לא טובה השמועה    🔗

“אל בני כי לא טובה השמועה אשר אנכי שומע מעבירים עם ה' " – שמואל א‘, ב’, כ”ד.

כולנו חרדים לכבודה של מדינתנו הצעירה, אולם כולנו חרדים גם לשלומה ולשגשוגה הנאות, ולכן אין אנו פטורים מלהעביר תער הבקורת על כמה מגילוייה, אם כי טרם צמחו לה מחלפות שמשון, ויש חוששים להרהר אחרי מעשיה ועושיה, שמא תיגרם לה חלילה חבלה או אף שרטת כל־שהיא.

נגיד ברורות: לא טובה השמועה שמעבירים על סדרי הבריאה של מדינתנו הצעירה ודרכי התרקמותו של המנגנון הממשלתי. אומרים שאין התיכון הדרוש ואין התכנון המתאים ושעל הרוב אין גם דאגה לתיקון. יש הרבה בלבול־יוצרות וערבוב־תפקידים וממילא גם ריבוי פקידים וערבובת של תיקים ושכל לפנים מן הקלעים נהפך למעין מעשי־מרכבה של משרדיות. הקיצור, הרבה מן התוהו יש עוד בבית היוצר של הכלים, שנועדו לשרת את המדינה. ואם כי גזירה היא מששת ימי בראשית שהתוהו קדם לבריאה, הרי מימי־בראשית אנו למדים גם כן, שאין להניח את התוהו בקיומו אפילו זמן קצר למעלה מן הדרוש. רק נבראו השמים והארץ טרם היה כל דשא־עשב ואף רמש אחד טרם היה בעולם, וכבר אמר האל: יהי אור. אף אנו בני־אדם, שאין בנו מדעת עליון, מצוּוים להסמיך את אור הבקורת אל התוהו, שעל ידי הארה והסברה נכונה אנו נעשים שותפים לאלה השוקדים לפזר אותו.

אפשר ואין שמועות עשויות לשמש יסוד נכון להארות בקורת, מאחר ששמועות, בדומה ללחישות, קשורות לרוב בקשקוש־לשונות של יושבי־ קרנות והן מעוררות חשד למציאותו של רצון רע, או רצון־פועל־בטל, לחרחר ריב ולרפות ידיים עמלות, אף להשחיר פניהם של מושכים בעול. ומן הדין הוא אולי לבלי להתריע בפומבי על עוולות שלא נחקרו תחילה כהלכה, כמו שנאמר וחקרת ודרשת היטב והנה אמת נכון הדבר. אבל אמת היא שיש שמועות ויש שמועות. יש שמועות פורחות כלהקות עורבים הפורחות ונמוגות אגב מעופן ויש שמועות עומדות מזדקרות במין עקשנות תוקפנית לתוך האזנים; יש שמועות קלוטות מן האוויר ויש שמועות הממלאות ומדחיסות את האוויר, שאי אפשר עוד לנשום. אלו האחרונות יש בהן עצמן מעין תוקף של עובדות; הן גופן חתיכת מציאות. הן בבחינת מה שנאמר בתהלים: אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם בכל הארץ יצא קוָם.

מסוג האחרונות הן השמועות שמעבירים כעת על אופן החישול של כלי השרת למדינת ישראל. כל הארץ מלאה אותן. האויר נעשה דחוס. רץ אחרי רץ בא וקובל: ראה איזו ריצה אחרי משרות, איזו מהומה בחטיפת כסאות, איזה עודף־מרץ בהפעלת מרפקים להשגת משלטים מפלגתיים במנגנון, איזו התרוצצות של רשויות ואיזו פעלתנות יתירה בהכרזות ובאזהרות פומביות מטעם שרים ראשונים ואף שניים במעלה וכן מטעם סגנים וסגני־סגנים על כל ענין, בין שהקול יפה לו ובין לאו, פעלתנות מילולית, שהיא גופה משמשת הוכחה חותכת לקנאת פקידים מצויה, שאינה מרבה לא ענוּוה ולא נימוס, לא חן ולא שכל טוב. וכלל גדול הוא: מקום שיש עבירה גלויה על הנימוס יש איזו פגיעה נסתרת בעצם המוסר. האדם הנכון במקום הנכון, אינו אץ לעשות פרסומת לא לעצמו ולא למוסד שלו, אף אינו בהול למתן הצהרות. בארץ זו, בשעת מאבק דמים זה שזרחה בחיינו שמש הגבורה, שמש קדומים, ודור הבנים קם על נדיבות לחולל מעשים טובים. שישמשו אבוקה לזמנים ארוכים, אבוקה על העקידה של הקרבה עצמית ומסירות נפש, בו בזמן נתחולל לקוי־מאורות במחנה רבים מן היושבים על הכלים ומן החושלים את הכלים לשלטון ישראל. אנו משתאים ומשתוממים לראות לוהטי־חזון מצד זה ופורעי־חזון מצד זה, אמיצי־לב מכאן ומוגי־לב מכאן, מקדשי השם מעבר אחד ומחללי השם מעבר שני. ועל הכל נתרבו רודפי־רווחים, רודפי־עמדות, רודפי כיבודים ותארים ודרגות ו“עליות” שמנות. האדם הקטן אינו כלל בר־משקל, הטוראי אינו כמעט בחשבון, ומי שאינו חוסה בצלו של איזה שר או תת־שר או מקורב לתת, רואה עצמו כאבר מדולדל בחברה. אין איש רוצה להיות מדולדל, על אחת כמה מיותר ויוצא־דופן. הדברים הגיעו לידי כך שמי שאינו “מקורב” למי שהוא גבוה מעל גבוה או גבוה לפחות או עוזרו של הגבוה, אין לו כמעט כל סיכוי ל“הסתדר”, ואם אפילו חכם הוא ובעל ידיעות תורניות ואנוס על פי עצם כשרונותיו להפיץ את מעינותיו ולהשפיע, סופו שהוא דומה לשולחני שיש בידו מעות ואין למי להרצותן.

אפשר טועה אני. ולואי שיתברר לי שאני טועה. אבל הרושם הוא, כי במדינתנו הצעירה אדם בלי משרד אינו ולא כלום. מה תימה, שרבים כל כך להוטים כל כך להיצמד לאיזה מקום מכובד, לחסות בצל מי שהשררה בידו. אבל אין החוסה נותן את חסותו אלא למי שהיה עוד לפני כן לאיש־חסותו. אחד מן השרים, שהוא לרוב גלוי־לב קצת יותר מכפי הדרוש, ראה צורך לפרסם ברבים את ה“אני מאמין” שלו בשטח זה. אין בדעתו, הוא אומר, למנות פקידים במשרדו אלא מבין אלה שיש לו לשר אימון אישי להם, רצה לומר: הוא יקח לו את אנשי־אמונים שלו. אבל אפילו תמים עלול לשאול: והיכן הגבול בין אנשי־אמוניו של איש לבין אנשי־שלומו? כל אחד יקרב את מקורביו – ובכן, מה יהי בסופו של דבר? לא הכשרון, לא ההכשרה, לא ההכרעה האוביקטיבית, מכריעים, כנראה, בבחירת האדם לתפקיד, אלא קשרי האמון הפרטיים. ולמה באה הבלטת אימון הציבור? כלום לא המוסד, אלא המנהל עיקר? כלום כל שר רשאי לומר: המשרד זה אני. אף כלל השרים אינם רשאים לומר: המדינה זה אנחנו. האמת היא, שכלל אנשי המדינה הם נושאיה, ואין בכלל אלא מה שיש בפרט. כבוד לאזרח אחד הוא כבוד כלל האזרחים. אולם הרושם הוא שהמנגנון שלנו מסגל תפקידים לאנשים ולא אנשים לתפקידים. יוצרים משרות יש מאין.

לא רק המפתח המפלגתי פוגם: המפתח האנושי נתערער, המזוזה שבלב נפסלה. ושוב אין נקודת הכובד נעוצה דווקא בכך, שיש אולי במנגנון שלנו מנין גדול של פקידים מיותרים ולא צרת הכפילות בנושאי־משרות היא עיקר הצרה. גזירת הכפולים אף היא גזירה רעה היא, וכל פקיד מיותר לא די שאינו מועיל, גם מזיק. אבל שורש הרע נעוץ בתפיסת המדינה על מוסדותיה המוציאים לפועל כמין ענין של אילו פרטים, בין האישים רמי־מעלה ובין גושים רבי־משקל. לא רק האני, גם הגוש עלול להיות בעל־כרס. כל הבלטת אני מביאה תקלה כשם שאסור לפסוע על ראשי עם, כן אסור לפסוע על ראשי המוסדות של המדינה, אין ראש המשרד, אפילו ראש המשרד העליון, בחינת האדם העליון במדינה, שכל דיבור שלו חוק וכל רמז שלו צו וכל חיוך או העוויה משלו נותנים חומר למחשבה ותובעים ציות מוחלטת. העליון אינו עליון, ממילא הנמוך ממנו אינו עליון על מי שעומד בדרגה אחת נמוכה הימנו. חוששני כי גם התואר שר שהונח למיניסטר היה טעות מכשילה. עיקרון הדירוג בתארים הוא עקרון רצוץ. אין הוא משמש אפילו גורם משפיע למשמעת, אדרבה, הוא משמש מנוף לקנוניות, לחתירה בסתר, לשמור לי ואשמור לך, ליצירת כת של אנשי־שרד. ואין סכנה גדולה ממנה לשלומה של מדינת ישראל ולשגשוג הנאות. מדינת־שרד עלולה לגדל צבור של פקידים, שאין להם בעולמם טובת הכלל אלא פריחת ה“קריירה” הפרטית, ה“עליה” האישית. ארץ־ישראל נבנתה על ידי עליות, אבל הן היו עליות מחזיקות ברכה של עמל ידים ויגיע־כפים. ואילו עליות של מרפקים עלולות להביא רק קללה לעולם, רק הרס, רק חורבן. מציד משרות עד לשוק שחור של משרות לא ארוכה הדרך.

* *

השמועות הרבות המנסרות מסביבנו, המזמזמות באזנינו בלי הרף, מכריזות ומודיעות על מאבק מרפקים־גדול, המתחולל בתחומי מדינתנו הצעירה, על משרות ותפקידים, על גילויי־כוח וסמכות־שלטון, מאבק־אגרופים המרפה ידים וגורם שברון לרוחות שאינן מחוסנות ביותר וזורע הרהורי דכאון ויאוש בלבבות שלא נתחשלו היטב־בכוּר המבחן של אסון ישראל ואמונת ישראל. אפשר שהשמועות הללו מוגזמות הן, אבל חוש אומר, שאין הן מוגזמות ביותר. מן הסתם יש חלק בהפצתן גם לרועי־רוח מרי־נפש, לרואי־שחור מקצועיים, לבעלי־אכזבות עקרוניים, לרבים שאינם חס ושלום משופעים בכיסופים למשיח, אבל להוטים הם להתריע על חבלי־משיח, כדי לפסוק את הפסוק הרומז להם בתנומה נעימה, ייתי ולא אחמיניה ולהפטר מן המשיח עצמו, אבל אסור שההשערות הללו תשמשנה הנחות ליצר הרע של אדישות ונימוקים להתעלם ממראות הנגעים, שאישורם אינו זקוק כלל לגביית־עדות מפי בעלי השמועות.

בתוך כלל החובות והמסים הרובצים על האזרח היא גם חובת הבקורת וההתרעה על עוולות. מצפוני האזרחי מחייבני לשלם מס הבקורת למדינתו הצעירה, לשלם לאלתר, ללא דחיה והשהיה. יש אומרים: ילד נולד לנו. הוא עודנו בחתוליו, בקרבתו חייבים אנו בהילוך איטי־חרישי, שלא להרגיזו ושלא להקניטו. כן סבורים רבים, שמדינה צעירה היא מעין תינוק שאי אפשר עדיין לחנכו. אולם אני סבור שדווקא עכשיו, בחדשי העיבור וההריון של צורות החיים וההנהגה במדינתנו, צריכים אנו להקפיד ביותר על חוקי הנקיון המוסריים. השנים הראשונות, ואולי גם החדשים הראשונים, של ישראל החדש, עשויים לקבוע את צורתו לדורות הבאים. מעשה באם אחת שבאה לשאול בעצתו של אומן פדגוג גדול מה טיפול נאות לתינוקה בן החודש. ענה לה האומן מיניה וביה: חוששני שכבר אחרת לבוא אלי בשאלת עצה כדי חודש אחד, שכן התינוק בטרם היותו בן־יומו הוא כבר בר־טיפול.

אף אני סבור כך. כנגד האומרים שעדיין מוקדם מדי להשיא עצות למדינתנו הצעירה ולהשפיע עליה דברי־כיבושים והדרכות נאמנות, מעיז אני לומר, כי לפי עניות דעתי עוד מעט יהיה מאוחר מדי. ועל יסוד ואם לא יגיד ונשא עוונו – הנה הגדתי דברי על השמועות.

 

דרגות    🔗

רואים אתם, הענינים בישראל מתפתחים בערך כפי שבעלי מרה־שחורה היו נוהגים להתנבא עליהם מראש: התנפלו כעדת רעבים וצמאים על גינוני המלכות ותארי־כוח וצורות בולטות של שלטון. לשעבר היינו כולנו בני אדם מן הישוב וכעת הכל בהולים ודחופים להיות בני־אדם מן המדינה. לשעבר חלמנו לבנות חברה מתוקנת, שאפנו להיות יהודים בתכלית הפשטות, וכעת צועדים בסך בעלי־תפקידים. אלה ראשי־מדינה, אלה חכמי־מדינה ואלה נציגי־מדינה. אנו מתפרצים להיכנס לתוך כל מ"ט שערי המדינה ועדיין איננו אומרים דיינו.

ענין הסריקה הוא עצמו מבשר ואומר: אזרחים, היו נכונים, אנו מביאים אתכם לארץ הבחירה של המדינה. איני דן על פעולת הסורקים, זו היא פרשה לחוד של כיצד סורקים. אני מציין את המונח המחודש הזה בתרגומו מלועזית לעברית. חפשתי לו שורש בגנזי לשוננו בעל פה ובכתב ולא מצאתי. היהודים דווקא עסקו הרבה בחיפושים ובחיטוטים. הם חקרו ובדקו, ירדן למצולות והמריאו למרומים, אבל לא סרקו. שמענו חקירת עדים, בדיקת־חמץ, חפוש חטאים, היינו שוחרי אמת, בוחני כליות, מחשבי קצים, אבל בעסקי־סריקה לא טפלנו. והנה קבלנו בירושה מאלה שאבות אבותיהם דשו את אבות אבותינו במסרקות של ברזל את המונח סריקה, והננו מגלגלים בו בלי הפסק. אנו סורקים משתמטים ועריקים, סורקים מבריחי־מזון ותופשי בתי־מגורים, אף שודדי רכוש האויב. מפעם לפעם אנו מתבשרים, שכבר נסרקו מאה וחמישים או מאתים אלף של התושבים, ועוד יד הסריקה נטויה. האהבה לסריקה סמל היא לאהבת כל מה שבא מן הגוי, לנטיה היהודית לחקות כקוף את לשון הגוי וממילא גם את מנהגיו, שכן בין שיחו ושיגו אין הפסק אפילו כדי חוט השערה. וכיוון שהננו עם בעל מזג סוער, השואף בכל ענין ומעשה להגיע לידי השלימות האפשרית, יש לשער שאנו נעשה גם את ענין הסריקה בשלימות הדרושה, ולימים לא יהיה אף אזרח אחד בישראל בלתי מסורק כל צרכו מלגו ומלבר מצד הכשרות והישרות והשיכות למישהו או למשהו, וכל העם היושב בציון יהיה שקוף ומפולש, מוקף עמוד־אור גדול…

ואם מכאן מסרקים הרי מכאן מדרגים, ובכך אני מגיע לעצם הנושא המרומז בכותרת מאמרי. קראתי זה עתה, שועדה מוסמכת מטעם המדינה יושבת ועוסקת בצרופי־טעמים לקבוע מעין שלשלת־יוחסין של דרגות שתהא חופפת את כל סולם הפקידות של המדינה. משערים שתיקבענה 14 דרגות בערך. משקראתי זאת חשתי על גבי בשרי מעין סריקה של כמה תריסרי זבובים. ארבעה עשר סוגי פקידים. קרי: ארבעה עשר סוגי בני־אדם. כל מקום שיש חלוקה יש עגמת־נפש. מה נשתנתה חלוקת הארץ מחלוקת אנשי הארץ? כל האומר חלוקו או גזורו מביא רעה לעולם.

לא נתכוונתי כלל להיות איש סורר ומורה לגבי המציאות. האנשים מחולקים במציאות לפי כשרונותיהם השכליים, לפי סגולות הכוח וכוח־הרצון וכושר היזמה וההוצאה לפועל. בלי דירוגים אי אפשר כנראה לסדר שום חברה. אבל לעולם אין הדירוגים שבידי הטבע כל כך קשים ואכזריים, כפי שהם עשויים להיות על ידי נופך הדירוג שמוסיפים בני אדם. כשאומרים לנו שנתמנתה ועדה לדירוגים יש מקום לחששות ואף לפחדים. קל וחומר כשמגישים מעין פועל־יוצא מן הדיון: ארבעה עשר שלבים בסולם. הגעו עצמיכם, כמה בדקו וחקרו וסרקו ותכנו ותכננו אנשי הועדה עד שנמנו וגמרו ארבעה עשר ולא שלושה עשר או חמשה עשר, או עד שהחליטו, למשל, שיש לקבוע רק דרגות שלימות, ולא גם חצאי דרגות, כגון שפלוני הפקיד הוא בעל דרגה שבע ומחצה ואלמוני טפס ועלה לאחת עשרה ושלושת רבעי דרגה. כאן, משמע, היה דיון מעמיק, היו בחינות נוקבות ויורדות, כאן נכנסו חכמים בעובי הקורה וקבעו לא שלוש עשרה, אלא ארבע עשרה מידות שבהן נדרשת תורת הפקידות. נמצא שהביאו את עסק הדרגות לידי בחינה תורנית, ומפני תורות יש לפחד.

* *

יש אומרים, שסדר העולם מחייב סולם, אבל מכך אין כלל ראיה, שעולם האנשים בנוי מלכתחילה בצורת סולם ושנגזר עלינו מששת ימי בראשית להיות ערוכים כגון בתים רבי־קומות. האמת היא שכל אדם הוא עולם קטן לעצמו, בעל שיעור־קומה בפני עצמו. הרי לשם כך ניתן לכל אחד ראש, שיהא רוכב ומנהיג לעצמו ולא על מנת שירכיבו ראשים על ראשו. כלל גדול הוא וכל רוחות הזמן לא יזיזוהו ממקומו: אנשים אחים אנחנו, בני־אב אחד הננו, כיפת תכלת אחת חופפת על ראשינו, ראשית אחת ואחרית אחת לכולנו. כל האנשים שוים, ורק התפקידים שונים. אולם דרגות שקדם להן דיון תורני קובע משהו יותר מהבדל התפקידים הצודק או אפילו מהבדל המשכורות הבלתי צודק. לדירוג המנסר בסביבתנו החדשה מתלוית איזו בת־קול של בידול ותיול ועולה ממנו ניגון לא טוב, לא מלבב, לא יהודי, לא ישובי, לא ציוני. יש בו טעם של חקוי רע ל“מתוקנים” שבגויים, שזה דרכם מאז ל“סרוק” למשעי עדות, גזעים, מעמדות, עמים. מן הדירוג הזה נודף ריח של מדים, של תארים, של עמדות מבוצרות, של כסאות נוחים ומרופדים, של רהב משרדי, של שעות קבלה. ריח של ניר נודף ממנו. ניר. הרבה ניר. עולם של ניר, שכל נפש היפה סולדת ממנו. לא עולם של ניר הכתוב יצירות ספרותיות משובחות, אלא ניר פשוט, הרבה ניר של תזכירים ותזכורת ובקשות. עובש הרבה. נשמות מתעבשות ומתיבשות ומחלידות וידים הרבה מושכות בקולמוסים לברר וללבן עסקי הדרגות. כיוון שיש דרגות הן טעונות תמיד טיפול. דרגות משולות לחולים. הדרגות עצמן הן מחלה בבשר החברה.

פליאה היא משום מה דברים מתפתחים בכיוון הפוך מן הרעיון שהונח ביסודם ומן ההוראה שנרמזה אפילו בשמם, בניסוח מקוצר: מפני מה הכיוון עושה פעמים פלסתר את הכוונה? משל קללה רובצת על רוב פעלי אדם, שיתגלגלו לתוך צד הבטנה שלהם. יצאה, למשל, סיסמה: צבא אחיד, הרי טוב. ואילו במציאות יוצא דווקא צבא רב־דרגין, שיש בו עליונים ותחתונים ואמצעים ובעלי תארי־בינים ובינים לבינים. צבא מתורגם מחוקות הגויים ללא שמץ מקוריות והמצאה יהודית, ללא סימן של אחדות ישראל, צבא שאינו מתנזר אפילו מהצדעת החובה. שמעתי הרבה פרקי הסברה מפי מומחינו החדשים בענין הדירוג הצבאי, אבל מוחי הלא־צבאי לא קלט את ההכרח שבדבר. לא שוכנעתי. אפשר שאין השעה כשרה או שאין הדיוטות שכמותי כשרים לערעורים על תורת ההדרגה הצבאית. אפשר שאינם מרוצים חייבים שתיקה. אבל איני יכול לשתוק לגבי עצם התופעה המוזרה, שכל פעם שפותחים באחוּד מסיימים בפילוג ובדירוג. יהודים כשרים היו משתוקקים להוציא את נשמתם באחד, ואילו אנו מתחילים באחד ומוציאים את כל הקיטור בדירוג ובפילוג ובכיתות. לקיים וכתתו את עצמותם לכתים.

ארבע עשרה דרגות זו על גבי זו – איזה מגדל הפורח באויר. איני מניח שהתפקידים בפועל ממש מפוצלים עד כדי כך. הרבה יש כאן, לפי ההשערה. מן השאיפה להגדיל פילוג ולהאדיר חלוקה. יש כאן מסתמא הרבה פלפול־מוח וסברות־כרס. חוששני שצפון כאן איזה מיקוח פנימי, איזה חילוק הנושא את עצמו ואינו כלל מחוייב המציאות. הללו רוצים, משמע, להקים לנו דור הפלגה בהדרגה. ופיצול מפולפל זה צריך להיות מין פועל־יוצא של כיסופי דורות לעם ישראל אחד, של כיסופי שלושת דורות חלוצים בארץ ישראל להקים חברה צודקת, חברת אנשים ישרים החיים מיגיע כפּם ובורחים מן הרהב, מן התוקפנות. מן הכתרים ומכל קניני השוא, ושל כיסופי טובי אנשינו, בני כל העליות, לשוב לא רק אל חיק ציון אמנו, כי אם גם אל חיק הטבע אבינו.

אכן, אמת היא שאף הטבע חוטא לשויון. הואיל ואינו אמן מושלם ומתחת ידו יוצאים אנשים מתוקנים יותר ומתוקנים פחות, מוכשרים הרבה ומוכשרים מעט, מסוגלים למלא תפקידים מסובכים ושאינם מסוגלים לכך. אבל לעולם אין הטבע מגזים בקלקוליו כמנהג האנשים ולעולם אין יחידים עלולים לסלף דברים כפי שהם מסתלפים לפעמים על ידי ועדות ובאי־כוח מוסדות. חלוקה של דרגות שיש עליה גושפנקה של מלכות, כביכול פרי של שיקול הדעת וצורך המדינה, עשויה להתפרש כמין הכשר הרב להבדלה בין אנשים מכל הבחינות. בכגון זה גושפנקה של מלכות גוררת רעה גדולה, הואיל והגושפנקה כרוכה במתן שמות לסוגים הנבדלים וכל שם צופן בחובו כוח הפועל אף מעבר לגבולות תכנו –ויש שהוא כל עיקרו מזין את התוכן. דרגות לאחר שמתלבשות בשמות נהפכות ל“דיבוקים”, הנכנסים לפני ולפנים ומשתלטים על האדם.

* *

כל אשר עינים לו רואה, שכבר צמח לפנינו במשך חדשים מספר טיפוס חדש של יהודי בארץ, שלאחר שעשה “קידוש” על ארבע כוסות של דרגות ולגם קצת טיפות של שלטון, הריהו צועד קוממיות ומדבר נגידים ומביט מגבוה ומדמה עצמו עמוד התוך של המדינה ומגיס קולו ומגיס גם את מידותיו ולעולם הוא תפוס ועסוק, ואין שעתו פנויה לדורשיו, ואי אפשר כלל להגיע אליו, משום שהוא נעשה מבוסם גדלות מלגימה כל שהיא מתוך כוס הכוח. הוא זה אדם יהודי חדש באמת, אדם חיצוני בניגוד ליהודי שהיה משתוקק כל ימיו לפנימיות. הלזה הוא קרבן התואר, הדרגה. השם. שם של גברא רבא, סבור הוא, חייב שעבוד הזולת. חושבני שסוף כל הצדעה בידים להביא גם לידי הצדעה בנשמה. בעל השם המצלצל ברבות הימים מתמלא יראת הרוממות כלפי עצמו ויראת המגע וההתקרבות כלפי זולתו. הדרגות לא די שהן עושות הבדלות ומקימות מחיצות, הריהן מותחות גם מרחבים מדומים ומבוימים בין איש לרעהו, בין פקיד גבוה לפקיד נמוך, בין כלל הפקידות לכלל האזרחים.

מצד אחד הוקם סולם המעלות של שליטים ופקידים בעלי דרגות ומצד שני קיימים במדינה המוני אדם, שאינם מקורבים כלל למלכות, וממילא אינם בגדר שום דרגה. בני בלי דרגה אלה נדחקים אם לא לשפל המדרגה, הרי לפחות לקרן־זוית. האיש הפשוט, שאינו מוכתר בשום תואר, מה חנו ומה ערכו בסביבה שהתאריות והדרגיות נתונות ברוב המעלה? יאמרו שאני משחיר יותר מדי את התמונה. אבל הזמן הוא שמלביש הכל שחורים. כל דבר שיש בו מתחילתו קלקול כל שהוא, הריהו לוקה והולך. אסור להניח אף פירצה קלה לגנב. אם יש אחד שהוא גבוה בשם ובמלכות, כל האחרים חייבים מאליהם להסתדר לפי נומך מודרג. כך התפתחו הענינים בכל הארצות ובכל הזמנים: הראשונים היו כמעט תמיד גבורים או אפילו צדיקים. אך מתהוית שושלת ומתפתחות שכבות ומתגבשים מעמדות. המדינה חותכת קו בין שולטים ונשלטים, מפקדים ומצייתים, מטילי מרות ונכנעים. פקיד גבוה אחד חולש בחתימת־ידו על גורלות יחידים וקיבוצים. ממילא לבו נעשה גס בגורלות ונעשה דק ועדין ורגיש ביותר כלפי עצמו. רואה הוא תור גדול של אנשים צובאים על דלתו והוא מתמלא הרגשה עצמית דשנה. אין תימה שבכל מדינה מתבשל דור של מרי ומרירות וריתחת המתיחות בין הכוחות המתנצחים אינה פוסקת. קיומה של מדינה הוא ממש נס, הקמת מדינה חדשה וביסוסה הם נס שבנסים. ודרושה זהירות יתירה לשמור על שיווי המשקל של הכוחות ושל שוויון הזכויות. לא זו אף זו, שויון ככל האפשר ביחסי הכבוד שבין אדם לחברו ובין מלכות לנתיניה, שלא יתחולל קרע שאין לו תקנה.

ובכן, מהי העצה? ומה התרופה? מי בשר ודם רשאי להתימר שיש בידו עצה נכונה ותרופה בדוקה? הרבה תורות בקשו לשתף יושר עם כושר, שויון עם משטר מתוקן, צדק עם חופש, מידת הדין עם מידת הרחמים ולא הצליחו לעת עתה להביא תיקון לעולם. אין אנו בטוחים איזו הדרך אל הטוב. אבל אין אנו פטורים מלחפש אחרי הטוב.

אשר לקברניטיה הטירונים של מדינתנו הטירונית אפשר להשמיע באזניהם דבור אחד, שהוא, כמדומה, נכון לכל הדעות: יאה ענוה למנהיגים ולפרנסים בישראל, יאה להם מידת צנע. הן צנע בהנהגה והן הצנע לכת בהתנהגות. שלוחי עם עני חיים של פשטות הולמים אותם, היינו, מגורים פשוטים, הליכות פשוטות, דבורים פשוטים, נימוסים תמימים וישרים, שיסודם ברגש כל ישראל חברים. כשם שאיני בקי בתכסיסי־מלחמה, כך, למשל, איני בקי במלאי חומר הדלק שלנו ובעסקי כלי הרכב שלנו, אבל חושנני לומר: שמרוצה יתירה של מכוניות משתקשקות מצויה אצלנו, שרים נואמים יותר מדי, מצהירים יותר מדאי, ממלאים את מדינתנו טקסים רשמיים יותר מדאי. חיינו נעשים רשמיים, מדיניים לאין שיעור. אני ושכמותי מתגעגעים על קצת ישוביות במקום מדינתיות. קצנו בניבים של נאומים ותזכירים. אנו רעבים וצמאים למלים פשוטות ולאנשים פשוטים, שאפילו אינם גבוהים בסולם המעלות של המדינה, הם בעלי איכות מעולה בסולם יעקב בעל החלומות.

טוב לחלום מעט אפילו בימינו. טוב לצאת קצת מכל ארבע עשרה הדרגות של הרשמיות ולחזות חלום עם אחיד באמת בקרב מין־אדם אחיד. והעם כולו זרע ברך, כולו בעלי דרגה עליונה, עם של לעילא ולעילא.

י“ג טבת תש”ט.

 

במעמד שרים    🔗

מפעם לפעם מזדקרות לעיני שורות מספר במדור הכרוניקה. שתכנן הוא בערך כך: הצגת־בכורה זו של להקה פלונית נתקיימה במעמד שרים אלו ואלו. או: בהלויתו של פלוני הנפטר השתתפו המונים ובתוכם היו נוכחים גם שרים אלו ואלו.

תמה אני מה ההודעה על נוכחותם של השרים באה להשמיענו. שמא אנו למדים מכך, שההצגה היתה בעלת איכות אמנותית משובחת ושהנפטר היה איש רם המעלה?

נזדמנתי לנשף של זמרת יפת־קול וראיתי בו קהל מגוון, אף סופרים, אף אישים מכובדים מעולם הניגון. אולם המודיע בעתון הבוקר דייק לפרש: במעמד שרים וקהל רב נתקיים אמש נשף של זמרת פלונית. דייק לפרש שרים ולהבליע בשתיקה סופרים, זמרים ומנגנים. מילא, סופרים. עליהם מצוה לשתוק. הם עצמם חוטאים בעט. וכל מושך בעט אינו מחבבם ביותר להודיע עליהם ברבים. אבל הזמרים והמנגנים המרובים שנתלקטו ובאו לנשף במה חטאו ששמם לא ייזכר ולא יפקד? לכאורה הם היו המחותנים הראשיים בשמחה זו ונוכחותם באולם באה באמת להשמיענו משהו על טיב האמן, שיש לו כוח המושך לזמנם כולם לאולם אחד. אבל כלום גם עצם נוכחותם של שרים מספר באולם יש בה משום מתן אישור לכשרון? וכי מאימתי נעשו הללו מומחים גם לחכמת הבמה ולאמנות הזמרה? וכי לא הדיוטות שכמותנו היו זה תמול שלשום בכל האותיות הזעירות של המלאכות היפות? ובכלל, מה לשון היא זו: במעמד שרים וקהל רב? משל שקול שר אחד, כמשה בשעתו, כנגד הקהל הרב.

אין עיני צרה בשרים ואנשי־שלטון. כבודם במקומם עומד, ויש מהם שאף הם עצמם עומדים במקומם, בחינת האדם הנכון במקום הנכון, וממלאים את שירותם באמונה ובהצלחה. ועל כך שמורים להם רחשי הוקרה בלבנו. אבל איני סבור, שמידה היא זו לדרוש סמוכין כל שהם בין נוכחות השר בהצגה לטיב ההצגה או להניח, שמוסיפים לוית־חן לנפטר על ידי שמספרים שפלוני השר היה בלויתו. אני רואה טעם רע בפרסום שמות של אישים התופסים משרות רמות בציבור בשעה שמדברים בענין הנוגע לכלל הציבור או לקהל מסויים.

לכאורה אין זה אלא עניין של מה בכך, ובאמת אין זה כלל ענין של מה בכך, הואיל ואף דברים של מה בכך כשהם באים צפופים ודחופים מצטרפים למסכת מאלפת, מדריכה לטוב או מדיחה לרע, בונה או הורסת.

משכבר מנקר בי חשש, ואם תרצו לומר חשד מפורש, שעל הרוב אין קוראי העתונים מקבלים הדרכה לא מן המאמרים הראשיים ולא מן המאמרים הצדדיים או הנתונים מתחת לקו, אלא מקבלים דווקא השראה מאותן שורות מספר במדור הכרוניקה, המסיחות לפי תומן מה סח פלוני הנואם והיכן בילה ירח של חופש אלמוני העסקן ובכמה מסיבות היה נוכח במשך השבוע האחרון זה או אחר מראשי השלטון ומפרנסי העיר.

בדומה לכך רואה אני השפעה מגית יוצאת משתי מלים תמימות, שנתרווחו בימי שלטון הזר: כבוד השופט. כבוד השופט נכנס לאולם. כבוד השופט הואיל לקום ולצאת מהאולם. כבוד השופט הגיד בפסק־דינו כך וכך. המוח הקולט במשך שנים זוג־מלים זה סופג ממילא לתוכו השגה, שכל המזכיר שם השופט בלי לווי הכבוד חוטא לדרך ארץ ופוגע בקודש, מאחר שאין השופט בן־תמותה רגיל ואין הוא חלילה בר־שגיאה, לא כל שכן שאין הוא סתם פקיד המלכות, אלא הוא בא־כוח של ריבון העולם עלי אדמות וכולנו חייבים לבטא את שמו בדחילו ורחימו. לדידי אין הדבר נכון כלל לגבי השופט. אף הוא אדם, ולפעמים גם בשר ודם רב־חולשות. מסתבר שהוא עשוי לטעות. ואין צריך לומר שאין הוא אדם העליון וכל האומר סתם מר שופט לא נתחייב לא לשמים ולא למלכות הארץ. ברם, האדונים הזרים היו מעונינים להקיף את מר שופט בענני כבוד, להלבישו תגא, לשים לראשו פיאה נכרית ולהציגו בתודעת קהל הנתינים כמעין חוק שנתלבש בדמות בשר ודם. כך עשה השלטון הזר בשעתו – ואנו ממשיכים את המסורת הזאת כלפי השופט, אף מחברים לנו מסורת חדשה לגבי השרים, משל אף השר או פרנס העיר הוא עיקרון עליון של שלטון והנהגה שנעשה בשר ודם.

ראשי השלטון הזר לקחו להם איצטלה של יצורי־מעלה כנגד הילידים. מי בעצם מעונין לטפח בישובנו רגשי הוד־מלכותיות ורחשי משרתות לגבי רבי המלוכה שלנו? איני יודע. אבל חש אני לפי כמה אותות וסימנים, שמין פיטום הקטורת כזה הולך ומתבשל. משל יש איזו כת נעלמה של יוצר־משרתים מקטירי קטורת ורוקמי הילות של מיתוס אישי, אבל אין דבר זה הולם לא את רוח המסורת היהודית ולא את הרוח שבאנוש היהודי החי. לא עובדי כוכבים ומזלות היו אבותינו ואין אנו מתבטלים לא בפני נושאי־מדים ולא בפני בעלי תארים רמים. הגויים מיחסים חשיבות לכפתורים נוצצים. אנו מייחדים ערך רק לכפתור אחד, שכל פעם שמכים עליו רועשים הספים, הוא כפתור של פרח המצפון, הוא כפתור של הנקודה האנושית, ואין חשש לומר גם של הנקודה היהודית. כולנו בני בניהם של מלכים. כולנו מועמדים לכהונה גדולה ולשירות גדול. כל הכבוד לאוחזים שעה זו בהגה, לעמלים לביסוס המדינה, לאנשי הכשרונות ההנהגתיים. מפקדים ומצביאים הם במוסדותיהם, בשעת מילוי תפקידיהם. אבל כאחד מאתנו הם ברדתם מעל דוכנם אם למסיבת־רעים ואם לכינוסי־עם, אם לחזות בהצגה מעל הבמה ואם לשמוע אל הרינה ואל התפילה. לא יקום בקרבנו מיתוס אישי. אין משרות רמות נמוכות. כל איש במקומו ובמלאכתו הוא אזרח רם־מעלה כעץ רענן. האומר כבוד השופט או כבוד השר, חייב לומר גם כבוד הרופא וכבוד המהנדס וכבוד הסופר וכבוד הפרופיסור היושב בקתדרה וכבוד המלמד לדרדקאות וכבוד נהג המכונית וכבוד הפועל האוחז באמת הבנין, ולכל לראש כבוד ההולך אחרי המחרשה ורועה הצאן. לדידי שום אומנות אינה קשה מדי ואינה קלה מדי ושום אומנות אין בה כדי להמשיך חוט של חן מיוחד על בעליה. ואילו אני נשאל איזו אומנות בכל זאת מעוררת בך רחשי פליאה והשתוממות, שיש בהם מיסוד ההערצה, למי שמחזיק בה, הייתי עונה ללא תהיה והיסוס: זו של פועלי הנקיון. מבינים אתם, לפועלי הנקיון יש להודיע חיבה יתירה ואף חרדה ודאגה מיוחדת, וממילא גם חייבים אנו להם שלמי תודה כפולה ומכופלת. יש ואני תוהה על עצמי ושואל: מה אומנות יש בעולם שאיני רואה עצמי מסוגל לה? ובגודל לבי ובעוצם הרהב שיש בי אני מודד לראשי את כל הכתרים שבעולם ומדמה, שאין אף אחד שאינו הולמני. אבל כשאני מסתכל באומנותו של פועל הנקיון הנני מתמלא רתת ודרך־ארץ. הנה מלאכה לא קלה ולא נקיה, הנה שירות לציבור המחייבת התמכרות כל האדם בגוף ובבגד ובנשמה ממש. כמה התלהבות לתפקיד, כמה אהבת הבריות ואהבת העולם דרושות לאדם שיהא משקיע עצמו באומנות המייגעת לנקות את כל הלכלוך האנושי, לעשות ניקוי זה יום־יום, בוקר־בוקר, כל הימים, כל שנות החיים. אבל הרי אין אנו מכריזים ומודיעים את הוקרתנו לפועלי הנקיון. אַל נא נכריז ונודיע גם את כל הדרת הכבוד שאנו רוחשים לאדריכלי קוממיותנו.

