הקצף והזעם הייתי טובל בדחילו ורחימו את קולמסי בדיו ההיא – להעיר ולעורר על שטפון העמארציות המתרגש ובא עלינו ככוח עויין ומאיים. כדאי להוציא מן הטעות: סתם שטפון בישראל פגיעתו רעה בעולים חדשים, בשוכני המעברות, וסתם דבור על קלקול המדות ועל מדרון תרבותי בישראל הוא אזעקה על מראות־נגעים. הכרוכים בקבוץ גלויות ובקליטת עליה גדולה. מכך משמע, שאנו הותיקים, יושבי הבתים, מוקלטים משכבר, הננו שרויים בכבודה של תרבות ויושבים על מלאת תורה ודרך ארץ ומעשים טובים. אך האמת אומרת: לא כך. כלל נגעי חיינו הם נחלת כלל תושבי ישראל, מקצתם נעוצים בטבע עמא פזיזא ומקצתם פרי נחלה מבוהלת והתישבות מבוהלת ואידיאולוגיה מבוהלת. אין בין עליות ראשונות לעליות אחרונות אלא הבדלי קצב ולא הבדלי שגיאות איכותיות. כל העליות לקו בשמינית שנאת ישראל ואהבת הגוי, דרשו את הרוח כמין חומר ואת החומר כמין רוח, זלזלו באצילות וקדשו חגיגות חולין על טהרת החולין ובפרוש אמרו, שיהדות של ראש פשטה את הרגל והגיעה שעתה של יהדות של יד וכוח. פורקן עול תורה ומסורה בישראל משמש מסית ומדיח לפורקן עול דרך ארץ, לרדיפת בצע, לבולמוס המותרות, לזלזול בחוקים, למרד בצנע. מום מורשתנו – התאוה לתכשיטים, לקפיצה בראש תור היחש, לגבאות ולהתראות – נעשה כאן פרוע ומופקר לאחר כבוש עצמו בעל כרחו ביובלות של גלות – והרי אלו אותם הפגמים טובעי־אופי שלנו, שצרופם יחד נעשה גורם מחבל במדינה. לא באה החלוציות בציונות אלא לעקרם מן השרש, אך בכסות המדינה, ומקצת גם בחסותה, הם חזרו ונעורו בקרבנו ומאיימים עלינו להפוך על פיה לא לבד את קערת השמים, כי אם גם את קערת הארץ. הסתכלו במעשים, בחנו את לב העושים, ותראו, כי כל אותות השחיתות, שנשקפת מהם חס ושלום סכנת חורבן החומר ושרפת הנשמה, מקורם במרד עם הארץ על התלמיד־החכם, בהתנערות הדיוט לעקור נטעי נעמנים, שיהדות גולה ודוויה, ובכל זאת אצילה, טפחה ורבתה דורי־דורות. כוחות אופל עולים לכבות מאור ישראל על אדמת ישראל. רוחות רעות, הנפולות אף מן הגופים הרעים, עולות מירכתי תהום לזעזע מוסדי רוחנו. השטפון נשא ובא על כולנו. כולנו תושבי ישראל הננו עולים חדשים בציון הרוחנית, יושבי מעברות מבחינת תרבות, מדות ודרך ארץ. כולנו חייבים לומר: הבה נתחכמה להקל מעלינו חבלי הקליטה לתוך עצמאותנו הלאומית והרוחנית.

אין הכתוב מדבר בתוספות של העליות האחרונות בלבד, על סטיות ראשונות עלינו להצטער ולחפש כנגדן עלים לתרופה.

ב

מצויות הרבה טענות לסתור בענין אהבת חכמים בישראל. כלום לא אהבנו תמיד גדולי תורה ולא הוקרנו רבנים? או כלום לא היינו עם התורה? כן, היינו. אך תלמיד חכם היה אצלנו שם הדבר לבטלן, למלמד תינוקות לעגנו, החזן נחשב טפש, הלמדן יצא מכלל אדם מן הישוב, אלא אם כן היה בן אורין בקי וחריף בדיני ממונות והיה בו מועיל כבורר. רמזנו תמיד ליושב־אהל לילך לו אל האהלות ולא לפרשת נגעים. הגבאי ובעל הטכסה היה המושל בכפה. ההדיוט קפץ בראש. מאה שנה עמדה ספרות ישראל החדשה והתקוטטה ב“פני” הדור. תוכחה זו של אבות ספרותנו החדשה אינה ניתנת להמחק. כבודם של מאפו, סמולנסקין, לילינבלום, ומנדלי, אחד העם וברנר, עדיין במקומם מונח. בנקודה זו של שבט מוסר לישראל משנתם לא זזה ממקומם. אלא שכמה מאבות ספרותנו נתפסו גם כן לאמונה טפלה, שמשיח התחיה בישראל יבוא רכוב על עם הדומה לחמור.

הדיוטות קופצים בראש בכל זמן, ובכל זאת אין העולם התרבותי חוזר לתהו ובהו וחכמות בחוץ תרונה, אך סכנה גדולה לתרבות ולישובו של עולם בכללו מבלבול זה, שתלמיד חכם עצמו נעשה תנא דמסיע לעם הארץ להרמת קרנו. אותה שעה שוב אין ההדיוט קופץ מעצמו, אלא חכמים ובעלי משנה אידאולוגית מקפיצים אותו בראש. ניתנת תורה חדשה, הנזונה ממקור השנאה לתורה ומשוררים עושים יד אחת עם רבי־קלגסים להשניא את הפיוט בעולם. אין מעשה מזיק כעשית כורך אידיאולוגיה ובריונות. ואין בזיון גדול לרוח באנוש מהעמדת הרוח כעד המלך כנגד עצמה. אוי לדור, לעם, לישוב, שהחכם הוא נושא כליו של ההדיוט. אקדחים לעצמם יש להם כוח מחבל, אך אקדחים, שמחברים עליהם שירים, חבלנותם כפולה ומכופלת. ספר וסיף כרוכים יחד הם חברותא שיש בה מיתותא ודאית.

מצוה להכיר את עצמנו. אהבת חכמים שלנו מוטלת בספק. תמצא לומר אהבנו את הספר – יתכן! אהבנו כמה ספרים מקודשים, אבל מחברים לא היו אהובים כלל. הם היו רצויים אף פחות מן המלמדים והיו מחזרים על העירות כקבצנים. רק שעות מעטות באלפי שנות קיומנו שחקו לספר הספרים, דרך כלל הזנחנו אותו ומנענו את עצמנו מן הקריאה בו, אם לא בשביל לחפש בו אסמכתות לדרושים. העברנו את הסדרה. התנ"ך לא היה לנו משכן, כי אם מעברה. כל זמן שהיתה חרב בידי ישראל לא הרותה את נביאינו נחת, אך החרב רותה דמים מימות אחאב, שהעניק לאליהו תאר עוכר ישראל, ועד לימים מרובים לאחריו. כשנשמטה החרב מידינו הכינו נביאים וחכמים בשוט לשוננו. וכלום אין אנו צריכים ללמד את ישראל החדשה, שלא תחדש עלינו עטרת עם הארץ לקדמותה ולא תנעץ חרב על סף בית מדרשו של הרוח, לא תתקע סיף לתוך הספר?

ג

מבית מדרשה של תנועתנו הלאומית יצא הכרוז: ברוך מוריד הרוח ומעלה הגשם; שבענו שבתות וימים טובים; בעלי מוחין יש לנו די והותר; תורת מתשת כוחו של אדם; בראשית ברא, כלומר, בריאות הגוף, ובריאות הנפש תבוא ממילא; העבודה היא חיינו; במלאכה מזל ברכה; הכוח הוא יסוד הלאום; אלפים שנות גלות יצאו לבטלה ולטפילות, מחוץ להסטוריה, וכיון שהיינו מבחוץ היינו דלים וריקים ללא טעם לחיינו ולמותנו, לא היינו דרך כלל בני אדם מן הישוב. בכל אחת מן הדברות הללו הבריקה אמת, אלא שנתנסחה במוגזם ובמיעוט רחמים, שהחמיצו את טעמה הטוב והמפרה של האמת. מבחינה חנוכית היתה זו בודאי שיטה לקויה. אין מחזירים עם למוטב על ידי השפלה. אף על פי שאנו בני נביאים אין אנו נביאים לחזור מלה במלה על דברי הכעס והרוגז של נביאי הזעם, שהיו אולי נאותים לשעתם. מבחינה מעשית הושגה על הרוב מטרה הפוכה מן הרצויה. אין חלל ריק גם בטבע גוי. הטלנו דופי בערך הרוחני, שנתבססנו עליו בחיי דורות, ממילא נענד הכתר לראש בעל הגוף; אם השבת היא נגע רע הרי החולין הם גולת הכותרת; אם אהל תורה הוא בית ועד לבטלנים ולמבלי־עולם ממילא השוק בא במקום הטרקלין. לא מן הזלזול העקרוני ברוחניות ומן הבוז מדעת לאצילות התפשט השוק על כל חיינו, אבל תוספת כוח וניצוץ של השראה לחוצפה יתרה נתנו בודאי לשוקיות מהם. אין השוק דבר אסור או דבר אפור ומאוס בכל המסבות. יש טורחים בחריצות וביושר לעשות מלאכות טובות לכבוש על ידיהן שווקים בעולם לטובת המולדת, אבל כשבאים להטיף לבנין עולם על יסוד הזלזול ברוחני העולמי עלולים לכבות אותו ניצוץ של נפשיות ושל נשמה יתרה, שבלעדיו כל הויות העולם הזה יוצאות לקלקול ולהפקרות. אין השוק השחור אלא מסקנה הגיונית מן ההשקפה הרואה את העולם כעין שוק, את החיים כשלטון הכוח, את האדם כבעל־גוף ואת הארץ כנחלתו של עם הארץ.

מסתבר שממעטי־דמותה של הרוחניות מזלזלים גם באידיאולוגיה בחינת גורם להשפיע על יחסי הכוחות ודנים דין בטלנות את עצם ההנחה שהשקפת עולם פסלנית עשויה להביא עולם מקולקל, מאחר שהם מניחים שלטון יחיד ליצרים בלבד. ובכל זאת אף היצר הרע שמח כשיש לו פסוק כתנא דמסיע ואף השטן אוהב מראי מקומות מספרים קדושים. עדין לא ראינו בריונות שאין לה קב הישר וראשית חכמה ושבט מוסר משלה. כשם שיש דת הכפירה כך יש תורה של עם הארצות ומסכתא דרך ארץ להפרת כל חוקי הנמוס ודרך ארץ. השנאה לתרבות ממקור בני תרבות יצאה.

אף אנו כאן שומעים מפעם לפעם משאלות ותביעות אל תלמידי החכמים שלנו: חכמים, צמצמו את מאורכם, רדו מאצילותכם, צאו ממגדלי השן, אף ממגדל החן; זרקו כל מליצה; אין צורך בלשון שיש בה ריח תורה; למה לנו רוב סלסלותיכם ומלמלותיכם? דברו פשוטות, היו מלמדי דרדקאות, הסתגלו למשימה הגדולה של קבוץ גלויות, לשון אחר, לכו אל העם. מה אעשה ויותר ממה שאני שומע כאן אהבת האדם הפשוט מצפצפת לי באזני השנאה הנושנה לשפתי חכמים, לתפארת המליצה ברוב משמעה, שהיא מלח התרבות, לתפארת אדם, לחזון הדורות “מי יתן והיה כל עם ה' נביאים”. וכי משום שאין לנו מורים למתחילים במנין הדרוש נצוה, למשל, על כל הזמרים והמנגנים שישביתו ניגון וילמדו לאחרים אלף בית? לא יצליחו מנגנים וסופרים להיות חובשים או רופאי שנים, אם אין אומנותם בכך.

בואו ונשיר מזמור שיר לארץ החובקת בזרועותיה את כל בניה בוניה, איש על מחנהו ואיש על דגלו, איש לפי מתת רוחו ולפי כשרון מעשהו, לפי שעור קומתו ולפי ציור עולמו. לא על ידי הנמכת הארז לדרגת האזוב כי אם על ידי הגבהת האזוב לרום גבהו של הארז תבנה הארץ ויכונן העם. לא תנתן הארץ לבני אדם מבלי דעת כי השמים שמים לה', ולא תעמדנה הרגלים לבטח על האדמה בלי ראשים זקופים כלפי מעלה. רוחניות וגשמיות, חזון ומעשה, כוח ותרבות, תורה ודרך ארץ במזיגה נכונה מקימים עם, כל שכן שאי אפשר לקומם עם מתוך שפוגמים באיזו ספירה מהם. מה טעם ל“תשמע הארץ” בלי “האזינו השמים”? אל תאמרו הבו גודל לעם הארץ כי לו הארץ, אלא כך תאמרו: הבו גודל לעם הבונה את נפשו בטוב טעם ודעת, כי לו הארץ.

אלה ברכב ואלה במרפקים

הרוצה להיכנס בימינו לאוטובוס, העושה את דרכו בישראל בתחומי העיר או מעיר לעיר, חייב להצטייד בשלושה דברים: בסבלנות־נחושה, במרפקים רבי־פעלים ובמיטה מוכנה בבית החולים להשתכן בה ללא חיבוטי חיפוש אחרי מקום החלמה אם יצטרך לו, כגון שלא יצליח לחבל באחרים בתוך הדוחק, כי אם הוא גופו יצא משם בשן נקועה ובעין מנוקרת.

גדול צער הצפיפות בכלי־רכב הצבוריים וקשה כקריעת יום סוף בקיעת דרך בין המון המתפרצים, שכולם תופסים מידת נחשון להיות הראשונים בתור לכל מקום, ולנסיעה לא כל שכן. ובוודאי צריך אדם להיות בעל ראש של ברזל או בעל מוח של מיניסטר לבצר לו דריסת־רגל ברשות הרבים זו המהלכת על גלגלים. לא כל אחד יכול לעבור בשלום בין רגלים בעטניות מכאן ומרפקים דחפניים מכאן. אך קשים מחבלי הגוף, הנתון במכתש, הם יסורי הנפש המתרגשים עלינו למראה המהומה הגדולה היורדת על ההמון הצפוף ונחשולי הזעם ושנאה הדדית המרקידים את כל קהל הנוסעים יחד. תמה אתה: להיכן הלך רגש האזרח? ומי עקר לפתע בחמת־זעם מן הלבבות את יצר העזרה ההדדית. או את הרגשת כל ישראל חברים הטבועה, כמדומה, בדמינו? וקשה מכל: זה רוע הפנים, זה כעס הכל על הכל ואותה נכונות נפשית לקרוע זה את זה כדג על כל פגיעה של מה־בכך או על כל ספק־פיקוח. לא עוד גורסים כבדהו וחשדהו, כי אם חבטהו וחשדהו, פגע בו, הראה לו נחת זרועך או לפחות את נחת גידופיך. הלכה חמורך, טרפון – כפי שנהג לכתוב רבי נחום סוקולוב היהודי האחרון, שהיה מדבר וכותב ופועל ומשפיע בנחת, בשפת חכמים ובטעם זקנים מתון. הלכה חמורך. כלומר, צלם האדם עבר ובטל. כל פרצוף אש להבה של זעם ושנאה.

עיין בדבר, ידידי הקורא, אם עוד חי אתה בעולם קורא בבחינת קצת ידיד וידיד בחזקת קצת קורא, עיין בדבר ותראה, שלא על ד' אמות באוטובוס רבים ומתקוטטים ומחרפים ומגדפים כל האנשים האלה, הצהובים זה לזה, כי אם בשל משהו אחר המעיק על לב כל אחד בסתר ושעל הרוב אף מדברים על כך בגלוי. על ד' אמות במלכות ישראל הם בועטים ומתבעטים יחד. הכל נושאים בחובם צער עתיק על חלום עתיק־יומין שנת גשם לכאורה ולא נתגשם כראוי. ארץ ישראל שבחזון היתה קנין כל העם. כל ישראל היה להם חלק בכל אדמותיה, שמיה, בתיה, מימיה, פירותיה ויפי־נופיה. יהודה והשרון, הכרמל, החרמונים, הר, גיא, מישור, כל עץ רענן, כל פרדס רמונים, כל חקל תפוחין, הכל היה קנינו של כל העם. של כל יחיד בעם ושל המון בית ישראל. זה כוחו של חזון, שמלכותו רחבת־ידים, אין כושל בה, אין אומר צר לי המקום, עומדים רווחים ומשתחווים צפופים.

לא כן ישראל שבממש. כאן לא ארץ הטובה, הברוכה, הפתוחה לכל, ארץ אשר ניתנה לנחלה לזרע אברהם כולו. כאן מציאות אפורה. כאן בעלי מגרשים ומחוסרי־כל. כאן ארמונות לעומת בקתות ואהלים, ותיקים לעומת מחנות, מחנות לעומת מעברות. זה משול להר וזה שפלה לו. זה ידיו מלאות עבודה משום שהוא תופש משרות מנה אחת אפים וזוכה לעליות שמנות ולתארים כפולי־שמונה, וזה הולך בטל ומתנוון באפס מעשה. קשה מכל החלוקות היא החלוקה להולכי־רגל, לנוסעים צפופים במכוניות ציבוריות ולאנשי־מעלה הדוהרים־דולקים במכוניות מהודרות.

אל יהי הענין המכוניות המהודרות קל בעיניכם. מכונית פרטית או ממשלתית, חברתית ומפלגתית, מצוחצחת, אינה דבר שבנוחיות בלבד. היא גם דבר שבהדר, שבמעלת חשיבות, שבגאוה. המכונית רבת הקישוט מרגיזה יותר אף ממה שהלבוש המפואר מקניט את הערום, ומן הארמון המתנוסס לתפארה המנקר עיניהם של יושבי־אהלים. הארמון עומד, הלבוש מהלך עם האדם, אך המכונית דוהרת. היא כולה רהב וראוה, עזות־פנים וזריקת אבק בעינים. פולחן המכונית במשכנות עם עני, בתחומי ארץ דלה, הקולטת רבבות עולים, הוא דבר חסר שחר, חסר דרך ארץ, חסר הגינות, חסר־יושר. לא נהיה בלתי צודקים אם נאמר, שרבוי כלי־רכב, מכשירי־תחבורה, פרטיים, גורם הרבה לשיבוש דרכי התחבורה בין אדם לחברו ובין אזרח למדינה. מתוך השתבשות התחבורה מתקלקלים היחסים בין הבריות, מתמעט האימון ההדדי ומתרבים חשד ושנאת־חנם. זה הכלל: ככל שהמכונית מתוקנת יותר, כן לוקה האדם יותר. המכונה הדוהרת יש לה קפיצת דרכים, אך היא מצמיחה תהומות חדשים בין אדם לחברו, הואיל ומתרחבת התהום בין הולכי־רגל ואנשי רכב, מתרבה היוהרה, מתפשטת הגאוה הריקה, מתגבהים לבבות על לא־דבר, מזדקפים הרבה ראשים ריקים ונעורים מדעת ומתפשטים גסי הרוח ואנשי רגל גסה.

אין צורך להיות עוקר הרים בשביל לדרוש סמיכות הפרשיות בין צחצוח מכוניות להתגסות המידות והתפרעות הנימוסים. אך משום שאלה אצים־רצים בכלי רכב מהודרים עושים הללו המצופפים בתוך האוטובוסים שימוש נפרז במרפקיהם. נתרבו מרי הנפש משום שאין שויון־אמת בישראל ומשום שפתאום לפתע צמח בינינו מעמד־לא־מעמד של אנשים, שאינם יכולים כביכול להחזיק מעמד או להחזיק מהלך ברגליהם, אלא טסים תמיד במכוניות בין פרטיות ובין ממשלתיות, המוחזקות בידיהן כקנין פרטי. אפשר להיות פרטי לגמרי על חשבון הכלל, על דעת הקהל או על דעת המפלגה, ועל דעת המדינה לא כל שכן.

ובוודאי יבוא סתם מקשן וישאל: מה ענין שמיטת־נימוסים למכוניות פרטיות? ומה סמיכות בין התנהגות פראית ומעשי בריונות לנסיעה של נוחיות, שזוכים בה העמלים עם הצבור או המייצגים את המדינה?

יש ענין ויש סמיכות. וכבר נתפרסם למדי ספור המעשה של ר' ישראל בעל שם טוב על אחד חרש, שנכנס לאולם־ריקודים וראה פלוני ועמד על הדוכן ומנצח בשרביטו על להקת מנגנים ואף על קהל הרוקדים. תמה היה אותו חרש: מה ענין נענועיו של השרביט לקשתות המנגנים הנמשכות לכאן ולכאן וכן מה ענינם ללהקות הרגלים המתרוממות ויורדות בקצב?

יש ענין. לעולם צריך לחפש אחרי השרביט, הגלוי או הסמוי, המנצח על הקצב, בין קצב נעים לאזנים ובין קצב פרוע לשמצה.

כשהללו מסיעים מכוניות־פאר דוהרות בועטים הללו במרפקים ודורכים ברגל גסה ואינם חוששים כלל שמא יפגעו ביבלת של השכן או יחבלו בגופו.

זה הכלל: גוי חוטא בתפארת ריקה מכאן ועם כבד־מרפקים מכאן.

החרשים, הלא ישמעו!

ז' באב תש"י.

מדינה באוירון

אמרנו שהציונות היא מדינה בדרך. וכשאנו מסתכלים במסעי בני ישראל מן המדינה מתגנב רעיון ללב שמא חס ושלום ישראל היא מדינה באוירון.

הקורא מתבקש בכל לשון של בקשה לבלי לגלות בדברים פנים שלא כהלכה, כלומר, לבלי לפרשם כפשוטם ממש. פעמים הבנת מקרא כפשוטו היא סילופו. אין זה במשמע כלל, שכל תושבי ישראל קמו יום אחד בפשיטות ונכנסו לאוירון, או שהם עלולים לעשות זאת באחד הימים, בשביל להפליג למרחקי ארצות. אבל אמת היא שמרבית תושבי ישראל נפשם חשקה באוירון ורוחם נושאם למרחקים ובלבם מפעפעת ובוערת אהבת חוץ לארץ. מצד הרצון והדמיון הם מהלכים באניות על פני־ימים רבים ועפים באוירונים בגבהי־שחקים. נוסעים הם בכוח. חוששני שאין בית בישראל, שאין שם מזודה ארוזה או עומדת להיארז על כל שעת־כושר להפלגה למרחקים.

אין מחסור בנימוקים לנסיעות. זה יש לו מיחוש ממשי או מיחוש־טיפוחים, שרופאי הארץ קצרה ידם לרפאותו או אף לכנותו בשם. ואילו בחוץ לארץ חכמי הרפואה מחוללים, בידוע, נפלאות: עוקרים כל מחלה, מתקנים כל גויה הרוסה, זוקפים קומה כפופה ועושים רגל כושלת לאילה שלוחה. תמצא לומר, אף שם אין בטחון כי תבוא רפואה שלמה לכל מחלה, הרי תבוא לה הגדרה, ויהודים סבורים שכדאי לנסוע לחוץ לארץ בשביל להיות לפחות חולה מוגדר. עד כאן רפואת הגוף. ומה בדבר השתלמות? אף היא נימוק מספיק. ובכן, זה רוצה להשתלם: ורצון זה דוחקו לקבל עליו טלטולי־דרכים. לשון אחר. אין זה יכול להתקיים בלי קשרי־תרבות או קשרי־מדע עם העולם הגדול. כל יהודי מוקיר מדע ויש לו איזו שייכות לאיזה ענף של מדע.

כשם שיהודי הוא איש מדע, כך הוא איש מודע, כלומר, איש מודעים להתוודע ואיש קרובים להתקרב. ובוודאי שכל אחד יש לו מודע, קרוב, שאר־בשר באיזו מדינה רחוקה. ישראל עם עולם הם ויש להם קרובים בכל העולם. והם אוהבים קרובים. לכן הם מחבבים נסיעות אל הקרובים לקיים קשרי־קרובים. אגב, בקשרי־קרובים קשורים גם קשרי־מסחר. שני הקשרים האלה מסייעים זה לזה ומשלימים זה את זה. מי שיש לו קרוב בארץ רחוקה הנקל לו לבוא במגע מסחרי עם אותה ארץ. ומי יהודי אין לו קרוב באיזו ארץ רחוקה?

אמנם, רוב נימוקים שנמנו לעיל כבר נתישנו במקצת. בזמן האחרון נצטבר מלאי של טעמים חדשים למסעי בני ישראל שאף הם ראויים להיזכר כאן. הענין הוא שאנחנו היושבים בישראל איננו יודעים כלל תורת העבודה, או שיודעים עבודה, אבל איננו יודעים פריון עבודה. והרי נימוק מספיק לשגור משלחות לחוץ לארץ ללמוד שם פריון עבודה. ויש מי שחסרים לו קצת חלקי־מכונה והריהו קם והולך באניה או עף באוירון לחוץ לארץ. פלוני אץ לחוץ לארץ ללמוד סדר האשפוז של בתי־חולים. פלוני מבקש ללמוד ריהוט משרדי. פלוני מבקש להתחקות על בניה רציונלית של לול. פלוני מבקש לקנות שלימות בתפיסת גנבים, לקנות דעת בהמצאות האחרונות של הלכות משטרה. פלונית – להביא אפנה חדשה של שמלות. פלוני הולך ללמוד ענין של ניהול ישיבות או ארגון כינוסים לריקודי־עם. יש רוצים ללמוד ניצוח על טקסים ויש מתחבטים בשאלות כיצד עושים שימורים או כיצד להתמחות בסדר החדש של ניהול פנקסים. ויש עפים אלפי קילומטרים להביא את ברכתם המוסמכת לאיזה¹ כינוס של בעלי־מקצוע או להשתתף בו בכינוס, אם לא כיועצים, הרי לפחות כמסתכלים.

הרבה שליחים לעשות בני־ישראל שליחים מוסעים באניות ובאוירונים. ועדיין לא צרפנו לכאן את השליחים עצמם, שהם בגדר נציגים ושגרירים ונספחים ועוזרים לנספחים ועוזרות לעוזרים, העפים מהכא להתם, שאפילו הם כאן ברמ"ח אבריהם הרי במוחם, ואולי גם בלבם, הם בחוץ לארץ. ניתנה האמת להיאמר: כל ענין השליחים לא יצא עד היום מגדר סתרי־תורה. הרבה דשו בו. רבים צעקו על הנושא הזה והכחשות מרובות נתפרסמו עליו. ועדיין אנו בורים גמורים בו. זה אומר: כל העולם מלא שליחי ישראל הקטנה. זה אומר: בסך הכל ארבע מאות איש – ובכן ד' מאות ישראליים בין אומות העולם מה הן? וזה אומר: כן, ד' מאות מטעם המדינה. ומה בדבר יתר השליחים מטעם המפלגות ומטעם ארגונים לאין ספור ומטעם עצמם? קיצורו של דבר, אין אנו יודעים לא מנין לא ענין לא קנין לא בנין של כל אותם השליחים מישראל, המסתופפים בכל מיני חוץ לארץ ומנינם מגיע, כנראה, לאלפים והרעש המנסר על ידיהם ומסביבם הוא כשל רבבות. ובוודאי שאין אנו יודעים מה יקר, כלומר, כמה עולים הם בסך הכל לאוצר המדינה ובאיזו מידה הם מעשירים את אוצר המעשים הטובים שלנו ועד לאיזו קומה הם מרימים את קרן ישראל בעולם. אלא שאין אנו דנים הפעם בפרשת השליחים מצד חסרון־כיס, היינו מצד אשל, אכילה, שתיה, לינה, ואם נצרף לכאן הוצאות אוירון יצא לנו אשלא, ואולי אשלא רבא.

נושא המדינה באוירון אינו רק נושא של איבוד ממון, אלא גם של איבוד אדם. כלל גדול הוא: אדם יושב רק במקום אחד. מי שהוא כאן אינו שם. ומי שהוא שם אינו כאן. כשאדם מישראל שרוי זמן רב בחוץ לארץ אין הוא חי אותו זמן בארץ, אין הוא חי את הארץ. מי שיש לו שרשים עמוקים בישראל הריהם מתערערים במסעותיו התכופים, ומי שמלכתחילה אין לו שרשים עמוקים לא כל שכן שהוא תלוש. כיוון שכל שהוא בכוח הריהו כמעט בפועל, נמצא שהרבים בישראל, שהם נוסעים בכוח ולעולם הם מטכסים עצה למצוא פתח־יציאה והיתר־יציאה ושליחות לחוץ לארץ, הם במידת־מה תלושים כאן. חוששני לומר, שמעטים אנשם בישראל יושבים כאן דרך קבע בכוח ובפועל, בגופם וברוחם ובכל מאדם. וכבר סח תייר אחד בן־קובה: מאחר שרבים יושבים בישראל ולבם בחוץ לארץ אחזור אני לקובה ואשב שם כדי שלבי יהיה בישראל.

אין אנו מוציאים לעז על ישראל עם קדושים באמרנו, שרבים יושבים כאן על המזוודות. אמת אינה לעז. המגלה סוד גלוי אינו עברין מסוגו של העובר על חרם דרבינו גרשון, הפותח מכתב סגור. כל מי שעינים לו קורא בארץ את המכתב הפתוח הזה. ובמכתב פרשת מסעי בני ישראל. המכתב הזה כתוב ברוב שיחות הבריות כאן. הוא כתוב בפנים הנשואות למרחקים, בעינים השקויות כיסופים לעולם הגדול. לא כל שכן שאנו כאן יושבים על המזוודות הרוחניות והתרבותיות. זכרנו את הדגה בתרבות הנכרים. זכרנו בגעגועים כל זמורת זר. אנו עפים באוירוני הדמיון על כל שדות הרוח של הגויים ובולשים בכל הכרמים – וכרמי שלי לא נטרתי. אנו חסידי חכמת אומות העולם. נפשנו יוצאת לאותיות לועזית, לכל צליל עם לועז. שנים רבות היו יהודים רבים בארץ בימי שלטון המנדט כותבים מען על המעטפה באותיות נכריות. הם פשוט לא האמינו שמען כתוב באותיות עבריות יביא את המכתב לתעודתו. ורבים משלנו אינם מאמינים עד היום שיש חכמה בישראל, מדע בישראל, רפואה בישראל, מדיניות בישראל, כשרון ואמנות בישראל. העינים הישראליות מסתכלות מתוך הערצה בכל יבוא תרבותי מחוץ לארץ, אך הן מביטות מתוך חשד מובן מאליו בכל ערך מולדתי. מה לנו מיליון או שני מיליונים תושבי ישראל, אם יש לנו כנדם מיליון או שני מיליונים זוגות־עינים המביטים כלפי חוץ?

נתקיים בנו המאמר עתידה ארץ ישראל להתפשט בכל הארצות במין משמע מיוחד, מצער ומביש עד למאד. ארץ ישראל כביכול על בתיה ואנשיה מתפשטת מעצמה והולכת למרחוק. ויש כאן צד של פשט ממש. כל המסתכל בשלטי הרחובות ובשלטי המשרדים והחנויות רואה בפועל ממש שישראל גופה היא חוץ לארץ. השפות שבפיות לא כל שכן. סימטה נדחת לגאון מוילנא; ד' אמות של אשפה לר" ישראל בעל שם טוב; שוק מלוכלך לרמב"ם; פינות עלובות לרבים מגדולי ישראל. אך השם הנכרי יעלה מעלה מעלה לגפי מרומי הרחובות הראשיים והמפוארים. אנו מלבישים את ישראל לא טלית, כי אם טוז’ורקה, פראק, מכנסי־גאליפה. לכל פיאה נכרית תהילה ולפיאה יהודית תהלה. כל ישיבה בכל ארץ היא מגע הדוק עם התרבות, וישיבה בישראל יש בה חשש של קפאון וסכנה להתפתחות וקידמה. ושוב אין אנו שומעים על הרוב שום נימוק ליציאה לחוץ לארץ אלא זה: צריך להתרענן קצת, לראות משהו. אנו כאן בישראל, משמע, איננו רואים שום משהו. איננו עוד רעננים. או מפגרים בכל.

הכרתיך, נע ונד יהודי. יש לך דם כזה מגורש ומסוער. יצר־הילוכים עתיק תוסס בך. בפיך שננת תמיד אשרי יושבי ביתך, אבל לבך לוחש לך: אשרי שאינם יושבי ביתך. אפילו בית ישראלי זה, שיובלות היית מצפה ומייחל לו בתפלות ובבכיות, אי אתה יכול לישב בו דרך קבע. אי אתה יכול. לכן אומר אני שאתה תמיד נוסע בכוח, טס בדמיון. וכלום מהי מדינה שמצויים בה רבים כל כך, שהם עוברי ארחות ימים לפי טבעם וטייסים לפי דמיונם היוצר, אם לא מדינה באוירון? אילולא הצדקה שעשתה עמנו ההשגחה, שאין אוצר מדינתנו עשיר כקורח ושאין שער גבוה על המטבע שלנו ועל כרחנו אנו סוגרים קצת שערים לחוץ לארץ, אילולא הצדקה הזאת מניין לנו הבטחון, שלא היו מתרוקנים רחובות שלמים בערי ישראל מחמת היציאה המבוהלת לארצות נכריות?

ישראל עמא פזיזא. דם פזיז, שכל פזיז. רגליים פזיזות. עם גולה שזה אלפים שנה ולמעלה מזה הוא יושב על המזוודות. מה כוחן של שתי שנות מדינה וששים שנות חבת ציון לשנות טבע גולה, להאט הילוך הדם ומירוץ הדמיון?

תמה אני אם אפשר לרפא דם בהגיון. אך עדיין לוחשת תקוה בלב, כי לא רק קולות קוראים במדבר יטיפו מוסר ותוכחה לגוי גולה וחולה־נדודים זה, כי אם קול הדם עצמו אשר במעמקי העם יתמרד ויקרא בקול: בני ישראל, שבו במושבות ישראל! שבו לעת עתה שמיטה אחת, יובל אחד, שבו ואל תנועו ותנודו. שבו, הה, נודדים נצחיים, ואל תכתתו רגליכם; שבו, נפשות מטולטלות; שבו, ואל תהיו עוד צפרי־נוד. לארץ הזאת תביטו ואל תתורו אחרי אוירונים במרום. פתחו את מזוודותיכם, קרעו את דרכוניכם, אך לא, קרעו גם את לבכם הנע ונד על מנת לתפרו לשלימות חדשה. לא די לשבת בישראל ישיבת־גוף. צריך לשבת בישראל גם ברוח, בלב, במוח, בדמיון, במדע, באמנות, בניגון, בספר. ישראליים היו! אל תאמרו עוד בית יעקב לכו ונלכה, כי אם בית יעקב שבו ונשבה. דורות שוטטתם בגלויות ורוחכם נשאתם לארץ ישראל של מעלה. כיוון שזכיתם לישב בארץ ישראל של מטה, כלום נאה לכם לישא עיניכם לחוץ לארץ של מעלה.

אך לעת עתה יש לנו מעין מדינה באוירון ובשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים על נסיעות לחוץ לארץ. הרי זו בושה וכלימה. בשביל לעורר בלבבות ניצוץ² הבושה בפני עצמנו נתעוררתי לשאת את המשא הזה על מסע המדינה באוירון, מסע שיש בו כדי לזרוע עצבות בכל לב המנוגע באהבת ישראל, הן ישראל לפי פירוש ישן והן לפי פירוש חדש.

י' אלול תש"י.

שליחים

הכל צועקים על רבוי השליחים לחוץ לארץ. אך מספרם אינו פוחת, אלא גדל והולך, כמדומה. דומה, שאף הצעקה משפיעה לגידול מנינם. דבר זה מונח בטבע הדברים. כיוון שמצלצלים בכל פעמוני האזעקה, שאריה טורף יצא מן היער להתקיף ישוב, מיד שומעים גם אריות אחרים את הצלצלים ואף הם מגיחים מסובכיהם להתנפל בתוך המהומה על הבריות. וכך דנים גם רבים מאזרחי ישראל: ממה נפשך אם באמת כצעקתה, שלגיונות שליחים ומשולחים, שגרירים ונציגים ושדר"ים, יוצאים מן הארץ, בואו ונצטייד גם אנו באיזו שליחות לשם נסיעה של טיול לחוץ לארץ. וכשמחפשים ציוד מוצאים. נמצא, הצעקה על העבירה היא עצמה נהפכת למעין סרסור לדבר־עבירה.

אולם אני כותב על השליחים בלחש. רצוני להבין את החזיון, להסתכל בגלוייו ולהתחקות על שרשיו, ולא רק בשביל לצרף את מאמצי הצנוע למלחמה בתופעה זו, שהיא נפסדה, נפסדה באמת, אלא גם בשביל לציין, כי רעה זו היא גם מחלה הטעונה רפוי. ומאחר שיש לנו עסק עם מחלת־נדודים והתרוצצות, שתקפה רבים, הרי אין טעם לגעור בחולים ולהטיף להם מוסר ותוכחה, אלא לחפש דרכי־תרופה.

אין המחלה אלא בריאות מוגזמה, כגון הרגשת אבר או חלק אחד מן הגוף בהטעמה יתירה, עודף של חום או לחץ־דם גבוה מן הדרוש. כך היא השליחות. אהבת הנסיעות, האנושית ביותר, שהנאה ממנה לאדם ולחברה במידה בינונית, שיצאה מכלל אהבה ונהפכה לתאוה.

בני־אדם אוהבים לנסוע בתחומי ארצם, על אחת כמה וכמה לחוץ לארץ. אהבה זו טבועה בנו משחר ילדותנו. ילדים להוטים יותר מכל אחרי סוסים, כלי־רכב, הגה של מכונית. מכלל שהנסיעה היא צורך חיוני, צורך ראיית נופים וספיגת רשמים, צורך הסתכלות בפנים חדשות. הנוסע לומד מכל מראה עיניו ומשמע אזניו, אם כי לא רבים מן הנוסעים רואים ושומעים באמת הרבה, יש שאין רואים ושומעים אפילו את הדרוש. תיירים רואים ושומעים לרוב מהרהורי לבם, ומכל מקום הם קולטים רק מנות קטנות, שאפשר לחטוף בחפזון. מוצא אתה הרבה טיילים לחוץ לארץ, שלא הספיקו ללמוד כלום בכרכי הים, אבל כנגד זה הספיקו אגב נדודים לשכוח הרבה ממה שמתרחש במולדת ומטעם המולדת, אף על פי כן הם עומדים על שלהם, שמטרת נסיעתם היא לימוד והשתלמות. נימוק שני ליציאה לחוץ לארץ היא מגמת הנופש והמרגוע. אנשים עובדים הרבה או מדמים ששטופים בעבודה מרובה, עסקני־ציבור לא כל שכן בטוחים, שהם עמלים למעלה מכוחם. ובכן, אף היושר מחייבם להינפש מעט. מגיע להם. משנה מקום ומחליף את הסביבה, פורק מעליו כביכול עול דאגות מקומיות, חורג ממעגל הטרדות והריצות, הוא מתרענן, שב אל עצמו, כמאמר הבריות. ואיזהו מקומם של יחוד וחשבון? מן הסתם במרחקים במקום שאין מכירים אותך ואין רובץ עליך עול של חובות. אמנם, רוב הטיילים משיגים את המטרה השניה במידה שהם משיגים את הראשונה, ואינם משיגים את השניה, כשם שאינם משיגים את הראשונה.

נוסעים לנוח ומגיעים להיפוכה של מנוחה. שם במקומות החדשים נעים הרבה, מתרוצצים ללא שיעור. רוצים “לחטוף” כל כמה שאפשר יותר, לבלוע, לספוג ללא הפסק. בינתים קופצות במקומות החדשים על הטיילן דאגות וגם טרדות שבסידור מקום מגוריו ועריכת שולחנו, אף עלבונות ורוגזות, שהוא פטור מהם במקום מושבו הותיק. אפשר לומר, מאה יוצאים לדרך, קרובה, על אחת כמה וכמה רחוקה, על מנת לנוח, להתרענן ולהחליף כוח, אך תשעים, ואולי גם למעלה מכך, חוזרים עייפים ורצוצים מכפי שיצאו, אלא שמתביישים להודות בכך בפני מכריהם שמא ילעגו להם. על כרחם הם מעמידם פנים כמרוצים. כל נסיעה כרוכה בהעמדת־פנים. באמת טוב לכל אחד בביתו, ושם מקום מנוחתו. אלא ש“דיבוק” הנסיעה דוחקו וממציא לו כל מיני תירוצים ואמתלאות, כגון טעמי לימוד, צרכי מנוחה ומרגוע, נחיצות דחופה בהחלפת האקלים, עסקי רפוי והשתלמות מקצועית וכיוצא בכך, אולם בינינו לבין עצמנו, המעורר הראשי לנסיעה הוא לא הרצון לבוא למקום חדש, אלא לברוח מן המקום הישן. סבורים: טוב במקום שאני אינני. רוב נסיעות הן בריחות. ואילו טעמי הנסיעות הם תרוצים ואמתלאות.

בין כל התירוצים, תירוץ השליחות הוא הפגום ביותר. תינח אדם בודה לו תירוץ פרטי לגמרי, ליישב בעיני עצמו ובעיני קרוביו ומקורביו את המעשה המוזר לכאורה, שהוא עוזב ביום בהיר אחד את מולדתו, את ביתו ובני ביתו, והולך למרחקים לערוך שם “גלות”. הרי נסיעה זו היא ענינו הפרטי, אף נעשית על חשבונו הפרטי. אולם שליחות, שיש לה מהלכים כל כך רבים במדינת־ישראל, היא לרוב לא פרטית משום צד, הן מצד נימוקי הנסיעה והן מן הצד הממוני. במעשה השליחות משתפים את הציבור, כלומר, מוסד פלוני או כלל המוסדות, היינו, המדינה כולה, באותו משחק־אשקוקי דק, הכרוך בימינו, ימי הקמת ההריסות וימי משטר הצנע, בכל שילוח יחידים או קבוצות יחידים מהכא להתם. כאן מצוּוים אנו כולנו, כל האזרחים, להעמיד פנים שיציאתם לחוץ לארץ של שליח זה או פלוני ושל חבורה, זו או פלונית היא באמת בגדר הכרח לא יגונה, ענין שטובת הציבור כולו כרוכה בו. מסתבר שבתוך כלל השליחים מצוי גם מיעוּט נציגים שענינם דחוף, שענינם הוא עניננו. אבל אין זה אלא מיעוט ממש. ואילו רוב שליחויות מדומות, מבוימות, ומכל מקום מנופחות.

לא באתי לכלל סברה זו משום שריטון גדול עומד במדינה על השליחים, אם כי אין לזלזל גם בריטון. פעמים יש בו משום קול המון כקול שדי. אבל אני דן לאו דווקא מפי השמועה. הנני נשען גם על בינתי. שכלי אומר לי, שיש הגזמה מרובה בשגריריות זו, שנפרצה כל כך במדינה. השדריות היתה מכת ארץ־ישראל מדורי־דורות. בזמן האחרון גברה המכה ועשתה חיל רב.

אני שומע או קורא, שפלוני מישראל הפליג – לא חס ושלום באניה, כלי־רכב לנמושות, אלא במטוס – לאירופה המערבית או לארצות הברית, בשביל לחקור שם את פרטי ההשקאה החדשה או דרכי השיווּק החדשים של פירות וירקות; פלוני טס בעניני מסחר; ופלוני טס להתחקות על החידושים בשיטות הריפוי במחלות־הסרטן; פלוני טס לבוא בסודו של הטיפול החדש בתינוקות; פלוני הלך לחקור מה חדש במקצוע הדרמטורגיה, במקצוע טיוב האדמה, במקצוע האשפוז, במקצוע האפנה, בסדרי הפנקסנות, בנוהל שבבתי־חולים, בסדר העבודה של האחיות והמטפלות בבתי־חולים, בעסקי העזרה הסוציאלית, בפדגוגיקה חדישה וכיוצא בכך. ובכן, אני אזרח שאיני נע ונד בדרכים, אלא יושב־אוהל ויש לי פנאי קצת לחשוב על המסופר והכתוב, מהרהר לפעמים הגיגיים אפיקורסיים, שמא תשעים, או למעלה מזה, מכל מאה נוסעים רואים חלומות במרחקים ובודים להם אמתלאות לנסיעותיהם. איני סבור שצריך לנדוד אלפי פרסאות ולבזבז כספי־צבור, היינו, לסחוט הרבה מלשד המדינה הרכה, שלא נתבססה עדיין כל צרכה, בשביל ללמוד טיפול בתינוקות, פסיכולוגיה חדישה, נוהג אחיות בבתי חולים, אישפוז, דרמטורגיה, משטרה וכיוצא בכך. חושבני שלומדים מתוך העבודה ובו במקום, על הדף, בתוך הסביבה גופה, שבה אנו מיועדים לפעול.

הרוצה לללמוד תורה, כגון חנוּך וטיפול ומדעי הרוח ואישפוז ואפילו סוגיות גדולות ורחבות באמנות ומחקרים במה למעלה ובמה למטה, יכול למצוא את מבוקשו גם כאן. ספרים יש לרוב. ואין ישובנו עני מחכמים ואנשי־מדע, היו חוקרים גדולים בישראל ובאומות העולם, שלא יצאו מתחומי עירם, כגון שפינוזה וקנט ורבים אחרים, ואף על פי כן הפליאו את העולם בחידושי־החכמה. להוציא מעשי מכונה, שאנו מחוייבים להביא לפי שעה ממרחקים. סתם יהודי חשוד על תשוקת הגירה, תורה אינה דווקא מעבר לים ולאו דווקא בקתדראות. אולם קיים בולמוס לנסיעות, המשפיע כמחלה מידבקת ומריץ אנשים ממקום למקום ועושה רבים לנוודים בפועל או בכוח. כל יהודי ואפילו הוא תושב ישראל הוא במקצת חולה־תנועה. והחולה אסור לו, כידוע, להיטלטל.

איני סבור שחוטפים ולומדים תורה כולה, או אפילו מקצתה ומקצת־מקצתה, על רגל אחת, באים, מציצים, עושים ביקור חטוף במוסד זה ובמכון פלוני, שומעים חצי תריסר הרצאות מפי איזה פרופיסור – ומיד מנצחים את מלאך הבערות. אין זו אלא אונאה עצמית והטעית אחרים, שאוירו של חוץ לארץ מחכים לאלתר. נוסעים להשתלמות. כך פשוט, כלום נותנים לעצמם דין וחשבון הנוסעים האלה מה משמע להשתלם. אדם חי הרבה שנים, לומד, לומד, ויוצא מן העולם בלתי־מושלם. האמת היא, שכל אחד חוזר מחוץ לארץ בדיוק כפי שיצא לשם. וכבר היה מעשה בסוקרטס ששאלוהו, מפני מה לא נשתנה פלוני, כלומר, משום מה לא חל כל שנוי לטובה בפלוני שיצא למדינת הים וחזר משם? ענה ואמר סוקרטס: הטעם פשוט, הוא את עצמו לקח לדרך! אכן, אילו יכלו השלוחים להניח את עצמם במולדת ולשלוח משנה לאני לחוץ לארץ, אפשר היה כדאי. כיוון שאין זה בגדר האפשר אין שום יסוד לאמונה תפלה, שעל ידי רוב נסיעות יהיו לנו פדגוגים מומחים, אחיות מנוסות, מטפלות מצוינות, חקלאים ושווקים ואמנים ראויים להתכבד. הואיל ואין יסוד, הרי השליחות היא ברובה בזבוז ממון וכוח־אדם, ענין רע שכרוכה בו צביעות בצבור והוא משמש מקור לתרעומת ומרירות. מילא, אנשים נוסעים – יסעו להם. יהיו גם בגלות שליחי עצמם. לשם מה המשחק הזה של שליחות צבורית? – כך טוען האזרח. ובדין.

וכשם שהדין עם האזרח במתחו חשד על השליחים, כך הדין עמו שהוא מרנן אחרי רבוי הנציגים והשגרירים וסגניהם וסגני־סגניהם ברוב ארצות ואחרי רבוי השליחים המיועדים מטעם ישראל לשמש באי־כוח בכל מיני ועידות וכינוסים בין־לאומיים. יפה אף נעים להיות מעורב עם הבריות, אבל יש גבול להתערבות הזאת. טוב שיהיו לנו באי־כוח במקומות רבים ככל האפשר, אבל ראוי לזכור שביאות הכוח צריכה להיות מותאמה למידת הכוח הממשי שלנו. מדינה כה קטנה – ונציגים מרובים כל כך! אין ביכלתנו לכלכל לגיונות של שליחים ומשולחים, תיירים לשם מחקר ותיירים לשם קשרי־ידידות, שליחים לאספורט ושליחים למחולות, שליחים, שליחים. כל אזרח מישראל בחזקת משולח. היום ראובן, מחר שמעון ואתמול היה לוי. והרי יתכן שמנין המועמדים לשליחים יגדל עד כדי כך – אין לך אדם מישראל שאין בידו איזו אומנות שכדאית היא לנדוד למרחקים לשם שכלולה – כן, יגדל עד כדי כך שנצטרך להתקין תלושים לשליחות, כל אזרח לפי התור, לפי איזה אלף־בית, אם של האומנויות ואם של האישים. עלול הדבר להגיע לידי כך, שרבים מדי יצאו לדרך בעסקי שליחות, כלומר, רבים מאלה שמוטלת עליהם השליחות לפעול כאן, יצאו לחוץ לארץ לשמש שם נציגים, מדריכים, שגרירים, משתתפים בכל התחרויות של אספורט אמנות ומחקר וכל מיני עיסוקים אחרים, שיש בהם משום מעשי חידושים. ולא יוותרו כאן אלא מעטים מאד לנהל את הנושנות, או שלא יוותרו אלא אזרחים פשוטים, צאן מרעית, ללא רועים, ללא מדריכים, ללא חוקרים, ללא רופאים, ללא אחיות, ללא מחנכים, אף ללא חקלאים מנוסים. הכל יהיו שם, במרחקים. הכל ייצגו אותנו שם.

אני מדבר בלחש לגמרי. חרד אני לכבוד הכאן, לשלומו, לטובתו, לרפואתו. צריך לרפא את המחלה הזאת, שענינה תאוה לשוטטות, להתרוצצות, לנדודים לשמם, במסוה של נימוקים שונים. השליחות מיעוטה אולי טוב, אבל ריבויה קשה. יש יחידים שנסיעתם אם היא מוצלחת היא הצלחת כולנו, ואילו ברוב שליחים אין לנו צורך. אם טוב לפני המדינה להתיר להם את יציאתם, יסעו לפחות מטעם עצמם ולא מטעם הצבור ועל חשבונו.

סיכומו של דבר, כל בולמוס לנסיעות הוא תופעה חולנית. עיקרו נעוץ באהבת הגלות. ואילו בדרך הטבע אדם צמוד למקומו וחן סביבתו עליו. ראיתי יהודים שפחז עליהם יצר הנסיעות, לא כל שכן שהם טעונים בדיקה, שמא נתעורר בהם החוש הגלותי עתיק הימים הרדום³ בסתרם. אף יהודים בארץ־ישראל עדיין לא שינו את טבעם. אין עם הופך את טבעו בתקופת דור או דורותיים. לעולם מקל הנדודים היהודי. השליחות עשויה לשמש נימוק ואמתלה כאחד. והרפוי היכן? אנו עלולים להחזיר כמה עטרות ליושנן, על אחת כמה וכמה עטרת־תפארת של בכך שאנו מכריזים ומודיעים, שכל ענין השליחות הוא עורבא פרח. אנו נוטלים ועוקרים תירוץ זה מן השורש, שיהיה תירוץ אחד פחות. וכך אנו אומרים: כולנו היושבים כאן הננו שליחים כאן במקום. כאן אנו לומדים, מתאמנים, משתלמים. הארץ היא האוניברסיטה שלנו. וכל שמעלה על עצמו שליחות וגולה למקום תורה טעון בדיקה, שמא אין כוונתו לתורה ולא לטובת הצבור. לא שמא, אלא כמעט ודאי.

אב תש"י.

צרור המור

א. אל תלכו רחוק במדינה

בליל כ“ט לנובמבר תש”ח בקשו אף הוריה של זהרה בת הארבע לצאת לרחוב ולשמוח עם ההמון החוגג את בשורת המדינה. אולם זהרה שכבר היתה לכאורה אפופה שינה במיטתה נתעוררה פתאום. “להיכן אתם?” – שאלה בטענה כלפי אבא ואמא המכוונים את פעמיהם אל הדלת. “אני לא רוצה שאתם תלכו לכם ושאשאר לבד”. הפצירו ההורים בילדונת, דברו אליה תחנונים ואמרו, שיום מדינה הוא לישראל, יום גדול, הכל שמחים במדינה. אף הם רוצים לגשת אל המקום ששמחים שם במדינה ולהיות עם כולם בשמחה. שפשפה זהרה את עיניה, חייכה בפיוס ואמרה⁴ :

– טוב, תלכו לכם למדינה. אבל שלא תלכו רחוק במדינה ושתשובו מהר.

מפי הילדונת הקטנה דבר השכל הישר חכם הנסיון. וזו הקריאה המתבקשת לעתים להשמיע באזני העם היושב בציון, על אחת כמה באזני חכמי המדינה בציון:

– טובה מדינה, אף תכסיסי־מדינה הם דבר שבהכרח בשיעור מסויים. אבל למען השם אל תפליגו בכל כגון זה יתר על המידה. אל תלכו רחוק במדינה.

ב. פרוטקציה

מלה זו נשמעת מפי כל עולה חדש, והיא מפעפעת חמת־זעם וקנאה לא־כבושה. פרוטקציה! שמים וארץ ישראל ופרוטקציה! מי שאין לו פרוטקציה אוי ואבוי לו כאן בארץ, לא ימצא את דרכו, לא יגיע לשום מעמד בחיים. תבקש להוכיח בראיות שאין הדבר כך או שלא כצעקתה או שיש קצת הגזמה לפחות לא ישמעו לך. העולים החדשים דבור אחד בפיהם: הכל עומד כאן על פרוטקציה. שמועה שמעו, מסורת־קבלה בידם, והענין הזה ידוע לכל ואין מפקפק בדבר.

כל גר הוא רגיש ומלא חששות וחשדים, עולים לציון לא כל שכן שמרובים ביניהם דוויים ומרי־נפש. קשה להפיג מרירות בהוכחות מן השכל ובמראה עובדות. המלה פרוטקציה ספגה לתוכה ענות נפשות, זעמן ועלבונן גם יחד. דומה שהיא אחד מן המטלטלים שמביא עמו העולה החדש בצקלונו כצידה לדרך. ואולי היא חלק מן המטען הרוחני, שמי שהוא מצייד בו את העולים החדשים שם על סף עליתם נוסף לפרקי ההכשרה הרשמית שמטיפים להם.

שמא מן הראוי למנות ועדה של אישים מוסמכים, מעורבת תושבים ותיקים ועולים חדשים, לחקור מקורות התלונה הזאת ולברר את הדרכים שאפשר להלחם בהשפעה הארסית היוצאת ממנה.

ג. אשרי שאינם מתביישים בעניים

ב“הדור”, י"ח בשבט, מסופר ממקורות הקרובים למשרד־החוץ הצ’כי, שמטעמים של חסרון־כיס לא נשלח עד היום שגריר מטעם המדינה הצ’כית לישראל.

קראתי זאת וקנאתי בצ’כים שתי קנאות. א. שהם חסכנים. ב. שאינם מתביישים בעניים. ואף אנשי ישראל יסגלו להם שתי מידות טובות אלו. אולם לעת עתה ראויים אנו לשמש דוגמה שכנגד לשתי המידות הטובות האלו, שגרירינו ושליחינו כבודם מלא כל הארצות. מסופקני אם אף מטוס אחד מפלס את נתיבו במרומים הבינלאומיים, שאין בו איזה שד"ר ישראל.

בינינו לבין עצמנו, חושד אני בצ’כים שהם קצת עשירים מישראל. ולפי שאינם עניים מרודים אינם חוששים לספר ברבים שהם עניים במחילה. ואילו אנו האביונים מוכרחים להתנהג ברחבות. הפחד שמא יאמרו “עם עני אנו” סימן דלות הוא לאדם. מי שהוא עשיר קצת מרים את דגל העניות ברמה… יודע הוא שהעניות אינה בושה.

ד. מזמור שיר לסנדביץ ו… לשתיה כדת.

יש סבורים שמדינה היא כל עיקרה טרדות, דאגות, עסקי מטבע יציב, תכניות יבוא ויצוא, משא ומתן על גבולות, חרדה לשיכון ולקליטת עליה ולחינוך המוני־ העם לישׂא בעול חוקים ומשמעת, הקיצור, פנים חמורות. מתברר, שיש גם צד שני של המטבע. מצויים חוגים שהמדינה מראה להם בעיקר פנים מאירות באור שבעת ימי משתה. הנה כותב בעל המדור “ראיתי שמעתי” ב“הארץ”, כ"ז חשון, פרק־שירה, שיש לו קשר ישיר עם עסקי־מדינה, וזו לשונו:

“אנשי הממשלה, באי־כוח מדינות זרות, אלופי צבא ישראל, אנשי המשטרה, באי־כוח העתונות והצנזורה נתכנסו אמש במועדון עיתונאי־חוץ ברחוב הירקון למסיבה חברתית רבת־מידות. היה באמת קהל מגוון, שאיחדו אותו, מלבד ערב ה־29 לנובמבר, הסנדביצים, שזכו לתהלת הכלל והפרט, והיינות לסוגיהם. שני הכיבודים הוגשו ללא גבול, ממש על שרשרת נעה. אבל חוץ מזה נעשות בערב כזה, תוך שעה־שעתיים כמה אלפים של היכרות”.

ראיתי צורך לכנס פרשיה חביבה וחמודה זו לתוך הצרור כנגד אלה הרוטנים הרבה על חומרותיה של המדינה. אמנם, אני ואתם הקוראים, שאיננו זוכים לבוא בקהל כוהני העתונות העולמית, איננו זוכים גם כן להיות סמוכים אל שולחנות ערוכים מטעמים כאלה. וכן, נדמה, שבני־תמותה פשוטים כמונו אין להם לעולם הזדמנות לעשות “כמה אלפים של הכּרות” במשך שעה או שעתים. אבל טוב גם לנו אם יש טוב בשפע כזה בסביבתנו הקרובה, סנדביצים, יין והיכּרות – אל מה יתאווה הלב עוד?

ה. ברשותו האדיבה של מנהל שירות השידור.

מנהג משונה נפוץ מזמן האחרון, שמצרפים למאמר בעתון הערה צנועה: נדפס ברשותו האדיבה של מנהל שירות השידור. רשות אדיבה זו נמצאת רחבה מאד, שיש לה מרות על דברי־כתב רבים כל־כך, על אוצר של חכמה ממש. רוצה רשות זו היא מתירה לפרסם, אינה רוצה אינה מתירה. משונה! לפי איזה סעיף של איזה חוק קונה לה. רשות זו זכות בעלות על דברים שמשמיעים ברבים דרך צינורות המודיעין שלה? ומה משמע בכלל בעלות על כגון זה? היאך זה בכלל יעלה על דעתו של בעל המוסד הזה, שהוא אגב, ממלכתי במדינתנו למנוע בר מקהל קוראים, שלא שמעו דרך מקרה או ששמעו והם נאמנים לכלל: אותיות מחכימות.

סבורני שאין כאן אלא העֲוָיה של חן וגנדרנות, מעין פוזה של מליצה: ראו, דברי חשובים כל כך, שהם נקנו לצמיתות על ידי מרות עליונה ואפילו לי עצמי אין כבר שליטה עליהם. ויש לשער שיש כאן חיקוי לאיזה מנהג לועזי נבוב.

ו. קצת כללים לפקיד

בתרגום של ספר סיני מצאתי כתוב כללים אלה לפקיד המלכות:

1. אל תשמח לסרב.

2. אל תמהר לומר לאו.

3. אל תדבר בקול רם של נגיד ומצוה המחריש אזנים, ואל תען לדורשיך בקול נמוך מדי שאינו נשמע היטב.

4. אל תהיה בהול על רוחך.

5. אל תעשה עצמך מוטרד יותר מדי.

6. אל תעמיד פנים של נרדף על ידי שוחרי עצתך.

7. אל תאמר לעולם לא עלי המלאכה לגמור, אדרבא, חובתך לסיים לאלתר כל מה שאפשר לסדר בבת־אחת.

אמרתי, שמצאתי כתוב זאת בתרגום של ספר סיני. ואם לא מפי חכמי סין באו לנו כללים אלה לא נקבלם עלינו?

ועדת חקירה לועדות חקירה

א

דברים מוזרים מתרחשים אצלנו. אין אנו עדיין עם גדול ועצום. הננו לעת עתה חלוץ של עם, כמעט רק מחנה, העומד ומצפה, הטורח ועושה, לקיבוץ גלויותיו. תינח עם, ים גדול, יש בו כל מיני דגים, טהורים וטמאים גם יחד. אבל מחנה הרי מן הדין הוא שיהיה קדוש, טהור לכל הפחות, הוגן מכל מקום. מחנה אינו יכול לפעול כהלכה, היינו, להתרחב ולהתפשט ולהגיע למילוי יעודו, והוא התהוותו לעם, כשמתגלים בו מראות־נגעים לרוב.

אך במחנה שלנו עומד רינון על המחנה עצמו, כלומר, על המוסדות המנהלים של המחנה. מפעם לפעם צף ועולה הרינון הזה. ואף כשהוא שוקע ויורד, הריהו מפעפע ומחלחל בלחישות ובשמועות פורחות, אמנם, סתומות ועמומות, אבל חובלות־לב ומהממות־מוח. מרננים ואומרים: שם, בפנים המוסדות, בתוך הלשכות, אין סדרים, נגלו מעילות, יש פשיעות, רישול, הזנחות, שגגות וגם זדונות.

הרינון המלוחש הזה הוא בעצם ניגון־לוַאי לכל שׂיחנו ושׂיגנו גם בשנים כתיקונן. הוא בגדר לחם־חוק ומֵי־תמיד. אנו אוכלים את הפיגול הזה ושותים את המאררים האלה יום־יום ושנה־שנה. ומן הסתם אפשר לזקוף רוב שמועות שכאלו על חשבון החולשה האנושית שלנו לקלקל לעצמנו את אויר נשימתנו, על חשבון הנטיה להלשנה עצמית, על חשבון אהבת הרכילות וחימוּד הריטוּן.

אבל יש שהרינון יוצא מכלל לחישות סתמיות ונהפך לדיבור ברור, לצווחה מפורשת, לקול ההמון כמעט, ומתלווה אליו הוראה באצבע על פלוני בן פלוני הפקיד. למשל, על פלוני בן פלוני מנהל המוסד, אף על אישים עסקניים חשובים, שמייחסים להם שותפות באיזו מעילה, ולו רק שותפות של ידיעה שיש עמה שתיקה ואף השתקה. כאן לכאורה לא ריטון סתם, אלא האשמה גלויה ולפי כתובת ידועה לרבים. ובכן, מן הדין הוא שיהיה דין, שיקום משפט־צדק לברר וללבּן את האשמה, להעניש את העבריין אם הוכחה אשמתו. או, להיפך, לתבוע לדין את מוציאי הלעז. שמתוך כך יבואו ריוַח והקלה למחנה, יתוקן המעוות, ייעקר הרע, אם הוא קיים במציאות כפי הצעקה, או שהדיבה הרעה תתבדה ויטוהר האויר מן הלחישות הצפעוניות. משפט־צדק כזה הוא מעין ניתוח לנגע החברתי, שהוא מחלה גופנית ממש. ומסתבר שהניתוח פעולתו יפה ככל שהיא מהירה.

לכאורה ראוי היה לנהוג כך. ולמעשה… ממנים ועדת־חקירה.

ב

ועדת־חקירה היא ענין לא טוב, משום שהיא פועלת בצורה כזאת, שעל הרוב אינה מתקנת כלום, אדרבּה, מקלקלת הרבה. יש בה צד השוה ללחישות, שאף היא עושה את מעשיה בחשאי, נוהגת את חקירותיה או דיוניה באיטיות ומוציאה את מסקנותיה בדיבורים סתמיים, הנושאים פנים לכאן ולכאן. מחליקים על פני השטח ומניחים לריטון וללחישות מרחב לפרנס בו את עצמם גם להבא, ואף ביתר ברכה והצלחה. ועדת־חקירה אינה עוקרת את הנגע, אלא מחלחלת אותו לתוך העומק ומשקעתו לתוך מחתרת. אם תחילה ריננו על המעשים של פלוני ופלוני, הפקיד או המנהל, המנהיג או העסקן, הרי עכשיו מרחיבים את הרינון גם על חקירת המעשים, על דרכי פעולתה של הועדה ועל אישי הועדה.

עובדה היא, שהציבור דרך כלל הוגה אימון לשופטים במדינה, אך נוהג חשדנות מרובה בפעולתן של ועדות־חקירה, ואינו בטוח כל עיקר שהצדק נעזר על ידיהן. אם המשפט הוא בגדר ניתוח לגבי המחלה המוסרית, שהיא עבריינות, הרי ועדת החקירה, סבור הציבור, ודומה שבדין סבור הוא, היא סם, ואף לא סם־ ריפוי, אלא סם־הרדמה. ולא הרדמת החולה, אלא הרדמת הקהל, או מצפוּן הקהל. כשממנים ועדת־חקירה אומרים לציבור כך בערך: אתה, קהל, שתוק. אין זה ענינך. אנו בסוד חכמים ונבונים נברר. וכשנרצה, או מה שנרצה, נפרסם ברבים.

מה מפרסמים? על הרוב מפרסמים דיבורים סתמיים, שאינם מעלים ואינם מורידים, שאינם מפרשים ואינם מטשטשים, שאינם מלבנים ומבררים, ולא כל שכן שאינם מענישים איש. ואם מענישים אחד אין פורשים בשמו. אמנם, הקהל יש לו אזניים ארוכות. אין סודות בפני ציבור. יודעים מי הוא האחד שנמצא אשם. אבל יודעים גם כן, שזהו אחד מיני רבים, – קוָן אחד, לא גברא רבא כלל וכלל, זעירא דמן חבריא, שנבחר להיות קרבן. ואף הקרבן הנבחר הזה אינו בא על ענשו, אלא פעמים הוא בא גם לידי עליה בדרגה.

התוצאות של ועדות החקירה הן על הרוב מעליבות ומצחיקות כאחד. כל כך הרבה מהומה על לא־מאומה. בסך הכל איזה פקידון סרח ועליו רעשה המדינה. לא זו שההר הוליד עכבר. עכבר אף הוא בגדר יש, אלא הפר הוליד פרפר – והפרפר עף לו ואיננו. הקהל רואה עצמו מרומה; מרגיש עצמו מולעג. הוא שותק וכאילו מקבל את המסקנות, אבל מעיו מתחתכים. קול טרוּניוֹתיו נעצר ומחלחל לתוכו פנימה ומוליד בנות־קול, הדים בני־הדים, שמהם צומחים רינונים חדשים. האוירה לא ניטהרה, המתיחות לא פסקה; טושטש מראה הנגע, והנגע לא נעקר. אם לפי שעה אין צווחה במדינה, רוחשת בה יבבה חשאית. הצדק, בשעה שאינו בא על תיקונו, הריהו מיבב. היבבה והריטון הם הברירה היחידה של מי שאינו יכול לצעוק בקול. זה המחנה המייבב. המחנה רוצה להיות טהור. המחנה משתוקק בכל לבו ונפשו שיהיה לו כהן לטהר את נגעי ביתו.

על שלושה דברים – מסופר בתלמוד – עלה הלל מבבל, והדבר הראשון, הראשון, כנראה, גם במעלה, הוא זה. רצה הלל לשאול משני רבותיו הנשיאים, שמעיה ואבטליון, כיצד נוהג הכהן בשעת בדיקת הנגע. ראה הכהן שהנגע טהור, כלום די לו בכך? כלום יכול הוא ליפַּטר ולֵילך לו מבלי לומר כלום. ועל כך ענו רבותינו ואמרו: תלמוד לומר וטהרו הכהן, חייב הכהן לומר בפירוש טהור הוא. הוסיף הלל ושאל: יכול אם אמר הכהן על טמא טהור יהא טהור? ענו רבותיו ואמרו: תלמוד לומר טהור הוא וטִהרוֹ הכהן. שני הדברים הכרח הם, שיהיה סימן טהרה ושהכהן יפרש ויאמר טהור הוא.

על זה עלה הלל מבבל ללמוד שעיקרה של חקירה לגלות באמת את הטהרה ולהכריז על הטהרה בדיבורים מפורשים, שאינם מניחים כל צל פקפוק וכל שייר חומר נפסד, שיש בכוחו לזון את הנגע, להצמיח את ספיחיו וספיחי־ספיחיו.

ג

כיוון שזהו ענין, המחייב ברורות, מצווים אנו בדיוננו עליו לדבר גם כן ברורות ומפורשות.

מינוּיין והרכבן של ועדות החקירה, כפי שהדברים נעשים בישובנו, אינם בסדר. מי הם האישים, שנמצאים ראויים להתכבד במשרה נכבדה זו לברר וללבן נגעים ציבוריים? אנשי־צבּוּר נודעים לשם, העומדים היום, או שעמדו אתמול, בראש המוסדות, שמעיינים בדין פקידיהם שנתפסו, לפי הרינון, לפשיעה ומעילה, יש כאן תרתי דסתרי. יוסי יכה את יוסי. אותם האישים האחראים בעקיפין לפחות לסדרים או לאי־סדרים שבמוסד זה או פלוני, הם עצמם נקראים להשליט שם סדר ולעקור את הקוצים. הרי זה כרם שלהם – וכי לא מן הראוי להזמין עוקרים מבחוץ?

משכבר, עוד מימי הבית הלאומי, יש במדינתנו הקטנה לכמה אישים מונופולין על תיקון הבית. הם חוקרים, הם מפקחים ומבקרים ושופטים ומוציאים אבחנות ומסקנות. הם נקראים לכל ועדה ומתכבדים בכל משרה ועטרה. כבודם במקומם מונח. אבל סוף־סוף גם הם רק אנשים, שאינם פטורים מפניות, מחולשות, מנטיות ומקשרי־יחסים. נניח, כפי שהיה המעשה בפרק־זמן אחרון, שיצא רינון על המוסד הנכבד מאד, לשעבר המשביר הגדול לכל ענייני הישוב. ומוסד זה טעון בדיקה וחקירה. הרי השכל והיושר מחייבים למסור את השיפוט הזה דווקא לאנשים מן הצד לגמרי, שלא היתה להם מימיהם שום דריסת־רגל, שום מגע, אף אבק־השפעה בין כתלי המוסד הזה. כי מי שעמד בראשו או שידו היתה באמצע באיזה אגף־משלו, שהיה לו שם איזו־השפעה כל שהוא והיה קרוב מאיזה צד לאיזה ענין, הריהו מעוניין בכל אופן בשמו הטוב של המוסד אף על לשעבר, ואינו זכאי מכל מקום להיות חוקר. ותחת זאת ראוי והגון בכל התנאים ומכל הבחינות לבחור ועדת חקירה מתוך ציבור אנשים הרחוק לגמרי מכל מגע עם עסקי המוסד ההוא. פשוטי־עם הם על הרוב בלתי־תלויים. שופטי־צדק. בית־משפט של מושבעים הוא מוסד כשר מאד, חוקי בהחלט. מהימן ביותר.

אך אנו רודפים תמיד אחרי אנשי־שם, עסקנים מפורסמים, מנהיגים דווקא, אחרי כל אלה, שאיצטלת הבלתי־תלוי אינה הולמתם כלל וכלל. ובכן, זוהי הקריאה היוצאת מפינו בשם העם היושב בציון, מטעם העם ועל דעתו:

־־ הבו לנו חוקרים פשוטי־אדם, אנשים מן הצד. משכו וקחו לתוך ועדות החקירה אישים בלתי עסקניים, בלתי מעורבים משום בחינה בתוך התבשיל שהוקדח. בחרו תלמידי־חכמים, בחרו אמנים, פועלים, סבלים, פקידים ישרים, שיעשו את תיקון הבית. כשהם יעשו את המלאכה יהיה הטיהור מוסמך ומהימן יותר והרינון יתמעט מכל מקום.

ובאמת, המבלי אין אנשים פשוטים וישרים בישראל, אתם רודפים תמיד אחרי אנשי־שם?

פריון עבודה

יצאו כמה משלחות פועלים לחוץ לארץ ללמוד שם פריון־עבודה. יצאו וחזרו ותלמודם בידם ואף הרצו אותו ברבים ובמעמד שרים. אומרים שהאנשים ראו הרבה שם בכרכים שבמדינות הרחוקות. למדו, חקרו, הסתכלו, צברו ידיעות ונסיון והביאו תקנות חשובות העתידות להתגשם כאן במהרה בקרוב, ולהמשיך גם עלינו שפע רב של שכלולים בסדרי העבודה להגברת התפוקה.

אומרים. ורבים, ואף אני בתוכם, שאינם מכירים ענין זה מכלי ראשון, כי אם מקבלים מפי השמועה, אין להם שום יסוד לפקפק בדבר, שהמשלחות ראו באמת ברכה בעמלן הרב בלימודיהן. ובכן, טלטולי הדרך, שאינם קלים מסתמָא, ואף כל יסורי הנכר, שהתרגשו עליהן, לא יצאו לבטלה.

אמנם, עדיין יש מקום לדיין אם ביקור קצר וחטוף של כמה משלחות מספיק להשיג מטרה כה נכבדה כמחקר פריון העבודה. הרי אין לומדים תורה על רגל אחת. הוא הדין שאין תורה נלמדת כל צרכה על ידי עולי־רגל. וכבר נמצאו חכמים ואנשי־מעשה שתפסו ענין זה כראוי והביעו משאלה, ואולי גם דרישה או תביעה, לעשות מחקר העבודה על ידי משלחות, דבר של קבע, החוזר ונשנה, המקיף כל ענפי התעשיה, והחקלאות בתוכם, וכל שכבות הפועלים והאומנים, שיהיה השילוח עשוי גלים־גלים, גל יוצא וגל שב, נחשול בא ונחשול הולך. ואכן, אילו כך נהגנו היינו בוודאי מצליחים להגדיל תפוקה ולהאדיר, כלומר, ללמוד לפחות סוד גידול התפוקה ותורת הפריון. עיקרה של תורה – שקידה, התמדה.

איני בא לערער על ענין המשלחות מעיקרו, ומה גם שהנסיון למדני, שכל ערעור בפומבי על איזה מנהג חדש שבא למדינה אינו מקעקע כלל את המנהג, אלא, אדרבא, מוציא לו מוניטין רבים מכפי שהיו לו ומרבה את מנין הקופצים עליו. וכנגד זה עשוי הערעור לקעקע בלב המערער את מקצת האמונה והבטחון שהיתה לו בהשפעתה של ההסברה.

ברם, לא לערער, כי אם להרהר דרך כלל בענין פריון העבודה, ואף לא בפריון, כי אם בעבודה לעצמה. אין זה סוד שמזוזת העבודה נפגמה לא במעט בלבנו משהגענו למדינה. רצוני לומר, ערך העבודה, מעלת חשיבותה ורבּוֹנוּתה, ירדו בעינינו לאחר שלרוב ערכי הישוב נצטרף גם הערך המדינתי, היינו, העקרון השלטוני.

נדבר גלויות, וממילא נדבר פשוטות וברורות. בטרם מדינה מה היה כוח הפועל בציוֹן ומה היה רום המעלה בה? הוי אומר העבודה, העמל כפשוטו. התהלכו בינינו מלים כדָרבנוֹת, ולא מלים כי אם מושגים, והם כמסמרות נטועים: בנין הארץ; עבודת האדמה; הפרחת השממה; ישוב מדבריות. אמרנו שהמחרשה היא מקור הישע ובמלאכה מזל־ברכה. קדשנו על כוס הזיעה. אפילו מי שלא גרס דת העבודה, חלק לאיש העבודה כבוד כהן גדול. לא אמרנו שפלוני ממלא תפקיד של אכּר או תפקיד של סבּל, תפקיד של חוצב באבן או של תפקיד פועל בנין. עשו כל מיני עבודה ועסקו בכל המלאכות הקשות שלא על מנת למלא תפקידים. אלא על מנת לעשות בתכלית הפשטות, לתקן את המקולקל מדוֹרוֹת, לתקן עולמה של ארץ־ישראל במלכות העבודה.

בידוע שאין מצליחים בפעולה אלא אם כן היא אהובה עלינו. ואכן, אנו כאן בארץ לא רק כִּיבּדנו את העבודה ואת העובד, כי אם גם אהבנו אותם ואף נתנו את דעתנו ולבנו להעיר ולעורר את האהבה לעמל־כפים ולחיים כשרים. בטעם־טוב ובשׂכל טוב שקדנו לנטוע את הדעת, שהעבודה אינה קללה אלא ברכה, אינה אמצעי אלא מטרה, אינה כלי־שרת לקִנינים, אלא היא הקִנין העליון הנותן טעם לחיים. זאת היתה תורת העבודה בתחייתנו הלאומית. תורה זו קבלנו עלינו על מנת ללמוד וללמד, לשמור ולעשות. ובה הצלחנו להרים חלקים רבים מפזורי ישראל מאשפּוֹת הבטלה למעלת עם עובד.

עד שבאה המדינה, ובלי משׂים הפקיעה לצערנו מעל העבודה את בחינת הקדושה ומעלת הערך העליון. אמנם המדינה זיכּתה אותנו בערכים רבים, שהם במעלה עליונה ובכוחם לרומם גוי. אבל סממן שלילי יש בבית־גנזיה והוא – התפקיד. היא טובעת הכל בגוּשפּנקת התפקיד ומחלקת את האנשים, אולי שלא בכוונה, לפי התפקידים המוחזקים בידיהם. אין עבודות חשובות ובלתי חשובות, ואין מלאכות נכבדות ובזויות או נכבדות פחות. אבל קל לחלק תפקידים לנכבדים יותר ולנכבדים פחות, לראשונים ולשניים במעלה. וממילא אף האנשים נחלקים לפי דרגות. לשעבר היה הישוב כולו ממלכת כוהנים. עכשיו אנו מחולקים לכוהנים גדולים ולכוהנים קטנים ולהדיוטות גמורים. זה אלוף, זה סגן, זה סמל וזה טוראי. חלוקה זו חלה על כל שטחי הפעולה ועל כל סוגי העבודה. שוב אין עבודה סתם כדבר שבקדושה, אלא קיימים תפקידים בעלי שלבים שונים. מעכשיו אין אכּר אלא תפקיד של אכּר, אין פועל־בנין, אלא תפקיד של פועל־בנין, תפקיד של מורה, של אחות, של רופא, של חובש, של עושה כבישים ושל תופר כפתורים.

התפקידים גוררים אחריהם לא רק הבדלי־מעלה, כי אם גם הבדלים בדרגת המשכורת ובסוגי הרווחים. מתוך הנחת התפקידיות כגלגל מניע בכל אפשר להגיע לידי מצב, ואף לענות אמן אחריו, שבו חברים בהסתדרות־פועלים אחת עומדים ברווחיהם זה מול זה במרחק המשׂתרע בין לירה או לירה ומחצית הלירה ליום לבין עשר לירות ליום, אם לא למעלה מזה.

יסוד העבודה נתערער על ידי כך מעיקרו; נשמט מתחתיו ערך הכבוד והקדושה. באין כבוד אין אהבה. וכשאין אוהבים דבר אי אפשר להצליח בו. מה תימה שהתפוקה מועטה? ממלאי תפקידי עבודה אינם מסוגלים להיות עובדים חרוצים. וכלום יכול לעבוד בכוָנה ובשקידה מי שמקבל בשכרו לירה או לירה ומחצית הלירה ליום בו בזמן שפלוני העובד מקבל בשכרו פי עשרה בערך? אף פלוני העובד המקבל הון תועפות בעד יגיע כפיו אינו מסוגל עוד להתמכּר בתום לבב ובכל הרמ"ח לעבודתו. כל אותות ההוי מאלפים אותו לקח, שלא העבודה היא חיינו, כי אם סוג העבודה, ערך התפקיד, מעלה ומרומם אותו על יתר העובדים. תוספת השכר מטילה בו רישול ומגדלתו לעצלנות ולזלזול בתוספת עמל.

יש כאן איזה בלבול, שחובה לעקרו. לא באה המדינה אלא להטיל חובות יתירות על הישוב, ולמעשה תובע כל אחד זכויות יתירות ממנה לעצמו. המדינה מחייבת את כל אזרחיה למאמץ כפול ומכופל, אך רבים, רבים לומדים מוּסר השׂכּל ממקרי החיים במדינה ומכמה סדרים הנהוגים בה, שלא כדאי כלל לפרך את הגוף ולייגע את הנפש על שום דבר. רבים מפרשים את ענין המדינה, שאין צורך עוד בחלוציות, כי המדינה תעשה את הכל. וכלום באמת אין זה מתפקידה של המדינה לבנות את הארץ? או כלום אין היא מחלקת תפקידים לשם כך? ובכן, המדינה תענה את הכל. היא תבנה, היא תיישב, היא תילחם לנו ואנחנו נחתור להשיג תפקידים רמים ונכבדים ולהגיע לדרגות־משכורות גבוהות ולקבל עליות שמנות, עליות, עליות.

לשעבר היינו עולים, וכעת הננו להוטים אחרי עליות. מה לרודפי עליות ולפריון־ עבודה, או גם לעבודה בכלל?

כשאנו מסתכלים במעשים המתרחשים במדינה ובסדרים הנהוגים בה, מסתבר לנו על כָּרחֵנו כל ענין המשלחות למרחקים ותלמוד פריון־עבודה כמין לעג. לא למרחקים, כי אם אלינו עצמנו צריך לשגר משלחות, להעיר ולעורר בנו אהבת העבודה, כבוד לעבודה, דעת רוממותה ורבּוֹנותה. במידה שנאהב עבודה נגיע לידי תפוקה בשפע. ולאחר שנערוך סדרה של משלחות פנימיות למקור החלוציות שיתחדש עלינו, מותר ואולי גם כדאי יהיה להריץ למרחקים קצת מומחים, מומחים באמת, להתחקות על השכלוּלים הנעשים במדינות הרחוקות בתחומי המלאכה בכלל ומלאכת המחשבה של המכונה בפרט.

הבו גודל לעבודה – ופריון העבודה יבוא מאליו.

בין פקיד לקהל⁵

הריני, מנסה, חברים, לנסח את חוות דעתי, כפי בקשתכם, על דברים שבין פקיד לקהל, אם כי איני בטוח שאוכל לעשות זאת על דפי ה“שורות” כשורה.

בהזדמנויות שונות נגעתי בבעיה זו בעתונים שונים, דרך אגב ובמיוחד. אבל לא הרי כתיבה על נושא זה בעתון כללי כהרי הדיון בו בתחומי הבמה, המופיעה מטעם מעמד כלל הפקידים עצמו. כאן הנני כביכול מזיק ברשות הניזק. ושוב איני יכול להיות רק שופר הקהל, רק שליח צבּוּר המתמרמרים והתובעים, אלא חובתי לשמש פֶּה גם לצד שכנגד ולעמוד בו בזמן לימין הנתבע, להבין לרוחו ולפשפש בזכותו. ואין לכם דבר קשה מלהבין את שני הצדדים בבת־אחת, לומר לנאשם ולמאשים גם יחד טול קורה מבין עיניך.

לפיכך הקדמתי ואמרתי “הריני מנסה”. אין דברי הבאים אלא בגדר נסוי להרצאת ויכוח שבין פקיד לקהל.

בדרך הטבע צודק הקהל בטענותיו ובתלונותיו על הפקיד. הוא צודק משום שהוא עומד מבחוץ והפקיד תופס ישיבה, משום שהוא הנצרך והפקיד חייב לספק את צרכיו. אילו המנגנון הפקידותי היה עובד ללא דופי, לא הייתה נשמעת צווחה של התמרמרות כזו מפי הקהל, אלא רבים היו בוודאי מחזיקים לו טובה בגלוי ומספרים את שבחו בפומבי. ודומה שלא נמצאו פרקליטים בקרב הקהל למשמשיו אלא במקרים יוצאים מן הכלל, המאשרים כנראה, את הכלל. הוֵי אומר: משהו, ואולי יותר ממשהו, אינו בסדר במנגנון הפקידותי שלנו.

מפי יחידים, יחידים רבים, אותם הגרגירים שמהם מצטרף הקהל כולו, שומעים אנו לרוב טרוניות מעין אלו: הפקיד קשה־לב וזעום־פנים; מביט מגבוה; “סוחב” ענינים ודוחה ב“לך ושוב”. את ה“לאו” שלו אינו מבטא בצורה אנושית; לא די שאינו מסביר־פנים אינו מסביר ענין, אינו מבהיר לעולם שום דבר; זורק לדורשיו תשובות סתמיות, שיש בהן טעם לפגם של מיים מלוּחים המוגשים לצמא. אינו עושה כלום להמתיק את מרירותה של התשובה השלילית במאור־פנים, בדבור מפייס; אינו טורח להקטין את ה“תורים” במידת האפשר, אלא אדרבה, כל הליכותיו כאילו מכוונות להוסיף מתיחות על הצִפִּיה, שהיא מנת־חלקם של הזקוקים לו, על ידי שאינו קובע שעות משוריינות לקבלת אורחים. סתם פקיד גבוה נחבא מאחורי מזכירים וסגני־מזכירים, אי אפשר כלל לגשת אליו. לרוב הוא עסוק בישיבות דווקא בשעות של קבלת־אורחים. אחרים מייחסים לחלק מן הפקידים רצון רע ממש. לא די שאין הללו מקיימים “עשה טוב”, לא הגיעו עדיין לכלל סַר מרע, והם מענים את הבריות כאילו בכוונת מכוון ומתוך פניות מסוימות, להתגדל על הצבור ולהוסיף חשיבות לעצמם. האחרים, אינם מדברים מפורש, אלא מרמזים, לוחשים, רוטנים, זורקים מלים, ומתוך כלל דברים או רמזיהם אתה נמצא למד, שמעמד הפקידים בארץ הוא ברובו גוי חוטא, עם כֶּבֶד עווֹן, לא שוגגים אלא מזידים.

אין ספק שיש הרבה מן השיסוּי המכוון כלפי הפקיד. אף אין מביאים ראיה, כמובן, מן הלחשנים. סתם לחשנים כסתם מקשנים, אין בכוונתם תורה לשמה ותיקון המעשים, אלא לקנטר ולהרעיל את הסביבה. אולם אי אפשר להרעיל סביבה שאינה מורעלת מקצת בלא כך. מן הסתם מצוּיה מנה מסויימת של שחיתות, שאין עוד להתעלם הימנה, אם נמצאו לא־מעטים המגדישים את סאתה. כיוצא בכך אין לקבל במלואה כל טענה וקובלנה היוצאת מפי קהל המתמרמרים בגלוי ובמפורש, לא רק שאין יסוד להשערה, שכל הפקידים, או אפילו רובם, הם רשעים; אין גם מקום להניח, שכל הדופקים על דלתות הפקידים הם צדיקים, נבונים או זהירים בלשונם, השוקלים במאזני הצדק את דרישותיהם מאחרים. יש בוודאי הרבה מן ההגזמה בריטונו של הקהל, הרבה מן הפּניה האישית ומן ההכללה, שברוב מקרים לא תעמוד בפני הבקורת. טבע אדם שמכיוון שהוא בשעה זו נצרך לטובתו של פלוני, הוא עומד מבחוץ ופלוני תופס ישיבה או תופס עמדה נכבדה, ולא עוד אלא הוא מחוייב לצפות שעה לפלוני, על אחת כמה וכמה שהוא מצווה להתייצב בתור בשביל להגיע לפלוני, לראות מלכתחילה בפלוני מתנשא ומתרברב, שאין כוונתו אלא להציק לו. אין צורך לקלקל יחסים בין קהל לפקיד. היחסים מקולקלים מעצם טבעם. אולם תפקידו של הפקיד לתקן את הקלקול הזה, לצמצמו ככל האפשר, ליישר במאור פניו ובנועם טיפולו את העקמומית הקיימת כאן בטבע הענין. פקיד טוב אין פירושו רק אדם נוח, שאינו פועל אוון, אלא גם אדם מבין, השוקד לפעול טוב. במקרים רבים הוא חייב להיות מעין רופא, יועץ ומדריך, המתקין מראש סמי־ תרופה כנגד המרירות העלולה להצטבר בלב הנצרכים לו. אמנם, אף הפקיד אינו אלא בשר ודם, אבל לעולם חייב הוא לזכור, כי שעה שהוא משמש בעבודתו, אחרים צריכים לו ולא הוא לאחרים, כשם שאסור לו להסיח את הדעת מן הדבר, שלא נועד הקהל עבורו אלא הוא עבור הקהל.

מעמד הפקידים רשאי ללא ספק לפסוק את פסוקו, ודומה שהוא פוסק אותו, בדבר מוּם שבקהל בכללו ושבקהלנו בפרט. לא רק מרי־נפש רטננים מצוּיים בקהל; יש גם הרבה טרחנים וצייקנים ובעלי־מרפקיים, הגורמים למידה מרובה של דחקות ב“תורים” וצפיפות בפרוזדורי המשרדים. יש מעמיסים את עצמם ואת דיני־דברים שלהם על הפקידים ללא צורך ושלא בשעת הצורך. יש מכפילים ומשלשים את ביקוריהם ללא צידוק גם לאחר שנתחוור להם בכל לשון של הבהרה מטעם הממונים על הדבר, שאי־אפשר למלא את בקשתם, ולא עוד אלא שעצם בקשתם היא בגדר עבירה על החוק. ואשר לקהלנו בפרט הרי אין זו לא מן המידה לטפול עליו גם חטא קדמון של יחודנו הישראלי שהיינו תמיד, מיום היותנו, עם קשה־עורף, טרדן וסרבן, עמא פזיזא ועדת מתלוננים, שהביטו אף אחרי משה. אין צורך לומר שיש מקום לטענה פשוטה בתכלית, שרבים מקהל המתמרמרים אילו היו תופסים משרת הפקיד לא היו מן הסתם טובים ממנו. אין הפקיד אלא עצם מעצמו של הקהל, בשר מבשרו, ומה צידוק מוסר בפי המעוול בכוח לרטון על פועל האוון?

אך טענות אלו וכיוצא בהן אפילו יש בהן הגיון, אין להם טעם משום שאין בהן מיסוד התיקון. מה מועיל בצחצוח־חרפות ובהאשמות גומלין בין פקיד לקהל? נניח ששני הצדדים צודקים. הרי על ידי כך אנו מסבכים יותר את המצב, וכאילו אומרים שאין עצה ואין תקנה. ואנו מחוייבים לטכס עצה ולחפש תיקון. העצה והתיקון בחינוך עצמנו: חינוך הקהל למשמעת ולהתנהגות נבונה וישרה וחינוך הפקיד למפעל השירות הכשר והישר, הטוב, הזריז הגמיש, המאיר פנים, השוקד ללא הרף לסדר באמת ענינים ולפתרם מהר ככל האפשר ולא לסבכם יותר ויותר על ידי דחיות ושהיות.

כיון שאני שרוי כעת במחיצתכם, חברים, על במתכם שלכם, ודברי מכוונים בעיקר אליכם, הריני מחוייב להטיל את הדגש בכם דווקא. אתם חייבים להיות המתחילים בתיקון הקלקול שנתהווה בין פקיד לקהל. גם הקהל חייב לפשפש במעשיו ולשנות את יחסו השלילי באופן כולל ובמוסכם אל הפקיד. אולם מכם, חברים, יידרש יותר, משום שאתם קרובים יותר אל המכשלה הזאת ואף כוח התיקון קרוב יותר שהוא נתון בידכם. מצויים בני־עוולה בקרב הקהל, אבל חזקה עליהם שהם מעטים, רובו של קהל מוחזקים אנשים כשרים, נצרכים, מוטרדים, שבקשותיהם צודקות ותרעומותיהם בדרך כלל נכונות. בקהל אנו הולכים אחרי הרוב, אפילו אינו כולו זכאי הרי כל יחיד מתלונן הוא לפי מושכל ראשון זכאי בעינינו, אלא אם כן יתברר סילופו. לא כן אתם, אנשי השרת, אפילו יש רק מיעוט ביניכם, שאינו עושה את מלאכתו בשלימות, ומה גם שעושה את מלאכתו רמיה, מיעוט זה פוסל את הכלל לפחות בעיני השופטים למראה עינים, הפוסקים מסקנות מפי השמועה. צבור הפקידים חייב להיות כולו כשר וישר לקיים והיה מַחֲנְךָ טהור.

מחנה־טהור – זהו הדבר המתחייב ממצב הענינים. ציבור הפקידים חייב לקשט את מעשיו, לנהוג ביושר, בנימוס ובדרך ארץ לפי המהדרים מן המהדרים, שלא יהיה מקום ללזות־שפתיים, שיהיה ברור לכל אזרח במדינה, כי כל הטרוניות הן פלסתר והלחישות בשקר יסודן. זו היא תביעה חמורה, שהרי לא ניתנה פקידות למלאכי השרת. וכלום כל יתר אזרחי המדינה אוכלים כל ימיהם,מצה שמורה" ומנהלים את עסקיהם ללא סירכה? אין מחסור בקושיות, אבל לעולם אין הקושיה על זולתי יכולה לשמש תירוץ לעצמי. אנו עומדים כעת בפרשה זו, והיא פרשה רבת־פורענות. דומה שבשעה זו היא הפרשה בהא הידיעה, שתלויים בה גופי חיינו. המדינה יכולה להתבצר רק בזכות פקידים טובים וישרים. פקידים טובים וישרים כוחם יפה אפילו מחוקים טובים וישרים, לא החוקים מפרשים ומגשימים את הפקידים, אלא להיפך, הפקידים מפרשים ומגשימים את החוקים. החוק בידי הפקיד הוא באמת כחומר ביד היוצר. ובכן, עלינו לנהוג את חומר החוק ראשית כל בתחום הפקידות. כשיהיו לנו פקידים מהוגנים תהיה לנו מדינה מתוקנת.

וזו היא העצה: חוקה תהיה, חוקה כתובה להתנהגות הפקידות, חוקה כתובה בשולחן ערוך. ולפי שהשולחן ערוך הטוב ביותר הוא זה שבלִבּנו מחוייבים אנחנו לכתוב את לוחות הברית שבין קהל לפקיד בלבבות. לחנך מחנה פקידים ראוי לשמו, ראוי לשמֵנוּ, ממלכת כהנים. הסתדרות הפקידים תחייב את כל חבריה בנימוס טוב, בהנהגה אנושית, ביחס לבבי, בסבר פנים יפות, והיא נפרעת מכל חבר, אפילו על עבירה שבנימוס.

איני מאמין שהעונש מחנך. אני מאמין, אדרבה, שהחינוך הטוב פוטר מענשים. הדברים שבין פקיד לקהל הם, כאמור לעיל, ענין של חינוך עצמנו. חינוך כרוך בהכשרה – והכשרה מעוררת את הכושר. דוגמה קצרה. לא מצאתי נאה לגוף ולנשמה מבת־צחוק של לב טוב. אבל אומרים שאין בת הצחוק מצויה בארץ. כלום אין היא בלבנו? היא ישְנה. אלא שנגמלנו ממנה, או שלא הכשרנו את עצמנו אליה. הכושר רדום וצריך לעוררו על ידי הכשרה.

לא ועדת־בקורת בלבדה יכולה לתקן את הקלקול הזה, אלא הכשרת הלבבות שתתלווה לזו מלפניה ולאחריה. דרוש לא רק בית־מדרש או סמינריון להכנת פקידים מוכשרים. אלא נחוצה גם משתלה למידות טובות ולאהבת הבריות. איזהו פקיד טוב? זה שיש לו לב מבין ופנים מאירות ונוהג בחסד. הרבה סכסוכים ייעקרו מראש אם תהיה בת־צחוק זורחת במדינת ישראל.

מבצע דרך־ארץ

א

במדינת צרפת הכריזו השנה על חודש למבצע האדיבות. אף מדינת ישראל ראוי לה לקבוע ימים בשנה כימי־מועד ומקרא קודש להלכות דרך ארץ.

במתכוון החלפתי את המלה אדיבות במונח עברי מקורי. ושני טעמים לדבר.

1. לא כדאי לתרגם, כלומר, לקחת גמילות ־חסדים מאחרים, כל זמן שיש לך פרוטה מזומנת משלך בכיסך.

2. פירושה של אדיבות אינו נהיר לי כל צרכו. תמצא לומר נימוס – הרי יש נימוס מסולסל, מליצי, אף ריק לגמרי. וקשה מכולם זה הערמומי־גנבני, המפזר קידות ואמרי שפר כמין אבק של זהב לעוור עיניהם של הבריות, ואפילו של הפִּקחים שבהם. ענין אחר מידת דרך־ארץ, שהיא ברורה ומפורטה ומוגדרה, באמת אחד מעמודי העולם. וכבר אמרו חכמים: קדמה דרך־ארץ לתורה.

אם נשׂים במקום תורה את המלה חוק יסתבר לנו רב יתר דרך־ארץ מהי. היא באה למלא מה שמחסיר החוק. עבירות קלות, ואף חמורות שבין אדם לחברו ושבין פרט לציבור, שאין החוק מעניש עליהן, או שאין ידיו הקצרות של החוק יכולות להשיג את עושיהן, ניתנות להיעקר או להפסיד לפחות חלק מכוח החבלה שבהן על ידי מנהגי דרך־ארץ טובים המקובלים בצבור, שיֵש ואינם טעונים הזכרה או הסברה אלא נעשים מאליהם ועוברים בירושה מדור לדור. דרך־ארץ עתים מסייעת לחוק, עתים מרחיבה את גבולותיו או מפרשת את אותיותיו המתות לפי הרוח החיה של תביעות הזמן והמקום. ומעלה יתירה לה, שעל הרוב, בניגוד לתורה, אינה צריכה כל עיקר לימוד. שהיא נלמדת מעצמה, ולא רק על ספסלי בית הספר, כי אם גם בבית, בשוק, בכל מקום של פומבי ואף בחדרי־חדרים. היא נשתית מחלב האם ומובלעת בדם. היא שמן המשחה של כל גלגלי החברה. אולם בזמנים של מהומות ומבוכות ובלבול הסדרים, מתקלקלות המידות, ואף מידות דרך־ארץ בתוכן. אותה שעה צריך ללמד לבריות תורת דרך־ארץ, שראוי לה שתהא נלמדת מאליה. ויש שמגיעים לידי כך, שמתחייבים להכריז על יום או חודש למבצע דרך ארץ, כדי לעשות אזנים למידת היסוד של חיי אדם, שבלעדיה, שום חברה אנושית אינה יכולה להתקיים. בלי שמן־משחה זו חורקים כל הגלגלים.

תלמוד דרך ארץ בדרך של מבצע חד פעמי הוא בעצם מתמהה, שהרי זה כאילו אתה אומר ללמד לבני אדם בפומבי הילוך, דיבור, נשימה. אבל הרבה תמוהות מצויות בחיים.

וכך אנו באים גם לידי תמוהה זו להוכיח בני אומה, שרוב חלקי השולחן ערוך שלה סובבים על ציר דרך ארץ, על חטא שאנו חוטאים בישראל במסכת דרך ארץ.

ב

אם נבוא למנות את העבירות על דרך ארץ, שדשים אותן כאן בישראל, אין אנו מספיקים. נעשינו פרוצים הרבה במידה זו. ולא משום שהננו אנשים רעים ביותר. גורמים שונים נצטרפו לקלקל את נימוסינו. הראשי שבהם מזיגת הגלויות, שלא עלתה עדיין יפה. יוצאי ארצות שונות, המדברים בשפות נבדלות, מפולגים גם בנימוסיהם. כיון שמתהלכים בינינו נימוסים רבים אין מאושש בידינו אף אחד. לרוב אין אנו מבינים זה את זה, וממילא איננו מבינים זה לרוחו של זה. וכשאין מבינים מתרגזים. המרוגז נעלב או מעליב. בין שאדם נעלב ובין שהוא מעליב הוא נעשה חשדן לגבי חברו. החשדנות מביאה לידי נטירה או נקימה. רואה פלוני שחברו חושד בו, הריהו משכים ומחשידו. חשדנות־גומלין גורמת לשחצנות הדדית. נדמה לי שבתוך כל קלקולינו בדרך־ארץ, נטלה השחצנות תשעה קבים.

הבריות במקומותינו משתחצים מלכתחילה זה לזה ועושים מה שקוראים “צפצוף” זה על זה. צפצוף אין פירושו דווקא בקום ועשה, אפשר לצפצף מתוך אי־עשיה או מתוך עשיה מרושלת. דרך משל, כבר צווחו רבים על כך, שאין ברכת “שלום” נהוגה בינינו ואין מקיימים קידת־כבוד המקובלת בין הבריות. כיוון שצווחו הרבה על קלקול זה דומה היה, שרבים לקחו מוסר ותיקנו את מעשיהם. ולא היא. אמנם, עשו תיקון, אבל רק למחצה. פִּקחים מצאו עצה. אומרים שלום בשפה רפה, תורמים לחבר קידה לחצאין, כך, על קצה המזלג. רוצה אתה אפשר לפרש שפלוני ברך, קד. רוצה אתה לא עשה ולא כלום, כלומר, עשה זאת דרך רישול, זרק לך אות של תשומת־לב ולא בלב שלם. זרק לך כלאחר־יד. ואף זהו מין צפצוף, אופן של ביטול. וכך הוא נותן לך חצי־חיוך, הוא חיוך של צפצוף. מציע לך בחצי־קול כסא לישיבה. ואימתי הוא מציע? לאחר שלמדך קצת דרך־ארץ בהמתנה של עמידה מתוך שעשה את עצמו – אם הוא בעל הבית ואתה בא לפקדו, או הוא פקיד ואתה בא להתפקד אצלו – כאילו אינו רואה אותך או שראה ולא הביט, הביט ובעינים דעוכות.

נוהג שחצני זה לכאורה אין פגיעתו רעה, מכל מקום אין היא מגיעה לתהומה של נפש. וכי במה ניזוק פלוני, שחברו אינו מהדר בנימוסיו עמו להסביר כראוי שלום וקידה ופנים שוחקות? אבל אין הנחה זו נכונה. נפגעים לא רק ממדקרות חרב, גם מעקיצות זבובים. אין אדם חי וחרב חדה מונחת על צווארו תמיד. אבל זבובים טורדים אותנו תמיד. עקיצה לעקיצה מצטרפת לחשבון והחשבון הכולל הוא ביטול כולל. זלזול הדדי, שנאת חינם מקובצת, ואם לא שנאת חנם, מרירות חינם וריטון של גומלין. הכל רוטנים על הכל. כל אחד תולה את קלקולו בחברו. כל אחד מרגיש מועקה הרובצת על לבו. על כרחו הוא ממלט את המשא מעל לבו לשכם חברו. וככל שהוא מרגיש ברוב עקיצות קטנות, הגורמות צלקות לבשרו, הוא כועס יותר וזקוק לפיצוי עצמו. מתפייס לעצמו רק מתוך שגוזר אומר: אני הצדיק ואחרים רשעים. ובוודאי שהוא מוסיף חטא על פשע במידת הדרך־ארץ. כלום דרך־ארץ היא להלבין עצמו ולהשחיר את כל החברים? אבל כך הוא. במקום שמידת דרך־ארץ פרוצה, הפריצה מתרבה והולכת. כל הפורק מעליו עול דרך־ארץ למחצה או לשליש, סופו בועט במידה טובה זו, מרבה ומגדֵל הפקרות.

חוש אומר לנו, שמנהג חמור מן הדין. ואם לדין עושים סיג לסיג, קל וחומר שיש להחמיר בהלכות דרך־ארץ ולהקפיד אף על קוצו של נימוס. אלא שאפילו המחמירים בדינים, מקלים בנימוסים. אנו בישראל לא די שאיננו מהדרים בנימוסים, הננו מתביישים בהם. אנינות הדעת נחשבת לסכלות מעט; הזהירות בכבוד הבריות דינה כמעט כצביעות. ואף על פי שאנו מרבים להתפלפל על כל מיני ענינים, הרחוקים לגמרי מצרכינו המציאותיים, ובעסקי מדינות, למשל, הננו חוקרים ודורשים לפעמים אף בבעיות, שיש בהן מיסוד כיצד מעשרים את התבן, הרי כתיבת פרשיה קטנה בהלכות דרך־ארץ אינה נראית לרבים כענין חיוני ביותר. פוסקים אחריך ואומרים בקיצור: עסק של דברים בטלים. ולפי שמנהג המדינה יש לו השפעה מגית על כל אחד, הריני מודה ומתוודה, שכל פעם, שאני בא לרשום בכתב מקצת מן הקללה שבנימוסינו, הריני מהסס הרבה. נופלת עלי אימת הציבור.

כיון שנגעתי בפרשיה זו, אציין גם הפעם קצת עובדות מרוב מעשים שבכל יום. כשם שהדיון בדין עיקרו בינה בסעיפי־סעיפיו, אף פרקי־בקורת בדרך־ארץ יפה להם הטיפול בפרטים. ההכללה לעצמה אינה דרך ארץ, הואיל והיא גופה נהפכת לריטון סתמי, המשחית את הנימוסים.

בדקתי ומצאתי, שאין מדרך רוב הבריות לסגור דלת, שמצאוה סגורה ופתחוה לאיזה צורך. דבר זה למדתי מתוך הסתכלותי האישית ממש. יושב אני בחדר של בית־ועד לרבים, שמרובים בו חדריו. מפעם לפעם מי שהוא דופק על דלתי ונכנס, שואל לפלוני בן פלוני שאינו כאן ומסתלק. אלא שביציאתו מן החדר אינו מקפיד כלל לסגור את הדלת, שהיתה סגורה לפני כן. אדרבה, הוא מניחה פרוצה כאילו באופן הפגנתי. הוא יוצא באופן הפגנתי. הוא יוצא בהול ודחוף ובפסיעה גסה. אין דעתו נפנית לדקדוקי־קטנות, כך נוהג הוא, וכך נוהג שני הבא אחריו, ואחרי השני השלישי. פעם אחת ערכתי ספירה ונתברר, שאולי אחד מעשרה נכנסים שומר נימוס, לבלי צאת כמפגין, סוגר את הדלת. לא זו אף זו: יש סוגר ודווקא בתנופה רבתי, בדפיקה צלצלנית. אין זה אלא פרט לא חשוב, אבל סמלי בכל זאת, מהנוהג הצפצפני המקובל. סמל אינו נידון לפי שיעור גדלו ומידת חשיבותו. אדרבה, סמלים הם קטנים ומצד עצמם לא חשובים. כשאין החשבה לאדם אף דלתו הפקר. הדלת היא סיג לכבוד אדם.

כשאין מכבדים אדם בחדרו, קל וחומר שאין מהדרים בנימוסים עמו בשעה שהוא עומד על הדוכן, מלכתחילה מסור לידי הרבים, כביכול כלי־משחק להם. כל הרואה כיצד נוהגים בנואם, שאינו יפה־קול, או שהנהו גם יפה־קול, אלא שחִנו סַר משום־מה, אי אפשר לו שלא יהא משתאה ומשתומם, שעדיין מצוּיים נואמים בקהל. מעטים מאזינים, אך רבים מתלחשים אותה שעה, מרבים שׂחוֹק וקלות־ראש, נשטפים בולמוס של חליפת־פתקאות, כאילו שכינת הכתיבה פתאום לפתע קפצה עליהם, קונים ומוכרים בדיחות. מסתבר שהכל מעשנים ומפיחים את קטרתם, והיושבים במזרח, מטיחים את הפיח־פיח שלהם ישר בפני הנואם. יש מתמידים, חסכנים בזמן, שמנצלים את שעת הנואם לכל מיני עבודות צדדיות, כגון לקריאת עתון או לעיון בספר. אחרים רושמים בפנקס. עורכי־עתונים מניחים לפניהם כתבי־יד לתיקון.

הנואם המסכן! לשם מה גרונו מצטרד? למי הוא עמל? רבים יושבים ומעקמים בגלוי את חטמם על כל דיבור ודיבור היוצא מפיו. אחרים קמים לפתע ועוזבים בחיפזון את האולם בשעה שהנואם מתלקח והולך, וכביכול נכנס לפני ולפנים של הענין. עתים יש רושם, שאין הנואם אלא נידון, שנצטווה לעמידה על הדוכן ולרצות את עוונו על ידי שהוא סופג בפומבי שתין פולסין של ביטול וקלסה. מכל מקום נראה לי דוכן הנואמים במקומנו כמעין משתלה לאלון־בכוּת של בִּזוי כבוד האדם וחילול הנימוסים הטובים. לדידי כל נואם מפקיר עצמו לקידוש השם במקומנו.

לא אוכל לכלוא את רוחי מלציין עוד פרט אחד, שאף הוא נראה לי יוצא מגדר הנימוס והטעם הטוב, אם כי איני בטוח בדבר, שרבים יסכימו עמי.

הכתוב מדבר במכוניות הפרטיות, המהודרות, המצוחצחות ביותר שנתרווחו כל כך בישובנו הקטן עדיין לפי הערך. לדידי מכונית פרטית, מה גם מצוחצחת ביותר, היא דבר שאין הנימוס סובלו. המכונית הפרטית במקום זה ובזמן זה, אם אינה הכרח של אוּמנות לבעליה, כגון שהיא משמשת כלי־רכב לרופא או לבעלי פרקמטיה, הטעונה הובלה מהירה ודחופה, היא בגדר מותרות המנקרים עינים. וכל שמנקר עינים חוטא לדרך־ארץ. המכונית הפרטית יותר ממה שיש בה משום נוחיות הכרחית יש בה משום יוהרה והתהדרות. הצחצוח הרב אף הוא פוגם בטעם הטוב. ואולם קשה מכל זה הריבוי המופלג של כלי־רכב פרטיים בישוב קטן כל־כך ובשטחי־תחבורה כל־כך מצומצמים. אין זו באמת מידת דרך־ארץ לעשות את הדרכים בתחומי ערינו ומחוץ לתחומיהן צפיפות כל־כך ללא כל הכרח ישובי, תנועתי, תחבורתי. לא נהיה בלתי־צודקים אם נאמר שריבוי כלי־רכב ומכשירי־תחבורה בישראל גורמים לא מעט לניתוק דרכי התחבורה ביחסים שבין אדם לחברו ובין פרט לציבור. מתקלקלים היחסים משום שהמכוניות מתוקנות יותר מדי, הכלי המצוחצח עושה חייץ בין האנשים. מתרחבת התהום בין הולכי־רגל ואנשי־רכב. מתרבה היוהרה, מתפשטת ההתהדרות הריקה, מתגבהים לבבות על לא דבר, מזדקפים הרבה ראשים ריקים ונעוּרים מדעת ומתפשטים גסי הרוח. וגסי הרוח רומסים נימוסים ברגל גסה.

בואו נטכס עצה כיצד ללמד בישראל דרך־ארץ.

שיר המעילות

חרפה שוברת את לבנו: מלוא כל הארץ שמועות פורחות, וכל שמועה קללתה מרובה משל חברתה, וכללן ציר אחד להן, והוא ציר המעילות. ואנו נאמר: שיר המעילות. משום שזה שיר של פגעים ארוך, שכל אחד מקהל מכרינו פותח בו על פי דרכו.

בא זה ולוחשו לך לתוך האוזן, כאילו רז זה נגלה רק לו, ולפי זה שאינו יכול להצפינו עוד, חִפֵּש ומצא אותך כדאי והגון להפקיד בידך סוד כמוס, שאין מגלים אותו אלא לצנועים. בא רעהו ומטיחו עליך בצווחה אדירה: מה אתה שותק? קול גדול מנסר והולך במדינה: מגיפה של מעילות ומהומה של גניבות וגזילות. אין זה עוד ענין של מפֶּה לאוזן, כי כל העורבים על הגגות מקרקרים ואף היונים מהגות ומצפצפות: מעשה עכן בישראל וכל ישראל עכן הוא. ומה לך שותק? קח שופר ותקע בקול גדול, קח תוף והך, הך, שגם החרשים ישמעו. הזעק. צעק ואל תחדל. בא שלישי ומביא לך אותה בשורת־איוב בקול ענוֹת נצחון כמתנבא: אמרתי לך זאת. חזיתי את הדברים מראש. בדרכי הנהגה כאלו אי אפשר היה שהדברים ישתלשלו לא כך אלא אחרת, בא רביעי ואינו צועק, אף אינו מוכיח, אלא מקונן כלאחר יאוש: מה יהיה, מה יהיה? באו מים המאררים עד נפש, אין עוד אף מי שיעמוד בפרץ. כולם נטו מן הדרך. זה גונב בצנעה וזה בפומבי; זה פושט ידיו בשוק שחור וזה, מי שהיה לשעבר אזרח ישר ושומר חוקים ואינו מתערב עם שונים, נעשה אף הוא מעורב עם הקונים בשוק השחור. הנה היה מעשה והגיעו חבילות ריקות מן הדואר, והנה נשתלחה היד בצרורות המטלטלים של העולים החדשים. זה מפקיע שער וזה פורץ גדר כל חוק ונימוס. הקיצור, הגונב גונב ופושט העור פושט. סדום. מה יהיה? מה יהיה?

זה השיר המנסר בכל עת ובכל שעה תמיד באזנינו. ואנו במה נתנחם?

אפשר, כמובן, למצוא נחמה פורתא במידה טובה זו, שנשתבחו בה הבריות, היינו במידת ההגזמה. כל האנשים כך, אחינו בני ישראל לא כל שכן. מגזימים, כן מפריזים, נטלו גרעין של אמת וניפחוהו. זבוב מצאו, או, נגיד, מנין של זבובים מצאו, יצאו ואמרו: הנה פיל!

אבל אוי לנו מנחמה זו. כי אם נודה שיש גרעין של אמת, הרי גרעין הוא גם כן משהו. ואם זבוב או מנין של זבובים, כלום לא נאמר, שזבובי מות יבאישו שמן רוקח? אפילו שם ישראל כשמן הטוב קצת זבובים של מעילות והפקעת שער ושוק שחור והרקת חבילות בדואר, וגניבת מטלטלים של עולים וחקירת בזבוזים של פקידים, שאינן מעלות כביכול כלום אלא נזיפת־חרש, עלולים להדליח את השמן הזה ולהוציא לו ריח רע. אך יש חשש מבוסס מדי, שאין מקורו של הרינון המנסר במדינה באיזה גרעין קטן ובקצת זבובים טורדניים בלבד. אילו ירד ר' לוי יצחק מעולם האמת לשכון בתוכנו ימים מספר ולהסתכל במעשינו, היה אף הוא, מליץ־יושר שכמותו, נאלץ לפסוק על העם היושב בציון פסוק רביעי מישעיהו, פרק א'.

וכנגד זה, אם באמת לא כצעקתה והדברים מוגזמים ומנופחים בחלקם המכריע, הרי שוב קשיה: מה היה לו לישוב הזה, ששלח לחפשי את דמיונו היוצר להגדיל שמועות ולהאדירן בשביל לעפר את שמו ולהלעיז על עצמו? איזו רוח רעה נכנסה בזמן האחרון באנשי ארץ ישראל, שהם יושבים תמיד ומדברים לשון הרע בצבור ועל עצמם דווקא? מה יש כאן? הלקאה עצמית? הרשעה עצמית? תאוה זדונית להשמצה הדדית? בין כך וכך יש בעצם הרינון הקיבוצי הזה משום סימן לתחלואה קשה: בדרך הטבע אין אדם משים עמנו רשע; צִבּור לא כל שכן, שאינו טופל על עצמו חטאים ופשעים שאינם בו, אלא אם כן פגעה בו מחלת השנאה העצמית, שהיא פגע רע ואכזרי.

מכל מקום שיר המעילות, בין רובו אמת, בין רובו דמיון הוא שיר של פגעים. קונן ומקונן: עיפה נפשי להורגים, אף בפינו קינה: עיפה נפשנו לאורגים בשיר הזה, שאפילו מיטב שלו כזבו הוא רעה חולה.

ב

רבים בינינו מרבים לנתח את המצב, בעל־פה ובכתב. אך נדמה לי שיותר ממה שאנחנו זקוקים לניתוחים, אנו נצרכים לסמי־רפואה, ששמם אמונה וביטחון. הגעו עצמכם, חולה, שמייחדים את משכבו על שולחן הניתוח ואין מורידים אותו משם, הרי נשקפת סכנה לחייו, אפילו אין הסכין תלויה עליו. השכיבה על השולחן היא לעצמה, נוטעת בו אימה ופחד. רבים מדאי יש לנו מנתחים, ממה נפשך, אם הכל מאשימים הרי אין נאשמים; ואם הכל נאשמים למי כאן הזכות להיות שופט וקטיגור? נכון אני להניח, כל לבב דוי, היינו, כל המתלוננים על המצב הפרוע, באמת כואבים. אבל אם כך, הרי גם כל ראש לחלי, היינו, כולם בחולי הזה ויד הכל במעל. ואפילו הצנועים שואלים ודורשים השוק השחור איהו, אפשר איבנה גם אני ממנו. שאם לאו מנין בקיאות הכל בכל הדרכים הנלוזות של השוק השחור ובכל מעשי התעתועים של פלוני ופלוני מראשי הקהל.

תרופה ראשונה כנגד שיר המעילות היא לבלי לסַלְסְלוֹ רב מדָאי. אל יתרבו כל כך בינינו חובבי שירה זו. וכשיתמעטו הלחשנים יטוהר קצת האויר. וכשהאויר צלול נעשים אף הקולות צלולים יותר. ובאוירה של צלילות הקול תבוא גם צלילות הדעת. וכשהדעה צלולה ניתנת אפשרות להבחין בין המקוננים על המידות הרעות מתוך שאיפה לטהרת המידות ובכוונה לתקן, ובין הצועקים שוּק שחור על מנת להגדיל את המהומה, בדומה, לגנבים הצועקים, “תפשו את הגנב”; בתוך ענן השמועות נעשים המים עכורים ואפשר להעלות את השער בתוך המים העכורים על הדגים, על הבשר, על ההלבשה וההנעלה. ואולי יש להתירֵא גם מפני רבים הצועקים על המעילות, כי יש צועקים שאינם נענים כלל לשום הצעה לתיקון הדברים ולעקירת הרע. אדרבה, רע להם כשאין רע. ואילו באמת באו לטהר את הנגעים לא היו מתריעים כלל. ואולי רוב צעקות באו במתכוון לטמטם את הלבבות ולעורר יאוש בציבור, כדי שלא יעלה כלל על הדעת רצון של תיקון. מצויים עסקנים המסיתים בעל פה ובכתב להפקרות של כל דאלים גְבר ומעוררים יצרים רעים וצועקים יצר רע, יצר רע, כדי לשנן היטב, שהעולם הוא ברשותו של היצר הרע, ללמדך שאין לו עוד תקנה עולמית. הללו ערומים אף מן השטן. השטן כלום מה הוא עושה? תחילה הוא יורד ומסית ואחר כך עולה ומקטרג. והללו מסיתים ואחר כך מקטרגים על מנת שמתוך הקטרוג גופו תצא הסתה חדשה. הם משלשים בשירה. שלוש פעמים הם קוראים אם בלחישה ואם בצווחה את שיר המעילות. ומחמת הצעקה הנפרזת אי אפשר לתקן ואין כלל פנאי לתקן, שהרי בני אדם עסוקים כל הזמן בצעקות, בקטרוג, ברינון, בלחישה, אבוי לנו, נגזרנו.

ובכן, תרופה ראשונה: קיצוץ בקטרוג, קיצוב בתלונות, צנע בתרעומת. כל האומר: שמע, שמע, משתיקים אותו. החזרה המרובה על הרינון היא גופה קלקול. קודם כל נגיד ברורות: לא כצעקתה. לא הכל סר יחדיו נאלחו; אין הישוב כולו חייב ולא כל ישראל יש להם חלק במעל. לא אלמן ישראל. ואם לא אלמן ועדיין יש בינינו עשרה צדיקים, הרי כל האומר סדום מכל מקום הוא בדאי. כיון שהִנחנו עשרה צדיקים ושמטנו בית אחד מן השיר, מתערערים גם כמה בתים אחרים. ואפשר להוסיף על מנין עשרת הצדיקים עוד כמה מאות או כמה אלפים ואף כמה רבבות ולמעלה מזה. ברוך השם, עדיין השוק השחור הוא שחור ואינו מעיז להגיד על עצמו שהוא לבן. כל זמן שיש שחור קיים גם לבן. מצויים מפקיעי־שַעַר במידה שיש בה כדי לצעֵר ולהחריד, אך מרובים עדיין העומדים בשער וגודרים פרצות, או המוכנים להשתתף עם הגודרים. אנשי־יושר קיימים, ומנינם אינו קטן. אלא שאינם מרעישים, משום שכך היא המידה: היושר אינו רעשן. מעשים טובים אינם מצווחים בקולי־קולות. החוצפה וההפקרות מכריזות על עצמן. אף הצווחה על גל ההפקרות שפשט בארץ מהן באה בחלקה.

לא פסו אמונים מבני אדם. דבר זה צריך לזכור תמיד, ובמיוחד בימים מסוערים. לא כל אנשי ארץ ישראל יצאו לתרבות רעה. אלא שהמצב רע והימים קשים. מה שמתחולל כעת בארץ הוא חלקו משבר מוסרי, ורובו משבר האימון ההדדי, שמקורו בצוק העתים.

אסור להסיח את הדעת מן הנגעים, אבל חלילה להגזים בהתרעות. קודם כל נחדש את האמונה והבטחון בין אדם לחברו ובין ישראל למדינת ישראל. ומתוך אמונה ובטחון נחפש סמי־מרפא לרוב נגעים, שהם חלאים עוברים.

הצדעה של חובבים

רק זמן קצר היה מנסר אצלנו הויכוח על ההצדעה בצבא. שעת־חירום אינה נוחה לויכוחים מסוג זה. אף ניתן הסבר מניח פחות או יותר את הדעת, שאין נוהג זה מחוייב אלא בשעת מילוי התפקיד הצבאי ועיקרו בא לצרכי משמעת מלחמתית.

אולם כדאי לציין, שכל נוהג משול לנחל איתן, שאם אין שמים לו גבול וסכר עלול הוא להתפשט גם מעבר לגדותיו. תניח נחל הנתון לרוב למעצורים שבדרך הטבע, ואילו הנוהג האנושי לפי עצם טבעו פורץ ושוטף מעבר לכל סייג משום שהרשויות בטבע אנוש יונקות זו מזו. אי אתה יכול לעשות למשל הפרדה גמורה ולומר: כאן תחום צבאי וכאן תחום אזרחי וזה הגבול שבין החזית והעורף. אף הגבול שוטף.

תנו דעתכם ותראו שבצד ההצדעה הצבאית, הכתובה בנוהג ומשטר, או מתחת לה, זורם לו פלג של הצדעת מתנדבים וחובבים שבקרב האזרחים המקורבים לשלטונות הצבאיים או לחוגים שלטוניים אחרים. הצדעה לתיאבון זו הנפש היפה סולדת הימנה, ואי אפשר שלא להוקיע את טיבה, שכן עלולה היא להיעשות מנהג המדינה, הרגל רע שהוא מעין טבע שני. העין הבוחנת רואה שנתרווח אצלנו מין הילוך ועמידה של הצדעה משום אהבת הענין מצד עצמו, והאוזן הקשבת שומעת מין דיבור וניגון של הצדעה. מצדיעים פסיכולוגית. וזו היא קלקלה.

ברשימה “כלים קטנים”־־ ביקור אצל צי מלחמה – “במחנה”, עיתון חיילי ישראל, גליון ל“ד – מסופר על ביקורו של ראש המטה הכללי, או בקיצור נמרץ: “הרמטכ”ל בא לבקר בצי ישראל”. “ואז, ־ אומר בעל הרשימה – נפנה המבט אל אותה דמות יציבה וקפיצית, מזוותת תנועות, שבזינוק קל היא נמצאת בסירה, וכבר היא על הלאנץ, וכבר ניבטות במשקפים גדולים, חזקי מבע, עיניו הקודרות של האיש בחאקי, יחיד החאקי בסיעת כחולי המדים”. כבוד הרמטכ“ל במקומו מונח. אבל כלום מוסיפים לו כבוד על ידי שמתארים את דמותו במלים, שכל אחת מהן מצווחת “אני מצדיעה” סגנון “מי שברך” ו”ירום הודו" הוא דביק ביותר וכל השומר טוב־טעם ירחק ממנו.

לא רחוק מן הסגנון הזה גם המחבר האלמוני של הריפורטז’ה הקצרה ב“דבר”, ב' טבת, בעמוד הראשון, בענין המסיבה לכבוד חנוכה של עובדי משרד החוץ. וכה נאמר שם: “משרד החוץ פלש אמש במלוא כבודתו – ראשיו ומנהליו, ותיקי דיפלומטיה ציונים ופרחי־כהונה בישראל, למלון ריץ בתל־אביב, כדי לחוג במסיבה משפחתית של עובדי המשרד לרוב ענפיו את חג החנוכה. היתה זו הזדמנות להופעה ציבורית ראשונה של שר החוץ מ. שרתוק אחרי שובו מפאריס. בדבריו הפעם התרחק במתכוון מעניני מדיניות גבוהה ושיווה לשיחתו עם בני בית משרד החוץ נימה אבהית־לבבית”. ושוב לא עצם הסיפור על המסיבה עם האיש, שרבים מוקיריו, יש בו כדי להפליא, אלא משונה היא ה“נימה” ההצדעתית בדבר ה“נימה האבהית־לבבית”, המפעמת את הסיפור. יש כאן משום הנחת נדבך ראשון לנוסח משרדי־פקידותי־השתחוותי, בכתב ובעל־פה.

אין שתי הדוגמאות האלו בודדות במועדיהן. בת־קולה של הלשון החדשה הזאת עולה אלינו מתוך נאומי הכבוד לאישים רמי־מעלה בקבלות הפנים המרובות שעורכים עבורם, מתוך פרקי ההערכה המתפרסמים בעתונים על ראשי השלטון ועל מפקדי הצבא. מתוך שבחי הגבורים שקושרים לראש אלוף זה או אחר, ויותר מכל בפסוקי הכרוניקה, הכתובים בידי אלמונים לתיאור פגישות ומסיבות עם אנשי הצמרת הממלכתית בישראל, אותה כתיבה של הכרוניקר האלמוני, שתוכה צפון “מי שברך”, היא המכרעת. הסגנון של הכתבים האלמונים הוא האדם החדש שבישראל: מתוכו דוברת רוח התקופה.

פקיד גבוה

כלום אין ביטוי זה צורם את אזנכם? זה פקיד גבוה וזה פקיד נמוך. כיוצא בכך: זה קצין גבוה וזה קצין נמוך; סוגי־אדם, שהם בגדר ארזים וסוגים איזוביים, תנינים גדולים ודגי־רקק. כלום אין ביטויים אלו צורמים את אזנכם?

לכאורה מה פסול בשם? הרי קיימת למעשה חלוקה בין בעלי תפקידים גדולים ובעלי תפקידים קטנים. יש סולם חברתי ובו שלבים גבוהים ונמוכים. אין השם בא אלא לציין בהגדרה נכונה מה שיש.

ובכל זאת אף השם עושה הרבה ואף התואר מעמיק חִלוקים ומחריף ניגודים. מצויים הבדלי־דרגות, שאפילו הם מחוייבי המציאות, אין הם מכריזים על עצמם בקולי־קולות ואינם טובעים רישומים פסיכולוגיים, כל זמן שלא הדבקנו עליהם תוויות ולא בִטאנו אותם בשמות מפורשים.

נביא משל צדדי לגמרי. ששת ימי עבודה רצופים מעייפים ומפרכים. לאחריהם שוב אין רצון וכוח לעבוד ביום השביעי. כיוון שיצא כרוז מטעם המדינה – לרוב יוצא כרוז כזה בשעת חירום ומהפכה – שמצוה על כל אזרח לנדב שבתונים של עבודה בשביל להציל את המצב, מיד משנסים רבים את מתניהם ויוצאים לעבודה גם לשבתונים, זכות השם הנוצץ והמרהיב מפעילתם. נותנת בהם כוח ומוסיפה להם מרץ, עד שפעמים אינם חשים את מצוקת העייפות ביום השבתון. השם, הסיסמה החדשה, התואר הרם, מפיחים בהם רוח־חיים.

אין זה אלא משל אחד מתוך רוב דוגמאות לשינוי־שם המחולל שינוי־צביון ושינוי־יחס. תגידו לפלוני שהוא שיכור הריהו נפגע עד תהום נפשו, קראתם לו בשם אלכוהוליקן ולא נתרגש כלל. אמרתם עליו שהוא משוגע הריהו מוכן לטרוף אתכם; רמזתם לו שהוא עצבני, לא נרגש כל עיקר. קראתם לו מלך הריהו מתנשא למשול. השפעה מגית יוצאת מכל שם ותואר אם לרומם ואם להשפיל, אם לנחת־רוח ואם לעגמת־נפש. רבים טורחים למעמד רם של החשבה בשביל התואר הרם שיפול בחלקם בזכותו. ממילא הם רואים עצמם מקופחים באופן מהותי לגמרי כל פעם שמי שהוא פונה אליהם ואינו קושר להם את תארם, הדבוק, לפי השגתם, לעצם מהותם ומהווה חלק מאישיותם. אין זה אלא משפט תפל לייחס לשם כוח פועל. אבל כיוון שאנשים רגישים כל כך לשמות ולתארים, ממילא הם מושפעים מהם עד עומק הנפש ויונקים מהם הרבה חיות והרבה שכרון ויוהרה ורהב ורוממות־רוח וגסות־רוח ורעות־רוח. לכן צריך להיזהר מאוד מאוד בשמות מופלגים ובתארים רמים, לקצץ בהם ככל האפשר, שאם לאו עלולים הם להוסיף מחיצות והפליות מדומות על רוב שכבות־ברזל וגדרי־תיל ממשיים, המצויים לצערנו בלא כך בין הבריות.

מן הסתם ישבו הרבה על המדוכה עד שחִדשו את השם שׂר בישראל. אבל, דומה, שלא ישבו ככל הדרוש על המדוכה, שנחפזו מדאי לייצב תואר רם, שצלצולו אינו ערב כלל לאוזן. וסבורני שאף השפעתו הפסיכולוגית על נושאי התואר ועל כל מקורביהם ומקורבי־מקורביהם אינה מחזיקה ברכה. מנהל משרד החוץ והפנים או מנהל משרד הבריאות והבטחון יש להם צלצול ענוותני יותר מאשר שר זה ושר פלוני. לעולם אין לחשוש לשרים ראשונים, שאנו זוכרים אותם, והם גופם זוכרים עצמם, מימיהם הפשוטים, שאף הם רק בשר ודם. הם כולם אנשי־שלומנו ואנשים כלבבנו. אבל יש לחשוש לדור שני ושלישי של שרים, אשר לא היו עם הוָתיקין ואשר לא זכרו את יוסף. הם עלולים לראות עצמם באמת פקידים גבוהים, משיעור־קומה אנושי רגיל. מיני אישים מופלאים גם בעיני עצמם, כל אחד מהם מרום וגדול, מעין אדם עליון. לעת עתה עדיין כולנו אחים וכל ישראל חברים. אבל הסולם רב הדרגות עלול להתבצר גם בקרבנו כמין סולם המעלות שבדרך הטבע. מן האילן הגבוה הזה יֵצאו חס ושלום פירות באושים.

כשם שחשבון הוא חצי־סילוק, כך השם הוא חצי־דבר והתואר חצי־אדם. נמצא בעל השם הגדול, הוא דבר ומחצית הדבר, בעל התואר הרם הוא אדם ומחצית אדם, או אדם פי־שנים, שמגיע לו בכל סגולות החיים מנה אחת אפָּיִם. מנה אחת אפים משכורת, מנה אחת אפים כבוד, ואולי גם מנה אחת אפים קיצוב מזונות. מה שייך? פקיד גבוה, משמע: אדם גבוה. הוֵי אומר: גם שולחן גבוה, ודווקא שולחן ערוך כל־טוב.

ובוודאי ישאלוני: כן, אבל מה אתה רוצה? מה אתה מציע? ובכלל מה? מה נשתנה פקיד בישראל מכל פקיד בכל מדינה מתוקנת? צא וראה, סדר עולם כך הוא, ומה שנהוג אצל כל אומות העולם דין הוא שיהא נהוג גם בישראל. אין לשנות טבע עולם.

והנה על כך דווקא אני חולק.

1. לא טבע־עולם אלא מנהג, הרגל, שגיון ורוח־שטות. טבע אין לשנות, אבל מנהג ורוח שטות אפשר לעקור מן השורש.

2. אין כל ראיה מקיומו של סדר מסויים לטוב־טעמו וליָשְרוֹ. אדרבה, כל סדר קיים ועומד וכל מנהג חוזר ונשנה טעונים תמיד בדיקה שמא חל בהם קלקול או שמקולקלים הם מעיקרם. אילו העולם גן־עדן אפשר היה לומר: מאחר שהוא כל כך טוב, מכלל שהוא גם ישר ומתוקן. אבל עולמנו רחוק ממראה גן־עדן. ואין זו אלא איוֶלת לחזור על השיגרה שאומות העולם מתוקנות הן ומשום כך ראוי גם לישראל לחקות אותן בכל הסדרים והמנהגים, התארים והטקסים. אומות העולם אינן מתוקנות, אלא מקולקלות, סולם התארים הנהוג אצלן בוודאי צופן בחובו הרבה תקלות וקלקלות. רוב הענין הרע שבחיים בא ממקור הסולם הזה. לכן לא נלך בחוקותיהם של הגויים ולא נקבל את כל שמותיהם ותאריהם כדברים מובנים מאליהם.

האמת היא, כי לנו אין הם מובנים כלל. שמות הרהב ותארי ההפלייה אינם מתישבים כלל על דעתנו. הנפש היפה סולדת מהם. טבענו הישראלי מואס בהם. אף שפתנו שבפינו אינה קולטתם על נקלה. פקיד גבוה, קצין גבוה, הם תרגום. לעז זה הוא למורת רוחנו ולמורת לשוננו. בעברית יש רק גבוה אחד, שהוא גבוה מעל גבוה, לו בלבד הגדולה ועמו פאר והדר. ואדם מה כי יתגדל ויתקדש ויתפאר ויתרומם בתארי רהב שאולים, שאינם הולמים אותו?

דעת הקהל על הפקיד

אין זה סוד שהקהל רוטן על הפקיד ושופך לעתים זעמו עליו. ולעולם הוא נוקט לשון יחיד, הוא הפקיד, כלומר, נוהג הקהל כדרך שנהג יעקב אבינו בשעתו, שקיפל את כל האבנים מתחת לראשו ועשה מהן אבן אחת, וכך הקהל מקפל את כלל הפקידות, בין הטובים, בין הבינונים ובין הגרועים, ועושה מהם פקיד אחד על מנת לשפוך עליו את חמתו ואת מרירותו וכל טענותיו ומענותיו. כיוון שזה מנהג, שנעשה טבע שני, לתלות בפקידות רוב קלקולים שבמדינה, ממילא טופלים עליה בין חטאים שיש בה בין שאין בה, ואף שיש בה רואים בזכוכית מגדלת.

מסתבר, שענין זה הוא בערך בסדר, הרי אמת היא שמצויים, ומן הסתם במיעוט לא מבוטל, פקידים רשלנים, יוהרנים, קלקלנים, קנטרנים, שהם מרגיזים. כיוון שאדם בא לידי התרגזות הוא מתמרמר; מתוך מרירות באים לידי כעס ומתוך כעס נופלים לתוך טעות והגזמה. וכשמגזימים שוב אין רואים לעינים פקיד זה, פלוני בן פלוני, המוחשי, הגורם לתקלה, אלא כורכים יחד את כל ציבור הפקידים ומוציאים עליו פסק־דין ממורמר. נמצא שהענין הוא לאמִתו של דבר בדרך הטבע בערך.

אבל רק בערך. משום שעדיין קשה: מניין מרירות שבמרירות זו, שבה מזכיר כל אזרח בינוני שם הפקיד? ומפני מה מפריזים גם בהגזמה? מובנת השנאה, אבל מה טעמם של הזלזול והביטול? והרי רוב מנין של פקידים הם אנשים עמלים קשה, מתפרנסים בצמצום, נחבאים אל הכלים בתוך הלשכות ואינם מזדקרים לעינים. רחוקים, בתוקף תנאיהם המיוחדים, מרדיפת בצע. אין כל יחיד שבציבור זה יכול להעלות את השער על סחורתו, כלומר, על צרור עצמותיו, כוחו, מרצו – שזו היא סחורתו – כדרך שעלולים לעשות אפילו הפועל המומחה, בעל־מלאכה ובעל המקצוע החפשי; ואין צריך לומר, שציבור הפקידים בכללו אין לו כל דריסת־רגל במחולות הטירוף שבשווקים השחורים, התופסים לפעמים כבולמוס שכבות חברתיות שונות. ואף על פי כן, הכל צועקים תמיד: הפקיד, הפקיד, הרבה צרות ותקלות שבמדינה ממנו באות עלינו. לא מצאנו כעס ורוגז כזה אצל רבים על הסיטונאים, למשל, המייקרים את המחירים או על הקמעונאים, המחביאים את המצרכים ועל כלל סוחרי המכולת, הנוהגים בשעת חירום זו זלזול בצרכנים. ויש להם מסתמא חלק לא קטן בעשיית התורים הארוכים ככור־עִנוּיים שאין לו סוף. צבּורנו ממתיק דינים רבים, אך ממצה את הדין עם הפקיד דווקא. מה הטעם?

אמנם, גם פליאה זו אפשר ליישב בדוחק. כל מייקרי השער, ובתוכם אף בעלי המקצועות החפשיים, כגון רופאים ועורכי־דין, התובעים להם שכר כפול ומכופל, ופעמים פושטים את העור במחילה מכבודם, פוגעים בכיסם של הלקוחות, כלומר, רק בכיסם, מחסרים את ממונו של הצבּור. ומדרך בני אדם לוותר על הפסד ממון ולשכוח חסרון־כיס. כיוָן שהקהל נפגע בכבודו, שוב אינו מוותר ואינו שוכח. ואכן, פקיד רשלן וזלזלן, המקמץ קצת מאור־פנים, שאין לו לב להציע כסא לנצרכים לו, שאזנו צמודה לשׂח־רחוק ועיניו מושפלות לניירות בשעה ששוחריו מייחלים למבטו, הגומל צדקה לבריות במענה־לשון רפה על השאילה בשלומו, הדוחה ב“לך ושוב” ללא טעם ונימוק, המביט אל הקהל בעיני־זכוכית, פקיד כזה פוגע ממש בכבודו האנושי של כל פרט ופרט, ואין בני אדם רוצים למחול על כבודם. אפילו הם רוצים אין כבודם מחול. ומה גם בני ישראל, שהם רגישים מאד בנקודה זו, שכולם בני־מלכים, או כולם חכמים לפחות, שאין כבודם מחול.

כל מי שנכווה פעם במבטו הרשלני של אחד פקיד, נושא בחובּו עלבון זה כצרבת בלב, ושוב אינו שוכח ואינו סולח, והריהו רוטן ורוגז. וכל פעם שהוא שומע ריטון על פקיד זה או פלוני, מצטרף אף הוא אל המקטרגים ומוסיף נופך משלו מנסיונו האישי. וכך נופך לנופך מצטרף לרינון כללי, לריטון בצבור, לפזמון חוזר ונשנה בפי להקת מתלוננים, העושה לו כנפיים, כדרך כל מה שאין לו רגלים, המכריז ומודיע, שהפקיד הוא ראש לחבלנים וגדול המזיקים. הפקיד, הפקיד.

נמצא שאף פליאה זו נתישבה לכאורה, אם כי בדוחק, אבל רק לכאורה, ועדיין אין להבין: מפני מה כל פעם שיוצאת להקת המקטרגים לכלות את חמתה בצבור הפקידים, אין נמצאים גם מליצי־יושר לפשפֵּש בזכות הפקיד, למנות גם את זכויותיו, להרים על נס את אותו מיעוט, שאף הוא אינו מבוטל, של פקידים העמֵלים עם הציבור ביושר ובאמונה, העומסים על שכמם סבל הבנין, המכלכלים את מעשיהם בתבונה ובמאור־פנים. המקיימים יום־יום ושעה־שעה אהבת הבריות, מלאכה שאינה קלה כלל, הנושאים בטרחם ובריבם שליהודים צפופים, שאינם מלומדים במשמעת, ואינם מבורכים בסבלנות, שכל פרט מהם שעתו דחוקה לו ביותר, וענינו נראה בעיניו דחוף מאין כמוהו. כל אחד מכיר מנסיונו האישי גם את טיפוס הפקיד הטוב, המתון, המאיר פנים, הסבלן, המסדר ענינים סבוכים בניחותה, המתיר פקעת ביד קלה, השׂשׂ לעזור. ואף השׂכל מחייב שטיפוס זה חי וקיים, והוא מצוי, ועליו עומד הבנין הישובי, והוא היסוד שלו, והוא עמוד חיינו. ואילולא הוא, היה הכל מתפורר, או ששום מוסד לא היה יכול כלל לצמוח, לא כל שכן לשגשג. כיון שאף על פי כן עשה ישוב זה חיל רב, מכלל שיש יד אמונה של קומץ לא קטן כלל וכלל של פקידים ואמרכלים המנצחים על המלאכה. ומפני מה אין זוכרים אותו מנין לא קטן של חסידים ואנשי־מעשה ובעלי יושר ואחריות ומצפון שבקרב קהל הפקידים?

הקשיתי כמה קושיות לא על מנת להניח את הענין בצריך עיון, אלא בשביל להרצות לפניכם תירוץ משלי.

וכך הוא הדבר.

לעולם זקוק כל ציבור למי שהוא שישמש לפניו בתפקיד שעיר לעזאזל. בכל זמן ובכל הארצות בוחר לו הקהל איזה חוג של בעלי־אוּמנות ומייחדו לעצמו כנושא לשנינות, להלצות, לרוגזות ולטענות ומענות, אף לחרפות וגידופים. פליאה היא ואינה פליאה. על הרוב עולה לבחירה הזאת דווקא חוג של בעלי אוּמנות מועילה הנחוצה באותה תקופה לישוב העולם ולבנין החברה. מן הסתם תופעה זו מחוייבת מתוך איזה חוק לא נודע לפי שעה, הפועל במערכת החיים הצבוריים. נאמר, אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה. ואולי צריך לנסח גם פסוק כזה: אבן היתה לראש־פינה בידי הבונים מאסו שוכני הבנין. כך הוא דרכם של הבריות. הם מגלגלים את כל הלצותיהם ושנינותם ואף שופכים את חמת זעמם על הרוב על אותו חוג או מעמד אנשים, המשמש באותו זמן חוט השדרה של החברה או הנושא בסבל הבנין הרבה יותר מכל החוגים והמעמדות האחרים. צאו וראו, מי היה במשך דורות שם־דבר של גנאי? המוז’יק הרוסי והאכר בכל יתר הארצות. משביר הלחם והפרי והחלב והיין הטוב. וכלום מה משמעו של בויער? בור ועם הארץ. אף המלה עם הארץ אומרת משהו. עובד האדמה, הצמוד לארץ המולדת, הוא בור ועם הארץ. הדיוט במחילה. מלמדי־תינוקות היו במשך דורות היָכין והבועז של המוני ישראל בתפוצות הגולה. בזכותם נתקיימו פזורי ישראל קיום של אורה ותורה וכבוד אנושי. אך המלמד עצמו נחל אי־כבוד. המלמד היה שם־דבר של בטלן וכסיל ומבלה־עולם. צבור המנגנים בישראל, שבזכותו לא דעכו ניצוצות השמחה בחיינו, הושפל לדרגה של חזנים וכלי־זמר. זהו הענין, הקהל כפוי־טובה. העם, בחשבון הסופי שהוא, אגב, חשבון שאין לו סוף, אפשר שהוא אוחז בידו מאזני־צדק ומשלם לנדיבים, בעולם הזה או בעולם הבא, לפי פעלם. אבל הקהל הוא על הרוב כפוי־טובה. כיון שהוא רואה שחוג פלוני מושך בעול, נעשה שכיר יום בחינת יששכר להיות חמור גרם, מיד הוא עומס עליו משאות לרוב ואף מצליף עליו בשוט לעגו או בשוט הריטון וההתמרמרות. אתה, חוג פלוני, שניתנה בידך עמדת־מפתח, אל תהיה עצלן. הרי אתה בעצם בטלן, ועליך לכל הפחות לעבוד כדבעי, להטות שכם, להיות מסוּר ללא שיעור, וותרן לאין גבול. ממך יידרש להיות צדיק גמור. ואם אתה מחנה, מן הדין שכל המחנה שלך יהי טהור.

כן, מן הפקיד יידרש. רצוני להבהיר את האמור כאן, שלא יהיה מקום לגלות בדברי פנים שלא כהלכה. אין ברצוני לומר, שעמך הפקידים כולם צדיקים, אבל אומר אני, שבוודאי ובוודאי אין זה מעמד שכולם רשעים. יש הרבה טובים, הרבה ישרים, העמלים עם הצבור באמת. אף הקהל יודע זאת. הקהל אוהב בסתר לבו את פקידיו, כלומר, יש לו טינה בלב על פלוני ופלוני הפקיד. אך מבין הוא בסתר מחשבתו, שמעמד הפקידים בזמן הזה ובתנאים האלה הוא מעמד מרכזי, אחד העמודים החזקים, אשר עליהם נשען הבית כולו. לפיכך מחמיר הקהל בדינו, רוטן, מתמרמר, מגנֶה, מונה מומים, מגזים ומפריז. אפשר עושה זאת הקהל במחשבה תחילה, ואפשר הוא עצמו אינו חש ומרגיש, אבל, מזלו חש, שכאן, בנקודה זו, מרכז. זו היא נקודה שיש בה הרבה חיוּת, הרבה כוח, הרבה יוזמה יוצרת. וכיוון שהאנשים האלה אין להם על הרוב יש בעסקי־שווקים והם כביכול יושבי־אוהל, ספונים בתוך הלשכות, חובשי כסאות, בטלנים חביבים כביכול, מן הדין שיהיו אנשי־יושר, כולם אנשי־יושר, עד אחד טהורים וכשרים. וכל פעם שהקהל נתקל בפלוני בן פלוני הפקיד, שאינו נוהג כהלכה – ואף טיפוס זה מצוי בעוונותינו הרבים. מצוי במספר לא קטן כלל וכלל – הריהו שופך את חמתו על צבור הפקידים כולו.

קיים כנראה, חוק מסתורי: כל חוג אנשים שיש בו נופך של “אתה בחרתנו”, נתבע על ידי הקהל למנה גדושה ומובחרת של יושר ונקיון־כפים. עם חוג כזה ממצים את חומר הדין ועושים את הכלל שלו ערב לכל פרט ופרט. הוא נתבע להיות ממלכת כהנים. כן, ממלכת כהנים, מכהנים בקודש, עמודי־החברה.

וכלום אני צריך להטעים את המובן מאליו, שאף אני לא באתי להקל, כי אם להחמיר. צבּור הפקידים בישראל בזמן הזה ובתנאים האלה, שהמנגנון הוא הכוח הראשי הפועל והמקיף את כל רשויות החיים, חייב להיות צבור של בני טובים, חייב לשאוף למידה של שלימות, שאינה, אמנם, ניתנת על נקלה, אבל אינה בגדר הנמנעות. ריטון זה שאינו פוסק של הקהל אף הוא סימן טוב לציבור הפקידים. את אשר נאהב נוכיח, עליו נשפוך את חמת זעמנו, בו נתלה רוב תקלותינו. סוף־סוף דעת הקהל כלום אל מה היא שואפת? לתיקון, לתיקון.

התור והפקיד

הכל תלוי במזל, לרבות צרות ופורעניות.

יש צרות ותקלות, או מומים ופגמים, שמתריעים עליהם יודעי־דבר לטכּס עצה כנגדם ולעקרם משרשם או להעמידם על מיעוטם לפחות. וכנגדם מצויים לקויים וכשלונות ומראות נגעים בחיי החברה, שאף הם סורם רע והשפעה נפסדת יוצאת מהם על הכלל ועל הפרט, ואף על פי כן אין תוהים על מקורם ואין מעיינים כלל בתיקונם, משום שאין נותנים את הדעת עליהם או מתעלמים במתכוון ממציאותם. עליהם קיים איזה הסכם חשאי בציבור, שלא כדאי לטפל בהם או שאין שום עצה כנגדם או שצרה זו מאליה תעבור. אך הצרה אינה עוברת – והמכשלה, שנוהגים בה הזנחה, בין בשוגג בין במזיד, עושה בינתיים את שלה: היא מכרסמת את לב הבריות וממררת את הנפשות.

התורים המרובים, שאדם מישראל מבלה בהם רוב שעות של יום – וסתם אדם מישראל פירושו כאן בת־ישראל היינו, עקרת הבית, ואף כל אזרח בישראל – הם בגדר צרה מוזנחה זו שהכל נושאים בסבלה ואין נותן דעתו להתעורר ולעורר לפעולה כנגדה. צועקים על השוק השחור, על בזבוז ממונו של ציבור, על ריבוי השליחים, על רשלנות במנגנון השלטון, על רוב חזיונות נפסדים אחרים, אבל לא מצאנו שום התעוררות ציבורית, ואף לא התעוררות של מחשבת יחידים, לטפל בצרת התור, שאינה כתובה בשום תורה, שהכל נאנקים בעוּלה ואין דואג לתקנה בשרשה או להפחית את שיעורה. משל התור גזירה היא מן השמים והוא מונח בטבע התנאים הקיימים – ובטבע אין להילחם.

מסתבר, שאין הדבר כך. אין שום גזירה מן השמים, שאין ביד האדם – המדובר כאן בציבור אדם – להמתיקה ולהמעיטה, אלא שהענין הזה אינו נתון למתן עצות של יחיד זה או אחר. גורמים ציבוריים, אילו נכנסו לעובי הענין, היו בוודאי יכולים לתקן מעט או הרבה. ולדידי: הרבה. אבל הגורמים הציבוריים אינם עוסקים כנראה, בקטנות כאלה. הם עסוקים על הרוב בשיקולים רחבים ובסיבוכים עמוקים, באיזון־כוחות ובתפיסת עמדות־מפתח, בחלוקת ספירות־השפעה ובמיקוח על משרות. מה להם ולפכּים קטנים של טרדות יום־יום? מה להם ולזוטות של בזבוז רגעים יקרים, שעות־חיים שאין להם תמורה, ימים ושבועות, על עמידה בתורים לשם קניות מצרכים, לשם נסיעה באוטובוס ואף לשם תשלום מס־הכנסה וכל מיני־מיסים או קבלת פתק לקופת־חולים או לשם היתר־כניסה לפלוני החותם על דרכון?

הגורמים הצבוריים אינם עוסקים בקטנות כאלו. והתור הוא תור. משול התור לגשם דולף. הוא מוצץ את העצמות. הוא מוצץ את הזמן; הוא מוצץ את מעט השלווה שבנפש; הוא הורס את העצבים; הוא משבר וממגר את הגשרים הרופפים, המהווים יחסי הבריות בזמננו. אדם המבלה כמה שעות ביום בעמידה בתור עלול להיעשות בעל מרה שחורה, ומכל מקום רואה־שחורות; מאור פניו מסתלק הימנו. הוא נעשה רגזן וחשדן. סופו שהוא נהפך לאדם בלתי חברותי, לקוי מבחינת אזרח.

עד כאן התור – ומה ענינו של פקיד לכאן? יש ענין. וזהו הענין.

התור לעצמו הוא צרה גדולה. אבל אם נביא בחשבון את העיוותים המתרחשים והגניבות הנעשות בתוך התור גופו, הרי התור לעצמו הוא רק חצי צרה, משום שיש אנשים, שנגזר עליהם לעמוד תור וחצי. ויש פִקחים, שיודעים להסתדר, העומדים פחות מתור שלם, או שעומדים רק חצי תור, או שאינם עומדים כלל. הם מסתדרים. הואיל והללו מסתדרים ונמצאים, מעשה־כישוף, בראש התור, באים אחרונים והולכים ראשונים, הרי על כרחם של המקדימים להיסוג שלא מדעת או מדעת, קצת מעלות לאחור. הראשונים הם אחרונים. כאן מעין תור הפוך. הדברים ידועים. ואף על פי כן הם מתרחשים כמעט בכל תור. המקופחים צועקים חמס – אך מי שומע להם? המסתדרים אינם מתפעלים כלל. המוחים מוחים והללו עושים את שלהם. ולפי שהללו עושים את שלהם, רוב מוחים אינם מוחים עוד, אלא מקבלים את קיפוחם בצידוק הדין, משמע, סדר עולם, ועל סדר עולם אין מקשין.

אין מקשין ואף אולי אין צועקין בפה. אבל הדם צועק. התור הוא ענין מר. אך מר הוא שבעתיים מחמת אי הבטחון וחוסר הסדרים, השׂוררים ברוב תורים. אתה עומד ואין בטחון שתגיע בשעתך, שלא יקדמך אחר. די לעומד בתור שהוא מפחד שמא יקדמנו אחר – וממילא עיניו מתרחבות. יש שהוא רואה צל ערום כערום ממש. תמיד מדמה הוא שמערימים עליו. עצבנותו גוברת והולכת. התורים הם, אם אפשר לומר כך, משתלה של עצבנות, חשדנות, רגזנות, של הפצת הדעה הנפסדת, שאדם לאדם שועל. התורים המוזנחים, הפרועים, הפרוצים, כפי שהם מתקיימים בישראל, משמשים בית־ספר לגדל אזרחים לקויים, אנשים בלתי־חברותיים. התור עלול להרוס מה שהמדינה בונה או מחוייבת לבנות. ורעה זו נעוצה עיקרה בחוסר הבטחון שיש סדר, שיש דין ויש צדק בתור.

דרך כלל האזרח מבחוץ והפקיד מבפנים בתוך התא או ליד השולחן, הכל נדחקים אליו; הכל צריכים לו; מצפים לקבל ממנו משהו: פתק, בול, כרטיס, מכתב באחריות, כתב אישור החתימה או אשרה לבוא לפני ולפנים אל היושב על “הכסא”. הפקיד הוא בשעה זו המשפיע, אליו מצפים. והקהל עשוי לקבל אותה שעה ממנו לא את השפע, כי אם גם הוראה והדרכה. המקופח והנגזל בתור בדרך הטבע מהו עושה? הוא מביא את עצומותיו לפני הפקיד. והפקיד מהו אומר? אינו אומר כלום; מתעלם מן השערוריה: כלומר, מה הענין הזה נוגע לי? או שהוא אומר מפורש: הסתדרו בעצמכם. משל כאומר: פשטו את ידיכם בגדוד וכל דאלים גבר. נניח, שאין הוא אומר כך ואף אינו מעלה דבר זה במחשבתו. אלא הוא סבור כך: אין זה מתפקידי, אינני שוטר; אינני סדרן; לא לי לעמוד על משמר המוסר הצבורי. בערך כך חושב הפקיד.

ועל כך אני חולק. ולשם כך אני כותב על הפקיד והתור. לי ברור הדבר, שהפקיד וכל איש אחר העושה במלאכה שלו, חייב להיות בּה־בשעה גם שוטר, גם סדרן, גם שומר נימוסים וגם שוקד על המוסר הציבורי. כולנו חייבים בכך, משום שכולנו מצווים להיות אזרחים טובים. אזרח טוב משמע כולו טוב, כולו ער, כולו שוקד על טובת הכלל. רואה הוא ערמת־אשפה קטנה בקרבתו – יעמוד אזרח ויפנה אותה. אסור להיות איסתניס במקום ובשעה שיש סכנה לשלום הציבור. תורים מוזנחים, פרועים, פרוצים – אין סכנה גדולה מהם לשלום הפרט והכלל. התרשלותו של האדם היושב בתא, להגנה על הצדק בתור, דומה לרשלנות האזרח, שאינו רוצה לעזור לממשלה בגִלוי העבריינים. כלום לממשלה אנו עוזרים? אנו עוזרים לחוק, לצדק, ליושר. כל אדם חייב להיות סרסור לדבר מצוה.

רוח פרצים גדולה

רוח היא דבר טוב; אף עשיית פרצים היא לפעמים דבר טוב ומועיל, כשהמקום והשעה צריכים לכך. אבל לא נוח כלל לשבת בתוך רוח־פרצים, על אחת כמה וכמה גדולה. ואילו ישובֵנו הקטן שרוי בזמן האחרון ברוח־פרצים מתמדת כמעט של… אמנות גדולה.

בכרכים שמעבר לים, מכל הבירות הגדולות שבעולם, באים לסוכת ישראל הקטנה אושפיזין רמי־מעלה, כנרים, פסנתרנים, שחקנים ומנצחים, רקדנים וחכמי־פנטומימה, מומוסים ועושי־נפלאות אחרים ומזכים אותנו במיטב תרומתם בעד מיטב כספנו. והקהל שלנו אינו מבייש חס וחלילה את אורחיו הנכבדים מגדולי הדור. מה הם נוהרים אל במותינו, כך אנו נוהרים, זורמים ממש אל אולמותינו. אנו נהנים ומברכים ברכת הנהנין, מתפעלים מאד. מוחאים כף, צועקים “יחי!” ומבקשים “הדרן!”. הכל טוב ויפה. אבל שאלה היא אם אין זה טוב מדאי ויפה רב מדאי?

לא נדבר על חסרון־כיס. אף פרשת הדויזים היא חמור מאד ואין לזלזל בה, שכן כל לירה שמוציאים ממדינת ישראל מוציאה אוכל מפי ילד. וילד לעולם עדיף מאמנות. ואילו כל האמנים אניני־דעת הם היו מביאים אלינו לא רק את כשרונם, כי אם גם קצת הבנה אנושית לאותו ישוב, הבונה את עצמו מתוך קטסטרופות, המקבץ את גלויותיו ועושה מדינה כמעט יש מאין. אך אם אין אמנים אורחים משגיחים בכגון זה יש לעורר על כך את שושביניהם ומשמשיהם המקומיים. מה גם שרוב האמנים הגדולים הבאים אלינו הם במחילה בעלי־תאוה גדולים לממון ולפעמים מחייבים את המוני הצמאים לתרבות במסים כבדים. ולא די שמרוקנים כיסים, הם מרוקנים במהומה אוּשפּיזונית זו גם אילו לבבות. הרבה תמימים, מועמדים לפי עצם טבעם לאכזבות בין לצורך ובין שלא לצורך. מתאכזבים קשה באמנות בת השמים לאחר שמתברר להם, שאף בעלי הכשרון הם אנשי־כושר לעסק ולהקזת כספים, ונמצא שהעסק הוא תכלית הכל. מכאן ועד כפירה גמורה ב“דופק” רק צעד כחוט השערה.

אלא שאין אני בא לדון בצד הגשמי שברוח הפרצים, כי אם דווקא בצד הרוחני שבה, בהשפעה הטובה או הלא־טובה היוצאת ממנה. יש מקום, לפי דעתי, לשאול: היקום יעקב, היעמוד ישראל במעמסה יתירה של כשרון הנופלת עליו, במהומה גדולה של עשירות שממיטים עלינו? לעתים מזכים אותנו בשופרא־דשופרא־דשופרא. אבל יתכן לשאול: מה כוחנו כי נוכל לעמוד ביבוא הנפרז הזה לעכל כל זאת, לעכל למזל ולברכה ולהצלחה? כלום כוח אבן־יקרה כוחנו, שנוכל לראות כל כך הרבה אבנים טובות משתפכות על במותנו, שנוכל לקבל שפע רב כזה של אמנות גדולה? גשם־נדבות בודאי מפרה, אך מטר עוז סוחף את קרום האדמה הטוב וגורם שדפון. ולנו אין נותנים נופש והפוגה, אלא זה בא וזה יוצא, זה יוצא וזה בא, עוד זה מדקלם, שר, רוקד, מנגן וזה בא. אין אנו מספיקים לעכל את מזון האלים הזה ואנו כורעים ונופלים לפני אליל חדש. כלום מדרך הטבע שיהיו בני־אדם נתונים תמיד במצב של ערב־כורעים או במוצאי־נופלים? כלום יכול לב לכלכל מנות גדושות של התפעלות ללא כל תקלה?

אין צריך להסיח את הדעת מן הצד השני של מטבע ההתפעלות, והוא רגש ההתבטלות. כל פעם שאנו מתפעלים מזולתנו הננו מתבטלים לעצמנו. קול מחיאות הכפים לגדולים מעלה תמיד בת־קול של הכאה באגרופים על הקטנים. הקשיבו לשיחות הבריות המשולהבים מהופעתו של אחד גדול, “כוכב” מחוץ לארץ, בשעת ההפסקה ותשמעו לרוב מעין חרוז החוזר: ואלא מה? שלנו יודעים משהו? אילולא האורחים החשובים היינו קופאים ומתנוונים בפרובינציה זו.

אף אילולא החרוז החוזר הזה, המגלה צפונות־לב, קל לשער, שאותו בולמוס אחרי האומנות הגדולה, הבאה אלינו מחוץ לארץ, יש בו לפחות שמינית של סנוביזם, וקרתני דווקא, מלבד השמינית השניה של יצר טוב או יצר רע להשתחוות ל“כוכבים” ולמזלות.

הסנוביזם אינו פגם גדול, אם הוא כרוך בכוח, בבטחון־עצמי, בעושר שבבית, כלומר, בבית הנפש. הנטיה לכבד, אף לכבד יותר מדאי, אלים ולנהות אחרי אורות קורצים ממרחקים, עשויה להעשיר ברוח את העשיר מתוך עצמו ולעצמו. דרך משל, בני עמים חזקים ועתירים בנכסי־רוח כל מה שהם שואלים מאחרים משמש רק לרווחתם ולהגברת כוחם. אין חשש שהם יתבטלו בשל כל לקיחה ולקיחה או שיגיעו לידי נפילת המוחין על ידי שהם מקבלים השפעה מגדלות המוחין של זרים. אולם בני עמים עניים, כיון שהם נכנסים לרשות הזרים ומטיילים ארוכות בפרדסי גויים אחרים, מיד הם מתחילים לקצץ בנטיעות משלהם. אין הם מקבלים השפעה, אלא כורעים ונופלים. אין הם מתחממים לאורם של שביבי המרחקים, אלא פשוט נשרפים. יש חוק טבעי שאין להעקיפו: דל מחוּייב להיות גאה, ואם לאו הוא נרמס. התינוק מצווה להלך על רגליו דווקא, ללא משען, ללא מקל, להרגיל את עצמו בהליכה. הבאים בימים אינם צפויים לקלקול מן המקל; התינוק שרגליו רופסות, כן. הבריא יכול לעמוד גם ברוח־פרצים חזקה; חולה: לאו.

ה“כוכבים”, שהם אושפיזין באים ממרחקים. אי אפשר שלא ירמו אותנו במידת־מה, שלא ינחילוּנוּ איזו אכזבה, שלא ירוששו אותנו מצד זה כל כמה שהם מעשירים אותנו מצד זה. הכוכבים לא צמחו מתוכנו וגידולם לא נעשה לעינֵינו, לפיכך אפילו הם מזעזעים ומרעישים אינם מגדלים ומרוממים אותנו. הם לחם הפָּנים, אבל גם לחם־חסד. הם עוברים ביעף עלינו ונראים לנו כיצורים מעולם אחר. אין אנו רוכשים אותם בעמלנו. אולם לעולם אין לאדם באוצרו הרוחני אלא מה שנתייגע עליו. כשאנו קוראים, למשל, ספר של מחבר, שאין לו שם גדול, אנחנו מוכרחים לשפוט עליו מתוך מאמצי שכלנו. על כרחנו הננו מפעילים את כלי הנפש להעריך את הדברים לפי מיטב הבנתנו. אנו נמלכים בשכלנו ונתבעים להערכה פרטית ולסמכות אישית. אותה השעה היננו מתפתחים, כלומר, שכלנו נפתח, לבנו נפתח והיננו מתרשמים מן הנושא באופן אי־אמצעי. אף אנו מקבלים אחריות אישית על משפטנו. אין התפתחות בלי אחריות אישית. ענין אחר כשאנו קוראים ספר של מחבר בעל־שם, שרבים כבר גמרו עליו את ההלל, שעל ידי כך הננו משוחדים מלכתחילה מדעת הקהל. אין אנו צריכים כלל להימלך בדעתנו, הננו פטורים מכל מאמץ נפשי. כוח השופט שלנו אינו שופט עוד. הוא הולך מאליו בתלם. הוא נשען מדעת או מבלי דעת על אחרים. משום שאדם, אף מוחו, עצלן מטבעו. במידה שהוא יכול לאכול נהמא דכיסופא הוא אוכל.

רשאים אנו לומר בביטחה גמורה, שרבים משלים את עצמם בסברה, שהם ניהנים מן האומנות הגדולה של המפורסמים. לאמתו של דבר יש להם סיפוק, שזכו להיות שעה במחיצתם של מפורסמים, שמייחסים להם אמנות גדולה. להם גופם, בסתר לבם, ניחא יותר בקבלת שפע מן הכשרונות הבינוניים, ואף למטה מן הבינוניים, שקרובים יותר לרוחם ומוּשׂגים להם יותר. וכבר אמר מונטֵין: “רעיונותיו של סוקרטס מקובלים עלינו רק מתוך הכבוד שאנו רוחשים לדעת הכלל, לא מתוך הכרתנו. אין הם מתאימים לדרך מחשבתנו”. אף אמנים גדולים אינם מתאימים, אלא שיש אפנה כזו. בושה לפגר. והרי אנו בני־תרבות, וחס ושלום שלא יאמרו עלינו שהננו פרובינציה. הפחד מפני הקרתניות היא מידה קרתנית גמורה.

וזהו הקלקול שבבולמוס אחרי ה“כוכבים”. כמה חושים ניהנים מודאי מהם, חוש הרהב לא כל שכן. אולם חוש הבקורת מידלדל אצל עובדי ה“כוכבים” והסמכות האישית ניטלת לגמרי בהערכה. מידת הכנסת־אורחים, שהיא לעצמה מידה יפה, מחייבת לנהוג עין יפה באמן אורח ולסלוח לו חטאים, שעליהם הננו נפרעים מן הכשרונות המקומיים. אף אין אנו מספיקים לאמתו של דבר להעריכם כל צרכם ולעמוד כראוי על חולשותיהם. הם באים ביעף ועוברים בסערה. שמם מהלך לפניהם, ובימינו יש פרסומת שאינה מהלכת כלל, אלא עפה לפניהם. אנחנו נדיבים בשבחים ואדיבים במחיאות כפיים, מאירים פנים ונראים, או לא רק נראים, כי אם חוגגים באמת. אין תימה שרוב אושפיזין מתרשמים מאד מן הקהל הטוב שיש בפרובינציה, ואף הם מגזימים לא מעט בשבחנו ואומרים שאין קהל שוחרי־אמנות כזה בעולם כולו.

הנדיב מכאן חזקה עליו שהוא כילי מכאן. עין יפה זו, שאנו נוהגים באורחים, ממילא אינה יפה כלל לגבי הכשרונות הצעירים או שאינם צעירים בני מקומנו. זהו כלל גדול: הטוב רב מדאי לזרים רע לקרוביו. ואין אנו צריכים כלל להישען על כללות. הדברים ברורים למדי לפרטי־פרטיהם. אמני המקום בוכים למשפחותיהם. הם מוזנחים, מקופחים, מבוישים ממש. הם פשוט בפשיטוּת מוכרחים לצאת לגולה. הם יוצאים לגולה, אבל גם מדינתנו הקטנה עלולה להיעשות גולה, היינו, מדינה גלותית, מין ישראל שאינה בת־ברית, מולדת־חורגת. כלום גולה היא דווקא עניה, דלה, עלובה? אפשר שתהא גולה של עושר רוחני, גולה של אמנים גדולים הבאים אלינו בשפע, גולה ש“כוכבים” רבים מכל הארצות יעופו לכאן כיוֹנים אל ארוּבּוֹתיהן. הרי יש לנו קהל שוחרי־אמנות כזה, שאָמנֵי כל הארצות קושרים לו שבחי־שבחים. נהיה קהל טוב, טוב, טוב, טוב לכל, ורע לעצמנו. נדיבים לאחרים ואכזרים לבנינו. נאכל כל פרי עץ הדר מן ה“יבוא” החשוב ואת ה“קטיף” שלנו נזניח. ובאמת לא כדאי יהיה לנו לבזבז לא ממון ולא תשומת־לב לקטיף שלנו, אם טוּב כל הארצות יביאו לנו באניות ובמטוסים.

זהו הענין, בשעה שאנו נדחקים במרוצה אל האולמות לשמוע אל הרינה ואל הנגינה או לחזות במשחקם של ה“כוכבים” הננו תוך כדי כך רומסים ברגלינו את שתילינו הרכים. אין זה ענין רק של בזבוז דאֶויזים [=מטבע זר], כי אם גם של בזבוז כשרונותינו. כל זמן שאנו מטפחים את נטעינו אף אנו עצמנו מתפתחים עמהם, כדרך שהאמהות גדלות עם ילדיהן ומקבלות לקח ונסיון־חיים מתוך הטיפול בילדיהן וכדרך שהמלמדים מכל תלמידיהם משכילים. כך עם מעשיר את רוחו על ידי כך שהוא מוציא מתוכו כשרונות ומחנכם ומגדלם ומנשׂאם. מי עשיר ממי ברוח טובה וישרה? זה שמטפס על הרים גבוהים וזן את עיניו בלי הרף בנופים יפים, או שמחזיק בחלקת־אדמה קטנה להוציא ממנה גידולים? כשרונות קטנים אינם מבריקים, אבל הם מחממים את הנשמה, אם הם גידולי־מכורה וקרובי־משפחה; הכוכבים, שהם אושפיזין, מבריקים, אבל אינם מחממים את הנשמה; אפילו הם מזעזעים אינם מחוללים מהפכה בנפש. אין עם עולה לגדולה רוחנית על ידי שהוא לווה מכל גוי וגוי וממשיך על עצמו שפע רב של כשרונות, שלא צמחו מאדמתו ואין בדעתם כלל להתערות באדמתו. אורחים פורחים משולים לצללים פורחים. הם אינם מרווים את הנשמה, אך מצמיאים אותה. לכל היותר הם משביעים את רגש הסקרנות ומספקים את היצר הסנוביסטי. אין אדם נעשה אדם גדול על ידי שנתלה באילן גדול או מטפס ועולה על הר גבוה. וכך אפשר לשמוע הרבה מנגנים גדולים ואף לקרוא ספרים רבים, ודווקא מפורסמים מאד, ולהתפטם בידיעות לרוב ובחדשות־מדע אחרונות למכביר, ולהיות נעוּר וריק מִנְגינה ומחכמה ובוּר בנשמה.

אף דבר זה גלוי וידוע, שהרדיפה אחרי מפורסמים מעוררת צמאון בלתי פוסק. בה במידה שהיא גורמת לביטול היש הן של עצמו והן של הקרובים לנו.

וכלום מה היה חטאו של טנטלוס מלך פריגיה? הוא התאכזר לבנו. ועל כך נענש בחלחלה עולמית. עד צוארו הוא עומד בתוך המים ואין הוא יכול לשבור את צמאו. ממעל לו תלויים פירות מלאים עסיס ואין הוא יכול לטעום מהם והוא רעב תמיד. כיוון שהוא רוצה לקרב את שפתיו אל המים הם בורחים מפניו; רק הושיט את ידו אל הפרי, זה קופץ ומתרחק ממנו.

הרדיפה אחרי אנשי־שם ממרחקים גורמת לעם יסורי טנטלוס. אין הוא בא לְעולם לא לידי שׂביעה ולא לידי רוָיה. רק פרי המולדת נותן חיים של אמת; רק באר מים חיים של המכורה מרווה את הנפש. הישיבה ברוח־פרצים של אמנות היא ישיבה בשער חירוק השינים.

בדיחה חסידית אומרת: החוטאים בעולם הזה בריקוד עם נשים נידונים בעולם הבא לשהות ימים ושנים במין גיהינום של ריקודים, שבו מצוּוִים גברים ונשים לרקוד יחד תמיד וללא הפסק.

חוששני שנגיע במדינתנו למין גיהנום של אמנות. שכל בני ישראל יהיו נידונים להיות צרכני אמנות, שאינם שובתים אף לרגע מקליטת אמנות. לקיים באמת מה שנאמר והגית בו יומם ולילה.

ב' שבט תש"י.

האנשים שלנו

סח לי חבר אחד, ותיק מני־אז וחלוץ עד היום:

הרבה נסים היו לנו בזמן האחרון, ונס המדינה הוא גדול מכולם. אך ברצוני להעלות לפניך על נס, נס נוסף אחד, שאין רבים מרגישים בו, אם כי אינו כלל מן הפחותים במעלה, והוא האנשים שלנו. רצוני לומר, סגל האנשים שלנו, כלומר, סגל אנשי־מעלה ואנשי־דרגה שלנו, שקמו לנו, כמו צמחו פתאום מתחתיהם, בן־לילה ממש, עם תקומת המדינה.

הרי שנינו מודים שבראשית היה האדם ועיקר הוא האדם ושהרכוש היקר ביותר שיש למדינה היא נפש האדם אשר בה. והנה קם ונהיה הפלא הזה: יש למדינה אדם, היינו, האדם הנכון במקום הנכון. לכל מקום שאתה פונה, בהנהגה מדינית, בכל הנהגה אחרת, בכלכלה, בתרבות, בתחזוקה, בפיקוח על נוהג ומשטר, בבית המורשים, בועדות־חקירה שונות, שהוטלו עליהן משימות נכבדות לגלות רשלנות והזנחות וכל שורש רע עד לעינוי האסיר ולביזוי צלם האדם, לכל מקום שאתה פונה אתה מוצא סגל אנשים מומחים, יודעי־דבר ואוחזי בהגה, אוחזים, אני אומר לך, בהגה ותופשׂים את השלטון, כאילו מלידה ומבטן באו לעולם על מנת לשלוט, להנהיג, לכוון ולהדריך. הוא שאמרתי לך: האדם הנכון במקום הנכון, המשכיל אל תואר ואל דרגה, היודע גם כן להעמיד כל אחד במקומו, איש על מחנהו ואיש על מעלת משכורתו.

אזכרה ימים מקדם כשאנחנו צעירים היינו. בודאי שבטלנים היינו. אי, אי, בטלנים. בטלנים בחסד עליון. גבולות לא ידענו. לא גבולות ליום עבודה ועמל ולא גבולות ומחיצות בין אדם לרעהו. היינו עדת חברים. משפחה אחת היינו. שבי־ציון. כולנו פועליו של עם ישראל. לא ניכר מנהיג ועומד בראש בפני חבר מן השורה. במושגים של זמננו אפשר לומר שהיינו בגדר ערב־רב. לא תואר לנו ולא מדים, לא שום דש בבגד, ופעמים אף לא בגד, קל וחומר לא כל אות הצטיינות. ציוֹן היתה לכולנו אוֹת הציוּן. ואין צורך לומר, שלא היו בקרבנו בחירים, אבל כולנו היינו בחורים כהלכה ונבחרים כולם יחדיו לסבול כל מחסור בשקט ובבת־צחוק ובריקוד־עליזים. אזכרה ימים מקדם. בטלן הוא מי שמביט לימים מקדם ומעלה בזכרון נשכחות. אשר חלף לא ישוב עוד. מוטב נפנה את מבטינו אל המעשים בהווה ונזוּן את עינינו ביפה־נוף של עכשיו, ואין יפה־נוף כיפה־נוף שבאדם. אני על האדם מדבר, על האדם החדש, על מעמד־אדם חדש, כולו בגדר סגל ומרום־עם, שצמח לנו עם תקומת המדינה. עליו אני מדבר, ועליו אני מודה שבע פעמים בכל יום לזה שחולל לנו פלא־נס זה.

חושבני שאני צריך להוציא מלבך טעות אחת, שלא תגלה בדברי פנים שלא כהלכה. אינו מתכוון לאותו מנין קטן של אישים מצוינים, האוחזים בצדק ובמשפט את הגה מדינתנו, לאותם ראשונים במעלה, שהם באמת ותיקים וראשונים בציון ואף בעלי־מעלה הם. הרי הללו לא צמחו לנו עם תקומת המדינה, כי אם הם ושכיוצא בהם, חולמים ובונים, מפעילים ומעפילים, הצמיחו לנו את המדינה. אולם חידוש גמור, פלא־נס ממש, כאמור, הם אותם אנשי־מעלה ורבי־עלילה, יודעי בינה לעתים ותופשׂי־הנהגה בכל שטחי החיים, מפקדים ומנהלים, מדריכים וראשי מוסדות, מזכירים ומנצחים על מנהלות וכל מיני מומחים לטקסים ולמגעים דיפלומטיים או ליצירת בסיסים למשא־ומתן מוקדם על אודות מגעים דיפלומטיים, שקמו לנו פתאום ובבת־אחת, בן־לילה ממש, עם ביסוס עצמאותנו. הללו באמת חכמי־מדינה הם, שכן מולדם חל עם הקמת המדינה, ועד שהיא באה, גם הם לא היו, ולנו, לכולנו, לא היה כל מושג על קיומם ועל רוב כשרונותיהם המזהירים הצפונים בקרבנו. רצוני לומר, שהאנשים עצמם היו גם היו, היו בודאי. אנו בעיני הבשר שלנו ראינו אותם, מאחר שהם התהלכו בינינו. כל אחד מהם היה כאחד מאיתנו, אנשים מן השורה לכאורה. אבל ראה פלא, כיון שהמדינה נצרכה לאנשי־מעלה, לחכמי־תואר ולבעלי־דרגה, מיד נמצאו האנשים האלה במלוא המספר הדרוש. נתגלו כשרונות. חס ושלום שתאמר המדינה: חיפּשׂתי אנשים יודעי־דבר, חיפּשתי חכמי־מדינה והם אינם. לא, הם ישנם, ובמספר מלא וגדוש. לא יחסר המזג. משום שנס גדול, כלומר, נס נוסף, היה כאן, אם כי אין רבים מרגישים בו. נס אדם במקומו ואדם בעתו.

בדברי על אנשים שלנו אני מתכוון לאנשים חדשים מקרוב באו, מקרוב עלו לגדוּלה, מקרוב התבלטו והופיעו. מה שייך לומר הופיעו? הם הגיחו חיש־חיש והזדקרו מהר־מהר, באו ביעף, כפלגי־אביב הזורמים מעברים שונים, כן הם שטפו ובאו ותפשׂו משמרות וישבו על כסאות ונטלו לידיהם מושכות ודרבונות מצלצלים לרגליהם. כן. אנשי קומה זקופה, אנשי רגל גאוה, אנשי יד חזקה, אנשי דיבור חד ושלטוני־מנהליי. בקיצור, אנשים חמושים עוז וחשיבות מכף רגל ועד ראש. אנשים שכל הרואה בהם יכיר אותם במבט ראשון כי ראשונים לציון הם, סלתה ושמנה של המדינה הם.

ואפילו מי שלא נתברך, בטביעות־עין חדה יכיר בהם מיד, שאנשי־יחשׂ וגדולי־ מעשׂ הם על פי כך שלא אנשי־רגל, כי אם אנשי כלי־רכב הם. לפנים אמרו: האדם ניכר בכיסו, בכוסו ובכעסו. אולם כשבאה המדינה יש סימן־היכן אחד לאיש רב המעלה, שאינו מהלך עוד על שתים, אלא נישא תמיד על גלגלים וטס בכלי־רכב. הוא טס משום שאין לו פנאי, משום שהוא עסוק מאד ודחוף תמיד. פשוט מאד, רגליו אינן נעות עוד מאחר שראשו תמיד נע ונד בין תכניות גדולות חובקות זרועות המדינה.

סימן־היכּר שני לבני המעמד החדש, לאנשים שלנו, הוא הבטחון הזה, כלומר, הגישה הבטחונית הזאת לכל דבר, לכל אדם, וקודם כל למעלת עצמם, העמדה החשיבותית הזאת שלהם, המסתברת לעצמה, ולי דווקא קשה להסביר אותה לך, כלומר, מהי הנקודה המופלאה ביותר שמוצא אני בה. אוכל רק להגיד לך זאת: בעל קנאָה אני מטבעי. ולא בכל אני מקנא, כי אם בפשטות אני מקנא. צופה ומביט אני באנשים שלנו כיצד הם נוהגים את חשיבותם בתכלית הפּשטות, שהם מהלכים בהדר כמצדיעים כלפי עצמם, והריני אומר אשרי להם ואשרי לנו, שההשגחה זימנה לנו ברגע ההיסטורי הדרוש את האנשים ההיסטוריים הדרושים. אני קורא להם בשם היסטוריים הואיל ולנהוג כך בתכלית הפשטות את תכלית ההידור וההחשבה העצמית שלהם יכולים רק אנשים המכירים בעומק לבם, שיעוד היסטורי הוטל על שכמם וכל צעד שהם עושים הוא צעד היסטורי וכל כלי־רכב שהם מסיעים מוסע בין פסי ההיסטוריה. הם עושים תמיד היסטוריה ולכן כל עשייתם יפה וחגיגית כל כך.

ענין כלי הרכב נשתרבב לתוך דברי לא דרך מקרה. היה מי שחילק את האנשים שבזמננו לשתי מחנות: הולכי־רגל ומוסעים בכל־רכב. חלוקה זו טעונה תוספת הסבּרה. לא זו בלבד שיש בני אדם האנוסים ללכת ברגל מחמת שאין להם מכוניות פרטיות או שאין מכוניות של המדינה נתונות לשימושם הפרטי. אלא יש בני־אדם שאינם מסוגלים בטבעם להסיע את מעלת אישיותם במכונית בין לצורך ובין שלא לצורך. הם צועדים ברגליהם מתוך שהם צועדים, שאינם יכולים שלא לצעוד. הם הולכי־רגל לתיאבון, או לגמרי בפשטות. שלשם־מה ניתנו לאדם רגלים אם לא לשם הליכה. הללו אפילו מזדמנת להם נסיעה במכונית הם מתביישים קצת, נכנסים לתוכה במין רישול, יושבים בה כאילו כפאָם שֵד, ואם אינם רואים בעיניהם שד, הרי הם מרגישים חטא שבדבר. לא נוח להם במכונית. אך יש בני־אדם, שיש להם מעין זיקה של אַדנוּת, של התלהבות, של בטחון חשיבותי, למכונית הפרטית או כעין־פרטית, שלהם. כדאי לראות את הגישה, את העמדה, את הישיבה, שלהם במכונית. כיצד הם פוסקים ואומרים המכונית שלי, הנהג שלי. ובדומה לכך אתה שומע בת־קול של תפנוקים מפיהם כשהם אומרים: הסגן שלי, מנהל המשרד שלי, המזכּירה שלי, השָליש שלי, נושׂא כלים שלי. הכל שלי, התזכיר שלי, התזכורת שלי, התקציב שלי, חבר העובדים שלי, יום העבודה שלי, התיווך שלי, הנציגות שלי, שעות קבלת־אורחים שלי, מספר הטלפון שלי, שלי, שלי, שלך, שלי, שלי שלי. המדינה שלי. ואם אני כיניתי תחילה את הסגל הזה בשם אנשים שלנו, הרי הולם אותם באמת השם אנשים שלי, כלומר, אנשי שלי־שלי.

נחזור לעניננו. האנשים שלנו או אנשי שלי הם לפי ראות עיני הבטלניות פלא־נס. תמה אני: מי ילד לנו את כל אלה ואיזו השגחה טובה זימנה לנו את כל הסגל הזה בשעה הדרושה. כלום מה היינו עושים בלעדיהם? אילו כולנו עד היום ערב־רב של שבי ציון, שהיינו לשעבר, מתוך איזה חומר אנושי היינו מגייסים חכמים מומחים יודעי־דבר, יודעי־בינה לעתים, יודעי־טקס, יודעי־רכב, יודעי חשיבות, יודעים להלך בקומה זקופה ולצלצל בדָרבּן בשעת הצורך. יודעים לכהן במשׂרות רמות של נציגים ושגרירים ועורכי נשפים ברוב פאר ובשפך קוקטילים ובבזבוז נפרז של כספי המדינה העניה. ועל הכל היכן היינו לוקחים כל כך הרבה פקידים גבוהים נושאי איצטלות ומצוחצחי כפתורים, יודעי־פרסומת ומחליקי־לשון? מהיכן? מהיכן היינו ממציאים כל כך הרבה מטיפי־צנע, הדורשים צנע לפרהסיה ומקימים בזבוז בצנעה. היְינו, בצנעה של מאות אנשים המסובים אל שולחנות ערוכים כל טוב? מהיכן, שואל אני, היינו לוקחים כל בני החיל האלה?

שמעתי פעם סיפור המעשה המצלצל כבדיחה. וכדאי לך לשמוע אותו, מאחר שיש הרבה בדיחות, שרבים מצלצלים אותן כמעשים. ובכן, מעשה באחד העם שנזדמן לבית אמיד אחד, ולפי שהיה מעשן אותה שעה קם מעל שולחנו במוטרדות של מבוכה והיה מחפשׂ אחרי מאפרה להשליך לתוכה את עמוד האפר שנצטבר בקצה הסיגרה שלו. ולעיניו, בקרבתו ממש, ניצבה מאפרה. כיון שראוהו בני הבית בחיפוש המבוכה פתחו ואמרו לו: מר אחד העם, הרי המאפרה לפניך. אך אחד העם בשלו: עיניו סוקרות מסביבו ומחפשׂות אחרי כלי־אפר והמבוכה אינה סרה מעל פניו. כיון שחזרו בני הבית והורו לו על המאפרה הנתונה לשירותו, גמגם אחד העם בתהייה של סלידה ואמר: איני יכול להשליך את האפר לכאן. זו של זהב. מורגל אני במאפרה פשוטה.

לדידי זו היא בדיחה רצינית מאד, אנין הדעת בדומה לאחד העם אינו יכול להשליך את אפרו לתוך של זהב. אניני דעת מגזע אחד העם אינם יכולים להשליך אפרם לתוך כלי־הדר, אף את עצמם אינם משליכים לא על הכלל ולא על מה ששייך לכלל. בני הגזע של אחד העם אפילו כשהם יושבים בתוך מכוניתם הפרטית או הכללית־פרטית הם שרויים בתוכה כטרמפיסטים. טרמפיסטים הם לעולם, וטרמפיסטים שכאלה כלום יבנו לנו מדינה, שלפי השׂגת רבים היא צריכה להיבנות כסולם המעלות של דרגות ותארים ומשׂרות “ועליות” שמנות? ויש אומרים שהמדינה היא תורה הנדרשת בשלוש עשרה או בארבע עשרה מידות של דרגות ובשלושה עשר או ארבעה־עשר סוגי־מדים. לא, חביבי, אנשי אחד העם לא יבנו את המדינה. אני ואתה ושכמותנו גם כן לאו.

לכן, אומר אני, הננו חייבים לברך שבע פעמים ביום על הנס הגדול שהיה כאן, שצמחו לנו בבת אחת אנשים שלנו, אנשי־חיל, אנשי־כוח, אנשי כלי־רכב, אנשי־מאפרות־זהב, בני־עליה ממש, שהם צומחים ועולים ותופחים כמו על שמרים מיום ליום ומשעה לשעה. הנה פלוני, אתמול היה חבר והיום הוא מר בר רב אשי; אתמול היה איש כערכי, יחד עשינו תלם, יחד עמדנו בתור הארוך של האוטובוס הצבורי, ובאין ברירה רתמנו את הגוף לשני הסוסים האיטיים שלנו, לזוג הרגלים, ועברנו קילומטרים; אך היום, היום, הריהו סגן המזכיר לסגן הנשיא של מוסד פלוני; היום הוא ציר, שגריר, נספח צבאי. ואם דרושה תרבות, הריהו מומחה גם לתרבות. היום הוא מפקח על הרכוש הנטוש. היום הרת המדינה והמדינה זה הוא. ואם כי המדינה היא בעוונותינו הרבים עדיין קטנה. ננסית ממש. אבל הוא, הוא, אחד מהאנשים שלנו, הוא גדול, אדם גדול בעל שיעור־קומה גדול, לפי סולם הדרגות. הוא, מבין אתה, למד את המלאכה להרים קרנו שלו כאחד עם קרן המדינה. הוא, הוא, אומר אני לך, ברוך הוא.

ז' באדר תש"י.

דברים כפשוטם

א. להיות טוב

קל להיות אדם טוב. צריך רק להגיד: כי טוב. אתה טוב, הכל הוא טוב. אנחנו טובים. מה טובו. וגם זו לטובה.

על אחת כמה וכמה קל להיות אדם נוח. צריך רק לסלוח, לסלוח. ואף לא לסלוח, אלא להגיד פשוט, שאין על מה לסלוח, משום שאין חטא. כלומר, אין חוטאים, אלא יש אנשים רפופי־אופי ותשושי־רצון, העושים לפעמים שטויות. רצה לומר, אין כלל נתפס לדבר עבירה, אלא יש נתפס לחולשה. תמצא לומר, אף העבירות הן דבר של ממשות, הרי מי אינו עובר עבירה? כולנו חוטאים במידה שוה. ואם לא במידה שוה, הרי מי פחות ומי יותר. וכיוון שכל אחד חוטא במקצת, אין לשום איש הרשות לכנות את מי שהוא בשם חוטא או עבריָן, קל וחומר בשם רשע או פושע. היוצא מכך: או כולנו צדיקים או כולנו רשעים. מוטב נאמר: כולנו צדיקים, וכל התופס לשון אחרון הוא באמת צדיק. מכל מקום הוא אדם טוב ונוח.

ואם אתה אדם טוב ונוח ומבין בחולשותיהם של הבריות, הרי אתה גם מבין לחולשותיהם. וכלום מהי הבנה אם לא סליחה? אתה נמצא ממילא סלחן ומחלן. רצה לומר, אתה פטור גם מסליחה ומחילה. מאחר שהנך דן מלכתחילה כל אחד לכף זכות. מה שייך דן? אינך דן כלל, שאין כלל מקום לא לדין ולא לדיון. אין החטא אלא קמט קל שבנשמה. לא חס ושלום כתם, אלא קמט דווקא, אם לא להגיד מעין נקודת־חן. וכל הקמטים הנשמתיים הללו מתישרים מאליהם על־ידי שאתה, אדם טוב. נוח מאוד, רך כמשי – על אדם טוב אומרים שהוא אדם־משי – כל כך רך ומשיי, שאפילו הצפרניים שלך הן משיות ממש ואינן מסוגלות לעשות שום שׂרטת. ממילא הנך גוזז צפרנים בכל מקום שהן ואינך משייר שום־שום סימן של צפורן בשום דבר. מסתבר מאליו: גם לא בשמות הדברים ובגדרי המושׂגים. מתוך כך מתחייבת החובה החביבה להחביב גם את המלים הנזעמות והחמורות שבלשון, שלא תשתייר אף בהן כל צפורניות קלה.

כגון שאין אומרים פלוני עשה נבזות, אלא אומרים שהוא נהג בקלות־ראש. אין אומרים פלוני שקרן, אלא בעל־גוזמה או נוטה להפלגה. ויש גורסים: בעל־דמיון. מסתבר שמוחקים מלכתחילה מתוך המִלון את המונח חנפן, אלא מניחים כנגדו איש אדיב או איש־רֵעים. יש אומרים: בעל עין יפה. ועל דרך השלילה: איש שעינו אינה צרה בשל אחרים. ועל אחד פטפטן, המוציא מן הבריות את הנשמה, שורף את זמנם, מורט את עצביהם וגורם להם בחילה ממש בפטפוטיו שאין להם סוף, בין בכתב ובין בעל פה, בין בשיחה ביחידות ובין בנאומים פומביים. על שכזה ממתיקים את הדין ומנעימים לומר, שהוא קצת־קצת לקוי בחוש המידה. אלא שלאמִתו של דבר, כלום יש מי שאינו לקוי כל־שהוא מבחינה זו? כל אחד נכשל לפעמים בשׂפת־יתר, מי בשׂפת־יתר פחות ומי בשׂפת־יתר יותר. גדולה מזו, אפשר לומר, ואתה האדם הטוב באמת אומר כך לזכותו של הפטפטן: כי מעלה יתירה לפטפוטיו שהם מבדחים את הדעת, משעשעים את הבריות, מכניסים לתוך הרצינות הכבדה גוון של עליזות או נעימה של היתול קל, קל. כן, קל. מאחר שאותו פטפטן בתוך־תוכו מהתל קצת בעצמו וקצת בשומעיו וכל עיקרו אינו טורח אלא לגרום להם נחת־רוח. ואלא מי מפיג את צערם ושממונם של הבריות בחיינו האפורים? תמצא לומר אנשי החומרה, התבענים המפריזים בכובד־ראש? אילו אין בעולם אלא הכבדים האלה, הדנים תמיד בחומר הרצינות ובעוצם הצמצום והריכוז, אפשר היה למות משעמום. מכל מקום אל תקפחו את שכרם של הקלים. הם מקלים מעלינו את משא חיינו.

באמת אמרו: גדולה קלות, שאילולא היא היינו תמיד אסורים בנחושתיים. וראוי לנו לברך על האדם הקָל בָּרוּך מתיר אסורים. ואכן, הטוב הוא קל. מכאן אנו לומדים ממילא, שהקל הוא טוב. הקל שהוא טוב אינו מחמיר לא על עצמנו ולא על אחרים, אינו מחפשׂ מומים, מאחר שאינו רואה אותם. וכיוון שאינו מחפשׂם שוב אינו מוצאם. ולא אכפת לו כלל, אם פלוני, למשל, הוא הפכפך בדעותיו ומשנה את השקפותיו שבע פעמים בשבע שנים או אפילו שבע פעמים בשנה אחת, בחודש אחד או ביום אחד. אין האדם הטוב גורס כלל את גדר ההפכפך, המשנה את דעתו ואף את טעמו לפי האפנה או לפי משב הרוח בשעה זו ובמקום פלוני. אלא כך הוא אומר: שבח ותהלה לפלוני, שנשמתו עשויה רקמה דקה. ערוכה מיתרים רכים וענוגים, שכל רוח מצויה הפורטת עליה מוציאה מתוכה קול זמר מושך את הלב. רצונו הוא אומר, שפלוני ההפכפך הוא בעל נפש ערה, רגשנית, נוחה לקבל רשמים וקלה לקלוט השפעה.

קיצורו של דבר בשתי המלים קל ונוח אפשר לעשות את חיינו באמת קלים ונוחים, אף טובים ביותר. שיהיה טוב. שהכל יהיה טוב. אתה טוב. הוא טוב. אנחנו טובים. ומה טובו. וגם זו לטובה.

מה טוב ומה נעים להיות אדם טוב ונעים. מה שקוראים אדם־משי, אדם־נשמה. צריך רק להעביר מן הגוף אותו פגע רע, המכוּנה חיי־נשמה. וממילא יהיו לנו חיים טובים. קלים, עם כל הנוחיות.

ב. אסור להיות צדיק.

חובה להגיד אמת זו בימים האלה ובזמן הזה ובמקום הזה, כלומר, במדינת ישראל: אסור להיות צדיק. רצוני לומר: פעמים אסור להיות צדיק, או נגיד כך: יש זמן שהרוצה להיות צדיק חייב להתבייש קצת לנהוג צידקות בפומבי. ולא רק בפרהסיה, אלא גם בצנעה, ביחידות שביחידות. יש זמנים כאלה שדווקא המצפון מחייב את האדם שלא להיות צדיק. הואיל והצדקות – מסתבר שהמדובר בעיקר בהטפה לה – היא קצת בבחינת מותרות רוחניים – היא בחזקת קישוט בלבד. יש זמנים ומקומות, זמננו הוא הזמן הזה, ולא כל שכן שמדינת ישראל היא המקום הזה.

נהיה כנים עם עצמנו, עם עמנו, עם דברי־ימינו, עם חלקנו ועם גורלנו. אם אני, כותב השורות האלה, כותב את השורות האלה ועדיין עצמותי אין מרקיבות בקבר, הרי הגעתי לכך בזכותם של אלה, שסיכנו את נפשם וגם נפש אויבינו. אני לא הלכתי עם הגדודים. צדיק אני. ידי לא שפכו דם. טהור אני. אבל כלום אין אני חי בזכות הדם שנשפך משלנו ומשל אויבינו? ואם אני חי בזכות הזאת עלי ליכוף ראש ולִדוֹם. בתוך הדם הזה עלי לשחות בדממה. אסור לצעוק על הדם לא בספורי־מעשיות ובתאורים מחרידים של מקרי־ רצח, שהם עצמם נעשים חטיבות אמנותיות עוברות לסוחר. ואסור לצעוק על הדם בנאומי־תוכחה, אפילו הם נמלצים ומזעזעים ביותר. אין דבר קל מלהיות צדיק על חשבון האומה. על חשבון הכלל. ואין לך דבר קל מלהיעשות נואם מרכזי מזעזע־שומעים בענין כה מרכזי ומזעזע כשפיכות־ דם. אף קול יש לדבר ויפה הוא לבשׂמים של פרסומת. יש נקודות שהן של שתיקה. ויש זמנים שחייבים לשתוק בנקודות מסויימות. אם אין הנפש המתעטפת במכאובי הזמן יכולה להגיד בפה מלא ברוך שהחיינו והגיענו לזמן הזה, הרי כל מי שאומר ארור שהחייני אינו דובר אמת לא בפיו ולא בלבבו.

כולנו, כולנו, רוב מניָן הרשעים שלנו וקומץ הצדיקים שבינינו, כולנו חיים בזמן הזה ומקבלים את שפע הטוב. מקבלים עצמאות, מקבלים מדינה, מקבלים קיבוץ־גלויות, מקבלים קוממיות, מקבלים תרבות ישראל. ואלא מה אין אנו מקבלים? את החטאים שפעלו אחרים למעננו, לרווחתנו, להצלתנו ולישועת עמנו. הרי זה חטא להיות צדיק כזה, לקבל למעשה את כל היתרונות ולצעוק בקול רם, שאין לי הצדיק חלק בחסרונות ובחטאים. משיח – כן. וחבלי־משיח – לא. היכן כאן היושר והיכן הצדקנות? להתחמם בשמשה של ארץ־ישראל, שאויבינו ופולשינו בקשו לכבות לעינינו את אורה ולעשות בנו כלה, מבלי להודות כי בחטא יחמתני אמי. לדעת כי אנו השארית נותרנו בנס ונצלנו מן האבדון בגבורת הבנים ־ ולעמוד צדיקים מתנבאים, ומטיפים ומוכיחים.

כל הצועקים על רשעות המדינה מתעלמים בשגגה, העולה זדון, כי לא המדינה לבדה טובלת בים של חטאים. החיים בכללם, של היחיד ושל הצבּור, בין אדם לחברו ובין אדם לעצמו, מלאים גזל ושפיכות־דמים. ואפילו צדיקים גמורים מלאים חטאים כרִמון. ולכן אין זה סימן טוב לצדיקים, שלקחו לעצמם זכיון לקטרג ימים ושנים על המדינה דווקא ועל התקומה הלאומית במיוחד. מוסר? כן. תשובה – בוודאי. התוכחה – מצוָות עשׂה היא בכל יום ובכל שעה. ביקורת – היא אוויר נשימתה של החברה בכל שטחי החיים וענפי העשׂיה. ואפילו בתחום המחשבה חייבים אנו בתשובה, תפִלה וצְדקה, ואולי גם בצומות ובסיגופים לפרקים. משום כך נדמה לי, שהקטרוג במידה שהוא מכוון בכל חִציו כלפי המדינה דווקא הוא במידת־מה בריחה משורש הרע. מיֵצֶר לב הפרט. אין במדינה אלא מה שיש בכל פרט ופרט ובכלל פרטיה־אזרחיה. ואין זו כלל חלוקה צודקת: שאני אהיה צדיק בישראל ואחרים, שעשו את המלאכה, יהיו פושעים. כשם שאני רואה לעיני בשעת כתיבת השורות האלו את אורה של ארץ ישראל, כך רואה אני אורה של תורתנו ומאורם של נביאנו. אכן, נביאנו צעקו על הדם. אבל דווקא הם לא גרסו הכללות, לא התנבאו בסתם, אלא דברו תמיד אל הפרט, צעקו חמס על בעל הבית, על הכוהן, על המלך, פרשו בשמו של פלוני בן פלוני, ולא נגעו מימיהם בבבת־עינה של האומה, בזכותה להיות חטיבה בגויים. משום שקראו בשופר קולם סבאֵך מהוּל במים היתה להם גם הזכות להוקיע פשעי המדינה ולהזהיר על שפיכות הדמים, כלומר, היתה להם הזכות להיות נביאים.

ואולי אסור לנו, בני תרבות הזמן הזה, שאין אנו מהלכים יחפים ואין איזוִר עור למערומי־גופנו, אלא אף אנו יושבי־ארמונות ומתפנקים בעידוני־תרבות, אולי אין לנו כל רשות ללכת בעקבות הנביאים, לדבר בלשון נבואית ולהשתמש בסממניהם ובגינוניהם. מרובים הקוים המבדילים בין הגזירות השוות בינינו לבין נביאנו. אפשר, אסור לנו לאכול את מגילות הנביאים הקדמונים כמות שהן. שאם כך אנו אוכלים את הזריעה ולא את הגידולים שלה. לא את פרי ידינו ועמל רוחנו. יש זמן כזה ומקום כזה שאסור להיות צדיק גמור. בריש גלי מכל מקום אסור.

ד' באייר תש"י.

בלי כותרת

א

רבות מחשבות בלב איש והנפש היא כמצולה רותחת. בדיוק כמה שנאמר: בהגיגי תבער אש. על כרחנו אנו משׂיחים את עצמנו ואין תענוג גדול מלדבר אל חבר או אל ציבור בגלוי־לב. וכלום אנו מדברים? הננו פשוט מצילים מן הדליקה, חוטפים מפעם לפעם במזדמן גחלת אחת מתוך השריפה הגדולה, נותנים לה איזה לבוש מילולי וקוראים לזה בשם ניב.

פלא הוא שעם כל החטיפה המבוהלת הזאת עדיין קיים איזה סדר בהנחת הגחלות זו על גבי זו והניבים מתקשרים זה עם זה לפי איזה חוק ומשטר.

הקדמונים שהיו אמיתיים, טבעיים, אף נועזים ואמיצים מאתנו, לא התביישו לגלות ברבים, שדברם הוא גחלת על לשונם, אש צֹֹרבת בלִבּם. היו שקראו לדברם רוח או יד ה' והיו שאמרו: דימון. אפילו דברו בשׂכל והסתמכו על נימוקי ההגיון הגידו ולא כיחדוּ, שהציקתם רוח בטנם. וכלום אפשר ואף מותר להביע דעות ברבים בכוח השכל ומִטעמי־שכל בלבד? אדרבה, השכל מחייב לשתוק, לשתוק ככל האפשר, כשם שהשכל מחייב שלא לפרוץ מן הבית ברעש ובחפּזון, אלא אם כן התלקחה שריפה בבית וצריך להציל מיטלטלים כל כמה שאפשר להציל.

הגיעו בעצמכם: אדם פורץ מביתו האחוז להבות וסוחב עמו קצת מיטלטלים, ואותה שעה עצמה הוא מדקדק להדביק על כל חפץ וחפץ פתק לציין את שמו. מגוחך, לא כן? ממש כך משונה הוא להקדים בראש כל פרק כותרת, כאילו אפשר למצות בשם־דבר את הדבר עצמו ובכותרת את מה שאמור בתוך הפרק. הרעיונות יוצאים דחופים ומבוהלים וכל פרשיה נכנסת לתחום חברתה. קדמונים לא דקדקו כלל בכותרות. הרי, למשל, בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים. כלום מה מפרשים כאן השמות ומה מצוי בהם לגבי תוכן הספרים?

לכן בחרתי לי הפעם “בלי כותרת” למלא את מקום הכותרת.

ב. זמן ומצפון

הזמן הוא מצפּוּן והמצפון הוא האדם. ראוי לכל אחד שיהיה לו זמן די והותר לעצמו ולחברו, אלא אם כן הצבור העמיס עליו עול כפול ומכופל בעבודתו לשירות הכלל, הגוזלת באמת את כל זמנו. ואילו אזרח מצוי בדרך הטבע יש לו פנאי וחייב הוא לקבוע עתים פנויות, שאינן מובלעות לתוך עסקים ושאינן מתבזבזות על טרף ובצע.

ערכו האנושי של כל אחד נבחן בכמות היחסים הבלתי־עסקיים שיש לו עם הבריות ובמידת התקציב הזמני שהוא הקדיש למושב רעים ולשיחות נאות, שאין בהם ריווח וטובת־הנאה, שוּם־שוּם טובת הנאה לגופו.

חברה שיש בה מועסקים יותר מדאי בסיסה האנושי רעוע לא פחות מחברה שיש בה מובטלים הרבה.

הזמן הוא מצפוּן והמוטרד בזמן סימן לו שהוא מוטרד במצפונו. המפחד מפני שעה בטלה – מפני נפשו הוא מפחד; הבורח מן הזמן – מעצמו הוא בורח. רואה אַתה אדם המתאונן תמיד על מיעוט זמנו, דע לך, שהוא בעצם מתייהר בכך, שהוא אדם חשוב ועסוק מאד. ולעולם בדוק אחריו שמא אינו כלל עסוק כל כך, אלא מתפּאר על שַוא או מתכונן להעסיקך בדברי־ גאוה על עצמו שהוא כל כולו עסוק.

ג. פרט ממלחמת האבות והבנים

הרבה גורמים לריחוק הלבבות שבין האבות והבנים. וזה פרט נוסף כגורם: הבדל הגילים שביניהם, כלומר, לא ההבדל הממשי, אלא המדומה, העמוק יותר מהממשי.

ההורים, יוצאי חלציהם נראים להם תמיד בחזקת ילדים שלא גדלו. אפילו הבנים המבוגרים דינם כתינוקות בעיניהם. לעולם מכריע הרושם הראשון. האֵם והאב נתרשמו מן התינוק שזה עתה יצא לאויר העולם – ורישומם זה שמור בלבם לכל הימים. רושם שני, שאף הוא מעין ראשון, שטביעתו חזקה לכל ימות החיים, הוא מראה התינוק שעמד על רגליו והתחיל ללכת ואף פתח לדבֵּר. מעכשיו הנהו לא רק חי, כי אם גם נושא את עצמו ומדבֵּר בעדו ואומר אני. אני חדש, תינוקי זה, מעלה חיוך של נחת־רוח בלב ההורים, שאינו מש משם לעולם. ראו, אף זה בר־נש. הביטו, בן־אדם ממש! – נדברים ההורים זה אל זה משתאים ומשתוממים. ומתוך השתאות זו הם מביטים אל צאצאם, ששוב אינו יוצא אצלם מכלל אותו בן־אדם גמור ואינו גמור, קצת מגוחך ונלבב מאד, המעורר בהם המית־לב, רגשי אהבה רבה וחמדת־סלחנות. לעולם ההורים סולחים לבניהם מה שאינם סולחים לאחרים. “הרי זה תינוק!” – אחינו התימנים בפירוש קוראים לבניהם, שאף הם כבר הגיעו לכלל אבות, בשם “התינוק” שלי. “התינוק” אינו מרוצה כלל מיחס אבהי, סלחני זה, שתוכו רצוף המעטת דמותו. אדרבה, הוא להוט להתבגר ומזדרז לתבוע יחס של החשבה ודרך־ארץ לעצמו. הוא רואה עצמו מקופח, ובדין, שאין ההורים מניחים לו לרדת מעל שולחנם ואינם פוסקים מלפטם אותו בעצות טובות ובפסוקי־הדרכה. רוצה הוא בשגיאות משלו מאשר בפרקי־נסיון מושלמים של אבותיו. ועל הכל רוצה הוא באישור גמור ומוחלט של אישיותו העצמאית. אך ההורים אינם יכולים, אפילו רוצים הם, להעניק לו את האישור הגמור והמוחלט. לדידם, אין הוא כל עצמו אלא חלק מבשׂרם ודמם. הרי זה הוא, הוא, התינוק, שזה עכשיו יצא לאויר העולם, עמד על רגליו ופתח את פיו לומר אני.

צדקו הבנים. אך אף הם אינם נוהגים צדק בהוריהם. שאף הם נתפסים לרושם הראשון, שהוטבע בהם בשחר חייהם, ושוב אינם מעבירים אותו מזכרונם. כל תינוק רואה את אביו ואת אמו גדולים הרבה יותר מכפי גילם. לדידו הם מופלגים בשנים, עתיקים, עתיקים מאד. הם נולדו יחד עם אלהים. וככל שהוא גדל כן הוא מפליג בגיל ההורים. הנער והנערה מפרשים בפיהם, וזה הוא גם הגיוֹן לבם: הזקנים. אפילו ה“זקנים” לא הגיעו עדיין לגיל העמידה אינם פטורים בעיני ילדיהם מכתר הזקנה. ואין זה שם בלבד. השם מחייב. בנים רוצים לראות את הוריהם במעלה מופלגת, היינו, מופלגים במידות טובות. מופלגים בשנים. אין הם יכולים לסלוח ל“זקנים” שום מעשי־נערות, שום קלות־ראש, לא כל שכן שאינם מניחים להם מרחב־מחיה להתפתחות. הזקנים, מה יש להם לחדש? הם צריכים לרדת מעל הבמה. ולמה ה“זקנים” עדיין מחזיקים במושכות? שוב הנהגה, הדרכה, השָׂאת עצות, אין אנו זקוקים עוד לאוּמנים הזקנים. פנו דרך לנוער!

אך ה“זקנים” אינם כלל זקנים. הם לא סיימו עדיין את הפרשה. אדרבה, הם עומדים בעצם הפרשה. וכאן האב שואל: ילמדני בני־מורי, מאימתי אדם נעשה זקן? כלום בן ארבעים הוא זקן? בן נ‘, בן ס’, ובן ע', כלום הוא זקן!? ואם יש כוח ויש כשרון ויש חשק החיים ומרץ שאינו פוסק? אך מה שאלה היא זו? בעיני הבן אתה זקן וָתיק, זקן כדבעי, זקן מאז ומקדם. כשם שהוא בעיניך תינוק שזה עתה יצא לאויר העולם. זה משמעו של הגיל המדומה. כלומר, של הבדל הגילים המדומה, המחריף את מלחמת אבות ובנים. אין זו כלל מלחמת אבות ובנים, כי אם מלחמת זקנים ותינוקות. הריחוק המדומה משמש מחיצה נוספת, המעכבת כל הבנת־גומלין בין הדורות.

אגב, ילד אוהב סבא יותר מאבא, שזה אב זקן ממש, הסכים להיות זקן.

ד. האדם עץ השדה

ואולי נכון יותר לומר: האדם הוא פרי עץ החיים. וכשם שפירות יש נושרים לפני זמנם מעל האילן ואינם מבשילים עוד ויש מבשילים במהירות ונובלים מהר, אף אנשים כך. רבים נושרים מעל עצמם ואינם מגיעים כלל לבגרות והבשלה. כנגד זה יש בהבשלה בחיפזון משום סכנת כמישה מהירה. ואולי לא אהיה הולך רכיל בהגידי, שלאמתו של דבר אין מנין המבוגרים רב מדאי בעולם.

ה. פימה עלי שכל

בדומה לפימה עלי כסל, מסתמא יש גם פימה עלי שכל, הבאה מתוך משמן של למדנות יתירה.

חכמה בינה ודעת יפות כשהן מובלעות בפנימיותה של הנפש ולא כשהן נערמות למעלה על גבי השטח. דומים מטילי־רוח למטילי־בשר ולמדנות מופלגה היא מין שומן, המשמש גם בגוף מקור למחלות. הדם הנקי, מחזור הדם המתוקן וכלי העיכול הנאותים, הם גורמים לכוח, וחילופם מרבה שומן. אמנם, למדנות שמנה דרך יוהרה לה. בעלי תריסים יש שאף הם נושאים כרס החכמה בין שיניהם ומזלזלים בכל מה שאינו בנוי דרך שיטה כביכול, אינו מצויד במראי־מקומות ואינו מנקר את העינים ברוב עינין.

ו. אני לא שלמה

לא נאה לצעוק “אני שלמה”. אך כלום נאה לצעוק “אני לא־שלמה”? עניווּת בקול רם אין מידתה יפה משל גאוה בלחש. רואה אני רבים הממלאים דפי עתונים במאמריהם, ובכל זאת הם מעלים על עצמם, ואף מכריזים ומודיעים, שאינם חס ושלום סופרים. הם, כך מגדירים הם, כותבים רק כשיש להם מה להגיד. מכאן משמע שהסופרים כותבים אפילו כשאין להם מה להגיד. ולא כן הם, שמדקדקים על עצמם לבלי לעלות על הדוכן אלא אם כן יש להם מה להביע ומה להציע.

ואם כך, שוב אין לדעת מי כאן סופר ומי לאו, מה עָנֵיו בפרהסיה ויהיר בחשאי, ומי להיפך.

לא־סופרים אלה, צא וראה, אף מוציאים את כל כתביהם ובכריכות מהודרות דווקא.

ז. המדינה היא פרה אדומה

יש שהיא מטהרת טמאים או חס ושלום מטמאה טהורים. מכל מקום היא גורמת לשינוי הערכות לגבי מעלת כבודם וכובד משקלם של אישים שונים. בני־אדם רבים שלפני מתן המדינה לא היה רישומם ניכר כלל ואף לא היה להם לכאורה כל סיכוי להשבחת מעמדם, מצאו להם בתחומי המדינה כר נרחב לפעולה ולגילוי כשרונותיהם ונמצאו באמת ראויים לשמש נציגים. צא וראה: אף כנפים צמחו להם והדיבור בחינת תופשׂי־שלטון הולם אותם. וכנגדם מצויים רבים, חכמים ואנשי־מעשה לשעבר, שהמדינה כביכול הוציאה את הרוח ממפרשׂיהם וכאילו טשטשה במעט או בהרבה את אישיותם. ברור שהמדינה היא בסיס, שלא הכל יכולים להיאחז בו ולהתבצר עליו. יש אנשים, ששכינת עצמם שורה עליהם בשעה שהם מיופי־כוח ודוברים או פועלים מטעם מנגנון גדול. ויש שאינם מסוגלים לשמש נציגים, מזכירים, שגרירים, דוברים רשמיים, סגנים, מזכירים נספחים, יועצים, קציני־קשר וכיוצא בכך. יכֹלתָם באה להם מתוך סמכות עצמם בלבד. נמצא, המדינה זוקפת כפופים, אבל גם כופפת זקופים, מעלה ומורידה, מכניסה לתוך מעגל הפעלים הגדולים אלמונים מאתמול ודוחה לקרן־זוית כמה מראשי המדברים והעושים מלשעבר.

אל יתמרמרו המקופחים, אפילו מרירותם מוצדקת. גורל, גלגל החוזר, אין לנו אלא לשקוד על כך, שהמדינה תהיה נבונת־לב וטובת־שכל ככל האפשר, שתקרב באמת את הפועלים המועילים ותתן מרחבי־חיים־ועשׂיה גם לכוחות הטובים, המסוגלים לפעול, מבלי להזיק לכלל, בסמכות עצמם.

ו' בסיון תש"י

מתוק האור וטוב לעינים

הרבה דשו בדבר, שהחכם הגדול גיתה פסק ברגע של יציאת נשמתו את הפסוק מבראשית “יהי אור”. ויש אומרים כך פסק: “הבוּ אור! הרבו אור!” ולא באתי לחזור על סיפור ישן־נושן זה אלא על מנת להוסיף נופך זה. יש זמנים שלא די לקרוא אור ברגע של יציאת נשמה, אלא חייב אדם לקדש על האור בכל עת ובכל שעה ולקרוא כל עוד כוחו עמו לקריאה: יהי אור! הבוּ אור והרבו אור! פלגי־אורה שִפכו לפנינו, ואם לאו ירד עלינו החושך.

הנה כי כן: זאת התפלה וזאת הברכה: יהי אור! אור גדול יהי במושבותינו, אור תמיד.וחס וחלילה שלא לכבות אף נר אחד מן הנרות הללו שהדלקנו מימי־קדם ועד הימים ההם והזמן הזה.

ואם כי ענין האור אינו טעון ביאור כלל והכל יודעים שמתוק האור וטוב לעינים, רצוני בכל זאת להביא לפניכם סיפור־מעשה קטן, מספר המעשיות של מלכות סין, שיסודו בהדלקת הנרות, לידע ולהודיע, כמה חייבים אנו לשקוד על רבוי האור ועל שמירת כל שביב ממנו, וכל השולח יד אף בחלקו ובמקצתו של האור סופו גורם חשכות גמורה לעולם.

בסין מלפנים נתרחש זה המעשה. רב המהלך ממלכות סין ועד מלכות ישראל. אך לא רב הוא ביותר. סדן העולם חד הוא – זהו כלל ישן וחדש לעולם.

פעם ביקשה מלכות סין להאיר לעיר הבירה ולדרים בה אור גדול בלילות, עמדה ופסקה מיליון זהובים לקנית שמן למאור, אף מינתה שר מיוחד לפקח על האורים והפקידה בידו את הסך הנקוב לעיל. מה עשה השר, דן כך: לעולם אדם קרוב אצל עצמו. ובכן, טובת עיר הבירה וטובתי שלי מי קודמת? הוי אומר: שלי. מכל מקום שתי הטובות שקולות זו כנגד זו. ובכן: יחלוקו. חצי הסכום למאור וחציו השני אשלשל לתוך כיסי. בודאי שדינו דין־צדק. אמר וכן עשה. נותר, משמע, רק חצי מליון זהובים להדלקה. ברם, אף חצי מליון זהובים בסין מלפנים אינו סך שך מה בכך.

היה לו לשר סגן, שאין שר בלי תת־שר. ראה הסגן מעשה השר ודן מה מצינו בשר אף סגנו כך. מסתבר, שהוא, הסגן, נהג סדר שני של יחלוקו. נטל רבע מליון זהובים לעצמו ורבע מליון זקף לזכות המלכות להאיר בו את הבירה המעטירה. ניתנה האמת להיאמר, שאף בחלק הרביעי מן הסך הכולל אפשר היה להשפיע על המטרופולין של מלכות סין אור בשפע, מאחר שבימים ההם היתה הפרוטה ביוקר והשמן בזיל הזול. שיערו יודעי־דבר, שריוח והצלה יעמוד לעיר הבירה גם מרבע מיליון זהובים ולסינים תהיה אורה ושמחה. אלא, שיודעים אתם, כל מקום שיש שר ותת־שר חזקה שעומדים ומשמשים לפניהם פקידים לרוב. וכי מה טעם שר בלי פקידים העומדים ומשרתים לפניו. ברוב עושי דברו הדרת מושל בסין מלפנים.

והפקיד מהו אומר? לא כל פקיד אומר אותו דבר עצמו. פקיד ישר־לב ונקי־כפים דרך כלל אינו אומר ולא כלום אלא עושה מה שמוטל עליו. ומי שאינו כך אומר: לעולם הוי מתאבק בעפר הגדולים ממך והממונים עליך, הידבק במדותיהם ובחוקותיהם תלך. ועיקר הכל: הוי דן גזירה שוה בינך וביניהם. מה הם נוטלים לעצמם חלק, אף אתה כך. וכאן כך פירושו קח. ואם הממונים עליך מושכים ולוקחים אף אתה לעולם תקח. רבע מיליון זהובים בסין מלפנים אינו סכום־כסף מבוטל כלל וכלל. יש ממה לקחת. אלא שהפקידים הנמוכים מרובים אף שונים בדרגותיהם. אינו דומה פקיד גבוה לפקיד נמוך ממנו לנטילת חלק. הגבוה נוטל מנה אחת אפים והנמוך זוכה במנה מחוקה. אלא דהגבוהים והנמוכים מרובים היו. ואף על פי שכל אחד הפריש לעצמו מקופת המלכות רק זהובים מעטים, איש לפי תארו ולפי דרגתו, כמובן, הרי זהוב לזהוב מצטרף לחשבון גדול. ולאחר שכל אחד לקח את מנתו בהתאם למעלת ערכו ורום דרגתו, הגדול במעלה נוטל יותר והקטן “סוחב” פחות, לאחר כל החיסורים והלקיחות והסחיבות נותרו בכל זאת בקופת המלכות עשרה זהובים בעין. סכום זה נמסר באופן דחוף לידי השמש, המוציא לפועל, לסדר ענין ההדלקה כהלכתו.

מה נאמר ומה נדבר? אסור לדבר. חלילה להרשיע. אף השמש בשר ודם הוא. הגדולים משכו ולקחו כמה שמשכו ולקחו, והוא הפריש לצרכיו הפרטיים רק חמישה זהובים. חמישה זהובים בין שמש עני ובין מלכות סין הגדולה והמעטירה מה הם? אך הוא טרח במיטב יכלתו. תקע עמוד ברחוב הראשי; תלה עליו פנס; התקין בזיך ומלאו שמן. יצק את מלאי השמן לתוך הבזיך. והוא דוקא זריז במלאכתו. לא עמד וצפה להערב היום, אלא נסך את השמן לתוך הבזיך מבעוד יום, ןהכל היה מתוקן להדלקה לכשתשקע השמש בשעת אפלוליות בין הערבים. והשמש בפרוש אמר: חמשה זהובים אלה קודש הם להדלקת עיר בירתנו המעטירה. ולא היה שום עיכוב שההדלקה תיעשה במועדה כדת וכדין. ואילו נעשתה ההדלקה ככל אשר הותקנה, הרי היה אותו יום מבהיק אורו של המשמש בקודש, אותו חסידא, אותו פרישא, שהסתפק במועט ונטל לעצמו בסך הכל חמשה זהובים. ואילו את הנותר נדב העין יפה ןהאיר לעיר הבירה ולדרים בה.

ואתם מה סבורים, שבלילה ההוא זרח אור באחד רחוב על תושבי סין המעטירה?

לאו דוקא. ראשית, לא הספיק מעט השמן אלא כדי להדליק פנס אחד בעיר, כמסופר לעיל, והרחובות בבירת סין מלפנים רחבות וארוכות. שנית, כך היה המעשה. סמוך לשעת בין הערבים עבר שם ברחוב מחזר על הפתחים, שגרונו ניחר מצמאון. ראה את בזיל השמן המוכן להדלקה. ודן כך: בין כך וכך אין אורו של פנס זה מספיק להגיה את מחשכי כל הבירה, ואף ברחוב יחיד זה לא יהא מבהיק כל צרכו. ואני אחד לי. גרוני ניחר מצמא. אשתה את השמן המעט וארווה את צמאוני. רבים החסרים ממילא ואחד, הבא על סיפוקו – מה עדיף? הוי אומר: אני האחד.

וכן עשה. לאחר כך הגיע שעת בין הערבים ושרתה אפלה בעיר הבירה, ולאחר כך ירד החושך על בירת סין.

הוא שאמרתי: הבו אור! הרבו אור! שמרו על השמן והאור.

כ“ט באלול, תש”י.

סימן טוב

אנשי הכנסת הראשונה לישראל סיימו את מועד כהונתם הראשון בסימן טוב, היינו, במתן מגילת החסינות לעצמם, שעתידה להעניק להם מעמד אישי טוב במדינה, ואף עצם חיבורה, שנעשה בהסכם כל המפלגות, להוציא, כמדומה דעת יחיד בלבד, ראוי לשמש סימן טוב, כי בשעת רצון שורה שכינת האחדות אף על המחולקים בדעות מן הקצה אל הקצה. יש מרננים אחרי מבצע זה של נציגי המורשון הישראלי. דעתם היא, שכשם שאין אדם עושה דין לעצמו, כך אין פרט או חוג רשאי לעשות דין־קדימה או זכות יתירה לעצמו. אין חלקי עם המבקרים הקשים, הדנים את מגילת החסינות לכף חובה. חושבני שחברי המורשון יפה דרשו מה שדרשו. שורת היושר מחייבת, שאף יקיימו יפה בידיהם כל הזכויות שרכשו לעצמם. וכל האומר שריח “אתה בחרתנו” נודף ממעשה זה של נבחרינו אינו אלא טועה.

כדי להבין את הענין בכללו צריך להסתכל תחילה בפרטיו. תנו דעתכם: מה שורש נעוץ בכל פרשת החסינות? אין כאן אלא שאיפה לחיים של נחת מעט. והרי זו שאיפה צנועה לגמרי. יד על הלב, מי מאתנו, ובכלל זה אף המבקרים המחמירים שבינינו, אינו משתוקק לקצת חיים נוחים? הכל משתוקקים, אלא שאי אפשר למלא משאלות לב הכל. אין הקומץ משביע את הארי. אבל הקומץ יכול להשביע מנין קטן של אריות שבחבורה. ומי הם? מסתבר, נציגי הציבור, בחירי העדה, הנושאים בעול המדינה, הטורחים יום־יום לטובת הכלל בעשיית חוקים ובניסוח החלטות. בהשמעת נאומים משכנעים ובהצבעות בכל שעת הצורך. אמנם, כל תושבי המדינה אינם, חלילה, פועלים בטלים. הכל עובדים. אך נציגינו מקיימים בידם מלבד עבודה גם תפקיד. אין הם אנשם פרטיים, אלא בעלי־תפקיד. ובה במידה שהם אנשים חיים הם משמשים סמלים חיים לעצמאותנו הלאומית ולחסינותנו המדינית. והרי מן היושר שסמלי עצמאותנו וחסינותנו, הם לפחות, יהיו עצמאיים ומחוסנים כל צרכם.

דברים כפשוטם. אין הברכה שורה במעשי ידיהם של העוסקים בצרכי ציבור אלא אם כן הם עובדים מתוך מנוחת הנפש. העומדים ליד הגה המדינה לא כל שכן שמלאכתם מתברכת על ידי אפיים השקט ודעתם המיושבת. נעיין, דרך משל, בפרט אחד מצרור הזכויות, שמגילת החסינות מקנה לבעליה, מה יהיו פני המדינה אם גם חברי המורשון יהיו מצווים להתנסות, כמו יתר פשוטי־עם, ביסורים ובעלבונות, הנופלים בחלקם של העומדים במשך היום בכמה וכמה תורים, כגון תור למקום־נסיעה בכלי־רכב, תור לקבלת חבילות, תור לקרח, תור לתיאטרון ולקולנוע, תור לתעודת־זיהות, תור לקבלת ידיעות באיזו לשכת־מודיעין ממשלתית, תור בחנות לנעלים, תור בספריה וכיוצא בתורים?

תור כרוך ברוגז־עצבים ובקלקול הדמים. תור הוא מקום לפורענות של קטטות וחרפות והאשמות־גומלין. תור הוא משתלה לענבי־זעם ולפרחי מרירות והתמרמרות. בתור מתקלקלות המידות וניזוקים היחסים האנושיים ופעמים אף מיטשטש צלם האדם. כלום יעלה על הדעת לחייב את נבחרינו שיעברו בכל יום את כל מדורי הגהינום של התורים? מלאכתם לטובת הכלל, הטעונה מנוחת הנפש ומתינות האופי, הכיצד תיעשה? אנשי־צורה צריכים להתרחק מכל מקום שיש בו חשש פגיעה בכבוד צלם האדם.

ענין ביטול התורים לנציגי הציבור הוא בגדר מושכל ראשון ממש. וכיוצא בו גם ענין הבולים בחינם. וראויה אף זוטה זו לעיין בה. סוף־סוף אין חיי האדם אלא מחרוזת של זוטות, מעין תערוכה של פכים קטנים.

רבים יודעים כמה עלולה זוטה זו, המכונה בול הדואר, לגרום בלבול־מוח ופיזור הנפש. לא נהיה מן המתמיהים אם נאמר, שפעמים אותו בול קטן מתגדל עד כדי אבן־נגף. אילולא אני חושש לפגוע בנימוס הטוב הייתי תוקע את אישיותי הצדדית לכאן ומביא ראיה מעצמי, כמה סבל נגרם לי לעתים מצרת הבולים. אבל האמת היא שאין צורך להיות בנושא זה מדבר בעדו. רבים יודעים מנסיונם שלהם. בול זה כמה מבלבל הוא את הבריות לפרקים. רוצה אדם לישב בשלווה קופצת עליו הדאגה לכתיבת מכתבים או להריץ אגרת־תשובה, בין מכתבי־נימוס ובין מכתבי־ידידות. אותה שעה מתברר לו שאין לו בולים מן המוכן. אין לו לפי שאין לו או לפי שקשה לו לעמוד בתור – שוב תור ארור! – ואולי לפי שקניית בולים כרוכה בחסרון־כיס. אף חסרון־כיס הוא פעמים גורם מכשיל. והאמת היא שעל הבול הקטן הזה עומד שלום החברה וכל עולם הנמוסין תלוי בו. בבול אפשר לקנות ידיד, אפשר לפייס יריב, אפשר לקרב מי שהיה קרוב ונתרחק, אפשר לתרץ קושיות, לקדם סכנה, אפשר לשובב נפש או כמה וכמה נפשות. הבול מחולל נפלאות. דומה שיתכן להגיד בקירוב כמה ידידים בנפש, אוהבים ותמימי־דעים יש לפלוני, אם נדע בקירוב את תקציב הממון והמרץ שיש לו להרצת אגרות־ידידות־ונימוסין. הברירה ביד כל אדם מן השורה להתנזר מחליפת מכתבים או לקמץ בה ולוותר כנגד זה על קשרים אישיים ויחסים חברתיים. אך לנציגי העם אין ברירה זו. הם מצווים ועומדים לפקוד רבים במכתבים עסקיים ובאגרות חבריות. ובעצם כל עסק שיש להם עסק של הבריות הוא. אף חייבים הם לקיים מגע הדוק בעל־פה, ולא פחות מכך בכתב, עם קהל בוחריהם בהווה, בעבר ובעתיד. חליפת מכתבים עם הבוחרים כל ימות השנה היא מצוות עשה, כדרך שמצוה בכמה ארצות בפרוס הבחירות לנשק בפומבי ילדים. וכלום לא נחסוך לנציגינו אותו בלבול־מוח הכרוך בבול? אין עצה אלא לפטור אותם מכל הסבל הזה. יכתבו כאוות נפשם בחנם. יכתבו.

הטליפון בחנם מוחוור לי פחות. הריני מודה ומתוודה, שכל ענין הטיליפון הוא בעיני מדרש פליאה. איני סבור שאפשר לסדר משהו כהוגן בטיליפון, המלא אי־הבנות כרימון. חושבני שמכשיר זה אינו כלל כלי המחזיק ברכה. אדרבה, הוא נראה לי סרסור לכל מיני קנוניות ומעשי־תרמית. עשרה קבין דברים בטלים ירדו לעולם, תשעה מהם נטל הטיליפון. הרוצה לשקר יעשה זאת בטיליפון על הצד הטוב ביותר. יכול, למשל, אדם להחזיק קנה השפופרת¹ בידו ולהודיע על עצמו לפלוני השואל לו בשפופרת שכנגד: מר… איננו. מר זה הוא עצמו. לא, איני חסיד של מכשיר זה. ודומה שאין סידור נוח ומהוגן יותר מפה אל פה לגבי כל הענינים, הפרטיים והציבוריים. ברם, כיוון שהכל נמנו וגמרו, שאי אפשר להתקיים בזמננו קיום של כבוד בלי כלי־מלל זה, מן הדין שיביאו אות כבוד זה לבתיהם של נבחרינו ככל המוקדם וללא תשלום. אין טעם לקבל תשלום בעד כבוד. כבוד נותנים בחינם.

כנגד זה אפשר להבין יפה כמה טוב צפון במתן הנחות וכל ההקלות האפשריות לחברי המורשון בנסיעותיהם לחוץ־לארץ. לא מן המידה היא להתעלם מצרת רבים בישראל, המבקשים היתר־יציאה ואינם מקבלים. זו היא גזירה שרוב צבור יהודי אינו יכול לעמוד בה. צבור יהודי בכלל אינו יכול לעמוד במקום אחד, לא לישב במקום אחד, וכאן מפרשים לו ישוב ארץ ישראל במובן ישיבה ממש. יהודי כל זמן שהנשמה בקרבו מוכרח להיטלטל ואינו יכול להצטמצם בדלת אמות. היהודי דעתו רחבה, לבו רחב, עיניו גדולות ורחבות. אין הוא יכול להסתפק לא בדלת אמות קטנות ולא בטלית קטן של תרבות קרתנית, הוא מוכרח להתעטף ב“ארבע כנפות” העולם. ארץ ישראל – טוב; מדינה – מהיכי תיתי. אבל הוא גופו, הוא מר ישראל, אוהב לשוטט בחוץ לארץ. הוא קורא זאת: להתאוורר; לראות מראות; לקשור קשרי־מסחר או קשרי־תרבות, ואולי גם קשרי־קרובים. יש הולכים להתרפא; אחרים טסים לכינוסים, והכל רוצים ומשתוקקים להרחיב שם בחוץ־לארץ את האופק. ארץ הצבי צרה עליהם, כאילו לא ארץ הצבי שמה, אלא ארץ הזבוב. ובכן, הישיבה בארץ היא גזירה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, ובאמת אינו עומד בה. והריהו מתהפך מתחבולות, מטכס עצות ומוצא אמתלאות להשיג היתר־יציאה. עצות, תחבולות ואמתלאות קשורות בקלקול המידות ובירידת המוסר. וכלום נחייב, חלילה, גם את נבחרי האומה, שיהיה נאלצים לטכס עצות ולחפש תחבולות לשם מגע אי־אמצעי עם שבעים האומות בשבעים הארצות: או שמא נגזור עליהם שישתקעו כאן בקרתניותם להצר את צעדיהם ולהצר את אפקיהם?

חלילה! קראו דרור לנציגי חירותנו ועצמאותנו. ירבו במסעות ככל האפשר, יראו מראות, יעשירו את רוחם ויאגרו דעת לרוב מתרבות הגויים. מי יתן ויטוסו על כנפי נשרים מגוי אל גוי ומממלכה, לרעותה, יוסיפו שם חכמה כמים לים מכסים. ילמדו אל ארחות כל העמים, יתבוננו במנהגיהם ובטקסיהם, וכשישובו אלינו יעניקו גם לנו מן האוצר הטוב שנאגר בנכר. ואנו כאן מרחוק לפחות, נשפיק בילדי נכרים.

אדבר גלויות, הנסיעות של נציגינו בארצות הגויים הן ממש צורך־נפש לכולנו. ומן הראוי שתהיינה תכופות ככל האפשר. לא די להיות אורח בארצות נכריות, אורח לרגע, כדי לספוג את כל המאור והיופי שבתרבות הגויים. אפשר יש ממש בפתגם שאורח בא לרגע ורואה כל פגע. אך אין נכון, שאורח לרגע יכול לעמוד גם על כל הטוב והמתוקן שבמדינה נכריה, לפיכך איני מסתפק ברשמים שמתפרסמים מפעם לפעם על דפי עתונינו מטעם הנוסעים לחוץ־לארץ דרך ארעי. רצוי לפי דעתי במסתכלי־קבע משלנו שאינם גרים בארצות הגויים. כדאי לפי דעתי לייסד מורשון נוסע, היינו, מורשון ערוך ומצוייד בכל מכשירי הנוחות, לקיים בו בית־נבחרים ישראלי, הפורח רוב ימים באויר ויש לו בסיסים לחניות ולשהיות בכל הארצות. טוב שתהיינה עיני העדה משוטטות תמיד למרחוק. המורשון הפורח הוא נאה מצד עצמו ואף סמל נאה ליהודי הנצחי, הנודד מאז ומקדם. ועל ידי המורשון הפורח, הראשון בעולם, תתקיים התעודה בישראל לשמש אור לגויים. מכל מקום נשמש מורי־דרך לכל מורשוני הגויים למסעות על פני הארצות. אין צריך לומר שעד שייבנה המורשון הפורח חובה לסייע בידי נציגינו הנכבדים, שיוכלו לצאת למסעיהם בכל עת ובכל שעה באין מכלים דבר, איש בכלי־רכבו ואיש במטוסו. יסעו להם. יסעו לכל ארבע כנפות העולם, יטוסו. ימריאו. ישמשו נציגינו סמלי חיים לעם המסעות. ובזכותם עתידה באמת ארץ־ישראל הנציגית להתפשט בכל הארצות.

ועדיין יש מבקרים בעלי־חומרה, הדנים לכף חובה קצת זכויות שנטלו נבחרינו לעצמם. לפי דעתי, קצת זו היא מעט מדאי. מידת היושר מחייבת להוסיף להם זכויות כהנה וכהנה. ראשונים לציון הנה הנם ומגיעה להם זכות ראשונות גם בכמה שטחים אחרים. אם יש בין נבחרינו מנגנים, למשל, דין הוא שיהיו כולם מנגנים בכנור ראשון. אם יש ביניהם מחברי ספרים מגיעה להם זכות ראשונות לקבלת נייר להוצאת כל כתביהם. ואם יש ביניהם כותבי שירים דין הוא ששיריהם יושרו לכל לראש במועדים לשירה. מגילת החסינות נתחברה, לפי דעתי, דרך צנע. אבל אם אין בה שפע טוב יש בה סימן טוב, והוא, שהאחדות לא בשמים היא. וכשיש רצון טוב נעלמים פילוגים וחילוקי־דעות נגוזים ואינם. ימין ושׂמאל ומרכז עושים יד אחת, אין פרץ ואין צווחה, אין אפילו מחלוקת הפוסקים, ואם היה שם אחד שאמר לאו לא בא יוצא מן הכלל הזה אלא לחזק את הכלל.

השכל אומר: תעודה זו, נאה לשעתה, תהיה נאה גם לדורות. עתידה מגילת החסינות לשמש אור זרוע לצדיקים הבחירים לעתיד לבוא.

ב' בתמוז, תשי"א.

על יהודים קלים ויהודים כבדים

כשם שבין יום ללילה מפסיק בין השמשות, קצר או ארוך, לפי מעמדו של המקום במפּת העולם, כך משתלשל קר־ביניים, דק או עבה, בין השוגג לזדון. לפי זיקתו של האדם לעיקרי־חיים, ולפי מעמדו הנפשי לאותה שעה. כיון שקו הביניים ניגר תמיד אי־אפשר לחרוץ משפט גמור ומוחלט מי שוגג ומי מזיד. אדם דרך כלל מסתופף על קו הבינים. מלכות בין השמשות יש לה כמות תושבים גדולה ביותר. נמצא שמושג השוגג לעולם אינו מאושש כל צרכו. והוא הדין המזיד.

­­­­­­­­­­­­­­­­­_________

אף התמימות יש לה מגע־גבולין ארוך עם הערמה. הענוה הפסולה, המביאה לידי הכנעה והתבטלות, עושה פלסתר את עצמה, ושוב אין היא אלא יהירות מאידך גיסא; היינו גדלנות המתנפּחת לא מן האין אל היש, כי אם מן היש אל האין, האפס.

__________

רבים פוסלים חקירה משום עמקות ועמקות משום הזנחת הממשוּת. החיים, אומרים הם, נתונים על פני השטח, והמעמיק פורש מן החיים. הריני מוכן ומזומן להסכים, שחכמת החיים הממשיים דוברת מתוך גרונם. גדולה מזו, הריני מוכן ומזומן לומר יהי רצון שנהיה גם אנו כפרפרים, שאינם חורשים מחשבות ואינם זורעים דעות ואין להם בעולמם אלא רפרוף שאינו פוסק. דא עקא שאין אנו פּרפּרים. פרפרים, כמדומה, אין להם לב. ומכל מקום אינם מטוּפלים בעסקי־לב. בלי לב נוח לרפרף. אך הלבבות הללו, יודעים אתם, אינם קלי־כנף. הם אינם מרפרפים, אלא פועמים בכבדות.

_________

שׂכל חושב ולב מרגיש שלובים על הרוב זה בזה. חובות הלבבות יונקות הרבה מתוך גדלות דמוחין. הפורק מעליו עול תורת המחשבה סופו לפרוק אף עול דרך־ארץ של רגש. מוח ריק ולב חלל נתוּנים דרך הטבע בשכנות.

_________

כאניה בלב ים, שכבדה קלותה, כך אני־שיט של העולם הקטן נוח לו לעבור בים הזועף של החיים, אם הוא עמוס ערכי־רוח כבדי־משקל.

_________

היהודים החזיקו מעמד בגלות המרה בת אלפי שנים ולא נטרפו בתוך גליה הזידונים, בזכות עמסם הכבד שנשאו על גבם: עומס היהדות, עומס תרי"ג מצוות, עומס המורשה הגדולה, עומס התורה, שניתנה להם בהר והיתה כפויה עליהם כהר.

__________

היהודים הקלים קיומם בעולם לא יהיה קל משל היהודים הכבדים. אדרבה, עשוי להיות קשה יותר. את משא היהדות הנעים יסחבו על גבם לדורי־דורות רק יהודים כבדים, כבדי־דעה, כבדי־הגות.

__________

ואַל ישיאך לבך לומר, שהמדינה פּוטרת אותנו מן היהדות, או שישראל לעתיד לבוא ומורשת העבר הם שני ענינים נפרדים. ולא היא. ישראל ויהדות חד הוא. לא באה ישראל לגרוע מן היהדות אלא להוסיף עליה. קיום מדינת ישראל הוא ענין חמור הרבה יותר מקיום הגלות. הגלות היא פיזור – ופעמים הצלה בפיזור, הצלה מכל מקום לשארית הפליטה. אולם ישראל הוא קיבוץ גלויות, כינוס כל הנידחים; היא כתובת ברורה ומפורשת, גם לחצי העוינים. שלום ישראל טעון שמירה כפולה ומכופלת. ישראליות אינה הצלה מן העומס. אדרבה, פירושה: עמידת הכן.

___________

לא רחוקים אולי הימים, שנצטרך לחרף את הנפש על כמה ערכי־יסוד ואף על מוּשׂכּלות ראשונים, כגון להביע בקול רם את האמונה, שהאדם נברא בצלם ושהשחור אינו לבן. ואולי נצטרך לרדת למרתפים בשביל להעלות בת־צחוק על השפתיים או לגלגל אגל־דמע מן העין, לפי שהצחוק והבכי יהיו אסורים מטעם המלכות. ויתכן שרבים יקדשו את נשמתם ב“אחד” חדש, והוא: שמע, עולם, אדם אחינו אדם אחד!

__________

נביאים אכלו מגילות; חכמי התלמוד מילאו את כרסם בתורה. חכמים הרווּ את צמאונם לדעת. ידענים אחרונים אינם אוכלים מפרי עץ הדעת ואינם שותים את יין החכמה, אלא סופגים לתוכם כל מיני ידיעות כמי שבולע עשן במקטרתו וכבולעו כך פּולטו. חכמים אחרונים מעשנים את החכמה או מריחים אותה ומתבשׂמים הימנה. לא שלומדים את כל התורה על רגל אחת, אלא לומדים אותה על סיגרה אחת שבפה. לא עוד קיצור שולחן ערוך בחינת נספּח לשולחן ערוך הגדול אלא הכל עשוי תקציר ותרכיז.

__________

הדאֶמוקרטיה הפורמלית, הקשורה במשטר כלכלי בנוי על יסוד ההתחרות החפשית, פּסולה מתוך שהיא סובלת חופש של ניצול ושעבוד ולרבים אינה מניחה אלא את החופש למות ברעב ואת הזכות, שאף היא נעשקת על הרוב, ללון על ספסל בגן העיר. אך לא טובה ממנה הדאֶמוקרטיה המעניקה שויון כלכלי פורמאַלי, שאף הוא משמש כסוּת־עינים להתחרות פראית בעודף־ייצור ולשעבוד חלשים בידי תקיפים או להטלת מרותם של קלי־ראש וקלי־מצפּון. מהירים וזריזים להסתגל לכל קו, על אזרחים כבדי־תנועה, המאחרים מפעם לפעם לכוון את מַשב הרוח ולוקים בגופם או במנת מזונם. אף השויון הכלכלי הפורמלי מעניק לאדם חופש מיוחד במינו, והוא, לוותר כביכול מרצונו הטוב על החופש ולקיים על ספסל הנאשמים מצוות וידוּי והלקאה עצמית.

_________

כמה סוגי בעל־חיים עברו ובטלו מן העולם. מהם לא נותר להם כל שריד בין החיים; ומהם נתקיימו נציגים בודדים משלהם בגני החיות או מוּצגי־שלדים בבתי הנכאות, זכר לחורבנם. לעינינו פּוחת והולך מין הסוסים וסופו להעתיק את מושבו מן האוּרוות אל בתי הראווה. בן־אדם פּקח עיניך וראה, אף כוכבך שוקע; ובקרוב תתבקש להשתכן בבתי־נכאות. מכל מקום סוגי־אדם מסויימים עתידים לירד מעל הבמה וללכת, כנראה, ללא יורשים. – נגיד: האדם החולם, האוהב שירים, הנוהה אחרי ידידות, הבוחן ענינים מתוך שיקול דעתו, הלומד תורה לשמה, היינו, האדם שעולמו הרוחני סמוך על עולמו הנפשי, על שכלו שלו ועל מצפּונו האישי.

_________

כל פעם שהנני שוהה שעה קלה בבית מדרשם של המבקרים הספרותיים, המגלגלים בהערכות דיאַלקטיות, הנני מניח ידי על מצחי לסוכך על מעט שׂכל הישר, שנפל בחלקי בחסד ההשגחה העליונה. רואה אני שרבים עשו יד אחת להפוך את עולם המושׂכּלות הראשונים שלנו לתוהו־ובוהו. נוטלים הם מוּשׂגים מתחום זה ומעבירים אותם לתחום אחר. אף משימים עצמם לא רק מעריכים לפרקי־יצירה, כי אם גם מדריכים ליוצרים. והיה אם שמוע תשמע בקול הפרשנים, שנטלו על עצמם תפקיד יועצים, ותחבר מסכתא לפי הדרכתם, הנך ידיד העם ומגן התרבות; ואם לאו אינך אלא עוכר העם ומחבּל. תינח, הם מחווים דעת – זכותם לכך. הם מורים הלכות – שדה ההוראה הפקר לכל. הם מרביצים תורה מורשה מבית־מדרשם, – הרשות בידי כל אחד ליטול לעצמו שם חכם. אבל אם חכמים הם, מפני מה אינם משמיעים דבריהם בנחת? למה הם מטיחים חרפות וגידופים ונידויים ומעלים על כל מי שאינו מסכים לסברתם, שהוא מין ואפּיקורוס ומועמד לגיהנום. הבטוחים בדעתם למה מסתייעים באיומי גיהנום?

­­­­­­­­__________

נניח שכל מי שאינו מודה בבחינה הדיאלקטית להסברת היצירה הוא בּוּר ועם הארץ בתורת האמנות, אבל הרי תורת חיי אדם לא בשמים היא. כולנו קצת חכמים ונבונים בהויות העולם הקטן. אנו יודעים, שאדם הוא בשר־ודם והוא זקוק ללחם לאכול ולבגד ללבוש, לדירה וליחסי־כּלכלה תקינים, אף לבטחון ליום המחרת, אבל הוא במשמע גם דעת והרחבת הדעת וערכי־רוח ואהבת הבריות וחיי־נפש ומשׂא־נפש לאפקים רחוקים, כיסופים לנעלם. ויש בחיי האדם לידה ומיתה וידידות ואהבת בת השמים. אף דביקות ברעיון הנאצל. וכשם שאנו בהויה כך אנו בהכרה. אין לדעת מי קובע את מי. ולא זה קובע מי קובע את מי. אך אנו רשאים בהחלט לקבוע, שיש שתי רשויות באדם. והרשות ביד האמן לתאר צלם דמותן של שתי הרשויות בין בתלוּת הגומלין שביניהן ובין בהתעצמותה של כל אחת מהן לחוּד.

__________

בשנת 1894 הוציא י.ל. פּרץ קובץ “החץ” ובו הוא מטיח קשות על המרכז הרוחני של אחד־העם; אף חולק הוא על דעה, שהביע אחד־העם בשעתו, שאפילו לעתיד לבוא, כשיתפּשט ההומאַניזם בעולם לא תעבור שנאת היהודים מן העולם. פרץ סבור, שדעה מוטעית זו נעוצה בחולי־מעים של אחד־העם. דומה שאחד־העם טעה בענין זה פּחות מפרץ. מכל מקום צריך להימנע ככל האפשר ממדרש סמוּכין בין השקפותיו של אדם למיחושים בטיב קיבתו.

__________

ומענין לענין באותו ענין. בשנת 1904 בא י. ל. פּרץ לאודיסה ונערכה מסיבה לכבודו. דרש אחד־העם בשבחו של חתן המסיבה ואמר כך: עמך עמי ואלהיך לא אלהי. כלומר, שנינו משרתים לעם אחד, אבל איננו עובדים לאל אחד. לא מחשבותיך מחשבותי. תכלית הקיצור ותכלית הישרות. הדור תמים שׂיחו. סופרים ראשונים עדיין לא למדו לשון סגי־נהור, שפת הבנקיטין.

לנשמת ד. ר. ז"ל

הם הולכים מאתנו הראשונים, הנאמנים, האמיצים; תמידים כסדרם הם הולכים מאתנו.

זה דורנו נוסע עובר. כל תפארת־בחורים מלפנים, כל קרובנו ברוח ושארנו בשאָר־רוח, אשר נחזה לנו בעין־דור כצלם חי לשאיפות הנאצלות שבדור, נוסע עובר מאתנו.

השׂרידים היחידים, אנשי החיל ורבי הפּעלים, מנעימי־שיח וגדולי־מעשׂ, שוני הלכות וחכמי־הליכות, הלוך ילכו. ובלכתם הלא יגלה מאתנו משׂוֹשׂ ימינו הנותרים. היטב נדע בזאת, כי גם פּנינו מוּעדות לדרך כל בשר.

הכי רק לנפשם ימותו? כל איש מהם במותו ימות גם לנו; ולא לבד לנו; אף בנו. אל קרבנו יגוועו מחמדי נפטרינו ובגנזי נפשנו נחצוב להם קברים.

הדור, אתם ראו: מה דמות שוינו לתבל בחזיון נעורינו? הלא כגן פורח גאון־אדם היתה בעינינו, כולה משקה טללי־אורות החן והתפארת. החיים לא היו שווים לנו בלתי אם למען שתיל האהבה ומשא רוחנו להקים היכל לחזון הצדקה. לכן כל פנים שוחקות, אשר נקרוּ לנו בדרכנו, נשתבצו כשמשה לברקת בהיכל חיינו. ואף על זאת ידאב לב, כי כל מות אשר יעלה בחלונותינו נפץ ינפץ אחת משמשותינו.

מלאך המות בעיר יעשה דרכו בין בתרי בשרנו.

ב' באיר תשי"א.

הכל כועסים על המדינה

הכל כועסים על המדינה חוץ מאלה שאינם כועסים עליה; ולואי יהיה חלקי עם האחרונים.

הכל אוהבים את המדינה בסתר לבם חוץ מאלה, שאף הם אוהבים אותה, ובאשר יאהבוה יוכיחוה. ואיני מוציא את עצמי מכלל האחרונים.

הכל כועסים על המדינה: זה משום שהלחם אינו לבן מדאי וזה משום שהשוק אינו שחור מדאי; זה על שום התורים הארוכים שהוא מתייגע בהם וזה על שום התארים הקצרים שנפלו בחלקו; זה לפי שנתייקר השער על הביצה והבננה לפי הטף וזה לפי שננעל לפניו השער למסחר במטבע־חוץ ובככרות־זהב; זה מחמת שהחמה עולה מדי בוקר בבוקר מן המזרח וזה מתוך שהיא שוקעת בה מדי ערב בערב במערב.

הכל כועסים על המדינה; אך המדינה אסורה בכעס. תפארת למדינה פנים שוחקות ודרכי־נועם, אורך־רוח וישוב הדעת.

כל כעס הוא קלקול בקו הבריאות. ישוב רב כעסנים הוא ישוב שמרובים בו ידועי־חולי. וזה תפקיד המדינה להיות אם ואומנת, אחות רחמניה ורופאה. את כל חללי העם הזה תישא ותסבול.

קיבוץ גלויות הוא ראש מעיניה של המדינה. אך נטל עליה לשמש גם קיבוץ הכעסים ולשמש אבן שואבת לכל הרוגזות והקובלנות והעלבונות שנצטברו בלבות בניה שבי הגולה. בחיק האם ישפכו את הצער והזעם אשר שבעו מידי האמהות החורגות מקצה העולם ועד קצהו. שם נשאו בדממה מחטים בבשר החי, פה ירעישו אמות הספים של היכלנו, אשר לא הוקם עדיין על מכונו, על כל שרטת קלה.

ונסלח לעם הזה, יצעק, יתרעם, יתמרמר, כי לבו עליו דוי מאז ומשכבר. מכאובי יובלות־חורבן ישאג בשנים המעטות של תקומה.

אף על זאת יתמרמר, יתרגש, כי בשובו אל המדינה נטל עליו לישב בה לא כגר, כי אם כאזרח, להיאחז ולהתנחל בקרבה, להשתקע בה ממש בגופו ובנפשו, אף בלבו. והוא לא הסכין בזאת. טרם למד העם הזה להיות הוא ולבו במקום אחד, היינו לא הוא במערב ולבו נע ונד במזרח, כי אם במקום הוא שם לבו. לא הסכין בכך. מתוך מדוי לבם יצעקו רבים חמס על המדינה.

ולפיכך הכל מתלוננים ורבים רוגנים ולא מעטים רוגזים על המדינה. אך תפארת למדינה סבר פנים יפות ומענה רך משיב חימה.

המדינה, מקורך דין, אך חזונך רחמים.

יש פסוקים מפוצצים, שנזרקו מפיו של אחד חכם צופה לבאות ונעשו אמרות כנף, עוררו והשפיעו. ואמנם, יפים היו בשעתם ולשעתם. אך לבסוף גרמו קלקול לא מעט, מאחר שרבים התחילו לגלגל בהם ועשו אותם מצד אחד שיגרה ומצד שני רעיון־תלפיות, שנתייחד לו בתוך השגת הדור מקום רחב מכפי שמגיע לו. דגש חזק של גוזמה עשתה אותו פלסתר. כזו היתה למשל קריאתו של מכס נורדוי: הבו לנו יהדות של שרירים! וכיוצא בכך עמדה בחללה של היהדות אנקת הדורות: אין לנו לא שר ולא כהן. אך כשם שהיתה הגזמה בקריאה הבו לנו יהדות של שרירים, כך אסור לנו להגזים בקריאה: הבו לנו יהדות של שרים, של כהנים גדולים או של פקידים גבוהים. עם בני מלכים וממלכת כהנים לא יסבול פולחן השררה בשום צורה שהיא. כשם שלא ייהפך לעם של שרירים בלבד.

אך ביום חג ומועד מצוה לקיים הוכיח תוכיח. כל יום חג הוא גם יום של חשבון הנפש. ואולי אין חג אלא לחשבון הנפש, כשם שאין שבת אלא לנשמה יתירה. ואם לחשבון מעט הרי מותר לומר, ואולי גם חובה לומר, אף בעצם היום הזה, שמתשעה קבין כעס שירדו על המדינה יש בוודאי קב או למעלה מזה כעס וזעם צודק.

הרבה צווחו על כלי־רכב המשתקשקים רב מדאי מטעם נושאי דגל המדינה. ובדין צווחו. אך הצווחה לא רק שלא עשתה אפילו את המחצה, דומה, שלא תיקנה כלום. אולם צאו וראו, שמכת מדינה זו אינה כלל חדשה; היא עתיקת־יומין בישראל. אדרבה, פתחו בפרשת שופטים י“ד־ט”ז, בה נזכר לראשונה על דפי ספר הספרים ענין המלכות בישראל. “כי תבואו אל הארץ וכו' ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים וכו' רק לו ירבה לו סוסים”. המחוקק הישראלי ניבא וידע מה ניבא. שיבת ציון היא גאולה מעבדות. הסוס מסמל את השיבה למצרים, את החזרה לעבדות הגלות. וכמה שנאמר שם “ולא ישיב את העם מצרימה”.

מכאן ואילך נביאי ישראל מרעישים עולם על ריבוי הסוסים וכלי הרכב. הם כורכים תמיד בנשימה אחת סוסים ואלילים, כלי־רכב ועבודה זרה. נביאי ישראל ירדו לתהומו של הענין. המהלך ברגל אינו מסוגל להיות בעל־גאוה כאדם על הסוס. אדם על הסוס ובמכונית שוכח לפעמים שמעפר יסודו ומתיהר על הבריות. הכל חייבים לדרוך ברגליים על האדמה.

אמר ישעיהו: “ותמלא ארצו סוסים וכו' ותמלא ארצו אלילים”. אמר מיכה: “והכרתי סוסיך מקרבך וכו' והכרתי פסיליך”. ובהושע נאמר: “על סוס לא נרכב ולא נאמר אלהינו למעשה ידינו”. סוס ככל סוגי כלי רכב. אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכור. רבוי כלי־רכב מרושש עם. רבוי כלי־רכב דרגה לעבודת אלילים. האדם נעשה אליל לעצמו כשהוא נגמל מהליכה ברגל.

שרים ופקידים גבוהים בישראל צריכים לקיים בעצמם לא רק בתוך עמי אני מהלך ונוסע. להלך ברגל, אף לעמוד בתורים ליד אוטובוסים כדי להרגיש בצערו של העם היושב, המהלך והנוסע בציון.

שרים ופקידים ושגרירים בישראל, מצוה עליכם להלך הרבה ברגל ולקיים כל חומרות הצנע, להצניע לכת ולהצניע נסוע לפחות כשרים בשואֶדיה למשל.

סוס וכלי־רכב נאמרו כאן על דרך הפשט ואף בחינת משל וסמל.

סוס וכלי־רכב מסמלים את האמונה התפלה במעוז צור ישועתו של הכוח בלבדו ואת שכחת הפסוק הנצחי, כי שקר הסוס לתשועה; את הלהיטות להפגין כוח וחשיבות בכל עת; את ההתפארות ברום־מעלה, בתואר ובדרגה; את הרעבון לראוותנות; את פולחן ההדר החיצוני; את ההתרברבות בטקסים ובגינוני־שררה; את בולמוס הרהב, את שצף הקצף הסוסני ואת ההשתקשקות ברעש הגלגלים הדוהרים; זה הרעש המתמיד, המחריש את קול המצפון והמשכיח תורה שבלב. סוס וכלי רכב משמשים בניני־אב לטפוס־אדם מצליף ורוכב על זולתו; המקשקש בלשונות כדרך שהוא מקשקש בגלגלים; המהדר בדרבונות למנעליו ואף משמיע דבריו כדרבונות; אדם גבה־עין וגבה־לבב; הנוטה לשכוח, שאין המדינה כלי־שרת לו אלא הוא כלי־שרת לה.

וזהו טפוס־אדם באמת מרגיז ומכעיס.

הכל כועסים על המדינה; אך אוהביה בישראל, שמנינם לא קטן כלל וכלל, מאמינים שבישראל תיברא חדשה בבית היוצר של המדינה; מכל מקום ישראל תהיה כמתוקנות שבמדינות, כשם שאדם מישראל יהיה חלקו עם הטובים שבאנשים.

הכל כועסים על המדינה; אך במידה שזהו כעס נכון וזעם צודק, הבה נקוה, שמתוך שצף־קצף זה תעלה ותצמח מדינה חדשה, טובה, מדינה־אם, שתגדל אדם־עם ועם־אדם.

ו, באייר תשי"א.

בת הצחוק זכרונה לברכה

א

לפני כמה שנים שאל חבר את חברו לעמל ולצלחת המרק הדלול: חבר, למה תביט עלי בעיני זכוכית? שאלה זו, יש לציין בצער, לא עוררה בשעתה את ההד הדרוש, אם כי ראויה היתה שירעישו עליה את דעת צבורנו. בעיני הזכוכית ההן נשתקף הנבט, שהצמיח לאחר זמן את פילוג הדעות, כי אין חילוק־דעות, שלא קדם לו חילוק־לבבות. אך רצה הגורל ושאלה זוטה צללה לתוך מערבל השאלות הגדולות, הבוערות כביכול, העומדות תמיד על הפרק וממלאות את המוחות, שאין בהם עוד מקום פנוי לפכים קטנים, כגון פך לב בשר ולב אבן או פך עיני בשר בחינת חלונות לנשמה ועיני זכוכית שהן משורש וימש חושך.

כיון שאין כל ישן תחת השמש, כי גם הישן לובש מפעם לפעם צורה חדשה ומשוכללת יותר, חל שכלול רב גם בפרשת הפכים הקטנים של היחסים האנושיים. עד שהיה מי שקבל על עיני הזכוכית גדלנו לנו בישראל פרצופי־טרשים, שאינם מצמיחים אף סימן של חיוך. יש כאן, כפי שאתם רואים, מעין קנאת אברים שבקלסתר האדם, קנאה המרבה מאור וחסד. הפה למד מוסר השכל מן העינים: מה עינים חדלו לתת את מתקן מאדם לחברו, אף הפה חדל להמתיק את חיוכו. אמר הפה לעינים: אם אתן חלונות מוגפים, אהיה אני שמש שאינה זורחת, פנס בלתי נדלק. הגיעו הדברים לידי כך, שבת הצחוק נעשתה יקרת־מציאות בישראל, כדרך שהשמש היא יקרת־מציאות בשמים המעוננים. גלתה בת הצחוק מעל רוב פרצופים. ואדם מישראל המתגעגע על מחזה נדיר זה אנוס לערוך גם כן גלות ולנדוד פעמים הרבה קילומטרים מאדם אל אדם ומחוג אל משנהו עד שזוכה לגילוי שכינתה של בת־צחוק אנושית פשוטה.