כולנו בני אותו המעמד, מה משמע מעמד השרים?

ט' תשרי תש"ט.

 

מבראשית    🔗

חוּש צופה למועדים רחוקים הדריך את שר התורה של אומתנו להתחיל מבראשית ולסיים ב“לעיני כל ישראל”, כעין סמל התמיד לסמיכות שתי הפרשיות הללו. סמוך לישראל אומרים בראשית.

אף אני אומר: צאו וראו, הרי ישראל, כלומר, מדינת ישראל, ובה צומחים ועולים חיים חדשים, אף על פי כן נצטרך עוד לאורך ימים לעשות מחזורי בראשית לגבי פתרונות של בעיות קשות של הקיום הישראלי בחומר וברוח שהטרידונו לשעבר. המדינה גואלת, אבל לא מכל הצרות. היא מקילה רוב סבל, אך אין בכוחה לפרוק מעלינו כל סבל המורשה בשובנו לציון. ערש קדומינו, הננו משנים מקום, אולם מוקדם לנחש, אם על ידי כך ישתנה גם מזלנו מן הקצה אל הקצה.

בימינו אין עוד חולקים על כך, חוץ מעקשנים נוקשים, שעם בלי מולדת הוא כגוף בלי נשמה או כנשמה בלי גוף, ואולי הוא דומה יותר לצל מאשר לגוף. ולכן בדין הננו קוראים ברוב רגש בשם המולדת ורואים בה מקור ריפוי לרוב תחלואינו. אלא שאין להפליג לאמונה יתירה בכוח המולדת לשמש רפואה שלימה לכל החלאים. במולדת מתחוללים לפעמים נסים, ואילו המולדת עצמה אינה מעשה נס ואינה נבנית בדרך הנס. היא כל עיקרה דרך הטבע. וכשם שהטבע מהווה פקעת של בעיות וצרור חלאים, אף המדינה כך. אדמת הטבע יש בה סודות הטעונים פענוח ומצויים בה מקומות חולים – בצות וחולות ושממות וטרשים – הטעונים רפוי – ואף המדינה כיוצא בה. לא, אין המדינה משיח הגואל; היא חבלי־משיח שאינם פוסקים, ואך תמימות היא לצרף לברכת “שהחיינו” על המדינה גם ברוך שפטרנו מכל בעיות ישראל, מכל השאלות הטורדניות שהציקו לעם־עולם בתפוצות.

אדרבה, עם תקומת המדינה מתחילה מבראשית, ואף מחמירה ביותר, לנקר בתוכנו ומסביבנו פרשת בין ישראל לעמים ובין ישראל לקונו ולקדמונו. ושוב אנו עומדים כבשנים קדמוניות ושואלים, ועוד נעמוד ימים רבים ונשאל, לנתיבות עם עולם.

ישראל, לאן? – אנו שואלים מבראשית בימים האלה ובזמן הזה. ובתוך שאלה כללית זו מקופלת שאלתו הפרטית של כל יחיד מישראל: אדם מישראל, לאָן? דור הולך ישאל דור בא: לאן, בני, פניך מועדות? מה מגמתך בעולם? מה צורת חיים מבוּקשך ומה צורת־אדם שאיפתך? אף דור בא ישאל דור הולך, ישאל בסתר, בחשאי, בלא מלים. או בקול דממה דקה, שהרי בגלוי ובקול רם חייב בן להיות מרדן, לא מטה אוזן חלילה, כי אם פונה עורף לאביו מולידו. אבל בסתר, בחשאי, בעינים דאוגות נבטות, ישאל: אבי, איזו הדרך שתפארת ממנה לאדם, ואושר ממנה לחיים. והאב יענה ויאמר בעידוד לבן: שאל, בני, שאל. שאל אם כי נבוך גם אני ואין מענה בפי. אבל אחת אני יודע: חייב אדם לשאול תמיד, בכל דור ודור מבראשית.

ברור, למשל, כי בשוב ישראל לארצו לא יצא כלל ממעגל הבדידות, שהקיפו בשנות דורות בארצות הגויים וכן לא נמחק מעליו, ואף לא יימחק בעתיד, תו המיוחד במינו שטבע את צלמו בנכר. אדרבה, בדידותנו הישראלית כאילו נתגבשה ונתרכזה כעת במקום מוגדר. אם היינו לשעבר עם שוכן לבדד, אבל מפוזר ומפורד, על אדמות הגויים, נהיה מעתה עם שוכן לבדד על אדמת ישראל. אם היינו לשעבר עם מדבר בהרבה לשונות, ולפיכך רוב יחידים מישראל היו מובנים, אך לא מושגים, לאזרחי המדינה, הרי נהיה בעתיד גם לא מובנים כמעט לבני גויים רבים מחמת יחוד שפה לעצמנו והתבצרות שממילא בתוך תחומי רוחנו המיוחדת.

שומע אני את התשובה המהירה: אנו כאן בארץ הזאת לא נחזור בעתיד על שגיאות העבר הרחוק ולא נצטמצם בארבע אמותינו, לא נברח מילדי הגויים, לא נהיה צרי־מוח וצרי־עין, לא נגזר על יינם, בין יין מכרם ענבים ובין יין מכרם החכמה, לא נהיה לאומנים דלי־אופק. אנו נקים קשרי־מסחר, קשרי־תרבות, אף קשרים מדיניים, עם גויים רבים מקרוב ומרחוק. מסתבר שלא נרגיל את עצמנו להיות נדחים לקרן־זוית, אלא נשאף להיות גורם בחבר העמים. עם הקידמה אנחנו והרי העולם בכל זאת מתקדם והולך. הנטיה הבולטת היא כלפי עולם אחד. ובתוך העולם האחד הזה הלא יגיל ויפרח ישראל.

כן, זוהי התשובה, אבל לא תשובה שאין אחריה עוד כל שאלה. אדרבה, היא עצמה משמשת צומת של בעיות חדשות, חמורות מאוד. עולם אחד ממש הוא חזון אחרית הימים. אולם עד שיבוא תור הזהב של אחרית הימים, הרי נצטרך לעבור דרך כור הברזל של זמנים קשים לאין שיעור. כן, נטיה לעולם אחד. וכנגדה יש סטיה רבתי מן האיחוד והאחדות. חיי האומות בדורות הקרובים יהיו ים גועש של נטיות וסטיות מתנחשלות בזו אחר זו. ובתוך געש הנחשולים האלה יצטרך ישראל לבסס עצמו, לקיים מעמדו, להחזיק מעמד היאך שהוא. לשעבר אמרו: קשה להיות יהודי. האם לא ייאמר לעתיד: קשה להיות ישראלי? וכלום רק ישראלי יהיה קשה להיות? הרי כבר בימינו קשה להיות צרפתי או איטלקי, שבדי או הולנדי. קשה מאד להיות בן לאומה קטנה. דומה לעתים שאין בזמננו תקומה אלא לשניים־שלושה לויתנים גדולים שבין העמים. נשתנו הזמנים שנוי מחריד לרעת היחידות הקטנות. הקרקע נשמטת מתחת לסדנת האומן; מלאכת־יד עוברת ובטלה; אף בתי חרושת קטנים מתמוטטים. הוא הדין עמים קטנים ומדינות זוטות. פשוט האדמה רועדת מתחת לרגליהם של הללו. רק שתים שלוש מעצמות מושלות בכיפה. ואין זו בעיה מדינית בלבד, אלא שבשטח המדיני הדברים בולטים וגלויים יותר. ולאמיתו של דבר אף בשטח התרבותי רועדת האדמה מתחת לעמים קטנים. מתריעים כל כך הרבה על שלטון הדולר ואין מרגישים כמדומה ככל הצורך, שהדולר משליט על העולם לא רק את כוחו הגשמי, אלא לוקח בשבי גם את כל הרוח. אין אנו עומדים בימינו בהתגוששות של דתות או תרבויות, אלא במלחמה לחיים ולמות בין הציביליזציה והתרבות. וזו היא מלחמה מרה מאוד. כל זמן שעם היה במשמע דת ובית־מקדש, תרבות ובתי־מדרשות או בתי־משׂכית ובתי־נכאת היתה איזו אפשרות לקיום עמים רבים בעולם, שדתות ותרבויות אפשר שתהיינה שוכנות זו בצד זו, אם כי גם הן לוחשות בסתר כנחשים וטורפות כשועלים זו את זו. וכן יתכן שבתי־מקדש ובתי־נכאת יהיו שרויים זה בצד זה. אולם אין מקום לציביליזציות שונות זו בצד זו ואיבה כבושה בין ציויליזציה לכל תרבות המבקשת להתבצר בצדה. מה תימה שכל כך קשה בימינו להיות צרפתי, איטלקי, שבדי, הולנדי או בן של כל עם קטן אחר? בין שאזרח המדינה הקטנה מקבל עליו עול מלכות הציויליזציה הגדולה, המשטפת אותו גלים־גלים אם מקרוב ואם מרחוק, ובין שהוא מתמרד למרות הנכרית הזאת, הריהו נידון לחיים קשים וללבטים שאינם פוסקים. הוא מוצא בכל יום ושעה לשמד הנכר. ולא משום שהוא מנושל מעל אדמתו ונעקר על כרחו לגלות. אין הוא יוצא כלל לגלות, אלא הגלות באה אליו. הוא נידון בפועל ממש לשריפת נשמה בגוף קיים.

צרת עמים רבים היא זו בימינו, שאין לנו ממנה אף חצי נחמה. ומה אם רבים ישתו מן הכוס המרה הזאת? הלא גם בקרבנו יבוא הרעל הזה.

כל עם חייב להיזהר על פי דרכו מן התרעלה הזאת, ואנו על פי דרכנו. לשעבר הלכו עמים לגולה. בימינו עשויות ארצות ללכת לגולה. ולפי שארצות אינן בהילוך, הרי המעצמות הגדולות הופכות את הארצות הקטנות לגלויות שאינן מיטלטלות, אמנם, אלא שנשמות עמיהן נמצאות מטולטלות ומנוערות עד לכדי דרגה אחרונה של דלדול ועקרות. וכלום אין אנו עדים לחזיון מחריד, שעמים קטנים אין להם עוד אורח יצירה? הם חדלו ללדת. נסתלקה מהם השכינה משום שהם מזועזעים בתוך תוכם, מבוטלים לעצמם ומשועבדים למעצמות הרבה יותר בכוח מאשר בפועל.

חזות קשה אני רואה לך גוי קטן, כל גוי קטן, הוי גוי קטן, גוי קו־קו, גוי צעד־צעד. הגיע תורם של התופים והדובים, ומה יהיה עליכם החלילים והזוטרים שבאומות? זו היא בעיה נוקבת ויורדת עד תהום קיומם של כל העמים הקטנים ואף הלא־גדולים, ושל קיום ישראל לא כל שכן. תמימים אומרים: הנה בא גם לישראל אורח כל העמים, נהיה עם מתוקן החי חיים מתוקנים בתוך מדינה מתוקנת. הוי, תמימות! – הרי כל העולם אינו עוד כתיקונו ועמי כל הארצות מוט התמוטטו. ועוד אשליה אחת רווחת בקרבנו לאמור: נקרעו מעלינו כל בלואי הגלות, אף בלואיה של הנשמה הגלותית. דור חדש קם ובא, דור בנים זקופי קומה, ישרי־גב וצלולי־נפש. לא עוד קרעים ולבטים וחטוטים בנשמות. הה, אשליה נואלה! יהודי חדש באמת קם ובא והוא חזק בגופו, דרוך־שרירים, אף דורך בעוז ומכה באדיר. לא דור של בונקרים, כי אם דור של משלטים, מפליא מכותיו באויביו, ואף הצבור הישראלי בכללו לא יהיה עוד כבשה בין זאבים. אבל היות ישראלי יהיה משמע גם בעתיד בן למיעוט, יוצא ירך עם קטן, איש שחותמו היחוד, יצור אנושי רב־סבוכים, באר אנושית עמוקה שופעת בעיות חמורות לעתיד.

אנו מתחילים את מעגל הלבטים הישראליים מבראשית. עשוי שופט שטחי לומר: מה הישראליים הללו עושים? הם מקדשים חג המדינה באסרו חג של כל הגויים הקטנים וכן הם מחדשים תרבות בשעה שציויליזציה שופכת את רודנותה על כל קטני העמים. קשה להיות בימינו צרפתי, איטלקי, שבדי, הולנדי, פיני, נורבגי, על אחת כמה קשה להיות ישראלי. אבל אנו נהיה ונתקיים, נבנה ונתקדם. כי יהדות אינה רק דת, לא בית־מקדש בלבד, אף לא תרבות בלבד, לא כל שכן לא לאום בלבד. היא השגת־עולם עמוקה לעצמה. לעתיד לא יהיה ישראל עוד עם שוכן לבדד, משום שיהיה משוזר ומרוקם ביחסים בין־מדיניים ובין־תרבותיים לרוב. אבל יהיה מעין קוסמוס שוכן לבדד. ולידי קיום של פריחה יגיע רק אם יתעמק להבין סוד קוסמום לעצמו שבמהותו.

היות יהודי או ישראלי היינו הך. היות יהודי או ישראלי משמע היות עמקן, היות נוקב ויורד עד שרשי בראשית.

כ“ו בתשרי תש”ט.

 

והמשכיל בעת הזאת אל ידום    🔗

חבר אומר: מה לך עוד מדיין בסוגיות־עיון ורושם רעיונות על גליונות נייר לבן, לבן, לבן? וכלום אינך יודע שהעולם בימינו הוא אדום, אדום, אדום?

מה כלי־יוצר בידך? מלים. מלים המצטרפות לפסוקים ונחרזות למליצות. וכלום אינך יודע שאין הללו עוד בגדר כלי יקר בימינו, מאחר ש“כלי” מסוג אחר עלה לגדולה ומושל בכיפה? והלא כבר נעשה ברור וגלוי לכל, כי לא על גשר של נייר יעבור משיחנו או כל משיח אחר, כי אם על גשר של ברזל – וכלום אף אם תדבר בשפת כל החכמים שבעולם יהא דברך ניצוק בדפוס של ברזל?

צא וראה נער אחד אוחז סטן כוחו יפה משבעה משיבי־טעם. ומה לך לוטש כנגדי עיני תמהון? לקח ימינו הגיע אל נכון גם עדיך. אין צורך להביא ראָיות מן הרחוק. די להסתכל בסביבתנו הקרובה. היו שוחטים אותנו, משמידים עד אחד, עוקרים מן השורש את כל הישוב הזה, אשר הכה שרשים עמוקים על האדמה הזאת ושלח תועפות ענפים תחת שמי ציון, והעולם לא היה נרעש. אף איש הגון, מלומד ונציג היושר, לא היה פוצה פה. אולם עמדה לנו זרוע בנינו, חרבם הנאמנה, עצמת המחץ של הנערים שלנו. לא התקפנו את קלגסי פורעינו, פסולת כל המזרח וערב־רב של חלאת המערב, בספרי הנביאים והכתובים, בפרקי חסידות, בשירים ובסיפורים יפים, בהישגי־תרבות נעלים, כל־שכן לא באותיות מחכימות של הספר “חובת הלבבות”. אנו שלחנו בהם כלי־רכב משורינים, פיזרנו לרגליהם מוקשים וזרקנו על ראשם חמרי־נפץ. לא כן?

הלא תבין, כבר תש כוחו של הניב האנושי להשפיע על הלבבות וניטל הסיכוי מן ההסברה הנכונה לכוון בזמננו את המעשים. המלים היפות מתגוללות כצפרים שחוטות בצדי הדרכים. דרך המלך אחרת נסללה בתולדות הזמן החדש. מתו המלים. אף האידיאלים שבקו חיים לכל חי. במשאלות חסודות אי אפשר לרצף אפילו שביל צדדי אל גן העדן. אנו מתוך יצר השיגרה ומחמת עצלות חוזרים על משפטים שעבר זמנם ועדיין אומרים, שהחומר נלחם ברוח. ואין זה כך. בין החומר לרוח אפשר להשלים היאך שהוא ולחלק ביניהם שטחי־חזקה. אולם לא החומר, כי אם חומר הנפץ מקדש עכשיו מלחמה על הרוח, לשברה ולרסקה לרסיסי־רסיסים, שלא יישאר ממנה שריד ופליט. עשוי היה נביא לעמוד מול כוהן או אף מול מלך משוּח ולהרעימו בשופר שבפיו. הואיל וגם אנשי הזרוע נתנו שופר אל פיהם בקראם למלחמה והם הכו באלות או היו מנגחים בקרני השור. אך בימינו אין תוקעים בשופרות לפני שמפילים את יריחו, אלא הופכים ערים ומצודות על יושביהן לעיי־מפּולת בכלי־חבּלה, שדמיון־אנוש לא ראה אותם לפנים אפילו בחלומות־בלהות פּרועים לשמצה. דויד בשעתו דיבר אל גלית. גלית דיבר אל כל עם ישראל בחרפו מערכות אלוהיו. האויבים נצבו זה לפני זה בקרב פּנים אל פנים. ואילו במלחמה של ימינו אין הקרב פנים אל פנים אלא אֶפּיזודה, שאינה משפּיעה על כיוון המערכה כי אם במקרים נדירים ביותר. אין עוד פנים אל פנים ולא פה אל פה. לדו־קרב אין מתלווה עוד דו־שיח. אין כמעט דיבור. מתו המלים. נשרו מעלינו קליפות המליצות ונתרופפו בידינו ההוכחות ההגיוניות, לא כל שכן שאין עמנו בטחון שאפשר לשנות אף כקוצו של יוד בעניינים העומדים על הפרק על ידי חוות דעת, על ידי איזו הגדה נכונה והסברה מועילה. אין בימינו צורך בבעלי־עצה. אין שואלים עצות אלא מפי מומחים, מפי כל אחד במקצוע שלו, באותה אומנות שהוא בר הכי לה. אבל הגד לי, בבקשה, איזו אומנות היא מתן עצות ואיזה מין מקצוע הוא הטפת מוסר או הבעת רעיונות ורקימת שטיחים של מלים יפות והגיונות נעלים או לא נעלים כל־כך, איזה מין מקצוע הוא זה, שואל אני, שהעולם נצרך לו?

אין בימינו צורך בחכמי לשון. וכל דבר שאין בו צורך לעולם, לא די שאינו מועיל הריהו מזיק, כי הוא תופס מקום שלא לפי ערכו, מתלבּט בין הרגלים ותובע לעצמו זכות קיום. אבל מה זכות קיום יש בימינו, חוזר ושואל אני, לפסוקים, צללי־רפאים אלה, המשוטטים עדיין משום־מה בין החיים ומפריעים, מפריעים, מפריעים? ושוב לא אסתמך על מעשים שהיו אי־אז ואי־היכן, אלא על עובדות, שאנו כולנו היינו זה עתה עדי־ראיה להן.

בידוע שמחסן הפסוקים הוא בידי האבות, אבל לא מן המחסן הזה הוצאנו את החצים ואת המקלעים ואת הרמונים שזרקנו על אויבינו להגן על חיינו ועל אדמתנו. חלקם של האבות פחות מדאי וחלקם של הבנים רב מדאי בפרשת הגבורה החדשה, המקדשת שם ישראל בגויים ומבצרת את מעמדנו על אדמת ארץ ישראל. אשרי הבנים שלא מלאו את אשפתם בחצי הפסוקים, אלא בחצים של ממש. ואילו שאלו באמת את אבותיהם היו מגידים מסתמא אחרת מכפי שפעלו הבנים, והכל היה נראה כאן אחרת, או, נאמר פשוט יותר: אחרים היו נראים כאן אדוני הארץ, ואנו אפילו עבדים לא היינו על אדמתנו, אלא פגרים מתים. הכיבוש הזה, מעשה ידי הבנים, נעשה באופן שונה לגמרי מכפי מה שכתוב בספרם של אבות. ואמנם, האבות בארצנו מתהלכים ברגש ובגאון בשל נצחון הבנים, אבל בסתר לבם הם גם מבוישים קצת. לא ידם חוללה את הפלא, אלא יד הבנים. אילו שמעו לעצתם לא היינו מגיעים עד הלום. היינו נבוכים ומטולטלים ומצפים לחסדי לאומים עוד דור ועוד דורותיים. חסד לאומים – חטאת, אבל גם חסד הבנים הוא דבר מה הגורם חולשת הדעת להורים.

מגמגמים ואומרים: נס. האבות הללוּ כל פּעם שהם נופלים לתוך מבוכה מיד מושכים איזו מלה סתומה וסותמים בה את הפּרצה. וכך מצאו את המלה נס. אבל מתחת לנס יש היסוס של חולשת הדעת. לא אנו עשינו את המיבצע ולא ידינו כבשו את המשלט. אדרבה, לפי כל החכמה שלנו, לפי השקפת עולמנו, אי אפשר היה להצליח ואסור היה להעיז. בנינו העיזו ואנו לאו. משום כן אנו מבויישים קצת. כל תורתנו נתערערה בידינו, כל עולמנו הנפשי נתערער. אין עוד מלים בפינו ולא עוד אנשי־עצה אנחנו. הגיגים אלה כתובים וחתומים בפני כל דור האבות. ואני אומר לך, חבר, הגיגים הללו הם נכונים בהחלט. הואיל וכך מן הראוי לאבות להנמיך קצת את קולם. יתר על כן, לשתוק צריכים הם. כמה שנאמר: והמשכיל בעת ההיא ידום, מאחר שנסרחה חכמת החכמים. בתכלית הפשטות: אילו שמעו בעצת אבות המחוכמה היינו כולנו ילדים טובים, יהודים יפים, אבל יהודים מתים חס ושלום. שריד ופליט לא היה נשאר מן הישוב הזה. ולכן תמה אני שאתה עדיין מדיין בסוגיות־עיון ורושם רעיונות על גליונות נייר לבן.

וזו תשוּבתי לך, חבר.

תמה אף אני: מה ראית להוסיף על כלי החבלה שהבאת מדברי הימים האחרונים, לערער בהם את עולם הפסוקים שלי, גם את הפסוק העתיק והמשכיל בעת ההיא ידום? ראה, גם ראה, אתה בורח מן הפסוק והפסוק רודף אחריך. כן, אין מנוס מן הפסוק, רוח החיים בכל, כשם שאין להמלט ממכשיר הלשון בכללו. הפסוק הוא בדמנו. אף האומר השמש זורחת חוזר על פסוק. כל הנימוקים נגד ההגיון אינם יכולים לערער את ההגיון, הואיל ואף הם, הנימוקים שכנגד, חצובים ממקור ההגיון. בדומה לאותו חכם שביקש להוכיח את רום מעלתה של השתיקה ולקח את כלי זינו, מתוך בית היוצר של הדבור, ונמצא דבורו סותר את רעיונו. הרי זה מעגל־קסמים. האדם שבוי בידי לשונו ואין הוא יכול לצאת אף כתחום שבת מעולם הדיבור. הואיל ואף השתיקה מדברת. אדם מברייתו הוא מדבר, כשם שהוא חי. הוא הדין לגבי דברים שברוח. אפשר לכפור ברוח, אבל אין להתכחש לו לאורך זמן. הוא בשר ודם הוא רוח. אף אתה חושך הנחך לבלי להסתפק במלחמתך עם ההסברה וההטפה בנימוקים לקוחים מתוך מציאות של ברזל, אלא הגנבת לי כאילו בהיסח הדעת אסמכתא על פסוק הזהב והמשכיל בעת ההיא ידום. הוה אומר: גם אתה עודך נתון בלי יודעים להשפעתם של מאמר קדמון, של מליצה נאה, של מקרא מפורש. איני אומר דבר זה לגנותך חלילה. אדרבה, מעלה היא זאת לך ולנו. אפילו ברגעים של מרי ומרירות, בהתחמץ הלב מן הענין הרע אשר תחת השמש, אין אנו באים לידי כפירה קיצונית, הננו שבויי־רוח ואסירי־תקוה. בכל הזמנים ובכל התנאים ואפילו בשעת נפילת המוחין עדיין נר תמיד של התבונה דולק בנו ובת־קול לוחשת, שאין העולם עשוי כולו ברזל ושאין הסייף פוסק אחרון ואין היד החזקה סוף־פסוק, לא כל שכן שאין היא כל הפסוק, כמה שנאמר לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח. ודע לך, חבר, נאמר זה שאמרתי אין משמעו שוב מקרא מפורש בספר, אלא מקרא מפורש בחיים דווקא, החיים עצמם מצווחים בקולי־קולות: אַל תישענו על הכוח בלבד ואַל תשימו את מבטחכם בחיל בלבד כוח וחיל כובשים ואין מבצרים, בחרב מנפנפים, ואין בונים יישוב חי וקיים על חודה של חרב. החרב קוצרת החיים וזורעת מות וחורשת קברים, אבל אין חורשים בה שדות ואין קוצרים בה תבואה להאכיל עם רב. וכיוון שאין זורעים בה יחסי חברות וידידות, אין גם כופין בכוחה את השלום. אין

הדברים הללו צריכים כלל להיאמר, שהרי הם בגדר מושכל ראשון, אולם דבר אחד כדאי להדגיש, שאפילו הכוח הגס אינו מצליח אלא במידה שהוא בא־כוחו של רעיון נאצל או לפחות שותף, אם כי לאחוזים מועטים, עם דבר־מה לשם שמים. מיום שהעולם קיים לא נחלו רשעים גמורים נצחון גמור. הרשע המנצח הוא לעולם מטה־זעמה של איזו מידה טובה, שנמצאה מקופחה על ידי זה שידו היתה פעם על התחתונה. זה הכלל: אין לוקה אלא החוטא. ואם כי בעל מקל החובלים כל שכן שהוא חוטא ופושע, ובוודאי שהוא ראוי לעונש, אין מקשין על ההשגחה. לפי שעה זה משמש מקל. ואף הוא יבוא על ענשו. קיצורו של דבר, אין הכוח הגס אלא שמש של הרעיון, מוציא לפועל פסק־דינה של אידיאולוגיה, ואף הכפירה באידיאולוגיה היא אידיאולוגיה. ובכן, הכל אידיאולוגיה. ובמובן זה אפשר לומר: יד הרוח בכל. לרוב אין זו נראית לעין, שהרי רוח היא וטבעה להיות סמויה מן העין. אבל לעולם היא מושכת בחוטים מתוך מחבואיה.

אף אני לא ארחיק עדותי, כי אם אגבה עדות מפי המעשים שנתארעו זה עתה לעינינו. כלום באמת היה כוחנו עדיף משל האויב? אם ליד החזקה. הרי ידנו היתה על התחתונה, נשקנו פחות כבד ופחוד חדיש, נשק בכוחות־אדם ובציוד קטן משל יריבינו. אבל אנו שלפנו את חרבנו לא מתוך נדן של עץ או ברזל, אלא מתוך נרתיק הרוח. הסייף שלנו היה כרוך בספר, בספר הספרים, בספר הצער הישראלי, במגילת הזעם של דורות עשוקים ומקופחים. אויבינו פרשו עלינו כנף הברזל ואנו השיבונו אליהם מלחמה, מתוך שעשינו לנו שתי כנפיים: אחת של ברזל ואחת של רוח. אילולא אני חושש להמשיך עלי קורטוב הגון של לעג הייתי אומר בפירוש, שאנחנו הרבצנו באויבינו אש קטלנית גם מתוך פסוקים. ידנו היתה נאמנה משום שכל אחד מלוחמינו נאמן עליו הדיין שבלבו, שהוא נלחם למען הצדק והיושר. אנו נצחנו בכוח הבנים ובזכות האבות שהנחילו לנו ערכים נעלים, שמרו עבורנו על מסורת הדורות, נתנו לנו מורשה כתובה, תורת חיים, מין חמדה שהיא מזיגה של כתב ובעל פה, של עקרון ומעשה, של הלכה כרוכה באגדה, בשר מזוקק באש הרוח. היהדות חתרה באמת ובתמים לזווג הלכה פסוקה עם חיים טובים, לכרוך יחד פסוק עם נוף, והיא שיצרה מסכת פסוקים יפת־נוף. ציון לעצמה היא שם־דבר של ארץ שהיא שמיים, של גוף שהיא נשמה, של חיים שהם חלום.

ובכן, חבר, אנו היושבים בציון והעולים לציון, חלילה לנו לשחק על החלומות ולהפליג בהרהורי כפירה ברוח ובכל פרי הרוח. שתי ברכות עלינו לברך, בורא פרי האדמה ובורא פרי השמים. לפי מושגי עמנו משולים החיים לעץ וכל מקרי החיים הן פרי עץ החיים. כל המבזה למלים פוגע בשרשי עץ החיים. ואם תאמר שרוב פסוקים נתישנו ונתקהו עלינו, עץ הדיבור יחיה לעולם. כשם שיש חליפות בטבע הבריאה, כך יש חליפות בטבע הרוח, שהוא עולם היצירה. אביב חדש יבוא גם לעולם הדיבור והכתב, אם בכלל יבוא אביב חיים חדשים לעמי העולם. כל הפסוקים הטובים עוד יחיו לפנינו, ישגשגו ויפרחו. כל מה שהיה טוב ונאה לפנים יחדש נעוריו כקדם. הטוב באמת טוב תמיד. החי אינו מת, הוא משנה צורה, משיר קליפות, מוריד עלים. כן, השלכת היא גזירת הטבע. אבל אחרי כל בליה תבוא תקופת עדנה. סוגיות עיון, מסכתות־מחקר, פרקי שירה והגות – אל נא תבוזו להם. הם לא רק פרפרי חזוננו, הם לחם חוקנו. בלעדיהם אין טעם לחיים. אין ממש לשום תיקון של נוהג ומשטר. כל מה שאינו כתוב בספר השירה אינו ראוי להכתב לחיים.

נצחו הבנים, אבל, אבות, אַל תפול עליכם רוחכם, אַל תדמו עצמכם נידונים להיות מעכשיו ולהבא סמוכים על שולחן הבנים. אתם ובניכם יחד סמוכים על שולחן גבוה אחד והיא הרוח ממרום ועליכם לשרת את המגמה הנאצלה האחת.

ואם למגמה ההיא, הרי גם לכם יד ושם ונסיון וטוב־טעם ותבונת־מורשה. האבות, זקפו ראש, פתחו פה, דברו היטב ואמרו בעוז: המשכיל בעת הזאת אַל ידום.

י' חשון, תש"ט.

 

מזכירים פרטיים    🔗

איני מומחה לעסקי משרד ומנגנון, ובכל זאת הנני מורה היתר לעצמי להטיל סימן השאלה בצדו של המזכיר הפרטי ולהביע ברבים אילו היסוסים לגבי מידת התועלת שיש בשירותו לציבור.

תוהה אני ושואל: קימא לן שכל מחלקה יש לה מנהל משלה ולמנהל מן הסתם סגן־מנהל ויש מזכיר המחלקה המוציא לפועל את העבודה השוטפת, הגזבר ומנהל החשבונות עושים גם כן את שלהם, ובכן מה תפקיד מיוחד נשתייר למזכיר הפרטי של המנהל הראשי, שאינו נכלל בתוך הפעולה הכללית של עובדי המחלקה?

אין כלל בלי יוצא מן הכלל. יש להניח שנשיא המדינה וראש הממשלה זקוקים באמת למזכירים פרטיים, המשמשים נושאי־כלים או מליצים ומתווכים בין שני הפקידים הגבוהים של המדינה לבין קהל האזרחים. הטעם ברור. שני ראשי השלטון האלה, המסמלים מבחינת־מה את פני המדינה, משמשים אישי־תלפּיות, שרבים פונים אליהם בעסקי הכלל לבקשת עצות ולמתן עצות, להבעת איחולים ולהבאת תכניות ממשיות או דמיוניות לתיקון החברה ולהרמת קרן האומה. ולפי שמעמדם הרם של שני אנשי־מעלה אלה מחייבם להשפיל שבת בתוך העם ולהשיב לכל שוחריהם דברי תודה ועידוד וכל מיני איחולים טובים שכנגד מתוך נימוס ודרך ארץ, לכן מעמידים לכל אחד מהם מזכיר פרטי, צינור הנימוסין, להשיב לאיש ואיש מפני הכבוד ולשמש קצין־קשר בין העם לבין נציגו הגבוה. הנשיא וראש הממשלה כל אחד מהם לחוד הוא מעין מוסד לעצמו או מחלקה בפני עצמה, ואפילו הצד הפרטי שבו שוב אינו רק פרטי, אלא גם ציבורי ומדיני.

אולם תמה אני מה צד פרטי, שהוא גם ציבורי, יש לכל שר אחר, ולא כל שכן למנהל מחלקה סתם, שהמדינה חייבת להעמיד לרשותו אדם מיוחד לשמש לפניו מזכיר. אין דעתי העניה תופסת מה עבודה פוריה מזומנה למזכיר הפרטי יום־יום בלשכתו ואיזהו סוג התוצרת היוצא מתחת ידו.

מסתבר, שהמזכיר משמש מעין וו החיבור בין השר והמנהל לבין קהל דורשיהם, אף בינם לבין עדת פקידיהם, אבל דווקא תיווך של חיבור זה נראה לי בלתי מועיל, וממילא מיותר, ומסתמא גם מזיק. דברים עולים יפה רק כשהם נעשים במישרים בין הנותן והמקבל. כל גורם שלישי המתערב באמצע מפריע או גם מכשיל. תופש המשרה הגבוהה, שרבים נצרכים לו, מטבע מעמדו שהוא מתגבה על אחרים המייחלים לחסדו. בא המזכיר הפרטי ומרים את ראש המנהל כדי שיעור קומה נוספת אם לא למעלה מזו. משרה מחייבת תוכן. באין תוכן ממשי ממלאים אותה תוכן מדומה, מנופח. המזכיר הפרטי, שאין לו עשיה מסויימת, רואה לרוב עיקר תפקידו בהקמת חייץ בין האישיות ההנהלתית ובין הנצרכים לה והמבקשים אצלה ראיון. ה“ראש” נמצא מוקף, במידת־מה גם ביזמת המזכיר הפרטי, ערפלים לא טהורים של טרדות לאין שיעור. בא פלוני ודופק על דלתו של המנהל הראשי או מצלצל אליו בטלפון, מיד נשמעת תשובתו של המזכיר הפרטי בנוסחה, שנמצאה כבר כתובה אצל אבן העזרא מר הנפש: השר רכב, השר שכב. או המנהל עסוק מאוד ואינו פנוי כעת לאורחים. על הרוב נזרק המענה השגור: המנהל תפוס בישיבה, או: נקרא לישיבה דחופה. “ישיבה, תמיד ישיבות. כל כך הרבה ישיבות למה?” רוטן הנצרך במרי אין־אונים ובמרירות אין־תקוה. רוטן הוא לעצמו, שכן המזכיר הפרטי, כפי המורגל, אינו בר־קשב אפילו שעה ש“הקרבן” נראה לו עין בעין, קל וחומר בשיחה מרחוק, שהשפופרת נגלשת מן היד במחי יד ורשאי פלוני המתמרמר לרטון לתוך התיבה הריקה. ואין הדברים שמחים יותר גם בשעה שהפניה אל המנהל הראשי באה בכתב והשואל מקבל תשובה מעין זו חתומה בכתב ידו של המזכיר הפרטי: הבאתי את הצעתו או את בקשתו של מר לפני כבוד המנהל הראשי והוא רשם לפניו את הדברים לתשומת לבו. הללו הן מלים סתמיות מתוך תשובה סתמית, שתכנן הוא יחס סתמי. הכל סתום ומעורפל וקונספּירטיבי כביכול. אין מגע ישיר בין השואל והמשיב, בין המבקש והמבטיח או המסרב.

עיקר ליקוייה של המזכירות הפרטית היא התיצבותה כאבן־נגף על דרך יחסי־המישרים. הכל נעשה סתמי ואלמוני, בחינת הסתר אסתיר. חס מלבוא פנימה. אי־שם בחביון הלשכה טמונה האישיות התקיפה האוחזת במושכות והממונה על גורלות. היא עצמה היושבת בסתר בבל תיראה ובבל תימצא. אלהות קטנה כביכול. ובדומה לאלהות היא פועלת על ידי מלאָך או על ידי שליח ואינה נגלית אלא ליחידי־סגולה, ולאחר קבלת הורמנא מאת המזכיר הפרטי, כלומר, לאחר שאותו נצרך מקבל טבילת־אש מאת מבטיו הבדקניים של המזכיר הפרטי ועומד במבחן לשיקול דעתו, אם כדאי והגון הוא ואם ענינו דחוף, בוער ממש, להביאו לחדר השר או המנהל פנימה. ומכל מקום אין זוכים לראיון עם ה“ראש” אלא לאחר גלגול מחילות וכיתוּת הרגלים בדרך הייסורים. ונוסף לכך צריך להיות עקשן גדול ומחוצף קצת או חייכן הרבה לפרוט על נימים הפותחים שערים.

האלמוניות האופפת את הסדר המשרדי הזה מטילה שיתוק־מה ברגש האנושי, שצריך לפי הדין ולפי היושר לשמש יסוד לכל היחסים בין אדם לחברו ובין אדם לחברה. הגעו בעצמכם. פלוני בא בתביעה של קיפּוח כלפי מחלקה זו או אחרת, רוצה הוא לצעוק חמס או לבקש רחמים, לעורר המיית המצפון של מי שהכוח בידו לעמוד לו בשעת דחקו – יתנו לו לגשת ישר אל המנהל הנושא באחריות המוסד כולו, הריהו דופק במישרים על הלב של מי שהתאכזר לו, ואפשר שיתרכך הלב ומידת הרחמים תתגלגל עליו. סוף סוף אף המנהל אינו אלא אדם. לא כן המזכיר הפרטי, אין הוא חורץ את המשפטים. אין הוא כלי ראשון. הוא רק נושא כלים לכלי הראשון. לא עליו האחריות. לפיכך פטור הוא מיסורי המצפון. דומה הוא למלאָך דומה: אין לו אזנים, אם כי הוא כולו עינים. יכול הוא להשיב לאותו נצרך טרדן: לא בעל־דברים שלי אתה. איני אלא מזכירו של מי שגורלך בידו. המזכיר הפרטי שאינו רואה עצמו שותף לאחריות אינו כלל בתשובה ובחרטה.

לא זו אף זו, בדרך מן המנהל הראשי אל המזכיר הפרטי וחזרה, יש שהאחריות הולכת לאיבוד. הבריות מתרשמים ממראה עינים יותר מאשר מהלך־נפש. רחוק מן העין רחוק מן הלב. ורק מעטים יש להם כוח דמיון עשיר להתמלא רחמנות גם ממרחק. כיוון שהמנהלים באים במגע נדיר עם שוחריהם נוח להם להתנכּר. הם כביכול נחבאים מאחורי גבם של מזכיריהם הפרטיים; ואילו המזכיר הפרטי נמס ומתמוגג בתוך אדי הערפל המסתוריים של האישיות ההנהלתית, מתמוגג ממש כמלח במים. וכך בין המנהל הראשי ובין המזכיר הפרטי מתמעך רגש אהבת הבריות וכאילו אינו. יכול הנצרך לצעוק חי וקים – אין שומע לו. יש פרגוד רם ונישא. וככל שאדם צופן בחפניו מידה מרובה של סמכות וכוח שלטון, כן הוא נמצא נחבא וטמון יותר מאחורי הפרגוד. בשמירתו המעולה של מזכירו הפרטי.

המשחק במחבואים, ששימושו כה נפוץ בידי אנשי שררה ותוקף־סמכות, אף הוא רעה גדולה. לפי היושר אין אדם צריך להיחבא מאדם וכל הגדול בכוח ובשלטון קל וחומר שהוא צריך להיות קרוב ורגיל ונדרש תמיד אצל כל אלה הצריכים לו והצופנים בחובם את מקור כוחו וסמכותו. הפרוש מן העולם רשאי לערוך לו התבודדות. ואילו ראשי הציבור, מנהלי מחלקות ומכווני מוסדות, חייבים להיות מעורבים עם הציבור ועומדים תמיד לשירותו. למעשה יוצא ההיפך. עובדי הציבור מתנשאים לרוב מעל לציבור ונחבאים מאחורי נושאי־כליהם. והמזכירים הפרטיים יש שהם משמשים כלי־רכס משוריינים, אי־חדורים, החוסמים לגמרי את הדרך. אין בדברים אלו קטרוג על המזכיר הפרטי כבשר ודם. אפשר שהוא עצמו טוב וישר. אבל התפקיד גורם. המנגנון אָשם. סדר הדברים הוא כזה, שמתהווית כעין רקמה דקה של התחבאוּיות וכל הוויות העולם המשרדי נעשות כמין רשות של עינויים, שהנצרכים נופלים לתוכה כלתוך מלכודת. ועל הכל הרבה זריקת־אבק והעמדת פנים.

קפקה כבר תיאר את הגיהינום הזה. אדם משוטט במדינה כבתוך עולם התוהו. הוא נאשם, נידון, נהרס בגוף ובנפש ואינו יודע מפני מה ועל ידי מי. הוא מכתת את רגליו ממשרד למשרד, דופק על דלתות, נשלח ממזכיר למזכיר. הוא תוהה ובוהה: היכן הראש? איפה מקום כבודו של השופט העליון? כבודו מלא כל המדינה ואין הוא נראה. סנוורים מסביב. מזכירים לרוב, אך אין זוכר ואין פוקד אותו. מכונות־כתיבה דופקות, אנשים אצים רצים על המדרגות. עולים בקומות ויורדים. לא סולם יעקב ומלאכים עולים ויורדים, אלא סולם־נפתולים ומלאכים דוממים עולים ויורדים. ריצה ומהומה ומבוכה ואין יודע דבר. יש רואים הגזמה בתיאורי קפּקה. אבל כלום אפשר להגזים בתיאור המכשלה, המכונה ביורוקרטיה?

בראשית היה המשרד. הביורוקרטיה היא בתו. האלם הוא בנו. קדמה לידת הבת הרבה יובלות ללידת הבן. הביורוקרטיה משלה בכיפּה גם בדורות קדמונים. אולם כשמתלווה אליה האלם, סכנת חורבן באה לעולם. האלם הוא כל עיקרו פרי הזמן החדש. ואף המזכיר הפרטי תורם מנה משלו להעמקת האלם ולהרחבת שלטונו.

והמבין יבין, שאין ענין המזכירים הפרטיים המדובר כאן, אלא ראש־פרק, פרט אחד מני רבים. כלומר, סמל בלבד. אבל סמל ראוי להדגשה. שכן המנהל היושב בסתר המוסד אוצל מרוחו על כל סדרי המוסד ומשרה רוח של סתריוּת על כל להקת עובדיו. אדם לאדם נעשה דבר־סתר. כל איש נחזק איש סוד. אין פנים אל פנים. אין יחסי־מישרים. הכל עומד בסימן עקיפין. תאי השלטון במדינה נעשים מעין תאי־מחתרת. כל מנהל גדול או קטן, כל תופש עמדת־מפתח כל שהיא נאה לו להיות נחבא, רואה ואינו נראה. הלבבות מיטמטמים והרגשות מתקהים. כי באין פנים אל פנים אין גם לב אל לב, וכשהאדם נחבא, אף קולו האנושי נחבא ורגשו האנושי מסתתר. פורחת ביורוקרטיה ואנשי־שרד פּרים ורבים. לא רחוק היום ויעלה ויבוא גם בקרית ישראל אותו “אדם בתוך הנרתיק”, אותו פקידון, שעליו שפכנו כל כך הרבה לעג בארצות הגויים.

עיקר לא שכחתי. הנפש סולדת מן המשרדיוּת הזאת לא רק משום שהיא מידה מגונה, אלא גם משום שהיא מידה זרה, נטע זר, דבר של חיקוי גרוע, מועתק קו בקו ותג בתג מן המקולקלים שבגויים. וכלום לא נאה לו לישראל לחדש משהו משלו גם בסדרי הנוהג המשרדי?

ראויה היא מדינת ישראל, שכל ישראל יהיו בה חברים והיחסים בין אדם לאדם ובין אזרח לרבי השלטון יהיו חבריים ולא יהיו אדונים נחבאים ורמי מעלה היושבים בסתר. יהיו הפנים גלויים והלבבות פתוחים וְהקולות אנושיים ולא יהיה אדם בישראל צועק ואינו נענה.

כלום דרישה זו יש בה משום תפיסת מרוּבה?

אין צורך להדגיש, ואם יש צורך הריני מדגיש, שאין חלילה כל כוונה לפגוע באופן פרטי במזכירים פרטיים. הם כשלעצמם טובים, אך ללא עקיפים וללא גינוני־תחליפים וללא נטילת חלק במשחק המחבואים, שראשי ציבור חומדים להם בחסות מזכיריהם הפרטיים.

י“ז חשוון, תש”ט.

 

סייגים    🔗

יהודים בלי מדינה הם אבק חוצות, מדינה בלי “נקודה יהודית”, כלומר, בלי חזון הצדק שמחצבתו יהוּדית, עשויה להיות טיט היון.

מפני מה התרגום מיעוטו יפה וריבויו קשה? משום שאין אדם יכול לאמץ הרבה ילדים זרים שלא על חשבון בני ביתו.

אין הספר ראי החיים בלבד, אלא חטיבת־חיים ממש. ההרגל לתרגם רוב ספרים לועזיים מחנך את העם לתרגם גם את גופי החיים של הנכרים וליהפך לתלמיד מקשיב לזרים בכלל.

עם הנשען על כוח היצירה של עם זולתו סופו להישען גם על בינתם של אחרים ואף להתקפּח ברגש הכבוד העצמי.

תרנגולת העומדת להמלטה מתקינים עבורה מצע קש ומחפים עליה. כנהוג במשכנות דלים, בנפה כדי שתהא אפוּפה אוירה של חום אפלולי להמשיך עליה הזיה מתוקה. כל שכן שאין לידה של ערכים אנושיים בחלל ריק אלא על מצע של מסורת הדורות שפרושה עליה חוּפת כבוד וחום ורוך שבאהבה לאבות. אפלוליות של הזיה געגועית יפה ליצירה.

יונקים מן העבר וחובקים בידים את הרך הנולד העתיד; מקבלים השראה ממה שהיה והשקאה ממה שעתיד לבוא. העבר הוא בחינת אב והעתיד אם. כל מה שאינו מכה שרשיו בעבר או שאינו שולח כנפיו לעתיד הוא יתום מאב או מאם.

ריטוטי האתמול בהיום, נצנוצי הקרנים המגיעים אלינו משמש המחר.

ברם, תימרות האבק המתאבכות מתחת לפרסות הסוסים האבירים, הנושאים עליהם את פרשי העבר, יש שהן מסנוורות את העיניים בהווה מלראות נכוחה את העתיד

שומרים נאמנים מתריעים בימים בהירים על עננים המצטברים באופק, ובעת שהשאננים שוכבים סרוחים על משכבותיהם ואומרים שׂישׂוּ בני מעינוּ, הללו צועקים חמס על הפּרצים שנבעו בקיר וקוראים לבדק הבית. ומה דעת הבריות על הצעקנים הללו? דעתם היא שאין אלה אלא רעשנים לתיאבון או להכעיס, רואי שחורות וצופים בעננים שאינם, מציצים מן החרכּים ומטפסים על הקירות. אך הנה התגלגל הרעם, התחוללה הסוּפה והבית התמוטט. ושוב יוצאים השאננים לשעבר ומטיחים את לעגם כלפי השומרים שלא היו צופים נאמנים על משמרתם ולא טפסו במרומי החומה להזעיק על הסכנה וממשמשת ובאה. וכך הם רוגזים במרי־שיחם: אנשי הרוח מפני מה לא נחה עליכם הרוח לראות את האותות מראש? הכהנים, על שום מה בגדתם? תלושים אתם מן המציאות.

עושי המציאוּת השחורה ומעצביה הם לרוב הראשונים להטיח כלפי אנשי הרוח, שהנם תלושים מן המציאות. אלה שפועלים במיטב יכלתם לתלוש מתוך המציאות החברתית את השפעתה של הרוח, הם הראשונים לזרוק את שם הגנאי תלוּשים.

יש התולשים עצמם מסביבתם לברוח אל מדבר הבדידות ובלבד להציל עצמם ממדבר השקרים שמסביבם ולתלוש בסתר אהלם את שערותיהם מכאב ומחרון אַף – ואף הללו אינם נפטרים מכנוי של גנוי תלושים הנדבק להם.

הכשרון אינו ניזון מן הצעירות של לחיים אדומות בחסד הגיל, אלא מן הצעירות של לב בוער ואדום, שבאשו נשרף כל גיל.

בקורת המקרא ללא אימה ופחד, תקונים והגהות בפסוקי התנ"ך ללא עיון קפדני, הם עבירה הגובלת לפעמים בשפיכות־דמים. יש עורכים הלהוטים לתקן כתבי־יד; הם מוכנים לתקן כל כתב־יד הבא לידם, עד שאינם מבחינים כלל בין חיבור שאינו אלא צירוּף־מלים מקרי, או, לכל המוטב, שילוב רעיונות מופשטים, לבין מסכת מחשבות הומה ותוססת שהיא בגדר יצור חבור עצבים, אורגני, בשר ודם ממש, נפש חיה, והנפש היא דם. עורך, המתקן ומשמיט בחיבור של מופשטות, אפשר שהוא חוטא לאמת, אבל אינו מחבל בחיים. כיוון שננעצת סכין העורך במסכת האורגנית שהיא בשר ודם, הרי נחתך אבר מן החי, נשפך דם.

העוקר פסוק ממקומו בתנ"ך או אפילו רק משנה צורתו, עוקר אבר מן החי. נניח שהאמת ההגיונית עמו, אולם טעות שהיא חיים יקרה לנו יותר מזו.

במה ניכרת מלאכת מחשבת נאה ומתוקנת? בחותם ההכרח הטבוע בה.

לאחר שהיא באה לעולם שוב אין אנו יכולים לשער לנו את העולם בלעדיה. בדומה לפני מכרינו הקרובים הנראים לנו מחויבי המציאות.

אמנוּת גרועה מחקה את החיים; אמנות טובה מהווה חטיבת־חיים לעצמה.

מלאכת־מחשבת ראויה לשמה אינה פרי הרוח בלבד, אלא פרי עץ החיים בכללו, שמעניקה לנו לחם וחזון כאחד. ולא פרי בלבד. היא עצמה עץ המצמיח פירות. וכעץ יש לה מועדי פריחה ושלכת.

האמן חוצב ממעמקי נפשו, ויש לו הרגשה, שאין הוא נותן משלו לאחרים, אלא משלהם הוא נותן להם. אין נכנס להיכל האמנות אלא מי שעבר ברגשו ובחזונו את גבולות השלי ושלך. ולקחתם לכם משלכם – זהו פסוקו של הנותן מטובו החזוני לבריות. יתר על כן, איש החזון היוצר מדמה לרוב שהוא מתעשר מפסלתם של יתר הבריות, שהרי את כל שיחם ושיגם, כל קו ותג בדיוקנם, הוא נוטל ופותך לתוך פּך הצבעים שלו, הרי הוא גוזל את הרבים. ויש שהוא נוטל דפוסים מוכנים ממש מימרות מפורשות, פרצופים גמורים ועושה מהם תרשימים לתמונותיו. אין הוא לכאורה אלא בעל כלים ומשל אחרים הוא סוחב ושׂם בכליו. הרי גנב הוא.

אין אמן שאינו שרוי רוב שעות בדכאון. רובץ על הלב משא של חטא. סוף־סוף אמנות היא עבירה. לא תעשה לך פּסל. זו היא העזה יתירה, חוצפה כלפי שמיא להידמות אל יוצר העולם. מה ברואים עושה אפילו גאון שבאמנים? ברואים אלמים, חסרי־חיים, נחזים כאילו יש בהם נשמה. נטפים מים הגדול כלום הם ים? רמזים לאין סוף כלום אינם יצורים נקלים לאור אין־סוף דווקא? יאה בושה לאמן.

השכל נרדף תמיד. לשעבר היו אנשי הדת וחכמי המסתורין עוינים אותו. בזמנים החדשים שוקדים להשפילו ולהבזותו מטעם ההשראה וכוח החיים או כוח ההיוּלי הגס, ואם תמצא לומר בשם היצרים האפלים והאינסטנקטים השפלים והחושים התפלים. הואיל והשכל נרדף סימן שהוא צדיק ודורש טוב לאדם, כל הכוחות שחוברו עליו יחד להציק לו אינם מבינים לרוחו, ולכן ישטמוהו. אינם מבינים, שהרי שכל אין להם – ובלי שכל הבנה מניין?

ההתקפה היא הטובה בדרכי ההגנה. ואם כך ראוי היה לו לשכל להתקיף את יריביו, כגון את אנשי רזין דרזין, ולקפּחם בטענה זו, למשל: וכי מי גילה לכם סוד זה שיש רזין דרזין אם לא אני בחזון תבונתי, ואילולא חרשתם בעגלתי לא מצאתם את חידתכם. אלא שאין השכל משיב כלל מלחמה שערה. הוא בטוח בהגיונו וזכותו כל כך מובטחת בעיניו, שאין הוא רואה צורך לבזבז הוכחות לצידוק שלטונו הנראה לו בגדר מושכל ראשון. הואיל והשכל נראה לעצמו מושכל ראשון, אין הוא רואה עוד צורך להשכיל. וזו היא טעותו המתנקמת בו מרה, שכן יש דורות שפיתוח השכל הפועל מוזנח בהם והבריות נמצאים חשוכי־שכל. בשל מיעוט התבונה מתחוללות פורעניות גדולות בעולם ואין משכיל את משוגת הרבים, או שיש משכיל, אלא שהוא אוחז אומנות השכל בידו שהיא שתיקה.

היהדות אומרת: כל בכור קודש לי. כל ראשון ומניח־יסוד נדחק לקרן־זוית ונחבא בצל. לא משה אלא יהושע מכניס. לדוד מניח אבן־הפינה לבנין בית־ישראל נאמר: “לא אתה תבנה לי הבית לשבת. והקימותי את זרעך אחריך וכו' הוא יבנה לי בית”. לוחות ראשונים נשברו; הבית הראשון נחרב. וצא וראה, מעשי ראשונים סימן לאחרונים. שיבת ציון אחרונה, שקדמו לה כמה וכמה עליות, נקראת, אמנם, על שם העליה הראשונה. ואילו עיקר הבנין והביסוס וכן הנפת דגל המדינה נעשו על ידי אנשי העליה השניה.

האם גזירה עליונה היא ראשית התבואה מעשר היא, לאדני, או להבדיל, לשממה. דור ראשון לגאולה הוא גם דור המדבר. הבנים ירשו את הארץ.

א' כסלו תש"ט

 

פנים לכאן ולכאן    🔗

החלטתי להסיח לפניכם צער אחד שנצטבר בלבי. איני מצפה לישועות ונחמות מהסחה זו. אבל מה אעשה והרגל הוא אצלי לשפוך לעתים מרי־שיחי ברבים.

בזמן האחרון הנני נבוך מאד ואיני יודע באיזה עולם אני חי, אם בעולם שכולו טוב וכל הפנים שוחקות או חס ושלום להיפך, בעולם שכולו קהה ואדיש וכל הפנים חמוצות. יש וטורדני רעיון, שכל אדם הוא דו־פרצופי וכל הדברים מתרחשים בחיים כפולים ואני עצמי נע ונד בין שני עולמות, מיטלטל אילך ואילך ואין בי נחת. וצרה יתירה, שבשעת טלטולי בדרכים בין שני העולמות אבד לי משהו יקר, נשמט מידי המשקף, משקל מצפן, השולט על אופן הראיה שלי, זה בית היוצר של השקפותי. משום שהכל כפול ומכופל בעיני נתערבבו לי מראות הנופים בכללם, אף נופי הפרצופים האנושיים. חוששני שלא אהיה מסוגל עוד לשפוט על צורה לאשורה ועל דבר כהלכתו, אלא הכל יהיה נראה לי תמיד פנים לכאן ולכאן.

אזכיר קצת נשכחות. ישובנו לא היה מעולם ישוב של רכּים. לא של רכּי־לבב, לא של בעלי נימוסים מרוכרכים, לא של אנשי מענה רך, אף לא של לובשי סבר־פנים רך ומתקתק. ניתן לומר ללא היסוס: מתוקי־מזג לא היו בינינו אלא במנין קטן. נמשלו אנשי ישראל לבני צרויה, אחותו של דוד המלך, שדוד עצמו התריע עליהם: “והאנשים האלה בני צרוּיה קשים”. לא נתכוונתי חלילה לקטרג על אנשי ארץ ישראל על שום קשיוּת ערפם. אין זו מן החכמה לקטרג ולבוא בטענה על מי שהוא או על משהו. צריך לקבל אנשים ודברים כמות שהם מבלי להילחם בפסיכולוגיה, כלומר, באופי או במנהג. ומה גם שאופי הבריות ומנהגותיהם יוצרים ממילא את התנאים הנוחים להסתגל אליהם.

אף ישובנו סיגלנו אל נימוסיו ולמדנו במשך שנים הלכות דרך־ארץ המקובלת בו.

רצונכם בדוגמאות? הנה מקצתן: אין נהוג בישובנו להקדים שלום איש לרעהו. ומה רע? נושאים שלום זה לזה בחשאי, אף ללא קידה. אומרים שלום בלב, בעפעוף־עין. רוצים לברך ורצון טוב מצטרף למעשה. ואם אחד עקשן וטרדן עוצר חברו ברחוב, תובע בפה ואומר: גזלן, מה לך עובר לידי ללא ברכה, אינך שואל ואינך משיב? מיד עונה לו חברו מיניה וביה: טעות היא בידך. אמרתי! וכבר נקבע מעין מנהג בארצנו, שאין אומרים זה לזה שלום אלא אומרים: אמרתי! ולאחר שאומרים אמרתי נפטרים בנחת־רוח ובסיפוק גמור. העיקר שיש סיפוק.

כיוצא בזה אין אדם במקומותינו מתבקש לישיבה בכניסתו למשרד פרטי או ציבורי, אלא אם כן הוא גברא רבא או עשירא רבא שרבים נצרכים לו. ולא חס ושלום משום שרוב אנשי ארץ ישראל רעים ואכזריים או יהירים, אלא פשוט משום שאין מדקדקים אצלנו בכיבודי ישיבה ואין גורסים פינוקים בין איש לרעהו. מה נפקא מינה מברכים או אין מברכים, יושבים או עומדים, מסבירים פנים או לאו. ואילו אניני הדעת שנוהגים פינוק בעצמם ומקפידים, למשל, על ישיבה דווקא בשעה שהם מרצים את ענינם לפני מי שהכוח או הדעה בידו, כבר סיגלו להם טכניקה מיוחדת לבלי להרגיש עצמם נפגעים בכבודם והם מזדרזים ויושבים מטעם עצמם. זריזים אלו מקדימים את בעל הבית והם נמצאים ישוּבים תוך כדי כניסתם לחדר פנימה, משל הם נפלו מבחוץ דרך הפּתח על הכסא בכוח הדוחף של איזו השגחה עליונה. כל מקום שנאמר השגחה עליונה, אף יד אדם באמצע. השגחה משמע טכניקה. וזו, כידוע, מסייעת תמיד בידי האדם למצוא את דרכו בחיים ולהסתגל לכל התנאים. הקיצור, אנו בני ארץ־ישראל כולנו עברנו דרך כּוּר ההסתגלות. הסתגלנו אל האַקלים, ואל התנאים, אף הסתגלנו זה אל זה; הסתגלנו לאי־שלום, לאי־ישיבה, לאי־סבר־פנים־יפות. ראינו שגלתה בת הצחוק מעל השפתיים ונתמעט המאור בפנים ופחתו והלכו הניבים הנלבבים בשימוש לשוננו, וכנגד זה רבתה הקרירות בין אדם לרעהו, אבל חדלנו לקרוא תגר ולהתמרמר. המתמרמרים הם לעולם מגוחכים. אדרבה, הפכנו את המצוקה לצדקה. שבחנו נוהג החומרה, התענגנו על גילוי הלב, גילינו רוב נקודות־חן בפשטות הביטוי, בגלמיות שביחסים. הגיעו הדברים לידי כך, שאם אומרים לפלוני “חמור” ותינוק זורק כלפי חברו או אף בפני המבוגר את שם המפורש “טמבּל”, הרי דיבור חד־משמעי זה מצלצל כמין מחמאה, לטיפה שבעל־פה. כן, מתרגלים ומסתגלים לאַקלים בין קר ובין חם, ובלבד שיהיו הלבושים הולמים את מזג האויר.

עד כאן בעבר. היה מזג־אויר קר שורר בישובנו, בנשמות, בפרצופים, בשיח ובשיג, אבל היה כלל לא רע באויר החד־משמעי. אולם בזמן האחרון בא בלבול לעולמנו ונתבלבל האקלים, נעשה מעורבב ומשונה. אי אתה יודע אם הוא קר או חם, ואולי פושר, וממילא אין יודע מה לבוש הולם אותו. הגעתי לעצם מרי שיחי. צער נצטבר בלבי. נבוך הנני. הכל עשוי בגזרת הכפולים כביכול; ואני לבדי עודני קיים בחד־משמעותי. לא אדבר בחידות. מותק ירד פתאום לעולמנו, רוך ועידון בכל, אף בפרצופים. מסתכל אני מסביבי ורואה לפעמים כל פנים מעין מנורה רבת־קנים מודלקה. אני מתכוון בעיקר לתצלומי הפנים, המתנוססים בעתונים המצויירים ושאינם מצויירים.

יש אומרים, אין מביאים ראיה מדיוקנאות בידי הצלם, שאינן אלא בבואות. איני בדעה זו. לדידי אף הבבואות הן גופים וצל הוא בגדר ממש. ראיה לדבר: סרטים על הבד.

איזו השפעה יוצאת לעתים מהם על הבריות. פעמים רישומם ניכר יותר מאשר של גופי־חיים. ובכן, הפרצופים של הצלם, שהם צללים לכאורה, כמה מאירים הם. גן־עדן של חיוכים פורח בהם. תחפשו בין הבריות, הקופצות מתוך המצלמות ישר לתוך עתונינו, פנים חמוצות הנודעות לנו משכבר – אין ואין. לאן נעלמו כל מרי המראה וחמורי הדיוקן, שהיו משוטטים תמיד בישובנו? הם לבשו כתנות אור, כתנות בת־צחוק, כתנות סבר רך ומתקתק. תצלומי האנשים, בין של אנשי־שם ובין של עלומי־שם, שזנקו רק לרגע של ארעי מתוך אלמוניותם אל הפומביות, שופעים מאור־פנים וחיוכים ונדיבות וחביבות ואדיבות עד בלי די. הרפתן והחייל, הפקיד והעסקן, הרופא והחולה המונח על שולחן הנתוחים, השחקן והכדורגלן, המורה והתלמיד, התינוק בעריסה, האחות הרחמניה, העולה החדש המניף את מטפחתו כדגל מעל סיפון האניה, הנואם על הדוכן, אם עובדת ונוער עובד, המנהיג והמדריך, לא כל שכּן הנערה החולבת פרה והבחורה הנצבת על המשמר ורובה בידה, אין צריך לומר השוטר, על אחת כמה השוטר הצבאי, כל היושב במשלט והמשתתף במפקד ובמסקר, הכל פניהם שקוּיים חדות שחוק וחמדת נימוס, חן וחסד ואהבת הבריות ושובע נדיבות. רואה אני: אלי הם מחייכים, אותי הם מחוננים במבטיהם, בכל עפעוף־עין הם אומרים חן־חן. אני טובל בים של חיוכים ונשיקות. עולם כל כך חביב ואנכי לא ידעתי.

תשאלו: ומה איכפת לך אם באמת כל כך חביב? ובאמת לא איכפת לי. ובכל זאת איכפּת לי, כנראה. פּחד בלב. יותר מדאי חביב. ואני טרם הסתגלתי לכך. אדרבה, רגיל ולמוּד הייתי בחוּמרה, בקפּדנות, בחומץ ־ והנה יין טוב ושוחק. לשעבר היה לי קר. ואילו כעת קר וגם חם. החיים מפגרים קצת אחרי התצלומים. והחיים עצמם עדיין אינם מאירים פנים. נמצא אני ורבים שכמותי רואים חיים כפולים ושרויים בעולם של דו־פרצופים.

אני נבוך. פנים חמוצות בחיים ופנים שוחקות בתמונה, נימוסים קשים יום־יום ואדיבות רכרכה בטקס ובמסקר, ובקבלת אורחים נכבדים מן החוץ. מיעוט אהבה במציאות ופלגי אהבה משתפכים בפרצופים על הבד ועל הנייר. חמסין חיוכים מכאן ומקרר חשמלי של מבטים מכאן, חמימות ממוגגת את הנפש וקור מקפיא את העצמות.

איני יכול לעמוד ברוח־פרצים זו. קשה לערוך “גלות” לאורך זמן בין פרצופים סובּטרופיים מצוּיירים ובין פרצופים ציר־צפוניים מציאותיים. זהו הענין. צר לי נורא. קר לי משום שגם חם לי, מר לי משום שיותר מדאי מותק שופע בכל ניב רשמי מטוּקס. נבוך אני ואיני יודע באיזה עולם הנני חי.

חושבני, שכל אדם חייב לדעת שלושה דברים, ואלו הם: מה השעה, ומה הענין ומה מזג־האויר מסביבו. ואני איני יודע מה שעה היא זו. אם שעת־נימוסין של טקסים וקבלת אורחים רמי־מעלה או שעה סתם; אם יום של חול גדול וכבד לנו או יום של תצלומים חוגגים. ואיני יודע אם קיץ או חורף לנו, אם עדיין תושב הצפון הנני או שלפתע פתאום העתקתי את מושבי לאקלים סוּבּטרופי של נפשות. אי־ידיעה גוררת אי־ידיעה. כיוון שהנני נבוך בזמן, הריני נבוך בכל. לשעבר ידעתי, למשל, שאוהבים מעט מאד בישובנו. והיה לזה הסבר מניח את הדעת. אוהבים מעט משום שאין פנאי. האהבה, כידוע, דורשת הרבה זמן. ומעשה בתינוק פיקח אחד שענה לפלוני שכן טורדן, שתבע ממנו אהבה, בערך כך: איני יכול לאהוב אותך משום שאני צריך לאהוב את אבא שלי ואת אמא שלי ואת הדוד והדודה שלי ואת עמוס חברי גם כן, לכו איני יכול לאהוב גם אותך. צדק אותו תינוק פיקח. האהבה היא עניין של זמן, של כוח. היא עבודה קשה. ויש שיעור לכוח העבודה של בר נש. אף אנשי ארץ ישראל נהגו בעבר חסכון באהבה, כיון שכל יהודי חייב לאהוב את העם, את הארץ, את בנין הארץ, את ציון וירושלים, את עבודת האדמה, כל כך הרבה עדות לאהוב, את האבנים לחונן, ואת שמי ישראל בוודאי שצריך לאהוב, פעמים הוא מודיע קצת אהבה גם לבן־מעמדו או לחבר במפלגתו – ואין לו עוד זמן וכוח לאהוב את האדם באשר הוא אזרח, שכן, עובר־אורח ונברא בצלם. לפיכך לא היו אנשי ארץ־ישראל פזרנים ברגשי־אהבה, על אחת במה בוידויי־אהבה. ויש בחזיון זה גם הרבה טעמים לשבח. קמצנים לאהבה אפשר שיהיו פזרנים ליושר, לאמת, למעשים טובים. ואכן, חותם של אמת קפּדנית היה טבוע ברוב יחסים ומעשים שבישוב. עדים לכך ויכוחים גלויי־לב, הדיבור הדווקאי. חתכוּ ניבים עוקצניים, נוקבים ויורדים; חשפו עד השרשים. כל אחד חייל בחזית. לא לקחו פרצופים בהשאלה וחיוכים בהקפה. התמונה אחת בחיים ועל הבמות, במציאות ובטקס.

והנה התמונה נתפוררה. לא עוד אנשי־מקשה. לא עוד עור אחד ולא עוד אור או אי־אור אחד. כפילות רואה אני בכל. מהלך ת"ק פּרסה מבדיל בין הממש ובין הבבואָה, בין הגוף ובין התצלום, בין הפנים כהויתם ובין הפנים שבהקפה המשתקפים במצוייר. אני איש נבוך ועייף חייב לעשות מפעם לפעם מהלך כה רב, לכתת את רגלי, להחליף נקודות־השקפה, לכוון את המשקף שלי לסירוגין לכאן ולכאן. דנים אותי ברותחים ובצוננים בזה אחר זה ואף בבת־אחת. ממרירים וממתיקים בו ברגע. בתוך גן־עדן של חיוכים הפורח בתצלומים מתבצר גיהינום של יחסים נוקשים. יש גורם שלילי בעצם עלייתה לגדולה של המצלמה. את רוב המלאי של הרגש הטוב והחיוכים המהבהבים מבזבזים נוכח הצלם ומשתייר מעט מאד נפשיות ולבביות עבור החיים. הצלם עלה בחלונותינו ומרושש אותנו. הוא שופך את כל האורים על הבבואה והמציאות עצמה עוטה אופל. לקריאתו הסתומה של גיתה “הרבו אורה” יש לפרש ולומר: הרבו אור בפנימיותכם, זרעו יתר אורה בחיים שבצנעה, שפכו אור הנדיבות על כל סביבותיכם, תחת להשקות בפלגי אורה את דפי העתונים המצויירים ולצער את לבנו בפנים לכאן ולכאן.

ח' כסלו תש"ט

 

פיוס    🔗

עולה חדש, מר נפש, שופך את מרי שיחו:

– הכל מרננים שבארץ ישראל אדם זקוק לפרוטקציה, ומי שאין בידו פרוטקציה אין לו שום תקוה להסתדר ולבוא לידי איזה מעמד של פרנסה. כן, פרוטקציה, פרוטקציה, זו פותחת לפני העולה החדש את כל הדלתות. אין לך פרוטקציה, לך והשתטח ברחוב. אין דואג ואין מרחם. ואמנם, כמה מחברי לעליה כבר הספיקו להסתדר בזכות הפרוטקציה. סדום כאן ולא ארץ־ישראל.

בן־שיחו מאזין לדבריו בהשתתפות, אף שהוא מבקש להמתיק את הדין. אומר:

– סדום היא לשון הגזמה. קשיחות־לב בוודאי מצויה כאן כבכל מקום אחר. אין צריך לומר שאין אנו יוצאים כל צרכנו ידי חובת הכנסת אורחים לאחים שבי־גולה ודויי־נפש. ואילו זכינו היו הדברים שמחים יותר והלבבות פתוחים יותר ואף הפנים מאירות יותר למראה השבים לציון מכל מחנות הנידחים כיונים השבות אל ארבותיהן. אלא שגוזמה היא להגיד שאנו לגמרי רעים ואכזרים ושאין אנו נוקפים חס ושלום אצבע לטובת העולים החדשים. אשר לפרוטקציה הרי גם לגבי זו אין להגזים. לא כל מה שיש לו שם רע של פרוטקציה הוא באמת בגדר זה. הגע עצמך, עולה חדש שיש לו כאן אח, שאר־בשר או אפילו ידיד סתם, מתחייב שיש לו כאן עוזר ותומך. אין לעקור רגשות אנושיים משרשם. כל אדם קרוב אצל קרובו ורוצה לגמול לו טובה, לעמוד לו בשעת דחקו, להשיג עבורו עבודה וכל פרנסה אחרת כשזה נצרך לה. הריהו מכוונו ומדריכו ומסייע בידו לדפוק במקום שצריך לדפוק ולפתוח לפניו את שערי הפרנסה. אין זה דווקא פרוטקציה במשמעה הביש, הנודע לשמצה, אלא הושטת יד עזרה והדרכה. כלום אסור להורות דרך לחברך הנתון במצוקה ולומר לו: צעד לשם ותיחלץ מן המצוקה? הוא הדבר: חובה להבדיל בין פרוטקציה למתן עצה, בין הושטת עזרה לנצרך באופן חוקי לבין רדיפה אחרי שלמונים והתנהגות של משוא־פנים. אלו המפיצים שמועות בדבר שלטון הפרוטקציה אינם זהירים בהערכותיהם, אינם בוחנים ואינם בודקים, הם סתם נגררים אחרי שמועות שוא ושקר או נותנים אף הם את חלקם בהפצת סיפורי־מעשיות מוגזמים לכל הפחות. הטוב לכל עולה חדש תחת להיעשות מחמת קוצר־רוח וצער הלב סוכן שלא מדעת להפצת דיבות, יבחן נא את דרכו יפה בחיים החדשים, ישים אל לבו מה חפצו, מה מעמד מבקש הוא לעצמו כאן ההולם את יכלתו בתנאים ההווים. וכשיהיה חפצו ברור לפניו יבקש אנשים מבין מכריו לסייע לו בהגשמת חפצו. ואם יבקש ימצא אל־נכון. סוף־סוף אי־אפשר לתת לאדם התמנוּת עד שמכירים אותו, את מידת ישרו ואת היקף כשרונותיו. על כרחו כל אחד מחפש לו בסביבה החדשה אנשים המכירים אותו מלשעבר. אל תאמר פרוטקציה, אמור היכרות. בלעדיה קשה באמת להשיג אחיזה בשום חברה.

העולה החדש מחייך בעינים נוטפות צער והבנה:

– זהו. זהו. אף אני סבור כך. לאמיתו של דבר הרי גם אני כבר קיבלתי משהו בחלקי כאן בארץ. ברוך השם כבר השגתי דירה מרוּוחה, נאה דווקא, וסמוך לכניסתי לארץ, אם כי כמה מחברי לטלטולים טרם הגיעו לכך.

– והדירה מנין?

– מה שייך מניין? בזכות מכּר אחד, זאת אומרת, ידיד שלי, שדרך מקרה נזדמן לי ביום הראשון סמוך לירידתי מן האניה. הוא שהדריכני על איזה כפתור יש ללחוץ. ואכן, לחצתי. וברוך השם כבר הגעתי אל הנחלה. יש לי דירה־מלוּכה, אלא מה חסר אני? קצת פרנסה. לחם לאכול. אילו רק עוד פרנסה מעט הריני בא גם אל המנוחה. ומי ידמה לי?

– אף הפרנסה תבוא. רק סבלנות. אמונה ובטחון. סבלנות פירושה כוח לסבול יסורים. אין ארץ־ישראל נקנית אלא ביסורים. וכלום אנו, העולים הראשונים, לא סבלנו הרבה עד שהגענו לידי מעמד כל שהוא? כלום הכינו לנו דירות מרווחות, פרנסה בשפע, כבישים מתוקנים, פנים מאירות, אחוה וריעות? עברנו מדורי־סבל רבים. אבל אין לנו טענות לארץ־ישראל. אין לנו טענות. ארץ־ישראל נתנה לנו הרבה: גג על הראש, קרקע תחת הרגליים, קומה זקופה, שפה עברית חיה בפה, בטחון בעתיד הדורות ובנצח ישראל, בהמשך של עשרים וארבעה כתבי הקודש. ארץ־ישראל נתנה לנו את עצמה. ודי לנו בכך. אין לנו טענות לארץ־ישראל.

– וכלום יש לי טענות לארץ־ישראל? – עולה וזורח אור ציון בעיני הגלות הנפחדות של העולה החדש – לארץ־ישראל בוודאי אין לי טענות חס ושלום. ארץ יפה, חמודה, יקרה, שופעת אור תמיד, חומה מחיה נפשות. ציון היא משׂושׂ כל לב. ואשר לפירות הארץ, כלום יש פרי טוב כפריה? אמרתי היום, היום דווקא אמרתי לרעיתי: אילו שׂמו כל פירות העולם בכף אחת של המאזנים ואת האשכולית של הארץ בכף שניה תכריע האשכולית את כל פירות העולם. אין טעם טוב כטעמה ואין מתק כמתקה. הכל בארץ טוב ומתוק. פּת במלח ובארץ־ישראל. אף לא פּת במלח, אלא פּת חרבה שמלפפים אותה בארץ־ישראל – אף היא מאכל מלכים. אלא צריך שתהיה פּת חרבה זו. פּרוסת־לחם מרוּחה בארץ ישראל. בנת? ואם תרצה לומר הרי אני מאמין בעומק לבי, שאף פּת תהיה לי. ואלא מה? אמוּת כאן מרעב חס ושלום? אנוּ העולים החדשים דווּיים אנו, סחופים אנו, מרי־נפש אנו מרוב צער ועלבונות, אבל חס ושלום לומר שאיננו בעלי־בטחון. אף אנו יהודים מאמינים בני מאמינים. ואני מאמין: יגעתי מצאתי. וכלום אני מאבן נולדתי שמא תאמר שאין לי מנין חברים, ידידים ורעים, אף ידידי־נפש משלי כאן. צריך אני רק לחפשם ואמצאם. ובעצם מסכים אני לדעתך: אי אפשר לשנות סדרי בראשית. כל ישראל אחים. אבל אח פדה יפדה איש. טבע הדברים שכל אחד רוצה להיות גואל לקרובו לקיים מבשרך אל תתעלם. רגשות אנושיים עומדים בחזקתם גם כאן. הידיד ידיד הוא לעולם. ויש לחפש ידידים כמה שנאמר: עשה לך רב וקנה לך ריע, או לכל הפחות רכוש לך מכרים. לעולם יהא אדם מעורב עם הבריות. וחזקה על מי שהוא מעורב עם הבריות שיגיע בסופו גם לידי עירוב תבשילין – מסיים הוא בחיוך רחב המשתפך על פניו. החיוך יש לו כמה משמעיות: קורת־רוח מן החידוד, אור זרוע של תקוה ובטחון ואף חרטה ותשובה על חלקו בהגזמה בדבר רוע לבם של אנשי הארץ. ועיקרו חיוך של פיוס.