נקוד על פשוטה, להוציא מכלל טעות, שהחיוך בכלל הלך חס ושלום לעולמו. ולא היא. מצד־מה אפשר לומר, שהמפעל החיוכי בישראל משגשג כמין תעשיה, שאינה זקוקה לשום יבוא. מחייכים לאנשי־שם ולרמי־מעלה; מחייכים לגבוהים בדרגה; מחייכים לתיירים ולכל מיני בעלי־יכולת כשנצרכים להם לצרכי קופה. כן, אין עולמנו שמם חס ושלום מבת־צחוק. עין בוחנת רואה שמטייל במדינה חיוך חנפני, רפסני, תולעני ותועמלני. יודעי־דבר בדקו ומצאו, שיש כמה וכמה זנים של בת־צחוק. הנקלטים יפה, אף יפה רב מדאי, בתוך שטחי המחיה החדשים שנתגלו לפנינו בתנאי הזמן החדש. ולפי שאין אנו יכולים לייחד את הדיבור על פרטי הענין, נציין רק כי כל החיוכים האלה אפשר להכתיר בשם הכולל: חיוך של שירות ושל אנשי־מעשה. ומלבד זה הכולל מנסר והולך מין חיוך ריק, שאינו מכוּון לשום איש, אבל שופע הוא לכל או ללא־איש, היינו, משתפך לתוך הסתם. זה החיוך הצלם אביו והצלמניה אמו הורתו. אפשר לכנותו בשם חיוך של לא כלום. עושים אותו שיגרה כתפילת אשרי והוא עצמו אומר אשרי אני פלוני בן פלוני שזכיתי ועליתי על גפי מרומי הפומביות ונעשיתי צלם תלפיות לכל, לכל. חיוך זה, שטובלים אותו תחילה ש“י טבילות לתוך הפרהסיה, יש בו משהו מטבע הזכוכית והוא צר לאדם צורה זכוכינית ועושה את הפנים השוחקות למטבע שחוּק, לאסימון, למעין מסכה של שובע־רצון ולפסל של גלמיות צוהלת. ובוודאי שאין בו אף ריח בן ריח של פרח הנפש, ולא נ”ט בר נ"ט של טעם חברות וידידות. אין בו אור ולא חום. משוּל הוא לפרחי הכפור המצטיירים על זגוגית החלונות. הוי אומר: שוב זכוכית. פנה לכאן במחשבתך ופנה לכאן – שורש הזכוכית מבצבץ ויוצא.

ב

אין אנו רשאים להתאונן כי חס ושלום כלתה פרוטת החיוך מן הכיס בישראל והשפתיים החייכניות שבתו ממלאכתן. אבל מותר להגיד, שכנגד בזבוז השחוק הידידותי מכאן קיימת בצורת מכאן. החיוּך העסקי, המשרדי, עולה מעלה־מעלה, בת הצחוק של “הנני”, של אני הגבר, של שישו בני מעי, משתפכת כאבנים טובות מעל כל העתונים המצוירים ושאינם מצוירים, אבל יש גרעון גדול בבת־צחוק פשוטה, שחותם לפי תומו טבוע בה. בנות־שחוק בחוץ תרונה ובפנים הנפש יובש.

אין צורך לפרש טבעה, מהותה ודרכי גילוייה של בת־הצחוק הפשוטה. הכל מכירים בה מתוך חוש טבעי, כדרך שכל בני אדם מסוגלים להעריך כראוי את טוב טעמם של מי מעינות זכים. אין אדם צריך להיות מלומד בתורת הקרקע ומומחה לחכמת חמימות כדי להבחין בין מיים צלולים, מיים חיים המשיבים נפש, למיים דלוחים ושאוּבים מתוך אגם.וזה כל עיקרה של בת־צחוק לפי תומה: היא משיבה נפש; מכורתה – נפש; מחוז חפצה – מגע בנפש. כשם שהעינים הן חלונות הנשמה, כך הפה השוחק בתום־לב משמש שער לנשמה. על כנפי בת הצחוק יבואו הגופים בזה השער. ההבטה היא אם ההבנה. כשבני אדם מביטים זה אל זה הם סוללים להם נתיב להבנת־גומלין, כשסוקרים זה את זה מתעוררת ביניהם סקרנות להכרה מעמיקה יותר. אך היסח המבטים הוא גורם ראשון במעלה להיסח הדעת ולאדישות כללית. עיני זכוכית הן עינים מטומטמות, גלמיות, הסותמות את מקור המחשבה. אף בת הצחוק היא אם החברוּת, מקור הידידות. בני אדם המחייכים יחד חותמים בראשי־תיבות על הטיוטה לזכרון־דברים ביניהם, לאמנת הידידות. אנשים שלא חייכו עדיין יחדיו לא ראו עדיין זה את זה אפילו קיימת ביניהם היכרות להלכה. בת־צחוק היא פריסת־שלום מאיזו הויה קדומה בתוך אוצר הנשמות בטרם נפרדו הנפשות לגויותיהן וכל אחת נכלאה בבית־חמרה שלה. אדם המאיר את חיוכו לחברו הריהו כאומר לו: זכרתיך, אחא, זכרתיך מאז ומקדם. החיוך הוא, משמע, זכר לחירות בעבר ואות לידידות בזה ובבא, בו מוסר אדם לחברו בפגישה ראשונה ובכל הפגישות הבאות לאחריה כרטיס הביקור, שחקוּק עליו בכתב־אור מען־בראשית שלו בעולם העליון. קשה לחיות בלי אוריה ותומיה של בת הצחוק משום שקשה בכלל לחיות בלי נוגה נגדו של עולם הבא או של עולם שהיה, הוא עולם עליון, המשרה מזיוו על העולם התחתון.

קור, שעמום, חשכות ועליבות אופפים את הבריות, השרויים בעולם שאין בו שמחת הנפש ובדיחות הדעת, ושתיהן ניזונות מאורה של בת־צחוק. קשה הסתלקות החיוכים מכל הסתלקות אחרת. מאור המבט אף הוא חמדה טובה, והכל משתוקקים לזיוה של עין יפה. אך לקוי־חמה במבטים הוא ענין שלב הכל גס בו. טבע עינים שענן בא ומתפשט בהן. פעמים עכרוריות של דמעה נכנסת לתוכן ומחשיכה את מאורן. עתים הן תפושות דאגה או חרדה, חלום או זכרון, ושוב אין הן מביטות או מביטות ואינן רואות כלום. אין ראיה מאליה; ראיה צריכה כוונה. אך טבע בת הצחוק להאיר אף מתוך היסח הדעת, היא שופעת כקרנים מן השמש. אף הנתון בצרה כיוון שהוא רואה פנים מאירות לקראתו. בת־צחוקו מפציעה ויוצאת מבין פתחי־פיו מאליה. היא נוגה, נכאה, חרדה, ובכל זאת מפיקה זיו ומפיצה נוגה. כחכמה המשחקת בכל עת משחקת הנפש החיה בכל עת ובכל שעה להחיות עצמה ולשובב זולתה. ימים שהשחוק מתמעט בהם פנה זיוום, פנה הודם של החיים, סרטן פושה בגוף החברה, שעמום מחלחל לתוך הנשמות והפרצופים נראים כאדמה טרושה. קלסתר־פנים חשוך־חשוך הוא קלסתר רווק.

הסברה אומרת, שקיימת סמיכות הפרשיות בין בזבוז החיוכים הפומביים מכאן לרווקוּת המתפשטת בפרצופים מכאן. הטבע שאינו פזרן מקיים בידינו תקציב מצומצם של כוח וכשרון וכל סגולה נאה. אף חיוכים לכל שנות חיינו הוא נותן לנו בקיצוב. המבזבז את מלאי החיוכים בחיים הפומביים על כרחו הוא נוהג צנע של בת־צחוק בחיים הפרטיים. הוא מודד חיוכים לכל אחד לפי מעמדו בחברה, לפי ערכו במזומן ולפי שויו העסקי והוא להוּט אחרי אגירה של סבר פנים יפות לצרכים הדחופים ביותר. דרך משל, איש שפרנסתו כופה עליו חיוכים של משרתיות ללקוחותיו נעשה קודר וזועף לבני ביתו. הנותן חיוכים מנה אחת אפיים לגבוהים הממונים עליו, אין לו אלא סבר של פנים חמוצים כלפי הנמוכים ממנו בדרגת הפקידות. לעולם הפרהסיה צוררת לצנעה ומסיגה את גבולה.

ג

אין פורענות שאין קשה ממנה. עד שאני עומד ומונה את פגמיה של החייכנות העסקית, המשרדית, המוציאה את כל חיותה ברשות הרבים ומשיירת רק טפין־טפין לרשות היחיד, רואה אני באיצטגנינותי ימים שבהם נהיה שטופים געגועים אף על החייכנות מטעם, והיא, ששורש נשמתה זכוכית, תהיה לנו בגדר חפץ־ערך, השוכן כבוד בבית־עלמין של תור הזהב.

רואה אני בדאבון־לב, שמתרבים והולכים בינינו חשוכי־חיוך, פרושים ונזירים מחיוך, כדרך שיש פרושים מאכילת בשר ונזירים משתיית יין. הללו אפילו על פי טעות אינם מעלים בת־צחוק על פניהם, אף לא דרך מקרה, אף לא מתוך שכחה. הם זוכרים תמיד לבלי להסביר פנים למי שאינו מאנשי־שלומנו. לדידם, כל שאינו מתפלל עמהם מלה במלה מתוך אותו הסידור, הוא מין ואפיקורוס, שאין שואלים בשלומו ואין נוהגים בו אף קוצו של נימוס. מתוך בטחון שרק הם זכו לגילוי האמת נראה להם כל מי שאינו עונה אמן אחרי כל תג ותג של האמת שלהם צר ואויב, שאם אין קורעים אותו לאלתר כדג מכל מקום אינו ראוי לקרוע לכבודו את סגור הפה ולחייך מעט. לא, לא, אין הוא ראוי אפילו בפחות משוה חיוך. הם כאלה אדוקים אנשי השולחן ערוך, מתמידי ה“שיויתי”. יש להם זכרון. כזה שאתה מוצא בקופת מלוה וחסכון, לכל סעיף וסעיף של השולחן־ערוך. נר לרגלם: אתם קרויים אדם ואין זולתכם אדם. זולתכם יש לו, אמנם, גם כן גוף, ובגוף פנים, ובפנים חוטם, עינים, מצח, פה, אף על פי כן דומה הוא עליהם כלוח חלק או כעמוד־אויר. ממילא הם פטורים מלשלם לו מס של מאור־פנים אפילו כדי אגורה. אין הם מביטים כלל אליו. נכשלו במעוף־מבט, מיד מוזגים לתוך העין מי נוזל שיש בו כדי להמית בה את החיות. לא הספיקו לטפטף סמי־חלשות לתוך העין הריהם חוטפים ועושים ניתוח פלסטי בפנים, שלא יבצבץ בהם אף ניע של רגש אנושי, אף זיע של נפשיוּת. מכבים בקלסתר הפנים נר נשמת אדם, זורעים את הפה מלחה לבל תצמח חס ושלום בת צחוק כקוצו של יהודי או כקוצו של אדם. חסל סדר נברא בצלם, סדר חבר, סדר אנוש כערכך.

אין זאת אומרת שאני, איש כת שאינם מחייכים, איני יודע מי אתה ומה שמך. אדרבה, יודע אני שאתה פלוני בן פלוני, הנך נכתב שם ושם. דעתך היא כך וכך. גדולה מזו, אתמול היינו אנשים אחים או לפחות ידידים קצת, ישבנו בועדה אחת, ויתכן גם שכנים לצריפים, צעדנו במלוכד להגשמת חזוננו המשותף. אבל מעשה זה היה אתמול. אתמול הלך לעולמו. עמו הלכו לעולמם דעות נושנות, אמונות בטלות ואנשים עוברים ובטלים, כל מי שלא נתן גט לאתמול הלך לעולמו. ואילו אני עקרתי מתוכי כל שריד של אתמול, הנני כולי מחר. לפיכך אתה, איש־תמול, אתה, השקוע בתוך סחי העבר, משוּל בעיני כחרס הנשבר, מה ענין יש לי בך? נפלת מתוך עגלת ההיסטוריה והנך מושלך כדומן. אינך אפילו בגדר זבל לשדה המחר. אתה שייך לעולם השלכת. כך, כך, אין רחמים בדין דברי הימים. יקברו המתים את המתים, יחייכו המתים אל המתים, אני אליך איני מחייך. מכל מקום בספר החיים של אנשי המחר לא יכירך מקומך. הנך במחילה גברא קטילא. וממילא אין לנהוג בך נימוס ודרך ארץ. מכל מקום אני איני נוהג בך. לא אזכה אותך במבטי; לא אקדם אותך במאור־פנים; קל וחומר שלא אתרום לך בת־צחוק אנושית, פשוטה. אין אנו שותפים לאורח־חיים אחד. אין אני ואתה אדם וחברו, אדם נאשם ושופטו; אתה עומד לגזר־דין, ואני הדיין. לכן איני מאיר פנים לך. אין שופט מאיר פנים. שופט אינו מחייך. עטרת שופט קלסתר־פנים מאובן; מצח בלתי חדור; עינים זכוכית; מראה מטיל אימה. שופט מעוטף כולו באיצטלה מעוררת יראת הכבוד. אני, כפי שאתה רואה אותי, הנני טלית שכולה ארגמן.

אנשים מעוננים תמיד, אנשים ליליים, כבדי־רצינות, שאם כי לא גובה להם, יראה להם, הם מטילים אימה ופחד. גלות בת הצחוק מעל הפנים דומה כשכינתא בגלותא. בת הצחוק זכרונה לברכה, אם אין היא לנו מה לנו? כל זמן שזו מרחפת על הפנים היא שומרת עלינו היאך שהוא שלא ניהפך לזאבים גמורים – זאבים אינם מחייכים כמדומה, ואולי אין הדבר כך – כשם שהעינים משמשות מליצות בין הבריות ומגינות עליהם לפעמים מפני עין רעה, לשון רעה וכל רע אחר. לפי שהעינים מדברות הננו נמנעים על הרוב משפת האגרופים והסכינים. וכשם שהעינים מדברות כך בת הצחוק משמשת אחת מן הלשונות המרובות שבין אדם לחברו, ואולי השפה האנושית שבלשונות. המונע ממני את בת־צחוקו הריהו כאילו הוא מכין את עצמו מבעוד מועד, שלא יצטרך לרחם עלי בוא יום פקודה. שאינו מחייך לחברו הריהו כאומר לו: דמך הותר בעיני. אל אשליות! אם חלילה נגיע לידי כך, שידובר בבת הצחוק בלשון זכרונה לברכה ועליה השלום, לא עוד תשרה ברכה במעשי ידינו והשלום לא ינוה בקרבנו. זכרו זאת. אף תקעו בקרן השופר לגאולת בת הצחוק.

לפנים שר המשורר: שחקי, שחקי על החלומות. ואנו נאמר: בת יהודה, שחקי, שחקי בחלומך לפחות ובחזונך קדשי חג תחית בת הצחוק בישראל.

י“א בסיון תשי”א.

מגדל בבל

א

כך כך, אנו מתקרבים בצעדים נחפזים לשביל צר ונפתל זה, שממנו אין מוצא אלא מגדל בבל ואין תוצאה אלא דור הפלגה בפשטותו האכזרית והקמאית. עוד אנו מעמידים פנים שיש בינינו בירור עיוני, אך למעשה כבר נתקיים בנו הכתוב “ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו”. ופליאה היא שהכל שואלים ודורשים בפילוג הקיים בין שני הגושים המדיניים ובין שני המשטרים הכלכליים ומשום־מה מתעלמים הרבה מן הקרע, שנתהווה בתוך ההגיון ועשאו לשני הגיונות שהמחזיקים בזה שוב אינם מסוגלים להבין את החוגים על זה. אינם מסוגלים להבין משום שאינם רוצים או אינם רוצים משום שאינם מסוגלים. בין כך וכך אינם מבינים. אנו בני הדור ששתי מלחמות־עולם ניתכו על ראשינו, שקללת השואה הגדולה, אין בדברי ימי האדם משלה, באה עלינו, שראינו שכול וכשלון עד אין גבול, נגזר עלינו לשתות גם את הכוס הזאת להיות מפולגים ומפורדים עם אחינו בשרנו גם בעיקרי־הגיון עד למושכלות הראשונים ממש, כאילו לא עוד בני מעמד אחד אנחנו. ולא עוד בני עם אחד, אף לא עוד בני אדם אחד, כי אם שני סוגי־אדם אנוּ.

הרי זו קללה, שלא נכתבה אפילו בפרשת התוכחה. ואין לך יום שאין קללה זו מרובה בו משל חברו.

מפעם לפעם אנו פוגשים חברים מלפנים, ידידים ברוב שנים, שנהגנו לגלגל שיחה של הבנה הדדית או של שאיפה להבנה הדדית. אמנם, לא חסרו גם לשעבר קוי־פירוד בינינו. אבל גם נקודות השיתוף היו לא מעטות. וניתנה האמת להיאמר: המפריד שבינינו, לא פחות מן המאחד, ופעמים אף יותר ממנו, משכנו זה אל זה בחינת ודלוגך עלי אהבה. כי הדילוגים והקפיצות והחילוקים שבינינו הרי היו השאור שבעיסת השיחה, הצד המגרה שבבירור, הכוח הדוחף לעיון ולקרבת הנפשות. נמשלו שני בני־פלוגתא לשני שחקנים הפועלים מתוך אהבה ורצון בתוך המחזה העולמי בחלוקת תפקידים לשם פתרון סתומות ושניהם זה לזה יעזורו לבקע את יער החידות.

אך מה מאד נשתנו כל ארחם ושיחם של חברינו מלפנים. שדעותיהם מחולקות עם שלנו בפגישתנו היום. אין עוד בינינו דבורי־הוכחה וחילופי־נימוקים, כי אם דבורים כמדקרות וחילופי־איבה. אין עוד מקום להוכחה, והנימוקים אך למותר המה. מלכתחילה אין מבינים זה את זה ואין אף שאיפה להבנה. ניתק מיתר החיבור שבין לב ללב ובין הגיון להגיון. פקע המיתר. האם הכנור כולו, כנור השכל הטוב, שהיה מתנגן לשעבר בתוך המוחות, כבר נשבר ונתמגר? ומה מתחולל בלב אנוש? לא עוד רבות מחשבות בלב, כי אם רעיון עקשי אחד, רעיון “רק כך” קשור לו, רעיון שכל החולק עליו בכללותו או מפקפק בקצת פרטיו אינו אלא חבלן מועד, מומר להכעיס, רשע לתיאבון. ומה דינו של זה? אפילו אין בר־פלוגתא שלנו כלומר, יריבנו, כפי מצב הענינים כעת, אומר זאת בפירוש, מבטיו אומרים. הה, זה המבט! אין הוא מפיק עוד התנגדות, אפילו לא איבה, כי אם דבר־מה אחר. הוא אטום, אפל, מסולק מאתנו והלאה, איום עז נוצץ בתוכו: לכמותך אין לי עצה אלא… הרמז מובן. לשעבר היה שייך לשאול: חבר, מה ראשי בעיניך? כעת אין עוד שאלה. זו כבר נפתרה בכל חומר הדין של אותו הגיון שני, החצוב ממקור מגדל בבל. חכמים ראשונים ראו אותות מגדל בבל מראש. אם נפל אדם ומת לא היו שמים את לבם אליו, ואם נפלה לבינה אחת היו יושבים ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה? אדם אינו ולא כלום. לבנה היא הכל. חיי האנשים אפס; התהליכים ההיסטוריים הם יסוד ושורש וגם גולת הכותרת: עד כי – מורשה, קשרי־דם, נכסי־רוח, רגשות, הם קליפת השום, אך הדיאלקטיה והטקטיקה. הריאליזם המהפכני בלע"ז, הם תכלית כל הקיום האנושי.

הפילוג חותך ועובר לא רק את הרצונות, הרעיונות והכיווּנים: הוא נוקב ויורד עד יסוד ושרש שבמוסר, שבהגיון, שברוח באנוש. נימוסים טובים מקודשים מקדמת ימות אדם. מושכלות ראשונים מקובלים אפילו בחברה של פראים, נתערערו, אף נעשו ללעג ולקלס ולאותות קלון ובגידה. ולמה מדברים עוד על שתי מחנות, שני גושים, שני משטרים? הרי נחרב עלינו עולמנו האנוש־הנודע זה אלפי שנים, נמחק הצלם של אדם אחיד ונתפלגנו לשני צלמי־אדם לשני הגיונות, לשני חוקי־מוסר.

ב

ענין שתי המולדות הוא רק פרט אחד מתוך כלל התפיסות המבלבלות, שהביאו לעולמנו נציגי ההגיון החדש. בשכל הישר הישן אין להשיג זאת. מולדת היא אם. ואין שתי אמהות.

אמנם, פוסחים על שתי מולדות היו תמיד. אבל הללו הרי היו פּוסחים וצולעים, ונראים על ידי כך גם לעצמם וגם לאחרים כאנשים מנוגעים, מעורערים, בעלי־מום. אף היו מצויים בכל זמן אנשים שקיימו למעשה את הדבור ההנאתני במקום שטוב לי שם מולדתי. המונים מדוכאים ומקופחים עזבו נחלת־אבות כחושה ויצאו לתור להם ארצות חדשות. שאף על פי שבראשיתם לא היו להם אלא בגדר של מקור־מחיה, סופו של מקור־מחיה להיות למקור־מחצבת, למכורה. אך ענין זה שייך לפרשת הגירה, שיש עמה עקירה לשם הנחה. עוזבים ארץ אחת על מנת להתישב בארץ חדשה, מחליפים מולדת במולדת החלפה שבגוף ובנפש. והחלפה זו על הרוב עלתה למהגרים במאמץ ממושך של כמה דורות ושל חבלי־הסתגלות קשים מאד. בדרך הטבע אדם קשור לנוף מולדת אבותיו² עד דור עשירי ואף למעלה מזה. ויש עם אחד שהיה חי את ארצו ונשא עמו עפר ארצו בצקלונו עד למרחקי־מרחקים במשך אלפי שנים, לא שכח ולא המיר. לא לבד הנוף של ארצו היה כחותם על לבו. אף לוח תקופות השנה שלה היה חקוק על לוח לבו. שמור בזכרונו וטבוע בדמו. על פיו התנהל בכל ארחות חייו, על פיו שר, התפלל וחגג את שבתותיו ומועדיו. זאת תורת המולדת: היא דם, היא נפש, היא שכל, היא עמוקה מן השכל. היא רוח אפנו וגורלנו.

אולם מכנף מגדל בבל שמענו זמר חדש: שתי מולדות. כלומר, לא אחת שיוצאים ממנה ואחת שנכנסים לתוכה; לא שתיים בזו אחר זו; לא זכרון מכאן ומציאות מכאן. כי אם שתיים בבת אחת, היינו, שתי מציאויות, שתי תעודות־לידה, “נכתב” גם פה וגם שם, ואין שני הכתובים מכחישים זה את זה. וכלל אין צריך לעקור מכאן על מנת להניח עצמו שם, אלא יושבים פה ועוסקים בישובו של מקום כאן מתוך הנחת עצמו לא בגוף, כי אם בהשגה, בציות, בהתכוונות, בהתמכרות, בגיוס כל מאמצי הכוח והכשרון, שם, שם. אין זה כלל מעשה חילופין והמרה אלא התממרות שבממילא, מוּמרות שבכוח, הדרוכה תמיד לקראת הבפועל. ענין זה הוא באמת חידוש גמור, המצאה חריפה של ההגיון החדש, היוצק לצרכיו, לרצונו ועל כרחו. דפוס מוסרי חדש בצלם־דמותה של בבל עתיקה־חדשה.

לפי העקרון ההגיוני־מוסרי של בבל אין אדם או חלקי־עם עוזבים את הארץ הזאת על מנת להסתפח אל הארץ האחרת, אלא יושבים כאן ומספחים את הארץ ההיא, כלומר, את מושגיה, חוקיה, מנהגיה וכלל תכסיסיה על הזאת. חיים על פיה; פועלים על פיה; הוגים מושכלות והורים רגשות על פיה; מותחים עצמם אליה וממשיכים את כל השניה על כל הראשונה מברכים את כל הברכות ומקללים עליה את כל הקללות בשם ובמלכות של השניה; כובשים את מלכת המולדת הראשונה בביתה. אין אדם וכת מהגרים לארץ רחוקה, כי אם ארץ רחוקה מהגרת אליהם. כן זהו חידוש גמור, מחריד את שיירי המצפון האנושי, אם ליחם לא נס עדיין, ומזעזע את המוח, אם לא נכרתה עדיין מתוכו שארית ההגיון הישן. שהרי יש כאן בלבול דברים עד לטמטום. ואם כך הרי השניה היא הראשונה והראשונה אינה אפילו בגדר שניה, אלא היא פשוט שפחה חרופה, בסיס אסטרטגי, דיאלקטי, לבנה אחת, המיועדה מעיקרה להישקע לתוך מגדל בבל עד ללא כל שיור וסימן לה. אין מולדת־לפי־שעה זו אלא בית מתאבדים, תחנה ארעית של חבר חלוצים להשמדה עצמית.

בבבל מדברים בשפה חדשה, שרוב מושגיה מבולבלים ומחולפים, אין דבר אלא היפוכו. ולא זו ששניה פירושה ראשונה, אלא משמעה באמת רק אחת ויחידה.

ג

ובכן: קושיה! אך בבבל אין מקשנים. בדור הפלגה אין קושיות משום שאין דעות ואין דעות משום שאין חילוקי־דעות, ואין חילוקי־דעות משום שחולקים מתחסלים. עולמו של דור הפלגה הוא עולם שאין בו לא קושיות ולא תמוהות, לא דיונים ולא דיינים. בבל ירדה פלאים אף מסדום. בסדום היו דייני־שקר, בבבל אין דייני־שקר, אין בה דיינים כלל ואין בה שקר. הכל אמת משום שהכל עומד בפני ההגיון ומתקבל על הדעת. בבבל מי שהיה עצמו אתמול אב בית דיין, פרנס הדור ואבוקה לעמו, ראש וראשון, גבור ומנהיג, פאר ותכשיט, מצפון המהפכה, מכריזים עליו היום שהוא בכור שטן, אשמדאי וארכלסטים, דראון ומפלצת. אין נפרעים ממנו בהשמדה גופנית בלבד, אלא זורעים את שמו מלח השמדה לעדי־עד. בבבל מנסחים בכל יום את דברי ימי העבר ניסוח מתוקן לפי צרכי השעה. בבבל מקצצים ראשים של כל בחור וטוב. ואין פוצה פה להביע הגה של פליאה. בבבל אין קושיות ואין פליאות. אורח־חיים שהוא כולו חידה עקלקלה אין עוד חידות בו. אחד מבקש לבנה, בא³ חברו ומושיט לו גרזן – לכאורה פליאה – אבל בבל אין עוד פליאות. אין תוהים, אין משתוממים, אין שואלים: הייתכן? כיוון שאין שואלים אין הוגים עוד מחשבה. כי יסודה של המחשבה שאלה, כשם שהספק הוא ראשית דעת. בתחומי ההגיון החדש המחשבה היא פשע והשאלה – בגידה. וכאן תהום.

אמנם, רבים בינינו מתעלמים לעת עתה מן התהום הנפערת לפנינו. רבים עושים עצמם אינם רואים, אינם שומעים, אינם מרגישים, משל הכל נוהג עדיין כאשתקד ועדיין אנו עומדים בבירור עיוני של חילוקי־דעות בתחום ההגיון האנושי האחיד. אך ההתעלמות הזאת, היא גופה, התקרבות בצעד נחפז מאד לשביל הצר שממנו אין מוצא אלא מגדל בבל ואין תוצאה אלא דור הפלגה. רואים אנו בעליל שהננו נכנסים לתוך תחומי ההגיון החדש, שאין בו עוד כל קושיות ושאלות, פירכות ופליאות ומקבלים עלינו ברצוננו הטוב את מרותו. זהו שיתוק עצמי; איבוד עצמי חלקי; מין אליבי של המוח, של המצפון, שאנו מתקינים לעצמנו. איננו חולים ואיננו מרגישים. עולם ההגיון הישן כמנהגו נוהג. אין בינינו אלא חילוקי־דעות כביכול. מתוך פחד להציץ לתוך התהום נזדרזנו וקפצנו מעל מגדל בבל לתוכה.

ג' בסיון תש"י.

שומרים למדינה

חכמי־מדינה, אנשי נשמה יתירה, הם כבני־עליה, המעטים בכל דור ודור. בניגוד למדינאים סתם, העוסקים בהויות העולם המדיני כאוּמן במלאכתו, הולם אותם השם שומרים למדינה. לא די שהם נושאים בעוּלה הם נושאים את חזונה, ולא די שהם מגינים עליה מפני אויביה, הם חוסים עליה כמלאָכים טובים גם מפני אוהביה ובעלי־טובתה המדומים, הרועים את עצמם וגוזזים את הצאן. לא בבית מדרשם של האחרונים נתחדש תואר זה. הוא עתיק־יומין. מצאנו אותו בספר “המדינה” של אפלטון. ידע חכם עתיק זה, סבא דבי אתוּנא, נפש הצאן ונפש הנוהגים בהן וטרח להבדיל בין רואה למנהיג ובין מושל לשומר.

אין במדינה אלא מה שיש בחברה. אפילו מדינה חזקה, אם אין בה חברה מתוּקנת ואין אהבת הבריות שורה בה ואין נהוגים בה יחסי דרך ארץ ואין חולקים בה כבוד לצלם האדם ואין מתירים בה זקיפות־קומה לאזרח ואין אשראי של אימון מובטח מראש לכל נתיניה, זאת אומרת שאין שומעים בכל משׂאָה וּמתנה דפיקות הלב האנושי, הוי אומר, שאין הלב משמש מזוזה ליד כל משקוף של בית, הרי זו מדינה של ראש בלבד. ראש ללא לב. ראש ללא לב עשוי להיות שורש פּורה רוש.

רק יחידי־סגולה בין המדינאים פועלים בכוח ההשראָה. הרי אף בין האמנים רק מעטים מן המעטים זוכים לרוח הקודש. רובם הם בעלי לשון או מומחים לסגנון. הם אוּמני־יד או אומני־פה. צרה שהמקלקלים באמנות מביאים נפלים לעולם, ואילו המקלקלים באמנות המדינה עושים את העולם כולו כמו נפל. העושים סחורה ביצירות האמנות מחללים את הקודש. אך העושים סחורה בחכמת המדינה עלולים להחזיר את החיים במדינה לתוהו ובוהו.

המדיניות מלאכה קשה והיא זקוקה לאנשים קשים, ולא לאנשים יבשים. אנשים קשי־עורף אין כל חזקה עליהם, שהם מחוסרי לחלוחיות ונעורים מרגשות. אדרבה, בעלי הנפש ועתירי הרגש על כרחם ממשיכים על עצמם קליפה קשה כדי לשמר בקרבם את הרוֹך והעדינות. ואילו בעלי הלבבות היבשים אינם מסוגלים להביא לעולם שום יצירה, אף לא עשיה מתוקנת. הלב הוא הכוח הפועל בכל צמיחה וגידול. אף על בני צרויה העיד דוד, שהם אנשים קשים, והם שיסדו את מלכות בית דוד. יואָב יצא בראש צבאותיו של דוד, כבש ערים ומצודות והביאן שי למלכו, אף זקפן על חשבונו. מכאן ראיה שקשיוּת ונדיבות אינן סותרות זו את זו. מסתבר שבימים שיואב עשה את הפשיטות בראש חייליו לתוך גבולות האויב ישב דוד באהלו וחיבר שירים וזמירות. עמדה לו זכותו של הלב הקשה של יואב הנדיב.

היהדות היתה בשנות אלפים סוכה נופלת והיא יוצאת כעת לעולם לבנות עצמה מצודה. הברירה בידה להיות מצודת דוד או מצודת־ציון, מלכות ישראל סתם או מלכות הרוח הישראלית. לבנה במגדל בבל או מגדלור, אם לא לכל הגויים, לבית יעקב ולשבטי ישראל לפחות. אין מצודת ישראל רשאית ויכולה להישען אלא על צור ישראל ומעוזו. היא תתחייב בעצם קיומה ואף בזכות קיומה, אם תתלה דגלה על כל מגדל זר, בין מגדל בבל ההון בין מגדל אנשי־רהב המזעזעים באימים גויים וממלכות. משיח ישראל לא יעבור בגשר הדולר ולא בגשר הרהב והאימים. לא תהיה ציון פרוור תרבותי של שום כרך שמעבר לים. אהה, עד שהללו מכאן פושטים את ידיהם לקבל קצבה רוחנית מידי נכרים ולחטוף שיירים מעל שולחנותיהם בתרבות ובדרך ארץ, בשיר ובזמר, בסרטים ובהימנונות, אף בהילוך ובלבוש, שוקדים תועי־לבב מכאן לפרוש על ציון הנביאים חסותה של מלכות מחנות ההסגר ומרתפי העינויים. הללו אומרים אין ישראל אלא פרוור של תרבות הגוים; והללו באים לעשות מרתף־עינויים נספח לבית־כלא גדול, המכונה דמוקרטיה עממית.

אנו מתפּללים לשלומה של מלכות ישראל ורוצים בכבוד מוסדותיה וביקר נציגיה. אך כל הגזמה על הנציגות ועל הברק החיצוני היא חטא ואיוולת כאחד. לפי שעה יאה עניות לנציגי ישראל ותפארת להם רק מן הענוה. אף בתחום המדיני כל הרודף אחרי הכבוד הכבוד בורח ממנו. כשם שלא כל כבוד בא לידי גילוי ב“כיבוד”, כך אין רוכשים הוקרה דוקא על ידי שמבזבים הרבה וקונים הכל ביוקר.

כבישים טובים ומתוקנים לגבולות יש להם מעלה וחסרון. מעלה שהנסיעה בהם לשם נוחה. חסרון שאף הנסיעה משם נוחה. כל כביש נוסף מחייב כיבוש יצר הגאוה. כנגד כל מצודה חדשה מאבן או מפּלדה חייבים לבנות מצודה גם בלבבות; כנגד כל נטיעה חדשה באדמה צריך לנטוע גם זרע הצדקה בנפשות.

מפני מה אנו חוששים לגייס חמישי מדיני ואיננו חוששים לגייס חמישי ברשות הלשון, התרבות והאמנות? סכנתו של האחרון אינה קלה כלל. גייס חמישי מדיני מצומצם בתוך חוג מסוים. הגייס החמישי של הלעג לכל צורותיו יושב בלב כולנו. זהו אויבנו הפנימי ממש. במלחמה מדינית עומדים מערכה מול מערכה, במלחמה תרבותית נטושה מערכה בתוך מערכה. לכאורה עם יושב בתוך ארצו והמלכות נכבשת בביתו. ולנו בישראל יש לא רק גייס חמישי תרבותי אחד, כי אם כמה גייסות. הננו קיבוץ גייסות חמישיים.

הדבר צריך עיון אם הקיבוץ הישראלי הזה כמות שהוא כבר הגיע למעלת עם. אפשר שהננו לפי שעה רק קרשיה של חבית, שלא נצמדו עדיין כל צרכם על ידי חישוקים. לכאורה מוסרות המדינה הם בגדר חישוקים. אבל המוסדות צעירים ורכים הם ועדיין הם גופם לא נתחשקו כל צרכם. הכל תוסס וניגר בחיינו הן בתוכו והן בצורה. בתפוצות הגולה היינו מבחינת־מה עם מלוכד יותר, כי היו לנו חישוקים שליליים. חסרון התנאים לקיום עצמאי שימש תנאים כל שהם. היתה אהבת ישראל כתשובת המשקל לשנאה שאחרים הגוּ לנו. כיוון שלא היתה לנו מלכות היינו כולנו בני־מלכים. כיוון שלא היינו אומה מוכרת ומוסכמת נתאחדנו כמשפחה, נתקיימנו כעדה, מצאנו חיזוק בדעת עצמנו בתורת קהל. היינו עם הפורח באויר, אבל עם לבדד ישכון, גוי יחיד במינו, שאין בו שובם סימן של גוי, פעמים מה שאין בו בא במקום מה שיש בו. היינו לפחות במקום־עם. תמכנו את יתדותינו בתורה, במסורה, במנהגים; העמדנו את הויתנו על מידת הרחמים, שאין המדינה גורסת אותה. היינו עם, עם קצוץ ומרוסק, עם תלוש ומדולדל, אבל הכל הכירו אותנו לפי האותות השליליים. מכל מקום נראינו לעצמנו חטיבה מיוחדת. ומתוך כך נתייחדנו גם בעיני אחרים. מדינת ישראל שללה לפי שעה רק את השלילה שבנו, ולא קיימה עדיין בידינו במידה כזו את סימני ההיכר החיוביים. היינו אחים לפיזור, ועדיין איננו אחים לכינוס, היינו אחים לצרות, ועדיין איננו אחים ממש לגאולה. סבלנו יחד ונושענו בנפרד. היינו אחים בחלום על המשיח, ואיננו אחים במשיח עצמו. ככל שהננו נכנסים לתוך עמקה של התייחדותנו הלאומית מתרופפים כמה חישוקים, שהידקו את חוליות פיזורנו, צריך להעמיק את גאולתנו.

שומר ישראל, שמור על שארית אהבת ישראל המהבהבת בלבבות. בלי אהבת ישראל אין אהבת ארץ־ישראל. אהבת ישראל אין פירושה רק קליטת עולים יהודים בישראל, אלא גם קליטת הרוח של ישראל בתוכנו וקליטת האדם החי בקרבנו, האדם החי כמות שהוא על כל מעלותיו ומורדותיו, על נשמתו היתירה ועל נשמתו הפגומה, לא רק על טרחו, כי אם גם על רגזו, לא רק ברמ"ח אבריו כי אם גם בכל נקודות החן ואי־חן שיש בו. אהבת ישראל עיקרה אהבת הנקודה היהודית, בין נקודה זו היא דגש חזק בין דגש קל. באמת אמרו יהודים בעלי־נפש בכל הדורות: אנו אוהבים את כל היהודים, אף את הקלים שבהם. יהודים חדשים המתנכרים לעמם בעבר ולעבר של עמם, המתנכרים לתוך של היהדות, המתנכרים לתוך של עצמם, לא יגדלו שם ישראל החדש בעמים, אף לא יגדלו עצים, לא יגדלו מפעלים בארץ. יהודים בני־אי־דת משה, בדומה למתבוללים בני דת משה, לא יבנו לתפאָרה את ציון החדשה. לא יהיה חן המקום הזה עלינו, אם לא יהיה חן היהדות עלינו.

יהודים בישראל מדברים

יהודים בישראל מדברים בכל השפות הנכריות לא רק מאונס, כי אם גם מרצון; לא רק מחמת הרגל, כי אם גם מתוך רשנות ולתיאבון. אף להתהדר; ואולי גם בשביל לקנטר את הרבונו של עולם, הוא מרא דארעא דישראל, ולהכעיס עצמנו. ובאין ברירה כשמחויבים לדבר עברית, היינו במקומות פומביים ובטקסים רשמיים, מטכסים עצה ומטילים קלקול וליעוז בעברית גופה עד שהיא יוצאת נכריה לעצמה.

אין להבין בשום אופן מה טוב־טעם מוצאים רבים בעברית סורסית, מסורסת ומבולבלת, מפוספסת, עשויה בלאי על גבי בלאי מעורבת כל מיני סלנגים, רובה סובין, ועיקרה בגד־שעטנז צבעוני של מוקיון, שנתפר, לא, רק נקלב, לצורך חיי־שעה, ללא ריח תורה וחן מליצה חס ושלום. ללא צל בן צל של בטוי מסרתי וללא חורש מצל של פסוק רחמנא לצלן, כי אם פשוט שפה יחפנית, שחפנית, אסופית ואספסופית.

יהודים בישראל המציאו שפה חדשה בתכלית הן בעל פה והן בכתב. אין זו לשון הקודש חס וחלילה, ואין זו עברית או שפת עבר, אין זו, כמובן שפת התנ"ך. לא סגנון המשנה והאגדה, לא נוסח ספרי חקירה, אף לא תשבץ או תשביש יהודי כגון שפת החסידים, כי אם שפה חדישה לגמרי, קצתה עברית רובה תרגום, בליל שפות שונות וכללה על טהרת הלעז. לכשתרצו היא מעין אחד מקרא ואחד תרגום או שנים ושלשה תרגום. ואף לא אחד מקרא. מין אספרנטו. לא זו בלבד שאילו קמו מקבריהם משה וישעיהו, אפילו יחזקאל ואיוב, קלמן שולמן ומאפו, מיכל ופרישמן, לא היו מבינים דרכי הגיונה, אף אנחנו השומעים אותה באזנינו, כיוון שעדיין נשתמרה בזכרוננו קצת גירסא דינקותא משפת החומש ומלשון חכמי ישראל במקורות, סופנו להיות במהרה בקרוב בורים גמורים בלשון תרגום זו.

לשון־תרגום זו מצויה אפילו בפי אנשים שאינם הדיוטות לעברית. ואף הללו יש להם לעולם נימוק ותירוץ. דרך משל, רוצה יהודי לספר בדיחה, ובכן, מה? ילך וייגע את לשונו לספר אותה בעברית? בשפה זו אין לבדיחה טעם וריח. וכלום לחרף ולגדף, מה גם לקלל, אפשר בעברית? בהחלט לאו. כשם שהבדיחה יפה לה אידיש עסיסית – מסתבר שכל דבור, ואפילו גמגום, באידיש הוא עסיסי מלכתחילה ורשמנים בעתונים נוהגים לציין לתשומת־לב קהל הקוראים, שבמסיבה זו או בכינוס פלוני ובקונגרס דברו הנואמים אידיש עסיסית וגרמו קורת־רוח מרובה לשומעים. כך הקללות, בידוע, מחיות נפשות ממש, כשיש להן תעודת־זהות של השפה הרוסית. ומכל מקום הן, לפי הדעה הכללית יעילות יותר. כשנותנים בהן תבל של נעימות זרה ונהימה גויית ממש.

אף זה כלל גדול: שפות זרות נותנות את קולן ברמה. עברית מדברים בלחש; כל שפה זרה הקול יפה לה. שפות זרות בחוץ תרונה. אפילו יהודים המדברים בבית עברית, צועקים ברחוב לועזית. רבים מסתמא אינם יכולים להיגמל מן ההרגל, שהיו שם בארצות הגויים חוששים וחרדים לגלות את יהדותם ברחוב הגויים – הרחוב הוא לעולם של גויים – והיו מחביאים שם את לשונם. אין הם מניחים כלל, שאף אנו זכאים לרחוב משלנו. כיוון שהם יוצאים כאן למקום של פומבי מיד שכינת הרחוב הגויי שורה עליהם וממילא נחבאת לשונם העברית בפיהם. וזו היא אולי הסיבה, שפועלי הבנין, העומדים על הפיגומים הגבוהים, מרעישים את הרחוב שלנו הרבה יותר מאחרים בבליל שפות זרות – המקום הגבוה מחייב – בשיחם ושיגם בכל עסקי העבודה, בלבנים, במלט, בסיד, בחול, במכבש, בדלי.

*

כל ישראל בארץ ישראל, ללא הבדל מעמדות, אף ללא הבדל עליות, יש להם חלק במיאון לעברית, בסירוב לקבל עליהם עול לשון אחידה ושפה ברורה. אין זה מעשה סוחר להקפיד לא על עצמו ולא על לקוחותיו בשעת מיקח וממכר בדקדוקי לשון לאומית. עסק הוא עסק. וכשם שלכסף אין ריח, כך אין לו רוח, כלומר, רוח הלשון. ודומה שמעמד הרופאים ברוב מנינו הוא סרבן גדול ללשון. רופאי כל העמים אין להם חשק לוותר על לשון היחש, שפת החרטומים, שלהם. וכאן בציון הם, כמדומני, עוגבים ביותר על גברת הלשונות לרפואה.

הוא הדין בעלי המלאכה אדוקים במחזור המלים, המשמש מעין מלל־לוי, בדומה לזמר הלואי השגור בפיהם, למלאכתם, שאין להם לפי שעה היכולת, ואף לא הרצון, להלבישו עברית. אמני הנגינה, המהווים דרך כלל חוג סגור, קנאי לגחלת הלועזיות, לא כל שכן שאינם נטרדים מבעיות בתרבות הלשון. ויתכן שהם רואים לעצמם זכות יתירה להסחת הדעת מפרשה זו. הם מכל מקום אינם שרויים בלא שון, שלשון הצלילים היא מלכות לעצמה. ולא נתקררה דעתם של אחינו בישראל עד שבאו נערינו הצברים וחיבלו גם בשארית הפליטה של העברית ההרוסה וכל מקום שמצאו חלקה לא חולה לגמרי עמדו וזרעוה קוצים, שלא נמצאו דוגמתם אפילו בשפת אץ קוצץ וע"י כך נעשתה העברית מבסוטית לגמרי.

*

עולים חדשים, שהתחילו שם בחוץ לארץ לפי תומם לשנן פעלים ושמות־עצם עבריים, כיוון שמתבשמים קצת מאוירה של ארץ ישראל המחכים, מיד מתפכחים מתמימותם ומשליכים אחרי גיוום את ספרי הלימוד הדלים, שרכזו להם שם כאחד מתשמישי העליה. כסבורים היו שם, שארץ ישראל נקנית בשנוי לשון ומתברר להם כאן, שלא תופים ולא סער. בקול דממה דקה משמשת העברית בישראל. מה שייך? הם ישראליים גמורים לכל דבר אפילו כשהם פוצים פיות ומצפצפים בכל הלשונות הזרות. קיצורו של דבר שפתם אתם. אין צורך בשום מאמץ. להיות כל איש מדבר בלשון־לא־עמו ואין אונס, אף אין מפתה, אף אין רומז, ששפת עם לועז בפי רוב יהודים על אדמת ישראל היא פגיעה בבבת עינה של תקומתנו הלאומית ופורענותה קשה לא פחות משל שנות־בצורת רצופות.

איני מתכחש למציאות. העברית תקעה יתד נאמן בישראל. שליטתה מלאה בגני־ילדים ובבתי הספר, מלאה, ומסתמא לא ביותר, גם במכללה. היא נשמעת בתיאטראות. ניחא. כן, היא תקעה יתד. אבל יתד אינה עדיין בגדר בנין העומד על תלו. יתד היא רק התחלה, רמז, משאלה. אף בתפוצות הגולה היו לנו יתדות. ה“חדר” היה עברי, אם כי לא עברית בעברית, ותחת זאת היה עברי ברוחו, כולו מקור ברוך, עצמי עד לשורש. קל וחומר בית המדרש והישיבה. יהודים התפללו עברית, למדו תורה, ישבו על התורה. כל עיון היה להם עיון־קריאה במקורות משלהם. והיו יהודים שדברו בשבתות בלשון הקודש. כל שבכתב, כגון ספרי הלכה, ספרי יראים, שאלות ותשובות, אגרות־ידידות, ואפילו מכתבי־עסק, היו בעברית. אבל הללו היו רק איים עבריים, נאות־דשא במדבר הגויים. איים ונאות־דשא של תרבות מקורית בתוך הים הגדול של לעז ומדבר של תרגום אינם בונים תרבות־עם. ואף אנו בישראל אין לנו אלא איים ונאות־דשא. שוב רק איים ונאות־דשא. ומה החידוש המהפכני? מניין התקוה לשלימות? קל וחומר בטחון מניין?

עתים אני מהרהר: היכן גבול המותר והאסור של התבדחות על חשבון עצמו הן של הפרט והן של הכלל? יש סבורים, כמדומני, שאסור לנעול בפני הליצנות שום שער, אף לא שער של קדשי החיים. וכבר נתחברה מסכת ליצנות מעונפת על כשלונו של הדבור העברי. רבים תלו עצמם בבדיחותה של אילן גדול: כל שפה מדוברת, אך בעברית מדברים. כביכול בעברית חוטבים עצים, מתייגעים ומזיעים. כיוון שארץ ישראל נקנית דרך כלל ביסורים, אי אפשר לכפות על אנשים מעונים גם ענויים של דבור עברי. מילי דבדיחותא שנאמרו על הדבור העברי בכלל ניתנות על ידי רבים ענין גם כלפי התביעה לשמירה על רוּח הלשון, על צחותיה ועל מקוריותיה. אומרים הם: הנח להם לבני ישראל, ידברו היאך שידברו, יכתבו בשפה משובשת, יגמגמו, יסרסו, ילעזו, תן להם לענינים שיזרמו לפי תומם, ולבסוף יצא משהו. מה יצא? יצא מסתמא עגל מבוהל ומבולבל, בן פקועה או סנדל, ללא תואר, ללא חן וללא טעם.

מה גורל צפוי לאדמות נטושות ללא פיקוח, למשקיות שאין לה תכנון, לחנוך פרוע? אף שפה עשויה להיות פרועה. פרועה לשמצה, שהדורות הבאים יתביישו בה. אף שפה המתרחקת ממקורותיה ללא שכל בוחן והשגחה מכוונת עלולה לצאת לתרבות רעה, לכיעור מבהיל, לז’רגון. ז’רגון עברי או עברית ז’רגונית בישראל – זו היא דמות־בלהות, שאינה כלל וכלל בגדר דמות־בדים.

ומה החשש לחטיבת עצים בעברית – כלום לא באנו לכאן על מנת לחטוב עצים ולסקל אבנים ולייבש ביצות ולרפא שממות? אשרי חוטבי העצים לבנין בית המקדש הלשוני. אך לפי שעה מקדש הלשון עודנו עומד בחורבנו, ולא עוד אלא שמלאכת ההרס גוברת והולכת. עוד מצויים בינינו קצת אנשים שהביאו עמהם זמרת הלשון מבתי המדרש שבגולה, מן הסידור, מספרות ההשכלה, מפרי־רוחם של סופרי המופת בדורות האחרונים. אבל הם פוחתים והולכים.

*

אנגלית נכונה היא מושכל ראשון, ואילו עברית נכונה חשודה על המליצה. אך שונאי המליצה העברית שטופים דווקא במליצות לועזיות. מתוך שיגרה אנו אומרים מחלצות המליצה. לאמתו של דבר, יש גם סמרטוטי המליצה. וכנגד מליצה צחה מוצא אתה מליצה עכורה, מבולבלת, מפוספסת, סלנגית, מבסוטית.

הבריחה מן העברית הצחה, הברורה השקויה לשד הנשמה הישראלית, המקוטרת כל מור וריח־ניחוח של תורה ומסורה, היא בריחה מיגיע־כפים כשר וישר. כמוה כרדיפה אחרי הבטלה, החקוי וההתבטלות. אכן, קל לדבר לועזית, קשה לדבר עברית. אף קשה לדבר ארציישראלית, כלומר, לחיות ארציישראלית. אך אם לא ידברו עברית לאלתר, כיצד תהיה מדוברת בזמן מן הזמנים? אם דורות־רצופים לא יתייגעו עליה להבליע לתוך העצמות, הכיצד כל עצמותינו תאמרנה אותה ואימתי תגיע שעתה להיות בפינו חג הטבע?

המתרחקים מן העברית המקורית הם, בכוח מכל מקום, מרחיקים נדוד מישראל. הם מהגרים בכוח.

כ“ט באב תשי”א.

עצמיות ועצמאות

העצמאות חוללה תמורה כבירה הן בסדרי חיינו והן במערכי רוחנו, שינתה מנהגים, זעזעה אמונות, והפכה על פיה קערה מלאה השקפות והערכות, ואין צריך לומר שטבעה את חותמה על דברים שבין אדם לחברו ובין יחיד לצבור. רבים התחילו לצעוד אחרת, מי חיילית ומי קצינית. אחרים חדלו לצעוד לגמרי, מכיוון שיצאו מכלל הולכי רגל ונעשו בעלי־כלי־רכב, נחבאו לתוך כלי הרכב ואין רואים אותם. לשעבר היית יוצא לרחוב ופוגש לפעמים חבר זה או פלוני. כעת אינם נתונים כלל לפגישה. עלו בסערה לאיזו קומה שניה או שלישית של המציאות ולא כל אדם זוכה לראות אותם פנים אל פנים, אפילו אם יבוא לפניהם בהשתדלות לייחד לו ראיון או חצי־ראיון מקץ עידן או עידן ופלג־עידן. למעשה אין האנשים הללו חיים אתנו במציאות אחת, לא במציאות של תורים לאוטובוּסים צפופים ולא במציאות של כל יתר הטרדות והדאגות, שהן מנת חלקם של אזרחים פשוטים. הם, כאמור, שרויים בקומה עליונה או בחלונות הגבוהים. נמצא, שכל אחד מהם הוא מעין אדם העליון, או בבחינת גבוה מעל גבוה. אין טעם להתעלם מהופעתו של אדם חדש בינינו.

____________

העצמאות העניקה לנו הרבה כלי־רכב נכסי דניידי, והביאה לעולמנו סוג אנשים חדש, אנשי דניידי; היא העשירה אותנו, ברוך השם, גם בנכסי דלא ניידי, באדמות נטושות, ונטעה בלב כולנו בטחון לקיומנו הקיבוצי בארץ, אף הגבירה בנו את התקוה לכינוס פּזורי עמנו, משא נפשם של כל הדורות בישראל. חובה להגיד באמת ובלב שלם, שאנו שמחים לא רק על היציאה משעבוד, כי אם גם על הכניסה לחירות, כלומר לעצמאות, היינו לחובת מלכות והנהגה, שררה ושלטון, שהם תנאים ראשוניים, הכרח אפילו אם יגונה, לקיבוץ הגלויות ולבנין המדינה. אולם איש ישראל, עמוד הכן! שמור על סגולת היקר של נשמתך הישראלית; זכור ושמור את הנקודה היהודית. אל תזניח אף קוצו של יוד מן הערכין האנושיים והלאומיים שטיפחת במשך דורות. דע, סוסי המדינה אצים־רצים ומרכבת השלטון דוהרת קדימה. ובגודל המרוצה והדהירה נושרים בדרך הרבה עשׂין ולאוין, הרבה דיברות יקרות, הרבה נימוסים טובים. בסערת המאורעות ובגיאות הכוח עלולים להתערער ולהתדרדר עיקרי האני מאמין האנושי, והיהודי לא כל שכן. וכשהללו מתערערים ומדרדרים…

__________

האידיאולוגיה היא בטלנית. זה היה כלל מוסכם, אם כי לא כתוב, במגילת הזכויות והחובות של תנועתנו הלאומית. אין זאת אומרת, שלא נתקיימו ויכוחים וחילוקי דעות ודיונים מפולפּלים. נתקיימו. אלא שהם סובבו לא על עסקי קנין ובנין, כי אם על סעיפים שבתכנית הישובית או המדינית. מלכתחילה ביקשו להסיח את הדעת משאלות הקוּלטוּרה. הכוונה היתה רצויה: להתרחק מן המחלוקת ולשמור על האחדות לשם המטרה הסופית. אבל כלום הישוביות והמדיניות יש להן מציאות בלי בסיס רוחני? התשובה היתה: אנו עם עני ואיננו יכולים להיפנות לאידיולוגיה. אותה מידה של זהירות, שלא להיכשל חלילה באידיולוגיה שנקטו בכינוס הראשון, שפירסם את התכנית לשיבת ציון, נתקיימה בנו עד היום. מה תימה שתכנית זו, שבאה לעולם לפני שני דורות, לא נתבהר עדיין תכנה. אידיולוגיה פסולה בתחומי הציונות. אך אחרים, העוינים את התקומה הישראלית, בין בגלוי בין בסתר, משחיזים כנגדנו את האידיולוגיה דווקא. שומרי ישראל ינומו וישנוּ. וכל פעם שמתגנב להם בשעת שנתם צליל בן צליל של תביעה אידיולוגית, הם מתעוררים בגודל בהלה ומגרשים את הבטלנים באמת הבנין.

__________

מי יתנני רוח השיר אארוג אף אני שיר המעלות לבונים. אך מה יעשה מי שאינו יפה־שיר, כלום פּטור הוא משום כך מלהגיד מה שחושו אומר לו? והחוש אומר: טובה דרך־ארץ עם תורה; גדול בנין, שהונח ביסודו שאר רוח. אפילו דור אחד אינו יכול לפטור עצמו מהעמקה רעיונית. ואַל תאמר לכשאפנה מן הבנין אתן את דעתי לחקירות ואברר את השקפותי על אדם ועולם, עם וחברה, דת ומוּסר, אף איכנס לפרטי הסוגיות של תרבות ונוי, פולחן אישי או ממלכת בני־חורין, ספרות ישרי־לב או שירת “מה יפית” ו“מה טובו” ו“עלינו לשבח” לרשות, לשרים ולשררה. אל תאמר לכשאפנה. לא תפנה. אדרבה תשתעבד יותר. שעבוד גורר שעבוד. שעבוד הפה והקולמוס גורם שעבוד הלב והמוח והמצפון.

__________

בתקופה רבת פעלים ישוביים וכיבושיים מדיניים אנו מצווים על אחת כמה וכמה להעמיד כנגד הגלגל החוזר של המעשים הדוהר קדימה, כוּר מצרף לזיקוק המחשבה, לטיהור המידות, לבחינת השיעורים, להאטת קצב הרהב. טחנות המעשים במרוצתן מרסקות נשמות.

__________

כאחד עם זקיפת קומתנו הלאומית במדינה ירדו לתוך עולמנו נימוסים, שכרוכה בהם סכנה להנמכת קומתנו האנושית. כמה מן הנימוסים הם חקוּי למקולקלים שבמנהגי אומות העולם וכמה מהם גידולי בית של דורות מישראל, מחוסרי בית מולדת. דרך משל, הגבאים ובעלי ה“טקסה”, הפרנסים וראשי הקהל שלנו שימשו במקום שרי מדינה ומושלי מחוז וסרדיוטי הכפרים. ובכל זאת נבדלו לטובה מבעלי האגרופין והשליטים של הגויים, הואיל והם ישבו בתוך עמם ולא נתבצרו בהיכל שרים. חרב ושרביט מושלים לא היו בידם. לכל היותר החזיקו רצועה. ומעלה יתירה להם, שלא היו לבושים מדים ולא התנוצצו בכפתורים. הלבוש והכפתור המתנוצץ טובעים את חותמם על התנהגות האדם. אבל ניתנה האמת להיאמר, שפעמים הלבוש והכפתור המתנוצץ מרככים במקצת את האופי ומחייבים לגינוני נימוס לפחות. אך לנו אין מסורת של גינונים מתנוצצים, לכן חוששני שמא תהיה בנו מעין מזיגה של שני הקלקולים ויופיעו גבאים בכפתורים מתנוצצים, היינו פרנסים מחוסרי מסורת של נימוס; מנהיגינו יהיו לא שרים, אנשי־מעלה, כי אם ראשי קהל אנשי־גבוה, וישגשגו אצלינו החלונות הגבוהים.

__________

הטקסים והמסיבות הרשמיים והרעשניים עולים לנו ביוקר ממון ובזול־אדם. רצוני לומר, הם מטילים זילותה בכל אותו המון בית ישראל, שאינו זוכה להימנות עם הקרואים למסיבות, הפומביות והחגיגיות החצי־פומביות, שעליהן מודיעים, כמובן, למחרת שהיו צנוּעות מאד. הגעו עצמכם, מסיבות וחגיגות מתקיימות דווקא לעתים קרובות, אם מטעם אנשי שלטון ואם מטעם מוסדות מכובדים. מי מוזמן לשם? שוב פּלוני ופלוני. יש במדינה כמה מאות יהודים המחזרים או שמחזירים אותם על כל המסיבות, הנעים־ונדים ממושב־מוזמנים למשנהו. הם מרימים כוס והם שותים את הכוס, הם מברכים והם פוסקים אמרות־כנף, כגון המדינה היא מדינה. חוגי הממשלה – הם; כנסת – הם; קונגרס ציוני – הם. הנחת אבן הפּינה – הם; העלאת עצמותיו של הרצל – הם; כל טקס – הם. הם ברוב בנין וממילא רוב מנין בכל עצרת עם, בכל קבלת פנים. ואנו, פשוטי עם, עומדים מרחוק, מרחוק, מרחוק. ואילולא כתבי העתונים, המזדמנים באיזה אורח פּלאי בכל כינוס ועצרת ומעמד חגיגי ורואים הכל ומתרשמים הרבה ומפיצים את רשמיהם ברבים על דפי העתונים, לא היינו יודעים כלל מה פּגישות נלבבות מתחוללות בחלונות הגבוהים. ברם, לפעמים מתעורר רושם כאילו לא נבראה המדינה אלא בשביל אותן מאות מספר של נכבדים המופיעים בכל המסיבות. הם המחותנים הראשיים של כל הענין. שלהם החתונה.

__________

מתפּשטת והולכת בעותונותנו כתיבה משונה, שאיני יודע מה תואר הולם אותה. אין היא כתיבה רשמית, על פי השראה מגבוה. היא כתיבה מטעם, אך אלמונית, ודווקא ללא כל השראה. מחברי המאמרים הראשיים לפנים היו מדברים בשם אנחנו. אבל הכתיבה החדישה, בין במאמר הראשי בין בתיאור המקרים השוטפים, אין בה לא אני ולא אנחנו, אלא הכל לשון נסתר: יודעי דבר מעירים; חוּגים ידועים מציינים; הקרובים לענין סבורים; מקורות מהימנים מפרשים. נמחקו מן הסידור אנכי ואנחנו, אתה ואתם. יש רק הם. מי שהוא. אלמוני. איזה סתם.

__________

אין שום טעם להגיד דברים כבושים או לצעוק חמס על מנהג רע שנתפשט בידי יחידים לרכז משרות וכהונות מרובות. ומה אם נצעק? לא יועיל. יוסיפו לרכז. ואם נצעק הרבה יזכה אחד בעל רוב משרות במשרה חדשה של קצין ההכחשות, שיצא מפעם לפעם לטפּח ולהגיד להד"ם. אין ריכוז ואין רדיפה אחרי כסאות. ואם לא נצעק, אלא נשאל בלחש מפי פּלוני המנצח על חלוקת המשרות: היתכן? מה יושר להעמיס על כמה אישים במדינה רוב משימות? הלא נבול יבולו האנשים, יפלו תחת עומס המשא. ואף המשא עצמו יפּול? המפעלים ידולדלו; המכונה לא תדפוק כראוי; המדינה תסבול; הענינים יהיו יגעים; הציבור ירטון. אם זאת נשאל בלחש, יענה אף הוא לנו בלחש מלוחש: ומה עצה בפיך, חכם שכמותך? אדרבה, תן לנו אנשים. אין אנשים. אך כלום באמת אין אנשים? האומנם עם ישראל עני כל כך באנשים ואין לנוּ אלא קומץ אישים רב־משימות, הסוחב בכל העוּלים? אם כך – עצוב באמת. ומאידך גיסא, כלום ינסו לחפּש אחרי אנשים, למשוך כוחות, לגלות כשרונות? שמא כדאי לנסות.

__________

צנע, צנע, צנע ואיים של מותרות, של שפע, של בזבוז, של פּאר ומשתאות. מה מתחולל כאן בישראל? ויאכלו וישתו, אך לא ויחזו את האלהים. אף הטקסים הרשמיים נושאים בחטא זה.

__________

מעטה הבקורת; אולי משום כך מרובה ההשמצה. גדולה המרירות בחשאי; אולי לפי שנחשולי מתיקות החונף, החייכנות והמשרתיות משתפּכים בפרהסיה; מנסרת במדינה צווחה על ערב־רב הקולות; אולי משום שאין קול המון כקול שדי ואין דעת הקהל; הרבה יחידים מתהלכים בינינו כאבלים; אולי משום שראשי העם חוגגים תמיד.

__________

אף על פי כן אשרינו ושוב פעם אשרינו, שזכינו להיות יהודים חייםי בישראל הפּורחת, הגונחת, הקובלת, הנאנקת בתורים, הקולטת, הסובלת חבלי משיח. ובלבד שנזכור תמיד, שמשיח לא בא עדיין. אין לישראל משיח שכבר בא. לישראל היה הווה ויהיה רק משיח המופיע ובא. ישראל לא נגאל עדיין. אף האדם טרם נגאל.

__________

יתכן כי יון ילדה את היופי. אבל ישראל לכל הדעות ילדה את המוסר. אומתנו היא אם המוסר. ואֵם אינה אומרת גזורו. אין ישראל יכול להגיד מוּסר אדם לחוד ומוּסר עם לחוד; גזל בין אדם לחברו אסור וגזל המדינה מותר; שמע, ישראל ה' אחד. ישראל וה', חומר ורוח, עשיה ואצילות, ארציות ושמימיות הם אחד. וזה שאמרו: ישראל ואוריתא, חד הוא. בטבע היהדות גנוזים חוּקי מוסר, שרק בכוחם ועל פיהם יהיה לה קיום. גזירה היא ואין לשנות. אין גזורו בתורתנו, אבל גזירה היא גזירה. היהודים היו תמיד עם אידיאולוגי.

__________

החברה והמדינה משוּלות לבית לכל דבר. כבית הן זקוקות לעין צופיה הליכות הבית וליד מטפלת בתיקוּן בדק הבית. אם לא שקדו שומרים ומחנכים, מבקרים ומוכיחים, לפקח על סדרי הבית הקיבוצי, המשכן לעם, לכל אזרח ואזרח שבעם, לנקות את מוצאיו וּמבואיו, לטאטא את האשפה, המצטברת כמעט מדי יום ביומו לערימה חדשה, לזרוק על רצפתו מים טהורים, לשפשף את זגוּגיות חלונותיו ולהעמיד לאחר “הסידור” כל כלי וכלי על מכונו, לשמור על מזג האויר הטהור בבית ועל אור הצחצחות שבחללו, אם לא שקדו שומרים כאלה שוא עמלוּ בוניו בו. אפילו כיתה אחת של תלמידים אינה יכולה להתקיים שעה אחת בלי מנצח על להקת קולותיה ורעשיה. החברה והמדינה זקוקות למורי־דעה ולמורי־דרך, לצופים ולמוכיחים, למגידי־מישרים וליועצים טובים. העתונות עשויה לשמש בית היועצים, מין מורשון עליון, אמנם, לא בית הנבחרים, – אבל בית הבחירים.

יכול העתונאי להיות אחד מאנשי השרת המועילים, ובלבד שיכוון את לבו באמת להיות מורה להועיל, ושלא תהא לו שום פניה חוץ מחשק התיקון. רשאי עתונאי אפילו לצעוק, אם הוא צועק באמת על העוול ומתריע כנגד החמסנים. אבל מה דינו של הצועק חמס רק משום כך בלבד, שאין נותנים לו גם כן להיות שותף לחמסנים? ומה דינו של מגלה מוּמים – שגילוייו לעצמם נכונים הם – הבא לעשות מוּם שבחברה שלב־עליה או מקור־פרנסה לעצמו? סימני היכר אלה וכיוצא באלה מבדילים בין עתונאי אמת לעתוני־שקר. אבל כיצד יכול אתה להכיר סימנים מתוך כוונות המסורות ללב? למזלנו יש גם סימנים גלויים ובולטים, לעתים אף מנקרים את העינים. תדע לך, האוהב ביתו טורח כפי השיעור ובמידת הזמן הדרוש על תיקוּנו, על סידורו וּמישטורו ונקיונו והוצאת אשפּתו והורדת אבקו. ואילו ברוב השעות הבית קופא על סדריו ונוהג את חייו החרישיים. שונא ביתו מרבה תמיד מדנים וטיהוּרים וסידוּרים. הוא רץ מפינה לפינה ומטאטא בידו. לעולם שרוּי ביתו במצב של ערב־פּסח והוא כל השנה יושב על המזוודות ועוסק בביעור חמץ. כיוון שהמטאטא פּעיל תמיד בידו עמוּד האבק עומד בין כתליו. תראה עתונאים הניזונים מן השערוריה, אפילו כל דברי הביקורת שבפיהם אמת הם, אינם מתקנים כלום, אף אינם מתכוונים לתיקון. אדיר חפצם שיהיה עמוד האבק חופף תמיד על הכל. הם מבערים כל יום ויום חמץ. וכשאין חמץ ממציאים אותו. מן השערוריה הם יונקים, מן השריפות הם מתעשרים, אף לא מן השריפות, כי אם מן הבהלות והאזעקות על השריפות. כשהם משבחים הם מסבכים וכשמהללים הם מחללים. לא איכפת להם שכל המדינה תהיה בעיני הכל כשער האשפּות, ובלבד, שהם, אשר על המטאטא פּרנסתם, יהיו עסוקים ומבוהלים ומבהילים.

המטאטא הוא מטה לחמם ותחלוּאי המדינה בית־הבראה שלהם.

ו. באלול תשי"א.

על הדור המדבר

ממה נפשך, אם עושים דור המדבר סמל לכל דור המעבר, שדינו לעלות לעקידה לשם גאולתם השלימה של הדורות הבאים, הרי חובה לדרוש כמין סמל, בחינת מעשי ראשונים סימן לאחרונים, גם את כל המקרים שבאו לנכנסים לארץ הבחירה. על עצמותיהם של דור המדבר הוקם בית־המקדש ומלשד העצמות ניזון ופרח ישראל. אבל ישראל לא נושע לעולמים. אין גאולה לצמיתות. דור המדבר מת, אך השבטים חיים וקיימים. כל שבט לבדד ישכון. ריב בין שבטים ומדנים בין מפלגות ומלחמת אחים ומשאות שוא ומדוחים והבעל מרקד בין עובדי האל והחורבן בא כחתף.

__________

מושג דור המדבר טעון, לפי דעתי, עקירה. כל דור תועה במדבר וכל דור חייב לגאול את עצמו. לעם יש חזקה על ארצו, אבל אין לו חזקה על אשרו. המדבר אורב לו בפנים ארצו ובקרב לבו. דור הולך מן המדבר ודור בא אליו. לא דור המדבר הוא דור המעבר. אדרבה, הדור הנגאל הוא דור המעבר. הגאולה היא בין השמשות בין שתי תעיות. בחיי עם בין־השמשות תופס כמה יובלות.

__________

הרגל־מורשה לשנן בפינו מלים על קץ הימין ועל הגשמת היעודים הנשגבים ועל מועד החזון. סתום חזון, אדם! מי יתן ונלמד את לשוננו ענוה. מן החרכים של חזון מציצה חזוּת קשה, נבחר לנו מלים פשוטות יותר, אף מחייבות יותר. תועי־מדבר אנו כאבותינו. נופי־תרבות הם רק בחלקם נאות־מדבר ממש. רבים מהם הם חזיונות־שרב.

__________

הגאולה השלימה תבוא רק לאחר שתתפשט ארץ הבחירה בכל המדבריות וייעקר המדבר גם מן הלבבות ויופיע לעולם האדם השלם.

__________

כשם שאין עם נגאל לצמיתות, כך אין הרגשת עצמו בן־חורין בלב הפרט אלא נס עובר. “השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין” – פסוק זה הוא רק צד אחד של המטבע. ראוי לכל אחד לפסוק על עצמו גם פסוק זה: היום בן־חורין, אבל מי יודע אם גם מחר אתהלך בקומה זקופה ורגש הגאון והחירות יהיה חי וקיים בלבי.

__________

מעשים משונים התרחשו לעינינו. עמים שפכו דמם על חירותם, ופתאום לפתע באפס־יד, באפס־רצון, ואולי בכוונה וברצון, קמו ושברו את לוחות הברית של החירות וקשרו לידיהם רצועות של תפלין העבדות. מהם קשרו תחילה תפלין של ראש ומהם של יד. מהם נעשו גרי אריות ומהם מתוך אהבתי את עריצי.

__________

דומה שעול החירות אף הוא סבל קשה לרבים.

__________

כשם שכל דור נולד ושממות הבערות ברוחו, כן כל דור עולה מן המדבר הזרוע בלבו.

__________

פליאת רבים: עם של משוררים והוגי־דעות יצא לתרבוּת רעה ונהפך לעדר של חיות רעות. ומה הפליאה? היא הנותנת. ככל שמרבים קידמה לתוך התרבוּת ומפליגים הרחק ממדבר הבערוּת כן מתקרבים פעמים לתוך פראות היצרים. רכבת התרבוּת באה עד התחנה האחרונה – יש, כנראה, תחנה שהיא אחרונה – וחוזרת על עקבותיה. מכל מקום אסוֹּר להסיח את הדעת מן הדבר, שכשם שאין חזקה על האושר, כן אין שטר על הקידמה. אפשר להתקדם לתוך החושך, לתוך השממה, לתוך הבערוֹּת, לתוך אבדן צלם האדם.

__________

היכלי התורה והמדע, בתי מקדש לאמנות, המקררים החשמליים וראי־רחוק בכל בית, לא יצילוּנוּ מן הקסרקטין.

__________

זוכר אני רבים מהם. הם שרו בהתלהבוּת, בכלות הנפש, בכל להט נעוריהם: “לא אל, לא מלך ולא שר”. ואיככה עברה אותם לפתע רוח אחרת, רוּח של התבטלוּת והכנעה? נשרים נעשו עורבים, ועורבים נעשו יונים הומיות. הללו הומים והללו מהמים שיר חדש, שיר “הנותן תשועה”. שונאי עריצים לשעבר אימתי למדו להיות כורעים ומשתחווים לפני צלם־אדם, לפני פסל הכוח והשלטון? רגליהם המרדניות איכה הסתגלו לריקוּד של “קדוש”. איזה יד נקלה ארגה לתוך מחשבתם בת החורין שעטנז של קידמה ומרתפי־עינויים, אחוות עמים ועקירת המונים ממולדתיהם, קוממיות ונפילת “כורעים”?

__________

היסטריה של קדושה סורה רע; קל וחומר של סיטרא אחרא. ושמא כל שריטה בבשר נובעת מן התאוה לשפיכוּת דמים.

__________

ענין בעלי התשוּבה הוא סוּגיה חמוּרה. רבים התלבטו בה. כלוּם חטא נעקר על ידי תשובה? ומה הדין אם פלוני עושה תשובה גם על התשובה? נניח שגם העושה תשובה על התשובה אסור להרהר אחריו, אבל כמה פעמים מותר בכל זאת להתחרט ואף להביע את החרטות בקול רם? מסתבר שתשובה פעם אחת אם היא בלב שלם, היא דבר כשר, אבל האומר אחטא ואשוב בוודאי שאין מספיקים בידו. בין שני הקטבים האלה יש בוודאי איזה אמצע. והיכן האמצע? וחמורה ביותר סוגית ההטפה בבעלי התשובה. מי שנכשל פעם אחת לעצמו כלום מותר לו להיות מורה־דרך לאחרים? ואם הוא נכשל הרבה פעמים לעצמו לא כל שכן. ויש בני אדם הקופצים בתמורותיהם מן הקצה אל הקצה, כגון היום צמחונים וחסידי־גאנדי, כהני ההבלגה, ולימים הם ראשונים למטיפי דת הכוח או כוח הדת. וכל פעם שהם מחזיקים בדעה זו הם מחזיקים בה בקנאוּת ומפרסמים אותה בריתחה ושופכים אש וגפרית על הכופרים ומאיימים עליהם בענשי־גיהנום בעולם הזה או בעולם הבא. את עברם של עצמם הם שוכחים. אבל אחרים הם זוכרים תמיד להדריכם באורח הישר בעיניהם לאותה שעה, ולהנחותם דווקא במקל חובלים. מכל מקום אפשר לחשוד בהם שאין הם גורסים כלל דעות, אלא אמונות, ואינם מניחים כלל מציאותו של יריב ומתנגד, אלא מי שאינו תמים־דעים הוא מין ואפיקורוס. ובכן, נניח שמותר להחליף הרבה פעמים דעות, אבל כלום מותר גם להחליף אמונה באמונה וקנאות בקנאות?

__________

“הבו לנו תרבות קולקטיבית. קצנו בתרבות אינדיוידואליסטית” – קורא פלוני. רצונו לומר, כנראה: קצנו באינדיוידיאום, כלומר, ביחיד, באדם. אדם במה נחשב הוא? משול אדם כחרש שוטה וקטן וערכו כקליפת השום.

אדם הוא תולעה או נמלה, כן, נמלה, הבו לנו תרבות נמלים. קצנו בתרבות אנשי־לב ובעלי־נפש.

___________

כל כך הרבה באי־כוח ואין כוח; כל כך הרבה נציגי־צדק והצדק לא יעמוד; כל כך הרבה שופרות של אמת והאמת כאוב מארץ קולה; כל כך הרבה התלהבות ואין ניצוץ אש; כל כך הרבה רוממות השויון בגרונם והשויון מושפל עד שאול תחתיה; כל כך הרבה מגיני־עם ויד העם תקצר; כל כך הרבה מפיצי־תרבות ודרכי התרבות אבלות; כל כך הרבה חכמי־נימוס והנימוס עובר ובטל; כל כך הרבה פרסי־ספרות והספרות נחבאת לה; כל כך הרבה הצגות־בכורה ומה זעום נזיד העדשים של אמנות הבמה.

__________

כשם שבארה של מרים היתה מהלכת אחריה לכל מקום כך המדבר מהלך אחרי יוצאיו לכל מקום והגלות מלוותם לארץ הבחירה. כל האומר כבר נגאלתי הריהו גורם לעצמו שקיעה לתוך מ"ט שערי הגלות. אין גאולה אלא על העתיד.

__________

דברים שראוי לזכור תמיד: קל יותר כיבוש הארץ לישראל מאשר כיבוש ישראל לארץ; גלות ראשונה לעם – גלות בבל – קצרה יותר מגלות שניה – גלות אדום; שלום על ישראל ואהבת ישראל מצויים יותר בחוץ־לארץ מאשר בארץ; אילולא הקדימו בני ישראל נעשה לנשמע לא היו מגיעים כלל לעשיה מחמת רבוי חילוקי־דעות בחלק ה“נשמע”; לך לך מארצך וממולדתך היא סדרה שלישית בתורה; מכל מקום חפזון היציאה מן הארץ גדול אצל בני ישראל מן החפזון ביציאת מצרים.

__________

מי פילל ומי מילל, כי קיבוץ גלויות יחול בתקופה של פיזור הדעות ופילוג הלבבות, שלא היו כמותם בכל שנות גלותנו, וכי שיבת ציון על כנפי נשרים במרבד הקסמים שבמרומים תהיה כרוכה במציאות של מטה, שהיא בחלקה זחילה בפני תקיפים מכאן ועריצים מכאן? אף חכם לא ראה את הנולד הזה.

__________

האם לשם כך ברחו נערי ישראל לפני דור מעל אדמות גונטה וכמלניצקי, מתחת שלטון הרשע של יורשי איואן האיום, ורבים נמלטו זה לא כבר מבתי־כלא וממחנות־כפיה וסילוק, כדי לצאת כאן, על אדמת הנביאים, במחולות־מחנים ובשירי הלל ושבח לכבוד רום מעלתו של איואן האיום, שקושרים לראשו כתר גאון וצדיק יסוד עולם כדי להקים מעם המתים את רוחו האכזרית?

__________

אמרנו, צפינו, חלמנו: פה בארץ התחיה, תחת שמי התכלת, לכשיתקע בשופר גדול לחירותנו, יקום לנו דור־נערים שכולו תכלת וזוהר האמת, כולו דור שאינו נותן את צוארו בעול אדונים ואף לא דובר חנף באזני האבות; דור גאון וקוממית, שוחר טוב וחירות; דור לא למוד ציות ולא כורע לפני הבעל; בנים מקשיבים לקול לבם הישר; דור אשר לא יעלה תער על תלתלי גאותו עד זקנה ושיבה. והנה מי ומי הם ההולכים ראשונים במצעד הציות? בני הנעורים. הם הולכים ומתרוננים: ראשונים לציות עיור, לקבלת תורה זרה כפויה כגיגית.

_________

לעג להומאַניזם, קלס לרומאַנטיקה, הבוז לצמחונות, קלון לשוחרי כבוד הנברא בצלם כל הקורא תגר על מרתפי־ענויים מעלים עליו, שעלה ופרש לו למגדל השן.

_________

איזוהי מלכות חסד בימינו? זו הנותנת לבלתי־מרוצים את הזכות לברוח למדבריות; המתירה לרוצים בכך להיות לפחות קולות קוראים במדבר. אין עוד בזמן הזה מלחמת המדבר עם התרבות, אלא התרבות היא המדבר.

ימים באים ורבים הצמאים לדבר ה', לקריצת כוכב, למשב רוח החיים לפי תומם, לקול אנושי, יצעקו בקול גדול: המדברה! המדברה!

לא הומאניזם. אלא מה? הצד שכנגד להומאַניזם הוא קשיחות בכל, אכזריות לכל. התאכזרות לפרט ולכלל, לטף ולעם לזקן ולנער, גם לעולל בחיק, לשאר־בשר ולשאר־רוח. התאכזרות האדם גם לנפשו. ואם אין פרט ולא כלל, לא עם ולא משפחה, ואף האדם לנפשו הוא אפס ואין, מי בעצם מארגן לטובת מי סדר־עולם טוב ומתוקן יותר? מי בשם מי ולשם מי? אפילו נאמר שה“מה” הוא ברור כשמש ונכון כיום, בדוּק ומנוסה בתכלית המדע שאינו ניתן לערעור, עדיין קשה: מי לשם מי? בקעת עצמות מלמטה, ומלמעלה עולה שמש־צדקה וזורחת. על מי תשפוך השמש החדשה את זהרה? מי ירים כוס ישועות לכבודה? נערים גמולי משמש, עוללים עתיקים משדי אם, אנשים ששכחו לדבר בשפת לבם?

_________

ואולי אין זו עדיין סאה גדוּשה של אכזריות. שמא יש סאה גדושה ממנה. מנדבים מות לקרבנותיהם ונותנים להם היתר־יציאה לעולם האמת. הם מעניקים לנדונים מות מהיר ללא סיגוּפים וענויים. ומה יהיה אם חס ושלום תתחדש גזירה, שבוגדים ומרגלים, שמספרם מתרבה והולך, אין להם זכוּת גם למות בא כחתף ואינם שווים בנזק הכדוּר, אלא נדונים למות קר, אטיי, מות של צנע, של ניוון עקב בצד אגודל, עקב בצד אגודל? אז תעלה לרקיעים שירת הללוּיה לכדור הפודה ומציל. למרתפים ירדו הנידונים לחיי־ענויים וניוון לשיר שם במחתרת מזמורי תהילה והלל לנשמת התלין הקדום, הקדוש, בעבור שנדב מות חם, מות טוב, בזק.

_________

אנשי־שם, המשמשים מוּצגים בבית המשכּית של דעת הקהל, אין טיבם ומהותם מוחוורים כלל לצבור, ויתכן שאין הם נודעים לרבים יותר מכל אלמוני. המפורסמים, מאחר שהם נתונים תמיד ברשות הרבים, הריהם מוקפים ערפילים ואבק־דרכים המצויים במקום שעט־רגלים רב. אף תימרות אדי הקטורת סובבות עליהם ומאפילות על קוי דיוקנם. ענני הכבוד מחשיכים גם כן. אי אפשר לדעת עד היום מה היו ניצשה, למשל, מלאך, או שטן, חכם מחוכם או מטורף פשוט, משורר של סרתוסטרא או מרחיב פיו בפרוזה פיוטית, שהיא ספק מלאכת מחשבת, ספק להג חולה־נופל.

__________

כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. והואיל ואף החולשות נובעות מתוך איזה יצר, נמצא שכל הגדול מחברו חולשותיו מרובות ממנו. ודומה, שפועם בלב האדם מין יצר מיוחד לטעויות. מסתבר, החכם נתפס במיוחד לטעויות, שהרי הוא שונה הלכות ומוציא פסקי־דינים. אמור מעתה: כל החכם יותר טעויותיו מרובות יותר. חכם האשכולות מלא שגיאות לא כרמון אחד בלבד, אלא כאשכול הרמונים. מוסיף דעת מוסיף מכאובי־טעות לאחרים. דור־דעה הוא דור שגיא־שגיאות.

מהי היסטוריה? קב אחד מפעלי־גבורה וט' קבים מעשי־בגידה; נאד רחב כפתחו של עולם מלא דמעות עשוקים ובצדו כוס קטנה של ישועות ונחמות; אלף שקיעות וכחצי תריסר זריחות; קצת מהפכות, שהצליחו לתקן אילו קלקולים. והרבה מלחמות שהצליחו להחריב ערים ולהרוס ממלכות ולהשמיד עמים עד ללא שריד ופליט.

לוח דברי־הימים הוא בסך הכל לוח של אנשי־שם ואנשי־מופת, של חכמים, רוב מנין להרע ומיעוט להיטיב. וּגדולה הערבוביה ורב עיווּת הדין בהערכות מי שהיו. לעולם אי אתה יודע להבחין לאורות־רמיה של המיתוס והאגדה מי כאן תפארת־אדם ומי חלאת־אדם, מי אדם העליון ומי חדל־אישים. תולדות האדם הן בעצם לא תולדות האדם מן השורה, אלא תולדות האדם העליון או התחתון. הרעשנים משמיעים קולם; העם שותק או נדון לאלם. את ירושת הנצח חלקו ביניהם הטובים ביותר והרעים ביותר, הנעלים לאין־שיעור והשפלים ללא־גבול, הצדיקים והרשעים.בני־תמותה פשוטים, כל קהל הבינונים, אינם באים לידי ביטוי בשח־רחוק של אלמות. שם־עולם נוחלים רק יחידי־סגולה בוני העולם או מהרסיו ומחריביו הרבים. עלבון, עלבון. עלבון לשכל הישר. לרגש הישר. לא רק משה ואהרן שוכנים כבוד בהיכל הנצח. אף בני־קורח לא מתוּ ושמם ינון לעד.

כ“ד בסיון תשי”א.

מתבקש אדם ישר

אני מציע לפרסם מודעה, היינו, לפרסם מפעם לפעם מודעה, בזו הלשון: “מתבקש אדם ישר” או: “מחפשים אחרי אנשים ישרים. הם דרושים לנו”. איני רואה שום טעם כנגד המודעה הזאת, אבל מוצא אני הרבה טעמים ונימוקים בעדה. הרי מעשים בכל גליון של עתון, שמודיעים על מחסור בידים עובדות ועל ביקוש לאדריכלים, למהנדסים, לרופאים, לאחיות, אף למורים ולפועלים בעלי־מקצוע. ואול כדאי גם כן לעורר ביקוש לאנשים ישרים, פשוטים ומהימנים. רצונכם באסמכתא הסטורית, אף היא בידי. מעשה שהיה בדיוגונס, שהיה מהלך ובידו פנס או אבוקה לחפש אחרי אנשים ישרים. דיוגונס בפנס. אין פנסים נהוגים בימינו. לנו יש עתונים, אבוקות האמת. כל עמוד ועמוד אבוקה לעצמה. עמוד המודעות לא כל שכן. תחת הפנס תבוא המודעה בעתון.

__________

שואלים אתם: מי יתן את המודעות ובשם מי? אגיד גם זאת. מוסדות, מוסדות הממשלה, תאים של הכנסת, לשכות הסוכנות, מזכירות של ארגונים והסתדרויות שונים. לא איכפת לי אם גם חברות פרטיות ויחידים סתם, כגון בעלי בתים ודיירים, מולי"ם ותיאטראות, אנשי־עסק לסוגיהם, ואין צריך לומר עיריות, ועדים חברותיים, אף ועדים פרטיים, ועדים למען השלום, ועדים ראשיים ואף ועדים משניים. כי מי שנצרך לעצה ולהדרכה טובה, להתרת פקעת של אי־הבנות וליישוב סכסוכים וחילוקי־דעות ממשיים או מדומים, יפנו בקריאה פומבית: דרוש לנו אדם ישר. למען השם, חפשו ומצאו לנו קצת אנשים כשרים ומהימנים.

ושוב שואל המקשן: אנשים ישרים לשם מה? אשיב אף על כך: לרפואה. כן, פשוט, לרפואה. לרפואה ממש. לרפא קצת את תחלואינו, לטהר את אוירנו. כלום אין זה נימוק מספיק?

__________

מה? לא ברור? אדרבה, לכו נא ונבררה. נעין בענין בשקט, בשקט לגמרי. אין לנו חודש או שבוע, שאין בה עידנא דריתחה, כלומר, שעה רותחת ונרגשת. הרוחות מתרתחים ומתרגשים. הן מתוך ענין של קרח והן מתוך התלהבות של אש כנגד עוולות, מעילות וכל פורענות חברותית, שיש בה עברה וזעם. ובוודאי מתגבשים צדדים. הללו נוגעים בדבר מכאן והללו מכאן. והללו נוגעים בנוגעים בדבר משום שהם קרובי־משפחה או קרובי־דעה לראשי המדברים או לראשי העושים. ובכן, איזו עצה מטכסים בשעה שהציבור נעשה כמרקחה? ממנים ועדת־חקירה. הועדה צריכה לברר מי אשם, מי צודק, מי קלקל ומי יכול לתקן ולהועיל. תמצא הועדה דרך לתיקון או לאו, בעצם מציאותה יש משום תיקון, כי הכל מצפים לפסק־דינה הישר והצודק. הוי אומר: יש צורך באנשים ישרים. היושר עשוי לשמש סם לרפואה ממש. ולפי שאנשים ישרים אינם מתגוללים בחוצות, אלא מעטים הם, כשם שמעטים כל האומנים הטובים האחרים, כלום אינו מן הדין לחפש אחריהם במודעות?

__________

לא נתבקשתי להשיא עצות למדינה, לממשלתנו, לשום חוג וציבור. אבל מה אעשה ויש סוג של אנשים, אף אני נמנה, כנראה, עמהם, המחוייבים מעצם טבעם, ליתן עצות. זה מום בהם מלידה. משל הם נטלו מנה כפולה בעל כרחך. לאחרים נאמר על כרחך אתה חי, ואילו לאותו גזע־אנושי משונה נאמר על כרחך נוסף, והוא על כרחך עתה מטיל את עצותיך על הצבור. לא נתבקשתי להשיא עצות והריני נדרש ללא שאלוני. ובכן, דעתי היא, שבחירת ועדות החקירה על הרוב אינה נעשית כהלכה, ומכל מקום אינה נעשית על הצד הטוב ביותר. ולא עוד אלא שאין כלל גישה נכונה אל עצם הענין בשיטת הבחירה. ולו לעצתי שמעו היו משנים מן הנוהג המקובל במינוי ועדות החקירות. ויתכן שהשינוי היה פועל קצת מן הבחינה הרפואית האמורה לעיל.

__________

אין ברירה. מצוה עלי לברר נקודה זו עד גמירא. בדרך הטבע רוב מי־מריבה זורמים באפיקים ציבוריים, בתחומי הכנסת ומוסדות ההנהגה והשלטון, בתוך הגופים ההנהליים, ורוב טענות ומענות, סכסוכים ופילוגים, סובבים על ציר הקלקולים והקיפוחים המצויים בתוך המשרדים הסרים למשמעתם של רבי השררה, העומדים ליד ההגה. ומה אנו רואים? במשך חדשים ושנים מה אנו רואים? כל סכסוך הטעון חקירה וכל מכשלה או אפילו שערוריה ציבורית, שנתחייבנו להעביר עליה את תער הביקורת, מיד מושיבים עליהם ועדת־חקירה, הכוללת בתוכה לא פחות ולא יותר ממנין של אנשי־ציבור נודעים לשם, קרובים מאיזו בחינה לצד זה או לצד זה, ואולי גם לשני הצדדים, המשמשים גורמים למחלוקת, לסיבוך, לקיפוח. רצוני לומר, אוכלים נחמא בנהמא. מוסרים את הבירור הציבורי לקבוצת אנשי ציבור, יכה יוסי את יוסי, יתיר את הפקעת מי שנתון בתוך־תוכה של הפקעת. כלום יש הגיון במעשה זה?

___________

איני טוען להגיון. בסוגיה זו ובשעה זו איני טוען להגיון דווקא. ילך לו ההגיון ויעמוד על שלו. איני אפיטרופוס לו. אבל טוען אני לטובת הענין, לגוף הענין עצמו, שרוצים בתיקונו. ואני טוען לעם הרוטן, לקהל המאוכזב, לאיש מן השורה, המרגיש בחוש, שאין הענין נעשה כשורה. המוני אנשים עייפים מאכזבות, מריטונים, מלחישות, מבויישים ומרותחים מפאת רוב ועדות חקירות הטוחנות משהו שם בסתר, מבררים אילו ברגים חשאים בינינו לבין עצמנו, כלומר, בינינו לבין אנשי שלומנו, ולנו הקהל הרחוק הם מראים לבסוף או אצבע כפולה או אפילו פחות מעל קצה הצפורן. שום דבר, לתוכו של ענין, אינו נחקר, כנראה, ואינו מתברר כל צרכו, או שנחקר על מנת שלא לברר, או שמתברר במחשבה תחילה שלא להבהיר לאחרים. לא גר אנכי בארץ הזאת ועדיין לא ראיתי מעשה, שאיזו ועדת־חקירה או איזה בירור ציבורי יניחו את דעתו של מי שהוא חוץ מדעתם של האנשים, שועדת החקירה עשתה בעצם קיומה פעולה של טשטוש לטובתם.

__________

חלילה לי לחשוד בכשרים או בספק־כשרים. לא יעלה על הדעת להטיל פסול בועדות החקירה באופן כולל. אין ציבור עני ואין ציבור רשע חס ושלום, ובקרב אנשי הציבור הנודעים לשם מצויים מסתמא אנשי־יושר בכמות לא פחותה מבכל החוגים האחרים. אבל אין די באדם ישר. צריך גם מצב ישר. ורק האדם הישר במצב הישר יכול להועיל באמת כשיש צורך ליישר איזו עקמוּמית ולברר בלי משוא־פנים איזה סכסוך, ומה גם לעקור נגע. בטוח אני בדעתי והנני עומד עליה בתוקף, שאין זה לפי שורת הדין ולא לפי שורת היושר, שבכל הסכסוכים הציבוריים יתמנו אנשי־ציבור דווקא, היינו, אותם האנשים עצמם המתבשלים בתוך הקלחת הזאת ויש להם יד או אצבע בענין והם עלולים להיות חשודים על שמור לי ואשמור לך. אין זה מתקבל על הדעת שהם דווקא יתמנו לברר, לחקור, לפשר, ליישר, ועיקר הכל, להוציא את המרצע מן השק, להוקיע את הנגע ולהפיס את דעת הקהל, כלומר, להשקיט את הרוחות ולמעט את המרירות המצטברת והולכת בלב רבים.

___________

רואה אני רעה חולה במעשה זה, שעגו לנו חוג צר של עסקנים, המנהלים הכל, הבוחנים הכל, המומחים כביכול לכל, ועל פי מנין עסקנים מצומצם זה ישק כל המשק המדיני, החברתי והתרבותי שלנו. המנין הוא מצומצם מאוד. הוא מצומצם אפילו מגיע בכללותו למאה, למאתים, לשלוש מאות איש. היינו, אותן מאתים משפחות השליטות הנודעות. הוא מצומצם לפי שהוא מוגבל. משול הוא למעגל־קסמים. אין יוצאים ממנו ואין נכנסים לתוכו. אירעה תאונה במשרד זה, הנתון לפיקוחו של מוסד פלוני, נעשה קצר במכון זה, השייך לתחום מרותה של מנהלה פלונית, מיד מזמנים מועצת־בירור או ועדת־חקירה, מעין סוד־רופאים, מתוך אנשי־שלומנו. היינו, שוב אותם האנשים עצמם הקרובים אל התאונה, שתרמו לא מעט מכשרונם היוצר לכשלון. יש בענין זה קלקול הגיוני ומוסרי. מילא, הגיון ומוסר. אפשר להיות ולעלות בדרגה חברתית ומשרתית חשובה אף בלעדיהם. אבל יש כאן קלקול ישובי ממש. הקהל תוהה ותמה: מה מתחולל כאן? קשה מזו: הקהל רוטן. אין פגע רע מן הריטון. הריטון הוא רקב בבשר ובנפש; הוא חלוּדה לנשמות. הריטון אוכל את העם בכל פה. אוכל בכל פה ופה של המוני העם. הוא באמת חרב פיפיות. חרב המבקעה גם את העצמות. חרב אוכלת. כל פעם שעם חש ומרגיש בעוול, שאין לבררו, אין לפרשו, אף אין לדעת מקורו, בחושך יבוא ובחושך ילך, הריהו רוטן. העם בריטונו אוכל את עצמו.

__________

לעולם נאה והוגן להבין גם את הזולת. אני מוכן להשיג מה טעם מכוונים העושים את הדברים כך ולא אחרת. איזהו אדם ראוי להיבחר לועדת־חקירה? הוי אומר: החרוּץ, המוכשר. החרוצים והמוכשרים הם בדרך הטבע עסקני־ציבור ובעלי כהונות ומשרות מכובדות. מה נעשה וכל בעלי הכשרונות תפוסים במשרות – וכי משום כך לא נשתפם בועדות, שאין בהן מי ישמלא את מקומם? גדולה מזו. תפקיד ועדות החקירה להגיד דברן לציבור. ומי הם האנשים שדבריהם נשמעים לציבור? הוי אומר: הנודעים לציבור בשמותיהם. שוב מעגל־קסמים. אנשי־שם יכולים לברר לציבור. אבל אנשי־שם עסקנים הם. רוב עסקנים תפוסים, אוחזים במזבח מאיזו קרן. אבל מה ברירה יש? כיון שנצרכים לעסקן, לבעל־שם, לאיש החרוץ, והמוכשר, מורידים אותו מעל המזבח וגורמים לו ביטול מתרפ"ט עסקים ומשרות שיש בידו ואומרים: חכם ומוכשר ומפורסם אתה, הבה ונושיבך בועדה. אפילו תסרב לא יועיל לך. תשב בתוך הועדה, ואנו, לאמיתו של דבר, לא שמענו שרבים מסרבים. הקיצור, בין כך וכך אין ברירה.

___________

ועל כך אני חולק. הנני אומר: יש ברירה. ולא עוד אלא חובה למצוא ברירה ולהמציא ברירה חדשה למינוי־ועדות. ראשית, לא כל בעלי הכשרונות עסקנים הם, כשם שלא כל העסקנים בעלי כשרונות הם. נכון הוא, שיש בעלי־כשרונות לעסקנות ציבורית, המתבשלים תמיד בתוך הקלחת הציבורית. אבל אין כתר הבחירה לועדות־חקירה הולם רבים מהם. אותם במיוחד אין הוא הולם. אילו גם ניתן לשער ששום חולשה אנושית אינה טבועה בהם והם מסוגלים לבקר, לחקור, להורות ואף לפרסם ברבים מסקנות החקירה ללא קורטוב חולשת הדעת ומשוא־פנים, לא היה צריך להעמיס על מעטים כל כך תפקידים רבים כל כך. סוף־סוף הם רק אנשים ללא כוח ברזל. ואין להם פנאי. והרי דעתם מפוזרת בעסקים רבים. והקהל, הקהל העיקש, הקהל הרוטן, בשלו: הוא מלא חשדים כרימון אפילו לגבי כשרים, שאינם מוטרדים בכל עסקי הציבור.

___________

ואיני חושש לומר, שלא אלמן ישראל – המדובר גם במדינת ישראל – מאנשים ישרים ונבונים, שאינם ציבוריים כלל, אלא פרטיים לגמרי, נחבאים בדל“ת אמותיהם עושים את שלהם בתבונה וביושר באיזו פינה נדחת הרחק מדרך המלך של אנשי־שם וקרואי־מועד. פשוטי־אדם אלה אין להם שמות מצלצלים ותצלומיהם אינם מופיעים לעתים מזומנות בעתונים לכבוד כל פליטת־פה שלהם, אבל עליהם שר פרק ט”ו של תהלים: מי יגור באהליך, מי ישכון בהר קדשך, הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו וכו'. אין שם בכל הפרק. כדאי לעיין שם. תאמרו: אינם בעלי־כשרונות. אבל זו מניין לכם? אפשר רק לומר עליהם, שאינם בעלי מרפקיים, ואם תמצא לומר, שאינם בעלי־כשרונות – מה בכך? כלום באמת סבורים אתם, שתרוודים גדולים הם כולם כאחד בעלי־כשרונות? בנאמנות אני אומר לכם, אין כשרון טוב ורצוי ונחוץ לישוב העולם מן הנאמנות. הכשרון לעורר אימון הוא הגדול בכשרונות. ובאמת דרושים לנו כסם לרפואה, אנשים כשרים, מהימנים, מקובלים לאו דווקא על הקהל הרחב משום שמפורסמים הם, רבי־פעלים וגדולי־כשרונות, אלא נעלמים ישרים, נחבאים איש־איש לתוך כלי מלאכתו וכל אחד מהם עוסק בתוך שלו ביושר ובאמונה. הנחבאים הללו אין שמותיהם מתנוססים על פני חוצות, אבל כל אחד ידוע ומקובל בתוך חוגו הקטן כבר־סמך לחוות־דעת ושיקול־דעת. מסתבר שצריך לחפש אחר הנחבאים האלה בפנס של דיוגונס או במודעות בעתונים.

__________

פזורי אחינו בארצות הגויים בדורות האחרונים לא היתה להם לא מלכות, לא שררה, לא כהונה ולא פקידות גבוהה משלהם. אבל היה להם מוסד מיוחד במינו. מופלא לאין שיעור, והוא מוסד הנאמנות. כל בעל עסק גדול, בעל טחנה, בעל בית חרושת, אף כל מוסד ציבורי, היה לו נאמן משלו. הנאמן לא היה דרך כלל בקי וחריף גדול ומצויין בכשרונות. הוא היה רק אדם מהימן. על הרוב לא ידע אפילו כהלכה חכמת החשבון לנהל פנקסים כדת וכדין. הוא היה רק נאמן על בעליו. הקופה מסורה לידיו. בין חשבון בין לאו, הנאמן לא ישקר, לא ימעל בכספים. הנאמן הוא נאמן. בידו מפקידים כספים, בידו מפקיד שר האומה את הרוח. נאמן אחד שקול כנגד כמה מומחים וחרוצים.

על הרוב תנאי לנאמנות פשטות וענוה. לאו דווקא עוקר הרים, אבל הולך מישרים.

מעין מוסד נאמנים היה גם כן מוסד השופטים המושבעים, שהיו מתמנים מתוך קהל האכרים ובעלי־מלאכה. אין לשונם מדברת גדולות ואינם מתהלכים בגדולות, אבל בכוח השכל הישר, המזג הישר, הם מסוגלים להתיר סבוכים. מכל מקום אין בהם ממידת החריפים, המנוסים, המומחים, העסקנים תמיד, שפעמים מסבבים יותר משהם מבררים.

__________

אני מציע מוסד נאמנים להושיב בתוכו מפעם לפעם אנשי שם מעט או אנשי־לא־שם, אנשים מאחורי המחרשה, מעל דלפק החייט ודרגש הסנדלר, מעל הסדנה או מעל דוכן המורים, אנשים בלתי ציבוריים כלל, אלא פרטיים לגמרי. ומובטחני שהם ירדו לתוך תוכם של הסיבוכים הציבוריים, יחקרו, יבררו, יפרשו כשמלה, יודיעו את מסקנותיהם בתכלית היושר. והקהל בחושו הנכון יקשיב להם, יזכה אותם באימונו. במוסד לנאמנים יתכבדו לישב אנשים ללא כהונה, ללא תגא, ללא משכורת, ללא כלי־רכב. ללא עדת פקידים נמוכים המצייתים להם. אנשי פרשת “ואתה תחזה”. עיין שם: כדאי לעיין שם.

__________

העם בוכה למשפחותיו. העם רוטן למשפחותיו. ההמונים נרתחים, מבויישים, מרי־נפש. נשמט מלבם האימון. מתמרמרים משום שהחיוּת יוצאת מהם לקצת אימון. אי אפשר לחיות בכפירה, ביאוש, בכל דאלים גבר. העם רוצה להאמין, הבו לו נאמנים.

ט. באלול תשי"א.

חתולים שחורים

לבתים יש חלונות; לחלונות יש וילונות מבפנים ותריסים מבחוץ.

חלונות עתים הם פתוחים עתים סגורים; עתים תריסיהם מוגפים ועתים גם וילאותיהם מופשלים.

אך חלונות לעולם טעונים עין פקוחה השומרת עליהם מפני כל פגע רע.

חלונות משוּלים לאבנים שואבות מבטים; חלונות מושכים, קוראים, רומזים: בואו, הרסו אלינו. קפצו במבואותינו אם ננעלו הדלתות בפניכם.

__________

בית אחד נפרצו חלונתיו. יצאוהו תושביו ולא נמצא מי שיעמוד בפרצים.

היה הבית שומם עד שעלה מתוכו קול יללה ויבבה.

לא ידעו הבריות יללה מהיכן, אף לא ידעו מי ומי המיללים. ולפי שלא ידעו שיערו השערות.

פעמים יבבת הרוח נותנת קול בכי תינוק; פעמים תינוקות בוכים כרוחות שורקות; ההקשבתם פעם לאנקת חתולים על מדרגות הבית במבוא השחור? הרי זו ממש להקת ילדים הפוצחת בקינה. גדולים חקרי קולות וניגונים. קול אל קול יען בלחן. ויותר ממה שקשה להבחין בין פרצופים ומראות־נוף ואורות וצבעים, קשה לדעת איזהו קול חתן ואיזהו קול אבל, איזהו צחוק ואיזהו בכי, איזהו קול באדם ואיזהו קול היצור המהלך על ארבע או קול הסוּפה המעוררת קנים הגה והי.

הבריות שיערו השערות. אמרו: משפחת אנוש נחבאה באיזו פינת־סתר ממטמוני הבית ומתנה שם את גורלה. אמרו: רוחות שוטות לוחשות שם סיפורי־זוועה; אמרו: תינוקות עזובים נתלקטו שם ומשוועים “איכה”. אך דעת־רבים היתה, שעדת חתולים פרצה לבית ועושה שם חינגה ביללה.

מיעוט ורבים הלכה כרבים. כיוון שרבים נמנו וגמרו: חתולים. משמע: חתולים. סתם חתולים שחורים הם. השמועה אמרה: חתולים שחורים בהחלט. וכלל לא במנין קטן אלא עם רב ועצוּם. חתוּלים עזי־פנים כנמרים, כולם שחורים. נבונים אמרו: נניח שאין שם חתולים כלל, או שהחתולים אינם דוקא שחורים, אבל אף שמועה על חתולים שחורים הוא ענין שחור, הנותן חרדה בלבבות. ובידוע, הוסיפו הנבונים ואמרו: הלבן הוא לבן רק אם הוא לבן בממש; ואילו השחור הנהו שחור אפילו הוא רק במדוּמה. בין כך וכך השחירו פני הבריות כשוּלי קדירה, וכל העולם השחיר לפניהם.

לאחר שיצא הקול על הבית שהוא משמש מעון לרוחות רעות, לילדים בני לא־טובים ולחתולים שחורים נמנעו לבוא בשעריו. מאחר שנמנעו לבוא לשם הוזנח הבית; הואיל וכלתה רגל אדם מן הבית נתקהלו לשם יצורים מרבי שריקה ויבבה, תאניה ואניה. ויהי הבית לחרדת אלהים ואנשים.

אוי לבית אוי לשכנו, כשם שתחילה נמצאו רבים שענו ואמרו, שראו במו עיניהם חתולים שחורים משתוללים במקהלות עם, כך נתרבו לאחר כך עדי־ראיה למרוצת חתולים שחורים שפשטה בין הבית השמם ובין יתר בתי־השכונה. נתבהלו תושבי הבתים הסמוכים וקראו לעצרת ויצא ממנה כרוז: הצילו!

תיבה פשוטה אחת והיא רבת־קסמים. אמר אחד “הצילו” החרוּ החזיקו אחריו רבים בקריאות נואָשות: חוּשוּ, הצילו. לא בבית האחד השומם פּשה הנגע, כי כל בתינו יוּכּוּ שאיה. טיהוּר! טיהוּר! לטהר את הבית האחד ואת כל הבתים אשר על סביבותיו!

נזעק עם רב. וכבר לא אמרו די בקריאות “הצילו”, כי אם פרצו לתוך בית היללות בזעקה גדולה והיו משוועים ומווחים בפיהם: תפשׂוּ – את החתולים השחורים! תפשׂו אותם! לא תחיה כל נשמה מהם! בפיהם צווחו ובמקלות אשר בידיהם היכּוּ ונתצוּ, נפּצוּ, קרקרו קירות. מעוצם המהומה והמבוכה יצאו לקצת אנשים עיניהם מחוריהם ולא ראו עוד שום מראה כהוייתו. השחור והלבן שמשו אצלם בערבוביה. היו שזימנו שחורים ומצאו לבנים; והיו שעל כל לבן צעקו בבטחון: הנה השחור־השחור. ובעלי־העינים הבוחנות הכריזו והודיעו: במו עינינו ראינו בריות שחורות אצות־רצות ומקפצות מבעד החלונות ולא נותר מהן כל שׂריד ופליט בין כתלי הבית הזה.

בעלי העינים הבוחנות הם התקיפים, ואין לדון עם תקיפים. כדברם כן הוא. כל השחורים נתפסו, גורשו במקלות, הושלכו החוצה. טוהר הבית. וסימן לדבר: לא עוד תאניה ואניה. לא אנקה ויללה. השלך הס בכל הבית. אדרבה, רבים שׂמו אזניהם כאפרכסות – אין קול ואין קשב. משמע, חסל פרשת חתולים שחורים.

שככו הרוחות: אף רואי־שחורות נרגעו. אָזל שחור והכל מבריק ומצוחצח מלובן.

השתפכה נחת־רוח בכל בית ובית ובשכונה כולה.

והיתה השמחה שרויה במעונות לאורך ימים אילוּלא נמצא אחד, שיש אומרים פּקח הוא ויש סבורים שהוא סתם בעל איפכא מסתברא, האוהב להשבּית שמחות, פתח ואמר:

– רבותי, לשמחה מה זו עושה? נניח, גרשתם מן הבית את כל החתולים השחורים, אבל כלום את החלונות סגרתם להעמיד עליהם שומרים? כלום את הפּרצות גדרתם, לבל ישרקו בהם הרוחות? כלום את הנקיקים והחורים סתמתם לקדם כל שואה חדשה? לא הרוחות לעצמן שורקות, כי אם הרוחות בנקיקים; לא חתול ננב, כי אם החור קורא לחתול; לא הבית סוּרוֹ רע, כי אם החלונות הפרוצים ועומדים כמתחילה. אף מזוזות הבית ומשקופו אך שברים־שברים הם. מה לכם מגייסים בבוא השואה עדת חוטפים ורודפים וציידים לחתולים השחורים? מוטב תתקנו את החלונות ותעמידו שומרים טובים להשגיח על כל בדק ופרצה. וכך הוא הדבר: גם הרוחות כשלעצמן אינן רעות; ילדים כשלעצמם אינם אוהבים בכי על לא דבר; חתולים שחורים אינם פרים ורבים בבית ערוך ומתוקן על יושביו.

__________

ענין החתולים השחורים אינו סיפור המעשה, אלא משל לנמשל.

ציידים, פקחים, שופטים ושוטרים בשעת חירום, בשעת חרון־אף, מהומה ומבוכה, הם הכרח לא יגונה, אבל לא על ידיהם ניגאל. צרה היא שנפרצו חלונות כאלה בלבבותינו שרוחות רעות יבבניות, הלובשות לפעמים צורות חתולים שחורים, יוצאות ושבות שם. נפרצו שערי הבושה, הרחמים, החסד, היושר, בלבבותינו, לכן נתרבו מפקיעי השערים. נהרסו המשקופים וכל המעצורים הנפשיים, ונפסלו המזוזות של תורה שבלב – לכן רבה היללה בקרבנו. החלונות פרוּעים לשמצה, לפיכך עלה ריח המות בחלונות ביתנו.

מה בצע שתגרשו את החתולים השחורים דרך הדלתות? הם ישובו אלינו בחלונות.

כל הבית טעון תיקון. בית נפשנו הוכּה שאיה.

העמידו שומרים על החלונות ולא תצטרכו לשלוח צידי פושעים לשוקים ועל כל פרשת־דרכים.

__________

כה הגיתי במרי רוחי פעם בנסיעת לילה בתוך הטנדר הקרוע, שרוחות שרקו בתוך פצעיו ומטר־עוז היכּה על ראשינו והפקח עצר ונתן צו:

– פתחו את המזודות. אם אין עושק בכליכם.

ואהי בעיני כפושע יחד עם כל העם הזה.

ב. בחשוון תשי"א.

העם היושב בציון

א

הרבה אנשים יושבים בארץ במרופרף, לעת עתה, דרך ארעי, מעין ישיבה הנהוגה בסוכה, ניתן לומר, על המזוודות, או בקצה הכסא, ואם תמצא לומר, בקצה הישוב, בקצהו של הענין בכללו, כמי שאומר: דירתי היא בקצהו של המקום וכל עניני המקום אינם נוגעים לי. או שהענינים נוגעים לאותם רפרפנים עד הכפתור. הך בכפתור שלהם ולא ירעשו ספי הלב.

מה ללבם ולארץ־מולדת זו? אפשר שאינם גורסים כלל ארץ מולדת, לא ראשונה ולא שניה הם לשיטה המייחדת את מקום המולדת בשטח המצומצם התפוס על ידי המזוודות או על־ידי שטח מקום המגורים בתוספת כלי הבית והמעון המוקצה לעסק. לאמתו של דבר אפשר לשבת בארץ ישיבה מאוששה פחות אף מן הנהוגה בהסתופפות בצל קורת המעון למשפחה. אפשר לישב בתחומי הארץ בגוף ולא ברוח, בפועל ולא בכוח, במעשה ולא במחשבה. אפשר לנשום אוירה של איזו ארץ מבלי לשאוף אוירה העליון שהוא חיי נשמות, מבלי להיקלט בתוך תרבותה ולהיות שותף באמת ובלב תמים בצערה ובשמחתה.

מי פילל ומי מילל לנו, ששיבת ציון עשויה להיות כרוכה בנחשול גדול של באי־ציון, שאינם כלל עולים ואף בחזקת מהגרים אינם, אלא הם פשוטו כמשמעו פליטים, אף לא פליטים המשתוקקים להכות שרשים במקום החדש, אלא נוטים ללון, עוברי־אורח נחבאים לפי שעה אל כלי המהגרים עד יעבור זעם אי שם במקום שהסופות שורקות ויוכלו לשוב למקומות מוצאיהם אל המנוחה המדומה ואל הנחלה הזרה.

ארץ ישראל כולה כמעברה, בחינת אכסניה, מקלט לילה לאלה שאלהים הרעים נחם דרך ארץ פלשתים, שתשמש להם תחנת־מעבר, לארצות הגדולות, הרחוקות, הברוכות, אם כי אינן מובטחות להם כלל – שום נביא זעם לא ראה חזות קשה כזאת ובשום פרשת־תוכחה לא מצאנו קללה זו. אך היא נתקיימה בנו.

ואין הכתוב מדבר כאן – וכלום הכתוב מדבר כאן, ולא לב דוי מתנה את צערו? – בעליה אחרונה שבאחרונות דווקא. כל שכל בוחן מכיר, שאין כמעט בין עליות ראשונות ואחרונות ולא כלום. לא שהקודמות היו לבנות כולן כשלג והאחרונות שחורות כולן חס ושלום כשלג נמס. לא שהראשונות כללו רק שבי־ציון בלב ונפש, שעלייתם היתה כולה לשמה, לישב בארץ ולהתאחז בה ולטהר את נפשם מחלאת הגלות ולקבל עליהם עול כל המצוות התלויות בישוב הארץ. והאחרונות הביאו עמהן רק אורחים פורחים, מהגרי־אריות, שאין בלבם חס ושלום כל ניצוץ של חיבת־הארץ. קצרי־שכל וצרי־לב עוברים בין בתרי עמנו לפלגם לפי עליות, מחנות, כתות ועדות. הרבה מעלות טובות יש לישראל עמנו והרבה חסרונות רעים יש לו, וכשם שכל ישראל יש להם חלק במעלות כך יש להם חלק בחסרונות ובפגמים, קל וחומר בפגם המורשתי שלנו, והוא הנעונדיות. כל ישראל אחים לתלישות, לפזיזות, לרפרופיות מולדתית. מצויים בארץ אנשים מבני העליות הראשונות, ששערותיהם הלבינו כאן, שגידלו כאן בנים ובני־בנים, ועדיין ישיבתם היא דרך ארעי והם נתונים במוחם, ובוודאי גם בלבם, בקצהו של הענין.

אין אנו יכולם לבחון לב, אבל בידינו לבחון לשון. זיקתו של אדם לארץ מושבו ניכרת בלשונו. אדם היושב באיזו ארץ שנים לעשרות ולא סיגל לו עדיין את לשונה לדבר בה היטב, סימן לו שלא נתערה בתוכנו כל צרכו, אפילו יש לו בה נכסים ונחלאות, שפת־עלגים שבפה מעידה על איזו נקיעה שבלב. דבור הסלנג בארץ, שהוא דבור עברי בקצה הלשון, משמש מופת חותך לישיבה בארץ בקצה הכסא ולהשתתפות בחייה בקצה הלב. ומה תימה שבנים למקום הזה, שאבותיהם ואבות אבותיהם כבר היו בו תושבים, קמים בכל שעת־כושר שנופלת לידם ועוזבים חיש מהר את הארץ. עוזבים ללא חבלי־פרידה, צוררים את חפציהם, והולכים להם, הולכים בקלות־ראש, שיש בה הרבה מקלות הלב, פשוט הולכים אף לא כצפרים העוזבים את קניהם ועפים לארצות אחרות על מנת לחזור. לצפרים יש געגועים על ארצותיהן. לאנשים יש, כנראה, געגועים רק באגרות לידידים, בשירים, בנאומים, בהצהרות חגיגיות, אבל טובה להם כל ארץ כארץ מולדת במקום שטוב להם.

כל פעם שאנו סחים בסוגיה זו משיבים לנו אנשי השכל הבהיר, הבהיר עד כדי להבהיר אפילו את הטעון הכתמה, ואומרים: אכן, כך הוא הדבר. נוהג הוא באדם, אף העמים המתוקנים בארצותיהם מוציאים מתוכם בכל שנה ושנה שורות מהגרים, שאין מולדתם יכולה לפרנסם. אין לשנות סדרי־עולם וכנגד הטבע האנושי אין להילחם. אמור מעתה: כך דרכה של כל מדינה, שזרם יוצא וזרם נכנס. כשם שהללו נולדים והללו נאספים אל אבותיהם. כל ארץ יש לה זרם מהגרים משלה.

אבל לא רק הנחמה אינה נחמה, אף הנימוק אינו נימוק. לא הרי ארץ המצווה שלשמש בזמן הזה כלי־קליטה, המצפּה לבניה שביה, כהרי כל ארץ אחרת. המדינות המתוקנות מפרישות את ההגירה מן העודף של אוכלוסיה שלהן, ואצלנו הכל צף, נע, ניגר ומתהגר. כל תושב שני הוא מהגר בכוח. ספק גדול אם יש לנו בארץ בזמן הזה הרבה רבבות של יהודים יושבים ממש, תושבים בלב ונפש, תושבים בראש, תושבים ברוח, תושבים בלשון, תושבים בתרבות ישראל, תושבים בניגון היהודי, תושבים בתורה ותושבים במסורה. רוב מנין של אנשינו יושבים בסוכה. לא אעלים דבר ממה שבלבי בסוגיה זו. כשיהודים ישבו בסוכת דוד הנופלת בארצות הגוים היתה פעמים ישיבתם מאוששת ומצומדת יותר לנקודה היהודית מבישיבתם כאן דרך ארעי בסוכת דוד המוקמה. רבים, רבים לא איכפת להם כלל, ומכל מקום אין הם פועלים כלל בכיוון הדרוש, שישראל יכה שרשים בארץ הזאת לדורי־דורות; לא איכפת להם אם יבנה כאן בנין בל ימוט או לאו; אם יקום כאן גוי שומר אמונים לרוחו, ליחודו הלאומי, לצלמו המקורי או לאו.

כשאנו אומרים שאין לבנות מדינה על אנשים היושבים בקצה הכסא והמדברים בשפת עמם בקצה הלשון, אין אנו מתכוונים לכסא סתם ולא ללשון בלבד. כסא פירושו כסא הכבוד של העם, סמל גאונו וקוממיותו, אות נעלה לעצמאותו המלכותית והאישית כאחת; לשון פירושה לב, תרבות, כוח היוצר, אמת פנימית שבפנימית, שהיא חותמו של עם החפץ בחיים. לשון במשמע הסך הכולל של ערכי הרוח ממקור העם. אך מה לשון נשמרת בפינו ובלבנו? לשון תרגום; לשון אספרנטו; לשון שהיא שפה מקובצת של סלנג כל הגויים. אנו פשוט אוהבים מונחים זרים ומאוהבים במושגים זרים, עוגבים על סמלים זרים, שוגים במיתוס זר, מתמוגגים מזמירות זר. אנו מבינים הכל; הננו נוטים לכל; יש לנו לב פתוח ואוזן קשבת לכל. אך הננו ערלי־לב ואטומי־אוזן לקול הלב היהודי. הננו נוטרים כרמים זרים, ולכרם ישראל הננו נוטרים איבה ממש, מכל מקום הננו רוחשים לו אי־אימון, ובכל אופן נוהגים בו שויון־רוח, אין אנו מניחים כלל שאף יהודי מסוגל להגיד דברי טעם בשפתו העברית. חביבה עלינו זבורית מתורגמת מעידית ממקור ישראל. ירד שיתוק לתוך הנקודה היהודית שבלבנו דווקא בשבתנו בארץ אבותינו.

ב

יש דבר־מה מעליב ומפחיד בנכונות זו, שאתה מוצא אצל כל תושבי הארץ בזמן הזה, לקום ולנסוע לכל מדינה מעבר לים. תן להם היתרי־יציאה וילכו. רבים, רבים ילכו. דומה, לא יהיו רבים, שצריך יהיה לשדלם בדברים בשביל להוציא מפיהם הסכמה לנסוע. ובלבד שיהיה להם צרור הכסף להוצאות הדרך. ואף בלי הצרור יתחכמו וימצאו עצה. דומה, בספרם של ישראל אין כתוב כלל אשרי יושבי ביתך. אלא כך כתוב: הכון לדרך! לעולם הוי מוכן ומזומן לקחת את מטלטליך וללכת. בכל זמן אהבו יהודים לנסוע ודווקא בחפזון. אבל בשום זמן לא היו מותקפים בולמוס הנסיעה כבזמן הזה ובמקום הזה. אשרי מי שעטרו לו עטרת שגריר מטעם מדינת ישראל. השגרירות היא שיא במלוי משאלות הלב היהודי. אך מי שאינו שגריר עשוי להיות שליח. בין שליח של סיעה קטנה, בין שליח של המפלגה הגדולה, בין שליח מטעם עצמו או מטעם חוג קטן של בעלי עסק. אשרי השליחים, כי להם כל ארצות העולם. יש שליחים לקרובים מטעם קרובים. די לאדם מישראל המדינה, שיש לו היתר־יציאה לקרוב אחד הדר במדינה פלונית – השאר ייעשה בטוב טעם ודעת. שליחות קטנה זו יכולה לקפל בתוכה מסע על פני כדור הארץ. אין הקרוב אלא סגולה, רפואה, קמיע. קרוב כך, כינוס לא כל שכן, היינו, כינוס בין־לאומי, למשל, שאדם מישראל הנוסע לשם מזכה את ארצו בנציגות ומזכה ממילא גם את עצמו ופעמים גם בני־משפחתו בכלל עצמו.

ענין המסעות בשליחות כבר נחקר הרבה ועדיין לא נאמר עליו כמעט ולא כלום. עד היום אנו בורים בסוגיה זו, מי נוסע, למה נוסעים, לשם מה כל כך הרבה נציגים ומשלחות שלנו מחזרים על כל המדינות, כמה אחוזים מן המסעות הללו הם לטובת הכלל וכמה מן האשליה העצמית של הפרט או משום גניבת דעת הרבים וחבלה בכספי האוצר או באוצר הכספים של כלל המדינה. פרשה זו היא סתומה וחתומה, ודומה שנגזר עלינו לגשש בה כסומאים עד שיבוא אליהו. ובוודאי שאנו מקבלים את הדעה, שכמה שליחויות הן לטובת המדינה ואף בגדר ההכרח. ויתכן שרבים מן השליחים הפרטיים הנוסעים באמתלאות אישיות שונות של מחלה וביקור קרובים וקבלת ירושה והשתלמות, פועלים מתוך הכרח ובתום הלב. יוצאים הם על כרחם, אנוסים הם. אלא שדבר אחד מוקשה בעיני: אם הם באמת אנוסים למה פניהם צוהלים כל כך בקבלת היתר היציאה? למה כל עצמותיהם תאמרנה נסיעה? מילא, שר הגורלות גזר עליהם: תצאון! אבל כלום גזר עליהם גם הרישא של הפסוק בשמחה ובששון? שמחת הנוסעים חשודה למדי. מדרך הטבע שהמוכר עצוב והפורש מבית־חייו והעוזב את מולדת־שעשועיו נראה אבל וחפוי־ראש. הוא צורר את מטלטליו ונאנח. לבו עליו דוי. אמנם, הגוף מצווה לנוד למרחקים, אבל הלב קשה עליו להיפרד מן הנופים היקרים. משער אני, שאף הצפרים אינן עוזבות את קניהן, בבוא תור הנדודים, בחשק רב. ואילו ניתן הצו לצפור בודדה אחת לעשות כנף ולעבור ארחות ימים לא היתה מקבלת עליה את הדין. אך הענין הוא שחובת ההגירה הזמנית טבועה בלב כל הצפרים הניידות והן יוצאות שיירות־שיירות. צרת רבים היא חצי נחמה. אבל צפריך, ישראל, עוזבות את המולדת לאו דווקא ברוב עם, כי אם ביחידות. אחד אחד פורשים ויוצאים. בשמחה, בשמחה. אנוסים שכאלה. אבל מה השמחה? יוצא אתה אדם מישראל לארצות הגויים. ניחא. ומה תעשה שם? כן, תאכל לשבעה. ניחא. לחם של מי תאכל שם? במשמניו של מי תפטם שם את כרסך? לחם־חסד; משמנים שנעשו בעמל זרים. תאכל פת מרוחה בחמאה, תשתה חלב, בבשר תתפטם. ושל מי הבקר, הצאן? של מי? איפה תרעה אתה את בקרך ואיפה תרבץ אתה עם צאנך? ועוד שאלה אחת בפי, שאלה נושנה: ואם תאמרו מה נאכל? כלום הגויים הכינו לך, סבור אתה, מזון? מה? ולאמתו של דבר אין אתה שואל ודורש כלל בסתרי־תורה אלה. אין אתה דואג לעתידך שם. חושדני בך שלא תאוות האכילה מאיצה בך לעזיבה, אלא קם וניעור בך הבולמוס הישן לנדודים. אי אתה מסוגל לשבת. זהו הענין.

י“ז חשון תשי”א.

אני לידידי וידידי לי

בזמן האחרון נתמעט הנייר לעתונים ונתקצר המצע. הנספחים הספרותיים לעתונים של ערב שבת נתונים בכל רע: הם מחוייבים לטבול ש"י טבילות בתוך ים הצנע עד שמוציאים מתחת קולמוסם דבר הראוי להתכנס לתוך מיטת הסתם של זמני־צנע. ועוד יד הצנע נטויה. ובצוק העתים ובגעש ים הצמצום אפשר וגורלם של אותם נספחים ספרותיים יהיה כגורלם של הטלית והתפלין באניה טרופה. מילא, יכול אדם בבוא הסופה בלב ים לפשוט טליתו ולחלוץ את תפליו, אבל הטלית התפלין הם גופם, אינם יכולים להתפשט ולהיחלץ מעצמם. האורחים לשבת שבעתון, שלא די שהוא טובל במי הצנע הוא אחוז להבות בחירות ומשברים ממשלתיים, אינם יכולים לצערם הרב להיגמל מהרגל שנים להסיח עצמם על נושאים, שהם במקצת מן הצד לבחירות ולמשברים. ההרגל הוא עקשן וטורדן. הוא תובע את שלו. כיון שאינו בא על סיפוקו, הריהו גורם עגמת־נפש וכל מיני סיבוכים.

לא נזדמן לי לשאול מפי חברי לאומנותי מה תרופה המציאו הם לפגע הצנע, המשמיט את המצע מתחת לרגלינו. אני מצאתי לי קצת הצלה במירוץ אגרות לידידי. באגרות, המגיעות, אמנם, במאוחר מפאת הדרכים האבלות של הדואר בזמני־צנע, אני מסיח קצת את לבי ומפרש מרי־שיחי. אף ידידי אינם טומנים קולמסיהם בצלחתם. הם משיבים לי על רוב דברים בנוסח ההכחשות הרשמיות, המתפרסמות מטעם המוסדות על דברי הבקורת כנגדם, שלפי הדין והיושר אינם אלא דברי השמצה. נמצא שעל הרוב איני מבין כלל מה הם סחים אלי. אף על פי כן טובה תשובה סתומה ומעורפלת מהשתקה גמורה. ידידי אינם שותקים. קצת טענות יש לי בכל זאת אליהם על שום שפעמים אינם עונים לי כלל ממין הטענה. דרך משל, אני שואל אותם בעסקי־כלל, כגון בחטים שלא הגיעו לתעודתם, והם עונים לי בחטאים פרטיים שלי, שאף אני איני ממלא תעודתי. וכשאני מטיח קצת תרעומת על מעשי כת, הריהם עונים לי, שאין לי כל רשות לדבר ככה, מאחר שאני כולי איש קרן־זוית ואיני מבין בתהליכים חברותיים.

קיצורו של דבר, מצאתי לי דרך להפיץ אף בימי הצנע את מעינותי, אלא שאני עושה זאת בצנעה, באגרות נתוּנות בתוך המעטפות. אך גם לצנעה יש גבול. איני יכול עוד לבלי להביא קצת גרגירים מן המשא והמתן הכמוס אל הפרהסיה.