כ“ט כסלו תש”ט

 

בשפת המדינה    🔗

פגשתי בפלוני והוא מאנשי שלומי ושאלתיו בענין פשוט לכאורה להסביר לי משהו. הוא הקשיב בסבר־פנים חשוב וענה בארשת־פנים מסתורים כמעט:

– דומה שהענין נתון בשלב שלפי שעה איני מוסמך להגיד עליו שום דבר ברור.

– השמועה אומרת שיש איזו התקדמות במצב. לא כן? – נקטתי אף אני דיבור מסוייג.

פרצופו לבש הבעה נוקשית; נעימתו החמירה:

– זו היא שמועה מרחיקה לכת. איני יכול לא לאַשר ולא להכחיש אותה. הרהרתי חרטה, שנמצאתי לוחץ על אדם עובר לפי תומו לגלות לפני דבר שהשתיקה יפה לו, כנראה. נפרדתי הימנו בשלום טוב. לא עברו רגעים מרובים והמקרה זימן לפני שוב אחד מאנשי שלומי. נתתי לו שלום, החזיר לי שלום. הנימוס מחייב ניב־שפתיים. מעשה שטן. בפעם שניה לא נזהרתי בלשוני ושאלתי להגיד לי מה חדש בענין הסכסוך שנפל בין שני גושים ציבוריים, ובעצם בין שני מוסדות חשובים. לפי מיטב ידיעתי לא היתה לו כל נגיעה אישית בדבר. אף שייכותי שלי למעשה לא היה אלא בגדר סקרנות טהורה, נחלת כל בעלי המשאלות הטובות במדינתנו לשמוע בשורות ונחמות על ריבוי השלום בישראל.

– דומה שאתה קרוב יותר ממני למקורות – אמרתי בהתנצלות על תחילת שיחי, מעשה טרדן.

– מקורות היא מלה שנתיישנה, חביבי – השיב מיניה וביה בנעימה אפיטרופוסית. איני מצוי אצל מקורות. פעמים יגונב אלי משהו מפי גורמים.

– והגורמים מה אומרים? – שאלתי מתוך החלטה גמורה לבלי להיסוג לאלתר כבמקרה הראשון. וזה לו עונש על היוהרה שבדבורו.

– הגורמים אינם אומרים, אלא רומזים.

– ומה נרמז לך מפי הגורמים? כלום יש סכוי לשלום קרוב בין שני היריבים?

– יתכן שמתרחש משהו בשטח זה – השיב בשפה רפה – אם כי אין להגיד אל נכון, כי משהו מתרחש באמת.

– ואלי הגיע הקול, ששני הצדדים כבר פתחו במשא ומתן – הטעמתי את המלים לשם עידוד עצמי מסתמא.

– דבר שהוגד לך אינו מציאותי כלל, אף מוסמך אני להצהיר בפניך, שהעובדות אינן מאשרות אותו.

– רצונך לומר, שאין כל משא ומתן?

– זהו. זהו. ברם, אין להגיד בפה מלא, שגם לא היה כל נסיון לכך. היה משהו בדומה לזה. נאמר: גישושים היו.

– כלומר, גישושים למשא ומתן.

– והרי תבין, כי רב הוא המהלך בין משא ומתן לבין גישושים למשא ומתן – הצהיר האיש בנעימה למדנית.

– אודה לך על האמת: הנני מקצת בור בפרשה זו ואיני מבחין יפה בין מה שקוראים משא ומתן ובין מה שאינו אלא גישושים אליו – אמרתי בהתנצלות, אף היא תוקפנית קצת – לדידי היינו הך.

– לדידך. אבל אי אתה יכול לחייב גם אחרים שידברו במונחים המקובלים עליך בלבד – הטיח בקפידה גלויה, שהיתה, כנראה, בבואה מבת־הקול הקנטרנית שבצבצה בתשובתי – הבריות דרך כלל יודעות להבדיל בין שלביו השונים של משא ומתן למה שקודם להם, אשר לנידון שלנו, הרי לא הגיעו עדיין הגורמים אפילו לשלב ראשון של משא ומתן, ואין כל בטחון, שכבר נעשו כדבעי הגישושים הראשונים. אלא שאין אנו פטורים מלהגיד, כי הענין זז בכל זאת מנקודת הקפאון. – זז, משמע…

– כן. זז מנקודת הקפאון. ולא יותר מכך. ואולי גם פחות מכך – שינה לפתע את מבע קולו וסבר פניו. כאילו נתפס פתאום לנימוק חדש המערער את הצהרתו הקודמת – אנו מצווים לדבר על כל פרט של הפרשה הזאת בהסתייגות מרובה, חביבי, זהו ענין מסובך למדי – השמיע כעת כל משפט בהטעמה יתירה ובקול מורם, שהגביר משום־מה את המבע המסתורי בפניו – ולדיוקו של דבר, מצב הקפאון עודנו בהויתו, אלא שבצבץ בו סדק כל שהוא ומבעד לסדק מנצנץ מעין שביב סיכוי לתזוזה מנקודת הקפאון, ואם תמצא לומר אפשר להגדיר את המצב בערך כך: חוגים אופטימיים, יודעי־דבר סבורים, שאם כי המצב אינו משביע רצון, אינו בכל זאת מחוסר־תקוה. ומומחים מניחים, כי בכל זאת זז משהו, אני בלשוני שלי: מורגש מעין משב־רוח רענן יותר. זה הכל מה שאפשר להגיד. ואין זה מן הנמנע, שהמצב של עכשיו, יש בו כדי לשמש קרש־קפיצה לאיזה שנוי המסתמן באופק, ואז אולי יותקן הבסיס לגישושים למשא ומתן. אם כי בטחון גמור אין עדיין. בכל אופן הענין עדין למדי, ומסתבר, כי אין כל יסוד להגיד, שכבר הותקן הבסיס לגישושים. אני מדבר באופטימיות זהירה.

– אף לא בסיס לגישושים למשא ומתן? – פרצה מפי קריאה של מרי ויאוש גם יחד – ואלא מה נתחדש?

– אם שואל אתה באמת ובתמים מה נתחדש, הנני להגיד לך – ענה בן־שיחי במענה רך ומלבב במשיות הקול ואף פניו נעשו שוחקות, כאילו שינה לפתע את טעמו כנגדי מן הקצה אל הקצה לשם תשובת המשקל לרוגזי הגלוי – אני כשלעצמי אילו נדרשתי להגדיר את המצב כהויתו הייתי אומר, שאם כי אין עדיין בהתנהגותם של שני הגורמים כדי הבטחת בסיס לגישושים בדבר משא ומתן, יש בה מכל מקום משום זינוקים ראשונים לטרום־גישושים לשם התקנת הבסיס למשא ומתן. אלא שגישה ריאליסטית מחייבת אותנו להגיד, כי הענין בכללו עודנו מעורפל למדי, ולעת עתה אין סיכויים אלא קלושים ביותר להפוגה, לא כל שכן לשביתת נשק ממש.

לא ידעתי אם האיש מסיח לפי תומו או מבקש לקנתרני בלצון קל. כיוון שמאור פניו כבה לאלתר והבעתו חזרה ולבשה מסתורין נסתבר לי, שאפילו הוא משטה בי מקצת, הריהו נוהג את ליצנותו גם כן בכובד ראש.

– הנח – אמרתי לו אף אני בקול ספק מלבב וספק מייסר וגוער – מה אתה מערפל כל כך ומה לשון זהירה ומשתמטת אתה נוקט בדבורך עמי? דבר אלי בלשון בני אדם.

– גם אתה? – הטיח בן־שיחי בגערה נלבבה, דו משמעית אף היא – איני מדבר בלשון בני־אדם? אני מכל מקום מדבר בשפה השגורה בפי כל הבריות בימינו. בפי כל הבריות בני ימינו, ולא בני דור מתושלח, כמוך למשל, אני מדבר בשפת ימינו, בשפת חכמי מדינתנו – הפטיר בקול חוגג ותוקפני – אני מדבר אליך בלשון חכמי־מדינה, בשפת המדינה, ואילו אתה מקשקש במחילה מכבודך בשפה הנשמעת כאספרנטו ישן־נושן, בשפה פרטית משלך ומשל עשרה בטלנים כמותך, שעוד נותרו לפליטה בימינו. אתה, חביבי, יש לך בפיך מין שפה ב', שתינוקות משתמשים בה, ואילו אני מדבר אליך בשפת המדינה. בנת?

י“ג טבת תש”ט.

 

על טקסים בלי רוגז ובלי רחמים    🔗

א    🔗

עדיין עומד בכל תקפו ירח הדבש של המדינה – ירח ארוך המחזיק ירחים רבים – ובדרך כלל אנו שרויים במצב רוח מרומם, הכרוך ברוב עצרות־עם, אספות חגיגות וטקסים מרהיבי־עינים ומשמחי־לב. אף על פי כן כבר הגיעה השעה, כמדומה, להשקיף על כל הענינים האלה גם מצד השני של המטבע ללא חשש שמא יטיל דבור מפוכח קורטוב מרירי בטעם הדבש המתוק.

החג נאה לו שלא יהא תדיר; הרגשת־חג מתמדת פוגעת בכושר העשיה ואף בטוב־טעם השיפוט הנכון; רבוי הטקסים מקנה למעטים המשתתפים בהם – ואכן, רק מעטים, והם המקורבים למלכות, או המיוחסים, בעלי זכויות יתר, ראשי הקרואים והמחותנים הראשיים בכל החגיגות והמסיבות – השגה מוטעית של עלית־נשמה, שאינה יונקת ממקור ההתלהבות הטבעית, ואילו בלב המרובים, שעל אף כל הרצון הטוב אי אפשר לשתפם בסוד הקרואים המכובדים, הוא מעורר גם כן מעין הרגשה בלתי מציאותית של הפסד־מה וקיפוח.

חושבני שהלקוי הראשון קשה מן השני. אם פלוני, למשל, לא היה נוכח בטקס, שהיה רב־רושם, לפי הודעת העתונים, ממש בבחינת עין לא ראתה, הריהו מצטער קצת או הרבה על החסרון שנפל בגורלו, ואף, נניח, מתבייש מקצת. אבל הוא מוצא לו נחמה פורתא שממלא את חסרונו בפועל על ידי פעולת דמיונו וסופג ככל האפשר יותר הדי רשמים מפי הקריאה או השמועה. ואם לקריאה הרי עתונינו אינם מקמצים ברוך השם בצבעים בהירים ובתיאורים מפורטים לתנות את גודל ההוד והפאר של המעמד. תמצא לומר דלה הלשון ועניים הניבים. הרי גם הצלמים אינם שובתים חלילה – ואשר נבצר מקולמוס הכתבים אותו תביע המצלמה בתמונות מאירות עיניים. כנגד זה נדמה לי שדווקא האישים הנכבדים, המצויים ברוב אספות חג ומועד ושבמקום טקס שם הם, מאבדים משהו יקר, מלבב ורענן מאד על ידי כך שעיניהם מתחילות להתפלבל מרוב הצצה בתאורות ובתפאורות ולבם נעשה גס בראוות וחושיהם מתקהים מחמת התפעלות־תמיד. וזאת לדעת: כל הצגה מניחה לאחריה איזה משקע של אכזבה מעטה ושל ריקנות לא פחותה מן האכזבה. סוף־סוף אין החיים באים לידי ביטויים המובהק בטקסים. ובדומה לכך יש להניח שאין החיים וההיסטוריה חופפים זה את זה.

הגעתי לעצם הענין. היסטוריה וחיים אינם היינו־הך. שעה שאנו עושים היסטוריה אינה דווקא הזמן שבו החיים נעשים. אשרי העם הממעט ככל האפשר לעשות היסטוריה, וכנגד זה מרבה חיים. עמים נבונים, חזקים, מרחיקי־ראות שבזכרונם הקבוצי נאגר נסיון רב־דורות, נזהרים מהבלטה עצמית אפילו בינם לבין עצמם והם משכילים אל החיים הרבה יותר מאשר אל הראוות. מסתבר שהם נמנעים מלהרבות הצגות ומלעשות רעש על סביבותיהם. אף הילוכם שקט וצעידתם בקול דממה דקה. משום כך אין הם מצויים אצל מצעדים ואינם מתירים ימים־טובים פומביים אלא במספר קטן. וכלום מי אינו מבין, שטקסים בשפע מרוששים עם ורוב עצרות ושבתונים מגדילים את הבטלה וחגיגות יתירה, הרצופה נאומים, ויכוחים ודיונים לאין שיעור והצהרות מקרן השפע, סופה שהיא פוגעת בכושר העבודה ובעשית החולין, שהם עיקר חיינו, ומזיקה למפעל הבנין והישוב?

כן, הכל, דומה, יודעים זאת. אלא שאין אנו מסוגלים לעת־עתה לנטוע את הדעת הזאת במרכז מחשבתנו ולכוון על פיה את מעשינו. עדיין עומד בכל תקפו ירח הדבש של המדינה ואנו שרויים רוב הימים במצב־רוח מרומם. אמת היא שהננו כחולמים. איננו יכולים שלא להשתאות מפעם לפעם על הנסים והנפלאות שהתרגשו עלינו. אי אפשר לנו שלא להינשא מפעם לפעם בנחשולי ההתלהבות ושלא להיגרר אחרי טקסים חדשים. אולם כיוון שאיננו מסוגלים ואיננו יכולים ואי אפשר לנו, ראוי גם כן להשמיע לפעמים על כיבוש יצר הטקסים ושימת רסן בפני זרמי ההתפעלות. התלהבות, שמגבירים את להבותיה, עשויה להיהפך לבולמוס, להיסטריה.

ב    🔗

כשם שאין זו מן המידה להפליג במעלת חשיבותם של טכסי־עם, כך לא מן החכמה היא להגזים התפעלות מטקסי שלטון וגינוני שררה ועצמאות, שזכינו להם מקץ יובלות של שיעבוד־גלויות. אפשר זו היא תביעה, שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה ושאין המיעוט העומד בראש הצבור ומכוון אותו רואה צורך לעמוד בה. אבל אמת היא, שנוסף על ההתרגשות האמתית הפועמת אותנו מהישיגי עצמאותנו, יש גם יד המנצחת על מלאכת ההתרגשות הזאת ומשפשפת לא במעט את מודד החום של ההתלהבות להעלות את חומו. ויד זו כמה אצבעות לה. אצבע הכתבים הנלהבים, אצבע רבי הטקסים המגבירים מתיחות ומאדירים פתוס. חבל על רגשי הפתוס המתבזבזים על רוב דברים חיצוניים או ענינים שאינם חיוניים ביותר. עיקרו של הפתוס דרוש ליומיומיות הפשוטה, לעמל המתמיד, למלחמת הקיום החמרי והרוחני שאינה פוסקת עולמית, לחיים ממש ולא לנובלות של חיים.

הננו מדינה צעירה, אבל כלל לא עם צעיר. כבר ראינו מראות ושמענו הרבה על מפעלות גויים וממלכות. מסתבר שאנו מקבלים נחת מן הדפוסים הממלכתיים שכבשנו לנו בעמל וזיעה של שלושה דורות ובדם גבורים מן השילשים בישראל. לקבל נחת אפשר, אבל אין טעם להתמוגג מנחת. דפוסים אינם אלא קליפות. הכל תלוי בתוכן שיימזג לתוכם. ולגבי התוכן עדיין מרובה התעיה וגדולה המבוכה. טוב נעשה אם נמעיט בתרועות ובהצהרות ונרבה ביגיעה שבצנעה ואף בהתבוננות חרישית. לשעבר לעגנו קצת לציונות של “הידד”. האומנם נתרגל מראשית מצעדנו בממלכתיות של “הידד”? אפשר להבין לרגשת לב הרבים בקריאות הפליאה וההשתוממות: מי פילל ומי מילל שאנו עוד בעינינו נזכה לסדר של שלטון ישראלי ואף נצליח לעשותו! אשרינו שבמו עינינו רואים אנו את הנשיא הראשון למדינת ישראל לאחר אלפיים שנות חורבן, את ראש הממשלה הראשון, את השר הראשון, את ראש המטה הכללי הראשון, את רב־אלוף הראשון, את הקצין הראשי בחיל התעופה ובחיל הים, את רב החובל הראשון בצי המסחרי הישראלי. כן, הכל אצלנו בגדר ראשון. והרי זה לא כבר היו הכל ממלאים פיהם תהלות ותשבחות לילד העברי הראשון שמגמגם עברית, לחורש הראשון, לחלוץ הראשון, לפועל הרכבת הראשון, ואחד העם ברך שהחיינו על פרק קצר שנכתב בכתב־עת ארצישראלי על שיטת הזיבול, ולא נחה דעתו עד שהכריז, כי מן הזבל עולה אליו ריח הבושם של ארץ־ישראל, ובכן, אנו עושים כעת בעצם חזרה של ראשונים על הראשונים, שהיו לנו כבר לפני דורותיים ושלושה דורות. וכשם שהתרגלנו לראשונים ההם כך עלינו להתרגל, וחיש־מהר ככל האפשר, לראשונים השניים. אין לנו ברירה, על כרחנו להתרגל בעובדה זו שיש לנו ראש מדינה וראש ממשלה ושר הפנים ושר החוץ וקצינים גבוהים ואף פקידים גבוהים ואספה מכוננת ושגרירים נשלחים אלינו מכל הארצות ומדברים אלינו שגרירית ואנו עונים להם שגרירית, ולפי הצורך הננו מקיימים טקסים ועורכים קבלות־פנים ונכנסים במשא ובמתן עם מדינות־חוץ וכותבים חוזים וקושרים בריתות. הכל כנוהג שבעולם. ויש להשלים עם הרעיון, שכל זה הוא בדרך הטבע. אין כאן לא נסים ולא נפלאות. אין אנו מקיימים כל יום שני וחמישי מעמד היסטורי, לא כל תהלוכה וטקס בגדר מאורע ואין כל מעשה גדול או קטן של מוסד ממשלתי זה או אחר, ואף של כל הממשלה, מעשה הרה־עולם, אשר זכרו ייחרת בלב כל הדורות, או, כפי שהנואמים מצהירים במיטב הנאום, בלב כל העמים.

יאה לנו צניעות, הולמת אותנו הענוה. צניעות וענוה בעשיה ובדבור, בתהלוכה ובטקס. אם לאו עשויים אנו לבוא לידי גיחוך בעיני עצמנו, ובעיני אחרים לא כל שכן. ואין דבר נלעג מן הגיחוך. כשם שיש אדם קרתני ועיר קרתנית כך עשויה מדינה להיות קרתנית. מדינת ישראל חייבת זהירות יתר בשביל להתרחק מן הקרתניות. הננו טירונים בין הממלכות, אבל אין אנו תינוקות בין הגויים.

ג    🔗

ובסמיכות לענין הטקסים והכינוסים פרשיה אחת, צדדית קצת.

כל פעם שמתקיימת עצרת־עם חגיגית ונערך טקס רב־רושם, מתברר לאחר מעשה או גם לפני המעשה, שבין הקרואים והמכובדים לא נמצא הסופר והאמן. ומיד אחד הסופרים והאמנים תובע בפומבי את עלבונו. או מי שהוא מן הקהל מתנדב להיעלב בפומבי מטעם צבור הסופרים והאמנים שנתקפח חלקו.

תמה אני, אם יש מקום לעליבות זו, המיוסדת כל עיקרה על שתי הנחות,

שההשתתפות בטקסים היא עבודה פוריה ומועילה מאד וכן שעצם הזימון לטקס יש בו משום מתן כבוד והוקרה לאדם. לדידי שתי ההנחות האלו אינן נכונות. הטקס הוא אולי דבר שבהכרח, במיעוטו, כמובן; אבל כיוון שהוא נעשה מה איכפת לו לזה שלא הוזמן, אם הענין ההכרחי נעשה בלעדיו? העיקר שנעשה. ואות כבוד והוקרה כלום דרוש לאומן המכבד את נפשו ומוקיר את מקצועו? אהבת האומנות והוקרתה היא הטובה שבפרסים. לדידי קצת רחמנות על האנשים שמעמדם מחייבם שיתוף בטקסים.

לא זו אף זו, צדקה עושים לאנשי השרת של האמנות לכל ענפיה, שמרחיקים אותם מן המסיבות הפומביות ומכל מקומות הראוות החיצוניות. אמנות עיקרה פנימיות ותמצית, דביקות בעיקר, בחיים של ממש. החיות האמתית אינה באה לידי גלוי בראוות, במפקדים ובמסקרים, ולאו דווקא בהתאסף ראשי עם ומנהיגי מפלגות ודוברים ראשיים להתמודדות בנאומים חזקים. יש תאי־חיים קטנים, שבהם דווקא מפכים החיים בעוז. בסדנה, בבית החרושת, בגני־ילדים, בכתה של בית הספר, בחוג המשפחה, במושב רעים, בגינת הירקות, בין הקמה בשדה, אף בין ארבעת הקירות ליד השולחן ועליו ספר־קריאה. לא כל שכן במקום שילדים משחקים במצהלות־צחוק ובמשובה, שם, שם מכים החיים את גליהם. שם לא טקסים פועלים, אלא הממשות לאמתה נושאת את מדברותיה. שם מתחוללים הכינוסים רבי הכוח וגדולי העלילה. כל החפץ לראות חיים במלואם ולהידבק בעם ולשתות ממעינותיו, ילך אל גופי החיים, שהם כמעינות הנובעים ושהדרך אליהם אינה חסומה בסדרנים בודקי כרטיסים.

אין גורמים פחתת או פחיתות כל שהיא לאמן, שאין מביאים אותו בין הקרואים הראשיים לטקסים. אדרבה, טובה היא לו. אילו היו חלילה משתפים אותו בכל הטקסים, מלאכתו אימתי היתה נעשית?

ומותר להגיד ללא היסוס: מתארי החיים, חוקרי האומה, הוגי מחשבת המדינה ותוכני רוחה ונפתולי גורלותיה, כל העמלים למתן צורה לתכנים השוטפים, טובה להם תלישות מעט מן החיים הצבוריים לשם עלוי אמונתם. כשרונות אמנותיים אינם יכולים להתבשל בתוך הקלחת הצבורית; הם מבשילים יפה בצנעה, ומוטב להם שיהיו שמוטים קצת לקרן־זוית. אמנם, יצר־לב הוא במחילה להוט אחרי פומבי ופרסומת. אבל כלום אפשר להצליח באיזה מקצוע בלי כיבוש היצר?

וכבר סח ניצשה מעשה בתלמיד־חכם מתבודד שכתב על דלתו: מי שיפקוד את נוי, יגרום לי כבוד, ומי שיוקיר רגליו ממנו, יגרום לי נחת־ רוח.

י“ט בשבט תש”ט

 

חמורו של משיח    🔗

– ובכן, אומר לי מכרי משכבר זה מקרוב בא לארץ, אתה חי לך בארץ־ישראל ולא כלום, כאילו הורתך ולידתך כאן, וכאילו דרך הטבע בדבר, ואתה כמה זמן ישיבתך כאן? כמעט רבע המאה. כך, כך, הרי הנך מן הותיקים ממש. וכבר לבך גס בכל. לא כן? מתרגלים לכל, אף לפלאי הפלאים מתרגלים, כיוון דדש דש. ואין צריך לומר שכבר נעשית מורגל גם בנס הגדול שבגדולים, בנס של מלכות ישראל, מה שייך? יש לנו מדינה, יש לנו צבא, יש לנו שרים ומוסדות ממשלתיים משלנו, יש לנו קרקעות שנפלו בחלקנו, יש לנו ויש לנו. מה שייך? מלכות! לא כן ואילו אני, אומר לך את האמת, הנני פשוט נבהל ומשתומם למראה עיני. נפלאתי מאד, אביט ולא אאמין. בשכלי אני מבין כל זאת, אבל ברגשי טרם השגתי זאת. פשוט, איני מסוגל להקיף את כל המערכה. בוודאי ובוודאי המעשים והמאורעות והמפעלים מדברים בעדם. כיצד אתם הותיקים מבטאים זאת? מציאות אומרים אתם. כן, אתם קוראים לזה מציאות, אבל אני איני יכול לכנות זאת אלא בשם מציאה, מציאה שבהסח הדעת, הרי זה אחד מדברי הסגולה, שאינם באים אלא בהיסח הדעת, כגון שאמרו על ביאת המשיח שהיא בהיסח הדעת. ובאמת: משיח, ימות המשיח. אולם דומה שאתם הותיקים שנתרגלתם משכבר לחמודות ארץ־ישראל, לישיבתכם בארץ, כן, לישיבתכם כאן, שהיא פלא ישן־נושן וחדש כאחד, אינכם מסוגלים להבין את מלוא עוצם המתיקות של ביאת המשיח. אתם שהנכם בעלי הנס אינכם מרגישים בנסכם.

מכרי משכבר, שזה עתה עלה לארץ ובא תחת צל קורתי להתראות עמי פנים, כפי לשונו הנמלצה והנלבבה מאד – שפת עבר בארצות לא־שם, ואולי גם לא יפת – מעיף את מבטו על סביבותיו. מבטיו לרגע יונים, לרגע מבהיקים כשל חתול באופל, לרגע חרדים ומסלידים כשל מי שמציץ בחמה. הוא כל כך הרבה מביט, שפיו משתתק לשעה קלה, משל השקיע את כל עצמו בהבטה זו ומשום כך נחלש עליו כוח הדיבור. לאחר הפוגה קצרה הוא שב אל שיחו ברגשת־לב גוברת:

– מסתכל אני בך, בשלך, בכל אשר מסביבך, והנני מלא פליאה והשתוממות. יושב לו יהודי משלנו, מכרי, ואולי מותר לומר ידידי, משכבר הימים – ולא כלום. הענין נראה כאילו פשוט ביותר. הרי זה שולחן, הרי אלו קירות, וזו קורת הגג אף רהיטים יש, ספרים – וכל זה יחד הוא חתיכה של ארץ־ישראל, חתיכה חיה וממשית. וחתיכת ארץ־ישראל זו אף היא בגדר נוהג שבעולם. זה ההרגל וזה כוחו. ואילו רק לפני ארבע או חמש שמיטות לא היתה ארץ־ישראל זו כולה על שמיה ועל אדמתה, על עציה המעטים ועל שממותיה המרובות, אלא דבר שבדמיון, מכל מקום שבחזון, חלום ולא יותר. אז כשדיברו על ארץ־ישראל לא דיברו על אלה הבתים, על אלו הקירות והגגות והשדות הזרועים והמשקים הקיימים, לא כל שכן שלא נתכוונו ללהקות הזאטוטים הללו צאן קדשים, הפזורים ביחידות ובקבוצות בדשאים, ובין השיחים שעל המגרש מנגד, הממלאים את הרחוב שאתה גר בו המולה עליזה. ארץ־ישראל של אז היתה רעיון, ציון – נושא של חיבה, נחלה בארץ הקודש ־ מליצה יפה. והציונות כלום מה היתה? אף היא רעיון או תנועה. וכך גלגלו הנואמים והדרשנים וסופרי העתים: רעיון, תנועה, רעיון. והנה, הרעיון הזה לבש ממשות, כלומר, קיבל צורה של ערים, כפרים, קבוצות וקיבוצים. לרעיון הזה יש רחובות, בתים, גגות, עצים לרוב, מגרשי־ מישחקים לתינוקות, כבישים, מדרכות, שוטרי־תנועה, ואף אתה, ידידי משכבר, כוננת לך מקום מגורים בקרב הרעיון הזה. את שולחנך, שעמד לשעבר בכרך גדול אחד בגולה, העברת לכאן ואתה יושב לך – ולא כלום. תמה אני על טבע אנוש שכל כך מהר מתישנים עליו אפילו החידושים המופלאים ביותר. ולי נדמה שאני לחידוש ארץ ישראל לא אתרגל לעולם, אני לא, אני בשום אופן לאו.

וכאן באה אתנחתא שבממילא, זהו הנוהג. כיוון שבתוך שטף השיח הכללי פיו של אדם עולה על שרטון האני, אם בעל נפש הוא הדובר. מיד דיבורו נעצר מעט־קט מחמת בושה קלה, מתוך חרטה כל שהיא, או לשם חשבון הנפש קצר. משול האני למין שד היושב בסתר האדם והוא נדחק ובא לתוך כל שיחו ושיגו דווקא באין שעת־כושר, כאילו בכוונת מכוון להדליח כל זוך שבהתלהבות לשם שמים. לאחר מאבק נמהר עם השד שנתן סימניו בארשת פניו הנבוכה של האיש ובהסעת מבטיו כלפי מטה ואף ברחישת שפתיו, שנראתה כמין לחש לגרש את הדיבוק, הסיע את אני השייט של שיחו מעל השרטון במרץ־משנה.

– ומוטב שלא לערבב לתוך הנושא הזה את הנעימה האישית, אין זו הרגשה פרטית בלבד שלי, שלך או של פלוני אחר. תוכו של ענין עמוק לאין שיעור, והיקפו רחב לאין גבול. הגע עצמך, חלום חלמנו. עם ישראל חלם את החלום הזה. דורות מישראל חלמו את החלום האחד הזה. ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, אשר כל בניו ובנותיו, זקניו ותינוקותיו, רקמו במשך דורי־דורות טוי חלומי כזה, כזה. טווי שהחוט הראשון שלו אחוז בידי אברהם בן תרח בן נחור מארץ כשדים והחוט האחרון יתמשך, אנו מאמינים, כולנו מאמינים, עד סוף הדורות. כן, חלום חלמנו, חלום השבות, חלום הפדות. אבל, בינינו לבין עצמנו, דורי־דורות, חלמו את החלום הזה בחינת חלום בלבד, כלומר, שהוא עצמו יש לו קיום משלו, קיום לאין קץ וגבול, אולי, שהרי אסור היה לדחוק את הקץ. נמצא, זה היה חלום על מנת שלא יתגשם. וראה פלא, הוא דווקא התגשם. דורי־דורות היו שפתותיהם מרחישות: ואף על פי שיתמהמה אחכה לו, ובינו לבינו ניתנה ארכה מרצון למשיח; יתמהמה לו. אנחנו נחכה, טובה התקוה. אך המשיח הנה בא, בא, בא המשיח. צופה אני ומביט מסביבי, בשמי ארץ ישראל המשתרעים מעל לראשינו, בבתים המתנוססים מנגד, בגגות, בקירות, בך היושב לך לבטח ליד שולחנך תחת קורת גגך, בכל פרט ועצם מביט אני ורואה, כי כל קורטוב ממשות ארצישראלית, כל קיר, כל לבנה שבקיר, כל כלי מרהיטי הבית, כל תינוק גועה ופועה, כל זקן הצועד כאן על משענתו ועובר בזהירות את הכביש, כל כזית מציאות כאן, היא נוצה מצפור הקסמים המכונה חלום המשיח. ידידי, יקירי, אתה, אני, כולנו כאן, יושבים בקרב המשיח, אוכלים מרכז רוחני, שותים חזון, יונקים חלום, מתחממים לאורה של שמש הציונות, זוללים וסובאים ממש כיסופי כל הדורות. ואני כאן בארץ עולה כמעט לא חדש, זה לי השבוע הששי שאני צועד על אדמת ארץ ישראל ועדיין לא שמעתי יהודי מן התושבים הותיקים אומר: מה נורא ונפלא המקום הזה! לא, לא, אין אתם מתפעלים עוד כלל, וקשה מזה: אין בכם עוד אף קורטוב פליאה והשתוממות. גרוע מזה: חום ההתלהבות אין בכם. נעשיתם יהודים קרים, יהודים מתונים ומיושבים, סבורים אתם שכל החן הארצישראלי הרב, כל התפארת הזאת, כל ההדר הזה, מגיעים לכם. אבל משום מה מגיע לכם? על שום מה מכל הדורות אשר חלמו על ציון, התפללו ונאנקו ופרשו כפים לציון, אתם לבדכם זכיתם לכך? השמת אתה לפחות את דעתך על כך? אתה, אתה, אף אתה יושב לך בנחת תחת צל קורתך ושוב אין אתה מהרהר אולי כלל בדבר, שכל לבנה מן הקיר, כל אבן מן המדרכה, כל אילן, כל ניר, כל מכון ישובי היו לשעבר רעיון, רוח, וכעת הם דבר שבגשמיות. את כל הנשמה היתירה של עמנו השקענו בבנין הזה, בישוב הזה, במציאות הזאת. אלא שאי אתם מרגישים בדבר משום כוחה של השיגרה. רואה אני שאנשי הארץ הם קרבן השיגרה. הם אוכלים את ארץ ישראל כמין פת במלח או כמין עוגה טעימה. ולא כך צריך לנהוג בארץ זו, שכל צעד ושעל בה הוא מדרך כף רגל של המשיח. לא כך, לא כך. חוששני לומר זאת, אבל איני יכול לכלוא את הדיבור: אנשי ארץ ישראל, דומה, יותר ממה שהם מקבלים את פני המשיח הם נותנים עיניהם בחמורו של המשיח. תסלח לי, אולי חוצפה היא זו בי, חדש אני, אבל כך אני רואה, כך אני מרגיש. לא עצרנו כוח להיות עם המשיח. היה לנו רק הכוח לחכות למשיח. אבל אין בנו יתרון הכשר להלך לקראת המשיח, לכוון את לבנו ואת מחשבותינו אל המשיח, לחיות בכל חום נפשנו את ימות המשיח. להרגיש בכל שעה ורגע את עוצם הפלאים וגודל הנס. אני צופה ומביט מסביבי ורואה חולין, חולין, קור, קור, הרגל, שיגרה, שמחת אנשים מלומדה. לא אנעים זמירות, לא קול ה' בכוח, לא קול האדם בהדר. הווי קטן רואה אני: יומיומיות די והותר, אדישות לא במעט. משל לאחר אלפיים שנות שעבוד גלויות מספיקים שנים־שלושה חדשים של גאולה. ולא כן, ידידי, לאחר אלפיים שנות שעבוד ראוי לנו לחוג אלפיים שנות גאולה ושחרור. אלפיים שנות המשיח, לא חול מכאן ומועד מכאן, אלא יום־טוב ארוך. יום־טוב משום שארץ ישראל היא מקום־טוב, ציון משוש כל לב, יום־טוב וחום־טוב, אף קורטוב. בארץ ישראל הכל טוב. כי טוב.

ושוב שתיקה קצרה לא ביותר, אלא שהפוגה ראשונה היתה פרי חרטה על לשעבר, ואילו השניה מכוונת, כנראה, לתהיה על להבא, לפשפש בניבים בשביל לסיים את השיחה בעוקצה שלה, שהוא דווקא היה מוכן מראש ואף נחבא במתכוון, משל כל דיבוריו הקודמים לא היו אלא בחזקת הקדמה ל“צימוק” העתיד לבוא, מעין הכשרת לב השומע, וכה נאמר:

– דיברתי על המשיח, אפשר נקטתי לשון רוממות יתירה. ושמא לא נאה כלל לגלגל בכגון זה, שרוב יושבי־קרנות פורסים בשיחם היומיומי פרוסות מן המשיח לתבל בהן את להגם, אלא שאיני יכול שלא להביע עד גמירא. מה אעשה? ואנו עם המשיח. עליו נהרגנו. שום משקה לא יערב לחכנו, באין הוא נובע ממעינות המשיח. וכלום אפשר להתכחש לדבר זה? בידוע, ארץ ישראל, ימות המשיח ועולם הבא חד הוא, והנה בדבר המשיח עוד מלים מעטות לי, מלים של פליאה. חדש אני בארץ. בטרם בואי לכאן, עוד אני שם, והתקוה משעשעתני, שבארץ ישראל אין פלגות, אין חילוקי־דעות על עצם העיקר. מה שייך? כל ישראל יש להם חלק במשיח ובארץ ישראל. ממילא אחדות. אין לשער כלל ארץ ישראל מפולגת לשבטים, למעמדות, לכיתות, לעליונים ולתחתונים, לעשירים ולעניים, לימין ולשמאל. מה שייך? יד אחת, עם אחד, חלום אחד. צדק אחד. אין צדק לשיעורין, ובידוע, המשיח הוא אך טוב. המשיח הוא סמל החן, סמל הצדק, האמת והיושר. ואף ארץ ישראל כך. ואם כך על עצם המשיח אין מקום כלל להתווכח, לגבי זה אין חולקין. ואלא במה מחולקות הדעות ועל יסוד מה כה נתרבו הכיתות והמפלגות והאגודות בארץ ישראל, אם המשיח אחד הוא לכל? הוי אומר: עיקר הפלוגתא בשל חמורו של משיח, מה צבע הולם את החמור, שחור או לבן, אדום או ירוק. ואולי אף לא על החמור נסבה המחלוקת, אלא על האוכף שעל החמור מה דינו לצבע, לגוון או לבן־גוון. עליו, על החמור, או על האוכף, רבים ומתקוטטים האיגודים והארגונים המרובים, המרובים עד בלי די, בארץ ישראל, לא כן? אבל כלום בשביל דברים של מה בכך כאלה כדאי להפר שלום־בית, שלום זה הבית שכולנו, כל הדורות מישראל, חלמנו לבנותו מרום ונישא על אדני הצדק והיושר? מה? –

ובלחש, בבת־קול של תביעה:

– או שמא סבור גם אתה שכדאי להרעיש עיר ומתים בשל החמור, בשל החמור? – הפטיר בשפת־עבר נמלצה ונלבבת…

י' אדר תש"ט

 

חזות המדינה¹    🔗

יהדות וישראליות    🔗

א

שמענו הערב דעות שונות בדבר “שיתוף סופרים ואנשי־רוח בעיצוב דמות האומה במדינת ישראל”.

רבים מחברינו הנכבדים המסובים כאן סבורים, שמרכז הכובד הוא בדיון על דרכי קליטתם הרוחנית של העולים החדשים. אחרים רואים את הפגישה הזאת כהזדמנות נאה לתבוע מאת ממשלתנו הרמת קרנו של הסופר בישראל. והיו חברים זריזים שהקדימו נעשה לנשמע והביאו לכאן ראשי־פרקים של תכנית מסועפת להפצת הספר, שבה לא נפקד גם מקומה של הדאגה לתרגומים, שלא יחסרו חלילה בישראל. מסתבר שהובעה אף התביעה לסופר, שאין פוסחים עליה בשום הזדמנות, לבלי לערוך התבודדות במגדל השן שלו, וכיוון שניתנה הרשות לתבוע מוסיפים ותובעים: לרדת אל העם, להקשיב לדופק הזמן, לשקף את המאורעות הגדולים, או כפי שנסח חבר אחד, ללוות בשיר ובספור את גופי המעשים.