ידיד אחד פתח ראשית דברו אף בדברי ניחומים על שכך עלה לי לישב בדרך ושותק בזמנים כה סוערים. אומר הוא, שתענית (היא לעולם דבר טוב. תענית־דיבור לא כל שכן. אותו חכם שאמר לא מצאתי לגוף טוב יותר מן השתיקה, חכם גדול היה. אך למה לי להביא לפניכם דבריו בכלי־שני. אגישם לכם במקורם. וזו לשונו:

– ידיד, זה הזמן שקויתי לו, שתבוא אף אתה בסוד השתיקה. אכן, הגיעה שעתך לומר: סוף פסוק. חלס! וכעת מצוה עליך לקפל את מפרשיך. אומר לך בלי מליצות: גנוז את עט הסופר וחלס. אגלה לך בלחישה, לאו דווקא מטעמי־צנע. צבור הסופרים עבר זמנו ובטל קרבנו. החיים בימינו זורמים בעוז ובכל יום ובכל שעה ממש מתחדשות נצורות ותהפוכות, מי סופר ואיה כוחו כעת להדביק את המאורעות? משולים סופרים בימינו לסייחים קטנים, הרודפים אחרי העגלה ומפגרים תמיד. לאמתו של דבר אין לחברה עוד כל צורך בהם. לשעבר נתייחד להם תפקיד ברור. הם שימשו מטיפים, מדריכים, מפיצי תרבות ומייצרי ערכין, אך אנו לא מפיהם חיים ולא מהם נקבל לקח והוראה. אחרים עושים את מלאכתם ביתר בינה לעתים וביתר יעילוּת. משתמש אני במלה אחרונה זו, אם כי איני יודע פירושה, אבל מאחר שהכל אומרים אותה הריהי מעלה חן גם לפני. אפילו תינוק, אומר אני, יודע, שהסופרים בזמננו אינם יעילים. אחרים יעילים מהם לאין ערוך. אחרים – כגון נואמים מטעם מפלגות, מרצים בבתי־מורשים ומרצים נודדים, תועמלנים בספרים, במפקיעי שערים ובמשפילי קרנה של המטבע הישראלית – לכך יש שונים. תמצא לומר: תפקיד הסופר לצעוק חמס על המעילות, שנעשו מכת־מדינה – הרי לכך מצוּיים חוקרים מיוחדים בעלי־נסיון, שהם פעילים בועדות־חקירה שונות, יוצאים מועדה זו ונכנסים לזו, ועל הרוב משמשים בבת אחת בכמה וכמה ועדות, ויש להם, כאמור, בתיקם מלאי של נסיון עשיר, ועושים מלאכה זו במיטב יכלתם, משום שיודעים כיצד לחקור ואת מי לחקור ומתי לחקור וכמה טפחים לגלות במוצאי החקירה. ואילו הסופרים מה יודעים ומה מבינים הם בענינים מסובכים שכאלה? חקרנים הם ולא חוקרים מומחים; כסבורים הם, שעיקר החכמה לחטט בפצעים ולהוקיע מומים, ואינם מבינים שראשית חכמה להסתיר פצע ולהחביא מום, להשתיק, להשתיק. וזה שנאמר: מלה בסלע, שתיקה בשנים. אבל סופרים שעיקר מלאכתם דבור, מה מבינים הם בזהב השתיקה? לא, איני רואה כל תפקיד לסופר. הענין פשוט מאד. תינוק כיוון שהגיע לגיל שלוש מכניסים אותו לגנון; לאחר כך לגן; לאחר כך לבית הספר; לאחר כך הוא חבר בארגונים ובתנועות, ובכל מקום יש לו מדריכים ומפקחים ומחנכים ומרצים לפניו וממריצים אותו, בכל שעה ורגע, מן הנגון ועד לסוף דרכו בחיים, הוא נתון למרותו של המנגנון. פשפשתי על הרקע של חיי אנוש בימים האלה ובזמן הזה אי כאן נקודת־אחיזה לטיפול יעיל של הסופר בקוראיו ולא מצאתי. עצתי ידידי, לך ולכיוצא בך, שעדין מחזיקים באומנות זו הקרובה לשקיעה: חסלו את המכון שלכם וחלס!

ידיד שני באגרתו אלי פתח במקום זה ממש שסיים ידידי הראשון, משל גונב אל השני בתוקף חוש טמיר תכנה של האגרת, שהריץ אלי הראשון. לא בא השני אלא להוסיף נופך לדברי קודמו.

– חביבי, כותב הוא, מה לכם הסופרים, בימינו, אצל נגעי החברה? לא לכם לדון, להורות, לבקר, להטיף לקחכם בתורה שבכתב. לכו לכם אל אהלות, כלומר, לכו אל אהלות ובקתות שבמחנות. בתכלית הפשטות, זרקו אחרי גיוכם את קולמוסיכם וקחו ביד דכם “טייטל” של מלמדי דרדקאות. לכו אל המוני העם, לכו, ללמדם אלף־בית, עברית נכונה, כתיבה תמה, קצת שוּרות של אגרת שלום לאהובי ידידי. למה לנו בעיות שלכם, בעיות החיים והמות, הטוב והרע, והלשון והסגנון, בעיות עם ואדם, בעליות היפה והמכוער, הרגעי והנצחי, כל מיני מדרשי אמנות וחכמה חריפה? העם אינו מבין כלום בדקדוקי־עושר שלכם. אין לעם צורך בגלוסקאות וכלי מילת של מחשבה צרופה. לכשיבוא המשיח ונזכה לגאולה שלימה יבוא זמן גם לעוגות אסתטיות שלכם, אם יבוא. לעת עתה זקוק העם לפת קיבר של קצת ידיעת הארץ וידיעת השפה ובינה מעט בקורותינו. יש לנו כבר המוני יהודים שאינם יודעים אפילו אלף־בית עברית, ועדיין לא נגלה להם רז זה, למשל, שאנחנו תרמנו לעולם את ספר הספרים. אראה בנחמה, כשם ששמעתי אחד מפליטי הכבשנים תוהה ושואל: מי זה משה רבינו? זה עתה הגיעה לאזנו השמועה, שהיה חי וקיים אדם ששמו משה רבינו. הרי לפניכם, סופרים, משרה נכבדה: לכו אל העם ופתחו לפניו את ה“חומש” את ה“סדור”, את התפלות לימים הנוראים. ספרו להם על נס חנוכה, על המכבים, על יציאת מצרים.

רעיון נכון, נושא ברכה, כיון שזרח במוחו של אחד עלה וזורח בו בזמן בכמה וכמה מוחות אחרים, משל שר הרעיונות חסכן הוא ובלפיד אחד משלו הוא מדליק בבת אחת הרבה פנסים. אין תימה שסמוך לאגרת השניה באה אלי ביעף אגרת שלישית, המתנבאת עם השניה בסגנון אחד, למעט אילו שנויים קלים. וכה נאמר בשלישית, שאף היא יצאה מלב ידיד נאמן, הדורש טוב לי באופן פרטי:

– אי, סופרים, סופרים, במה אתם מפרנסים ובמה אתם מזינים את הקהל? בסוגיות מפולפלות, בחקירות מופשטות. אבותינו היו חוקרים ודורשים בביצה שנולדה ביום טוב. הם עסקו בכל זאת בדבר־מה ממשי, שגדלו כביצה לפחות, ואילו בחקירותיכם סופרי זמננו אין ממשות אפילו כדי ביצה. ממריאים אתם לערפלי מרומים, יושבים תמיד בחלונות הגבוהים של הקוסמוס, בונים היכלי־שן של מדרשים אמנותיים ועוקרים הרים בחכמת הנוי וביפי הסגנון ובחמדת־הלשון. אתם או חוקרים קדמוניות או מתנבאים עתידות; או מפרשים ראשונים ומקיצים נרדמים או תופרים חיתולי־מלים לאחרונים, לילדי המחר. בין כך ובין כך הנכם מייגעים אותנו בפלפולי־סרק, פשוט מפילים עלינו תרדימה וכבר אמר מי שאמר שאין סכנה גדולה לספרות מאשר השינה. כמדומה שכך אמר מי שאמר, ואולי כך אמר: השעמום הוא סם מות לספרות! זה ענינכם, הסופרים, לחזור מלה במלה על מי שאמר משהו. אני שאיני סופר סח לך בקירוב דבור מחוכם אחד, שנחקק בזכרוני. עיקר ענינו הוא: סופרים, היזהרו שמא תתחייבו חובת שעמום. אכן, כבר הגיע הזמן, שכל סופר יאמר לעצמו: עד עכשיו קבלתי שכר על הדרישה, מעכשיו ולהבא אקבל שכר על הפרישה.

מניתי ארבע אגרות שהגיעוני מארבעה ידידים. אין זאת אומרת, שלא הריצו אלי אגרות נוספות ובריבוי־מנין דווקא. אילו באתי למסור אפילו תמצית, איני מספיק. והמצע בוודאי שאינו מספיק. אלא שאיני פטור מלצרף לכאן כמין “הפטרה” אגרת חמישית, שחן קיצורה קובע ברכה בפני עצמה, וכה נאמר בה:

– חביבי, ערבא טבא לך. אני פותח בערבא טבא משום ששעת ערבית הגיעה לכם הסופרים. כיוון שעלתה שמשה של המדינה שקעה שמשה של הספרות. לשעבר היתה מדינה בדרך. ואתם, סופרים הייתם מורי־דרך. אבל כאשר ליהודים היתה אורה בישראל, נר בצהרי־יום מה יסכון? בנת? מפני חטאינו גלינוּ מארצנו וחרב בית מקדשנו ולא היה לנו לא כהן ולא נביא ולא שר ולא שופט ולא שוטר ולא פקחים משלנו. אז בימים ההם אתם הסופרים שימשתם “במקום” ארוך אחד. במקום כוהנים, במקום נביאים, במקום שרים, במקום שופטים, במקום מנהיגים ומורים לעם. אך למה “במקום” אם יש לנו ברוך השם הכל בחיים? מי כעת, הן בישראל והן בקרב כל גויי הארצות, שואל שאלת חכם מהסופר ודורש עצה מפיו? קיצורו של דבר, כל בעלי החיים היפים, החזקים, הנחמדים, כיוון שמגיעה שעתם להיבטל מן העולם, מכניסים אותם לתוך גני החיות ובתי־משכית. אף אתם הסופרים האספו לגנים ולבתי משכית של סופרים. בנת?

ואולי לא הגיעה עדיין שעת נעילה לכם. מה? אם איני טועה עדיין הניחה לכם ההשגחה העליונה תפקיד מועיל אחד לשמש בו. שופט אני לפי כמה מעשים המתחוללים בקצת מדינות בתקיעה גדולה, ואילו במדינתנו הם נעשים מתוך קול ענות חלושה. למה אדבר ברמזים? אגיד לך בגלוי. ניתן לשער, שתפקיד הסופר בימינו מקביל לערך לתפקיד השעיר לעזאזל בשנים קדמוניות או לתפקיד הליצן והמוקיון בחצרות השרים בימי הבינים. צא ולמד, אימתי מעלים על הפרק את בעית הסופר והמדינה או איש הרוח והחברה, הכהן והעם, האמן והציבור, וכיוצא באלו צמדי־דברים, שנועדו כביכול מששת ימי בראשית להיות שני כתובים הממלאים או המכחישים זה את זה? הוי אומר בשעת בין הזמנים במדיניות ובחברתיות ובצבוריות. כיוון שמגיע שעת נופש בהויות המדינה משום שאין בה משברים, מיד עושים משבר הרוח, משבר הספרות, מוציאים את האמן או הסופר מקרן־זויתו ומתדיינים עליו או דנים אותו. ובמדינות מתקדמות יותר מחייבים אותו גופו לעשות דין בעצמו. היינו, או שמותחים אותו, או שמצוים עליו למתוח עצמו על הספסל לקבל מלקות ולקיים בקורת עצמית, או שסוחטים ממנו כתיבה של שירות או שגוזרים עליו לסחוט הוא עצמו מתוך נשמתו שורות לפי השורה והקו והצו. אותו זמן או בין הזמנים של עשיית דין בסופר ובאמן, הוא לא רק יום דין, כי אם גם יום מקרא עונג לקהל הקוראים והצופים והשומעים. הוי אומר: אין האמן והסופר בימינו מחוסר תפקיד לגמרי. בנת?

בנתי. אף הריצותי לידידי זה אגרת־תשובה. אך מקוצר המצע אחסוך את פרסומה לפעם אחרת. הנימוס מחייב להסיח תחילה את ידידי, ואת עצמי לאחריהם.

ת“ג בחשון תשי”א.

עיניך לנוכח יביטו

הרבה תהיתי על תכנו של פסוק זה במשלי ד' עד שנתחוור לי לפתע, שהוא פשוט ביותר, כמשמעו ממש. תביט בעיניך אל הנוכח עמך, אל איש שיחך, אליו ישר, היינו, ישר לגמרי, כלומר, אל תזכהו במבט מלמעלה למטה ואל תפזול לצדדין, אלא תראהו עין בעין ותתבונן בו במישרים. וכפי שטרח הכתוב בסופו לחזור על ציווי זה במלים אחרות, שהן אותן המלים עצמן: ועפעפיך יישירו נגדך. רצה לומר, אל שכנגדך.

לכאורה אין לך דבר קל מזה: להביט ישר. הרי טבען של עינים להביט אל נגדן: ההצצה הישרה נעשית ממילא ומאליה. וכלום יש לך מידה נאה ומעלה חן ואף מחזיקה ברכה של הבנת־גומלין מבחינת עין בעין? ואילו מלאכת הפזילה לצדדין מלאכה היא, המחייבת טירחה מעט; ומן הסתם לא נוח כלל להחזיק את המבטים מורמים למעלה או מושפלים למטה. אף על פי כן צאו וראו כמה יקרות־מציאות הן עינים המכוונות את מבטיהן ישר להסתכל איש אל רעהו כמדבר איש אל רעהו. אני מכל מקום איני מכיר הרבה ישרי־מבט. ובוודאי שאיני מכיר הרבה מיישירי־מבט בקרב אותם בני־אדם, שלפי מעמדם הם נתונים במקום רם במקצת מן המישור, כגון שנושאים משרות רמות או שמחוננים בקצת יתרון הכשר או שעלו בנחשולי המקרים לגבעה נשאה לפי שעה, שעינים תלויות אליהם ויש מצפים למענה פיהם.

הגיעו עצמכם, זה נצרך לזה, זה שואל או מבקש דבר מזה. יכול הנשאל לומר הן או לאו; יכול ימלא את הבקשה ויכול לאו; אבל גם הלאו שמלפף אותו מבט אנושי מלבב אין פגיעתו קשה כלאו יבש, יתום, שאין עמו מבט כל עיקר או שיש עמו מבט פזלני, גלשני. אי־הבטה זו בי השואל או המבקש אף היא מעין הבטה צורבת, נוקבת. ואם כך מוטב שתביט בי, שתשים בי עין, שתראני לכל הפחות.

תמה אני: משום מה רמי־מעלה דווקא משפילים את מבטיהם בשעה שאני נצב לפניהם? מה איכפת להם אם יביטו? יביטו נא. אם חבר אתה לי. אם נבראת בצלמי, הלא תשרה עלי את מבטך. ומפני מה לא? אדרבה, תישיר אלי. הקו הקצר ביותר בין שתי נקודות הוא הקו הישר. למה תתבונן בי באלכסון? וכלום כדאי לך לעשותני קפנדריה, אם יכול אתה לגשת אלי במישרים. לא בכדי הקפידו כל כך חכמי המוסר היהודי על הדרך הישרה, על השכל הישר, על אורח החיים הישר ועל הלב הישר. כל פעם שאדם מכוון עצמו הישר הוא נוהג ביושר. והעין המביטה למישרים היא ראשית חכמת היושר. המבט הישר הורס תיכף ומיד איזו מחיצה בין אנשים שניים. יותר קל להבין לרוחו של הדובר עמך כשאתה מביט לעיניו והוא לעיניך. אין פה מפיק מרגליות כעין. שפת העינים היא העשירה בשפות. והרבה מעלות טובות לעינים: הן לא רק מביטות, אלא גם שומעות; פעמים חוש שמיעתן מפותח יותר משל האזנים. יש אדם שופע מלים, פסוקים ושברי־פסוקים, רוב מלים אינן מובנות לך, הפסוקים מכחישים זה את זה או חצי פסוק שטר וחציו השני שובר, וכל שיחו מבולבל. אבל הנה הצצת לתוך עיניו או שהוא הביט עליך, ומיד הבנת הכל, תפסת את העיקר. כי על כנף מבט אחד פעמים רוכבת הנשמה כולה. ומכל מקום העין היא השכן הקרוב ביותר ללב. ובאמת אמרו עין מלבבת. העין היא הצירות של ממשלת הלב. מי שנתן עינו בי כבר נתן לי דבר־מה.

העין שואבת במישרים מתוך מעינות הלב. העין עצמה מעין. אך היא מעין השותה מתוך ראש כל המעינות שבנפש. אף היא שמש קטנה. והשומטה לצדדין מסתיר מאתנו את שמשו הפרטית וממיט עלינו צל. בקרני אורה של העין רואים אנו, כלומר, שומעים אנו את קולות הלב החם הדופק. אולי משום כך איש המשרה הכבודה חושש אתה לכבדני במתנת מבטך, גזירה שמא תקרב את לבך אל לבי, שמא תהיה לרגע קטן אנושי פשוט ועל ידי כך תפחית חלילה קורט קטן ממעלת חשיבותך.

הרבה סיבות גורמות לשמיטת עינים. יש אינם מביטים מחמת ביישנות ונראים כיהירים; יש אינם מביטים מתוך חשש שתתרעד בלבם נימה של רחמים ונראים כאכזרים; יש אינם מביטים בכוונת מכוון להעלים מן עיניהם את פלוני העושה דווקא מאמצים להזדקר לתוך עיניהם ולמשוך על עצמו את תשומת מבטם. ויש שאינם מביטים משום – כך אומרים, ואפשר שנכון אומרים – שמצפונם אינו נקי והם חוששים שמא יראו או ישמעו במבטיהם את נקיפות לבם. ואם כך הרי אפילו מצפונם אינו נקי, כיוון שלבם נוקפם מכלל שאנשים טובים וישרים הם. ואם ישרים, בבקשה, יביטו ישר. מכל מקום טוב ונאה, ואף כדאי, בחיי, להיישיר את המבט בכל התנאים. מה הפחד הזה מפני המבט הישר? מתברר שיותר ממה שאנשים בורחים מן המבט הישר מתוך רוע או רשעות, יהירות או אכזריות, הם עושים זאת מתוך היסוס, חששנות ופחדנות. ובכן, אל פחד, חבר. תביט אלי, תביט אלי ותצא ממילא כמכלל רע. תביט אלי ואולי יתברר לי וגם לך, שאינך כלל רע כל כך, כפי שהנך שוקד להעמיד פנים ולהעמיד עינים.

תביט אלי משום שאתה נושא משרה ואני נצרך לך; תביט אלי משום שאתה איש מכובד ובמבטך תכבדני גם כן; תביט אלי משום שאתה בתוך התוך אדם פשוט, נבראת בצלמי ונוצרת מתוך אותו החומר שאני נוצרתי; תביט אלי הואיל ובפנימיות נפשך אף אתה מתגעגע על מבט אנושי טהור, נקי מכל שמץ התנשאות, פשוט כקרן־אור; תביט אלי כי אדיר חפצי לחיות במדינה, אשר כל תושביה הם לא רק טהורי־עינים, אלא גם פקוחי־עינים. כל העדה כך, עיני העדה על אחת כמה וכמה שטוב ונאה להן להיות פקוחות לרווחה ומיישירות את מבטיהן. עיני העדה, כלומר, נשיאיה, שריה, שופטיה, חכמיה ופקידיה. דגם חזק בפקידיה. כי אתה הפקיד הנך האיש העומד תמיד על הדוכן ורבים נצבים תמיד לפניך לשאול ממך דבר ולצפות למענה פיך. טוב תעשה אם תשכיל אל הנצרכים לך להשיב לכל אחד את מענה לשונך דבר בעתו. וזאת תזכור: מענה לשון בלי מענה מבט הוא על הרוב חצי מענה, אם לא למטה מזה; מענה לשון בלי מענה מבט על הרוב פוגע ומעליב, שזהו מענה מן השפה ולחוץ, ללא נדבת הלב. העין היא קרובתו של הלב, שארתו, בשרו. מן המבט הישר ועד הלב הישר נוהר קו ישר של איש תם וישר.

אפשר תאמר: כמה תם זה, התובע מבט ישר בעולמנו העקלקל!

אף על פי כן עיניך לנוכח יביטו. לנוכח, לנוכח. כי עם כל מבט עקש אף אנו נתעקש. ואם הכל יהיו עקשי־מבט ושתומי־עינים מה צורה תהיה למדינה? הרי זו תהיה מדינה שתומת־עינים, עיורת, אפלה. שערו לכם עיר או מדינה שכל בתיה אטומי־חלונות ואין בה כלום אלא מסכים, וילונות, תריסים. זו תהיה מדינה בלי אור, בלי שחוק, בלי שמחה, בלי חיים. וכך מקום שרוב תושביו פזלנים הם, שכל אחד מודד לחברו במידתו ועין תחת עין פוזלת.

אילו הייתי אז בשעה שנסחו את הכתוב ואהבת לרעך כמוך הייתי משיא עצה טובה לעשות עריכה קלה בו ולכתוב והבטת לרעך כמוך. אהבה מסורה ללב, ואי אפשר לצוות עליה. ואילו הבטה היא בכל זאת ענין שברצון ושבהרגל. הרגל את מבטך למישר ותהיה ישר־מבט. ואילו הברירה בידי הייתי קובע תקנה שאין ממנין על הציבור לא פרנס, לא שר, לא שופט, לא פקיד, לא נהג כלי־רכב, לא שוטר, לא מורה תינוקות ולא שום ממלא תפקיד ציבורי או חינוכי, אלא אם כן מתבחן תחילה שהוא ישר־מבט, שעיניו לנוכח יביטו, שאין הוא ממאס את הצלם האנושי להסתכל בו ברוך, בענוה ובנדיבות לב.

כך; דווקא; תנאי דבני גד ובני ראובן. לא זו אף זו: חינוך לנער מראשיתו. כשם שמלמדים תינוקות קמץ אלף, כך צריך ללמדם פתח עין. מבית הספר מתחילה תורת החיים. זכור וזכור, איני רוצה לחיות במדינה, שרוב אנשיה עינים להם ולא יראו או שאדם לא אל חברו יביט, כי אם עליו ומבעדו, היינו, מעבר לו, כאילו הוא פרוזדור לו.

א. באדר א' תשי"א.

ליגה למלחמה באנטישמיות בישראל

פעמים רעיונות נכונים נולדים דרך אגב, בשיחה פשוטה. ככה צמח במסיבה מקרית של כמה אנשים הרעיון המופלא, שהוצאתו לפועל היא, לפי דעתי, דבר בעתו, והוא, לייסד בישראל מעין מכון למלחמה באנטישמיות יהודית המתפשטת והולכת במדינתנו.

השתלשלות הרעיון היתה בערך כך. אחד מן המסובים קבל על מיעוט אהבת־ישראל בישראל.

אמר השני: מוחל אני לך על האהבה. למה לי אהבה? לנצרות יש זכיון על האהבה. היהדות לא עשתה ענין זה לא דגל להתנוסס ולא קרדום לחפור בו, לא יסוד מוסד ולא קישוט ועטרה. אמרה פעם: ואהבת לרעך כמוך. מספּיק. ולא הוסיפה לנדנד על הלב. אין כופין אהבה. יחס לבבי שבעל כרחך ערכו כקליפת השום. אגיד לכם את האמת: לעולם חשודים עלי אלה הרוכבים על אהבת־ישראל ועושים אותה מעין מקצוע לעצמם. מומחים לאהבת־ישראל, הנעשית בקבלנות, אני בורח מהם ת"ק פרסה. ובכן, מוחל אהבה. על מה אני קובל? על שנאת ישראל המצויה כאן בישוב ישראל זה במידה גדושה, לפי דעתי. איני תובע אהבה. אני תופס את המיעוט, שלפחות אל ישנאוני.

אמר השלישי: רבותי, ואני זאת אגיד לכם. איני קובל כלל על השנאה. אדרבא, ולואי שתהיה לפחות השנאה מצויה בינינו. יש שנאה מבריאה. יש שנאה שהיא בגדר סם של חיסון כנגד הרכרוּכיות, העצלנות והרשלנות, המעילה והפשיעה. פּעמים מותר לשנוא ופעמים מצוה לשנוא פועלי־און ואנשי־בליעל. השנאה היא הצל של שמש אהבה. במקום שאין צל אף שמש אין. מי שאין לו כוח השנאה אף אהבה אין בו. ואלא מה? לא לשנוא את הסיטרא אחרא, לא לפרסם את החנפים, לא לגעור בשטן המסית ומקטרג? השנאה היא השאור שבעיסת האהבה. על שום שאוהבים את הטוב שונאים את הרע. אין אני מחדש כאן. הדברים ידועים. מן הפושרים אין נולד כלום. הרתיחה היא כוח היוצר. אך יש דבר קשה מן השנאה, עליו אני קובל. והוא יחס הזלזול והעדר הנימוס שבין אדם לחברו ובין אדם לחברה, למדינה. צרה היא שכאן בישראל אדם לאדם אינו כלל זאב, אלא שלג של אשתקד, אסקופה הנדרסת, יצור בטל מלכתחילה, מין גולם שבקושי אומרים לו “שלום” ואם דורכים על רגלו אין מבקשים ממנו סליחה. הפקיד אינו רואה אותך כלל, כאילו עיני־זכוכית לו; הנהג מגלגלך מעל כבש האוטובוס, כאילו אתה חפץ שאין בו רוח חיים. מה אתם לוטשים עלי מבטים? סבורים אתם שאני מגזים. נניח. מלחתי מקצת. אבל יש בדברים יותר יותר משמינית אמת. אף ההגזמה מעידה על הגרעין והתוך. לא מתוך נחת מגזימים הבריות על מידת הרע, אלא משום שיש רע והוא מכאיב ומעליב. אני מסכם: עיקרו של דבר לא מה שאין אוהבים אותי או ששונאים אותי דווקא. לא איכפת לי מה שבלב פּלוני עלי; אני תובע נימוס מעט, קצת מאור־פּנים, קורטוב סבר פנים יפות. בלי זה אין חיים לא לפרט ולא לכלל.

אמר הרביעי: ואני, רבותי, אין דעתי עולה בד בבד עם דעת החבר שקדמתני, הנני מחולק עמו במקצת. לי דווקא איכפת מה שבלב חברי עלי. רחמנא ליבא בעי. פשיטא שאין לי נחת מן השנאה אפילו היא פוריה. מוכן אני לוותר על קצת פוריות, ובלבד שתהיה מידת האהבה מכרעת בחיינו, אבל הייתי משלים עם השנאה אילו ידעתי לפחות שזו נובעת מתוכנו. דבר הנובע מתוך האדם יש לו שיעורים וגבולות טבעיים. צרה היא שאני חושש, כי שנאה זו, שאנו שטופים בה, אינה כלל ממקורנו. היא פשוט חיקוי והתבטלות לגויים. כיוון ששם בתפוצות פזורינו היינו מורגלים בשנאת־עולם לעם־עולם וכל יהודי באשר הוא ובכל מעמד שהוא היה מורגל לחוש על גבו דקירות מבטים זרים, דקירות סכינים או עקיצות של סיכות ומחטים, נמצאו במדינת ישראל חוגים של יהודים שהתנדבו לעשות כאן את מלאכת הגוי שם, כדי שלא נשכח חלילה מחמת רוב טובה וקוממיות, שאנחנו מצוּוים ועומדים להיות דקורים ושנשמת יהודי חייבת להיות עשויה חורים ככברה. חושש אני מפני השנאה, שהיא כל עיקרה זכר לגוי, שאין בה הרבה מן החוש, כי אם עיקרה משימה, שמא תעבור כל מידה. והיא באמת עוברת. מוצא אני רבים שאינם מחמיצים שום הזדמנות של שעת הדחק ומקום הדחק, של התקהלות והצטופפות, ללטוש על השכן או על בן הלויה עיני גזלן, להטיח כנגדו דיבור של גידוף והשמצה, לבזות את העם הזה והמדינה הזאת והממשלה והכל באשר לכל.

אמר החמישי: ואני מוכן לקבל עלי שתין פולסין של שנאה וגידופים והשמצה, ובלבד שיריבי או שונאי, מגדפי ומשמיצי, ידע מי אני ומה מעשי, יכיר את עברי ואת מוצאי, יתענין בי במידה כל שהיא. צרה היא, רואה אני כאן שרבים מבני הנוער בתכלית הפשטות אינם רוצים להכירני, הם מתעלמים ממני, כשם שהם מבטלים לגמרי־לגמרי את ישראל סבא, כלומר, את כל תולדות ישראל. אין ביזוי גדול מן הביטול הזה. אומר אני: מוטב ישנאוני, יחרפוני, יחרקו עלי שן, ואל יתכחשו לי. יתענינו בי. יחקרו את מהותי; יתהו על קנקני. אך מה שם ניתן לבוּרוּת זו, לעמהארצות זו, לתיאבון ולהכעיס, המתפשטת והולכת, בקרב בני הנעורים, לגבי כל דבר שריח של יהדות נודף הימנו. הריח, הריח. הכל מתחיל משנאת הריח. המנוולים שבגויים היו תמיד שם טוענים, שאינם יכולים לעמוד בדלת אמותיו של היהודי מחמת ריחו. ושוב רואים אנו יהודים בארץ ישראל, שכל מה שחותם יהודי טבוע עליו פוגע בחוש־ריחם האיסתניסי. תפילה יהודית, מנהג יהודי, שבת יהודית, חן יהודי, צלם יהודי, לבוש יהודי, מראה־מקום מתוך ספר יהודי, צרה יהודית, תקוה יהודית, קוממיות יהודית, כל מה שבשם יהודי מכונה מוקצה בעיניהם מחמת שמרנוּת או קרתנות, מחמת בדלנות או בטלנות. הם להוטים אחרי זמירות כל הגויים, לבם מתכווץ מצער מתוך שמועה רעה שאי־שם נפגע כושי או הודי, הם מלכתחילה מתפעלים מכל זמורת־זר, מרחמים כל החלכאים והנדכאים, אך אינם סובלים התיחדות בנושא יהודי. ניגון יהודי פסול; ג’אז מנוון – מלא חן. אי הידיעה בענין היהודי, במהוּת מיוחדת זו של ישראל, שעתידה להתקיים ביחוּדה לדורי־דורות או שתעבור ותיבטל חלילה מן העולם, אי הידיעה שבמזיד סורה רע, רע מאד. הרי מצויים בינינו יהודים שהם בחזקת עם־הארץ דאוריתיא ודרבנן בטיבו של היהודי וממילא הם מוכנים ומזומנים לקלוט כל דיבה ועלילת־שוא על עמם, על אבותיהם ואמותיהם, על תורתם ומהותם, על עצמם. יצויין לדראון, שהיו יהודים שהפיצו עלילת־דם על עמם. אך דראון גדול מזה מציאותם של יהודים, המאמינים מתוך בורות בכל העלילות הנבזות, שטופלים על עמם. ודראון שחור שבשחורים הוא זה שיהודים בורים כאלה יושבים כאן בציון.

אמר הששי: רבותי, מוצא אני דברים של טעם בפי כל אחד ואחד מכם. אך בין שאנו נפגעים ממיעוט אהבה בין משנאה מרובה או מביטול גומלין, אנו לוקים מכל מקום מקטנות המוחין, ממיעוט ידיעת עצמנו ומצמצום הסברת מהותנו. נרפים אנו, נרפים. הננו מתרשלים ללמוד דעת ישראל וללמד אותה. כלפי חוץ שוקדים אנו הרבה לרחוץ בנקיון כפנו, להסיר מעלינו אשמות ועלילות, להודיע לעמים ולשרים את יפינו, להפיץ ידיעות נכונות על הויות עולמנו. אמנם, שקידה זו יוצאת על הרוב לבטלה, שאין ללמד את הרחוקים. ובכל אופן מה טעם ללמד את הרחוקים דעת יסודותינו ומנהגינו, תורתנו וחקותינו, אם אין אנו מקיימים קודם כלל “ושננת לבניך”, ואין אנו פוקחים עיני הקרובים להכיר את עמם, את עצמם, את מורשת אבותיהם. דור “האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר” הוא גם “את בנו לא ידע” ואת עצמו לא יבין. דור כזה עלול לקשור לראשו זר קוצים של חטאים ופשעים, שאינם כלל בו. זהו בערך מעמד הדברים בישראל.

אמר השביעי: יסולח לי שאני נכנס לתוך דבר החבר, שלא כילה עדיין, כמדומה, את משאו. אשר לי רואה אני צורך דחוף לעורר כאן בישראל תנועה לשם בינה ביהודי, אף להקים מכון למלחמה באנטישמיות יהודית, פשוטה כמשמעה. מלחמה בשלום, מלחמה על ידי הסברה. נאמר כך: רשת של בתי אולפנא ללמד טבע, אופי, חוק, מנהג, חסד, דין, ביהדות. כן, יהדות. כן, חכמת־ישראל. כן, תערוכות בדוגמאות ובמספרים למידות ישראל בהווה ובעבר. כדי שיהודי יקיים דע את עצמך. כדי שלא נגדל דורות של בורים ועמי ארצות בתורת ישראל. ואולי לייחד יום בשנה להסברה, שתכליתה להסיר בו מקרבנו את דברי הפּסלנות והביזוי כלפינו, שהבאנו עמנו מן הנכר. ואני קמתי ואמרתי: מוכן אני, רבותי, לתרום את חלקי למשימה נכבדה זו בהבאת הענין לתשומת לב הקהל.

כ“ד באב תשי”ב.

הנאמנות הכפולה או ההגיון החצוי

כמה מידות בחידודין, המכונים פרדוכסים בלעז. א. אדם מחדד לתיאבון תמוהות להפליא את השומע. אין כלל בדעתו לשבר את האוזן, אלא לסבכה ולבלבלה, להודיע לאחרים את כוחו וגבורתו לעקור הרים בסברה. ב. משים אור לחושך וחושך לאור על מנת להכעיס את בעל הבית ולהמם את שומרי החומות. ג. פלוני מתחכם בדיבורו מתך נטיה לשחוק ולקלות־ראש. ד. מדבר במתכוון על דרך ההפלגה ומרחיק מן השכל כדי לחקוק את האמור בתוך הזכרון ולהתגנב במופלא שבו לתוך הלב. מכל מקום הוא נוקט לשון גוזמה בכונה להועיל ולתקן. אך יש נראים כבעלי־חידודים על שום פשטנותם היתירה דווקא. הללו מביעים לפי תומם דברים, שאינם הולמים את ההסכמה הכללית במקום זה ובשעה זו, ונראים על ידי כך כאילו חומדים להם לצון ומתבדחים על חשבון הבריות. מבחינה זו אפשר לומר, שיש פרדוכסים, הנובעים כל עיקרם מאי ההתאמה שבין האדם לסביבתו. אכר, למשל, בכפרו ובחברת אנשי־שלומו כל מה שהוא אומר נאה לו ונאה לשכל הקבוצי המקובל במקומו. כיוון שבא לכרך מיד הוא נראה מן המתמיהים; כל דיבור היוצא מפיו עשוי להיות בחזקת מדרש־פליאה. וכך יש שאדם קונה לו מוניטון של בעל איפכא מסתברא רק משום שנתקע דרך מקרה לשעה שאינה שעתו, או שנתעה למקום שאינו הולמו.

בעל־חידודין לתיאבון היה אוסקר ויילד, אם כי אין להניח כלל, שאף בתקופת המשובה שלו לא היה בו ניצוץ של רצון לתיקון. נדנוד של להכעיס היה בברנרד שאו; מקצת לניחותה ולבדיחותה והרבה מתוך רצון להשפיע מוצאים אנו בניסוחים המשעשעים של היינה. דוד פרישמאן עתים עוקץ מתוך הנאה ועתים לשם שמים. רבים מצויים אצל הגרוטסקה משום נימוקים, שכוונה טובה וגנדרנות רעה משמשות בהם בערבוביה. הרבה מידות וסוגים בחידודין. ובכן, כשאמרנו שפלוני הוא שיננא וחכם החידודין לא אמרנו עדיין כלום עד שלא הגדרנו כראוי שורש חידודיו, סוגם ומגמתם. אף מגידי־מישרים ישרי־לב לא מנעו עצמם מן החידוד וההפלגה לשם דגש חזק. ואפילו אדוקים ויראי־שמים עשו את הבדיחה תבלין להם. ובכן, תנאי להבנה באומנות הפרדוכסים הבדלה בין סוגיהם. אין לערבב. אך רבים מערבבים וקושרים עטרת שיננא לתיאבון או להכעיס לאנשים המסיחים לבריות ממה שבלבם ובתכלית הפשטות, אלא שפשטות זו נראית אותה שעה ובמקום זה מעין התחכמות וגנדרנות לשנות מן המקובל כדי להיראות חריף וממולח. וי לאלה שמעצם טבעם ומהות מחשבתם שונים מאחרים ונראים משום כן כבעלי־העויות ועושי־להטים. אין פרדוכס גדול מזה, שאחרים חושדים אותם בתאוה לפרדוכסים, לפי שהם שלמים עם עצמם בהגיונם הם נידונים כמחוסרי נאמנות לשכל הקיבוצי.

כמה מידות וסוגים גם בסתירה. יש סותר את עצמו מתוך מיעוט ישוב הדעת, או משום ריבוי קלות הראש, לפי שהוא שכחן לגבי נימוקיו או פזיז בעקרונותיו. אחרים אינם גורסים כלל דעות מוצקות אלא השקפות מרפרפות, לפי צורך השעה והמקום והפניות האישיות. יש כופרים בעיקר הקו. אינם נוטים להשתעבד לשום קו, אף לא לקו השכל הישר. קל וחומר שאינם מוכנים לקבל על עצמם עול של סייג וגדר. הם אינם בתורה, לא שבכתב ולא שבעל פה. היצר הוא כל האדם, לפי דעתם. אדם־יצר עשוי להיות יצור־מפלצת או מעין רוח־רפאים, ברנש של מיניה וביה, המדבר ופועל על־פי ההשראה בת־הרגע, אין בו לא חוט השדרה של הדורות ולא חוט השדרה של האני שלו; אפילו בתחומי עולמו הקטן אינו נאחז בחוט המסורה. והרי שום ישוב אינו יכול לסבול בשר־ודם אנושי כזה, שאינו בעול הנאמנות למחשבתו, ומילא אינו בעול דרך ארץ. הוא כופר בעיקר הבורא והנברא כאחד. המלה אחריות מחוקה ממלונו האישי. עד כאן בסתירות, שמקורן בסיכום הכולל מיעוט האחריות. אבל יש סתירות הנובעות דווקא מרגש־אחריות מפותח למעלה מן המידה, אף מתוך כוח החושב והמחשב והמסתכל והמבחין רב מדאי. הכושר להבדיל גווני־גוונים דקים ביותר מביא את האדם להפריד אפילו בין שני ענינים הדומים לגמרי זה לזה, לפי השגת הרבים, לדבר ואף לפעול תמיד בהסתיגויות, שלא להכשל חלילה באי־נאמנות לטבע הדק והנבדל. הבחנתיות יתירה מחייבת מתן הדברים לשיעורים, עד שאין עוד כל אפשרות להביע דיבור פשוט, ברור ופסוק. שוב אין אמת שלימה אלא אמת לחצאין, לשליש ולרביע. באין קו מפורש וחוק כולל נעשה האדם הססן וספקן. סופו שהוא נתפס לסתירות בין תוך כדי דיבור, בין בו בדיבור עצמו. על כרחו הוא מסתכל תחילה הרבה בתוך עולמו הפנימי עד שהוא בא לחרוץ משפט על מראות־חוץ ושוקל הרבה בדעתו לפני שהוא מבחין היטב בגוונים הדקים להכריע לכאן או לכאן. אך להכריע קשה לפי שהספקן אנין־הדעת רואה לפניו את שני הכתובים המכחישים זה את זה, וכל זמן שבעלי הדין עומדים לפניו יכול הוא לצדד בזכות שניהם לפי איזה גוון דק, שאינו נתון כלל להגדרה, אלא מסור לחוש מיוחד שאין רבים מחוננים בו. אנשי שני הכתובים, הרואים לעולם את שני צדי המטבע, או רואים כל צד בזה אחרי זה, מחושדים דרך הטבע בהפכפכנות ומוחזקים כתוקעים עצמם בין הסתירה לתיאבון. אפילו הם שוגגים הרי שגגה חוזרת ונשנית עולה כמעט זדון. מכל מקום אין לתלות באנשי שני הכתובים חוסר נאמנות לרעיון. אדרבה, יש בהם נאמנות כפולה למין רעיון כפול. או שהם קטני־אמנה מתוך נאמנות יתירה לגוון הדק.

הנאמנות הכפולה, המסבכת את האדם בסתירות, אינה קשורה דווקא בגדלות המוחין. יש שהיא נובעת מתוך מוחין דקטנות או מתוך איזה ליקוי בכוח החושב, הנוטל את הכושר להגות מחשבה בשלימותה. הכל הוגים דעות, אבל על הרוב הוגים רק חלקי־דעות, או שהוגים את הדעה באופן אטי משלב אל שלב, ללא יכולת ואף ללא כוונה להקיף איזה ענין בכללותו ובבת־אחת. ההליכה בשלביו של רעיון עשויה להשכיח כל שלב קודם בשלב הבא אחריו. רבים סולדים במיוחד מן השלב האחרון, נקודת ההכרע, שבה בלבדה יוצא הרעיון מן ההיולי אל הממשי ומתלבש בנוסחה גמורה ופסוקה. ונמצא שלעולם אין בידם אלא ההיולי. לכל היותר יש בידם שני חצאים של רעיון. אין תימה שפעמים הם נאחזים בקצה מזה ופעמים בקצה מזה. מכאן רק כחוט השערה לאחיזת החבל בשני ראשיו, או לקיום שני הפכים בנושא אחד. וכך הם נתקעים שלא מדעת ושלא מרצון לתוך הסתירה, שהתואר גורלית הולם אותה והיא נתונה בתחום הטראגי. היושר מחייב להיזהר מפגיעה בכבודם של בעלי־סתירה אלה ולבלי לחשדם במה שאין בהם. אין הם סותרנים לתיאבון, קל וחומר לא להכעיס. הם חולי־סתירה. לעולם צריך להבדיל בין סתירות שנתפסים להן בגזירת הגורל כביכול, מתוך הגיון מחולק, לסתירות שתופסים אותן ובוחרים בהן מתוך קלות־ראש או מחמת רשלנות והזנחה. סתירה ממקור ההגיון המחולק שכיחה ביותר.

הסתירה הגורלית, המהווה בעיה חמורה בתורת הנפש, כשמה כן היא: היא חורצת עתים גורלו של אדם, אף רישומה ניכר בגורלם של מפלגות ועמים, אמונות ודתות. הנצרות, למשל, הזרועה כלאים אהבה וקנאות, דרשת ההר וחושנות שפלה, התרפקות על שילוש שהוא אחד, היא דוגמה מובהקת להויה בת־הפכים, הנושאת בחובה את סתירתה לאורך זמנים. אף המהופך מלגו יש וזוכה הוא לחיים ארוכים, אלא שאין אלו חיים של שפע טוב, של שלום ואמת, אף לא של כבוד. מכל מקום אלוּ הם חיים של לחצאין, של שני הפכים בנושא אחד, אפשר לחיות בכל התנאים, אפשר לחיות באלכסון ובקפנדריות, אפשר לחיות אחד בפה ואחד בלב, אחד להלכה ואחד למעשה, היינו מחצה לכאן ומחצה לכאן. בדומה לאותו כהן־דת המטיף לאמונה תמימה מעל הדוכן ולשלטון השכל במחיצת החקירה. אפשר שהוא באמת ובתמים מניח שתי תפלין, של מאמין־תם ושל מין ואפיקורס, שני גויים בבטנו, שתי נשמות בקרבו, ואין מלכות אחת נכוית מחברתה. ברם, שתי רשויות ברוח אינן עושות את האדם לבעל שתי דעות, אלא לבעל שני חצאים של שתי דעות, לבעל שני הפכים בנושא אחד, לבעל הגיון למחצה, כי הגיון יש רק אחד ונשמה יתירה רק אחת ושאר־רוח רק במספר יחיד וכוח הפועל לאמתו רק מכיוון מסוים יכול לעשות את דרכו.

עתים אין בעל הסתירה הגורלית חש כלל שלבו קרוע ומורתח והגיונו מפולג ורוחו עשויה קטעים. אתה אומר לו שאין הוא נאה מקיים מה שהוא נאה דורש, שמעשיו סותרים את דיבוריו, וכן להיפך, שדיבורו של היום סותר את שיחו של אתמול, שסופו של פסוקו סותר את תחילתו, שהוא אוחז בבת אחת בשני הפכים, אך הוא המתלבט ברשת הסתירות לוטש עליך מבט של תמהון. אין הוא שומע לך כלל, או ששומע ואינו מבין מה אתה סח. הוא וסתירה? הוא ניצוד לתוך הרשת? אדרבה, רשת זו היא מקום־חיותו, טובה היא לפניו כמרחביה, תמצא לומר: משקר בר־נש! לאו דווקא, ואם כן אפשר שאינו מזיד אלא שוגג. ובלבד שנרחיב את מושג השוגג ונכלול לתוכו מלבד היסח הדעת גם את היסח הידיעה או את הידיעה המקוטעת והמרוסקת, ואין צריך לומר את הידיעה למחצה, קל וחומר ידיעת הענין לכל שלביו להוציא את האחרון, הצר צורה להיולי והמשמש כוח הדוחף להכרעה. רבים רוכשים להם הרבה קטעי־ידיעות מתוך ההנחה המוטעית שכדאי לדעת מעט מדאי על הרבה מדאי. ואולי קיים פחד מפני המלא, כדרך שיש פחד מפני הריקן. אין רוצים כלל בהגיון מלא, אין מחבבים את החוליה האחרונה של השלשלת המחשבתית, שבה מתחולל הקרב האחרון בין שני הכתובים המכחישים זה את זה, אין יורדים לסוף פסוק. כלל גדול הוא: על הרוב בני־אדם תמימי־דעים ברישות; הפלוגתות מתחילות מן הסיפות. אך אם מתחמקים ככל האפשר מן הסיפא אפשר ממילא לעבוד לשני אדונים, ליתן למשכן וגם לעגל, להרכיב מין בשאינו מינו ולהצהיר חגיגית על נאמנות כפולה.

כל מקום שאנו מוצאים מחלוקת הפוסקים או ערבוב הפסוקים במוחו של איש אחד אנו נוטים לפרש שניות זו בשקר מדעת או בצביעות שבאופי. לאמתו של דבר, אין זה חוק ולא יעבור שהצביעות היא עילה לסתירה, פעמים הסתירה היא עילה לצביעות. כל עיקרה מיעוט אומץ הלב או מיעוט אומץ ההגיון לירד לתוך עמקו של רעיון, להגיע עד שלבו האחרון, לתפוס את המסקנות הנובעות מתוכו. מסתבכים בסתירה לפי שמשתבשים בהגיון; תחילה טועה השכל ולאחר כך תועה הלב. העובדים לשני אדונים מלכתחילה בוודאי אינם מתכוונים כלל לכך. מוצא אתה רבים עובדים לאלהים ולשטן, המאמינים בתום לבם, שערמתם תעמוד להם לרמות את השטן ולכוף עליו שליחות של עבודת הבורא, כדרך שרבים טורחים לעשות את מלאכת היצר הטוב בכוח היצר הרע. הללו בטוחים בכוחם לפעול בתוך הסתירה, יריביהם הבאים עליהם בטענת הסתירה נראים בעיניהם כסתם־מקשנים וטרדנים, הרי מפי הסתירה הם חיים ופועלים ובה מקור־כוחם.

אם נמשיל את המוח לחדר מואר נאמר כך, שיש מוחות זרועים אור גדול מן הקצה אל הקצה, אין בהם כלל פינות־אופל ונקודות עמומות, מנורת המאור שלהם דולקת על כל קניה; וכנגדם מוחות מבליחים עמומות, כי מנורת שכלם אינה דולקת לעולם בכל קניה. ולפיכך גדולה בהם האפלוליות ומרובות הסתומות. כל ענין ניתן להם בסתום שבו יותר מאשר במפורש. ברם, פליאה היא שאף הרמב“ם, שפינוזה ורבי־דעה אחרים שכיוצא בהם, שבמוחותיהם דלקו נברשות גדולות, נשתבשו בסתירות קשות עד כדי אחיזת החבל בשני ראשיו. הרמב”ם, שהושיב את השכל על כסא־הכבוד עד שפסל את כל מי שאינוֹ במעלת פילוסוף לחלק לעולם הבא, הוא שקבע הלכה, שכל מי שאינו מודה בי"ג עיקרים, היינו שאינו מאמין במה שלמעלה מן השכל, חייב כרת. שפינוזה, שעשה את השלוה עטרה לכל, כיוון שתקע את עצמו לתוך המסכת המדינית נתערבבה עליו צלילות־רוחו ונתמלא פניות כרימון. הגיעו הדברים לידי כך שיש אומרים, שכל הגדול מחברו שיבושיו קשים וסתירותיו מרובות ממנו. מכל מקום רואים אנו שאף המוח הבהיר והמואר ביותר אינו תריס מפני הסתירה. או שאין כלל בכוח החושב אור בלי חושך, כשם שאין הטבע מסכת שכולה אורה. אם אין היצר כל האדם אין גם התבונה חזות־הכל באדם. היצרים רועים בחושך. הטבע האונשי מגולל מפעם לפעם אור מפני חושך ומגיף את התריסים על המוח שיהיה לילה. ואין חכם בלילה. ושוב אין לנו מפלט מן הסברה, שאפילו חכמים אינם ניצלים מענשה של הסתירה. אדרבה, יש להיזהר מפני החכמים, שעקיצתם עקיצת נחש והם מאורגים ומשוזרים פיתולי־סתירות כפיתולי הנחש. התורה מרתיחה אותם ומתוך הריתחה מבעבעים ועולים יצרים רעים. היצר הרע הוא אבי הפניה; הפניה אם הסתירה; ויתכן שהסתירה מקור החכמה.

צא וראה, כל מקום שיש אמונה כפולה ופולחן שני אדונים שם על הרוב יד חכם באמצע. אין בלבול המוחות וערבוב התחומים, שלא באו עליהם הסכם החכם והכשר הרב. החכם מהו אומר? הוא אומר: הבה נתחכמה! שוב הכתוב מדבר באני חכמה שכנתי ערמה ושוב אנו עומדם ותוהים על אמונה תמימה זו, שאפשר להערים על השטן ולרתמו לעגלת הטוב. אך האמת היא שבכל שותפות עם השטן הוא נמצא נשכר, כי אם לערמה אין כמוהו. אלוהים צופה ומצפה לאדם; השטן דוחק עליו. דבר אלהים יורד ללב בגלוי ובמפורש; אך השטן שם לעצמו הסתר־פנים, מהפך את קולו ומשנה מרגע לרגע את טעמו, לפי כל משב־רוח והתעוררות־רצון. גדולה מזו, אף השטן מדבר כל עיקרו בשם אלהים. וזו היא תחבולה בדוקה של השטן להוכיח לאדם, שאין כלל שטן, אלא הכל בא בשם ה' ומפי הגבורה. לפיכך כל הבא לרמות את השטן נמצא מרומה כפלי־כפליים וכל הרוצה לעשות את היצר הרע כלי־שרת ליצרו הטוב, סופו שאין בידו אלא כלי, המשתלט עליו. היצר הטוב פועל באור, אך היצר הרע כדבר באופל יהלך. רצונך להסתייע בערמה מסבכך בסתירה לאלתר. על ידי הערמה אתה מקטין ממילא את השטח המואר ומגביר כוחם של היצרים האפלים. וכבר נעשית פרקליט לשטן. אך השטן אינו זקוק לפרקליטים אלא כל זמן שהאור והחושך שקולים. כל טפח חשכות שמתווסף לו מגביר את שלטונו, ובמידה שהוא נעשה אלוף הצללים. טבע השטן להפוך את כל פרקליטיו מלשעבר לצללים. אין הוא סובל במחיצתו קיומם של ברואים חיים בעלי־תבונה. הוא עויין כל מי שמקורו אור והוא נפרע מכל אלו שנתפתו לו על שום עברם האורי. וכך הוא סדר פעולתו של השטן: תחילה מסית, לאחר כך מקטרג, לבסוף מעניש. נאמר כך: הוא עושה את האדם שמש, את השמש הוא מגלגל לכלי, ומן הכלי הוא שותה רק פעם אחת. מיד הוא שוברו ונוטל לו כלי אחר. השטן אין לו בעולמו אלא שבירה, שבירת כליו בזה אחר זה.

בהגיון למחצה מתיישבות הרבה פליאות שבמלחמת האמונות והדעות בזמן הזה. מוצא אתה אנשים רבים, שמוח בקדקדם ויושר בלבם, השומרים לכאורה אמונים לדימוקרטיה ורוממות החופש בגרונם, ובכל זאת נפשם אינה סולדת מן “הטיהורים” ו“החיסולים” ומכל הגזירות הקשות, שפגיעתם רעה בחופש האדם ובזכות האזרח, שם מעבר ל“מסך הברזל”. אדרבה, הם אומרים “יישר־כוח” לכל מעשי הרודן ותחבולותיו. הם שלומי אמוני החופש ושלומי אמוני המשטר הרודני בנשימה אחת ואינם רואים, כנראה, כל סתירה בדבר. תמצא לומר, אין זו אלא צביעות ואחיזת־עינים. ולא היא. יש כאן גם גמגום שבלב ואונאה עצמית. גדולה מזו, יש כאן חסידות שוטה ואמונה באליל עד הסוף, אף ידיעה חלקית והגיון למחצה בלבד. תבוא עליהם בטענה: “היתכן? היכן שם חופש הדיבור, זכות הבקורת ואהבת הצדק? מה מקום שם לשויון, אם האזרח מסור בידי הבלש ועריצים מושלים בכיפה? והרי שמענו מפי עדי־ראיה מעשים נוראים שמתחוללים שם מעבר למסך הברזל”. על כך יש להם תשובה או שני חצאי תשובות: המעשים הם להד"ם. כל הסיפורים הללו הם דיבה והשמצה. שנית – וזו נאמרת בחצי־פה – המעשים אינם אלא הוראת־שעה וביסודם מונחת השאיפה הנשגבה לבנין היכל האושר הכללי. המשטר הצודק לעתיד לבוא מכפר על כל השגגות והזדונות של לאלתר. אמנם, השכל מחייב, שכל הוראת שעה לרצח ושפיכות־דמים היא קללה לדורות. אלא שכך אומר השכל השלם, שאינו ממידתם של בעלי ההגיון למחצה. בין כך וכך הם נתקעים לתוך סתירה, והם מתעלמים הימנה ככל שהיא מובהקת ומנקרת־עינים יותר. סופם שהם עונים אמן על כל עיוות משפט ועיקול זכות שם, ותוך כדי דיבור הם משתפכים בדברי חירוף וגידוף, שמקורם זעם צודק, על פגיעה כל שהיא בחופש האזרח ועל כל פגימה קלה בחוקה הדימוקרטית כאן. הם טובלים בים של תביעות כאן ושרץ ההסכמה לכל עיוות הדין שם; הם טובלים בים של מחלוקת עם בני ארצם ומולדתם ובידם יונת השלום בעולם כולו. איפה ואיפה? דו־פרצופיות? דימגוגיה? שני מיני מוסר? יתכן. אבל קרוב לשער, שיש כאן גם שני סוגי הגיון. המוח בקדקדם של אנשים אלו הוא חציו מואר וחציו שרוי בחושך־מצרים. התואר חציו עבד וחציו בן־חורין אינו כלל מושג יוצא־דופן. הרבה חצאים יש. יש חציו חכם וחציו שוטה, חציו צדיק וחציו רשע, חציו גלוי־לב וחציו נצור־לב. וכל זה בא מתוך כך שפעמים אדם חציו מואר וחציו עוטה חושך. לפיכך יתכן עובד אלוהים, הכורע ומשתחוה גם לשטן, לוחם לשויון, הנותן יד לגבר אלים ועריץ, דוגל בעקרונות השויון, המקבל עליו באהבה וברצון מלכות הרודן. בעל הגיון למחצה יכול להיות ישר רק למחצה.

אף השכל מחייב שחכמים ונבונים קשה להם מן ההדיוטות להימלט מן הסתירות. מי שמוחו בהיר, זרוע אור חזק, לבן כשלג, לוקה בסנוורים מחמת עצמת הבוהק והלובן. סנוורים של החכמה אין אופל כאָפלם. באמת אמרו: מי עיור כעבד ה'. החכם רואה את הנולד, ולא רק את הנולד האחד, כי אם גם אם הנולדות הרבים, הוא מקיף בשכלו את כל התולדות והאפשרויות המקופלות בתוך כל ענין ומקרה. במוחו מתחולל קרב בין האפשרויות הרבות. אין זה מן הנמנע, אולי הכרח הוא, שבשדה־קטל זה תפול האמת חללה. האמת אחת היא וצרותיה מרובות הן. על הרוב יוצאת האחת וידיה על ראשה. המעשים מתחוללים לא לפי הוראת החכמים. החיים סותרים את החכמה, המפרפרת לעולם ברשת הסתירות.

תינח חכמים,השרוים על הרוב הרחק מדרך המלך של המאורעות הגדולים ואינם חשים כל־כך בדחקה של הסתירה. אך מנהיגי העדה, הנתונים תמיד בעצם המערכה אינם יכולים להשכין את הסתירה מתוך תודעתם. חוששים הם, שהסתירה הסותרת את עצמה, עלולה לשמש כוח סותר ומהרס בחיים, על כרחם הם משפשפים את הסתירה ומטשטשים אותה. בזכות הטשטוש הם נושמים לרווחה, מבלי לגרום הרבה פחיתות הכבוד. אלא שאפני הטשטוש שונים ומרובים הם. יש טשטוש של האפלה ויש של שמד והמרה. אדם ממיר לאט־לאט את רוחו, משנה את טעמו וכופף את עקרונותיו לצד הדרוש, ובלבד להיפטר מן הסתירה ולהגיע לשלום־בית בנפש. פשיטא שאין יוצאים לשמד פתאום על רגל אחת ואין יורדים לטבילה במים של דת חדשה בקול גדול וברעש של תכונה. בורחים אל השמד; הולכים למקום שאין מכירים ומחליפים את הלבוש ואת המצנפת, פורטים את הדינר בצנעה. יש סוחבים אחריהם את הסתירה לתוך ההמרה גופה. כביכול עושים בסתירה שמד גם כן, כדרך שעשו השבתאים, ובמידה ידועה גם הפרנקיסטים, בשעתם, שנכנסו בברית החדשה לשם כבוד מלכותו של אלהי אברהם יצחק ויעקב.

וכשם שיש מומרי־דת אטיים ומוצנעים, כך יש מומרי־מעמד, מומרי־מולדת ומומרי־לשון, המתקרבים בהדרגה ובסתר אל קצהו השני של החבל. שמד של לשון הוא לאו דווקא המרת שפת־אם בשפת עם לועז, אפשר לעשות גם את שפת האם מומרית ופלסתרית על ידי שמוציאים את המלים מידי פשטן להיפוכן ממש, כדרך שנהגו, למשל, במלים דמוקרטיה, שלטון העם, שאינן אלא כיבוש הרבים לשלטונם של המעטים ובבקורת עצמית, שנתגלגלה לפיקוח על הנשמות מבחוץ. לכאורה אין בכוח השכל לאשר עיבור־תוכן זה. אך כל המרה אינה שינוי־לבוש בלבד, אלא גם הפיכת הנשמה לצד הבּטנה שלה. ולפי שההגיון מתנגד תמיד לשמד אין אדם נעשה מומר בבת־אחת, אלא מתגנב ויוצא לשמד, שוהה ותוהה הרבה, עושה העויות ונפתל בסתירות, עד שבא לכלל מעשה. הוא פועל הרבה בהסואה ובהסחה. לאחר כך מתחייב גם השכל לעשות הגהות ותיקונים במערכה בכוח פרשנות מיוחדת.

דוגמה בולטת ביותר לניתוח פלסטי בצורת לשון ובתכניה ממקור ההגיון למחצה, שסופו שמד גמור, היא אותה הצהרה שיצאה על “מולדת שניה”, שענינה אינו נתפס כלל בשכל. כוונת ההצהרה לאמתה היא המרת מולדת אחת בשניה, שהרי מולדת שניה היא שני הפכים בנושא אחד. משל למה הדבר דומה אם שניה, שמאמצים אותה בחייה של האם הראשונה. ומשל למה הדבר דומה לעיגול מרובע. אף על פי כן מערימים ואומרים מולדת שניה. ואם תמצא לומר אין כאן כל הערמה. באמת מתכוונים להכריז ולהודיע בהצהרה חסרת השחר על המולדת השניה, שכבר נתנו גט־פיטורים לראשונה. אף מכללו של שימוש הלשון אתה למד זאת. כשם שיצאו המושגים בלשון להיפוכם כך נתעבר תכנה של המולדת. כל תמורה בשימוש הלשון מבקשת להביא גאולה מן הסתירה.

היסט בפירוש המלים, העתק המושגים והגירת התכנים, קשים יותר מעיבור־צורה. הם בגדר שריפת נשמה, או מכל מקום עריכת העצים לאש העקידה. העורך עקידה עומד בכל זאת ומצפה לנס שבמקום יצחק יופיע השה. אפילו בלהב האש ובהתלקחותה אינו מייאש עצמו מן הנס. הוא הדין כל מומר, שאינו עוזב את צור־מחצבתו להנאתו הגסה בלבד, משלה את עצמו להאמין, שלא לכבוד עצמו ולטובת אשרו הוא נכנס לברית הדת החדשה, אלא הוא ממש מחולל מעשה של קידוש השם, קידוש שם עמו והגדלת כבודו, להודיע ברבים, שהוא וכן רבים מאחיו שוחרי־אמת הם ומוכנים לקבל את האמת בכל מקום שהיא שרויה. אשר לטבילה, למצנפת, לצורות החיצוניות של הפולחן, אינם אלא פכים קטנים, שאפשר יהיה לוותר עליהם תמיד. כלום הוא מומר? חס ושלום. הוא רוצה רק להיגאל מן הסתירה. איזה שה קטן יעלה לעולה, ולא תיכרת נפש מעמו. אדרבה, הוא במעשה השמד יביא לעולם בריאה חדשה, זיווג טוב של הברית הישנה והחדשה, התפשטות המכורה, הרחבת הגזע. תדע לך שבאמת הרבה מומרים אינם מתכוונים כלל לנתק שלשלת האבות, אלא להוסיף לה חוליות, להרבות כיבושים. הרבה יותר מן היהודים הדגישו הנוצרים הראשונים את זיקתם לשלשלת היוחסין של אברהם, יצחק ויעקב. הם לא באו חס ושלום לגרוע אף אות מתורת משה. אף הם לא הגו את רעיונם בשלבו האחרון, מכל מקום לא הגו אותו בקול רם. המומרות צומחת בהדרגה, בתוך ההאפלה המטעה של הסתירה. חס לה מן היציאה מחוץ לתחום, אבל חוק הצמיחה והגידול וחפץ ההיגאלות מן הסתירה כופים את היציאה.

מניין אותה שנאה שוצפת ברוב מומרים למכורתם וחמת־נקמתם בה? זו שנאה למה שגרם להם חבלי־סתירה, העתיד גם להבא להמיט עליהם עינויי־נפש, יסורי הספיקות, פשיטא שטינה כל שהיא, או מידת־מה של בוז ולעג, שמורה בלב המומר גם לדת או לאמונה או להשקפת־העולם החדשה, שכפתה עליו את חסותה. אין שום מומרות נעשית בלי כפיה מטעם הכוח העולה, כוח המחר; כל פחד הוא פחד ליום המחרת וסתם גרים גרי־אריות הם. הכוח משמש צד שכנגד בשתי כפות המאזנים של הסתירה. ראה פרשת המשומדים והאנוסים בימי הבינים; ראה דבריו הגלויים של היינה על ההמרה, אם כי וידוי זה של הלב הקרוע שבלבבות אינו מכפר על קטנות הנפש – כאן אין מקום לומר קטנות המוחין או בלבול־מוח מתוך אפלולית וטשטוש – של עצם מעשה ההמרה. ראה עלילותיהם הנתעבות של מומרים שדרכו על גויות אבותיהם ואחיהם ועלו למרומי המעלה של הכהונה והשלטון ונתנו את ידם לעלילות־דם, לפרעות־דמים, לאינקויזיציה – אף דבר זה אות הוא למוקדי־אש העינויים הערוכים בלבם. מכל מקום אף המנוונים שבצוררי עמם שבין מומרי כל הזמנים לא נשרו מעל האילן בבת אחת ולא הודיעו מראש ובגלוי, שהם הולכים להיכרת מעל גזעם. רבים מהם הצהירו והיו שהאמינו בהצהרותיהם, שהם מבקשים להעלות ארוכה לשבר בת עמם ולחזק את בדק ביתם ההרוס, להחיות את העצמות היבשות ולזרוק עליהן מים חיים ממי הטבילה, לזרוע אור חדש על תורת אבותיהם, ורק לאחר שהגיעו לשלב האחרון של רעיונם, – על הרוב לא הגיעו מדעת עצמם אלא נדחפו על ידי בני אמונתם בעצמת הויכוח והניצוח, או שנאלצו על ידי כוח הדוחף של ההגיון להיגאל ממצוקות הסתירה ולפרש בשם מה שלא העיזו לבטא תחילה – ועל ידי כך ראו את עצמם נדחפים לתוך השלב האחרון, שאין ממנו מוצא, הפנו את חמת זעמם כלפי אחיהם בני אמונתם ויצאו לרדוף אותם באף ובמשטמה. ברם, העקשנים שבהם לא הודו אף לאחר מעשה בפה מלא בפרישה ממקור מחצבתם. הם העדיפו לדבר על הגאולה מן הסתירה ולהעלים את התמורה או לדרשה על דרך המסתורין כמין עליה במעלות קדושים וטהורים. הם כביכול נכנסו לפרדס, ולא די שהציצו ולא נפגעו, עתידים הם בקרוב להיות אדוני הפרדס. סבורים היו שרימו את השטן. מרמי השטן אינם מודים לזולתם, ואולי גם לא לעצמם, שהם גופם מרומים, אף לאחר שעוברים את סף השמד וכשלונם מצווח לשמים.

סדן האדם חד הוא בכל הזמנים. אין הטבע האנושי משתנה. יש פסיכולוגיה רק אחת. לפיכך כדאי להביא קצת מראי־מקומות מדברי־ימינו בעבר הקרוב והלא־קרוב ביותר. מעלה יתירה למעשי העבר, שאין מסך ההאפלה פרוש עליהם עוד במלואו. אמנם הטשטוש וההעלמה מלווים את הקורות ואף את רושמיהן על לוח דברי הימים. בכל זאת פעמים נוח להסתכל במציאות כמות שהיא במעשים ובעושים, בעבר, מאשר בהווה. מעשים לשעבר, כל הרוצה יכול להרים את הלוט מעליהם ולחשוף את המניעים והכוונות ללא פניה, כי גם אהבתם וגם שנאתם של מי שהיו לפנים כבר עברה ובטלה מן העולם. ואילו המסתכל במעשי ימינו נוגע בדברים. מתוך לקח העבר יודעים אנו כמה מרובים המדרדרים במדרון הבגידה האמונתית או הלאומית, שהיו שרים אגב ההידרדרות שיר האמונה למכורתם. מכאן הם שופכים חרפות וגידופים על עמם ותורתם ומכאן נשבעים אמונים ליהדותם, נשבעים ממש, ודווקא בפיאותיהם ובזקנם ועל במת בית־הכנסת ובכל פסוקי השבועה המקודשים. אותה שעה הם שוקעים והולכים למצולות הסתירה, נאחזים בקידוש השם ובסיטרא אחרא כאחד.

בחינה נכונה תורנו דעה מצערת שאין לנו זכות לחרוץ ברוב מעשים משפט גמור על המניעים הנסתרים של התנהגות זולתנו, אף לא על מי שהוא בחזקת מומר להכעיס בעינינו. בני־אדם אפילו על פתחו של שמד אינם מדליקים את מנורת המאור שבראשם על כל קניה, עדיין משיירים הם במוחם פינות סמויות מן השיפוט והביקורת, ויש שהם סבורים עוד בלב תמים, שאינם באים חס ושלום להחריב ולהשמיד את קנם הישן, אלא להיפך, לחזקו ולהחלימו, כדרך שבין מאמיני שבתי צבי היו רבים תמימים, שראו במצנפת ישמעאל שבראש משיחם כובע ישועות ליהדות הנגאלת. בכוח טעות תמימה זו נתקיימה כת הדונמה בתוך הסתירה כמה יובלות מן ההמרה ועד ימינו. ואף אחר שיצאה מכלל ישראל לא ראתה עצמה יוצאת מכלל היהדות, אף לא נסתפחה בלבב שלם על שום כלל אחר. לא זו אף זו. יתכן שהמומר, שתחילתו לשם שמים כביכול, מתלקח ליד האש הזרה שבלבו גם ניצוץ הקנאות של אש הקודש, והוא מקנא קנאת עמו הנתון בשפל בקרב הגויים וקנאת עיר אלהים שאינה בנויה על תלה. כסבורה פעמים כת אחת, שהמרתה יש בה כדי להרים את קרן העם. אותה שעה הלב היהודי, הנפעם לרגעים מהרהורי חרטה, דופק גם בעוז אהבה רבה למקור ולשורש. אלא שדווקא אותן הדפיקות החזקות, הדחופות והתכופות, מתישות את כוח הלב ומנמיכות את לחישות המצפון וכל הכוונות הטובות נחמצות ויוצאות לתרבות רעה עד שמתגלגלות לחמת־נקם. מוצאים אנו פורשים מעמם, שתוך כדי פרישתם, והנפת גרזנם על הגזע והשורש, הם מטפחים את צמרת האילן ומצמיחים ענפים חדשים לעץ אבות. כגון מייסדי חכמת ישראל באשכנז והמטיפים הראשונים לתקונים בדת, שנשאו בחובם אהבה ורחמים ליהדות המושפלה. וכדי שלא להתבייש בזקנת אמם בקשו לפרוש על פניה הקמוטים הינומה של נוי וחן מיפיפיתו של יפת והכניסו לתוך אהלי־שם, בתי הכנסת לישראל, עוגב ומקהלות־נשים להנעים זמירות ולשיר שירים על לב רע של ישראל סבא. נתכוונו ליישר את הקמטים ולא ידעו שהם משחיתים את הצלם היהודי מטהרו ומתארו. פשיטא שהמומר אינו יוצא כלל מתוך סתירה. אדרבה, לא די שהוא שקוע ועומד בתוך הסתירה הישנה הוא נכנס לתוך חדשה. לפיכך המומרות היא ניגוד לטבע. יכול הטבע לעמוד היאך שהוא בתוך הסתירה האחת, אך קשה לו לכלכל שתי סתירות שהן אחת. יכול אדם להזדהות־ולא־להזדהות עם עצמו. אבל כשהוא מודיע הזדהות עם זולתו חייב הוא סוף־כל־סוף להזדהות ממש. ואם לאו הוא קרח מכאן ומכאן.

ענין זה של מומרים הנשבעים בזקן ופיאות אינו רק משל, אלא בפירוש מעשה שהיה. פרנקיסטים, שרבים מהם היו בוודאי מומרים להכעיס ועבריינים לא רק לגבי תורת ישראל, אלא גם מפירי החוקים האנושיים הטבעיים, כל זמן שעמדו בתחומי היהדות, אף על פי שכבר פעלו כל מעשי התעתועים, השחיתו, התעיבו, השמיצו, הלשינו, העלילו את עלילת הדם המשוקצה, נתנו ידם לשריפת התלמוד, הם הקפידו בכל זאת לשמור על צלמם היהודי וכשנתדיינו עם יריביהם שגזרו עליהם חרם והכריחום לעקור מדירותיהם ולהזניח רכושם, הם באו לבית הכנסת להישבע בשם אלהי ישראל בצדקת תביעתם. תמצא לומר, הללו היו עזים ומחוצפי־פנים, דו־פרצופיים במזיד, שקרנים מנוונים, שכבר יצאו נקיים לגמרי ממצוקת הסתירה, או שאבק הסתירה לא דבק בהם כל עיקר מלכתחילה? אך כל משאם ומתנם לא רק עם היהודים, אלא גם עם בעלי הדת השלטת, שהיו תוהים ומצפים לחסותם, מוכיח שאין הדבר כן, לא כגרים מרצון באו הללו להסתפח על הדת הנוצרית. מכל מקום תחילתם לא היתה ברצון. אף הם אנוסים וגרי־אריות היו. ולא בבת אחת קפצו לתוך גוב האריות, אלא שלבים־שלבים נידרדרו לשם, בין קוצים וברקנים של הסתירות נידרדרו. אף לאחר שהגיעו להמרה מהכרח, הן בלחץ היהודים, שבקשו לכרות אבר מנוגע זה מגופם, והן בלחץ הנוצרים שמשכו אותם לשמד ברשת הפיתויים ובאזיקי האיומים, עדיין היו מרשיעי־ברית־ישנה שוהים ותוהים להיכנס לברית החדשה, מהססים ודוחים את מעשה ההמרה, וכשנלכדו בפח ולא היתה להם כל ברירה עדיין עמדו אברים מדולדלים אלה, הנדחים והמוחרמים, אנשי החסות של הצלב, לפני תופשי הצלב והביעו תנאי דבני גד ובני ראובן להשתחוותם ל“צלם” והוא, לבלי לכפות עליהם גילוח הזקנים וקיצוץ הפיאות, להתיר להם מלבושי־יהודים, להניח להם את שמותיהם היהודים בצד השמות הנוצריים, לבלי להפריע להם בשמירת השבת ולבלי לחייבם באכילת חזיר. אף ביקשו את הזכות להתחתן בינם לבין עצמם ולקרוא בספר ה“זוהר”. מומרים להכעיס אלה היו אדוקים עוד, משמע, בנקודה היהודית, שמרו על איזה ניצוץ שבלב והוקירו את הצלם היהודי. כרסמו את השורש והגזע והיו חרדים לכמה ענפים. מכורסמי־שורש לא יקיימו ענפים. על כרחם ויתרו על תביעותיהם, כרעו, נפלו בסופה אשר חוללו במו ידיהם. חוק השלכת חזק אף מחוק הסתירה. ואלו ראש המסיתים, המדיח הגדול, אשמדאי זקן אלישע מרוהטין, מנהיג הפרנקיסטים, שמביתו ומבני־ביתו יצאה האש הזרה, אשר לחכה ושרפה ענף מישראל, עמד גם לאחר מעשה השמד בנאמנותו לצלמו היהודי ושמר על הזקן והפיאות, זה השער למצודת ישראל. יש מומרים הרואים את עצמם חלוצים לפריחה חדשה באמונתם הישנה. צרה היא ששמד וחלוציות הולכים פעמים שלובים יחד.

החים שופעים סתירות. האדם זרוע שני הפכים בנושא אחד. לא רק חכמים או תמימים מביעים פרדוכסים, אלא, דומה, ברוב דברי ימי העולם התרבותי הנודע לנו מאז ומקדם, גובר ועולה, ועל הרוב גם נוחל נצחונו, הפרדוכס. עץ ואבן – אל; אדם – אל; האל לבש בשר ודם; אף החיה – אליל; אדם – מלך; אדם – אדון; אדם – עבד; אדם – גביר אדיר, הנוטל נחלאות לעצמו; אדם עני ואביון המבקש מאת הנבראים בצלמו פרוסת־לחם; בשר ודם מקים לעצמו מצבת־נצח; ילוד־אשה שליט על המוני עמים, עלילת הדם על היהודים הרווחת אלפים שנה בקירוב – כלום אין זה שלטון הפרדוכס בתולדות העולם? אי אתה יכול להילחם עם הפרדוכס אלא כדרך שיכול אתה להיאבק עם הסתירה בשרשה, והוא לצקת שמן המאור לתוך כל קני המנורה ולהגדיל את השטחים המוארים במוחין. הגדילו את האור, הרבו אורה, כי זו הדרך בה יעברו גאולים מן הסתירה הגורלית, שידה בכל שפך־דמים והרג־רב ובמקום שמד שם היא. אמנם, המלחמה בסתירה, אם השמדות וההשמדות, על ידי האור היא דרך ארוכה לגאולה, אבל אין דרך בטוחה הימנה.

אחינו בני ישראל

בדברים שבין יהודי לעמו ובין יהודי לחברו יש בידינו שני כללות ושניהם לטובה. א. ישראל אף־על־פי שחטא ישראל הוא. ב. כל ישראל אחים. כלל ראשון חל על כל סוגי החטא הכתובים ושאינם כתובים, אף על חטא הכפירה בעיקר הקיום הלאומי או הזיקה לו. היינו, אפילו יהודי העומד וטוען שאין לו חלק בעמו ואינו רוצה כלל בחלק ואינו מודה בשום ו"ו החיבור בינו לבין עמו, ולא די שיוצא בגלוי מכלל ישראל, אף בסתר, בחדרי־חדרים של לבו, מתכחש לשרשו, אין שומעים לו ואין מקבלים ממנו את הגט ואין מודים שבגילוי־דעת ובגילוי־אי־רצון זה לבוא במגע ובמשא של שייכות עם מקור־מחצבתו הוא נפטר באמת מן היהדות הרובצת עליו כעונש. אין יוצאים מכלל ישראל, אין שער ליציאה. הלידה היא שער לכניסה. ושער ליציאה אין. יכול יהודי לשנות טעמו ולא את טבעו, להמיר דתו ולא דמו, לא עצמותו ונקודתו. לפיכך אין יהודי יכול גם כן לנתק את קשרי האחוה עם יתר בני עמו. אפילו יצעק בקולי־קולות אין בי רגש אחוה, אין משגיחים בו. כשם שאין אדם יכול לומר אני איני אני, כך אינו יכול לומר אחי אינו אחי, אין אני אח לאחי. הדם הוא הנפש וקול הדם המשותף מבשר ואומר שיתוף הנפשות. כל יהודי אח לחברו ואין אח חורג. אפילו אח שנתרחק, שנטמע, נשבה בין זרים, ששכח את מוצאו, שנגנב בשחר ימיו מבית אבותיו, נדח מארצו וממולדתו ומחוג המשפחה ומכל קרוביו למרחקי־מרחקים, בת־קול חרישית מהלכת בלבו ומביאה אליו דרישות־שלום מאחיו ומושכת נימים בינו לביניהם. אף האומר לאביו ולאחיו לא אכירכם, מכיר ומודע הוא להם מבלי דעת ועל כרחו.

תמצא לומר, יש בדבר זה משום נטפי־נחמה, ואולי גם משום עלים לתרופה לפזורי ישראל, לפיזור הנפש הישראלית, לטלית ישראל המקורעת זה דורות, ליהדות השסועה והמושפלה על ידי אויביה הזרים ועל ידי מחריביה ומהרסיה מבפנים? אם אין עוזב ואין נידח מן המכורה הישראלית הרי גם זו לטובה.

אפשר היה לקבל מקצת תנחומים אילולא האמת, הנתונה תמיד כאלף מרצעות בכל שק קטן של אַשליה. והאמת היא שגוּף חולה הסמים רק משתקים לשעה את מכאוביו, אבל דרך כלל מזיקים לו יותר משהם מועילים ומרפאים. אף משני הכללות האלה, שעיקרם לטובה, צומחת רעה ליהדות הדווּיה ולגוף הישראלי, שאפילו תעלה קרנו פי כמה וכמה לא יצא מכלל מועד לתחלוּאים. נכון הוא, שכל הנולד יהודי מקופל בתוך הציבור הישראלי ואין לו ממנו שטר־שחרור עולמית, אבל זיקה שמהכרח זו וקרבה זו שמאונס מייפות את כוחו של הפרט לפגוע בכלל שנתגנה עליו ולחבל בו מלפני ולפנים. בשכן קרוב נוח לעשות פרעות מאשר בשכן רחוק. בקרובי איקדש. הרוצה להזיק לקרובו מוצא הרבה תחבולות, שאין להן כל כוח הפועל על הרחוק. לקרוב מתאכזרים יותר. צא וראה: במי עלול אדם לעשות שמות יותר מאשר בנפשו? רבים נוקמים ונוטרים לעצמם. הכועס תולש את שערותיו, משבר את כליו, זורק מרה קודם כל בבני־ביתו. הרוצח את זוּלתו יורה בו כדור ובורר לו מיתה יפה וקלה בערך. רבים המתאבדים חותכים את גרונם בסכין קהה, בתער הגילוח, גורמים לעצמם עינויים קשים, כופלים ומשלשלים את מעשה הרצח. כל יהודי קרוב אצל עמו, אפילו הוא שונא לו ומואס בו. זוהי צרה כפולה ומכופלת. אדרבה, אילו היתה אפשרית יציאה מן העם, פרידה גמורה, מוחלטת, עקירה מן השורש, היתה היהדות מתאבלת על האובדים והנידחים ושוכחת את מתיה, אף הם שוכחים אותה, והיו הפצעים, הנעשים על ידי הניתוחים ונשירת האיברים, מגלידים במשך הימים וריוח והצלה קמים לה משארית הפליטה, מנביעה חדשה של חיוּת. אך ליהדות אין מתים הנשכחים מן הלב. ואין מתים ביהדות, הגומרים אתה את החשבון האחרון. תמיד מפרפר איזה איבר של יהדות אף אצל המומרים, לוחש ניצוץ, קיימת זיקה מאונס. וענין זה הוא רקב לישראל. מבפנים מכרסמים את ישראל. מכרסמים אותו בשנאה, בכפירה, בגעגועים עליו, בכיסופים אל השורש. נפרעים ממנו על שום שאין יציאה מתוכו. כל באיה של היהדות לא ישוּבוּן. אך בקרבה פנימה מנסרת תמיד טענה ומענה. סיר השנאה רותח. רוצים לקרעה וקורעים אותה, שופכים את דמה והיא חיה חיה בדמיה. אף האברים המדולדלים חיים בדמיה.

וכשם שאין רפואה בזיקה הנפשית, הקושרת כל יהודי מתנכר אל עמו, כך אין נחמה ברגש האחוה. מלחמת אחים היא הקשה, המרה והארוכה שבמלחמות, הקדומה, הראשונה שבהן, קין והבל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו. בספר הספרים ובספר החיים שורקות מלחמות האחים כסופות־זלעפות.

מי איש לא התפלל פעם בחייו: הצילני נא מיד אחי.

__________

יש לנו בארץ מפלגות ציוניות, שגידלו לשעבר נאמני־ציון וחולמי־ציון, אך לא עצרו כוח לעמוד פנים אל פנים עם התגשמות החזון במדינת ישראל. כל השקפת־עולמן הציונית היתה תפוּרה לפי מידת החלום – ובהתגשמותו נעשה החלום לסיוט. אביב העצמאות המדינית נהפך להם לסתיו קיבוצי. ייתכן ששלכת הערכין נתחוללה הרבה זמן לפני כן. אך כל זמן שלא היתה עצמאות, המחייבת עמידה איתנה על הרגלים, היו גם העינים אפופות ערפל של שאיפות נאצלות, הניזונות מאונאה עצמית, והן לא נראו לא לעצמן ולא לאחרים בעריונן. לאור העצמאות – האכזרי כטבע כל אור – נתחווה מה שהיה תחילה רק מנוחש על ידי יודעי־חן, שהמפלגות ההן, אמנם, התהלכו כחולמות, אך היו פטורות כדרך החולם מכל דעה ומחשבה, מיגיעה ומחרישה, הן התפרנסו מן המוכן. המשיכו ולא חידשו, לא העמיקו, לא יצרו ערכין, לא הפרו רעיונות. אכלו תחילה את הגדיש, ולאחר כך את כל הנותר לזריעה של השנים הבאות.

__________

כנגד אלה שאכלו את הזריעה של הציונות והביאו את הרעב לתחומם קמו אבירי המהפכנוּת המעמדית. הדוהרים לקראת המחר במרוצה מבהילה, חלוצית, ופורקים בזה אחר זה מעל עצמם לא רק ערכי־מורשה, אלא גם את תכני החלוציות, אבני החן של המחר שכוּלו טוב. כסבורים הם שהם גבורים כאריות למשימה הגדולה, ובאמת הם קלים כנשרים להתפרקות. הם רצים בחיפּזון כיוצאי־מצרים, אבל לא ממצרים לארץ הבחירה, אלא, להיפך, מארץ הבחירה למצרים. הם אוכלים קרבן הפסח של מחר החירות בתיאבון מופלג ועצום, עד שאוכלים ומכלים את התיאבון עצמו.

__________

ישראל המדינה אינה רק שמש להאיר לארץ ולכל הדרים בה; אין היא תשבי לתרץ את כל הקוּשיות; אין היא חוט ומחט לאחות את כל הקרעים; אין היא רפואה כל־בה לכל המכות; אין היא תחבושת לכל הפצעים. אדרבה כשם שהיא יוצרת אור היא מרבה צללים, מולידה בעיות, מחריפה ניגודים, מחמירה מחלות, מגלה פצעים, חדשים גם נושנים.

__________

בגלות היו הרבה יהודים שטופים בשנאת עצמם. כיוון שעלו לארץ לא שינו טעמם הקלוקל, לא תיקנו רגשם, לא השביחו נוהגם, אלא הוסיפו לשנאת עצמם, שהיה מכוון כנגד ישראל גוי אחד, גם את שנאת ארץ ישראל. על שנאה אחת שבלבם בלשעבר הם ניזונים תחת שמי הארץ מכמה שנאות: שנאת עצמם, שנאת העם, שנאת הארץ, שנאת השלטון הישראלי, שנאת העולים החדשים, שנאת הצמיחה והגידול וההתישבות והבניה וההתפשטות, אף שנאת העברית, כי שפה זו היא להם קללה חדשה, שלא נכתבה אפילו בתוכחה של הגלות. מנינו כמה שנאות חדשות התלויות¹ בארץ; אבל אין זה ענין של כמות בלבד, אלא גם של איכות ושקידה והתמדה. הגע עצמך, שם בתפוצות הגולה יכול יהודי להסיח מקצת את דעתו משנאת ישראל, שכן יש הרבה שאינם מבני־ברית, המסייעים לו במלאכה זו. ואילו כאן ברשות היחיד של עם ישראל אין היהודי רואה את עצמו פטור מלגמור בעצמו את המלאכה. אין לו כאן עוזרים ומסייעים משאינם בני־ברית. ובכן, הוא ממהר לשנוא את עצמו בשקידה רבה ובהתמדה, בחינת בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך.

__________

שנאת עצמו של היהודי בישראל נתעשרה גם מצד מקורות היניקה. שם היא ניזונה מן העניות המנוולת של המוני ישראל, מן החולשה העצמית, מחיים של ביזוי וניווּן, מאהבת הגוי, מן ההכנעה וההתבטלות בפני השררה, מיראת הרוממות כלפי התרבות הזרה. כאן היא שותה מי־תהום של שנאה מתוך פחד מפני העצמאות היהודית והכוח היהודי, של קנאה בחבר עולה ושנאה לאח מצליח, סלידה מפני הקוממיות היהודית וצרות־עין ביצירה חדשה ממקור ישראל, אף מתוך קנאות של דביקות בתארי־מעלה שהובאו לכאן מן המכורה הנכרית ומאי־הרצון לנתק קשרי־תרבות וגינוני־פינוק אצילי של חוץ־לארץ. מוצא אתה יהודים בארץ ישראל, שלא רק זוכרים את הדגה, אלא גם מתגעגעים על התגא של תורגמנים ותווכנים שהיתה להם בארצות הגויים. עצם העמידה ברשות עצמם מעוררת בהם סחרחורת כמחלת־ים. ההתקרבות אל המקור מטילה בהם פיק־ברכיים. יש להם אימה ופחד מפני האלף־בית העברית.

_________

דומה לפעמים, כל אחד כאן דואג וחושש לחברו שלא ישכח חלילה מרוב טובה וקוממיות לאומית את העבדות ואת ההכנעה שהיו מנת גורלנו בגלות; אל ישכח שדין יהודי שיהיו עיני הגויים עושות את גופו ככברה בחצי־משטימה; אל ישכח שחייב יהודי לסבול אף בחיים יסורים של חיבוּט הקבר, למרק את נפשו ולעדן את רגשותיו. לפיכך מתנדב היהודי לשמש לחברו מזכרת־גוי, לדקרו במבטו, להטעימו מפעם לפעם את מנת שאט הנפש, הנחוצה לו לרווחתו ממש. והריהו מחפש לו כל הזדמנות, כגון בעמידה בתור ובכל מקום־דחק ובכל שעת הדחק, ללטוש על היהודי חברו עיני גזלן, להתנפל עליו באגרופיו, להטיח לו בפניו דיבור עכור, לחרפו ולגדפו, אף להשמיע דברי קינטור ושימצה על המלכות ועל המדיניות ועל המדינה ועל הסדרים ועל רוב פיקוח ועל אין־פיקוח, קיצורו של דבר, לבוא בטענות־ובמענות ובמריבות, שמא חס ושלום ישב לו יהודי בארץ ישראל בשלוה.

_________

תמצא לומר: היכן כאן כלבי הגויים לשסות בנו? אף לכך יש עצה. משסים בנו את ילדי הנכרים הרוחניים, כל פסולת ההצגות והסרטים והמנגינות, כל נפלי היצירה, כל הני כלבין דחציפין של אפנה חוצלארצית שבנוֹי מגוּנה ומנוון, כן תוקעים בנו מראי־מקומות מספריהם של בעלי־הלכה גויים, הגוזרים כרת על קיומנו הלאומי, הכופרים בזכותו של מקור ישראל להיות חי וקיים בעולם, הכורכים את חפץ הקיום שלנו עם יד לכוחות־השחור. כן, מזדרזים להריץ אלינו מברקים מדי יום ביומו, שפלוני בן פלוני, כתב קטן או מדינאי בן־יומו או נואם על דוכן של כינוס קיקיוני לא הואיל לתת אישור לאפיו המתקדם של מפעלנו הלאומי.

__________

עם אינו משתנה בדור או בדורותיים. טבע נע ונד אינו נעקר על נקלה; עשוי אדם להיות נע ונד גם בארצו, בעירו, בביתו. המהגר אל ארץ נכריה סופו להסתגל לתנאים החדשים ולהיות חבר מועיל לישוב החדש, אך המהגר למולדתו ולעמו ואינו עולה לשם, נידון להיות מר־נפש לאורך־ימים. בני־בניהם של חלוצים קמים ועוזבים את ישראל המדינה. כולנו גרים בארץ הזאת וגיורא בארץ־ישראל אַל תאמין לו עד הדור העשירי, שהוא תושב ואזרח לבטח.

ב' בניסן תשי"ב.

זמרת הארץ

“ושבחתי אני את השמחה”

(קהלת ח. ט"ו)

א

זימרה רחוקה, שעברה ביעף ערב אחד ברחובנו והשיגתני בצל קורתי, הזכירה לי ענין, שנשתכח כמעט מן הלב, והוא, ששוב אין הזימרה מצויה ברחובותינו. והרי היו זמנים שרחובות ערינו ומושבינו היו הומים קולו שרים ונוגנים ורוקדים בכל הימים לרבות הלילות. ולא עוד אלא שהזימרה ברחובות שימשה נושא מתמיד לטענות ולמענות, לדיונים ציבוריים, לקובלנות ולתוכחות, מאמרים בעתונים נכתבו על פרשה זו. היו סופרים שדרשוה כמין חומר הדין וקבעוה כמעט מנת התמיד בתפריט הנושאים שלהם לגלגל בה מפרק לפרק. רבים שניסו את הנוצה במכתבים למערכת על הזמירות בלילות סופם שהתחילו למשוך בקולמוס על נושאים אחרים עד שנתייחדו בקהל הסופרים לעת מצוא. כך העסיקה פרשה זו את הכל ועמדה במרכז תשומת הלב, כשם שעמדה במרכז תשומת האזנים. והנה הענין כולו נשכח. נשכחים דברים.

השיכחה לעצמה מעציבה. אבל עצבות שלי שנתעוררתי לכתוב עליה הפעם מקורה לא בשיכחת הפרשה, אלא בשיכחת הזמירות עצמן. מצטער אני על כך שאין הזמירות נשמעות עוד ברחובותינו לא בימים ולא בלילות. חדל שאון עליזים בחוצותינו, פסו רוקדים בהמון. קשה מזו: גלה משוש בארץ, ערבה כל שמחה. חוששני שאין הרבה בעלי־שמחה בארץ בימינו, ואין התעוררות של שמחה. אדרבה, יש איזה משקע כבד של עצבות הן בבתים והן ברחובות, הן באסיפות, אפילו הן מכונות בתואר הגבוה עצרת עם, והן במסיבות פרטיות, אין גם שמחה בלבבות, אין שמחים. אבל מפני מה אין שמחים?

מפני מה אין שמחים לא על הישועה ולא על הגאולה, לא על הנסים והנפלאות ולא על קיבוץ גלויות, לא על מה שבעינינו ראינו ואבות לבנים יספרו זאת ולא על התקוות הגדולות הצפונות לנו בחיק העתיד ובחיק האדמות הנטועות ובחיק המחצבים, הצומחים מפעם לפעם כהתגלות של בשורה? מפני מה אין שמחים לפחות על כך שעלינו במנין? היינו כאן שבט קטן, ואף על פי שלא הגענו עדיין לכלל גוי גדול, מכלל קיבוץ קטן של אנשי־קרן־זוית בירכתי עם ישראל כבר יצאנו. אף־על־פי־כן אין השמחה לא במעונותינו, לא ברחובותינו ולא בלבבותינו. מפני מה? הרי פסוק מפורש הוא בישעיהו ט‘, ב’: הרבית הגוי לו הגדלת השמחה. נתרבינו ברוך השם, אך השמחה לא רבתה. אדרבה, פחתה. מפני מה?

חיבת ציון ועליה לציון וראשית בנין הארץ היו שלובות ומאוחזות תמיד בשירים ובזמירות. הגעגועים על הארץ והכיסופים לשבות־ציון ניזונו הרבה מן התפילות והקינות ושתו בכי ודמעות לרוב, אבל לא פחות מכך ינקו מן הריקודים והשירים, הזמירות והניגונים, מהשתפכות הנפשות ביחידות ובהמון חוגג “שם במקום ארזים” ו“שאו נס ציונה” ושירים רבים אחרים, בין שנאמרו בניגון עצוב של “עוד לא אבדה” ובין בצווחות עליזים. תמצא לומר, משיח ישראל יבוא על גשר של נייר, ייתכן. אבל הוא יעלה ויבוא גם בסולם הקולות, בסולם השירות והזמירות.

לא היה חלקי עם הראשונים לציון. הנני מן הנמושות בעליות. בסך הכל בן העליה הרביעית, ולא של תחילתה, כי אם של סופה, כמעט־כמעט של החמישית. ומוזר הדבר בעיני שאפילו טירון שכמותי עלול להיות במשוך הימים רושם רשומות של זכרונות על מה שהיה־היה בארץ מלפנים. מכל מקום אף אני מצאתי את תל־אביב כשהיא בחיתוליה ובהילוליה, בחולותיה ובמחולותיה. אף אני אמרתי לעיר לבנה זו השוכנת על שפת החולות, אשר זה שמה שגור היה בפיות, העיר העברית הראשונה – אף שם זה כבר נשכח כמעט. קראו לה ראשונה כל זמן שהיתה יחידה – כן, אמרתי לה בלשון ישעיהו: צהלי ורוני, אביבה, יושבת ציון. זכורני, כל שבאו לציון באו ברינה ושמחת עולם על ראשם – שוב לשון ישעיהו. בנביא זה מוצא אתה לשונות של שמחה במידה שאינה² מצויה בכל ספר הספרים כולו. אכן, היה ישעיהו לא נביא הזעם, אף לא נביא הנחמה, אלא פשוט־פשוט נביא השמחה. הוא שקרא לירושלים “קריה עליזה”. הוא שאמר “הנני בורא את ירושלים גילה”. והוא שאמר: “וראיתם ושש לבכם ועצמותיכם כדשא תפרחנה”. וזהו באמת העיקר: השמחה שבלב, הפריחה שבעצמות. בוודאי מצוייה שמחה של צווחה סתם, שמחה של שעט רגליים; שמחה של מחיאות כפים; שמחה חיצונית. אבל אם איני טועה היתה השמחה בזמנים ההם, הזכורים לי ולטירונים שכמותי, גם פנימית. לא רק הפיות שרו: הנעורים עצמם שרו בחוצות הארץ ובשדותיה; לא רק הרגלים רקדו, אף הלבבות יצאו במחולות, רקדו על החולות; רקדו על פיגומי הבתים; שרו בזמן העבודה ושרו בשעות החופש והבטלה ואף בזמני האבטלה, שרו בימים ושרו בלילות.

אין זאת שהעליה לארץ היתה אז מקור שמחה; הישיבה בה לא כל שכן; העבודה בשדותיה ובכבישיה על אחת כמה וכמה. העבודה היתה חג; כל החול היה שבת. וכך היא המידה, שבחגים ובשבתות אומרים זמירות. לא רבים שרו זמירות על בשר ודגים; הרבים התרוננו בקולי־קולות על העגבניה, בין זו שבעין בין זו הטמונה בשדות העמק או השוכנת כבוד בחזון ובשיר. קולות ששון ושמחה השתפכו אז בחוצות הארץ. וכשהשמחה משתפכת בחוצות מן הסתם היא שורה גם בבתים, ואולי משם, מן הבית או מן הצריף והאהל, היא יוצאת. והנה זה ימים וחדשים, ודומה שזה ימים ושנים, חדלו הזמירות, פסקו השירים ברחובות. למה חדלו? מפני מה שבת קול שמחה וששון בקרבנו? מפני מה? אין אנו חסרים חגים מאורגנים. שמחות שהן מצוה עלינו, תהלוכות רגלים, אבל אין חגי הלב. לא שמחות פנימיות ולא הלך־נפש.

ב³

סוגיה מיוחדת, שאיני מדיין בה הפעם אלא דרך אגב, הוא אותו הריטון, זו הצווחה, שהיו מנסרים אז על הזמרה בלילות. רבים היו בלתי מרוצים מן הזמירות ההן. אין חידוש בבלתי־מרוצים. בלתי־מרוצים מצויים בכל התנאים והמצבים, החידוש הוא שההתמרמרות על הזמירות זכתה גם להשראה מוסרית ונשענה על נימוקים שביושר ובטעם הטוב אף יצאה להגן על שלום הציבור. הזמירות בלילות, טענו המתלוננים, מחבלת בשנת הישרים של העמלים בימים. כיוצא בכך יוצאות מפעם לפעם מחאות כנגד הרעש בעיר דרך כלל, שפגיעתו רעה בעצבים. לדידי מוגזם במקצת הרעש על הרעש בערים ועל פגיעתו הרעה בתושבים, אמת היא, שאוהבי הרעש בין הבריות מרובים ממחפשי הדממה. רבים מאד אינם יכולים לעמוד בשום שעה של שקט, שונאים דממה, קל וחומר שמפחדים מפני קול דממה דקה היוצא מתוך מעמקי מצפונם והריהם מוכנים לטבול ש"י טבילות בים הרעש וחוששים לישב שעה קטנה בחיק השקט. נדמה לי שהמלחמה ברעש צופנת בחוּבה שמינית של צביעות והסחת הדעת מאיזה עיקר, ובו גופו יש משום רעש והמהום דעת הקהל. ראיה לדבר מוצא אני בדברי אחד פילוסוף וקשה־לב, הוא שופנהויאר שונא הבריות, החותה אש וגפרית על מפריעי השקט ברחובות ומקללם קללות נמרצות, אף זוקף על חשבונם כל מום רע שבעולם. ולא נחה דעתו עד שהציע לחייב מלקות כל עגלון המצליף את שוטו באויר לפי שהוא רוצח עצבים. עד כדי כך! מכאן אני למד ששנאה לרעש גובלת באיזו נקודה בשנאת האדם.

נחזור לזמירות בלילות. כופר אני בעיקר הקלקול היוצא מהן לשנת הישרים של העמלים או שאינם עמלים – ועיקר הצווחה על הזמירות יצאה מפי שאינם עמלים. בכי מפריע שינה, ולא זמר וצחוק. רבים עושים חיל בשינה מתוקה ואינם נפגעים כלל מזמירות, ומי שלא שפר חלקו בשינה אף הדממה לא תצילהו. אדרבה, מצויים אנשים, שמלאך השינה חוסה עליהם בכנפיו דווקא ברשות הרבים ובקרב התשואות של האולם בנגן התזמורת, ויש מומחים לנמנום טוב ומתוק נוכח הנואם על הבמה, לא ראיתי הרבה בני אדם ששנתם נודדת עליהם ברכבת או באניה ברעש גלגלים ובהמון גלים, ובלבד שמצאו להם שעת הכושר לתפוס ספסל שלם לעצמם, ואין הם נטרדים אפילו מקול רעשו של המצפּון, אם דרך מקרה הם דוחקים את רגלי השכן ובועטים בשכמו ושמא בכרסו, אף לא כשהם מתפרקדים על מקום כפול ובונים את משכבם גם על מגרש השכן לספסל. מכאן רואים אנו שאין הרעש מפריע שינה, אם כי עלול הוא להפריע את שנתם של אניני הדעת ואיסתניסי העצבים. אך איסתניסי העצבים נפגעים מכל, ויותר מכל מן השקט.

לפיכך סבור אני שלא היה הדין עם הרוטנים והמתמרמרים על הזמירות בלילות של ארץ־ישראל. אדרבה, ראוי להצטער על אבדן הזמירות ההן. איני יודע אם צירוף־מקרים הוא או יש כאן סמיכות הפרשיות, מכל מקום קיימת סמיכות התופעות: כיון שחדלו הזמירות פסקו השמחות בארץ. שמא תלויות שתי התופעות זו בזו. או שמא שתיהן הן ענין אחד ממש.

ג

ענין אחד הפסקת הזמירות, וענין שני, חשוב מן הראשון במעלה, הוא הגורם להפסקה.

יש אומרים שחדלו הזמירות בארץ משום שכל הלבבות עטופים עצב מן המוראות שהתחוללו עלינו בשואה הגדולה. עלה המות בחלונותינו וניטלו הזמירות מפינו. אין זו אמת במלואה. זמירות ושמחת הלב אינן בכלל צחוק והוללות, שמתנזרים מהם בעת צרה. הזמר הוא רוח באנוש ונשמַה באפיו. היא כשמחה חרישית, ממלאה כל לב, ביגון כבחדוה, אפשר ביגון יותר מאשר בחדוה. הזמר הוא הלל, כשם שהשמחה היא הודיה, זה וזו הם ברכה ותודה על הקיום. נשמת כל חי תברך. וכל זמן שהנשמה בקרבנו הננו אומרים מה שכתוב בתפלת “נשמת”: “אילו פינו מלא שירה כים וּלשוננו רנה כהמון גליו וכו' אין אנו מספּיקים”. לפי מושגי ישעיהו נביא השמחה לא רק העם בארץ יגל וישמח, אף הארץ עצמה תרון ותשיר. כמה שנאמר בפרק ל"ה: “ישישוּם מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת פרח תפרח ותגל. אף גילת ורנן”. אכן, הפריחה היא חיוך של שמחה: הפרי כל שכן אומר שמחה. צא וראה בדיוּקה של עברית: “זמרת הארץ” פירושה פרי הארץ. אף פרי־הילולים. הפרי אומר הלל. הארץ כולה אומרת זמירות בפרחיה ובפירותיה. קול הידד נשמע בכרמים, אף נשמע הוא מפי הכרמים עצמם. כל דשא ועשב אומר שירה. מפי עוללים ויונקים שבדשאים אומרת הארץ שיר שבח ותהילה. פשיטא שאין הזמרה והשמחה בגדר קלות־ראש, שאינה נאה לאבלים. אבותינו אף כשיצאו לגולה שבורים ורצוצים ואויבים רוחצים פעמיהם בדם קרבנותיהם היו אומרים זמירות. על נהרות בבל “שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוֹללינו שמחה” לא רצינו לגרום נחת־רוח לשונאינו בהתגלות הנפש המודה לאלהיה גם בעת צרה. אך תמיד שרנו לנפשנו בתוך קהלנו, ומה גם על סף מפעל תקומתנו ובעצם בניננו. “והעם מחללים בחלילים ושמחים שמחה גדולה ותבקע הארץ מקולם”. הרוקדים והמזמרים מבני העליה השלישית והרביעית היו גם כן שארית הפליטה מקהלות שרופות באוקראינה. העצבות שכנה בנפשם והזמר שוקק בפיהם, כי חלוצים היו. כל חלוציות כרוכה בהתעוררות של שמחה, כי חלוציות התנדבות הלב, פעימה חזקה של הלב. והלב הנפעם שמח. השמח אינו יכול להחשות משיר ומזמר. חלוצי ישראל למען ציון לא החשו משירים וזמירות בימים ובלילות, על החולות ועל הפיגומים, בשדות וּבכרמים.

חוששני לומר, כי חדלו הזמירות בישראל חדלו לא על שום הצרות האחרונות שתקפו על עמנו בתפוצות, כי אם על שום הגאולה והישועה בארץ שנשתבשו ארחותיהן. פסקו הזמירות לפי שנתמעטה החלוציות. נורא המות, אך יש עז מן המות, וזו היא קנאת־אחים. נתרבתה הקנאה בישראל, לכן נתמעטו הזמירות ופחתה השמחה. היינו כל בני הישוב אחים או חברים, והנה נעשו בנו פלגות. לא במפלגות החידוש. מפלגות היו בקרבנו תמיד ובמידה גדושה, אך קשות מן המפלגות הן הפלגות לתארים, לכהונות, לדרגות, לאנשי־כלי־רכב ולהולכי רגל, לפקידים גבוהים ונמוכים, לקצינים רמי־מעלה ולטוראים. חלוקה זו אין הנפש היהודי יכולה לכלכל, אין השכל היהודי יכול לתפוס ואין המוסר הישראלי יכול ליישב. כל ההויה שלנו באה במבוכה, הוכנו בתמהון. לא רק עצבות עטפה אותנו, חשכה אפפתנו. אין אנו משיגים כלל מניין הגאוה הזאת, הרהב הזה אצל רבים, שעלו כביכול לגדולה משרדית ורק תמול היו אנשים כערכנו, פשוטי־אדם, טוראים של מחנה יהודי, חיילים בצבא אברהם יצחק ויעקב. משום הערבוביה והמבוכה והתמהון נטרפה הנחת שלנו וגלתה שמחה בלב ובאין שמחה בלב אין זמירות בפה.

לא על הזמירות בלילה, שנשתתקו בפיות, עיקר הצער, אלא על ליקוי המאורות שבלבנו שנרמז לנו משתיקה זו. אין עם חי, קל וחומר קם לתחיה, אלא מתוך שמחה. אין מיישבים שממות ואין מקוממים נשמות אלא מתוך שמחה. בנין הארץ וזמרת הארץ חד הוא.

שליחות בית הספר במאבק המוסרי⁴

כבר קדמוני חברי בגלוי הדעת שלא ידענו עד שבאנו לכאן את הנושא אך אני רואה לא בכך עיקר הקושי, אלא במיעוט הזמן שייחדתם לו במסגרת כינוסכם. לא כל אחד חכם לצמצום. איני מתכוון לומר, שזו היא מיטת־סדום, אבל חושש אני יותר מכל מפני מיטת־סתם ומפני דיון דרך אגב. בדרכנו לכאן שמענו קצת שיחות חולין של תלמיד־חכם, המשמש דרך אגב בנהגות, והוא שאמר: צאו וראו, מה מעשיהם של כל המשוטטים בכביש הזה המיועד למכוניות? אך כך דרכם⁵ של הבריות לעמוד בכבישים התפוסים ולעשות שם חשבון הנפש. בינתיים הם מתלבטים בין הגלגלים. חוששני שאף אני אתלבט כאן במעין חשבון־הנפש בכביש הכינוס התפוס מאד.

בצר לי אני תומך יתדי בפסוק מזכריה א' על ה“איש העומד בין ההדסים אשר במצולה”. פסוק קשה־הבנה, אך לדידי הוא נהיר. דרך מקרה שם המקום הדסים ואני כאן, בתוך מצולה של סוגיה חמורה. אפשר לא אוכל להחוויר הרבה. אך כבר אמר חכם מוסר, הוא ר' ישראל מסאלאנט – אגב, מן הראוי ששמו ושיטתו יהיו להם מהלכים בבתי הספר – כדאי לו לדרוש דרשה אפילו על ידיה תתגלגל זכות רק ליהודי אחד להתפלל לאחריה מעריב בכוונה. ואם תמצא לומר, אפילו היהודי המתפלל אהיה אני עצמי. פשיטא שאם אזכה לברר לי עצמי בשיחה זו מקצת מן הסוגיה החמורה דיי.

בין כך וכך כבר נכנסנו לתוך עמקה של סוגית המוסר. כולנו בישראל נעשינו בעלי־מוסר וכולנו צועקים על קלקול המידות ועל התפרקות הערכין המוסרים. לא מובן: מי צועק על מי ומי צועק על מה. משולים אנו לבית שכל אנשי הבית מהלכים כל היום במטאטאים ומעלים אבק, מכבדים מכאן לכאן וחוזר חלילה. אך מוסר פירושו שכל אחד מצליף בשבט המוסר לא על זולתו אלא על עצמו, מכּה על חטא על לבו ולא על לב חברו. זו כל תורת המוסר. ואנו מה עושים? אנו תולים כל קלקלה, כל שחיתות, כל חבלה במי שהוא זולתנו. אנו מאשימים את המדינה, את המפלגות, את העולים החדשים. אף לתקן אנו באים אחרים, לקשט את הזולת, הננו פילנטרופים ברוח, במוסר, בערכין חלוציים.

מורים יודעים: אין מחנכים אלא על ידי מעשה לדוגמה ועל ידי אדם המופת. אביא גם אני דוגמה מאדם למופת, הוא ר' שמחה־זיסל מקאֶלם, תלמידו של ר' ישראל סאלאנט, אחד מעמודי תנועת המוסר. ר' שמחה־זיסל היה ראש ישיבה ושימש שד“ר לישיבה שנוסדה על ידיו. הוא מייסד, מלמד, הוא ראש הישיבה והוא השד”ר לקבץ כספים. מעשה וחזר מן הדרך והביא מחצית סיגריה כבויה למנהל הכספים של הישיבה. מחצית הסיגריה מה ענינה? ענינה כך היה. בדרך, בזמן שהיה מחזר על פתחי נדיבים לקבץ כספים היה מעשן על חשבון הישיבה. הוא בדיוק גמר כל עסקי הישיבה במחצית הסיגריה. מן השניה אסור היה לו ליהנות, שאילו כך הוא מועל בכספי הציבור. מיד כיבה אותה והניחה למשמרת להחזירה לתוך קופת הצבור. כך נהגו חסידים ואנשי מעשה לפנים בישראל. הגיעו עצמכם: מחצית סיגריה של ר' שמחה־זיסל לעומת המעשים הלא־טובים של בזבוז בישראל בימינו. כך עלינו לחנך. נקח את מחצית הסיגריה ונראה אותה לילדינו בבתי הספר. כאלה היו אבותינו. ראו ילדים ולמדו ממידותיהם.

איני מוצא חמדה טובה לחינוך ממוסר למופת זה. לצערנו זנחנו את המוסר כלימוד, זנחנו אותו למעשה ולהלכה. לא בנינו את השקפת עולמנו החדשה בישראל ולא בספרותנו החדשה על המוסר הישן־נושן, שטעמו חדש לעולם. עשינו לנו יהדות קלה, יהדות של שרירים, יהדות של ידים, של ראש, לא של לב. רבינו בחיי, חי לפני שבע מאות שנה, בהקדמה ל“חובת הלבבות” אומר שתורת ישראל יש בה שני חלקים: א) חובות האברים, ב) חובות הלבבות. אך הכל חוקרים ודורשים בתורת האברים, כגון בקידושין ונזיקין ובכלל המצוות התלויות באברים החיצוניים ומעטים מאד שוחרים את תורת המצפונים, היא התורה שבלב, תורת המידות וחכמת הנפש. הוא קובל ואומר, שלאחר שעיין בכל הספרים שנתחברו לאחר התלמוד, היינו, במשך אלף שנה, לא מצא בהם ספר מיוחד בחכמת המצפון, כאילו המוסר, היינו, טהרת הלב, האמת, היושר, ובכלל חובות הלבבות, אינם מצוה מן התורה. בדיוק כך יכול המעיין בספרותנו החדשה לסקור את כל החיבורים שנכתבו בק"ן השנים מבלי למצוא אפילו חצי תריסר ספרים העוסקים בחובות הלבבות ובחשבון הנפש. יש שירים, סיפורים, מחזות מדע ובקורת, אך מוסר אין. הרי כבר הכרזנו על יהדות של שרירים – ומה לנו עוד? אך רואים אנו כי היהדות לא תיבנה ולא תכונן על שרירים בלבד, על מצוות מעשיות בלבד, על טקסים חיצוניים בלבד, אף לא על ספרים חיצוניים בלבד. יהדות היא פנימיות. אין משתיתים אומה ולשון על ענינים שוטפים בלבד, אקטואליות בלעז, כדרך שאי־אפשר לבנות עיר על המים. בלי חיי־עולם אין אף חיי־שעה, בלי ערכי־נצח אין לנו שום מודד־ערך. כשהורגים את הנצח נפצע גם הזמן. ואפילו רק חורגים מיסוד הנצח אין מגיעים לא למלכות ולא לתפארת. אך אנחנו רוצים בבנין עם וארץ בלי המשך המסורת ובלי חוק הרציפות בדורות.

כל תקלה בחברה יש לה מסתמא כמה גורמים, ויש מחולקים בענין הסיבות וכל הצדדים צודקים, כי הסיבות לתופעה אחת רבות הן. יש סיבות קרובות ורחוקות ורחוקות מאד. הרחוקות מאד מן השרשים. אנו כאן, כשהננו מדברים על שליחות בית־הספר, בפניכם מורי ורבותי, טוב שנפנה לשרשים. ואתם הרי מוציאים כידוע, חוברות בשם “שרשים”. אם כך נחפשה דרכינו לעתיד ונחקורה לעבר, הן הקרוב והן הרחוק. רואה אני סיבה רחוקה לקלקול המידות בישראל בהזנחת התורה שבלב, בזלזול שנהגנו במוסר. לא רק זלזול בחיים, כי אם גם זלזול בעיון. יצאנו ואמרנו אין ספרות אלא יפה, אין מדינה אלא חילונית, אן חברה אלא זו העוסקת בהויות העולם המעשי, היינו, בבנין העולם, כלומר, בבנין העולם החיצוני, ואין מצוות אלא מצוות מעשיות. ויתרנו על חכמת המצפונים ונמצאו עיקרים חשובים מחיינו מוותרים. באין חובות הלבבות אין התלהבות שבלב. בלי התלהבות אין תלמוד תורה, אין חינוך, אין התקשרות בין הדורות. רבים חקרו ודרשו על שום מה לא הצליחו הדורות האחרונים לחבב בבית־הספר את ספרות ישראל. על כך נדמה לי יש תשובה זו – אם כי זו אינה האחת והיחידה – והיא: תורה, ספרות, חכמה, אין מלמדים בלי התלהבות. אפשר במדעים שימושיים צפוּנה כל הברכה בעובדות, במספרים, במדידות, בשיקולים. אך בעולם הרוח רק אש יוצרת אש ורק ההתלהבות מלהיבה. כלל גדול הוא: אין המורה יכול ללמד לתלמידיו אלא אם כן הוא גופו לומד יחד עמהם ואף לומד מהם. רק מי שהוא מורה ותלמיד בגוף אחד הוא מורה מצליח. נמצא, אי־אפשר ללמד ספרות ישראל, לא דברי ימי ישראל, בלי התלהבות, בלי “עלינו לשבח”, בלי שמחה על קיומנו הישראלי, בלי דעת סגולתנו אך כל ספרותנו החדשה, מכל מקום ברובה, התרחקה מסגוליותנו, התנכרה לה. צאו וראו, כל מחברי ספרי הלימוד בתולדות ספרותנו החדשה פותחים בסופרים חילוניים ממדרגה שלישית ופוסחים על אריות של ספרות הדרוש והמוסר. אין זכר למהר“ל מפראג, לא לר' נחמן מברסלב, לא להמגיד מדובנה, לא לבעלי “כלי יקר” ו”עוללות אפרים“, לא לשל”ה ולא לכל ספרות המוסר, השופעת פניני שירה, ואין צריך לומר, לחסידות. והרי יש לנו רב ממקור ישראל הן בחן והן בשכל טוב, הן בסיפור והן במסה, הן בנוי והן במוסר. הזנחנו כל שהוא ממקור ישראל והצבנו ציונים ראשונים לראשית תבואתנו בספרות חדשה למחקים את סופרי הגויים. כשם שהטלנו דגש חזק בספרות יפה למתכונת הגויית, כן חברנו את תולדות דברי ימינו לפי מתכונת זרה, לפי ערכין זרים. הלא מן הדין שנקרא גלוי בכל התוקף ואף בעדינות: מורי ורבותי, בקורת תהיה! נזרע אור חדש על דברי ימינו, על ארחות ישראל בחיים ובספרות, בהגיון, במוסר, בתורה ובשירה. נשירה לנו שירה חדשה, שירת המוסר, שירת האמת והיושר, שירת החן הישראלי, שירת המידות התרומיות, שירת חובות הלבבות. על שירה זו נוכל באמת לחנך. קודם כל נחנך עליה את עצמנו – ותלמידינו ובנינו ממנו יראו וכן ילמדו. כן ילמדו וכן יעשו. בודאי גדול המעשה. אך גם המדרש גדול. אולם המדרש שלנו נסתלף. שליחות בית־הספר במאבק המוסרי היא במאבק על הספר ממקור ישראל, על דברי הימים ממקור ישראל, על נוי ולשון ומליצה וחכמה ועמקות ופנימיות ממקור ישראל.

יש אומרים, חייבים הסופרים, המורים, ללכת אל העם. איני גורס כך. ההליכה אל העם הוא לשון תרגום. אין אצלנו עם לחוד ובעלי אחוזות לחוד. אין אצלנו עולים חדשים ועולים ותיקים. כולנו עם. כולנו מצווים להיות עולים. נלך אל עצמנו, אל שרשינו, ונהיה ממילא יושבים בתוך העם. חלילה לי מלהחניף לכם, המורים. אבל האמת כך היא. אתם הייתם ראשונים לציון. עליכם להיות הראשונים למוסר ישראל במשמעו החיוני ביותר. לנשמת ישראל אין קרוב וגואל, אלא המורים והמדריכים, חלוצי הרוח. כל דברי ימינו החדשים צריכים להיכתב ולהיעשות באספקלריה של המגמה המצפונית, כדברי רבנו בחיי. קצר המצע מהשׂתרע. חבל שאנו מזדמנים לפונדק אחד רק פעם בכ“ה שנה. אילו זכינו היינו מרחיבים את היריעה. ולואי שנצא מן המצולה אשר ב”הדסים" למרחב. ברור לפני, כי בלי תנועה מוסרית חדשה לא נזכה לגאולה שלימה. המורים והמחנכים מצווים לחולל את התנועה. זוהי שליחותם במאבק המוסרי.

כ“א באייר תשי”ב.

ונסלח לכל העם הזה

“מרובים צרכי עמך ודעתם קצרה” –

תפילת⁶ נעילה.

כולנו, כולנו כאחד, חייבים לפשפש במעשינו ובדיבורינו ואף במחשבותינו, בכל הרהור טמיר שבלבנו, ולהכות את עצמנו על חטא. שחטאנו למדינת ישראל, לארץ ישראל, לאהבת־ישראל ולכל הגדולות והנפלאות המתחוללים בידי ישראל.

ואם נסכים ונקבל ונקיים על עצמנו להכות על חטא שחטאנו לישראל אין אנו צריכים לחפש הרבה אחרי גופי החטאים והפשעים שלנו, אלא די לפתוח את ה“על חטא” הישן ונושן, זה ש“במחזור”, ומיד יתנוססו לעינינו מלים כדרבונות ופסוקים כמסמרות נטועים, שמתוך שיגרא דלישנא הם כמזמורות עשויים ושוב אין האוזן מבחינה בהם. אבל אנחנו חייבים הפעם הזאת ללטוש אוזן ולכרות לב להם, להקשיב היטב לכל אומר, כי בנו הכתובים האלה מדברים.

אדרבה, תנו דעתכם, לבכם תנו, למלים הפשוטות הנאמנות, החודרות חדרי־לב. על חטא שחטאנו בפריקת עול. על חטא שחטאנו בקלות־ראש ובקשיות־עורף, ברכילות, בשנאת חנם, בלשון הרע ובשיקור עין, בטיפשות־פה ובחילול השם, וכמה חטאים אחרים כגון אלו. וכולם נתקיימו בנו. אמנם, אין אנו נתפסים חס ושלום לשנאת חנם, למשל, אלא הננו משקיעים הרבה מחשבה וחריפות המוחין ואף למדנות ותורה להוכיח, שכת זו וחוג זה וצבור פלוני ראויים לפי כל חוקי השולחן־ערוך לשפוך עליהם את חמת שנאתנו. ובכן, לא בחינם. אבל שונאים. ובוודאי שאין אנו חשודים, חלילה, על סתם לשון־הרע ורכילות. אנו רק מותחים בקורת ומגלים מומים ומחפשים חטאים ומוקיעים פגמים. אבל הרכילות באה מאליה, מאחר שכל ביקורת יונקת מן הלחישה והיא יוצאת לכלל השמצה. ואפילו הביקורת הצודקת נעשית לרוע מזלנו באופן שנגרם על ידיה חילול השם. אכן, הכל תלוי במזל. ואף הביקורת צריכה מזל. עם שזכה היא נעשית לו סם־חיים; לא זכה היא נעשית סם המות, מרעילה את הנשמות ומזהמת הכל, שאין עוד אויר לנשימה.

אין אויר. מחנק, מה היה לנו? מה נתרחש כאן במדינה, שכולנו כאחד יצאנו לתרבות רעה וכולנו חוטאים, מי בשוגג ומי בזדון, מי בדיבור־פה ומי בפליטת־קולמוס, מי בקריצת־עין ומי ברמזי־שפה והכל בלחש מתלחשים. וכזרם עכור שאין לו סוף מתפשטת ההלעזה ברחבי המדינה, כל פה ממלל וכל אשר לשון בפיו מחלל.

מה היה לנו שכולנו יחד התנפלנו על ציון משושנו ועל עטרת ישראל בבת עינינו, על ארץ חמדתנו, על חלום דורותינו שלבש בשר ורוח וכוח ויהי לנס, שכולנו יחד התנפלנו על הפורפוריה של ישראל לעשות בה קריעות־קריעות. שמחים לקרוע, שמחים לאיד, שמחים לכל חטא; מתלעלעים על כל כשלון. חותכים נתחים מבשר ציון המצויינת למען דעת. אנו רומסים משא נפש הדורות שופכים דם החלום העתיק, משחירים, משחירים, מכבים את המאור הגדול, מכבים אף כל מאור קטן, טורפים גם את הניצוץ, ששים כעל הון להכריז ולהודיע, שאין אמת ואין יושר ואין צדק בישראל. כל הפכפך וסכסך פוצה פה ומצפצף, לוקח לשון ומשפשף. מה הגדוּלה הזאת שאנו חס ושלום כל כך שפלים? ומניין הלהט הזה להשליך כפתים קרח, קרח? מניין אש־להבה זו להגביר קור מסביבנו, קור בחדרינו, קור בנפשותינו? מניין?

וּמה היה לנו שכולנו נעשינו רגזנים, עצבנים, צייקנים, טרחנים ורעבתנים? הכל צועקים על סיר הבשר שאינו ומרעישים את כל הפרהסיות על קצת צנע שנתחייבנו עליה? שוב ושוב רעש ומהומה תלונה וריטון, כאילו באמת הכוכבים רימו אותנו. והכוכבים לא רימו אותנו. איש לא רימה אותנו. לא רימו אותנו נביאינו וחוזינו העתיקים אשר קראו למען ירושלים לא אחשה; לא רימו אותנו ר' יהודה הלוי וכל משוררי ציון; לא רימו אותנו ראשונים לציון, שעלו עם הבלויים לחונן עפר ציון ולחרוש את אדמותיה, עזבו קנים חמים ובתי־אבות על השולחנות הערוכים ועלו להחיות שממות; לא רימו אותנו גם החלוצים האחרונים שעברו נתיבות ימים וגנבו גבולות בסכנת נפשות ועשו דרכים ארוכות ברגל, ברגל, להרים ראש ישראל אשר שח עד עפר; לא רימו אותנו הנערים, דור שני ושלישי לאבות בונים, מרטיבי אדמה בזיעתם, שהרטיבו את קוממיות ישראל בדמם השפוך. לא רימו אותנו. איש לא רימה איש ואיש לא נמצא מרוּמה, לא גזול, לא עשוק.

אך הכל רוטנים. הכל צועקים חמס. עברה רוח רעה על כל העדה, עוית נכנסה בה, והכל צועקים. הוי כי שודדנו, הוי כי סיר הבשר אינו מלא וגדוש והחלב נתמעט ושוב אין אנו טובלים בדבש ובכל המטעמים. הכל רוגנים או מתלחשים, הכל סוחטים ותובעים איזו גזילה ובאים בטענה: מגיע לי! וראה פלא, כל מי שפעמיו אחרו לבוא לציון, כל מי שנתמהמה להגיע בשיירה האחרונה, כל מי שלא טרח בערב־שבת, שלא שקל את שקלו, שלא הרים במועדו את הנס ציונה, שאולי לא חלם כלל את החלום, הוא דווקא משמיע קולו ביתר עוז ותוקף ותאוות־ריטון: היה חלום ואי הפתרון? הוליכו אותו שולל. תמצא לומר, רבים מהם לא חלמו כלל את החלום ומה להם בין הטוענים והרוגנים? התירוץ הוא: הם לא חלמו, אבל אחרים חלמו עליהם ובשמם, ובכן, האחרים חייבים ליתן את הדין ולמלא את הסיר ולמלא כל משאלות לבם ולהושיב ולשכן ולפייס ולשדל, שלא יגידו חס ושלום ניתנה ראש ונשובה.

אוי לנו משבי־ציון אלו. אוי לנו גם מעצמנו. כי אנו כולנו כאחד, נשטפנו בזרם העכור הזה. בנערינו ובזקנינו, כוותיקים כחדשים; כראשונים לציון וכאך אתמול באו. מה לנו? איזו רוח של טירוף נכנסה לתוכנו? מה הרעש הזה? מה הצעקה? מי את מי תובע לדין? מי על מי בא בטענה? מי כאן הנגזל ומי הגזלן? לא אתה חבר ותיק, לא אתה עולה חדש, לא אני המטה אוזן, לא הוא השופך שיחו על העוול, בין גדול ובין קטן, בין כקורת הבד בין כקיסם דק. אין הרבה נגזלים בקרבנו, אבל ציון אמנו היא הגזולה, היא השדודה, היא המלועזת, היא המושמצת, היא. כל כתם, כל דיבה, כל דופי, כל לעז הם כרקב בבשר אמנו. על מי אנו מרימים את ידינו, במי נשלח את לשוננו? את מי נכה בפינו? ציון אמנו היא מרמסנו. על גבה אנו חורשים את לחישותינו־מזימותינו. על גבה. נמשלנו לאחד תמהוני, שנשא שנים רבות בחובו חשק לוהט לברך על אתרוג משלו, לא על אתרוג של הקהל, כי עם על שלו, על שלו, שלו; החיות יצאה לו לאתרוג משלו, ודווקא אתרוג מהודר, משופרא דשופרא. ועיקר הכל שיהיה בו פיטם ראוי להתכבד, הפיטם, זו גולת הכותרת. הפיטם. היה רואה בחלומו פיטם יפה־חן. נכסף לפיטם. מעלה את הפיטם בראש כל שיחו. נושא בחזונו פיטם. כל עצמותיו תאמרנה פיטם. פיטם שיהיה לעילא ועילא. נגד כל אוהביו יתפּאר בו. ועיני כל שונאיו תמקנה למראהו. הואיל וכל ימיו היה נצרך לבריות בענין האתרוג, נצרך לקהל, נצרך לשכנו, נצרך לגבאי, נצרך לרב. אך יום יבוא ויהיה לו אתרוג משלו. או אז אז ירננו כל עצי היער, יגל אף ישמח לבו. והיום בא. היום בא במאוחר, אבל בא. היום בא. שנים רבות חלפו והיום בא. ואותו פלוני הגיע לאתרוג משלו ופיטם תכלית ההידור. והיה פלוני כל כך צוהל ושמח ומתרונן מן האושר שנפל בחלקו וביום זה קיוה לו עלה לבו על גדותיו, עלה לבו עד שעלתה ידו, עלתה ברעד ובזיע ובחלחלה. אך עלתה וקטמה את הפיטם. ואולי לא היד קטמה כי אם שניו נשכו. ואפשר ביקש לנשך את האתרוג מחמת חדוותא ושלא מדעת נעץ את שניו בפיטם ונשכו. אנו כולנו כאחד⁷ נושכים את הפיטם של קוממיות ישראל, נושכים, נושכים, נושכים בפה ומכים בלשון, נושכים זה את זה. כל הארץ מלאה נשיכות. איש זומם אחד, איש גאון הנכלים, איש מדינה קנאי נוקם, איש־חרש לפי עצם מהותו, אמר פעם: אויר העולם מלא פגיונות. בתוך נפשו המנוגעה, העשויה כנחיל של צרעות או כמחסן של פגיונות, הסתכל איש רע־מעללים זה וגזר אומר, שהעולם כולו קן של צרעות, מחסן של פגיונות. אהה, ישראל בתשי"א המתה נשיכות ככוורת, שוקקה לחישות, ריטונים, ריגון שאינו פוסק, כעס ורוגז עצבים. מה היה ליהודים בישראל? למה רגשו? למה רטנו, רגנו, רגזו, רזזו? מפני מה כולם מתלחשים? על מי מתלחשים? על מי מפילים גורל? מי כאן מגריל את כל הישוב הישראלי בידי מלאך היאוש? מי פורש על ראשינו ענני־קדרות של מרה שחורה? מי הבמאי הזה. מי כאן היוזם להשליט עלינו שגיון, דכאון, טירוף, רשע, כסל, כל כשל? הבה ונתגונן. נקום כאיש אחד לעמוד על נפשותינו, להכות על חטא, להרהר תשובה, לבקש כיפורים, לא שילומים – אין מי שנתחייב לנו להביאנו בבת־אחת לארץ הבטוחה ולהנחילנו כל טוב – לא שילומים, כי אם כיפורים נבקש. נקרא על חטא; נקרא עלינו רובו של על חטא. אף נוסיף על חטא חדש. על חטא שלא צהלנו באמת ובאמת על הגאולה ועל הפדות. שלא אמרנו אשרינו ועוד אשרינו ושוב פעם אשרינו שזכינו למה שזכינו, שזכינו להיות יהודים צפופים בארץ ישראל, יהודים רעבים – וכלל לא רעבים. אלא דחוקים קצת – בארץ ישראל. ומה בכך? אושר גדול להיות יהודים של צנע, יהודים של לחמנו נחלק עם שארית ישראל, יהודם של גורלנו ניתן בידינו. והרי באמת היינו יהודים טובים. תמיד היינו טובים. עם טוב היינו. עם של פת במלח תאכל וחיי צער תחיה משום שכך דרכה של תורה. עם של תורה היינו, עם של חלום וחזון ושיבת ציון, עם של ותחזינה עינינו בשובך לציון. עם של ותחזינה. והיכן עינינו, – רבונו של עולם? לאן אזל שכלנו? מי עשק מאתנו את הגיוננו? הלא רק שגגה היא. שוגגים אנחנו. ונסלח לכל העם הזה למען ייטיב דרכו.

תשרי תשי"ב

פרודות

א

בדקתי ומצאתי שהרבה אנשים משלנו, שהצטיינו כל ימיהם באורח־חיים פשוט וישר, נהגו צנעה וצנע בהילוכם, בשיחם, בלבושם ובמאכל שולחנם, שינו בזמן האחרון את טעמם והחליפו את סברם וכאילו כיבו את מאור פניהם וכל מראיהם עמוד־אש של גאוה או עמוד־ענן של קדרות והתנכרות לזולתם, לא יראו אדם, אף לא יסתכלו בצורת מודע מתמול ומשלשום. מה קרה? דומה, לא קרה שום דבר. כן, קרה משהו. ניתן תיק לידם. והתיק הזה חולל תמורה מכריעה באדם כולו: בדיבורו, בהילוכו, בחיוכו, בכל משאו־ומתנו עם הבריות. ומה בעצם יש בתיק הקסמים הזה? אין שם ולא כלום. כן, יש שם משהו. קצת שררה. קורטוב כוח והשפעה בין חוגי השלטון ומעט ייפוי־כוח לדון בקשות של הנצרכים לרשות לשבט או לחסד. היינו, נטפים מספר של משקה חריף מצנצנת המדינה. כן, מדינה היא משקה משכּר. ויש בעלי־מוחין שטיפה של יי"ש גורמת להם סחרחורת. אחרים טועמים כמה טפין של שררה ומיד הם חגים ונעים כשכורים או כיורדים באניה בעת סופה. אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. איש שכמותי, שאינו מיועד לטעום אפילו לגימה קלה מצנצנת המאן־דהוא שליט, אפשר שאינו רשאי לשפוט. אף־על־פי־כן הנני עלול לצעוק חמס: לא ייעשה כן בישראל. אין מקום לשכורי־שררה בינינו.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

זה לא כבר קראתי מעשה באיש־יאַפן אזרח מהוגן, שנעשה פתאום שטוף בשכרות. והוא לאמתו של דבר לא היה כלל שותה משקאות חריפים. אדרבה, היה מתנזר מהם. ואף על פי כן צמח לו מראה פנים של שכור וראו עליו כגלגל החוזר ופגע בו פיק־ברכים, ורע מכל, שרגליו אינן משמשות עוד לפניו. הקיצור, היה כשכור לכל דבר ללא לגימה. שאל ברופאים. עמדו הרופאים ותהו על קנקנו שאין בו כלל יין, בדקו את גופו, חקרו את מערכת עצביו ומצאו דבר־פלא, ששיכור האיש לא מיין, כי אם מאורז. הענין הוא כך. תכונה יש באיש הזה, אחרים אומרים חומצה יש בו, שכל קורטוב אורז שיורד לגופו נעכל על ידיה ונעשה למשקה חריף. כיוון שכך נמנו הרופאים ואסרו עליו אכילת אורז. שמא מצויים רבים בינינו, שכזית אורז של שררה וכוח שלטון נהפך על ידי מין חומצה או תכונה שבהם ליין שרף של גאווה ושחצנות. מכאן ראיה, שרבים משלנו אינם מותרים באכילת אורז.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

דורות מישראל התפללו “ותחזינה עינינו בשובך לציון”. אולם כשקונים בחנויות שבציון מיצרך החייב במס־מותרות כדי מאתיים פרוטה מדביק ידידנו המוכר על הקניה בול של ארבעים פרוטה בערך ואת השאר הוא משלשל לתוך כיסו הפרטי, היינו ידה אחת למלכות וארבע ידות להוד מלכותו אני בעל הכיס. שמא אנו נמצאים למדים מכאן, שבמשך דורי־דורות התפללו אחינו בני ישראל על ציון ועל מקראיה רק כדי ידה אחת בלב תמים וארבע ידות מן השפה ולחוץ, וכל פסוק שיצא מן הפה היה כפי היחס האחוזי הזה מיעוטו אמת ורובו, בל נחטא בשפתינו, רק תרומת־שפתים, אם לא למטה מזה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

שמע מה בפי אויבך עליך ותדע את עצמך. שמע מה בפי ידידיך עליך ותדע את ידידיך מה טיבם. שהרי מי כמוך מכיר את עצמך? ולפי חוות דעתו המוטעית של זולתך עליך אתה מכיר את קטנות המוחין של רבים.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ציגלי, אחד שמש ונושא־כלים של שטן התעמולה במלכות אשכנז הצוררת, סח בכתב־פלסתר שלו על האופטימיזם הטיפוסי של הגזע היהודי המצעידו בעינים הפקוחות אל התהום הפעורה. דברי השיטנה האלו נאמרו בראשית השואה ייסכר פה דובר שקרים אפילו כשאמת מתמלטת מפיו. אותו רשע ערום השׂטין וידע מה השׂטין. בשעתו הוא בישר וביסס את השואה העתידה לבוא. אהה, לא רק העינים הפקוחות לא ראו, אף האזנים הנטויות לא שמעו. תמיד שאלו ודרשו היהודים בתפוצות הגולה מה יאמרו ולמה יאמרו הגויים. וכשהגויים דיברו אליהם ברורות מה הם זוממים לעשות להם לא שמעו, ואם שמעו לא הקשיבו. תמצא לומר הקשיבו, לא הבינו לקול. או שסבורים היו: קול אנו שומעים ואין דברים. האופטימיזם הטיפוסי.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

עולם הפוך. אף רוב דיבורים בפינו מנוסחים באופן מהופך. אומרים, דרך משל, שפלוני יש לו התקפת מחלה. אבל כלום מחלה היא התקפה ולא אזעקה להתגוננות, לשמירה על הבריאות, לגיוס עזרה? ובכן, אפשר ביושר ובהגיון להגיד התגוננות המחלה. וכיוצא בכך אין טעם לומר שפלוני מחרחר ריב או מסית למלחמה. אין מחרחרים ריב ומסיתים למלחמה. אדרבה, מצויים רק מחרחרי שלום ומסיתים לשביתת־נשק. ובוודאי שכל צד טוען אל השני: בוא ונעשה הסכם בינינו. הבה ונכרות ברית־שלום, על כרחך תהיה איש־שלומי ובן־בריתי. עשה עמי שלום, ואם לאו, אעשה עמך מלחמה. ומתוך שכל אחד מבקש לכפות על חברו את השלום רבים ומתקוטטים ומגיעים לידי שפיכת־דמים. אלה תולדות המלחמות מאז ומעולם. ובכן, אל תאמרו מחרחרי ריב. אלא כך תאמרו: מחרחרי שלום, מסיתים לשביתת־נשק. מי שאין בדעתו להלחם אינו מדבר כלל על שלום ואינו בא בתביעות לשביתת־נשק.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

לא נאמר כאן חס ושלום, שאין צורך לאהוב את השלום ושאין מועיל בתנועת־שלום ושאין טעם להרים את דגל השלום בעולם. אבל טובה אהבת השלום, שאין עמה תאוה עכורה להוקיע את פלוני דווקא כמחבל בשלום; וטובה תנועה, שאינה באה בסופה ובסערת־יצרים משונה וברעש־קשקשים. ודגל השלום מן הדין שיהיה נקי, טהור, דגל לפי תומו, ולא דגל התלוי על גבי מקל חובלים, הצופן בחובו פגיון.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

הרגש יונק מן הרעיון; הלב תלוי במוח; חן ושכל טוב כרוכים יחד; מי שאינו במוחין דגדלות אינו גם כן בחובות הלבבות. וכיוצא בכך השכל הקטן הוא אבי כל פסלנות ושחיתות. תדע לך שכל פעם שממעטים את ערך השכל ומעמידים בצל את שיקול הדעת נפגם ערך האדם כולו וצלמו יורד עשר מעלות אחורנית. דור שמבזים בו את החכמה אף החיים נעשים מאוסים ובזויים על הכל. ומה טעם להתהדר ולהתגדל ביצר הרע? כלום יש בן־שחץ קטן שבקטנים, שאין לו יצר הרע גדול? כל מי ששיעור קומתו זרת מתנפח כשור הבר.

גלית רם־קומה מחרף מערכות אלהים חיים, ודויד הקטן מקנא קנאת ה' צבאות בכוח האבן הנזרקת. אבל מה דינו של דויד קטן, המחרף מערכות אלהים חיים ומבקש לעמוד בכוח האבן במערכה כנגד גלית, החמוש מכף רגלו ועד ראשו?

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

השכל עשוי להיות שמש טוב וכלי־שרת מועיל לאדם, ובלבד שננהוג בשמש כבוד בעליו ונודיע לכלי את החיבה שיש בלבנו לאומן שעשאו. חייבים אנו לנהוג שוויון בכל ולקיים חוק אחד לגבי הכל. אין גדול וקטן, אדון ועבד, שר ונחות־דרגה, לא בחברת האדם ולא בגוף האדם. נשמה חיה בכל. השכל הוא דם, הוא נפש הוא בשר ורוח.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

כשאנו מורים באצבע על עוולות קטנות, הנעשות על ידי שרים ומנהיגים ועסקנים ציבוריים, כגון שכמה מהם יושבים על כמה כסאות בבת־אחת ותופסים משרות, שהן למעלה מיכלתם האישית, והם מסיעים את עצמם ואת נשותיהם במכוניות הדוּרות ויוצאים מפעם לפעם להינפש ולהתאוורר בחוץ־לארץ ואף מוציאים את בני משפחתם עמהם ומתגדלים על הציבור ומציגים את עצמם ואת תצלומיהם לראוה ומנאימים נאומים לאין קץ ומרבים בברכות כהנים נבובות בטקסים ריקים, ולא די שמבזבזים זמן, שלהם ושל הציבור, הם מקפידים לפרסם את נאומיהם־הצהרותיהם על דפי העתונים לבזבז נייר לשם יגדיל כבודם ויאדיר – כן, כשאנו מורים באצבע על זוטות כגון אלו משיבים לנו: מה לכם לחטט בקטנות? וכלום מי אינו חוטא בפכים קטנים? ובכלל, קטנות! ולואי והיינו יכולים לעמוד בפרץ הפשעים הגדולים הנעשים לעין השמש. אם זה תירוץ סתם – מילא! ואם להגיון ולאמת התשובה מופרכת מעיקרה. יש מחלות גדולות ומחלות קטנות, ועדיין אין אנו יודעים מי מהן מפילה יותר חללים. פעמים אדם נרפא מעקיצת נחש והולך למות מפגיעות זבוב. אין מתים דווקא משבץ הלב. יש מתים מתוך קצת מוגלה מורעלת באצבע. אין אנו יודעים מהיכן נשמת עם יוצאת, אם מן הפשעים הגדולים שהכל מרגישים בהן ואף עין השופט צופיה עליהם או מן העבירות הקטנות שהכל דשים אותן בעקב והן זוטות בעיני הבריות ושוב אין חלים ומרגישים בהן – אך הן כרקב בבשר וברוח.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

שאלה היא: האם ארץ ישראל היא עוד בגדר יבשת, או שמא היא ים בצורת יבשה. שכן כל תושביה חולים, כמדומה, במחלת ים. ולכן הכל כאן מתנודדים, מתגודדים, מתשוטטים, מסתודדים, מתמוטטים. הללו חגים ונעים כשכורים מחמת גאוה ושחצנות; כביכול אנו הראשים, אנו הצמרת, אנו עושים ובונים ומכוונים הכל, אנו עוסקים ואנו פוסקים. והללו חגים ונעים כשכורים מחמת חמת־זעם ורוב מרי ועגמת־נפש ותמהון, כן, פשוט, תמהון.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

בדיחה רעה מתהלכת בישוב. רבים מוסרים אותה מפה לאוזן בלחישה משום בושה להגידה בקול רם. אבל אולי מצוה לפרסם אותה, ושמא חובה להוקיע אותה לפרהסיה, להשאיגה מפינו כזעקת־שבר, למען נדע מי אנחנו. יהודים רבים בישראל ברכו זה את זה בראש־השנה בשנה טובה ושחורה, כלומר, שנה משופעת בעסקים טובים בשוק השחור. לכאורה רק בדיחה. כן, הלצה סתם. יהודים אוהבים להתבדח ולהתלוצץ על חשבון עצמם. אבל אוי לנו מהלצות כעין אלו. אף הלצה אינה רק הלצה. הלצה היא אשנב לבית־חומה אפל. זכורני, בשנים ההן, בארצות ההן, בתפוצות הגולה, בתקופת המלחמה העולמית הראשונה, התהלכה בדיחה, שספסרים וכל בעלי עסקים מפוקפקים ומפקיעי־שערים מתעשרים היו מברכים זה את זה בראשי השנים בשנת ישועות ומלחמות. כן, אף זו היא אולי רק בדיחה, הלצה סתם. אבל כל מי שיאמר לא בשחוק וקלות־ראש, אלא דווקא בכובד־עיון, שלבדיחה ההיא, שיש בה בוודאי שמינית אמת, היה חלק בצרות ובפורעניות שהתחוללו על ראשינו, לא יהא טועה כלל וכלל. אף לפי הבדיחות רואה אתה, שטבע עם אינו משתנה, מכל מקום אינו משתנה על נקלה ולא במהרה. גוי חוטא. וגוי שוטה. כזה היה. כזה הנהו. כסבורים היינו אוירה של ארץ־ישראל מחכים. קוה קוינו, ששמי התכלת של ארץ־ישראל יזרעו אור בהיר בנפשותינו, שטל של תחיה יחיינו, שהעבודה תצילנו – והנה הננו מה שהיינו. צלמנו נשתנה כל שהוא; תוכנו – לאו. מכל מקום דרכי הלצותינו ובדיחותינו לא נשתנו. ותשמש לנו הבדיחה אזהרה.

י“ד תשרי תשי”ב

ב

חצי־קידה; חצי־מבט; חצי חיוך; חצי־דבור; חצי־אמת; חצי־הן וחצי לאו; חצי־ער וחצי־נים; חצי־גר וחצי־תושב; חצי למשכן וחצי לעגל; חצי בן הארץ וחצי פוזל לחוץ לארץ. הוי, גוי חוצה!

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

קשה לרקוד, אבל קשה מזו ללכת כהלכה; קשה לנאום כבקי ורגיל, אבל קשה מזו לדבר פשוט ללא חכמות ולהטים; קשה לשלוט, אבל קשה מזו לנהל עם ללא תאוות שלטון.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

יש עלול לכסוח שרשים ואינו מסוגל לכרות ענף; יש מהיר במלאכתו לגדע ארזים וחסר־אונים לעקור קוצים מן הכרם; יש נוח לכפור בעיקר ולבו נוקפו לבטל מנהג מן השולחן־ערוך; יש מורד במלכות והנהו אץ להצדיע בפני שוטר; יש משנן תמיד כל האדם כוזב ומקבל נחת ממחמאה שנותנים לו בתקוה לקבל ממנו טובת־הנאה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

יתכן שאין הטענות והקובלנות על העולם אלא צביטות עצמו של המתאונן. כשם שהמתפלל בעד חברו הוא נענה תחילה, כך המתלונן על אחרים הוא נהנה תחילה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

איזה ספר לא־יוצלח? שאין בו אלא מה שיש בו. היינו, שהוא כולו נגלה, פשוט, ולא למעלה מזה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

איזהו רעיון נכון ראוי להתכבד? המסתלסל ועולה כתמרת־עשן שכלית מתוך להבה רגשית. שכל לעצמו הוא אור קר; רגש בלתי מזוקק במצרף המחשבה הוא בוסר, על הרוב דלוח, פעמים גם פגום ונפסד. ובוודאי שיש בו טעם לפגם. וכדרך פרי בוסר הוא מקהה את השנים. רגש לעצמו אינו מחמם, אלא שורף. לא זו אף זו. יש רגש קר כקרח. ואל תאמר: הרי הוא צורב. כן, הוא צורב, אבל גם קור חזק צורב. החום והקור שניהם מחרחרים ומשרפפים ומכים בשדפון.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

רק נביאים רשאים להכות בשוט לשונם את עמם, אף לחרפו ולגדפו ולקללו ממש. לנו, בני־אדם פשוטים, לא ניתנה הרשות לכך. כלום מי אנחנו? עצם מעצמו של העם; נגועים אנו בכל מחלותיו. אדרבה, מי שלשונו שנונה ושפתו אתו, לא די שיש בו כל החלאים של העם, הוא נגוע במחלת הדבור. העם בכאביו צועק, מגמגם, מפטפט במחילה מכבודו, אבל אינו מסוגל להכות בלשונו את קדשי האומה. בעלי־לשון נכנסים לפני ולפנים ומחתכים בבני המעים, הם מוצצים בשפתותיהם את דם התמצית של הנשמה. הוא הדין רק נביאים רשאים לקשור שיר הלל למקור מחצבתם ולומר מי כעמך גוי אחד בארץ. ואילו אנו, בשר ודם פשוטים, איננו רשאים להגיד לעם שהוא בבחינת אתה בחרתנו. נביאים אומרים שירה לעמם בשעת עלית נשמה ושכחת עצמם. לפני שפותחים את פיהם להנעים זמירות לכלל הם מגיעים לידי התבטלות היש ופורקים מעליהם עול האני. הם נושאים את ההלל שבפיהם שי טהור להוד מעלתו האני הקיבוצי, הנאצל, השוכן במרומים, ואילו אנו פשוטי בני־אדם כל פעם שאנו אומרים יתגדל ויתקדש עמנו החכם והנבון, המחונן והמבורך, הננו בפירוש מסיחים את הדעת מן הנאצל הגדול ומייחדים את הכוונה על החוג המצומצם של אנשי שלומנו, ואם תמצא לומר על החוג המצומצם של רמ"ח אברינו הפרטיים. אפילו אומרים אני העליון מתכוונים לאני הקטן, שהוא החכם הגדול, הנעים והמתוקן בבחינת אתה בחרתנו.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ההגזמה היא בתו של החלום או של הדמיון, החלום בהקיץ. לפיכך היא יתרון זכותם של האוהבים או הכואבים, שאלו ואלו הם היינו כך; של החולמים או הלוחמים, שיש באלו מה שיש באלו. היינו, של הנביאים והחוזים או המייסרים את הרבים מתוך שהם שותפים באמת לצער הצבור. ואל ייחשב לי הדבר לחטא, שהנני פורש שוב על הדפים האלו בשם הנביאים אנשי הסגולה, הבנים היחידים, של משפחת האדם, שהם מוּתרים בכמה דברים שאחרים אסורים בהם. מכל מקום בעד הגזמה יתירה צריך לשלם בנשמה יתירה, בצער ובבושת. היינו, פשוט להתבייש בה כל פעם שהיא יוצאת כשגגה מן הפה. הגזמה קרה היא בוודאי דבר שהנפש סולדת ממנה.

הכל תלוי במזל, אפילו השגיאה. יש שוגה וסולחים לו; ויש נכשל רק בפליטת פה ויורדים לחייו. הכל תלוי במזל, אפילו החטא. יש מי שזדונותיו נזקפים לו תמיד כשגגות; ויש מי שנפרעים ממנו בעד כל עבירה קלה כאילו היא חמורה. הכל תלוי במזל. אפילו חוסר־מזל. יש לא־יצלחים ברוכי־מזל כאלה, שלאחר כל כשלון חרוץ, שגורמים לעצמם ולשולחיהם הם מתעלים בדרגה ומקבלים בשכר מפלתם תפקיד מכובד מן הקודם. אך פלוני שנכשל מקצת מיד מתקינים בשבילו עמוד מיוחד להוקיע עליו את קלונו. מכאן אתה למד שיש בני־אדם שאסור להם לחטוא, אסור להם לשגות, אסור להם להיכשל. ועל שום שאסור להם הכשלון אורב להם תמיד.

מוצא אתה ידענים גדולים, היודעים הרבה רק כל זמן שאינם נשאלים. כיוון שמעמידים אותם למבחן כל שהוא, מיד מתבלבל עליהם מוחם ואף לשונם מתגמגמת. פעמים זהו סימן לאנינות הדעת. הללו תורמים מידיעותיהם לצבור רק באין רואים ובאין יודעים. נשמתם היא משורש מתן בסתר. הרבה תלמידים מוכשרים נכשלים בבחינות.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

וכבר נתפשט המנהג במקומותינו, שמכובדים ואנשי־מעלה מלווים את המת, לא ברגלים חלילה, כי אם דרך ישיבה של רחבות במכונית אומרת כבוד ושררה, מעין לויה עם כל הנוחיות. ויש במנהג זה משום לעג לרז המות ועשיית פלסתר מצות הלויה. לכאורה הולכים אחרי מטתו של המת משום יקרא דשכבי, לחלוק את הכבוד האחרון להולך בדרכו האחרונה. אך החי מתפרקד לו להנאתו בתוך חזרת המכונית, ונוטל לו על חשבון המת כבוד לא אחרון ולא ראשון, כי אם אמצעי שבאמצעו הרי זה בהחלט יקרא דחיי. והכתוב מכריז ואומר: ואדם ביקר בל ילין.הכתובים הללו בתהלים ובמשלי ובראשית חכמה ובשבט מוסר, ואפילו בספרי טולסטוי וגנדי, ובספריהם של רבים אחרים. הם אינם נותנים לחיות. אדם ביקר בל יבין: למה הפסוקים הללו ממררים את חייו? אפילו בשעת הלוית המת הם מזדקרים לפניו.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

הכיצד יכול אדם לאבד מה שאין לו? אבל, ראה פלא, יכול הוא. כגון שרבים בוכים מרה, כי למראה העוול השורר בעולם אבדה מלבם האמונה בצדק וביושר, שאינה יכולה כלל להיאבד מן הלב, ששימש פעם חסות לה, כשם שאין אדם יכול לאבד את פרצופו, את אפיו, את סוג דמו, את צורת חטמו. ומה זו טענה שאין אמת, מאחר שרבים משקרים; שאין צדק, מכיוון שהוא על הרוב נרמס ברגלים? כלום מי שנגזר עליו לישב כל ימיו בין עוורים מלידה, שאין להם כל מושג על מציאות השמש, יבטל את דעתו מפני הסכמת הצבור שאין שמש?! הוא, שעיניו הפקוחות בראשו, רואה שמש, מרגיש אותה, חושב אותה, חי בתוך זיוה. כך מי שיש לו אמונה בלב חי באמונתו ומסתכל בהדר זיוה של אמתו ומצפה בכל יום ובכל שעה, כי אור אמתו יעלה ויבוא ויזרח על הרבים. הצדק והיושר מזהירים לפנינו כאור השמש ביום וכירח בלילה במידה שהם קבועים כמזלות בשמי לבנו. מי שהיתה לו אמונה יש לו. כל המקרים הרעים וכל המעשים הנוראים תחת השמש לא יעבירוהו על אמונתו. אין אדם מאבד מה שאין לו, שסבור היה בטעותו או בפחזותו לרכשו בחינם. האמונה היא סם חיים, אוצר של מחיה ומזון, ובוודאי שצריך לשלם בשכרה טבין ותקילין.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

יש משחיר את תמונת העולם כדי להגביר את מרירות נפשו; והוא מגביר את מרירותו כדי להעמיק את יאושו; והוא מעמיק את יאושו כדי לחבל בנפשו ולהטיל בה פצע וחבורה. כיוון שהוא פצוע הריהו פטור ממצוות רבות. הוא פטור אף מן האמונה בניצוץ הטוב. כיוון שכיבה את הניצוץ הריהו נושם לרווחה; מצפון, לכל הרוחות. בין כך ובין כך לית דין ולית דיין. נמצא רבים לובשים שחורים ויושבים כביכול באבלות על היושר והצדק כדי להיפטר מתשלום חובם להם ולהוציא את מצפונם בדימוס. הוא משחיר את תמונת העולם והוא עצמו נמצא לבן כשה טהור. פטור!

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

הנפש סולדת מאבלות בפרהסיה. אף השקפת־עולם של יאוש היא אבלות בפומבי.. ומה יושר היא לתפור כתונת פסים מן הצער על אבדן היושר? אין דבר מאוס מן היאוש הנתון כקישוט; אין שקרנות גדולה מן האמת, שיש בה תבלין של להכעיס; ואין איולת גדולה מן הטפשות, שסיגלה לעצמה גינוני־פקחות.

אופטימיות רזה ופסימיות שמנה, אף הן מוקצות מחמת מיאוס.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

פלוני אומר מסופקני בקול ענות בטחון בספיקותיו. אבל כלום לא מוטב היה לו לומר מובטחני בקול אומר ספק בבטחונו?

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

רבים עומדים ומצפים לאדם הגדול הואיל ואפשר בינתים לשנוא על חשבונו ובזכותו כל מי שאין לו תעודת־זהות של אדם גדול, היינו, כל המוני האנשים כערכנו, זאת אומרת, כל הנברא בצלם האדם.

י. חשוון תשי"ב.

ג

אשרי העם יודעי שתיקה. אך הקול קול יעקב: תושבי ישראל שטופים בדבור והארץ מלאה פטפוט. כל הארץ דוכן וכל אדם מישראל עובר לפני התיבה, נואם או מרצה, כזולה בשעתו לוקח לשונו ואומר “אני מאשים”, ממש מקדש את השם. ובינתים כל אחד מחלל את העם. חכמים אמרו מלה בסלע שתיקה בשנים. וזהו סלע של זהב. ואף הזהב לא יערוך את השתיקה, כי היא נס. עם שמרובים בו שתקנים הוא עם לנס. במדינת ישראל נתרחש נס הפוך מזה: נפתחו הפיות ונחשול של מלל קם עלינו, מלל ללא חוק, מלל שרובו רוק. מי יצילנו מפטפוט הרוק?

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ואולי רעה זמנית היא, מחלה חולפת. רק הלשון יצאה לתרבות רעה, אך הגיון העם עודנו צלול ורוחו בקרבו נכון. הפה נעשה מופקר, אך הלב ישר וטוב כשהיה. הלב היהודי עמד בנסיונות רבים ולא הכזיב. בוודאי לא יכזיב גם הפעם. אך מי יתן ויקום בינינו יועץ פלא ומגיד מישרים לקרוא בקול גדול ובוטח: פה פטפטן, הרף! לשון רעה, העצרי! שמש הלב הנדיב, הופע וזרח!

יש יראי שמים חרדים ויש אפיקורסים חרדים. הללו חסידים שוטים לאמונה והללו חסידים שוטים לכפירה, לאכזבה, ליאוש. כביכול עומדים ומתפללים שיתרחם עליהם מי שיתרחם וימשיך על נפשותיהם שפע עליון של דכדוך ודכאון. יש להם כלות הנפש למצב של כלו כל הקצין.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ראיתם לפלוני: כל פעם שמתקשרים ענני־קדרות מסביב מיד פניו שוחקות ועיניו מאירות וכל תנועה והעויה שלו אומרת: האח, חמותי, ראיתי אור! טוב לי משום שרע לי, משום שרע לכל. כל זמן שאין לבחינת וימש חושך שליטה על הכל אין הוא מרגיש כל טעם ואינו חש שום ממש בחיים. החושך, מבינים אתם, הוא דבר שבעין, ממששים אותו בידים. אך האור הזרוע מה? הוא מעין צעיף דק וזך, כמעט איננו.

בדקתי ומצאתי, שהקשה בפורעניות היא הנצחנוּת. שטן הנצחנות פעמים מרקד לא רק בין אדם לחברו; גם בין אדם לעצמו, בין אדם למשא־נפשו ותקות־חייו. נצחן כזה, מאחר שהוא פעם חזה שחורות התנבא רעות, שוב אינו מוכן לוותר בשום פנים ואופן על השואה שלא תקום ולא תהיה. מה שייך? הוא הרי ראה באיצטגינותו, עשה חשבון כך וכך, מנה את הנימוקים וגמר בסברה, ואתם באים ומבטלים בהבל פיכם את כל הנחותיו הבדוקות והוכחותיו המפורשות? משל לרופא תקיף בדעתו שחרץ פסק־מות על פלוני החולה ובא אותו פלוני ונתעקש וחי לו דווקא ברחבות ובבטחון בשביל לעשות פלסתר את בטחון חכמתו. ואם הצרה חס ושלום באמת באה, הרי בוודאי מגיעה שעתו של הנצחן לפרסם את צהלתו: רואים אתם, את אשר יגורתי בא. אמרתי לכם מראש. כל רז לא היה סתום לי.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ועד שהגיעה שעת נצחונם המלא של הרואים אותות שחורים מראש הם כביכול קוראים לשואה כי תחיש את פעמיה ואל תתמהמה לבוא. הם שורקים לה בקרקור רע רע. אף שלא מדעת זורעים דאגות ומגבירים מבוכות, עומדים על המשמר שלא יתלכדו ניצוצות לשלהבת תקוה, חס ושלום שמא יבוא מי לחמם את הלבבות ולעודד את הרוחות, או, בלשונם, לזרוע אשליות. אמנם, הם משחירים הכל, אבל לפי דבריהם באים הם להבהיר, לפקוח עינים, ללמד את הבריות פכחון. הם שיכורי היאוש רואים את עצמם אבירי הפכחון. מסתמא הם שכורי פכחון.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

אל תהיה בטוח, שאין בטחון באדם: ומוטב לך להיות מקטני־אמונה לגבי אבדן האמונה. רואה אני בך, שאתה עלול להישבע בהן־צדק שאין צדק. ומכיוון ששגור בפיך מה לי לשקר, אל תאמר בהחלטיות כזו, שהאמת נעדרת. ולמה כל כך נתרתחת בפולמוס עם חברך, שהביא לפניך את דעתו, שהמידות לא ירדו עד כדי דרגה זו, שאתה מניח אותה. דומה היית אותה שעה לאדם המוכן לירד לחיי חברו.

־־־־־־־־־־־־־־־־־

עשה לך השקפת־עולם אם כהיכל מרוּוח לטייל בו ארוכות וקצרות, ואם כאוהל קטן להתייחד בו עם נפשך ואם כארץ הגולה הפתוחה והרחבה לחבק בה נפש כל חי להבין לכל מערכי הרוח ויצרי לב אנוש, ואל תעשה אותה צרה כבית־כלא לעצמך ולא סוללה גבוהה לזרוק מעליה חצים ללבות אחרים ולקלוע אבנים ביריבים או בעוברי־אורח סתם. ולעולם הוי מהסס שמא עולמך אינו בנוי אבני־גזית. אלא אבני־בוהו, או כי גגו מצופה תוהו. קצת היסוס לרפואה נחוצה בכל השקפת־־עולם. טיפה של שמא היא באמת סגולה כנגד היהירות.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

הברי ברי לך, ושמא לזולתך. הודאי בנפשך והספק לשם אהבת הבריות.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

רצונך לדעת: מפני מה פלוני פניו החוירו לפתע וכל מראהו נעשה כשל יתום עלוב? זעזוע זה ירד עליו לאחר שאני אמרתי לו שאיני מסכים לדעתו, כי דורנו הוא דור יתום. “אבל הרי תודה לי מכל מקום, שאין בדורנו איש ראוי שהשכינה תשרה עליו, שאין רוח הקודש מצויה ביניניו, שאין בנו אנשי נשמה יתירה ובעלי שאר־רוח” – ביקש והתחנן לפני. אמרתי לו: אף בכך איני מודה לך. דור דור ורוח קדשו. כיוון ששמע כך, נזדעזע ממש עד שהחווירו פניו.

־־־־־־־־־־־־־־־־־

משולה אמת לסכין: היא מסוכנת בידי שוטים. ראשית אמת יראת הבטוי, זהירות בלשון, חכמת הניסוח. אמת פרועה דומה לשקר. ואין האמת יכולה לצאת ערומה ממלבושי־כבוד. יש עליה רבב של פניה וטובת־הנאה, היא פסולה. אמת בבלואות – או שמקורה אינו טהור או שהיא פרי רוגז עצבים. נאה לאמת צורה נאה. ואם לאו גילוי הלב שבה נהפך לעקשות־לב, ויותר ממה שיש בה טוהר־רוח יש בה גסות־רוח. אמת צריכה סגנון. ואילולא אני חושש מפני פירוש דברים שלא כהלכה הייתי אומר שאף הטעם הטוב הוא תנאי לאמת. כל המדבר אמת באופן הצורם את האוזן מוציא עליה שם רע ומבזתה על הבריות. צא וראה, כל שאינו מזוּייף, אינו צורם את האוזן. הצעקה, הבכי, הוידוּי, כיוון שחותמם אמת אין הנפש סולדת מהם לעולם. ואולי האמת מותרת רק אם היא בגדר צעקה, בכי או וידוּי.

־־־־־־־־־־־־־־־־־

לא כל המייגעים את הקהל בעצות טובות, שמשיאים לו, עמלים באמת עם הציבור, ולא כל הבוחשים בקדירת הרבים מעורים דווקא בתוכם. אדרבא, מדרך התרוודים, שאינם צמודים כלל אצל הקדירה אף אינם מתבשלים בתוכה, אלא עולים ויורדים בה, מכאן שהם תלושים. התרווד מידבק, אבל אינו מחובר. מסתמא נדבק משהו גם לתרווד, אבל דבר אינו מתחבר אליו. שמא תאמר: מאחר שהוא בוחש הריהו מעמיק. אך זו לא. המעמיקים הרבה אין שעתם פנויה לבחוש.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

רבים אינם עושים חיל בחיים לא משום שאינם מוכשרים לנחול נצחונות, אלא על שום שאינם מסוגלים לעמוד במפלות. כשלון כל־שהוא גורם להם חולשת־הדעת ורפיון־ידים. אך אין לך נצחון אפילו בידי רבי ההצלחה, שאינו כרוך במנין של מפלות. לא רק צדיק שבע יפול וקם, ואף הגבור כך. איזהו גבור הכובש גם את יצר הנצחון. ואיזהו גבור, היונק רוח גבורה וגדלות המוחין אף מכשלונותיו.

רבים אינם עושים חיל בחיים לא משום שאינם מוכשרים לנחול נצחונות, אלא על שום שאינם מסוגלים לעמוד במפלות. כשלון כל־שהוא גורם להם חולשת־הדעת ורפיון־ידים. אך אין לך נצחון אפילו בידי רבי ההצלחה, שאינו כרוך במנין של מפלות. לא רק צדיק שבע יפול וקם, ואף הגבור כך. איזהו גבור הכובש גם את יצר הנצחון. ואיזהו גבור, היונק רוח גבורה וגדלות המוחין אף מכשלונותיו.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

בין המלחמה הקרה למלחמה החמה יש, כנראה, שלב־ביניים, פושר, ששני הצדדים באים בהתקפת שלום ומארגנים תנועות השלום. בדורנו כבר שימשה תנועת השלום כמה פעמים אות מבשר לסיומה של תקופה קרה ולנצנוצה של התקופה החמה. האם חס ושלום מעין חוקיות חברתית פועלת כאן? סמוך לחשכת הדמים מתלקחים מוקדי הפיוס.

־־־־־־־־־־־־־־־־

שמעתי מפי ליצני הדור בישובנו פירוש חדש למתח חלוּצי. בימינו הוא נאמר על גאיונים במדינה, הדורכים על האדמה ברגל גאוה, מותחים עצמם ומתחלצים כלפי מעלה וזוקפים את קומתם כפי שיעור דרגתם הגבוהה. ואגב נמצאים נשכרים, שפטורים להסתכל בצורת אדם הנצרך להם במשרדם או בצורת חבר ברחוב המבקש לברכם בשלום. הזהרו בליצני הדור. מיום שנשתבשו דרכי האמת בין הבריות ניטלה הרצינות מן הרצינים וניתנה לחומדי־לצון.

־־־־־־־־־־־־־

כשחרבה הארץ יסד ר' יוחנן בן זכאי את יבנה. בחורבן הארץ כך, עכשיו בשעת בנינה, לא כל שכן שאנו חייבים להקים לא רק יבנה אחת, כי אם כמה וכמה מצודות לרוח כתריס, כסגולה, כאזהרה.

־־־־־־־־־־־־־־

כלום לא די לאדם, כלום רשאי הוא, להיות שלם עם נפשו, טהור ונאצל במעשיו, ובזכות כך להיות פרוש מן הציבור ומובדל מן המאבק על ערכין של הכלל בחינת את נפשי הצלתי? ויתכן שאין השאלה בניסוחה זה הולמת כל עיקר את זמננו, שאין בו עוד אפשרות להתייחד בדל“ת אמות. אפשר שגם בתקופות קודמות לא היו ולא נבראו דל”ת אמות ליחיד אלא משל היו. מכל מקום בזמננו המסוער בודאי אין עוד מציאות לרשות היחיד המסוּייגה כל צרכה. הלך לעולמו אוהל תם, תא הבודד נפרץ. נעקרו כל ערי המקלט. אי אפשר עוד להיאחז בקרנות המזבח של הגאולה האישית. סוּפה גדולה שורקת בעולם, רעמים וברקים. אף בארזים נופלה האש. דומה, כבר נגנזוּ כל החמרים, שנבנתה מהם תיבת נח. מבול שוטף בא, נח, אין לך עוד מחבוא. ואין זו שאלה אם כדאי ואם מותר, אלא אם אפשר. אי אפשר.

־־־־־־־־־־־־־־

ונניח לא ים סוער וזועף, כי אם אגַם של מי־מנוחות. תינוקות גדולים, רעים, שובבים וגם זידונים משתכשכים על גדות האגם ומדליחים את המים, זורקים לשם כל סחי וקיא, פסולת ומפל, ומלכלכים ומדליחים. ואתה, יחיד־חמוּדות, תסייג לך כאן בתוך הלכלוך הזורם דל"ת אמות של טהרה ותהיה שלם עם נפשך, זך וטהור?

־־־־־־־־־־־־־־־

כבוד האנשים הגדולים במקומם מונח. הם בוודאי מביאים ברכה לעולם, אם כי לא תמיד הנאה מהם לעולם. ובלבד שיהיו גדולים ממש, כלומר, לא רק גדולים בכשרונות, כי אם גם מצויינים במידות טובות ובכשרון הטוב שבכשרונות לפעול טוב ולרפא מחלות הגוף או הנפש. ומאחר שכל אדם מסוגל לרפא מי שהוא, לתקן משהו, לעמוד בפרץ איזה שהוא, להיות מועיל היאך שהוא, אין שום אדם שאין לו מקום. וכיוצא בכך אין דור יתום, כשם שאין ציבור עני מבעלי־נפש. בכלל אין סכנה לעולם מהתמעטות האנשים הגדולים. יכול העולם להתקיים ביושר ובכבוד, בשמחה ובנחת, אפילו יהיו בו רק בינונים. ציבור של בינונים מוכשר לסדר את כל עסקיו החיוניים על הצד הטוב ביותר הן בגשמיות והן ברוחניות, הן בהויות העולם הזה והן בתורה ובמעשים טובים. כלום התרבות נישאת רק על כנפי נשרים? היא כל עיקרה פרי עמלם של נמלים. הבינונים יסוד המשפחה האנושית. הגאונים הם על הרוב אנשי־הפקר, שאינם בכיבוד אב ואם ולא בכיבוד עם ומסורה. ולא זו הצרה שאין אנשים גדולים, אלא זו שהקטנים פעמים מעמידים פני גדולים.

־־־־־־־־־־־־־־־

על הרוב קובלים ואומרים, שהענינים הגיעו לנקודת־קפאון. אך יותר מכך יש להצטער, שהענינים מגיעים פעמים לנקודת תסיסה שאינה פוסקת. מנקודת הקפאון זזים סוף־סוף בכוחות משותפים ובחיבור של הרצונות הטובים. אבל יש נקודת־תסיסה, שאין להימלט עוד ממנה. האנשים זזים והיא זזה עמהם. היא תוססת ומתסיסה. הרי זה בדומה לחיי משפחה או לחיי ישוב הנעשים כמצולה רותחת, שאינה רוצה לשוב מזעפה, אלא אם כן יגישו לה קרבן ממבחר הבנים.

־־־־־־־־־־־־־־־־

כל האניות העוברות ארחות ימים מרחוק מרהיבות עינינו. הוד חזיוני, השפוך עליהן, מושך את לבנו למרחקים ולנעלמות. ולא כן אניה זו, שבצל קורתה אנו יושבים. סר מאתה חן הקסם, פנה ממנה הוד המרחקים, פג אף למראה עינים זיו הנעלם שבה. אין היא בסך הכל אלא בית־קרשים. תינח כל זמן שהבית שוקט ועושה את דרכו במי־מנוחות. אבל מה הדין כשהוא נישא בסערה, חג ונע ומשליך את יושביו על דבשת הסערה? הה, לאן אזלו קסמיך בית־מגורים בקרב המים העזים? לא עוד מקרה־עונג את לנו אניה טלטלנית, כי אם בית כף הקלע. כולך, חולין, אניה סוערת ולא רוחמה. חולין, פעמים כולך סחי וקי במחילה. כן, אני שיט נע ונד, נסתלקה מעליך שכינת החן והיופי. אבל דווקא בשעה סוערת זו את מפלסת את נתיבך ומסיעה אותנו היושבים בך למחוז חפצנו. אניה סוערה את כעת, מדינת ישראל. תמיד היית שרתי במדינות, כלומר, שרת על המדינה, חלמת עליה, חזית אותה במעטה רך ומעודן של הרומנטיקה. אבל כעת אנו נותנים בך, אניתנו, דרך במים עזים. נהיה נא עזים מן המים, דוהרים־דולקים מן האש, נשחה ונעבורה ונגיע. נעלה ונגיע.

כ“ד בחשון תשי”ב.

ד

מרכה, טיפּחה, אתנחתה. לא כך אלא כך הוא הסדר: אתנחתה, מרכה, טיפחה. בראשית היה הניגון ונשמת הניגון היא האתנחתה. מרכה וטיפּחה הן טעמים המחברים ומשרתים במקרא, אך האתנח משמש בחזקת המפסיק הגדול, סוף פסוק. כל סוף נעוץ בתחילתו. האתנח הוא ראש וראשון, טעם ראשי במקרא וטוב־טעם החיים. הוא מקור החיים. קדמה מנוחה לתנועה. התנועה היא הדרך; המנוחה – המטרה; התנועה – פיזור; המנוחה כינוס וריכוז; התנועה – ספירה; המנוחה – סיכום החשבון. אשרי העם יודעי תנועה; שבעתיים אשרי העם היודעים לנטוע במרוצת השטף איי מנוחה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

במנוחה מתבטלים מן המלאכה ולא מן התורה, כי המנוחה עצמה תורה שלימה היא. אין לערבב כלל בטלה במנוחה. המתבטל אומר לעצמו: שב ואל תעשה, שב ואל תחשוב, שב ואל תרגיש. גל רודף גל. חוליות רבות בתוך שרשרת גדולה של לא־כלום. אך המנוחה היא רק בגדר שב ואַל תעשה, ואילו המוח והרגשות אינם שובתים כלל. אדרבה, הם נעשים כמעיינות המתגברים. המנוחה כרוכה על הרוב בשמחה – וזו בוודאי שוקקת חיים ופעולת הנפש. הבטלה מרבה עצבות, מתשת כוחו של השכל ועושה את האדם ככלי ריק. השקוע בה ימים הרבה עלול לרדת ממעלתו של שותף לדרגה של כלי. ולפי שהטבע אינו סובל ריקניוּת סופו של הולך־בטל לספוג לתוכו הרבה חיים זרים, להתפרנס מן ההפקר. שוב אינו נותן, אלא רק מקבל שפע. הוא חי כמקבל.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

רבים מתגאים בחיי התרבות של זמננו, הזורמים אלינו בצינורות רבים, קרובים ורחוקים. התרבות שופעת אלינו מעל הבד, במשדרים מן הקיר, ברמקולים ובשחרחוקים. אין אדם צריך לעשות כלום. הוא רק נותן אזניו ומזריקים לתוכו טפּין־טפּין או מזרימים לתוכו דליים של חכמה ודעת. אחרים מפטמים את כרסו בתורה ודעת. אחרים מפטמים את כרסו בדברי־הסברה שוים לכל נפש, שמים לתוך פיו ביצים קלופות. אין הוא פועל כלל, אלא נפעל, אין הוא פולט כלום, אלא קולט. ממילא אינו בורר ואינו מנפה. שוב אין הוא מחוייב אפילו לעכל. זכה ומלאכתו בעיון־מחשבה נעשית על ידי אחרים. הנפעל ואינו פועל צובר מרץ המעיק עליו. נמצא שמתעייפים הרבה מן הבטלה. יש בטלה ממושכת, שהיא עבודת־פרך.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

הרדיו הוא כלי מחזיק בטלה לרבים. האדם מתרגל על ידיו להיות שומע חפשי תמיד. אינו צריך לחדש כלום מדעתו ולהתעמק במחשבתו. הוא רק שומע, שומע. הוא שומע פּזמונים רעים ותסכיתים גרועים. הוא שומע הרצאות חטופות שקוראים להן מדע לעם והשכלה לכל. הוא לומד תורה על רגל אחת ובאוזן אחת, במחצית־שעה אחת הוא שומע תקצירים על החקלאות, על כוכבי השמים, על הדרמה במאה הי"ח ועל פלוני שקיבל פרס־נובל. בין ג’אַז לפרקי באַך ובאֶטהובן יש הפסקה של רגע כמימרא. בליל, דייסה. כורך יקר בזולל. בילול וחילול.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

אפילו הרדיו נותן לנו לא שיעורים מרוכזים ומזורזים, אבקות של תורה ומדע, אלא מלמדנו פרקים של ממש, אין בכוחו להמציא לשומעיו אלא תחליפים, שרבים מהם שכרם יוצא בהפסדם. אין לומדים אלא מפי מורה חי, או מן הספר שאותיותיו מחכימות. המורה משמיע דברו בקול חי. פניו מסבירות; כל תנועה והעויה שלו משמשות פירוש נוסף. לתלמיד יש שהות לבחון את הדברים, לקרבם להשגתו, להביע עליהם היסוס והתנגדות, לבקש תוספת־הסבר. כל העושה לו רב קונה את התורה. השומע תורה מפי המוכני המזדקר מן הקיר אינו קונה ולא כלום. הוא חוטף פירור זה או אחר, אבל אין לו שהות לעכלו. אין הוא רואה פנים, לא תנועה והעויה. אי־שם הולך לו קול זר הנותן עצמו לכל ואינו מדבר אל שום איש במיוחד. עיקרו של הרעיון נשמט מאזניו הטרודות בלי הרף לקלוט. הלומד תורה מן הכלי מוציא מים מן הסלע. היתה לנו תרבות של כיס, והנה ניתנה לנו תרבות של קיר.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

כמה משונה כלי זה המשדר ממש מתוך קרן השפע תורה וחכמה, על מה מרצים חכמי המשדר? אבל על מה אינם מרצים? על הכל. על המדע ועל האמנות ועל הספרות, על חפירות ועל תגליות והמצאות. על יחסי־עמים ועל קשרי־מדינות, על כלכלה, על כלכלה, על כלכלה. הכל בקצה המזלג. והאדם שומע, שומע. מדמה הוא שפותחים לפניו כל שערי החכמה. אינו מדמה כלל. הוא סתם משוטט בין הערוגות, מלקק מכל נושא ככלבלב קטן מצלחת החלב. כלומר, כאן לא צלחת, אלא ים הגדול. משוטטים הבריות בזמננו בין הנושאים הזורמים מן הקיר כסקרנים בטלים בירידים, התוקעים את חטמם כאן ושם, ממששים כל סחורה, נותנים את מבטיהם בכל עגלה עוברת, שואלים כביכול למחירים, לא על מנת לקנות דבר־מה, אלא סתם ככה, להיות מעורבים עם הבריות העוסקים במשא ובמתן. ביריד הרדיו אין קונים כלום, אם כי מוכרים הכל.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

עיקרה של שמיעה הקשבה, כוונת הלב. אין לומדים תורה אגב סריגת פוזמקאות ועשיה ברקמה. אין מאזינים כהלכה לסימפוניה אגב פעולת נקיון במטאטא או טיפול בקדירה על האש. אומרים שפּרות נותנות חלבן בשפע בהשפעת הנגינה. אבל בשעת החליבה אי אפשר לרכז את הנפש על עולם הניגון. אנו נוטים לשטחיוּת בדיוק כמו לעצלות, ולא כדאי להרגילנו במידת השטחיות ולעשותה שיטה. הרדיו מטפח תרבות השטחיות. כביכול בא הוא לחנך מן הקל אל הכבד, אך הוא מחנך מן הקל אל הקלוקל, מן השטחיות אל התיפלות.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

דוברי המשדרים לוקים לא פחות מן השומעים. העומד על הדוכן בקרב קהל שומעיו יש לו אימת הציבור. רגש הבושה משמש לו בלם, המאזינים החיים הניצבים לפניו משרים עליו מרוחם ומעוררים בו את המצפון להיות לבו עם פיו ובטחון־אמונתו עם סברתו ותוכו כברו ויושר כוונתו כפי ניסוּחי מליו וּפסוקיו. המגע החי עם העינים הצופיות ועם הלבבות הדופקים והאזנים הלטושות פותח את מוחו ולבו וּמעורר את מחשבתו להיות כמעין המתגבר. הוא בא ללמד ונמצא למד, להשפיע והוא מושפע, להעשיר אחרים ויוצא עשיר מכפי שבא. הרב והתלמידים נמצאים נשכרים. אך הדיבור לתוך המשדר כולו הפסד, הדובר תוקע, כביכול, לתוך בור ריק. מליו קצובות ומשפטיו פסוקים, אבל חיוּת אין בהם. אין קול הנביעה נשמע מתוכם, אין שמחת היצירה בדיבור, הקול קר. אף הלב קר מסתמא, כי הקול והלב מחממים זה את זה. בלי חיוּת ושמחה אין השפעה, כל הענין יוצא לבטלה כמעט. אפשר יפה מכשיר מת זה לתעמולה ולא להסברה, אין הוא מקרב אלא מרחק, אינו מעשיר אלא מרושש. ניטל כל התריס בפני השקר, גניבת הדעת ואחוזת העינים. אין בפני מי להתבייש – וממילא אין בושה. אין מדברים במשדר אלא מדקלמים, ואם מעמידים קול לוחשני, אינטימי כביכול, יש פה מלבד גניבת הדעת גם גניבת האוזן.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

על הראשונות אנו מצטערים וכבר נתבשרנו על פורענות חדשה. לא רק שח־רחוק, גם ראי־רחוק, טלויזיה בלעז, יפול בקרוב בחלקנו. לא די שבשח־רחוק אנו שומעים קולות רחוקים, מעכשיו גם נראה את הקולות הרחוקים. ובמיוחד נראה את הפרצופים גם מרחוק. תחילה התישו בנו את השכל הפועל, מעכשיו נהיה לוקים גם בכוח הדמיון, מאחר שלא נצטרך עוד לשתפו בשום דבר. נוכל לשמוע ולראות הכל. ואולי ברבות הימים אף למשש הכל בידינו, אפילו מה שאינו נתון לנו ושאין כל סברה שתהיה לנו שליטה כל שהיא עליו, אלא סתם למשש לשם מישוש, היינו, בטלה לעינים, בטלה לאזנים וגם לידים. כל כך הרבה חיים מדומים נקבל בשפע מידי הכלי, שלא נדע עוד טעם חיים אמתיים. המוכני יוציא אותנו ידי חובת־חיים בכל. הגולם יתקע בשופר; הגולם יהיה שואב המים ונושא היין. לא אותנו ישקה, כי אם הוא ישתה ואנו נאמר אחריו אמן. כל העולם יהיה גולם.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

בזכות הראי־רחוק, שיכוננו לנו, לפי השמועה, במהרה בקרוב בארצנו הקטנה, לא נהיה צופים כלל בפנים חדשות של אישי המעלה הפועלים בעולם הגדול, אלא שוב ושוב יתפּעם בנו הלב משמחה למראה פני העדה וּבחירי האומה שלנו. לפני מתן הראי הרחוק רק את קולותיהם שמענו תכופות, לאחרי כן אותם עצמם נראה תמיד במחזה, אדם מישראל אוכל את פּתו, שותה מכוסו, תופר את בגדו, מבשל את סעודתו, ועיניו צופות ומסתכלות בנכבדי העדה, רואה אותם באכילתם, בשתיתם, בהילוכם, בהרמת אגודלם ובהורדת אגרופם לדפיקה על שולחן הנואמים, בשיעולם ובחיוכם. לא עוד ירים איש את עיניו כלפי מרום, לא יביט אל האדמה, אל האילן, למעוף הצפּרים ולמרוצת הגלים, אלא יביט בצמרת, בצמרת, של ארצו, כמובן. לפי שעה אין כוחה של עין מגדלת זו להקיף הרבה יותר מתחום־שבת של כמה פרסאות, אבל בתוך התחום הצר תהיה ה“עין” משוטטת בלי הרף. ושוב לא יהיה קהל בני מולדתנו רעב וצמא ולהוט למקררים, אלא למכשירי ראי־רחוק. ויהיה שוק שחור לראי־רחוק; ומבריחי־מכס לזה הענין; ושתדלנות אצל קרובים עשירים רחוקים בזה הענין. העם ירדוף אחרי זנב הלטאה של נחת־רוח, שכל עיקרה אינה אלא נחת־עין.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

אגב, איזה ביטוי מרענן את הלב ומחמם את הנפש; צמרת! צמרת המדינה, צמרת המפלגה, צמרת וצמרת. כל כך נתרווח הביטוי הנחמד צמרת עד שאין אנו מרגישים עוד צמרמורת כשהוא נופל לתוך פּינו או לתוך אזנינו.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

בעקבות המשיח מתרבה החוצפּה ומשבאה המדינה לעולמנו נתרבו בעלי גאוה בתוכנו. לשעבר היינו אנשים אחים, מי עני ומי עשיר, מי חכם ומי לאו דווקא, מי איש חיל ורב־פּעלים ומי קצת בטלן במחילה, מי ותיק וּמיוחס מבני העליה השניה ומי מן העליות המלקושיות, היינו מה שהיינו, אבל יהודים היינו, לא תמימי־דעים כולנו אבל שווי־ערך בערך היינו כמעט כולנו. כל אחד היה מי שהוא ועשה מה שהוא. המדינה שינתה את כל המערכה וביטלה עיקרי ההערכה. מעכשיו יש לנו מלבד מעמדות של עניים ועשירים, חכמים וטפּשים, גם דרגות ושכבות ורבדים. ועל הכל אין עוד מעשים, אלא תפקידים, לא אישים, אלא בעלי־תפקידים. והתפקידים מתחלקים לפי עקוּדים, נקוּדים וברודים, כשם שהפקידים נבדלים לפי גבוהים, בינונים ונמוכים. וגבוהה מעל גבוהים היא הצמרת, הצמרת, הצמרת.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

אילולא מסמרות דרכם לילך ולהכאיב, כשנועצים אותם בבשר החי, ראוי היה לדפוק לתוך המוחות מלים כמסמרות: אַל תהיו בעלי־גאוה. אף נושאי דגל המדינה ברמה לא נאה להם לדבר ראמות ונשגבות. אשרי הדורכים בעוז אל המטרות, אך מצעדי־רהב יש בהם מן המגוחך. גינוני־מלכות בימינו הם בוודאי חוכא ואיטלולא. ומה אם פלוני נציג הוא, כלום אדם גדול הוא? לא כל הדוברים מטעם המדינה הם חכמי־מדינה. אין המדינה המצאה חדשה, צעקת האָפנה האחרונה. היא מעשה ישן־נושן. אף מעשה הרה סכנות גדולות. ואין היא אלא חולית ביניים בין הבית והעולם, כשם שהלאומיות היא תחנת־ביניים בין משפחת האדם למשפחות העמים. השלטון אינו תכלית לעצמה, כשם שאין הממשלה מטרה סופית. על החזון וכתתוּ חרבותם לאתים יש להוסיף: וכתתו⁸ מטה הנגידים או מקל החובלים למקל נועם של הסברה וידידות. כל תופש־שלטון צועד ומטפּס שלא ביודעים במעלות אל כסא העריץ. מן השכל ומן היושר, שכל היושבים על כסאות ידעו, כי כל ענין הכסא מוטב היה לו שלא נברא משנברא. מי יתן ויהיו כל האנשים גבירים ונגידים ושרים ונבחרים מטעם הציבור, כל אחד נושא כתר, או, להיפך, שיתבטלו כל הכתרים, ויהיו רק אנשים מהוגנים בעולם – וזה מספיק. השררה באיזו צורה שהיא צריכה לנהוג עצמה בחינת צורה חולפת, ואם לאו היא צרה גדולה, היא מוסד הכשרה ולא יותר. מדינת ישראל לא כל שכן שלא יהיה לה קיום, אלא אם כן תשמש מוסד מחנך להכשרת אנשים ישרים.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

שאלו את ירושלים בעבר הרחוק; זכרו את ציון בימים מקדם. מלכות יהודה ואפרים היתה תמיד נתונה בין המצרים; המזרח לחצה מכאן והמערב שלח בה את גייסותיו מכאן, לא רק מפני חטאינו גלינו מארצנו, כי אם גם מפני לחץ הגויים. נמלטנו על נפשנו לבבל, לאשור; הלכנו למסענו בארצות אירופה. טיילנו ארוכות וקצרות בין המזרח והמערב. טיילנים היינו על אפּנו ועל חמתנו. משא נפשנו לכונן לנו הפעם קיום לדורות ארוכים. שוב טיול כבד־צעד. אנו קוראים לו קיבוץ־גלויות. מן הראוי לנהוג ענוה, שוב מזרח ומערב שתוּ עלינו. מן התבונה היא להימנע מלשון מדברת גדולות ומהליכות מפוארות, בין הפטיש והסדן. וגאוה מניין?

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

תמצית דברי ימי ישראל היא מעשה באל קנא ונוקם, השומר על עמנו לילך בדרך הישר וּמדקדק עמו הרבה יותר מאשר עם עמים אחרים. כל מום קל לזולתנו הוא מוּם קשה לנו. חטאים שעמים אחרים יוצאים מהם בשן ועין ממיטים עלינו הרג ואבדון. ציבור יהודים לא יוכל לבנות ולהיבנות מתוך פירוד־לבבות וריכוז הון גדול בידי מעטים. ישוב ישראלי לא יראה און ויחריש; לא יעבור לסדר היום על פשעים חברתיים, על גניבות, גזילות ומעילות, הוא יתקומם על הפרת חוקים ויקדש מלחמה על רשע ועל כסל. טבע עם אינו משתנה. הננו כפי שהיינו בעבר הרחוק. לא נקום כקיבוץ בארצו בלי חוקי צדק ויושר ובלי תשובה למקור ישראל.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ואולי לא אשמנו, לא בגדנו בעצמיותנו, לא יצאנו כלל לתרבות רעה, אלא שהקוָן נכשל בהיסח הדעת ולא הזהיר בעוד מועד מפני התנגשות רכבות היצרים.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

היה לנו כלי מפואר, עשוי חרסינה יקרה, נתחייבנו על שמירתו מדורי־דורות, הנה, הנה, אנו מפוצצים אותו בידים. לא עוד נאמר לשבת עונג. תחת לחשוב עליה מחשבות ולטכס עצה לעשותה נאה לתעודתה גם בתנאי־זמננו ובתחומי־השגותינו אין אנו משגיחים כלל בה. עשויה היא להיות גם בימינו כלי מחזיק מנוחה ובית היוצר למלאכת המחשבת של השבתון. התירוץ הוא: נשתנו הזמנים! אבל כלום נשתנו גם סדרי הזמנים ואין שבוע אחד מכיל ששת ימי־חול, העומדים ומצפים ליום אחד מכובד מכל הימים? כלום נעשינו אנשי־מעשה ללא טיפה של אצילות? כלום אין מהומת התנועה בדורות האחרונים מחייבת יום של מנוחה שלימה כתשובת המשקל?

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

יש מוצאים טעם מחיה נפשות בטלטולים מתמידים, בריצות שאינן פוסקות, במהומה של נסיעות ותהלוכות, בכינוסים הנושאים בזרמם רבבות דווקא, בבריחה חוזרת ונשנית מדלת אמותיהם. דעתם היא שהישיבה בבית היא עונש ויום של התיחדות עם חוּגם המצומצם או עם בני־ביתם הוא בעיניהם יום של ביטול־חיים, של קפאון. נניח שהדין עמם. אבל אין טעם והגיון בשיגרא דלישנא שלהם, שהם זוכרים את יום השבת לקדשו לביקור אצל ידידים שבישובים רחוקים. כלום כל כך מרבים אנו לבקר אצל ידידים השרויים בקרבת־מקום? וכלום ביקור שכנים נפוץ כל כך? ושוב: ביקור־ידידים! ומפני מה מעטה כל כך הידידות? לא התנועה פוגעת, אלא הכפירה בעיקרון השבתון, טמטומו של חוש המנוחה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ואם פלוני נצטרף, כביכול, למנין עושי ההיסטוריה – מה רעש? מרת היסטוריה אינה כלל נערה צעירה, יפת־תואר וענוגה. אדרבה, היא במחילה מכבודה מטרוניתה זקנה וּבלה, שחצנית הרבה. היא דוּד רותח; היא סיר נפוּח; היא כדור המתגלגל ישר והפוך. רבים, גם לא טובים ולא גאוני־רוח, בחשוּ בסיר הזה. ידים רבות, וגם לא טהורות, גלגלו את הכדור הזה. אין כל טעם להתיהר. אין עושי ההיסטוריה משקיעים כוח, אמת וכשרון במידה יתירה, מזו המצויה אצל אנשם בינונים, המפרנסים את בני־ביתם ועוסקים בכל המלאכות הכשרות. על האנשים מן השורה עומד העולם, ולאו דווקא על הצמרת.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

הצמרת! איזו מלה מרעננת, מחיה נפשות. אדם פשוט מהו אומר: סוף הכבוד לבוא. ואולי אדם פשוט אינו אומר אפילו זאת, אינו אומר כלום, אלא עושה מה שמוטל עליו, אך רבים מאנשי הצמרת אומרים: בראשית בא הכבוד. התואר הוא כל האדם.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

אמר החכם: אין ישר מן הסולם העקום; אין מטומטם מן המחוּדד מכל צדדיו ואין שלם מן הלב השבור. אף אנו נאמר: אין כלי מחזיק תנועה פוריה כיום של מנוחה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

נוראות נפלאתי מחכמת הקדמונים לדובב בסמל רם המעלה רזי־עולם. הם שמו בגבהי־מרומים את היצור רב החידות, השואל הכל ואינו משיב דבר, ללמדנו יקר־סגולתה של השתיקה השופעת זהב. נתנו כבוד לתורה, קדשו את אותיות הכתב, העריצו שפתי־כהן ודבר הנביא, אף גרסו חכמות בחוץ תרונה, אך את השתיקה רוממו לעילא ולעילא ואת התהלה במלואה הגידו לדומיה. והיה אחד שאף לשמש בגבעון נתן צו: דום! כולם יחד ענו במקהלה לאמר: אין טוב לגוף מן השתיקה. קנאתי בקדמונים. לנו אין הכוח לפרוש, להיאלם דום; לנו אין אומץ הרוח להגיד בשפת התהלים: שובי נפשי למנוחיכי! אנו בעוונותינו הרבים מרבים במרכאות ובטפחות, אך כוח אין בנו לאתנחתה ממושכה.

ג' בכסלו תשי"ג.

ה

כל פעם שהעם צועק על סיר הבשר לא עליו בלבד הוא צועק ומתמרמר. עיקר מרירות־לבו באה לו מחמת מיעוט אמונה שיש לו ומתוך ריקניות שבנפשו. העם למוד־סבל, אבל רוצה הוא לדעת טעם לסבלו, מפני־מה עליו לחסר עצמו, על איזה מזבח נצטווה להקריב את הקרבן. העם משתוקק לבטחון־אמונה, לתורה שבלב, לחזון המאיר נתיבו. אם אלה לו הוא מוכן לקבל עליו יסורים באהבה. ולא עוד אלא שאומר “הודו” ו“אשרי” ומברך על הרעה כמו על הטובה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

אנו, שזכור לנו עדיין המון בית ישראל בתפוצות הגולה, הננו ממש משתאים ומשתוממים למראה פני רוב מנין הישראליים שלנו שפעמים עובר רעיון כצמרמורת, שמא בא איזה מכשף והחליף בפנינו את עם ישראל הנודע לנו מתמול שלשום. זכורים בוודאי לרבים, שהכירו את יוסף הגולה, כמה מרובים היו בכל תפוצות ישראל עניים־מרודים. לא אכלו לחם לבן כל ימות השבוע; לא טעמו כזית בשר, אלא משבת לשבת; דרו בבתי־חמר ובבקתות; התפרנסו בדוחק; אימתי זכה יהודי של כל ימות השנה למלבוש חדש? חנוונים ובעלי־מלאכה השתכרו לפת במלח. “גבירים” ואפילו אמידים במקצת היו כחצי תריסר בעיר וכל יתר התושבים עניים פשוטו כמשמעו. ובכל זאת איני זוכר אפילו מקצת ריטונים וריגונים וצעקות כגון אלו המנסרים כאן בישראל: וי, רעבים אנו, רעבים! יהודים היו נושאים את עניים בצנעה, אף בביישנות, היו מדברים עליו במלים חטופות ובלחש. וכנגד זה שרו זמירות בקול, למדו תורה והתפללו בשמחה ובדביקות. כיוון שהם שמחים בחלקם מצויים הרבה אנשים שפניהם שוחקות והם מלאים תקוה ובטחון ומתוך שמקבלים אשראי של שמחה מקופת “לכשירחיב”, דעתם בדוחה עליהם לאלתר. חסידים לא כל שכן שהם עליזים ומתרוננים תמיד. ומה נשתנו פני הדברים כאן במדינת ישראל? מניין התמורה הזאת בתפיסה היהודית, בהלך־רוחנו, אף בהגיוננו? כיוון שיום אחד יש קצת פחת בלחם או באיזה מיצרך אחר, מיד משתלטת בהלה, אנשים רצים דחופים ומפיצים שמועות, מנפחים מחסור, מגדילים תורים, כל הפנים לובשי פארור. איני יודע בדיוק פירושו של פארור, אבל נדמה לי שזוהי בערך צורת הפרצוף של רבים אצלנו. היו לנו יהודי־פאר, יודעי־סבל להתפאר – והנה יש לנו יהודי־פארור. מי החליף לנו את עם ישראל?

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

בבקשה שלא לערבב את הפרשיות. כל הטוען כנגד הצועקים “רעבים אנו” אינו חולק כלל על כך, שמצויים רבים, שאינם אוכלים לשבעה. לא כל שכן שאין הכרח לייחס לי כוונה של סניגוריה על הרשות, שהיא אמת וכל דרכי האספקה שלה נכונות הן, עד שאי־אפשר היה כלל לעשות יותר ממה שעשתה למחיה ולכלכלה. אך אין זה דיון על התזונה ועל האספקה, אלא על האדם הצועק, כלומר, על כלל הצועקים, המפריזים, עד כדי תעמולת־זוועה. כולנו מכירים הרבה צועקים, שאינם חוזים כלל מבשרם את הרעב. אדרבה, הם צועקים ביפה־קול של מי שלא טעם עדיין טעם רעב וכוחם במתניהם להנות את הבריות הן מגרונם והן מהונם. אפילו לא נוכל לקבוע כלל, שרוב הצועקים אינם רעבים, ברור בכל זאת לכל היושב בתוך עמו ומסתכל בדרכי הבריות, שרבים הם הצועקים שאינם רעבים. הם הפכו את הפסוק כל דכפין ייתי ויאכל וגורסים: כל האוכל לשובע ייתי ויצעק: אני חי חיי־כפן. יש כאן גם צעקה, שכל עיקרה באה להפחיד ולרפות את הידים. וכבר נתגבש חוג של רעבים שמלאכתו בכך להפגין רעב במדינה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

חבלי־משיח, לפי פירושם של חסידים, הם חבלים ממש, לקשירה, כי בעקבות המשיח יבוא רפיון־לבבות אין לשער ודכאון ישתלט על רבים. לא תהיה עצה אלא להתחבר יחד בחבלי אחוה לחזק איש את רעהו. ושוב היה מי שאמר על הכתוב: “ואף על פי שיתמהמה עם כל זאת אחכה לו”, קרי: לפי שיתמהמה. משיח שאינו מתמהמה אינו כדאי לחכות לו.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

על הכתוב ביעקב “והנה ה' נצב עליו” אומר המדרש (בבראשית רבה ס"ט). משל לתינוק ישן בעריסה והיו זבובים שוכנים עליו. כיוון שראתה מיניקתו ושחה עליו להניקו מיד ברחו הזבובים. הזבובים, בידוע, הם זבובים, גוי טורדן ולא־מפונק. כשרואים רך הנולד, שבשרו טוב, מיד טופלים עליו ומוצצים ממנו את החיות. אך הטבע ברחמיו הרבים זימן לכל רך הנולד משקה לבן משובב נפשו ואם רחמניה להיניקו. אהה, לא כל ישוב רך הנולד זוכה למינקת רחמניה לסוכך עליו מפני גוי קטן וטורדן זה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

כל זמן שאין דנים גונב־דעת כגונב־ממון ואין נפרעים מן הצבוע והחונף כממי שהוא גוזל את הרבים, אין כל בסיס למלכות הצדק בעולם. אף לאחר שייעקר הקנין הפרטי ולא יהיו עניים ועשירים, רעבים ושבעים, יהיו עוד תקיפים וחלשים, מכובדים על הצבור ומזולזלים בעיניו, רמי־מעלה ואנשי שפל המדרגה, מחליקי־לשון וישרי־שפה, מקבלי משרות ותארים מכאן, נדחים ומנודים מכאן, חונפים לדעת הקהל כנגד תמימי־דרך, שום שויון בנכסים אינו ערובה לשויון של אמת, ומה גם שרמאים זריזים נמצאים נשכרים אף בעודף־נכס גם במקום שהחוק מחייב חלוקה צודקת בכל חומר הדין. פירצה של עדיפות וזכות יתירה קיימת בכל מקום. אך מה ערך לעודף־נכס במקום שמעלים את החשיבות החברתית לערך ראשון במעלה? לא יהיו אילי הכסף ועתודי הממון, אבל יהיו אילי פריון העבודה ועתודי הנאמנות לקו, או עתודי לשון־חלקות, רמאים להתחבב על הציבור ולהתכבד על הבריות. כשם שאין רוב־ממון בא ביושר, כך רוב כבוד וכיבודים הם לרוב מעשה גניבה וגזילה. מיגיע־כפים כשר וישר אין מתעשרים אף לא בתארי־כבוד. הצבועים והחנפים נוטלים להם מנה אחת אפיים בכל. לא לעמלים במלאכה ובכל עבודה עושר ולא לעמלים הישרים עם הצבור, ובכל פעולה המזכה את הרבים, כבוד. בכוח תחבולות־מרמה וחריצות בלתי כשרה משיגים גם הרבה אהבת הצבור ותארים לרוב. כל זמן שאין החוק מעניש על שפתי־רמיה, על החנופה ועל ההתרפסות, על העמדת־פנים של אוהב העם או של רחמן ועניו, ועל רמאות של סבר פנים יפות, יהיה הצדק נלעג והאמת נעדרת.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

מלחמת הקיום נטושה לא רק על הלחם, כי אם גם על הידידות. כנגד יצר־הרע של נכסים קיים שטן מנוול לא פחות ממנו, המפתה את האדם לאגור לו בתחבולות־ערמה ידידים לרוב, להיות עשיר כקורח בידידים. אף הלהיטות אחרי ידידים בחינם – הרבה ידידים הם ממילא בחינם, שאין לשום אדם מלאי של אהבה גדול כדי לשלם להרבה ידידים – היא מין של טפילות, של פרנסה על חשבון הזולת. בכיס אחד לכולנו אין עוקרים אלא חלק מן הרע. אך חובה לחבר חוק אזרחי המחייב כל אחד לדבר גלויות, לצאת בפנים בהירים ושקופים, שאינם מחופים בדוק של צביעות וחנופה על מזימות שבלב. אף חובה לבטל את כל הדרגות והתארים, המציבים גבולות מלאכותיים בין האנשים. כל הלהוט אחרי התואר והאליפות, בין תואר המצביא בין אליפות באיזו פעולה רוחנית, או ציבורית, הוא רכושן. כלום מה נשתנה תואר ממוהר?

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

אהבת הבריות שבנו אינה צריכה לעוור את עינינו מלראות, שיש הרבה אחיזת־עינים בעולם. כנגד כל סוגי “אשרי” שאמרו חכמים פועל ומשפיע “אשרי” אחר, והוא אשרי משכיל אל כל, כלומר, היודע להתהלך עם כל הבריות ולצאת ידי חובת הכל, מכל מקום להעמיד פנים של דורש טוב לכל ומקורב לכל. שעתם של ישרי־לב ותמימי־דרך לא הגיעה עדיין בעולם; ואין הללו נקראים אחר כבוד להיות מן היושבים ראשונה. אדרבה, שמוּר להם מקומם מאחורי התנור בין הבטלנים. עוד דורות רבים יצטרכו להגיד תהילות דוד בן ישי כדי לראות לפחות בחזונם, שתמימים נוהלים חיים ואושר. כן, עדיין צריכים אנחנו להגיד “תהלים” כדי להשיג קצת נחמה על הענין הרע שתחת השמש.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

קורח נבלע באדמה, אבל בני קורח לא מתו. עצם הריב הקדמון בין משה ודתן ואבירם עודנו בצריך עיון. לא שמענו כהלכה את טענותיהם של יריבי משה. אם עיקר טענתם היתה כנגד הכהונה המתגדלת על העם וכנגד מתנות הכהונה הנפרזות, כדאי להטות להם אוזן. או שמא הם דווקא צפו אותות מראש וביקשו לגדל את העם לממלכת כהנים, שאין כלל הדיוטות. אם כך בוודאי נאה דרשו. ויתכן שדרישתם לעצמה היתה צודקת, אלא שהם נכשלו בניסוח, בטעמי־נגינה, במענה־לשון, בעודף־להט־וריתחה, כדרך שאומרים בעלי־נימוסין על פלוני הזועם, שאף על פי שלגופו של ענין הדין עמו, אבל צורת דיבורו אינה מתקבלת על הדעת. ולפי שאין צורתו של פלוני מהנה אותם הם מעבירים אותו מתביעתו הנכונה ומבטלים אף את שוועת הכאב שלו. דברי ימי קדם ערפל חתולתם ואין מאתנו יודע עד מה. והדברים קל וחומר. אם במעשים המתחוללים לעינינו הננו נבוכים על הרוב ומגששים כעיורים ואיננו יודעים מי מקופח ומי תוקפן, מי צועק על עוול ומי מבקש לחבל במדינה, לא כל שכן בדברי ימי העבר הרחוק. מכל מקום פרשת קורח סתומה לפנינו שאין אנו צריכים להתפעל הרבה מן העונש שנגזר על קורח ועדתו. לאו דווקא החייבים נענשים תמיד. האדמה פצתה את פיה ובלעה את קורח, אבל האדמה אינה פוסקת הלכות. תורה לא בשמים היא. ומן הסתם גם לא באדמה. נבלעו רק קורח ועדתו במדה שהיו בשר־ודם, אבל קורח ועדתו בעלי הטענה לא נבלעו ושמם לא כוסה במשאון. אדרבה זכה קורח ופרשה שלימה נכתבה על שמו בספר־הספרים, שכל הנזכר בו נכתב לחיי־עולמים. קורח הוא אדם שפתח את פיו בטענה כנגד אי־שויון בסולם המעלות החברתי. ופתחון־פה של אדם שקול בוודאי כנגד פתחון־פה של האדמה. חכמים רבים, ביניהם יראי־שמים, השלמים עם המסורה, הרהרו אחרי פרשת קורח. סח האר"י הקדוש, שלעתיד לבוא עוד יעיינו בדינם של קורח ועדתו. ואף סימן נתן לדבר: “צדיק כתמר יפרח” סופי תיבות הם קורח. ושמעתי שרבי של חסידים בן הדורות האחרונים חיבר ספר לצדד בזכותם של קורח, דתן ואבירם, נדב ואביהוא וכל יתר העבריינים שהוצאו מחוץ למחנה. דומה שבפרשה זו אין המצפון שקט.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

איזהו סופר? מצאתי על כך שתי תשובות המתקבלות על הדעת בפי שני רביים יודעי־חן. החוזה מלובלין עמד ופירש את המאמר אי ספרא לא סיפא כך. מי שיש לו בנשמתו הארה מן הספיר העליון הריהו שופע זיו וזוהר לאין־סוף. ואי סיפא, כלומר, מי שאיננו בחזקת מעין הנובע, אלא יש לו סוף, מכלל שאינו ספרא. ואילו הרבי מקוצק סבור כך: אי סיפא, כלומר, מי שסייף מפסיק ועומד בין מוחו ללבו אינו ספרא.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

גדולים חקרי־שירה. יש מצרף יחד כמה דברי־חולין והם כל כך שמחים על זימונם בצוותא, שכולם יחד אומרים שירה. ויש מגבב הרבה דברים שבפיוט ודלות של חול ופרוזה יבשה שורקת מתוכם. בכל תחומי העשיה, משמע, פעמים יש על יש בונה אין ואפס. אם הפיוט הוא שבת החיים, הרי אין שבת אלא תמצית ששת ימי המעשה, בסיסם ועטרתם היא, ואין יום אחד של שבת שלא קדמו לו ששת ימי חול, רק במידה שמשקיעים חולין כשרים וחיי יום־יום של יושר במלאכת־מחשבת ראויה היא לשם זה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ועדיין ייתכן להעלות על הבמה במדינת ישראל מחזה, ששלמה המלך החכם מייצג בו את תפקיד השוטה השלומיאלי, הנלעג המועד, המשמש בידי מחברו מטעם של חוכה והיתלולה המוגש לקהל סקרנים משתעממים⁹. וכל מה שמקלקל שלמה חכם מטופש זה יבואו הברואים ההדיוטיים ויתקנו. לא כן? אכן, תגלית חדשה! החכמה היא עקרה ורק הפשטות, לא, תכלית הפשטות, כלומר, הגסות ירום הודה, היא עץ חיים וממנה כל זרע ברך. מה לנו בעלי־מוחין? בריונים רבי־יצרים יביאו לנו את הגאולה. דומה הדבר, שאנו כאן בישראל סובלים משפע של חכמים ובעלי־נימוסין ואיסתניסים ויפי־רוח וכל כיוצא בזה, ואין אנו חסרים אלא קורטוב עמהארציות לסגולה, קצת בריונות לרפואה, ברם, אם זו היא ההלכה של אותה אגדה, מה חידוש יש כאן? כבר הורו פוסקים אחרים: כל פעם שאני שומע המלה תרבות אני מוציא אקדח מכיסי. הכר נא את הבזיונת הזאת – של מי היא?

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

יש דברים גרועים שהם בגדר לא מעלה ולא מוריד, כגון שאוכלים לחם מיובש במקצת ופירות שאין בהם לחלוחיות או לובשים חליפה שאינה תפורה בדקדוק של הידור. ויש דברים, שאם אינם מעלים הריהם מורידים, מזיקים ומחבלים כגון שאוכלים ביצה מקולקלת, ועוגה מעובשת, בשר לא טרי, או נגיד גם זאת: מי שעל שולחנו עומד שעון מקולקל בהילוכו, מתקדם על הרוב או מפגר דרך כלל, הרי שעון כזה גרוע לאין ערוך משעון עומד או מחוסר־שעון כלל, כי זה שעון מבלבל, גונב־דעת ומתעה־לב. מי שאין לו שעון כל עיקר תופס את הזמן לפי אומדנה ועושה לו חלוקת השעות לפי איזה חוש משלו. הוא גופו נמצא מכוון כמו שעון. ואילו הנשען על שעון בלבלן חי תמיד בזמן שאינו אמת, הוא מעוטף סנוורים. מבחינה זו רצוני לומר, שאם גם נניח שיש ספרים לא חמימים ולא קרירים, שצורתם הבל ותכנם קש ואין בהם אלא קמח טחון ולא שום תורה. מילא, קמח פעמים אינו מזיק כלל. אך עתונות גרועה לא ייתכן כלל להכניסה בגדר של “אם לא יועיל לא יזיק”. עתונות גרועה היא¹⁰ פגע רע, סם המות לעם. כי העתונות היא דבר הכולל. יש בה בשר, ויש בה עוגות, היא דוגרת תמיד על ביצים של חדשות, והיא משמשת שעון הזמן. עתונות גרועה דוברת שקרים כל היום ומיום ליום היא מגבירה את שקריה. כי אמת של אתמול אינה נעשית חמץ היום, אך שקר של אתמול הוא היום גועל־נפש אף למרדפי שקרים וסנסציות. השקר מוכרח להיות טרי בכל יום. עתונות גרועה, כלומר, צהובה, מגדלת אנשים צהובים, מנודנדים, בהולים ולהוטים, שכורים תמיד מיין החדשות ומשוקרים בנפשם, תועי־לבב, המתקדמים תמיד או המפגרים דרך כלל, המפחדים תמיד להחמיץ משהו. זה רק עשר שנים שגשגה לנו עתונות צהובה בישראל וכבר הצמיחה שכבה צהובה של נאמני שקריה. אמת, הרימי את קולך!

י“ג בטבת תשי”ב.

ו

אני אומר בתכלית הפשטות: העבר הוא הווה. בהן־צדקי: זו היא דעתי; לא, הרגשתי; לא, תוקף־אמוּנתי; לא, יסוד ושורש בהוייתי. העבר מהלך אחרי, אחריך, אחריו. הוא דופק מאחורי כתלנו. לא כי דופק בקרבנו. וכי מי אינו שומע דופק לבו, אם הוא שומע ומאזין? דופק הלב הוא בת־קולו של העבר. ולמה שמו עבר? כי הוא מהלך ועובר יחד אתנו, מלווה אותנו על כל צעד ושעל. גדולה מזו, על הרוב הוא מכוון את צעדינו ומנחנו בעקבות קודמינו. אתה מתמרמר, מוחה? טוען אתה: מה לי ולסבל המורשה? סבל זה קוּפה של זבל היא. אני מתחיל הכל מחדש, אני אב לעצמי; איני זקוק למורי־דרך; שרפתי מאחורי כל הגשרים. בי נפתחת תקופה חדשה. לכו לכם, רוחות־רפאים, ילדי התמול! – כן, התמרמר, קרא: בוּז לישן! פתח פיך וצעד בקולי־קולות: אני ציר הבאות, שגריר המחר, חוזה עשיתי עם הקידמה! אבל עד שפיך טורח על הצעקה רגליך מוליכות אותך מאליהן לקבר־אבות, לא, אל השולחן הערוך של האבות. צעק, צעק, בין כך וכך אתה סמוּך על שולחן אבותיך. הכל עובר, אך העבר חי וקיים. צעק, צעק. ומתוך הצעקה ניכר הדמיון המובהק שבינך לאביך. אף הוא בשעתו צעק כמוך, באותה נעימה עצמה: מה לי ולאבא שלי? הזקן שלי כבר עבר ובטל. אך אבא של אבא שלך לא עבר ובטל, אבא שלך גם כן לאו. אף אתה לא תעבור ותיבטל, כי אם תחיה בבנך. אין עבר, אלא הווה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

פשיטא שקיימים חילוקי־דעות בין הורים לבנים, אף כי הם על הרוב בחלקם מדוּמים ובחלקם מנופחים. מצוּיים הבדלי־השקפות. כל דור מטפס ועולה על כתפי קודמו להשקיף משם על עולם ומלואו. כיוון שדור בא גבוה מדור הולך בקומה אחת מופיע לעיניו נוף שונה מבעבר. אבל נוף אינו עיקר. הנוף הוא חזיון־ארעי. דור נבדל מדור רק בדברים שבארעי ולא במה שבקבע. אמנם, השקפת־עולם תופסת גם את הקבע. אך חילוקי־דעות הם בראש. ואילו צינור המורשה זורם ושופע באדם ומלואו משערות ראשו ועד צפרני רגליו. הראשים מחולקים, אבל רגלי הדורות צועדות באותו הקצב ובאותו הכיווּן בערך. רגליך, בני, עומדות על העבר. לך לאן שתלך, סוב ימינה, פנה שמאלה, תגיע לשורש נשמתך. מטרתו הסופית של כל אחד נעוּצה בנקוּדת־מוצאו.

־־־־־־־־־־־־־־־

האדמה שכבותיה מרוּבות. כלום רגליך דורכות על השכבה העליונה בלבד? אתה דורך על האדמה וּמלואה, על כל שכבותיה עד לתהומה. אל תשלה את עצמך לומר, שלכל היותר הנך מעורה כחוליה בחוּליה שקדמה לך ושאתה מוכן לצרף למנין רק את אבא שלך ולא גם את אבי אביך. אל תנהוג משוא־פנים. או שאתה נותן יד לכל הדורות או שאתה עושה גם את אביך בטל ומבוטל בעיניך. אין עבר דק, אלא כפול ומכופל. אין עבר קטן, כשם שאין הר קטן. שתי חוליות אינן מהוות שרשרת. עבר במשמע כלל החוּליות. ולא שחוליה גוררת את חברתה, אלא השרשרת כולה הולכת אחריך.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

אומר אב לבנו: האדם עץ השדה. לפי קליפותיו או טבעותיו של העץ מכירים את מנין שנותיו. אף אתה, בני, לפי קליפותיך הסמויות מן העין, שאין המנין חל עליהן, הנך בן מאה, בן אלף, בן אלפים שנה. שנינו בני אלפי שנים. אין אתה צעיר ממני אלא בארבע או בחמש שמיטות בערך, ומה הן כמה שמיטות לעומת אלפי שנים? שנינו, בני, זקנים מאד או צעירים הרבה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

המחבר כותב בסיום ספרו “תם ונשלם”, אבל הספר מתחיל את חייו זה עכשיו. עם כל קורא חדש יוצא הספר כביכול לאור חדש. אילו פה לחיבור היה אומר: אני כותב את עצמי במוחו של כל קורא וכל מעיין דף אחרי דף. המנגינה שנכתבה בתויה כאילו לא יצאה עדיין לאור העולם. המנגן המפיק מתוך התוים את הצלילים אם אינו בחזקת שותף ליצירה הריהו על כל פנים בגדר מיילדה. ואולי היא באה לגמר לידתה רק באזני השומע. ועדיין לא הגיעה לידי גמר, שהרי כל מנגינה עוברת גלגולים לאין שיעור כפי אין־שיעור־מאזיניה. התמונה לובשת צורות ההולמות את מושגיהם של הצופים בה. אין שום יצירה נגמרת. כך אין עבר גמור. הזמן הוא יצירתנו. כל דור צר את צורת העבר על פי דרכו וקורא בספר העבר לפי פסקי־טעמים משלו. לא רק התמול הוא אבי היום, אף היום הוא אב לתמול, הלובש פנים חדשות באספקלריה של היום. הזכרון אינו משפּך, אלא מסננת. הוא פולט הרבה ממה שקלט. המשתייר אינו רק תמצית מה שהיה, מציאות מוקטנת, אלא בריאה חדשה, מציאות מעובּדת. העבר הוא בבואה של יחסנו אליו. מתוך יחס חם, חי, ער, אף הוא נעשה חם, חי, ער ומעשיר אותנו בחיים וכוח.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

קיצצנו את העבר, חתכנו חתיכה גדולה מסרט החיים שלנו. נתרוששנו הרבה. שמא תאמר: כנגד זה אפליג על כנפי דמיוני למרחקי העתיד, אהיה דרוך אל הקידמה, אחיה במלוא המתח את העתיד, ומה שהפסדתי מלאחורי אני נמצא נשכר מלפני. אף־על־פי־כן אתה יוצא בהפסד מצמצוּם העבר. לא הרי יחס חי לעבר ליחס מתוח לעתיד. העבר הוא זכרון; העתיד דמיון. טוב דמיון עם זכרון. זכרון מרוּבה מדמיון אינו משמש גורם של תקלה והרס. ואילו דמיון בלי זכרון משוּל לקטר ללא קרונות. קרונות מלאים ללא קטר יש בהם מועיל למקומם. קטר טס לעצמו את מי הוא זן ומפרנס? זכרון משמע שרשים, שהם צורך כוח הטיסה. בעמדנו על קרקע מוצק של העבר יכולים אנו להגביר מעוף ולהכפיל את המתח להתקדמות. הנופל יש לו להיכן ליפול ללא ריסוּק אברים.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

האוהבים תכנים חדשים ולהוטים אחרי הישגים חדשים, הנועזים הרבה, רוחשים חיבה יתירה לכלים ישנים, לדפוסי המסורה. אין ההיסטוריה נעשית בחלל ריק. אבל דווקא המתערטלים מכל ערכי העבר מכריזים ומודיעים על עצמם שהם יושבים על האבנים של ההסטוריה ועונדים לכל מעשה קטן שלהם, קטן כגולגולת של סיכה, כובע הסטורי. הסטוריה היא מכל מקום נחל הזורם בין שני חופים: התמול והמחר.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

סתם עבר חל על זמן. אבל הזמן אינו אלא המסגרת או הכלי. הדברים המתהווים והמעשים המתחוללים בזמן הם התמונה או התוכן. לעבר של זמן מקביל עבר של דברים ומעשים. יש עבר שהוא בגדר מישקע. עבר הנחקק בצלם האדם, נחרת בזכרונו, נחרט בעורו ובבשרו, נספג לתוך עצמותיו, נבלע לתוך דמו, משתקף במבטו, מנצנץ בעיניו העצובות או השוחקות, מהדד בקולו, נשמע כבת־קול בצעדיו, פועם במחשבתו, נותן אותותיו בנימוסיו, במזגו וברגשותיו. אמרת שהעבר אינו מענינך, כלום אמרת, שאתה אינו מענינך? במה הנך כופר בהתכחשך לעברך? שמא אתה כופר בקולך, בקלסתר־פניך, בבת־צחוקך, בטעמך, במזגך, שהוא עמוק מכל השקפותיך וסברותיך והכרזותיך המילוּליות?

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

“אבל פני לעתיד, שאיפתי לקידמה, רצוני הוא כוחי הפועל, מה לי מוסר־אבות, מה לי מורשה, מה לי אמונות שעברו ובטלוּ, מה לי דעות שקודמי ומחנכי נטעו בקרבי? האדם הולך בכיווּן פניו. ואני פני לקידמה”. יפה דרשת. אבל רק יפה. אמת גמורה אין כאן. אסור לסמוך יותר מדי¹¹ על הפנים, על מראה הפנים, על קבלת הפנים ועל כיווּן הפנים. הפנים הם חלון הראוה בדיוק ולא יותר. העבר אינו רק סכום דעות, השקפות ועיקרי־אמונה שנטעו בקרבך. הוא כל המאכלים של אבותיך, כל האהבות והשנאות, התענוגות והיסורים, התקוות והפחדים, שלהם. הוא אופף אותך כאויר. נניח שפניך מהלכים לשם ולא לכאן, לשמש ולא לצל, לאור ולא לחושך. אבל עברך סובב הולך מלפניך ומאחוריך, עמך ובקרבך. הוא שמש וצל בערבוּביה, אור וחושך יחד. אתה יונק אותו מלמטה כטל ושותה אותו מלמעלה כמטר, אין מנוס ממנו. טוב שתדע שאין מנוס ולא תנוס ממנו. אם לא תנוס ממנו אפשר תצליח להטיל במידת־מה את מרוּתך עליו. מתוך שתכתוב בשוליו פירוש ההולם את זמנך ותקיפו בחום לבך תיטול קצת עוקצין ממנו ותסגלו לצרכיך ולהשגותיך, תוציא את היקר מן הזולל שבו. אבל אם תברח ממנו הוא ירדוף אחריך וישיגך במבוכתך. אשיא לך עצה טובה: אם תברח מן העבר ותשים את פניך לעתיד ירדוף העבר אחריך וישיגך מערפך. מוטב תכוון גם אליו מפעם לפעם את פניך. אפילו הוא אויבך טוב לעמוד עמו פנים אל פנים. והוא אינו אויבך. אין העבר מלאך־חבלה ומזיק להכעיס. אין הוא אלא תובע חלק בהווה. אף העבר רוצה לחיות.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

אדם עומד על החוף ופניו לים הריהו רואה את החוף כראשית הים; ואילו כשפניו אל היבשה הריהו רואה את החוף כסוף היבשה. אף ההווה הוא חוף צר. תביט אל המחר, ההווה ראשיתו; תפנה פניך לאתמול, ההווה סופו. אך כלום יש אדם עומד כלפי הים תמיד? הפנים פונים פעמים לכאן ופעמים לכאן. המסתכל לאחוריו ואינו פוסק עלול להיהפך לנציב־מלח; המסתכל קדימה בלי הרף סופו להיות גליד־קרח, ללא רגש אנושי, ללא געגועים וקשרי־אהבה. המחר הוא חזיון. ולחזיון אין גוף. בלי גוף אין נשמה, מחר בלי אתמול, יבש, קר, ריק.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

כל מה שהתרחש פעם מתרחש והולך בלי הרף. אברהם, יצחק, יעקב, יציאת מצרים, משה, מתן־תורה, מלחמת אספרתקוס, מות סוקראַטס, המהפכה הצרפתית, גלוי אמריקה, מסע יהודה הלוי על הים, החרם על שפינוזה, חלוצים בישראל, אני מאשים של זולא, בריחת טולסטוי, יהודים מקדשי השם, כינורו של פאגניני, פרשת גאנדי, חכמתו של היינה, ילדות, אהבה ראשונה – כלום הדברים הללו הם בגדר עבר בלבד? כל מה שנחקק בצפורן השמיר של המקרים והמעשים על לוח דברי הימים ועל לוח לבו של כל יחיד אי אפשר לעקור. אפילו טעות הדפוס בלוח הזה שרירה ויציבה ושום מחק לא יעבירה מן העולם.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

כשם שנוף מולדתנו וטבע חמריה חקוּקים ביצורי־גיוונוּ ובמזגנו, כך מצולמים כל חיי הדורות בנשמותינו ושעון יובלות רבים מתקתק בקרבנו. צלם האדם הוא מעשה־משזר של צלמי כל אבותיו.

השנים, הימים, השעות, הרגעים, הם משבּרים וגלים. העבר – הים הגדול. גל יקום על גל ומשבר יתנקש במשבר. אך כלום יתכחש הגל לים לומר לו לא אבי אתה?

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

הפוסל את אביו את עצמו הוא פוסל. המוותר על הוריו מוותר על צאצאיו, שהרי הוא עתיד להיות מוותר על ידיהם. העושה את אביו שכול נעשה עקר. העוקר חוליה מלפניו הוא גופו רופף ומעורער, שאין לו עוד כוח לאחז את החוליה שלאחריו. כיבוד־אבות הוא כיבוד עצמנו.

יש לך יחס חם אל העבר, ממילא אתה מחיה אותו והוא נעשה אבר מן החי. ואילו בלי חום אין ריתוך והרכבה. הכל מתפורר. אומר אתה, שאין לך עסק בארכיולוגיה ואי אתה דורש אל המתים. אבל כלום שכחת, שיחס ארכיולוגי יתכן גם לגבי ההווה? מי שאינו חולק כבוד למתים עשוי לנהוג בוז ברוב הדברים החיוניים. שאינו אוהב טבע אינו מרגיש רוח־חיים בקמת השדה, ביפה־נוף, בעצי היער. שאינו יודע נגן ואין לו חוש להאזנה, אינו רואה כלי־זמר בחינת כלי־שרת של החיים. אם נבוא לבטל כל מה שהוא למעלה מהשגתנו שדות־פעולה רבים נראים לנו בטלים ומבוטלים והרבה מעשים מפסידים את ערכם החיוני. דברים המוטלים לעינינו, שאינם מעוררים בנו ענין, יורדים לדרגת תשמישי בית־עלמין. יחסנו אליהם הוא ארכיולוגי. הוי אומר: ארכולוגיה חלה גם על דברים שבהווה. היחס עושה הכל. הלב הפתוח לרחבי העולם ולמעשים המתחוללים בהווה, נפתח לרווחה גם לרחבי הזמן וכל הקורות בעבר נוגעות לו ומעסיקות אותו, הוא שותף לכל דברי הימים.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

אפשר להחריב מוסדות העבר, אבל אין חורבן לעבר עצמו. ואפילו מוסדות שנהרסו יש להם השארת הנפש בהריסותיהם. כותל־המערבי אינו כותל בודד. המקדש חרב, אך הקדשים קימים; המזבח נותץ, והאש בוערת בלבבות. אש התמיד כבתה, אך עשנה עוד עולה. העשן הוא האש. החיים הם הקטורת. ההווה מעשן את העבר מעשה מקטרת.

כ“ח שבט, תשי”ג.

ז

היינו עם של מראי־מקומות ועל ידי קיבוץ הגלויות אנו נעשים עם של מראה־מקום, אחד ולא רבים. כל שירצה לעמוד על טיבנו ולמצות את דיננו לא ילך עוד לשוטט אחרינו בכל תפוצותינו, כי אם ינעץ קנה־הצופים שלו כאן, בנקודת העליה, במקומנו המקובץ, ועל פי כך ישפוט אותנו לשבח או לגנאי, לכבוד או לבזיון. אפילו נגדל נשרים בכל שאריות הגולה וכאן נרבה עורבים יאמרו עלינו: הנה עם של עורבים. אפילו ארזים יקומו לנו בארצות נכריות וכאן נהיה אזובים, יצא עלינו שם של עם האזובים. “ויצא יעקב מבאר־שבע וילך חרנה ויפגע במקום”. אף אנו הגענו למקום, שמכאן הננו עשויים להיפגע. של הרגליך מעליך, הסר מעליך את כלי הגולה, כי המקום הזה הוא גבהו של עולם ישראל, מרום שיאנו, וכשמתגלגלים מעליו יורדים חלילה תהומה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

הקטיגור הראשון, שורש עמלק, פתח את דברי השטנה עלינו: ישנו עם מפוזר ומפורד. הקטיגור האחרון עשוי חס־ושלום לפתוח כך את דברי השמצה עלינו: ישנו עם מכונס ומפורד; עם שנתקבץ מכל גלויותיו כדי לעשות את ארצו קרעים־קרעים; ושכינס את הגופים כדי לפזר את הנשמות. אפילו בין שונאינו המובהקים היה מי שהמתיק את קטרוגו עלינו בגורם של נע ונד בנכר; אבל מי יהיה לנו מליץ־יושר כשנהיה עם נע ונד בארצו, גר־במולדתו, נכרי לנפשו?

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

מצוה עלינו להעמיק חקר ולהרבות עיון בפרשת המשיחיות, ולא רק משום תורה לשמה, אלא גם לפי שיש בפרשה זו הרבה סימנים ורמזים למעשי־ימינו. אף ראוי להוציא מלב רבים את הטעות, שתנועות משיחיות נולדות רק בחיק הדת והן צמודות לפי עצם מהותן לאמונה בנסים ונפלאות דווקא. החילוניות יש לה משיחים משלה, כשם שהכפירה יוצרת לה אמונות ודתות משלה. מהו משיח? מבשר הקץ. הוא אומר: כל אלפי השנים של דברי ימי האדם מלפנים היו שנות תוהו, שנות שעבוד, שנות חיפושים וגישושים, שנות אבדון וחירוק השנים. כיוון שבאתי אני באה גאולה לעולם. באה אתנחתה, באה השבת הגדולה, הגיעה אחרית הימים, סוף פסוק, ויכולו. וכאן הבן שואל: הימי¹² תמצא? הרי מכירים אנו את הנוהג שבעולם ואת דרך הטבע של האדם זה יובלות ודורות, היהפוך עולם את סדרו ואדם את טבעו בבת־אחת, בהרף עין של דור ועל רגל אחת של תקופה? משיח, אם הוא בעל־דברים, משיב על כך: כן, אני דיברתי ואני אעשה, אני בישרתי ואני אקיים. ואם אינו בעל־דברים, אלא בעל יד חזקה הריהו סותם בכוח ידו את הפיות השואלים ומקצץ ראשו של כל מי שאינו מאמין בקץ. כל משיח רוכב על הנס, ניזון מתוך המסתורין של המנהיג ויש לו עדת שליחים ומבשרים התוקעים לפניו בשופר.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

אין משיח אחד, אלא לעולם יש שנים לפחות, אחד בן יוסף ושני בן דוד: אחד נהרג, אבל האמת היא שמצויים הרבה יותר וכן נהרגים יותר משנים. על כל רבי של חסידים היו לוחשים ברמיזה, שהוא ניצוץ המשיח. יש מדמה עצמו משיח ויש מאמין בעצמו שהוא בא להביא את המשיח. ומן הסתם כל הפועל בשליחות המשיח מוחזק אצל עצמו משיח לשעת הצורך או בדיעבד, היינו, מועמד לכהונה רמה זו כשהמשיח ייהרג. תדע לך שבמחיצתו של המשיח מרבים בהריגות וכל מקורביו מחסלים זה את זה כדי להגיע במהרה בקרוב ככל האפשר אל הקץ. והוא עצמו, אם אינו נהרג, הרי הוא גואל יחידי ופועל יחידי. לפי שהוא יחיד ויש רק ראש יחיד יכול הראש היחיד להחליף את המצנפת ולהמיר את דתו, בין המרה אחת ובין כמה המרות ולשנות את טעמו מפעם לפעם, להביא לעולם עבדות כפולה ומכופלת ולהניח לה את השם גאולה ואין פוצה פה ומצפצף על החליפה ועל התמורה. בזמן שקוצצים ראשים שותקים הפיות. רק השופרות תוקעים.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

מבשרי המשיח דוחקים את הקץ, המשיח עצמו, בין הוא רוכב על ענן בין על חמור, רץ אל הקץ וקהל חסידיו רצים אחריו. מיום שהעולם קיים לא היה מעשה שהופיע גואל ולא נמצאו לו מיד קהל חסידים ודבקים הרצים אחריו ונושאים את שובלו. נושאים את השובל משום שיש שובל והשובל גדל והולך במידה שמתרבים נושאיו, כי שובל המשיח הוא קהל עדת מאמיניו. ויש להבדיל הבדלה ניצחת בין קהל מבשריו ומחצצריו ומשמיעי תהילתו לבין קהל חסידיו התמימים נושאי שובלו. בין מבשרים מצויים רבים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס או על מנת לבוא במקומו תחת להביאו. דבקי המשיח באמת ובתמים הם שמרבים את כבודו וגדולתו בעולם והם שמגדילים ומאדירים את חבלי המשיח. מהם הברקים והרעמים, מהם דם ואש ותמרות־עשן, מהם כל הצער והצרות. התמימות נותנת כוח במשיח. היא ניצוץ הטהרה, האמת והאמונה, הגורמת את השריפות הגדולות. וזו היא נקודה חמורה בכבשוני הנפש האנושית. לכאורה ברוך מידבק בברוך. אבל מרובים תמימים, נפשות כשרות באמת, שאתה מוצא אותם תמיד במחיצתם של תועים ומתעים. אוהבי־שובל הם. הם להוטים להשתעבד לאדנות. פלוני לכאורה איש נלבב, טהור וישר, ויש לו נטיה תמיד לסיטרא אחרא.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

נתרבו בישראל הצועקים על המשבר המוסרי ועל קלקול המידות, ובין הצועקים מבחין אני רבים, שזה תמול ושלשום היו לועגים על בעלי המוסר, המבקשים לתקן את המידות על ידי הטפה והסברה. אבל השכל מחייב, שלאחר שנתרבו כל כך הצועקים הגיעה השעה להרהר שמא הצעקה עצמה היא אחד מסימני הקלקול. ממה נפשך: אם הכל צועקים ומתמרמרים על השחיתות והגזל מי כאן המשחית והגוזל? ואם רבים כל כך רוצים לתקן – אדרבה יתעסקו בתיקון ולא יהיה להם כלל פנאי לצעוק ולהתמרמר. בוודאי צריך לטאטא את הבית בכל יום, ואולי גם כמה פעמים ביום. אבל מה הדין שלא אחד בלבד נוטל מטאטא לידו ומכבד את הבית, אלא כל בני הבית יחד נוטלים מטאטאים ועוסקים במלאכת הכיבוד? הם מעבירים את הלכלוך ממקום למקום ומגבירים את האבק. חושבני שהכתוב בעמוס: “והמשכיל בעת ההיא ידום” מדבר בזמן שהכל מצעקים ומתמרמרים וכל מי ששמו שאוּל ומחפש אתון שלו הוא בנביאי הזעם. אותה שעה ידום המשכיל. ישב בדד וידום. מה יאמר ומה ידבר? מי ישמע לו? כשכל הפיות מדברים כל האזנים אטומות.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

בלק קרא לבלעם: “לכה ארה לי”. מה עשה בלעם? עלה למקום גבוה, כמה שנאמר: “מארץ צורים אראנו ומגבעות אשורנו”. ממקום גבוה אי־אפשר לקלל, כי אם לברך. כיוון שהשקיף על ישראל משם והקיף במבטו את כל המחנות אמר “מה טובו אהליך יעקב”. כשרואים מכל הצדדים תופסים לפעמים את הנקודה, את שורש הנשמה, את מקור החיים שבעם, את רוב מעלותיו הטובות. מה עשה בלק? אמר אל בלעם: “לך נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם אפס קצהו תראה וכולו לא תראה וקבנו לי “משם”. הכפיל הכתוב לשונו “אפס קצהו” ו”כולו לא תראה" ללמדך, שאם אין רואים מכל הצדדים, אלא מעיפים מבט מן הצד, מקרן־זוית, קל יותר להשפיל, להשמיץ, לקלל.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

תן דעתך ותראה, שהמדינה הביאה לעולמנו תוספת יבולים בשדה החנופה, אם כי גם לפניה לא היינו מתרשלים במלאכה נאה וקלה זו. ואין זו תוספת של כמות בלבד. גינוני העצמאות המדינית, הכרוכים בטקסים מרובים, המחייבים תנאים מסויימים, הצמיחו גידלו זן חדש של חנופה. לשעבר היינו מדברים חנופה, כעת אנו שרים ומנגנים, אף רוקדים, אותה. הניגון הוא העיקר. הקול נותן תבל בנעימה. אינו דומה, למשל, “עלינו לשבח” שאומרים אותו מפה לאוזן, פעם בשבת שמברכים ראש־חודש או בחגים ובמועדים של מסיבות ויובלות, ל“עלינו לשבח” שאומרים אותו בקול רם ובכל ימות החול. אינו דומה שיר מזמור והלל בפי יחיד על דעת עצמו לאותו שיר, שמשמיעים אותו בקול חוצב להבות על דעת הציבור כולו. ובוודאי שאין כל דמיון בין תהלות ותשבחות של אנשים פרטיים, התורמים ניב שפתים מתוך אהבת הבריות ולשם חיזוק החברה, מעשה מתנדבים, לבין הערצה מאורגנת על ידי המשרד לכוח־אדם, למשל, המגייס חנפנים במשטרים של רודנות. יש הרבה דרגות, מעלות ומורדות, בחנופה. ואנו רואים בחוש, שהמדינה העלתה אותנו כמה דרגות למעלה או הורידה אותנו כמה מעלות למטה, במלאכת החנופה. ועדיין אנו טירונים בענין זה. כל הסימנים מוכיחים שאנו עתידים להתפתח בכיווּן זה ואף לעשות חיל רב. כל ההתחלות קשות, אבל המשך יבוא. זהו ענין של הרגל ותרגילים. מצויים שדות רבים: שדה־חטים, שדה־דגן, שדה־ירקות, שדה המדע. ויש שדה שזורעים בו לשון־חלקות והוא מצמיח יבולים של חנופה, תחילה בצמצום ולאחר כך בשפע. לבסוף מגיעים לידי כך, שכל מי שאינו מתנדב או מתגייס בין החורשים והזורעים בזה השדה הריהו נחשב כמועל בנכסי הציבור וכבורח מן המערכה, בטלן האוכל ואינו עושה מחמאות לרבי השררה ולכל המקורבים להם ולמקורבי המקורבים.

־־־־־־־־־־־־־־־

שפה מתוקה היא יסוד החברה האנושית, ואולי אין כל טעם והגיון להתיצב כנגדה במערכה. אפשר להלחם עם הרוח, אפשר לכבוש כל יצר, אך כל אדם מתמוגג לשמועה טובה הנאמרת בשפת חלקות על ידי חברו על ערך רום מעלתו. אבל גם בעסקי־יצר יש לנהוג הבדלות של חן וצורה, טעם וקצב, הגזמה חמורה, יש תפירה עדינה ותפירה גסה, המבליטה כל חוט וחוט, עטיפה נעה ועטיפה משומשת וכעורה להחריד, וראש כל ההבדלות נעוץ בקו המבדיל בין על חשבון עצמו של הפרט לעל חשבון הכלל, הציבור או המדינה. וכאן טמון העוקץ של דבש החנופה הגנוז בכוורת המדינה. בחיים הפרטיים יכול הרוצה להדיר עצמו הנאה מן המותק הזה, אם כי דרושה גבורה שאינה מצויה לעמוד בנסיון. אף בחיים החברתיים לא כל הפושט ידו בהם מחוייב לשחות עם הזרם ולנענע ראשו על כל גל וגל באמן יהא שמיה רבא. אם כי החברה נוטרת ונוקמת לכל מי שאינו מקבל את נימוסיה. באין ברירה יכול אנין הנפש לפרוש מן החברה ולהיכנס לתוך מאורת הבדידות, ובלבד לקיים שמירות הלשון. אך מן המדינה אין פורשים וממנה אי אפשר להתרחק, אף אין רוצים בריחוק זה. אין מקום פנוי מן המדינה. היא בתוכנו. אנו אוהבים אותה בלב ונפש. היא חלום הדורות שלבש עור ובשר. היא חזוננו בהגשמתו אנו רוצים לשרת אותה. אבל יש רוצים לשרת אותה ולא לפניה, לא להשתחוות לצלמיה. לפיכך ראוי למדינה להיות אנינת הדעת ובעלת דעה רחבה. אף נאה לה לגזור צנע על יבול החנופה, לצמצם ככל האפשר בתוצרת זו, לא לעודד ביותר ולא לקרב הרבה את החנפנים. לא טוב לאזרח באקלים של חנופה, לא טוב גם למדינה, כשאוכלים אותה כעוגה מתוקה, כסוכריה. המדינה אינה חברה. אלא דבר־מה למעלה מן החברה, ואף למטה ממנה. למדינה יש מדים, מגפים, דרבונות, לשכות־מודיעין, מכשירי־פרסומין ותוקעים בשופרות לרוב, ואם ישתפו את כל צינורות הפרסומת של המדינה למקהלת מנגני “מי שברך” ו“הנותן תשועה” יזרום עלינו נחל איתן של זמירות ונטבע בים של מתיקות.

־־־־־־־־־־־־־־־

במדרש פרשת “וישב” נאמר על הכתוב “כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר חושב עליכם בית ישראל” שבטים היו עסוקים במכירת יוסף, יוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, יהודה עסוק ליקח לו אשה והקדוש ברוך הוא היה עוסק ובורא אורו של משיח.

לא הטרחתי את המדרש הזה אלא כדי לדלות ממנו קצת נטפי־נחומים ולמזגם לתוך כוס היגונים. שמא כך היא המידה לבריאת אורו של משיח, קלקול המידות, שוק שחור, גניבות בנמל, רהב ובזבוז, יהודים חותכים חוטי־טלפון¹³ לתלות עליהם כבסים, מבריחים הונם לחוץ לארץ, נלחמים עד חרמה במטבע של ישראל, ויש מוכרים את בן־פורת יוסף, חלום ציון, לזרים. ואף־על־פי־כן נוע ינוע גלגל תחיתנו. ואולי אותה שעה דווקא שפנינו משחירים מבזיון מן המעשים הרעים הנעשים תחת שמי ארץ ישראל יושב שר אומתנו ובורא אורו של משיח.

ט' בניסן תשי"ב.

ח

– אנא בכוח.

– מה רצונך לומר?

– רצוני לומר: אנא, דבר אלי בכוח. ולא מעשה בא־כוח.

– עדיין לא ירדתי לכוונתך.

– מתכוון אני לומר ש…מתגעגע אני על הימים הטובים ההם, שבני אדם היו נוהגים לבוא זה על זה בטענות ובתביעות שיסודן בכוח. היינו, בכוח התורה, בכוח השכל, בכוח האמת ובכוח היושר. לכאורה היו נשענים על כוח, אבל זה היה מין כוח שהוא רוח, כלומר, הניצוץ הרוחני המקיים את הגשמי, שבכוחו עושים את כל החיל. והיפוכו בבא כוח המקיים עצמו כביכול, כנציג של רשות מפשטת ולאמתו של דבר הוא נושא ונותן בשם האגרוף. לפיכך קשה ללא נשוא להקשיב לטענותיהם ולתביעותיהם של באי־כוח, הרחוקים ת"ק פרסה מן הרעיון הטהור ושואבים את רוב סמכותם מן התקיפות המוחשית העומדת מאחוריהם, מן הארגון, מן המוסד.

– ומה אנו נפסדים מן הנציגות הדוברת מטעם המוסד?

– ידידי, אנו נפסדים את העיקר, את הטעם, את הרעיון, את החיוניות עצמה. המדבר מטעם אינו מדבר בעדו. אף אינו שליח לזולתו, אלא עיקרו נעוץ בתוך הסתם ויונק מן הגזירה. הוא נציג ובא־כוח, אך כוח אין לו ללדת הגיון טהור משלו. לכן אני אומר: אנא בכוח.

־־־־־־־־־־־־־־־־

הגענו לידי כך:

שאין סבר פנים יפות מצוי אלא בעתונים המצויירים;

אין אתה רואה הבעה אנושית נדיבה אלא בפני הצופים בגן החיות;

אין מרוצים לעצמם ושמחים בחלקם אלא בקרב אלה שהצליחו להעקיף ולהגיע על ידי נס של קפיצת דרך לראש התור;

אין זוכה ללחיצת־יד חמה אלא מי שמוחזקים בו שהוא תייר;

אין משבחים אלא את תרבות הזר ואין משחקים על במה עברית בציון אלא בילדי נכרים;

אין מתעוררים עוד לרחם אחים מוכים ומושפלים מקרוב ומרחוק, לא על אחים אסירי־עוני ולא על אחים אסירי־ציון, הנמקים ללא דין ומשפט, אלא שופכים את כל המית המעיים ומרעישים גלי־גלים של מחאות על עוול שנעשה לאחד תושב בכרכי הים ועל מאסר־קצר־ימים, עד לבירור הדין, שנקנס על פלוני בן אי רחוק;

וזה השיר ירונן וירעוע בחוצות ערינו וכפרינו: מה טוב ומה נעים שבת לא־אחים גם יחד.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ואולי עוד יגיד המקונן לעתיד לבוא על המקרים בציון בימינו:

על נהרות ציון שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את חלום תקומתנו ורוע מראהו בהיעשותו. כי לא שאלונו קרובינו דברי שיר־ממקורנו, כי אם אמור אמרו: שירו לנו משירי כל גוי וגוי והעלו נא על במותינו חזיונות כל עמי הנכר.

איכה נשיר את שירת הנכר על אדמת ציון ואיכה תערב לנו זמורת זר. אם אשכחך חלום ציון החדשה תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרך גלות, אם לא אעלה את רוח ישראל הגאיונה והדוויה על ראש שמחתנו.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

לא־שיר

אויה מפולת!

אמרנו תמיד: בנו השמן ואנו הסולת.

אהה, הכל נהיה למאכולת.

הנאצלים ביעודים, החלומות הוורודים

נעשו נקודים וברודים.

הנגידים ברוח עניים מרודים.

אויה, נמוגו הזהרים,

תמול ריעים והיום צרים.

איכה עומם הזוהר הטוב.

חזיון החן התעופף כעוף.

רבה, הה, מה רבה המכולת,

הקבולת והמרכולת

והפסולת.

־־־־־־־־־־־־־־־־־

זה דברי תמיד: הבו גודל לזקני העדה! זה דברי תמיד: פנו דרך לצעירי הדור! חכמה בישישים; חן בפרחחים: הלכה כמלומדי־נסיון; אגדה כנערים; אמת החיים לתיישים; חיי האמת לגדיים. ראית גדולים וקטנים מתווכחים זה עם זה, דע לך שאלו ואלו דברי אלהים חיים. שני אוצרות לשר החיים. באחד נגנזו הכוח, הגבורה, ההעזה. האמונה והמעוף, ובשני טמונים הנסיון, התבונה, המתינות. החקירה, צלילות הדעת והעוה. משני האוצרות האלה ניזונים כוחות החיים. אין אוצר אחד נבנה מחורבנו של חברו, אלא הם משלימים ומאדירים זה את זה.

וכבר אמר בשעתו רבי אברהם אבן דאוּד, בן המאה האחת עשרה, בספרו “אמונה רמה” “נמצאו בזמננו מי שיעיין בחכמות מעט ואין בו כוח לאחוז בשתי ידיו שני נרות, בימינו נר־אמונתו ובשמאלו נר־חכמתו; כאשר ידלוק נר החכמה יכבה נר האמונה”. שני נרות, שני לפידים, שני דורות. דור מדור יאמץ. אבל חלילה לדור לפסוע על ראש דור קודמו. השולח יד באביו יד בנו תהיה בו בראשונה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־

איזה יצר רע ואפל מסית את האדם לכבות נרות דולקים;

לכבות נר נשמות האבות; לכבות נר נשמת האדם; לכבות נר השכל והתבונה; לכבות את כל הגחליליות של חן ורוך שהגיהו לנו במשך יובלות את המחשכים ביער הטורפים. איזה יצר איולת או רוח עועים מדיח דור בא להתנשא על דור הולך. היתנשא הפרי על העלה, העלה על הענף, הענף על העץ והעץ על מצבתו בו?

איזו רשעות קצרת־דעת לגעור באבות: לכו לכם אל בין הרפאים כי שם מקומכם!

אך פייטנים ממוצא יהודי נזדרזו ונקטו בשנת 1924 שפת הנאצים הבריונים מטמאי הקברים וכתבו באידיש של תחינות, ו“צאינה וראינה” לאמר: “פנו ולכו לכם”, פנו ולכו לכם, סבים, נוטפי היגון, נושאי הזקנים הנבעתים…

רדו לטמיון, רדו… פנו ולכו לכם, לכו… / ואנחנו הקוראים לכם עוד בשם סבים / וידוע נדע כי אין השם הולם אתכם משכבר, / כצלילים ראשונים של השמחות החדשות, / אנחנו הקוראים לכם עוד בשם סבים. / פנו ולכו לכן, עיניים נוטפות היגון".

טחנות הצדק טוחנות לאט, אך טחנות הנקמה פעמים פועלות כבזק. היד שכתבה את פסק המות על הסבים לא עוד תמשוך בעט.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

יריבתה של האמונה היא הכפירה או אי־האמונה ולא החקירה. השכל אינו כלל צד בפלוגתא זו. הבערות עשויה להזין את הכפירה לא פחות מן הדעת. מכל מקום השכל אינו לא תנא מסייע ולא תנא ופליג למסתורין, אין הוא יכול לא לאשר ולא להכחיש את הנסים והנפלאות. מבחינת מה אפשר לומר שהשכל נוטה לפי עצם טבעו להאמין בנסים. שהרי הוא עצמו מעשה נס. יכול היה לצמוח בעולם מין־אדם שכוחו רק בצפרניו או בקרניו, במלתעותיו או בשריריו. והנה ניתן לו שכל, הכולל בתוכו את כל הכוחות האלו יחד. אין השכל יכול לבוא על סיפוקו בפשט בלבד, כי הוא עצמו יש לו שליטה בדרוש וברמז ובסוד. משל השכל לנר. אילו ניתן פה לנר כלום יכול היה לכפור במציאותו של השמש. אדרבה, נר בעל־דיבור וממילא בר־דעת, מבין היה מדעתו שאף אורו ממקור השמש בא לו. נמצא, אף מפי הנר אפשר היה לגבות עדות על מציאותו של השמש. כך השכל בעצם מציאותו מכריז ומודיע על קיומו של הנאצל. החלק מבשר את השלם, התבונה מדברת על הנשגב מכל בינה. השכל הנאצל הוא שמשו של עולם; השכל האנושי ניצוץ מן השלהבת.

־־־־־־־־־־־־־־־־

אין אדם יכול להחזיק בכדור הארץ, אבל הוא יכול להחזיק בארבע אמות שהן שלו, הן בלבד שלו הן. ד' אמות הן בחזקת ידית של כל העולם. רק בהן יש לו יד, יש לו שם, יש לו תכלית ותמצית הכל. לפיכך כל האהבה לד' האמות, כל הדביקות והמסירות להן, כל הטעם והשמחה בהן. הקונה באמת, בלב ובנפש, את חלקתו הקטנה, קונה על ידיה עולם ומלואו. אבל כשאינו מקבל ברצון את רשות היחיד הקטנה שלו אינו יכול לקבל קנין בשום דבר. ואל ישיאך אדם לומר: צר לי ביתי. מי שצר לו בביתו, כל העולם אויב וצר לו. ואל יתפאר פלוני לומר: אני חובק בזרועותי את כל העולם. צרות הן הזרועות לחבק בהן אפילו מחוז דל, אפילו כפר קטן. המולדת היא האלף והתו. תמצא לומר שהמולדת היא רק אלף וממנה ואילך יש ב‘, ג’, ד', היינו כל האומות, כל הלשונות, כל התרבויות. אבל קודם כל עליך להיות באלף. מי שאינו באלף קל וחומר שאינו בבי“ת ובגימ”ל. אשר ליהדות הרי בוודאי שהיא כל עיקרה אלף־בית. היינו, תחילה אלף, תלמוד תורה, חינוך, נימוס, אמת, שכל. לאחר כך בי"ת. ולא דווקא אחוזת בית, אלא כלל האישים החונים בצל היהדות הם בית יעקב, בית ישראל.

־־־־־־־־־־־־־־־־

בעולם המעשה מרובים יותר אנשי ד' אמות מאשר בעולם הרוח. בעולם המעשה מבינים רבים, שאין לאדם אלא מה שהוא קונה בעמלו. השדה לחורשיו, הבית לבוניו, הכלי לעושיו, הכרך לנוטריו. אך בעולם הרוח מדמים רבים שכל התופס מרובה יש לו הרבה וכל המפזר עצמו ומשוטט לאין קץ חוסך דעת לרוב. פשיטא שהמשוטטים ברוח הם רועי־רוח. מדמים שמפליגים על פני מים רבים, ובאמת רק מלקקים טיפה מפה וטיפה משם. הנפש אינה מתמלאת. התוקע עצמו לתוך תרבות זרה ועשירה סבור בטעות שהוא נעשה שותף לה. אך כלום יש שותפות בהסכמת צד אחד בלבד? הזר והרחוק אינו רוצה כלל לקיים את זכותך על השותפות עמו. המתכחש לארבע אמותיו אינו נעשה שותף לנחלות גדולות, גרורים אינם שותפים.

בעולם הגשמי גדול חלקו של הישוב מן המדבר. אך בעולם הרוח תופסים המדבריות חלקים גדולים מן הישוב. בחיי הרוח גדול התוהו ואין קץ למבוכה לפי שבחיי הרוח אין אדם בא על סיפוקו בד' אמות שלו ואין שמח בחלקו. כל אחד משוטט למרחקים. סבור הוא שחג החכמה מתקדש אי שם רחוק, אי אז מלפנים, או אי אז באחרית הימים. הזנחת החלקה הקטנה ברוח היא מקור עוני נפשי ובערות לרבים. כל אחד תולה עצמו באילנות הגדולים, מתחמם לאור המאורות הגדולים, יוצק מים על יד בעלי־סמך. מכל מקום אין הוא בן־סמך לעצמו. עדיין לא נתפשטה הדעה הנכונה, שכשם שכל בני־אדם יש להם חלק באדמה המכלכלת את יושביה, כך כל האנשים יש להם זכות לחוות דעת. האמונה הטפלה באנשי השם ובחכמי המופת, כי להם ניתנה כל החכמה לנחלה, מדלדלת המוני בני־אדם. אחד מני אלף או רבבה מעיז לשמוע בקול שׂכלו ולהתברך ממקורו. בעולם הרוח עוד שריר ויציב המשטר הפיאודאַלי.

ב' בסיון תשי"ב.

ט

עיין בדברי ימי ישראל ותראה, שפועל בהם מעין חוק העקידה בהיפוכה, כי מפעם לפעם, בתמורת העתים, פורצים רשעי הבנים ומעלים מורשת האבות לעקידה; אף יש שהם יוצאים מסביב למוקד האש במחול־עועים ותוקעים בשופר גדול וברוב שצף־קצף: אין לנו חלק בעם ולא נחלה בתורתו! ויש שהם מבשרים בקול ענות נצחון: הקץ לאלוהיה של אומה זו. משיחה כבר מת וכל מורשתה עברה ובטלה מן העולם. תמצא לומר: נניח שכך הוא. זקנה אמנו, נס ליח גזענו, גלה כבודנו ויצא מאתנו כל הדרנו. וכבכן, מה השמחה הזאת על ראשכם ומה זה שאתם מלאים גדולה? תחת לשמוח אל גיל על מות אמכם, הלא להתאבל אתם צריכים ולהגיד “קדיש” עליה? התירוץ הוא: כל מי שאין לפניו קדוש בעמו אינו גם כן ב“קדיש”; שונא מסורת אומתו, אף בכיבוד אב ואם איננו. הששים ושמחים לכבות גחלת הלאום, אף זיק אנושי דועך בלבם. ועל מחוסרי רגש אנושי אין מקשים קושיות ממה שכתוב במסכת דרך־ארץ ובתורת המידות.

־־־־־־־־־־־־־־

שנים כתקונן בספר הדורות של עמנו מעטות היו. אפילו בימי־קדם, ימי החוסן הלאומי והמדיני, תכפו המשברים על גוף עמנו והיה משיר איברים איברים. “אין לנו חלק ונחלה באלהי ישראל” – היא דיברה עתיקת־יומין ולא ציץ חולני, שצמח לנו מתוך חשכת הגלות. מעין ריב־עולמים מנסר בין שר אומתנו לבין רבים מבניה, המביעים לה מיאון גמור. הללו אינם רוצים להיות לא יהודים, לא עברים, לא ישראלים. כל קרבת המשפחה לעדת ישראל אינה לפי רוחם. הם זורקים גט ואומרים לה “הרי את מגורשת” ודווקא לא בחשאי, כי אם בקולי־קולות, עושים חינגה והילולה בשעת יציאת נשמת עמם מתוכם, שמחים על ה“תשעה באב” ועורכים משתה־שמנים בליל “כל נדרי”. “המשיח מת והיהדות כבר הלכה לעולמה” הם שרים במקהלות. מזמור שיר? הלא קינה היא. אך הבכי על שבר העם והקינה על גורלו המר הם גלוייה של נפש עדינה, של רוח אצילה. עריקים ופורשים אינם בעידון ולא באצילות. שנואים עליהם חגי עמם ומועדיו. לא ידעו ולא יבינו חג מהו. רק את החגא ילבבו ויוקירו.

־־־־־־־־־־־־־־־

פרשת ה“חגא” של הפורשים מישראל עמוקה, והיא מחלחלת ויורדת לתחתיות האשפתות שבנפש, שנשתבשו לה מושגי־אנוש ונסתלפו עליה דרכי־עולמה. לכאורה כל הפורש והולך מעמו בעת צרה – אין פורשים מעם שקרנו רמה בגויים, אלא מזה שנתון בשפל המדריגה, עוזבים את המערכה על הרוב בעת צרה – דין הוא שילך לו בחשאי, יתגנב ויצא לו בקומה כפופה ובקצת בושת־פנים. אבל זהו רק צד אחד של הברירה. צד שני: לצאת ביד רמה וברגל גאוה וברעש גדול מעשה עז ומחוצף־פנים; לא רק לעזוב את המערכה, כי אם גם לחרף ולגדף אותה. ובאמת אין להבין כלל ספר תולדותינו בלי פרשת החרפות והגידופים החוזרת ונשנית בה כמעט מדור אל דור. החלק העוזב, האיבר הנושר, לא די להם בהסרת טבעת הקידושין מעל עצמם ובעזיבת ברית אבות; הם גם מזייפים את הטבעת ומרשיעים את הברית, מטילים שיקוצים בכור־מחצבתם ומעלילים על עמם. דייקו ראשונים בלשון וקראו לעוזבים בשם מרשיעי־ברית, ללמדך שמפירי הברית בישראל זה דרכם מאז ומעולם להטיל דופי בעמם, להרשיעהו בכל החטאים הרעים והפגמים הקשים. כבר המיתו את עמם בהבל פיהם והנה הם באים גם לרקוד על קברו; כבר דיכאו את כבודו לעפר, אך עוד ידם נטויה להשמיץ את שמו ולהשבית את זכרו, הם קוראים לחגא.

־־־־־־־־־־־־־־

תמה אני שאנחנו שוקדים תמיד להרים על נס את כוח החיים הפועם בנו בעוז ומקיימנו בעולם בתוך כל הצרה והמצוקה, ואיננו מדגישים במידה הנאותה את יצרי ההרס העצמי והאיבוד לדעת הפוקדים אותנו מפעם לפעם, ואולי אינם מרפים מאתנו בשום תקופה. בכל דור ודור יוצאת בת־קול ממעמקי לבבות רבים מישראל ואומרת: עם ישראל חי! ואין לך דור שאין בו חלקה דווּיה בבשר האומה, המרקיבה והולכת ומתסיסה מרי וחמת־זעם ותאוות־האבדון. הרבה יותר מרשעי כל הגויים הפליאו מרשיעי־ברית משלנו את מכותינו, כי למקום שפורשים פנימיים עומדים, אין פורצים מן החוץ יכולים להגיע. לקרוב־משפחה נהירים כל שבילי הסתר לחבלה; כוח־מחצו חזק יותר ועדותו השמצנית מהימנית יותר; חמת־זעמו ומשטימתו אין להם שיעור וגבול. וכלום לא מן הדין הוא לומר, כי חוק הוא בישראל ומשפט ביעקב, שכוחות האור והחושך, הקיום והאבדן, אהבה לחותם תכנית ישראל ושנאה עזה כמות לו, עושים קרב ללא הרף? בית־ישראל הוא אש; בית־ישראל ושנאה עזה כמות לו, עושים קרב ללא הרף? בית־ישראל הוא אש; בית־ישראל הוא קש; בני אברהם יצחק ויעקב ממריאים למרומי הטהרה והאצילות ובני אברהם יצחק ויעקב שקועים במ"ט שערי־שפלות; חן וחסד בנו ורקב ילין בעצמותינו. שני לוחות ניתנו לנו: לוחות הברית ולוחות מרשיעי־ברית. לא כך?