אולם, רבותי, חייב אני להקדים ולומר, שעם כל חשיבותם של הענינים הללו אין הם נראים לי כמחויבי הדיון בפגישה זו דווקא. מצד אחד הובאו לכאן תכניות מפורטות, שאפשר לדון עליהן רק בועדות מצומצמות, ומצד שני תפשו מרובה בחיפוש תשובות על שאלות הנוגעות לסידור חיינו בכללם, שהן מעשיות בחלקן הגדול וטיפולן מסור לידי מוסדות מיוחדים.

דרך משל, קליטתם הרוחנית של העולים החדשים היא בוודאי ענין העומד ברומו של עולמנו. אבל כלום אפשר לתקן הרבה, או אפילו רק להתוות קוי־פעולה כל שהם לתיקון, בשיחה אחת שהיא לפי עצם טבעה חטופה ודלגנית מענין לענין? נאמר כאן שחייבים הסופרים והאמנים ללכת אל העם, לחולל תנועה של הליכה אל העם, בדומה ל“הליכה” שהיתה נהוגה בשעתה ברוסיה. מסתבר שאין הנידון דומה לראיה. ברוסיה הצארית היו מעמדות גבוהים ונמוכים, מרומי העם ואנשי־שפל, שלא קרבו זה אל זה מימיהם. ואף שם הלכו לאו דווקא סופרים ואמנים, אלא אנשים שהרגישו בעצמם נטיות חינוכיות ושהירידה לעם היתה להם צורך כפרת עוון דורות אבותיהם בגזל עניים ואביונים.

אין להניח כלל, שהסעד הרוחני לעולים בארץ תינתן בדרך כזאת ומתוך נימוקים שכאלה. סופרים ואמנים יחידים אפשר יעזבו את דלת אמותיהם ויתערבו בלב ונפש עם המוני העולים להתהלך עמהם, לסגל את כל שיחם ושיגם אל צרכיהם ומושגיהם, להשפיע עליהם שפע עליון כביכול לא מלמעלה אלא מלמטה. אין לגזור גזירה זו על כלל האמנים והסופרים. דווקא מי שאינם סופרים ואמנים עשויים להצליח הרבה יותר בהוראה ובהדרכת המונים. אין האמן יכול להיות מלמד דרדקאות, והוא חייב לעסוק בשלו. אי אפשר לו שלא לשבת על תורתו, שהיא גם עבודתו הבולעת את כל זמנו וכוחו. אמנם, אין שום נכס, אף לא הרוחני, פטור ממס. אפילו הבודד והמתייחד מצווה לצאת מפעם לפעם מאיצטגנינותו ולפרש את משנתו לרבים ולהזרים תמצית ממנה אל הציבור. ברם, יש גבול ליצירה זו וליכולת ההתמזגות עם הקהל. השפעה במישרים על הציבור הוא מקור שאיפתו של כל מי שיש לו מה להגיד לזולתו, אבל אין לחולל תנועה מלאכותית לשם כך.

אלה שדברו על הרמת קרנו של הסופר פרשו גם הערב מגילה זו במלואה. עניינים שבחומר ושברוח. שברוח משמעו בעיקר מעמדו החברותי של הסופר, שהוא, לפי דעת רבים, ירוד. ירוד מסתמא משום שאין מקרבים אותו אל החלונות הגבוהים ואין נותנים לו התמנווית רמות־מעלה, אין מעניקים לו אליפות ושררה, ואף לא היו מחזרים אחרי הסופרים להושיב כמות בלתי מבוטלת מהם בקרב נכבדי העם בבית המחוקקים הישראלי. אשר לעסקי פרנסה אין כדאי לדבר עליהם ברוב עם, לא כל שכן במושב זה. אולם תמה אני אם יש יסוד להניח שיהיה שבח לסופר ולאמן על ידי עליה בשלבי החברתיות במשמע האמור. לדידי אין האמן זקוק לגרם־מעלות אחר מאשר מעלת מקצועו. המקום שהוא עומד עליו לרגל מלאכתו בקודש הוא גבוה למדי. כל שדה־פעולה רוחני בולע את האדם כולו – ואי אפשר לעבוד לשני אדונים. הוא הדין אי אפשר לעדור בשדות שניים. האמנות אף היא מלכות לה, ואין מלכות צריכה להיות מקורבה למלכות. חושבני שריחוק־מה של המוזות מן הרשות אינו מזיק להן כלל.

אמנות עיקרה ריחוק מעט או הרבה ממקום המעשים ומסתמא גם מזמנם. הריחוק דרוש לשם ראיה נכונה ולתכלית הסתכלות בלתי משוחדת. לפיכך איני יכול להסכים להגדרת תפקידו של האמן והסופר בחינת בן־לויה למעשים ולעושים, מעין יוצר משרתים, כלומר, שהיוצר שם מלכתחילה ובכוונת מכוון את חלקו בין המשרתים את הצבור או את המדינה. חושבני שקודם כל חייב הסופר להיות בן־לויה לעצמו, לשמוע לקול דפקו של עצמו, לשקף את מאורעות לבו, את מערכי רוחו, את חויותיו, להביע את רגשיו, הגיגיו, לבטיו ואת מאבקיו ונפתוליו עם עצמו ועם זולתו, כלומר, עם החברה, עם הטבע ועם הנוף. כמו שנאמר: “מבשרי אחזה אלוה”. כיוון שאדם מסתכל בנאמנות וביושר לתוך נפשו הוא רואה בה חזות כל המעשים. ואם הוא דובר אמת על חיי נפשו, סופו שישמש ראי נכון לחיי החברה כולה. הוא יעשה שרות למדינה בדיעבד. ואילו כוונה של שירות מלכתחילה פוגמת גם את האמנות וגם את השירות. ממה נפשך, או שהמדינה מגייסת את אמניה לתפקיד של גבעונים חוטבי עצים ושואבי מים ומורידה אותם לדרגה של משרתים, המקבלים פקודות והוראות מגבוה או שגורסים את האמנות כמלכות החירות ואין עוד מקום לשום הוראה והזמנה או תביעה לליווי. וממילא אין מקום לשקלא וטריא בצבור איזו הדרך יבור האמן לשרת בה את הצבור והמדינה. יפרש לפנינו את הגיון רוחו ואת מראה־נופיו, יגיד לנו באמונה מה דבר ממראות הטבע או מדברי ימי האדם נפל לתוך לבו וטבע שם את חותמו העמוק – והוא נמצא עוסק בצרכי ציבור באמונה.

במושב זה, שבו נזדמנו לצוותא אחת אנשי־מדע, סופרים ורבי־שלטון, ראוי לפי דעתי, לייחד את הדיבור על ענין אחד הטעון בירור יסודי. זהו ענין שבו תלויים לא רק גופי־מעשים, אלא גם גופי־חיים וגופי תורת־חיים, גופי־הכרה ביחודנו הלאומי וגופי בנין של עצמותנו האנושית והויתנו הצבורית. הענין הזה בוער ממש, אם לדבר בלשון מהלכת. השעה הזאת, התקופה האחרונה, רבת הזעזועים ורבת ההישגים, הטילו את חמרי השריפה שלהן לתוך הענין הזה ועשוהו לתבערה. תוכו של דבר שכולנו נזדעזענו עד השרשים ונתערערו בנו היסודות. רבים נשאו הערב את דברם על קליטתם הרוחנית של העולים החדשים. אבל אמת היא שכולנו זקוקים לקליטה רוחנית חדשה, משום שכולנו נתערערנו עד עמקי עצמיותנו. היו שדברו מתוך דאגה וחרדה לשרידי המחנות ולהמוני היהודים בארצות הגולה, שלא זכו עדיין ליהנות ממאורה של ארץ ישראל. אבל אמת היא, שיש לייחד דאגה וחרדה גם לנו היושבים פה, שמא לא נוכל ולא נשכיל להמשיך עלינו את המאור הגדול, שזרח עלינו כנס ממרום, ולזרעו בתוך לבנו.

תחילה מחמת הצרות והפורענויות בשנות השואה, ולאחר כך מרוב הישגים והצלחות לאומיים, נתערערו בנו יסודות הרוח והמוסר. ואין להתעלם מן הדבר, שאף למדינה יש חלק בזעזועים הרוחניים והמוסריים האלה. לא הייתי בין מתנגדי המדינה אף קודם שבאה עלינו לטובה. אדרבא, צפיתי לה בכליון־נפש. כולנו דבקים בה. אולם חובה לזכור תמיד, שאף המדינה היא בבחינת זכה נעשתה לו סם חיים, לא זכה אפשר שתצמחנה ממנה תקלות רבות. המדינה מרימה את קרן ישראל, אבל יתכן שהיא עשויה להנמיך את קומתו של אדם מישראל, או שהיא מרימה יחידים, קצת ראשי העם, למעלת גדולים, וזורעת דלות־רוח ונמיכות־השגות בקרב רבים והמונים.

ושמא מותר לגלות ברמיזה, שפגיעת המדינה כבר היתה רעה, למשל, בתנועה הקיבוצית, גולת הכותרת של הישגינו הרוחניים בדורות האחרונים. ולא חלילה שזו פגעה בזו במתכוון. ברם, עצם עלייתה של המדינה כמרכז הכבוד של האומה ערערה את מעלת מקומה של התנועה הקיבוצית, לשעבר מלח הארץ. אי אפשר שיהיו שני מרכזי־כבוד, שני בתי־מקדש, שני נסים להתנוסס, שתי רשויות מלכותיות. המדינה שהוקמה במוצאי יובלות של כיסופים באומה, על כרחה בולעת לתוכה תמצית הלשד של כיסופי האומה. אבל, דומה שאין התנועה הקיבוצית, התובעת כל כך הרבה מן האדם, התובעת ממנו קרבן התמיד, עשויה לשגשג אלא על ידי שתספוג לתוכה תמצית הלשד. הקבוצה אוכלת חלום. אף מדינת ישראל יונקת מן החלומות. המדינה תובעת מאתנו חיים, רכוש, אוצרות־נוער. נדע זאת שהיא תובעת לאין שיעור, ונשלם לה מידה כנגד מידה: נתבע ממנה הרבה.

לא דברתי בקבוצה אלא דרך משל. לעיצומו של דבר המדינה עשתה בכל אחד מאתנו טלטלה רבה, אם כי מבחינה זו היא רק השלימה את פעולתם של המאורעות שקדמו לה בשנים האחרונות. ראינו בעינינו: הכוח מושל בכיפה, הרוח יתומה. כל דאלים גבר ואף כבודו מתגדל בעולם. תלמידי חכמים והדיוטות, גדולים וקטנים, הכל היו עדי ראיה ושמיעה, שאין דין ורחמים בעולם. כיון שכך נצנצה הכפירה כנגע צרעת בלב רבים. ויש מהססים ואומרים: חס וחלילה הקיץ הקץ על עשרת הדברות וכל עיקרי האמונה יצאו בדימוס. אכן, נתערערו היסודות. בענין זה אין הבדל בין נשיא המדינה לבין כל זעירא דמן חבריא. הכל טעונים חיזוק מוסרי, הכל זקוקים לטל של תחיה, לסם של אמונה, לניסוח חדש וכביר של אני מאמין: אני מאמין אנושי. ואנו, בני ישראל, זקוקים גם כן למתן אני מאמין יהודי, שכן לשעבר, כלומר, אף בעבר הקרוב, היינו יהודים, ועם תקומת המדינה נעשינו ישראליים, יש בין שני המושגים האלה הבדל עצום.

גלוי וידוע מהו יהודי ומהי יהדות. אולם אף דבר זה אינו גלוי וידוע אלא בקירוב ובעמעום, ומכל מקום במורגש. יהודי משמע היות ער מאד ורגיש מאד, היות רחמן וסובלן. יהודי משמע קודם כל נושא על שכמו עול ארוך ונושא בחובו זכרון ארוך, עמוס סבל המורשה, ומרותק לכבל האחריות, בחינת כל ישראל ערבים זה לזה ומעורבים זה בזה, כגון מה שאמר אותו רבי של חסידים, שהוא חש בכאבה של אצבע קטנה של כל יהודי, אף של הנדח בירכתי תבל. וברור שיהדות תוכה רצוף תרי"ג מצוות, מסורת, עול תורה, כיסופי־גאולה, חזון אחרית הימים, גבורת הרצון, מין כשרון מיוחד להיות עם לבדד ישכון ואדם לבדד ישכון, לעמוד מעטים כנגד רבים ולשמור בקנאות על צלם היהודי גם בקרב המוני זרים. כללו של דבר, יהודי ויהדות הם תורה גדולה, שאנו קוראים לה בקיצור: הנקודה היהודית.

אולם מהי ישראליות ומה צלם תבניתו של הישראלי לעתיד לבוא אין אנו יודעים לעת עתה. וכמעט שאיננו מסוגלים לשוותם לעיני רוחנו אפילו באספקלריה שאינה בהירה. ברור שישראליות היא מין בריאה חדשה לגמרי, ואולי בריאה עתיקת־יומין המתחדשת עלינו, אלא שאף קנקן ישן־נושן זה עשוי להתמלא תוכן חדיש לגמרי. אסור לנו להתעלם מן ההתרחשות החדשה, הנושאת עמה שנוי־ערכים יסודי. יחס חדש לכוח ולרוח, לעבר ולמסורה, אף יחס חדש לחיים ולמות. היהדות הישנה מתפרקת ועמה מתפרקים גם אנחנו. רכבת היהדות מעתיקה עצמה אל הפסים של הישראליות. אך בעקרה מדירה לדירה נשברים כמה כלים ישנים ושבירה זו מחייבת עשיית רהיטים חדשים.

שאלה היא: מה אנחנו מעבירים מן היהדות לתוך הישראליות? מה הם בעינינו נכסי צאן ברזל ומה הם בגדר קליפות, מה עיקר ומה טפל, על מה מן הישן הננו מוכנים עוד ליהרג ועל מה לאו? וכן: מה מן הערכים הישנים אנו חייבים לתרגם למושגינו החדשים? הרי, למשל, רחמנות, סלידה משפיכות־דמים בכל התנאים, תפלה בצבור, שהיא בעצם חיים בצבור, קדושת שבתות ומועדים, ששימשה מעין לא אכזב לקדושת החיים ולעלית נשמתו של כל יחיד באומה, כל אבני היקר האלה, אבני השתיה של בנין היהדות, נשמטו כמעט – ומה אבנים טובות וחפצי־ערך־עליון אנו מסיעים במקום השמיטה הגדולה? מה רהיטים רוחניים חדשים אנו מתקינים לקשט בהם את בית ישראל החדש? ולא רק לקשט בהם, שכן רהיטים אינם קשוט בלבד, אלא עצם הרווחה הביתית. ויש מהם הצופנים בחובם טעם החיים ממש. אכן, אף הישראליות היא תורה גדולה – ולבירור ראשי פרקיה ועיקרי קויה צריך להיות מוקדש כל מושב חכמים וסופרים בישראל.

סנהדרין ותפקידיה    🔗

אי אפשר לחבר תורה ישראלית על רגל אחת, ואפילו לדבר עליה ברמיזה על רגל אחת. מה טוב אילו יצא מן הכנוס הזה קול קורא לכונן מעין סוד חכמים ונבונים, סופרים, אמנים ואנשי־מדע, לחקירת סוגיה זו. הסוגיה חמורה והסוד מן הראוי שיהיה חמור. קראו לפמליה זו של חכמים בכל שם שהוא. יש חוששים מפני הקבלות היסטוריות נועזות ונפשם סולדת משמות מקודשים, שהוד קדומים חופף עליהם. אבל מעין מכון עליון, שיש בו מכוחה של סנהדרין ומסמכותה, ראוי להקים ולכונן במהרה בימינו.

סנהדרין, לא כנסת ולא בית נבחרים של אנשי הרוח, בדומה ל“בית” ההנהגה המדינית הקיים, לא בית לתופשי שלטון כל שהוא מיסודה של רבנות ראשית, למשל, אף לא ועד מיעץ ליד מוסדות השלטון הקיימים, כגון חבר חכמים מומחים, ששר ההשכלה והחנוך נהנה ממנו עצה ותושיה. אני נגד כל מרות אנשי הרוח לתופשי השלטון. חכמים ואנשי־מדע יחידים, הרי עובדים בשירות המדינה. ואילו חבר חכמים, סנהדרין בכללותה, בחינת גוף מייעץ למנהלי מוסדות המדינה, אינו רצוי כלל, לפי דעתי, ולא תצמח ממנו תועלת מרובה. מנהל משרד ממשלתי המקבל עצה, אפשר נשמע לה ואפשר לאו. לא מכל עצה יוצאת תושיה. ועד המייעץ ליד מדינה נהפך למין קישוט, לנרות חנוכה הללו שקודש הם ואין משתמשים בהם, סופו שיהיה שלט יפה לתופסי השלטון ולא יותר. אולם סנהדרין יש לה מקור סמכות משלה: העם. על שום שאין לה יניקת־מישרים מן הכוח המדיני ואין אנשיה סמוכים אל קופת־המלכות, אף אינם מתכבדים בתארים ואינם נושאים איצטלות, אפשר שתהא מאור ושמש למדינה.

תפקידי הסנהדרין רבים הם. התפקיד המחקרי הוא הראשון שבהם. חבר חכמים מומחים מתייחד בתוך אהלה של תורת ישראל ברוח הזמן החדש ובמשמעו החדש. אין הישראליות נבנית מחורבנה של היהדות, הישראליות כתורה שלימה לא באה אלינו במורשה, לא תפול עלינו מן השמים, ולא תינתן לנו בהיסח הדעת, היא עשויה להתגבש ברוב עמל ויגיעה. על היהדות טרחו מוחות במשך דורות, ואנו סבורים לפי תומנו, שיסודות הרוח והמוסר שרירים וקיימים אף בתמורות העתים ללא כל מאמץ המוחין וללא עמל הנפש. תורת ישראל החדש היא עבודה לדורות, שסידורה ועריכתה חובה לעשותם גם לאלתר בתוך הזעזועים הגדולים – זעזועי השואה וזעזועי ההישגים והנצחונות הגדולים – שהתחוללו בנו ומסביבנו.

עבודת־מחקר זו היא פעולת נפוי ושיפוץ, סיור וטיהור, חיבור וחיסור, חפירה במטמוניות התולדה הישראלית וחיטוט בגנזי הנפט של אדם מישראל בזמננו. של חשיפת מעינות המקור בספרנו ובחובנו ומזיגה נכונה והרמונית של ערכי־מקור וערכי־תרגום. זו היא עבודה מעונפת שתיעשה על ידי חבר חכמים יודעי־חן וחכמי־הגיון, משוררים, סופרים ומלומדים אנשי־מידות וגבורים בחובות הלבבות ובחשבון הנפש.

כל דור יש לו דורשיו ופורשיו; כל זמן יש לו נבוכיו. זמננו לא כל שכן, שנטל תשעה קבים בפרישה, בהריסה, ובמבוכה. ובכן אנו כולנו עומדים ומצפים לחבור הגדול בשני המובנים. חיבור פזורי נפשנו, חיבור יסודות רוחנו, חיבור הניצוצות של יהדות מתוקנה שיתלכדו יחד לשלהבת חדשה בתוך הישראליות; אף לחיבור פשוטו כמשמעו, ספר שישמש מעין מורה לנבוכי זמננו. כולנו מזועזעים ומעורערים. החכם וההדיוט, רבי ההנהגה וכל טוראי בישראל. אנו מסוערים מאד ומשתוקקים לדעת מה צלם תבניתנו החדש, מה נקודה ישראלית חדשה ומוצקה עשויה להתגבש בתוכנו, מה אנו לתרבות ישראל ומהי זיקתנו לתרבות הגויים, עד היכן רשאים אנו להתרחק ממקורותינו בלי חשש לסיכון עצמותנו ואף את עצם קיומנו. יש בקרבנו נמהרים המקצצים לא רק בנטיעות, אלא מבקשים לפגוע גם בשרשים. יש מפליגים את שרשינו עד עמקי הקדומים, ואחרים, להיפך, רוצים לקצץ את זכרוננו ההיסטורי על שום שהוא ארוך מדאי. הם מזלזלים בשרשים, וכנגד זה מבקשים להצמידנו לנטיעות אחרונות דווקא, נטיעות שהן בסך הכל בנות כמה מאות שנים, ובתוכן רבות שהן נטע זר או נטע קלוקל מלכתחילה.

הדברים טעונים חקר מחוקר. חובה לסייר נכסי הרוח של דורות ולנער ערכים בכברה, לעקור ולנטוע, מסמרות לקבוע, יסודות לייצב, חישוקים לחשל, לכתוב תורה שלימה ערוכה בספר, שממנה ניתזים ניצוצות, להדליק נר תמיד חדש, ואל נכון חדש־ישן בלב הישראלי.

הסנהדרין יושבת לא רק על התורה, אלא גם על עבודת ההדרכה לעם; אין עיסוקה מתחיל ומסתיים בחיבור ספרים בלבד או בעיבוד יצירתנו הרוחנית לכל ענפיה. היא גם שומרת על טוהר החיים, הטוהר המוסרי והאסתטי. היא העין הפקוחה על זרמי החיים במדינה, שלא יישבתו מטהרם. אמנם, המדינה צופיה הליכות אזרחיה. יש למדינה חוקים, אף שופטים ושוטרים. אולם החוק מפגר לעולם. ואילו החיים רצים אורח. יש פינות־חיים נסתרות שיד השופטים והשוטרים קצרה להגיע אליהן, ואילו עיני חכמים ואמנים ורבי־חזון משוטטות גם במרחקים ההם, יפה כוחו של מקל־נועם ביד אומן פדגוג לבטל רעות, שאין לעקרן במקל החובלים של הדין.

לא אהיה כהולך רכיל אם אגיד, שמצויות בחיינו פרצות רבות. כל כמה שמתריעים עליהן אין עומד בפרץ ואין מתקן. כמה מן הפרצות הללו באו לנו מכוחה או מכוח־כוחה של המדינה. כלום לא ידעתם ולא שמעתם, שמרירות רבה כבר נצטברה במדינתו הצעירה? קול שאינו פוסק: עוול גדול מטייל במושבותינו. הלבבות הקשיחו, הפקידות היא בחלקה רברבנית ואכזרית; הביורוקרטיזם משגשג. נתרבו רודפי משרות שמנות ונוהגי שררה ברמה. האיש מן השורה, המכונה האדם הקטן, הוא לרוב אובד־עצות, אין תומך בו ואין מסייע לו לחלצו מן המיצר. אין לסמוך על החוק שיישר את כל ההדורים ויעמוד לימין החלש, העני או המקופח. אף החוק עשוי להסתלף ולהיעשות כלי־שרת בידי מפירי־חוק ומעקלי־משפט. השופט הממונה מטעם המלכות תפקידו כפול מעצם טבעו: להגן על האזרח ולהגן גם על החוק – ושני חלקי התפקיד צוררים פעמים זה לזה. וי לעשוק. אפילו ימסור דינו למשפט המלכות צפוי הוא לענוי הדין ודחוי הדין ותליית עינים לדין. יש עד שתבוא הנחמה תצא הנשמה. מאז ומעולם לא נושעו החלכאים והנדכאים תשועה נאמנה על ידי כוהני החוק וממוני המשפט בלבדם. בכל הזמנים הניחו מקום להתגדר גם לחכמי היושר הזועקים על כל עוול, השופרת והשעונים המעוררים לדעת הקהל.

בימינו נצרדו קולותיהם של השופרת האלו ונתקהה דפקם של השעונים המעוררים. זמננו הוא רב־המולה, הוא רמקול. קול יחיד, אפילו הוא מייסר ומוכיח ובעל לשון־למודים, נחרש בתוך השאון הגדול המנסר בנפתולי המנגנון, העושה פלסתר כל תלונה ומחאה כנגדו. אנו חיים בתקופה שהחיים החברתיים הם מעשי־מרכבה מסובכים מאד. אין קולו של היחיד – אפילו הוא רב־כשרון – יכול לחולל דעת־קהל. העברינים עושים את שלהם, הנגזל דופק על שערי הרחמים או על שערי הדין, רץ במסדרונות של היכלי החוק, מוסדות המדינה, ולרוב אין הוא יודע אפילו על איזה כפתור של איזו דלת עליו ללחוץ. הוא מתגלגל ככדור מפקיד לפקיד וממשרד למשנהו, צועק “חי וקיים”, אין שומע לו. אין שומע גם לקול הסופר העומד בשער ומרצה את טענות המקופחים. אין שומע משום שאין קוראים רבים, והקוראים אולי אינם קוראים כלל בכוונת הלב. אלה שהכוח בידם ושהתביעה צריכה לדפוק על לבם, לא כל שכן שאינם מכניסים את דברי התוכחם ללבם כדי לתקן.

מפעם לפעם אנו שומעים קובלנות כביכול: סופר, אייך? על שום מה אינך מרים את קולך? – אבל כשהוא מרים את הקול אין שומע לו. לכל היותר יזכה למעין מחמאה כזאת: יפה דרשת! או: מכתלי דבריך ניכר שבעל לשון אתה וחוט של חן מתוח על סגנונך. בינתים אותו מקופח, אותו נגזל, תובע דין ואינו נענה. אינו נענה בין הוא צועק ובין אינו מעיז כלל לצעוק – ונוהג זה שכיח יותר – אלא חורק שן ובוכה במסתרים.

כזהו בערך המצב במדינתנו הצעירה: העם בוכה; מלאי של מרירות בלבבות, ואין מציל. הצעתי פעם להתקין מגן דוד אדום כנגד העוול. סבורני, שמגן־דוד זה הוא מענינה של הסנהדרין, אחד מתפקידיה הראשיים. מגן־דוד אדום כנגד העוולות במדינה הוא מנגנון לא רשמי, לא משרדי, לא מדינתי, יש לו שופטים ואין לו שוטרים, ויותר ממה יש לו שופטים יש לו רופאי־נפש. פעולתו היא רפואית, המכוונת לעזרה מתמדת ושיטתית. היא מרפאה מכות ומקדימה רפואה למכה. ואף על פי שאין לאנשי מגן דוד הזה, חברי הסנהדרין, כל תוקף שלטון, יש להם זכות גישה אל בעלי המנגנון המדיני לתבוע משפט ולהחיש דין צדק. יש להם מגע, אמנם, זהיר, עם נציגי המדינה, אבל לא זיקה של קבלת סמכות מהם. העם, היושר, הצדק, חוק הלב, הם מקור סמכותם. הסמכות הקיבוצית הזאת, אוצלת תוקף גם לקול היחיד הדובר בשער וגואלת את איש הרוח מן התפקיד הלא־מבורך והלא־מנוחם לשמש זבוב מזמזם על גב המדינה או כלב נובח מאחוריה.

הסנהדרין צופיה הליכות המדינה ושומרת על טוהר חזונה וטוב־טעם הופעותיה, לא אדבר ברמזים. כל מקום שנאמר רוח, צדק, מוסר ויושר המכוון הוא גם לטעם הטוב, לנוי, לתפארת. הרע הוא מכוער; הגזל מגונה; הפריצות בזויה וכל מה שעובר תחומי הטעם הטוב, הגובל בתיפלות, הוא גם מוקצה מחמת מיאוס. והרי לפנינו התפקיד השלישי, שאינו פחות במעלה מן השניים הראשונים, של הסנהדרין: בידה שמורה החותמת של הטעם הטוב ועינה צופיה על צנורות התרבות, ההשכלה והאמנות לעם, שלא יזדהמו. מותר להגיד, משום שזו היא הגדה מתוך כאב־לב, שהרבה צנורות להשפעה רוחנית ותרבותית בתחומי המדינה מזוהמים ומזרימים שפעי דלוחים לתוך הלבבות.

אפרש בשמות: העתונות, מכשיר השידור, דוכני ההרצאות, התיאטרון, אף הספרות היפה, ואין צריך לומר הסרט, במלל ובצלל, בעל־פה ובכתב, בניגון ובריקוד, בנשפי־חשק ובתהלוכות־עם, במסדרים ובמסקרים, בספור הבלשי ובהצגה המכוונת למשוך המונים, שבה הקופה מושלת בכיפה, בפעולות שהן לרוב תרבותיות רק לפי שמן ונושאי פורקן והתפרקות לפי תכנן, בכל ועל הכל מנצחים לרוב חוסר הטעם והעדר התרבות. מוכרים אופיום לעם מתוך העמדת פנים של טיפוח ההשכלה והפצת האמנות: מרעילים נשמות ודורשים שכר בעד הקניית שעשועים כביכול להמוני עם.

משער אני שרבים אולי נפגעים ברגשם החירותי מתביעה זו, שאפשר לייחס לה משמעות של צנזורה על הנשמות. צנזורה לאו דווקא. אבל גם נשמות אינן הפקר, שכל רוכלי רגשות ומורטי עצבים רשאים לפטם אותן בפסולת של תרבות, בכל מיני סחי ולכלוך, שקוראים אותם לתפארת המליצה בשם מזמוטים או אמנות זוטא. הצנזורה אסורה, אבל הפיקוח הכרחי הוא. שלטון המספריים בידי פקידים על גידולי הרוח אסור; אבל אין כל יסוד לסברה, ששדה הרוח, ויבחוד שדה הפעולה האמנותית, אפשר שיהיה הפקר לגמרי, הרבה ענבי־רוש צומחים בכרם האמנות; הרבה קוצים ודרדרים, יצירות־נפל, מלאכות ־מחשבת שהן בגדר מלאכות בזויות, הרבה סמים משכרים וסמים מרעילים מותקנים בשוגג ובזדון בידי רוקחים רמאים בשוגג או במזיד. על שום מה מותר לבדוק מטעם השלטונות את החלב והחמאה ויתר צרכי אוכל שלא יזדייפו? ואילו כשאתה מחפש דרכי התגוננות מפני השופכין התרבותיים המזהמים את נשמות ההמונים, מיד מתמלאים חמה קדושה על הפגיעה בחופש הרוח כביכול. אבל חופש אינם שם דבר להפקרות. אמנות־שקר ותרבות פלסתר קלקולן גדול אף משל הבורות והבערות.

לא מצאנו מתעוררים על התקלה של זיהום הצינורות בתרבות: לא הרב הראשי, לא הסופר הראשי, לא נתעוררו על כך. אף זו היא הוכחה, שכולנו המסובים כאן, כל אנשי העם היושב בציון, ראש המדינה ואף זעירא דמן חבריא, כולנו הדבקים בתרבות מעורערת זו, הצמודים לנוהג זה, הננו מעורערים ביסודנו.

ניסן תש"ט

נסיעה אל המישלטים    🔗

כל נסיעה יש בה שמינית של שובבות וקלות־ראש ובין מניעיה ראוי לייחד מקום לא אחרון במעלה ליצר ההפוגה לגבי חובות ואחריות ולתאוות נופים חדשים, שיש בהם כדי לגאלנו מנוף היומיומיות האפורה. אך פליאה היא שאף שעה שנקראתי להשתתף בסיור הנתיבות העקובים מדם גבורינו הצעירים, כובשי המישלטים ופורצי הדרכים לירושלים הבירה, נצנצו בלב אותם כיסופים לחירות חדשה ואותם געגועים טמירים ליפה־נוף, המתעוררים בקרבנו לפני כל יציאה לדרך. בשר ודם אפילו דופקים עליו מאורעות ומוראות גדולים אינו נגמל מחולשותיו הקטנות ובדומה לסוס, כיוון שהוא מריח דרך, הריהו צוהל.

ואילו העולם באותו בוקר אינו צוהל דווקא. קלסתר דיוקנו אפשר לגלות בו פנים לכאן ולכאן, ספק מעונן לגמרי ספק מעונן רק למראית עין. החמה יצאה וחזרה והצינה נתלוותה אליה בין כך ובין כך. וכשאין הבריאה מראה פנים שוחקות נוטה אדם להתכנס לתוך עצמו ואף פג ממנו החשק להחליף מלים עם שכנו. הוא צולל לתוך עיון מחשבה.

טוב שנתלווה אלינו מורה דרך להקנות לנו דרך אגב, כלומר דרך נסיעה, קצת ידיעות בטבע הארץ. בנופה, באקלימה, בקורותיה. אתה נמצא פטור גם ממחשבה ומקבל תורה בחינם. קדמונים הבינו דבר זה בחוש נכון: יפה הדרך לגירסה.

אכן, מורה הדרך שלנו הוא מורה להועיל. מפיו אני למד קצת דברים חדשים בידיעות הארץ וקצת דברים ישנים שנשתכחו ממני מפאת מיעוט הזכרון ובשל רוב לימודים חדשים הקופצים יום־יום עלינו. נחת רוח יתירה יש לי מפרק־לימוד זה, שרק בטעות אנו קוראים את המישור המשתרע על שפת הים בשם שפלת הים או שפלת החוף. באמת מישור אינו שפלה. השפלה מתחילה דווקא בקרבת ההרים שהגבעות משתפלות והולכות. תל־אביב, כמובן, אינה נתונה באיזור השפלה. ככל שאנו מתקרבים אל המקומות הגבוהים הננו נכנסים לתחום השפלה.

בחולדה נכנסנו לבית־הספר ממש ושמענו לקח בפרשת הקרבות ובהלכות כיבוש משלטים, מפי איש־צבא. איש־צבא זה אינו אלא כמעט־נער, אחד מילדי העברים החדשים, שצמחו לנו בדרך נס, גור אריה דבי עילאי מן הגזע הפלמ"חי. ילדי הגזע הזה ניכרים בחיתוך דיבורם, בתוי פניהם, בהליכותיהם ובעמידתם, בכל תנועה משלהם ממש. שיחם קצר, עניני, עצור, לא קורטוב מליצה, לא צל או קרן־אור של פתוס. אף הוא מספר בשקט פלאי־גבורה ועצמת עלילה, וכל פרט מחריד את הנפש, ואנו בני הדור שהיינו פחות גבורי־חיל ורבי־עלילה ויותר גדולי־מלל וחכמי־דמיון, מוכרחים להוסיף: כל פרט עושה את הבשר חידודים־חידודים.

ואין צורך לומר שהוא מדבר בלי ידים. ידיו תפוסות בעפרונות המשרטטים על המפה קוים ומסמנים כתמים, כל כתם מעפל גבורים לכיבוש, כל קו זינוק עקלתון או ישר להישג חדש. ההויה הגדולה של לחימה מתכנסת לתוך נקודות קטנות, נקודת־זינוק ונקודת־הישג. ובין נקודה לנקודה מתרחשים המעשים הגורליים, חיים נהרסים וגופים פורחים, רעננים, נשרפים, נרמסים. מצודות דורות נופלות ומבצעים כבירים מתחוללים. ועל הכל מסופר בשקט, בענוה, בלי הפלגה ובלי שימוש כל־שהוא בסממנים צבעוניים. שפת החומש. כך נאה וכך יאה לאנשי־בראשית. בדרך זו המסתמנת באופק עברה פלוגת ל“ה ושם פלסו להם נתיב “הפורצים”. מן הבסיס ההוא הגיחו חברינו שפעלו במסגרת “הראל” ודרך שם צעדו כובשי הקאסטל. ובנתיב ההוא התפתלו חברינו שהתקיפו את “בית־סוריק” ו”בידו", “כפרי רוצחים, משכן למפקדי הכנופיות, ובסיסים לממקשי הדרך”. הקיצור, נקודה, בסיס, משלט, מבצע. רוב מלים חדשות או שנתקלטו תוכן חדש. ולא יהא בכך משום הגזמה אם אומר שבשעת שמיעת ההרצאה היבשה הזאת המחזיקה להט כל כך כבוש נתחוורה לי בוודאות מציאותו של אדם חדש בתוכנו, אדם יהודי שהנקודה היהודית שלו נתחשלה באש, נתקשתה ונתברזלה. אדם־יהודי־ברזל. הוא מביא את קרבנו מתוך חובה מובנת מאליה, ובספרו את פרשת הקרבנות הוא עושה זאת בתכלית הפשטות, ללא אנקה, ללא הטעמה כל שהיא וללא רגשנות יתירה. אף את הספור המחריד בדבר הפקודה שניתנה בנקודה פלונית בשעת התקפה שנכשלה, שעל המפקדים כולם להחזיק מעמד בשביל לחפות על נסיגתם של החיילים, ושכל המפקדים, חוץ מאחד, נספו בו במקום, הוא מבליע בטוב־טעם ובהתאפקות.

מלואים להסבריו של איש צבא הם סיפורי החבר מחולדה על ימי חולדה בזמן המצור. חולדה הקטנה שימשה בסיס ראשי לפלוגות לוחמינו והיה לה משום כן כוח־משיכה חזק למטוסי האויב. היא הופצצה בלי הרף. ולפי שנקודה קטנה זו היתה מלאה אדם רב לא היה בה מנוס מן הפגזים וההפצצות. מבוגרים וילדים התרוצצו ממקום למקום. חולדה נתנה קרבנות. אף נסים התרחשו בה לרוב. עשרה רגעים לאחר פינוי בית התינוקות הופצץ הבית ונהרס כולו. ומעשה במשוריין שנלכד בידי האויב, היה בו חבר אחד שריסק את המשוריין ואת עצמו בחומר־נפץ, ועוד הספיק להודיע על החלטתו באלחוט לבסיסו. אף חבר ותיק זה, שאינו לובש מדים, שיחו עצור, קב ונקי, קו ובקי. נזהר מכל ביטוי נמלץ, ותחת זאת חורז פרטים יבשים לכאורה מתוך דיוק רב ובקיאות־להפליא. הזמנים החדשים מחדשים את האנשים, שיחם ושיגם. נחשול הגבורה שפרץ בארץ צרר בשלוחותיו את הכל וטבע בחותם החלמישיות, גם את ותיקי הדור.

עוד רוממות הסיפורים בפי מלוינו ואנו יוצאים מן השפלה לשוטט במעלה ההרים. צינת הרים פוגעת בגוף ובאזנים שורקת הרוח ומצלצלות המלים המחרידות, האחרונות, שנהגו בפי האלחוטי, טריביץ מחולדה, רגע או שניה לפני התפוצצותו בתוך המשוריין המתרסק: שלום לכל החברים, אני מפוצץ את עצמי עם המשוריין. כמעט שחפצתי להגיד: שלום לכם, הרים גבוהים ונישאים, שלום לכם הגיאיות, שלום, שלום לרחוק ולקרוב, אבל שלום של פגישה ולא של פרידה. אולם הנפש סולדת מכל המלים שבשעות הגדולות, הגורליות, הן סופקות לתוכן משמע רם, ואילו בשימושנו היומיומי הן יורדות לדיוטה התחתונה של שיגרה. צרעה הרמה והנישאה, מולדת גבורה עתיקה, הר הקסטל המתנוסס לתפארה, נס להתחדשות הנסים בישראל – העינים משוטטות בכל ובעקבותן רץ אורח הלב והאזנים לא תשבענה לשמוע מפלאי־מעשים, אגדות של ימינו עד בואך לקרית ענבים.