־־־־־־־־־־־־

שום צרה לא התרגשה על עמנו מקדמות ימיו ועד זמננו, שלא היתה בה יד בוגדים מישראל באמצע. וזו היא היד שנשתלחה בכל בתי־מקדשינו, מינילאוס כהן גדול הוא אבטיפוס לשוחרי־חורבן מבפנים. בין ראשוני המנצחים על גירוש היהודים מספרד היו מומרים מנוונים מזרע עמנו. מוקדי האינקביזיציה נעשו אולי רק ביד שאינם בני־ברית. אבל מוסדיה נערכו בהגיון יהודי. יהודים נטלו חלק ראוי להתבזות בכל הדיבות ועלילות הדמים, שטפלו על עם זה המוכן לפורעניות. יהודים התערבו בקהל הפורעים בעמם, מכל מקום הסיתו את אספסוף הבריונים לעשות פרעות. שריפת התלמוד אם לא באה מכוחם של בני־בליעל מישראל, הרי היא באה מכוח־כוחם. היאֶבסקציה האחרונה לא היתה כלל חידוש בתחומי ההויה הישראלית, מין דבר שלא היה לעולמים. היא היתה חדשה לפי שמה וישנה לפי תכנה. זהו זן כזה באוסם הישראלי, זן ישן־נושן. פרשת השואה הגדולה ביהדות אירופה אינה ניתנת כלל להיכתב בלי התוספות והמילואים של משתפי הפעולה משלנו, שאילולא הם המסייעים למרצחים היתה כמותה של שארית הפליטה גדולה בוודאי הרבה. וייתכן שאילוּלא סיועם הפעיל, לא היה הצורר מבצע אף מקצת מזממו הנתעב. יהודים נתנו יד, נתנו ראש, נתנו פה מלשין לכל משנאינו. כל פעם שגויים השמו את יעקב והחריבו את נוהו הם קיבלו הוראה והדרכה מבוגדינו מבפנים. שמא תאמר: רק בריונים שבהדיוטות, בורים ועמי הארצות חדלי־אישים מקרבנו, פסולת המין היהודי, ערב־רב, ללא כל ניצוץ יהודי, קמו על גזעם לגדע את שרשיו. בוא וראה: אף יד השרים היתה במעל. רבנים וכהנים גדולים, שועים וקועים ופני העדה, נטורי־קרתא ומשכילים נושאי דגל החופש ואחוות העמים, מיוחסים ותכשיטים, יהודים של כל ימות השנה ויהודי־שבת־קודש, כולם תרמו מתוך קהלם שונאי־ישראל, מבזי הצלם היהודי ועויני הקוממיות הישראלית. רבים מבני עמנו, שגלגלו את רחמיהם על עניים ואביונים בקהל כל הגויים, אשר ביקשו להפוך את הקערה הכלכלית או המדינית על פיה, כדי להרבות שויון ולקומם צדק בעולם, לא סלדו כלל מדם ישראל הנשפך, ובלבד שיהיה בשפך זה כדי למשוח את גלגלי המהפכה משאת נפשם. אין זאת אלא שדם ישראל היה בעיניהם בזיל הזול. דומה, לא היתה אפילו עדת־משומדים אחת, שלא הביטה בעין יפה על השמדת עם מכורתם, בגוף ובנפש, כאילו שמחה היא להם לאותם האיברים הנושרים מן הגוף, שיבוא הרקב בגוף כולו. מה פשר למשטימת־נקם זו באחים בני עם אחד? מניין רתיחת דמים זו באנשים מישראל, תאוות רציחה והשמדה זו? אנו עומדים כאן בשערי מסתורין של סחי, בתחומי המאַגיה השחורה, במבואי מלכות האשמדאי. השבת היא חותם תכנית של עמנו; אבל אולי נחבאה לה אי שם בקמטי־נפשנו איזו שבת שחורה, שבת של שדים. אנו מאמינים בני מאמינים באל־נקמות, אבל שמא יושב בחובנו לא רק אל מסתתר, כי אם גם שטן מסתתר, שטן־נקמות.

־־־־־־־־־־־־־־

כיוון שהיינו בגלות עשינו לנו הרגל לתלות בפיזורנו כל צרה ויגון ופגע רע ואף כל מום רע. על חשבון הגולה אנו זוקפים כל גיוון וניון בנו, כל כיב בגופנו וכל ריב בנפשנו, כל הפלגות והעקלקלות ברוחנו, כל שנאת־חינם ומדנים בין אחינו, כל מיאוס ויוצא־דופן בקרבנו. הגלות היא השעיר לעזאזל בכל. ובדומה לאותם המטיפים בגולה שהיו מסיימים כל דרשה ב“ובא לציון גואל”, כך אנחנו מתוך שהיינו, ועדיין הננו בטוחים, כי הישיבה בציון תפשט את כל עקמומיותינו ותטהר את לבנו ותכבס בנפשותינו כל כתם ותצרף את סיגינו ותזקק את מידותינו, הרינו גומרים גם כן כל פרק של קטגוריה על ישראל בפסוקי־נחמה מגאולתנו ופדות־נפשנו על אדמתנו. ואכן, זו היא נחמה פורתא, לפי שאין לנו נחמה אחרת. מי יתן ותבאנה עלינו כל הבשורות הטובות האלו ויתקיימו בנו כל היעודים, שמייחדים לארץ־ישראל הנבנית. ולואי שקיבוצנו כאן יהיה גם ליכודנו בלב ובנפש; שתיברא לנו כאן רוח חדשה, רוח של אחדות, שתשרה עלינו לפחות אחדות הלבבות גם באין אחדות הדעות. אבל אין זו מן התבונה להפוך את הגלות למעין סל המערכת של ההיסטוריה הישראלית ולעשותה לאם כל חטאת ולשורש כל מום רע בנו. ואם באמת הגלות היא אדמת המטעים של כל שחיתות המידות, אין גלות זו קשורה דווקא בפיזור על אדמות זרות. יש גלות גם בתוך הנשמה; וזו היא שכינתא בגלותא, ואם גלות פירושה ניוון, הרי מצויים ניוון ושלכת גם בטבע. מוצאים אנו עמים שהגיעו לידי התפוררות מתוך־תוכם אף לפני שנפגעו בשלימותם המדינית. הגלות היא תכונה ויצר; היא מחלה שבעצמות; היא ליקוי בעצמיות העם. אין הגלות מתרצת את כל הקושיות. היא אופי הטעון תיקון וריפוי. עד שאנו תולים את כל הקולר בפגעי הגולה שדבקו בנו, מוטב שנעמיק להסתכל בטבע עצמנו.

־־־־־־־־־־־־־־־

בהשתולל חוק העקידה ובצאת יצרי ההרס והאיבוד־לדעת לפעלם נופלות מפניהם הרבה מצודות, אף מצודת־ציון בכללן. תש כוחה של ארץ הבחירה, ציון לא תפדה, ירושלים לא תכונן, עטרת מלכות אינה עשויה כתריס, כוהן ומקדש אינם משמשים מגן ומחסה. כדרך שחבר בוגדים זה טוען אין לי חלק ונחלה באלהי ישראל או בעם ישראל, כך מכריזה ומודיעה עדת אנשי־בליעל זו: אין לנו חלק ונחלה בארץ־ישראל ובמולדתנו החדשה־הנושנה. אפילו הנולדים בציון והכתובים בספרה תולים עיניהם אל אשור, אל בבל, אל מצרים או אל כל מולדת שניה, קל וחומר המהגרים החדשים, אשר זה מקרוב באו, לא עלו אליה, כי אם ירדו לתוכה, וכלל לא נקלטו בה ברוחם, אם כי התפרקדו עליה בגופם, שאין כלל קליטה לגופים בלי דביקות הנשמות. וכדרך שהללו כתבו את פסוקי השמד על קרן־השור, כך עלולים הללו לחצוב קברים לציון בבתי שיר, או לחבר הספדים רבי־כמות־ואיכות, מלאים וגדושים למדנות ומראי־מקומות משבעים החכמות, על עם ישראל החי עדיין בדמיונו, החי ונאבק על קיומו, אבל לפי כל דיני המדע החקרני שלהם ראוי לו להיות שוכן־עפר. ראה, למשל, דברי גייגר בכתב־עתו, הנושא בתוכו סערת מלחמה בכלל ישראל. וזו לשונו: “ניתק החבל, שעד כה היה מחבר ומקשר את הקהלות, ורק למראית עין הן מחוברות. כוח־רצונו של הכלל תש”. תמה אני אם יש במענה־לשון זה בת־קול של צער ורחמים. מכל מקום, אם שמחה לאיד אין כאן, יש כאן קול ענות נצחון: הנה, כאשר ניבאתי כן הוא. העם הלך לעולמו. שוב אין היהודים גוי גדול, בנים לעם אחד. אין עוד עם ישראל חי. יהודי הממית את עמו בהבל פיו, שאינו אומר די ביציאתו מכלל ישראל, אלא גם מודיע את שנאתו הניצחת לעצם הקיום של כלל ישראל, אינו חזיון בלתי נפוץ, אף אינו חזיון שהזמנים האחרונים גרמוהו. ימיו כימי קיום עמנו. הוא אחד מחזיונות הטבע של ישראל. האם אין מקור הטבע הזה באיזה נסיוב סורר ומורה, הגנוז בנשמת ישראל? הכי אין מפכפך בנו איזה קילוח דק של דם־טריפה, הפורץ מתקופה לתקופה מתוך נבכי גוי קדוש, שוצף ומבעבע ומדליח ואינו נח מזעפו עד שעושה נקמות באומה דווּיה ומשוסה זו? שמא נגע קדמון הוא בביתנו הטעון ריפוי. האם לא מן הדין הוא כי נקדש עצרת רופאים להסתכל בשרשי הנגע?

כ“ט באלול תשי”ב

השואה מצפוֹן¹

אגיד מלים אחדות על הפרשה הנוראה, על השואה, שנפתחה עלינו מצפון.

רב יסד בבבל את ישיבת סוּרא, בית־הועד הראשון לתורה ולתעודה, המועדון הראשון בדברי־ימינו, שנתקיים שמונה מאות שנה בערך, היינו, פרק־זמן ארוך יותר מכפי אורך ימיהם של הרבה ממלכות ועמים, וראוי הוא, מובן מאליו, לכהן יושב־ראש הכבוד לכל מועדון של תלמידי־חכמים ואמנים שבכל דור ודור בישראל. בבית־מדרשו של רב נחרץ פסק־דין זה: כל הפוסל במומו פוסל.

יש במאמר זה כדי לפרש לפנינו הרבה סתומות בהויות העולם המדיני הזה, בכל פשעיו ומעשי תעתועיו, בכל פחדיו ומוראותיו, הן בתחומי ארצו והן בגבולות־חוץ, ובכלל זה בנכלים השטניים, שהוא חורש כעת על ישראל הנרדף בעמים.

ספק בעיני אם צריך לדרוש כמין חומר, כפי שעושים רוב פרשנים בעתונים. את המניעים לשינוי־ערכין, שנתחולל שם לגבי היהדות, הציונות והיהודים, שהללו רואים אותו כמתן־שוחד לערבים והללו כחיוך חנפני לעולם התחתון של הנאציזם, המשמש עד היום כוח חי ופועל בגרמניה רבתי, ואחרים מפענחים בו כוונות מדיניות אחרות. הענין הוא פשוט יותר ואף מחריד יותר. לא שינוי ערכין, כי אם פינוי ערכין, כאן. אין במשטר זה כל בלם מוסרי, פורקו מעליו כל הלאוין, הוא נתרוקן מכל רגש אנושי. אין הוא גורס כלל רגשות אנושיים. הוא מניח מלכתחילה שכל אדם הוא בחזקת רשע, בוגד, מרגל, חבלן מועד, מכור בגוף ובנפש, עלול להרעיל בארות, ולהרעיל חולים הנתונים לטיפולו, עלול לבצע כל הפשעים הנתעבים שבעולם. ולא עוד אלא סבור הוא, שכל העלול לחטוא הריהו חוטא ועומד והוא מורשע ממילא בדין, היינו, כל אדם, כל כּת, כל ציבור, כל עם חייבים מיתה מלכתחילה ומוחשדים הם לפי מושכל ראשון.

משטר זה המיוסד על “אני מאמין” זה שוב אין לו כל יסוד שלא לזקוף על חשבונו של כל פלוני, בין פלוני פרט בין פלוני ציבור, כל מום רע, כל פשע נתעב. הוא לא רק זוקף על חשבון, אלא תובע גם כן חשבון ועושה דין בכל מי שהכוח בידו ובכל שעה שיש לו צורך בקרבן! אין הוא זקוק כלל לנימוקי האשמה. הוא זקוק מפעם לפעם לנאשם. והוא בוחר לו את הנאשם לפי אילו נימוקים מחושבים ומתוכססים משלו. אל תחפשו אצלו טעמים של יושר, של הגיון, של הגינות, של הסתברות על הדעת לפחות. הוא מולך והמולך פועל בכשפים ובמסתורין. המופרך ביותר משמש תבלין טעים יותר לצרכי המגיה המדינית השחורה.

בזמנים שנפש היחיד שימשה חטיבה ראויה להתכבד היו כוהני המגיפה השחורה בוחרים להם קרבן יחיד וטופלים עלילת־דם על יחיד. על כת נפרדת. בזמננו אדם יחיד אינו נחשב כלום; הקצב הוא המוני. לכן טופלים עלילות־דם על אומה שלימה, על יהדות, על ציונות. המולך תובע קרבן־ציבור. רצח מיליונים והשמדת מיעוטים לאומיים הוא אצלו ענין של מה בכך.

רבותי, אַל נגמגם ואַל נדבר בחצי־פה. אין אנו מדינאים, השומרים כל־כך הרבה על לשונם עד שהם מאחרים לפעמים לשמור על הנפש. אמנות היא ראיה בהירה וביטוי גמור ובהיר וכל משמשיה חייבים להגדיר דברים בשמם. אימה זו המהלכת עלינו מצפון יש לה שם המפורש: רצח־עם, גינוסייד.

אהה, גם בשואה מהדורה א' אחרנו את המועד להתגונן, אף לא שקדנו להזעיק את דעת הקהל בעולם בעוד מועד. עם חכם ונבון הוא בעת צרה פעמים שוטה גמור. בכל גיהנום חי הוא כבגן־עדן של אשליות. כשבא הצורר הראשון, האשמדאי הבכור, והכריז והודיע בכל לשון שטנית על השמדת היהודים, אמרו פקחים שבינינו – ורוב יהודים פקחים הם – מכיוון שהוא צורח ונובח להשמידנו סימן הוא שלא יעמוד בדיבורו ולא יוציא את זממו. כל האומר אינו עושה. אך יש מי שעולה בערמת־נכליו על הראשון, אין הוא אומר, אבל הוא עושה. ולא עוד אלא שאומר את ההיפך ממה שעושה. כל מכה וחבורה, שהוא גורם לאחרים, מדביק לה תוית של סם־חיים, של רפואה.

זה משטר, שבו כל הדברים עומדים על ראשם והכל נתון בלהיפוך, מין עולם הפוך, שמדברים בו בלשון סגי־נהור ופועלים לפי כל חוקי איפכא־מסתברא. הצדיק הוא רשע והמלשין תכשיט גמור, רגש הוא פשע ובעד אכזריות וצביעות מעניקים פרסי לגיון הכבוד, כנגד השמדת היהדות וחורבן תרבותה ורצח נציגיה למעשה קיימת הלכה, ששנאת ישראל היא עבירה חמורה. שוב באים יהודים פקחים, הם מצויים בכל תפוצותינו, ומנינם גדול ביותר לבשתנו ולחרדתנו, בישראל, שעורם גס במחילה לגבי המעשים המשתוללים זה כמה שנים,שאין להם שם אלא “גינוסייד” רוחני, וכנגד זה הם רגישים מאד לגבי החוק הכתוב, האוסר, כביכול, אנטישמיות.

פיקחים שכמותכם! האנטישמיות אסורה לפי ה“שולחן ערוך” הכתוב של המשטר ההוא. הרי זו רעה איומה שבעתיים. אילו לפחות היתה שנאת ישראל גלויה, חוקית, מפורשת, המחבל הגלוי מכריח את הקרבן לעמוד על נפשו, לזעוק לעזרה, אף מעורר הוא את העולם החיצוני להחיש עזרה, להציל כל כמה שאפשר להציל. אך מה תחבולה כנגד “דבר באופל יהלך”, כנגד רציחה, שאין מפרשים אותה כלל בשמה, אנטישמיות שהיא בגדר חזיון ציבורי, יש לה שיעור ויש לה גידרה משלה, פעמים היא כפופה לכללות הגיוניים ורגשיים ולמעצורים מסויימים. אוי לנו שהגעו לידי כך, שאנו מסוגלים למצוא גם צד זכות לאנטישמיות ולומר שהיא פעמים אנושית ואין היא אלא מודיעה את שנאתה לפלוני בן פלוני, אבל אינה שוללת ממנו כלל אילו מעלות טובות וסגולות חיוביות שיש בו, אינה מבזה את צלמו האנושי. האנטישמיות, היא עצמה, משמשת אזעקה להגנת הקרבן. אבל באין אנטישמיות, כשבפירוש כתוב, ששנאת ישראל אסורה, הרי עלול צורר זה ללא שנאה, ללא חוק, בחשאי ואף בריש־גלי, לא מתוך עקרון אלא מתוך צורר זה ללא שנאה, ללא חוק, בחשאי ואף בריש־גלי, לא מתוך עקרון אלא מתוך שיטה, להשמיד חס ושלום ולאבד ולעקור מן השורש.

זו היא הפיקחות שלנו וזה שכרה. חרשים ועוורים הננו למוראות הזמן. אנו חיים זה כימי דור כחרשים־עוורים. לא רק המוני עמנו אינם מבינים באותות, אף חכמינו, סופרינו ואמנינו לא השכילו לנחש את הבאות, אף לא להבין את ההוות. כולנו פזורי־דעת ופזורי־נפש היינו, קהי־חושים. לא ראינו את הנולד. לא ראינו את הילד; לא ראינו את הנער. לא בנינו מצודת ציון כנגד הסיטרא אחרא, לא הקימונו מרכז לבבי. לא מרכז רוחני, לא מרכז נפשי, “אום אני חומה” של רגש, כנגד שטפון הכפירה באנושי וכנגד הרעל הדיאלקטי לנשמות. לא הדלקנו את האמנות כלפיד של יוהרה כנגד חשרת־השנאה, שהגיחה לעולם מן הצפון ופגעה קשה ביותר בשתילים הרכים שלנו, בפרחי־נעורינו.

אילולא היינו מפוזרים ומפורדים, מוטעים ומרושלים, זה כימי דור לא היינו דור אבות מחוסרי בנים רוחניים, הכיצד הוזנח כוחנו הרוחני המקורי וניתנה הגמוניה, כביכול לעדת תלושים, תועי־לב, פגומי־רגש, מעוטי־דעה, אוכלים משל אחרים ואינם עושים כלום לבית־נפשם, מחקים גרועים לאמני־לא־מופת זרים? ובמה נפרנס את התופעה המחפירה, שבא אחד, שרגשו האנושי אוּכל והוא עצמו אינו בוער. ונעשה פוסק ומורה הוראה לגדיים רכים שלנו? כטורף פרץ בין הגדיים. אין זה כוחו וגבורתו, אלא רפיוננו וקוצר־ראייתנו. לא עודדנו, לא טיפחנו לא השאנו משואות דגולות, לא הצגנו מטרות רמות, לא באנו בתביעות חזקות, לא הקימונו מגדל רמים לדור בא, לא האמנו, כנראה, בלב ונפש בעקרי־תורתנו, ולכן לא נאמנו. אך כלום אין אמנות משמעה אמת גדולה, רוח נסערה, אמונה רבה, עינים חודרות למעמקים, לבבות פועמים בתעצומות?

לא היינו חזקים, לפי שלא היינו צעירים כהלכה. אך אוי לנו שבנינו צעירים פחות אף מאתנו. תמה אני: מי גדל לנו דור־בנים כזה, שכל אחד מהם ראוי לתואר סבא? הם לועגים לנו ואומרים: הביטו בהללו כמה רגשניים הם; היסטריה פגעה בהם, בשל איזה משפט על כמה ברנשים, שנמצאו בוגדים ונענשו לפי החוק, הם מרעישים את העולם, הריאקציונרים הללו! פשיטא שהם בני־קידמה. כן, קדמניים הם. הם מתקדמים וכבר התקדמו והגיעו לפני ולפנים של הזקנה הבלה, אוי, מניין לנו בני־תשחורת זקנים כאלו? איככה נזרקו שערות־שיבה בנשמותיהם והם עוד פרחחים? שערותיהם המלבינות בדמי ימיהם מלבינות את פנינו. ואין אנו יודעים איזו שואה גדולה יותר, אם השואה המגיחה מן הצפון או השואה היושבת בקרבנו, שיש בינינו רבים, ואפילו היו רק מעטים נוראים הם כרבים, כן, יש בינינו רבים, העלולים לתת יד לרשע הצורר, המצדיקים כל דין שהוא עושה, העלולים להצדיק כל הדינים והמוראים. אילו מלוכדים היינו, היינו לא רק מובטחים יותר, אלא גם גאים ואמיצים יותר. אך על פיזורנו ברוח ובגשמיות חייבים כולנו ליתן את הדין.

מבית הועד הזה, מעל הדוכן הזה, נישא את קולנו בקריאה אל כל אמני ישראל: התאחדו, התלכדו, מעל לחילוקי הדעות תתגשר אחדות הלבבות. אלה אשר אתנו יהיו גם עמנו. בתוכנו, שבת אחים, להצטופף בתור הסופה, לחפש עצה, להאיר נתיבות, להבהיר את המוחות, לגדור פרצות, לבדד את החיצוניים, שהם תלושים ממילא, לחזק את הפוסחים על שתי הסעיפים ולהורות להם דרך תשובה למקור־ישראל ולמצודת־ציון.

אף זאת נעשה: נכנס את חברינו מכל אתר ואתר לאזעקה גדולה ולזעקה מרה אל מצפון העולם, ונשלח את קריאתנו אל אמני כל העמים, נציגי המצפון האנושי, ונאמר להם: תועבה גדולה נעשתה, עלילת־דם, שלא היתה משלה בקורות העמים, נטפלה על המוני ישראל. תואנה היא בידי כת צוררים לרצוח עם. אישי הרוח בעולם, התעוררו. לא רק נפשנו בשאלתנו, גם נפשכם בבקשתנו, נפש התרבות העולמית, נפש הרוח, נפש החופש והכבוד האנושי. אַל תדמו בנפשכם כי זה דורש רק דמנו. הוא דורש־דמים ולא ישבע. כולכם בתור, הוא פועל לפי שיטה, מן הקל אל הכבד, מן החלש אל החזק יותר, מן המיעוטים הלאומים הקטנים אל הגדולים יותר, הוא על רוח באנוש גזר שמד, כל הפותח בפרעות ביהדות גומר בפרעות באנושיות.

אמנם, הרבה אכזבות קשות הגיעו לנו בזמנים האחרונים גם מאנשי־רוח במרכאות ובלי מרכאות. אמנים, סופרים, אינטלקטואלים, רבים, רבים מהם, אינם כלל מנהיגי הדור, אלא מונהגים, בחחים, בשוטים, בפיתויים, בשוחד־דברים, בהטחות ערמומיות ובנכלי־הסוואות מושכים אותם, כצאן לטבח יובלו, לכינוסים לועידות בין־לאומיות לשבח ולהלל את העריצות הביזאנטינית החדשה, אף לקבל שבחים ומחמאות ופירורי־כיבודים מידיה. נתקיים בהם רמזי ישעיהו: מי עיוור כאיש הרוח ומי חרש כסופר ואמן. עשרות בשנים משתוללת עריצות, שלא היתה כמוה אף בימי קדם, מיליונים נמקים בבתי־כלא ובמחנות־הסגר, כל הנתינים הם בגדר עבדים ומחושדים, הרגשות האנושיים הבראשיתיים נעקרים מן השורש, הספרות והאמנות מושפלת עד שאול תחתיה, האמן הוא עבד כנעני, אף לא כלב נובח, אף לא כלב פצוע, אף לא כלב המלקק בסתר את פצעיו, אלא קוף בצורת חוזר על הזמנות מטעם הרשות, כל המלאכות היפות טובעות בבוץ של שקר וצביעות ופחדנות, ואותם האורחים הנכבדים בכינוסים אינם פוצים פה. אף אינם פוקחים עין, לראות את הזוועות הנוראות, נתרבו בימינו אמנים ואנשי־רוח. המתכחשים לתפקידם ותחת לחשוף את האמת ולקרוע מסכות הם עצמם משמשים מסכה לחפאות בברק חיצוני של כינוסים תרבותיים על רקבונה של תרבות.

אולם לא ספוּ בעולם אמנים אנשי־אמונים ואין דור־חכמים שרוּי לגמרי בהסתלקות השכינה. רבים מן המוסעים בחחי הפיתויים אל הכינוסים הם שוגגים ומוטעים. עדיין לא נגעה הרעה בבשרם, לכן אינם חלים ואינם מרגישים. אך אנו נקרא אל נאמני הרוח, אף אל הרבים הטועים והשוגגים נקרא בחרדות גדולות:

הצילו! הצילו אותנו, הצילו את נפשותיכם, הצילו את אש הקודש. אש זרה הגיחה, אש טירוף ואבדון, אשר אם תתלקח תעלה הכל על המוקד.

על הבוגדים בעצמם

העולם עומד ומצפה למשה חדש, שיביא לו ממרומי־חזונו בקולות ובברקים מוּסף לעשרת הדיברות, היינו, לצרף לשולי כל דיברה תיבה אחת בלבד, והיא עצמך, בעצמך, ומעצמך, כגון לא תעשה פסל מעצמך, לא תגנוב מעצמך, לא תרצח את עצמך, לא תבגוד בעצמך ולא תענה עד שקר בעצמך. אין זאת אומרת, שעשרת הדברות הנושנים כבר באו על תיקונם ואין לפניהם עוד כל שליחות. אדרבה, עוד הרבה נחלי־דם־ודמעות ילכו אל הים הגדול של צער העולם עד שלוחות־הברית הנושנים יהיו לספר החוקים ולתורת־חיים ממש. לעת עתה אינם אלא בגדר לוחות הזכרון. אך אם לזכרון הם טעונים גם תוספת של תיבה אחת, והיא עצמך, מעצמך ובעצמך.

־־־־־־־־־־־־־־־

מדע הנפש מראשית צעדיו נטל יוהרה לעצמו לדבר בפסקי־הלכות, משל כבר איזן וחיקר וגילה כל תעלומות הנפש וכל יצרי־לב אנוש. לאחר שגיבב מונחים מדעיים וגדרים למדניות לא כל שכן שהוא מחזיק גדלות לעצמו. ולא נתקררה דעתו עד שעמד והכתיר את עצמו בשם תורת המעמקים. לאמתו של דבר, הוא דל־גאה. אין בידיו אלא גישושים באופל. אפילו כשהוא משתדל לא על מנת להפתיע ולהמהם, אלא בשביל לכוון אל האמת, הוא קולע לנקודה הסמוכה לה. ונקודה הסמוכה לדבר אינה כלל הדבר עצמו. אף נקודה הסמוכה ללב אינה לב כל עיקר. ולא עוד אלא שפעמים נקודה הסמוכה לדבר היא היפוכו של הדבר.

־־־־־־־־־־־־־־־

תורת הנפש חלוקה לשיטות רבות וכל שיטה יש לה בת־שיטה, ויותר ממה שחכמים משטים שיטות הם משתטים בהן ומתעקשים עליהן עד שנוטלים את הנקודה הסמוכה לאמת ועושים אותה השקפת־עולם, ראי הנפש, גלגל המניע את כל האדם, אמר חכם אחד: אין האדם אלא יצר הקנאה, בא חברו ואמר: אין האדם אלא יצר ההנאה, בא שלישי ובישר: אין האדם אלא תאות השלטון, בא רביעי והכריז, אין האדם אלא שאיפת האושר, בא חמישי והצהיר, אין האדם אלא תאוות המין, בא ששי ודרש, רק על הלחם לבדו יחיה האדם, בא שביעי וקבע מסמר: אין האדם אלא רודף בצע וחרד לקנין הפרטי, בא שמיני והרעים, אין האדם אלא חיה מדינית או חיה לאומית, בא תשיעי ודקלם, לא נברא האדם אלא לרומם ולסלסל ולהדיר את ה“אני” בא עשירי ופסק בתכלית הקיצור: אדם קרוב אל עצמו. במחילה מכבוד כל בעלי השיטות יחד, האדם הוא זה וגם לא־זה. אין שום יצר שאפשר לומר עליו כי הוא זה כל האדם. כל יצר בא לעולם ושוברו בצדו. כשם שיש מקום בראש להניח שני תפלין, כך יש מקום בלב לשני יצרים הסותרים זה את זה. ביחיד ובצבור פועלים יצר החיים ויצר המות כאחד. יצר הקיום ויצר הרס עצמו. כשם שאדם רודף כבוד כך הוא רודף אי־כבוד. הכבוד נקנה דרך כלל על ידי השפלה עצמית, ואולי מונח ביסודו שלו רגש אי־כבוד לעצמו, שאם פלוני מכבד את נפשו למה הוא להוט כל כך אחרי אותות הכבוד, הניתנים לו מבחוץ? רוצה אדם לפנק את ה“אני” שלו ולהאכילו ממתקים. אבל כלום אין הוא להוט גם כן לקנות אדון לעצמו? הנטיה לביטול היש חזקה מאד. כנגד אהבה עצמית מצויה גם שנאה עצמית. ומי חכם ויגיד שאדם תמיד קרוב אצל עצמו? אפשר באותה מידה להניח חוק, שאדם רחוק מעצמו, מעמו וממולדתו הראשונה. המוני מתבוללים יש בעולם. עמים רבים נטמעו בשונאיהם. יש תהום של יצרים, שהחוקרים לא עמדו עדיין עליהם, וכולם פועלים לבגידת האדם בעצמו. מדע הנפש הראה לפי שעה רק צד אחד של המטבע. אף המחוקק בעשרת הדברות לא ראה צורך להזהיר על רצח עצמו, על עדות שקר בעצמו, על ביקורת עצמית, שאינה אלא בגידה בעצמו, על “וידויים”, שאינם אלא הלשנה והשמצה עצמית.

־־־־־־־־־־־־־־־־־

נאמר: אל תירוק לבור ששתית ממימיו. ולא עלה על הדעת לומר גם כן אל תירוק לבאר מים חיים, שאתה חפרת אותה. אבל רבים היורקים בפני תורותיהם שהטיפו להן בעבר, עושים נקמות באלילים שסגדו להם לפנים, היינו, אף באלילים שהם עצמם הקימו להם, מחרפים ומגדפים את אידיאלי נעוריהם. יוחנן שימש בכהונה גדולה עד פ' שנה ונעשה צדוקי. השמד והמומרות הם מסתמא יצר־הרע גדול ותקיף, אם אדם על סף קברו מסוגל עוד לנפץ כתר כהן גדול שבראשו. שנה ופירש קשה מכל. עוזבי הדגל מתאוים, כנראה, גם להכפישו בעפר. העולם מלא דיבורים על הבוגדים באחרים, המלשינים על זולתם, המוקיעים את שונאיהם, המבזים את יריביהם ופורשים רשת לבני המחנה שכנגד. ומניין הופיעו לפתע כל כך הרבה אנשים בעולם, המכריזים על עצמם ובשרם, המוקיעים את עצמם ואת שארי־בשרם, המעלים על הגרדום את אבותיהם, המנבלים פיהם בהוריהם, המשמיצים את עמם ואת חבריהם מתמול שלשום, המבזים את נפשם ויורקים בפני עצמם? האם לא בא לעולם דור המבול חדש? אך זהו מבול של רוק, ששטן זועם המטיר על הארץ. דליים־דליים ממבול זה נוטלים בני־אדם ושופכים בפני עצמם.

־־־־־־־־־־־־־־

את מלחמת האבות והבנים דרשו כמין חומר. חכמים יודעי הכל יצאו והורו: חוק הטבע שיהא בן קם באביו ובת באמה. דור צעיר אינו רוצה להתפרנס מן המוכן, להיות סמוך על שולחן קודמיו, למשוך בעול המסורה. על כרחו הוא סולל לו דרך חדשה לעצמו. ואם אביו עומד לו כשטן בדרך, הריהו הוגה אותו מן המסילה. ניחא. אבל ילמדונו חכמים, מה פירושו של חזיון זה, שרבים בדור קמים בעצמם, פורקים עול המסורה של עצמם, רומסים קדשי עצמם, מבזים את תמולם ומלשינים בפיהם על כל מה, שלפי גירסה אחרת בלשונם, עודנו קדוש להם היום? מכאן חלוציות ומכאן מסירת המפתחות של שערי המולדת או של שערי לבבות הנער – וזה בעצם היינו הך – לידי אדונים זרים. לכאורה, סתירה או אי־הבנה טרגית. ולא היא. חוק. אף זהו חוק, יצר הסמוי מן העין, שהלמדנים הגדולים עדיין לא גילוהו, לא פענחוהו, לא פרשוהו. את היצר הזה אנו יכולים רק לדמות, לכנות, ולא נדעהו. הוא פסיחה על שתי הסעיפים, גמגום הלב, קדושה וטומאה בהעלם אחד, שירת הלל ותפילת אשכבה בנשימה אחת, גבורה הבאה בבגידה בעצמו. אמר נחמיה על הבונים בחומת ירושלים “באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת בשלח”. ברם, כנגד מי השלח? בימי נחמיה כנגד הסנבלטים. אך מי פילל ומי מילל חזיון־בלהות של חלוציות ושליחת השלח בנפש הבונים עצמם הכרוכות יחד?

־־־־־־־־־־־־־־־

דרך כלל אנו כותבים פירושים על החיים. אבל פעמים החיים מחברים פירושים נושאי־זוועה לדברינו, ששום דמיון קודר לא היה מסוגל לחזותם מראש. לפני חמש־עשרה שנה בערך שאלתי: חבר, מה ראשי בעיניך? זו היתה שאלת תם. לא כך, אלא כך צריך לשאול: אתה הנאמן־הנאמן למחר ובוגד לתמולך וליומך, מה ראשך בעיניך? מה ראש חברך לדגל בעיניך? מה אם יבוא אדוניך הזר ויצוה עליך: פסוק ראשו של אביך, של אחיך, השמץ את אחותך, הוקע כבוגד ומרגל את בנך, את נכדך, מה תגיד על כך? תחבר הצהרות מעורפלות, תגמגם בלשונך, תשתמט מתשובה? ואם יבוא אדוניך הזר ויצוה עליך – והוא כבר בא וכבר נתן צו – לסתום באר זו חפרוה² חולמי ישראל בדורות האחרונים, חפרוה ביסורים ובתקוות, בקידוש השם ובסיגופים, בשירים ובזמירות, כן, בקדושה ובטהרה, כן, בנאמנות לחזון האדם הטהור, כן, בשירת הלל לעברי בן החורין, נגיד מפורש: בנאמנות לאמונה כי נפש אחת היא עולם מלא וכי חופש פירושו חופש ממש ולא עשייתו פלסתר, מה תענו לו למפקדכם הזר? ואם יצוה עליכם – והוא כבר ציוה – פתחו שערים ויבוא גוי צורר לכם – מה תעשו? שוב תגמגמו? יש גמגום ששפתו ברורה ונמלצה יותר מכל דבור שוטף. הגמגום הוא עד המלך של הבוגד בעצמו.

־־־־־־־־־־־־־־־־־

ה“וידויים” המפורסמים יוצאים מן המקור, ששולט בו אותו יצר, שעדיין לא נתפרש לנו טיבו, והוא יצר הבגידה בעצמו והיריקה בפני עצמו. רבים התלבטו לעמוד על גורמיהם. הללו אומרים: קדמו להם עינויים גופניים, והללו אומרים: פעלו הסמים המשכרים, המטילים זוהמה בנפש ומעכרים את הרוח, אלו ואלו מודים שסחוטים הם. אבל ייתכן, שהוידויים עצמם אינם טעונים כלל סחיטה ברוב המקרים. דבר־מה אחר נסחט תחילה. כן, תחילה נסחט במשך שנים רגש הכבוד האנושי, נסחט הערך העצמי, נסחט דם התמצית של אמונה באדם, אמונה בזולת וממילא גם אמונה בעצמו, נסחט החשק לחופש היחיד, נסחט ידע עצמו כערך של קדושה, ממילא נסחט גם טעם החיים, ובאין טעם לקיום “אני” של כבוד מבצבץ ויוצא ממילא יצר הבגידה בעצמו, ההלשנה העצמית והיריקה בפני עצמו. אין הוידויים אלא סיגופים של בני־אדם, שנגזר עליהם “גלות” מעצמם, ש“רשות היחיד” שלהם ניטלה מהם משכבר. אין פליאה, שהנאמנים והקנאים ביותר ל“קו” עולים ראשונים לגרדום ההלשנה העצמית. הם מעמיקי ה“קו”, הם שבמשך שנים הכשירו את האחרים, ואף את עצמם, לכפור ברשות היחיד, במצפון הנושא את עצמו, בזכות הדעה האישית, והאחריות המוסרית של האדם בפני עצמו, מפני מה הם צריכים להגן על נקיון כפיהם וטוהר רוחם בבוא עליהם יום הדין? כלום על מה יש להגן? על צרור עצמותיהם? את הכבוד האנושי הם עצמם בכל שיחם ונוהגם רמסו ברגלים, עקרוהו מן התודעה. הם ירקו בפני אחרים, כעת הם יורקים בפני עצמם. מה נפקא מינה? הפנים נעקרו משכבר. צלם האדם עבר ובטל הרבה לפני כן. ובמה הם יורקים? הם יורקים לתוך איזה חלל ריק.

־־־־־־־־־־־־־־־־

רק מתוך שיגרא אומרים עדיין השמצה. אין זו כלל השמצה אלא השקצה. הלשון מלשינה. עכברושים. הנה, איזה מענה־לשון. מרגלים, בוגדים, מכורים, פושעים, אין די להם. עדיין מהבהב זיק אנושי גם בפושע. אבל חדלי־אדם, עכברושים. כאן נפתחת תהום תחתונה של ביזוי והשפלה; כאן נסללת הדרך לרפש הקדמון. כאן ממיתים את ההויה האנושית עצמה. אין רוצחים את פלוני בן פלוני, אלא רוצחים את המין הזה, מפשיטים מעליו את הלבוש האנושי. אפילו בהמה טמאה וחיה טורפת אין אומרים לו אלא בפירוש עכברוש. ונמצא שאין רוצחים כלל, אלא מחסלים, רומסים, ממעכים. קין אף לאחר שרצח את הבל אמר “השומר אחי אנכי”, היה אות, וכאן אין אף אות. בקין אפשר שיתעורר המצפון. אבל מה מצפון מתעורר כשהורגים עכבר או עושים נסיון בשפן? כל הקורא את הנברא בצלם האדם בשם עכברוש, הקריאה חוזרת אליו, מחלחלת לפנימיותו, מכרסמת את תודעתו, מידבקת בו גופו. לימים כשהוא עצמו מצטוה לישב על ספסל הנאשמים כלום יכול הוא לצעוק צעקה גדולה ומרה: אני חף מפשע. לא גזלתי, לא רגלתי, לא בגדתי! הנשמה שנתחלחלה לתוכה העכברושיות משותקת. על כרחו, ואולי גם מרצונו, וייתכן אפילו בחשק ובהתלהבות, הוא מתוודה ומשים עצמו ארכי־בוגד.

־־־־־־־־־־־־־־־־

תמה אני שעדיין מנסר ויכוח אם המטרה מקדשת אמצעים כאלו או לאו. הללו מחייבים, הללו שואלים והללו מגמגמים. למראה תהום זו של השקצת האדם היאך אפשר להגיד מטרה מקדשת? אין כאן אלא מטרה משקצת. זוהי מגיה איומה, שחורה או אדומה. תחת צלם האדם משליטים עלינו צלמי־שאול. נפתחה תהום ההשפלה ויורד מבול של רוק על הנשמות. רק קצרי־ראיה בשוגג או בזדון מלעיגים על סתירה טראגית ואי־הבנה טראגית בין המטרה לאמצעים. מבול של רוק זה קשה אף ממבול של דם ודמעות. הוא ממאיס את החיים על כל האנשים בעולם; הוא נוטל את טעם החיים ואת טעם השאיפה למטרה הטובה, הוא עלול להביא את מין האדם לידי אפס־כוח ואפס־אמונה, אפס־יזמה ואפס־רצון, עד שלא יוכל עוד להתגונן בפני שום צר ואוייב, אף בפני פגעי הטבע. חוששני שלא רק המגמגמים, אף השוללים, לא נתעוררו עדיין להציץ לתהום זו כמות שהיא.

־־־־־־־־־־־־־־־

נניח מחבלים, מרגלים, בוגדים וכך עד הסוף. המשפט אמת, התובע צדיק ותמים, השופטים אבירי הצדק, אבל אנשים הם כולם, הן המאשימים והן הנאשמים, והיכן קורטוב רחמנות, קצת חמלה, טיפה של היסוס? אם אין רחמנות, אין כל מטרה לא קרובה לא רחוקה, יש רק רציחה.

כל פעם שרוח רעה יוצאת מתוך התהום לטייל בעולם, היא פוגעת ביהודי. מאז ומקדם היהודי הוא שומר התהומות.

־־־־־־־־־־־־־־

גורל יהודי, לא אתה בחרתנו. אנחנו בחרנוך.

כן, אנו אור לגויים במוקדי־אש, שרשעי הגויים מעלים עליהם את גופותינו. כן, עין תחת עין. אנו רק ראשית תבואתה של הרשעות. אבל בראשית זו יראו נא אחרים עין בעין את אחריתם המרה.

כל המיצר לישראל נעשה ראש לצוררי המין האנושי.

ואל ידמו אחרים בעצמם, כי רק אנו נשתה מכוס ההשקצה. כולם, כולם עומדים בתור.

ומה כי נדבר לגויים? אף רבים מבין היהודים לא נפקחו עיניהם לראות.

בוּדהא הנסיך הצעיר חי שנים הרבה בסנורים, כי אביו המלך הוריד מסך של משי על העולם, כדי שבנו המפונק לא יראה רע ולא יבין כלום בפגעי בני־אדם. אך בודהא כשמו כן הוא: רוחו היתה ערה. פעם יצא במרכבתו לטיול ופגע באחד זקן, אחד חולה ואחד מת – ומיד ירד לתהום משמעותם של החיים והבין את כל הענין הרע הנעשה תחת השמש. בודהא פירושו ער. אך כמה מרובים החיים מתוך שינה או שהם תמיד בגדר נים ולא נים. זה כשלשים שנה שיירות של הרוגי־מלכות עוברות לפניהם בסך ומתחת למסך הברזל רועם הרעם ובורק הברק המפלח את התהום, והם אינם שומעים ואינם רואים. רבים חרשים מרצון ועיורים לתיאבון. וזה השטן חיבל את התחבולה למסור לידי העיורים והחרשים את חינוך הדור.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־

תנו ראש, תנו לב, פקחו עין, הביטו וראו. התהום שוצפת. המבול יורד. מי יתן ויישמע בשנית בקולות ובברקים ממרומי החזון צו נגיד הרוח: לא תעשה פסל מעצמך, לא תגנוב מעצמך, לא תרצח את עצמך, לא תבגוד בעצמך ולא תענה עד שקר בעצמך.

כ“ד בכסלו תשי”ג.

פרשת הגמגום

א

הגמגום הוא ליקוּי שבעצבי הדיבור. ואף שאינו נתון מברייתו להפרעות בכלי הדיבור עלול לגמגם בלשונו בשל כל הפרעה נפשית, כגון הנרגש והנפעם בעמידתו על הבמה לפני הציבור, הכועס, הבהול ונחפז ו…המשקר. כלומר, כל מי שאינו שלם עם עצמו או שאין כוחותיו מאוזנים ואין מחשבתו או רגשיו שקולים, שיש פילוג כל שהוא בין פיו ללבו.

מסתבר שאין הדיבור אלא מחשבות ורגשות, הזורמים מן הלב במישרים אל הפה, כנוזל זה, ששופכים אותו מן החבית לתוך הכלי או לתוך כמה כלים בבת־אחת. כיוון שמעקמים או מטלטלים את החבית לכאן ולכאן אין הערוי הולך כסדרו אלא ניתז ומתפזר לכאן ולכאן, ולא במידה שווה, ואף הרבה קילוחים נשפכים שלא לתוך הכלי לגמרי ומתבזבזים לבטלה. ויש שמחמת ההעמקה וההטיה לכאן ולכאן אין הקילוחים נעשים כתיקנם ברציפות, אלא חלים רווחים ביניהם.

וזה בעצם מעשה הגמגמן. אין מחשבותיו נוזלות ישר לתוך דפוסי המילים, אלא הן מתפזרות ומתעקמות מתוך דעתו המטולטלת ולבו הנבוך; ואף חוזרות הן זו על זו ונעשות חצאי־מלים או חצאי משפטים, שהרבה רווחים מתהווים ביניהם. פעמים נשמטת מלה או מחצית המלה. וכנגד זה מלה או מחצית המלה נכפלת. יש תוספת מכאן וגרעון מכאן. אך העיקר מיטשטש. הרבה עמל־בשרים ויגיעת־רוח, והתולדה היא – סיפוק מעט לדובר, עיפות מרובה לשומע. הדברים אינם שמחים כלל וכלל.

אין השקר משמח איש ואינו נותן סיפוק לאיש, אף לא לשקרן עצמו, שהרי הוא נענש בגמגום ומחוייב לטרוח הרבה בשביל להמציא נוסחאות־דיבור ודפוסי־משפטים לערות לתוכו, במישרים, כביכול, את קילוחי רעיונותיו, הניתזים לצדדים על אפו ועל חמתו. השקרן לוקה בבזבוז מלים ובחזרות על פסוקים ובריסוק משפטים ובגיבוב רווחים, הנפערים לו גופו כתהומות. שקר גורר שקר. רווחים מתרווחים והולכים. רווח כרה השקרן ויחפרהו ויפול בשחת יפול. עצה יש לזה: הוא סותם כל רווח בנוסחה חדשה. עושה חזרה כאן והשמטה שם, מקפץ על מהמורות ונמלט מן הפח כל שעה לפי שעה. אך כיוון שאדם מתחיל לגמגם בשוגג או בזדון שוב אין לו תקנה. כוח־דיבורו נפגם. שטף־שיחו נעצר. ניתק קו הישר, וו החיבור, בין הלב והפה. הוא מחולק עם עצמו וכל שעה סותר מה שאמר לפני כן. סופו שאף בה בשעה ותוך כדי דיבור ואף בזה הדיבור עצמו הוא אומר וחוזר בו. הגמגום מתהווה מן השקר ויוצר שקרים, כי הוא מניח רווחים, שאפשר לשכן בהם שקרים. פתח אדם בכד, כיוון שהטיל בתוך הכד ריווח בין אות לאות אפשר שיסיים ויאמר בחבית. כל מה שמחצבתו בשקר סופו נעשה בנין־אב לו.

ב

הגמגום, לפי המקובל, חל על הפה. אך יש גמגום גם באזניים ששומעות במגומגם. אף בלשון נרמז ענין זה, שהרי אומרים פלוני כבד־שמיעה, כדרך שאומרים כבד־פה.

אנשים מגמגמים באזניהם מתוך אותו טעם שמגמגמים בלשונם: האוזן מחולקת עם הלב, עם השכל או עם שניהם יחד. האוזן שומעת והדברים אינם נכנסים לתוך הלב. אף אינם מתיישבים על הדעת, לפי שהאדם אינו רוצה בהם. זה הכלל, כשאין רצון להבין אין השכל מבין וכשאין רצון להסכים אין באה הסכמת הלב, אפילו יוכיח המדבר את אמתותו בכל להטי ההגיון ובכל תוקף ההוכחות. וזה שטוען שאינו מבין ואינו מסכים, באמת אינו מבין ואינו מסכים, אם כי מסוגל הוא להבין ולהסכים אילו רצה בכך. ואכן, בעברית שומע פירושו מבין. ולפי שהשכל והלב הם אדוני האדם והאזניים אינן אלא משמשיו ושליחיו, סופו של המתמרד על איזו אמת שאינו שומעה אפילו תוקעים אותה לתוך אזניו לשמוע. אלא שהוא עומד במגומגם, במפוזר, למקוטעין ולסירוגין. חוש השמיעה שלו מטיל רווחים בין דיבור לחברו ובין רישא של דיבור לסיפא, פעמים פוסק ומפרר אף את פסוק עצמו. העיקר מתרסק בתוך הרווחים. גמגמן האזניים שומע דבורים מטושטשים לגמרי. האזניים הולכות אחרי הלב ועושות בעצם את שליחותו, הן שומעות רק מה שהאדם רוצה לשמוע. הרבה ממה שנאמר הן מבליעות בהיסח השמיעה ומה שמשתייר מקבל ממילא פירוש שונה, אף הפוך, מן האמור. פשיטא שיש פסוק שאם אתה משמיט מתוכו, או מוסיף עליו, מלה אחת, משנה פסיק, והוא יוצא להיפוכו. כגון לא תגנוב, לא תרצח או כל מקום שנאמר בו לאו ומשמיטים אותו.

אין חכמה ואין עצה כנגד אזניים גמגמניות. בוּר ועם־הארץ, שנפשו חשקה בתורה, ילך לקבל לקח מפי חכם, יגייס כוח שכלו, יתעמק, יטה אוזן, יפתח את לבו – ויקנה דעת. אבל מי שאין שלום־בית בין לבו לאזניו מה תקנה יש לו? אפילו תכתוש אותו במכתשת לא יבין. הוא עם־הארץ בלב, ולכן בוּר בראש, מטומטם בשכל. מוחו סגור בכוונה תחילה – והיכן מפתח לפתוח בו מוח שרצון סגר עליו אור הדעת.

ג

תאמרו: ניחא, פלוני אינו מבין ואינו מקבל את האמת ממי שאומרה, לפי שהוא מגמגם באזניו ושומע רק חצאי־פסוקים או שברי־מלים. אבל הרי כל אמת המיוסדת על ההגיון מתאשרת על הרוב גם על ידי הנסיון, היינו על ידי מראות המציאות, המנקרים את העיניים והמעשים המטפחים על הפנים. תדעו לכם, כשם שיש מגמגמים באזניים, כך יש מגמגמים בעיניים. מי שאינו רוצה לדעת את האמת אפילו יבואו כל מלכי מזרח ומערב לא יכרו לו אזניים לשמעה, ואפילו יבואו המזרח והמערב בעצמם לפקוח את עיניו וללמדו בינה לא יראה ולא יבין. עינים גמגמניות יש לו. הוא רואה חצאי־מראות ושברי־דמויות; רואה צללים ואינו רואה הרים; פעמים אינו מבחין בפיל הניצב לעיניו. הוא רואה בגמגום ובעמעוּם. כתמים הוא רואה ולא תמונה. יש שהוא רואה כבשה ועוד כבשה ועוד כבשה ואינו מצרפן לעדר. בדומה לגמגמן הוא מפריד בכוח הראיה בין הדברים ומטיל רווחים. לפיכך אינו דורש סמוכין, לא היקש ולא גזירה שווה. מתוך ארבע פעולות החשבון מקובלים עליו כפל וחיסור, פעמים גם חילוק, אך אינו גורס חיבור. אינו מחבב כל מסכת, אינו רוצה בסך־הכל; אין לבו למסקנות. אפילו קילוחי־רוק, שמטפחים על פניו, אינם נראים לו כהויתם, אלא נדמים לו כגשם נדבות. כל המהלומות, שהחיים חולקים לו, אינן משמשות לו מורות להועיל. ירעם הרעם ויברק הברק, לא ישמע ולא יראה. אין אדם לומד לא מן המכות, לא ממראות־נגעים, לא מן הרעמים והברקים, אלא מתוך החשק ללמוד, מי שאין לו חשק ללמוד הריהו גמגמן בפה, באזניים ובעיניים כאחד.

ד

הרבה סיבות להפרעות העושות את הגמגום בפה: גוּפניות ונפשיות. אלו מקורן בלהיטות המזג ואלו בעצלות האופי, הללו נעוצות ביצר הרדיפה לומר הרבה מדאי, והללו – הן בוודאי רוב מנין – באות מתוך כוונה מפורשת להגיד פחות מדאי, לעמעם, לטשטש, כלומר, לשקר. אף הגמגום באזניים ובעיניים יש לו מגמה, מוּדעת או לא־מוּדעת, לעשות שקר בנפש, לסובב את עצמו בכחש, לבלי לקחת לקח מפי המציאות. אי הרצון לילך לבית־הספר של החיים מביא לידי הונאה עצמית. אך אי־רצון זה כלום אין מקורו בעצלות? ובכן, הדברים כרוכים זה בזה. עצלוּת המחשבה מונעת את האדם מן הלימוד; מיעוט הלימוד מטפח עצלות המחשבה. וחוזר חלילה. בין כך וכך והאדם תועה ביער העצלים, שפטריות האשליה גדלות שם כתי־כתין. פטריות האשליה היא לא רק דבר־מאכל, אף משקה משכר. כל הנותן בה עינו שוגה בה ואינו יכול להיגמל ממנה; הוא הדין הנותן בה אזנו. הוא מגמגם ואינו פוסק, מגמגם גם בשעה שהמציאות מטפחת על פניו והעובדות מנקרות את עיניו ורעם הזעם מחריש את אזניו, וכך הוא אומר בכובד־פה: אין דבר. כבר רעמו רעמים והבריקו ברקים למכביר. אף הרעם הזה יתגלגל ויעבור, ואף סופה זו חלוף תחלוף. ובאמת כל הדברים בני־חלוף הם. אך עצלות המחשבה של גמגמנים לעולם תעמוד. כל גמגום תחילתו בלב. וערלות הלב היא טבע קדמון, מסתמא גם אחרון, באדם. פרעה הקדמון כבד־הלב הוא אב־טיפוס של גמגמני־לב, הפוסחים על שתי הסעיפים, המבטיחים ואינם מקיימים, הסותרים היום מה שאמרו אתמול, המדברים מלכתחילה אחד בפה ואחד בלב.

ה

אין אנו צריכים להרחיק נדוד בשביל למצוא אבטיפוס לגמגמנים באזניים ובעיניים. מי עיוור כעם־סגולה ומי חרש כעם־עולם? עם קשה־עורף הוא גם עם כבד־אוזן וקצר־ראיה. עצלות יש בו להגות את רעיונו עד תומו, להטות אוזן למוסר נביאיו במלואו, להקשיב לקול הרעם המתחולל על ראשו, לראות בעיניים פקוחות את השטן הניצב על דרכו, להכיר בדעה צלוּלה את אויבו, לנחש אותו לפחות בתבונת הלב. לבו מגמגם. לפיכך הוא מערים תמיד על עצמו וגונב דעת עצמו, רואה חצאי־דברים, שומע חצאי־קולות, פוסח־ומגמגם בפה ובעין ובאוזן ובכל רמ"ח אבריו ומתעלם מן המציאות המרה והאכזריה. אפילו כשהופיע בעולם צוררו הגדול והנורא, בן־שחץ שלא קם כמוהו, ודיבר אליו ברורות ומפורשות: הנני עליך ואשמידך ולא אחיה בך כל נשמה – נתן בשד משחת זה רק מבט למחצה והקשיב לקולו בחצי־אוזן. וכנגד זה טיפח בלבו אשליה גמורה והתנחם בפה מלא וכך אמר: צורר זה גוזר ולא יקיים; מאיים ולא יפעל. כבר קמו עלינו צוררים רבים לכלותנו וחפצם לא עלה בידם, ידבר אף רשע־מרושע זה דבר ולא יקום, יעוּץ עצה והיא תופר.

האסון בא כתומו, אך שארית הפליטה לא למדה ממנו לקח מלא. אף פרשת השואה כרוכה בפרשת הגמגום ואין זו סותרת את זו.

ו

יכול שאנו קצרי־ראיה לגבי אותות מרחוק וכבדי־אוזן לגבי קולות השואה המתגלגלים אלינו מפי משטינינו מבחוץ, יבואו המעשים המתרחשים בישראל ללמדנו בינה, שהרגל הגמגום פועל בנו אף בינינו לבין עצמנו. זה כימי חצי־דור קמה בינינו כת של גמגמנים בלב ובפה. הם נשבעים לציון ומביאים את לחם־חזונם ממרחק העויין את ציון; מסייעים כאן בבנין היכל לישראל ומביטים לצלם אשר שם; כורכים יחד גאולה ושעבוד, שלא היה כמוהו אף בגלות מצרים; נאה דורשים ואף נאה מקיימים קיבוץ גלויות ותוך כדי כך גורמים לנו פיזור הנפשי, שאין בינו ובין התבוללות גמורה ולא כלום. הם משחקים באש לשריפת הנשמה ושיר החלוציות בפיהם. יש כאן גמגום בלב ובנפש, שופע רווחים והשמטות. לעת־עתה הם סותמים את הרווחים בניסוחי־סרק, בכרכורי־תיקונים, בהערמות ובטשטושים, מחפים על כל גלאי בטלאי ואין כאן אלא מדרון. סוף ההשמטות שמד איום ונורא, אין מפלט. אך לפי שעה הפיות מגמגמים. רב הצער וכדי בזיון. אך למרבה הצער והבזיון נתווסף גם צד של גיחוך. כנגד כת המגמגמנים בפה נתייצבה כת של גמגמנים באזניים, המחפשים להם אשליות בלי הרף, ועל כל סתימה וסתימה, שעושים המגמגמים בפה על ידי ניסוח חדש שמטילים בערמה לתוך הרווחים, מנענעת כת הגמגמנים באזניים נענוע־ראש של שובע־רצון ואומרת: הנה, בנים שובבים חוזרים הם ממשובתם. חיש־מהר שוב ישוּבו אלינו ויתקנו כליל את משוגתם ונשב כולנו שבת אחים גם יחד. הללו הורסים שתות, והללו מטפחים אשליות קשות. הללו מגבבים ניסוחים ופשרות והללו מטפחים תקוות מוזרות.

חיים של כבוד

א

דורות מישראל היו מתפללים בכל שבת של ברכת החודש “יהי רצון” מיוחד, שנכללו בו גם “חיים של כבוד”. כמה אהבת־עולם וכיבוד־הכבוד אצורים בתפילה זו! האדם חביב היה על אבותינו על שום שנברא בצלם, והחיים נתחמדוּ עליהם על שום מנת הכבוד המזומנת בהם. אין להתעלם מן האמת, גם בשעת תפילתם לא שכחו יהודים, בדומה לכל יתר אומות עולם, את עסקי העולם הזה, ולא פחות ממה שביקשו על חיים של כבוד תבעו מאת הרבונו של עולם חיים של פרנסה, ואפילו חיים של חילוץ עצמות ועושר. אבל בואו ונקשור להם עטרה של חן, שלא נשתכחו מלבם התפילה ואף ההשתדלות לכבוד אנושי. הרי עלולות היו להשתכח חס־ושלום מהם. זכרו נא את שבתם בארץ־נוד. במה היו ניזונים ובמה מתפרנסים ומה הגיע להם מחסד־לאומים וכמה בזיונות סבלו על פת־לחם ועל אויר לנשימה וכיצד התהלכו מגוי אל גוי וממלכה אל רעוּתה וסרדיוּטים מכים אותם במגלביהם, ואם יצאו כתחום־שבת מחוץ לתחום־מושבם מיד פירחחים משסים בהם את הכלבים.

אין זו מלאכה קלה להיות יהודי, אך עמנו לא עשה אותה רמיה, אף היו יהודים חרוצים, חכמי־חרשים, שעשוה כמלאכת־מחשבת, מכל מקום רבים עסקו בה באמונה ובגאון, ואם לא בגאון גלוּי, הרי בגאון שבלב. ואפילו הפחותים שבעמנו נתנו את גיוום למכים, ולא נתנו את צלמם האנושי לביזוי ואת דתם היהודית להשפלה. בתוך קושי השעבוד והגזירות הקשות, בעוני ובצרות, היו יהודים רוקדים בחגים ובשבתות של מצוה, רוקדים בבית־הכנסת, בבית וברחובות העיר, רוקדים ושרים “אשרינו מה טוב חלקנוּ”, או “מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד”. וכטוב לבם קראו בקולי־קולות ובכל זאת גם בחשאי־חשאין – “אין כאלהינו, אין כמלכנו”. הבטחון נתן שמחה. הבטחון נתן כוח. הבטחון נטע חוסן־אמונה ורגש של קוממיות בלב. היהודי עשה את דרכו בעולם עתים בראש מורם ובצעדים בוטחים ועתים בקומה שחה ובפיק־ברכים, אך לבו היה תמיד סמוך ובטוח על אף הזמנים הרעים.

הזמנים רעים, אך טוב להיות יהודי. קשה להיות יהודי, אך היהדות היתה בכל זאת מקור הברכה והשמחה. כיוון שהתנאים החצוניים יש להם השפעה על החיצוניות של האדם היו יהודים יפי־נפש מצויים יותר מיהודים יפי־לבוש. וכשם שלא הידרו בלבושיהם, לא נהגו אולי הידור בנמוסיהם ולא הקפידו הרבה על נוי שבלשון ולא יכלו לקיים גינוני הדר, אהה, הם נאלצו לפעמים בגזירת השוט של ה“פריץ” לשיר באזניו,מה יפית", אך הם שרו מן השפה ולחוץ. הם שרו בבכי ובזעם, בשאט־נפש, בגועל. אפילו נצטוו לכרוע ברך לא השתחוו לצלם הגוי, לא המרו את כבודם בכבוד זר, לניצוצם היהודי לא התכחשו, לא ביקשו סמכות מאחרים לא בעניני איסור והיתר, לא בהשגות של צדק ויושר, לא בדברי־טעם ובמידות־החן, על אחת כמה וכמה לא שאלו הכשר הגוי לעצם קיומם. כבוד לנפשו שאב היהודי ממקורו, משורש־נשמתו, מבטחונו הפנימי. בכוח הבטחון הזה כונן לו ברשות הרבים הזרה רשות היחיד. בתוך העולם הקר היה לו בית חם, לב חם, חזיון־אדם חם. היה תקיף לעצמו ומובן מאליו לעצמו, בן למקום, תושב בעולם הזה, אם כי גר בעיני אחרים. יהודים הרבו מעשים, סחרוּ אל עמים רבים, אף זרעו וחרשו ועבדו בכל המלאכות הקשות, נטלו חלק בתרבות כל גוי וגוי, תרמו הרבה לאוצר הרוח הכללי, שימשו חלוצים במדעים רבים ומליצים בין הלשונות, הריקו מכלי אל כלי והיו נושאי־כלים. כיוון שזרחה באיזו תקופה שמש־צדקה לגויים הם היו בין הראשונים היוצאים לקראת השמש. נניח, לא עם־סגולה, לא ממלכת־כהנים, אבל זרע אנשים אמיצים. רבי־פעלים, תקיפים בדעתם, ובשעת הצורך, שיש עמה גם יכולת, יודעים לעמוד על דעתם ולדבר נגידים אף עם תקיפים. זכרו את ר' שמואל הנגיד, את דון יוסף הנשיא, את האשה דונא גראַציה. בכל דור ודור קמו יהודים שהשכילו להגן על אחיהם הנרדפים לא רק בדורות ובתפילה, כי אם גם בראש מורם ובתקיפות. כבוד ישראל! – זו היתה מטבע של אש, סיסמה כשלהבת, זעם קדוש. מעטים כנגד הרבים; דויד כנגד גלית. בכל דור ודור היו יהודים מקדשי השם. אות הוא כי בשום דור לא גלה כבוד מישראל.

ב

בדורותינו נתעמק ונתרחב המושג כבוד יהודי. לא הסתפקו עוד בקוממיות שבלב, תבעו קומה זקופה ממש. יצאו והורוּ: רשות־היחיד שאין לה המשך ברשות־הרבים אינה מסוגלת לגדל קומה אנושית שלמה. טיפחנו בחזוננו יהודי חדש נאה בתכנו ובצורתו. התפללנו לנערים גאים, אמיצים, זקופי־קומה וטהורי־מבט, ישרי־לב ותמימי־דרך. בהטפה לתקומת ישראל נשתמעה ממילא, ואף הוטעמה במפורש, התביעה לקוממיות היחיד מישראל, שבוּת־ציון נתפרשה גם כן כשבוּת־ציון־אדם. וכשנצטרפו חזון גאולת עם עני וחזון גאולת עניי עם למסכת אחת נולדה אותה תנועה כבירה בישראל, שנתלכדו בה כל ניצוצות הכיסופים לגאולה יהודית־אנושית, והיא נטעה בלבנו חוסן אמונה ובטחון לחדש בהמר העתים את נעורי עמנו ולחדש רוח נכון בקרבנו. אמת היא שלא כל חלקי העם נתנו ידם לתנועת התקומה. היו קטני־אמונה וקלי־דעה; היו בעלי שב ואל תעשה, קצרי־רוח ומשוקעים בעבודת הפרנסה הקשה, שלא נפנוּ לדברי־חזון. ורבים משלומי אמוני ישראל ציפו לנסים ואסרו לדחוק את הקץ; היו שישבו על סיר הבשר ולא שעוֹּ לקול שופר התחיה. אחרים אמרו, שאין גאולה לישראל אלא במקומות פזוריהם ושמש הצדקה שתזרח על כל הגויים תרפא גם את מדוי עמנו. ברם, אף האדישים וקטני האמונה לגבי חזון תחית ישראל ואף המשוקעים במ"ט שערי החומר או המקורבים לתנועות־שחרור של עמים אחרים. למעט יחידים יוצאי דופן, מתבוללים להכעיס ומשוגעים לשמד, לא התעלמו מבשרם ולא התכחשו לגזעם, לא הצדיקו דין כליה על עמם ועל גאונם הלאומי, קל וחומר שלא עלה על דעתו של יהודי להצדיק בפומבי שלילת כבוד עצמו של קיבוץ יהודי, גדול או קטן, להטיף לכניעה ולהתרפסות בפני הגוי התקיף מטעמים של תיקוּן העולם, כביכול. אדרבא, היתה הפרזה לצד שכנגד. אם פרנסים הסיחו עצמם בפני השר והמושל־בכיפה במתינות להפיס את דעתו ולבקש ממנו ביטול רוע הגזירה, שפכו עליהם צעירי הדור את חמתם על שדיברו תחנונים. צעירי הדור היו נושאי חזון התחיה, הנלהבים והנועזים יותר, השלמים יותר עם נפשם, שלא טעמו עדיין טעם שעבוד והכנעה. ואם רבנים וגבאי בתי־כנסיות יצאו מטעמי־נימוס או משום מוראה של מלכות להקביל פני שר ומושל במלח ולחם או בספר־תורה, מיד קראו אחריהם צעירי הצאן “יהודי לעצמם עליה – היתה מוגזמת מאד ההקפדה היתירה על גאוה חיצונית וחיתוך־מה יפית”. מבחינת האמת המציאותית, מד השכל הישר, מנקודת ההשקפה של המדיניות הריאליסטית – שרבים בימינו מתגדרים בה כל כך ומחזיקים טובה לעצמם עליה – היתה מוגזמת מאד ההקפדה היתירה על גאוה חיצונית וחיתוך־דיבור עז ותקיף לגבי שלוחי עם עני ואביון, שלא באו כלל אל השרים להשתפך לפניהם בודוּיי־אהבה, אלא לשפוך לפניהם תחינה על אחיהם הנתונים בצרה ובשביה, לבקש על ביטול הגזירה או לקדם פני הגזירה. כלום יכלו לבלי להתחנן על נפשם ונפש הנאשמים בעלילות־דם או בעבירות אחרות שבדו עליהם בשקר? השליחים דיברו תחנונים, אבל דברי־כחש בעצמם ובעמם לא הביעו. על כרחם התרפסו, אבל לא הגיעו לידי התבטלות, קל וחומר שלא התבטלו במסתרי־לבם. אדרבה, בלבם תיעבו את מציקיהם וצורריהם. כאמור: הבוז למעניך! ואף־על־פי־כן קראו עליהם המחמירים בקומה זקופה: “יהודי־חסות”; “יהודי הפריץ” “יהודי סיר הבשר”, “יהודי תחינות”. מיצוּי הדין עם השתדלנות היהודית לא היה מחוייב השכל והיושר, אף לא ניזון מן החוש המציאותי, אך היה מוצדק מטעם חזוננו הלאומי והאנושי. כדי להגיע לשביל הזהב חייבים פעמים למתוח את מיתר ההתנהגות אל הקצה. בשביל לגדל יהודים בני־חורין הטילה עלינו ההשגחה ערמה קטנה להבזות בקול רם את השתדלנות שהצילה הרבה נפשות וקבוצים מישראל משמד וניווּן. היינו כפויי־טובה למוסד השתדלנות ומיעטנו את דמותו בשביל ליצור דמות חדשה ליהודי הדורות הבאים. פרנס־חודש נהיה ללעג ולשמצה מתוך טעמים שהתקופה גרמתם. כפיות־טובה היא בוודאי חטא או מום, שנענשים עליו, אבל שלבי דברי הימים הם שלבי כפיון הטובה שבין דור לדור ובין צורות־חיים ישנות לחדשות. מה תימה שתפילה אחת בפי כבשה בין זאבים, תפילה רכה אף כי לא זכה, תפילה של אנוסים, הרווייה דם ופחדים ואמת שבנסיון הדורות, תפילת “מי שברך” למלכות, נעשתה שם־דבר לגנאי, לחנופה, להתבטלות, ליריקה בפני עצמנו, לשקר גלוי ונתעב. ולא היא. היא היתה תפילה כנה. נסיון הדורות לימד עם גולה ונרדף לקח, שאילולא מוראו של מלך, אילולא מחשבה טובה בלב מלכים ושרים, תהא מחשבה זו כרוכה בטובת־הנאה לעצמם, לא היה נשאר שריד ופליט משונאיהם של ישראל.

ג

מי פילל ומי מילל, כי מקץ יובלות של הטפה לחירות לאומית ואנושית תצמח על אדמת ישראל, תחת שמי ציון, על ברכי תנועה נושאת חזון הצדק והשויון, כת אנשים, המוחקת לאט־לאט, אות אחרי אות, מתוך התפלין של ראש שלה, את האלף־בית של הכבוד, בין כבוד לאומי בין אנושי. אין כת זו מתיצבת כלל לפני השר והאדון המושל עליה, עדיין אין היא מתיצבת לפניו, אין נותנים לה כלל דריסת הרגל ל“חצר”, היא לעת עתה עומדת מבחוץ, ולא כעניים בפתח, כי אם כעדת שנואים, מגורשים מני גיו, היא דופקת על השער ואין פותחים לה אלא על מנת להטיח בפניה קיתונות חירופים וגידופים, אך היא מגלגלת עינים חסודות ונכנעות כלפי האדון המושל ואינה פוסקת מלזמר “מי שברך”. אין שרים עוד רק “מה יפית” לפריץ. שרים גם “מה צדקת” ו“מה חכמת” ו“מה גדלת”. אומרים לו: גדלת מאד. הוד והדר לבשת. צדק ואמת עטית. כל משפטיך אמת וצדק. כל משפטיך? אף משפטו עליהם? עדיין אין אומרים בפה מלא שכל משפטיו עליהם אמת וצדק. אומרים זאת בחצי קול. מחר יגידו בגלוי ובמפורש. לעת עתה עושים חזרות בשפה רפה. הוא להם: מרגלים! והם לו: אי־הבנה! הוא להם: חלאת־האדם! והם לו: גאון כל הדורות! הוא להם: אוכלי־אדם! והם לו: אבי כל העמים. נשמת כל חי תברך אותך. נשתכחו כל המושגים על חיים של כבוד. מה תביעה יש לבני־חסות על חיים של כבוד, אם הזכות לחייהם אינה מוחלטת כלל בידיהם? הוא, החותך הלכות בכל רשויות החיים והמדע, חותך גם חיים, נתיני כל הארצות נתיניו הם, נתיני ציון הקטנה על אחת כמה וכמה. מפיו, אומרים הם, אנו חיים, בזכותו אנו קיימים בעולם הזה, הוא הצילנו והקימנו והוא שהחיינו והגיענו לזמן הזה ולמקום הזה ובידיו אנו נתונים, לשבט ולחסד. ברם, חכמי “מי שברך” יודעים שאין עמו חסד ולא רחמים ולא סליחה ומחילה, על קרוביו וקרובי־קרוביו לא חס, עליהם לא כל שכן. אבל גזירה היא: נאמנות! נאמנות ויהי־מה! נאמנות ויהי־מי! נאמנות כי הכל יהיה למרמס תחת מגפיו. ושוב לא יהיו אפילו נאמנים כי יהיה רק אבק־אדם. המתאבק בעפר אדוניו דינו להיות אבק. המחנך את צעירי־צאנו לעבודת־אליל מוביל אותם לשמד. דיבור אחד בפיהם, ומסתמא גם בלבם – אי אפשר להשמיע מלים חסרי־שחר ימים רבים בפה מבלי להצמיח גם במערכי הרוח ובמעמקי הלב גל של הבאי ותל של שטות – נאמנות! נאמנות, ויהי־מה! נאמנות עד הסוף.

צמרמורת בלב המרגיש, במוח ההוגה, ביד המחזיקה בקולמוס. היאך נבטא זאת? מה טיפת הגיון, קורטוב רגש אנושי, בחזיון־בלהות זה? לא זרים, כי אם אחינו־בשרינו עומדים על דם כבודנו השפוך ויהודים בציון קושרים שבחים לרב השפכין. וקוראים לרב־טבחים: הושענה! חלוצי ציון לשעבר, מהם גם בהווה, מוכיחים בדיבורים מפותלים, שצוררנו הראשי בתקופה זו, הוא שמש העמים, המשמיץ את שמנו בגויים, הוא דיין אמת. אף־על־פי שהוא משסה כנגדנו את כל כלבי השנאה בארצות אינו חשוד חלילה על שנאת ישראל. הוא המעמידנו מחוץ לכל חוק, נאמן עלינו לקיים איזה חוק כנגד הפליתנו לרעה. רק מתוך אי־הבנה, מסתמא גם מתוך אהבה רבה, הקורנת משמש העמים, הוא מבקש לעשות נקמות בעם אשר דורי־דורות לא כרע לבעל ולא נכנע בסתר לבו לזדים שהשעה משחקת להם.

נורא החזיון ומי יכילנו. בנים טובים של עמנו, אחינו המחוננים את עפר ארצנו, חלוצים בישראל, שחרתו על דגלם ציון של מטה וציון של מעלה, שנתחנכו על עיקרי שויון ואמת, שרוממות החופש היתה בגרונם ובלבם, שעזבו ארצות הגולה על שום שבחלו במנת שפלות ואזל־יד, שנשאו את נפשם והדריכו את חניכיהם לחיי־עבודה כשרים, לחיים של יצירה, לחיים של כבוד, שכחו את משנתם, לא יזכרו את עברם, מעבירים מחק על חזון הקוממיות הלאומית והאנושית ומטיפים למין נאמנות שהיא שמד הכבוד. מה להם? מה להם? הם עצמם כפפו את קומתם; עיקמו את מוחם; סיכסכו את סברתם; ברצונם הטוב, המתועתע, הם קמים על חזונם לכבותו, מבזבזים את כל הסגולה היקרה שרכשנו בדורות אחרונים לשעבוד וראשונים לגאולה, השאיפה לאנושיות בת־חורין. הם קמים גם על קוממיותנו. הם קמים? הם נופלים, כורעים ונופלים וצועקים “ברוך אתה” לשופך עלינו קללות. “הוד והדר לשמך, המכפיש אותנו בסחי”. הם משתחווים אפים ארצה ומתחננים לפניו: פרוש עלינו את חסותך, הבט אלינו, רצה בנו, הכנו, רמסנו, אך שמע קולנו בשוועתנו אליך נאמנות".

עדיין הם מצעקים ומתחננים ולא יחדלו. אפילו יחברו מחר נוסחה חדשה של “מי שברך” ו“מה יפית” תוכן שתדלנותם לא ישתנה, שתדלנות ללא כבוד וללא תכלית. מה מועיל בשתדלנות בעולם חמור, שאין בו אף צל של מידת הרחמים? לעולם השתדלן מזולזל בעיני נותן הטובה. ואילו את בעל־הדין החמור הוא מרגיז עד למשטימה, מעורר את שצף־קצפו, לחשדו בצביעות ובגניבת־הדעת. כלום מה אומרת שתדלנות? היא אומרת: רחם עלי, אדון, אף אני כמוך נבראתי בצלם וראוי לכבוד אנושי. אך כלום השה משתוה לזאב? נמצא שאנשי ה“נאמנות ללא תנאי” עושים בשתדלנותם את נאמנותם פלסתר.

המתחייב בנאמנות ללא תנאי מוותר על חיים של כבוד. ובאין חיים של כבוד נשמט ממנו כל בסיס לבקשה על החיים. אין רחמים לפני הזאב על השה, המתחייב בהכנעה ובנאמנות להוד מעלתו.

י“ט באדר תשי”ג.

היחיד, העם והמדינה

האדם נברא יחידי. כיוון שנפלה עליו תרדמה נתהוותה המשפחה מתוך אחת מצלעותיו. לאחר שקין הרג את הבל ויצא עליו גזר־דין לישב בארץ־נוד, בנה עיר, “ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך”. מן הרצח נבנתה העיר. “ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה” “וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ” פרץ המבול, ונח איש צדיק תמים בדורותיו בנה את התיבה, דמות־דיוקנה של המדינה, שיש בה מכל החי למינהו. הרי סדר המעלות להתהוות החברה האנושית. היחיד, שנולד עפר מן האדמה, הוא היסוד. המשפחה צלע או אגף של הבנין, מכל מקום קומת־קרקע. העיר היא התרחבות המשפחה לשבט. החברה בנין־על, משל לתיבת נח, שנאמר עליה: שלוש מאות אמה אורך התיבה, חמשים אמה רחבה ושלשים אמה קומתה. אף נאמר: תחתיים, שניים ושלישים תעשה. המדינה היא הגג, גולת הכותרת או חופת הכבוד. זהו הסדר ולא אחר. כל הבא לשנות סדרו של הטבע ומבקש לעשות את החברה או את המדינה יסוד ואת האדם בנין־על או גג, או ארובה מעשנת בתוך הגג, מתחייב בשלום העולם ובעצם הקיום האנושי. קדמונים אמרו מבול, דור הפלגה, יום הדין. ואנחנו אומרים: חורבן.

־־־־־־־־־־־־־־

מתוך סדר ההתהווּת – זכור ושנן אותו: יחיד, רעיה או ריע, בית או משפחה, שבט או חברה, עם וארץ או מדינה – אתה למד גם סדר ההתאפסות או החורבן חס ושלום. היחידים הבונים משפחות, המתלכדות לשבטים, הם חוט השדרה של העם, כשם שהארץ היא מקור יניקתה של המדינה. עם בארצו אפילו ניטל מידו הגה המדינה עוד כוחו עמו. ואם גלה מארצו, כל זמן ששכינת הארץ שורה על כל יחיד בעם וחזון הגאולה בלבו, לא אבדה התקווה להיגאל. התמוטטות המדינה אינה אלא תחילת החורבן. הסוף בא מתוך התמוטטות היחידים. סובב רוח החיים מן היחיד ואל היחיד הוא שב. אין גבורת עם אלא סך הכל הגבורות שביחידים. אין המדינה אלא תמצית הכוח של אזרחיה.

־־־־־־־־־־־־־־־־

קדם היחיד לעם רק מצד קבלת השפע והיניקה, כי הפרט חש את מחסורו ואדם קרוב אצל עצמו לדעת את הצטרכויותיו ולהרגיש את כאביו והוא מהימן עלינו בשוועתו למזונות ולסמי־תרופה. ורק מפיו אנו יכולים לגבות עדות אם התורה שמטיפים לו מתוקה עליו כנופת־צופים או מרורה כזית ואין אחרים רשאים לדבר בשמו. ואילו כל פעם שהיחיד רוצה להשפיע על זולתו שוב אין אנו מודים בדבר, שהוא מלח העולם ושיקול־דעתו בלבד ראוי לשמש אַמת המידה לאמת. אדרבא, אנו חייבים לבדוק אותו קודם כל, אם הוא פרט לעצמו או מעורה בתוך הציבור, אם תורה זו שהוא בא ללמדנו מונחת רק בתוך כרסו או יש לה שורש במסורת העם ובחכמת הקדומים. אין היחיד רשאי לדבר אל הרבים אלא אם כן רשות היחיד שלו שותה מתוך מעינותיה של רשות הרבים. כל שליח לציבור חייב להיות שליח הציבור. בלי חזון־עם יפרע היחיד. בלי אהבת העם אין הבנת העם.

לפיכך אי אתה יכול לקבוע מסמרות יחיד ועם מי קודם למי. שניהם קודמים. תמצא לומר היחיד עדיף מן העם, מאחר שהוא ממשי יותר ויש לו גוף ומכאובי הגוף והוא סוחב על גבי בשרו את כל העול ופצעיו שותתים דם ממש, הרי כנגד זה העם עדיף מעם³ היחיד, מאחר שקדמון הוא. העם נולד לפני היחיד ויחיה אחריו. מה שהעם אומר נבחן בנסיון הדורות. ואילו היחיד אפשר אינו אומר אלא סברות מתוך כרסו, מחמת פניותיו האישיות. אמנם, אף העם מלא פניות, אך הללו הן פניות מרובות לצדדים שונים, הסותרות זו את זו ויוצא מהן איזה ערך ממוצע. ואילו קורטוב פניה ביחיד פוסלת את כל דבריו, אפילו הוא גדול החכמים שבעולם.

־־־־־־־־־־־־־־־־

בהשוואה לכוחות החיוניים הפועלים ביחיד ובמשפחה, בחברה ובעם, משמש המנגנון המדיני רק מעין משרד לעניני־חוץ. הוא מגן על הגבולות, שמהם ואילך מתחיל החוץ, עומד בקשרי משא ומתן עם כוחות־חוץ, בין הם שכנים קרובים בין רחוקים, אף אופי פעולתו בתוך המדינה גופה, בדברים שבין אזרח לחברו, הוא חיצוני לגמרי. אמנם, המוסד המחוקק נתוּן למרותו, אך גם החוקים עומדים מבחוץ, ופעמים השפעתם על פנימיות הנפש פּחותה אף משל המנהגים. זרוע החוק קצרה אפילו מכדי להשיג את הפשע. קל וחומר שאין החוק מסוגל לטהר את הלבבות ולצרף את המידות. אין החוק אלא עין צופיה או יד מענישה. אך עד כדי איזה מרחק גדול כוחה של טביעות־עין? ואף היד החזקה קצרת־יד היא לבוא בחורים ובסדקים. המדינה משגיחה על יחסי הכוחות המהווים אותה, אבל אין ביכלתה ליצור יחסים טובים לא בין הגושים ולא בין הפרטים. יחס מקורו ברגש. והרגש מקורו בלב. כל לב הוא בודד. אין לב קיבוצי.

־־־־־־־־־־־־־־־־

המדינה מפקחת על הגבולות. אבל גם בתוך־תוכה מצוּיים גבולות לאין שיעור: גבולות של מעשים, גבולות של דיבור ומחשבה, גבולות בין המעמדות וגבולות בין האומניות וגבולות בין המינים וגבולות בין הדורות. המדינה סובלת את כל החילוקים והפילוגים ועליה לכלכלם יחד. לפיכך תמהני אם יש מי שרשאי לדבר ללא ענוה וסייג מטעם המדינה כולה. תמצא לומר: אחד נציג הרוב מדבר בשם הכלל. אבל, ראשית, אין כמעט בשום מקום ובשום זמן רוב עשוי כולו מקשה אחת, היינו, רוב שהוא רוב באמת, אלא כל רוב הוא פועל־יוצא של צירופי־כוחות, שבא עליהם הסכם זמני. והרי הבחינה הזמנית אינה שלימה וגמורה, כלומר, אינה אמת. שנית, אפשר שיש רוב. ונניח שאחרי רבים להטות הוא חוק ולא יעבור. אבל אם חוק ולא יעבור כאן, עדיין אין אמת כאן. הרי לא יתכן שבכל זמן ומקום הרוב קולע דווקא לנקודת האמת ולטובת הכלל. מן הסתם אף הרוב עלול לטעות. שלישית, הדין עם הרוב. ניחא. אבל כלום זכות החיים לרוב בלבד? ואם כך הצדק מחייב להביא בכל הכרעה בחשבון גם את דעת המיעוט וצרכיו. רוב המקפּח תמיד את המיעוט אינו רוב צודק. מסתבר שהמדינה אינה רשאית להזדהות עם הרוב בלבד. המדינה חייבת להחזיק מאזני־צדק בידה לבלי לקפּח שכרו של שום מיעוט בקרבה, כשם שנר לאחד נר למאה, כך המדינה המכבה נר האחד כאילו מכבה את הנר למאה או לצ"ט החלקים של אזרחיה. המדינה עומדת על החוק והיא כל עיקרה מידת הדין. אבל גם היא נתבעת לקיים את החוק העליון, הוא כוח הצדק. מידותיה של המדינה קשות הן וקשה להיות שומר המדינה.

המשלנו את המדינה לגג. שומרי המדינה, כדרך שומרים וצופים, עומדים על הגג. העומדים על הגגות מסוגלים לראות מרחוק, כי טביעות־עינם מגעת למרחקים, שהיושבים בבתים אין להם שליטה בהם. אבל העומדים על הגגות אינם יכולים להביט לתוך פּנימיות הבתים. אין לשומרים אלא מה שעיניהם רואות. המדינה אינה חודרת לעומק. מדינאוּת אינה עמקנות. אך החיים האמיתיים מתרחשים בתוך הנבכים.עמוק הלב. נסתרים המאוויים; הדם זורם בחביון העורקים.

־־־־־־־־־־־־־־־

דם טעוּן כיסוי. כל הדברים העמוקים, אמר מיכאל אנג’לו, הם שירים. סבורני שהשירים נתונים משום כך בבתים, כי השירים טבולים בדם. מיטב השיר דמו. ורק מה שיש בו צבע הדם הוא בגדר שיר. הדברים העמוקים טעונים כסוי. הבית לעולם עמוק מן הרחוב. אך המדינה, ובמיוחד בזמן הזה, צופיה יותר לרחוב מאשר לבית. לפיכך היא מרבה תהלוכות, מסקרים וטקסים.

־־־־־־־־־־־־־־־־

אין שום טעם לומר, שהמדיניות אינה מותרת בגלוי־לב ושהמדינאים אינם מקדשים את שם האמת ברבים. נכון יותר לומר, שהואיל וגלוי הלב אינו מותר באופן רשמי במשא ובמתן מדיני, הרי אין גלויי־לב ודוברי־אמת כמדינאים, כי הכל יודעים בהם שלפי טבע אומנותם אין ברם כתוכם, וממילא מעמידים כל דיבור היוצא מפיהם על היפוכו, וכל אחד מנחש מיד את האמת שבלבם. וזו היא הצרה, שרק בתחום המדיניות הרשמית יש קורטוב של אמת, או קיים צוהר לאמת, והוא הדיבור הרשמי, המנומס, ואילו בכל משא ומתן שבין הבריות אין לנו שום צוהר להסתכל בו והבלבול גדול הרבה יותר.

־־־־־־־־־־־־־־־־

מנהגו של עולם נתהפך. המדיניות בזמננו רגשית ביותר. כל המלחמה הקרה ותעמולת הזועה הכרוכה בה מכוונת להשפיע על הרגשות. ואילו בתחום האמנויות היפות, שלפי טבע ברייתן עיקר טיפולן בעסקי־לב, יצאה בת־קול האומרת, שרגשת אסורים בהנאה. משורר רך וענוג הוא בימינו מין בריה שלפני מתושלח. פייטנים מצלצלים בשיריהם כבדרבנות.

־־־־־־־־־־־־־־־

כנגד כל קב של יזמה, פעולה והדרכה מטעם המדינה דרושים כתשובת המשקל כמה קבים של יזמה, פעולה והדרכה מטעם החברה, היחידים הבונים את החברה, או הכוחות החברתיים, היינו, חלקי העם. המדינה נשענת על המנגנון, אבל העם יונק מן המנגינה. העם מעלה כל יחיד לכדי ניגון, ואולי המדינה מטילה מסים; אבל העם מחולל נסים של התנדבות. המדינה יוצרת חוקים, אבל העם מעורר למעשים טובים. כדי שהאזרח יהיה ישר צריכה המדינה להעמיד עליו עשרה שוטרים מלפניו, עשרה מאחוריו, כתי־כתין של שוטרים מכל צדדיו. אפילו אם תעמיד המדינה על כל אזרח את המלאך מיכאל מימינו וגבריאל משמאלו ורפאל מלמעלה לו, לא תצלח להכריחו לקיים את כל המצוות הכתובות בחוּקיה, על אחת כמה שלא תטריח אותו לבלי לגנוב את הדעת, לבלי להיות צבוע וחונף ועצלן וטורדן ונוקם ונוטר. אך מה שלא תעשה המדינה מלמעלה ומבחוץ תעשה התעוררות העם מלמטה ומבפנים. המדינה יכולה לתת לחם לעם או לגזול מפיו את הלחם ולהחליפו, לפי הצורך, בתותחים או בכפתורים נוצצים לפקידיה, אבל אין בכוחה של המדינה לתכּן שולחן־ערוך לעם ולצוות עליו מה מאכלים יהיו מתוקים לחכו. אך אמונת־עם התקינה שולחן ערוך על דרך המשל והסמל ואף שולחן ערוך בפועל ממש בחלוקת התבשילים לפי ימות החול והשבתות, החגים וימי הזכרון, חלוקה שנתקיימה דורי־דורות. המדינה אפילו ידה בכל אינה כל־יכולה, אך העם הוא כל־יכול. העם יכול הכל, ובלבד שיהא רוצה. אלא שהעם הוא ענין של חינוך. ורק העם מסוגל לחנך. הכוחות המחנכים יונקים ממעמקי המסורת באומה.

־־־־־־־־־־־־־

מן הראוי שבתי הספר יהיו שתוּלים על פלגי המסורת שבאומה, כדי שישמשו בתים לתורה ולתעודה. המדינה רשאית להעמיד מפקחים, אבל רק העם מקים מתוכו מחנכים. כל פעם שהרשות מתערבת יותר מדי בעסקי־חינוך על כרחה היא הופכת את בתי הספר לבתי־ענשים ואת המורים לשוטרים. ושוב אין מחנכים ומדריכים לעם אלא גבאים ואמרכלים. כיוצא בכך, כיוון שהרשות מתערבת בעסקי מלאכת־מחשבת היא הופכת את האמנות לאומנות, את היצירה לעשיה, את השירה לשירות, את הזמר לפזמון, את רוח הקודש לרוח של חילול כל קודש, את הבינה בכבשוני הנפש למלאכת מהנדסים, שכל עיסוקם בעצים ובאבנים, בשרטוטים ובתרשימים. בקוים ובנקודות.

־־־־־־־־־־־־־־

הפצת השכלה וטיפוח האמנות, הטפה למידות טובות ולהנהגות ישרות, כל שהוא בגדר תורה ודרך ארץ, חכמה ומוסר, אמת וחן, ולואי שיתעסקו במטעיהם אנשי החברה, באי־כוח העם לאמיתו. יחידים מומחים ושוחרים נאמנים מרצון ומאהבה. לא פקידים, אף המוכשרים ביותר, לא שכירי הרשות, אפילו כוונותיהם רצויות, יבנו את תרבות ישראל החדשה, כי אם ראשי העם, ראש ישיבות, חלוצי העדה, שליחים חדשים.

־־־־־־־־־־־־־־־

המנגנון יכול להוציא אל הפועל, אבל אינו מסוגל ליצור, להמציא – שום רעיון מקורי. יותר ממה שמסוגל הוא לקדם הוא מצליח לעצור. מנגנון אפילו דופק כהלכה יש לו צליל עמום, יבש. הוא לעולם יבש. אך היצירה ניזונה מתוך הלחלוחיות.

־־־־־־־־־־־־־־־־

אל תאמר: המדינה תילחם לי בכל מערכות החיים ותתקנני בכל עצה טובה, היא תקבץ את גלויותי ותעשה את מלאכתי בקליטת עולים, תרים את דגל היצירה העברית, תחיה את מקורות רוחנו, תעודד כל כשרון טוב ובסיוע של קצינים ליחסי־ציבור תשכין שלום־אמת בין מפלגותינו. אין המדינה פטורה משום תיקון טוב. אבל היא בלבדה אינה מסוגלה לתקן את כל הבדקים, אף לא רבים. כל אישי החברה צריכים להירתם בעול תיקון החברה. אין המדינה אלא פיגום לבנין החברה והעם.

־־־־־־־־־־־־־־

ישראל, לא תעשה לך כל פסל ומסכה; לא פסל־אימים של רודן ולא מסכה של זהב. אל תשתחוה לשום צלם; לא לצלם הדרקון מטיל האימים ולא לצלמא דדהבא.

י“ד ניסן תשי”ג

בין גרזים לעיבל

“והיה כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונתת את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל”. – דברים י“א, כ”ט.

“ויכתב שם על האבנים את משנה תורת משה אשר כתב לפני בני ישראל. וכל ישראל וזקניו ושוטריו שופטיו עומדים מזה ומזה לארון נגד הכהנים, הלוים נושאי ארון ברית ה', כגר כאזרח, חציו אל מול הר גרזים וחציו אל מול הר עיבל” – יהושע, ה' לב־ג.

א

ובאמת אין ברירה אלא לעמוד בשביל שבאמצע, בין שני ההרים, בין הר הברכה ובין הר התוכחה, כפי שנהגו בני ישראל מאז ומקדם, ולהוציא דין־צדק על המעשים ועל העושים. אף על פי שהעמידה באמצע אינה נוחה משום בחינה ואינה רצויה לשום צד, והממוצע עשוי להימעך בין שני ההרים, שהללו מכאן אומרים בכל יום הלל בן מאה ברכות ואחת והללו מכאן קוראים רק רע כל היום ומוקיעים מומים תמיד, הרי כל הרוצה להיות ישר עם עצמו ועם המתרחש במדינת ישראל מחויב לעמוד “חציו אל מול הר גרזים וחציו אל מול עיבל”. אין מדינת ישראל טלית שכולה תכלת, אף לא כלה נאה וחסודה, אבל אין היא חס ושלום מדבר־שממה ממצוות וממעשים טובים, אף לא ארץ זרועה כולה פקידים משחתים, כפי שמעלילים עליה כל מכתבי־הבל, שביצרו להם מקום על הר עיבל. לא בושנו מכל מדינה, ופשיטא שלא אשמנו מכל עם. הרבה חלאים ופגעים, שמרבי הדיבות קושרים אותם לנו ומייחדים אותם בנו דווקא הם מכת המדינה בדרך כלל. נוספו לנו על אלה מחלות הילדות של עצמאותנו. נצרף לכך שייר־מורשה של עם גולה. נביא בחשבון יחסי־שכנים, שיותר ממה שהם גבורי־מלחמה הם גבורי ערמה ותכסיסנות ורבי־נפתולים, ולפי הכלל עם עקש תתפתל אנו נתונים במתיחות מתמדת להשפעות נפתלות, אף יחסי־שבטים שבתוכנו, שאין זה מבין את שפת זה, מכל מקום אין זה מבין את הדקדוק המיוחד של זה, דקדוק בדבור, במשא ובמתן, במנהגות ואף במאכלות, בהלכות דרך ארץ לא כל שכן. ועל אף הלחץ החיצוני והפירוד הפנימי עשתה המדינה חיל, וכדי לנקוט לשון שיגרה – החג מתיר את השיגרה, אף כופה אותה במקצת עלינו – נאמר שהיא פעלה גדולות.

רואי השחורות – שאפשר ורבים מהם אינם כלל רואי־שחורות, אלא מראי־שחורות – המוכיחים זריזות יתירה בפרסום כל לא־נס ובהוקעת כל כשלון, אפילו הם שוגגים הריהם כמזידים. מצוה להזהיר מפני הסכנה, אבל לשמחה מה זו עושה? חובה לצעוק על המפלות הממשמשות ובאות, ומניין קול ענות נצחון בקריאה על המפלות? חובה לבקר ולהוכיח, אבל כלום מותר להשמיץ ולהמאיס את החיים עלינו בישראל על ידי תיאורי־זועה, ההופכים כל מנין של זבובים לפיל גדול? אפילו העומד על הר עיבל ראוי לו לישא עיניו אל הר גרזים, לזכור אותו ולהזכירו לאחרים, לכוון את לבם ורצונם אליו. לא לשכחו אף לרגע. אבל למה נתרבו כל כך בישראל אנשי־עיבל, העומדים בשתי רגליהם ובכל רמ"ח איבריהם על הר הקללה ושתי עיניהם לטושות כלפי עיבל והם מתנחלים על ההר הזה בתאוות־נפש ממש.

יש במקללים הללו גם מידה של תמימות – אם הקללה והתמימות עשויות להיות שרויות בכפיפה אחת – שאינם מחפים כלל על מחשבתם או על יצרם – נניח שאף היצר הוא מין מחשבה – שטוב להם לפי שרע למדינה.

מנין גדול של בני־טובים כאלה השמחים לאיד הוא עצמו איד.

ב

כנגד זה אין כל ידים לסברה, שהמדינה זקוקה שיעשו לה כל יום “מי שברך” ושיהיו כהנים עומדים תמיד על הדוכן לברך ולהלל ולשבח את גודל מעלליה. ילד טוב מורגל בצביטות על לחיו כתגמול בעד מעשה טוב או בעד תשובה כהלכה ב“שיעור”, אף המבוגר עומד ומצפה לפעמים לאות של עידוד ולדבור של שבח. אולם הצבור והעמלים עם הצבור, המנגנון המדיני, שליחי העם ומנהיגיו, אינם זקוקים לברכת כהנים בכל יום, ואינם מחייבים אותנו כלל שנחבר שיר המעלות לכבודם ונספר בפומבי בשבחם. המפעל הטוב הוא דבר המובן מאליו; העסק בצרכי צבור באמונה הוא בגדר מושכל ראשון; גלוי וידוע שבעל־מלאכה מצווה לבלי לעשות את מלאכתו רמיה. ובכן, שמא נתלה כרוזים בחוצות חדשים לבקרים להודיע ברבים, שפלוני העסקן, הפקיד, האומן, רופא החולים, המורה והנהג פועלים ביושר ואינם מועלים בשליחותם? או שמא נפרסם בעתוני השחרית כל יום באותיות של קידוש־לבנה במודעות גדולות את מנין האזרחים, שלא חטפו אתמול כלום בשוק ולא באו בלילה במחתרת למחסנים זרים? אין מכניסים תבן לעפרים ואין טעם ללעוס קש של שבחים לכל מי שעומד על משמרתו ומקיים את תפקידו. הטוב הוא דרך הטבע; אך הרע הוא חבלה בטבע, פגם וקלקול; המעלות מחויבות המציאות; אך החסרונות והכשלונות הורסים את החיים, ועליהם צריך להתריע כדי לזרז את מי שהמכשלה תחת ידו לתקן, להטיב, לשפר.

לפיכך לא נאווּ בעיני גם רגלי העומדים תמיד על הר גרזים להודיע בשורות טובות ולפרסם נסים ונפלאות ולהרים על נס כל מי שאמת הבנין בידו או שידו אוחזת בהגה. הבונים יבנו לשמה; הם יבנו לפי שהם מצווים ועומדים לבנות; הם אנוסים על פי הדבור ועל פי הצבור, על פי עמדתם ומטעם עברם. כלום הם בונים? כוח עליון משלהם מנצח על הבנין. וכלום מנהיגים אינם מונהגים על ידי דעת הקהל ועל ידי גורמים חזקים הרבה מהם? לא הוכח כלל שגאונים מצליחים, אך כל הסימנים מוכיחים, שהמצליחים נחשבים לגאונים. אבל ההצלחה היא בחלקה הגדול זכיה בגורל או במשחק. ואפשר, אין ההצלחה אלא קלף מוצלח. ובכן, בואו וננעים זמירות לגורל או לריווח במשחק. ואף זו אינה מידה. אינה מידה לפי שאין זו מן החכמה לפרסם הצלחות שמא נעורר קנאה. ידידים אינם מברכים בקול רם. פעמים המברך את רעהו בקול רם הוא רשע, כי אין הברכה סמויה אלא בדבר הסמוי מן העין ואף מן…האוזן. ופשיטא שאין כל יסוד לטענה, הרווחת מאד בקרב הבריות, שרגילים לקרותם בשם צמרת: הלמאי אין מקדימים לכל בקורת על המעשים דבור של קילוס ואישור למעשים עצמם? הלמאי מזעיקים על האבטלה ואין אומרים “יישר־כוח” למנצחים על התעסוקה על שם רוב מנין פועלים הנתונים בתוך מעגל העבודה? הלמאי מתריעים על גניבות, על מעילות, על קשיחות הלב של נציגי הצבור, על שחיתות ועל כל מעשי־תעתועים אחרים, ואין מתארים בכתב־אמת ובלשון־למודים את המאמץ הרב שהשקיעו בקליטת עולים ובסלילת כבישים ובייסוד מושבים חדשים?! בוודאי שאין זו טענה. מתריעים על המחלה ולא על הבריאות. מי שאינו חש בשניו או בכל אבר אחר אינו נותן כלל את דעתו עליהם.

אבל, חוזרת הטענה ונשנית ובשנוּי־נוסח, מה ממש יש בלקוי זה ובפגם פלוני, לעומת המעשים הגדולים? הרי זה באמת מכאן פיל של פלאי־מעשים ומכאן תקלות כל שהן, סירכות מעטות, ומה הרעש? כתמים בשמש! ומי צדיק בארץ? ואם נבוא לחשב שכר התרומות הגדולות לעומת מעט טבל או זבל, הרי כף המאזנים תכריע לצד השבח והעליה. אך משכיחים את ההישגים הגדולים וצועקים על העוולות הקטנות.

טענה זו בשנוי־נוסח כל שכן שהיא משונה. בתחום היושר אין גדול וקטן. אין כלל עוולות קטנות. ולא ברשותנו היא לשקול קלות כנגד חמורות – אף בתחומים אחרים. פלוני שמזג לחברו כוס חלב ונמצא בו זבוב, רק זבוב אחד, קטן דווקא, ואילו הכוס גדולה, מי ששתה את החלב, ואף בלע לתוכו דרך אגב את הזבוב, יכול וצריך לפשפש בזכותו של המוזג מטעמי גודל וקוטן, שהכוס גדולה והחלב מרובה והזבוב קטן ובסך הכל רק אחד? ומה הדין שאותו מוזג נוהג כך לגבי אותו קונה ולגבי כל יתר קוניו כל יום וכל שעה? זה הענין של העוולות הקטנות: הן משולות כזבובים. והרי את הזבובים הללו אנו בולעים הרבה ובכל זמן. שמא חייב כל מי שלבו נתחמץ בקרבו על עסקי זבוב וחלב להתחיל את דיונו בכל פעם ב“מי שברך” לכוס החלב, ואולי להפליג עד הפרה ממש ולומר כך: בואו ונקשור שבח ותהלה לפרה שופעת זו המזינה אותנו יום־יום בחלב לבן וטוב, אף נזמר בשבחין לבעל הפרה, וכפלים תודה וברכה למוזג הטוב, ששפת לפנינו כוס מלאה וגדולה. דא עקא שזבוב היה מפרפר בכוס. כלום זו היא בקורת? אפשר שגם זו היא בקורת. אבל אין כל יסוד לומר כי רק זו היא בקורת ורק כך היא נעשית.

ג

המעשים הטובים מדברים בעדם. אין הבקורת באה אלא להורות על פרצות במעשים, או להטיח דברי־כבושים כנגד מעשים, שאינם מדברים, כי אם צועקים, בעדם. לפיכך נדמה לי שאין פגם קשה לבקורת מן הצעקה שיש בה גופה. ויהא סימן זה שמור בידינו להבדיל בין בקורת שכוונתה רצויה לבקורת שחצנית סתם: הראשונה מדברת, השניה צועקת. הראשונה אינה אומרת מה העבודה הזאת לכם. אין היא גורסת לא אתם ולא הם כי אם אנחנו. אין היא מוציאה את בעליה, או את הקרובים לו בדעה או בהשתייכות מפלגתית, מן הכלל. ואם מחוייבת היא בשוועת הכאב אין שוועתה עולה על מידת כאבה. וכשם שאין היא צעקנית אין היא בצחוק וקלות־ראש. היא קובלת ואינה לועגת, מתמרמרת, אבל אינה עוסקת ברכילות ולשון הרעה, פוסלת את המום ואינה יורדת לחייו של בעל המום, מוכיחה ואינה עושה חוכא ואיטלולא, קל וחומר שאינה עושה מטעמים מכל נגע ופגע כמנהגם של ציידי־חדשות, המתארים את הפשעים בצבעים עזים ומגרים ומפתים כל כך, שיש בתיאור עצמו משום תרומה לא קטנה למסכת הפשעים במדינה. הוא הדין נזהרת היא מתיאורי־כלאים ומבחישה בסיר הפשעים ומערבוב מין בשאינו מינו כדי להשחיר את התמונה ולעורר בלב השומעים או הקוראים הרגשה של יאוש ואבדן ומיאוס, מיאוס, מיאוס. וכבר למדנו אחד חכם וטוב בישראל, ר' ישראל בעל שם טוב, שאמר לדרשן אחד דרוש משלו על הכתוב “מוסר ה', בני, אל תמאס”. רשאי אתה להטיף מוסר, ובלבד שלא תמאס ולא תחרף ותגדף את בני בכורי ישראל. אפשר היה לומר, שבקורת צריכה להיות לשמה, אילוא הגדרה זו נראית מצד אחד פשטנית ושיגרתית מדי, ומצד שני נחשבת אצל רבים כדבר שבתמימות וכבטלנות. כלום מהי בקורת לשמה? הוי אומר: ענינית, ולא עוד אלא עניניות זהירה. משל לניתוח בידי רופא, המתכוון לרפא ונזהר מכל דקירה יתירה, שאינה לצורך הענין, או מנגיעה במקום שאינו כלל בשטח הנגוע. התובע בקורת מעין זו אומרים עליו שהוא בא לגזור שעמום על הבריות ומבקש לכפות על העוסקים בבקורת עשיה שאין דעת אנשי־שלומנו, חכמי המקצוע להפרחת ברווזים, נוחה מהם. ולא עוד אלא שאף הקהל אינו מוצא ענין בבקורת שהיא רק מתכוונת לענין בלבדו ואין בה מטעמים ושאר ירקות. הרי זו, משמע, בטלנות.

צרה היא שהעמידה על הר עיבל אינה לרבים כלל בגדר יעוד, אלא מלאכה המפרנסת את בעליה. ואם פרנסה – הרי זה ענין אחר. שוב אין ממש בהטפה לזהירות, להגינות, לענינות. המבקר זקוק לפרנסה. העתון חייב לפרנס את קהל קוראיו בידיעות מרעישות מתוך עולם השחיתות, הבזבוז, הגניבות והמעילות. העורך צועק בכל גליון הבהב. הקורא שנתרגל בהפתעות, תובע את מזונו המגרה. הבקורת העיבלת נהפכת לתעשיה, שיש לה מומחים ובעלי־מקצוע שלה, המחוייבים לחפור פשעים ממטמונים. הם חוצבים בהר, חוצבים, חוצבים. הם אינם אומרים יקוב הדין את ההר, אלא יקוב ההר את הדין, יקוב ההר את המדינה. הם ארכילוגים שכירי־יום לחפור מעשים מרעישים ולמצוא פשעים וזדונות. יסלח להם אלהי מדינת ישראל. הרבה צרות ופגעים השתרגו ועלו על ראש מדינתנו. ואף טבחי הבקורת, עושי המטעמים, רוקחים למעשי־גניבות־מעילות, הם בכלל הצרות, וחלק מן הפגעים.

מדינת ישראל יכול תוכל לכל הפגעים, ואף לפגע זה. היא תשגשג ותפרח. ישובנו אינו כולו זכאי, אבל בכללו הוא צדיק. וצדיק כתמר יפרח.

ב' באייר, תשי"ג.

אכן, יש חזון במקום הזה

הגענו לידי כך שאין בנו עוד הסגולה להקים מוכיחים מתוכנו וליהנות מברכתה של הבקורת ללא משוֹא־פּנים, המסייעת פעמים בידי הצבור לפשפש במידותיו ולתקן את משוגותיו.

מה נאמר ומה נדבר, והכל מדברים, הכל רוטנים ורוגנים, הכל סוחטים מתוכם רעל המרירות. וההתמרמרות בין מתוך טענות שיש להן יסוד בהגיון ובעובדות בין על ידי סילוף וניפוח מחוץ לכל שיעורי המציאות, הכל מתריעים על עוולות ורואים שחורות ומגלים מוּמים ותולים כל קלקול בזולתם, וקודם כל באלה שהעמיסו על עצמם עול העשיה. וקשים מן הבקורת השרירותית והקולנית, שעל כל כזית ממשות יש בה כמה קבים של פניות, ואף קורטוב של שמחה לאיד וחשק הנקמה במישהו או במשהו. זה הריטון והרינון מפה לאוזן, אותה רכילות הנישׂאת על גלי הלחישות, תאוות החיטוט בפצעים ובסודות, שכל תושבי ארצנו יש להם חלק בהם, משל צרה עינו של כל אזרח בישראל במנת הנחת שנפלה בחלקו לראות בתקומת עמו והריהו נותן עינו בכוס הלעג ושולח לשונו דרך ביטול בכל היקר לו אולי בסתר לבו. פשוט, מצוה לקונן ולהתאונן, למעט את הדמות ולכבות את האורים, לחבל ממילא בערך הכבוד לעצמנו. בתוך מחול העוועים של בקורת הולכת־בטלה, האורגת כל היום שיר של פגעים, שאימצה לה את הרכילות בחינת שפת המדינה, כאילו אומרת ברכת הנהנין על כל כשלון, קשה לבצר נקודת־אחיזה לבקורת שיש עמה עיון ודיון, תהיה וחשבון, בחינת המעשים ודאגה לעתידות, אף שאיפה לתיקון. טבעה של הבקורת להתריע על משוגה או על עוול, לציין קלקולים ולהזהיר מפני תקלות, עתים אין לה ברירה אלא להוקיע עברינים ולפרסם חנפנים, אך אם תעשה כך תצרף ממילא למנין הרוגנים והמרננים, המחטטים לתיאבון ומטיפים מוסר להכעיס. אפילו קולך כשופר תהיה “נכתב” בחברת הלחשנים. יאמרו: הנה הוא! עם המלעיזים אף הוא מלעיז. תמה אני, אילו דרך נס הופיע בינינו אחד דגול, איש־חמודות ואיש־מדות, ראוי להיות מוכיח, צופה לבית ישראל במלוא שיעור קומתו, אם היה מוצא עוז ברוחו ומלים בלשונו בתקופה זו ובמקום זה להגיד את דברו. קרוב לוודאי שהיה יורד בטרם עת מעל הדוכן, או לא היה עולה עליו כל עיקר, אלא פורש לקרן־זוית וכובש את מרי־שיחו בלבו.

והגענו לידי כך שאין לנו עוד שעת הכושר, אף לא הכושר, לספר בשבחי המעשים הגדולים הנעשים לעינינו ולהביע בקול רם את נחת־רוחנו מן הגדולות והנצורות המנסרות מסביבינו, לשמוח באמת עם הצבור. כי מהי שמחה? אדם שמח לעצמו. אפילו הוא משתתף עם הצבור בשמחה הוא שמח לעצמו ובפני עצמו. זהו ענינה של שמחה: היא נובעת מן הפנימיות. אך אין אנו עוד בעלים לעצמנו בשמחה. דומה, אף הצבור אינו עוד שמח על דעת עצמו. החיים נעשו מקצועיים. לכל ענין יש בעל־מקצוע והוא שליח־צבור. יש שליחי־צבור מיוחדים, העושים את מלאכת השמחה.

למה נכחד? נשתנו הזמנים. היינו צבור עולי־ציון, כל יהודי משובץ כאבן טובה בכתר התחיה, כל נפש ישראלית עולם מלא, חלק מן ה“עולם”. היינו משפחה. ושוב אין אנו משפחה ולא קרובי־משפחה, אף אין קהלנו “עולם”. נעשינו צבור בעלי־דרגות. פשיטא שיש בנו מפלגות כפלים ממנין שבטי ישראל, ואף למעלה מכך. אבל יש בנו גם פלגות לפי הותק, לפי המקצוע, לפי מעלת התפקיד, לפי רמת החיים, לפי התואר, לפי הקשרים עם חוגים יודעי־דבר, לפי הסמיכות אל “החלונות הגבוהים”. כשהיינו יהודים פשוטים אמרנו שיר המעלות, כעת הצבנו בתוככי ישראל סוּלם המעלות. אך לכל ראש נתבצרו בינינו מומחים. כל ענין ומומחה שלו. מומחים גם לשמחות. שמחה כי תהיה בארץ כגון בהנחת אבן הפינה למוסד נכבד, בסדר־נטיעות חדש, בפתיחת כביש או בגלוי מקורות־מים, כל שמחה שהיא, הריהי ענינם של בעלי־שמחה מיוחדים, שהם, לפי מעמדם, הנם הקרואים תמיד. הם מברכים, הם שמחים, הם מתפעלים, הם קוראים חן־חן, והעיקר, הם צופים ומתרשמים ואומרים שהחיינו. הם צופים לפי שיש בידם כל כלי הנשק לתצפית זו, היינו, גם לכלי הרכב. אנו פשוטי בני־אדם הננו מחוסרי־ישע. הארץ נתרחבה, נתפשטה, נתגבהה, נתעמקה. אין לעבור עוד ברגל. בשר ודם פשוט אומר על כרחו אשרי יושבי ביתך. הוא שמח מרחוק, בחביון ביתו ובחביון לבו, שמחה חרישית.

מוזר במקצת: שני קולות נשמעים בישראל ואין הקול השלישי. קול נכאים מכאן וקול מצהלות מכאן, קול רוטנים ומשמיצים מכאן וקול מברכים ומטשטשים מכאן. דוּ־שיח. השלישי שותק. הוא חושש לדבר, אף אין האזנים מוכנות להקשיב. מדברים המתיאשים שלא מדעת והמתפעלים מדעת. ולמען הדיוק, המתמרמרים והמגדפים להנאתם עושים חיל יותר. קול הקטיגור על העליונה. כי יצר הרע של ביטול עצמנו והשחרת פני עצמנו כוחו חזק, כנראה, מן החוש לכבוד לאומי ולבטחון אנושי. הרינון ההולך־בטל, המכנה את עצמו בקורת, כבר גידל לעצמו קהל קוראים ושומעים מתמיד בהקשבה. על הרכילות מרובים הקופצים. אם זה עתון שיש בו תשעה קבים של רכילות אומרים עליו, ואפילו המוּרכלים עצמם, שהלעג פוגע קודם כל בהם, שזהו עתון מענין, חי. ומי שאין בו מנה גדושה של גלוי סודות מאחורי הפרגוד ושמועות קלוטות מן האויר, הריהו משעמם, כמובן. שוב נעשתה חלוקה חדשה בקרב עולי־ציון: הללו עושים והללו מלעיזים, הללו סוללים והללו שוללים, הללו עוסקים בקיבוץ גלויות והללו טורחים להגביר פירוד הלבבות ופיזור הדעת. הללו אנשי שבע ברכות והללו אבלים מלכתחילה ומרי־נפש בשגגה או בזדון.

מן היושר לומר להבדיל כפול ומכופל בין המוני הרוטנים, שעל הרוב אין בהם כל מעשים, ללהקת עסקני השמחה וההתפעלות, שיש ביניהם המצרפים לזמירותיהם ולברכותיהם גם מעשים רבי־ברכה לעם ולמדינה. אבל הקול השלישי בין כך וכך נחרש, נחנק או נחבא. אין לו אזנים. אין לו מרחב־תהוּדה; אין הכשרת הלבבות לעשות לו אזנים. כל פעם שהוא ישמיע עצמו ירגיז. המבקר אינו “עדכאני” לא בסביבה עויינת ולא בתוך קהל חוגג. המבקר עלול להיות כאן אורח לא קרוא וסופר לא נקרא. המבקר עשוי לצנן מקצת את ההתלהבות, להוריד את מעלת החום של התפעלות. הוא תוקע את עצמו לתוך ענינים, שאפשר ואין לגלות אותם אלא לצנועים. הוא שואל ודורש, בוחן וחוקר, הוא מבלבל את הראשים ומתלבט בין הרגלים. דרך הטבע שיאמרו עליו שהוא מרפה את הידים. קצת בני־טובים לוחשים לו לתוך אזנו: מה אתה שותק, חבר? הרם קולך, הראה באצבע על לקוּיים, גלה מומים, דבר מפורש והבראת! אך המבקר אילו בא, אילו הגיד את דברו אוי לו מיצרו ואוי לו מיוצרו.

רואה הוא עוול, קיפוח, ניצול, בעלי־זרוע מושלים בכפה, תופסים כסאות בערמה; רואה הוא רישול, הזנחה, בזבוז, כן, בזבוז, אהה, בזבוז, על אף כל ההצהרות לצנע בזבוז, בניגוד לכל ועדות הפיקוח על החסכון בזבוז; בזבוז המשתלשל ויוצא כמין תולע מתוך קיפּולי האיצטלות של הממונים על הצנע, משל לא באה כל הצעקה על הבזבוז¹ אלא בשביל לשפשף קצת את המצפּון ולנקותו ממשקע החרטה לעשותו כלי־קיבול רב־קליטה לבזבוז מוסיף והולך; רואה הוא יהירות גדולה מתפשטת במדינה, יהירות של תקיפים, נגידים ובעלי־שררה, יהירות של צמרת בעלת זכויות² יתירות, יהירות מתהדרים בתפקידים; רואה הוא הרבה שכורים נעים וחוגגים במדינה; הללו שכורי מרירות, רוגז וזעם, והללו שכורים מיין השלטון או מן הבנזין של מכוניותיהם המהודרות, ואולי מן האדים החמים של דבוריהם המפוצצים. רואה הוא יהודים שעלו לציון והם טורחים בכל הכוחות להתכחש לציון היושר ולעקור את ציון שבלבם, ציון מורשת אבות, ציון המכורה וציון התורה, ציון היצירה העברית; רואה הוא קשר מדעת או מחוסר־דעה להקים כאן מעל למגדל דוד – סמל כוחנו היוצר בשירה, בזמרה ובכל מלאכת מחשבת ממקור ישראל – מגדל בבל של הלעז, לעז בלשון, לעז במחשבה, לעז בעל פה ולעז בתוך התוך של הנשמה, עד כי יש ויעלה רעיון־חרדות בלבו שמא לא באנו לכאן בכל פזורינו, לכאן ציון בית־חיינו, אוצר הזהב של נשמתנו, אלא כדי שתבוא עלינו חס ושלום אותה מארה שניתכה על ראש אחד עשיר לבית רוטשילד, לפי המסופר ממעשה שהיה או מפי אגדה, שירד לתוך המרתף, בית הגנזים של זהבו, ואין המפתח בכיסו, וננעלה אחריו הדלת, והוא בתוך עשרו הגדול, בין תלי־זהבו, גווע מרעב. רואה הוא אנו בציון ואת מפתח נשמתנו השלכנו מאחורינו, רואה הוא כי רב הנגע וגדול השבר ופה אין לו לדבר. חושש הוא לדבר משום אל תגידו בכת, שמא יתראה כאחד מכת מרי הנפש, המתמרמרים לתיאבון או להכעיס; וחושש הוא לדבר משם למה יאמרו רואי השחורות: הנה הוא משלנו, מתנבא ברוחנו ואומר מה שבלבנו.

אין הוא משלהם, רחוק הוא מרוחם ולא איש הוא כלבבם. הוא שׂם אזנו כאפרכסת לפעמי הגאולה, אבל אין הוא יכול לרחוץ את פעמי הגאולה בנחלי השקר; הוא רואה את השחר הפרוש על הרי ישראל, אבל אין הוא מסיח את מבטו מעמוּד הענן הקודר העוטף את חיינו; אין הוא חומד צללים, אבל יודע הוא, שאין מניסים צללים על ידי שמפיחים כזבים. אילו הכוח בפיו והאומץ בלבו היה קורא בקול: יהודים, היו אנשי־יושר בארץ הזאת, אל תטמאו את האדמה הזאת ואת השמים האלה בגילוליכם; סללו כבישים וסולוּ גם הדרך לשכינת ישראל; היו גבורי־כוח והיו גם שפלי־ברך; חזקו את הגוף ואמצו גם את הרוח; שירו שיר חדש, שיר יקומי תחת שמי ישראל, ואל תשכיחו מלבכם גם את שיר היחוּד לישראל, את שירת החיים, שחוּט של חן יהודי מתוח עליהם; שמרו על שׂאור שבעיסת היהדות הקדומה לתורה ולתעודה. אילו יכול היה אומר בשפת מורינו הקדומים: נחמו נחמו עמי, אף הנחמו מדרכיהם הרעים, ממעשיכם הנקלים, מכל המדוחים אשר סיגלתם לכם בכל השווקים השחורים בארצות הנכר! אך איכה יגיד זאת – ומיד הוא נכתב בחברה של מחרפים ומגדפים? ואם עדת המקטרגים לא תביא אותו בפומבי בבריתה מן הסתם יצא אחד מן הדוברים, קצין ליחסי צבור הממונה על הכחשוּת ויטיח לו בפניו: הס קטיגור וקח סניגור! אף יוכיח במסמכים מפורשים כי אותו מבקר הוא בעל מרה שחורה ובעל־גוזמאות רחמנא ליצלן, כל יתוש הופך לפיל וכל קיסם של שמועת־בדים נהפך בקסם לשונו לקורת בית הבד. ושוב ידבר אל המבקר בטוב טעם וישיא לו עצה טובה: תחת לפרסם קלקולים מוטב יפרסם נס המדינה, ירים על נס את התנוּפה הגדולה של קיבוץ גלויות, את נס הצמיחה, הגידול, התחוּקה, גלוי אוצרות הטבע וסלילת הכבישים. מה, פגמים יש? כשחוטבים יער ניתזים קסמין. במקום בנין שם לכלוּך. ותחת להתחבר אל כת המשמיצים טוב יעשה המבקר אם יחבר שיר המעלות לזורע, לחורש, לכובשי השממה, לסוללי הכבישים, לגבורי תעופתנו הנועזה, לגבורי ישראל בכל השטחים, לגבורים על הגבולין, המשליכים את נפשם מנגד גם בימים אלה, שאינם שעת חירום בגלוי, אבל חרב החירום מרחפת בכל זאת מעל לראשינו. הטענה היא ניצחת. השיר הוא שיר והוא מצפה לפייטנו, ואולי אין כל הכרח שיהיו שרים את כל השירים בקול רם ושיסמיכו זמירות אל כל המעשים הגואלים. פעם אחת נבקע הים ואז נאמר אז ישיר. אבל ימים רבים נבקעו בלי אז ישיר. ושוב: שירה לחוּד ובקורת לחוּד. מי שאינו גומר את ההלל, כלום אסור לו להגיד על חטא, אם באמת הוא מתכוון לעורר ב“על חטא” זה את הלבבות לתשובה? מה ענין שמיטת היושר והצדק להר הכרמל, למשל, העומד בבנינו? בא אדם ואומר: הה, שוד, הה, גניבה וגזילה, הה, גובה־לב וגרון נטוי, הה, בכי אלמנות והתפרעות במעברות, הה, ריצות לחוץ לארץ של השועים והקועים, והשרים והפקידים הגבוהים וחברי הכנסת ראשונים במעל הזה, אף בוּשה אין וטורחים לפרסם במדור המיוחסים שבעתון, כי פלוני בן פלוני המוּכתר והמוּקטר, פקיד גדול בישראל, יצא לחופשה לארץ שווייץ המעטירה – בא אדם ומתריע על כך, עונים לו: מה לך עוסק בקטנות? שא עיניך אל הרי המפעלים הגדולים, אדם אומר כאן גזילה, עונים לו: עיין כך וכך קילומטרים כביש; הוא צועק חמס על שריפת הנשמה היתירה בישראל ומטיחים בפניו בשורת גלוי חדש של המים במדינה. הבשורה גדולה ומרנינה לב, אבל מה לשמחת בית השואבה ולפריצת גדרי מוסר בישראל? כלום מים שנתגלו מכבים את שריפת הנשמה?

כתוּב: ציון במשפט תפדה. אבל כלום כתוב: ציון בכבישים תפדה? וי למבקר בישראל מן הטענה, ושבעתים וי לו מן התשובה שאינה כלל ממין הטענה, ולא עוד אלא שכאילו באה לשכך את נעימת הצער היסודית שבטענה. הרי זו היא הטענה ביסודה שלה: הקימונו מדינה, קבצנו פזורי־עם, עמד לנו הכוח לבנות ולנטוע, לסלול דרכים ולהקים מצודות, ומפני־מה לא קם בנו הכוח, ואולי לא צמח בנו כלל הרצון, לסלול במדינתנו גם דרכי יושר וצדק, לסלול אותם ויהי מה, לסלול אותם בחינת חוק ולא יעבור, חוק שאין צריך כלל לענוש ואף לא להזהיר עליו, אלא הוא מובן מאיליו, זורם בעורקינו, מחוּייב מציאותנו? מפני מה אנו בונים ערים ועיר אלהים שבלבנו מושפלת עד שאול תחתיה? מפני מה בתוך כלל המצודות לא הצלחנו לכונן גם מצודת דוד, לא דוד זה הנטוע בתוך שלדי הקירות והמעשים של דברי ימי קדם, כי אם דוד זה שצץ ופרח כמטה בחזון דורות מישראל, דוד בן ישי, דוד נעים זמירות ישראל, דוד רבן התהלות, דוד חכם הלב, היודע להתרפק על קונו מתוך שברון הלב, דוד שאף על פי שהיה מלך שר תפלה לעני וספרו זכה להתעלות לקן של תפלות לעניי כל הגויים? לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך, ואנחנו שנינו את טעמנו, משנים צורתנו, צלמנו, תוכנו, לבושנו, משנים עיקרי היסוד של נשמתנו לפני דוד, בעיר בה דוד חנה.

זו היא הטענה וזו היא השאלה: מפני־מה יש חזון, ובכל זאת נתפרע עם; איכה הסכלנו ככה ליטול חזון הדורות, שיכול היה לשמש עמוד האור, עמוד החן, עמוד הכוח, עמוד התורה והגבורה, ועשינו אותו, בל אחטא בשפתי ובל יתפסוני יריבי לנטיה להגזמה, למעין דבר שהוא כמעט עמוד הקלון, לציונות במרכאות, שכל הנערים מתקלסים בה, לענין של בטלנות? יונה הומיה, שבנתה לה קן בכל לב ישראלי בארצות הגולה, איכה נהפכה כאן בבית־חיינו, לעורב מקרקר? מי הרע לנו, מי המר לנו, אם לא אנו בעצמנו?

זהו הענין, איני אומר: פלוני אשם; איני גורס: כת פלונית בעוכרינו; איני בא להכניס תבן נוסף לעפרים של האשמות וחרפות לגבי שרים ונגידים וראשי הממשלה או רבי הכלכלה בישראל. איני אומר: אני מאשים מחנה זה או אחר. כולנו אשמים על חטא שחטאנו לנשמת ישראל, לעין ישראל, לחזון ישראל, לשיר היחוּד ולדרך היחוּד של עמנו בגויים. לעגנו לאתה בחרתנו, ובאנו לכלל זלזול בבחירה ולידי ביטול בידיעה, היינו, בידיעת עצמנו ובהבנת חזוננו היוצא מן הכלל ויעודנו שאין דומה לו, בין יעוד לצער בין יעוד לשמחה ולצהלה. הננו שושנת יעקב וחייבים אנו להכיר בטיב הקוצים המיוחדים המקיפים שושנה זו. יש לנו חזון לא קם כמוהו ואנו סתמנוהו.

שר ישראל, אין בנו מבקר, אפשר אין בימינו ובקרבנו מי ראוּי להוכיח, אין מגיד, אף אין משמיע, קומה אתה השר, יפוצו ענני היגון הקודר העוטפים אותנו, קומה אתה, הך הכפתור שבמוחות וירעשו שעפי הלבבות. קומה ותן בנוּ לשון וכרה לנו אזנים, פחה בניצוץ הישראלי, פקח כוח, פתח אוצרות ההתלהבות היהודית, תן אתה קול נגיד ומצוה לאמר: כפלגי־אביב כן יזרומו נחלי אש ודמעות מקרב לבבותינו, אש האהבה לישראל ודמעות־גיל, ונפקחו עינינו ויבין לבנו לאמר: אכן, יש חזון במקום הזה!

ז. בחשון תשי"ד

מדינת ישראל – בית ישראל

א

אנו בישראל טובלים בים של מרירות, רוגזות והאשמות־גומלין. הארץ מלאה קולות, שהארץ מלאה חמס. הכל מסלסלים בניגון את שיר המעילות ורבים מתחרים זה בזה בהקמת שער המעילות הגבוה של פסוקי ”על חטא" ארוך. אפשר להתנחם מקצת, ששיעור המעילות הוא מגוזם, ה“על חטא” מנופח ובתוך שטף הרוגזות, המסעיר את הכל, יש מנה יפה של רוגז־עצבים. אבל אין זו נחמה כלל, שבני אדם טופלים על עצמם רע שבדמיון כתוספת על הרע שבעין שיש בהם. תוספת זו היא קלקול לעצמו. ואין צריך לומר שרוגז־עצבים סורו רע לא פחות מרוגז של ניגודים לאמתם, כשם שאף מחלה מדומה היא פורענות קשה, ופעמים תקלתה מרובה אף משל מחלה ממשית, מאחר שדרכי־רפויה נסתמו מאתנו. אך מוטב נתרחק מן המפוחים לשמועות ולגוזמאות שכנגדן צריך לטכס עצות בדרכים מיוחדות. איני דן בשחור מני שחור. ניתן דעתנו על השחור. אף הוא אינו דבר מבוטל כלל.

הענינים במדינת ישראל אינם כשורה. אין נחת לא בדברים שבין אדם לחברו, לא שבן אדם לחברה, לא שבין אדם למדינה ולא שבין אדם לבין עצמו. אין שמחה בלבבות. אין אהבת ישראל, לא ישראל המדינה ולא ישראל האדם, אין אושר הגאולה ואין חדות היצירה, אין רוממות־רוח, אף אין חיים רוחניים מפכים בעוז ובאמונה, אין פנים המפיקים נוגה ומפיצים זיו, לא פני נערים ולא פני זקנים וישישים שקנו חכמה. יש איזו חולשת־דעת כללית. אין הכוונה לומר אכזבה כללית מנקרת בלבבות, אבל נפילות המוחין בוודאי יש, מבוכה שבצער או צער מחמת מבוכה.

חלילה להניח, כפי סברת השיגרה, שהמזוּזה נפסלה. אין אפיטרופוס למזוזות שבלבבות. אין אף אחד מוסמך לומר, שהוא יודע מחשבות כל לב. גדולים חקרי־לב של עם גולה השב לארצו לאחר סיוט הדורות והוא כחולם. אומר אני כאחד עם הפייטן והיטמן “אני מאמין בך, נשמה שבי”. אני מאמין בך נשמת ישראל רבת הסבל ורבת הדעת. הנקודה היהודית בכל אדם מישראל בוערת, בוערת, ולכן היא רוגזת, משתפכת בחמת־זעם, רוטנת וממררת. לא המזוזה נפסלה, אבל פגם חל בספירה, בורג נתקלקל. עד שאנו עושים דין בעצמנו ראוי לנו לעשות חשבון־נפשנו, ובה במידה שאנו חייבים לפשפש במעשינו הננו צריכים להעביר את תער הביקורת על מחשבותינו. הרגל מקולקל צמח, ובמידת־מה נמצאו לו גם מטפחים, לזלזל בעיון־מחשבה ולפסוק את הפזמון לא המדרש עיקר אלא המעשה. וכבר נתרבו בינינו חכמים הקושרים כתרי־שבחים לשוטים ומעלים על נס את הבור ועם הארץ, אף גורסים בהיפוּכו של הכתוב, כי ביש חזון יפרע עם וכי ראשית חכמה יראת השכל וסלידה מפני החקירה וההגיון. על מיעוט דמותם של כוחות הנפש וסגולות הרוח, על הזלזול בחכמה, בינה ודעת, לקינוּ הרבה בתקופה האחרונה. אין עם שלם אלא אם כן מצוי בו האדם השלם. ואין אדם השלם אלא מי שכל הכוחות והסגולות מפותחים בו במתכונת הנאותה. אדם כדבעי הוא בר־מעלה במחשבה, בדיבור ובמעשה. קלקול באחת משלוש המעלות האלו גורם קלקול לאדם כולו. על אחת כמה וכמה אין להניח כלל קיום ישראל בארצו בלי מנין גדול של יהודים בעלי־מוחין, אנשי־דעה־וחזון, חכמי המידות, חוט השדרה לישוב, היסוד המקיים לציבור, הכוח המדרבן, המשמשים לא רק מנהיגים ועסקנים ושרים במדינת ישראל, אלא גם עמודי התווך של בית ישראל.

ישראל הוא גוי־סגולה, שיכול להתקיים בעולם הזה כחטיבה מדינית ראויה להתכבד רק אם יהיו בו אנשי־סגולה רבים, גדולי־דעה וטהורי־מידות. מי שאמר ככל הגויים בית ישראל לא שמע כלל באזניו מה שאמר. כל הגויים היו כל עיקרם מדינה; ישראל כל עיקרו בית. ורב ההבדל בין מדינה כל עיקר לבית כל עיקר. לא אנו עשינו את ההבדל הזה, הוא עשה אותנו; לא אנחנו בחרנו בו, הוא בחר בנו. ומה שנבחר נבחר. אין באים ועוקרים בהבל־פה בדור אחד מה שנחקק מדורי־דורות בצפורן הגורל. נבחרנו לבנות בית הבחירה, היינו, לבנות את המדינה כעין בית משפחה ולא כבית הפקידות או כקסרקטין. זהו גורלנו. ואני אומר: מה טוב ומה נעים גורלנו.

ב

אם ההנחות המוקדמות, האמורות כאן, נכונות, הריהן מחייבות מסקנות ההולמות אותן. אך תחילה אנו מצווים על תוספת ביאור לענין בית ישראל. מאז ומקדם מלפף את עמנו תואר זה. תואר בית לעם לא היה משל או מליצה בפי איזה נביא, לא דיבור דרך אגב, אף לא דיבור מן הצד. הוא כתוב בתורה, שנוי בנביאים, משולש בכתובים ובכל ספרי הדורות של ישראל, חקוק בזכרון כל יהודי ומובלע בעצמותיו. “אין אנו עם אלא בדתנו”. כיוצא בכך אנו יכולים לומר: אין אנו עם אלא בשכלנו, בחכמתנו ובבינתנו לעיני הגויים. או: אין אנו עם אלא בבתינו, בבית היהודי. וכן: אין אנו עם אלא בבתי־מדרשנו. אין אנו עם אלא בבתים לתורה ולתעודה, לכל הפינות שאנו פונים ברחבי תולדותינו הננו מוצאים את הבית הנתון בטבור חיינו, בלב אומתנו. בית יעקב. בית ישראל. בית המקדש. בית המדרש. בית התפלה. בית יוסף, בית אפרים ומנשה. חורבן הבית ובנין הבית. הבית הוא חוט השני של תולדותינו. אף לתפלין של יד ושל ראש קראנו בשם בתים. הבית הוא היסוד, הלב וגולת הכותרת. אפשר לומר ללא הגזמה, שלא היה כלל רחוב ביהדות, אף הרחוב היה בית. שער בת רבים בישראל שימש קורת־גג לכלל ישראל. וזו היא המצאתה הגאונית של היהדות: עולם־בית. מעולם־בית עד אדם־עולם לא רב המרחק. הבית היא תמצית היהדות, יסוד קיומנו.

מי מאתנו אינו זוכר מה היה פירושו של בית יהודי אחד שם בתפוצות הגולה? עתים נודד יהודי בדרכים, עובר כפרים, יערות, שדות, ערבות רחבות ואין שם בית יהודי – הרי זה בעיניו עולם ללא קורת־גג. עולם ריק. הכל יש בעולם הזה: שדות, עצים, צפרים, דשאים, נהרות. אש ומים וברואים רבים, אבל אם אין בית יהודי בסביבה העיקר חסר מן המפה של העולם. קרחת כאן. כיוון שפגע בבית יהודי אחד מיד היתה לנודד אורה ושמחה וששון. כיוצא בכך בית יהודי בודד המתנוסס על פני שטח גויי של פרסאות לעשרות ולמאות נצב כמבצר ליהדות. בבית זה השתפכו זמירות ותפילות, נרות דלקו בערבי שבתות ורמזו לעוברי־אורח הנוטים ללון, חיפשו מזומן. הבית היהודי הבודד עלה לכלל מדינה בזעיר אנפין. היה גחלת ונר נשמה. קל וחומר בית כנסת. קל וחומר בית מדרש. כל בית לתורה היה בית לתעודה בישראל. מי אינו זוכר תפקיד הבית האחד בתפוצות הגולה? ומי שאינו זוכר יקח ספרי הקורות ויקרא מעליהם, יקח כל ספר יהודי בכל לשון שהיא ויקרא מה היו בית הלל, בית שמאי, בית יהודה הנשיא, בית דון יוסף הנשיא, בית שר יהודי בספרד הגולה, בית ר' שמואל הנגיד, בית כל נגיד מוקיר רבנן בישראל, בית כל יהודי פשוט. יש עם אחד השוכן לחוף ימים, שרגיל בפיו “ביתי־מבצרי”, היינו, רשות היחיד שלי, בית מנוחתי, מקום־מגורים שלי להיסתר בו מעיני הזרים. אך היהודי אמר לא כך אלא כך: ביתי משכני, מבצר לעמי, רשות לכל הרבים מאחי, זבול לשכינת ישראל.

אין בדעתי לערבב פרשיות ולדון גזירות שוות בין תולדות כל העמים לתולדות ישראל מבחינת הבית. אף הגויים לא היו, כמובן, מחוסרי־בתים. היו גם להם אסכולות, בתי־מדרשות, משכנים, מועדונים, קתדראות להשכלה, קנים לחכמה, בתי־ועד לחוגים ולבני־ברית לשיחות נאות ולגיבוש עיקרים מדיניים וערכי נוי וּמוּסר. יתכן שכל התרבות האנושית הרוחנית, ולא הרוחנית בלבד, ינקה מתוך תאים ואיגודים וחברותות וארגונים נבדלים, שנתייחדו בצנעה או בפרהסיה למחצה להחליף דעות, לישא וליתן בסוגיות ובבעיות, לחדד זה את זה בהלכה. יש חוקים ליצירת הרוח. מצויים דברים המשגשגים ברשות הרבים דווקא וברוב עם הדרת מלכותם; אך מצויים גם דברים שהצנעה יפה להם. דעות חדשות, כחיים חדשים, מתרקמות בחשאי. בקהילות קטנות, בסוד חכמים ונבונים, במושב רעים, בארגוני־ידידים, בדלת אמות של צוותא. היין תוסס בתוך מרתפים, לאחר כך מעלים אותו בבקבוקים ובחביות להשקות עם רב. התרבות שייכת לעם כולו לפי מגמתה, אך יניקתה בחלקה הגדול מתוך מוחות ולבבות של יחידים רבי הכוח וגדולי השאיפות, הנושאים בחובם צמאון גדול ללמוד וללמד, לחקור היטב־היטב הדק־הדק בתוך המחבואים, על מנת לבאר באר היטב סוגיות חמורות בקלות ככל האפשר להמוני עמם. כך הוא הענין ולא לא־כך. העם הוא הבאר. אבל אין העם מסוגל לשתות מבארו שלו, אלא אם כן יבואו בחיריו וישתלשלו לתוכו כדליים. אין בעל הבאר יכול לשתות בכוח עצמו בלבד. אין כאן הטפה למשנת יחידים והטעמת מעלת הבחירים. לא הטפה ולא הטעמה, אלא ציוּן דרכי הטבע ותולדות ההתפתחות האנושית.

כל העמים כך, עם הבית על אחת כמה וכמה. עמך ישראל כולם צדיקים, כולם חכמים ונבונים, ובכל זאת היו חכמים בישראל, היו נביאים, תנאים, אמוראים, גאונים, רבנים, פרשנים, דרשנים, מלמדי־תורה, מרביצי תורה ברבים ובקבוצות, עלו לגדולה ראשי־ישיבות, שליחי ציבור לא רק לחיי־שעה, כי אם גם לחיי־עולם. כזו היא דרך הרוח בישראל בכל הזמנים. בחסדי ההשגחה נתברכנו ביחידים. ביחידים רבים, רבים באמת, בכל הדורות ובכל הארצות, שנטו שכמם לסבול עול תורה, עול לימוד התורה ועול הרבצת התורה. היו לנו הרבה יחידים צנתרי דרהבא, צנורות הזהב, צנורות השפע, מורים לעמם, שהתנדבו להיות מורים לעמם, לפי שהיו נדיבי־רוח. אבל לפני שהלכו אל העם לתת, ירדו לתוך הבארות לקחת. הם נחבאו אל הכלים כדי לחשל שם כלי־שרת ולהיות נושאי־כליו, הראויים לשמם, של שר הרוח בישראל. לא אמרו על הנחבאים ההם שהם תלושים מן העם, פרושים ועריקים. אדרבה, לא היה שבח גדול יותר מלהיות יושב־אוהל. אף יושב־אוהל ישב בתוך עמו. מקום־מחבואו היה לאמתו של דבר רק בגדר אוהל ארעי. אך כל ישראל היה ביתו. אדרבה, אדרבה, יושבי־אוהל – אנשי הלב ורבי החזון שבהם – היו העמודים לבית ישראל. הם הרגישו דופק עמם והעם הקשיב אף מרחוק לדופק לבם. הם נשאו על שכמם את עמם במשך יובלות מגולה אל גולה וממלכה אל עם אחר, ובכל זאת כל הילוכם ומסעם בתחומי ישראל. פרשיות מטות ומסעי סמוּכות זו לזו. ראשי המטות בישראל הלכו תמיד למסעיהם בקרב ישראל. לאן שנסעו והלכו ונדדו – בית ישראל היה מהלך אחריהם. כי הם עמודי הבית. כלום מהו בית? נקודת המוקד, כוח הריכוז. תלמידי חכמים שבישראל חכמי הריכוז היו ובני־בית בקרב בית ישראל.

ג

מהתלת הגורל או משגה המקרים: מפני חטאינו במיעוט רכוז גלינו מארצנו ולקינו מידה כנגד מידה, שעל שום שזלזלנו ביסוד הבית שבישראל נחרב בית מקדשנו; ועכשיו בשבות ישראל חזרנו אל ציון כאל מולדת לבנות בה מדינה ואת היסוד הביתי הזנחנו. אנו בונים בארץ הרבה, בתים במרץ גדול, אבל, חוששני, בהתלהבות מעטה; אנו בונים בתים גדולים לראוה ולא בתים לתעודה; אנו מרצפים רחובות וסוללים כבישים, אבל לביתנו לא עשינו. אדרבה, אנו עושים הרבה לערער את יסודותיו. נזכיר שם בית המקדש, או שם מקדש, או אף רק שם בית, מיד נהיה ללעג ולקלס, כתועי־רוח נתראה בעיני רבים מכל מקום. ובוודאי שיאמרו עלינו שהננו בלבלנים. המפריעים לבונים. אנו בונים אגפים ללא מרכז, עזרות ללא מקדש, גוף ללא חוט השדרה, שלוחות ללא שורש. אין קן, אין תא, אין מקדש מעט, אין חברותא, אין מנין אנשים הקובעים עתים לדון בצוותא – לא דיון מעשי, ישובי וישבני דווקא, משקי וכלכלני, מדיני ותכסיסני, כתתי ועדתי, אלא דיון מתוך עיון ולשם חשבון הפרט והכלל, דיון לשם תיקון וחיפושי־דרכים, דיון שהוא לימוד, לכשתרצו שיחת־רעים, או גם תפילה והגיון בציבור, הסחת עצמו לאהבת לבבות ולחבר לב אל לב – כן, לדוּן בצוותא על ציון ומקוראיה ומקריה, על ציון של מטה ועל ציון שבשאיפותינו. אין תלמוד תורה. אין תלמוד ירושלמי ולא תלמוד תל־אביבי, אף לא תלמוד בכפר ובשדה. יש למדנוּת ומומחיות המחזיקה טובה לעצמה, יש ימי־עיון חטופים לצאת ידי חובה; יש כל התורה כולה על רגל אחת, כגון שמלמדים לשון בסיסית שכולה קש, כגון שעורכים שיעורים מרוכזים, שעיקרם פיזור של סרק, אבל אין תאים לעיון־מחשבה ולמושב־רעים. אין בית. הרחוב מושל בכיפה. הרחוב פרץ גם לתוך הבית. הרחוב פלש לתוך הנשמה של כל תושב בישראל בין הוא עולה חדש, הטעון קליטה, בין הוא אזרח ותיק, הרואה את עצמו משום־מה בר־סמך לקלוט. הרי זה צחוק מר: בנכר היינו מחוסרי־מולדת ובני־בית, וכאן במולדת הננו כביכול מחוסרי־בית ונכרים לעצמנו.

אילו היה לנו רק רחוב אחד, זה שלנו, אפשר שהתקלה היתה פחותה בהרבה. כנגד הרחוב של עצמנו יכול שהיינו מסוגלים לגייס את כל היסודות הביתיים שבנפשנו ולעמוד בפרץ. צרה גדולה, כפולה ומכופלת, הוא הרחוב הזר, הרחוק, הצועד ובא אלינו מן הכרכים הגדולים שבמדינות הים, המשתער עלינו באותיות של קידוש לבנה ושל טומאת כל קודש מעל הכרזות העצומות והצעקניות. רחוב רב הביבין של שופכין, רחוב צבעוני מאוד ורב־תשבצים בדומה לאפוּדות המתושבצות והסודרים המקושקשים, שמתקשטים בהם רבים מבחורי ישראל, רחוב זר וקר, רב זיקוקין ושיקוקין, לויתן של כרכים במדינות הים, בן־שחץ איום, הגומע לתוכו נשמות ופולט מתוכו אשדות של זוהמה. כנגד הרחוב הזה, הטוחן פני עמים ומוחק צלם האדם, מי יעמוד בפרץ?

אי אתה יכול לזמן מנין אנשים, אניני־דעה, בישראל לטכס עצה כנגד שופכין של תרבות מיסודה של סיטרא אחרא, הזורמים עלינו מעל גפי מרומים של כל עולם התחתון, המנפנף בדגל אמנות כביכול, לשים סכר לזרמים הדלוחים של גסות־רוח וקלות־ראש וראוותנות וקופיות והעויה פרוצה ושחקנות קרתנית, הפורצים ועולים מתוך ההויה העכורה של עצמנו. אפשר להקהיל כאן קהילות ולכנס חוגים ואף לארגן איגודים, כדי להגשים מפעלים שתועלתם ספק וקלקולם ודאי, שכל הנצחיות שלהם משתרעת על פני כמה שורות בעתון במדור “היחיד והחברה” או “מוסדות ואישים”, או כדי לקיים כמה הפגנות שיש בהן להקניט את מי־שהוא; כד לסכסך קצת בין הזמנים או ליצור אגודה חדשה לקשרי־ידידות עם החוץ, העולה לפעמים למעין קשר של שנאה כלפי פנים; להוסיף יומא דפגרא חדש לכבוד פלוני בעל־שם, עוד הילוּלה ועוד הילוליילה; לקיים מפעל־נפל חדש באמנות זוטא; אבל אי רב־מג בינינו, שמסוגל למשוך בעבותות של כישוף מזוּמן אנשים משלנו לישב יחד בצוותא וללמוד ראשית דעת עצמנו כאן בתוך החיים החדשים שבציון ובחינת ערכי ישראל בעבר והווה וכדי להתוות יחד מתוך הסתכלות באספקלריה של רוח עמנו איזו דרך תפארת היא לישראל בארצו ומה הם האדנים עליהם יבנה ביתנו בציון, בית ההולם את רוח יושביו, את טבעם ומזגם, אף מסרתם.

טבע, רוח, מזג ומסורת אינם דברים של מה בכך בבנין עם וארץ. כללם יחד מהווה אופי. לא ימיר עם את אפיו, לא ימיר אותו לא במשך דור ולא במשך דורות. אפיינו הוא גורלנו; רוחנו הוא כוחנו וחולשתנו. רוח־מורשה אינו ניתן לתמורה אלא לשבירה. הרפיון הכללי, שהשתלט על הרוחות בישראל, רוגז העצבים והאשמות־גומלין שניחתו עלינו, כל המרירות הזאת המפעפעת בכל פרט, הם פרי הרוח השבורה, ואם הרוח החזקה לא תבנה את ביתנו שוא עמלו בוניו בו.

כל מצב־רוח יש לו סיבה והגיון משלו. במשך יובלות טיפחנו חזון קיבוץ גלויות, וכשהגיע זמן נשתכח מאתנו מחמת רוב בהילות ומהומת המעשים, עיקר גדול, שכל קיבוץ המונים מחייב ריכוז יתר של יחידים. גדולה דאגתנו למעברות, אבל דין הוא שגם חרדתנו לתקופת המעבר תהיה גדולה, תקופה הפוגעת קשה ביחידים. כשהמחנות מתקבצים חייבים היחידים להתרכז. היחידים הם עבדי האומה, אבל ההמונים אינם אדונים ליחידים. אין העם נבנה מחורבן תלמידי־חכמיו. אין בית בלי עמודי התווך. אנשי שאר־רוח, אוהבי העם, הם עמודים. נשמת האומה היא מעין. היחידים רבי הכשרונות והסגולות הטובות הם כחישוקים לחבית. נתרופפו החישוקים בישראל. אך אם נזניח בתי־מדרש הבית היאך יקום? בלי מוחות ההוגים דעות וחושבים מחשבות על עמם, אשר חבלי היצירה הם חבלים להם בנעימים, תתפרד חלילה החבילה. אם לא נבנה כאן תאים למחשבה, קנים לתורה ולתעודה שוב יאמרו עלינו: כל צפור בנתה לה־קן וישראל לא השכיל, עמי לא התבונן.

ד

תרבות הזמן החדש לקתה בפורענות כפולה: בתכונתה הסיטונאית ובאופיה המוכני. ילדי הרוח על הרוב גידולי־בית הם ותחוּמם אישי לגמרי. האישי אינו הצד שכנגד לעממי, אולם הסיטונאות איננה עממיות, כשם שהמון אינו ציבור. אדרבה, העממי ביותר הוא האישי ביותר. כל האנשים המקוריים שבאומה חותמו המקורי של עמם טבוע בהם ביתר יחוּד. אך הסיטונאות היא טשטוש הצלם האישי והעממי כאחד. האָפנה היא סיטונאית וכל עיקרה באה למחוק את הצורה האישית ולטשטש את הגיזרה הפרטית ולגרום שלכל היונים יהיו אותם הפּנים ושלא יהיה עוד גוף אלא דמות הגוף. האָפנה בחיי הרוח, או במובן הרחב יותר, בחיי התרבות, היא טשטוש גמור, רצח המקוריות. אין היא עוד בגדר תרבות אלא בבואה ותחליף שלה. לא עוד חזון בה, כי אם חזיון־שרב. טעמה לא מים חיים לשובב נפשות, אלא מים מלוחים, המצמיאים לעולם ואינם מרווים כל עיקר.

השריד המעט של חיוניות שנשתייר לאחר פורענות הסיטונאות נחבל על ידי צרה שניה, וקשה מן הראשונה, והיא המוכנאות. הסיטונאות מוציאה תוצרת השווה כביכול לכל נפש ותופרת חליפות ההולמות כל גויה ושאינן עשויות אף לפי מידתה של אחת, ואילו המוכנאות אינה גורסת כלל נפש. כל מה שהיא אומרת הוא מן השפה ולחוץ וכל הקולט את האמור שומע מן האוזן ולחוץ. וכשם שהיא פוטרת את האדם מהשתתפות הלב במאמרות ובמעשים, מבטלת את רוח הקודש ומגלגלת הכל למלאכה ולעסק, כך היא נוטלת מן הבריות את הצורך לשתף את כלי הקליטה ואברי העיכול. המוכניות מעמידה לא רק בתוך העולם, אלא גם בתוך האדם גופו, גלגל החוזר, וכבולעו כך פולטו. נאמר, למשל, שהמוח המוכני, מעשה חשמלי, ישמש לנו במקום המוח החושב. וכך יתקינו לעתיד לבוא הקרוב קיבה חשמלית לצרכי עיכול.

הרי זו תרבות של במקומים לאין שיעור. במקום מוח, במקום קיבה, במקום שירים ומנגינות, במקום מחשבות ורגשות, ולא עוד אלא גולם במקום אדם ועם־בוּבה במקום עם. תרבות זו של במקום פוגעת לעת עתה בעמים קטנים יותר מאשר בעמים גדולים. המעצמות הגדולות הן מכל מקום עצמאיות יותר מן הקטנות. יש להן הכוח, התנאים הדרושים, לתפוס את מקום הסיטונאי הגדול. העמים הקטנים נהפכים למקבלים. במובן זה נכון באמת דבר הכתוב חסד לאומים חטאת. ההשפעה של הלויתנים הגדולים על ארצות החסות היא בכל המובנים דלדול וגרעון.

אולם גרעון זה שבכל עם קטן עלול להיות חבלה גמורה לישראל. מדינת ישראל במקומית, יהודי המקבל כל השפע הרוחני מידי אחרים – אין לך מחזה נעווה מזה. רק התעמקות ביסודות בית ישראל יכולה להצילנו מחרפה זו.

פיזור ענני היגונים העוטפים אותנו, המתקת הדינים הקשים, שאנו עצמנו מותחים על כל פרט ועל כלל בישראל, ביטול המרירות המפעפעת ברבים ועקירת החשדנות היתירה והראיה השחורה, הממעטות את כל הדמות, לא יתרחשו עלינו כמעין נס, אלא ברשותנו הם. רשותנו פירושה רצוננו. אך גם הרצון אינו בא מעצמו. צריך לרצות ברצון כדי שנתברך ברצון. לרצות את הרצון פירושו להתעורר. אבל ההתעוררות אינה מעשה־יחיד בלבד, היא ענין של הציבור³, ומכל מקום בציבורים קטנים. כי השתות יהרסון ייאמר: היחידים מה פעלו? אנשי־לבב היכן הם? רואי הנולד מפני מה לא נתקבצו ובאו לבדוק את היסודות, לחזק את העמודים? ועל הכל זקוקים אנו לחברות חדשה, לאו דווקא משקית־כתית־פנייתית, כי אם חברות בישראל, תאים לעיון־מחשבה, חוגים לתלמוד תורת ארץ ישראל. בינה באורח־חיינו ובחשבון עולמנו מתוך כוונה טובה לתקן, הוא תנאי לחיזוק ביתנו. ורק בבנין בית ישראל תפרח ותשגשג מדינת ישראל.

כ“ז אדר ב' תשי”ד.

מוסר לא לקחתי

על כל אחד רובצת איזו אימה; עלי אימת הויכוח. חושבני שאין ברכה בפולמוס, כי אין הוא מפרש מה שהיה סתום. אדרבה, הוא מסבך יותר. וכשמגיעים ליעדי ניצוח בוודאי אין מבררים ומלבנים כלום, אלא הצדדים מלבינים מקצת זה לזה את פניהם ברבים, ומכל מקום מגלים זה בדברי זה פנים שלא כהלכה. אפילו מחלוקת בית שמאי ובית הלל, שהיתה כולה לשם שמים, גרמה לעתים קלקול, ואין צריך לומר תחרות המוחות של חכמי־יון בשוקי אתונה. כשהשעה משחקת לאדם הרי־הוא עולה על הבמה ואומר את שיעורו ברבים ושומעים בדיוק מה שהוא אומר; לא שמעו בדיוק, שום בירור נוסף לא יתקן הרבה לגבי מי שתפס משום־מה בדבריו כוונה שלא מן הענין. עד כאן בשני צדדים המצוידים בכלי־זין דומים. קל וחומר כשאחד סח, למשל, פרוזה, וחברו משיב לו בשיר. כל ימי מקנא אני במשוררים. אשרי מי שאומנותו בושם השיר; אוי למי שהוא בורסי של פרוזה. פרק־פרוזה אפילו אתה טוען עליו תריסר גמלי הוכחות עשוי שיר קטן להכריעו. אנו מלכתחילה נושאים פנים לשיר, שהוא בן־טובים ומיוחס. חיצוניותו לעצמה מרהיבת עינים. הוא מדוד וקצוב ושקול, הוא מתנוסס לו מעין מבדל או מגדל. כל טוב קומה; ארבעה טורים בית. שפתו מן השירה. ואילו הפרוזה היא מעין בית משותף ושפתה מקובצת, כל פסוק שלה פסוק מן השורה. השיר נחרז, ולכן נחרת בזכרון; הוא מנוקד, אף נוקד ונוקב. אין הוא צריך להתייגע על פתח ללב, יכול השובב להיכנס דרך כל אשנב, אף של אוזן. השיר הקטן הוא מזיק גדול, ויש שהוא מושיט בקוצו של חרוז עוקץ חד וחלק, שדף שלם של פרוזה אינו יכול לעקרו. בפולמוס לעולם ידה של הפרוזה על התחתונה.

ואולי לא הייתי צריך לסכן עצמי בויכוח עם נתן א. אילולא העוקץ החד והחלק כבר נרמז לי בפרק “גלגל הרהב” שבטור השביעי. שכך נאמר שם: “ברוחו כי עז תאר הוא כאן תאור נמרץ כה – חי פרעה – את יצר הרבים, את גודל שיעורו של להט הכיבודים” וכו' ש“פתע אתה חס גם על כבודו שלו בעבורו”. אם איני טועה בפשט הרי מכאן משמע, שהמתאר עצמו במחילה מכבודו נתפס לאותה תאווה רעה. אין לי, כמובן, 'כל תרעומת על הטור המוסגר “חי פרעה”, שמרומז בו לגלוג מעט כלפי הרוח כי עז או “התיאור הנמרץ כה”, שכן יתכן, שאין “חי פרעה” בא אלא לנועם החרוז ל“כה”. אבל צער יש לי, שגרמתי לכך שיחוסו על כבודי. רחמנות היא טרחה ומוטב היה לחסוך לחבר טוב טירחה זו.

בין כך וכך אני רואה את עצמי מחוייב להבהיר נקודה אחת, שכבר נגרם לה טשטוש. במאמרי “מוסר לא לקחנו” נאמר מפורש שגלגל הרהב שוטף ועובר רשויות תרבות של חיינו. לא דנתי על הטקסים בלבד. אין זו מן המידה להוציא רק צימוק אחד “השר בראש ולימינו סגנו” ולעשותו ראש וראשון, כאילו בו קבור הטלף של הפניה. אף כי הענין הוא ענין ואין להחביא אותו. גם לשרים בישראל יש יד בתקלות רבות של חיינו, שהרהב נראה לי סיבה ראשית להן. אילולא גרמו העוונות, שעליהם אנו נענשים בטשטוש, לא הייתי צריך להעיר כאן דרך אגב מה שאני מוכרח כעת להעיר, והוא ששרים בעברית אין פירושם רק מנין האנשים היושבים בממשלה. ענינם “פני” הקהל, ראשי העדה, המנהיגים, העסקנים, אלה שהדור נשמע, או ראוי לו להישמע, להם. יש גם שרי התורה ומאן מלכי רבנן. מהם בוודאי יידרש, בעד כל הליכות החיים במדינה, בעד התהלוכות, בעד כל אורח החיים, בעד הסגנון. משונה הוא לפסול מחאה על קלקול על ידי הנחה, שמסתמא אף המוחה מקולקל ויש לו קנאה או טינה בלב לגבי השר או סגנו. ההנחה מוגזמת במקצת. לעולם אין אדם מקנא אלא בבן־אומנותו, המהפך עמו בחררה אחת. אבל מה לשכמותי ולעסקי ממשלה וכהונה? על הכתוּב הכהנים הלויים אמר האר"י: הלויים של עכשיו יהיו לעתיד לבוא כוהנים. נניח לעתיד לבוא, לפי שעה צריכים הלויים להתפלל לשמה בחצרות בית עמנו.

ציינתי בתוך יתר החזיונות הנפסדים שבחיינו גם את רבוּי הטקסים, התהלוכות והמעמדים החגיגיים, ולא שהם שורש הרע, אלא סימן־היכר לו, וכן אמרתי שהרדיפה אחרי תארים וכיבודים היא מעין בריחה מדבר־מה פּנימי ורציני יותר, חיפוי על ריקנות שבנפש. הריקנות היא לאו דווקא תכונה טבועה, פעמים היא תכונה קנויה, יש אורח־חיים המצמיח ריקניות או מטפח אותה. כשאנו מציינים לפעמים פגמים חיצוניים קלים כביכול – ומה גם שהם מרובים ומצטרפים לחשבון גדול – כדי להוכיח על פיהם איזה לקוי פנימי המעורר דאגה אין בכך משום פליאה כלל. עתים שרטת קלה, חבורה כל שהיא, מקורה במחלה קשה ובלתי־נראית, המקננת בגויה. סימן לנגע טמא, נאמר בחומש “ויקרא”, ש“מראה הנגע עמוק מעור בשרו”. הנגע עצמו שיעורו מועט, אבל הוא חודר למעמקים.

אמת היא שמראות הנגעים הרבים, כולם ילדי הרהב, שהזכרתי במאמרי, אינם כלל פּכים קטנים. ולא פּחים קטנים, לא חולשות זוּטות כביכול, שאחד בקי ורגיל ומבין מאד, שאינו מחזיק בשוט. יכול להביט עליהם בגודל־נפש ובבת־צחוק פּקחית וסלחנית. המראות הללו הם גופי־חיינו; קוי־יסוד באפיינו. אפילו עבירות קלות, החוזרות ונשנות ונעשות חלק מן ההוי, הן פעמים קשות מן העבירות החמורות, מאחר שדשים אותן בעקב, אין מרגישים כלל בהן ואין מהרהרים חרטה עליהן, וממילא, מתוך שכיחותן ויסוד הטמטום שבהן, הן מטמטמות את המוחות וסותמות את הנפשות. אין בהן משום אותה נחמה שיש בעבירה חמורה, שאם הנפש מזדעזעת ממנה ברגע של הארה וחרטה, נפתח בנשמה מקור החסד והתשובה. וכך מוצאים אנו פעמים שעבירה גדולה אחת נעשית סם־חיים לעם ועבירות קטנות רבות הורסות אותו ומה גם בציבור שאינו מתרשל חלילה גם בעבירות חמורות. הבטלה, למשל, כלום זו נזכרה בעשרת הדברות? אין עליה לאו מפורש בתורה, אבל בטלה מרובה יש בה כוח הרסני. יכול שהיא מחריבה גם את הגופים, ומכל מקום היא פוגמת בנשמות. ומהו רהב, אם לא אבי אבות הבטלה?

יש שני מיני בטלות, בטלת הידים ובטלת הנפש. ואיני יודע איזו מהן קשה. נדמה, שתי הבטלות הללו הן אחת. עם עובד, אף בנפשו אינו מתבטל. קצב העבודה משפיע על קצב החיים הנפשיים. העבודה היא חיינו. כל מלאכה שאדם עושה אותה במאמצו האישי, באימוץ שריריו, בגיוס כוחו הפועל וכשרון המעשה שבו מגבירה בקרבו את מתח החיים, מקנה לו הרגשת עצמיותו, מקרבתו אל מקור החיים הגנוז בתוכו. אדם חי כל זמן שהוא עובד, כשהוא עצמו מוציא אל הפועל, מתקין איזה כלי או מסדר איזה ענין, מתיר בעיה. מתברך ממקור נפשו, ולא כשהוא צופה בעשייתם של אחרים. אין זו אלא אונאת עצמו, או גניבת הדעת של הרבים, שנתפשטה בהשראתם של המעטים, לומר, שאדם מגיע לשיא כוחו בשעה שהוא צופה במחזה או מסתכל בתמונה. אין חיי הנפש מתעשרים מפסלתם של לוחות זרים. אף הצופה במחזה, המסתכל בתמונה והקורא בספר, בא במידת־מה על תיקונו רק אם הוא מתייגע על מראה עיניו ומשמע אזניו, היינו, אם הוא גם כן משתתף, טורח הרבה, וביחידות, לעכל. זה הכלל, הסבילות מרוששת, ורק הפעילות מפתחת את הכשרונות ומטעימה טעם חיים נפשיים. הטקס, אם אינו נעוּץ באיזה מאורע יוצא מן הכלל, שקהל הצופים באמת שותף לו בלב ונפש, כל הצגה וכל ראווה, שאינן בגדר התרחשות אישית ממש, גורמים לדלות נפשית. מצד אחד מקורם בריקניות, ומצד שני משמשים סיבה נוספת לה. הגיעו עצמכם, אדם או קיבוץ־אנשים, שהיו מבלים ימים רצופים רבים מן הבוקר ועד חצות הלילה באולם הצופים, כלום לא היו מרגישים טעם של בחילה?

אין הבחילה תריס בפני הדבר המעורר אותה. פעמים היא מושכת אותו, התאווה לשכרות כל עיקרה בחילה בסמים המשכרים. אלא שהבחילה מושכת לברוח מפניה אל תוך הדבר המעורר אותה. אף הבטלה היא שכרות. המתבטל הרבה הוא מוכרח להוסיף ולהתבטל. הבטלה הממושכת מחלחלת לתוכו חולשת הדעת, ששוב אין הוא עוצר כוח להיפרד ממנה. משום כך ראווה גוררת ראווה וטקס מחייב טקס. כיון שאין הטקס יכול להיעשות בחלל ריק, ולפי עצם טבעו זקוק הוא להמון צופים, יוצא מכל טקס פתוי ושסוי להגביר את התכונה אליו וגם לחזור עליו, כשם שכל כוס מצווחת ואומרת לשתיין: הב! הב! ראווה יוצרת מסביבה בולמוס של ראווה, מתהווה מין הלך־רוח, שכל מי שלא היה שם באותו מעמד לא ראה מחזה נהדר מימיו, וכל מי שלא היה שם אינו בעל בעמיו. ואם תמצא לומר, אינו אדם מן הישוב. אין טקס או ראווה, מצעד או עצרת, שאין מסביבם תכונה גדולה ורעש. לכאורה רעש הוא סימן לחיים, אבל צריך להבדיל בין חיים לחיים, יש חיים שבעל פה, חיים מצד הבטנה, חיים של כביכול, חיים של שלפוחיות־שצף־וקצף. הפרהסיה אוכלת את כל החיות של הנפשות.

פשיטא שאין זו צרה שלנו בלבד, זו היא מכת כל מדינה. זהו אולי זמן כזה. זמן המלובש בגדי בד ובדים, זמן של פאטה מורגאנה, זמן של חיים בחוץ וכלפי חוץ, זמן של קליפות, וקליפת נוגה, ביחוד, שאנשים משוטטים בכל מקום, ורק לא בתוך נפשם, מפחדים להסתכל בתוך נפשם, להתייחד עם עצמם לאורך שעה, לכן רודפים אחרי צל־לא־עצמם ובורחים מחדרי־ביתם ומחדרי־לבם, הצנעה הלכה לעולמה, מתה הרצינות. האדם הפנימי נמצא שמוט לקרן זוית או מבולבל לגמרי, והוא מחפּש תיקון לנשמתו בכל מה שהוא חוץ. נניח שאין זו צרה שלנו בלבד – וכי בשביל כך אינה צרה ואין אנו מחוייבים להתריע עליה? אמנם, מנהג רבים להתנחם ולומר: כמונו ככל הגויים המתוקנים, מה הם רצים, אף אנו רצים. מה הם נוהרים בהמוניהם לראוות, לתהלוכות, לשעשועים, לתחרויות, אף אנו כך. ממה נפשך, אם הבריחה של אדם מעצמו והתרוקנות הנפשות מן החיים היחידיים, שהיא בעצם מותו של האדם הפנימי, הן צרה, הרי זה סימן שכל העמים אינם מתוקנים. ואם אין זו צרה, שוב איננו זקוקים כלל לנחמה – ולמה צביעות זו להעמיד פנים כמתנחמים?

אך אין אנו מחוייבים כלל בגזירות שוות מתמידות בינינו לעמים אחרים. כמוהם כמונו, ובכל זאת יש איזה צד לא שווה בינינו, ואולי יותר מצד אחד, הם יכולים אולי להמשיך את החיים, נניח, בלי האדם הפנימי, אך אנו הרי רוצים להתחיל את החיים בלי האדם הפּנימי, הייתכן? הם רצים ואנחנו רצים, אבל הם רצים ואינם בורחים… מתחומי מדינתם, אצלנו רהב המרוצה משמש גורם לא רק לבריחת האדם מעצמו, כי אם גם לבריחה מתחומי המדינה. מי שאינו רואה את זיקת הגומלין שבין שלטון הפרהסיה והטקסיות לתנועת ה“יורדים” בארץ, אפשר רק לגלגל עליו רחמים ולא לשנות את סברתו המשובשת. עוזבים אותנו לא רק התלושים, כי אם גם המוכשרים ביותר. חיים של חיצוניות, ההתכבדות הנואלה המושלת בכיפה, הטרמפיות הרוחניות הנותנות את אותותיהן⁴ בכל, חותרים תחת הישראליות בכל מובניה ומעוררים תאוות הגירה לחוץ לארץ ולכל חוץ. חלק מן תאוות ההגירה שלנו לחוץ לארץ הוא בריחה מן הבריחה שלנו מעצמנו. ממה נפשך אם העולם הזה כקרקס דומה, הרי יש קרקסים גדולים ומפוארים יותר. האדם הפנימי קשור למכורה. אבל האדם החיצוני אומר: כל מקום שיש לי רווחה יתירה ומרחב גדול להיות צופה, שם מולדתי. אם פאר, הדר, מחזה, ברק חיצוני, זיקוקין – מי אנו ומה כוחנו לעמוד בתחרות עם הזירות העולמיות? אב, אם, מולדת, נשמה יתירה, בית ממש רשות היחיד – כל זה הוא כמספר יחיד. אבל אם החיים האמתיים הם ברשות הרבים – יש רשויות־רבים מזהירות ומבריקות ורעשניות יותר משלנו. דוקו ותמצאו, שיהודי קל רגלים, שהוא רץ לכל מקום, לכל כנס, לכל עצרת, לכל הפגנה, לכל מקום שנדחקים שם, חזקה עליו, שהוא גם קל־ראש וקל־דעת. קל־דעת בוודאי רך לב הוא, ומכל מקום אינו קשה־עורף. וכלום אפשר לשער, שאנו נהיה מה שאנו צריכים להיות, שאנו נחיה כאן, נשתקע כאן בלב ונפש אם לא נהיה עקשנים? אבל עקשנות היא דווקא ענין שביחידות. כשם שאין שני טפשים נעשים חכם אחד, כך אין שני מוגי־לב נעשים גבור־חיל אחד. יש חזיונות־גבורה בצבור, באחד הנועז, האמיץ. יהודי מחוייב להיות בעל־אופי. להיות נשען על עצמו, כי אם בעת צרה יוותר יחידי – ואין עת שאינה עת צרה – ידע את דרכו, יהודים המוניים לא יבנו את הארץ, לא יקיימו תרבות ישראל, לא יגידו כלום לא לעצמם ולא לעולם. אבל במשטר ונוהג זה, שהוא כולו חקוי לטקסים זרים לאורח־מחשבתם ולארחות־חייהם, לא נגדל יהודים יחידיים. יהודים יחידיים אין להם מקום בסדר־חברתי, המוחק מן הסידור, בין בחינוך הנוער בין בחינוך המונים, את האדם הפנימי.

מבחינה זו הדגשתי, שיד השרים ראשונה ברהב הזה. ושוב, שרים במשמע הרחב: כל מייצרי דעת הקהל בישראל, כל העומדים בראש ומהלכים בראש. אילו זכינו ומלכתחילה, מראשית קיום המדינה, לא ניתנה דריסת הרגל לרהב זה, וראשי המוסדות היו מראים דוגמה של הליכות־חיים פשוטות, של צנע, ענוה, בריחה מן הכבוד ומן הפרסום, בריחה מן המכונית, הסתפקות במועט ממש, ללא חיפוי על מראות נגעים, ללא התחמקות בועדות חקירה, אלא רצו לתקן מראש, ללא העמדת־פנים של חשיבות לגבי האזרח הפשוט, אילו היינו כולנו אנשים אחים, שומרים על נקודת הלב, נותנים כבוד לאדם הפנימי, לחלק אלוה ממעל, לא היו כל כך נפשות רבות מישראל מעוטפות בעצבות ולא היו רוחות שבורות רבות כל כך, לא היו כל כך הרבה מאוכזבים בהתגשם חלום הדורות.

הדגשתי וקראתי את הדברים והשרים בשמם, אף על פי שיכול וגם אני אילו רציתי הייתי מגמגם בלשון ומדבר בעקיפין. אבל איני גורס פסוקי־כלאים כגון אופטימיות מאופקת, נייטרליות אוהדת ואופוזיציה זהירה. סבורני, שצריך לדבר ברחל בתך הקטנה. רואה אני אנשים שחושיהם נכונים ושכלם טוב והם מגיעים לפעמים עד תוכו של הענין. אלא שבין תוך לתוך התוך יש מחיצה דקה כחוט השערה המפסקת. וחוט השערה הזה הוא העיקר. עד שפגעת בתוך התוך יכול אתה לדבר ככל אוות נפשך על ה' ועל משיחו, ואפילו על השרים, והנך באמת מבקר, אבל גם משעשע; הנך אופוזיציה נחמודת, רצויה למקום ורצויה לבריות. ולא כך קבלתי מרבותי. מפיהם למדתי, שהרוצה לתקן איזה קלקול בסביבתו חייב לקבל על עצמו מראש את כל החשדים בקנאה ובשנאה שעתידים למתוח עליו. ישנאוני ובלבד שישמעוני.

אני מוסר לא לקחתי ומדעתי איני זז. ראשי העם חייבים לשמש מופת ודוגמה, להינזר מן הרהב, להתרחק מן הקלוקל, להתייצב בחייהם הפרטיים על דרך הפשטות והצניעות. רצונם של יחידים, שכוונותיהם רצויות, הוא כוח־פועל גדול בחיי הצבור. ראינו זה עכשיו, שאחד העומד בראש מדינה, שביקש באמת לתקן, פרץ כל גדרי הנימוסים המקובלים, דבר ופעל כאחד האדם ולפתע נשבה רוח אחרת במדיניות. כל העולם נשם לרווחה, ואף בעלי התריסין שבגינוני־שררה נענו לו על כרחם. יכול הפרט, יכול הצבור, לשנות את ארחו, להתעורר ולשוב בתשובה. תשובה כאן פירושה שיבה אל עצמו, אל מקורו, אל פנימיותו. יש תקלות בחיינו שהן פרי נסיבות חיצוניות, ויש תקלות שהן בידי עצמנו, ואיני רואה תקנה להן אלא בתשובה ובחרטה. הכל צריכים לפשפש במעשיהם, השרים, העם, ראשי המפלגות, אף ראשי המדברים והמכוונים את דעת הקהל. עת כנוס ועת להתבטל מכינוסים, עת לכבות זרקורים קיקיוניים ולהגביר אור הגנוז בחובנו, עת לעזוב בורות נשברים ולרכז את כל מעינינו במעין שבנפשות.

כ“א באב תשי”ד.

מכוניות

יש לנו בארץ הרבה מכוניות, פרטיות וצבוריות. איני אומר הרבה מאד, אף אין צורך לומר זאת, כי בכגון זה אף הרבה הוא הרבה מאד. כל המוסיף גורע חל אפילו על רהיטים. הנתונים בצפיפות בתוך הדירה, והם, כידוע, אינם זזים ממקומם, קל וחומר על מכוניות הניידות דרך כלל, וכל אחת עלולה להיכנס לתחום חברתה ולהתנגש עמה.

שוטטתי פעם בשכונות הצפון של תל־אביב ומצאתי שם סימטאות לרוב, שמכונית רובצת ליד כל בית או צריף, בדומה לכלבים מלפנים שהיו שומרים ליד כל שער בכפר. שפע של כלי־רכב, מהומה של עשירות, שיא של בהילות ומהירות. אין בית אשר אין שם שד, היינו מין זה על גלגלים. הסימטאות הקטנות, השקטות, נראות כמוסכים או כמחסנים למכוניות. לפעמים אתה עומד ומביט: אין איש בסימטה, אך המכוניות עומדות בסך. – מצבות. כלתה רגל מסביב. והגלגל חי וקיים.

שפע מחריד. איני דן מן הצד הכלכלי, אם מנת הרכב הולמת את מצב הפרנסה של ישוב זה. בעיה זו היא ענינם של חכמי הכלכלה, המצויים ברוך השם בתוכנו בכמות ראויה להתכבד, אם כי חכמים נמנעים על הרוב מלחוות דעה על גופי־חיים, שמעורבים בהם גם גופי־תורה בהלכות יושר וצדק. חכמים מבררים עובדות, ממיינים חזיונות, קושרים תולדות לסיבות, אבל אין הם נתפסים חלילה להטפת־מוסר. חכמים שותקים בסוגית המוסר. ואולי הדין עם החכמים. אפילו מי שלא החליט עדיין, שהמוסר משול כחרס הנשבר או ככלב הנובח, מבין שפעמים טוב שלא תטיף משתטיף על אזנים לא שומעות. ומה גם שכל אחד יכול לקפחך בדיבור: מי שמך למגיד־מישרים? ואתה כלום צדיק גמור הנך, המקיים בכל התחומים מצוות צנע כהלכתה? אין זה מעשה נתון מחוץ לסיכון עצמו להטיף מוסר. לעולם יכול כל הרוצה להגיד לך: על שהטפת יטיפוך!

אולם אין צורך לרתום את המכונית לעגלת המוסר דווקא. בכל קנה־צופים שאנו מסתכלים במכונית אין היא נראית לנו כלה נאה וחסודה. נתבונן בה מצד התועלת המשקית או החברתית, מצד בריאות הגוף ושלום הנפש, מצד טובת־הנאה או גורם־כשלון לרגלים, והיא נמצאת מופרכת על שום שהיא מופרזת.

אמנם, ענין זה דווקא, היינו, ההפרז שבדבר, הטעון הוכחה, אינו נוח להיתפס במכשיר ההסברה. כל בעל־מכונית לעצמו בוודאי טעמו ונימוקו עמו להשתמש בכלי־רכב פרטי או צבורי משלו (יש גם כלי־רכב צבורי משלו, שאין בינו לבין הפרטי, אלא הבדל השם בלבד). לראשי הממשלה ולראשי המדינה מגיע מסתמא כלי־רכב מהיר משופרא דשופרי. אף לשרים מגיע. מגיע למנהלי מחלקות. מגיע גם למדריכים, לעסקנים לתועמלנים. כל רופא, יש לשער, זקוק לה. ואולי גם החולים זקוקים לרופאים, שיש להם סוסים מהירים משלהם, כדי לבוא על כנפי הנשרים ולהביא להם לאלתר את הרפואה השלימה. לא יעלה כלל על הדעת לחלוק על כך, שעתונאי ללא מכונית הוא כרועה בלי חליל, והרי העתונאי אינו חלילה איש פרטי סתם. הוא שליח־צבור. אגב, במאמר המוסגר: העתונאים הגיעו בפועל ממש לאותה דרגה גבוהה של התפשטות האני, שרבים מן הקדושים נכספו אליה ולא יכלו להשיגה. העתונאים הם עיני העדה והם רגלי העדה וקולמסי העדה. אינם חיים לעצמם ואינם כלל של עצמם. כל ידיעה ושמועה שקולטים מיד פולטים. הכל למען הזולת. מכונית שלהם היא כולה לטובת הכלל. כל עתונאי הוא צבור, ואין צבור עני. מן הדין שתהיה לו מכונית. אבל מסתבר שגם כל בעל מכונית פרטית, יהיה מי שיהיה, יכול להביא חבילה של ראיות, שבסיכום האחרון החברה או המדינה נמצאת מרויחה ולא מפסידה מטיסתו המתמדת ברחובות העיר ובכבישים הבין־עירוניים.

בנימוקים אין מחסור. כל פרט לעצמו הוא אולי צודק. אבל כולנו יחד נראים לפעמים לעצמנו, ומסתמא גם בעיני אחרים, עדה משונה חשוכת־חסכון ועמא פזיזא הבהול על רוחו. החברה או המדינה אולי מרויחה על ידי שפע כלי הרכב, אבל הישוב כולו בכל זאת מתרושש. והרי כאן חידה לכאורה. הכיצד ריווח יוצא לכלל הפסד ועשירות מביאה לידי עניות? אנו שוב נאחזים בסבך הבעיות הכלכליות, שרק מומחים גדולים מסוגלים מסתמא למצוא בהן את ידיהם ואת רגליהם. ומי שאין חלקו עם המומחים חייב להצטמצם בענינים הנתונים לחושינו הטבעיים ולשכל הפשוט. אף החושים הטבעיים והשכל הפשוט רשאים לחוות דעה.

אם על פי כך נדון הרי רואים אנו בחוש ומבינים בשכל, שיש עושר שהוא עוני ויש שפע שאין בינו לבין גרעון ולא כלום. יתכן ששאר־רוח אינו מום, אבל מצויים שארים רבים הגורמים קלקול. שאר־מכונה לא כל שכן. פתחנו במכוניות, ומן הראוי לצרף לכאן את המכונות בכללן. כל יתר־מקום שנתפסת למכונה בחיינו כנטול דומה וסופו הפסד רב. ההוכחות לכך אינן צפונות במסתרי המדעים. הן מצווחות אלינו מתוך כל מראות הנגעים שבמציאות ומן המעשים שבכל יום. מרובים חללי השובע מחללי הרעב. רוב תחלואים מן הזלילה והסביאה באים. עיקרו של ניוון מן השפע, מן המותרות. מרה שחורה כרוכה כמעט תמיד בעצלות, היונקת דרך הטבע מאיזה בחנם, שירד על האדם במשך זמן־מה מקרן השפע. המפונק נעשה עצל, העצל הוא בעל מרה שחורה, מרה שחורה מתישה את הכוח ונוטלת חשק העבודה. מי שאינו עובד נופל לתוך עצבות. וכך חוזרים הדברים חלילה. מעגל־קסמים. האוכל לחם־חסד סופו זקוק לגמילות חסדים. אדם צריך להיות סמוך על כוחות עצמו, מהלך ברגלי עצמו ופועל בידי עצמו. לא ניתנה המכונה אלא לשמש לו עזר כנגדו. במה דברים אמורים שגם ידו תושיעהו ומרצו יעזור לו.

המכונית, בדומה למכונה, היא בעיה, המכונה היתה מעיקרה בעיה. מלכתחילה עוררה מרי והתקוממות כנגדה. מבחינות שונות התנגדו לה. מי שראה בה אוייב מעמד הפועלים וגורם לאבטלה; מי שראה בה שליחוֹ של השטן; מי שראה בה צד לוחם כלפי הטבע. הרבה טעמים לפגם נמצאו בה ובכולם גרעינים של ממש. חוש נכון הדריך את יריביה מאז ועד היום. כל מכונה יש בה אבק־שריפה לעולם. אַמנם, היא בונה ומתקנת, אבל גם מביאה עמה איזה הרס וקלקול. כל קטרוג שהעלו עליה מזמן הופעתה לעולם וכל קטרוג שאפשר להטיח עליה גם בימינו, ראוי להישמע, אם כי הוא יוצא לבטלה. המכונה גזירה היא עלינו, ברד ומבול מן המרומים, ואין לנו אולי חכמה ועצה כנגדה. נמצא כל הצועק עליה הוא מן המתמיהים. ובכל זאת אין אנו פטורים מלצעוק עליה, ואין צריך לומר, שאנו חייבים להתחקות על התקלות הכרוכות בה ועל התחבולות האפשריות לצמצם את תחומי שלטונה ושיעורי השפעתה.

המכונית והמכונה הן כלי־שרת לאדם, משמשיו שלו, ואינו דין שהכלי יתעלה על יוצרו והשמש יתפוס את מקום בעליו. עושר שבא מידי משמשים הוא עוני או גזל. ריבוי המכוניות הוא מהומה של עוזרים ומשמשים. לכאורה מנצל האדם את המכונה והמכונית, והוא באמת מנוצל על ידיהן. אדם שיש לו הרבה משרתים הוא גופו הולך לאיבוד בתוכם. פעמים אין הוא יודע כלל היכן הוא עצמו, מה כוחו, מה טיבו, מה תכליתו ומה צורך בו. אמנם, המכונה מביאה לו שפע רב, ויתכן שמקץ ימים תעניק לו הכל. אבל משול מי שיש לו הכל כאילו אין לו כלום, שהרי יש לאדם רק מה שאין לו, היינו, רק מה שנתוּן בתחום שאיפתו. ואם באמת נגיע לידי כך שהמכונה תעשה את כל מלאכתנו, תחשוב את מחשבתנו, תחשב את חשבונינו, ואולי גם תאהב את אהבותינו ותשנא את שנאותינו, ואין צריך לומר שתלחם את מלחמותינו, אנו עצמנו מה יהא עלינו, במה נבלה את ימינו ומה יהיה כוחנו. לא זו בלבד שכל המין האנושי יהיה למעין קהלת קיבוצי – שלא יהיה לו כל ענין בעולם ואף לא ענין בעצמו – לא יהיה בו עוד כוח הפועל, לאחר שייגמל מן העבודה ולא יצטרך להתייגע על שום דבר.

העולם קיים על החוק, ובחוק זה הוא נדון, והוא: מי שאינו עושה אינו אוכל. לפי שעה פירושו של חוק זה כך הוא: מי שאינו עושה ואינו מרוויח לחמו בעמלו, אין נותנים לו לחם לאכול. לעתיד לבוא יהיה פירושו של חוק זה כך: מי שאינו עושה אינו אוכל לפי שאין לו כל חשק לאכול. התיאבון ניטל ממנו. וכשאין תיאבון ואין תרגילי־אכילה מתקיים מה שנאמר בקהלת “ובטלו הטוחנות” אברים שאינם פועלים מתנוונים חיש מהר.

לא בכדי ראשיתו של ספר קהלת סובבת על ציר התענוגות המרובים, שנפלו בחלקו של קהלת, שמשך ביין את בשרו ושבע את כל התפנוקים והיו לו עבדים ושפחות ולא מנע את לבו מכל שמחה וכל אשר אשר שאלו עיניו לא אצל מהן, ובסופו של דבר נשמעת זעקת השבר על היום “שיזועו שומרי הבית והתעותו אנשי החיל ובטלו הטוחנות, כי מעטו וחשכו הרואות בארובות וכו'” עד “ושחו כל בנות השיר” ו“תפר האביונה”. אחרית זו נועצה בראשית. מרבה עבדים ושפחות ממעט את ההתפתחות של כוחות עצמו, מרבה תפנוקים, מטמטם חושיו וגורם ניוון לכושרותיו הגופניים והנפשיים. בדורות שמעבידים המונים בפרך נראית בדין העבודה כקללה. אבל הרי העבודה היא ברכה, מתנת בוראנו. אולם ברכה זו פורחת בנו רק מתוך מידה של כפיה. האדם לעמל יולד, אבל הוא עצלן לפי טבעו. ורק לאחר שההכרח כופה עליו את העבודה הוא שמח בה. אי אפשר לנו בלי קורטוב הכרח, בלי מאמץ, בלי עול. ואוי למי שלא קבל על עצמו שום עול. עליו רובץ עול הבטלה, שאין קשה ממנו. ואם באמת יקוימו היעודים הנבואיים שלעתיד לבוא תגדל הארץ גלוסקאות וכלי מילת, יהיה זה עולם עצוב מאד ומין האדם בעל מרה שחורה איומה.

סכנה נבואית זו רחוקה עדיין מאתנו. אבל רבים ממשיכים אותה על עצמם לאלתר. קללת השפע כבר הגיעה בשטחים ידועים ובחוגים מסויימים לשיעור שיש בו כדי לסכן הן את בריאות הגוף והנפש והן את שלום החברה. רבים לוקים בשפע מזון ומשקה; אבל יתכן שמרובים מהם הנפגעים משפע התנועה על גלגלים. ריבוי המכוניות לא זו בלבד שהוא אוכל ומכלה בנזין הרבה, הוא אוכל ומכלה הרבה שמן למאור שיש בנפשות. איזה הבדל, למשל, יש בהלך הרוח ובתנועות הגוף בין המהלך ברגל לנוסע במכונית. המהלך ברגל מכוון לפי זה גם את מחזור דמו וגם את מהלך מחשבותיו. הוא מסתכל בנוף; רגליו נוגעות באדמה אמנו; עיניו נשואות לאבינו שבמרומינו; פתאום לפתע הוא מתחקה על מעוף הצפור; חטמו מריח לעתים את ריח השדה; בכרך הוא מתבונן בפרצופי העוברים ושבים ולומד בדרך הילוכו חכמת הפרצוף; על שפת הים הוא מקשיב להמית הגלים וידיו מלקטות צדפים. הוא מהלך ופונה תמיד נכחו, אל המראות והעצמים המזדמנים לפניו. חבר הוא לכל בריה בעולם הזה. הנוסע במכונית אינו מכוון עצמו לכאורה כלפי שום דבר, בין בעל רוח־חיים בין לאו. הוא כל עיקרו נוסע מן הדברים ומתרחק משם. אין הוא מסוגל כלל להסתכל על סביבותיו, ומכל מקום לא בהסתכלות של שהיה. אין הוא מספיק ליתן את מבטו במראות, אלא המראות עצמם באים ומטפחים על פניו ועל עיניו. המכונית היא בתנועה, והאדם גופו שרוי דווקא בקפאון כל שהוא. רגליו אינן נעות, אבריו אינם פועלים אלא בשיעור מועט, דמו זורם לאט, ומכל מקום אינו שותף לקצב המהיר. ובדרך כלל הנוסע הוא פחות שותף ופעיל מן המהלך ברגל. הנוסע מוסע, אך המהלך הוא רק מהלך ולא מהולך. אין הוא סביל כלל וכלל.

ועדיין באים טועים ואומרים, שהמכונית מגוונת את חיינו ומעשירה את חויותינו, מקפיצה אותנו כביכול מעל להרים וגבעות ונותנת לנו לגמא מרחקים. טעות, טעות מאדיבה. אמנם, המכונית נותנת לנו מעין הרגשה של קפיצת הדרך, אבל מה טעם של דרך היא נותנת לנו? הרי אנו פוסחים על הדרך, הננו נשאים מעל להדרך ומעבר לה. ואין אנו גומאים מרחקים, אלא נגמאים לתוך המרחקים. וכנגד זה הננו מאבדים את המקרבים. אף הקרוב הוא כמו רחוק, מאחר שבדהירת המכונית אין נגשים לשום עצם ולשום מראה־נוף מקרוב. הכל טס ועובר על פנינו, ובנו אין הוא נוגע. המכונית נוטעת בנו את ההרגל לבלי להיות נוגע בשום דבר, לרחף מעל או מעבר לדברים. היינו, לבלי להיות כלל תושב בעולם הזה. הרגשת הגרות אנו יונקים מן המכונית. אדם שאינו נצרך הרבה לפעולת רגליו, מאבד את הרגשת השייכות האי־אמצעית לעולם הזה. הוא בחינת גר ותייר. טייסן הוא. אף צייתן. וכלום יש לו ברירה? שוב אין לו שליטה על עצמו. כסבור הוא, שמכיוון שהוא שליט על ההגה של המכונית הנהו אדון גמור. אבל באמת המכונית שולטת בו. כל הקונה עבד קונה אדון לעצמו. מרבה עבדים מרבה אדונים לעצמו. ריבוי המכוניות והמכונות הוא ריבוי העבדות והשיעבוד בעולם.

גורל מר, אף מצחיק למדי, לכאורה, לא צמחה המכונית אלא מתוך החשק של האדם להיעשות בן־חורין, אולם היא מגבשת את העבדות האנושית. אין עבד גמור, אלא מי שנעשה בן־חורין גמור או ששואף לחירות הגמורה. כל הפורק עול מעל שכמו לחלוטין, אף שכם לא יהיה לו. מן העול באה תוספת־חיזוק לקיום השכם בפרט ולקיום כל האיברים. כיוון שכל האברים ערבים זה לזה ומעורבים זה בזה, נמצא שהמחליש או משתק אבר אחד גורם החלשה או שיתוק לכל האברים. בטלת את הרגלים מן ההליכה בטלת את הידים מן העשיה ואת המוח מעיון־מחשבה. מי שאינו בהליכת רגלים אף אינו בהלך־נפש. פשוט, רחמנות על האנשים המבלים רוב זמנם במסעות בתוך מכוניות. אימתי הם הוגים את מחשבתם, ואימתי הם באים לידי שיחת־רעים מן הלב? כל המחשבות היפות והשיחות הטובות היו מאז ומעולם פרי טיולים. עולי רגל היו אבותינו. וכי אפשר לתאר לנו תנועה דתית, למשל, שהמכוניות הן בית היוצר שלה? וכלום תיתכן תנועת האסיים במכוניות? הרבה אני מהרהר בספרו היפה של הזליט “אנגליה העליזה”, שבו מסופר על טיוליו ברגל מעיר לעיר ומכפר לכפר בדרכו אל נאות השאננים של פייטני אנגליה, וורסוורדט, קולרידז ואחרים. החסידות היתה תנועה שמימית של מהלכים ברגל עניים ואביונים, שלא היו להם הוצאות הדרך על האדמה.

ואכן, היהודי הקדוש, מייסדה של שושלת חסידים חדשה, חריפה כיין שרף וכשרפי־מעלה, (נפטר בתקע"ד), ניחש בחושו הגאוני את כל שורש הרע והחורבן הצפון במכונה, ואמר בזו הלשון: “כשיהודי מחדש חידושים אמתיים בתורה כתוב ב”זוהר" הקדוש, שנעשים מהם שמים חדשים. אולם המחדש חידושים מעורבים בגיאות או בשאר מידות רעות רחמנא ליצלן, נעשה מהם רקיע שוא. השכלים הרוחניים שבהם משוטטים והולכים לאנגלנד, ומהם מתהוות שם מכונות נפלאות“. ופעם אמר “היהודי” על ספר שחיבר גדול אחד בזמנו, ש”מהחידושים שבספר זה יעשו באנגלנד מכונה נפלאה". דיבורים נעלים ממקור התמימות הקדושה. רקיע המכוניות הוא רקיע־שוא. משתקפות במכונית הדוהרת לשוא כל תורות השוא של תנועה לבטלה. מקורה חידושי־תורה המעורבים בגיאות ובשאר מידות רעות.

הרבה מן הגאוה והרהב שבחיים נוסעים במכונית.

לויתן עליך, אדם

א

האדם הוא חיה מדינית והמדינה היא חיה אנושית. כל האומר, שהמדינה כפויה על היחיד, אינו אלא טועה. גרעין של אמת, הטמון באמירה זו, הוא שחוש טבעי שבאדם כופה עליו מבפנים לקבל עליו עול המדינה, לקיים את גזירותיה ולישא בחובותיה. האזרח שמו לפנים נתין, היינו, נתון למדינה מעצמו, ויהא שלא ברצונו הטוב. גם מה שאנו עושים מתוך הכרח הוא רצוננו. רצון מוכרח אינו סותר כלל את חופש הרצון, כשם שהידיעה אינה ניגוד לבחירה, כי גם הגזירה העליונה, הצופה מראש, מניחה מקום לאדם, ולא עוד אלא מחייבתו, להיות אדון למעשיו. אדם חי על כרחו. אבל כלום אינו בוחר בחיים? כך אנו בוחרים על כרחנו במדינה. ולפי שעה לא הומצאה עדיין מסגרת חברתית הולמת יותר לקיום אנשים בצוותא. ואפילו כך אין משמע כלל, שהמדינה מרווה אותנו נחת תמיד, שאנו מאוהבים בה ושהיא מעלה חן לפנינו מכל הבחינות. אדרבה, עתים היא נראית לנו מלכודת, עתים מחוך, עתים בית־כלא. אבל אנו הרי במו ידינו מסרנו את מפתח בית־הכלא בידי שומר החותם של המדינה. הננו שבויים מרצון, מכירים תודה לכלאנוּ בסתר ומתמרמרים עליו בגלוי, או, להיפך, קושרים לו שירי־תהילה בפרהסיה ונאנקים בצנעה. פעמים כך ופעמים כך.

תמימות היתה בוודאי אצל מניחי השיטה ההסכמית, כגון רוסו ואחרים, שיצאו והורו, כי כל ענין המדינה הוא הסכם הדדי של האזרחים, מין חוזה כזה של “שמור לי ואשמור לך”, שאפשר לעשות בו הגהות ותיקונים, תוספות והשמטות, בכל שעה כפי שיעלה הצורך או הרצון. אין הדברים פשוטים כל כך. לא רק האנשים החיים בדור הזה הם אדוני המדינה, אף הדורות הקודמים והדורות הבאים שותפים לה, וכל הבא לשנות את פני המדינה, לשבור את מסגרתה הקיימת ולהתקין לה אחרת, ומה גם לעקרה משרשה, חייב לראות את עצמו שהוא נתבע לבית־דין של אבות־אבותיו ושל בני־בניו. הוא עלול לכבות את גחלתם של הראשונים ולקעקע את מקור־חייהם של האחרונים. המדינה בחינת חוזה כתוב בין האנשים החיים בזמן הזה היא הסברה ערמומית, המלבישה כפיה טבעית, הכרח־גומלין, כתונת־פסים של הסכמה הדדית. ואם תמצא לומר, שהמדינה היא כתונת־כפיה דווקא ראוי לך לזכור תמיד, שאזרחיה בני כל הדורות לוקחים חלק בתפירתה, כל אחד בחוט־ומחטו. יש תופר במחט של שקים ויש תופר בחוטי־משי דקים, יש קולב ויש מביא דבק מקצת. אבל הכל תופרים. אתה, אני, הוא, כולנו הננו מעוסקים בתפירה. לגבי המדינה כל אדם משול לחייט. ואם אמר לך פלוני: אני צפור־דרור, בן־חורין נולדתי, איני רוצה בעול המדינה ואין לי צורך בו. המדינה לוחצת אותי בצד ובכתף! אף אתה ענה לו: וכלום בלילה, בעלותך על משכבך, אינך נועל את דלתך? או שמא מבקש אתה מן המדינה רק שוטרים ואינך מסכים שתמנה עליך גם שופטים? דבש תאכל – ועוקץ לא כלום?

לא רק המדינה היא מדינה,אף עיר היא בגדר מדינה, שהכוח בידה להתקין חוקים, להטיל מסים ולהנהיג סדרים ונימוסים משלה. כל ציבור, אף במנין קטן, מחייב מסגרת. בית משותף, אניה שטה, אוטובוס נוסע, הם מדינות בזעיר אנפין, שרשות היחיד שבהן מוקפת סייגים של דינים וחומרות. ואין צריך לומר, שכל משפחה היא מדינונת לעצמה, ראש בית־האב מושל בלתי־מוכתר בתקופות, שכל איש שורר בביתו, או נשיא המורשון בתקופות של מהפכות שושלתיות. בני המשפחה נלקים לפי סולם המעלות לשבטים או למעמדות. יהודה – גור אריה. בן פורת – יוסף. בנימין – ילד השעשועים. משה לוי, אהרן כהן. ואילו בן שלישי לעמרם היתה מסתמא מתייחדת לו מעלת ההדיוט, ומכל מקום לא הכהונה הגדולה, כי כוהן גדול, הנכנס לפני ולפנים, עשוי להיות רק אחד. כיוון שסולם המעלות עומד גם בתוך קן המשפחה הריהו גורר ממילא משטר מדיני וחוקים נכונים. לא בכדי נתפרסמו החוקים בספר תורת כוהנים.

למרבה הפליאה: מתוך בחינה יתירה מסתבר לנו, שראשיתה של המדינה נעוצה אף בדרגה שקדמה למשפחה, היא ממש יסודו של אדם, מסד אישיותו. כיון שבא אדם הראשון באה עמו מדיניות לעולם. אם אין ראיה לדבר יש רמז לדבר בקשרי הכתובים בפרשת בראשית. וכך נאמר שם: “וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה”. וסמוך לכך: “וייצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו”. מתן השם לעצם הוא הטלת בעלות עליו. מתן השם לדבר הוא קביעת מקומו ומעמדו, ולא עוד אלא הצמדתו לתפקידו. השם הוא תעודת הזיהות. וכלום מהי מדינה אם לא אוסף של תעודות ומסמכים? השם הוא חותם התכנית של המדינה. השמות עשו את החלוקה למינים, לגזעים, לעמים, לשבטים. אדם הראשון היה בעל־שם ראשון, החולש על השמות, היינו המושל המדיני הראשון.

אדם הראשון היה עסוק מאד בהנהגת סדרים באיפרכיה הגדולה שלו, בה חיות ובהמות לאין מספר. יחיד היה בעולם ללא עוזרים וחברים. הוא המושל, הוא המחנך, הוא המחוקק ובידו רסן ההנהגה. הוא לבדו, וכנגדו עולם מלא ברואים שונים ומשונים, כל אחד ומשוגותיו וזדונותיו, יצריו וחזיונותיו או משאות־שוא ומדוחים אשר לו. איש לבצעו הולך. ופשיטא שכל אחד מדמה עצמו עליון על הכל או מתחצף ואומר: אני ואפסי עוד. אדם נתבע להחזיק בידו מקל נועם או מקל חובלים, ומן הסתם שניהם ביחד, כרוכים זה בזה או זה לאחר זה. אדם הראשון מושל היה, על כרחך אתה אומר: מדינאי היה. ומה גם שמצודת־שלטונו היתה פרושה הן בים והן ביבשה, על האדמה מלמטה ועד למרומי הרקיע. הללו חיות זוחלות, הללו מהלכות והללו עושות כנף. זה אריה אוכל בשר וזה תנין או לויתן, הבולע את הדגים הקטנים ממנו.

ואף הקטנים בולעים את הקטנים מהם, מאלפנו מבהמות ומחיות הארץ. כיוון שאין אדם נולד גאון מושלם בידיעות, אלא הוא זקוק לקבל תורה מפי מורים, מתקבל על הדעת, שאדם למד הרבה דברים מפי בעלי־חיים רבים ושונים, ואילו את תורת המדיניות קיבל מפי הלויתן דווקא. המדיניות, בידוע, היא המשכה של המלחמתיות, ואולי, להיפך, היא בסיסה של זו. ומסתבר משום כך שבתורה זו אין מורה טוב מן הלוויתן. דרך כלל, ראוי להדגיש שאדם הראשון היה תלמיד טוב ומקשיב, מאחר שלמד ביחידות. לא היה לו חבר לבלבל את מוחו או להשיאו למשחקים ולשעשועים, או לקטטות. לא היו לו מתחרים בבית־הספר שיצטרך לקבל אותות הצטיינות ופרסים. הוא למד תורה לשמה, ובוודאי ראה ברכה בה. ומכיוון שלא בזבז זמן על משתאות ומסיבות משעממות ואסיפות־סרק, היתה לו שהות להסתכל במעשי הברואים, בנימוסיהם ובתכסיסיהם. ההסתכלות היא אם התבונה. ובכן, למד תורה ודרך־ארץ מכל בהמה וחיה ועוף למיניהם, ומן הלויתן _– מדיניות. בענף־חכמה זה יצק מים ליד הלויתן. ולמה עשה לו דווקא את הלויתן למורו ורבו בעסק זה? שני טעמים לדבר: א. כך דרכו של אדם: אין הוא לומד מן התדיר, כי אם משאינו תדיר, לא מן הנגלה תמיד, כי אם מן הנגלה ומסתתר חליפות, לא מן הקרוב, אלא מן הרחוק לו, לא מן המציאותי, כי אם מן המופלא־הדמיוני, הבלתי שכיח, ממה שבא מחוץ־לארץ. כל המעלות הטובות היו בלויתן. אין הוא תדיר, אין הוא גלוי ועומד, הוא בן חוץ־לארץ. היבשת, שאדם דורך עליה תמיד, לא היתה רבותה בעיניו. לא היא ולא ברואיה, היתה משועממת, ואף במקצת מאוסה, עליו. היא שלו, כולה נתונה לכפות־רגליו, הוא דש אותה בעקביו. יבשת, כדור האדמה, מה מציאה היא זו? אנשי־קולומבוס קראו: יבשת! יבשת! אדם הראשון קרא בעוז ובמצהלות: ים, ים. ומי הוא המושל על המים הרבים? הוי אומר: הלויתן! אדם על היבשת ולויתן בים. אך אדם מלך. אבל גם הלויתן הוא משהו, העושה סדרים באיפרכיה שלו. כדאי להסתכל בדרכי שלטונו וללמוד ממנו הלכות מדיניות. עד כאן נימוק אלף. נימוק בית כרוך בפלאי־מראהו של הלויתן ובמסתורין של אישיותו. הלויתן נראה מוזר ביותר, ממש יצור שלא מעלמא הדין. כל נברא יש לו, קימא לן, רק ראש אחד. ואילו על לויתן אומר הכתוב בתהלים ע“ד: “אתה רצצת ראשי לויתן”, ובכן, מיעוט רבים שנים. יש ללויתן שני ראשים לכל הפחות. ובמגילת אל־אמרנא כתוב מפורש שיש ללויתן שבעה ראשים. כל יצור מבנהו הוא גבולו. אתה מכירו לפי קומתו, צלמו, תארו, קוי־גופו וארשת פניו. אך הלויתן הוא הפכפך, רבן של תמורות ורב־פרצופים. בכל גדלו המאויים יש לו אופי של הזיקית הקטנה. צאו וראו: הוא לויתן, הוא גם נחש. ולא עוד אלא לובש צורות של נחשים שונים, כפי שמעיד עליו הכתוב בישעיהו כ”ז א‘: "ביום ההוא יפקוד ה’ בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון והרג את התנינים אשר בים“. הרבה מעלות טובות ללויתן, המכשירות אותו להיות מדינאי חי ורב־פעלים. הוא יצור־מידות, בחור כארז, גיבור חיל וכבד־משקל, גוש ברזל ונחושת, חמוש מכף רגלו ועד ראשו, אמיץ בלוחמים, ומן הסתם תכסיסן נפלא, כפי שנאמר עליו ב”איוב" מ‘: “עצמיו אפיקי נחושת, גרמיו כמטיל ברזל”. לא זו אף זו. אף־על־פי שהוא שוכן ים, מין דג, אין הוא בעל מזג קר כדג; אדרבה, הוא בעל טבע של התלהבות והתפעלות, כפי שמעיד עליו הכתוב ב“איוב” מ"א: “ירתיח כסיר מצולה, ים ישים כמרקחה”. אין שייך כלל לומר, שהלויתן הוא נדבן או ותרן חס־ושלום, כדרך היצורים הגמלוניים, המשוכבדים במקצת, אבל טובי־לב ותמימי־רוח, נוחים לבריות ושומרים נאמנות בברית־רעים, מתפתים על נקלה להסכמים, ופשיטא שאין הללו מסוגלים לשמש בכתר של מדינאים. מה שאין כן הלויתן, שנאמר עליו בו במקום, “איוב” מ’: “תמשך לויתן בחכה ובחבל תשקיע לשונו? התשים אגמון באפו ובחוח תקוב לחיו? הירבה אליך תחנונים אם ידבר אליך רכות? היכרות ברית עמך ותקחנו לעבד עולם? תשחק עמו כצפור ותקשרנו לנערותיך?”

עינינו הרואות: יש בו בלויתן כל המעלות הטובות וכל המעלות הרעות, שאף הן טובות באומנות המשא־ומתן, שמנו חכמים במדינאים כהלכה. גובה לו ויראה לו. אדיר הוא, גדול הוא, בחור הוא, תקיף הוא. דרקון כמה שנאמר, יצור הרהב, ופחד עמו. הוא מעין חזית־מלחמה צפה מתחת למים. אף־על־פי שמזגו חם מעדיף הוא לנהל מלחמה קרה כל זמן שאין לו צורך להכריז על החמה. ואף על פי שהוא רב־כוח הנהו גם רב־תחבולות, מומחה לתכסיסים, שחקן מאין כמוהו, כדבר הכתוב ב“תהלים” ק"ד: “לויתן זה יצרת לשחק בו”. הנערים משחקים לפנינו. אפילו הנערים שהם שרי־צבא בימי דוד ושאול, אבל הלויתן משחק לפני הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. בדיבור אחד, הלויתן מוכתר בכל המעלות, מושלם ממש, לשמש מורה בקתדרה של המדיניות. ראינו לפי הפסוקים בכתבי הקודש, שהוא מכרה ברזל, מחצבת־נחושת, מקור־כוח, בית הגנזים של שומן למאכל ושמן למאור, תותח וחמאה כאחד. מי שכל אלה לו מן הסתם חכם עתיק הוא, מדינאי מלידה ומבטן. מפי מי, אם לא מפי רב־מג זה, יכול היה אדם הראשון ללמוד פרק במדיניות מעשית לכלכל את הענינים בממלכת החי, ביבשה ובים ובמרומי השמים, הנתונה למרותו, להנהיג בה סדרים טובים ונאותים, כמנהג המדינה?

אדם אחד, וכנגדו עולם מלא. יחיד זה עליו היו כולם לכלכלם ולהנהיגם ולהשכילם ולעשות שלום אמת בין הפלגות השונות של הברואים. הרבה יגיעות יגע אדם הראשון ומרוב צער גידול בנים לתרבות בממלכת חיות־הבר ועופות־הטרף ומעבודה קשה בטיפול ובהנהגה מדינית, נתעייף עד כדי כך שקפצה עליו תרדימה. אדם שמימיו לא ידע קוצר־רוח ורפיון־ידיים, ולא ליאות – בריא וחזק היה בגוף ובנפש – כרע רבץ סוף־סוף תחת עומס תפקידיו. שינה ראשונה זו היתה מכה ראשונה¹ לו, אך מתוכה צמחה הרפואה, והיא מזלו הטוב. בתרדימתו נס נעשה לו וניתנה חוה לעזר כנגדו. סופו היה בוודאי, כפי שניחש יתרו למשה כשאמר לו “נבול תבול”, אילולא חוה שעמדה לו כעת בהנהלתו המדינית כלפי חוץ. אך, האמת ניתנה להיאמר, חוה לא רק הקלה מעליו את המשא, כי אם גם הכבידה עליו במקצת. עד שבאה חוה היתה לאדם רק מדיניות־חוץ, מכאן ואילך הוטלה עליו גם מדיניות־פנים בדברים שבינו לבינה. שנים היו כעת בעולם, עדיין לא הקימו להם בית – מה טעם לבית שיושבים בו שנים ואין בו ילדים? בית של שנים משעמם ביותר. השעמום מעורר רוגז; הרוגז גורם קטטות. יש סבורים שהקטטות הן מקור הרוגז. אך באמת הסדר הוא הפוך. תחילה מרגישים איזה רוגז סתום, אי־שביעות־רצון; וכדי להפיג את הרוגז פותחים בקטטות, המגבירות אותו. כיוצא בכך, לא באה המדיניות אלא כדי להרחיק מדנים, והנה היא מקרבת אותם או ממיטה אותם ממש על הבריות. לעולם אין להבחין בדיוק מה סיבה ומה מסובב, מי קודם למי, מי יזם או זמם את המזימה, העומדים בראש תנועת השלום, התוקפנים הגלויים, מחרחרי המלחמות או מחרחרי השלום, ספסרי הנשק או ספסרי הלשון. וכיון שמחמת התעסקות מרובה במדיניות הפנים נתערער שלום הבית של אדם, אם כי הבית לא היה עדיין בגדר בית, הלכה חוה ועשתה חוזה עם הנחש הערום מכל חית השדה. משל ביקשה לומר לאדם: אתה הולך לבית־הספר של הלויתן, ואני עשיתי לי את הנחש לרב. ממה נפשך, אם מדיניות היא ערמה, כפי שעתיד לבשר לעולם אותו חכם נוכל, מומחה לתורת המדיניות, המורה לנסיך העריץ, הרי מי ערום כנחש.

אדם וחוה אכלו בוסר ושני הבנים תקהינה. זרע המדיניות הלויתנית־הנחשית בא לידי קציר־דמים בבניהם, קין והבל. שני האחים היו בוודאי עדי־ראיה ועדי־שמיעה לתכסיסים המדיניים בבית אבא ואמא. “הבל היה רועה צאן וקין היה עובד אדמה”. לשון אחר, הבל ניהל מדיניות משקית של תעשיה וקין של חקלאות. מן הצאן חלב, בשר, שומן, חמאה, צמר – מיצרכים שיש בהם כדי לשמש גם לתעשיה קלה ואף כבדה, אך קין הטיל את הדגש בחקלאות הצרופה, פטר מדון בחילוקי דעות. קין והבל תחילתם עיון־הלכה, יסופם הריגה. היתה ביניהם מחלוקת לשם שמים, ולכן נתקיימה קיום כה מחריד. מחלוקת הפוסקים, שגרמה לפסיק רישא. דרך כלל, כל מחלוקת היא מלחמה קטנה. במלחמה הקטנה בין קין והבל הושמדה מחציתו של המין האנושי מצד כוחות המחר, והם הדור החדש, שהרי אין להכניס לתוך חשבון האוכלוסיה את אדם וחוה הזקנים העוברים ובטלים. ולא עוד אלא שמסוכסכים היו.

חזרתי על פסוקים בכתבי הקודש למצוא בהם סמוכין ורמזים לחוש המדיני המלפף את האדם מברייתו. אבל לדיוקו של דבר ענין זה כתוב לא רק בספרים, כי אם גם בפרצופו של אדם וחקוק הוא בכל הליכותיו. אין אנו צריכים כלל להפליג למרחוק כדי להוכיח, שהמדינה אינה גרם חיצוני אלא גידול פנימי בנפש האדם, היינו, לא תאוה מקרית, לא תוצאה מהשתבשות הנסיבות, לא כורח התנאים, כי אם מצב טבעי, הכרחי, מעשה־קבע. יכול כל אדם לומר: בפני נכתב ובפני נחתם אות המדינה. כל מוסדי־רוחי טבועים בה; ולא עוד אלא כל מערכת איברי והרכב־חושי נתונים במסגרתה. יכול הוא לומר, והוא לא רק יכול, אלא אומר ועושה זאת, מכריז ומודיע על עצמו בכל תנועה והעויה, בכל מבט וארשת הפנים: אני מדיני! אין המדינה שבגוף האדם הרגל ומנהג, היינו, טבע שני, אלא טבע ראשון ממש, עיקרו של אדם, משתיתו. כוחו הפועל והיוצר, המהווה ומקיים אותו כגוף אחד ונותן לו צביון של אישיות.

כל יחיד הוא בחזקת מדינה. שכלו שליט עליון. רמ“ח איבריו ושס”ה גידיו אזרחיו או נתיניו. חושיו הם מנגנון הפקידות, ויש בו פקידות גבוהה ונמוכה. הגוף והנפש עשויים מדורות או פלכים ומחוזות, ערים ובתים, רשויות נפרדות, ואין מלכות אחת נוגעת בחברתה אלא מתוך משא־ומתן ובדרך של עשיית הסכמים ובריתות. הגוף הוא מכל מקום ריפובליקה של איברים; המוח קונגרס קטן של רעיונות; הנפש כנסת של כוחות. וכך אדם הוא קדירה של שותפים רבים, שכל אחד מבקש ליטול את חלקו וחלקו של חברו, כל אחד לווה מחברו על מנת שלא להחזיר, כל אחד מבקש להיבנות מחורבן חברו. אילולא סגל המדינאים היושב בקרבנו פנימה ומפקח על הסדרים – לאן היינו באים? תכסיסים, תכסיסים, אין כלום אלא תכסיסים, שחותמם המדיניות. תכסיסים כלפי חוץ ותכסיסים כלפי פנים. אף מדיניות האדם בינו לבין עצמו, כלפי סדרי החיים והפעולה של כלי הגוף והנפש המהווים אותו והמשמשים אותו, עשויה להיות נבונה, זהירה, מתונה, צופה למרחוק או מוטעית, מבוהלת, קצרת־ראיה ואף נפסדת. הבורא יצר את האדם בחכמה, אבל לא למישרים, כי הוא עשה אותו נקבים־נקבים, חלולים־חלולים. אם ייסתם או ייפתח אחד מהם, לא יוכל להתקיים אפילו שעה אחת. צריך לעמוד תמיד על משמר הגוף. והרי הגוף אינו כל האדם. יש לו כמה שותפים באדם: נפש, רוח, נשמה, שכל, מוחין דגדלות ומוחין דקטנות, כוחות, מידות, כשרונות. יש מוסיפים גם שאר־רוח ונשמה יתירה. שותפים די והותר, התובעים השגחה מתמדת. אין שותפות בלי קטטה ואין קטטה, שאין לאחריה חרטה. אין בעלי־דבר בלי דין ודברים, ודין גורר דין ובחומר הדין. והדברים קל וחומר: מה שנים אוחזין בטלית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, כל שכן רמ“ח אברים, שס”ה גידים, נפש, רוח, נשמת, וחכמי המסתורין מוסיפים ומכניסים לתוך השותפות אף חיה ויחידה, נפש בהמית ונפש דאצילות, המתחרים תמיד זה בזה. ויש ביניהם עסקי־גבולין, כל אחד מתנכל להסיג גבול חברו ולהערים עליו, וכל אחד מהפך בחררתו של חברו, עלולים לירד ממש זה לחיי זה, כל אחד קרוב אצל עצמו ולהוט רק למלא תאוותו.

צא ולמד איזו פורענות היתה נשקפת לאדם, המהווה שדה־קטל, חזית־מלחמה בינו לבין עצמו, אילולא העמיד מתוך גופו מפקחים ושרים, לעסקי־פנים ולעניני־חוץ, שר התזונה ושר העבודה, שר המנוחה ושר השינה, שר כיבוש היצרים ושר ההסתפקות במועט, שר הסעד ופקידות גבוהה לתווך בין המשרדים, ומעליהם גבוה מעל גבוה, שכל בראש, להדריך את המנגנון המסובך הזה. ברור, כל יחיד הוא מדינה הזקוק לכללי משטר ונוהג, ואין לו קיום הוגן ומתוקן אלא אם כן הוא קונה לו מומחיות בהלכות מדינה ומקבל על עצמו, על כלל איבריו ועל כל איבר לחוד, עול דרך־ארץ ומשמעת לסייג כל חלק מגופו בגבולותיו, להטיל עליו חובות ולשריין את זכויותיו, לשמור על סדר המעלות והתארים והדרגות, המגיעים לכל אזרח במדינת זעיר־אנפינית זו, כל אחד לפי פעלו או לפי צרכיו, בתוך המנהגים המקובלים באותה מדינה, שלא יתפרנס אחד על חשבון חברו, לא יהא זה מקופח ומנוצל וזה טפיל ומבריח־מכס.

נראה שכך הוא הדבר: האדם הוא מדינה, כל פרט הוא כלל, כל יחיד הוא ציבור. בדין אמר רבי אחד של חסידים, שהיה כל ימיו מתפלל ביחידות, מתוך שלא יכול לכוון את זמן תפילתו לזמנו של הקהל, שאף הוא ביחידותו מתפלל בציבור, מאחר שהוא מתפלל בציבור כל כוחות הנפש שלו. וכיוצא בכך קראתי אצל אותו חכם יווני, אשר חיבר ספר שלם בן ארבעה כרכים “על המדינה”, מפי סוקרטס מורו הגדול, שכל מה שכתוב בנפש הפרט באותיות קטנות כתוב בנפש המדינה באותיות גדולות ושמנות, ו“בני אדם, שאינם חדי־ראיה ביותר לקרוא מרחוק את האותיות הקטנות מוזמנים לקרוא תחילה את הגדולות, ואחר כך היו מסתכלים בקטנות, ואם באמת הן אותן האותיות עצמן”. אלא שלפי עניות דעתי אין זה הסדר הנכון לקרוא תחילה באותיות הגדולות של המדינה כדי להבין באותיות של האדם. חושבני שהסדר מהופך. תחילה צריך להסתכל באדם, ולאחר כך במדינה.

אמנם, אותיות המדינה גדולות ושמנות ואדם אינו אלא מדינה זעיר־אנפינית, כתוב באותיות קטנות, אף־על־פי־כן אדם קרוב אצל עצמו, והוא בוודאי בקי יותר בעסקי עצמו מבעסקי המדינה, המדינה בימינו נתרחבה ונסתעפה בשדות־פעולתה עד כדי כך, שאין עוד, כמדומני, מוח אחד המסוגל להקיפה מכל צדדיה. כנגד זה האדם בימינו בפרטיותו נצטמצם ונתכווץ הרבה יותר מבדורות ראשונים. ראיה לדבר, אין עוד בזמננו אנשי־אשכולות, אלא אנשי־מקצוע, מומחים לענף זה או פלוני בעלי מלאכה אחת. לכאורה, האדם בימינו הוא אזרח העולם, ובכל זאת תקוע דווקא בעסקו הקטן וכל עיקרו בן דל"ת אמות. מחמת השטח הקטן נראות האותיות הקטנות מאירות ומחכימות יותר מן האותיות הגדולות והשמנות של המדינה הלויתנית.

השכל מחייב: כל הרוצה לירד בימינו לסוגית המדינה חייב להסתכל תחילה באדם. ולאחר שיסתכל בפרט־אדם אפשר יסתבר לו יותר מה נשתנתה תקופתנו מכל תקופות העבר, שבה צרת המדינה החריפה כל כך.

ב

אדם הראשון, אמר ר' יהודה בר סימון, על מלאתו נברא, כלומר, על שלימותו. הוא נברא שלם. על כך יש להוסיף ולומר, שאדם הראשון כבר היה אדם ומלואו, רצה לומר, כבר היה מטופל במלוא סבך בעיותיו ופילוגיו. הוא מצד עצמו, במבנה־גופו, בהרכב איבריו, חושיו ויצריו, כבר היה בחזקת סלע המחלוקת, אף לפני שניתנה לו צלע המריבה. ובדרך־הטבע נצטווה לנהל משקיות מדינית אף בינו לבין עצמו. ומה שנאמר: “אויבי איש אנשי ביתו” מכוון גם כן כלפי ביתו זה גופו, שחלקיו השונים עושים תמיד תחרות ביניהם וכל אחד רוצה להיבנות ולהתפתח על חשבון חברו; ואילולא רוב עצה ותחבולות לא היה הגוף יכול להתקיים בקרב הכל כנגד הכל, המתחולל בקרבו. כגון שהחוטם קופץ בראש וטוען שחוש הריח הוא לבדו רוח החיים; העינים המשוטטות למרחוק רואות חזוּת הכל בטביעות־עין; הפה סבור, שהטעם הוא תבלין כל החיים והאיצטומכה תובעת הב־הב. כל יצר אומר אני ואפסי עוד. הואיל ואין שלום בעצמותיו לא היה טועם אף טעם נחת בחייו ולא היה מוצא את ידיו ורגליו ולא שום איבר אחר, אילולא חכמתו המדינית עמדה לו לעמוד בכל שעה ורגע בפרץ למנוע צווחה וקטטה, להתדיין עם מאווייו של עצמו, לברר ולפשר, לצמצם את תביעותיו של חוש זה ולהמעיט את דמותו של זה, לידע עת לכל חפץ, היינו, להיות בעל בינה לעתים ושליט ברוחו, כדי שלא יקויים בו מה שנאמר בקהלת: "עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים.

מכאן אתה למד שהחכמה המדינית כבר נכפתה על אדם הראשון כצורך־נפש.

משום כך סבור אני שההסתכלות במעשי־אדם ובדרכי־התפתחותו מששת ימי בראשית ועד ימינו, לפי צלמו, קומתו וחיתוך־איבריו וכלל הליכותיו, תשׂכילנו בינה גם בטיב המדינה ובסבך בעיותיה, שהחריפו ביותר בימינו. לעולם יש לדון אדם ומדינה בגזירה שוה: מה אדם אינו יכול לגדל גופו ולהשמין בשרו ולעשות פימה עלי כסל, אלא עד שיעור מסויים, אף המדינה כך. לכוח־גידולה ולתוקף־סמכותה צריך להציג סייגים מפורשים. ואם לאו עלולה היא להתנפח למין גידול פראי, לויתני, כל־כולל. ובמידה שהמדינה רוצה להיות הכל אין היא עוד משמשת ולא כלום, שאין סמכותה באה לה אלא מצירוף־פרטיה, מן הקיום בצוותא של חלקיה. מדינה הבולעת לתוכה הכל ושוב אין לה חלקים נפרדים, לא אישים ופרטים – מהיכן תשאב לה סמכות וחיוּתה מניין? התנפחות המדינה ופריצת כל הסייגים, שהטבע גדר לה, היא מכת כל המדינות בימינו. היא צרת הזמן, ולא עוד צרה בלבד, אלא שואה ממש, ממנה אימה לקיומנו האנושי. הבריות מבלבלים לעולם ומערבבים סיבה במסובב, את היד בגרזן. הכל צווחים על האטום. לא באטום הסכנה, כי אם בכך שהמדינה המונפחת יש לה שליטה על המצרך המחריד הזה. מדינה מנופחת פירושה צמצום כל השלטון בידי קומץ־אנשים קטן, בידי סגל אנשים, שהם לאו דווקא אנשי־סגולה, ובידם הצעצוע המאויים הזה. כחומר ביד ההורס הוא בידם. ברצונם זורקים, ברצותם פורקים.

ושוב אמרו חכמי־אגדה, שחיבבו מאוד את אדם הראשון כנושא לדרוש: “ששה דברים חסר הקדוש ברוך הוא מאדם הראשון לאחר שחטא, ואלו הם: זיוו וקומתו וחייו ופרי הארץ ומאורות”. אנו יכולים לקרב דברי־אגדה אלו אל הפשט ממש. אדם הראשון על מלאותו נברא, הוא בא לעולם בריא ושלם, מגודל בקומתו ונאה בהליכותיו, מחונן במזג טוב ומאור־פנים, בלב שמח, זיוותן גמור. ומן הראוי היה שכל צאצאיו וצאצאי־צאצאיו יהיו זיוותנים כמותו, יפי־תואר ויפי־מראה, חסונים וללא כל מיחושים, טובי־לב ושמחים, דעת עצמם ודעת זולתם נוחה מהם. אלא שאדם קלקל את מעשיו ופגם בספירה המדינית, לא נהג כשורה במשקו הגופני. לא שמר כראוי על סדרי השלטון וההנהגה בביתו זה גופו. אין כמעט אדם, המקיים את השלום בעצמותיו. ולפי שאין אדם של שלום אין אדם השלם.

לא אלמן העולם מבני־עליה, אף כי בני־ירידה רבים מהם לאין שעור. אבל גם בני־עליה עולים מכאן וירודים מכאן. הללו שיש בהם שאר־רוח הם נחוּתי־גוף, ובעלי־גוף יש שהם לקויי־שכל או עמוסי מיחושים. אנשים מפותחים כראוי בגוף ובנפש כאחד הם יקרי־מציאות. רוב הבריות לוקים באיזה חסר או יתר, בשומן מרובה או בכרס מגודל, בקוצר־ראיה או בכובד־שמיעה, ברפיון־ידים או בעצבות יתירה, בחושים פגוּמים, או באופי סוער, בתיאבון נפרז או ברוח יגעה ומשועממת. רוב קלקולים בגוף ואף ברוח מקורם בהנהגה גרועה של הגוף, במיעוט האיזון של הכוחות. אדם מאוזן הוא מי שיש לו גוף נבון וחושים נכונים ויצרים מרוסנים ולב מבין ואופי בוטח, ואף תזונתו מאוזנת. חזקה עליו שהוא בן־פורת ובן־טובים. הוא מאושר, ומכל מקום הוא יוצא ונכנס בגן־עדן התחתון של האושר. הוא איש השלום והנחת. אבל המאוזנים ההם כמה מעטים הם.

גן־עדן התחתון של האושר אין בו צפיפות יתירה, מעטים שבמעטים יש להם דריסת הרגל לשם. אבל רבים מתבשמים מריחותיו מרחוק ונכספים ומשתוקקים להיות מבאי־שעריו. ולכן רבים בכל זאת נכנעים לחוקי המעצמה הגופנית, והאיברים על הרוב שומרי־חוק הם. ייתכן שהיו לפנינו מיני־אדם אחרים שקלקלו לחלוטין ונטוּ מדרך הישר ובעטו בכל החוקים, כגון דור הפלגה, שהיה כולו פלגות ריב ומדנים, ודור שקדם למבול, שכל בשר השחית את דרכו על הארץ, ונגזר על האדם ניוון וכליה ממש, כשם שמדינות רבות, שפרעו כל חוק נתנוונונו ועברו ובטלו מן העולם. אבל מין האדם שלנו עדיין לא נתנוון עד גמירא, לפי שלא יצא לגמרי מגדרו. עדיין בני־אדם בגבולות רמ"ח אבריהם ובתחומי־משפחתם אוהבים חוק, שומרים על משטר ונוהג, מנהלים מדיניות נבונה וזהירה, ומכל מקום הם מהלכים על הרוב בדרך הישרה, אם כי רבים, רבים מאוד, מגיעים אליה בשבילים מעוקמים מרובים, ופעמים אף בערוב היום, במאוחר קצת. זה הכלל: כל הנוהג אורח־חיים מתוקן יותר שמח יותר בחלקו. החוטא אין טוב לו אלא לחזור בתשובה לאלתר, כלומר, לתשובת המשקל, היא שיווי המשקל ואיזון הכוחות, שביתת־נשק בתוך האדם גופו. על ידי כך יכול שיזכה למצוא את גן־עדן האבוד.

באמת נאמר: החטא הוא פלא, ואילו התשובה היא נס. פלא הוא שאדם מקלקל את מעשיו וחותר תחת קיומו. נס הוא שיש תשובה, ועל אף היצרים הרעים ושלטון התאוות לא כל הבריות הם שיכורים או קוביוסטוסים ולא הכל עבריינים. הגילויים האנושיים מרובים ממעשי הפראות. אלא שכך דרכו של עולם: על הטוב עוברים בשתיקה ואת הרע מוקיעים. רוב שיחות מגלגלים על גניבות, מעילות, רציחות, מעשי־פלילים; שופרי החדשות לא כל שכן מכים תמיד בתופים על חטאים ופשעים. ואילו מפי החדשות הפליליות אנו חיים אפשר היה להתייאש ממין האדם ולומר “קדיש” על היצר הטוב, כאילו באמת חושך־מצרים במושבות הגוף והנפש וכל אדם הוא עולם התחתון. ואין זה כך. זה מוגזם. כל הגזמה היא פרי חוסר בגרות מדינית. הפצת שמועות כללית, סתמיות, מקובצות, היא השמצה. אין לנו רשות לשפוט כלל. אנו מכירים רק פרטים, ומותר לנו לחוות דעת רק על פלוני בן פלוני. ואם כל אחד ישפוט לפי פלוני ועוד פלוני ממכיריו יבוא לעולם לידי מסקנה, כי מידה טובה מרובה ממידה רעה. כל פלוני ממיודעינו יש לו צלם האדם. בעסקי פרטיותו הוא נבון פחות או יותר, הוא דרך כלל מדינאי זהיר בינו לבין שכנו. אין הוא מחזיק סכין ביד ואינו נושא־ונותן עם הבריות על חוּדה של סכין. לא די שאינו פורץ בלילות לבתי־זרים לגנוב תכשיטים, הוא חוסך את הפת מפיו ונותנה לילדיו. רבים הם האנשים העובדים כחמורים כדי לגדל בנים טובים לקראת המשיח. פני הדור אינם נעווים ומושחתים כל כך, כפי שהם משתקפים בראי העקום של רוכלי החדשות. ובאמת נס הוא, שהאדם הבודד בכדור־ארץ אלם ואכזרי זה, משל הוא הושלך לכאן במצנח על ידי רודן, והוא כל ימיו כדג שנאחז במצודה המפרפר, בנפשו יביא לחמו, מכלכל בכל זאת בתבונה מדינית את משקו הגופני, כובש את יצריו, בולם את תאבונו, חי לפעמים ביושר, פועל לפרקים מעשי־צדקה, גומל חסדים, הוא בכל זאת בן־תרבות במקצת, לא פרא־אדם, הוא עושה מלחמות פחות מן המדינות, ועיקר הכל, זה דורי־דורות שנגמל מאכילת בשר אדם, ואינו חוזר להרגל רע זה. על כל המידות הטובות האלו חייבים אנו לברך ולהלל את הכשרון המדיני, שכל פרט נתברך בו לגבי עסקיו הפרטיים.

האדם הוא מדינאי מוצלח פחות או יותר, אמנם, על הרוב פחות מאשר יותר, כל זמן שהוא פועל בתחומי רשות היחיד שלו, בתוך חוּג משפחתו; בתוך חוג איבריו וחושיו. במידה פחותה מכך, ובכל זאת במידת־מה, גם בחוג בני־עירו. אולם ככל שהחוג מתרחב והולך מבני־ביתו לבני־עירו, מעירו למדינתו, ממדינתו ליחסים הבינלאומיים, כן מתמעט והולך כשרונו המדיני. זה הכלל: החוּש המדיני מתכווץ לפי שיעור התרחבותו של שדה הפעולה ולפי מידת ההתגדלות של הסמכות, הנופלת או הנלקחת בחלקו של המשתמש בו. המטיל מרה יתירה בביתו חזקה עליו שאפילו כל דיבוריו הם גזירות וכל גזירותיו מתקיימות בגלוי, הרי בסתר עוברים בני־ביתו על רצונו ומפירים את חוקיו, בזים לו ולגדולה היתירה שנטל לעצמו. אף המטיל מרה יתירה בגופו לבסוף אבריו מתמרדים עליו. הנזיר אינו חי בשלום עם חלקי גופו, משול כבעל תאווה השטוף בשכרות או בהוללות וביצרים רעים אחרים. נאה לו לאדם להיות שורר בביתו ובגופו, אך כמה שנאמר בסוף הכתוב “אין אונס” ללא מעשה כפיה. העריץ הוא מדינאי רע, ולעולם אינו רואה ברכה במעשיו. אפילו הוא רואה אותה בתחילתם אינו רואה אותם בסופם. התרחבות הסמכות של עצמו היא רעה לו ולכל הנתונים למרותו. מדיניות שאינה עולה יפה משולה למלחמה הקרובה לכשלון – אין המדיניות רק המשך המלחמה, אלא היא עצם המלחמה מתחילתה ועד סופה – המחייבת קיצור המערכה, צמצום החזית, מיעוט דמות עצמה. מכת המדינה בזמננו מקורה בכך שהמדינה נתרחבה, נתנפחה רב יתר על המידה, תופסת מרובה לאין שיעור, לבשה צורת לויתן. יש לה שבעה ראשים, שבעים ושבע עיניים.

אפילו מדינה־זוּטא היא בעלת גוף. כוח הבליעה שלה גדול לאין שיעור משל כוחו של הפרט ושל כמה וכמה פרטים; יצריה מרובים יותר ורחמיה פחותים יותר. הפרט עושה חשבון הנפש, מדינה אינה בחשבון זה, אם כי היא עושה הרבה חשבונות. היחיד דרכו לפשפש במעשיו, ואין דבר זה ממידתה של המדינה. יחיד מתעורר לתשובה, אבל מה ענין תשובה אצל מדינה? העם מכה את עצמו בבתי־כנסיותיו על חטא יחידים, ואין מדינה מכה את עצמה על חטא יחידיה. מדינה אינה בחרטה. לפיכך עשוי יחיד להיות מדינאי טוב, אבל המדינה דווקא היא מדינאי גרוע. ובידוע שאין מדינה למדה משגיאותיה. אין בית־תפילה למדינה. אם כי יש לה בתי־כנסת. המדינה אינה מתפללת – ולכן אין היא מגיעה לעולם לידי מידה זו של “דע את עצמך”, שקונים אותה רק בשעת תפילה זכה והתבוננות. הרבה חורבנות הביאו המדינות על עצמן ועל זולתן. ואם בכל זאת נתקיימו מדינות – ולאמתו של דבר אורך חייהן של מדינות אינו מגיע אפילו לאלף שנה ורבות הלכו מן העולם בקוצר־ימים – במשך שנות מאות לא בא להן זאת אלא בזכות אישים יחידי־סגולה, שיותר ממה ששימשו בכתר מדינאים היו אנשי השכל הישר, ובזכות כך שהמדינה הניחה בתקופות רבות בתולדות האדם מרחב־מחיה רב לחיי הפרט ולא קיפלה הרבה לתוך סמכותה. אין זה כלל רחוק מן המציאות לומר, שקיומה הממושך של המדינה תלוי הרבה באי־קיומה של המדינה לגבי שטחי־חיים רבים של אזרחיה, ובמידה שהמדינה מניחה יותר פרצות, דלתות וחלונות, מניחה יותר אויר לנשימה לאזרח ויותר חופש הפרט, היא מתחבבת יותר על אנשיה ונשמרת על ידיהם. קיום המדינה תלוי הרבה באהבת אזרחיה לה. אמנם, הפירצות, הדלתות והחלונות נותנים מקום לשתמטנים. אבל גדולה אהבה, שכל הפסד הנגרם על ידיה מביא שכר גדול ממנו. אין האדם רואה נחת בחייו כל זמן שהוא מוקף על ידי המדינה מכל רוחותיו. רוצה אדם להיות חצי־אי ולא אי שלם. רוצה הוא לעבוד את המדינה מאהבה ולא מיראה. רוצה הוא במדינה אם ולא במדינה לויתן. נינוה העיר הגדולה היתה רעה וחטאה, עיר מדינה, עיר אוכלת יושביה. יונה נצטווה לילך אל הלויתן־נינוה להוקיע את פשעיו, אך הוא סירב להיות מטיף ומוכיח. לא נתן טעם לסירובו. לא אמר “קטנתי” כגון יתר הנביאים שרוחם נמוגה בקרבם מפחד השליחות. לא התנצל לומר שהוא כבד־פה או שאין לו לשון־לימודים. הוא פשוט ברח. מכאן אנו למדים כמה גדולים היו כוחו וגבורתו של נינוה־לויתן. שכל השומע את שמעו של אותו רודן המלים נעתקות מפיו, הלשון ניטלת ממנו. יונה לא הוציא הגה. עד כדי כך גדולה אימת הרודנים הלויתנים על הבריות. יונה ברח. לכן מסופר עליו: “וימן ה' דג גדול לבלוע את יונה, ויהי יונה במעי הדג שלושה ימים ושלושה לילות”. מידה כנגד מידה. אתה יונה ביקשת להתחמק מן הלויתן, התכבד ורד לתוך מעיו, התאכסן שלושה ימים ושלושה לילות בתוך־תוכו, היה אי ממש, תרגיש את הטעם של בטן־שאול, של מצולה בלבב ימים, תקרא במלוא הפה: “ונהר יסובבני כל משבריך, כל גליך עלי עברו”. יונה לא חס על נינוה, מאחר שנינוה לא חסה על אנשיה. אך על הקיקיון מעל לראשו חס, צל־מעט חמד. כמה קטנות־המוחין מצוּיה אפילו בנביאים יונתיים ועונתיים.

המדינה בזמננו היא לויתן – זו היא נקודת המוקד של הבעיה. המדינה נתרחבה, נתנפחה, גידלה את זרועותיה ואת צפרניה, החמירה את פניה, הקשתה את רוחה, הקשיחה את לבה, כשאול פערה את פיה. מדינה המקיפה בחישוקי־ברזל את תושביה סופה להיות גופה מוקפת; מדינה האוכלת את יושביה סופה לכלות את עצמה. אלא שכל זמן שהכוח בידה היא מכלה את חרון־אפה באנשיה או משיבה מעליה את חרון־אף אנשיה על ידי שהיא מסיתה אותם בתושבי המדינות האחרות. כל מדיניות רודנית היא גם מדיניות תוקפנית. מדינה המתכננת את כל עסקי בריותיה מן ההכרח שתתכן מלחמה עם זולתה. מדינה שאין בה חלונות על כרחה היא מגייסת את נתיניה לנפץ שערים של מדינות זרות. מדינה ככל שהיא מרבה פיקוח כן היא מוסיפה קיפוח, ככל שהיא מרבה סמכוּת לעצמה כן היא ממעטת את כושר החיים וכוח המרץ של אזרחיה. אין כוח החיים אלא כוח הרצון, ואין כוח הרצון יונק אלא מתוך חופש הבחירה. מדינה שהיא לויתן בית־בליעתה נעשה רחב לאין שיעור: היא בולעת תפקידים, בולעת רצונות, שורפת לתוכה כשרונות, הורסת נשמות. אם אין נשמה לעם היושב במדינה, נשמה למדינה מניין?

הרחב־סמכותה של המדינה בזמן החדש אינו פרי רצון מאורגן של כמה יחידים, אם כי לא שלא על ידי קנוניות לבש את שיעוריו המבהילים. יד הזמן בו, שלב הוא בהתפתחות היחסים החברותיים, פרשת־ביניים בחילוף המשמרות בעולם האמונות והדעות. כדור הארץ נצטמצם, לכן הרחיבה המדינה את יריעותיה; אזרחות העול נתפשטה, הקדימה המדינה מתוך צרות־עין מכה לרפואה; נתערערו אשיות המוסר ונזדלזלו ערכי הטעם והמסורה – באה המדינה ואומרת לאדם: הריני לשלם לך בעד כל האבידות. אתן לך מוסר משלי, אתקין לך מטבעות יופי. יש עמי כל מיני המטבעות, מטבע של לבוש ושל תוך, של אמת ושל יושר, של מסירות ונאמנות, של יצירה ותוצרת, של יחסי־כבוד של משא־ומתן עסקיים. הכל אני טובעת במטבע המדינה. המדינה מתיימרת להיות הכל מתוך הנחה מפורשת שהאדם אינו כלום. אם היא לויתן, מכלל שהברואים האנושיים הם דגי־רקק.

אמנם, כל מעצמה תופסת לעצמה מעמד של לויתן, אף־על־פי־כן יש מעצמה ויש מעצמה, יש לויתן ויש לויתן. יש לויתן, שהוא בבחינת נחש עקלתון, ויש לויתן שהוא בבחינת נחש בריח. נחש עקלתון מקיף את האזרח ואינו מקיפו בכל זאת מכל צדדיו, סובב ומתפתל מכאן ומכאן, ועדיין משתיירים סדקים פה ושם. יש השגחה ואין פיקוח. יש בילוש וריגול, אך אין מצור על האזרח. קיים פיקוח על העסקים ולא פיקוח על הגופים, פיקוח על הגופים ולא פיקוח על הנשמות. אמנם, כל מדינה שיש לה זרועות ארוכות נוהגת ממילא את שלוחותיה גם מחוץ לגבולות עסקיה הממשיים. יש לה לשכה לתרבות, משרד לאמנות, מכון ליופי כביכול, שפקידיהם מתערבים בהלכה ובאגדה של תורת החן. בעקיפין היא מתערבת בכיוונים ובזרמים, תומכת בעושי־רצונה או במנחשי־רצונה ועוזבת לאנחות, אמנם, לא על ידי הטלת נידוי וחרם, את אישי הרוח, הסוללים לעצמם את דרכם באמנות ובחיים לאור פנס היושר ולפיד הצדק שבלבם. אבל התעלמות מן הבודדים, ואף הזנחתם המובלטת, עדיין אינן בגדר מעשה־כפיה ומאסר המצפון. אדם כל זמן שהמצפון הוא שלו הוא כולו שלו, הגוף שלו והנשמה שלו. שכן יכול הוא לומר אל העומדים ליד הגה המדינה: טוב לי לגווע ברעב ולהתכסות במשאון, ליצא מן העולם מחוסר כבוד ותהילה ונטול־פרסים, ובלבד שלא אעשה שקר בנפשי ולא איהפך לכלי־שרת שבור ורצוץ או לנושא־כלים של תקיפי הזמן הזה. מדינה־לויתן, המניחה מקום לכמה דגים לבלי להיאחז במצודתה, המרעיבה את שאינם כפופים לה, היא מדינת־חסד בהשוואה למדינת־לויתן, שאינה מניחה לשאינם עושי־רצונה אפילו דל"ת אמות, אפילו פינת מקלט אחת.

יש לויתן השותה לצמאונו כדי רויה; ויש לויתן המבקש להגיח את הים כולו אל תוכו. עינו צרה בים, כלומר, עינו צרה בעצמו, שהרי הים הוא מקור חיותו, יתייבש הים, יתכווץ ויתנוון גם הוא. אבל רע־עין לאחרים מתאכזר גם לעצמו. מדינת־לויתן הנוטלת לעצמה אפיטרופסות על הנשמות, כלום מה היא נוטלת לעצמה? אין היא נוטלת לעצמה ולא כלום. נשמות באפיטרופסות אינן כלל נשמות. רוח תפוסה בכף הריהי כזבוב הניצוד. נשמה זקוקה לנשימה ארוכה רבת־חורין. מדינת־לויתן, ככל שהיא נוטלת נשמה היא נטולת־נשמה.

שוב יכול מקשן לטעון: מה ערך לחורים ולסדקים של חופש־מעט, שמדינת־עקלתון, שאינה מבריחה את האדם מכל רוחותיו, מניחה לתושביה? בין כך וכך וידה נטויה ומצודתה פרושה. משולה היא למצולת־ים, שיש בה דגים גדולים וקטנים והגדולים בולעים את הקטנים. ואפילו בזמן שהגדולים אינם בולעים אין לקטנים נחת, שהרי חייהם תלויים להם תמיד מנגד. אכן, כך הוא הדבר. בקרב הכל נגד הכל יש מעט נחת, אבל נופש יש, חופשה ניתנת. אפילו בזמנים הקשים חיים בבין־הזמנים. חיי צער, חיי לחץ, אבל הנשמה היא שלי. להלכה מכל מקום היא שלי, וגם זו לטובה. ואילו במדינת־לויתן, שהיא כנחש הבריח, אומר הפרט: אני איני שלי ונשמתי אינה שלי. לא די שאיני תנין – היא המדינה תנין גדול ואין בלתה. – אף דג אינני; אף לא דג־רקק. הנני רקק ולא יותר. חומר גלמי, לוח חלק. לא זו בלבד שאין נשמתי זכאית להיות כספר החתום, אין היא כלל בגדר ספר. ואם היא ספר העיקר חסר מן הספר: זכות האישיות.

הבדל נוסף בין מדינה נחש הבריח למדינה נחש עקלתון. בזו האחרונה הטורף טורף והטרף בורח, מתגונן, נלחם על נפשו, מחפש לו מחבוא עד יעבור זעם. ואילו בראשונה התנינים הקטנים ואף הגדולים צפים מאליהם לתוך לועו של הלויתן. הם כל כך מלאים אימה ופחד מפני מוראו של הלויתן, שאינם מעיזים כלל להיות יצורים נפרדים, להיות אני־מעט, להיות מישהו או משהו. האדם ברצונו להציל את עור עצמותיו משבר וממגר את כל עצמוּתו; כדי למלט את גופו הוא מתאבד מבחינה נפשית. המדינה הלויתנית היא מדינאי גרוע. ככל שהיא מרבה לבלוע, לכבוש, להרויח, היא מגדילה את הפסדיה. היא כובשת את האדם כולו מכף רגלו ועד ראשו ומבקשת לשמש לו עמוד־אור ועמוד־אש, מורה־דרך, המתכנן את כל מעשיו, רגשותיו ומחשבותיו. אך מסכנה זו צריכה ללמוד תורה ודרך־ארץ מן האדם, מן היחיד דווקא, שלא קיים את עצמו על פני כדור הארץ הזה במשך דורי־דורות אלא בזכות תבונתו המדינית, שכל המוסיף גורע וכל התופס מרובה מאבד אף את המעט. הלויתן שותה את עצמו. לא תהא ברירה למדינת־לויתן אלא לשוב למדיניות האדם וללמוד תורת השלטון מן היחיד החכם השליט ברוחו.

על הפיזור והפירוד

היינו גוי מפוזר ומפורד ברחבי העולם – אבל כלום אין אנו הולכים ונעשים גוי מפוזר ומפורד בפנים ביתנו?

היו לנו דורות של תפוצות בגופים – והנה קם לנו דור של תפוצות בנשמות.

כשגלינו מארצנו נתרחקנו מעל אדמתנו, אך שבנו לארצנו ונתרחקנו² מעל עצמוּתנו.

־־־־־־־־־־־־־־־

כלוּאים היינו בתוך חומות הגיטו, קמנו והרסנו את החומות – אבל כלום לא נטתה ידנו גם על אום אני חומה?

פרצנו גדרים לגשת אל הכרמים, ולא השכלנו לשמור על הגדר האחרונה, ההכרחית לכל חלקה, כדי לשים ריווח בין רשוּת לרשוּת.

וכי אין אנו עלולים להפסיד גם כל מה שהוא בגדר רשות היחיד?

־־־־־־־־־־־־־־־־־

היינו עם נע ונד בגויים, והנה להקות־גויים רבות נעות ונדות בקרבנו, חודרות אל תוכנו כמבואי עדת־אנשים מבוקעה, בת בלי תרבות חדישה ובלי מסורת־אבות, בלי טעם אישי, בלי דעה והבדלה.

אהה, הן עוברות בין בתרי־חיינו כמשלחות עמוסות כל תוצרת ויותרת גוי, כל בושם ובוסר, כל מטעם וכל מזהם. זמרת כל ארץ וזרמת כל הדלוחים, מחולות כל עם ונובלות כל תרבות, בבתינו, בהיכלי־שעשועינו על במותינו.

על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את מנגינות ציון. על גדות הירקון והכנרת שם נשב ונצהל למשמע חינגות נכריות מן המרחק באות.

־־־־־־־־־־־־־־־־

היתה לנו גם ציון של לבוּש, שבה נשתנינו מכל עם.

חוּש נכון חש לנו, כי ממקור הלבוש יוצאת השפעה גם על הצלם היהודי.

והנה קרענו מעלינו את לבוש היחוד, על מנת למדוד על גופנו כל בגד מעל כתפי הזרים.

ומה הותרנו לנו לאות־זכרון, לסימן היכר, טוטפות, לבל נהיה עדת מחקים ערטילאית חסרת־צלם־ודמות?

היינו עם כבד־ראש, כבד דעה והגות; עם הספר והעיון, עם הבינה וההתבוננות, עם נאמן־רוח שומר על מטבע האבות, העשוי זהב טהור, בו שקלנו כל נכס וערך מחמודות העולם הזה – והאיך שנינו את טעמנו מן הקצה אל הקצה ופרקנו מעלינו עול הכובד ונעשינו אנשי שחוק וקלות־ראש, מחבבי מהתלות, מרדפי שעשועים, מחפּשי נוחיות, להוטים אחרי חכמה קלה כסובין, מתפעלים מכל איסתרא בלגינא, מואסים בכל המחייב מתן הדעת וריכוז הנפש ומקרבים כל שהוא זול ובזיל־הזול ועד כדי פחות משוה פרוטה.

היינו עם מפוזר ומפורד – וכלום אין אנו הולכים ונעשים גוי מפורז ומפורט? פרזות אנו יושבים, נתונים תמיד לרוחות־פרצים של השפעות זרות.

כל הרוחות הנעות המנשבות בכל ארצות העולם באות אלינו ואנו משתחוים ואומרים: ברוך בואך, הרוח; הכנסי בי, הרוח, ואטעם טעם מחיה נפשות.

היינו גוי שוקל ערכין בשקל הקודש, אך מה רבים הדינרים, שנתגלגלו בידינו לאסימונים ולפרוטות.

היינו עם מפוזר ומפורד – וכי לא הגיעה השעה לעמוד בפרץ, שלא נהיה לעם מפורז ומפורט?

־־־־־־־־־־־־־

שומר, מה מלילה?

סופרי העתים לפנים דרשו כתוּב זה על הגלות: אין לילה אלא גלוּת ואין גלות אלא לילה. יהודים היו רק נוטים ללון בגלות הגויים, אם כי נטיה זו ארכה אלפי שנה. וכל פעם שהיו מביעים אותו כתוב, בין שנתלוותה אליו גניחה כדבעי בין לאו, ואפילו לא ביטאו אותו כלל בלשון אלא רק גנחו אותו, נתכוונו ללילה של גלות. והיו שואלים את השומר: מתי יבוא הקץ ללילה ויגיע יום הגאולה?

אך לילה בימינו אין משמעו עוד גלות מן הסתם, ולא לפי שבני ישראל כבר נושעו תשועת־עולמים ויצאו מן הגלות לגמרי, אלא משום שכל העמים נכנסו בינתיים לתוך גלות מרה ושוקעים והולכים בתוכה. הגלות אין פירושה שעבוד לזרים דווקא. יש גם גלות של שעבוד עצמו. גלות בידי עצמו פעמים קשה ביותר. כיוון שהיינו שקועים במשך דורות במ"ט שערי גלות לא נפנינו להבין, שאין אנו בנים יחידים לגלות, ושלא כל האומות היושבות על אדמותיהן מתוקנות באמת. עמים רבים היו כפופים ומדוכאים על אדמותיהם ולא טעמו כלל חיי־נחת. והרי יש גלות של חוסר־קרקע וגלות חוסר־לחם וגלות חוסר־כבוד, וגלות העוני, וגלות של עבדות לכובשים זרים או למושלים עריצים ילידי־בית. כל מיני גלות יש, וקשה מכולם גלות הפחד, שכל הגויים בימינו שרויים בה. אפילו הפחד מפני עלה נידף מחבל; אפילו הפחד מפני צללים עלול לכרסם גוף ונפש; קל וחומר פחד מוחשי מפני נפץ ממשי, הנושא בחובו אימת החורבן לכל העמים והארצות. בגלות מנוולת כזו לא נתנסה עדין שום דור מימות עולם. ליל הגלות הזאת פרוּש כעת על כל העמים, הקטנים והגדולים, על הגדולים במיוחד, על המעצמות לא כל שכן.

זה לילה אפל מאד, ללא קורטוב נחמה, אף ללא זיק תקוה של שאר־ישוב, אף ללא נחמה פורתא של כתוב “שומר, מה מלילה”, שאומרים אותו בלחישה או בגניחה. אי כאן שומר ומי יכול לשמור? יש שמירה כנגד מזיקים מבחוץ, אבל מה שייך שמירה כנגד מזיקים מבפנים? אפשר להתגונן גם בפני המזיק ברשות הניזק – אבל כלום יש הגנה בפני מזיק, שהוא גופו הניזק? אין שומר למי שאינו שליט על עצמו. אם העמים לא יתעוררו רחמיהם לעשות שלום־בית, שוא שקד שומר. אין שומר למי שאינו מרחם על עצמו.

־־־־־־־־־־־־־־־־־

יש נוטלים מנת־יאוש, שמים אותה בצלוחית של פלייטון, כדי שתעלה ריח־ניחוח ותהיה ראויה למכירה בשוק כמין בושם. מומחים למיזוג סממנים, חכמי פיטום הקטורת, בקיאים במעשה חרוסת, עומדים ומצרפים יחד כזית יאוש, קורטוב מרה שחורה ודכאון, צרור המור של עגמת־נפש פרטית וכללית, קומץ של חשבון הנפש ומנה של דאגת המחר, ועל כולם מנת חרדה ופחד, משלשלים תערובת זו לתוך צנצנת, נועלים אותה ושמים עליה חותם־־תכנית, אף מדביקים תוית: אבקה או משחה לרפואה. ויש להם ריווח נקי: סם לשימוש והשקפת־עולם כאחד. ומכל מקום בידם אמתלה להיפטר מחובות לאחרים ומן התביעה מעצמם.

כיוון שאדם מתבשם מצלוחית זו או מאותה צנצנת הריהו נמצא צדיק בעיניו בכל התנאים. תאמרו לו: קום ועשה, לך ותקן, התגונן, ועמוד בפרץ! והוא באחת: מה אתם תובעים ממסכן שכמותי, ממיואש שכזה? הרי אני חסר־אונים לגמרי, בר־מינן חי! – וכשהוא פוסק על עצמו ברמינניות אתם רואים בחוש, שפניו קורנים בחדוותא עילאה, חיות יתירה משתפּכת בהם. וליתר תוקף הוא מצרף לחוסר־אונים של עצמו את רוב־תקפם של התנאים והנסיבות. זהו מצב כזה, מבינים אתם, מצב של אבדן כל תקוה. מה שייך? כלו כל הקצין, דעכו כל הניצוצות. ובכן, מי אני ומה כוחי לעמוד בפרץ, להתגונן, לתקן? גדולים וטובים ממני נדונו לאזל־יד ולאפס־מעשה, לכניעה.

־־־־־־־־־־־־־־־־

צנצנת־קסמים זו, שצריך היה לשעבר להתקינה ברוב תחבולות ובחכמת הצירופים, ובמחיר ויתור על ערכי־אמונה חיים וקיימים ניתנת בזמננו לגמרי בחינם ממקור האימה הגדולה השופעת מכוח ההרס העצום, הצפוּן בבית היוצר של המדע. אימה זו מעניקה לכל אחד מטעם הרבנות הראשית לדכאון כתב־פיטורים מן החובות ומן המצוות, לא רק מחובת האדם לחברו, כי אם גם מחובת האדם לעצמו, לא רק ממצוות ואהבת לרעך כמוך, כי אם גם מן המצוה ושמחת בחייך, לא רק מן הצורך בתיקון העולם, כי אם גם מן התענוג של תיקון הנפש. פרודת־נפץ אחת ואליה מתנפצות כל התקוות וכל האמונות והדעות. והיא יתד לתלות עליה כל הקלקלות והכשלונות, הנובעים מליקוי החמה שבנשמות. ואין צריך לומר שעל חשבונה נזקפת כל העזובה בתורה ובדרך־ארץ, ביחסים שבין אדם לחברו ושבין עם לזולתו. לא אנו ואבותינו העוינו ופשענו, אלא הפרודה הפרועה לשמצה זעזעה את אשיות המוסר וערערה מוסדות התרבות. היא אם כל חטאת ומקור כל בלבול הדעת ופיזור הנפש שבימינו.

אמנם, כדור הארץ עדיין עומד על מכונו, אבל, טוען מי שטוען, כדור האדם כבר חרג ממסגרותיו. האדם כבר נפצץ. המוסר האנושי כבר נתפורר. מה אנו ומה יעודינו הנאצלים וחזיונותינו לאחרית הימים, אם כבר הגענו לסף האחרית וחרב החורבן הכולל מרחפת על ראשינו בכל שעה ורגע? מה מקום לנימוסים טובים ולהליכות נאות בהימוט מוסדי־תבל?

אמנם, בכל הדורות היו אימות מרחפות על ראשי האנשים, אבל האימה שבימינו מרחפת בתוך הלבבות, מפעפעם בדם, מרעילה את הנשמות, מקהה את המוחות. ואין זו עוד אימה על להבא, כי אם על לאלתר. אף אין פוסקים עוד בגללה את הפסוק בנוסח הישן “אכול ושתה כי מחר, כי מחר נמות” אלא כך אומרים: "אכול ושתה, כי מחר או היום, הכל ימותו, כל החיים יגוועו, הארץ כולה תיעשה בוקה מבוקה ומבולקה, כל היש יהיה לאפס ואין, ואף זכר לא יהיה למה שהיה, אפילו חורבות לא נותיר אחרינו, איך צריך לומר שלא יעמדו מצבות על קברינו להיות לנו לאשליה, כי אי פעם, לאחר עידן ועידנים, יבואו החופרים לגרור את עצמותינו, לא יהיו עוד חופרים וחפירות לא תיעשינה. חסל סדר מין האדם אף בשם ובזכר! ואם כך…

אך אין אנו דנים ב“ואם כך”, אלא במה שקדם לו, בעצם הסברה, שמקורה שוא ושקר, כי יש מי או מה, מלבד האדם גופו, הנושא באחריות האימה הזאת. כלום יש יצור מחבל ביוצרו? כלום מקור השלטון בתנאים ולא באדם? אף מקור כל קלקלה באדם. לא הגרזן מכה, כי אם היד המניפה אותו. לא הגולם פועל, כי אם המכוון אותו בכוח איזה שם המפורש. אין המידות מתקלקלות מאליהן ואין השיעורים והתחומים מתבלבלים מעצמם, אלא האדם מנצח על הכל. הוא מקור הברכה וממנו הקללה. יש תירוצים עבים כשקים, וכל עיקרם קורי־שוא דקים. מחליפים בשגגה או בזדון עילה בעלול. כל תועה־לבב טועה גם בשיקול הדעת ומחליף סיבה במסובב.

־־־־־־־־־־־־־־־־

האמנות בימינו להיכן היא פונה: לברית עם הטבע או ליצר? ולמי היא עובדת: לאל או לשטן? ולכבוד מי היא תורמת: למשכן או לעגל? ואת מי היא מתארת: את צלם הנחמד או צלם הנתעב?

רבים, רבים מאד, מערבבים, מחמת בלבול המוח ופיזור הדעת, את היוצרות וכורכים יחד טבע ויצר, כשם שאינם משכילים להבחין בין חיים מגושמים לחיים של נהורא מעליא, בין רגשות ישרים לרגשות נעווים, בין חושים נכונים לחושים מבולבלים, בין נוף פורח למחול צללים מתים. בין חזיון נאור לתעתועי־דמיון, בין מחזות שדי לדמויות־בדים, בין כיסופים בהירים לנטיות עיוורות, בין חדות הנפש להוללות הגוויה, בין אהבה לתאוה, בין כליון־נפש להויה של שעמום ושממון. וכך אין להם טוב־טעם הנאות, ואולי אין גם כוח הרצון הדרוש, לעשות הבדלה בין אמנות של אור לאמנות של חושך, בין יצירה ממקור האצילות למלאכת־מחשבת היונקת מסיטרא אחרא.