בקרית ענבים, בחדר האוכל של הקבוצה, הננו שוב מסובים אל שולחנות ושמים אזנינו כאפרכסת לדברי תורה. איש קרן הקיימת מרצה לפנינו לא באגדה, אלא בהלכה, או בהלכה שיש בה טעם של אגדה. הענין הוא ששטחי־אדמה להתישבות יש לנו כעת ככל הצורך, ואלא מה אנו חסרים במידה הדרושה? מתיישבים. עיקר הבעיה בכוח האדם שאינו מצוי כפי הדרוש. ירושלים הרים סביב לה, אבל כל זמן שכל השטחים ההריים האלה לא יינטעו ולא ייזרעו לא יינתן בראש ירושלים אותו כתר־מלכות שהיא ראויה לו לפי מעלתה הרמה והמקודשת. כל הלבבות חרדים ונכספים לכבוד ירושלים, אבל צריך שישובים רבים ישמשו לה חגורת־כבוד ואיזור מגן. כל האומר שההר אינו טוב להתישבות אינו אלא טועה. אדרבה, ארץ הררית זו טובה וברוכה היא ושופעת סיכויים להתישבות צפופה. הבו גודל, הבו כבוד לסביבה נהדרת זו, אבל הבו לה גם מטעים לרוב, יערות יינטעו בה. חובה לכפות את ההר, את היער, כגיגית על המתישבים החדשים. היערות הם מקומות של פאר; היערות הם מקור של הבראה ואוצר הרפואות לאדמה כולה. היערות שומרים על האדמות הקרובות, מפני הסחף הנגרם על ידי גשמי־עוז והם משמשים סכר בפני רוחות זלעפות. אין דבר מחזיק ברכה כיער הטוב הזה. הגעו עצמכם, גשם בשטפו ובשצפו מכה על האדמה, מכה בלי רחמים, ואילו גשם ביער הרי כל טיפה וטיפה נעצרת תחילה בעלים, משם היא יורדת על האדמה; בינתיים תש כוחה ושוב אין עמה מחץ ולא חשש חבלה. הגעו עצמכם, שטחים הרריים עצומים מכוסי יערות וביערות כנפי־רננה נעלסות. איזה שינוי בנוף! איזו תמורה באקלים! איזה ריח־ניחוח מסביב. אף מקורות הכנסה חדשים נפתחים לכלכל עם רב. נכון הוא שמצויים בינינו ספקנים לגבי ברכת ההר. אבל כלום היה מקור־ברכה, שלא נמצאו קטני־אמנה לפקפק בטוּבה הרבה הצפונה בו? לא הספקנים, אלא בעלי האמונה והבטחון, זכאים לחנך את העם ולהדריכו. הסופרים, חלוצי החלוציות, לא כל שכן מצוּוים להעיר ולעורר את כולנו לישא את עינינו אל ההרים ולפרוש עליהם משטח של יערות, משטח הקסמים, עליו יעברו גולים לגאול את עצמם ולגאול את ירושלים השבויה. הסופרים, מה לכם מחרישים? קחו שופרות ותקעו בקול גדול: כל ההרים יתכסו במעטה יער. היער הוא פאר, הוא שומר נאמן, הוא פודה ומציל. הסופרים!

יש אנשים המדברים על הנושא; ויש שהנושא מדבר מתוכם. הם מלאים את הענין שהם מטיפים לו וכל עצמותיהם תאמרנה. הקריאה אל היער נשמעת באזני כשוועה מפי איש שחזון ההר והיער עצור בעצמותיו, והוא באמת שרוי בצער על מיעוט היער ומיעוט דמותו של ההר. ברור, שאף הסופרים נושאים בחטא ההזנחה הזאת. הסופרים יש להם חלק בכל חטאי העם ובכל הזנחה שהיא. מסתבר שאני מסכים בהחלט לכך. כל דבר מפואר מצד עצמו הוא גם מועיל לעולם. וראיה לדבר היער. הפאר שומר מפני סחף. אילולא היופי היה האדם – מאבד צלם אלהים, והעולם חוזר לתוהו ובוהו.

סוף כל המסעות לבית הקברות. אף נסיעתנו אל המשלטים מסתיימת בבקור קצר בבית העלמין החדש בקרית ענבים. טובי בנינו הגבורים באו שם למנוחות לאחר מסעם כביר העלילה אל המשלטים. המצבות הלבנות משחירות לעינים. לא אחד מאתנו חש סומק של בושה זורח בפניו למראה הלובן הזה של האבן הסותמת חיים צעירים. בזכותם של שוכני העפר אלה מתקיימת מלכות ישראל; בזכותם אנו דורכים ברגלינו על האדמה ושואפים אויר; בזכותם העשרנו היום את בית היוצר של רוחנו במראות־נופים חדשים. בזכותם אנו מדברים לראשונה ולא על דרך המליצה, על הרים ונופים, יערות ומשלטים, ערים גדולות וישובים צפופים, כבוד ישראל ונצח ישראל. בזכותם של הרבים הנקובים בשמותם כאן על המצבות ושל המעטים שהורדו לתוך הקברות ואף שמם לא נודע ולפיכך נכנסו לתוך הנצח בתו האלמונים, זה שמם וזה² זכרם חרות בכתב.

האלמונים. צינת־בלהות אופפת את הלב למקרא מלה זו. לא אב, לא אם, לא אח, לא אחות, לא כלה, לא אשה, לא בן ובת – זהו משמעה של מלה זו. יכול אדם לחיות לעצמו; אבל הכרח לו למות למי שהוא. ואילו החייל האלמוני הקבור כאן, הוא וחברו, מתו לא למי שהוא. אף לא נספדו. אף לא יהיה מי שיבוא להתאבל עליהם ולהמתיק עמהם שיח. בודדים אף במותם. אך לא בודדים. האלמונים הם של כולנו. אם מות כל איש יורדד לתוך קרוביו ומחלחל שם, מותם של האלמונים יורד לתוך לב כל הרבים הבאים לכאן. כל אחד מהם הוא של כולנו. כאן, ליד קבר האלמוני, אנו שוהים הרבה יותר ומאריכים להתייחד עמו. הכי לא למדתני גם נסיעה זו שהיפים שבמשלטי־נוף הם משלטי־אדם ושהטוב שבכוחות עולם הוא כוח האדם?

בדרך חזרה עגן הלב ברעיון אחד:

הנסיעה אל המשלטים בארץ ההררית היתה בעצם נסיעה אל המשלטים שבאדם. ארץ חדשה, טובה וברוכה נפלה בחלקנו, וגם יהודי חדש עולה ובא.

י“ד ניסן תש”ט.

חג זה מכובד מכל החגים    🔗

יש משום סמל כבד־משמעות בדבר, שהארץ המובטחה לאבותינו ניתנה לנו בתקופת הנס הזאת בידי בנינו, ונחלת המורשה מדורות נפלה בחלקנו בזכות דור שבמידה ידועה כבר נתקיים בידו השחרור מסבל המורשה.

עבר ועתיד השתטחו יחדיו כגשר על פני ים גועש של הווה שוצף באסונות ובחורבנות, שלא התחוללו עלינו דוגמתם מיום היותנו לגוי.

אכן, כגשרים נתרצפו הנערים אשר קלו מנשרים ומאריות גברו לעשות רצון שר אומתנו לשוב ולהתנחל בעולם הזה כבימים מקדם.

ויען כי בדם הבנים חיה המדינה, לא עת לנו לשמוח, לא עת לצהול ולקדש חג בצלמם ובתבניתם של כל החגים והמועדים, אשר קיבלנו עלינו ועל זרענו לפנים בישראל לזכר ימי גאולה ופדות.

לא לנו לקטוף פרחים צומחים בשדות הקטל, אשר רווּ דם הבנים; לא לנו לענוד לראשינו זרי דפנא של נצחון על אויבינו. לא לנו לקדם את היום הזה בתרועות־מצהלות, במדלק־לפידים ובתהלוכות־פאר.

אף כי לברך את היום על שולחנות ערוכים בשר ודגים וכל מטעמים ולישא לזכרו כוס־ישועות, שוצפת היין הטוב.

נלמד מאבותינו, אך לא על מנת לעשות כמתכנתם בכל דבר וענין ולקיים את כל מנהגיהם כסדרם וכהלכתם. אסור לחקות. אפילו מעשי־אבות אסור לחקות לדיוקם.

אנו כבר קנינו דעת יתירה לאחרי אבותינו ולמדנו לא מעט מן הנסיון. הרבה ראינו בקום גוי ובנפול גוי, בעלות הגלגל ובהיהפך הגלגל עשר מעלות אחורנית.

השכל הטוב והרגש הנכון מצווים עלינו לבלי להשיא משואות שמחה וששון על תשועתנו ועל מפלות אויבינו.

אפילו קדמוני חכמינו כבר הרגישו בדבר ואמרו: "ולמה אין אתה מוצא בפסח אפילו שמחה אחת? בשביל שמתו בו המצרים. וכן אתה מוצא: כל שבעת ימי החג אנו קוראים בהם את ההלל, אבל בפסח אין אנו קוראים את ההלל אלא ביום טוב ראשון ולילו. משום “בנפול אויבך אַל תשמח ובכשלו אל יגל לבך”.

הם כבר הגיעו למידה של כיבוש יצרי הרהב, גאות השוא ותפארת הרמיה, אנו לא כל שכן שחייבים לטהר את לבנו ולזכך את נפשנו מיוהרה תפלה זו, שאינה אלא עבודה זרה לאלילי הכוח הגס.

חלילה לנו להגס את לבנו בכוח הגס ולעשות אותו מין פולחן או לסמוך אליו איזה פולחן שהוא, אפילו נכתירהו בשם חג. כגון חג החירות, חג התקומה, חג הגבורה, חג הישועה, על אחת כמה וכמה חג הנצחון.

ואין צריך לומר, שלא מן התבונה היא לעשות חג לאומי משלנו שם־נרדף לחגא של איזה עם אחר.

אכן, יום המדינה יום חג הוא לנו, אך זה חג על דרך הסמל; סמל לגאולתנו ולפדות נפשנו; סמל לרוח הדעת וההשכל המפעמת אותנו במעשינו ובמלחמותינו, סמל לרוח היוצר אשר נתחדש בקרבנו.

ובכן, זה חג אשר עלינו לקדש אותו לא בבשר וביין. על אחת כמה לא בדם, כי אם ברוח. זהו חג המדע העברי, חג האמנות היוצרת בישראל, חג כשרון המעשה, חג נצחון האמת ושבאַמת הבנין. נגיד בקיצור: חג החכמה. ובשם זה עלינו להכתיר את יום טוב המדינה. החכמה היא אם; המדינה אם. ולכן עלינו לקדש ולהקדיש את יום המדינה לתורה, לחכמה ולתעודה, אף לכבוד אם, ולאהבת האמנות. כן, לאהבת הבריות.

אמנם כל החגים והמועדים שנתקדשו בעמים ובעמנו נתקדשו בדם, ונתכבדו בבשר וביין, וכבר אמרו, שאין שמחה אלא בבשר וביין. אולם אנו אומרים: אין שמחה אלא באדם, בקשרי אהבה שבין איש לרעהו. וזאת הפעם בישראל נודיע חדשה לעולם. שלא חג הדם קדוש, אלא קדושת הדם היא חג וכי לא לבשר וליין קוראים יום טוב – ימים טובים למאכל ולמשתה מצויים בשנה די והותר, אלא לתנופת הרוח ולהרמת קרנה של היצירה.

יהיה יום המדינה יום מועד, יום מקרא קודש לכל בנות השיר, יום תור הספורים היפים, נקדמהו בכנורות ובמצהלות זמרה, או אז יהיה חג זה מכובד מכל החגים.

ח' אייר תש"ט.

דמות האזרח בישראל    🔗

הכרזנו על המדינה, אבל אין מכריזים על האזרח. אין זה נוצר במאמר־פה וּבמתן־הצהרה. האזרח הוא נטע הדורות, השתול על פלגי המסורה, אם כי התנאים המשתנים טובעים את רישומיהם בקלסתר־דיוקנו והרגלי הסביבה מוסיפים לוית־חן או קורטוב־קלקול לצביונו. ואילו המושג אזרח בישראל משמעו רחב הרבה יותר מאשר אצל אומות העולם, בקפלו לתוכו לא רק את הנתין ואת התושב, אלא גם את הבעל בעמיו, המעורה בתוך ארצו כעץ רענן, כל הרוחות שבעולם לא יזיזוהו.

הכתוב מדבר באזרח ישראלי קדמון, שדמותו מרחפת מעל דפי התנ"ך, על אחת כמה וכמה באזרח ישראלי של ימינו, שלתוך קוי־דמותו נבלעו רישומי־גולה ארוכים, יסורי מאבקים עם נחשולים זידונים וניצוצות־כיסופים ליחוד לאומי, והכיסופים ליחוד שהיו בוערים בנשמתו במשך דורות, הם שמהוים חלק מאופי היחוד שבו. כי האזרח הישראלי של ימינו הוא תמצית של הויה, שהיתה מכל מקום מופלאה בעבר. חובה לזכור יחוד זה. אפילו הרוצים לשנות מן המטבע של העבר, המדמים שאפשר ליצור את האזרח של לעתיד לבוא במדינת ישראל כמין בריאה חדשה, גם כן אינם רשאים להסיח את דעתם משלשלת היחוסין של האזרחות הישראלית בעבר. כדי לעקור דבר מן השורש דרוש להכיר טיבו של השורש.

בשביל לדוּן נכוֹחה בטיפוס הנכסף של האזרח במדינת ישראל ראוי להסתכל בשלושה דברים: מה בין מושג האזרח במשמעו הלועזי לבין מושג האזרח לפי צביונו הישראלי הקדום; מה דינו של היהודי לאזרחות ישראלית בתפוצות; באיזו מידה עשויים התנאים הלאומיים והבין־לאומיים של זמננו לסייע להכשרתו של האזרח השלם ונאמן הרוח במדינת ישראל.

ברור למדי כי מקדמות הימים הננו מחולקים עם אחרים בתפיסת האזרח, מושגו ומהותו. “אנו מדברים באזרח כמו בספן, שהוא אחד מכל אנשי השירות באניה” אומר אריסטו, הגדרה זו זרה מעיקרה לרוחה של הישראליות, כשם שההגדרה בדבר טיבו של האדם כחיה מדינית אין רוח ישראל נוחה הימנה. וכיוצא בכך אין היהודי הקדמון יכול להפיס דעתו בתפיסת הבית כמין מושג של “איבוס” ואנשי הבית בחינת “חברי האיבוס” או “חברי המזנון”. מתוך תפיסת הבית כאיבוס מצטיירת תמונת החברה כמין סולם, ששלבו התחתון הוא הבית או האיבוס. שלבו האמצעי הכפר או העיר, והשלב העליון המדינה, שהיא התכלית, היינו, הבית המושלם, וכל שהוא מושלם יותר, אומר אריסטו, הוא טבעי יותר. נמצא, המדינה היא הדבר השלם והטבעי ביותר, והאדם חיה מדינית מטבעו. מכאן מסתבר מאליו, שהמדינה נתונה על גבי האדם, עליונה לו, והיא גם התכלית, שכל הפרטים כפופים לה מעצם טבעם, חיים וקיימים בזכותה ובעבורה, ביסוד השירות. הוי אומר: האזרח לפי טיבו משרת, נתין. ואיזהו אזרח מושלם יותר? שהוא יותר בשירות, העומד בדרגה גבוהה יותר של שלטון. ואמנם, שומעים אנו ברורות מפי אריסטו, כי ה“אנשים אשר חלק להם בשררה הם אזרחים”, להוציא את העבדים ובעלי המעמדות הנמוכים, שקיומם הכרחי, כנראה, במדינת השירות, אך הם אינם בגדר אזרחים. אולם לא באלה חלק יעקב. היהדות תנא הוא ופליג על התפיסה האריסטוטלית, שהונחה ביסוד המושגים החברותיים והמדיניים של העולם הלועזי. הסולם הישראלי הפוך מן הסולם של עמי העולם. בסולמנו הבית הוא השלב העליון, לכן אנו גורסים בית ישראל, כלומר, המדינה היא בית; העם – משפחה; האזרח – בן־בית או חלק מן המשפחה. אין האזרח משרת, אף לא נתין בלבד, אלא בעל בעמיו, ואין המדינה מולך, הר כגיגית, עלוקה, תכלית, כוח עליון מופרש לעצמו, אלא היא בית חיינו, מקדש עם. אף כל העם קדוש, ממלכת כהנים. כל ישראל יש להם חלק במקדש בית מלוכה.

ב.

בספרו של ישראל אין כתוב מדינה, אלא יש ארץ הקודש, ארץ האבות, ארץ הבחירה, מכורה או מקור מחצבת. ארץ אינה מושג מדיני או חברותי, אף לא קורותי או תולדותי בלבד. היא ענין בריאתי, אדמתי, נטעי וגזעי. אדם יסודו מעפר ארצו. העם נלוֹש מתוך עפר ארצו. וכשם שאדם נולד רק פעם אחת, אף עם כך. פעם אחת ייוולד גוי ולא עוד ימיר את עצמיותו לנצח. אפילו ילך לגולה הוא גולה מעל אדמתו, אבל אינו גולה מארצו. רוחה מובלעה לתוך נשמתו. יהודי אחד בודד בירכתי־תבל ויש לו קצת עפר מארצו, הריהו יושב על קצת עפר זו. היהודים בגולה גרו בנכר, אבל ישבו בארצם. במובן זה נאמר, שעתידה ארץ־ישראל להתפשט בכל הארצות. ולא משום שארץ ישראל היא מושג רוחני, חזוני בלבד, שמחביאים אותו בתוך מדור חשאי שבלב ובירכתי התודעה, אלא, אדרבה, משום שהיא מושג גשמי ביותר, ששום עם לא יצר משלו. היא נתונה בבשר היהודי ומובלעה בעצמותיו. לא בדין קטרגו על היהודים, שהם רוחניים ביותר, ועל היהדות שהיא מעין צל־רפאים בעולם. יהדות משמעה רוחניות שלבשה בשר. אצילות מתגשמת, ארץ ישראל, כלומר, ארץ שהיא ישראל וישראל שהיא ארץ: ציון וישראל חד הוא. אין ציון מושג מדיני משפטי או מופשט, היא בשר ודם. אזרח בציון פירושו לא רק תושב בה, הוא בן לציון, יושב חיקה. כל מקום שהוא יושב הוא יושב בתוכה. ציון היא אמנו, מכורתנו. אין ממירים אם, למכורה מכורים לעדי־עד. אדם גולה ממדינתו, אבל אינו גולה מארצו, כי זו מהלכת אחריו. אם המדינה היא עסק של שותפות לבעלי ה“אבוס”, כפי הגדרתו של אריסטו, הרי כל אחד הוא אזרח במדינה כפי סכום המניות, שיש לו בשותפות זו. ומי שאין לו אף מניה אחת אינו כלל בגדר אזרח. אולם לציון ייאמר: כל אשר יולד בך הוא בנך. לא השותפות לעסקים, אלא השותפים ללידה, היא שעושה את האזרחות הישראלית. יכול אדם להחליף את נתינותו, אבל אזרחות ישראלית אינה מוחלפת, היא מוחלטת. יהדות ענינה זיקה אל המוחלט. אף האזרח בישראל הוא משורש המוחלט.

אין אנו אומרים בהגדרת המושג אזרח “ראה מה בין בני לבין בן חמי”, לשם סלסול ברגש “אתה בחרתנו”, אלא לשם הסברת מהותנו. נבין יעודנו מתוך שנסתכל במהותנו. אין לשגות באשליה, שהיהדות קיימה כל מה שקבלה עליה והלבישה בשר כל חזוניה. כשאנו אומרים יהדות, הננו מתכוונים לכיסופים נעלים, לחזיון גדול, לשאיפה נאצלה, לרצון מובהק. ואכן, רצונה המובהק של היהדות היה לבנות בית חם לעם ולא מדינה קרה, לגדל בנים ולא עבדים, לטפח אזרחים ולא נתינים. ובמידה שנאמני־רוחה של היהדות היו נציגיה ודובריה, עומדים ליד ההגה ומנגנים עלי כנור הגיונה, הם הביעו בדבור ובמעשה, בשירה ובהגות, את משאלותיה הטמירות וכיסופיה הבוערים לבנות בית נאמן לבניה תושביה. המדינה כשם המפורש לשררה, תכלית לעצמה, לא תזכר ולא תפקד. אם כי עבודה זרה של המדינה פורצת מפעם לפעם לדברי ימי ישראל, הריהי פורצת תמיד מן החוץ או בסיוע כוחות־חוץ ונעשית רקב לישראל. כל אנשי־פנים, נאמני בית ישראל, קמים בגבורה להגן על טהרתו של מושג המכורה הישראלי ולהציל את האזרח מפורעניותו של הנתין. בזכות המטהרים האלה לא עלה הכורת על האזרח הישראלי בשעה שהקיץ הקץ על הנתין למלכות ישראל.

מת הנתין, חי האזרח. הוא הלך בגולה לשמור שם מרחוק ובחביוני לבו על גחלת האזרחות הישראלית. לאמיתו של דבר אף בזמן שבית המקדש היה קיים כבר נתפשטה אזרחות ישראלית בארצות הגולה. בזכותה של זו לא כל היהודים הנדחים בירכתי הגולה נהיו לאובדים. מכל הארצות הרחוקות שלחו היהודים תרומות ומעשרות לארץ הקודש, נתקיימו קהלות הקודש בנכר, נגבו מסי ישראל בלי שוטרים ושופטים. היהודי הנאמן הוא אזרח בעמו, אפילו כשאינו תושב בארצו. אין זו תופעה גלותית דוקא. שרשיה נעוצים בקדמות התודעה הישראלית, ומן הסתם אף בזמנים שקדמו להתגבשותנו הלאומית. במושג האזרח הישראלי חקוק זכרון משפחתי עתיק־יומין, זכרון שבטי, גזעי, ביתי, אחוותי, חוקי, לא חוקי מופשט, אלא חוקי־דמי. כל ישראל אחים הם, כשם שכל העצים יונקים את ליח האדמה האחת. לעולם בא בתנ"ך השם אזרח במובן אחוותי, משפחתי, תורני. כגון שנאמר חוקה אחת לאזרח ולגר או תורה אחת לאזרח ולגר. ואילו המדינה נזכרת, כמדומה, לראשונה רק בשכנות עם עושק, עם ריב ומדנים, כמה שנאמר בקוהלת ה‘, ו’, “אם עושק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה”. או שהיא נתונה בסמיכות עם עולי־בבל בעזרא ב'. כלומר, מושג שאול מן החוץ. כל הראיות לכך, שישראל הקדמון לא גרס את המדינה במשמע הלא־ישראלי, הרומאי. במחשבה תחילה התנכר לה. אין המדינה עליונה, אדרבה, המדינה היתה חלק מן הארץ.

ג.

המדינה בחינת בריאה לעצמה, העומדת מעל לעם, מעל ליחיד, מעל לצבור, אינה כתובה בתורתנו, אינה חקוקה בתולדותינו, אינה זורמת בדמנו, אינה מקננת בטבענו. אפשר לזמן־מה לכפות על העם מושגים חדשים, לעורר בו אפילו הרגשות חדשות, אף להמשיך עליו חויות חדשות, אבל אין לשנות מטבעו ולנתקו ממקור־חיותו לאורך־ימים. לא רק משכילים בעמנו, אפילו פשוטי־אדם שבנו, מרגישים בחושם הטבעי מה פעל ישראל בכל הדורות, לקראת איזו מגמה חתר בכל שנות יסוריו ובאיזה אפיק של חוק ומשפט, צדק ואמת, עשויים חיינו הישראליים להתחדש בארץ ישראל הבנויה. אפשר להבין, כי במעמדים ידועים חובה להכריז כנגד המתבוללים היהודיים ועקומי המוחין השייכים לגזע היהודי, הכופרים בזכות תקומתו בעולם, שבני־ישראל לא נשתנו מאומות העולם וככל הגויים בית ישראל. ככל הגויים, ובכל זאת לא בדיוק כמוהם. אף האדוקים ב“ככל הגויים” יודעים מסתמא בסתר לב, שאין אנו יכולים להיות ככל הגויים משום שאיננו יכולים, ואילו יכולים היינו, אין אנו רשאים להיות משום פיקוח נפשנו, מתוך חרדה לעצם קיומנו. אנו מוכרחים להיות שונים מאחרים בשביל שנוכל להיות קיימים בעולם בדומה לאחרים.

לא נוכל לכונן כאחרים מדינה בחזקת ערפד. טבענו, שהוא תמצית הויתנו התולדתית, לא יכלכל זאת. הוא הדין אין אנו יכולים לשים את מבטחנו באזרח־רק־נתין. לא על הנתין לבדו תכונן מדינת ישראל. אין היהודים מסוגלים להיות נתינים כפופים לחוק הערטילאי. המסורת הגלותית, המובלעה בדמינו, למרוד בשררה, להפר את חוקיה, להעקיף על משפטיה, להבריח את מכסיה, אינה ניתנת להיעקר על נקלה, לא תיעקר בשנים מספר, חוששני לומר, אף לא בדורות מספר. אבל אם קשה כקריעת ים סוף לטעת בלב היהודי רגשי־נתינות ורחשי־מדינה חזקים, לא קשה כלל לעורר בקרבו את חוש האזרח הישראלי הטבוע בדמו ולטפח בנפשו אהבת המכורה ונאמנות למקור מחצבתו. היהודים בכל הזמנים היו נאמנים בארצות הגולה לקהלות הקודש שלהם ושמרו אמונים, וגם אהבה לוהטת, אהבה על־אנושית כמעט, לא סתם לאומית, לארץ האבות. היהודי הוא אזרח טוב במידה שהוא בן־חורין, במידה שהוא בן, במידה שהוא נושק בשפתי הזכרון את אדמת אבותיו, במידה שהוא סמוך על שולחן גבוה של האבות. הוא מוכן תמיד לשלם תרומות ומעשרות, ואף יותר מתרומה ומעשר, אבל אין לו חשק לשלם מס־הכנסה. זו סתירה. ואין זו סתירה. יש נותנים את נפשם למען המולדת אבל נלחמים כנגד איזה ניפוח ממון בגיזרת אמרכלי השלטון, אם המס נראה להם בלתי צודק.

דרך כל התולדה הישרלאית עובר חוט־השני הזה: העם נלהב להתנדבות ואין הוא נמנע לפרוק מעליו נזמי־זהב, צמידים וטבעות, לבנות את המשכן, אבל עלול הוא להחריב את מקדשו בשל איזה עלבון של קמצא ובר קמצא, כלומר, בשל איזה עלבון, שאפילו הוא קל שרשו נעוץ בפגיעה בצדק ובחטא לשויון, והוא מזלזל בדברה העליונה, הזורמת בדמנו הישראלי, והיא: כל ישראל אחים. כל החוטא לרגש המשפחתי מקעקע את לאומיותנו הישראלית, סותם את מקור ברכתנו, והיא אהבת־ישראל, שבלעדיה לא תקום מדינת ישראל. אין אהבת ישראל בלי רחמנות. רחמנות בשפתנו משמשת רחמים ואהבה כאחד. אמר לך אדם, שאפשר לבנות מדינת ישראל בלי הרגש כאבן־שתיה לה, לא תפס כלל מה זו מדינת ישראל ואיזה מקור שפע דרוש לה כדי שתוכל להתקיים, על אחת כמה וכמה לשגשג ולפרוח.

אין צורך להביא ראיות מרחוק. היינו עדי־ראיה לכך. כימי דורותיים נתקיים, בחסות השלטון הנכרי, ישוב ארץ ישראלי שלא שקט כלל על שמריו, אדרבה, העמיס על עצמו ברצונו תפקידים התישבותיים כבירים לבנין הארץ ולגאולת העם מתוך פזוריו. היה הדבר בעיניו בחינת מושכל ראשון להביא את עצמו בעול חוקים חמורים שלא נחתמו כלל בגושפנקה של הרשות המושלת בכיפה. להיפך, הרשות לא הביטה עליהם בעין יפה. ולעתים גם נלחמה בהם. אך הצבור ברוב מנינו קיים את המצוות התלויות בישוב הארץ, משל הוטלו עליו בצו מלכות. יהדות ארץ ישראל היתה מלכות ללא גינוני־מלכות, שימשה בכתר הגאולה ללא שרים נושאי־כתרים ורצון האומה שפך את שלטונו על מערכות החיים ללא נציגי־שלטון גבוהים. נתקיים פיקוח צבורי ללא שררה של פקחים. היינו מודרכים ללא מגלב ורצועה. הקימונו מתנדבים ללא צו גיוס, שמרנו אמונים לתוצרת הארץ – ושוב המדובר ברוב מנין – לעבודה עברית ולשפה עברית, שתלנו נטעי נעמנים של ערכים ארץ ישראליים, חלוציות, חיים שיתופיים, עזרה הדדית, ללא כפיית נוגשים, להוציא הנוגש הפנימי שבלב.

היו מעטים פורצי גדר, אבל הרבים שירתו את הרעיון באהבה. היינו אזרחים לא בדחילו, כי אם ברחימו, לא מתוך אונס כי אם על פי בחירה. לא נחטא לאמת אם נגיד, שאזרחות מרצון זו ינקה שפע טוב לא רק מאוירה של ארץ ישראל המחכים, מן הניגון החדש של קצב החיים הארצישראליים המתחדשים, כי אם גם ממקור האהבה והרחמים של חיי ישראל בגלות. זו היא אמת, שאפשר להתכחש לה, אבל לא לאורך זמן. הגלות ינקה חיות מארץ ישראל, אבל גם ארץ ישראל משכה שפע רב מן הגלות, שינקה חיות מארץ ישראל. אפשר לומר בלי הגזמה, שיהודים בארץ ישראל הם חומר אנושי משובח במידה שיש בהם עוד איזה ניצוץ של הגלות והם זוכרים את פזוריהם בארצות הגולה. זוכרים עצמם גרים בארץ לא להם, זוכרים עצמם נתינים זרים ואזרחים לנפשם.

ד.

אנו פותחים דף ראשון של לוח־תולדותינו החדש ומוצאים בו בשוֹרה ושוברה בצדה. שתי פרשיות כתובות זו בצד זו והן נוגדות זו לזו מן הקצה אל הקצה. פרשיה ראשונה אומרת רוממות־רוח וגדלות הנפש, חן נעורים ועוז־נערים, מעשי־גבורה ומפעלי קידוש השם, עצה ותושיה גם יחד לכונן מדינה בתוך החרבות ולהקים עם מתוך הלהבות, לבנות, ולגונן, לדבר בשער בסוד מועצות העמים, ואף להלחם בשער בעוז כנגד ערב־רב של גויים. בשולי הפרשיה הזאת ובין השיטין שבה מובלעים הרבה אותות של התלהבות־עם, של ניצוצין קדישין, של נחשול־אמונה וגל־אמונים, הפורצים ועולים מתהומות הנפש הפרטית והקיבוצית. אך אין המסתכל יכול להתעלם גם מן הפרשיה השניה, הכתובה כנגדה או בצדה ולא באצבע אלוהים, כי אם בצפרני השטן. והיא פרשיה רעה ואכזרית מאד, תוכה רצוף יצרים רעים משתוללים, יצרי פירוד ושנאה, קנאה ותחרות, יצרי כבוד וכיבודים, וכרוכים בהם תאוות התארים וחשק הרהב והראוה, בולמוס השררה, רדיפה אחרי בצע, להיטות אחרי מעשי־שחיתות, מין עברינות לתיאבון ולהכעיס בעסקי שוק שחור, הכוללים הפקעת שער וזיוף צרכי־אוכל ואף הברחת מכס מעיני הרשות. מכל מראות הנגעים האלה מפעפע ועולה רגש של בושה ודכאון, המחלחל לבבות ועלול להשפיע עלינו דכדוך המוחין והכנעה למין גזירה רעה, שאין טוב ואין צדק ואין יושר ואין מי שיציל. כך, כנראה נוהג המדינה: כל דאלים גבר.

אין אנו רשאים להיתפס למידת היאוש, שרבים גודשים אותה מתוך מין אהבה משונה לעשות שפטים בעצמם. אבל אין גם לאטום את האזנים לחירוק השנים העולה מכנף הארץ בה בשעה עצמה, שמכנף ארץ שניה עולות זמירות. רבים ממראות הנגעים שבחיי מדינתנו ניתנים מסתמא להתבאר במפעל הבנין העצום. כל מפעל גדול גורר אחריו מפל. כשחוטבים עצים ניתזים קיסמים וכשגוזרים אותם במשור יורדת נסורת. אנו לא רק מסיעים עצים, אזרחים ישראליים מארצות הגולה, לשקעם בבנין המדינה. אנו מביאים לכאן עצים כסוחים, מכורסמים, ולא מעט עצים יבשים מבחינה לאומית, מפולת הסופה האכזרית שלא היתה משלה.

ואף כשבאים לכאן העקורים והפליטים, ממורטי העצבים וקרועי הנשמות, אין הם מובאים לאלתר אל המנוחה ואף לא לצל של נחלה, לשום בטחון־קיום. אפשר להסביר הרבה מן החזיונות השליליים. אבל כלום הסבר משמע צידוק כל־שהוא או נחמה פורתא? יש להיזהר בהסבר זה, שלא יהיה עלה־תאנה לכסות על רוב פשעים שאין מקורם כלל בזרם העליה, אלא בזרם הירידה, שהתחולל בכולנו הוותיקים בציון. אסור להתעלם מכך שהמדינה עלולה לפתוח פירצה לשחיתות אנושית, שבתנאים אחרים לא יכלה להגיע לשיעורים כאלה. משולה המדינה לתיבת פנדוֹרה. צריך לפתחה בתבונה שלא תעופנה מתוכה התקוות הטובות. נדבר גלויות: המדינה מרימה קרן כלל ישראל, אבל היא עשויה להשפיל כל יחיד בישראל. וכשם שהיא פותחת את שער הכבוד לפני ישראל בעולם, היא עלולה לפתוח את שער האשפוֹת של נפש הנתין.

מסתכל בלתי משוחד רואה שגם רבים מותיקי העדה לא הגיעו בתוך המדינה לכלל עליה, אלא, אדרבא, לבשו פנים חדשות, חשובות מדי, חמורות ביותר. מי שלקק בקצה המזלג דבש התארים נעשה כולו עוקץ. איש רך הלבב מתמול, כיוון שעלה לגדולה של שררה כל שהיא, הריהו מתחרה בלולב ליובש ובאתרוג להדר של סרק. רבים אומרים: כעת הגיעה שעתנו לעשות חיים. מנהיג לשעבר אינו מתבייש להיות עכשו רוכב. תושבי הארץ נחלקו לשני מעמדות: הולכי־רגל ואנשי כלי־רכב; נצרכים ופרנסים, שהכל מצפים למוצא פיהם; מכאן מצייתים ומכאן מפקדים ומורי־הוראות, אשר כל דיבור־סרק שלהם מתפשט על דפי העתון בכותרת שמנה כסיסמה, שמצורפת לה תמונת הדוֹבר. אין עוד מדברים בתוך המדינה כאיש אל רעהו, אלא דוברים, מצהירים, רומזים, מנדבים ניב־שפתיים. ובה במידה שהעליונים מתעלים והולכים מתחייב, כנראה, מתוך הגיון של ברזל או מדרך הטבע האנושי הרך כבצק, שהתחתונים ירדו ככל האפשר בדרגת התחתותניוּת ויהיו כאסקופה הנדרסת. הסך הכל של תקופה קצרה להכרזת המדינה הוא לא התעלות הפרט והגברת כבוד האדם וערכו, אלא, אדרבה, מיעוט הדמות של האדם, הנמכת קומתו והפחתת מעלתו הן לעצמו והן לאחרים. אותה שעה גובר והולך מעין אספורט של התחרות האזרח במדינה להפרת חוקיה, הברחת מכסיה והעקפת מסיה. מתפשטת עברינות לתיאבון. אף אזרחים ישראליים, שהיו שומרי־חוק נאמנים ומקיימי מצוות לאומיות בזמן השלטון הנכרי, נעשו מורדי־חוק וחכמי־הברחה בתוך מדינת ישראל. הלא דבר הוא. נחשול השחיתות הגובר, פרץ המעילות, אותו זרם תת־קרקעי של אכזריות ושנאת־אחים השוצף ועולה מאילו תהומות, שלא היה לנו, כמדומה, כל מושג עליהן, אותם רמזי עינוּיים וחבלות שבין אָח לאָח, אותה השראה מחתרתית ומשטרתית, כלום אינם מחייבים אותנו לא רק לפשפש במעשינו, אלא גם לפשפש במושגינו, לבדוק את מושכלותינו ולעשות חשבון הנפש וחשבון ההגיון כאחד?

אין הגיון לבנות את מדינת ישראל, בריאה של חידוש מופלא, על מושגים זרים, שאולים מן הלועזיות האירסטוטלית. אפשר שגאולת ישראל לא תבוא על ידי נביאים, אלא על ידי דיפלומטים, אבל מדינת ישראל בוודאי לא תיבנה על ידי נתינים, אלא בכוח אֶזרחים. בני־חורין, שוויי־זכויות ושוויי־שררה, אַחים יכוננוה ויקימוה.

ה.