חכמת יון אין לה פרי, כי אם פרחים, אמר פייטן גדול בישראל. אבל גם פרחים נפרדים למשפחותיהם לפי הטוב והרע. אך אמנות זמננו כלום אין מיטב תשוקתה לפרחי הרע? כלום אין היא עוגבת על הפסלני והמנוון דווקא?

־־־־־־־־־־־־־־־־

אמנות זמננו מהיכן היא ניזונה וממה היא יונקת: מבאר החיים או מן המות שבסיר? פניה לאן: לפתח התקוה או לעמק העכור? ומי הוא המלאך המכה על ראשה ואומר לה גדלי: מלאך רפאל או מלאך מחבליאל? ומהו הכוח הדוחף את האמן בן־זמננו לעלות על האבניים: רוח ממרום או משיכה לתתא? ומה משקהו: זוהר התכלת של נשמות או מים המאררים של יצרים עכורים? ומה צפוּן לנו בחיק בת־השיר לעתיד לבוא: שירי הללויה או פזמונים של מכונות חורקות וקטרים שורקים? כוהני האמנות בימינו כוהנים הם לאל או לבעל?

אם בראי האמנות בת הדורות האחרונים נסתכל לא נוכל על פיה לחרוץ משפט מה השעה בעולם, אם כבר החשיך הלילה או באה העלטה בעצם הצהרים ורק עננים חולפים כיסו את זוהר השמים. לא נוכל לחרוץ משפט, כי אין האמנות ניצבת עלינו כשומר, לא אותה נשאל: שומר, מה מלילה. לא אותה נשאל, כי אין היא כלל פה לשאלותינו. עתים היא מגלה את משאלותינו, אבל לעולם אין היא מבטאה את שאלותינו. לא עוד אמנות שואלת יש לנו, כי אם אמנות חומדת, נוהה, בוהה, אף לא תועה, כי אין היא מחפשת כלל דבר.

ואולי, ואולי, רק ליקוּי־חמה הוא בעולם, רק עלטה חולפת, רק צרה עוברת, רק יאוּש של ארעי.

יום בא, שמא מחר הוא היום הזה, ושוב יעלה אור־יקרות לזרוח בעולם, איש־חמודות יופיע ואדם ביקר ישב על הכסא ותהיה תחיה חדשה.

שוב יתנו הזמירים את קולותיהם בשיר וזימרה מתוקה תשתפּך מסביב, השכל הישר יעלה לגדולה ויוסר החרם מעל הרגש הנכון, אדם אל אדם יהיה לא אוייב ובלש, שופט וחוקר, תובע ומבקר, גובה מסים, כי אם אח רחום, רוח־צח עלי שפיים, כוכב האהבה, הבטחה רחוקה ושמחה קרובה.

אילו היה שומר לכרם היינו שואלים אותו: שומר, מה מלילה, היינו, לילה מחזון? מה שלום החלקה, היא שדה האמנות, האם לא נזרעה עדיין כולה קוצים, הכי לא נרמסו עדיין כל ערוגות הבושם ברגלי השור והחמור? האם עין המפקחים על הנשמות לא שלטה עדיין בכל פינות המחבואים של חיי האדם? האם לא נפרשה עדיין רשת הריגול גם במסתורין של הנפש, של האהבה, של הצמאון?

ואולי זו היא נחמתנו בשעה כזאת, כי עדיין לא התקינו מנעולים במלוא הכמות לתלות אותם על כל מי שיש לו פה לדבר ובה לשון שהיא קולמוס הלב.

עדיין לא הורמו הידים לסתום את כל הפיות.

עדיין לא יצאה הגזירה לחתוך את כל הלשונות מן הפיות.

עדין לא הטילו איסור בשמתא ובנידוי על כל דמעה ניגרת.

עדיין לא נבנו בתי־סוהר להושיב בהם בעלי נשמה יתירה ושאר־רוח.

עדיין לא הומצא מכשיר כל־קולט לבחון בו מחשבות.

עוד מותר לזמר אושר קטן ולבכות ענות של נפש אחת, אשר עליה נאמר לפנים כי היא עולם מלא.

אילו היו בימינו מקשנים עקשנים היו בכל זאת שואלים: שומר, מה מלילה.

אך אין עקשנים, אין זה זמן של עקשנים ומקשנים.

לכן אין שואל. חדל לאדם בזמננו אורח כשואל. אין שואל, כי אין משיב. ולא היא: אין שואל, כי אין שואל. אין שואל, אין טוען, כבר עברו ובטלו בעלי הטענות. תביעות וטענות זרות לרוח ימינו. זהו זמן כזה, שבושה להיות טוען.

מדרך הטענה שהיא מגבשת את המרירות ומרכזת את כוח הרצון. אך הריכוז נחשב בימינו לפועל בטל. הריכוז הוא דרך אל הגאולה, אך זמננו הוא זמן של גלות, של פיזור, ופירוד, ופרודה.

אנשי־עוזי

עוזי הוא קיצור השם עוזיאל וכל קיצור ללבב בא. עוזי הוא נער־לבב, לשעבר ילד־פלא מסתמא, ולעתיד בחור־חמד. מכל מקום אין הוא שם סתם, אלא שם־דבר. ואין הוא פרט אלא כלל, לא יחיד, אלא עדה, טיפוס אנושי, שכל העמים ללשונותיהם קושרים לו כנוּיי־הקטנה מחובבים משלהם; וכאן בישובנו הוא מופיע לפנינו בצביונו המובהק, לרבות נופך ארצישראלי מקורי.

אם נאמר, שעוזי הוא שובב או קוּנדס, לא אמרנו כמעט ולא כלום. חזקה על כל ילד, שיש בו ילדות; ועל כל נער, שהוא נתפס למעשי־נערוּת. ואם נניח שהוא מעין בר־נש ומחוצף־פנים, מזיק גדול, ניצוץ של ישמעאל, שנאמר עליו “והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו” ובלשון זמננו קוראים לזה ילד־אימים, כל שכן שלא הגענו לנקודת האמת. לא כל הרוצה ליטול השם “עז ומחוּצף־פנים” בא ונוטל, ולא כל פרחח ראוי לתואר פרא־אדם, שדרכו לילך ולהזיק. כדי להיות פרא־אדם צריך להיות אדם, היינו אדם כדבעי, בעל אופי תקיף וכושר־לחימה. יש רוצה להזיק ואינו יכול. ומה בצע בעוז רצונו, שאין עמו עוז יכלתו? מכאן אנו למדים, שהשם עוזי אוצר בחובו קורטוב לשון־סגי־נהור. עוזי לא כשמו כן הוא. הדר בשמו ועוז אין בו.

קרוב לומר, שעוזי הוא גלגלן או לגלגלן. ובלבד שנדייק בדבר. אין הוא ליצן, קל וחומר לא בדחן, אם כי הוא קצת מוקיון, אלא בלבלן דווקא, היינו, מתחן, אף תוחבלן, וכל עיקרו הוא שובב מפונק קונדס בן־זקונים, האוהב שיהיה שמח. וכך היה המעשה. הרבה שנים ציפו הוריו ובכליון עינים להופעתו לעולם. כיוון שבא קיבלו אותו בפנים שמחות ובתרועת־צהלה. מאז הוא חי והשמחה במעונו ומסביבו הוריו וקרוביו וקרובי־קרוביו, כשרואים אותו מיד מוחאים כף לקראתו ואומרים: אשריך, עוּזי שככה לך. אין צריך לומר, שנותנים לו תמיד כל מה שלבו חפץ ואין אוצלים ממנו כל מה ששואלות עיניו, מנענעים ראש בהסכמה על כל משובה שלו, ואפילו יש עמה חבלה, ובחיוך של התפעלות מעודדים כל דיבור היוצא מפיו אפילו הוא טפשי לגמרי. ומה יעשה עוזי ולא יהיה ילד־שעשועים לעצמו ולא יהפוך כל מעשה המתרחש וכל ענין הנופל בחברתו לדבר־שעשועים? אדם לעמל יולד. עוזי לשעשועים יולד. אין לו בעולמו שלו ולא בעולמם של אחרים אלא דברים שהם בגדר מזמוּטים או חוּכה והיתלוּלה.

טרחנו להגדיר את מהוּתו של עוזי, ועיקר שכחנו: לציין את גילו. אך האמת היא, כי לעוזי אין גיל ואין הוא סמוך כלל על גילו. הוא כביכול למעלה מן הזמן, ומכל מקום אין הוא מכיר את זמנו, כשם שאינו מכיר את מקומו. יכול הוא ילד ויכול הוא נער, עלם או אַברך – אין נפקא מינה. עוזי בן כ' הוא כבן י"ג ובן ל’כבן כ'. עוּזי הוא עוּזי עד זקנה ושיבה. עוזי אינו גיל, אלא טיפוס. לכן הוא שומר לעצמו את המונופולין על הצעיר לעולם. אנו מזדקנים, עוזי – לאו. אין הוא מגיע כל ימיו אפילו לכלל מתבגר. אנו מתבלים במשך השנים; אך עוזי מבלה את השנים. ופשיטא שאין הוא תמים־דעים עם אותו מאן דאמר, שכל ההבדל בין הגילים אינו אלא טעות שבשיקול הדעת, מאחר שאין כלל צעירים וזקנים, אלא יש צעירים פחות וצעירים יותר, או זקנים מעט וזקנים הרבה, שהרי אף הצעיר זקן מן הצעיר ממנו והוא גופו צעיר ברגע זה מברגע הבא אחריו. אולם עוזי רואה את עצמו צור־סלע ומשגב־עוז של צעירות בתוך ים של זקנה האופף אותו. כל עולם הזקנים מעבר מזה, והוא עוזי, ראש לגזע הצעירים, מזה. השבח לעוזי: אין הוא אומר אני ואפסי עוד, כלומר, רק אני עוזי בפרטיותי הנני עמוד הצעירות בעולם. עינו יפה בכל בני־עדתו. כשהוא אומר “הבו גודל לי כי אני הצעיר!” הוא מגדל ומנשא למרומי הדוּכן של הצעירות את כל עדת מרעיו. וכשהוא קורא בעוז “פנו דרך לעוזי”, הריהו תובע חזקת־כיבוּש על כל הדרך לעבור בה קוממיוּת לכל אנשי־שלומו. עוזי לעולם אינו מתיימר לסלול שביל לעצמו ולארחה שלו. הוא תובע את דרך המלך כולה.

הרבה סימני־היכר יש לגיל הצעיר, ובהם קול, מראה, הילוך ולבוש; צעירותו של עוזי ניכרת יותר מכל בלבושו המיוחד, שהוריו הקפידו תמיד לציינו בו, כדי להכריז ולהודיע, שהוא, עוזי, הוא זה אשר מקרוב בא, כולו חדש וחידוש. אמנם, כבר יצא מתוך חיתוליו, אבל רק זה עתה הגיע לתור המכנסים הקצרים. כלל גדול: כל שבעוזי הוא במקוצר. ואף לאחר שכל חבריו של עוזי הגיעו לפרקם והתחילו להאריך במלבושיהם, עדיין שקדו הוריו לקיימו בקיצוריו, כי מרוב הליבובים, שליבבו את הבן יקיר להם, לא יכלו על נקלה להיגמל מדיוקן החמודות של הרך הנולד, שנחקק בזכרונם, והם ביקשו בכל התחבולות לקיימו בהוויתו החמודה, כפי שזו נחזתה להם מראשית התגלותה. מלבושים קצרים הם, כנראה, סגולה לרעננות המראה ולאריכות מועד הצעירות. הלבוש צר את הדמות, מתווה את הנוהג ואת ההילוך, והוא גם פוסק הלכות במסכת דרך ארץ. נקטנו בלבוש לשון שיגרה, וראוי לומר: מדים. כי המדים עושים ממש את האדם. לבשת מדי־כהונה, הנך כהן; מדי־צבא לגופך, הנך איש גבור־חיל. התעטפת במדי־שופט – שפוט תשפוט. מסתבר, שאף לעוזי יש מדים כראוי לו, אלא שעדיין לא נמצא, כמדומה, הדפוס הנכון והמוגמר. ואולי כבר נמצא ואין לנו חוּש בוחן להם. מכל מקום אין מידות בלי מדים, כי השפעת גומלין שרויה בין אלו לאלה. וכיוון שהנחנו סברה, שעוזי אינו יחיד, אם כי הוא בן־יחיד, אינו פרט אלא עדה, כת, ואולי גם מסדר, ארגון של בני ברית, הרי לא יתכן כלל, שלא יהא מותקן לבוש עוּזיוני לעדת עוזי.

במקום שאין לבוּש, דין לשון כדין לבוּש. עוזי מצויין בלשונו, וראויה זו לשמש לו אות וטוטפת, קיימא לן, שבעים לשון יש בעולם, ובצירוף לשון עוזי יש לנו שבעים ואחת לשון. ולא הרי לשון עוזי כהרי כל יתר שבעים הלשון. לאמתו של דבר אין כלל לעוזי לשון, אלא שרבוּב־לשון, כלומר, השרבוּב הוא הבסיס של לשוניותו המיוחדת. אף על פי כן שרבוּב מצטרף לשרבוב, ובינו לבינו משתרבבת לה לשון, שהיא חטיבה בפני עצמה. יש קוראים לה סלנג, יש מכנים אותה בשם עגה, יש דורשים אותה כמין צופן מלא חן, הידוע רק ליודעי־חן זה, המתיחסים על עדת עוזי. אני אינני סבור כך. לדידי כל לשון, שיש לה מהלכים בין מנין אנשים, אפילו היא שפת חרטומים וכל עיקרה ריקמה של סימנים ורמזים, אפילו היא שפה ב' של תינוקות, ואפילו היא שפת דור הפלגה, שאין זה מבין את זה, מקומה יכירנה בקהל הלשונות. אין אנו מבינים לא את דרכי־שימושה ולא את חוקיה וכללותיה – אבל מכך אין ראיה, שאין לזו קיום או זכות הקיום. כל לשון אפילו היא של ארעי ועל תנאי והיא חוקית וטבועים בה חוקים. מכיוון שהיא משמשת תחבורה בין כמה אנשים והם מדקדקים לדבר בה, יש לה תחביר משלה, ובמרוצת הזמן עומדים ומחברים לה דקדוק. שרבוב הלשון של עוזי, אפילו רובו סלנג, אינו נפסל כלל מלשמש כלי־דיבור; אף יפה כוחו לשמש קולמוס ללב וביטוי לנפש של עוזי. שרבוב זה אינו העויה סתם, אלא מבע, מתן דמות להגיגים ולרעיונות. עוזי מביע דעה על ידי שרבוב־לשונו. פלוני סח דבר־מה, השמיע דיבור של טעם, למשל, אין עוזי בא להפריכו בהוכחה שכנגד, אלא בהושטת לשון שכנגד, שמשמעה היא בערך כך: מה אתה, מר פלוני, מביע דעות ומקשקש השקפות? לדידי אין כל דעות והשקפות, ולא ניתנה הלשון אלא בשביל לשרבבה כלפי חוץ במאורך ובמעוקם, כדי לרמוז, שהכל אינו אלא העויה ומעשה גיחוך, היינו, חוכה והיתלולה.

לכאורה עוזי הוא למעלה מדעות והשקפות או מעבר להן, כשם שהוא למעלה מן הגיל או מעבר לו. אף על פי כן קיימת, ניתנה האמת להיאמר, לא, להצטעק בקולי־קולות, השקפת־עולם עוזיונית. השקפה זו היא השקפה בלשון סגי־נהור, היינו, בלשון עוזיונית, וגם השקפה של להיפוך ושל להכעיס. כגון, פלוני הביע משפט, בא עוזי ומהפך אותו. מסרס את המלים, “עושה צחוק”, וממילא הוא “עושה את המות” למי שהביע מה שהביע. לשונו של עוזי נאה לה השם לשון סורסי על שום הסירוסים השופעים בה, והיא כל עיקרה נעוצה בעולם העשיה, כי אין היא ניהגית כלל אלא נעשית. הכל בה דרך עשיה. היא עושה חוכה והיתלולה, עושה צחוק, עושה כך, שהכל יהיה מקושקש. ולכן אין לומר עליה שהיא שפת־ליצנים, או שפת־רכילות וסתם לשון הרע.

בדין אמרנו שעוזי אינו ליצן או בדחן, וכיוצא בכך אין הוא סתם בעל לשון הרע והולך רכיל. הליצנות היא כלי־זין של יריב, המבקש לערער בחציו השנונים והליצניים את דעתו של בר־פלוגתא. אולם עוזי אינו יריב ולא בר־פלוגתא. הוא סתם גחכן. בליצנות יש שמינית של פקחות – ועוזי הוא לאו דווקא פקח. הליצנות גובלת בבדיחות הדעת. אך בדיחות הדעת היא סגולה נפשית, אוצר הגנוז של קורת־רוח שבלב. אך עוזי, אף על פי שהוא מבדח, אין דעתו בדוחה עליו. הוא עושה שיהיה שמח, הורתו ולידתו, חינוכו וגידולו, בשמחה, אבל בו דווקא אין שמחה. אין הוא שמח, כשם שאינו עצוב – אף העצבות היא בבואה מעומעמת של השמחה בהתקדרותה, כשם שהדמדומים הם אורות שלקו או נתמעטו – אלא אדיש. השמחה והעצבות מקורן בזרימות תנועתיות שבנפש. אבל עוזי אינו בתנועה. הוא כל עיקרו העויה ועקימה: עקימת האף, עקימת הלשון, עקימת המלים וסירוסן. הוא אומר סלנג – וסליק. חרץ את משפטו כביכול. וכי דרושה התייגעות המוחין כדי להגות דעה או להפריכה? משרבבים לשון ומדברים תינוקית – וכל הענין נהפך למהתלה קלה וקלוקלת.

או שפוסקים כלפי היריב מלה אחת, וזו שוברת לזה ראש אף קדקוד, עוקרת אותו מן השורש. כגון שמפטירים בשפה עוזיונית דרך בוז וביטול גמור: ירחמיאל! ומיד הלה נעשה גברא קטילא. ואם אין הלה מתקטל בעצמו, טופלים עליו כל אנשי־עוזי, ידידיהם וקרוביהם וקרובי־קרוביהם, ואומרים בפיות מריעים קולות צחוק אדיר: מה? קראו לך ירחמיאל, ואתה עודך חי וקיים, לא עמדת לכרות לך קבר, לא נעשית גל של עצמות, לא נהפכת לרוח־רפאים? ירחמיאל, ירחמיאל, עודך חי? הרי כבר פסקו לך בפה מלא… מה, מה פסקו לו? – שואלים זה לזה כל נושאי דגל עוזי וצוחקים בקול ענות נצחון, לאחר שכבר לא נתרשלו גם תחילה למלא פיהם צחוק בדרך אשראי ועד לחשבון – עוזי מביא לידי צחוק עד להתפקקות העצמות את כל מקורביו אפילו לפני שהוא מבטא בשפתיו את המלה ירחמיאל. עצם פתחון הפה ועיקום החוטם וגרגור התינוקי של המלה ההיולית מעוררים מפל־צחוק – והם משיבים זה לזה פה אחד: “ירחמיאל” אמר עוזי. אי, אי, ירחמיאל", מתמוגגים כולם יחד בצחוק חכמים ונבונים, “הוא אמר לו ירחמיאל” – הפלא ופלא, עוזי, אי, או עוזי, זהו מזיק, זהו חברה־מאן. “הוא אמר לו ירחמיאל”. אי, עוזי. עוז עוזי יעוזנו.

הנה מצאנו את המלה הגואלת, את ההגדרה הממצה: עוזי הוא “חברה־מאן”. זו היא מלה ארצישראלית, על טהרת הלשון העברית. אין היא ניתנת להיתרגם. אבל החזיון עוזי ניתן להיתרגם. מסתבר, הוא מלכתחילה בא לעולם בכוח התרגום. יש אומרים שעוזי הוא פשוט ריקא או פוחז, קל־דעת, קל־לשון, או מה שאבותינו קראו בקיצור “קל”. ואם כך מה חידוש ומה רבותה יש בחזיון עוזי. קלי־עולם מצויים היו בכל העולם ובכל הזמנים. אבל שוב שיבשנו משהו מתוך הטלת הדגש לא במקומו הנכון. פשיטא שעוזי אינו המצאה מקורית משלנו, אף על פי כן יש בו דבר־מה מקורי ישראלי וארציישראלי. אם תמצא לומר קל סתם אתה חשוד, שהנך רוצה להקל מעליך את המלאכה להבנת מהותו ולהגדרת טיבו. נכון, הוא קל ופוחז. ושכמותו מצויים אצל כל אומות העולם. אבל הרי העיקר, שאין הוא קל ופוחז סתם, אלא קל ופוחז מיוחס ובן טובים, נלבב ומפונק. הוא זה אשר ייאמר עליו תמיד: אל הנער הזה התפללתי. בו, בעוזי, נתגשמו, כביכול מאוויי האבות וכיסופי הדורות. ואם הדגש הוא בפרשת יוחסין, הרי אינו דומה עוזי של גויים לעוזי של יהודים, ואינו דומה בן־טיפוחם של אבות באומות העולם לזה של אבות בישראל, ולא הרי כיסוּפי הדורות בכל הארצות ככיסוּפי דורות של עם גולה החולם שיבת ציון.

אנו אסירי־ציון היינו בשנות דורות, עינינו היו לציון ולבנו לה. ציון היתה לנו אם כל החלומות והשאיפות. ציון ציינה במושגינו תקומת העם וגאולת היחיד. ציון בשרה לנו בריאות הגוף ובריאות הנפש. ציון היתה לנו מקור החיים ודרך לעבור בה לעם יוצאי־גולה אל חיי הטבע והקוממיות. לציון קשרנו את חוט השני, חוט התקוה, של הטיפוס היהודי החדש העומד איתן על אדמתו וזוקף קומתו בעוז כלפי מעלה. אנו כך ניסחנו את מזמור ט“ו שב”תהלים": “מזמור לדוד, ציון מי יגור באהליך, מי ישכון בהר קדשך, הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו, לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו”. בציון המצויינת יקום האדם המצויין, הטיפוס הנכסף, השלם, הממוזג, אשר כוח בשריריו ועוז בלבו, החרוץ בעבודתו וטהור בניבו, שמידותיו ברורות ושפתו ברורה, שהילוכו מתון וכל מעשיו מתונים. אמנם, אנו עצמנו לעת עתה לא היינו מתונים כל צרכנו בשיחנו ולא זהירים בדיבורינו. אנו לא דברנו, אלא הכרזנו בקולי־קולות: קצנו ביושבי־אוהל, תנו לנו אנשי־מעשה! חיים הבו לנו! חיים! נצאה בשדה, נלינה בכפרים, נשכון בחיק הטבע, ונהיה כאחד מילדי הטבע. רוחניים אנו רב מדאי. הבו לנו יצרים עזים־דולקים! והיו שהצהירו: למה לנו שפע כזה של תלמידי חכמים? נפשנו חשקה ביהודים בורים ועמי־הארצות, ביהודים שהם גויים ממש. ושוב היו שדברו תחנונים ממש: וכי אין גם לנו הזכות שיהיו לנו עבריינים משלנו? או שמא רק עלינו נגזר להיות גוי קדוש, שיקויים בנו ועמך כולם צדיקים? – כזאת וכזאת דברנו והצהרנו, צחקנו ורגזנו, מי בגמגום ומי בפה מלא, והכל ענו ואמרו: יש לנו די והותר יהודים יפים, יהודים כבדים, יהודים בעלי יסורים ומרה־שחורה, מי יתן ויקום לנו דור עליז, דור חי ורואה חיים בנעימים.

מתוך בליל דיבורים וכוונות יצא הטיפוס היהודי החדש־שאינו־חדש זה, שאפילו הוא מיעוט הריהו הרבה, ואפילו אין הוא לכאורה אלא חיקוי של כל הזאטוטים בעמים, שאינם מגיעים לעולם לכלל בגרות – האדם משול לפרי. ויש גם פירות שאינם מבשילים עולמית – הריהו בכל זאת מתובל במעין פלפלת מקורית משלנו, כי עוזי זה שלנו הוא לא רק טיפוס מובהק, אלא גם הטיפוס הנכסף, ראי מלוטש של מסתרי המאוויים של רבים, ענף מעץ החיים, שאבות הרוהו, הגוהו, בחזונם במשך דורות. זהו יהודי, אבל יהודי אחר. שרשו אחר. נופו אחר. טבעו אחר. אין הוא אפילו בגדר זמורת זר. אדרבה, זמורה זו שלנו היא, אבל מוזרה למדי. קשה להגדיר את עצם מהותה. אין היא מבטאה כלל את עצמה, אלא עוסקת הרבה יותר בהגחכת הזולת, בהוקעתו כמפלצת ירחמיאלית רחמנא ליצלן.

אנו חסרי־אונים לפרש את ענינו של עוזי לפי התוך שבו, מאחר שאין הזר מסוגל לבחון תוך, אלא אם כן מי שנושא בחובו ערכין רוחניים פותח לפניו לפחות פתח דק כחודה של מחט להסתכל לתוך נשמתו. עוזי לא נהג כך, לא ביטא את עצמו כלל. לכל היותר אפשר לנחש את מערכי־רוחו לפי מה שהוא שולל בזולתו. אנו יודעים רק אחת, שהוא מבטל את ירחמיאל. אבל מה בדיוק משמעו של ירחמיאל בפי עוזי אין אנו יודעים. הרבה פנים לירחמיאל לפי הזכוכית המגדלת או המקטנת של עוזי, ואין לו כל פנים. ירחמיאל הוא הכל ולא כלום. לא נטעה אם נגדיר לפי המלון של עוזי, שירחמיאל אינו צעיר. אבל, ראשית, אין אנו בטוחים בכך שירחמיאל הוא זקן תמיד, כשם שאין אנו אחראים לדבר, שיש לעוזי חזקה על צעירות דווקא. ראיתי הרבה אנשי־עוזי, שיצאו משכבר מחיתולי הילדות, ואף הכתפיות של הבחרות והאברכות אינן הולמות אותם. שנית, מה חטא הוא בירחמיאל, שאינו צעיר עוד? כלום יצא מתוך מעמד הצעירות משום זדון ותאוות להכעיס? הוא יצא משום שגלגל החוזר הוא, וכדרך שהוא חוזר אצל ראובן הוא חוזר אצל שמעון ולוי, דן ואשר, יוסף ובנימין, להוציא עוזי. מכל מקום עוזי, אם איני טועה, מטיל דופי בירחמיאל על שום שאינו עוד במעלת הצעיר. אבל השכל מחייב והנסיון מורה, שעוזי טופל על ירחמיאל עוד כמה וכמה מומים ופגמים. אמנה את מקצתם.

ירחמיאל אינו נמנה לא עם כת עוזי ולא עם אנשי־שלומה. ירחמיאל משתמש בלשון בני־אדם. אומר על לבן לבן ועל שחור שחור. אין הוא גורס, שהירח הוא דווקא ערדל ישן או כעך טרי. ירחמיאל סבור שחלוץ הוא באמת בעל בעמיו. ושוב סבור ירחמיאל, שמדינת ישראל תיבנה בכוח החלוציות דווקא. ושוב סבור ירחמיאל, שהעבודה היא תנאי בל יעבור לכל אחד, ומי שאינו עובד הוא פשוט עצלן. ירחמיאל מחזיק בדעה משונה, שהכל הם בנים למקום, ואפילו בנים שאינם מפונקים בכלל בנים הם. אגב שטף הלשון אני הולך ומונה דברים שהם מעיקרי־אמונתו של ירחמיאל, אבל מה הם עיקרי דעתו של עוזי? מצטער אני לומר שמחשבתי משוטטת ואינה מוצאה אותם. אם מוּתר להביע השערות הריני משער ואומר, שלגבי עוזי כל מי שהוא מבני העליה, ומה גם בן העליה השניה, הוא ירחמיאל. אף כל מי שיש לו יראת הכבוד בפני העליה השניה ומחזיק טובה לבניה מניחי היסוד לישובנו, ומה גם שאומר מפורש, כי אילולא הם אף אנו לא היינו כאן, ויתכן שהארץ היתה עד היום מדבר־שממה, כל החושב כך הוא ירחמיאל. ופשיטא שכל המאמין בכל ישראל אחים או בכל ישראל חברים ושואף לחברוּת ומאמין בה, הריהו ירחמיאל כדבעי. קל וחומר כל מי שאינו אומר כדברי המשורר “שׂחקי, שׂחקי על החלומות”, אלא דווקא רועה חלומות והוגה חזיונות, ובוודאי כל הנתפס לציונות ואומר עם מחברי “התהלים” “בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים”, כל הבוכה לפעמים בין בכי של צער בין בכי של שמחה על התגשמות החלום ודרכיה, כן, כל הבוכה לפעמים וצוחק לפעמים, כל החולם והשואף ונושא את נפשו לעולם טוב וצודק יותר, כל המבטא בקול רם, כי לא כל האדם כוזב, כל התובע צדק, שויון, ודרך כלל אינו בז לאידיאלים, לו בוז יבוזו אנשי־עוזי ויפרסמוהו בשערים כאחד ירחמיאלי מלידה ומבטן, ירחמיאלי אנוש שאין לו תקנה.

עד כאן עוזי בחינת חזיון בניצניו, כפי שנחזה לנו בימי העבר הקרוב, בימי טרום־המדינה, והוא אז רק פּרחה, רק פּרח. אולם עוזי מלאחר תקומת המדינה, הוא פּרי בשל ממש, וראוי הוא לייחד לו פרק נוסף, אשר אם ירצה השם בוא יבוא.

י“ד בתשרי תשט”ז.

עוזי בסימן עליה

בפרק “אנשי עוזי” ציינו כמה קוי־אופי בעוזי הכלל־אנושי כפי שהוא מתגלה במהדורתו הארצישראלית. הכתוב ההוא מדבר בתקופה של טרום־מדינה, כאשר רק הנצנים של עוזי נראו בארץ. מני אז נתחוללו שינויים רבים במערכות־חיינו ומנהגים חדשים באו למדינה, אף היא, המדינה עצמה באה והביאה עמה סדרים ואנשים חדשים, ובתוכם גם עוזי חדש. אמנם, לא חדש לגמרי – אין דברים חדשים לגמרי בעולם – אבל מחודש בצורתו, ומשנה צורה משנה תוכן. עוזי של ימינו הוא לאו דווקא בן־זקונים מפונק ודרדק המפגר בהתבגרותו; ושוב אינו טיפוס יוצא־דופן ואברך־משי עצלן. לא כל שכן שאינו נחבא לו בקרן־זוית; אף אינו פרחח או פרח, אלא פרי גמור, איש ממש, ופעמים אף איש־חיל ורב־פעלים, אישיות מרכזית, בבחינת “פני” הדור או “גבור דורנו”. עוזי בעל מרץ סכנתו מרובה יותר משל עוזי אוכל ואינו עושה. הוא, עוזי הקל, הנהו כעת הגל העולה. נוער הזהב הוא נגע בקצה המחנה; נוער הסאב עלול להתפּשט בשטח נרחב.

מלכתחילה נהגנוּ שלא כהלכה בעוזי ולא בדקנו כראוי את נצניו, לא נתנוּ עין בוחנת בצלם־דמותו, ואין צריך לומר שלא התחקינו כל הצורך על אופן גידולו ודרכי התפתחותו. לא הגענו עד לשרשיו. עצלות היתה בנו ופעלנו דרך הזנחה. נהוג הוא לזלזל בחזיונות נפסדים, שתוכם רצוף זלזול בעצמם, מתוך סברה, שמכיון שהזלזול מצווח מתוכם ומכריז עליהם, והכל יודעים למשל, בפלוני מה משקלו וערכו, ולא עוד אלא שפלוני גופו יודע שהכל יודעים בו מי הוא ומה הוא, ממילא אין זה עשוי עוד להזיק או להכשיל אפילו דרכיו נלוזות ומעשיו נפסדים. פקחים מוסיפים ואומרים: הנח לו ואל תסיח עליו ברבים, שאם כן פרסום אתה עושה לו, והרי יצר הרע של פרסום הוא שדוחף אותו כל עיקר למעשיו המגונים. חולה־פרסום הוא, ואם אין פלוני יחיד, אלא ציבור קטן, חבר אנשים קלי־דעת, על אחת כמה וכמה שפוטרים אותם בחיוך סלחני ואומרים: הקונדסים הללו, מה איכפת לנו מה שהם אומרים ומה שהם עושים? ישחקו הנערים לפנינו. יגדלו ויחכמו. ואם לא יחכמו הרי מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן. וכך מבטלים את החזיון, שרק אפס קצהו נראה על פני השטח ושרשו בעומק פורה רע. דעתם של הבריות נחה עליהם ביותר כשהם יכולים לצרף לגורם הזמן גם את תנאי המקום ולזקוף על חשבונם חלק מן הרעה הזמנית, שהרי יש בידיהם שלשלת ממש, וכך הם אומרים: מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן, ומה שגם הזמן לא יעשה, יעשה שנוי התנאי במקום. ומכל מקום לא כדאי להכות בכפתור ולהרעיש את הספּים על תופעה זו או פלונית בצורת טיפוס אנושי שלילי המנצנץ בקצה המחנה. מאיליו יפּול או יבול.

סברה זו בטעות יסודה, מאחר שעל הרוב הנערים המשחקים לפנינו משחקים בעצם בעדנו ולבסוף הם משחקים בנו ואף מצחקים לנו. בכל אופן מבראשיתם מבטאים את מאוויינו הנסתרים, וסופם שהם גם פועלים בשליחותנו. סלחנותנו החייכנית משמשת גורם מעודד למידות המגוּנות ושמן הששון, המבהיק את פנינו למראה מעשי הילדות, יוצק שמן למדורת היצרים הרעים. אין אנו מרגישים כלל, ששוב איננו צופים בלבד, אלא גם משתתפים. אבל לא הרגשנו אינה ראיה. וכך לא הרגשנו, שעוזי, שבתחילתו היתה לשונו – כלומר, שרבוב־לשונו – על העליונה, והוא עמוד הענן הקלוקל, בעל ההעוויות, עתיד להיות עמוד־השדרה של הווייתנו החברתית, אף יעזוב את פינתו הנידחת ויעלה לכותל המזרח ממש.

דרך כלל אין טעות נואלה מן ההנחה, שאיזה גידול זמני יסתלק לו מאליו בתמורות העתים, ירד ברצונו הטוב מעל הדוכן ויאמר “שלום עליך, עולם, היה שלום וחיה בטוב ובנעימים אחרי!” אין טיפוס מתאבד ואין פגע רע מוכן ומזומן לומר “קדיש” על עצמו. צרה לשעה היא בכיה לדורות. עוזי מלשעבר, הטרזן המשוּפם, המשוטט באהלי קדר וסח בלשון קצת סורסית ומקצת כנענית, לא ירד כלל מעל דוכנו, ואם הוא ירד למראית עין, לא עשה זאת, אלא בשביל לעלות על דוכנים רבים ושונים. תחילה פעל במרוכז ובמאותר, וכעת התפּשט לרוחב ולאורך, ימין ושמאל יפרוץ. ימין ושמאל בפועל ממש. לשעבר ילדות היתה בעדת עוזי לעמוד צפופה במגרש קטן שבקרן־זוית כנענית. אך העדה גדלה והתרחבה ברוך השם והיא כעת משתחווה רווחים על במות רבות ובשטחי־פעולה שונים. עוזי כאן ועוזי שם. עוזי מימין ועוזי משמאל ועוזי במרכז. אין כת ומפלגה, מן השמרנית ועד המהפּכנית ביותר, שאין אנשי־עוזי תופסים בה משרות נכבדות. ארגון בני־עוזי מסועף ביותר. למרבה הפליאה כבר גידל לו עוזי לא רק שפמפם, אלא גם השקפת־עולם, אמנם, מעומעמת מאד, משורבבת קצת לכאן וקצת לכאן. לעוזי אי אפשר בלי שרבוב. לגבי השקפות־עולם רק ההתחלות קשות. כיוון שהונח פירור של השקפת־עולם השאר יבוא מאיליו. השקפת־עולם עוזיונית בוודאי נבנית כגון קן־צפּרים: גרגיר מכאן ונוצה מכאן, אבל אנו התעלמנו מסוגית עוזי מעיקרה ואמרנו שאין כלל סוגיה כזו. מכיוון שעוזי, סבורים היינו, הוא קל־דעת, רשאים גם אנו לנהוג בו בקלות־ראש.

אתרנו את עוזי ואמרנו, שהוא כל עיקרו פרי הארץ וחותם מקומו בו. בנקודה זו נשתבשנו הרבה. פעמים מפני רוב עצים אין רואים את היער, ופעמים מרכזים את כל תשומת הלב ביער גופו, בעצמתו ובעצמותו, ואין רואים את העצים. אנו נצמדנו אל המקום, ואת הבנים לא ראינו. את אי־החן, כמו את כל החן, זקפנו על חשבון המקום. לקחנו סממנים מקומיים במיזוג מסויים לצייר בהם דיוקן עוזי. אמרנו: אין דיוקן עוזי אלא מעשי־מרכבה של ציונות מבית אבא ומליצה לאומית או משיחית מבית רבי, נופך של גלותיות־מורשה וקורטוב יהירות וזחיחות הדעת של דור אחרון לשעבוּד וראשון לגאולה, קצת חום מזרחי לוהט ומקצת לכה מערב־אירופית, מנה, ולא קטנה, של לבנטיניות וזריקה קלה לתוך העצמות של נסיוב כנעני. כיוון שמצאנו את המתכון סבורים היינו, שכבר גלינו גם את סם הריפוי ואף הגענו עד שורש המחלה. היו שהודו במפורש, שאין זה כלל דיוקן לתפארת ושאין אנשי־עוזי זרע ברך, אבל התנחמו בתורת השוא של שלבי־בינים וּפייסו את דעת עצמם וזולתם באשליה, שעוזי זה, שאין רוח המקום נוחה הימנו, הוא כל עיקרו תוצר זמני של המקום. הבאים ישריש בן הפינוקים, הנער יהיה לאיש והאיש יהיה לאדם מן הישוב, בר־דעת, כבד־ראש, מושך בעול, יודע־סבל ולמוד־אחריות. למרבה הנחמה השלכנו את יהבנו על גלגל החיים החוזר ומושך ומקרב גם את העצלים והמפונקים ומכניסם לתוך מעגלו. החיים, סבורים רבים, הם בית־הספר והריחים על הצואר הם המורה להועיל. אף המזמור סבור כמותם: העבודה היא חיינו, מכל צרה ויגון תצילנו. אבל גם זו היא טעות חמורה. כבודה של העבודה במקומו מונח. היא מצילה מצרות רבות, אבל לא מכל הצרות.

אין העבודה יכולה להציל, למשל, מצרת הילדות שאינה פוסקת ואין היא מסוגלת לרפא מוּם שבאדם או מוּם שבעם, שענינו הוא חוסר הכושר להתבגר. היו עמים רבים, שעסקו בכל המלאכות הקשות, עבדו הרבה, ובכל זאת לא יצאו מכלל נערים לעולם. הנעורים הם ברכה בעתם, ומקור יגונות וכשלונות לאחר זמנם. דוקו ותראו עמים ומעמדות שירדו לחלוטין מעל במת־העולם רק על שום מעשי־נערות שדבקו בהם, דרך משל, מעמד האבירים, ולא נמצא להם מורה להועיל להזהירם בשעתם על משוגתם ולא רופא טוב לרפאם ממשוּבתם. מורים מתעים ורופאי־אליל היו להם בשפע, ודורש טוב לא קם להם אף אחד. בחכמה נעשה אם נעזוב את תפיסתנו הצרה, המקומית, הזמנית, ונסתכל בצלם תבניתו של עוזי במלואו, נראהו בהיקפו ולתוכו. הוא זה שאינו מסוגל להתבגר לעולם. הוא נער ובנערותו יעמוד עד זקנה ושיבה. ואין הוא תופעה זמנית ומקומית. הוא חזיון כלל־אנושי. הוא תקר בגידול האישיות. אין האדם נולד רק פעם אחת, אלא כמה לידות עוברות עליו במשך חייו, והן שלבי־התפּתחותו. הילד הורה ללדת את הנער; הנער את העלם; העלם את האברך; האברך את הבא בימים; הבא בימים את הזקן. כל גיל וחנו; כל תקופה וּמשימתה. האדם השלם הוא זה שנתקפלו לתוכו כל הגילים. עיכוב בהתפתחות הוא חזיון של עקרות. כשם שיש אנשים נערים תמיד, כך יש עמים, שאינם יוצאים לעולם מכלל נערים; כשם שמצויים אנשים עקרים, כך מצויים עמים עקרים. אמנם, אף כל עם עקר הוא חטיבה בפני עצמה, הראויה להתכבד, אבל אין זו קובעת ברכה לעצמה ואין שכינת היצירה שורה עליה, כי אין השכינה שורה אלא על אדם השלם ועל העם השלם, היינו, על אדם ועם, שערו דרך כוּר המצרף של כל הגילים. עדה קטנה של אנשי־עוזי בקרב עם היא חצי־צרה. אולם ככל שהעדה מתרחבת והולכת כן המחצית גדלה ומתפּשטת.

עוזי הוא לא רק חזיון של עקרות, הוא גם תופעה של מרדות כלפי ההשראה של הבגרות והשאיפה אל השכלוּל וההשתלמות. עוזי הוא מעיקרו בן סורר ומורה, הבועט בנחלת אבות ואדיר חפצו להינתק מעל שרשרת הדורות, הוא שונא שרשרת, די לו בחוליה; הזלזול במסורת בא מתוך כך שהוא גופו מזולזל בעצמו. שורש נשמתו הזלזול העצמי, לא הרי הזלזול העצמי כהרי השנאה העצמית. המתבוללים בגלות היו נגוּעים בשנאה עצמית מחמת המיאוס בשרשם, בנקודתם היהודית, שלא ניתנה להיעקר מתוכם, כי הם היו כפויים עליהם בגורמי החוץ ובתנאי הסביבה. אף עוזי מתבולל ונוח לו להיטמע בתוך כל ספירה תרבותית רחוקה, בין רחוקה בזמן בין במקום. רוצים אתם הוא כנעני, איש מארץ הקדם ומימי־הקדם; רוצים אתם הוא נוהג סבר פנים יפה במנהגי הכושים ומבין לרוחם של כל הג’זים שבעולם, ובלבד להתרחק מן הניגון המקורי של עמו. אבל אין עוזי בא לידי שנאה עצמית.

די לו בזלזול עצמו. לפי שעה אין כופים עליו יהדות מבחוץ. סבור הוא, שהנקודה היהודית אינה גנוּזה בחביון רוחו, אלא נתונה על פני השטח והיא ברשותו לעקרה מתוכו. שטחי הוא קודם לכל. אין הוא נוקב ויורד לתוך העומק. אפילו לא של עצמו. אין הוא צולל לתוך המקור. די לו בחיקוי. המאמץ האישי שנוּא עליו. היסוד הנרקיסי, שנתלפף אליו מעיקרו, לא נחלש בו כלל וכלל. הוא מאוהב בעצמו, ובמקצת גם באנשי־שלומו, שהרי כל אדם הוא חיה חברתית.

מי שאינו מסוגל להתבגר בועט במבוּגרים, אבל מתרפק על המבוגרים, המסתגלים להלך־רוחו, מחניפים לו ומעמידים פנים, כאילו באמת עדיין רואים הם אותו כנער מפונק. אנשי־עוזי של כל העמים רדפו באף ובמשטימה את בני העליה, אבותיהם הרוחניים, על שום כך דווקא שבעלי שאר־רוח במאמציהם שאינם פוסקים להעפיל למרומי השלימות משמשים מחאה חיה כנגד העצלות והעקרות שבכל דור ודור. בן סורר ומורה פירושו שהבן הסורר רוצה להיות מורה ולכן הוא דוחק בלשונו המשורבבת במעשי משוּבה שונים את רגלי המורה, לכשתרצוּ אותם הקונדסים בכתות בית הספר, היורדים לחייהם של המורים, בתעלוליהם הרעים, מלבינים את פניהם ומשחירים או מאדימים את הפסוקים לתלמוד תורה, הכתובים בגיר לבן על הלוח, הם חיל החלוץ של צבא עוזי בחזית החיים, הם ראשי העושים והמעשים בתעלולים ההם. יש שבט מיוחד כזה, הנפוץ בכל העמים, אבל רק עם זה, שאותו שבט עולה אצלו לגדולה ונעשה מושל בכיפּה, קיומו מתערער.

אין דבר שלא נרמז לנו בספר הספרים. אף אנשי עוזי מבצבצים אלינו מפעם לפעם על דפי הספר, עתים בפסוקים מפורשים ועתים ברמזי מלים ומעשים. משל הנער תופס מקום ראשי בפרקי־הזעם והתוכחה של נביאי ישראל. “כי נער ישראל” ו“נערים משלוּ בנו” חוזרים ונשנים בפי כל נביא ומוכיח. אולם העוזי הנצחי נשקף אלינו בעליל ומדבר באדיר מפי הכתובים ב“מלכים” ב‘, ב’, בסיפור על אלישע “ויעל משם בית אל, והוא עולה בדרך ונערים קטנים יצאו מן העיר ויתקלסו בו ויאמרו לו עלה קרח עלה קרח”. עיינוּ היטב בכתוּב זה, בסדר המלים, בחזרה ובהטעמה שבהן. “ויעל משם בית אל” עלה קרח ‘עלה קרח’“. כמה פעמים חוזר ונשנה הפועל עלה. אלישע היה איש ההעפלה והעליה שהיה מצעק “אבי אבי רכב ישראל ופרשיו”, והוא שאמר, “ויהי נא פי שנים ברוחך אלי”, ובדין שחמת המשׂטמה של הנערים תישפך על ראשו דווקא. אגב, איזו הדגשה רבת־חן “הנערים הקטנים”. לא ילדים ולא נערים סתם, אלא הנערים הקטנים. מסתבר שלא היו אלו ילדים או נערים, אלא מן הסתם בחורי־חמד, קונדסים מפונקים, נרקיסים חביבים, המזלזלים בגידול על שום שנגזר עליהם להיות נערים תמיד. ושוב ראוי לציין, שהנערים הקטנים פגעו דווקא באלישע אוהב הנערים, שהיה שוקד על תקנתם, כמסוּפּר בפרק ד' הסמוך לכאן, פסוק ל”ד: “ויעל וישכב על הילד וישׂם פּיו על פּיו ועיניו על עיניו וכפּיו על כפּו ויגהר עליו ויחם בשר הילד, וישב וילך בבית אחת הנה ואחת הנה וכו'” עד “ויפקח הנער את עיניו”. ידעו הבחורים בדרך לבית אל במי לפגוע: באיש שביקש לפקוח את עיניהם ולהורות לפניהם את הדרך העולה בית אל, אף זירזם מסתמא לגדול ולעלות. ידעו הבחורים ורבותיהם, כגון הנערים באנגליה שהיו מתקלסים בסויפט וזורקים אבנים ברסקין ומתעללים בשלי וכגון אותם הפרחחים ששרבבו לשון כלפי הלדרלין השקוע בדמדומים אלהיים ושרדפו אחרי קירקיגור.

מכאן אנו למדים, שעוזי הוא לא ספיח מקרי, זמני או מקומי, נטע השעה או זמורה של השפעות זרות, אלא הוא דיוקן בן כל הדורות וטיפוס התמיד. יש עוזי נצחי, הבא על גילוייו הזמניים. אוי לו לדור שעוזי זה פגע בו ותקע בתוכו יתד נאמן ותפס בקרבו את השורה הראשונה, או עומד לעלות ולישב בו בשוּרות הראשונות. ושוב: עוזי הוא לאו דווקא עצלן, האוכל לחם־חסד על שולחן המליצות והסיסמאות הפורחות וחולם חלום כנעני רחוק. יכול שיופיעו בינינו אנשי־עוזי בכל השכבות והמעמדות, זה עמלן וזה תועמלן. ויש עוזי מעשיי ביותר. יתכן עוזי חמרני מאד או תרבותי לאין שיעור. עיקר בעוזי הזלוזל בעצמו, ותוכו קפאון. עוזי כיוון שנתבצר בנקודה כל שהיא שוב אינו זז ממנה. אין הוא מחבב התפתחות, מוכן הוא להסכים לכל מהפכה שהיא, מימין או משמאל, אבל אין הוא גורס כלל התפתחות. לעולם הוא נעוץ בנקודה שנתישנה, אף על פי שעל גבי אותה נקודה גופה הוא נתוּן להפכפכים ולתהפוּכות לאין שיעור. ההתפתחות יש בה משום עיבור צורה, ומכל מקום משום שכלול צורה והתרחבות או התעמקות המהוּת, ופעמים עד לכדי שינוי ממהוּת למהוּת. אך עוזי אינו במהות והמהותיות אינה כתובה כלל ב“סידור” שלו. הוא מאוהב בדיוקנו החיצוני ללא ענין בפנימיותו. אין הוא סובל ליטוש, צמיחה אטית מתוך מאמץ נפשי.

לפיכך כל האומר שעוזי אינו בן־תרבות הוא טועה, אף על פי שאינו טועה הרבה מאד. הכל תלוי במנהגי הזמן והמקום. עוזי הוא זמני ומקומי להפליא. הוא ממש בגדר שבשבת. כל הרוחות המנשבות בעולם הגדול מגיעות למקומו הקטן ועוברות דרך מערכי־רוחו. וכשהעולם אומר תרבות, עונה עוזי מיד אמן. אומר העולם אמנות, תיאטרון, מוסיקה, מיד עוזי, שנסיוב הפּינוק מפעפע בו ואינו פוסק, קורא אחריו בקול: אמנות של לאלתר, מעודכנת דווקא. אף על פי שהוא עצלן הוא רץ אחרי כל אָפנה חדשה של תרבות ואמנות, כשם שהוא מתקשט בחולצת הצבעונין, הצומחת מתוך שצף השעה האחרונה. עוזי מעודכן לעולם. לכן משוגה היא לומר, שאינו בתרבות לחלוטין. תרבות במובן של התפתחות אינה לפי מושגיו, אבל תרבות של בילויים ושעשועים, של מזמוטים על הבמות ועל הבד, היא עצם ענינו. ובלבד שתהא זו לא תרבות חיה, פרי רוח נסערה ונפש הומיה, אלא תרבות של צללים ובבואות ודמויות מטושטשות, של בוּבות מרקדות. עוזי אוהב מאד תיאטרון הבובות ומקורב ביותר לחכמת הראינוע והשמענוע ושל כל אשר נוע ינוע. הוא דורש תלי־תלים, למשל, על העויה של צ’אַפּלין, ויש שהוא מחבר מחקר מעמיק על חכמת הריקנות ומשנת האַבּסוּרד, שנתפשטה בזמן האחרון. סוף־סוף חייב אדם להעמיק לפעמים. המעמיק לתוך באר מים חיים ולנפשות חיות אינו מובטח מפני הסכנות. אדרבה, הסכנות מוּבטחות לו יותר מן הבטחונות. אבל כשמעמיקים לתוך האפס הגמור ולגנזי צללים אין כל חשש סכנה. הצל העמוק ביותר הוא בכל זאת צל. עוזי לשיטתו: ברח מפני הסכנה. טבע העצלות, שדבק בו מברייתו, אינו נמחק בו עולמית, מסתבר שעוזי אינו מתכוון כלל להפוך את העולם, ומה גם לתקן אותו, די לו להפוך את הכסאות, להחליף את הרהיטים, להזיז בוּבות לכאן או לכאן, לתקן קצת את מצבו החיצוני.

אין עוזי נוקב ויורד, אף אין הוא מטפּס ועולה, לא הוא ישנה סדרים או יעקור הרים, ופשיטא שלא יבנה מגדל־צופים כמו רמים כדי לסקור את הדורות בין לפנים בין לאחור. מה לו הבאות? ומה לו החולפות? כשם שהוא בבנין קל, כך הוא רק בפועל הווה. האבות אינם מענינו; אין חלקו במסורת; לנכסי־עבר ידאג ירחמיאל; ערכי־מורשה אף הם עסק לירחמיאל. ירחמיאל עובר ובטל זה – כלום מה לא העמיס על גבו? תנ"ך, תלמוד, חלוציות, משטר הצדק, שוויון, קדושת הארץ, יהדות, שילוב הדורות, שפת עבר ושפה ברורה דווקא, שפה שכל פסוק שבה הוא קונכיה לנשמת הדורות, שפה שכל פסוק שלה ספוּג הגיון יהודי וחזון ישראלי, שירת האזינו למשה ומזמור כרם היה לידידי של ישעיהו ושנינוּת הגיונו של רבי יהודה הנשיא, מסדר המשנה. מר עוזי חולק על ירחמיאל גם בפרט זה. לפי עוזי כל הכותב משפט עברי כצורתו, שיש בו ריח תורה. שמינית שבשמינית של חכמה חריפה מבית המדרש היהודי, הוא לץ ופטפטן וגמגמן, הקיצור הוא… ירחמיאלי.

אולם לא אמרנו, שאין עוזי בן־תרבות כל עיקר, או שאינו משתף עצמו בפרקי־יצירה, או שאין הוא מקורב למעשי־אמנות. אדרבה, הוא מצוי אצל אמנות ואף כותב מסות על פרשיות שבאמנות לועזית. כן, הוא כותב מסות. לא מאמרים, חלילה, כפי שנהגו אבותינו הירחמיאלים, אלא מסות. עתים הוא מפליג אפילו עד כדי חקר קדמוניות. אלא שזה עוזי וזה דרכו: כל ענין, שהוא עוסק בו, יוצא אצלו משורבב ומעוקם ומקוּנדס. הרבה שימוש־לשונו גורם, והרבה נגרם על ידי שרבוב־לשונו. תכוּנה זו טבועה בו מברייתו. עוזי הוא קונדס לעולם. כל אחד נולד ונקודתו עמו, ושוב אינו זז ממנה. הקונדסיות מהלכת אחרי עוזי כבאר אחרי מרים במדבר. אמנם, לשעבר עג עוזי עוגה לעצמו, או אחרים עגו לו אותה, וכן היה מעשה שעוזי פרסם עתון של קרן־זוית משלו. עברו הזמנים ההם. שוב אין עוזי זקוק למחתרת. כל הארץ לפניו. רוב המוּספים של ערבי שבתות נתונים לשירותו. הוא משורר בשירים והוא משרת בשירותים. עוזי אומר: כל העולם הוא כעת שלי. אין בדעתי לחלוק עליו. הוא היום שכני. מחר, אין זה מן הנמנע, הוא יהיה המנצח על הזמירות ועל הסקירות והוא יפסוק לי את המכסה של הנשמה היתירה המותרת לי. עוזי, כנראה, לא אכל מעץ הדעת טוב ורע, כי אם מעץ אי הדעת טוב ורע.

לא ברעש

א

העולם היה לפניך ויהיה גם אחריך, רק עובר־אורח הנך בשעריו – ומה לך מרעיש כך, מטיף זועם, את העולם להיטיב טבעו ולשנות סדריו? הכי תדמה בנפשך, כי בדברי־מוסרך ובשאון־טענותיך תחסר אף נטף אחד מנחלי־בליעל הזורמים בגבולותיו, או תוסיף אף כמר מדלי למנת חנו וחסדו? בין תשמיע אמרי־שפר בין פסוקי־יושר, בין תשפוך את שיחך כפלגי־דמע בין כנחל אש וגפרית, כל רעש־מליך יהיה כנחל־אכזב אחריך וכמשק כנפי צפור במעופה למרחוק, הנמוג בחלל־מרומים.

אין שואל ממך עצה לתיקון העולם ואין מבקש ממך תרופה לנגעי־לב. תבוא עד פלצות – וצרור לא יפול ארצה מנטל הרוע. איש הישר והלא־ישר בעיניו יעשה גם בכל הזמנים הבאים עלינו, הזד זדון יזיד, אנשי הרהב כמקדם ידרכו ברגל גאוה ושפת חנף לא תדום. לא, לא תדום. מאת מי ועל מי תתבע משפט באין שופט? מי שומע, מי מקשיב, מי מבין, למי כוח ותשוקה לפקוח את הלב להבין? קטנת מלדבר נגידים לנגידי התורה והחכמה, אשר אזנים להם ולא ישמעו, אף כי לערלי־אוזן ולקצרי־רוח מעבודה קשה, אשר טרם למדו לשמוע.

העולם גדול, גדול מאד, ריחיים טוחנים בו לרוב וגלגלים מנסרים בו לאין שיעוּר, רבה בו טחינת השוא ועצמו במאד גלגלי הכזב, מי ימנה ומי יספור את המוסדות אשר בהם הכל שקול ישקולו במאזני לא־צדק – מה עט סופר ומה כוחו בזמן אשר כזה לערוך את הקרב עם גייסותיו של עמלק השקר? יד אנוש חלכה תחזיק את הקולמוס, אשר עתים נוגה לו כאבחת החרב ועתים רסיסי־דמע ניתזים מברקיו. אילו כל הימים דיו וכל עצי היער עטים נובעים, לא, לא, אילו מלאכים ושרפים ירדוּ ממרומיהם לעולמנו השפל וכל כנפיהם עטים ונהרי־די־נור להם קסת הדיו, ללמד לבני אדם מוסר ואמת, אף הם היו טורחים לריק ומתייגעים לשוא לעקור בזה העולם שורש פורה רוש ולענה מיצרי־לב ולשנות מעט מדרכיהם הנלוזות של הבריות.

איש נלבב, אם החרש לא תוכל, אם אנוס אתה על פי הדיבור למלט משא מעל לבך, לך דבר אל העצים ואל האבנים, שלח את אורך, את אמתך, את ניבך, אל החולות במדבר, שרוק את אמריך לצפרים וכל עוף למינהו, המתק את מרר שיח עם הגלים השוקקים, ואל תשחית את דבריך באזני אדם בעולם. אך איש בער כסיל לא יבין, כי לא במלים נוכיח לאיש הנותן בכוס עינו את משוגתו. ומה קסם בדברי הגיון ליישר אף עקמומיה אחת בלב פוחז רודף כבוד ודורש שלמונים? צעק, צעק חמס. אך חמסי עליך הצועק. רק תרגיז ומאומה לא תפעל. וכי רוח צחה עלי שפיים אתה? הלא רק מאוורר הנך. איש ריב ומדון תהיה לכל, ולא בעל־דין אף לאחד. העולם לו בשלו. הוא כמנהגו נוהג.

ב

אף את מענה־פיך אשמע, המטיף, מראש ידעתיו. העולם כמנהגו נוהג, ואף אתה כמנהגך נוהג. על כרחך אתה נוהג כפי שהנך נוהג. על אפך ועל חמתך תעשה זאת גם בידעך היטב, כי אין שכר לפעלך ואין טעם לעמלך להשמיע תמיד דברים, אשר רבים כל כך יבקשו לשכחם. אתה ככה תאמר: מה אעשה? רוח הוא באנוש. עתים תאמר: גורל הוא! אובה או אמאן – אין לי מנוס מן הצו אשר נטל עלי. בוראי עשאני כתבנית השופר, לכן ארים כשופר קולי. אין לי ברירה אלא לתקוע מפעם לפעם תקיעה שברים תרועה, לקרוא אוי ואבוי על כל זדון ומשוגה, על כל עוול ומדחה, על כל דבר רשע ועל כל דבר כסל, ורב הכסל מן הרשע.

אך אם כך, הרי ראוּי לך לזכור היטב, כי רק כלי־נגן הנך ביד המנגן, רק כלי. לא אתה הדובר, כי אתה הדיבור; חומר הנך ולא היוצר; לא לך נתכנו העלילות, כי אתה המעלל. ולפי שהנך רק כלי־שרת הרי חובתך לשרת. לעמוד ולשרת, לעמוד בענוה ובהכנעה ולדבר בשקט, בשקט, במתינות, כן, במתינוּת. אל נא באפך ואל נא ברעשך. לא ברעש, השומע אתה? ולא להטיח ראש בקיר. השומע אתה? זו היא צרה לך, שאתה רוצה דווקא לקרקר איזה קיר. והיא לא תצלח. הקיר לא יקורקר. אתה ורבים שכמותך יתקרקרו ויתפלצו, השבץ יאחזכם, ושום קירקירון לא יקורקר. עשבים יעלו על קבריכם ועשבוניה זעירונת מן העשבים השוטים לא תיעקר. זכור ואל תשכח: ראש המכה בקיר, הראש הוא המוכה. הקיר אלם, הקיר אטום, הוא מצח נחושה, הוא אכזר ואך זר הוא לך – ואתה מה לך מרעיש ומקרקר? מיום שהעולם קיים לא חיבל עדיין שום ראש בקיר. ואילו קיר בראש – כן, כן, תמיד כן. זכור משל עתיק־יומין, של החכמים אשר דבריהם לעולם חדשים בעינינו, זכור משל האבן והקדירה. בין האבן פגעה בקדירה בין הקדירה פגעה באבן – אוי ואבוי לראש. ואתה, מטיף זועם, פתח פיך וענה אחרי מלה במלה: אוי ואבוי לראש מן הקיר!

איש נלבב, הנה זאת עצתי לך: דבר, דבר, הוכח תוכיח, הגד מה שבלבך, הגד כל מה שבלבך, כל אשר ישים הנעלם בפיך אותו תדבר, ויהיה דברך כשבט לגו כסילים. כן, הגד תגיד. וכי יש לך ברירה? אבל דבר בשפת חכמים, לא, לא, בשפת פקחים דבר. פקח תהיה. טבול את קולמסך באפרסמון ודבר. מתון תהיה מכל מקום. ולא ברעש, לא ברעש, לא, לא, לא ברעש.

ג

ובכל זאת אמור־נא מטיף זועם: וכי אין זו פליאה שבפליאה? גר בארץ נכריה – והוא שפוט ישפוט! וכי לא אתה הגר? הלא גר אתה. לא כן? רק גר המשוטט בארץ לא נודעת לו ובין אנשים זרים לו מתמול־שלשום, ישלה את נפשו לפלס מסילת ישרים בתוך יער עבות זה, בתוך יער זה, יער זה, שיש לו מין שם משונה, והוא העולם הזה. גר שכמותך, מה חלק לך כאן, מה נחלה לך, מה נכס לך? לא צברת הון ממון, לא הון־כבוד, לא הון־צדיקיות, לא הון קדוש ותמים, לא הון של תכשיט אוהב האדם, לא הון של אחד מבני הגזע של ר' לוי יצחק. אדרבה, צברת לך הון אחר לגמרי. לגמרי. ואתה בא לישא דע על יושר ואמת, חן ותפארת? בלחישה אגיד לך הלא באמת ובאמת דבר אין לך עם האדם ודבר אינך רוצה מן האדם – ומה לך דבר בפיך על האדם? השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם הדורכים על האדמה בחזקה, הדורכים על האדם במגף המסומר, כן, כן, הארץ היא קנין לסוחרים אותה, לסוחרים אליה, לעושים מסחר וקנין בכל הסגולות והחמודות אשר בארץ, אף לסגולות החן ולחמודות הכשרון. אך אתה, המוכיח, אני גליתי את צפונותיך. אורח נוטה ללון הנך בכל ועם כל. לא תבקש לך אחוזת נחלה בארץ או בשמים, ערום הנך מערמת־אנשים ומערימת־נכסים, כביום היולדך, מה לך לדבר אל האנשים ושפת־נועם אין בפיך? הלא טוב לך כי לבדך תישא, בחובך תסבול, כדברי חכמים קדמונים: משמע דומה ומשא. ואם בכל זאת לא תוכל לכלכל את הגיונך בקרבך ולהצפינו, למד למצער את לשונך לכלכל את דבריך בנחת, בנחת, לא ברעש, לא, לא, לא ברעש. משול המוכיח הזועם לעריץ בן ימי קדם אשר בחמת־זעמו הכה בשוטיו את משברי הים על שום שלא נבקעו לפניו לעבור בים כביבשה.

משברי ים האדם – אף הם רהב־קדומים לא ייעבר.

ד

מימי־קדם ועד ימינו לא הטיבו מוכיחים בעם מעשי אנוש ותחבולותיו, קל וחומר לא ערפו ראש פתן היצר הרע.

היו שהפכו ערים כסדום והיו שהמיטו חורבן על ארצות וממלכות; היו שהביאו מבול דמים על העולם או הורידו שר של אש ועשו מושבות־אדם למאכולת־אש, לעיי־מפולת. אך לא קם גואל אף אחד להביא תיקון לעולם.

היו שזרעו ערכי־רוח וקצרו סופה. והיו שהבטיחו שפע לגופים וקצצו נשמות. היו שזרעו מלאכים וקצרו שדים והיו שזרעו דרקונים וקצרו עבדים מוגי־לב, ורבים מוכיחים טרחו באמת לשנות את סדר העולם לצד הטוב והיושר. אולם הנבונים שבבני־טובים פרשו אף מן התוכחה וההוכחה. עיני־שכלם נפקחו לראות כי אין שכר ואין אחרית למגידי־מישרים. הנבונים שבנבונים נמנו וגמרו ואמרו: ולואי יתקן כל אחד את החלקה שלו, יקשט את עצמו, יפשפש במעשיו, ישנה במקצת מסדר־עולמו־הקטן, ישפר את מידותיו, יטהר את לבו, יזכך את מחשבתו. ואף הדעת הזאת לא הצילה אותם מן המעקשים. עקוב לב האדם, ונפתולי־יצריו מה רבו. אשרי האיש אשר שפר חלקו לתקן פגם שבספירה שלו, ליטול לפחות קיסם – לא, קורה – מבין עיניו. אשרי האיש, אך אי הוא האיש הלזה? אחד מני אלף כי נמצאנו, אחרי אשר בנרות נחפשנו, הלא לפידים נדליק לכבודו. אין אדם מתוקן, כשם שאין עולם התיקון; לא יהיה אדם מתוקן עד שהעולם לא יהיה מתוקן. והעולם לא יהיה מתוקן אלא אם כן האדם יהיה מתוקן. מעגל־קסמים. אך אי קוסם ישבור את המעגל הזה? אדם שכולו טוב ועולם שכולו טוב כרוכים וצרורים זה בזה. ומי הוא האיתן, הגבור בענקים, אליו נאמר: אנא בכוח, תתיר צרורה זו. הנה כי כן, המוכיח, גדולים אולי וטובים אולי ממך, אשר היו לפניך, לא הצליחו לתקן את העולם. אדרבה, רבים מן המתקנים קלקלו יותר ממה שתקנו, וכל מי שביקש להפוך את הקערה על פיה, להוריד את אשמדאי השקר מעל כסאו ולהושיב במקומו את שלמה הצדק, בני־מעיו נתהפכו בקרבו והוא את אור הגאולה לא ראה, אפילו הקשיב רב קשב לרגלי המבשר. אהה, רגלי המבשר קלות כאילות, אך משיח הטוב נכה־רגלים הוא, לכן בוששו פעמי מרכבותיו.

בוששו פעמי מרכבתו של הגואל – ומה לך מטיף זועם, מצליף בשוטך, דופק, דופק, מאיץ בסוסים? מה לך צועק ומרעיש? – לך אל הענוים, אומר אני לך, אל הצנועים, לך ולמד מהם. הם לא התהלכו בגדולות וביקשו לנפשם רק את המעט, לטהר חלקה חולה אחת קטנה בסביבתם הקרובה, בסביבתם הפנימית שלהם, בתוך נפשם. ובלחישה אגיד לך: ההם בכל זאת פעלו והצליחו. אמנם, הרים לא העתיקו ממקומם, ערים לא החריבו, עמים לא עשו למשיסה, הם לא היו בבונים הגדולים, הם לא הרסו אל הגדולות והנשגבות, אבל הם לא הרסו. רבים מהם עברו בזה העולם כצללים, כרוחות רפאים. אבל היו ביניהם שהגיעו למעלת רוחות רופאים. הם ישרו מסילה צרה בין יחידים ליחידים, אבל הם פעלו ביושר, למען היושר. טוב מעט מלא־כלום, וטוב מעט ממהומה של הרבה, המסתיימת בחורבן לבבות ובריקניות של נפשות, באכזבה מרה.

מטיף־מוסר, לא באתי לומר לך: צא ולמד מן האסיים שפרשו למדבריות לשם תיקון נשמתם, או שמע לעצתו המחוכמה של המקובל ר' שמשון מאוסטרופולי שאמר טוב לנהוג פרישות עם הבריות והתבודדות בתוך הקהל. איני משיא עצות לך. אבל איני יכול לבלי לחזור כאן על שיחה נאה של חכם בעל־חן, שפירש את הכתוב “מה יפו פעמיך בנעלים” כך: אפילו לבך פועם בחזקה, טוב שתתלה מנעול על פיך ו.. לשתוק. הוי, לשתוק! האח לשתוק! אשרי מי שלבו לב ארי למלא פיו… שתיקה. הרחב פיך, מגיד, ואמלאהו שתיקה. ואם נגזר עליך הדיבור אף על פי כן, דבר, אחא, אבל לא ברעש, לא, לא, לא ברעש.

לב מתון, צעד חרישי, דיבור בנחת – אלו הן שלוש סגולות טובות.

ה

מבלי משים שלחתי אף אני חצי מוסר והטפה בך, המטיף, אך היטב אדע כי אף אני בדברי אליך שלחתי את המלים אל אוזן לא שומעת.

לא תשמעני יען כי תשמע אל הצו הקורא אליך ממעמקיך.

דבר תדבר, אף תצעק ותשווע, כי כזה הנך. לא תמיר את רוחך ולא תשנה את טעמך. כזה הנך ולא תיהפך לאיש אחר.

יד המהפכה תשיג את הכל, אך היא תקצר מלהשיג רוח באנוש, אפיו, גורלו. ואני אף לא השליתי את נפשי לרגע קטן, כי אוכל בתוכחות פי לנשלך מעל דוכנך, אשר הוא במה וגם גרדום לך.

כאשר לא ירפה השכור מכוסו, אף אם תשביענו ממרורים, ככה לא יזנח המטיף את כוס הישועות או כפית סמי המרפא, אשר ישא בידו לרפא בה מדוי אדם ועם.

מי ברעש! – הוא גזר־דין, אשר נכלל ב“ונתנה תוקף” של יום הכפורים, הוא יום הדין. אשר נדון לעשות את דרכו בהמולת־דברים ירעיש גם ירעיש. היטב ידע כי האזנים רחקו ממנו מאד, מאד־מאד, כרחוק השמים מן הארץ, אך הוא הרעש ירעיש. את דברו יגיד ויהי מה. את דברו ואל יהי מי. ואם לא יגיד ונשא כאבו ועלבונו. הוא יגיד, אפילו אלף פעמים יגיד, שלא יגיד עוד, אפילו ישבע בשבועי־שבועות שמהיום ולהבא יתהלך כאלם וכחרש. החרשות, אחא, היא חכמה גדולה – האלמות לא כל שכן. ומי שאינו חכם־חרשים באומנות החרשות – אין לו תקנה: דבר ידבר, אף באין שומע לו.

ואולי… ואולי… אין כלל מין־אדם אחד, אלא שני מיני־אדם, ולא שפה אחת לעם אחד, כי אם שתי שפות, ולא קול אחד, כי אם שני מיני־קול. והאמת היא, שיש רק קול אחד ואין שני, והוא קול הנעלם. הוא זה הקול אשר הוא על המים, הוא בכוח, הוא בהדר, הוא שובר ארזים, הוא יחולל אילות ויחשוף יערות וירקיד לבנון כמו עגל, הוא, הוא, רק הוא.

אבל אנוש חלכה לו נאה, כי לו יאה, רק קול כאוב, קול דממה דקה, קול בנחת, לא ברעש, לא, לא, לא ברעש.

אך מי יורה ומי ידון ומי יתן קצב לדיבור, לקול, לנעימה? מי הוא זה כאן נגיד ומצוה? ורק רוח היא באנוש. הרוח היא מורה לכל איש את דרכו. הרוח נגידה ומצוה. על פי הרוח ילך ועל פיה יבוא, על פיה ידבר, ישיר, יבכה, יצעק ואף… יעלה את טוריו על הגליון. ואם גזירה היא מלפניה רעש של ונתנה תוקף. הרעש ירעיש הנפעם, כן, הרעש ירעיש אף אם ברעשו יחרדוּ כל מוסדי גיוו והיא הרוח עצמה בקרבו תהיה לחרדת אלהים.

י“ט בחשון תשט”ז.

אור מאופל וחיוך מסגריר

יום סגריר, שמים מעוננים, עולם מחוּשך, גוּף במצוקים. הה, יום של קטנות. הכל בטיף־טיף. אך מוחין דגדלוּת אינם פוסקים. רבות מחשבות המתלקחות ניצוצין־ניצוצין. ניצוץ על אדם, ניצוץ על שבט ועם, ניצוץ על תרבות העולם וקצת הגיגי־לב גם על אני ההוגה.

מהי תרבות? מסורה. מהי מסורה? אבוּקה. בכל דור מצויים יחודים, בתי־גנזים חיים של השגות כל קודמיהם, אוצר הזכרון של כלל הדורות, הם נושאי הלפידים של חכמה מורשה. הם הרצים, אוחזי האבוקות. דור המתכחש לקודמו ואינו מקבל מידו את הלפיד, אין בידו כלום. ובאין לפיד עמו הוא יושב־חושך. הוא־הוא דור המדבר והשממה הנפשית. אפשר להסכים למסורה, מותר לחלוק עליה, אבל לא יתכן להתעלם ממנה.

יש נשמות שנולדו בין השמשות, וסימנן לאו דווקא שהן עצובות, אלא שהן מבולבלות וזרועות כלאיים אור וחושך, בכין הוא צחוקן וצחוקן בכין, אמתן שקרן ושקרן אמתן. ואינן כלל בשקר או באמת, כשם שאינן בחיבור או בריחוק. הואיל ונולדו בזמן צולע, הפוסח על שתי הסעיפים, הן עצמן צולעות ופוסחות תמיד לכאן ולכאן וכל התחוּמים מטושטשים לפניהן. אין להן רשות היחיד ואינן גורסות כלל רשות הרבים. הן בבחינת כרמלית. כדי להתקרב אל הזולת אינן מצוות כלל להיות יוצאות עצמן. כשהן שופכות לתוך חיק הרע או הרעיה וידויי־אהבה מעורערים מעיקרם אינן מפיחות חלילה כזבים ואינן מתכוונות כלל ועיקר לגנוב את דעתנו. אנו משקרים בעדן ומגניבים להן את דעתנו. בני אדם השרויים בתחום הביניים של אני ואתה, הננו נתפסים לטעות שהם מידבקים אלינו בלב ונפש. משול לישן, שראשו מתנועע מאיליו וצונח בנענועים לתוך רשותו האישית של שכנו. הישן המתנועע עשוי לחבק ואף לנשק את שכנו שבמזדמן. כך נפשות בינהשמשיות משפיעות נשיקות, חיבוקים, וידויי־אהבה והשתפכות הנפש במזדמן ובאקראי.

־־־־־־־־־־־־־־־־־

אין די בניגון; הניגון משלה. הניגון הוא רמז, גץ משלהבת, והוא גופו אינו נושא את עצמו.

הניגון נושא ברכה, ואינו קובע ברכה לעצמו. משול הוא לדלי, המעלה קורטוב מן הבאר, אבל אין הוא הבאר. אין הוא הבאר ואינו מחוייב להיות באר, אלא שאסור לו להתיימר ולומר אני באר.

אין להטיל דופי בשום ניגון, אבל כל הרוצה לצאת ידי חובה בו בלבד מרושש את עצמו.

מוצא אתה אנשים הרואים את כל עולמם בניגון, העושים את דרך־חייהם בניגון אחד, הרוצים להתפרנס בריווח על חשבון ניגון אחד. יכול ופרט מפטיר את עצמו כדי חובת יצירה בניגון אחד, במזמור בודד, אבל עם הנוהג כך מקורו נעשה אכזב.

כלום מידה היא לקחת מתרבות־מורשה רק ניגון, רק פירור, ולומר שלי היא ואני שלה?

ההסתפקות בניגון היא פעמים סימן עניות ופעמים שורש העצלות. אין רצון להתייגע כדי לגול את האבן מעל פי הבאר.

־־־־־־־־־־־־־־־־

יש נשמות מטבעות מבהיקות וכנגדן מטבעות שחוּקות או אסימונים. מצויות נשמות של פרט ושל זוג, או כלליות ופרטיות, פרגמנטריות. ברואים אנושיים רבים הם בגדר טיוטות. טיוטות או מירשמים.

־־־־־־־־־־־־־־־

הנביא הקדמון צווח: “ובילדי נכרים ישפיקו”. אהה, לא בילדי נכרים, כי אם בנפלי נכרים ישׂפיקו. אילו סיגלו לפחות את יפיפיוּתו של יפת, אבל רוכשים את לכלוּכיוּתו של יפת. אילו חיקוּ את הדברים המתוקנים שבאומות, אך מחקים את הקלקולים שבאומות, אילו רק השתחווּ לצלם הנכרי – אבל למה הם שונאים כל כך את הצלם היהודי וכל מה שהוא ממקור יהודי?

אין השיכור נע ונד מחצה לכאן ומחצה לכאן, אלא כולו מתנועע ומנודנד, כל איבר ועורק שלו בתעתועים, כל רסיס־דמו מותסס ומחולחל. בדומה לכך מי שהוא בנים־ולא־נים אינו חצי ער וחצי ישן, כגון אדם שרגלו השניה ברשות הרבים, אלא כל חלקיקי־ישותו ערים ותפושי־שינה בבת־אחת. מה שאין כן נשמות בין השמשיות, שאינן שיכורות כלל, אלא אדרבה מנוערות הן אף מטיף־טיפה של הסם המשכר. הן מפוכחות לגמרי, אלא שהן מפוקפקות, מפולשות לכל הצדדים ונתונות בתוך רוח־פרצים מתמדת. הן משוקרות מעיקרן ואף באמת רגישות ונוחות להתרשם מכל משב הלך־רוח נגדי. כשהן מביעות התרגשות, התפעלות, התרשמות, הריהן מבטאות אותה אמת גלמית, הדוברת כביכול מתוך גרונו של כל עלה נידף ברוח, המיטלטל לכאן ולכאן. אילו ניתן פה לעלה הנדף ואילו ניתן לאדם אוזן לבחון מלמולו של העלה בשעת דפדופיו ברוח, היו בוודאי שומעים רחשי־מליו של אותו נע ונד, המחזיק טובה לעצמו ואומר: ראו איזה כלי־ניגון עדין ורגיש אני. כל רוח קלה פורטת על מיתרי לבי וטובעת בי את רישומה. שופע אני אהבה וכיסופים לכל רוח נושבת. אהבת הרוחות היא שורש נשמתי. וכך נשמות בינהשמשיות מטולטלות תמיד, מנוענעות ומנענעות עצמן על כל גל וגל של נביעה נפשית נגדית באהבה ובהכנעה.. ולא משום שיש בהן מיסוד הדביקות, אלא לפי שהן עשויות חומר דביק. הן מוחזקות כמקור שפע לאהבת האדם, מאחר שמוחזקות תמיד בידי מי שרוצה ללוּשן. לפי טבען מעורבות עם הבריות, לכן הן עריבות לבריות; רוח הרבים נוחה מהן, מאחר שנוטות לכל רוח. אינן שקרניות חלילה, אם כי רמאיות לפי תומן. אינן אפילו בגדר סתגלניות, כי עיקר סגולתן בכך, שאפשר לגלות בהן סגולות כל חמדה וחמדת כל סגולה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

שני לבבות־אבן המתחככים זה בזה עשוּיים גם כן להפיק מתוכם ניצוץ היוצא ללהב של אהבה בת השמים. ומה הדלקה זו, שאנו מצפים לה, מתוך התכחשוּת לב בשר בלב אבן? לכאורה אי אפשר שתהיה תפוקה כל שהיא מהתנגשות האבן עם הבשר. אדרבה, הבשר דרך הטבע נפגע, נמעך, נדרס, במגעו עם האבן. אבל, ראה פלא, לבבות בשר נפעמים, נסערים, נרגשים, התובעים את דינם ודין הצדק הנרמס, מקצה העולם ועד קצהו, חיים וקיימים בכל דור, ואף הם רואים לעתים את עולמם בחייהם, ולאו דווקא נחבלים מאבני הנגף הרובצות בדרכם. גדולה מזו, יש לבבות־בשר, המתחמצים למראה שוד וגזל וכל שחיתות, משוועים מרה, קוראים לדין, מחרידים גויים וארצות – ואף על פי כן לעולם הם ממיטים חורבן ואבדן על עצמם. אמנם, מיידים בהם אבנים, אבל עדיין מניחים להם חיים. האם לפי שלב־אבן יש לו מידה של אצילוּת, או משום שיש לו תשע מידות של אדישות ושאט־נפש? ופליאה יתירה, שלבבות־בשר עצמם, הרואים את כל הרעה תחת השמש, רואים ואינם מתפלצים. על אף הכל ועל אף עצמם הם מחזיקים מעמד. מפעם לפעם מתכווצים ורע להם, נחרדים עד לשרשם, משוועים “מעי מעי אוחילה קירות לבי הומה לי לבי, לא אחריש”, ואמנם, הלב הומה, ואף על פי כן הפה מחריש על הרוב, והלב פוסק להתחמץ. ושוב קוראים ביללה “לנביאים נשבר לבי בקרבי”. נשבר, נשבר הלב, והוא מחזיק מעמד, ניסוג לו ומחליף כוח. מי יפתור חידת הלב הרך, הרואה עמל ואון לרוב – והוא חי וקיים? או שמא יש מין קשיות שברוך?

אף הכבשים חיים וקיימים בעולם. דבר זה הוא אחד מפלאי הטבע. שמא תאמרו, משום שהרועים שומרים על הצאן אין מין הצאן עובר ובטל מן העולם – אין הדעת נוטה לכך. וכלום מי שומר על הצאן מפני הרועים עצמם? ייתכן שאילולא הרועים שנטפלו לצאן וכופים עליהם את פיקוחם, היה מין הצאן מגיע לפריה ורביה יתירה. אוי לצאן מפני הארי הטורף, מפני הנמר והברדלס, ושבעתיים אוי ואבוי להם מפני האדם הניצב עליהם שומר, מושך ולוקח לעצמו מבכורי הצאן ומחלביהם, מושך ולוקח, פושט ושוחט, שוחט ופושט את העור, חותך ומחתך נתחים־נתחים. שם על גחלי האש לצלי ולתוך הסיר לבישול. האדם הרועה ושומר הוא שיעד את הצאן לכמה וכמה תשמישים, את החלב לשתיה, את הצמר לגז, את הבשר לאכילה, את החלב למאור, אף את הפרש והקרבים, כל פרש ופרט קטן שבבריה הרכה, הוא מושך ולוקח לתועלתו ולהנאתו. אף מן הגלל לא ימשוך את ידו לעשותו לזבל. אין כזית חיים וטפח ישות בבריות הרחימאיות הללו. שאינם צורך־אוכל או צורך־הנאה לאדם. גדולה מזו: את עור בני הצאן הפכנו לקלף, שנכתבו עליו כל ספרי הקודש וספר החול, ואילולי הברואים הכשרים הללו לא היתה אולי באה לעולם הספרות האנושית. האדם לא ידע תאבונו שׂבעה, לכן ישמור תמיד, בשבע עינים ישמור, על הצאן, לבל יפול אף צרור מהן מחוץ לתחומי־פיקוחו ולבל יאבד אף גרגיר קטן מהן מעינו הצופיה. ולא כן חית הטרף, שאינה נועצת את שניה בבשר השה והטלה, הגדי והכבשה, אלא כדי להחיות את נפשה ולהשביע את רעבונה. לרעב החיה יש נקודת־רוויה, אך אין רוויה לעינו החמדנית של האדם.

ועכשיו צאו וראו פליאה כפוּלה ומכופלת: היה היתה בבני הצאן יד האריה, יד הנמר, יד הדוב והברדלס, והחזקה והקשה מכולן יד אדם. ואף־על־פי־כן בני צאן חיים וקיימים בעולם. בני הצאן נאכלים, נטרפים, נשרפים לעולה ולקרבן, נחטפים להיות שיקוי לעצמות ושמן למאור, כל מי אשר שניים וידיים וצפרנים ומלתעות חדות לו, ובידו המאכלת לשחוט, עושה שמות בני הצאן. אך בני הצאן לא עברו ובטלו מן העולם, לא נכחדוּ כליל. הם עדיין חיים וקיימים ומקשטים כל נופי הטבע. וכשם שההרים ירקדו כאילים והגבעות כבני צאן, כך בני צאן ירקדו על כל ההרים והגבעות ואף יתהלכו למעדנות, עשב ילחכוּ לתומם, שקטים ובוטחים, כאילו אין אורבים להם מכל עבר ופינה ומעל כל גבעה נישאה. בני הצאן הנשחטים והנרמסים, הנרדפים על כל צעד ושעל, הסתכלו בהם כמה נוחי־מזג, שקטים ובוטחים הם. הרי זו פליאה שבפליאות. מניין להם אותו תום־בטחון וחוסן־אמונה, משל עולם זה הוא גן־שעשוּעים וטיילת ממש, משל הזאב כבר הביע את הסכמתו המלאה לגוּר יחד עם הכבש מבלי להחריד. ואם הזאב כבר הסכים, כלום גם האדם כבר נצטרף לחוות־הסכמתו של הזאב?

שקט זה שבבני הצאן, כמה הוא מחריד! מניין הכוח הזה להיות שוקט ובוטח בתוך הים הזועף של גזל ושוד? ואולי באמת יש נותן ליעף כוח ולנרדף בטחון־אמת. אי־שם יש גבוה מעל גבוה הסומך נופלים וזוקף כפוּפים.

מאלפנו מבהמות הארץ ומבני הצאן.

־־־־־־־־־־־־־־־־

מי יפתור לנו חידת־עולם זו, שספרו של עם עני ואביון, עם גולה, מוכה ומורדף, עם לבדד ישכון, אם כי מפוּזר ומפורד, עלה ונתעלה להיות ספר להמון גויים רבים וזכה לשיא של תפוצה בכל הזמנים, עבר ויצא שלם מבין משברי הגלים הזדונים של שנאה וקנאה וחמת־נקם, ואף ניתרגם לכל הלשונות?

ואין זה כלל ספר רך ומתוק, השופע סיפורי מעשיות משעשעים, פתיון לתינוקות ולהמונים; ואין זה ספר המחניף לרגשות ומשחד את עיני השכל; אף אין זה ספר מרתק בעלילות מזעזעות המגרות עצבים. לא, אין זה ספר מותח את סקרנותם של מרדפי הרפתקאות. אדרבה, זהו ספר המותח עם מחוללו, אף גויים רבים ועצומים, ואת מושליהם, פטישי כל הארץ, על העמוד להלקותם ארבעים פעם ארבעים על פשעיהם וחטאותיהם. לא. אין זה ספר אשר דבש וחלב תחת לשונו ליישן בו את התינוקות ואת המוני העמים המשולים לתינוקות. זהו ספר עז ומר, עריץ ותקיף, מלא מזן אל זן כעס, רוגז, טענה ומענה ותוכחות; ספר הקורות לעם קטן והמשאות לנביאי העם, נביאי הזעם, שליחי אל נקמות. זהו ספר החוקים והמשפטים. כל דבריו כדרבונות. דיבוריו כגחלי אש, משפטיו תהום רבה. אין זה ספר האהבה והאהבים, כי אם מגילת הקנאות, ספר הרעמים והברקים, ספר כתוב לא בעט, כי אם בצפורן, ללא כחל ושרק, ללא מטעמים וללא סמים וסממנים או פרקי משחק תאוה לעינים ומנגינה עריבה לאזנים. זהו ספר האשכולות, כל פרק כבד כאשכול, ממולא כובד והגוּת, הר־געש, אף כל זמר נותן בו קול נהי ובכי. ספר לא ירוץ הקורא בו, ואין על דפיו דיבור שווה לכל נפש. ספר כזה מה כוחו למשוך המונים? רובו חתחתים, כולו חוק ודין, חומו קופח על הראשים כחמה שיצאה מנרתיקה וקורו עז ונמרץ להטיל צמרמורת בגוף ולהקפיא את הדם בעורקים. ולא זו בלבד שצינה עזה של שיעמום, כביכול, ללבבות הקהים נושבת ממרבית דפיו, עשוי הוא להכות את הלב בשממון. ובשפת זמננו בקיצור האומר: ספר משעמם במחילה.

ואף־על־פי־כן ספר זה, שאינו כלל צורך־נפש לאיש, ופשיטא שאינו שווה לכל נפש, נעשה ספר הספרים, אשר לו מהלכים בכל ארצות תבל, וכל הגויים קדוש יאמרו לו; ובכל דור ודור רבים, רבים מאד, הוגים בו, שוקדים על דלתותיו, מחפשים על דפיו פתרונים לחידות מני קדם ומרווים בפּסוקיו כל צמאון וכליון־נפש, שואלים ממנו חקר לנתיבות־עולם, כורעים ומשתחווים לפני הדר גאונו באמריו, סופגים מתק חיי־נשמות מתוך קוּבעת התרעלה של כוס־נכאיו. היתכן כדבר הזה? והלא היפּוכו של דבר זה מחוּייב הטבע הנהו. ספר המכה בשוט לשונו את כל הליכות העולם הזה ונותן דופי בכל מעשי אנוש ותחבולותיו, המטיף חוק ומוסר; המדבר נגידים עם נגידי כל העמים; המצווה ומוכיח, המזהיר ומתרה, כי שום ילוד־אשה לא זך בעיניו; הפוקד חטאי כל בני אדם ובני־איש ואין בו דף שאינו מזכרת־עוון למין האדם, מן האדם הראשון ועד אחרון דור; ספר זה מן המסתבר, שהיה צריך להיות נידון לשנאת־עולם, לביטול, לשריפה, לעקירה, וכי לא נידונו לגניזה ולהשמדה כמה וכמה אוצרות־תרבות מלאים נוי וחן? על כל מכמני היופי יצא הקצף של שמד ואבדון! – וספר הספרים – פלא הפלאים! נשאר לפליטה. אמנם, קמו לו אויבים, צרים השטינו עליו, התנכלו לו כמעט בכל זמן, אך מן העולם לא העבירוהו. הוא שקרא בעוז “עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום” עמד בעוז כנגד כל יועצי־רע, המתנכלים לחבלו.

עין מי היתה פקוּחה עליו לשמרו מן האבדן – אם לא העין הצופה תמיד? יד מי העלתו למרומים מעל למוקדי האש ונחלי הבליעל, הממלאים ארץ רבה, לנטלו ולנשאו מעל לכל הזמנים הבוגדים והשעות הרעות, מעל לכל ועל אף הכל לתת לו תקוּמה בעולם המסוכסך המבולבל הזה, אשר לשום נכס רוחני אין בו קיוּם לאורך יובלות?! את עמו מחוללו דשו, דרכוּהוּ כבגת, סרקו את בשרו במסרקות ברזל והעבירו את גופיו במוקדי אש, בקשו לעקרו מן השורש, לבלי להשאיר לו שם ושארית, בקהלם ובהמונם, אבל על הספר לא גזרו כרת, ולא עוד אלא את הספר הקדישו, העריצו, שמוהו נס להתנוסס ועשוהו שושבין לספר אחר, חדש, אשר ממעיו יצא כרוח־רפאים להטיל אימה ופחד על עם הברית הישנה.

אף בזמנים, ששומר ישראל נראה, כביכול, נם וישן, היה שומר לספרו של ישראל, מה פשר לפלא הזה? אך פלא, שיש לו פשר, כלום פלא הוא?

אין זאת, כי בכל זאת לא כל האדם כוזב ולא כל העם מתפרע אף בזמנים שמלאך פרע מתהלך עלי אדמות.

כ“ב כסלו תשט”ז.

וגר זאב עם כבש

א

כל הבא לדון על הלך־רוחו של ישראל לפי מה שכתוב בשטין של התנ"ך – שהוא לא רק ספר הספרים, כי אם גם ספר הנשמות, של כלל ישראל – יבוא על כרחו לידי מסקנה, שאבותינו הקדמונים לא היו מחוננים בברכת ההומור, ואף לא בחוש ההיתול הקל, המכוונה סטירה. בקשת התנכית מוצאים אנו כל צבעי ההגיון וההגות, החזיון והחזות – ודרך כלל חמורה וקשה ביותר – דברים כדרבונות, פסקי־הלכות כמסמרות נטועים, לשון־למודים חוצבת להבות, חמת־זעם ורגש סוער, משא ותוכחה, אבל אין כמדומה אף מקרא מפורש אחד משוח בצבעי החן של בדיחות הדעת וחמדת השנינה לשמה. אדרבה, המהתלה וההיתולים, כל חשק־לצון, משחק ושעשועים, משמשים על הרוב בפי חוזינו הקדמונים, מטרה לבקורת עזה, מעין פוחלץ להבעית בו כל קלי הדעת ותועי הלבב הפוסחים על שתי הסעיפים, היושבים מבחינה רוחנית בארץ־נוד והם נעים ונדים בין אלים רבים וזונים אחרי כל דבר הבל ורעות־רוח.

עד כאן בשטין. ולא כן בין השטין. איש אשר לו אוזן מלים תבחן, ומה גם אוזן קשבת לרמזים דקים המשתמעים מצירופי־מלים ומלשון נופל על־לשון, מפסקי הטעמים, מפסוקים, שהם בגדר מאמרים מוסגרים, ומהקבלות של שני חצאי מקראות זה לעומת זה, וכל המבין פרק במדרש מלים וברמזוריות שבתיבה, שהוטל שינוי כל שהוא בצורתה, או במשפט שניתן לא במקומו, כביכול – היטב יתבונן ויראה, כי אין כמעט פרשה או סיפור בתנ"ך, שאין בהם סממן הגנוז של שחוק מעט ושאין מציץ מן החרכים שלהם לעג מר או מרירי לראוי לו.

ההומור בתנ"ך מובלע לעתים בין השטין או בתחביר, במיבחר המלים או בכפל הלשון, ברוממות המליצה או, להיפך, ברישול הדיבור, בהטעמה יתירה של פרט כל שהוא, או בהשמטה ובהבלעה של המובן מאליו, בחיתוך הדיבור המסולסל, שהוא בגדר הילוך־מעדנות, ובדילוג רב. ויש שהוא נותן את אותותיו בקציר האומר, במשפט הנמרץ, בליטוש של פתגם, כגון “הרצחת גם ירשת?” ומעל לכל אורו זרוע וגנוז כאחד בשגב המליצה התנכית, שהוא בוודאי פרי של עין טובה ודעה רחבה.

אנשים צרי־עין, קשי־לב וקצרי־רוח מדברים תמיד חיילית, מונים מטבעות, בקיצור ואל הענין. יש בהם יובש וקשיות. ופשיטא שאינם מדברים גבוהה גבוהה, ובוודאי הם מקפידים על הבהירות. מגרשים משיחם כל חלום וערפול, חס ושלום להיכשל בשפת יתר. שפה קסרקטנית אינה סובלת פרחים ופיטורי־ציצים, וכלום אין התנ“ך שופע שפת־פרחים? לפי התנ”ך, אפילו לפי פרקי התוכחה והזעם שבתנ"ך, עולמנו הוא גן־שושנים וגן־שעשועים. דורות בני־אדם, שדברו בשפת ספר הספרים, יודעי־חן היו. וכלום מהו הומור? אבן־חן.

רשאים אנו להניח, שאבותינו הקדמונים אף חכמי־בדיחה היו. וראיה לדבר מחלצות לשונו של התנ"ך. רק מי שרואה גם את פניו השוחקות של עולמנו מסוגל להלביש את תולדות העולם במדי־לשון כאלו, שיש בהם גם ממדי מלכות וגם מידת התפארת. היטב הבינו אותם חכמי־חן, כי לא רק יושב בשמים ישחק לאיולתם של הבריות ולרשע־כסל של מעלליהם, אף אנו דרי־מטה חייבים לפרוש על כל מקרי הימים וילדי הזמן, שהם הבלי הזמן, חופת טוהר, היינו, חופה של מליצות נשגבות, שהן בגדר ענני־טוהר, כדי שהכיעור לא יהיה מכוער כל כך. כל מקום שאדם מתעטף בבגדי יום טוב, ומה גם בשעות הרעות, שאין בהן כל טעם יום טוב, שם, תדעו לכם, דופק קול דודי הומור. אי ההתאמה בין הגוף והלבוש, בין תוכן וצורה, הוא חותמו של ההומור. אדם מאונך לפי טבע תולדתו השתטח מלוא קומתו ארצה, וברשות הרבים דווקא, ונעשה מאוזן, ולא עוד אלא שפשפש ומצא ביצה עמוקה לחבקה בזרועותיו, וגדולה מזו, הוא אותה שעה מקושט בהידור־לבוש ובכובע־חג לראשו, הרי זה שיא הגיחוך.

בדיעבד אנו נמצאים נשכרים, כמדומה, לפרנס מדרש פליאה אחד, שפרשת־איוב רבת הפורעניות נכתבה בשפה נמלצת ביותר, שאין משלה בכל ספר התנ"ך. קורטוב פיצוי ופיוס נרמז לנו כאן. צרות רבות ורעות התרגשו על איוב, אך איוב בכל זאת לא בא עד דכא. ראיה לדבר: שפתו הנמלצה אתו. איוב הוא ראש וראשון למליצי כל הדורות. ממקור אסונו שאב אולי את עוז מדברותיו, סימן שעדיין לא בטל סברו. צער, שחכמת המליצה הופכת אותו לתפארת, שוב אינו משולל קורטוב נחמה. איוב הוא אב שכול, יצא נקי מרכושו, ושמא אבדו לו רוב ידידיו ומרעיו אוכלי־שולחנו, אך נכס יקר אחד נתקיים בידו, שאפילו השטן לא יכול היה לגזול ממנו, והיא המליצה הנשגבה. בגד של שבת שלו נשתמר בעין.

בנקודה זו רואה אני חלקת המחוקק של ההומור התנכי. כל האומר ששכינת בדיחות הדעת לא שרתה על ישראל הקדמון אינו אלא טועה. אולם כל זמן שבני ישראל לא הלכו בגולה וטעמם המיוחד לא נפגם אצלם, נמנעו מן ההומור בפומבי. לגלוג קל הוא דבר שהצנעה יפה לו. דרך כלל אין זו מן המידה להתגדר בפרהסיה בכל הכשרונות הנופלים בחלקם של אדם ועם, עשירי־רוח הם קמצנים לפעמים וגונזים מקצת מברכת הכשרון שלהם לשימוש שבצנעה בתוך חוגם הצר בלבד. לא הכל ראוי להיות מוצג לראוה בכל מקום. ישראל הקדמון היתה לו גניזה של בדיחות הדעת משלו, מעין יין המשומר לשימוש ביתי בלבד. הוא הסתפק ברמיזה של היתול בחינת “ודי לחכימא”.

ב

מהתלה מפורשת אין אנו מוצאים אצל שום נביא בישראל, להוציא ישעיהו בן אמוץ בתיאורו הנודע לאליל בפרק מ“ו, בו נאמר: “חרש עצים נטה קו, יתארהו בשרד, יעשהו במקצעות ובמחוגה יתארהו, ויעשהו כתבנית איש כתפארת אדם”. בתיאור לגלגני זה אין החיוך נחבא לו בין השטין, אלא שפוך על פני השטח ומפעפע במלה הבודדת ובמשפט השלם. בעלילה המתוארת ובאופן התיאור. אמנם, אין מידת הרצינות נפגמת כאן אף כחוט השערה – ולעולם אין ההומור פוגם בכובד הראש – אבל הגחכה גלויה יש כאן. אין העוקץ מוצנע ואף חודו לא ניטל. האיוולת מורמה כאן בריש גלי על עמוד ההיתול. והרי לפנינו ברכת ההומור הממולח דווקא, הגובל במהתלה מרה. ואף הכתובים הסמוכים שבפרק זה מח' עד כ' ועד בכלל, המתחילים ב”אל תפחדו ואל תרהו“, ראויים לשמש עדי המלח הזה, שמזגו לא חסר בספר התנ”ך. אמנות ההיתול של ישעיהו לא היתה מן הסתם מחוץ לגדר השגתם של יתר הנביאים והחוזים בישראל. אלא שחכמי ישראל, כאמור, לשיטתם, שלא כל הכשרונות והסגולות ניתנו לאדם, על מנת לפרסמם בשער בת רבים. ואילו ישעיהו בן אמוץ לא הדיר, כנראה, את עצמו מן ההנאה בסממן ההיתול הדק או הדק מן הדק.

לכן נראה לי שיש יסוד להניח, כי אותה בשורה טובה לאחרית הימים, שיצאה מבית־מדרשו של ישעיהו לאמר “וגר זאב עם כבש”, באה ממקור ההיתול הדק, וביתר דיוק, ההיתול הדק מן הדק.

וגר זאב עם כבש – עד כדי כך! אבל כלום אין בחזון זה לאחרית הימים משום הגזמה קצת, ולא עוד אלא משום הגזמה יתירה? אכן, הגזמה. אבל כלום יש סממן טוב במהתלה מן ההגזמה? נתכוון בן־אמוץ לרמוז לנו מסתמא, שיש לדון כבש־זאב, תם־דרך ומעוול לגזירה שווה. מה זאב לא ישנה טבעו לעולם, אף חמסן ומעוול כך.

וגר זאב עם כבש – מה כתוב זה בא ללמדנו? כי בחזון הנביא הוסכמה שביתת־נשק בין הזאב לכבש? פשיטא שהכבש מסכים. אין צורך לצפות עד אחרית הימים להסכמתו של הכבש. הוא מסכים ביום ומסכים בלילה. הוא מסכים בזמן של שלום ובשעת־חירום. והוא בוודאי מוכן ומזומן ליתן את ידו ובלב שלם לכל תנועת־שלום. קיימא לן שכבש כבר הסכים. אבל מהי חוות־דעתו של מר זאב? כלום נמלך בו הנביא תחילה עד שהוא יצא להגיד לעולם את הבשורה? וכאן, כנראה, נחבא לו בין השטין ההיתול הדק מן הדק של ישעיהו, שלפי כל הסימנים היה מין נביא, שחמד לו לצון מעט.

ואיני רואה שום מניעה בדבר זה, שהאסמכתא שלי היא בישעיהו, שיש רואים אותו שני לישעיהו, שראה בחזונו את אחוות העמים זאב וכבש. מה לי ישעיהו ראשון, מה לי שני? אין מאתנו יודע מי ראשון ומי שני. רבים היו הנביאים בישראל ואחד היה חזונם: שלום־אמת. ואף אחרון הנביאים גרס: את השלום והאמת אהבו.

אין טעם לשלום, שאומרים אותו בשפת־שקר וכורכים אותו בשפת־חונף לתקיפים, המצלצלים בפעמון השלום כדי להחריש את הכבשים, שיגלשו וישתלשלו מעצמם בדחילו ורחימו לתוך בני־מעיהם של הזאבים. אם קיום־יחד של הכבשה והזאב דברו אתם על לב הזאב, דברו אליו אמת ולא נכבדות. אל תחניפו, אל תהללוהו בתוף ומחול, אל תהללוהו בגבורותיו. אל תקראו לפניו: שלך אנו. עמך עמנו, מולדתך¹ מולדתנו. וכי יש כלי־זין אחר לכבש מן האמת? וכי אין זו משימתה של הכבש מטעם חוק הטבע להוקיע את ערמתו וזדונו של הזאב? אך אוי ואבוי לעם הכבשים, שרבים המתייחסים על מוצאו וגזעו, נעשו סנגוריו ומליציו של הזאב והם הם מכריזים ואומרים אליו בכל יום: עבדיך הנאמנים אנו אפילו על הגרדום תעלנו. אנו, המוצאים להורג על ידיך, לך משבחים ואומרים: נשקו שור הבר פן יאנף. העתירו עליו נשיקות גם על עסקה נשקית, כי הוא יגיענו אל החזון וגר זאב עם כבש.

כ“ט טבת תשט”ז.

הבחירה בארץ הבחירה

אין זו אולי מן המידה לומר בקול רם “אתה בחרתנו”, אבל מן הראוי לומר אתה בחרת, הוא בחר, אני בחרתי. הבחירה האישית, ההחלטית, היא יסוד הכל.

ידיעות אנו קונים מן החוץ. נכסים עוברים בירושה או בכוח העמל, אמונות שופעות אלינו בצינורות הקבלה והמסורת, משרות ותארים ניתנים לנו או נעמסים עלינו, אבל דעות והשקפות, הן בדברים שבין יחיד לצבור, והן בדברים שבין אדם לעצמו ובין אדם לכוחות הפועלים בבריאה. על אחת כמה וכמה בענינים שבטעם, חייב כל אחד לסגל לעצמו מתוך בחינתו שלו, בידיעתו ובבחירתו.

ובתנאי שהן שלו יהיה הן ולאו שלו לאו, אף בינו לבין עצמו, ובכל מה שהוא בגדר הדברים המסורים ללב ולמצפון היושב בסתר.

לעולם אפשר להוכיח, שאף הלבן הוא שחור במקצת וכי הענוה אינה, אלא גאוה שמאידך גיסא. שאין חוטא שאין בו ניצוץ של צדיק ואין צדיק בארץ אשר לא יחטא, החכם הוא פעמים סכל והטיפש הוא חכם לכשירצה. לכל מטבע יש שני צדדים. ובכל זאת אדם מצווה ועומד להבדיל תמיד בין שחור ללבן, בין קודש לחול ובין אמת לשקר. ובעיקר בין מי שמתקרב לאורח האמת או לפחות משתוקק אליה ומתייגע במיטב יכלתו להיכנס למחיצתה, למי שמלכתחילה אין לו כל זיקה נפשית אליה ומעיקרו מסיח דעתו ממנה. ופשיטא שאין אפיטרופסוּת לפקחות. פעמים רוח שטות פוקדת אף את החכם הגדול. ואף על פי כן אין להכניס שוטים וחכמים לתוך שק אחד ולערבב יוצרות ויוצרים.

הערבוביה פוגמת וכל תערובת היא ערבוביה. שעטנז של מחשבות וכלאיים של רגשות וערב יפה וכיעור כאחד גורמים עניות ברוח ודלדול בכוחות הנפש. ממה־נפשך אם הכיעור הוא גם כן יפה, הרי היופי הוא גם כן כיעור, ואם הכיעור הוא יפה על כרחך אתה אומר וסופך לומר, שהיפה הוא מכוער. רצונך להיות אדם טוב ונלבב ואתה אומר טוב לכל – אבל נלבב בוודאי אינך, שהרי מדבר אתה אחד בפה ואחד בלב. ואל תשלה את עצמך שהשבחים, שהנך פולט מפיך על ימין ועל שמאל, הם תרומת שפתיים בלבד, ואינם נוגעים כלל ללבך וממילא אינם פוגעים בו. אין זה כך. הפה אינו מחוץ לאדם. הוא בתוכו. פיך כמותך. הוא החלק רב השפע שבך, שלוחה של לבך. אין הפה ביב, שכל השופכין העוברים דרכו אינם נדבקים בו. אבל הם נדבקים. ומן הפה מחלחל הכל לתוך הלב. מי שהרגיל את פיו בשקרים, אף לבו נמצא משוקר.

כל שאינו מבדיל – דובר שקרים. הבחירה היא יסוד הכל. ההבדלה היא יסוד לבחירה. ובאין הבדלה אין קידוש. מה טעם החיים בלי ניצוץ הקדוּשה שבהם? הקדושה מחייבת טהרה. והפה הוא משכן הטהרה, כשם שהשכל הוא משכן הנפש. מה שהוא דבר טהרה לנפש הוא בחזקת בהירות לשכל. שכל בהיר, פה נקי ולב טהור, כרוכים יחד. מי שאינו בזה אינו בזה. אף תורת ההגיון היא בעצם תורת הנקיון. לא בא הדקדוק בלשון אלא לעשות הגדרות, הבחנות, הבדלות בין מין לשאינו־מינו, בין מה שיש בו רוח־חיים לשאין בו רוח־חיים, בין הנכון ללא נכון, בין חלקי הסותר לחלקי הבונה. אם הסותר בונה גם כן, הרי אף הבונה סותר במידת־מה. ומה יוצא מכך? יוצא בליל. אנו מפקירים ברצוננו, היינו, בזדוננו, את המותר לאדם משאינו אדם, את חוש הבוחן, את קו המידה, את מציב הגבולות. בקלות־דעת הננו הורסים את המחיצות, שהטבע עצמו הקים בין הרשויות השונות, ומבלבלים את הספירות. כשם שיש דקדוק ללשון, כך יש דקדוק לנשמות. הפורץ כל חוקי הדקדוק של התבונה והטעם מחזיר את עולם הנפש לתוהו ובוהו.

נכון מאד: אפשר מבחינת־מה ומצד־מד ובהתסתייגות מסויימת לאנוס את כוח הדמיון ולומר על תלולית שהיא תל ועל תל שהוא גבעה ובהגזמה מקצת לקרוא את הגבעה בשם הר. ויש ליישב בדוחק את דעתו של שר האמת, שלא יתרעם עלינו. הוא הדין אפשר לומר על כוסית שהיא גביע. ועל הגביע שהוא דלי, והדלי נמצא ממילא משול לחבית. ורבים נוהגים כך. הם פותחים בכד ומסיימים בחבית, או במעין ובים הגדול. אכן אפשר. הכל אפשר. אבל להיכן נגיע על ידי כך? נגיע למבוך. לא, לתהום. נשכח את פירוש המלות. לבסוף ישתכח מלבנו האלף־בית של כל הדברים. לא נדע עוד להבחין בין תכלת לצבע מיתה־משונה, בין ארור לברוך, בין חתול לעכבר, בין צל להר ובין אפלטון לכל פטפטן שבכתב. לא עוד נשמיע אף פסוק של פרוזה ורק נדבר שיר. כעוורים נגשש קיר.

עד שאתה טורח תמיד לעמוד על שני צדי המטבע של כל דבר ודבר. תגיד לי, בבקשה, מה הוא המטבע שלך. מה טבע טבוע בך ומה אתה, לפי שאיפתך. בחינת טבע טובע, מהו שורש הענין שלך ונקודת־לבך מהי. להיכן אתה מכוון את פניך בתפילתך, לצד הזריחה או השקיעה, ואם אתה מתפלל בכלל לדבר־מה שיבוא, האם אתה מפלל לפחות, היינו, מנחש, שהרי אף הפילול והניחוש הם פרי הרצון. הרצון הוא אבי הכל. ומי שאין לו רצון מה אב הוא? אין האדם נעשה בעל רצון, אלא אם כן הוא יודע מה רצונו, ואין יודע רצונו אלא אם כן הוא בעל חוש בוחן. רק הבוחן מבדיל. ורק המבדיל בוחר. אולם בחירה שבפה אינה בחירה. הבחירה הורתה בלב, אם כי לידתה בשכל. והאמת היא, שהמהלך בין השכל והלב אינו גדול כלל. אדרבה, קרובים הם ומעורים זה בזה. הטעם הוא הגשר בין השכל ללב. אין טעם נכון אלא אם כן יש שכל ישר ולב טהור, לב מבין את האמת. וכדי להבין את האמת צריך לשאוף אליה ולבחור בה. אין בינה בלי ידיעה ואין ידעה בלי בחירה.

הידיעה היא אם לבחירה, ובכל זאת הן שני דברים נפרדים. יש בידיעה חלק של בחירה, שהרי אי אפשר לדעת הכל. כל אחד נאלץ לבחור מתוך כלל הדברים רק מקצתם להתמחות בהם, ללמדם על בורים. להקיפם, היאך שהוא, אבל הבחירה הלימודית עדיין איננה בגדר הבחירה האמתית, האישית. פעמים אדם בוחר לו מקצוע, שדה־פעולה, פינת־מחקר, לפי הוראתם של אחרים, לפי התנאים והמנהג, לפי דעת מורים ויועצים. אולם בחירה אמתית היא זו שאינה באה על דעת המקום או על דעת הזמן או על דעת הקהל, כי אם על דעת עצמו. היחיד הוא הבוחר. היחיד חייב להיות בוחר, אף כשהוא מטה שכמו לסבול בסבלות הציבור. טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו, אבל גם העול הוא ענין של בחירה ברצון הטוב. על שכופין אותו אין הברכה שורה עליו. כל עול, בין עול שמים בין עול דרך ארץ, עול מלכות ועול מדינה, עול שירות לציבור, לעם, למעמד, עולה יפה רק לאחר שבאה עליו הסכמת הלב. ומה טוב שהורתו ולידתו הן בהסכמת הלב. אמנם, עול שמקורו ברצון האישי שוב אינו עול אלא עליה ושבח לאדם, כי חן הבחירה עליו. עול זה ברוך הוא, כי מקורו ברוך. ברוך הבוחר והמבורך בוחר.

דיברנו על עול תורה, מצוות ומעשים לטובת הכלל, קל וחומר בעול הנעים והמתוק, בעול הטעם הטוב ואהבת היופי. אמת היא שצריך הרבה להתייגע כדי לקנות מושכלות ראשונים בתורת הנוי, ומה גם לפתח בעצמו את חוש ההבחנה הדקה בדברים שבטעם. אנשים דעתם קלה וסברתם משובשת מברייתם בפרקי־שירה, בחכמת הלשון, באומנות הנגינה ובנוי שבתמונה. הסתכלו בילדים ותבינו עד היכן בא האדם לעולם משובש ומטומטם במחילה בשכלו וברגשו. ילד אינו יודע צורת אלף בספר עד שמשננים לו ותוקעים אותה לתוך מוחו. הוא הדין אינו מבין צורת־אלף במראות הטבע, קל וחומר בפרצופי בני אדם. הילדים אוהבים את הצעקני וצבעוני ביותר; הם נוטים לקשקוש ולהוטים אחרי כל מה שהוא מקושקש בקול, במראה ובצבע. הילדים אינם אוהבים שירים. הם אוהבים חרוזים. דרושה התפתחות מרובה של כוחות הנפש בשביל להבין שיר טוב, מנגינה נאה, תמונה עשויה כהלכתה. העמים הפראים משולים בכל לילדים. ובכלל אנשים משולים לילדים והם מכוסים שכבה עבה של בורות ובערות. יש למדן בספר שהוא בור למנגינה; יש גברא רבא בדברי־זמר והוא עם הארץ באומנות הדיוקן. רבים אין להם אפילו טביעות־עין להבין מראה פנים, אף על פי שהם מעורבים תמיד עם הבריות, ולכל האנשים יש, כידוע, פרצופים. הנה: אין אדם נולד למדן. כל חוש טעון פיתוח. אין תורה לחוד וחיים לחוד. אף החיים הם תורה. צריך ללמוד, ללמוד, כל ימי חיינו אנו צריכים ללמוד, ללמוד על מנת להבחין. ורק על מנת כך. לפי שיש ממין לימוד, שכל עיקרו בא לטשטש, לטמטם את החוש האישי, לעקור מן השכל את הכוח השופט ומן הלב את הרגש הבוחן. וכל הטשטוש הזה לא בא אלא כדי לשלול מאדם את זכות הבחירה. אבל הבחירה כלום רק זכות היא? חובה היא.

מי שאינו בוחר אין בידו ולא כלום. אפילו הוא צנא מלא ספרי, אפילו הוא בקי בלשונות הרבה ובן־בית בתרבויות רבות ומילא כרסו ידיעות לאין שיעור, ואפילו זכרונו הוא בור סוד שאינו מאבד טיפה, יכול שהוא מחסן גדול, ממגורה עצומה, בית־עבוט, שחכמים ומלומדים רבים הפקידו אצלו משכונות; יכול שהוא קופאי, שכספים זרים לאין שיעור זורמים במשך היום דרך ידיו, זורמים וניגרים ועוברים ללא שוב; יכול שהוא תעלה ברשות הרבים, ויכול שהוא בסך הכל עמוד הטלגרף, המשמש מכשיר להולכת מברקים, שאינם נוגעים לו גופו, עד קצוי ארץ. אבל מעין איננו. ובר עיון איננו. ואינו אפילו בר־דעת. כי הדעת כרוכה בהבדלה, והבדלה מחייבת הבחנה, ותנאי להבחנה היא הבחירה. ובשביל לבחור אין די בכך, שאדם עושה עצמו כלי־קיבול סתם. כלי־קיבול כלום יש לו דבר־מה? יש בו, אבל אין לו. ולעולם אין לאדם מה שנותנים לו, אלא מה שהוא לוקח לעצמו ברצונו הטוב, בעמלו הרב, בחושו הבוחר. בלי בחירה אין עיכול, וכל שלא נעכל הוא גוף זר. הזר אינו שלי. הנכרי לא כל שכן שאינו שלי. ובילדי נכרים ישפיקו. ילדי־נכרים עשויים להיות ילדי־שעשועים או ילדי־צעצועים, אבל מכלל עקרות אינם מוציאים. רק מה שאדם בוחר הוא גורלו ורק על ידי הבחירה אנו נכנסים לתחום־שלטונו של הגורל, אם להיאבק עמו ואם לזכות במתנותיו. בבחירה אנו מתנסים. אף משה הבוחר להוציא את עמו ממצרים נצטוה לבחור בין הזהב והגחלת שבמחבת.

רק הנכנס לתחום הגורל נכנס לתחומו של עולם היצירה. הבוחרים מתיצבים פנים אל פנים עם הגורל. כי הם אנשי־תרומות. שאינם־בוחרים אוכלים תמיד טבל, עוסקים בתפל ונוהים אחרי ההבל. החיקוי הוא הבל. אפילו מחקים לדברים המתוקנים של הזר, קל וחומר שמחקים לדברים המקולקלים של הזר. וסתם מחקים נוהים דווקא אחרי הקל והקלוקל. הקל והקלוקל זורם ובא עד למרחקים באופן קל, הטוב שבכל תרבות מתכבד ויושב בביתו, נחבא לו, אך הזיבורית מתפשטת כמחלה מידבקת. הצעקני והצבעוני עובר כבזק ארצות וימים. כל קל הוא מהיר. והאמת היא שלגבי חובת הבחירה אין הבדל בין קל לכבד ונכבד. אדרבה, השפעה זרה רבת־משקל היא גם כבדת־משקע, ופעמים פגיעתה קשה יותר. תכניסו לבית מלא עוורים כל תמונות הנוי שבעולם, מה חדשה תתחולל מתוך כך? אדרבה, שפע העושר הזר הזורם למושבות עניים מרושש ומוסיף דלדול ודכאון. חסד הכשרון של לאומים עשירים הוא חטאת לעמים קטנים ועניים.

ובחרת – זה כלל גדול בחיים. לא, זהו עצם החיים. כל אחד לפני שנולד לא היה ולא נברא. הוא היה אין, חטיבה של מות. כיוון שנולד בחר בחיים. אבל בחירה של פעם אחת אינה מספיקה. אדם חייב להיות בוחר בכל עת ובכל שעה, בוחר את דרכו ובוחר את מאכלו ומשקהו, בוחר את הדברים האהובים ואת החברים הרצויים לו, בוחר את דעותיו והשקפותיו, בוחר מפעם לפעם במה שנראה לו ישר, הוגן, צודק, אמתי. מן הדין שיאמר דבר זה נאה בעיני ודבר זה לאו. ואני על כל פלוני רוצה לדעת מה הוא אוהב ומה הוא שונא. ואיני חושש לומר, שאילולא העבירה על חוקי הנימוס הייתי מבקש מכל אחד לומר לי את ה“אני מאמין” שלו לפני שהנני נכנס למחיצתו, כדי שאוכל לפתוח לפניו את שערי לבי. כי אם לא אפתח לפניו שער או פתח קטן לפחות למה אטריח עליו את חברתי? אלא שאמונה היא ענין עדין ואין מדברים בה, אלא אם כן השיחה צומחת כאילו מאליה, מתגלגלת ובאה. ואילו הבחירה, אפילו אין מדברים עליה, היא מדברת בעדה. מיד מכירים בכל אחד אם שייך הוא לעדת הבוחרים או חי הוא גם בעולם הנפש מן היד אל הפה. המחבב גם את הזיבורית חזקה עליו שהוא שונא את העדית.

לכאורה אדם נולד בארצו שלא מתוך ידיעה ובחירה, אף־על־פי־כן גם ארץ־מולדת טעונה בחירה. תחילה מולדתו בחרה בו והמשיכה אותו מתוך אוצר הנשמות לעולם הזה, לאחר כך הוא צריך לבחור בה, בכל יום ויום הוא בוחר בה, וככל שהוא מסתכל בנופיה ומתאבק בעפרותיה ורוחץ במימיה ושותה ממעיונתיה וחוקר שפוני מטמוניה ומכיר לדעת את מכמניה, הוא מגביר את אהבתו לה ובוחר בה ואומר לה הרי את מקודשת לי וארשתיך לי לעולם. אין זה כלל נכון שכל אחד הוא בן נאמן, מסור ומכור למכורה שלו. בוודאי הרבה ההרגל עושה, תנאי המקום ודעת הקהל משפיעים; אימת החוקים, ומה גם בשעת־חירום, פועלת להרגיל את בני האדם לאהבת המולדת. אבל כלום אין רבים האומרים – ודבר זה הם אומרים דווקא בלב שלם – מולדתי במקום פרנסתי? ראיתי אוהבי־מולדתם בכל נפשך ובכל מאודך והם מעטים, כדרך שמעטים בני העליה בכל שטחי הרוח ושדות הפעולה האנושית. אהבת המולדת תורה היא וכל עיקרה יונקת ממקורות הדעת. אין דעת אלא התקשרות. ואין התקשרות אלא בחסד הבחירה. הבוחרים שבכל ארץ וארץ הם בחירי הארץ הזאת. בני־עליה של כל עם ועם הם אלו העולים באהבה וברצון, בבחירתם האישית, לפסגות הזוהר של עמם.

יש דברים שאין לאומרם ואי אפשר לבלי לאומרם, והאומרם מחטט בפצע, ושמא גורם צער שאין בו משום ריפוי. לא רבים הבוחרים בארץ הבחירה. לא רבים הם הבוחרים בה גופה, ביקר סגולתה ובהדר־חנה, ולא רבים הם הבוחרים דרך כלל בכל הענינים השוטפים תחת שמיה הן בחומר והן ברוח, הן בתחום האמונה והחכמה והן בדברי־חזון ובפרקי־נוי, הן באהבת ישראל והן בבינה לרוח הגויים, הן בבחינות־עולם והן בענינים שברגש ובטעם. ירושלים היא עיר הבירה. וירושלים וכל בנותיה פרזות תשבנה ורוחות כל הגויים מנשבות ובאות לכאן לא בשביל להשתחוות לציון הקדושה, כדבר הפייטן העברי. כי אם בשביל שאנחנו נשתחווה להן. ואנו משתחווים ומודים, אף כורעים ומשתחווים ומודים ואומרים חן־חן לכל היבוא הרב, הערברב, של תבואות כל גוי וגוי. ארצנו ארץ הרים היא, אבל אנו כמו ישובים בשפלת הארצות, והכל זורם אלינו, זורם עלינו, עובר ושוטף אותנו. אין אנו נלחמים עם הזרם, אף איננו שחים בזרם, אנו – זוחלים אחרי כל זרם וזרם. זרמת רבים עלינו. עדיין לא בנינו לנו רשות היחיד, וכבר נעשינו רשות הרבים. לא רק רבים קמו עלינו, רבים קמו בנו. כל אחד הוא ערב רב. הבחירה בארץ הבחירה מה זעומה היא!

היהדות היתה תמיד ענין של בחירה וארץ ישראל ארץ הבחירה. על ציון נאמר כל איש ואיש אשר יולד בה יכתב לה. לא די להיות מהגר או עולה לציון, לא די גם להיות נולד בה, צריך להיות גם “נכתב” בה ולה, בחינת אנא נפשאי כתבית יהבית. ראשי תיבות: אנכי. ואנכי הבוחר.

יהודים של חולין, יהודים שואפי חיים סתם ו“עושי” חיים, יהודים של קדשים קלים, ומה גם יהודים קלים, יהודים ראינועיים, נרפים, רופפים, רופסים, מתנודדים, חוככים בדעתם ומחוסרי דעה עצמית ובחירה אישית, יהודים פוסחים על שתי הסעיפים. הנותנים למשכן ולעגל, החוגגים שני ראשי השנה, המשתחוים לצלם היהודי ולצלם הזר, המחזרים בתרמיל הקבצנים על תרבות כל גוי וגוי, החותכים תלושים ממניות־ערך של זרים, המחוסרים נקודה יציבה בנשמה, העונים אמן חטופה על הכול, המהגרים לפי טבעם ולפי השקפת־עולמם, ולא עוד אלא שיש להם השקפת־עולם מהגרת, לא יהיו מאוחזים ומקושרים ומדובקים כאן. הם ישבו כאן ויראו חלומות שם. הם יהיו כאן ועיניהם ומוחותיהם ולבבותיהם משוטטים מרחוק. הם אפילו יבנו כבישים, ערים ומכוני־מדע, מצודת ציון לא יבנו.

באמונה אני אומר: בואו ונקים בתים לתלמוד חכמת הבחירה בארץ הבחירה לבני האומה, אשר גורל־קדומים מצוה עליהם להיות בני אתה בחרתנו.

יו“ד שבט תשט”ז.

הננו עם. עם גדול. גדול בסבל, אבל גם גדול בתורה, בחכמה, בכל מלאכת מחשבת, בדעת העולם ובחשק עז לבנין העולם.

הננו עם, עם גדול, אמנם, מפוזר, אבל לא מפורר. רק למראה עינים פּלגות בנו, אבל בתוך־תוכנו הננו עם אחד, לב אחד, נקודה יהודית בוערת אחת. כאב גנוז אחד מקנן בכל לב יהודי באשר הוא שם מקצה העולם ועד קצהו.

הננו עם גדול. לא גדול בשלטון הזרוע, אך גדול ועצום בשלטון הרוח. מאז ומעולם יצאוּ ממעי ישראל אישים רבי כוח וגדולי עלילה, לוחמים וחוזים, מתקנים ומעפילים, ממריאים לשמים ומודדי תהומות. אולם לא בגדולינו בלבד נתפאר. כל יהודי כפי שהוא ובמעמד שהוא, אפילו לא תואר ולא הדר לו, מצוּוה להיות חזק ואמיץ לשם מלחמת קיומו. ואם הוא חי וקיים אות הוא שרוחו איתנה. מעולם לא נאמר שאנשי מעלה בישראל הם אנשי הרוח. כל ישראל יש להם חלק בכל הסגולות הרוחניות הטובות המציינות את עמנו. אף קטני ארץ שבקרבנו, אף עקוּרינו, תלושינו ומתבוללינו, מושכים שפע ממקור הרוח ומשתחוים בגלוי או בסתר כלפי ירושלים המשפט והצדק וכלפי ציון החופש, אשר הרתה והגתה אותן רוח עמנו. וציון זו המצויינת שבלב היא שעמדה ליהודים עניים מרוּדים, מורדפים ומשפלים, מוכים ומעונים, שבכל דור ודור לקיים בחובם פנימה את רגש הכבוד הלאומי והאנושי בתנאים האיומים ובכל המקרים הרעים, שכל קיבוץ אישים אחר היה יורד בהם לדרגה התחתונה של התנוונות עד כדי אָבדן הצלם האנושי.

הננו עם גדול, אם גם חלקנו קטן מאוד בגויים בנכסי החומר והכוח. כל איש מבני שבטנו הנצחי נושא בחוּבו את תו הגדלות ונוצר בזכרונו תפארת קדומה. אשר לא קדומה בלבד היא, שכן היא מרחפת לעיני דמיוננו תמיד כחזון אחרית הימים. ואם כי אין לנו עדיין ארץ מלוכה הרי זכותנו לה משוועת עד לב השמים.

אף כאן בארץ הזאת הננו עם גדול, אם כי ישוב קטן. רק פיסת אדמה קטנה לנו, אף הארץ קטנה מאוד, אבל קטנה זו גדולה היא. בחירה היא, תמציתית היא. היא לא רק כלילת נוף, כי אם גם כלילת טבע, כלילת אקלים וכלילת כוח. היא היהלום שבאדמות. בה תמצית. תמצית הדם ותמצית האש שבנפש בן ישראל. כל רגב ורגב שבה הוא פּנינה יקרה. ומה הפחד לומר? היא אדמה שמימית. היא קודש, קודש. ראויה היא לתואר הזה אשר בו עטרוה דורות מישראל ומליצי כל הגויים. ועדיין אין הים נחלתנו, אולם כל לב יהודי היושב בציון הוא ים גועש, כשם שכל נשמה אש להבה וכל מוח עמוד האור המיתמר ועולה למרומים.

הננו ישוב קטן, אך כל ילדינו הם יפי־תואר וכל בחורינו נבוני דבר וקשישינו כבחורים הם, אשר ראשי השיבה שלהם רק שכבת שלג דקה המחפה על ערבת הדשא של העלומים המוריקים. ואחיותינו ואמהותינו אמיצות לב הן כגברים ובפינו עברית הנסיכה בלשונות ובלבנו התקוה הנושנה המחדשת את נעוריה בעוז ובתעצומות לא ידענו משלם מאז ומקדם.

צאו וראו כמה גבורי כוח הם בוני ישובנו. כאשר נגזרה עליהם גלות מקניהם הישרים אל בין גדרי התיל באלפיהם, מיד הם מקהילים קהילות וקובעים יחד עתים לתורה, לעיון לימוד ולעיון דאגה לקניהם העזובים, לשירה ולזמרה, לשיחת־ריעים ואיש אל רעהו יאמר חזק. אכן חזקים הם, חזקים אנו כולנו גם בעצמת סבלנו, כי הרוח היא מצודתנו. ויען כי הרוח היא מצודתנו אין זאת כי טוב לנו לבנות את המצודה הזאת גבוהה ואיתנה וארוכה, כי באורך הרוח חיינו ואורך ימינו.

אנו, מתי מעט, הננו עם, עם גדול. רב סבלנו, אבל חלילה לא השפלנו. לא יוכלו המעשים השפלים של מדכאינו להשפילנו. קצרה יד עולבינו להעליבנו. את הפּרוכת דקרו. גם הארון ניתן להינתץ. רק הקודש שבארון, הרוח החיה, הנפש האמיצה, הרצון הטוב והישר לבנות ולגונן, כל כלי הורס עליהם לא יצלח.

וזאת הרוח לתולדותיה: אמונה בצדקתנו, צדקת אמונתנו, בטחון בישרנו, גבורת המתינות ומתינות בגבורה, טוהר הכפיים ויושר המעשה, שמחה בכל מצב, שמחת הלב. לא בהתפרצות נואָשים, אף לא במרי זעם עובר על גדותיו יישׂגב גוי. על אחת כמה לא בצלצלי פעמונים של צעקות ואזעקות, כל שכן לא בבכי ובדמע, כי אם באמונה, בבטחון, בצלילות הדעת ובשמחה הנובעת ממקור האמונה והבטחון בכוח הפנימי. כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון.

חזק!

כ' תמוז תש"ו.

הערה. פרק זה נכתב בפרוס מלחמת הקוממיות תחת שלטון המנדט.