הריני מעיז לומר, שגילוי פנים לא־ישראליים במושג המדינה נושא בחובו נבטים רעים מאד. ישראל לא תכלכל מדינה קרה, אם חורגת. היהודי לא יהיה נתין. כל אזרח בישראל הוא שר לישראל. אזרח אחר לא יקום ולא יהיה לנו, כשם שחוק לועזי לא יפרנס את נפשנו ולא יוכל לשוות צביון ודמות לחיינו. החוק הגויי הוא אבי אבות כל הפשעים. בתחומי החוק הלועזי יכול אדם לעבור על כל העבירות שבעולם, אם הוא רק יודע עסקי החוק, שלא יהא נחשב כלל לפושע. אין העולם יכול להתקיים על החוק בלבד. ובמידה שהוא קיים על החוק והדין, או ואבוי לו. הצדק והיושר מתחילים במה שלפנים משורת הדין. וזהו בעצם משמעו של האזרח בישראל: אין הוא רק שומר חוק ומצוות לאות המתה, אלא הוא שומר לעשות את הטוב והצדק ומצוּוה לשמוע לא רק בקול מפקדים ומורים, אלא גם בקול לבו. נבדלת האזרחות מן הנתינות בכך, שאין היא זיקה של כפיפוּת, מרוּת של צייתנות, אלא התנדבות, קבלת עול מרצון, לא משמעת עוורת, אלא חברות נאמנה. הנתינות היא מצב קפוא, האזרחות היא התחדשות מתמדת; הנתינות היא סבילות, האזרחות פעילות; הנתינות חובה, האזרחות נדבה השותה ממעינות העמוקים מן החובה. אזרח בישראל עשוי להיות רק מתנדב ללא הרף, מתחדש ללא שיעור, פועל טוב בכוח היזמה האישית: לא חייל כלל וכלל, אלא אָח וחבר. החייל הטוב ביותר הוא זה שאינו בחזקת חייל. הנתינות היא עול; האזרחות שמחה; הנתינות מלאכה, האזרחות השראה.

דבּרי מדינתנו בשעה זו נוהגים לתבל את שיחם בניבים כגון נוהג, חוק, משמעת. אף שוקדים על עסקי תפאורה. וכשם שהם מצחצחים במלים הם מצחצחים בלבוש, בתואר, בדרגה, באותות־כבוד, אם כי אינם מוותרים, לכל הפחות בהצהרותיהם, על הרוחניות הישראליות בחינת סממן לבנין המדינה ולחינוך האזרח. אבל הדרשות הנאות אינן שוות־זכויות למעשים, שאינם בכל התנאים נאים. למעשה גובר הנוהג, והחוק של האות המתה מתיימר להיות אדון. כנגד פרח הרוח מתגדל הכפתור הנוצץ. המדים המטופחים לא יתכן שלא יחבלו במידות הטובות. במקום טעם זקנים ותבונת הדורות וחכמת המסורה והזכרון הער של האזרחות הישראלית, שעמדה במבחן־הזמנים, פורץ, דומה, מתוך ישראל הנער שבישראל, הנער היושב במסתרי כל אחד, הנער השובב, חומד השעשועים, אף חומר האכזריות³ הקרה, חומד הרהב, תאב השררה, יוצא הנער ומתנשא לכל לראש ואומר: אני אֶבנה! אני אֶשלוט! אני אַנהיג משמעת. אני אַעמיד הכל על הדין. אין תימה שרגשי דכאון מפעפעים בנו: האם אל הנער הזה התפללנו? וכי סימני־נערות אלה, יצרי השררה האלה, הם תמצית חזון ישראל בדורות?

חזות־שוא היא. ארץ ישראל לא תהיה מדינת הנתינים. היהודים כבר איבדו את כושר הנתינות. הדבר אמור לשבחם. אין אנו, בחינת עם, מסוגלים עוד להידבק בחולף. רק הקיים ועומד, בן הנצח, יכול להאיר את דרכנו. אף המצב הלאומי והבין־לאומי בזמננו אינו מרשה קיום מובדל של נתינים בלבד. מי שאין לו אלא מולדת של “איבוס” סופו שתהיינה לו שתי מולדות. ושתי מולדות פירושן: השניה היא הראשונה. מי שאינו יונק ממקודו הוא ממילא נתין־חוץ, אם בחומר ואם ברוח. אי אפשר בימים האלה ובזמן הזה להתקיים כמדינה קטנה בתוך המעצמות הגדולות, אלא אם כן יש משמעות רוחנית לקיום הזה. המעצמות הגדולות לא רק שולחות את זרועותיהן הארוכות אל המדינות הקטנות לשעבדן בחומר ולעשות אדמותיהן בסיסים לעצמן, גם שופכות את רוחן על הקטנות ומשלחות בהן מלאכי התרבות להפוך את תושביהן לגרים בתרבות מכורתם. כל המטפח בזמננו את המושג שירות בכל מובניו ובכל תנאיו מגביר את המשרתיות בעולם. לא לכך אנו קמים במדינת ישראל כדי שנהיה כורעים־נופלים בבית חיינו, נתינים בכוח לזרים, אלא בשביל שנהיה אזרחים בני־חורין במשמע ישראל הקדום.

מכים או לא מכים?    🔗

אסור להכות אדם. אסור להכות אפילו יהודי בעל זקן ופיאות בישראל, שלבו מתחמץ בקרבו למראה חילול שבת בפרהסיה וברום עם. ואיסור ההכאה חל על כל איש, אף על שוטר. כן, אף על שוטר שבא לפזר הפגנה העשויה להפריע את שלום הצבור.

אולם בירושלים פעלו השוטרים ביד חזקה לפזר יהודים המפגינים נגד חילול השבת.

מה פירוש יד חזקה? דומה שהפירוש הוא סטירת־לחי, בעיטה בגב ומהלומה על הראש. ובכן, זו היא מעין הכאה. מסתבר שהכו. אם כי מתוך “המסקנות בענין מהומות בשבת”, שנתפרסמו מטעם ועדת החקירה, אי אפשר להגיד זאת בבירור. לשון המסקנות נקיה בה במידה שהיא מעורפלת. למדו אנשינו כדבעי לחבר נוסחאות בשפת חרטומים. הועדה קובעת “שהתנהגות המשטרה הצדיקה את עצמה ליד קולנוע “אדיסון” וכו' “, אלא ש”מספר שוטרים השתמש בכוח יתר על המידה”. “אף שמעה תלונות על הכאת האסירים בזמן הסעתם ובשעת הורדתם”.

סתמה הועדה ולא פירשה, אם הוכחה צדקתן של התלונות או לאו. ואם כן מה תיקון מצאו לעוול זה ואם בכלל חיפשו או מחפשים תיקון לו. בין כך וכך יש ידיים לדבר, כי ידיהם של נציגי החוק לובשי מדי ישראל היו בעבריינים האסירים. אילולא כן לא היו התלונות על ההכאות נזכרות בכתב הבירור אפילו ברמיזה. דרך כלל אומרים לך חברך הוכה. מסתבר שהכו.

ומסתבר גם כן שלא רק יהודים מפגינים אלו הוכו בידי נציגי החוק. הרבצה באסירים היא, כנראה מנהג במדינתנו. אפשר מושרש הוא בהרגל ישן. אולם מנהג הוא מנהג. כל מנהג נעשה הרגל. אין זה מתקבל על הדעת שפתאום לפתע נכשלו הפעם אנשים, שאינם נוקפים לעולם אצבע על חטמו של אסיר וירדו לתוך לחי של זה ולגבו של פלוני. אין מכים לאחדים אלא בסיטונות. מי שמרים היום יד חזקה פעל מן הסתם גם אתמול וכן ינהג להבא. יד שנשתלחה פעם ופעמיים הענין נעשה לה כהיתר ואף כמין מבצע אבירים, שיש להתפאר בו, דבר שבאפנה. השכל מחייב והנסיון מוכיח, שאין מכים אלא במקום שיש מסביב להכאות אוירה של יישר כוח וחן־חן. אוירה זו קשה פי כמה מן ההכאה עצמה, שכן היא הופכת את המנהג של הרמת היד למעין “הדר”, ומהדרין מן המהדרין בה נחשבים בני־חיל.

דומה, שועדת החקירה לא טיפלה בסוגיה זו כל עיקר, לא חקרה עד השורש. היא רק קבעה ש“השתמשו בכוח יתר על המידה”. במידה, משמע, מותר. והועדה לא טרחה כלל להחכימנו בתורת המידה הזאת, עד היכן המידה ומהיכן מתחיל “יתר” שלה. אכן, הועדה לא החכימתנו בשום דבר. רינון שאינו פוסק מבייש ומדאיב עובר במחנה: יהודים מכים יהודים במדינת ישראל ותוך כדי השלטת החוק פורעים חוק. אין אנו יודעים אם נכון הרינון הזה במלואו, אבל בחלקו נכון הוא, כנראה. וכיוון שלא שמענו שנתעוררו לפני הועדה או לפחות לאחריה לעקור את הנגע הרע הזה משמע שהעבירה על פסוק מפורש בתורת משה ובתורת האדם “רשע, למה תכה רעך?” אינה כנראה ענין לענות בו.

משמע: מכים, יכו. יהודים יכו יהודים בישראל – ואנחנו, אפילו לא צעקנו על החרפה. הדממה שקמה בתום ענין החקירה – משל עצם פרסום המסקנות הוא מעשה רב המתקן הכל – היא החרפה. אין השפלה גדולה לכולנו יחד ולכל פרט מאתנו מהרמת־יד זו. כל מכה הניחתת באסיר או בעברין, בחייל עריק, בילד עזוב, בכל ילד או חלש, היא מכת־לחי. לא יהיה כדבר הזה בישראל. הארץ לא תישא את חרפת הלחי הנתונה למכים.

עיקר גדול בחוקת ישראל: המרים יד על רעהו יורד ממשרתו, לא יכירנו מקומו בין נציגי החוק.

ט' סיון תש"ט.

 

המאור שבעבר    🔗

לא כדאי להעלים את הדבר. נוצר דבר־מה חדש מסביבנו, שאי אפשר להשתכן בתוכו אלא אם כן מסתגלים אליו, דבר־מה שהוא בחלקו מתוקן, ובחלקו – לאו דוקא. היינו יהודי כל ישראל חברים. וכעת הננו אזרחי ישראל והוקם סולם המעלות, ששלביו השונים הם דרגות במנגנון השלטון, תארים, משרות, פקידות גבוהה, נציבות כלפי חוץ ועמדה מקורבת פחות או יותר אל השרים היושבים מלפני ולפנים. הטו אוזן לצרופי־מלים החדשים שנשתגרו בעל־פה ובכתב, שהם בעצם צירופי־חיים חדשים. אנשי מפתח, חוגים הקרובים אל הקריה; יודעי דבר; דובר מטעם הממשלה; אישיות מוסמכת; נציג מוסמך של החוגים הקרובים לנוגעים בדבר, וכיוצא באלו בטויים, שזה עתה יצאו מתחת המחטים של חייטי שפת עבר החדשה. והללו הן מלים כדרבנות, לא תקצץ אותן בגרזן ההגיון.

לשעבר היו גורסים מאמר החכם ומסתמכים על דברי חז“ל או שהיו מהממים בר פלוגתא במראה־מקום מפלוני הפילוסוף ולא היו מזלזלים אפילו בבית משיר של פייטן, לתבל בו את הדבור. אף היו מקשיבים לשיחות־חולין של תלמידי־חכמים, שאפיל הם בטלנים, הרי הם בטלנים חביבים ומקובלים על הציבור. שדבריהם צריכים לימוד. והבריות בכלל היו מחבבים שיחה נאה. אולם מצב הענינים נשתנה כעת מן הקצה אל הקצה. מה שיחה נאה? מה מאמר החכם? למה לנו מופתי ההגיון ולמי נחוצים בתי־שיר? יכול אדם לחיות אחד ממשיבי־טעם, חכם ונבון, שמלא את כרסו בש”ס שלנו ובכל הפוסקים שלהם, אין משגיחים בו ובדבריו, אלא אם כן הוא שייך אל “החוגים”, נמנה עם אנשי המפתח, משמש נציג ודובר מטעם, או נחשב משום־מה אישיות מוסמכת. הזכיה לתואר אישיות מוסמכת היא לאו דווקא תוצאה של יגיעה רבה בתורה ובחכמה ובמידות טובות. שתכליתה התפתחות האישיות והשתלמותה, אלא תוצאה של צירופים מקריים המקנים לזה או לפלוני עמדה ציבורית – ואף המונח “עמדה ציבורית” עובר ובטל, וכך אומרים: עמדה משרדית, או שלטונית. אלא מה? אינך מקורב לחוגים הנוגעים בדבר. כל חכמתך מלכתחילה בטלה ומבוטלה. מי אתה ומה אתה?

האיש יפה הרוח הלך לעולמו; התבונה נוטה למות, וחי המשרד. איני מתכוון לעשות מספּד על ההווה. אין ההווה חס ושלום כולו שחור. אדרבה, זכינו לאור גדול. אור חדש באמת על ציון. זכינו לעליה גדולה ולשבח גדול בכמה שטחים. אבל בחובה עלינו לעשות חשבון הנפש. חשבון דרוש. אף האור עצמו טעון בדיקה חמורה כמה יש בו מן אור־יקרות וכמה מן הקפאון. וברור לכל צופה אפילו שאינו מעיין, שאם זכינו לעליה מכאן, ניכרת ירידה מכאן. אף צפויים לנו קלקולים נוספים, אם לא תבוא התעוררות גדולה בעוד מועד לקדם את הקלקלות הבאות. הירידה והקלקול הם בשטח היחסים האנושיים, בדירוג של תארים, בפילוג שבין החוגים, בהגזמה שבנציגות, בהפרזה שבמשרדיות, ובכך, כן, בכך, בכך במיוחד, שהיתה נקודה יהודית, והיא, דווקא היא, נשמטת והולכת.

היינו בית יעקב; היינו כנסת ישראל – וכעת כנסת לחוד וישראל לחוד; היינו אחים; היינו משפחה: היינו פשוט יהודים. והיות יהודי טוב משמעו היה היות אדם פשוט. היינו מדברים זה עם זה, הגדול עם הקטן והרב עם הצעיר, כדבר איש אל רעהו, וכעת מצדיעים. חלק גדול מן הנשמה היהודית נעשה רשמי. הרשמיות אוכלת הרבה מן התוך. אדם מישראל אין לו עוד אותו הפירוש, שנשתגר אצלנו לפי האגדה והמדרשים, היינו: אחד מישראל, ר' ישראל, שכמוהו ככלל ישראל, אלא מיד עומדים⁴ ושואלים: אדם מישראל אבל איזה אדם? באלף רבתי או באלף זעירא. ולא אלף אלא דווקא אלוף. רב־אלוף, או לפחות, סגן־אלוף. והרי היו מכנים כל אחד, אפילו פשוט שבפשוטים מ“עמך” בשם ר' פלוני. תואר רב הלם כל יהודי. וכעת, דרך־ארץ, רבותי! מי שאינו לפחות רב־סרן ואין שומעים בצדו צלצלי שלשלת היוחסין של סרני פלשתים אינו כלל בגדר גברא רבא.

הגיעו הדברים לידי כך, שעל עמודי ה“דבר” דווקא קראתי דברי־שבח לפקיד. שהוא נוהג כבן־אדם ומעורב עם יתר הבריות כאיש מן הישוב ממש. וכך לשון הכותב: “מי לא יזכור כיצד נהגה בחגיגות גדולות הממשלה הזרה שהיתה ממונה עלינו. ראשי השלטון היו מופיעים בלבושים תיאטרליים ממש, ביחוד המזכיר הראשי בתלבושת לבנה עם פסים אדומים או שחורים במכנסיו, חבוש כובע גדול ומשונה כשנוצות בת היענה מזדקרות מעליו, חרב נוצצת נגררת לצדו ומראהו מתוח, רציני וקודר”. “והמזכיר שלנו ישב אי שם בין קהל המוזמנים, לבושו ככל האדם, משוחח בשלווה ונחת, כאילו כל הטקס הזה אינו נוגע לו”. עד כאן. אבל הרבה כתוב ומרומז בדברים שנאמרו עד כאן. משמע שחייבים אנו הלל ושבח למזכיר, על שום שאין לו חרב נוצצת בצדו ונוצות בת היענה בראשו ועל שום שהוא יושב אי־שם בין קהל המוזמנים ולבושו ככל האדם. הנה עד היכן הגיעו הדברים. אנו מתפתחים ומתקדמים בהחלט, ולאו דווקא לצד השכל הישר והפשוט.

אל יתפרשו דברי כקטרוג או כריטון. אף לא כנהיה סתומה אחרי הימים הראשונים שהיו טובים מאלה. איני גורס שהימים הראשונים היו טובים מאלה. אבל בכל זאת אנו היינו יותר טובים, בשאיפה לפחות. נקודת השאיפה היתה תפארת אדם. לא נאמר בכך תפארת אדם השלם. אין אדם השלם. אבל נאמר בכך תפארת אדם הפשוט. וזוהי מדרגה שכל אחד יכול להשיגה. מכל מקום מניחי היסוד של הישוב הזה היו אנשים פשוטים לפי מיטב שאיפתם והם הניחו ביסוד החיים הישוביים את פשטות ההליכות. פּשטות גם בלבוש, במעמד הבית, בכל מעמד. זה היה מין צנע שבדרך הטבע, מובן מאיליו, צנע במשק הבית ובמשק הנפש. בכוח הצנע שביחסים עשינו הרבה חיל. צנע ביחסים היתה מידה יהודית, נאמר, גלותית. אבל מותר לומר שהיה גם בגלות צד מאיר, שכדאי להורישו למדינה. סבר פנים יפות ומאירות בין יהודי לחברו היה באמת צד מאיר, שהאיר לנו את חשכת הגלות ואף אצל קרני־נוגה לחיים בעמק הבכא בכלל.

בזכות המאור הזה לא היו כמעט שכבות חשוכות לגמרי בקרב עדת ישראל. אף הבור וההדיוט מלא מצוות כרמון ויכול להיות כמשה. הרבה זלזלנו בחביטה על השכם. שהיתה נהוגה בין יהודי לחברו. אולם גדולה חביטה שהצילה אותנו ברוב זמנים מחיבוּטים קשים אחרים. כשיד על השכם אף הלבבות מתקרבים זה לזה. יהודים היו קרובים. כל היהודים קרובים. לא היו חישוקים חיצוניים – אדמה, מדינה, מלכות, כהונה גדולה – אבל היה חשק פנימי להתקרבות. ולפי שדרך כלל מהלכת מידה של פשטות, גם ההתקרבות נעשית על נקלה. כל הפשוט יותר הוא גם קרוב יותר.

האמת היא, שכל הפשוט יותר הוא גם יפה יותר. ראשונים מניחי היסוד לישוב הזה, אף ראשוני הראשונים, ובמיוחד אחרוני הראשונים, נשאו בקרבם את חזון האדם היפה, היינו, היהודי היפה. הרבה לגלגנו גם על “היהודים היפים”. מימות המשכילים גלגלו את “היהודי היפה” כדחליל. ומנדלי הגדיל. אבל זה הדחליל הרי היה יהודי יפה בראי עקום, טפוס עקום, עיט צבוע, מכוער המתלבש באיצטלה של יפה, הלובש בעצם איצטלה לא יפה, קפוטה של משי קרועה ובלואה. אבל משום אלה שקלקלו, קרעו את משא הנפש, את משי הנשמה, והלבישוהו בלואות, אין אנו רשאים לבטל את עצם חנו של היהודי⁵ היפה, כפי שנצטייר בדיוקן הנאה והמושלם וכפי שנתגלם לעתים בנושאיו החיים הראויים לשם זה. היו יהודים יפים, שזיככו באמת את מידותיהם, טיהרו את לבם והקפידו על הילוכם, דבורם, אף הגיעו למידה של פשטות עליונה. חושם אמר להם שהפשטות עתידה לגאול את העולם. המשיח היה הפשוט מבני העם. הוא נגלה בדמות רועה, אכר חורש אדמה, עני היושב בשערי העיר. שיבת ארץ ישראל שימשה ממילא שיבה אל הפשטות. גורדון במשנתו העלה את הפשטות ליסוד קוסמי. ברנר קרע מעליו את כל המליצה, קרע עם עורה גם חתיכות בשר. כצנלסון איש המעשה ליטש את הפשטות כמעין מלאכת מחשבת. וזו היתה הפשטות שבאיסתניסיות. מתוך פשטות זו יש בושה לשבת בראש, להתנוסס ליד כותל המזרח, לעלות על במות, להיות בין ראשוני הקרואים, לנהוג גינוני נשיאות. אל תעקמו חוטם, שהגינונים דקדוקי עניות הם. ולא היא. הם עיקר גדול. גינונים הם חלק מן המנגנון המגבשים את הסגנון, סגנון החיים וסגנון הדבור.

לכשתרצו הסגנון עיקר גדול. הסגנון הוא האדם, הוא המדינה, הוא הפקיד, הוא הקצין, הוא רב האלוף. הוא הכל. השלום במדינה ומלחמת האזרחים תלויים הרבה בסגנון. יש סגנון של השחזת סכינים וצחצוח חרבות, השולט באדם אפילו שעה שהוא מדבר על מזג האויר או מתווכח ב“כנסת” על איזה סעיף קטן של התקציב. יש סגנון של אדם שבלע מקל. יש סגנון של הצדעה אפילו בשעת הזמנת כוס משקה. יש אומר שלום “עליכם” וכאילו הוא מחבר תזכיר. ואפילו כשפקיד אומר “לאו” יש סגנון ל“לאו” שלו או של נעיצת חרב בלב או של התנצלות חברית. הכלל תלוי בנעימה, בניגון. היהדות היתה נעימה נפשית, ניגון לבבי, בת־קול של פשטות עולה מכל דבור שלה. והיא יצרה אנשים פשוטים בצלמה ובתבניתה.

יהודים פשוטים. מניחי היסוד של ישובנו היו יהודים כאלה. ועדיין חיים ברוך השם בינינו שיירי אנשי כנסת הגדולה ההיא. כנסת ישראל הפשוט. הפשוטים האלה הולכים ופוחתים. קולם נשמע רק בלחש. הם עצמם שמוטים לקרן־זוית, עלה על הבמה אחר, לא פשוט. יש להבין זאת ולהתחקות על החזיון הזה. נשתנה מזג האויר מסביבנו. צריך לדעת זאת. לא עוד יהודים חמים ופשוטים, אלא יהודים קרים, או, להיפך, רותחים, ולא פשוטים. התוצאות של החזיון הזה כבר נתגלו בעין. נהדקו החישוקים החיצוניים, אבל מתפרק החשק הפנימי לליכוד ולאחדות. היינו גוי אחד ללא ארץ, גוי מפוזר, אבל לא מפורד ביותר. והנה יש לנו ארץ והננו עלולים להיעשות חלילה שני גויים או שלושה וארבעה גויים, עם־ימין ועם־שמאל, אף עם מרכז ועם צדי־דרכים. תאוות הפירוד מתלקחת כאחד עם השינוי בחיתוך הדבור והחילופים בסגנון.

לא באתי לקבול ולרטון. אין מחזירים שום גלגל אחורנית. אבל גם ברוץ גלגלים ובהמון גלים אין אנו פטורים מלפקח את הגל מעל שרידי הטוב ומעל ניצוצות המאור שבעבר. נזכור ראשונים, אנשי היסוד, שהיו מלמדים אותנו באורח דבורם ובדרכי התנהגותם את חכמת הפשטות. צריך שהאדם מישראל יהיה גם להבא איש פשוט, נקי מגינונים ומהעויות שלטוניות ומשרדיות יתירות. האדם הפשוט הוא גם האדם הגמיש יותר. הגמישים יוצרים גבישי הטוב.

כ“ד אב תש”ט.

 

מרבד הפליאות    🔗

א    🔗

אנשים כתיקונם, בריאים בגופם ושלמים ברוחם, אינם זקוקים לזריקות תכופות של תחושות חזקות וחויות מרעישות, ואינם להוטים אחרי תהלוכות־פאר וראוות משכרות החוזרות ונשנות. רק ממשלות, המרעיבות את העם ושוקלות את צעדיו לבל יצא חלילה לתרבות רעה של חירות יתירה, מפטמות את האזרחים בטקסים מופרזים ושוקדות להשכיח את הריש והשעבוד המשתוללים במדינה על ידי מצעדים בשפע. אולם ככל שהמדינה מתוקנת יותר ומעטים בה המדוכאים והבלתי־מרוצים כן היא מניחה לאזרחיה יתר חופש תנועה ויתר פשטות באורח החיים ובנימוסים. האנשים בדרך הטבע הולכים או מהלכים, אפילו צועדים איש לדרכו או קבוצות במשעולן, אבל אין הרבה בעלנים להיות מצועדים וממושטרים רב מדאי.

אזרח ישראלי לא כל שכן שאין צרך להלעיטו בשפע ראוות וטקסים. יהודי הדר בארץ בזמן הזה הוא באמת כחולם ויש לו הזדמנויות לרוב להתפעל מכל מראה עיניו ומשמע אזניו. הוא מהלך ארבע אמות לכאורה לנפשו, והריהו כמצעד. יום־יום ושעה־שעה הוא רואה ושומע על כל צעד ממש חידושי־מראות ופלאי־מעשים: הישגים וכיבושים, בניה ועליה, תנופת דגלים ושירת חוגגים; אף מחזות מעציבים, מחרידי־נפש, של המונים המחפשים דרכי־קליטה, נחשלים וחסרי־ישע, מייחלים לעידוד ונטושים לא במעט. אלמי־לשון, שמבטיהם המדוכדכים מדברים תחנונים בשבעים לשון, אינם חסרים בכל עיר ובכל מושב. הישיבה בארץ בזמן הזה היא מעין תהלוכת מעפילים בלתי פוסקת וכל ישראל יש לו חלק במצעד היום־יומי להקמת המדינה.

ולכן יש לציין בפליאה רבתי שמתגבש והולך במדינתנו מעין מעמד של רבי־טקס וחכמי־מצעד, כוהנים גדולים יודעי דת ודין בהלכות ראוותנות ושעשענות, המתאמרים לנצח על מלאכה זו כאילו יש להם באמתחתם “נסיוב” סודי שכזה, קבלה בידם מאנשי כנסת הגדולה או מסבי דבי אתונא, לפאר ולרומם ולעלה את הטקס אשר בו ישראל יתפאר; וכן מתגבש והולך, כנראה, מין שבט מיוחד של ראשונים לכל טקס, אזרחים ממדריגה ראשונה, מיוחדים ו“מחותנים” על כל הבמות, בכל חג וכינוס, המשקיפים ממילא מגבוה, מעל כסאותיהם הרמים במקומם המורם, על “עמך” המצטופף ליד הגדר מבחוץ ובמבואות. מצעד מוצלח הוא זה ש“עמך” ידע לכבד את המכובדים ואם כי זע ולא נע ועמד מרחוק־מרחוק וניהנה מכך שה“מחותנים” הראשיים נהנו; לא־מוצלח – משמע: שהעם לא שלט עוד ביצר הסקרנות, שנתגרה על ידי הפרסומת הגדולה, שבה נתבשרה הראווה ארבעים יום קודם להיולדה, ואף הוא ביקש לתחוב את חטמו למקומות הקרובים לבמת המעלות או לתחוב לפחות את מבטו לתוך המעמד ההיסטורי הגדול ולהציץ בין החרכים.

אפשר שמתוך “תפיסה” זו אין להתפלא עוד על כך, שבפרוס כל תכונה לטקס, של תהלוכה או של כינוס חגיגי, יוצאים קולות שבעל פה ושבכתב – שבכתב משמעו כל צורות הבטוי שבכתב, ובמיוחד צורת המכתבים אל המערכת –התובעים לשתף ככל האפשר יותר אנשים מכל החוגים, ככל האפשר יותר, ואם אפשר את כל העם היושב בציון, במעמד החגיגי, לבל יהיה חס ושלום אף מקופח אחד בעליה לרגל, אף לא אחד, מטף ועד זקן. הפרקליטים הללו מכריזים ומודיעים, שהעם צמא לראווה ונפשו יוצאת לחוויה החזקה, מאחר שבלי השתתפותו במעמדים גדולים חייו ממש אינם חיים. ובאמת הכל מתאווים להיות נוכחים בכל הטקסים, שלפי המוסכם, נוכחים בהם רק רמי־מעלה ועצם ההתראות שם הוא כבוד גדול.

אך אם גם נניח שהארץ צריכה להיות זבת טקסים ומעמדים חגיגיים, כשם שהיא זבת חלב ודבש, הרי גם אכול דבש הרבה לא טוב. כן, לא טוב. דבש הטקסים ברבויו אינו הכרחי על אחת כמה וכמה במדינת ישראל, שכן החיים בארץ בזמן הזה, חיי כל יום וכל שעה, הם בגדר מעמד היסטורי. אמנם, מן הראוי שלא יהיו פשוטי־עם מקופחים ב“עליה” לטקסים. אבל מן החכמה היא, שאף מי שלא היה שם באותו מעמד אל יראה את עצמו בחזקת נחות־דרגה ואל יאמר עץ יבש אנכי.

חיינו בארץ הזאת שופעים לחלוחיות לאו דווקא במעמדים גבוהים.

ב    🔗

ב“דבר” ז' באב נתפרסם מאמר “למען המצעד”, ובו יצא מחברו לקנא קנאת משוררנו הלאומי, שלא חלקו לו בחג העצמאות כבוד הראוי לו.

בפתח המאמר שומעים אנו נעימה אלגיה רוננת: “עברו שבועים מיום הצבא ועדיין הלבבות רוטטים אושר וגאוה” אולם חיש־מהר בא היגון. שכן ביום מכובד זה “חל, למגינת לבנו, פגם קשה, פגם שאין סולחים אותו אפילו לראש ממשלה ראשון במדינת ישראל וכו‘, כי נגע הדבר בכבוד שהעם והמדינה חייבים לחלוק למי שגדול הוא אף מאלה שזכו להיות ראשונים לחזור ולשבת על כסאות ציון וכו’. הקיצור, כבוד ביאליק נפגע משום שביום הצבא, לא נזכר שמו “אפילו מפיו של ראש הממשלה”, “וגדול הכאב מאד וגדולה מאד הכלימה”. לפי דעת הכותב “גם אילולא היה זה אור ליום הזכרון החמשה עשר למותו של ח. נ. ביאליק, אלא אך ורק מסדר ראשון לחלוקה ראשונה של אות הגבורה לילדי רוחו של בעל “בעיר ההרגה” – אף היה ראוי שמישהו בממשלה יציע בעוד מועד, כי הממשלה כולה במלוא הרכבה, ונשיא המדינה, ראש הממשלה והרמטכ”ל בראשם, יעלו לפקוד את קבר ח. נ. ביאליק”. כיוון שהדבר הזה לא נעשה, לא נזכר שם המשורר ולא נפקד קברו. ואף “לא השכילו להביא אפילו משהו, אפילו מלה אחת מבעל “ברכת עם”, “מתי מדבר”, “אל האגדה” ו”מגילת האש", הרי נתהווה פגם “אשר האומה, תרבות ישראל, הספרות העברית, לא יוכלו לסלוח בשום פנים”.

לא יוכלו לסלוח. הנה עד היכן הגיעו הדברים, שאפשר לפגוע בכבוד משורר, לחלל את השם ממש, בלא תעשה, באי־צעידה אל קברו, באי־שיתוף שמו במצעד.

אין מקום, כמובן, להתווכח עם הכותב, שאין זה כך; שאין זה כלל קל לפגוע בכבוד משורר; שאנחנו סוף סוף מה שהננו הננו, אבל יהודים הננו, כי יש לנו קבלה מפי חכמים יהודים שכבוד בת המלך פנימה ואין עושים נפשות לצדיקים שדבריהם הם זכרונם; בכלל לא גדול הכאב ולא גדולה הכלימה, מאחר שהמשורר באמת אינו תכשיט לימי־גנוסיא בלבד, אלא קוראים בו גם בימות החול ומלמדים אותו בבתי־ספר. אין מקום להתווכח מכיוון שעיקר הכל בתפיסה. ותפיסתו של כותב המאמר יש לה סמוכין בהשגותיהם של כלל בעלי ה“מכתבים למערכת”, התובעים “חויות” לכל העם. ומה גם שיש לו אסמכתא במעשה שהיה בארץ לא קטנה, כי “הנה הגיעו אלינו העתונים מברית המועצות ומן המאמרים והרשימות, הכרוניקה והתמונות, ראינו כיצד מרכזים המוני עם בחגיגות המדינה, בהשתתפותם של ראשי השלטון, מסביב לשמו של פושקין, וכיצד מסתייעים באהבתם של המעטים הנבחרים למען עורר און והתלהבות ברחבי המדינה כולה” וכו'.

אכן, אסמכתא. אבל עדיין אנו סבורים ששירה היא לחם לעם, ולא אופּיום להתלהבות, ושכבוד למשוררים המתים, גם במאורות הגדולים שבהם, יש לתת על ידי מתן מעמד של כבוד לשירה החיה ומתן חיים של כבוד, ואף חיים ממש, לפועלי הרוח בזמן הזה.

ג    🔗

הנה עד היכן הגיעו הדברים בתפיסה מסולפת בטיבם של מעמד רם ואנשים רמי־מעלה. תפיסה זו משתבשת והולכת ומגיעה לידי הגשמה גסה. אנו בארץ ידענו תמיד לכבד ברגש חרישי את אנשי המעלה המתנדבים והמתגייסים לשירות העם. לא קראנו אחריהם “אברך” ו“הידד”. אולם בצל המדינה, בחסותה של תעשיית הטקסים והמצעדים, נתרווח בפי רבים, נואמים ומושכים בעט, סגנון של “הנותן תשועה”, ו“ירום הודו” ומספרים שבחי השרים ופרטי הליכותיהם, שיחם ושיגם, בניבים מתוקים שופעים התמוגגות.

בצער יש לציין כי אף על דפי העתון, הקולטים טורים אלה, מנצנצים לפעמים ניבי־שפר אלה בשביל לקשור עטרת־חיבה לאישי המדינה, שאינם זקוקים כלל לגדל לעצמם עטרה זו, שהיא בלאו הכי גדולה. ראה את התיאור בעמוד הראשון של גליון ז' באב, בשם “ים לבבות וראשים של אמהות ואחיות”, המוקדש לביקורו של ראש הממשלה בועידת הפועלות ב“אהל שם”. וראה פרק קל, וכלל לא כבד־חן, במדור “במבואות הקריה”, ז' באב. "מעולם לא שמעתי נאום אפי כל כך בפיו של שר החוץ כנאום שנשא אתמול באזני הכנסת בענין הפליטים הערבים. משה שרת קרא את דבריו בקצב של יריות תותחים, אף שהקצב הרגיל של נאומיו הוא כשל מכונת יריה. הוא לא חייך ולא הסתכל בפני שומעיו וכו‘. שר החוץ בא לכנסת בזמן הקבוע להצהרתו, במעיל בהיר ועניבה, ער ותוסס וכו’. הוא הלך בלוית בנו ורעיתו וכו' –”.

אכן, סגנון חדש בא ומתגבש בכתבי־עתנו. סגנון צבאי, מצעדי, ובכל זאת חייכני, לבוש מעיל בהיר ועשוי עניבות־עניבות.

י“ז אב תש”ט.

 

השיטה העמילנית או האדם המעומלן    🔗

א    🔗

אין עוד מקום לחדש אף נופך בדבר הגלוי וידוע, שקיימים שני מעמדות: רכושנים ועמלנים. אבל אולי גנוזה שמינית של חידוש בהנחה, שהאנושיות נחלקת גם לשני מעמדות נוספים: מעמד פשוטי־אדם ומעמד העמילנים, היינו, אנשים המתנהלים לפי השיטה העמילנית, שכל הנוהג שלהם – עמידתם, הילוכם, דבורם, מבטם, סבר פניהם וארשת חיוכם, אף צחוקם – עשוי עמילן.

מה משמע אדם פשוט הכל יודעים. האדם הפשוט הוא בשר ודם, שיש בו קצת מעלות וקצת חסרונות שבטבע האנושי. התכונות הטובות והרעות משמשות בו לרוב בערבוביה, אלא שגילוייהן הן לסירוגין. לפיכך הוא עתים טוב ועתים רע, פעמים רך ופעמים קשה, רגע הוא זועף ומתמרמר ורגע מחייך ומתפייס. משום שהאדם הפשוט הוא לא רק בשר ודם, הוא בשר ודם ורוח. ובכן, הוא נתון למצבי־רוח מתחלפים ולפי חילופיהם משתנים רגשיו, יחסיו, תגובותיו ואף הערכותיו. אמנם, הוא נמצא מתוך כך נתפס לפעמים לסתירות, ואפשר שלא בכל הענינים הוא פועל מתוך נאמנות לעקרון הראשי ולכלל גדול המניעים אותו, הרי כנגד זה הוא נמנע מלסתור את הרגש הטבעי החם המפעם אותו אותה שעה, והוא נאמן ככל האפשר לנטיה שבלב.

קו ראשי בתואר פניו של האדם המעומלן שהוא נאמן לעולם לאיזה קו, לאיזה חוק ולא יעבור, לאיזה כלל גדול, שהוא עצמו קבע אותו בחינת מניע למעשיו ולכלל התנהגותו. הקו, חוקי הכלל הם: נהג כך שכל פעולה, כל תנועה משלך, כל נדנוד וניע יהיו טבועים בחותם החשיבות וירימו את ערך מעלתך בעיני הבריות. אל תעשה צעד שאינו משמש לך הגבהה כדי שלב בסולם המעלות של החברה.

לא נאמר בכך שהמעומלן דווקא סורו רע וטבעו משחת. שהוא דווקא רודף־בצע, בהוּל ולהוט לבסס את מעמדו החמרי ולעשות חיל ועושר או חיל ושם גדול, קריירה בלע"ז. הוא הדין לא נאמר בכך, שהוא כולו בשר ודם ללא רוח. אדרבה, מוצא אתה אישים מעומלנים במנין רב אף בין אנשי שאר־רוח, בקרב חכמים ולמדנים ורבי־כשרונות. האדם המעומלן אפשר שהוא גם בעל מזג טוב, אלא שאין הוא מסוגל לגרום הרבה טובה משום שהוא במחילה מכבודו נתון בתוך סוגר של עמילן והצד החיצוני של האני שלו מקיף אותו כמין בית־כלא, שקרני השמש של נפשו חודרות לשם רק במקרים נדירים. הוא בשר ודם, רוח ועמילן, ארבעה יסודות, שהאחרון שבהם גובר לרוב וכשרף הנוטף מעצי הקטף כן הוא נוטף מתוך נשמתו העמילנית ומשתפך במראה פניו ובתנועות גופו, אף זורק את קרחו כפתים בכל דבוריו ומעשיו. האדם כולו נמצא משוכן בתוך מחוך. וכדרך שכבר בדקו חוקרי טבע אנוש ומצאו שיש אדם בתוך נרתיק, כך ראוי לנו להתחקות על טיפוס אנושי חדש, שהוא, אמנם, גם ישן ואף עתיק־יומין, והוא: אדם בתוך מחוך.

מותר לנו לכנותו גם בשם אדם־מחוך, שם הרומז, שאין זה איש מחייך, כלומר, זהו איש שכמעט אינו מחייך, ואם הוא מחייך באיזה רגע־רצון בלתי מצוי הרי חיוכו עצור, כבוש, חנוק מתחת לתריסי העמילן, המכסים את פניו. אין הוא מחייך הואיל והחיוך הוא ענין של רוך, של קלות, של משובה קטנה, של פיוס מעט, של יציאה כל־שהיא מתחומי הנרתיק, של עשיית עצמו חולין והמעטת חשיבות עצמו. והאדם המעומלן אדיר חפצו להיות חשוב. אין דבר מפחיד אותו יותר מהמעטת דמות עצמו.

ב    🔗

הגענו לעצם מהותו של האדם המעומלן, לשורש טיבו. הוא לאו דווקא אדם רע; הוא לאו דווקא בר־נש הלהוט אחר עושר, רווחה ונוחיות. אין הוא בעל “אני ואפסי עוד”. יתכן שבסתר לבו אין הוא מודיע כלל חיבה יתירה לאני שלו, ואדרבה, קיימת מתיחות כל־שהיא בינו לבין העולם הקטן שלו. אך דווקא משום כך שוקד הוא בהתמדה להקיף עצמו ואת כל הכרוך בעצמו בענני חשיבות. “את כל הכרוך בעצמו” – פירושו כאן התפקיד, המשרה, העמדה, התיק המסור לידיו, המשׂימה שהוטלה עליו. האדם המעומלן יותר ממה שהוא קרוב אצל עצמו הוא קרוב אצל עסקו, משלח־ידו ומעמדו הנוהלי שבתוך משרדו, ויותר ממה שהוא מכבד את עצמו הוא מכבד את מקומו, את דרגתו, את תארו, את תבנית המדים ואת כל הפכים הקטנים, ולאמתו של דבר הרבה יותר מחלק, שכן זה טבעו של העמילן שפעמים הוא מטשטש את צורות החלקים וטפלות מתבלטים ומזדקרים על ידי התקשותם כעיקרים.

חס לו לאדם המעומלן להיות, למשל, מכונה בפי אחרים בשם סגן־מנהל לאחר שבדין ומתוך משא ומתן מייגע עטרו לראשו את כתר ראש המנהל. מוכן הוא להיהרג על פחות משוה פרוטה בדירוג ובתיאור. ולא משום שהוא קטנוני ואנוכיי, אלא, אדרבה, משום שהוא גדלולי ודואג באמת לשלום סולם המעלות שלא יהיו בו פחת או יתיר. סדר צריך להיות. סדר קודם לכל. תיקון החברה וטובת המדינה מחייבים להחמיר בכל כגון זה. שאם לאו יהיה תוהו ולא סדרים. שאם לאו עשויה המכונה כולה להתערער. אין מכונה פועלת בלי דלק. והדלק של המכונה החברתית הוא עמילן. כיוון שהאדם, כלומר, בשר ודם, הוא גופו, אינו ניתן להיות מעומל כל צרכו, מעומל ממש מכף רגל ועד ראש, שהרי יש לו חולשות והוא עשוי לחייך או לבכות, להתרגש או להתרגז, לרדת בשטף רגשיו כמה שלבים אחורנית מרום מעלתו ולהיות לפתע פשוט־פשוט אפילו בשיחו ושיגו עם מי שאינו כערכו, הרי יש יתרון־כובד ולוית־תוקף לתפקיד, למשרה הרמה, לדוכן המשמש לו עמדה חברתית, שאינם עשויים להיפגע מזעזועים של רגשות או כל כשלונות אנושיים אחרים. התפקיד עשוי להיות מעומל יפה־יפה. אדם בתפקיד פטור מרוב מצוות, פטור מחמלה, פטור מבת־צחוק, פטור מסבר פנים יפות, פטור מכל. ושוב אינו איש מן השוק, יצור של חול, אלא יש לו מראה כהן, המתרומם לכדי ערך מקודש. מעמד העמילנים הוא מעמד הכהנים של זמננו. אנשיו אינם מקטירים לבונה, אלא מייצרים עמילן, לטובת העם ולשלום הצבור.

כשם שעיקר מלאכתו של הכהן לשמור על סדרי המשטר ולפקח על הטקסים, כך עיקר פרנסתו התרומות והמעשרות. ולא רק תרומה ומעשרות בתבואה ובפירות אלא בכל. ראשית תבואה הוא קציר הנימוסים העשויים כדת ובכורי הפרי הם פרי הדר, תפארת הנהגה. הכהן שומר נוהגו יותר ממה שהוא שומר נפשו והוא חס על איבוד כבודו יותר ממה שהוא חס על איבוד ימיו. על אחת כמה וכמה יותר ממה שהוא חס על איבוד ימיהם של אותם ההמונים המצטופפים בחדר ההמתנה ומצפים להופעתו. כן, מצפים להופעתו. כוהן גדול, הוא הדין פקיד גבוה, למשל, אינם באים, אלא מופיעים, אינם משיבים אלא עונים, אינם אומרים אלא מגידים, אינם מברכים בשלום, אלא לוחשים מין לחש בשפה רפה, שאפשר אותיותיו מצטרפות למלה שלום, אילו ניתנה הרשות לאזנו של בשר ודם להבחין בצירופן. הכוהן חי מן התרומה, חי בתוך תרומה. כמה שנאמר תרומה אתם לי, אנשי־תרומות. ולכן כל מידותיו הן תרומיות. מבטו, דבורו, הילוכו תרומיים. מבטו הכיצד? אין הוא מביט במישרים, אלא סוקר את האיש הנצרך לו באלכסון, צופה עליו מגבוה, נותן בו עינים נוטפות עמילן. מביט עליו מבעד לתפקיד, כדרך שהוא נהוג בהבטתו על הכל. אף מדבר בשפל־קול, בחצי־פה, בגמגום־ניב, שהשומע שומע ואינו שומע, ואם הוא שומע אינו מבין אם דינו יצא לחסד או לחובה ואם יש לו סיכוי או צל־סיכוי לקבל מן היד התרומיית את מבוקשו. הילוכו לא כל שכן שהוא תרומיים, שכן אין הוא נפטר כלל מן האיש שזכה לאחר חיבוטים מרובים לבוא אצלו לקבלת־פנים ולשטח לפניו את בקשתו, אלא נאסף מעמו, מתאבק ועולה מעליו כמין ענן, מתרומם ומתפרש בחטף בתוך ענני הכבוד האופפים את רום מעמדו. הנה האיש המורם ניצב לפניך, נגלה לכאורה לעיניך פנים אל פנים, נגלה לכאורה לעיניך ולפתע פתאום עלה למרומיו, בדומה לחנוך שעלה חי השמימה. אדם־מחוך אמרנו. והנה אדם־חנוך. וזו היא אחת מסגולותיו החיוניות ביותר של המעומלן שהוא נחטף מידי הנצרכים לו דוקא ברגע המכריע ביותר, ברגע שלכאורה הנה־הנה נקרע התריס של עמילן והמחוך מתפרק והלב האנושי יבצבץ בין החרכים, פתאום לפתע צץ מאחורי האיש המורם מי שהוא סגן או שליש, שומר־ראשו או נושא־כלים וחוטפו לרגל ענין דחוף. לעולם מצויים הענינים הדחופים, הדוחפים את הכהנים להתאבך ולהיעלם בסתר משכנם, הלא אלה הם הענינים שהתפקיד גרמם. התפקיד קורא – וקהל המצטופפים בחדר ההמתנה ומייחלים למראה פניו של הכוהן במה נחשב הוא?

ג    🔗

ייארכו הדברים אם נבוא לדון בענינים שבין מנהלי משרדים לבין קהל שוחריהם; שבין פקידים גבוהים לבין עדת האנשים הנצרכים להם בעצה, בהדרכה, בסיוע, בסידור צרכי יום־יום; שבין מיעוט תופשי משרות נמוכות הכפופים להם בכל אורחם ושיגם במעמדם היום ובעלייתם האטית או המהירה בדרגות, אלה הם דברים העומדים ברומו של עולמנו, ברחבו ובעמקו. בזמן הזה שהמלכות מרכזת בידיה – פקידיה הן ידיה הממשמשות בכל וזרועותיה הארוכות מכל – את הפיקוח על כל המשא והמתן, הרי אנושיותו הטובה של הפקיד, נוהגו הרך ומידות החסד שלו, או היפוכו של כך, חותכים גורל הישוב, מאוששים או מערערים את הבסיס המדיני והחברתי.

אך המדובר כאן הוא האדם המעומלן לעצמו, בינו לבין עצמו, הוא בחינת טיפוס אנושי, שכבר היה, אמנם, לעולמים, אבל נעוץ הוא בזמננו, אף עולה ומשגשג בו, בממדים שלא היו לשעבר. זמננו הוא ברזל. וברזל בעמילן שמתחברים יחד זיווגם עלול לעלות יפה, יפה עד לחרדה, עד לחזיון־בלהות. הדורות הקודמים כך היו אומרים: הנשמה לך והגוף פעלך. ובכן, לא היתה להם שליטה, שליטה גמורה לפחות לא היתה להם, על הנשמה לעשות בה כבתוך שלהם. ממילא לא היו מסוגלים לייבש את שארית הלחלוחית שבה ולעמלנה עד שרשיה. אולם בזמננו אין הנשמה אלא בת־לוי פגרנית, סרח העודף, שארית נגררת, לגוף. וכבר ניתנה הרשות לדרשה כולה, כולה, כמין חומר, כמין חתיכה של גשמיות ולנהוג בה כאילו היא חתיכה הראויה להתכבד בכל אותות הכבוד הקלים, הנקלים והנפסדים, שעושים אותם עטרה לגוף. ובכן. יתכן שבקרוב־קרוב תצמחנה לנו נשמות מעומלנות, שהן כולן עד שרשן מקשה, נשמות מטורשות, מטורזות, זרועות סיקוסים. ואם חלילה יעלה ויבוא האדם המעומלן אף בתור התוך של נשמתו הרי אוי ואבוי יהיה למין האדם מעלבונה של נשמה.

אך לא, היה לא יהיה כדבר הזה. נצח נשמת האדם לא תשקר. השיטה העמלנית לא תחגוג את נצחונה בחיי נשמות, לא. אלף פעמים לא. ולכן אני כותב את מאמרי מספר אלף ואחד על זה הנושא בקירוב – היינו, על הטיפוס האנושי הסוטה מצלם האדם.

כ“ב באלול תש”ט.

 

כתמול שלשום    🔗

א    🔗

דרך כלל נכונה מסתמא הדעה, כי רוח התקופה ומאויי הדור באים לידי בטוי בכתביהם ובנאומיהם של אנשי השם. אבל דומה שיש מקום להנחה, שפעמים בת־קולה האמתית של הרוח, הפועמת את הצבור בשעה זו ובתקופה פלונית, נשמעת דווקא מתוך רשומות־ארעי של עלומי־שם ובשיחות יושבי־קרנות. כיוצא בזה יש שכמה שורות אלמוניות של כרוניקה בעתון מפרשות לנו טיבו של דופק הזמן הרבה יותר מאשר, למשל, מאמר ראשי או מסה ספרותית.

הנה מסופר ב“דבר”, כ“א שבט, על פגישת עובדי “מכון וייצמאן” עם הנשיא, ש”המסיבה הצנועה והלבבית נסתיימה בשירה אדירה של “התקוה” כשהנשיא עומד נרגש מאוד. כתום המסיבה נשאר הנשיא שעה ארוכה לשוחח עם בני משתפחתו ועם העובדים המדעיים ואחרים. בפשטותו ובנועם הליכותיו העממיות נפגש הנשיא עם רבים, לחץ ידיהם כאשר היה נוהג מתמול שלשום". כל פסוק מן הכתבה הזאת הוא מודע ישן־נושן שלנו. “מסיבה צנועה ולבבית” – ברור שכך. כלום יש מסיבה שאינה צנועה ולבבית? “הנשיא עומד נרגש מאוד” קראנו על כך בימים האחרונים לא מעט. אף מחבר הכתבה הקדים ואמר, שהנשיא קם נרגש והוסיף ואמר, שהקהל שמע בהתרגשות. אבל בגדר חידוש גמור, חידוש של פליאה, היא ההודעה על לחיצת הידים “כאשר היה נוהג מתמול שלשום”. מכאן משמע, שלפי שורת ההגיון אין הנוהג של תמול שלשום הולם את הליכות הנשיא.

קשה לדבר על פסוק־הבאי זה בקשר לשמו של האיש רב־הזכויות, שהבחירה עשתה אותו דמות, שהכל חייבים בכבודה. יש לשער, איש רב־פעלים זה נעלה מעל הכיבודים, שריח של אנשי השרת נודף מהם. אבל בינתיים רואה אני, לצערי, ששם הנשיא נעשה מעין נקודת־מוקד המושכת אליה פרפורי־קילוסים בנוסח “הנותן תשועה”. פורח מין סגנון של “מי שברך” ומצויים עקשנים שאינם גורסים כלל תואר הנשיא, אלא מברכים דווקא בשם ובמלכות. “פתאום נראה בכל הדרו העם המתאסף מסביב למלכו המשיח”, סח לנו מר י. הפטמן בפרק “במחיצתה של גברת היסטוריה”, “הבקר” י"ט שבט. ולא נחה דעתו של מר הפטמן הנרגש עד שהוא חוזר ואומר שם באותו פרק המנעים שיח עם הגברת היסטוריה: “רעמו מחיאות הכפים במשך רגעים ארוכים עד כי נדמה היה, שזהו הד תרועת ההמונים החוגגים מלפני אלפי שנים, המריעים “יחי המלך” לכבוד מושלם, עד כי הארץ נבקעה לקולם”. כלומר, יושב־ראש האסיפה הכריז בסוף ההשבעה במפורש “יחי הנשיא”, אולם נדמה היה שהם הריעו “יחי המלך”. ולא למחבר הפרק הזה בלבדו נתרחשה טעות־שמיעה זו. ברוח זו כתבו בכל העתונים סופרי המודיעין שלנו. הקרי היה נשיא והכתיב מלך. עיינתי בפרשה זו כפי שהיא נתפרשה בעתונותנו. לא פליטת הקולמוס של אחד מסופרי הכנסת, לא טעות שמיעה או הפלגת הדמיון, אלא מעין בת־קול מקובצת. אפילו אם נזקוף מקצת גם על חשבון תפארת ההגזמה רואים בחוש, אם איני טועה, שצלחה על רבים רוח הכיסופים להדרת מלך ולמנעמי־מלך.

ואולי אין בדבר משום שירות שאינו מועיל. אם אני כאן מתגייס להעמיד את הנוסח על תיקונו ולומר: לא למלך עינינו תלויות, אלא לנשיא דווקא. נשיא רב־תבונות. תפקיד זה ותואר זה מכובדים למדי. ואין בנו אף קורטוב געגועים או כיסופים למשהו שהוא למעלה מזה.

ב    🔗

חושבני כי שרשי ההגזמה, הן בתיאורים לגינוני המלכות והן במתן־בטוי לסימני ההתרגשות ולגילויי ההתלהבות, נעוצים בצמד־מלים זה “כתמול שלשום”, שהתמלטו מקולמסו של הכתב האלמוני. רוצים אנו להשכיח, ויהי מה, את ה“תמול שלשום” שלנו, להעביר מרחק על עברנו, להבליט בכל האופנים את העליה שזכינו לה. כיוון שתמול היינו נתונים בשפל המדריגה, הרינו מזדרזים היום לדבר גבוהה־גבוהה על כוחנו, על קוממיותנו, ועל עצמאותנו. לא מעטים הם בינינו המגבירים תביעה לזקיפת קומתנו, להבלטת אי־תלותנו ולמתן פרסום רב ככל האפשר לגבורתנו. בעצם התביעה הזאת יש הרבה מן החולשה. בעל הקומה הרי קומתו זקופה ממילא; העצמאי אינו צריך לפרסם את אי־תלותו; ורק החלש יאמר ואף ישנן גבור אני, ואילו הגבור פטור מדבורים על כוחו ועוצם ידו. הוא הדין מי שיומו מאושש בידו אינו בורח כלל מתמולו; אדרבה; מבין הוא בשכלו וחש ברגשו, כי הימים אינם אלא חוליות בשרשרת הזמן ואין להשמיט חוליה אחת מבלי שתיפגע השרשרת כולה. “כתמול שלשום” כותב האלמוני בפרשת היום – ועל כרחך אתה סומך לכך ספור המעשה בפלוני בן־כפר רוסי, שלאחר שנלקח לצבא וקבל שם תואר פלדפבל הריץ מכתב להוריו ולאחיו לבשר להם את שלומו ואת עליתו בדרגה ובא על החתום בסוף אגרת השלומים: ממני דמטרי הפלדפבל, לשעבר בנכם ואחיכם.

ה“לשעבר”, היחס אל העבר, המשאלה להפריד בין “תמול שלשום” להיום, מסגירים תמיד את התפיסה הקרתנית. החלה הן על המקום והן על הזמן. הקרתני מבחינת המקום רואה את ישובו הקטן טבור העולם והקרתני מבחינת הזמן עושה את היום מכובד מכל הימים. ההתכבדות ביום הזה דווקא היא מכל מקום הגזמה, שאפילו יום גדולות אינו נולד מעצמו. הוא המשך מתמול שלשום. כולנו הוגים ומדברים ופועלים על דרך ההמשך. לא יוולד גוי ביום אחד. והלך הנפש של גוי גם כן אינו משתנה בתקופה קצרה, אף לא בתקופה רבת־פעלים ורבת־רושם. נפשיותו של עם צומחת לאט־לאט ורק הדבור עשוי להיות מהיר, כשם שלא קשה לעשותו נמלץ ומפוצץ. אדרבה, ככל שהננו מרבים להתעטף באדרות המליצות לתנות את גודל השעה ואת עצמת ההישג של עצמאותנו⁶, מתבלטים יותר מיעוט דמותנו וצמצום קוממיותנו הרוחנית.

הרבה אנו מדברים על עצמאותנו הרעיונית, למשל, ולמעשה הננו משתמשים בלי הרף בזכות אבות ובשפת המורשה ומצטטים לאין שיעור פסוקי התנ"ך. כיוון שפסוקים נופלים לתוך פינו הרי אין זו אשמתנו כביכול, שהננו אומרים אותם כצורתם. המלכות והמלכים גולשים מאליהם לתוך פינו. אנו סמוכים לגמרי על שולחן האבות, מתפרנסים מן המליצות המוכנות, חותכים תלושים ממניות הערך של הנביאים⁷. בכוח זה הננו תוקעים ומריעים ותוקעים כי מציון יצא מדע חדש לעולם, שישובנו הקטן עתיד להיות נס לגויים, שהנס שנתרחש לנו הוא בעצם נס לכל הגויים, ושכל צעד שאנו דורכים על במת ההיסטוריה בעיר הקדושה לכל העמים יוליד בנות־קול בלב כל העמים. הרבה התפארות, הרבה גדלות דמוחין וגדלות־לשון. בכך אנו באמת ממשיכים את המסורה ועושים הכל כדאשתקד, בדומה לתמול שלשום. שהרי כך נהגנו בכל היובלות של שעבוד גלויות. עסקנו בזכרונות, במלכות ובשופרות לשלם תפלות וזמירות ומליצות את חסרונותינו.

אם אנו באמת רוצים לשנות מתמול שלשם ולהתחדש בפנימיותנו עלינו לתת בפינו דיבור חדש, שונה מתמול שלשום. דיבור שאין בו הרבה זכרונות, מלכות ושופרות.

ג    🔗

ובינתיים אנו תוקעים בשופרות לא רק לכבוד היושבים ראשונה במלכות, אלא מלווים בגינוני תרועה גם את כל השליחים הגדולים והקטנים היוצאים מישראל לארצות הגויים. קשה מזה: אחינו הפזורים בארצות הגויים עורכים לשגרירינו קבלות־פנים נרגשות ונלהבות, העושים אותנו לפליאה ולשנינה בקרב אזרחי העמים האחרים, פליאה ושנינה שכרוך בהן חשש עין רעה ואף חשש גזירות רעות על עליית המונינו. המבין יבין. התלהבות קולנית זו התוקפת את המוני היהודים בתפוצות למראה שליחיה של מלכות ישראל יש לה סמוכין ברגש, אבל השכל הטוב סולד ממנה. מה הרעש הזה? למה האוכלוסיה היהודית כולה זורמת לחוצות להעיף מבט על פלוני השגריר המוכתר? למה הם צובאים על בית הכנסת ומטפסים ועולים על הגגות, כפי שמתארים הכתבים של בירות רבות? למה ההתראות הזאת וההתקהלות והיציאה מן הכלים והשלכת עצמם לעיני זרים המרגיזה לרוב את הבריות? סוף־סוף אותו שגריר אינו אלא בשר ודם וסימני־קרנים לא ימצאו בו. אלא מה? בולמוס, ניפוח. הגזמה עצמית. ואין לדעת אם הדברים נעשים מעצמם או שיש גם מושכים בחוטים להאדיר פרסומת. מסתבר שההתפעלות הרעשנית הזאת נעשית בחלקה מעצמה ובחלקה היא מודרכה על יד כוח הפועל. אין היא אלא נחשול־בן־נחשול מנחל הרעש האיתן הזורם מכאן, מציון. כגוונא שאנו מתיחדים בצלצלי תרועה בחלונות הגבוהים של השררה, הננו מרבים שמשות צבעוניות גם בחלונות הלא־גבוהים. העמדנו רמקול והוא נוהג את נחשוליו באדיר מקצה העולם ועד קצהו. לא בחכמה ולא בשכל. אף לא לפי צו השעה. אדרבה, אנו פועלים כתמול שלשום לפרנס את המוני עמנו הצמאים לגאולה בתקיעות בשופרות.

אכן כתמול שלשום, עמא פזיזא להתלהבות ולהתפכחות כאחת. אולם אם אנו מצויים על איזו פעולה דחופה בתחום החינוך, הרי זה לחנך את עצמנו ואת שומעי לקחנו לענוה, למתינות ולצניעות בכל ההליכות והתופעות.

תש"ט.

 

תרבות של חול המועד    🔗

א    🔗

לשעבר בתפוצות הגולה נהוג היה לנסוע בחול אל קרובי המשפחה ואל מכרים טובים שבעיירות הסמוכות. יהודים אוהבים קשרי משפחה ויחסי ידידות. אלא שהם מוטרדים תמיד בדאגות פרנסה ואינם יכולים לטייל ארוכות וקצרות בגן הידידות. ואילו בשבתות ובחגים אין היתר יציאה מחוץ לתחום שבת. צדקה עשה הקדוש ברוך הוא שהתקין ימי חול המועד. שבה חוּברוּ יחד הטוב והנעים שבחול ובשבתון. אין בהם רדיפה אחרי הפרנסה, ובכל זאת התנועה מותרת בהם, אין בהם הרבה תפלות ושירות ומצוות שהחג גרמן, אבל גם הם זמנים לשמחה וממעטים בהם בעבודה ככל האפשר. ימים אלה נועדו מששת ימי בראשית לקשרי אחוה וריעוּת. ואכן, אנשי שלומנו יוצאים בהם למסעות בעיירות הסמוכות לפקוד את קרוביהם ועמיתיהם, להביא להם ברכת יום טוב ולשמוח עמהם על ראיון־גומלין. בינו לבינו עושים קצת מסחר ואינם נמנעים גם מקשרי שידוכין, מבלים יחדיו שעות וימים באכילת מטעמי חג וּבשיחות נעימות. אין ימי חול המועד יוצאים חלילה לבטלה. אדרבה, יש אומרים שעיקרו של חג גנוּז בהם דווקא. יש בהם הרחבת הדעת והרחבת הנאות הגוף, יש בהם ביטול מלאכה בצדה של עשיה מכניסה רווחה או רווחים, שלוות השבתון שלהם מזוּגה ברעש החולין הנעים לאזנים, נוסף לטוב־טעם הפּגרה התבלין הטוב של סיגרה מעלה עשן שבפה, על כל כזית חולין קורטוב של נשמה יתירה. הרי זה באמת חג כפול ומכופל.

היו מהדרים בתענוג חול המועד שהוסיפו מן החול על חול המועד וצרפו אליו גם אסרו חג ומחרתו של אסרו החג, שלא לקפח חלילה את חלקו של שום קרוב או מודע בביקורים ובפיקודים. מאחר שהזכרון האנושי רופף בעוונותינו הרבים ועלול להיכשל, השכילו ותיקי חול המועד להתקין להם לוח הקרובים והידידים, ערוך על פי אלף בית ומחולק לפי השעות והימים, שמור אצלם כל ימות השנה. המהדרים הללו, שמנינם לא קטן, נודעו בכל ערי התפוצות בשם אנשי חול המועד.

אנשי חול המועד, מסתבר, אינם מפלגה או כת, אבל הם בכל זאת בחזקת סוג או טיפוס. יש להם קוי־אופי ואף סימני־פרצוף משלהם. הם מהירי תנועה. פניהם מבהיקות, חיוכם חגיגי תמיד, ואולי נכון לומר, חול־המועדי. הם אנשי־ריעים וענין החברותה קרוב מאד ללבם. אין צורך לומר שהם חובבי שיחה, נפשם יוצאת לידיד. והם ממש בוראים להם נפשות קרובות במאמר פה. לעולם הם מוכנים להוכיח לך, לפי תוים מיוחדים משלשלת היוחסין הנודעים להם בלבדם, שבעצם אתה קרוב־משפחה שלהם וכל מקום שאין להם שארי־בשר במזומן הם ממציאים אותם מדמיונם. שגור בפיהם על כל בעל מוניטון: פּלוני בן פּלוני הוא ידיד־נפש שלי. ביחסי־משפחה אף שלישי בשלישי או רביעי ברביעי נחשב אצלם כשני בשני ממש. ומי שאינו שאר־בשרם הרי הוא לפחות שאר־רוחם או שאר־מצב־רוחם, היינו, חבר להלך־רוח. בדיעבד אף חבר ללגימה דינו כחבר לדעה ולמוצא משפּחתי. זה הכלל, חול המועדיים אנשי רעים הם להתרועע ואנשי קהל להתקהל, אף קובעים עתים לכל עניני התקהלות ודרי פגרא. הבטלה היא תכלית מלאכתם. הפּגרה – מחוז שאיפתם. שמאי הזקן היה אוכל בכל ששת ימי המעשה את השבת ואנשי חול המועד ניזונים כל ימות השנה ממצב־רוח ומנחת־רוח חולהמועדיים. ומאחר שחולהמועדיים משפּחתיים לפי טבעם, הם עצמם מהווים מעין משפּחה הדוגלת בכמה עיקרי־אמונה ועיקרי־אופי משלה. אפשר לומר שקיימת מעין השקפת עולם חולהמועדית. ויש תרבות של חול המועד.

ב    🔗

הזמנים משתנים, אך טיפּוסי האנשים קיימים ועוברים מדור לדור. אנשי חול המועד ויומא דפגרא לא בטלו חלילה מן העולם. בתוכנו מכל מקום תרבות חול המועד עולה כפורחת.

אין צורך לומר, שענין העבודה אינו חס ושלום מקופח במדינת ישראל. לא רק הכפרים, אף הערים בישראל, הם פרי עמל קשה ומפרך. הכל עמלים: חורשים ובונים, מלמדי תינוקות ורופאים חולים, הפקידים, האומנים ופועלי החרושת, החייל והשוטר, קל וחומר פועלי הנקיון והסבלים הסוחבים בפועל משאות כבדים על גבם, אף עקרות הבית הנושאות בימינו הקשים בעול משק הבית, הנהגים והמפקחים על התנועה. אף הפקחים על הצנע. אין מלאכה קלה, חוץ ממלאכת תרבות של חול ומועד, שכבר נתייחדו מומחים לה. אכן, נתגבשה בישובנו להקת בעלי־מקצוע לרקימת יחסים ולקשירת ידידות עם גורמי חוץ וגורמי פנים, בעלי מקצוע לעריכת מסיבות נאות וצנועות, אם על דרך הצנע ואם על דרך הבזבוז, בצנעה ממש ובצנעה פומבית, שמשתתפים בה מאות ופעמים אלפים, וכן לסידור חגיגות וקבלות פנים לאורחים רמי מעלה מחוץ לארץ ולאישים חשובים מבינינו, שהגיע להם זמן שמחה, כגון יום הולדת כפול ארבעים או כפול חמישים, הוא הדין חמשים וחמשה. כל תאריך של מנין־שנים נאה לו, לפי השגת חכמי חול המועד, לשמש עילה למקרא מועד קטן או גדול אל שולחנות ערוכים בטוב טעם וברוב חן ובשפע ברכות והערכות. הוא שאמרתי: נתרבו בינינו אנשים שמחמת שאינם עוסקים במלאכות נעשו מומחים לברכות ולהערכות חגיגיות.

אין לנו מחסור באורחים רמי מעלה ולא בחתני יובל. סתם אורחים הם, כידוע, רמי מעלה, אפילו מעלתם מתחילה להתרומם רק מרגע כניסתם לתוך המטוס המפליג אל על, במחיצתם של חתני־יובל. לא כל שכן שיש למלל ראמות ולהפליג בשבחם ככל האפשר ואף יותר מן האפשר. בין כך וכך מתפשטים רוממוּת לשון והידור דיבור של שבת והפלגה, שאינם הולמים לא את המעשים כהויתם ולא את האישים כמות שהם. ניתנים מהלכים רבים לשפת חול המועד, מין אספרנטו חדש, שמכל מקום אינו עשוי להוסיף אף קורטוב טובה וברכה לישוב זה, שלעת עתה אינו אלא בבל של לשונות.

לא כדאי להסתיר. יודעני שאין רבים עמי בשלילת תרבות חול המועד. אדרבה, יש רואים בה אוצר טוב המחזיק חברותה ורחמנותא וברכתא. סבורים הם בתכלית הפשטות, שכל ברכה היא פתח לשלום וכל שבח פנים אל פנים פתחון ליחסי ידידות ואהבה. נמצא שאנשי חול המועד מרבים אהבה ושלום בעולם. הואיל והם מזכי הרבים הרי הם עמלים עם הצבור. תוספת ריווח, לפי סברה זו, שמחזקים את החברה ונותנים עידוד ליחידים הזכאים, בעלי הכשרונות ובעלי המעשים הטובים. על ידי שעורכים הילולות לכבד את הראויים לכך מכריזים ומודיעים שאין עושי הטוב נעזבים ונשכחים. יש עין צופיה ואוזן שומעת וגם פה מהלל. אלא שמפריזים קצת בהלל. ומה בכך? העיקר – החיזוק. מתוך שמחזקים חכמים ואנשי מעשה מגדילים חכמה ומעשים ומאמצים את בעלי הרצון הטוב לפעול כפלים לתושיה. הסכמנו שעידוד הוא הכרח וההילולה ענין חיוני, לכלל ולפרט. על כרחנו להודות, שמתן צביון להילוּלות ועריכתן כהלכתן הן חכמה או מלאכה, שאין לעשותן באפס יד ובלי מומחיות. כשם שזה בשׂם, זה בורסי, זה חקלאי, זה חייט או סנדלר, כך זה מקבל אורחים, עורך מסיבות־יובל, סדרן של פגישות רעים וכינוסים לחגים ולמועדים.

זו היא דעת רבים, מסתמא גם טובים. מה אעשה ודעה זו נראית לי מוטעית? ההילולה, התלויה לפעמים על בלימה, על הרוב מופרזת ומנופחת, עולה לנו לא רק בקלקול ערכי הדיבור ובזלזול במידות ההגיון והטעם הטוב, כי אם גם באיבוד זמן יקר, בבזבוז ימי עבודה בהמון. אפשר לפקפק גם בצד החיזוק האצור בה. אמנם, החג הוא עידוד. אבל כלום הצטופפות אלפים, המרבה אבק ויגיעת גופים וצרידות הגרונות וליאות הרוחות, אינה גורמת רפיון ודכדוך? סבורני שאי אפשר לתפור ממלים צבעוניות וחנפניות בגדי חג. ולא משום שמלים אינן בנות משקל. אדרבה, יש מלים כבדות, אף כי שקופות ושופעות זוהר, בדומה לאבנים יקרות, האוצרות בתוכן סגולות הברק והרעם, הסערה והלהבה. והיו מלים שמהן נתהווּ הימנונות ותפלות, אלא שהן נאמרו במורא ובזהירות. אך מה חג נוצר ממלים של חטף ולטף? מלים חול המועדיות אינן אפילו בגדר שיחות־חולין, המקרבות לפעמים את הלבבות, המשמשות מעין עירוב תבשילין לשיתוף הבריות. שבחים קרים, מחושבים, היוצאים מן הראש, מביאים רק צינה וקפאון ועושים פלסתר את השפה, הנכס האנושי היקר. סופנו שנשכח פירושן הנכון של המלים וניגמל מן השימוש ההגיוני בניבים. העישון, למשל, מוצאים לו צידוק בהנאת הגוף. תינח המעשנים הותיקים המוצצים את הטבק מלוא הלוגמה ובולעים את העשן לתוך ריאותיהם. כנגד זה מצויים רבים, שאינם לוגמים ואינם בולעים כלל לתוכם, אלא רק פולטים ומפיחים עשן. במיוחד מצויים פולטים שאינם בולעים בין הזאטוטים המחקים מעשי הגדולים. עושים פיח־פיח וכלל אינם ניהנים, אך מפיחים עשן ומפיצים ריח הטבק. הנאומים החול־מועדיים לכבוד חתני יובל הם גם כן בלי לגימה ובליעה. הכזהו מקרא ידידות? האם בכך נותנים כבוד לתורה, לחכמה, למעשים טובים? מעשנים נאומים מן הפה ולחוץ.

ג    🔗

אין דבר כל כך מנוגד להגיון כמנהג זה שמושיבים אחד בראש השולחן ואומרים עליו: זה הבחור חתן יובל יהיה, ולאחר כך מעריכים ומגדירים ומחבבים ומהללים אותו.

כל הגדרה יש בה קורטוב חילול. ויש טעם לפגם גם בפסקי־הערכה, שאדם שומעם על עצמו לא בראש השולחן, אלא קוראם בצל קורתו. שבח בפני אדם אף הוא מעין ניתוח בבשר החי. כל אחד לעצמו הוא אדם השלם, וכשחותכים ממנו מקצת הוא חש כאבים, אפשר והנני מתנקש בזכות הביקורת, הריני באמת מתכוון לכך. הרבה ישבתי על מדוכה זו ועדיין איני יודע ביקורת מותרת או לאו. נוטה אני ללאו. לעולם יש בזו קורטוב חנופה אי יותר משמינית של רישעות. או שהיא ידידותית ושלמונית: או שהיא מחפּה במלים על טינא כבושה. לא מצאתי כמעט ביקורת כתובה או אמורה על טהרת היושר והצדק. או שהיא פגומה מצד הרחמנות או שהיא מוקצה משום האכזריות שבה. יתכן שביקורת ישרה, נקיה מכל משוא פנים, אף מקוצה של תחבולה ערמומית, היא למעלה מכוח אדם. משום כן אולי חייבים אנו לגלגל רחימנו גם על המבקרים עצמם, ועל האכזרים שבהם לא כל שכן, שהוטל עליהם יעוד כה קשה.

תמה אני שגם מבקרים שאומנותם בכך אינם נמנעים מלהתערב עם אנשי חול המועד. רואה אני בפליאה, שאף בשעה שתותחי הברכות רועמים אין שותקות בנות הביקורת. ולא זו בלבד שהביקורת הולכת בתלם המסיבות וההילולות, הרי אף היא מושכת בקרן היובל ומשתפּכת בניגון שלה לתוך הקצב הכללי. ולפי שאין כותבים עוד בימינו ביקורת אלא לרגל איזה חג וסומכים ברכות להערכות, נמצאת הביקורת ממילא חלק ממלאכת הפּגרה דחולמועדית.

סבורני שיש יסוד לקיים חשדהו הרבה יותר מכבדהו בנוהג החולמועדי. כשם שהרגל נעשׂה טבע, כך מנהג נעשה מסורת. שפת המסיבות עלולה להשתגר על לשוננו. שלא נוכל עוד לדבר בשפה אנושית פשוטה. ומה בצע שפלוני עקשן יוסיף לדבר בה, אם לא יהיה עוד מובן לבריות? דינו יהיה כבן עם לועז. שפת חול המועד אינה לשון סגי נהור ולא חס ושלום שפת גנבים, אבל בכל זאת שפה מוזרה וקלוקלת. יש בה כלאים של חג וחול. כחול היא נשפכת, מפוררת, מפוזרת, כחג היא שוקקת, נטולת כובד החולין וטוהר העמל. אף קלה ועליזה רב מדאי. הרבי ציווה להיות שמח, אבל הרבי לא ציוה זהירות, שיקול הדעת, שמירת הלשון, נקיון הביטוי, אמת. בשפת חול המועד אפשר לדבר תמיד כך, שהאמת אינה אמת והשקר אינו שקר, כל דיבור אפשר לגלות בו פנים לכאן ולכאן. כל פסוק הוא קצת חג וקצת חול. קצת דבר וקצת היפוכו. כל שבח ניתן להתפרש כמין גנאי וכל יישר כוח אפשר שהוא הצהרה ומילתא דבדיחותא בנשימה אחת. ולאמתו של דבר הדיבור החול־מועדי נתון על עברי פי ההלצה. כל שטר של כובד ראש יש לו שובר בצדו, השובר לו את הראש כולו. פעמים יש לדיאלקט אנושי זה כל כך הרבה פנים, ששום דיבור אין לו כבר שום פנים.

ד    🔗

אומרים פקחים: מה פגם כאן? קצת בדיחות הדעת. בלי זה עשויים חיינו להיות אפורים לגמרי. ישמחו קרואי־מועד וישבעו קצת תשבחות.

חולק אני על כך שבלי זה חיינו אפורים. אין החיים אפורים, כשאין מאפירים אותם מתוך קטנות המוחין. ואם הם אפורים כל שכן שאין בכוחן של בדיחות להפיג את השעמום. אם אנחנו רוצים להתבדח ולהציל עצמנו מדלותנו, חתני הייבלות והמסיבות מה חטאו? מפני מה הם נבחרים לקרבן? סוף סוף אין מושיבים אדם בראש השולחן לומר לו חתן תהיה לנו, אם אינו בעל זכויות מסויימות.

אנו מגדלים תרבות בדוחים. נוטלים אדם שלא הזיק כלל לחברה, אדרבה, גמל לה טובה, מושיבים אותו בראש ומעבירים מעל השולחן ביב של שבחים ישר מפינו לתוך אזניו. נוהגים באדם מבוגר כאילו הוא תינוק שמותר לצבוט את לחיו בפרהסיה. אנו תוקעים לתוכו הערכות, הגדרות, ברכות, מניחים אותו על הדף ורוחצים אותו בחמין ובצוננים. באמת אמרו: מכל נאום של יובל עולה בת קול של הספד ולכל מסיבה יש לוית־טעם של סעודת הבראה.

מכל סוגי התרבות הרעה פּגומה ביותר תרבות של פגרא, של חול המועד.

כ“ח אב תש”ט.